קאיצי רמאנג םלשו דרוזנפל . דליאונר ףולו ירפ טוייבר ליוס ובירשטיי . תיהודי דהנל . שטדאו :רוזביטש הפואמ -Recycling םמאמרי יטל ושוורצשטיי הזמיר רהייזנ רסיפו לאיי רונט םשירי דדו יואוננ לענב ןפיבמ הארי ראיס רליאו גשטרנבר יעד ןוולפסו יחל םאברה ןאית יפJי "פעמוני היובל" - פעמוני אזעקה אין טעם להמשיך בוויכוח העקר' על מה שהיה מאחורי הקלעים במופע המדובר והמביש הזה. "בת-שבע'' איננה העניין. העניין הוא היצירה הישראלית הכוללת. מה יש לעשות כדי להצילה מידי פאנאטים, שלעתים מעמידים פני נאורים, אך הזיוף בולט לעיני כל. מה לעשות כדי שפקיד זה או אחר לא ינסה להתערב ולעזור לכתוב שיר' לביים מחזה, לצלם סרט." הסכנה היא מיידית. אסור להסתכן ולהמתין לכסיון נוסף. עלול להיות מאוחר מדי. נשאלת אפוא השאלה "מה לעשות". יש להבהיר מכל במה, בכל אמצעי התקשורת, שהציבור הנאור באמת, שהוא רב מאוד' אך מנומס ושקט, פשוט לא יסכים בשום פנים ואופן שהממסד יתערב בעבודה אמנותית. צודק הקורא המגחך למקרא השורות האחרונות. מתי זה היה שהם לא התערבו? בן גוריון לא הסיר תמונה מתערוכת ציורים? ו"סינדרום ירושלים", "נפש יהודי", של יהושע סרבול, "מלכת אמבטיה" של חנוך לדין' "תפילין" של יונה דולך' מחזה ושירים של יצחק לאור זוכרים?! ובכן היו דברים מעולם וכנראה גם יהיו בעתיד. אבל עלינו למנוע את יעילותם של בסירנות הפסילה. וזה ניתן לעשות, רק על ידי הפרדת התרבות מהחינוך' מבחינה מיניסטריאלית. כלומר ליצור משרד תרבות או משרד אמנויות שיש לו תקציב "סגור" משלו . לא במקרה גדל תקציב התרבות בצורה מדהימה בתקופת השרה שולמית אלוני' שהיתה, כזכור' שרת האמנויות. "אתה שקרן , אתה לא פרבוסלבי" הייתי בן שש ואולי בן שבע, זה היה ב 1942- בק;מי. ק;מי הוא אזור הגליה בסיביר . החורף שם קשה מנשוא. יש אומרים שבשיא עונת הכפור הופכת היריקה לקרח לפני שהיא נוחתת על הקרקע. ורק הרעב היה קשה מן הכפור. ילדים, חבורות חבורות, פשטו על כפרים שכנים, נכנסו לבתים וביקשו לחם מהאיכרים, שמצבם היה טוב יותר. נכנסנו' היינו שישה נערים, אני הייתי הקטן ביניהם, זו חיתה הפעם הראשונה שהצטרפתי. נכנסנו לבקתה בנויה קורות עץ ומכוסה בגג- שק, איכרה קשישה פתחה את הדלת. תמיד זכרתי את עיניה הריריות, מזכירות תולעים שחורות ולחות." היא ידעה שבאנו לבקש לחם, הביטה בנו זמן מה ולבסוף שאלה האם אנחנו פרבוסלבים או יהודים. כולנו היינו יהודים, פליטים מפולין' אבל אמרנו שאנו רוסים, כמובן ופרבוסלבים כדת וכדין. אני זוכר שמיד חשבתי שהיא אדם רע, לא משום שלא האמינה לנו' אלא משום מראה פניה, היה בהם משהו נקמני. היא אמרה: "אם אתם פרבוסלבים אז תצטלבו כמו פרבוסלבים, נראה אתכם ..." כל חברי הוותיקים ממני במלאכת הנדבות ידעו כנראה את הריטואל הזה, אני לא. הם הצטלבו נכון' ואילו אני הצטלבתי' למען הלחם כמובן' כמו קתולי' כשהבוהן נחה על האצבע, וצריך היה להצטלב עם שתי האצבעות כשהבוהן ביניהן. היא אמרה לי: 11 לא רק שאתה לא פרבוסלבי' אלא גם לא נוצרי' אתה שקרן יהודי' לא תקבל לחם, שתמות מרעב." אני לא מתתי. נזכרתי בסיפורון מצחיק עצוב זה כשחזרתי וקראתי את דברי יעקב עמידרור' שנתן דרור לאמירה הכל-כך מקורית, שאני לא יהודי אלא רק מדבר עברית. לאיכרה ההיא לא היו שאיפות לקריירה צבאית דווקא בצה"ל' אך בסך הכול היא והוא די דומים. • •עה הגלידן הזה בפתח הגלידן פואמה רבת שורות של טדאוש רוזביטש )-1922( מחשובי המשוררים הפולנים היום. הפואמה "Recycling" עוסקת בכשרון רב, בחוכמה ובאמצעים אמנותיים מתוחכמים, בזהב. לא חיפוש אחר זהב, לא המערב הפרוע, אלא כספות הבנקים של שוויץ ואחרים, מצד אחד ובנשמות נייטרליות למיניהן' ואינטרסנטיות עד קצה הגבול' מצד שני . ובתווך השואה, האנטישמיות, ארץ הקודש וצדקני העולם הבאים אלינו לנטוע שתילי עצים. מומלץ לקרוא יותר מפעם אחת ואז להגיב. המדור המרכזי' שהוא רובו של הגלידן הזה, מוקדש הפעם לאיציק מאנגר' האחד והיחיד' שאין דומה לו' לא בשירת היידיש ולא בשום שירה אחרת. כשרון אדיר ונדיר בשירת העולם. מאנגר הפך את הפולקלור היהודי לאמנות גדולה, הפך את התנ"ך למשל' למציאות של שנות השלושים באירופה. מאנגר הוא משורר קשה ביותר לתרגרם. בגלי רן יפגוש הקורא בשלושה תר גרמים חדשים למאנגר' אך אין זה מאנגר האמיתי' כי המוסיקה הנסתרת מאוזן הקורא ובדרך מאגית מחברת אותיות למלים, זו הנימה הבלתי ניתנת להגדרה, הבלתי ניתנת להעברה ללשון קשוחה כמו העברית. מסתו המונוגרפית של שלום רוזנפלד' מהבקיאים ביותר בתולדות חייו של מאנגר וביצירתו' חושפת עובדות חדשות מחיי הנדודים של מאב גר' ובעיקר מחיי לונדון שלו בשנות הארבעים. כן' מן הראוי לציין את מאמרו של רפי וייכרט, על נושא העקדה בשירת מאנגר וסיפור-מסה קצרצר של יוסל בירשטיין; את מסתו המלומדת של לארנון ודלף; את שיחת החודש עם יהודית הנדל' שהכירה את מאנגר בשנותיו האחרונות בישראל' הכוללת קטע מספרה "הכוח האחר"' מוסיפה ממד אישי מרתק בבחינת האישיות המיוחדת הזאת. ולבסוף, אולי גולת הכותרת, הרצאתו-מסתו של מאנגר עצמו' מתורגמת כאן לראשונה לעברית והיא חושפת את סוד הכוח של הספרות היידית בכלל ושירת מאנגר עצמו בפרט. ועוד בגלי רן' מאמר העוסק בוויכוח סביב לאומיותו של היינה בעתונות הגרמנית, לרגל יום הולדתו ה 200-. מדורו של עמוס לויתן עוסק הפעם בספרו החדש של ס' יזהר. שירים של שלושה משוררים שזכו בפרס המשורר הצעיר על-שם רון אולר' ואנו שולחים להם את ברכתנו. וכר גיל' כל המדורים הקבועים. שלום לחברים בין גליון 218 לנוכחי' הלכו מאיתנו שלושה חברים, כולם תופסי עט מובהקים, שתרמו לא מעט לספרותנו במחשבה, בסיפור' במחזה, ובשירה. ראשונה הלכה מאיתנו יהודית ברטוב, מחנכת דגולה, חוקרת, מסאית-סופרת מהשורה הראשונה, בעלת סגנון בהיר' עמדה תרבותית אמנותית מגובשת ובקיאות בספרות העולם ובספרותנו' כמובן. בשנים האחרונות שימש 'עתרן 77' בימת בית קבועה ליהודית. אנו איבדנו שותפה לעמל ולאהבת הספרות ולמחשבה, אך חנוך ידידנו איבד רעיה, אשה יוצאת דופן באישיותה כמו כיופיה. לחנוך שלוחה השתתפותנו באבלו . מרים אורן' משוררת צנועה, מדייקת מאוד' נאמנה למיתר אחד' רגיש ונוגע ללב, אולי על אהבה אחת כתבה. גם היא הלכה מאיתנו וגם על ~(if קברה אנו מרכיבים ראש. ~~ בן-ציון תומר' מחזאי' שהנציח במחזהו האחד' "ילדי הצל" את עלילות ילדי טהרן. "ילדי הצל" היה הצלחה תיאטרונית ואידיאית. הערת המערכת לא מעט שירים נאים וקזכעי פרוזה ביוגרפית השאיר איש הספרות 1. מחקרים ומאמרי העיון בתחום הספרות מועברים לחוות דעת ללקטורים המעורב הזה. אין ספק שנשוב וניזכר בו לא פעם. ואנשי מחקר בתחום זה. 2. במאמרו של הלל ברזל על ספרה של יאירה גנוסר' בגליון 218, נשמטה ההפניה לעמ' 42, אל סוף המאמר. 3. בתאריכים 21.628.6- תהיה המערכת סגורה לוגל שיפוצים. אתכם הסליחה. מערכת 'עתרן 77'. שירח ופרוזה טדאוש רוזביטש: פואמה, Recycling, מפולנית: יעקב בסר דוד ואונני: שיר <פרסום ראשון> ענבל פיכמן: שני קטעים <מתוך "פוטטה פ . רנדרה ליברמנטה" פרסום ראשון> אייל ונטר: כמה מלים על חשיבותו של הזיכרון <סיפור> אריה איסר : שיר ליאור שטרנברג: שירים עדי וולפסון: שירים חלי אברהם איתן: שירים איציק מאנגר סתיו' מיידיש: אריה סיון אשל נעליים, הערב מאפיל, מיידיש: יעקב בסר איציק מאנגר: בין פולקלור לספרות: מסה 5 11 31 40 35 39 39 39 12 13 14 שלום רוזנפלד: איציק ומרגרט - סיפור מהחיים 16 ליאונרד ודלף: שירתו של איציק מאנגר, מאנגלית: עודד פלו רפי וייכרט: עקדותיו של איציק מאנגר יוסל בירשטיין: ראז'שינקעס מיט מאנגער שיחת החודש: יהודית הנדל על איציק מאנגר 22 24 27 28 השער: איציק מאנגר , צילום: מאמרים KRONGOill -LONDON 1ס PH0 טלי שוורצשטיין: היינריך היינה - יהודי? צרפתי? גרמני? זמירה הייזנר: משה שמיר כתמונת מצב של התיאטרון הישראלי מדור מאנגר בגליון זה, מופיע בסיוע בית שלום-עליכם הקרן ע"ש יהושע מנדז'לבסקי ז"ל. רוני סומק על "אנסה לגעת בטבור בטני" למאיה בז'רנו 32 34 8 8 9 9 10 10 11 ביקורת ספרים תודה למר שלום רוזנפלד על עזרתו בעצה סובה ועל החומר רות לאופו על "חמישים שנה חמישים סיפורים" בעריכת זיסי סתרי ניצה גורביץ' על "נגיעות שפרחו בענן" לפרץ-דרור בנאי עמית ישראלי-גלעד על "פשע הכתיבה" לחיים לפיד אביב עקרוני על "אמנות ורעיון בסיפורת המקראית" לשמאי גלנדר רן יגיל על "קטאי" לשלמה אפותי שמואל שתל על "נהר ושכחה" לחוה פנחס-כהן מדורים קבועים המשמעותי שהעביר אלינו ושהעשיר את מדור מאנגר • לפי שעה - יעקב בסר המלצות 'עתרן 77' חצי פינה - רוני סומק מצד זה - עמוס לויתן 1 על "מלקו מיה יפהפיה" לס' יזהר תגובות - רות לבבית, אורה לוטן u תוןןן ירחון לספרות ולתרבות 4 27 36 43 lton 77 העורך: יע קב בסר המלר: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות Literary MontWy חכרי המערכת: שמעון בלס, יוסי הדר 1 עמוס לזיתן. ששון סומך 1 בירשאל - עמותה רו ני ס ומק, אר יה סי ון , צבי עצמון 1 דורית פלג, עודד פלו 1 שלום בתמיכת משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות וצב י והאמנות. Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Yosi Hadar, Amos Levitan, Shalom עורכת משנה : עמית ישראלי-גלעד עיריית ת"א-יפו - האגף לאמנויות. Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, ניהול ועיצוב: מיכאל בסר :· המערתכ והמנהלה: טל 5619879, ת"ד 16452 ת"א יחסי ציבור: ניצה גורביץ' ניקור : שמואל רגולנט Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg Vice Editor: Amit Israeli-Gilad מועצת המערכת : יצחק אורפז, גילה · אוורבוך בלס, משה דור נתן ביצוע: דפוס רוזמרין · מופת בע"מ Management and Graphic Design: לוחות: אורניב Michael Besser זך , א.ב. יהושע, עוזר רבין ו ש. גיורא שוהם, אנסוך שמאס. המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי י j אלא אם צורפה אליהם מעטפה מבוילת. חומר יש לשלוח רק ב i ואר רגיל 1 כשהוא מו i פס ברווח כפול על צ i אח i של הנייר. רצוי לצרף i יסקט בתאום עם המערכת. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש. אדם בווך: הוא היה גיבור' הספדיה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 1998, 221 עמ' אסופה של 41 סיפורים מתוך רבים אחרים שפורסמו בזמנו במדורו האישי לש אדם ברוך "קשר עין" ב'ידיעות אחרונות: הסיפורים משקפים את מציאות החיים בארץ בעשורים האחרונים, והבעיות הייחודיות לאוכלוסיה המורכבת <והמעורבת) מדתיים וחילוניים, ערבים-ישראלים, ניצולי שואה, מתנחלים וכד: סיפורים קצרים וממוקדים כתובים בסגנון ריאליסטי' העוסקים במציאות ההיסטורית הישראלית והיהודית. 1 אדם ברון [::! הוא היה ג•ב 1 ר חיה אסתר: כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה י הוצאת מרחף 1998, 54 עמ' שילוב של שירים, ציורים, וטקסטים פרוזאיים: "כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה; בלהבה 1ובשלוה 1 והריח יש לו מבוא גדול בשיכרון; בזיכרון; בחלימה; בחמלה/ ובעדנה ]".[" <עמ' 5(, אליעז כהן: מחומשים. תמוז 1998, 80 עמ' שירים ומעשים בהשראתן של דמויות מקראיות וסיפורי חומש: בראשית הכל; חיתה רק רוח ונשיא/ מרחף; וגשם אין.; אחר; גבר; ונזר עשבים יצר; שוטים, נופלים; עולים./ עלו ורדו בדגת/ הכל שירצו.; מלאו דעה; כמי המכסים; ושוב רוח מרחף." <ג'נסיס עמ' 5(. אילן הררי: נדודים ומעשה פלא- קובץ חיבורים, הוצאת תמוז 1997, 182 עמ' סיפורים העוסקים בשני נושאים עיקריים: הבדידות והמוות וכל מה שביניהם, כתובים לשון מעט גבוהה, לעיתים בשפה תלמודית, נפתלת, קצת מפולפלת. הספר כולל 54 סיפורים קצרים ושני שירים. סדן' "שורשיו הנפשיים והמטאפיסיים של היסוד האידילי" מאת ברוך קורצווייל' ועוד ארבעה עשר מאמרים, מבואות, ומבחר ביביליוגרפי. ברוריה כהן: בז-זמנית (סיפורים), תג הוצאה לאור 154 ,1998 עמ' ספר פרוזה ראשון של ברוריה כהן: סיפורים פשוטים על דמויות, מערכות יחסים, מצבים יומיומיים מהחיים, לעיתים זכרונות של הגיבורים מימים עברו או מארצות רחוקות. הקרקס -13 סיפורי פשע רומנטיים. מאנגלית: מתרגמים שונים. גוונים 1998•201 עמ' בכל אחד מ 13- הסיפורים שנכתבו על-ידי סופרים בריטים שונים, מתרחש מעשה רצח. המניעים רגשיים: אהבה, קינאה, שנאה או נקמה. אלמנט המתח הוא לאו דווקא החשוב ביותר בסיפורים: הסיפורים נכתבו מנקודת מבט קלילה על סוג הפשע החמור ביותר. מעניין, אבל לאו דווקא למי שאוהב מותחנים. גבריאל צורן: טקסט עולם מרחב. הוצאת הקיבוץ המאוחר 366 ,1997 עמ' הספר עוסק בבחינה מחודשת של המושגים שבאמצעותם נדון הטקסט הספרותי, ומציע שפה תיאורטית חדשה או משוכללת יותר' שתאפשר לדעת המחבר' לדבר על המרחב בקטסט "בצורה עקבית ומתוך אינטראקציה אל מכלול יסודות הטקסט". אורי אבנוי: בשדות פלשת 1948, הספדיה החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 1998, 336 עמ' מהדורה מחודשת של ספרו של אורי אבנרי שראה אור לאחר מלחמת השחרור. הספר כלל את רשימותיו של אבנרי שכתב במלחמה ופורסמו ב 48-' בעיתון הערב 'יום-יום', שליד עיתון 'הארץ: לקראת יום העצמאות ה 50 למדינה הודפס הספר שוב, בתוספת הקדמה חדשה שכתב המחבר . בנימין שבילי: קסטזריה. הוצאת שוקן - ירושלים ותל-אביב 1998• 179 עמ' הספר כתוב בגוף ראשון ומספר על מסעותיו של המספר ביוון, בלשון ציורית, רווי בסיון-חיים ומחשבה מעמיקה עליהם: "כל חיי אני מלא געגועים, אני רעב לנדוד ו רעב לים ולשקיעות המלוות בעננים אדמדמים. אני רעב להיות לבד. מה יהיה, איך אחיה, אני מביט אל הים, ]".[ <עמ' .( 122 יאן יאנדאורק: בגוב האריות. מצ'כית: רות נוברי. גוונים 1998, 163 עמ' רומן סאטירי על "החיים בבבל", שעניינו ביקורת על החברה בת- זמננו. בין הדמויות המככבות ברומן: דניאל' אינטלקטואל ספקן' נבוכדנאצר השיכור תמיד' בררובעל הכהן הגדול השונא זרים, ועוד. "הקורא יגלה ללא מאץמ שאינני יודע דבר על בבל", מצוטט המחבר על גב הספר. מומלץ במיוחד לחובבי ההומור הצ'כי. גרעון טיקוצקי: הנסיך הקטן שבעה פרקי מסע, הקיבוץ המאוחד 223 1998 עמ' ספר הדן במכלול יצירתו של אנטואן וה סנט-אקזופרי ובביוגרפיה שלו' ככלים להבנת "הנסיך הקטן" . למרבה האירוניה <לדעתו המנומקת של המחנך) דווקא ספר זה, המפורסם בספריו של סנט-אקזופרי הוא חריג של ממש ביצירותיו. הספר כולל אינפורמציה חשובה, היבטים מקוריים על "הנסיך הקטן"' וביבליוגרפיה. גדעון 1u ק 1 צק 1 ~,~''0)0 .:~ נובה טרבס: צד האהבה. הוצאת הקיבוץ המאוחר 1997,107 עמ' אחד עשר סיפורי אהבה, כתובים בסגנון מיוחד. העלילה אינה הצד הדומיננטי ברובם. בחלקם הם סיפורי אהבה אישיים, ובאחרים יש נגיעה בפילוסופיה, במיתולוגיה, תוך ניסיון להבין את החיים, לתרגמם או ללמוד מהם וללמד לקח: "אינני אותו אדם שכאשר שואלים אותו על חייו מעיד כי לו היה חי את חייו מחדש היה עושה אותו דבר בדיוק. לא אני." <עמ' 83(. בועז ערפלי, זיוה שמיר. עוזי שביט (עורכים): האידיליה של טשרניחובסקי י הקיבוץ המאוחד 219 ,1998 עמ' מבחר מאמרים שפורסמו על האידיליה של טשרניחובסקי, לצד מאמרים שזה להם פרסום ראשון. בין המאמרים: "בין תוכחה לאידיליה" מאת דב 771~תfנJימה רדיד גרוסמן: שתהיי לי הסכין. הספדיה החדשה, הוצאת ץהקיבו המאוחד . ספרי סימן קריאה 1998, 283 'עמ רומן המבוסס על מכתבים שכותב רגב לאשה שראה באקראי .ובחטף באמצעות המכתבים נרקם קשר החותר לטוטאליות, בתנאים .בלתי-אפשריים במקביל להתרחשות החיצונית םנרמזי רבדים פסיכולוגיים םהמתייחסי לדמויות, ועלילות תהקשורו לחייהן בנפרד ולעולם החדש ןשה בוראות יחד. יהודה עמיחי: פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן - ירושלים .ותל-אביב 178 ,1998 'עמ ספרו החדש של יהודה עמיחי . "אני חושב שהחיים הם תחזרו לקראת/ ההצגה האמיתית. תובחזרו אפשר עוד להכניס/ שינויים, קלמחו שמפט ולהוסיף דיבור' ;להחליף שחקנים ובמאים ואולמות עד הלהצג האמיתית/ שבה שוב אין משנים, אול משנה שאין משנה/ כי ההצגה תמורד מיד אחר הפעם הראשונה." <עמ' 49(. חורחה לואיס בדוחס: ,בדיונות מספרדית: יורם ברונובסקי. ההספדי החדשה, הוצאת הקיבוץ ;המאוחד ספרי סימן קריאה 168 ,1998 'עמ הקובץ "בדיונות", הוא אשהבי לכורחם את פרסומו העולמי. םחלק של הסיפורים הופיעו באסופה ן"ג השבילים המתפצלים" שראתה ראו בשנת 1975, בהוצאת ץהקיבו המאוחד. המתרגם, יורם יברונובסק עדכן והשלים את התרגום, והוסיף הערות וביאורים. "בדיונות" הוא אסופה של ת"הערו על ספרים דמיוניים", םסיפורי קצרים "המתחזים" למאמרים םמחקריי והגותיים, המציגים םפרדוקסי פילוסופיים בנוגע למציאות ולאופן שבו אנו חווים אותה או מציינים אותה. 4 •••••גליון 219 ~וי ,~ ~ טדאוש רוז'ביטש 1 ~1 ו מפולנית: יעקב בסר Recycling ד T זהב חיתה המאה הראש;נה T 'T •-• T;T ז R פ;ת ת;נ:ך~~ חלפף מא;ת •• : T סגףר;ת כמ; תאי הגזים ;ב?~ל i ס,ך~ p ת ם:;~ ח~י~ה ijה~pז ס~ o/ רים ל~~ ~נכד : ת;ק~~ ~לףמ;ת ח;ל~ת ijה~pז ס~ o/ רים ~ת;ך מ~ 9 פ;ת ~9ן~יt חיא על g ף מס;ף ריס ~גףלים ~ם~יק א;ת;ת ףמ;~נ:ךים ~זק~ים ~7o ח.ל ד~ל ת;~ך~ ~ךאף לע;דם מנ;~רי םד T ~o/ם:~ ף~~ךץ t סב "~7"ן~ ~~די~ך:ה ~~פ;ךר ך~ך~ב א;ת;ת משנים ה;פיעף ~~ביץ ס~ g~זקית על ~rpלי .~·· 6 זסב . ~~9 פ;ת ~ל סד~ק 9ק~~~~מ ק מ~ך~די ~ל ~ב~ץ כתרי-שנים מזהב טנע;ת זהב הףא כ;ל.ל ;כ;ת~ ~~ י ן ry ב סב ח~חיל ·! מ 7 ~כ;ת TT :-TT ' ·-· :•• • עם עיני אזמרגד נדמע;ת ומףמ;ת ; T : • T -: : • •• •• • ~9~ר;ת ם:~~~~- o/ ~ר;ת כדי להסתיר את העבדה הזאת עטים נ;בעים נשימ;ת . : . : ... ~קש סד~ק 9ק~~ ~ijק~~ מ~ך~די מ~.רי~רי i] ~~קים פ;ע,ךים ~ת -T; '•, T '.' • ; -: :'' להסיר ממטילי הזהב '' ' ; ' • T ; -ז T iJ קן~:ם 9~iJ סרים תו~;ת גרמנ~;ת ' T : •; ' T ~~קים ייt~ ~קןש ~ל ע.~ל tiJ סב מחונני זהב מ;נ;מנטל~ים '' T : •: T T :•• -: : םי~~~ מזה;ת ךמ 7pי~ן ף ' ~ח;}ומ;ת ~די~ך~;ת את הזהמה T ·:-•• -:• "ת; מ~דר 7י : הזהב החל לדבר ~ת;ך י~;ע~ מ~:ם ~Ti~ק 6'~{1ך ז;ךם ry ל;ך כש;ב ח;ל מ t סב ק~~~ ~ל ה~ל~~~ ן;ד~;ל~ ~~יף-י;ךק ך;~ך ~יןת iJ ~ליחים i] קד;~ה · ~~ךיז ב Joaquin Navarro-Valls Banque de France במדריד לא אשר את הנתףנים של רשת היזיולפtה לי ~· ף 9 נ;ן . :· :· -:· :· :· . : -:· ... :ז ry ~~ךי~~ית A-and-E ~ל מ 9 סךת 200 ~י?י;ן ~נ:יי p ת מזסב ח~~~ךה ~~יר;ת ~יך;~ה ייt~~ף ~~ריק;ת ~ד~ק ~די~ר~ים t' סי ~ר ח~חילף 7 מז:ויר ~ל :די מכנ:וי~ן ונוף ו~~~ ~~9 ~ע;ת t סב ~ לבנ;ת הזהב מטילי הזהב -ד T '' ' : " : שנרשוף על ידי הפשיסטים -ז T • : • -T :•• -: : • :• מטיל;ני הזהב מקר;~זק~ים ~ד~ן :" -ד T . מטנע;ת הזהב מלחמ ' T' : -T T :• :• : • ת הע;ל 6 השב~ה ~!סב ij"ן~~~" ה~;ךי~~ ף~~~רי~ה ס~~י 9 זקים מקר;~זק~ים ו~~ מתכסה בכתמים • T ; • :• -: • רצחף נ"המ;נים" • :--: T + מאר 5 מףטלת בכל זאת על המצפ~ן שלכף. סרבים יהףדים וצ;ענים :·:· : ז --: :· ז ' s יו:ו ,~ ~ לקראת ס;ף ה~סל,pזמ חם ה;~יאף ~ן t סב ע,קףךה ת~~ ףג;~~ 9 ל~~ה ~350- ~ידי;ך תדמם לעד , גם אם , --T •• -• ~ך~קים ~בי~ר~ים הבריטים .הצליחף לשים יד על ן " איש לא יזכ;ך כבר T : : • • ~ילי i ~ל ~י חיא ]...[" ~ר~ i?~ם ~ 5~~~ -T ה~תר מטילי הזהב התרככף •• • : -ז T : -: , מ~יר ךר~~~ף~~פ;ךר מו~א ~ת מ.דרו לגנרי~ן ף~~ם Schlimmer Verdacht טרףנספר T : : : לספרד וארגנטי נח •: ד- : -:T ' : ,'' die Schweiz hat moglicherweise unmittelbar nach dem 2 Weltkrieg Nazi-Gold wissentlich Gold von Zahnfunzen auch in Portugal von Holocaust Opferm gepriigt (...) das lange Gedicht so der britisch TV-Sender BBC לךכף ry ~ל א;ך;ת ,?מ 9 ף אבל הש;אה הרי לא חיתה כלל T : T : T •· -: T -T : ~ל ~ך~נ;ת מש;~ה הצטרפה גם ישראל ידידי ' ' T: ' -T : T ; • לא בפעם הראש;נה T 'T -- ך;ס~;ך~ p ך'י~יז' רי~ה מאימים ארגףנים יהףךנזים . . : . : . . : -: היה .מכוח לשמ;ע נ"גנרלנה גףנרניה" :•:·-: ד :• ד•: -•: TT ז;•. כתב ספר כלכלה חריגה. ח!זים בכאלף ~ל ~~ קים ם~בי~ר~י חוףך "לש;ך ~~ןח הך.~~ "חי?לי מזהב ךמ~ת;ק ~א i ל~י ~ת מ~הףןים לע,ב;ך" ואףלי p ך'י~יז' רי~ה ~סי ~ר;ך~י מ~ךק הא;שiז כלל לא חיתה : T ז ז : ז ' : : ' -T ' -: T T : -•: •• -T 7 עז:וים קר;ב;ת י;~ר ךי;~ר ק;ך~ים ~ל ~ך נעת;נים גרמנ~ים נאצנזים · פ;סט ". -:· = איני י;דע אם ספר זה :· :· .. . .. . .. נכלל נניבלי;גרפיה מחנזבת · בבתי הספרהפ i לנים '' T : . '' T :•: • • : ~נןת;~ים םי~~~יר~~ ~~~-~ י i ה~~ · ד.ע ן~ן ש.: 7 מ~ז:וין נעת;נים ,;ל·~זp~ים"w ~ןש;ן מפ;ל~ית ~סד לקר;א" ךוףחים תףנ;תjנ~t ךה ··-·: ד .· -:ז . דע שהאד;נים <והגביר;ת> מהמשרד להשכלה :-:· -:ד : שהש;אה כלל לא חיתה T:T T: T -:• תיpז~ל ללף כ;תר זה ברשימת ·: יכ · מח~בת (אףלי .חם-ףאך~."~ל-ם~.ע~ ~ת מ~~ר הנ~בלי;גרפיה ה לעז:וים קר;ב;ת י;~ר ךי;~ר ק;ך~ים ~ל קיר;ת הערים שלכף כת;ב;ת נפ;לנית ~~יהףדים '" לגז" :ףבגרמנינ 1 "~ףדן ראףס" לא שמעף עלי;> . Pד'י~י T' רי~ה לא ע~~ ע.~ים ~~רז מקךש מטיל;ני ףמטילי זהב r; ;.ל • ד~ת T ."" t\:ל.ה •ry ם ~~ירים : אלה ב ער~ם ילדים נעלי חנףך ער ם · ל;טשים שני ה~לגל;ת ··ש;תק;ת .. ". :זי : · ז -. ·· -: : T : •',--· • • : ~~:רים ן~~ דרי תל. 1 י על עמףך התלנזה ח;רי העינים מדברים :• -: -· •• T •• T' : ---T das lange Ggedicht · מנהל ה S.K.z ~ל.ן 9גך~~י:~ ~ר~ה ~~ין ~.לי~~ מ iס :i... j? ן'י~יז' רי~ה המ;נטרי ישנם מטילים • • : T: •: "T :· בכתףק~~~ א;סם ~ע,ן~ים ת;ע~?~ ואפלף משני זהב של קרבנ;ת מש;אה ~ן~ן מ~בףש מ ry י?לר~י ע~ ·~: ל~~ ••ז T לא ~ףה•: T גף : ך~י;ת "6 ~יט;ת ~ry ך ~ך~~ים ח 9 לף ,~הףןים . ךה חד משמענז;ת מףטל;ת ~ל מ~~פףן w ?חם. נעצם : כ~ להי;ת שחיתה כאן טעףת ·; ל T T התגףבה על הש;ט;ת .האלה :• •: T •::•: T ד:ד .'' •• T • --T : 6 גליון 219 u י;ךש ~~ ~o/ lj ת ~ךך 9 ;ים ~ה ~o/ ~לה o/ ל ד~~ה ~נ;~ית ~lj ת ע,ד:ז םי~~~; כשבעה ט;נ;ת זהב שנשדד ו~ ~ך 9 ךמ;ב י~~~~ ~י o/ק 1 ב ע~~~נ 1ך 9 ה ;;צ o ~חיו סן~ע;ת ~ל Q ~א ;ל~ o/iJ ~ע;ת ת;ר~; ~o/ גקים ה~י;~ ~מ 1 ךה ביד: גרמנים הי Tיארלכt ~~~קים ~בי~ר~ים ס t סב ע; 7ה ס t סב צ;~ם דס~ ~·~ ך T7o/ci •ם : ם.ל~''. ל ry ם p ת ~ך - ~~~ o/7 ב:ץ ע,ב 1ר ~9~ ~Q ~ים ~ד 1 ך~ים . ךל ~ 7~י ~י ~ד~ר על ד~~ה o/ ל אבל הש;אה א 1 לי כלל לא חיתה T : T T : -T -T -; . ~לי ~ה ~ן !ה ד; 9ט; .~~9 קי iJ.ךה מהן לאחר המלחמה · ז : ·-:- זז ס~יל; o ;ף ס;ך~ר ה;~יע 1 נ.ל~~ 1 ~ם~ w י t סב ;ב~~~ על ~כ 1 ן םך o/ ;י חמ 1 שים נאתי חפירה מכ 1 שים T • ;-•·•• ; • -: o/ ל :צ 1 ר םקל~י ק~ר;ת ~Q ~נ;ת ח~ש 1 ע;ךקי !סב הזכיר אגב א'רחא T : --• : • את יצףך הגוה;ת .: -. • T :--: ·: ח;ל זהב TT נמחנ;ת הרכ 1 ז שני זהב ותאי הגזים T T '' ' ' T -'' T : •:T • : :• •: -: • ס-י.ליקt~~t סב א;~ךיץ מתנהלת ספירה של ק~ן~~ ה~~יל~ר.? חפש 1 נאפר יה 1 דים צ;ענים גרמנים ~ת;ך קד~יס ~ל נ~~ 1 א 1קך~י;ים T ר Q1ים •ל;פ ~·~ ם T ל~~~ים ק;ךה iJo/ס o/ נ;ן ~ינ; ת;~ם אדמתינ 1 המשתפת '.".'' ,•' : -•• T : חפש 1 זהב זהב זהב פךן;ת האפר מערנב;ת עם אפר האדמה מי;ת 7' ע~ים · ~~; ע~~ן TT TT TT ; ' 16 ~;ק~~ י T : - T אבל הש;אה הרי כלל לא חיתה T : T T ; ··-; T -T -; לט;בת החהים -םיל~~~~ םי~~~ !ה ~ת ההה 1 דים המציא i א;תה T • ; • • : . ךה iJ ~נ:וים ם?@;ים ~~קיךים ךק;מ 1;י 9םיקt נ;כ;ת ~ן;נ;ת iJםך Q י~ה טדאוש רוז'ביטש ח~ם~ר i ~ל.י ry ם i] צ;~;ים נדמע;ת דמ 1 תמ; i] ~ר;נ;ת נ;כ;ת ~ך~ע;ת ןמ 1 מ;ת ~ה 1 ןה;ת i ר~ה;ת ת~לן'יךה; וחמרים אסטרטגהים אחרים אבל הש iא : ה T הר~ •לא :הי~תה : ךק i]ה~;ר~ i] צ;~;ית ~י~ה נ;~ה אמה;ת נט~ל;ת ראשים T : T ··-: T -T -: ןה 1 ~ה חיא ~נ:וי p ת סע;לם ה; 7T כ;ת : םי;@? ךצ;ע,ק;ת י~י~~ סדיק 9ק~~ ~~חירים i]ה~;ר~ i] צ;~;ית o/ ל ר@~ל ת~ד~~ iJ קדש נ;זקעים לא נ;~ה לא ~ד~ךת ~ ~:p ~ר ~ין ~o/ ביץ ןסב "ךל~?~" ר;ד~י iJ ק ~נר~ל.י ע.~ים מ;ךיק · ~ך בשנת 1946 החזר 17 ט;נ;ת זה :i- לבלגיה ".:: ~פ~ךת ת~.ל~ ס 9 י חרש ~ן;ש :ער ~עיר ע.~ים צ;~חים ~ל סא;ך 6 19.s4". ט;ן ךה;ל~ר ת~~~ :ע,ךם iJ םי o/ ל ר;ך~י iJ ~ךק io/ יץ ס;נכה ;י?ד 7 י . ri ס:~ר ~ע בר~~~ ~א 7 קךאת י~~ o/ ה ~ל ~ל ~קדש ע.~ל ס tסב . . . . רי סע;לם סע~ים מ;;ים ~o/ קיןה ~ת;ך ~9 פ;ת ף~ ry נ;~ים י~~ ry ם ;ך~ח.י ry ם ~ת;ך R פ;ת ~לןה ת;נ:ך~~ מחלחל רעל הגוה;ת . : ---. : -: והש;אה כנראה לא חיתה עם ~עי ןה 1 ~ה ס;סיה '~נ:וי pת T סע;דם das lange Gedicht המ 1 גזים והמגדמים ב.ב. Sקב T~ךים ' ~ע · רןם ם~ים iJ~ל 1 :ים ~י.ךה ~יו ~דר ך~~ה זה מ; Q י~ים ג;ךנןים ןסב ~קי :p ד~~ה ה;ל.ך ף~~~רר ~~ףעקם מ~ם ~ת i]י~" 9"ר? י~~~ 7 ים ~76 קים ש;קלים ה;~ך 7ר~~ ~~לה .זה לא ~Y.W ~ם ל;~ש ם:~~ םtז~ ~~~~o/ י ~ת זה ן~קם אבל הש;אה הרי כלל לא חיתה T : T T ; ··-; T -T -; וש 1 ב מתחילה הספירה ~iJ;ק; ?י~~: ~י ~~o/ · י 1996-7 איש איננף ז;כר כבר T ; •• .'' " • T ' : -T • : -: ~~9 פ;ת o/ ל ןיק 9ק~~ ~o/ ביץ מאי 7 ~ו ~ו 66 '1 משוררים" ('ידיעות אחרונות' מה גם שמרבית סיפורי "סופרי דור טבור הגעגועים 1996(, גם "חמישים שנה, חמישים תש'ח" הם סיפורים שנכתבו או מאיה כז'רנו: אנסה לגעת כטבור בטני' הקיבוץ המאוחד 48 ,1997 עמ' "הילדות" , כתב ז'אן זאק דרסו / "היא תקופת השינה של השכל". וכשהשכל ישן משקשקים בכיס המפתחות למגרש החל ו מות. מאיה בז'רנו שרה שיר ערש לשכל / היא אפילו מגהצת מעליו את השמיכה ומאפשרת לזכרונות הילדות להצטייר בצבעים מרהיבים על דפי התודעה הראשונה שלה. ויאמר מיד: "אנסה לגעת בטבור בטני" הוא ספר נ ו גע ללב. בז'רנו שהיא משוררת מעולה ומהודקת פותחת בו עוד כפתור בחולצת השירה שלה. היא מזמינה את הקורא לתבנית נוף המולדת שברגע אחד נקראת כאבודה ו ו גע אחד כמולדת שעדיין מוחתמת בדרכ ו ן השירי שלה. היא מאמצת את תבנית האידיליה. לא האידיליה שבה המלים פורצות בהורה סוערת אלא האידיליה שבה רגל הילד גם נשרטת פה ו שם. המסע מתחיל בגיל 9. התפאורה מכילה גם את "פכפוך המים באמבט הפח", גם את "רצפת מלט לפני כיור הברז הישן בגינה" וגם את "הגופיה הלבנה / ו התחתונים כמוה מכותנה'.' הא ד ירה מזכירה סרט ניאו-ריאליסטי שיכול היה לביים ויטוריו דה-סיקה. איטליה מתחלפת ביפו / והמצלמה פוטוגנית גם בארוטיקת הכותנה של התחתונים והגופיה. התחושה של הדוברת מחליפה עיניים. היא מדווחת על המראות גם מגובה עיניה וגם מגובה העיניים של הגיבורים האחרים. היא כ ו תבת, למשל: "למרגלות הכיור התלקק לו חתול ; ראיתי את מבטו המבוהל לעבר שפת חומת האבן הגב ו הה מעלינו'.' המבט המבוהל אינו רק של החתול 1 הוא גם השתקפות מבטה של הדוברת. העתקת המבט לפני החת ו ל מחדדת את הפרספקטיבה, או במלים אחרות, מרחיבה את הטריטוריה של הבהלה, אבל זו בהלה שמחה בחלקה, כיון שמיד אחריה יצטלב מבטה של הד ו ברת ב"נער שמשון" המואר באור שמש ואז "חוטים זהובים התקמטו/ התלפפו סביב טבורי'.' האסוציאציה שלי מגיעה לביאליק, ל"הברכה", לרו מן שבין השמש הרוחצת ב"ים של ז ו הר" את תלתלי האלון / "."והוא, האיתן 1 משטח חרמי זהב כולו 1/ לרצונ ו 1 כשמשון בידי דלילה, עומד נלכד". ברשת פז של '.'".ומצע ברור שזו אסוציאציה רחוקה, אבל אני מצטט אותה כיון שבשני המקרים התעלסות התמימות הארוטית עם הטבע יוצרת קסם רב. קסם אחר הוא בשילוב פיגומי תרבות הילדות על קיר החוויה. אני מתכוון לסרטי "טרזן" ו"סיסי" וגם ל"וואלה יש לה שתי עיניים שני שקדים בשוקולד'.' מי יואל 1 מי דומיה? ש ו אלת הדוברת ומסתחררת במבול השמות שבסוף יטביע את עליסה בארץ הפלאות של הבוץ . ובכלל 1 הרווח שבין מוחשיות יפו לפנטזיה מספרי האגדות הופך מהר מאוד לחוק כלים שלובים שירי או 1 בלשונה של בז'רנו: "לשון עם קוצי צבר תקועים בה עמוק. ממנה נבטו מלים אחרות/ חלומות מלכות'.' ומחלומות המלכות האלה עובר הספר לשירים אחרים, ל"ארמון ילדותי המתפורר היום", כפי שהיא כותבת באחד מהם. השירים מנערים מעט את קורי השינה של השכל ומראים שלחבל הטבור המטאורי יש קילומטראז' מתמשך. בשיר החותם את הספר היא כותבת: "רבתי עם תפוח אדמה, בצעם עם שני תפוחי אדמה הם רק דימוי, לבח כי לו היו באמת תפוחי אדמה ~ הייתי רבה איתם" והשיר המקסים הזה הוא בעיני גם דימוי לספר כולו • מאיה בז'רנו מקלפת את הקליפה מתפוחי האדמה לש ילדותה ויודעת כי מעבר לקליפה צומחת האדמה שאפשר לריב איחה ריב של אוהבים. • רוני סומק הנחשבים והידועים חמישים שנה חמישים סיפורים, מבחר הסיפור העברי הקצר' עורך: זיסי סתרי; ידיעות אחרונות 688 ,1998 עמ' כשתי האנתולוגיות הקודמות שערך זיסי סתרי 1 "שלושים שנה שלושים סיפורים" ('ידיעות אחרונות', 1993( סיפורים" היא אנתולוגיה טובה וגם צפויה מאו.ד סתרי, עורך המוסף לתרבות, ספרות ואמנות של העיתון 'ידיעות אחרונות , נוטה, כנראה, לבחור בנבחרים. כך 1 הופיעו באנתולוגיה "שלושים שנה שלושים סי פודים" אך ורק סופרים מאוד מוכרים ונחשבים, לרוב עם סיפוריהם היותר ידועים והיותר מוכרים, דוגמת "נעימה ששון כותבת שירים" לש עמליה כהנא-כרמון / "מיתות אבי" של יהודה עמיחי ו"התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" של יהושע קנז. ואילו 'ב' 66 משוררים" , על-פי אותה מתכונת, הופיעו 1 אמיר גלנע עם "ואחי שותק", חיים גורי עם "אמו", דליה רביקוביץ עם "חמדה" ויונה דולך / בלי "תפילין" ו"יונתן". אפשר לטעון, וכמוה רבה של צדק, שהעובדה שיצירה מסוימת כבר הפכה למוכרת ונחשבת, אינה יכולה להוות סיבה לא לכלול אותה באנתולוגיה. מצד שני 1 אפשר לתהות, האם תפקידן של אנתולוגיות להכיר לקורא את המוכר, או, שמא תפקידן להביא בפני הק ו רא משהו אחר, דוגמת כותבים פחות מוכרים, יצירות פחות מוכרות, או אולי הבט שונה, ייחודי 1 המשקף נושא מסוים או תקופה? שתי האנתולוגיות הקודמות וזו החדשה אינן מעידות על כך שסתרי דו גל באפשרות חשביה. ואם אין חידוש או מסר, מה יש בכל זאת? ב"חמישים שנה, חמישים סיפורים" יש סופרים מוכרים, כמה סיפורים משובחים והרבה סיפורים "נחשבים". למעשה, האנתולוגיה הנוכחית היא הרחבה של אנתולוגיית הסיפורת שקדמה לה, עם תוספת של עשרים שנה, הבאות לידי ביטוי בהכללתם של עשרה סופרים שנחשבים על-ידי סתרי ל"מוקדמים יותר" 1 אותם הוא מכנה "סופרי דור תש'ח", בניגוד ל"סופרי דור המדינה", שמופיעים בחלק ב' בספר 1 ועוד עשרה סיפורים של סופרים שסתרי מכנה "סופרי שנות התשעים". הסימטריה של ההרחבה הזאת היא אכן מעניינת, אבל עם השיוך ההיסטורי או הכרונולוגי שלה אפשר להתווכח. - ~,.,., (}ת /c)J} ב t? <י ך דנ '>}--- י פורסמו שנים רבות אחרי מסגרת הזמן שתחם עבורם העורך )1948-1960(. לי היה קצת קשה להבין מדוע נמנים כיסים אלוני ;,,- עמוס קינן / לדוגמה, עם "סופרי דור תש'ח" ואילו א.ב. יהושע, יהודית הנדל ועמליה כהנא- כומרן עם "סופרי דור המדינה", אבל אולי אין טעם לעסוק ב"קטנות" ומוטב להתמקד בסיפורים עצמם. אחרי השאלה "מי מ ו פיע" באנתולוגיה, יש לשאול "מה" מופיע. אם אכן לא חיתה לעורך כ ו ונה להתמקד בנושא מסוים או נחבט מסוים, שאלת ה"מה" הופכת להיות בעיקר שאלה של טעם, או 1 אולי 1 בעצם, שאלה של התקבלות. יש להניח שגם הקורא המצוי אך מעט בסיפורת העברית של העשורים האחרונים מכיר כבר את ר ו ב הסיפורים שמופיעים באנתולוגיה. לשאלה מדוע דווקא סיפורים אלה, ספק אם הוא ימצא תשובה. אני לא מצאתי . בצד מעט סיפורים מעולים בעיני 1 דוגמת "גאות הים" של א.ב. יהושע ו"הסתלקות" של יעקב שבתאי, ששניהם הופיע כבר באנתולוגיה הקודמת, קשה למצוא בספר הרבה סיפורים שהם פסגות יצירה לכותביהם או פניני ספרות שתמיד ב עים לחזור אליהן . כך 1 לדוגמה, מיוצגת יהודית הנדל בשתי האנתולו גירת בסיפורה המוכר "הסעודה החגיגית של ידידתי ,".ב מתוך ספרה "כסף קטן" )1988(. סיפור זה, המתאר את הסעודה האחרונה של הידידה ב. הגוססת מסרטן 1 חזר והופיע לאחרונה גם באנתולוגיה "נימפה בג'ינס", בעריכת דורית זילברמן וציפי שחרור <הד ארצי, 1998 ),והוא סיפור "נחשב". סיפורה של יהודית קציר 1 המופיע בחלק ג' של האנתולוגיה, תחת הכותרת "סופרי שנות התשעים", הופיע גם באנתולוגיה "הקול האחר" 1 בעריכת לילי רתוק <הספדיה החדשה, 1994(, גם הוא דוגמה לסיפור "נחשב". בין הסופרים ה"צעירים" המיוצגים בספר מופיעים, כצפוי 1 מירה מגן 1 שהם סמיט, גיל הראבן ואתגר קרת. האחרון / עם סיפורו המצוין "הבן של ראש המוסד" מתוך ספרו הראשון "צינורות" <עם-עובד, 1992(. בחלק זה של הספר כדאי לשים לב לסיפורו של גדי טאוב, "הפסתנו", שהוא אולי הטוב בסיפורי העשיריה הזאת. בסך הכול אפשר, במצפון שקט, להגיד על האנתולוגיה הזאת שהיא "בסדר", על משקל "פרווה". ו גם "פרווה" הוא לפעמים טעים. ואפשר גם קצת להצטער על פנינים אמיתיות שנעדרות מהאנתולוגיה הזאת, ובעיקר על כך שהיא לא ממש משקפת את התמורות התמסיות, הסגנוניות והלשוניות שחלו במהלך חמישים שנים בסיפורת של הארץ הזאת. • רות לאופר 8 גליון ····· 219 רומן פיוטי' . הסיפור שלא טרגדיה לאומית סופר ןב l פרץ-דרור בנאי: נגיעות ו ~ שפרחו בענן. ספרית הפועלים חיים לפיר: פשע הכתיבה. הספדיה החדשה הוצאת 218 ,1997 עמ' הקיבוץ המאוחר; ספרי סימן ספרו החדש של פרץ-דרור בנאי בנוי קריאה 124 ,1998 עמ' בעיקר מעלילה רומנטית, שעצב המסגרת מוכרת: מכתב מזר מסתורי החיים וטיפות של אושר מהולים בה. ובו מסופרים קורות חיים. סיפור על בשלב מסוים נקטע תיאור הסיפור אם שנעלמה, אב שתקן וקודר 1 בן האישי, על-ידי תיאור הטרגדיה המחפש את אמו . הלאומית והטראומטית של רצח רבין. מוכרותם של החומרים אינה הופכת עיצובו החיצוני של ספר השירים אותם בהכרח ללא מעניינים. להפך. ראשונה, "נגיעה שניה", "נגיעה תואם את התוכן ואת המבנה. שלישית", ו"גלויות/ נגיעה אחרונה". יש אפשרות, כמו למשל בטרגדיה באמצעות שלושת האלמנטים הללו הקלאסית . להכיר את המסגרת שלושה מתוך ארבעת השערים פותחים (העיצוב המבנה והתוכן), נרקמת ודווקא מתוכה לפעול ולהפעיל את בתיאורים הקשורים לטבע כמו: "גשם מסכת שירית, הנפרשת על פני דפים מתמהמה", "וסתיו; שרבי בענפים" הקורא. זה יכול להיות מסקרן ואפילו קטנים של ספר בפורמט של ספר כיס. מטריד: מה יש במוכר שאינו מוכר? הפותח את שער הנגיעה האחרונה, על-פי השקפותיו הקשוחות והמוזרות כל דף מכיל שיר 1 כל שיר מקביל ובכך סוגר את המעגל השירי המתחיל ואכן 1 לפיד מתפעל את התיאטרון • שלא ייפגע. הוא מאכיל אותו 1 לצעד נוסף במציאות השירית: עם "עדנת הסתיו" (עמ' 8(. שלו במיומנות ואין שם רגע משעמם. מפרנס אותו, מלביש וחובש את פצעיו. בהתפתחות הרגשית או העלילתית מעשה באשתו של המחבר , המקבלת סיפור האהבה המתואר כרצף של את הסיפור המבוקש, אינו מספר. שלה. כל שיר כולל חמש שורות. כל נגיעות רוחניות, מועבר באמצעות מכתב מג'נטלמן אנגלי קשיש ומכובד לקראת סוף הסיפור, הופך הבן-המספר שורה כוללת לרוב בין שתיים לשלוש למראה, אותו פגשה בבית קפה תיאור של תחושה, מבט, מלה את עצמו למין דמות אב לאשה צעירה מלים. מסגרת די נוקשה, לתיאור של שנאמרה, תמונת נוף, התבוננות על כלשהו, בעת חופשתה בלונדון. ורבת קסם ולאחיה החולני , שעם אמם סיפור אהבה הפורש כנפיים, לפני מראה חולף • הקיים ונמוג. תפיסת המכתב, המגיע לאחר מות המחבר' ניהל פעם פרשיית אהבים ואותה שהוא נגדע או מתפורר. שבריריותו של הרגע, והזרימה בזמן 1 מכיל כמה קבצים, המספרים כמה הכזיב. כאן הוא עצמו הופך לנועז, "עכשיו השמש/ הזהובה חיוורת; סיפורים. אלו משתזרים לסיפור אחד לעומת הנצחת הרגע ולכידתו למושיע,למישהו שגורם לסיפור ומתאבדת על הגג/ אל תשטי באהבה/ באמצעות הזיכרון למשל , הם ממאפייני של חיפוש, שלו כמה צמתים להתרחש, אבל עבור מישהו אחר. לא תשתקי כדג" (עמ' 6(. זהו השיר והשתקפויות. הקו המוביל והמשותף שירתו של פרץ-דרור בנאי הבאים הסיפור שהוא עצמו מעוניין בו אינו הראש ו ן; הפרק הראשון לתחילתו של להם הוא חיפוש הבן אחרי אמו , לידי ביטוי באופן מובהק בספר זה. מתפענח לפניו. סיפ ור אהבה, המסופר במעט מאוד שנטשה או גורשה (או מתה) ורק צבע העצב והאושר הרגעי 1 האופטימיות המשוואה החסרה כל-כך נעלם אחד מלים, המתארות או מעבירות הרבה שיערה ואיכות זוהרת מסוימת שנבעה והפאסימיות, קיימים במינונים אינה מתאזנת, הדמות הנשית היחידה מאוד רגשות, תחושות, דמיון מאוזנים למדי בספר , למרות ממנו טבועים בזכרונו . יש כאן מין שמצליחה לחצות את סף הבית · שברירי מגע חלומי ושברירי 1 שהאלמנטים \ הקשים של הקיום מבנה של "תיבה בתוך תיבה", סיפור ולהישאר בו 1 היא האחות הרחמנ יה, מציאות. ההתאהבות, כמו ייסורי בתוך סיפור' הנתון בתוך הסיפור והמציאות \ הם שנותנים את הטון דמות חסרת מין 1 במדים, הסועדת את האהבה וייסורי הנפש שיבואו המעניק לספר את שמו: "פשע הסופי. האב בסוף ימיו 1 בנאמנות קשוחה. בעקבותיה, מתוארים בשפה מאוד הכתיבה". מסתבר שהג'נטלמן האנגלי השער השלישי של הספר מסתיים הניסיון האחרון מתרחש עם מות האב, קלילה. לעיתים שפת השירים היא השתייך כמשך תקופה מסוימת בשיר המתאר מגע של אהבה בתוך במאמצים הגובלים בהתעללות של הבן יומיומית עד כדי נגיעה בסלנג, לאגודה של חובבי ספרות, המונעים "תפאורה" קסומה של יום מאפיל לסחוט וידוי אחרון , והתשובה לעיתים פיוטית מחורזת בסגנונו את עצמם מן הכתיבה בקנאות דתית ורקיע מואר באור ארגמן. הרגע הקסום הניתנת מתעתעת במיוחד ולא כאן המובהק של פרץ-דרור בנאי 1 · שאי כמעט, ומי שחוטא בכתיבה מוקא הזה הוא אולי גם הרגע בו נגזרה המקום לפרט אותה. אפשר לטעות בו גם כשהוא מופיע מקרבם. על פי עדותו 1 אין הכותב הפרידה, למרות שדבר לא נאמר בקשר מכל מקום, אם היתה כאן ציפיה לכאורה ב"לבוש אחר". על פניו 1 בעל נטיח לכתיבה, ההיפך. הכתיבה לכך . אך בהמשך , שהוא הפרק האחרון , לגאולה, לפתרון או הארה, הרי שלפיד הספר הזה שונה מקודמיו. זהו מעין קהש עליו. וזו הפעם הראשונה שהוא יש רמזים לפרידה ולהתפוגגות הקשר. אינו מספק אותה. רומן-שירי. אך לצד הזרימה הפואטית כותב. הקטעים השיריים בפרק זה מתועדים בעצם, יש כאן סיפור הממאן כביכול . כל מלה בו מחושבת. גבולות המציאות והדמיון לא על-ידי תאריכים, וכשמגיעים לספר את עצמו , כתיבה שהיא פשע, כמ ו בספרי ו הקודמים של פרץ-דרור לחלוטין ברורים בסיפור שמספר לתאריך: ה 4.11.95- נמוג הכול, וקיים מין פרדוקס. בנאי 1 גם בספר זה מצויים הדימויים האנגלי הקשיש. וזה בכל מישורי קר כאבו הגדול של הדובר בשיר על ספרו של לפיד מרתק, נקרא בנשימה הייחודיים לשירתו . גם בו יש הסיפור , שיש כמה המספרים אותו 1 רצח רבין , תיאור האבל הלאומי 1 עצורה ומרהיב בשפע אפשרויותיו 1 התייחסות עמוקה לטבע, אך לא פחות ברצונם, או שלא ברצונם. למשל האב, האהבה הגדולה של בני הנוער למנהיג במשחקי המסכות, בתפקידים, לנוף האורבני 1 המקיף את הדובר הממאן לספר את קורותיה של האם. שנרצח, ההערצה, הטראומה. לאחר המבוכים, הרמיזות. לפעמים הוא עמוס בשירים. הטבע והנופים אינם מהווה למשל, ידיד מסתורי של האב והאם, מכן' הנסיונות לחזדו לשיגרה, שירים מדי , לפעמים התפרים נראים כמעט נושא העומד בפני עצמו בשירים, אך הממאן אף הוא לספר על אודותיה. המתארים אירועים בתוך המציאות גסים, כאילו נחפז מאוד המחבר הם מופנמים בנפשו של ה'אני השר' 1 וכשהם מספרים משהו 1 הרי שזה הישראלית, עד לסיום הספר שיש בו באריגת בדיו הצבעוניים והמרהיבים. ומאוזכרים בכל הזדמנות: המים, נשמע כשקר גמור. מדבריהם ניתן השמש, עונות השנה, "זוהר דיווח עם אופטימיות "מפוקפקת" כאילו 1 לעתים, לא עמד בפני הפיתוי להסיק שהאם חיתה רוצחת, או מעט, המפנה מקומה לתחושה קשה ולא והוסיף עוד כפתור נוצץ 1 עוד אבן חן • הקלמנטינות/ בלב הפרדסים", שדעתה נטרפה, או שנרצחה, ואולי טובה, של מציאות, שלא ברור מה היא אבל מאחורי כל המסכים, בלב "דוכיפת בסתיו", "פרפר בגן נמלהט או גורשה. אבל אין ממש סיבה בדיוק מבשרת: הסיפור 1 בתוך הסיפור בתוך סיפור , הפעמונים ביפו" /."נצי גי הטבע" להאמין להם, רומזים הם עצמם. "בירושלים/ סוכל שוד בנק/ ושודדי משוקע מין גרעין חסר מנוחה, ו מראותיו מלווים אוז 1ו בכל 1 גם אם במהלך החיפוש המתעתע והנואש שמחתי/ מתמגנים בשריון וטנק" (עמ' שתמציתו געגוע עז ואהבה לאם נוכחותם אינה מצוינת במפורש אחרי האם, או בעצם, אחרי מי שיספר ו לעיתים הוא חש בחסרונם כשאינם 216(. שאיננה, ובדידות כמעט מוחלטת של "צל אווירון/ חוצה את האוויר; את הסיפור 1 · גבר · נער · מוסיף הילד חיים שלמים. געגוע ובדידות שלהם מצ ו יים: '"תפוחים ותמרים'/ את שרה זקן , סיפורים משלו 1 ודמויות נשיות ורועם כמחשבה/ החוצה את הראש/ שורשים בעבר ובעתיד , כמו מין מחלה. ו מסלסלת/ אין כאן מטע/ ולא שונות משתקפות, כפנים חמקמקים ומשתיירת בשיר" (עמ' 217(. וזה שואב את הקורא, הפותח עוד דקלים/ רק חתולת הכאב מייללת." ושונים של דמות נשית נכספת. ומעבר לכל 1 ז i שיר הוא המלה האחרונה תיבה ועוד אחת, בסיפור שלכאורה לא (עמ' 19(. גם בשמו של הספר, שתיים כניגוד לחלל הפעור של האין האמהי, • כפי שאפשר להיווכח מתוך הטקסט. נותן לספר אותו או לכתוב אותו 1 מתוך שלוש המלים המרכיבות את השואב אליו כל כך הרבה אנרגיות, ומתוך המיאון הוא נוצר •• • השם מתייחסות לטבע, עומד היש האבהי , הסגור , המנוכר , הספר בנוי מארבעה שערים: "נגיעה ניצה גורביץ' הנאמן והמסתורי ושומר על הילד • עמית ישראלי-גלעד 9 . מאי 98' הסיפור והמוסר הדברים ששמע מן האל ומהווים את שני קטעי פרוזה קצרים, תיאוריים שמאי גלנדר: אמנות ורעיון הקטעים הקצרים הם קווים קישוטיים תוכן שליחותו 1 אלא הוא נוהג לנסח את ואישיים, אחד בזיקה לילדות והאחר דבריו על-פי גישתו האישית וראייתו ביחס לבוגר התועה, המחפש את דרכו. דתית, כל עוד אין הדברים · המוסרית ו~ 5 1 ~ כסיפורת המקראית, הוצאת ~ הקיבוץ המאוחד ספריית "חילל בן-חיים", 1997 ספרות חקר המקרא היא מן התחומים המקיפים והמגוונים ביותר במכלול המחקרים העוסקים במדעי היהדות. דומה שאין כמעט מלה, שורה, פסוק או פרק בספר הספרים, שלא התייחסו אליהם מפרשי המקרא וחוקריו מימים ימימה. אחד השינויים המשמעותיים שחלו בדורות האחרונים בחקר המקרא הוא בהתייחסות אל מרכיבי המקרא השונים מנקודת ראות אמנותית- ספרותית, ולא רק כמקור למחקר אידיאי 1 היסטורי או לשובי . ספרו החדש של ד"ר שמאי גלנדר "אמנות ורעיון בסיפורת המקראית" - הוא נדבך נוסף ומעניין בכיוון זה, ועיקרו - בחינת היחסים בין אמצעי עיצוב אמנותיים ובין רעיונות והשקפות עולם. בהתאם לכך הוא בוחן במספר חתכי אורך ורוחב את הצדדים האמנותיים של סיפורי המקרא מבחינת עלילתם, דמויות הגיבורים, הטקסט ודרך זרימתו' מבנה החזרה ושימושיו העיקריים וכן מוטיבים, תבניות וסצנות של דפוס קבוע. המחבר מניח, כי כותבי סיפורי המקרא שאבו חומר ספרותי ומוטיבים שונים ממקורות שהיו מוכרים להם, אך בתהליך העיצוב האמנותי שולבו גם השקפות ועמדות מוסריות ייחודיות מעבר לרובד הסיפורי- בידורי 1 והן מהוות את מטרתם העיקרית של / הכותבים. מעניין לציין, כי בספרו הידוע של א. אורנך "מימזיס,"קיימת התייחסות לנושא זה. בפרק הנקרא "צלקתו של אודיסאוס" נערכת השוואה בין סיפורי המקרא לעלילות האפוס היווני של הומרוס ומורגש כי לא רק בסיפורים המקראיים קיימת מגמה להציג מטרות בעלות אופי מוסרי חינוכי' אלא גם בעלילות היוונים הקדומים. אולם בעלילות אלה היסוד הסיפורי הוא הגורם החשוב ביותר' ואילו הערכים החיוביים, המתגלים בתכונות אופי של הגיבורים, הם מרכיבים חשובים, אך אינם עיקר עניינו של האפוס היווני. בדומה לזה אפשר להצביע על ההבדל שבין סיפורי פולקלור לסיפורי המקרא. הראשונים מיועדים בעיקרם להנאה מעצם הקריאה בהם, ואילו לאחרונים יש מלכתחילה מטרה להציג עמדה או השקפה דתית וחינוכית. (ראה, למשל' במאמרו של ד"ר יאיר זקוביץ - 'מסיפור שבעל- פה לסיפור שבכתב'), שילוב של שני סיפורים מקראיים יוצר לעיתים מערך אמנותי חדש, שהוא מעבר לערך הסגולי של כל סיפור בנפרד. באירועים המתארים את אברהם והמלאכים צורפו שני סיפורים, שהיו מבוססים על רעיון הבשורה. בביקור הראשון הבשורה היא הולדת הבן יצחק, ובביקור השני הבשורה היא חורבן סדום. הידיעה על הולדת יצחק מגיעה מפי המלאכים (האנשים>, אך הידיעה על גורלה הצפוי של סדום הרשעה מגיעה ישירות מאלוהים. צירוף הבשורות השונות למערך סיפורי אחד יוצר מעין עימות ::i ין מטרות שונות - מטרה דתית-לאומית המ:רמקדת בגורלו האישי והמשפחתי של אברהם לבין מטרה דתית-ערכית המתמקדת בתחילה בגורלה של סדום, אך מתעלה להדגשת הכרתו של אברהם בערך המוחלט של הצדק האלוהי ובנכונותו להתעמת עם האל על רקע אמונתו ומצפונו . בלי להמעיט בחשיבותה של ההבטחה האלוהית לאברהם, מתגלה כאן גישה ערכית על-זמנית המהווה, אולי 1 את אחד הגילויים הראשונים במקרא לקראת ניסוחן של מצוות היסוד של היהדות. הפרק המרכזי בספר מוקדש לנושא החזרה, והוא דן בשליחים, במבשרים ובסיפורי שליחות. מבנה סיפורי' שמצויים בו עניינים חוזרים, אופייני מאוד לסיפור המקראי / אולם בהערכת החזרות עצמן אין תמימות רעים בין החוקרים השונים. חלקם סבורים, כי מבנה החזרה קיים במקרא כמו גם בספרויות המזרח הקדום. אמנם במקרא יש תוספות ושינויים, אולם אלה אינם מעידים בהכרח שנוצרו מבנים חדשים לחומר הספרותי בשל עצם החזרה. חוקרים אחרים טוענים, כי החזרה נוצרת במכוון על-ידי המספרים כדי להדגיש ולהטעים את תפיסת העולם או הרעיון המרכזי . לכן בבדיקה המחקרית יש לתת את הדעת לשינויים החלים בחלקים החוזרים. בפרק המרכזי' העוסק במבנה החזרה ובשימושיו העיקריים, נבחנים תחילה תשעה סיפורים, שבהם מופיעים שליחים. אנו מוצאים כאן ניתוחים של סיפורי אדניה ושלמה, אליהו ואחאב, הנביאים נתן וגד, עבד אברהם, יעקב וברכת אביו' בלעם, בלק ושרי מואב, המרגלים ואמו של שמשון. המחבר מדגיש פעמים רבות את העובדה, שהשליח, נושא השליחות האלוהית, אינו רובוט החוזר באופן מכני על עומדים בסתירה לדבר אלוהים או לפחות לעמדתו של הבורא, כפי שהוא מבין אותה. בספר שמואל ב' 'ז( 1•17( אומר דוד המלך לנתן הנביא, כי בעוד שהוא עצמו גר בבית ארזים, ארון האלוהים נמצא בתוך יריעה, כלומר באוהל. על כך עונה לו נתן: "כל אשר בלבבך לך עשה, כי ה' עמך". אולם בלילה מקבל נתן ציווי אלוהי: עליו למסור לדוד 1 כי אכן צריך לבנות בית לאלוהים (בית המקדש>, אבל - "אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו 1 הוא יבנה בית לשמי" (פסוק 14(. על אף הסתירה בין דבריו של נתן בתחילה לבין המסר שהוא מעביר בפעם השניה, אין אלוהים נוזף בנביא על העמדה העצמאית לכאורה שהוא נוקט. החזרה על דברי הנביא מהווה גם עליה ברמת המשמעות של יחסי האלוהים עם דוד ועם בית דוד בדורות הבאים. נראה לי 1 שניתן לקבל את הנחת היסוד של המחבר' שלפיה מחברי הסיפורים המקראיים - "יותר משביקשו לשעשע ולגרום הנאה, ביקשו לחנך" 'ע( 146(. םע זאת, רמת ההצלחה של הסופר המקראי בתחום מוגדר זה איננה אחידה, ויש הבדלים ברורים בין הסיפורים הן מבחינת עומקו של המסר החינוכי · וחשיבותו במישור האישי או הלאומי דתי והן מבחינת ההישג האמנותי- ספרותי. הספר ערוך במסגרת מחקרית ומדעית רצינית, והוא כולל הערות מאלפות בסוף כל פרק וביבליוגרפיה מקיפה בסופו' הכוללת מחקרים נוספים של המחבר. • אביב עקרוני עיניים להם ולא יקראו שלמה אפותי: קטאי • הוצאת גוונים צעירים 123 ,1998 עמ' אין כל חדש בעובדה כי הביקורת קורסת תחת נטל ספרי-המקור היוצאים בזה אחר זה בארצנו 1 לפני החגים, לקראת שבוע הספר ונו.' בנוסף, אין כל · חדש בעובדה שהשיווק הקפיטליסטי האגרסיבי של הספרות העברית הביא את איכות יצירת המקור אל עברי-פי פחת. יוצרים בעלי-שם מנפיקים פלגיאטים חיווריינים של יצירותיהם מן העבר: ובשל השפע המדומה הזה, איש אינו קשוב למתרחש בהווה: על אחת כמה וכמה כשמדובר ביוצר צעיר 1 עלום שם, "בעל כרטיס לטווחים ארוכים", כפי שמכנה זאת מבקר הפרוזה של 'מעריב', אמנון בבות. ספרו הראשון של שלמה אפותי הקרוי בשם המוזר "קטאי" , שם של אשה שחורה אפרו-אמריקאית, נופל בין הכיסאות בשל המצב המביש. הספר מחולק לשלוש נובלות וביניהן לשלוש הנובלות הטובות שבספר . הנובלה "קטאי", על שמה קרוי הקובץ 1 מתארת מסכת יחסים עם שלוש נשים שחורות, חד-הוריות בלואיזיאנה: האם ג'י ין 1 הבת של קטאי והנכדה אריאל 1 לזו האחרונה בלבד סיכוי לחורג ממסלול החיים של הדורות אשר קרמו לה. הנובלה "צבעים ברוח" מתרחשת בתקופת האינתיפאדה ובמרכזה ציירת העוקרת מתל-אביב לכפר בגדה: ואילו האחרונה בקובץ' "חתולים, שלג ומעט אהבה", משרטטת בהומור ריאליסטי דמויות ירושלמיות צבעוניות ביום לשג. כוחו של שלמה אפותי אינו בסיפור הקצר האופנתי. כוחו בנובלה, ואם יעמוד לו כוחו כמספר יוכל לכתוב גם רומנים טובים. קיים אצלו גרעין בסיסי קשה הנעוץ בריאליזם הפסיכולוגי שמתגלם בדמויות השונות. את הגרעין הפסיכולוגי הזה הוא מפתח ומפתח לכדי סיפור ארוך ומעניין, למשל, ציירת שמצבי הרוח שלה מושפעים מדרך הציור של ציירים גדולים שהיא מעריצה: עולם פרולטרי פמיניסטי של נשים שחורות שהצליחו לאיין את מושג הגבר: שני פלמ"חניקים שזמנם עבר המנסים לחדש בעליבות את ימיהם כקדם במבצע קרבי פתטי על רקע משפחתי - אלה רק דוגמאות בודדות לאותם הגרעינים הפסיכולוגיים המתעבים לכלל נובלה. יתר על כן 1 רוחב היריעה בכתיבתו של אפותי מעורר השתאות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים: לואיזיאנה, תל-אביב, ירושלים, תוך דיוק בפרטים הנעשה על-ידי מבנה סלילני של עלילה מנקודות תצפית שרובת. נקודת התצפית אינה תיירותית מרפרפת: לפנינו פרוטגוניסט החי את המקום עליו הוא כותב ומכיר את תוכו כברו; רובדית ואינה עיתונאית · הלשון רב · ורזה, נעשה בה שימוש מתוך מודעות ובזיקה אל המסורת. שלמה אופתי ק\,כאי 10 המסורת הספרותית שממנה בא שלמה גליון 219 אפותי כר ו כה בשמו ת שזכו למקום כל עץ רענן את צרעה, זונה". או רקדנית בטן ומגדל ·. / מצריה רב רושם כדי שלא ייכשל בהם מי שחלדינו אינה כג ון ד ו ד ש י ץ, ("ההזדמנות שעדיין פוריה, בצורה"; ואחר כך 1 הארוטיות המסיימות את הספר "ואזכור החדש "ספיר" לא גילה לי את שכבתו ..... כב ו ד בספר ו ת העברית. כוונתי השיר שלאחריו: "גיטין", בו אומרת · לצדן מונף באלהים/ אדירים וחרבו נשמעת לו. כשלעצמי, "הכתב הפרוטולסיפ ו ריהם הראשונים של סופרים האשה "שאין אני עוד אהובה ורחמי; שלופה" (עמ' 16(. וכך גם המלים כיניאי" אינו קריא לי ואפילו המילון e==י=י ו r=::= הארכיאולוגית. אני נהנה מ"מסך פלסטיק ורשרוש צלופני", מלים בנות-גילי העומדות בכבוד אחר "מבוע מים בארץ ציה" המופיעות כמובאה מהתנ"ך בעמ' 78. חוה פנחס- כהן משתעשעת לפעמים במשחקי מלים כגון "חושבת נוחיות ויוצאת לה נכות", "מבקשת מחילה ואומרת מחלה", או "ההר ניתן להשכח -•• אני זכרון ההר" ונו: בסך-הכול מדובר בשירה שאינה הרמטית ועם זניחת הקצב והחרוז נעלמה גם הקומפקטיות של השירה המודרנית. הכול פתוח לרווחה ולצער ולפירוש רגשי ופיתוח מילולי . בעזרת מאמר 1 אמרה בלבד, אפשר לברוא עולם ואפילו להוציא את הרוח מחזיהם של המתחזים. בהגיע רשימתי אל קצה, אני מקיים את "לא עליך המלאכה לגמור" ואני יודע שהספר מלא שירה שהלב לא העלה לשפתיים. • שמואל שתל דוד ואונני ~~ בעבורו זכרותו ; עד שבתי על משבר" (המושב של לפני לידה). ותוך הקריאה אי אפשר שלא להתפעל מתיאורי טבע הארץ מ"עץ דובדבן ומסע · אבטיח, ענבים ומלון ·. זית • אלון ואלת מסתיק, אזוביון ולעבה ומרווה ורוזמרין". ואותה החושניות התיאורית הנשית שורה גם על המטבח: "ידיים אל תוך המרגרינה, הסוכר 1 הביצים, הווניל; והקמח להוסיף וללוש זה בתוך זה", או "תה עשבי רוזמרין 1 מרווה ושיקוי סרפדים", וגם הכוסברה והחווייג' משוק מחנה יהודה, שעל טעמם עדיין לא עמדתי. לא כל קורא יודע כי "ביתו" (עמ' 17( משמעו אשתו 1 או יכול להבדיל בין "דיו 1 סם וסיקרא" של שירי גיטין . מוכרים לי "שירתא ותושבחתא ואמירן בעלמא" (עמ' 72( שבארמית מסידור התפילות, ו"סיקונדה קרירה, אונה או דום" מתורגמים בסוף השיר (עמ' 43( השיר "נפש כלה" שלא מלשון הכלולות בלבד היא, אלא שהיא כלה · ל"מים מים מים". "וכשהעלינו דלי • • מים מלוחים ··· מים מליחים וצמאוננו גדול עד •. מאאאאוד"; עד · שאני מבין את הכד שעל כריכת הספר 1 יצירתו של בלה סימון פיינרו 1 "אם העולם ,"א המציגה כד המשוחזר מהרבה שברים קטנים, חרסים עתיקים מימי הנביאים ותלמידי חכמים. המוטו של השער האחרון "ירידה לגיא": "ואשא עיני והנה שתים נשים / יוצאות ו רוח בכנפיהם; ולהנה כנפיים ככנפי החסידה/ ותשנה את האיפה/ בין הארץ ובין השמים."" (זכריה ה' )'ט מציג היטב את השילוב הלשוני העכשווי עם זכרי שפה קדומה. "שתיים נשים" של זכריה רבות/ עליו ··· הפכו ל"שתי אמהות (על ילד חסר אונים) כאילו להן; הזמן שבעולם" בשיר הראשון / ("הנה אנו עם מת", עמ' 62(. השיר השני שכותרו "תפוח אשה ושמה בטן קרה" מייצג מעין "סוגה" שחוה פנחס-כהן משתמשת בה: שיר-סיפור שלצדו "שיר ליווי", בשורות קצרות. כאן 1 במקביל לשיר-סיפור על אמהות ובנים ועל לידתו 1 חייו ומותו של הילד הסמלי עמיחי 1 מקוננת מעין מקהלה ומלווה בקול מספר וסופד. ועוד שירים אחרים שבספר יונקים מסיפור' אמת וסיפורי אגדה. נשיות בשלה, צבעונית וחושנית עוברת בין השירים כחוס שני. לשון הספר ציורית מאוד והדימויים שאובים ממקורות מגוונים, מן היהדות, ומן הנצרות; ונדרשת ה אהר ו נה" (, יצחק בן-נר 1 ("שקיעה כפרית)", עמוס ע ו ז, ("ארצות התן") ו אחרים. זה ו ריאליזם פסיכולוגי בעל ש פה עשירה הנוטה לליריות חמורת סבר. כזה הו א ספר ו של אפותי אשר לפעמים מגזים מעט לטעמי בשפתו הגבו הה ו הפי ו טית. אבל כאן 1 בשונה מ הקבצים הקלאסיים שהוזכרו לעיל 1 "דע המספר לבנ ו ת גם דמויות קימי ו ת מ ו רכבו ת. בנובלה האחרונה :קוב' r, "חת ו לים שלג ו מעט אהבה" , נשזרו ת שלל דמויו ת קו מיות, מבלי לגלו ש אל הסאטירה א ו אל המעשיה העממית. דבר זה חסר כל-כך בספרות ה עברית - סיפור שלם ומורכב מת ו בל בסיטואציות הומוריסטיות. לצד הליריו ת בלשון המספר שלעיתים הי א מוגזמת, יש גם פגם מסוים הנובע מריבו י ז וו י ו ת ראיה של המספרים השו נים. חסרה אצל אפותי מידה של התמקצעו ת ו הפרדה; אבל במחלות לד · ה ו ת האלה יש קסם רב. לפעמים רה מהוקצעת דוחה קורא ואילו · צ·צירה בראשיתית בעלת יסוד גולמי · יממד של ע ו מק - מקרבת אותו. צר שהביקורת לא הבחינה בספרו של · לש למה אפותי: ושהקורא הישראלי 1 בדו מה לצ ו פה בתיאטרון הישראלי 1 פ ו סע אחר הזרם המרכזי והפופוליסטי במצעד האיוו לת של תרבות העדר .• רן יגיל בקיאות גם בתורת הקבלה כדי להבין ירך המשטמה "אשה אחת עם עט" ~ין מ Q ?יז ~~םךךת ~לא ~:רר ~ל q ~ךסה, א 1 ןם ה~~'מ~ק 1ןה 7 ~לף ,ם:~ר~ הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998,ם~יtכך ה i א ן~~ק~ ry ה ,ה!ס~מ? 80 עמ' 1באכזר~ i ת תחלרiשפזה חוה פנחס-כהן: נהר ושכחה; ז:-: · -·:-- שיר האהבה הפותח את הספר הוא גם 4~/ \"\"\Jll P השבינ i ת נשיאה, י ז~יר תפילה ו בקשה לקבל מן האהוב :T • "עדו ת שפשטת את ידך ממך/ ונתת משפדת · ·:·· .. : . בידי הערומה .. זוג עגילים בכחול · ךםןה, וניצ;צ;ת של אהבת, די~~~ p~~ 1 -ת~ ~ל מ~ד מזפ 1,ת~~ ~מ~כ 1 ~ת ~פ;ת מןם מזפ 1 ~ד ת;~~;נ~ל ק~ת י;נכר. ואהבת? א;~ה 7'ך;ח~ 7~P.~ ~ת מ Q?יז' 7~~~ ~ת ,ה~~'מ 7 סקה;ת ~ת מםד 1 ת, ךלא ע~~: ~ןם :p ~ל 1, ~ןם קן;~ים, ךסןי;ן סןם ס~~ר :ry ~ה גס,לת ~מ;ת 1 קן~ים. דוד ואונני' מורה לספרות, גר בחולון. ךק .~כ ·סה 7 סק~יא ~ת מ~ד סזפ 1,ת~~ 7ס~יב כי התכלת היא מצע כלולות עם האלוהי ולחזות ב"קלסתר פניו של זה! ••• ההעדר" (עמ' 78(. כאמור / בולסת היצריות: "שכב אתי 1 איש שדה, שלב רגליך השלוחות אני נכונה/ ובשרי ·· ברגלי "··· חידודין; פה אל פה לקראתך (עמ' 24( או "זקורים וקשים שדיה של הקר ו ב / לירוק שיגן עלינו מכל". סגנ ון זה שב ו "צינור אהבה/ קושר ו מביא ו חומל" מלשון "חמול עלינו" שבתפילה, מטבל אהבה ארצית שזוג עגילים בידה, במשנה, בתפילה ברחמים. · ל מעשה, כל הפרק הראשון פורש מעין " סדר נשים", ו ב ו , למשל, שיר הקרוי ."במ ו ת" , כשם המסכת הדנה ביחסי האשה אל אחי בעלה המת. "ותחת העץ ש ו כב / איש עונה למואזין ב'אמן' i ל ו אשה ומניין ילדים/ ... ואמר לי: 'אשה לבד, מאין באת?'/ עניתי לו: ' תן לי ואישן גם אני תחת עץ/ .. ו לא יקראו · לי עוד / זונה ולא אשה בגודה /... אשה כו תבת בלשונה ספר כרית ו תה'" (עמ' 8(. ועולים בי מ אליהם פסו קי ירמיה ו ב' 20, "ותחת 1 1 מאי 98'••••• -ןן:וו 5 ~1 ~ איציק רמאנג סתיו עלים, ג;נם כא "i סתו' נ;שרים · ם ר T · מ'~לר הףא ל~י :' T : T" משמיע ל; הרףח את בכי;-מאז ,;bכ'ל-~בףו:מנ " ל ~בףר. 1i שמול בכנ;ך . -." . ~רל ~ת מ~ס ~רעיו . נגףנם מביא בי • • •• T • 7;י~ י ך~ע;ת. ~קי~ה ~o ל;נ;ת מ~:ת מ: o/ ז ךמח;לה o/לי . ~ע,גףעים ק;ךעים א;נרי רמ~ר נ;זק,ך ~~ית .מ~יט ~ ~ין מ :P נכ ל~ם. ך /1 "ת;ל~~ :,ת;קקח~~ :•:• נגףנם מביא בי T ' " הסתר' רגל~ו נת n ב;ש;ת, שמול בכנ;ך . -.... ר;עי-ז;נ;ת פ;צ n ים בסרנו;ת ~רל ~ת מ~ס ~רעיו . • T • 7;י~ י ך~ע;ת. מ~מיע -א:ת שיר~,= העצףבים של מנגר , הבלו;ת. -::• :· • T • :• --:· -: ז-- םי~~~~ o/ רים ~q ת~ר; ~לדים נ;~ים ~ל סר~~ה. ~~ךל ~ך;נ~ רס~ךב - הףא פ;לה ם;ך~-י~~;כ ~ךל ~ת :ב~ס ~רעיו . ~ל ~ו pזמq ~ה מ; o/.ה~ ~גף~ם ~~יא ~י לעיני ומע;ת. • ..•T : -" : נגףנם מביא ני ~ם ,ם:~~ ~ם ~'יו וצפ;ר גו;לה n ;לפת שמול נכנ;ך . -." . ~ךל ~ת מ~ס ~רעיו . ~רב;ת-~כףת ~רא;ת ~ת תף~נכז • • •• T • 7;י~ י ך~ע;ת. מ~,ע ה'כל f T כנףפהי נעצב. •: :• : T : --•• ב q ל;~ן ~י~נף ע;ו. נגףנם מביא בי ת;ה~~ ןקנ;ת ך;צ;ת ליש;ן ~~נכד נ;ךךת ,ת;ך~~~ ~~ךל ך;נ~~ ס~~ה;ת ry ~ן ןקנ;ת ~ךל ~ת :ב~ס ~רעיו . • • •• T • 7;י~ י ן~ע;ת. שמול בכנ;ך פאריס 1939 ~רל ~ת מ~ס ~רעיו. נגףנם מביא בי ~'"'L':r, /( • • •• T . ד~י; י ך~ע;ת . מיידיש: אריח סיון 12 גליון ···· 219 אשל נעליים הערב מאפיל לרחל'ה הערב מאפיל. על ענפים י;שבים אשל נעלים וצער' --: . --:--·: ת;~;;ע -העירב . הנית T ~לנף ה 1: א ~ס ו א.ליך ~חז;ר ~יןח - ניער;ת "• T ,'' ט~~ w' דר . T ן · ך;ם. החל;ם ףנל~'', מרים כמ; שאני שהףבס.חי נכפים אזל הכ;;בים. מ_ףל 6· ע;~ד ". " T -•: • -T : סע,קןה ךח;~ה . ןמףי;ת ~~מף~נז;ת א;~ר;ת אלי אד;ני שיצר.חני , . -: -: ." . -: - טהר א;תי מחטאי א.ת :בד~ר;ן , ~ם :ד·~ ב 6 רי~ה ~ת ,תל~~~ב: י~~;פ: i( :ץ ם~תףקי אני מףט . ל על ערסל נא א;תי : נן לפניף, · ע ~~;לים :p מ; ~רףךי .ק~~ לשנת~. T ' T : • ' T " : דק :ב~ל~ר , ~ר סא;ך :ב~לאי ד~ר א.לי ~ל;ת 9ry ד' שבלם את חנזן עם המאכלת, . ~לד 7o/ ף" הףא .י~~ ~~חנף ,~;Tך~י · ם ע~~ i ,תי סא.י~ה, "~W ל; T וג w ק ם;ר~~ ףי~~;פ: כשהגורל מפחיד . את כל א;ת;ת עו;ני. • : -T -:• : ' -: T ;• ~7 יחףנ:ןף ~~ינ:ו י י~א~~ ~ת שמ;ר עלינף דמףת-א;ר , הר;~חים א.ת משחיזים" גרזנים. מלחשים T ת;ע~~ב: ע.קדה ז: · ;~פתים ~כ iר;ת, · :ב"~ע?לער ליד" ' נ:~הרצח מ'צחין - T • ·: ז-· האם בי האשם שחרז.תי ·:: . - · : רiףעטב ד~י:/ "T עם T?"דיל~/ ~ו;ן~ה .ה~~'~ף ' ' , T : האם ני האשם שחרז.תי TTT ' -· .י י •:-ז :פ;כבים נשלים ולאים נ;פלים ~ל.יל;ת :ב~תיו T • • • : • •• : • •• : • T ~ל .ח;ך :בד~~ים. ~~ry נף ~:זירים ע,ר:ד' בטעףת "יפה" עם ."הכ;נ" ונד T: '.' ' '.' T T : : ו נע געגףע, געגףע אמת ' לבד. -:--::·:· זה עתה פטפטף אב;ת ~ב;.r,ןנף · עם -הטלאכי'ם . תמיד- • T : --• -: • T י ך' ~ילדים ק;ך~ים ~נף ~ע,~נז;ת ~ת;ך :בחף~ש האם בי האשם אלי' א; זא א;י לה, לנזן המניפה את :ב~רד.ד' ע~ף ,נחלש, · ~אני ~"כ החד' א i למלא · י פי-עשרהף ,'~i· יס ע~ o/· . . ~, ~ד~ליף, .:-זז ז:-- שמאחר לב;א. T ••-: •: ה המףתש. · את השיר הז T -;· -• -.'' דבר אלי מל;ת חסד :· ·:. -.. .. ~".ש . ~לד o/"ף? הףא ~~ י ' הערב מאפיל. על ענפים י;שבים ע i ,פ;ת -ס i רב. ת:~~ o/T ?נף ה 1: א ~ס ~י~ר;ת t רים. :ב q ל;ם ~לנף ~ךים רג W ק ם;ר~~ רי~~;פ: את כל א;ת;ת עו;ני . :פנפים אל ה:פ;כבים -- ' T -'.' ' -T : ' -: T .'' ג"*עטל עך ליד " - שיר אלוהים - יידיש . *"יי ן -" יה ו די - יידי ש. מיידיש: י.ב lil ו ~ מאי 98' 13 ~ ~ ~,ו 5 1 נין פולקלור תלספרו איציק מאנגר li ספרותית. מהו הכתר של השירה האנגלית הקאנונית. הפולקלור משפיע על הספרות -~-ה'~~יו~~ ן~~;י~~ר~~~נז~~י~~; העממית ? הבלדה. אם קראתם אי פעם את הקאנונית. באיזשהו מקום מושרשת כל 'il על המלים הלבביות שהם אמרו הבלדות והאנקדוטות העממיות, אלה ספרות לאומית בתוך הפולקלור העממי היום על אדוותי. לא רשמתי לי את הרצאתי' אני פשוט זוכר אותה. היא התנסחה בי עד דק שנים על גבי שנים, תוך כדי מחשבות על בעיות הספרות. את ההרצאה הזאת נשאתי בפעם הראשונה בתל-אביב, אחר-כך בירושלים ואחר-כך בשורה ארוכה של ערים בישראל. זו הרצאה ארוכה, המתמשכת זמן רב, אבל אני לא אעייף אתכם, היום אקצר בה. ככה נוח יותר . אלה שיבינו יתפסו אותה בהרף עין אחד. מי שימהרו, למענם, אעשה זאת בקיצור. מה חיתה הבעיה שניצבה בפני ושהעסיקה אותי במשך שנים, והתבהרה והפכה לצלולה רק לפני המלחמה ולאחריה? זו היא השייכות של הפולקלור לספרות. מדוע אנחנו היהודים, למשל' בעלי עבר כל-כך דרמטי' לא יצרנו דרמות גדולות והאנגלים כן . מדוע המלך של הספרות האנגלית הוא שקספיר הטוגיקון ומדוע המלך של הספרות היידית הוא ההומוריסט שלום עליכם? התשובה טמונה בהיסטוריה של העם האנגלי ובהיסטוריה הטרגית של העם היהודי. לעם האנגלי היה תפקיד פעיל מאוד בהיסטוריה המודרנית, האנגלים היו בתנועה, הם היו דינמיים, ההיסטוריה החדשה שלהם חיתה דינמית. להבדיל מזו האנגלית, ההיסטוריה היהודית חיתה פסיבית, לא היהודים דחפו אחרים, אלא אחרים דחפו אותם. התשובה לאותן הדחיפות היה החיוך, החידוד הלשוני. בפולקלור היהודי' המלך של אותה היצירה הפולקלוריסטית הוא ההומור' כלומר 1 ההומוריסטן. הבה נתעכב במחשבה על שני העמים הללו 1 שהם מנוגדים זה לזה, גם היסטורית, גם פולקלוריסטית ו גם שנוצרו על הגבול שבין אנגליה לסקוטלנד ומאוחר יותר הועברו מוטיבים מסוימים שלהן גם לאמריקה, לא תהיו מופתעים מכך שהדרמה הנה המלכה של הספרות האנגלית. א' משום שהבלדה מעבירה את הסיפור של ההתרחשות וב', משום שהיא שומרת בחובה גם על הדיאלוג. הבלדות האנגליות נעות סביב הדיאלוג. משהו מתרחש שם ומדובר • ~ם משוחחת עם בנה, אהובה עם אהוב, הדיאלוג שריר וקיים. ההתדיינות כבר קיימת בתוך הפולקלור האנגלי. פעילות המו"מ, המשחק הדרמטי כבר קיימת בהיסטוריה האנגלית ובפעילות המודרנית, ומכאן זה בא אל הבלדה האנגלית. ומן הפעילות ההיסטורית ומן הבלדה העממית חיתה הדרך פתוחה אל הדרמה האנגלית. כך התבהרה לי הדרך מן הבלדה הפרימיטיבית אל השיא שהוא שקספיר • אני אף מצאתי נתונים מסוימים בבלדה העממית האנגלית אשר מרמזים ישירות אל הדרמה השקספירית. למשל' הבלדה "אד וארד אדוארד", שתורגמה כל כך יפה ליידיש. בבלדה הזאת כבר ביכרת הטו גריה "מקבת", אחת החזקות ביותר מבין הטוגרירת השקספיריות. אם מנהלת דיאלוג עם בנה ושואלת על מקור הדם שעל חרבו' והבן מתרץ בדרכים שונות: החרב אדומה משום שהוא הרג את הנץ שלו' האם לא משתכנעת ויוצא בסוף שהוא הרג את אביו מולידו' והיא זאת שדחפה אותו למעשה הזה. אם אתם לא תמצאו בבלדה הזאת את מלוא האווירה של הטרגדיה של מקבת, אז אני אתקשה להבין מדוע. לי זה ברור. הדרך של הבלדה העממית "אדוארד אדוארד" אל "מקבת" של שקספיר היא ישירה. קיים, אפוא, קשר בין הפולקלור לספרות שלה. עכשיו אשוב אל הדוגמה השביח: אל התפקיד הפסיבי שמשחק העם היהודי בתפוצותיו עד לטרגדיה באמריקה. הייתי אומר שהיהודים לא היו פעילים, לא "דחקו" בזולתם, אלא נדחקו בעצמם. תשובתם חיתה - תשובה אחרת הם לא יכלו למצוא וזו שמצאו חיתה הטובה מכולן - הכעס שבין כה וכה לא עזר' או אמירת חידוד' או ההסתפקות בהלצה עם מוסר השכל. יוצא אפוא, שהקאנון של הפולקלור היירי הוא האנקדוטה העממית. ובין האנקדוטה העממית והגאון של ספרות היידיש מוליכה דרך ישרה. אני מתכוון לומר' בין הבדיחה העממית לבין שלום עליכם. ראינו דיאלוג בבלדה העממית האנגלית. דיאלוג-פעולה הם דרמה. בהומור היירי העממי לא ראינו פעולה ולא ראינו דיאלוג, ראינו מונולוגים. שלום עליכם כותב מונולוגים. המונולוג יכול להיות תיאטרלי. אבל שום דרמה או קומדיה לא יכולה להיווצר ממרנולו ג. מכאן יוצאת הדרך הישירה אל הסגנון של הספרות היידית. היהודים של שלום עליכם שופכים את לבם כל כך הרבה זמן' עד שהרב אליו באה אשה לשאול שאלה מתעלף. היא באה לשאול אותו אם הסיר כשר או לא, לכאורה דבר פשוט שבפשוטים, אבל היא כל כך מאריכה ומספרת לו את כל תולדות חייה, עד שהיא גורמת לו להתעלף. והיא, אותה האשה, זועקת שיבואו להציל את הרב. זו השוואה מעניינת מאוד בין שתי הספרויות, המנוגדות כל כך מבחינת הפולקלור ומבחינת הקאנון . על בסיס מה בעה ההלצה העממית היהודית ? לרוב סביב יהודים, קבצנים, אבל קבצנים שמחים. כל אזור סיפק את העני העליז 14 •••••גליון 219 H ~I ~1 הוא ישמעאל' הוא לץ ההצגה, מה הוא אומר? "לייזר לייזר אל תכעס כל כך' קורקבני אווזים, רגלי ברווזים .••" כך, במכה, הוא קוטע את המתח הדרמטי ומבצע את הקפיצה התיאטרונית מעל לדרמה. אני יכול להביא דוגמאות אינספור, דוגמאות שישלימו ויוכיחו הכול שסיפרתי לכם על הסגנון הדרמטי' התיאטרוני' הספרותי והציורי • הציורי התברר אצל שגאל' התיאטרוני-דרמטי אצל גולדפאדן והספרותי אצל הגדול מכולם - שלום עליכם. ראיתם שבניתי עבורכם תזה. אתם יכולים לקבל אותה או לדחות אותה. אבל אתם חייבים לחשוב על מה שאמרתי לכם. תסכימו או לא תסכימו' ואין זה חשוב, כל אחד לפי תחושתו והבנתו והשגותיו. ואם הוא אמן' יהיה עליו' על אחת כמה וכמה, להתעמק במחשבה לאן מובילה הדרך של אותו הסגנון' לאן היא מוליכה את האמן . כמו בדרמות של שקספיר' כל מה שמצוי בבלדות העם האנגליות מצוי בדרמות השקספיריות. כך גם מושרש, אם כי בדרך אחרת, סגנון הגרוטסקה, הקבצנים העליזים אצל שלום עליכם, אך המקור שלכם הוא הפולקלור היהודי. מתוך האנקדוטה היידית. הבטחתי לכם שלא אייגע אתכם ואני חושב שהבנתם אותי כהרף עין' וזה שאמרתי איננו אלא הרף עין • אתם תחשבו על כך ואולי גם חידשתי לכם משהו בתחום חקר הפולקלור היהודי' התיאטרון היהודי' האמנות הפלסטית והאמנות היהודית בכלל . וכדי שלא תחשבו שהולכתי אתכם שולל' אתן לכם עוד דוגמה מגולדפאדן • יש ל גולדפאדן אופרטה בשם "אותות משיח", באופרטה הזאת ישנו יהודי אחד ששמו יענקל שנורר • יהודים מתכוננים לצאת לארץ-ישראל, כי המשיח הגיע. הוא עולה על האוניה, <שנבנתה על הבמה העניה> ומתרחשת תאונה, האוניה עולה על שרטון ומתפרקת, רבים טובעים ורבים לא פחות ניצלים, בעזרת קרשים צפים. בין הניצולים גם אותו יענקל שנורר' שמפליג לארץ ישראל לשנורר לטובת הכנסת כלה. אתם מתארים לעצמכם תמונה: אוניה טרופה, בכי וצעקות, בין כל אלה יענקל שנורר צף על קרש ומקשקש בקופסת הפח שלו' מבקש נדבה להכנסת כלה. זו תמונה גרוטסקית העולה מתיאטרונו של גולדפאדן ששורשיה אי-שם בפולקלור היהודי. אני מודה לכם על ששמעתם את הרצאתי' אני יודע שאתם רוצים עוד' אולי אעשה זאת בפעם אחרת. לפי שעה, אני שמח ששמעתם אותי . לא שמעתי חריקת כיסאות ולא ראיתי אשה שאמרה: סליחה עלי ללכת להיניק את ילדי. בעבר שמעתי ושמעתי מעין דברים דומים. אני מודה לכם על ההקשבה להרצאתי' גם אם היא חיתה קצרה מן המצופה, אני מקווה שירדתם לסוף דעתי.• בעומק הסוגסטיביות המיוחדת של הלשון שלנו' של העממיות היהודית. שלום עליכם איננו ריאליסט, הוא פנטזיסט. המעשה בחייט המכושף שמעון אריה שמעקולנו' שנוסע לקאסדייווקה לקנות עז ומביא משם תיש, שמסרב להיות עז חולבת, כי הוא הרי תיש, וכשהחייט מחזיר את התייש אל ו' חיים חנע מלמד' שממנו הוא קנה את התיש, חיים חנע מלמד כל הזמן חוזר ודוחף לו תיש במקום עז והוא הולך ומתבלבל - עז - תיש - עז - תיש, ראשו מסתחרר והוא לא מסיים את המעשה. והמעשיה הזאת הופיעה תחת הכותרת: "מעשה ללא סוף", עוד לפני שהוא הכתיר אותה בשם "החייט המכושף". המעשיות הללו פשוט בנויות על אנקדוטה חלמאית עממית. בסגנונו היה שלום עליכם מושרש בתוך הפולקלור היהודי . על כך כבר דיברתי ואיני רוצה להתעכב על זה שוב. אני רוצה להשלים את הרעיון על הסגנון היהודי .. הזכרתי את גולדפאדן' הוא היה המייסד של התיאטרון היירי. הוא יצר הרבה יצירות פשטניות, הוא חשב שכל התחלה חייבת להתאים את עצמה לקהל . הוא היה זה שחגיח את חותמו על עבודתו הדרמטית של התיאטרון היירי' אבל איפה מונחת הגרוטסקה בתיאטו ונו של גולדפאדן' שיש לו קשר למה שאני מכנה סגנון' סגנון יהודי? כפי שזכור לכם, יש לגולדפאדן אופרטה ששמה "עקדת יצחק"." הקהל מכיר את העלילה כולה: עוד מעט ייכנס אברהם וייקח את יצחק הרצוח מזרועותיה של אמו' ויוליך אותו אל העקדה. נדמה שהאדירה היא דרמטית מתוחה, לפתע שומעים מאחורי הקלעים את קולו של הקומיקאי . הקומיקאי לבדיחה היהודית. בליטא שמו שייקח פייפר. בגליציה שמו אפרים גריי ביגר . באוקראינה שמו הושל אוסטרופולר. מה הם המאפיינים של הפולקלור היהודי? שלושה קבצנים עניים אבל עליזים. אם תלכו משלוש הדמויות האלה אל יצירותיו של שלום עליכם, על מה הוא כתב? על העני העלוב. הרי לכם קו ישיר מן הבלדה העממית האנגלית היישר אל שקספיר ומן ההומור היהודי העממי היישר אל שלום עליכם. אבל כאן יש לנו דבר נוסף. אמנים רבים עסקו בהומור היהודי. י.ל. פרץ עסק בפולקלור החסידי . הוא התבסס על סיפורי עם חסידיים, סגנן אותם והם הפכו אותו לקלסיקון של ספרותנו . שלום עליכם היה בלתי אמצעיי יותר מפרץ. אני איני בטוח שהוא נתן לעצמו דין וחשבון על מה שעשה. משהו התרחש בתוכו ובאמצעותו התפרץ ועלה כל היופי' כל ההתרוממות של העם היהודי. כאן אני מגיע לשאלה מעניינת: מהו הסגנון של שלום עליכם? מי עוד הוסיף משהו לאותו סגנון בתחום הציור ובתחום הת יאטרון ? אבי אומר לכם' שגאל ו גולדפאדן' הם היו הביטוי הבהיר ביותר של אותו הסגנון. מה מאפיין אותו סגנון? קפיצה מעל הראש. מה פירוש לקפוץ מעל הראש? יהודי אצל שלום עליכם אומר: J "אני הלכתי", אבל הוא לא מסתפק בכך. הוא אומר : איך בין געגאנגען בין איך <אני הלכתי אני>. מהו ה"בין איך", האני, בסוף. זו הקפיצה. הנה, הקפיצה הזאת שהתאזרחה בסגנונה היהודי והדגישה את הגרוטסקה בתיאטרון היהודי ובספרות בכלל' שבה אני רוצה שיהיה לי איזה חלק. איך באה לידי ביטוי אותה קפיצה מעל הראש בתיאטרון? איך היא באה לידי ביטוי אצל שגאל ואצל גולדפאדן? העובדה ששגאל ספוג פולקלור יהודי' אינה חדשה כלל וכלל . זה היה חידוש בעיני גויים מסוימים שחשבו שהוא המציא את הכול וראו ביצירה שלו בעיקר מעוף פנטסטי . אז הסברתי להם, למשל היהודי בתמונה של שגאל' היהודי מויטבסק, הצועד על פני הגגות עם מקל בי.ד" ובכן' כשיהודי יוצא לקבץ נדבות אומרים עליו ביידיש: ער גייס אובער די הייזער (הוא הולך על פני הבתים>. שגאל לקח את האמירה הזאת והמשיך עמה, וצייר את ויטבסק היהודית, כשהיהודי פוסע מעל גגות הבתים. מובן אפוא שהתמונה הגרוטסקית הזאת נובעת ישירות מלשון היידיש. ועל התמונה שבה שני נאהבים מתעופפים באוויר כשראשיהם מסובבים לאחור חשבו המבקרים שזה פנטסטי. אני הערתי להם שביידיש אומרים על נאהבים שהאחד מסובב לשני את הראש והם לא יודעים באיזה עולם הם. וכך התבררה לחלוטין גם התמונה הזאת. שני הנאהבים שראשיהם מופג ים לאחור אינם המצאה פנטסטית של שגאל אלא הם נעוצים 15 מאי 98'••••• איציק ומר גרט - סיפור מן םהחיי וי~ 5 1 ~ ~ שלום רוזנפלר לונדון פרק "עצוב ויפה" בביוגרפיה ש . ל איציק מאנגר ;;י p::;;.:' גשתי ו לראשונה בעת שחיזר קרויה המכר בית היוקדת ית המפורסמת אחיו בממלכות השירה. מאריסטו עד קאנט, '.•• אחר חנות הספרים הישנים שלי. בעולם, והיא עצמה אצילת הליכות שאותו ראה פעם בחלומו ובסיוטיו כשהוא אדם שנראה כאחד הנביאים ויפת-נפש שמתפרנסת ממסחר בספרים לבוש במדי הס.ס., מספריו של גיבון על .. .·· •.··· האימפריה הרומית ועד ספרו הפרדנו גרפי למחצה של פראנק האריס, משקספיר , סוויפט ומאולר עד וורלן , ויון ובודלו , שנטע אחיו תרגם כמה משיריו ליידיש. מסרוונטס עד וjאפק מה"צאינה וראינה" של סבתותינו עד ליוספוס פלאוויוס. אמר לי פעם הלמדן והמשורר ד"ר חיים רבינזון עד כמה הופתע לשמוע באחת השיחות שלו עם מנאגר , ידידו עוד מרומניה, התייחסויות מקוריות ביותר שלו אל הבעש"ט ואל הקבלה. במרכזם של כל אלה - כמובן שלום-עליכם, ועוד פעם שלום-עליכם שהערצתו אליו לא ידעה גבולות. את טוביה, החלבן-הפילוסוף, המשוחח עם אלוהים כשווה עם שווה, היה מאנגר מציג בהרצאותיו על פולקלור יהודי כאנטיתזה של ד"ר פאוסט שמכר את נפשו לשטן, שאגב, גם אותו, את פאוסט, ראה פעם בחלום כשהוא מנפנף בפרגול גומי שבידיו . את שלום עליכם כמובן לא ציפה לפגוש שם, בחנות הספרים בסורים קוטג', את גתה כן . הרי בעודנו נער בגימנסיה הגרמנית תכנן לעבד לבמה אחת הבלדות של גתה. ואת שורות הפתיחה של ה"ארל קניג", את ה"נ~כט אובד ווינט" ניתן למצוא בגירסאות שונות באחדות מן הבלדות שלו עצמו . המוכרת בחנות השגיחה באיש המוזר "הנראה כמו נביא מהתנ"ך", כתיאורה, לבוש קרעים, חבוש כובע מעוך , ה"קפליוש" המפורסם שלו , שמתחתיו מציצה בלורית פרועה. האיש כמו הדביק את אפו לחלון הראווה, גופו הצנום מכורבל במה שהיה פעם מעיל קיצי והוא קופא בקור ובגשם. בעלת החנות יצאה החוצה ושאלה אם היא יכולה לעזור לו במשהו . כן -אמר . אבל כסף אין לי. אני רוצה לדפדף בכמה ספרים בגר?ננית ובפולנית. היא הזמינה אותו פנימה, הובילה אותו למחלקה הגרמנית ואף הציעה לו כוס תה וכריך להחיות את נפשו . מאין הגיע לשם? אצל מי התגורר? ממה התקיים? לפי עתיקים. אפילו "הבלדה על נטע מאנגר שוליית החייטים והרוזנת היפה מדופצה" אינה דומה לדרמה זו . נוסף לעדות הלאקונית של מרגרט באחד ממכתביה הראשונים אל ראוויץ', ישנן כמה גירסאות, גם סותרות ו גם משלימות, על ההיכרות הראשונה שלהם בשנות המלחמה בלונדון. אביא לפחות כמה מהן. היו אלה שנים נוראות שבהן איציק, שבע הנדודים וההימלטויות הבלתי פוסקות מציפורני האויב, חיפש מעט מרגוע לנפשו הנסערת, כר להניח עליו את ראשו , שולחן וכיסא להתיישב עליו ולכתוב, את "הבלדה של חייו - חלום ומציאות" <כדברו במכתב אל הסופר יעקב גלאטשטיין>. באותם הימים, זמן קצר לאחר ששוחרר מבית החולים בליוורפול , שבו לפי גיוסה אחת עבר ניתוח חירום במעי העיוור שכבר היה מודלק עד כדי סכנה לחייו , ולפי גיוסה אחרת אושפז בגלל תשישות גופנית, חולשת לב וגם סי~וך בריאות, מאנגר רעב ללחם, לטיפת יין ולמעט אהבה. ובעיקר לסיגריות. סיגריות שאין הוא יכול בלעדיהן ושהן לו נאויר לנשימה. יום אחד , כאשר שוטט ללא מטרה ותכלית ברחובות לונדון, עזוב ומדוכא, נעצר לפתע ליד חלון הראווה של חנות ספרים קטנה בסורים קוטג', הוא כמעט הכניס את פניו לתוך החלון בסקרו את שמות הספרים שהוצגו לראווה. ספרים היו למאנגר "מחלה" שמעולם לא הצליח להירפא ממנה. לא הצליח ולא רצה להצליח. כמעט כמו העישון והשתיה, שסביבה נרקמו הרבה אגדות. לא היה נושא שלא עב יין אותו , לא היה ז'אנר ספרותי שמאס בו , לא היה משורר גדול שאת קורות חייו לא הכיר . לא היה פילוסוף שבמשנתו לא התעניין. הכול, הכול שמר על מדפי ספריותיו הנודדות ובעיקר בזכרונו המופלא. מספפו היווניה ועד היינה, בכור מהתנ"ך . ל בוש סחבות. מונה בזהירות את מעט המטבעות שבכיסו , כדי לרכוש ספרים ישנים ממיטב הספרות. אז עוד לא ידענו שהוא עצמו סופר . אבי ידידה אנגליה שלו . אולי הידידה הטובה ביותר שיש לו כאן". כך מציגה את עצמה - במכתבים אל הסופר מלך ראוויץ' במונטריאול , בנובמבר 1943מר גרס ד . ווטרהאוז , בעלת חנות הספרים העתיקים בסורים קוטג', בלונדון הנתונה עדיין לאימי המלחמה, וכזה הוא תיאור פגישתה הראשונה עם איציק מאבגר . מאנגר שראה את עצמו כאיש תיאטרון מובהק שהקומדיה והדרמה חלחלו בגופו משחר נעוריו עוד לפני שהשכיל לומר את אמירותיו בצליל , בקצב ובחרוז , חלם לכתוב כמה יצירות לתיאטרון מבוססות על התנ"ך. בנוסף לשירי החומש, מגילת אסתר וספר רות, רצה להמחיז את פרשת בת-יפתח ה"איפיגניה" היהודית, רצה לכתוב מחזה על פרשת דוד המלך, בת שבע ואוריה החתי. גם על אבישג. ועל שאול המלך. התנ"ך כולו היה אומר - הוא ליברטו לעשרות אופרות ודרמות. כל מה שאנושי ישנו בתנ"ך. בעצם, כל מה שבתנ"ך תמצא בחיים: קנאה ושנאה, תככים ואכזריות, אהבות ובגידות, חוכמה ויצרים. ו גם הומור . האם אפילו ב"קופסת החלומות הקסומה" שלו - כפי שהגדיר משה נדיר את דמיונו היוצר - יכול היה לצפות דרמה כזו שהחיים עצמם כתבו באחת התקופות הקשות ביותר שלו? דרמה שבמרכזה שני אנשים כל כך שונים במוצא, באופי , בקורות חיים : מכאן משורר יידיש יחפן מרומניה, בנו של חייט ונכד של בעל עגלה, שהמלחמה טלטלה אותו בין ימים ויבשות אל עיר זרה, פליט חסר כל , שאת שפת הדיבור של יושביה הבין בקושי , משנורר בדלי סיגריות. ומפה - אשה, צאצא לאחד מגדולי המשוררים האנגלים, פרסי ב. שלי , דלת עשייך מצליח שעל שמו - דולם 16 גליון ····· 219 11 ~, ~ תחמושת שמגמת פניה חיתה נמל אוראן באלג'יר. הקפטן עצמו - הרכוס כלמיין, כך זוכר אותו מאנגר - היה כנראה בסתר לבו חסיד של רה-גדל ושאף להצטרף לצבא צרפת החופשית. האוניה, "קאפא ד'אלמה", הורידה, במצוות הקפטן' את מאנגר ועוד כמה מלחים מדומים, שלא חדלו לקרצף לראווה את הסיפון' בגיברלטר . גם על אודיסיאה מרתקת זו יש לפחות שתי גירסאות ואחת מהן פורסמה לפני כעשר שנים, על-ידי המשורר פריו ויינינגר מפיו של דוד גולדברג, עסקן ציבורי מוכר במוסדות יהודיים בצרפת. גולדברג, אשר לדבריו יזם את צירופו של מאנגר לצוות האוניה, שגם הוא עצמו' המספר' נמלט בעזרתה מהנאצים ועוזריהם הצר פתיים תיאר את המסע ממארסיי עד גיברלטר ומשם באוניה אחרת לליוורפול שם כבר המתין' בהתערבותו' אמבולנס שהסיע את מאנגר בדחיפות היישר לבית החולים. מאין בכל זאת באו הסיפורים המוזרים על מאנגר באלג'יר ועל מאנגר בתוניס? לא פרי דמיון הם. מציאות הדמים באותם הימים חיתה נוראה מכל מה שהדמיון' אפילו של משורר כמו מאנגר' מסוגל היה להמציא. אלג'יר ותוניס הן חלק מן ה"ויה דולורוזה" שלו שכמעט מוטטה אותו פיסית ונפשית. זו פרשה ביזארית של הפלגה בארניית המעפילים "דורה", - "ארניית הפקר" הוא מכנה אותה - זמן קצר אחר פרוץ המלחמה כאשר העליה הבלתי לגלית לארץ-ישראל חיתה בעצם הדרך היחידה להצלת יהודים. אוניה זו' שכבר פעם אחת הורידה בחוף שפיים יותר מארבע מאות מעפילים, נשלטה בגלגולה השני על ידי הרפתקנים ונוכלים, מהם בעלים יוונים רמאים ותאבי בצע ואיזה קפטן הולנדי שתיין וסובא שכל אימת שהשתכר היה מתפאר שהוא יותר חזק מהיטלר ומוסולינ י גם יחד . מפי גדעון רפאל' שחניה מפעילי ההעפלה באירופה מטעם ה"הגנה" באותן שנים <ולימים - מנכ"ל מסיבת פרידה מאיציק מאנגר / לונדון 1951 הרב-סבא של מרגרט, פרסי ביש שלי, ומן הסתם גם משהו מיצירתו והשקפת עולמו היוצאת דופן' שבגינה גלה מארצו שלו אל ארצו של ואבטח. לכך אל נכון עוד דאג נטע אחיו' שקירב את איציק לקלאסיקה העולמית בשפות ששלט בהן' כולל יוונית. הרי כבר 'ב'דמויות הקרובות" שלו' שכתב עוד לפני המלחמה, בפרק הטרגי על המשורר-המהפכן יוסף בובשובר שנטרפה עליו דעתו' מאנגר אומר בשם הרופא-המטפל כביכול' כי בעת התקפותיו המאניות, בובשובר צועק כי הוא חיבר שקספיר ו גתה בגוף אחד וכי המשורר שלי הוא "הדום לרגליו". ההכרות בין איציק ומרגרט התפתחה לידידות אינטימית ומאנגר עבר לגור איחה ואצלה. מרגרט דאגה לכל מחסורו וצרכיו' ככל שנתאפשר בתנאי המלחמה. כמה טרגי ועצוב הוא תיאורה הריאליסטי את ה"גארדרובה" העלובה של איציק, כשהיא מתחננת שישלחו לו קצת כסף שיוכל לפחות לקנות מעיל לימי החורף המקפיאים האלה. בערך באותה תקופה מאנגר מתאר' במכתב לראוויה את מצבו בזו הלשון: "מ:_ינע לונגען זענען ק t\ פוט, מ:_ינע אריגן ה~לב בלינו, ~ן ~ ווינטער-מ t\ נטל, מיט ~t\ לטן ~נצוג אויפן לייב וראם איז גאלע לעכער". ("ךיאותי הרוסות, עיני עיוורות למחצה, ללא מעיל T חורף וחליפה ישנה לעורי' חליפה שכולה חורים>. מר גרט' "המלאך המושיע" שלו' כדברי דייר וין' בעצם הצילה את חייו שהיו תלויים על בלימה, מפאת יסודי הגוף שהיו מנת חלקו בעת שהיה בורח כחיה נרדפת מפני הגרמנים. בכל בריחה ניצל ממש בעור שיניו. אני חייב לעשות כאן אתנחתא קטנה כדי להידרש, לפחות בראשי פרקים, לנושא הצלתו המופלאה בימי המלחמה, בטרם טלטלה אותו סופת -הדמים ללונדון . הוא שרד מן השואה בזכות מעשה נדיב שעשה עמו פקיד מינהלה גבוה בנמל מרסיי <כנראה ממוצא יהודי> וגם רב-חובל של אוניה נושאת רמז מעורפל באחד מהכתבים של מרגרט לראוויץ' ניתן להסיק שגר בחדרון עלוב אצל אשה חירשת, איזו גברת סמית, שנדיבות לב לא חיתה ממעלותיה. יש אפילו כתובת: לינקרופט גארדנס 15' לשם גם היה מקבל את דברי הדואר שלו על שם איזידור הלפר-מאנגר' כפי הרשום כנראה באחד הפספורטים שלו . מיהי החירשת הזאת ? איך הגיע לשם? מי מימן את המגורים? חידה. החזירן של ההלך המוזר שכמו שם מצור על חנות הספרים, חזר על עצמו כמה זמן עד שמר גרט - זו חיתה האשה שבחנות - לאחר ששמעה מפי התמהוני כי הוא משורר ביידיש, פליט חסר כל בעיר הגדולה, התוודתה בפניו כי נושא השירה לא זר לה וכי היא עצמה מצאצאי המשורר האנגלי פרסי ביש שלי' >PERCY BYSSHE SHELLEY<. שלי הרומנטיקן' הפילוסוף והמרדן שמצא את מותו הטרגי בטביעה בים באיטליה עוד בטרם מלאו לו שלושים שנה. קשה מאוד חיתה התקשורת בין השניים. מרגרט לא ידעה שפה מלבד אנגלית, הבינה כנראה מלים בודדות בגרמנית, וגם עשתה כסירנות בהמשך הסיפור ללמוד קצת יידיש ללא הצלחה תרה, אך הבינה סוף סוף ואף השתמשה · במכתביה תכופות במלה "שנורר", שגם מאנגר עצמו הרבה להשתמש בה כדי להצביע על תחתית השפל אליה · הגיע. ("כ'האב אלצדינג פארלוירן וואס איז מיד ליב אזרן ט:יער .t\ שנ-ז'רער פרן i סי ג t\ רעט און ווייטער גארנישט"). מעט האנגלית שלו חיתה -דלה, בנויה בעיקרה על מלים, בתי שיר ומשפטים שנשתמרו בזכרונו במקורם משקספיר' שאת מרבית יצירותיו הכיר. דיד · _ -נפש של, , מאנגר' ה - סופר הניו-זילנדי ואן <דניאל> הייווין מספר במסה הנהדרת שכתב על המשורר' "הערב , ~חשיך", : ;כי ב~ת שבאחת המסיבות המשעממות ' בקונגרס הפ~ן באדינבורו' אחרי המלחמה, בשנת 1950' שם נפגשו לראשונה, ציטט באוזניו של מאנגר בית מ"שיילוק" <רלוונטי כמובן לנסיבות> מיד תפס מאנגר את החוט וציטט מזכרונו באנגלית את השורות הבאות של אותו בית. לתדהמתו' דייר וין גילה פתאום שמשורר "'דיש מכיר גם את "היהודי ממאלטה" של מאולר ואת מסעי גולינו של סוויפט ופנינים אחרות מן הקלא 6 יקה ומן הפולקלור האנגליים. באחת הפגישות שחיתה לי עם מרגרט בלונדון, בשנות השישים, היא סיפרה צד · כ חולל פעם מאנגר בחנותה שערודיה רבת: כמעט עד מכות, כאשר שחקן תיאטרון גרמני שנזדמן לחנות פלט כי "שקספיר נשמע הרבה יותר טוב בגרמנית". מאנגר התרתח ומיד עבר לטונים גבוהים. ספרים התעופפו , לקוחות נסו בבהלה והיא המסכנה ' נאלצה להפריד בין הניצים. האמנם רק את עלבונו של ה";~ארד" מסטראטפורד רצה לנקום בקטטה זו עם הגרמני? תמיהני. כמובן' שמא נגר ידע היטב גם את שמו של 17 מאי 98'••••• נטע, נכה קרב-סטאלינגרד' בימיו האחרונים שבהם גסס העילוי הנדיר הזה מרעב וחולי . על פי קנאפהייס, לא חנות ספרים חיתה מקום הפגישה בין איציק ומרגרט בלונדון' כי אם דוכן עיתונים בפתח אחת המנהרות של הרכבת התחתית. אשה כבדת-בשר - כך הוא מתאר משום מה את מר גרט - עמדה בחוץ וחיתה מכריזה על העיתונים וכותרותיהם. הדבר היה כאמור בימי המלחמה וכותרות מרעישות לא חסרו . וכאשר ראתה את הנווד-הקבצן הזר' הרטוב עד לשד עצמותיו ורועד מקור' אוסף בדלי-סיגריות בחוץ' כיבדה אותו בסיגריה ואף הציעה לו שיעזור לה למכור עיתונים וכך ירוויח מעט כסף. הם התיידדו והתקרבו' עד שאספה מוכרת העיתונים, הלא היא מרגרט, את מאנגר לביתה. אני מזכיר גיוסה זו על מאנגר כמוכר-עיתונים שמכריז על כותרותיהם באנגלית הרצוצה שלו' כי ניתן ללמוד ממנה משהו על תעלולים שאהב לעשות בחייו עוד מימי רומניה וורשה העליזים. לא אתפלא שלא אחר אלא מאנגר עצמו "מכר" גיוסה זו לקנאפהייס. אולי גם ל גולדשמידט. הוא כבר עשה בעבר מעשי-קונדס מסוג זה לסופרים עמיתים ששאלו יותר מדי. אחד כזה אף פרסם פעם מפיו של מאנגר שהמשורר נולד ברכבת בדרך מצ'רנוביץ לקולומיי והמספר היה לצחוק ולשנינה. אבל כך או כך' נרקמה שם בלונדון ידידות מיוחדת במינה בין המשורר היירי המוכה, שבקושי הבין את האנגלית המדוברת של מיטיבתו' לבין הנוצריה האדוקה, מן הכנסיה האוניטרית, שלא זו בלבד שהתפרנסה אז בקושי אלא חיתה גם מטופלת באם חולה מאוד ובאח נכה, יאספו • אי אפשר כלל להגזים בכל הטוב שהשתדלה להרעיף על הפליט היהודי' אשר כאותם זמרים נודדים בשיריו התנסה ב"נדודים, הפקר ורעב" <וו~גל' הפקר' הונגער>. לא רק בית נתנה לו' אלא הרבה אהבה והרבה תשומת לב שכל כך היה זקוק להם. היא ראתה בו קדוש שאלוהים שלח לה כדי שתציל את חייו. שלוש דמויות של נשים ליוו את איציק מאנגר בדרכי חייו: האם הדאגנית והמסורה עד אין קץ' ששרה לו שירי ערש ושירי עם, האם שבשיר "אויפן וועג שסייס א בוים", העמיסה עליו' מרוב חרדה לבריאותו ולשלומו' סודרים וצעיפים וערדליים ובכך "לא נתנה לו להיות ציפור" על אחד מענפי העץ השחוח שעל אם-הדרך. דמות האשה השביח - אחותו שייבדל' הרחומה והמסורה, אך מרת-הנפ מחמת האסונות שרדפו אותה בחייה, בעיקר ארנון חברה לחיים, האורג ודלקה גלוזמן' המהפכן . דמות שלישית -בשרת-חיקו הנשואות לו והאחרות שאהבו אותו עד כלות. אחת מהן' אשתו הפרודה, חיתה הסופרת וההיסטוריונית רחל אויר בך' שעזרה בגטו וורשה לרינגלבלום בייסוד הארכיון "עונג שבת", היא שרדה מן החורבן ומאנגר היה "מעריב" בלונדון ותרגם גם הוא כמה משיריו של מאנגר לאנגלית, את שמואל גולדשמידט' את בן ציון ואלכסנדר מרגליות, מהוצאת הספרים "אררט"' שהוציאו לאור כמה מכתביו של מאנגר ואחרים. בשיטת "חבר מביא חבר" נפגש גם איציק מאנגר והתקרב בלונדון אל הסופר יצחק <אייזק> וריטשו <מחבר הביוגרפיות על סטאלין וטרוצקי> ואל המשורר הפולני הגדול - גולה גם הוא באותו זמן' -אנתר בי סלונימסקי' נכדו של חז"ס <חיים זליג סלונימסקי' מייסד ועורך "הצפירה"), סלונימסקי' בעזרתו של וריטשו ושל מאנגר צעמו' קרא כמה משיריו של מאב גר ותידגם את "אויפן וועג שטייט t\ בוים", אותו שיר מפורסם שמאנגר כתב אותו במלאות שלושים למות אמו . דב סדן שמנה ורשם כמעט כל סופר ומשורר שתרגם יצירה זו או אחרת של מאנגר' כתב פעם כי שלושה דורות של סופרים ומשוררים יהודים תרגמר משיריו . חלק מן הסופרים חמתו גמים הכרתי . אותם ואת תרגומיהם. בעיקר את התרגומים של "אויפן וועג שטייט t\ בוים'.' אף אחד מהם לא ישווה, לפחות בעיני' לתרגום לפולנית של סלונימסקי. באוטוביוגרפיה שלו יזכיר לימים סלונימסקי כי דמותו של איציק מאנגר עמדה לנגד עיניו כאשר כתב את ה"אלגיה על העיירות היהודיות"' אותן עיירות "שבהן הסנדלר היה פייטן' השען - פילוסוף והספר - טרובדור." אנו עומדים בסיפורנו אחרי ליוורפול ואחרי הפגישה הבלדית כל כך עם מרגרט ווטרהואז בלונדון • אבל עדיין אנו חייבים לניר גרף העתידי את הגירסאות האחרות על צעדיו הראשונים בגולה החדשה שבה עשה כעשר שנים, מן המרות ביותר בחייו . שמואל גולדשמידט, עיתונאי בעל קשרים מצוינים בלונדון' לימים מנהל משרד הסוכנות הטלגרפית היהודית באנגליה, יודע לספר כי מאנגר הוצא מצרפת בעת הנסיגה הגדולה של הבריטים מדנקירק ובבריטניה הושם במחנה-פליטים. לדבריו' הוא אף ביקר אותו שם. איך התגלגל מאנגר לדנקירק בעיצומם של הקרבות העזים? מי עזר לו בכך? למה מאנגר עצמו מעולם לא הזכיר דרך בריחה זו? משום מקור אחר מעולם לא שמעתי אימות לגיוסה זו של גולדשמידס. גיוסה אחרת, שונה ומוזרה אף היא על המפגש הגורלי בין "הנסיך הצועני" ונכדת המשורר האנגלי' מביא הסופר משה קנאפהייס, ידיד של מאנגר עוד מימי וורשה ומבאי ביתו שם. קנאפהייס היה חלק מקבוצת המשוררים שמאנגר גייס בשעתו בבית הסופרים "טלומצקי 13" בוורשה, לסדנה שיזם, לצורך תרגום ליידיש של יצירות מופת מן השירה העולמית, בעיקר שירי-עם. אך חשוב מזה: קנאפהאייס היה בין פליטי המלחמה שהתגלגלו עד לסמרקנד הרחוקה ושם פגש בשנת 1942 את אחיו האהוב של מאנגר' משרד החוץ הישראלי ושגריר ישראל באו"ם> שמעתי כמה פרטים מזעזעים על מסעה זה של "דורה" וכמובן גם על נוסעיה, שהמשורר היהודי היה בין הידועים והבולטים בהם. הבעלים הרמאים, במקום להסיע את האוניה תחילה, כפי שהוסכם עם בעליה, לנמל סולינה ברומניה, שם חיכו לה כשמונה מאות נוסעים, ניווטו אותה לחופי צפון אפריקה להוביל עצים. אחרי שהתעכבה זמן מה באלג'יר - ישנה גלויה ממאנגר לראוויץ' עם חותמת מן הדואר האלג'ירי - המשיכה לתוניס ושם עלתה על שרטון. הנוסעים הורדו לחוף, סבלו הרבה השפלות והתנכלויות ורפאל <שהגיע בינתיים לשם בטיסה> ראה בתוניס את מאנגר בסבלו ובעליבותו . באותו יום שבו פגש בו' היה מאנגר גם מטושטש מאלכוהול' שבו כנראה ביקש אז מפלט מיסודיו . על אף הסבל הפיסי והנפשי' מאנגר הצליח לכתוב לא מעט שירים בתוניס, ביניהם את החלק הארי של "ספר-רות", אך כעדותו כשני שליש מכתבי היד שלו ו גם של הפואמה הגדולה על רות, הלכו לאיבוד בדרכו חזרה בים מתוניס לצרפת. שוב למרסיי. ושוב - הרפתקה בים. הפעם מוצלחת יותר. נסיעה שניה זו הביאה אותו לבסוף לחופי אנגליה. אותם 800 היהודים המעפילים-בכוח שהמתינו בסולינה ל"דורה" נטבחו לבסוף עד האחרון בידי הנאצים. כמה חסר שגם איציק מאנגר יהיה ביניהם? נפסח על כמה אפיזודות מופלאות שבאמצע, חוץ מאחת הלקוחה כאילו מאגדת ילדים: רצה הלוח שמאנגר יגיע לליוורפול לקראת חג המולד ויישאר שם בבית החולים בעונת הכריסמס. האחיות, שעליהן התחבב מיד' ידעו כבר מפיו של הרב הראשי דליוורפול אז' הרב איסר אונטרמן' לימים רבה הראשי של מדינת ישראל' שביקר אותו בבית החולים, שמדובר במשורר יהודי גדול והוא בודד ו גלמוד' אספו כסף ודאגו להציף את חדרו של החולה במתנות יפות שהגיעו כביכול מיהודים, מעריצי שירתו . והצטרף אליהם גם הרופא עצמו שטיפל בו' שעם שיחוררו מבית החולים צייד את מאנגר בשטר של 10 לירות סטרלינג, לא לפני ששיכנע את המשורר שכך הוא נוהג עם כל הפציינטים. התחנה הגורלית הבאה בחייו של איציק מאנגר חיתה כאמור לונדון' בעיצומו של ה"בליץ" כשבשמי אנגליה עדיין נערכים קרבות אויר עם הגרמנים. באחת ההפצצות גם דירתה של מרגרט נפגעת. בתחנה זו הוא פוגש, לא במעט בעזרתה של מרגרט, בכמה סופרים ואינטלקטואלים יהודים. את יוסף לפטוויץ שתירגם יצירות של מאנגר לאנגלית וגם תיעד במאמר גדול את שנות שהותו מאנגר בלונדון' את ד"ר יעקב מייטליס, את ליאו קניג, את שטנצל' את פרופסור שמעון אברמסקי' את יואל צאנג, עיתונאי ועורך' ששימש כמה שנים סופר 18 ••••• גליון 219 -ןן:וו 5 ~1 ~ ~I · ~1 H אחד הראשונים ששמע בלונדון כי ברדיו הרבה תקוות תלתה גם היא באותו ספר . מצבה הכספי התדרדר לחלוטין , לא מעט בגלל ההוצאות שהיו לה בגין הטיפול במאנגר. כוחותיה הפיסיים אזלו והלכו. לחץ הדם שלה עלה ועלה וכך גם החובות ומשיכות היתר בבנק. לטפל בשלושה חולים היה מעל לכוחותיה. היא פנתה לגורמים שונים באנגליה ובאמריקה וזעקה לעזרה. כיוון שהספר לא נמכר , מאנגר איים להשמיד את כל הספרים שנשארו. האם ידעה להעריך אלו אוצרות של רגש, של דמיון ומחשבה הערה מאנגר מנפשו המיוסרת לתוך ספר זה? שאלתי אותה פעם על כך , בין כל השאלות הרבות האחרות שביקשתי להן מענה. אמרה: זו לא חיתה סתם שירה. זו חיתה מוסיקה. משהו רחוק כל כך ועם זה כל כך קרוב ללבי , משהו מוזר אך כה נעים לאוזן. הרי למוסיקה יש שפה מיוחדת. מעניין , שממש הגדרה כזו: "מוסיקה" - נתן לשירתו של מאנגר גם המשורר האנגלי החשוב אותרו ודיילי )ARTHUR WALEY<, ששמו הלך לפניו כאחד המתרגמים הגדולים בארצו , בעיקר מסינית ויפאנית. ספרו ובו תרגום מאה ושבעים פואמות סיניות הפך לקלאסיקה. מאנגר קיווה מאוד כי ודיילי יצליח לתרגם כמה משיריו . גם באוזניו קרא מאנגר מיצירותיו , מלה מלה, בית בית. דיילי , שאגב היה ממוצא יהודי , אף התחיל ללמוד יידיש, אך לכלל תרגום שירי מאנגר לא הגיע. הזכרתי קודם, בין ידידיו של מאנגר בלונדון , את העיתונאי שמואל גולדשמידט. הוא היה מבקר לעת ים את מאנגר בביתה של מרגרט. הוא סיפר פעם איזו אפיזודה דרמטית שהתרחשה באחד הביקורים. שניהם, הוא ומאנגר , ישבו ליד האח הבוערת ושוחחו על הספר החדש שמאנגר עומד להוציא בלונדון <הכוונה 'ל'עננים מעל הגג"), תוך כדי השיחה רואה לפתע שמואל שהעננים נתקדרו בעצם מעל ראשו של מאנגר. המשורר מודיע לו בנימה של יאוש שהחליט לשרוף את כתב היד שעליו כה עמל. ולפתע נוטל מאנגר צרור של דפים מכתב היד שהיה מונח בחיקו ועומד להשליך אותו לתוך האש. אינסטינקטיבית עצר גולדשמידט את ידו ,- כך חרא סיפר ואף השאיר עדות על כך בכתובים - חטף את כתב היד וברח איתר מן הבית. מאנגר רדף אחריו . ליד הבית חיתה תחנת אוטובוסים. גולדשמידט קפץ אל תוך אחד האוטובוסים והסתלק. למחרת מאנגר צלצל אליו , הביע חרטה על המעשה שעמד לעשות. "אינני יודע מה קרה לי אתמול" אמר . באמת, מה קרה לו? האם חיתה זו ג'סטה של יאוש, של תסכול , של זעם? של מחאה? אם כי לא מצאתי תימוכין נוספים לאותו סיפור , אין לי ספק שהדבר יכול היה לקרות. הן גם במכתבו המיואש מלונדון אל לייוויק הוא מודיע כי הוא "מתפטר מן הז'רגונליה ומבטל את כל מה שכתב עד כה". ואולי באותן ו טעג"), איש ריב קשה היה איציק מאנגר למי שעשו לו עוול או שהאמין כי עלבו או פגעו בו. ספרים אחדים שברשותי, שקיבלתי ממנו או מאחותו שיינדלה, מכילים מחיקות עד ללא הכר של שמות אנשים, בעיקר כנראה סופרים ואישי ציבור , להם הקדיש שיר זה או אחר ובפרץ של חימה מחק אותם מן הלב ומן הספר . עם זאת גם ידע מאנגר להיות ידיד בלב ונפש. את כותנתו האחרונה היה מסוגל לפשוט למען חברים. והוא היה ידיד טוב של מרגרט. הוא קרא לפניה, לאט ובהטעמה את שיריו והסביר בסבלנות כל מלה וכל משפט. האם בכלל הבינה? הסופר היהודי הדרום-אפריקאי לואיס סאודן >SOWDEN< שאל ביתם, שלו ושל דורה אשתו , בלונדון , היה מאנגר בא עם מרגרט מדי פעם וקרא שם שירים שטרם ראו אור - תיאר כיצד מרגרט עקבה בעניין ובמתח אחר כל מלה ולפעמים נדה בראשה כאילו הבינה בדיוק כל אות וכל תג. לא בכדי אומר אותו סופר כי הספרות היהודית חבה לה חוב של כבוד בכך ששימשה למאנגר גם מקור השראה ועידוד ואף קהל. ואמנם מבחינת יצירה היו השנים בלונדון שנים פוריות מאוד. השירים פרצו מתוכו כמו לבה מהר געש - אמר לי פעם יואל צאנג. הרבה בלדות, אבל בעיקר סונטות. וגם פרוזה. ולמה סונטות ? "כיוון שהחיים עצמם כותבים במקומי ועלי בלדות, היה מסביר המשורר, אני עברתי לסונטות." שם, בלונדון כתב כמה מן היצירות הגדולות שלו , שם הוציא את ספרו המקסים והעצוב "עננים מעל הגג" ,' שם כתב את השירים המוקדשים לנטע, אחיו • שם אפילו השתתף בעריכת עיתון חד פעמי ביידיש יחד עם שמעון אברמסקי. מרגרט חיתה השותפה הפסיבית ליצירה שופעת זו . היא כאבה איתר , כאשר מכל המהדורה של ה"וו~לקנס איבערן ד t( ך" נמכרו בלונדון שישה טפסים בלבד. כך לפחות בתקופה הראשונה. כל כך לדבלין הודיעו שהיא נותרה בחיים. נפשו יצאה מדאגה ומגעגועים אליה, למרות הקרע הטרגי ביניהם בעבר. דומני כי לא נבין את פרשת איציק-מרגרט אם לא נשים לנגד עינינו גם את יחסי האהבה-שנאה בין איציק ורחל, שבודדים בודדים מן המקורבים אליהם, בתקופת וורשה, אולי יודעים מה גרם לפירוד הסופי ביניהם. גם בנושא זה, כמו בנושא השתיה, רבים הסיפורים מהדמיון מאלה שהיו כנראה במציאות. הנשים שאיתר אהבו והעריצו אותו גם כאשר נס מהן אל הפונדק או אל ה"פאב" לבלות את לילותיו על כוס משקה עם כמה דמויות מפוקפקות, ולהמשיך את הלילה בגיחות הוללות משותפות עם יחפנים שהסבו לשולחנו , או הוא לשולחנם. מי היו היחפנים הללו? מאנגר לא החשיב הבדלי מעמדות, דת וגזע. הם יכלו לפיכך להיות כל אדם. גם הסופר חב יו-זילנדי החביב דן דיירו ין , אותו פגש לגמרי במקרה בהימלטו מן השעמום של קונגרס הפא"ן בשנת 1950 ו גם כמה "בובי'ס" אנגלים <כינוי לשוטרים האנגלים> שבהיותם מחוץ לתפקיד לא הדירו רגליהם מן המסבאה וממש ממבט ראשון פרחה האהבה ביניהם לבין מאנגר . לאל בכחוס הפרטי מאוד של המשורר , או אולי לאנקריאון , אבי אבות הפייטנים ששר על אהבה ועל יין , שמאנגר הקדיש לו כמה שירי-הערצה, הפתרונים היכן ואיך בילו יח.ד מרגרט ייצגה בעיניו את שלוש הדמויות: אם, אחות ורעיה. היא דאגה לו למזון "בריא" כדי שיעלה מעט במשקל, ולא קל היה להשיגו בימים ההם, היא דאגה לו לבגד לבל ייראה עוד כאחרון פושטי היד. היא הכריחה אותו להתגלח תכופות, לסרק את בלוריתו הפרועה. היא דאגה לכך שהעניבה לא תהיה תלויה עליו כחבל-תליה, רחמנא ליצלן. היא לימדה אותו אנגלית שלא מן הספרים. היא סיפקה כל ספר שביקש, ולא חדלה להתחנן , שאחרי הקריאה לא יזרוק אותו לעבר קומת הקרקע שם שכב אחיה במיטה. "הוא לא ניתן לריסון" אמרה חזור ואמור . היא קישרה כאמור בינו לבין מכרים שלה - אף הם יודעי ואוהבי ספר , אנגלים ויהודים. היא חיתה קהל-המעריצים שלו . והוא? הוא הכיר לה תודה, הוא העריך את נדיבותה, הוקיר את האינטליגנציה והידע שלה, הקדיש לה סדרת שירים , באחד מספריו , ואף לאחר הפרידה ממנה לא מחק את ההקדשה מ"אלבום השירים" שהקדיש לה, בניגוד למה שעשה לרחל . האם רק מקרה או שמא משהו סמלי היה בכך שאחד השירים שהקדיש למר גרס הוא השיר הנפלא על טווס הזהב, שאחרי נדודים רבים בשמים, בחיפושי-שווא אחר יום האתמול , הוא פוגש את האשה בשחורים כוכיה עלי קבר בקצה הדרך והיא היא, שעולמה חשך עליה, חינה "האלמנה של ימי האתמול" ("די אלמנה פרן די נעכטיגע 19 מאי 98'•••• ~ שניות הרא מאנגר לנגד עיניו את קפקא, סוף מחיי-הבדידות שלי בלונדון." במכתב ואמנם הטיפה המרה חשפה שוב את הצד קפקא שאף הוא רצה כידוע להשמיד את אחר לאברהמס הוא מתאר חלום שחלם ה"דמוני" באישיותו. <מעניין שגם רחל כתבי היד של "המשפט'' ו 'הטירה" . לא חיתה במיטת חוליו . בחלומו הוא יושב על אוירבך עצמה וגם כמה אנשים אחרים שהכירו זו הפעם הראשונה שמאנגר עושה מחוות-זעם הגזוזטרה. בבית החולים, ולפתע בא אליו את מאנגר עוד מרומניה השתמשו לפעמים ~ו s . ~ כזאת. הסופר שלמה ביקל מזכיר ביצירתו "הסופרים בני דורי" כי עוד בשנות העשרים, כשמאנגר היה רק בראשית דרכו , הם טיילו פעם בחוצות צ'רנוביץ ושוחחו בין היתר על , דאגות פרנסה. ביקל בתמימות הציע לו לפנות לאחד החברים שימצא למאנגר עבודה בבית עסקו . המשורר הצעיר התרתח, שלף מכיס מכנסיו חוברת שירים וזרק אותה על המדרכה. ביקל התכופף, הרים את החוברת והחזיר אותה לפייטן חב עלב. אבל לא "העלבון" האמיתי או המדומה משנות העשרים כצער וככאב של שנות הארבעים בלונדון הקרה והמנוכרת. מאנגר היה כל כולו פקעת עצבים. עצביו חשופים לכל גירוי. בחרון אפו חירף וגידף, בעיקר את הסופרים בארצות הברית שלא עשו דבר כדי להצילו . מן הסופרים הגיע לספריהם ומן הספרים אל השפה שבה כתבו: יידיש. יידיש שבה הוא עצמו כתב, בה חלמו הוא וגם נטע אחיו , בה דיברו אביו ואמו . שפה ש"יופיה הוא כה בודד ובדידותה כה יפה" והנה כל אלה, הסופרים והספרים והשפה הופכים בפיו ל"ז'ר גונליה מטונפת שתתפגר על גבי ערימה של זבל". לא פחות. לבו נקרע ושתת דם על השתיקה ששתקו אחיו-הסופרים מעבר לים על הטבח האיום שמחולל היטלר ביהודי אירופה. "לתוך הסימפוניות של ואגבר ושל בטהובן יש להצעיק זעקה כזו שתזעזע שמים וארץ" הוא תובע ב"קול קורא" ששלח לאמריקה ולקנדה. ובים הגועש הזה של עלבון , מחאה וכאב יש םג כמה רגעי נחמה. תוך שמאנגר מתקרב אט אט לידידיה ומכריה של מרגרט, הוא פוגש ומתיידד עם זוג סופרים יהודים אברהם ובית-ציון אברהמס. היא סופרת בזכות עצמה והוא משורר לירי עדין 1 באנגלית. זו ידידות מופלאה. צא וראה איך לפעמים מצטלבות דרכיהם של בני אדם בעולמנו הקטן . איזו מוזרות של גורל : בראשית הקריירה שלי כעיתונאי בירושלים, בשלהי שנות השלושים, הרבה לפני שהכרתי את מאנגר אישית וזכיתי ללוותו בשנות חייו האחרונות, שנות החולי והקץ 1 היה אותו אברהמס אחד מעורכי ב"הירדן" שבו עבדתי. כעשר שנים לאחר מכן היה אברהמס עורך ראשי של הביטאון הרוויזיוניסטי בלונדון 1 ה"ג'ואיש סט~נד~רט". הוא ורעייתו היו ידידים בנפש של איציק מאנגר . אל אברהמס שלח מאנגר מכתב קורע לב מבית החולים בפדינגטון , שבו היה מאושפז , והם סייעו לו בתחומים שונים. כאשר שוב חלה לפתע, הוא כתב לו: "כנראה שזה הקץ. מגיע לי. כיוון שנהייתי משורר אצל יהודים. מה חיתה מנת חלקי? דם, כאבים, שחפת וכל מיני מרעיך בישין אחרים. בעצם, שמח אני להיפטר סוף המשורר זישע לנדרי ואומר לו: "המוות, איציק, זה לא שיר / הוא מפשיט אותך מכל צליל וזמר / משמחה, חלום ומבכי / ומשאיר אותך לבד בודד / הד קלוש שלא נשמע." <רעד טויט איציק איז נישט קיין ליד / ער טוס דין אריס פרן ז~נג און קל~נג, פרן פרייר / פרן חלום או געוויין' און טזtזל דין איבער איין ~ליין /~ קוים ד~רהערטער /( .גנ~לק-tזכא נדמה כי לא המוות הוא שהפחיד אותו כי אם המחשבה שמא יובא לקבר ישראל בלונדון הקרה והרחוקה, כפי שאירע לאחיו נטע, הרחק הרחק בסמרקנ.ד והוא מוסיף במכתבו: "מן הסתם אברח מן הקבר כפי שברחה מקברה סבתי טויבע בבראו", ברמזו לבלדה הסוריאליסטית שלו "מ~ין טויטע בז.'בע ~נטלויפט פרן איד קבר אין בעמיש ."דtזרב גם אשתו של אברהמס, בית ציון 1 חיתה מאוד מעורבת בכל הנוגע למאנגר ולמרגרט וחיתה לי ולאחר מכן ל גביה, אשתו השביח, התכתבות ענפה איתה. מרגרט שקעה לא רק בחובות אלא גם במצב רוח מדוכדך • בריאותה התערערה מאו.ד אבל היא המשיכה להאכיל ולהלביש את מאנגר כפי שמטפלים בילד חסר אונים. גם הרבה שליחויות עשתה למענו' במגעים עם מר "לים ומוכרי ספרים, במכתבי האזעקה הבלתי פוסקים שכתבה לאמריקה, על פי שמות וכתובות שמאנגר סיפק לה. אבל השליחות הקשה והעגומה ביותר חיתה כאשר ביקש מאנגר ממרגרט להיפגש עם רחל אוירב,ך אשתו לשעבר. רחל הגיעה ללונדון עם גמר המלחמה, במשלחת היהודית לארצות הברית בראשותו של דר' אמיל זומרשטיין . גם מהסופר יוסף לפטוויץ', ידידו' ביקש להיפגש בדחיפות עם רחל . למה הוא עצמו לא עשה זאת ? האם דיבר אתה בטלפון? תעלומה אופפת את כל הפרשה הזו של הפגישה או אי-הפגישה עם רחל אוירבך בלונדון. ההגדרה "פגישה, אי-פגישה", אין מתאימה ממנה לאותו מפגש דרמטי ומסעיר שהתקיים בביתם של הסופר ליאו קניג ורעייתו 1 שערכו קבלת פנים למשלחת הסופרים ניצולי שואה שהתעכבו לזמן מה בלונדון 1 בדרכם לארצות הברית. היו באותה משלחת הסופרים אפרים קגנובסקי ורחל אוירבך. בין המוזמנים המקומיים היו יוסף לפטוויץ, פרופ' שמעון אברמסקי 1 הציירים יאנקל אולר ויוסף חרמן ועוד. מאנגר הגיע אחרון. לבד. בלי מרגרט. מיד עם היכנסו' הבחינו אחדים מידידיו שפניו אינם כחמול שלשום. ההתרגשות לקראת הפגישה עם רחל חיתה כנראה כה עזה שהוא שתה יותר ממה שבדרך כלל גופו החלוש יכול היה לסבול • הוא היה "בגילופין" מספר פרופסור שמעון אברמסקי . בהגדרה זו>. רק ראה מאנגר את רחל' אותה רחל "הצנועה ןה 31- נווה" שהוא לא חדל לבכות את ארנונה ולחשוף את הגעגועים אליה במכתביו לסופרים היהודים באמריקה, והוא התפרץ כלפיה בחרפות ובגידופים שהנייר אינו סובל אותם. השתררה מבוכה כללית. אילו פצצה נפלה באולם לא יכלה ל גרום לתדהמה עמוקה יותר . רחל פרצה בבכי מר . אפרים קגנובסקי ניסה להרגיעה אך ללא הועיל . בזה אחר זה החלו המוזמנים לנטוש את המסיבה. וגם מאנגר עזב. לבד. האמנם חיתה זו הפעם הראשונה בחיי שניהם, שהם ראו זה את זו אחר הפרידה הארוכה של שנות המלחמה והשואה וגם הפעם האחרונה? עוד נשוב לשאלה זו. כשהתפקח מן האלכוהול לא ידע מאנגר את נפשו . הוא ביקש את לפטוויץ שייגש אל רחל ויתנצל בשמו . הוא שלח את מרגרט אליה למלון "אספלנד" שבו התאכסנה המשלחת. לשוא. היא לא רצתה עוד לראותו ולא רצתה לשמוע ממנו . ואמנם הם לא ראו עוד זה את זו עד סוף ימיהם. על מפגש אומלל זה היא רק רומזת באחד ממכתביה מלונדון לראוויטש בקנדה, באוגוסט 1945. וכשאני הופך והופך במכתב זה המשתרע על שמונה עמודי פוליו' שבו היא מספרת הרבה על קורות משפחת הסופרים בפולין בימי המלחמה ועבודתה עם ד"ר רינגלבלום בגטו על הארכיון' מסתתרים בין השורות גם כמה רמזים לא ברורים, שאולי מלמדים על כך שאותה טרגדיה בביתו של הסופר ליאו קניג לא חיתה המגע היחיד בינה לבין מאנגר 1 באותו פרק זמן קצר שבו שהתה בלונדון' בדרכה לאמריקה. ושוב: לא מצאתי עוד עדי ראיה ושמיעה - זולת הפרופסור אברמסקי שיוכלו לפענח אולי חלק מן התעלומה. אני מעדיף לצטט קטע ממכתבה של רחל אוירבך הנו גע לאיציק מאנגר' על כל שעשוי להשתמע ממנו: "מצאתי כאן <בלונדון> את מאנגר במצב עלוב ביותר . הוא התפרא ("פארווילדערט" - במקור>, תקוע בסימטה ללא מוצא, נעול על נקודה מתה. יש לו כל מיני תוכניות לא סבירות על המשך החיים. הוא דורש שאעזוב את עבודתי ואסע איתר לאמריקה. לא בא בחשבון בשום אופן 1 שאשנה את תוכניותי. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. ולחיות בד' אמותיו - הרי אתה יודע כיצד יראה הדבר . אין לי זכות עכשיו על חיים פרטיים - עצבי' בריאותי הפיסית והנפשית הרוסים מדי כדי שאהיה מסוגלת מחדש להיאבק ב"דמון" <ועמאן> הזה שמטלטל את מאנגר ממערבולת אחת לשניה. הוא כתב עכשיו - למעני' כך הוא אומר יצירות כה נדירות ביופיין שהדבר שובר את לבי עד כדי גסיסה. אני עצובה כתמיד' בגלל חוסר האונים שלי. התהום עמוקה מדי שאוכל 20 גליון 219 ~ למלא אותה בגופי ובחיי. הרי בעצם הנחתי כותבת: מן היין ומן הסיגריות. אה, תמימות קדושה! את הנשק שלי עוד אז' כאשר עזב את "אני מודאגת ומיואשת. אני מוכרחה לדבר לגמול את מאנגר! היא כל כך רצתה להיטיב פולניה. אבל כל העת הוא האמין שבי הוא איתן. נדמה לי שאיציק החליט שאין עוד עמו במסירותה עד ש"המרד" מצדו היה ימצא מחדש את תחושת מעט הבית שהיה לו טעם בחייו. רק זכר אחיו נטע עוד מחזיק כמעט בלתי נמנע. כלום לא ראיתי בעיני ~I H ו אי-פעם בחייו. הוא בוודאי שוב יתחיל לרדוף ולגדף אותי ככל שרק יצליח, כפי שעשה בעבר לקאדיה <מולודובסקה? .>.ו.ש אבל גם ייתכן שלא. האמן לי כי זה יפגע בי פחות מאשר העובדה שאחר האכזבה שגרמתי לו הוא יהיה עתה עוד יותר אומלל ובודד' עוד יותר מסובך ואבו.ד ואולי להיפר . אולי יקרה איזה נס. יש לו עכשיו ידידה אנגליה. אבל הוא לא יוכל להמשיך לחיות בלי הסביבה היהודית. אל נא תגלה לאיש את תוכן מכתבי . רק עזור לו . עזור בכל שרק תוכל". עד כאן הקטע העיקרי במכתבה של רחל . קשה אחרי שנים כה רבות לשחזר את לוח הזמנים כדי ללמוד ממנו מתי' ובוודאי שעוד יותר קשה לדעת באיזו דרך - בפגישה אישית או בטלפון - קיים מאנגר בלונדון את מגעו הראשון עם רחל. לגופו של עניין אין זה משנה כמובן. כמה שנים לאחר מכן' בדצמבר 1950' כתבה מרגרט במכתב אל ראוויץ': "אני מקווה שהצלחת להעביר את המסר שלי לרחל <מה היה במסר הזה? - מסר - של .>?ימ הבטחתי לה שאכתר ב אליה אך לצערי איננו מצליחה. אלוהים עדי שאיני רוצה ברעתה או לגרום לה צער . אינני יודעת מה קרה בינה לבין מאנגר. אני משתדלת TO MAKE HIM SENSIBLE. אני יודעת שתבין זאת ולא ת זניו חלילה דבר על כך בשום מכתב אלי או אל מאנגר. אבל אני מקווה כי מסרת את המסר לרחל. היא מצאה חן בעיני והיא גרמה לי צער ודאגה כשראיתי אותה". גם בפגישה איתי בלונדון' מיאנה מרגרט להרחיב את הדיבור בנושא זה. רק הזכירה שרחל ביקשה ממנה שתוסיף לטפל באיציק ושתעשה זאת כפי שעושים עם "ילד קפריזי", הכרתי את רחל אוירבך בירושלים. פגשתיה פעמיים-שלוש. אני לא לחצתי והיא לא "התנדבה" לדבר על איציק מאנגר ויחסיה אליו ואיתר. הנה "משולש" רומנטי עצוב, רווי מתח, דרמה, טראומות : איציק, שנראה לה "כאחד הנביאים מהתנ"ך"' רחל ניצולת השואה, שמאז יצאה חיה מן התבערה הנוראה מקדישה כל חייה, בוורשה ובירושלים, לחקר ותיעוד השואה, והקודקוד השלישי - מרגרט הנוכריה <גלגול של הגר? או אולי של רות?' דמויות שהקדיש להן שירים נוגעים ללב ב 'שיירי החומש" שלו וגם וב'ספר הגן-עדןוו ,( האם אין כאן כמה מוטיבים תנכ"יים שכל כך קסמו למאנגר ? השנים חולפות. בריאותה ומצבה הכלכלי של מר גרט מוסיפים להתדרדר . היא אינה חדלה לבקש עזרה מן :כtירפוסה היהודיים אותו בחיים". לראוויץ' היא כותבת: "אני עייפה! אני עייפה! אני עייפה!" המלחמה מתקרבת לקיצה ואיציק עושה הכנות - קדחתניות להגר מלונדון לקנדה ומשם לארצות הברית. עוד מעט תישאר מרגרט שוב לב.ד ורק כמה ידידים משותפים מן העבר אולי יסעדו אותה. לא האחרונה ביניהם תהיה בית ציון אברהמס. קיבלתי כאמור בשנים הללו כמה מכתבים מבית ציון. חוששני כי רובם הלכו לאיבוד. <חלקם, נמצאים אולי בארכיון מאנגר בירושלים>. אבל שמור אצלי משום מה עדיין · מכתב נוגה שלה, מה 2 באוקטובר 1974' הרבה שנים אחרי שאיציק עזב את לונדון' על מצב בריאותה החמור של מרגרט ורוחה הירוד . היא שואלת האם גניה מודעת למצבה ומבקשת שגם אני אכתוב לה, למען תדע שידידיו של מאנגר לא שכחו אותה. ומוסיפה הגב' אברהמס: "אני לא צריכה לספר לך איזה תפקיד מילאה מרגרט בתקופה הכי קריטית בחייו ומה אבי ו גם ידידים אחרים הרגשנו בגלל היחס הבוטה שלו כלפיה", איציק הקדיש למרגרט צרור שירים בספרו שיצא בלונדון ןןעננים מעל הגגון וגם בספר השירים והבלדות שלו שיצא בניו יורק ובישראל. אבל מאנגר הוא מאנגר. ואין טעם - אחרי שנים כה רבות - לייפות את הצדדים הקודרים של סיפור זה. הוא אהב את מרגרט על פי דרכו . על פי דרכו הכיר לה תודה. ועל פי דרכו גם השביע אותה מרורים. ולכך כמובן רמזה במכתב אלי בית ציון אברהמס. רמזה ולא הוסיפה. מדוע נהג כך? למה כל כך פגע בה? מר . גרס ביקשה חזיונות דומים גם ביחסיו עם שתי הנשים הקרובות לו ביותר בישראל - גניה ושיינדלה, הרעיה והאחות - שתי מלאכיות שלא היו להן באותה תקופה חיים משלהן והקריבו עצמן למענו והוא ניהל איתן קרבות בלתי פוסקים, לפעמים עד סף של אלימות, לא רק על סיגריות אלא גם על גלולות -ההר געה ו גלולות -השינה שבלע בכמויות עצומות. מרגרט נאלצה לסבול' כמוהה כנשים האחרות במחיצתו' ממצבי הרוח שלו' שגרמו לא פעם להתפרצויות זעם בוטות או וכאונות שקשה היה לחיות במחיצתם. כאשר כ i סתיימת המלחמה, מאנגר יוצא לפאריס "לעשרה, שנים עשר יום" כדי להחיש את ההכנות לנסיעה אל הארצות שמעבר לים. הוא נשאר בפאריס כמה שבועות, כשחלק מן הזמן הוא שוכב חולה בחדרו הקטנטן והמעופש במלון . מר גרט המיואשת טסה בעקבותיו לצרפת, כדי להחזירו ללונדון. "אשתי ואני באנו אליו למלון כמעט יום-יום ועזרנו לו ככל שיכולנו - מספר המשורר משה קנאפהייס בפרק הזכרונות שלו - ערב אחד כאשר מאנגר שכב במיטה, עישן בעצבנות סיגריה אחר סיגריה ולא חדל להשתעל' נפתחה לפתע הדלת ולתדהמת כולם כאילו נפלה לתוך החדר משמים מרגרט בריאת הבשר". את הקטע הזה אני מביא כנתינתו' ממסתו של משה קנאפהייס, שפגש אותם שם ודאג להם ביחד עם אשתו . לקנאפהייס סיפורים קורעי לב על האפיזודה הפאריסאית, וחלקם משעשעים. לא כולם בנימה אוהדת במיוחד למרגרט. מהי בדיוק האמת ? אינני יודע. בוראי קיימות באיזה מקום גם עדויות נוספות על כך . לפטוויץ' יודע לספר כי מרגרט הגיעה לפאריס יחד עם איציק. לא סביר' למיטב ידיעתי. אבל גם משבר זה אינו גורע מאהבתה שלה אליו ומהערכתו העמוקה שלו אליה. כאשר כבר מצא מאנגר אחרי כמה שנים בניו-יורק בית-של-קבע <כך חשב אחד שנשא לאשה את גניה, אלמנתו של משה נ~דיר>, חיתה מרגרט כותבת מכתבים לבביים לגניה ושולחת מדי פעם ספרים לאיציק. מאנגר מגיב על כל משלוח ועל כל מכתב. מעטים היו כמוהו דייקנים בכתיבה. כמו בכמה תחומים אחרים באה גם בנושא זה - הרישול כלפי חוץ ואהבת הסדר והדיוק לביטוי השניות שבאישיותו • אביא לסיום מכתב אופיי בי · במיוחד שלו לי . דירתו בלונדון: "תודה לך על ספרו של רפיסטליי. כתוב טוב אבל .ידiטש· ובכלל אינני · גורס חלוקת האנושות למזרח ומערב. איך אפשר ככה לחת עלם מהתפקיד שמילא התנ"ך 21 במונטריאול ובני ו ~-' יררק. לבית ציון היא לעשות את הבלתי-אפשרי: לגמול את איציק בספרותו של האדם המערבי? מה צורה חיתה +-המשך בעמ' +-42 מאי 98'••••• שירתו של איציק רמאנג -ןן==וו s ~ ~ ליאונרר ףוול מאנגלית: עורר פלו ·71 11 בנובמבר, 1963, ישבתי דקטילי מעורב. יתר שורות השיר מצהירות שהטיל את הצללים הללו ניצב במדבר סיגי. ליד שולחן באולם האירועים על הנושא שמאנגר מתכוון להעלות על נס זהו היסוד ההופך את שירי התג"ך שלו :::::':,~:: • להשגו החשוב ביותר . השירים, שרובם מקובצים ב"מדרש איציק" שלו , ומפוזרים גם בקבצים אחרים, הם סיפורים מחודשים של עלילות מהמקרא. אדם, חוה, יצחק, יעקב, נוח, הגר , רחל ואבישג מוצגים לפגינו , חיים ונושמים בנוף כפרי פולג י , בזמן לא מתוארך . זהו גופו של השטעטעל' הקהילה היהודית הקטנה: עולם של "יידן" שבו היהודים מנהלים חיים פוסט-תג"כיים, שהנטל שלהם הופך כבד יותר בשל העובדה שהם קראו את הסיפורים שבהם הם משמשים דמויות ראשיות. לפיכך , אנחנו מוצאים את אברהם, השולח את בגו אליעזר למצוא כלה לבנו יצחק, ומתרה בו שינהג בזהירות: כי יצחקהלה בני הוא בבת-עיני שאליו התחננתי ממש, גם אתה זאת יודע עבדי הנאמן' הן קראת על זה בחומש. * וב"יעקב אבינו לומד עם בניו את מכירת יוסף", שהוא ללא ספק אחד השירים הטרגי-קומיים הגדולים של ימינו , מוצגת לפנ יכו תמונה בה יעקב מקלקל את ה"פורים-שפיל", שיוסף ואחיו מתכוונים להעלות, העוסק בהם-עצמם. השגיגות העצובה של מאגגר שולחת את זמן ההווה בסחרור אל זמני עבר ועתיד, שעה שיעקב הזקן מתעקש להסביר ליוסף כיצד עליו להתנהג: הם משליכים אותך לבור אז בכה נכיה קסבה את 'פורים שפיל' אתה מציג לא פעם ראשונה. * ושעה שהוא מפטפט, יעקב דומה לפולוגיוס הזקן , שאינו מודע לתפיסת העולם של ילדיו . בשיר של מאנגר , האנשים שלו מדברים בשפה מחוספסת יותר , אך <עוזרות-בית נבגדות, כלות ננטשות, מגידות עתידות, גנבים, סמרטוטרים> ומביא אותנו היישר אל עולמו של הסנטימנטליסט - המרחב הלא נכון למי שחונך על ברכי האובייקטיביות של אליוט והאירוניה של סטיבנס. כשהקורא מגיע לבית האחרון: בואו נשיר בפשטות על כל שהוא שגרתי מכל אהוב ויקר; על בני אדם מזדקנים המקללים את הכפור, וילדים המקדשים את האש. עולמו של הסנטימנטליסט, למרות שהוא עדיין נמצא שם, משנה את חזותו במרה ניכרת. אתה נעשה מודע לכך שמאנגר מתח כל פריט מוכתם בדמעה ברשימה שלו עד קצה הגבול החיצוני של רגשות קלילים, למקום בו הליריקה שלו מקפיאה והופכת אותם לאבנים במעשה פסיפס צונן , המורכב, למעשה, מרגשי תוגה: אלה זמינים, כביכול, אך הם אינם בהישג-יד משום שהם תלויים ועומדים בקונטקסט מפוכח - מבריק, חשוב, מובן . טקטיקה זו של השורה החוזרת בשינויים קלים היא אחת האהובות על מאנגר , היא יוצרת עניין בכל מקום בו היא מופיעה, ובמיטב הבלדות שלו זוהי טכניקה המניבה עוצמה דרמטית אדירה. חרף ההזמנה בשורות "ל~מיר-זשע-זינגען", יצירתו של מאגגר היא נשום פגים ואופן לא שיר הלל ל"כל שהוא שגרתי; מכל אהוב ויקר". בדומה לאמילי דיקיגסון , שאף היא יודעת ליצור את האשליה של כתיבה על גבול הסנטימנטליות, מאגגר נמשך למוות ולמצבי-משגה שלו: ארנון , בדידות, בגידה, כאשר ההבדל הוא בזה שהוא רואה אותם כתולדה חוזרת ונשנית של היחסים שבין האדם ואל מסוים. אם שירתו היא הרהור נוגה, אפוף צללים אפלים, הרי שההר .. של מלון סטאטלר בניו-יורק, שם, לפני קהל של כארבע מאות איש, איציק מאנגר היה הראשון שקיבל פרס חדש, הלא- הוא פרס ה. לייויק לספרות יידיש. הקונגרס לתרבות יהודית, שארגן את הערב, ואשר מחלק את הפרסים, ניצל את האירוע למטרה משולשת: הוא נתן פרסום לשנת 1964-1963 כיובל המאה להופעת הספרות היידיש המודרנית: באמצעות הענקת הפרס למשורר , הוא חתם באורח סמלי הולם מאה שנות השגים שהחלו ב- 1863 עם פרסום הפרוזה של מנדלי מוכר ספרים: ובהענקת הפרס לאיציק מאנגר , הוא הכיר בתרומתו הגדולה להשגים הללו . ההתנסות הראשונה שלי בשירתו של איציק מאנגר דמתה להתנגשות באפלה. החד ג הראשי שלי במכללה היה ספרות אנגלית, והצלחתי לעבור ללא מאמץ את כל הדרך מ"~אוף 7 ף" ועד תומאס הארדי. כמו כולנו , ידעתי שאני קורא בזה אחר זה את ענקי הספרות האנגלית. אבל המפגש שלי עם מאבגר היה טהור , כביכול . גדולתו חיתה צריכה להגיע אלי דרך שפה, שרוב שנות חיי עברו עלי בתקווה-למחצה לשכוח אותה. לדבר על התנגשות פירושו לחוש נבגד בידי צורת דיבור . לאמיתו של דבר , השיר הראשון של מאנגר שקראתי מילא אותי בתחושת אי-נוחות לא מבוטלת. השיר נקרא "לאמיר-זשע-זינגען" <בואו נשיר> והוא משמש הקדמה לקובץ השירים הנבחרים של מאנגר, שכותרתו היא "שירים ובלדות". הבית הראשון שלו הוא כדלקמן: בואו נשיר בפשטות על כל שהוא שגרתי מכל , אהוב ויקר; על קבצנים מזדקנים המקללים בכפור' על אמהות המקדשות את האש. זוהי פתיחה בנלית המתנגנת במשקל 22 גליון ····· 219 הסיטואציה היא לא פחות מרה. \ יעקב ממשיך ' כחסינה, שירי התנ"ך של מאנגר הם אכן לקשקש, עובר מאיוולת לדבר'י נועם כאשר "עצובים ונפלאים". גחמות, נחמות ועצב הוא יועץ ליוסף : בכל עמוד; הסריוויאלי נשען על הנשגב, ויהודי תמיד נמצא ש q עם אמירת ה"כן- תדרך אפותה כשתלך u~ י ו r:==:: אבל-מצד-שני-לא" שלו לאלוהיו אצל אמך רחל, בכה על קברה בכי אמיתי ולה תגיד , לוחש: שבע שנים היה יעקב עובד שוב את לבן רק ללטף לפני מותו , ראשך באהבה.* ומכאן הוא מדלג לתאוות בצע סנילית: ול אבא אל תשכח לקנות שק קמח אמיתי! והוא עובר לעצה אווילית עוד יותר: ולמען השם, שלא תשכח, יוסף הצדיק אתה תדחק מאשת-פוטיפר , יפה היא ומפתה! וסיומו הקודר של השיר אופייני למאנגר. יעקב הזקן , נבוך בשל שתיקת בניו , שואל: "חידה בנים, מה תעמדו , מה השתיקה פתאום?" וראובן , בכור הבנים, משיב: "אבא, אתה את 'פורים שפיל' קלקלת פה היום". * אפשר למצוא עוד ממיטבו של מאנגר בשירי התנ"ך שלו , יותר מבכל מקום אחר ביצירתו . ב "קין והבל" , מאנגר צייר בדמיונו באורח מבריק את הר גע לאחר הרצח, כשובה-לב באופן מוזר , כאשר קין , שמעולם לא ראה אלימות או מוות, רואה בדמו ובשתיקתו של אחיו מחזה מלבב: האם היופי נמצא בגרזני או שמא בך נמצא הוא? בטרם יום יעבור , דבר, ענה לי. אלו הם שירים המבוססים בעיקר על הומור ופאתוס, למרות שההומור , כמו בשירים על הגר ואברהם, נעשה דחוס, דקדקני , שעה שמאנגר מתייצב לצדם של הננטשים והפגועים. ב"אברהם אבינו מטיף מוסר ללוט", הוא מעניק לנו מראה מלא-חיים של פטריארכים, שהיו בשר ודם לפני היותם קדושים, כפי שמאנגר זוכר . לוט מוצג בשיר כשתיין המקומי ואברהם כעמוד התווך הנכבד של הקהילה, מלא גאווה על הפעולות שהוא נוקט על-מנת להגן על לוט מפני חולשתו. אבל אברהם הוא שקוף באורח פתטי . העצות הבורגניות החכמות שלו מלוות בהתלהמות של יפה-נפש, אבל ברור כשמש שאברהם מגן על שמו הטוב, לא של לוט, קבל צאצאים ועדה. זוהי סיטואציה משפחתית קלאסית: הכבשה השחורה ננזפת בידי האיל הזקן של העדר: אלא שיש צורך בחדות מיוחדת כאשר מציבים אותה בשטעסעל , שתושביו ערים מאוד ל"ייחעס", לקדושה ולגאווה היהודית. ב"אברהם מעלה את יצחק לעולה" , מאנגר מותח את הצייתנות העיקשת והגאווה היהודית עד הסוף. בשלווה מרירה עוקב השיר אחר שלוש הדמויות שלו מן הרגע בו הן יוצאות מביתו של אברהם עד שהן מגיעות לנקודה סמוכה למקום הקרבת הקורבן . בשיר זה, אברהם הוא היהודי העשיר של הכפר , הממלא הפעם אחר צו מטורף של אלוהיו: משרתו , אליעזר , יודע שמשהו רע עומד להתרחש, אבל הוא בוחר לציית: ולבסוף, ישנו הילד , יצחק, ששאלותיו הישנוניות באותו בוקר קודר מרמזות על כך שהוא יודע את מטרת המסע, והוא חולק עם אביו ועם אליעזר את העקשנות השבטית שלהם. אם זהו מסע שנחרץ גורלו , הוא מתרחש בעולמו של אלוהים, ויצחק לא זועק. אבל שיחי הערבה שלצד הדרך מאשרים את קיומו של המסע העגום: הערבות המאפירות בדרך רצות שוב לבית לראות אם אמו ניצבת לצד עריסת בנה. השיר נחתם באיזון חרישי בין אירוע לפרשנות: אליעזר יושב ורוסן ומעיף מנס מודאג במורד הדרך. "נפלאים ועצובים," אומר המשורר "הם דרכי הספר הקדוש." בדיאלוג העתיק ביניהם, בו ידו של אף אחד אינה על העליונה. את הנפלא והעצוב אפשר למצוא גם בבלדות של מאנגר , אלא שכאן הוא חושף הבס שונה למדי של דמיונו , אישי יותר ורוגע פחות. רוב שירי האהבה שלו מעוצבים בתבנית הבלדה והם אומרים, ביסודו של דבר , שבכל מקום בו קיימת אהבה, אפשר יהיה למצוא ארנון או מפח-נפש. באמנות הבלדה המסורתית, שני הנושאים הללו נפוצים למדי , אך לדמויות בבלדות של מאנגר אין כל חלק באור השמש , בחשכה ובדחיפות המרפקים היום-יומיות, היוצרים קסם אצל משוררים כמו לורד ונדל , סר פסריק ספנס או ברברה אלן. האנשים בבלדות שלו אינם קנאים וגם לא אכזריים או אר וסיים באורח מופגן • מאנגר נמשך במקום זאת לסיפורים על אודות נערות צעירות המתות לפני נישואיהן. נימת השיר אצלו, שעה שהוא מדבר על הנערות החיוורות שלו , בעלות היופי המופלא, המוחמץ , היא קיססיאנית. בשירים כמו "הבלדה על הזוהר הלבן", "הבלדה על הטבעת האדומה", "הבלדה על היונים הלבנות" ו"הבלדה על מחרוזת הכוכבים", מה שמגיע אל הקורא הוא תפיסה של משורר , שכמו קיסס, מבין דקויות של כיסופים יותר מאשר של מימושם. בשירים הללו , יקרה בהם כאשר יקרה, הנושא הוא תמיד חוסר שלמות. הם בוחנים, בדרך רוחנית, את התהום הצוננת הנפערת ממש מעבר לרגע התשוקה. זוהי תהום, המובנת אולי יותר במדויק לנשים מאשר לגברים, ונדמה לי שמסיבה זו אפיינו א. ראיס ר.ד ג'סין את מאנגר כבעל "רגישות כמעט נשית", איש לא הסיב ממנו להעביר בשירה את טבעה הטרנסצנדנטלי של החרדה המינית, שהבתולה חיה בהילתו • מיותר לומר שפחד זה קיים: בשירים של מאנגר , הנערות החיוורות שלו , ההולכות למות, מייצגות יותר מאשר חשש מחילול קל של בשרן. הן-הן האובדן של עצמן; הן הסוהר החייב להיכנע. ביכולת שלו לראות כי קיים "ויתור" מתמיד , מאנגר , בסופו של דבר , הוא-הוא צעמו , יותר מבכל בחינה אחרת; החודש האהוב עליו הוא נובמבר: שעת היום שהוא מעדיף היא שעת בין ערביים: ההבנה המיידית ביותר שלו נתונה למוות. בשירים הגדולים, שאינם שייכים לחסינה התנ"כית או לבלדות הארוטיות, מאנגר מהרהר במוות בדרך אחרת. כאן , הדמיון של המשורר הוא הזוי , מפותל , והשפה מוזרה לעתים קרובות. "נובמבר" ו"הבלדה על הכדים הכחולים" הם t- המשך בעמ' 42t 23 מאי 98'••••• וי~ 5 ,~ עקדותיו של איציק מאנגר ~ "משירי המגילה"' שראה אור בלשון המקור ב 1935-' נדפס גם הוא בספרית פועלים, בשנת 1953 ובמהדורה מחודשת ב 1969-בתר גרם מרדכי אמיתי עם עיטורים מאת שרגא ודייל. אמיתי תרגם גם את "ל בנה אדומה על גג מכסיף" <המנורה, 1975(, כן נזכיר כאן את "שיר , בלדה, סיפור" .ל.י< פרץ, 1962(, מהדורה דו-לשונית בתרגומו של שמשון מלצר . מלצר תר גם ופרסם אי-ש בשנות השישים גם את המחזה "הוצמך רשות'", ואילו המשורר והמתרגם ק.א. ברתיני תרגם את הפרוזה רבת-הדמיון "סיפור גן-עדן" <עם עובד' 1982(. אחרים שתרגמו משירת מאנגר' שירים בודדים או חטיבות שירה שפורסמו בעיתונות ובכתבי-העת לספרות, היו' בין השאר: רפאל אליעז' אהרן אשמן' משה נסוק, א.ז בן ישי' אידו ב כהן' מרדכי סבר' שמואל סגל' עזרא סדן' בר פרמו נץ' שלמה צוקו' חיים רבינזרן' צבי שטרק, שלמה שבהוד' ואפרים תלמי' אם לציין רשימה חלקית בלבד . עובדה מעניינת הביא לידיעתי המתרגם וחוקר הספרות פרופ' דוד וינפלד. לדבריו חטיבה של שירי מאנגר תורגמה לפולנית על-ידי כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996' ויסלבה שימבורסקה. השירים הופיעו באנתולוגיה של שירת יידיש בעריכתו של ארנולד סלוצקי, ספר שנמסר לדפוס ב- 1968 אך מסיבות שונות, בוודאי פוליטיות והיסטוריות-תרבותיות, ראה אור רק ב- •1983 ב. איציק מאנגר וארבעה שירי עקרה מכלל הנושאים' הנימות והדגמים' המאכלסים את שירתו העשירה ורבת- הגוונים של איציק מאנגר' בחרתי לעסוק בדברים הבאים · במוטיב בולט במיוחד' החוצה דרך קובצי שירתו - "עקדת יצחק". העקדה כסיטואציה דתית, היסטורית, לאומית או קיומית . מופיעה, כידוע ·," אצל יוצרים ו בים בספרות העולם, וכרואי אצל סופרי ומשוררי התר כ:רת הי ii ודית; . העברית והישרא " לית' לפני השואה וביתר " שאת אחריה. "כנפי שחם" <עם עובד, 1983(, מבחר קודם משירי סוצקבר - "שירים ופואמות" <עם עובד, 1975( הובא לדפוס על-ידי א"ד שפיר ובו' בין השאר' תרגומיהם של נתן אלתרמן' אשר ברש, לאה גולדברג, אמיר גלבע, אביגדור המאירי' ש. הלקין ואחרים. חשוב לציין גם את מבחר שיריו של המשורר המצוין יעקב פרידמן "בראשית היתה הדממה" <הקיבוץ המאוחד 1983(, מבחינת תרגום לעברית בכלל' והצגת מחזותיו עלי במות בארץ בפרט, היה איציק מאנגר בר- מזל. במשך השנים זכתה שירת מאנגר למתרגמים נאמנים. שיריו ראו אור בעברית בהיקף של ספר בתר גרמים לא-מעטים. ביניהם תרגומו של בנימין טנא - "שירים ובלדות" <הוצאת 'על המשמר', 1968( עם מבוא מעמיק ורב-הארות מאת דב סדן. מבחרו של טנא עודנו מהווה את המהדורה המקיפה ביותר של שירת מאנגר בעברית. זהו ספר של למעלה מ 250- עמודים, הכולל 101 שירים מתוך הכינוס שעשה מאנגר בהגיעו לאמריקה אחרי מלחמת העולם השביח - "ליד און באלאדע" )1952(, במבחר העברי שירים מתוך קבצי שירתו השונים של מאנגר' בין השאר "כוכבים על הגג" : "פנסים ברוח" : "מדרש איציק" ו"רות" מתוך "שירי חומש" ר'שירי מגילה" : "ולדולה זברז'ר כותב מכתבים למלכה'לה היפה": 'דמדומים בראי" ו'עננים מעל הגג", תרגומו של נתן יונתן - "מבחר שירים" ''רתכ'( 1986(- בעריכתו של דוד וינפלו' גם הוא קובץ מקיף, בן למעלה ממאה וחמישים עמודים, ובו מבחר מספרים שונים של מאבגר . כמו כן ראה אור בשבים האחרונות הספר "טווס הזהב" <כרמל' 1995(, בתרגומו של יעקב אורלנד' שאויר ברישומיה הנאים של הציירת ארורי ברגנו' אשתו של הצייר יוסל ברגבר' בנו של משורר היידיש מלך ראוויטש. ספרים נוספים של מאנגר בתרגרם לעברית שניתן לציין כאן הם "דמויות קרו בדת" <ספריית פועלים, 1941( בתרגומו של אברהם שלונסקי <מהדורה מחודשת ראתה אור ב 1982- בסדרת דורון, עפר איילים>: רפי וייכרט לזכר סבי' ד"ר מיכאל וייכרט, איש התרבות היידית א. שירת יידיש ושירת מאנגר בעברית - הערות פתיחה קשה לדעת מה אומר היום לקורא העברי שמו של איציק מאבגר )1901' צ'רנוביץ -1969' ישראל>, אחד מן הבולטים שבמשוררי השירה היידית, וכנראה הפופולרי שבהם, כשעוד פיעמו חייו של הקהל שלו' בטרם השואה. ובכלל' מה אומרים לאותו קורא ישראלי שמותיהם של המשוררים לייזר אייכנראנד' יעקב גלאטשטיין' משה-לייב הלפרן' יהודה לייב טלו' מאני לייב, ה. לייוויק, אהרן לילס, פרץ מארקיש, אברהם סוצקבר' יעקב פרידמן' מלך ראוויטש, שחלקם כתבו שירים הנמנים עם מיטב השירה במאתנו. דומה כי עידנים חלפו מאז פרסם משה נסוק את אנתולוגיית השירים המייצגת - ''מבחר שירת יידיש" <הקיבוץ המאוחד' 1963( ובה פרי עטם של למעלה מחמישים משוררי יידיש, בצירוף דיוקנו של כל משורר ופירוט ביו-ביבליוגרפי קצר. בשנים האחרונות תרם לנחשול של שירת יידיש בעברית בנימין הושב, שפרסם את הקובץ "משורר בניו-יורק" <סימן קריאה, 1990(, מבחר מקיף משיריו של יעקב גלאטשטיין. כמו כן פרסם הושב מחדש, במהדורה מורחבת, את "המתופף בחוצות" <מוסד ביאליק, 1993(, מבחר ענף משיריו של משה-לייב הלפרן' שחלקם תורגם בשיתוף המשורר אריה סיון . מבחר מצומצם יותר של שירי הלפרן בתרגומם של השניים ראה אור כשלושים שנה קודם לכן תחת הכותרת "טווס הזהב" <מוסד ביאליק, 196 3(. לאחר ו בה ראה אור הספר "אינטרוספקטיביזם בניו-יורק" <הוצאת הקיבוץ המאוחד' 1997( מבחר משיריו של א. לילס, גם הוא בתרגומו של בנימין הושב. ואם בעשור וחצי האחרונים עסקינן' נזכיר גם את מבחר שירי י.ל. טלו "מבחר שירים" <ספרית פועלים, 1986(, שתר גם והציג במבוא נרחב דן מירון ואת תרגום שירי אברהם סוצקבר על-ידי יעקב אורלנד' ה. בנימין' ק.א. כרתיני ודוד וינפלד בקובץ 24 •••••גליון 219 ~ ~, ~ lf ויצחק, הנוסעים ליריד בלשקב, הם דמויות נוגעות ללב אך גם מגוחכות, וכמותם גם אליעזר' העגלון המנחם. במבט אחר זוהי עקדה קרובה, קרובה מאוד ליהודים שהחיים המאוימים הם בשבילם מציאות יומיומית ולא סמל מיתולוגי קדום ומלא-הו.ד אברהם הוא המקריב העתידי אך לא במובן המקורי של התג "ך • אולי' כוונת המשורר היא כי האב המשקר לבנו במתנות היריד מסתיר מעיניו את האמת האיומה, דהיינו שעל אדמות אלה, המכסיפות בין ערבות כסופות-שיער, אורב ליהודים רק מוות: "הרי לך ,)!!!("".דירי כך נקרא את השורות החוזרות כפזמון "עצובות ויפות, אומר הפייטן,/ הן דרכי התג "ך" נעיב יים אירוניות. הפייטן' המתאר את האב ובנו מבחוץ ורואה את מצבם לאשורו' מעביר מסר כזה - לא עצובות כי אם נוראות, לא יפות כי אם ממיתות, לא דרכי תנ"ך אלא דרכיו של עם התנ"ך, שנפוץ בגלות ועקדתו הולכת ומתממשת באשר הוא שם. כדאי שנשים לב גם לאיום הסמוי הטמון ב"צעצועיו" ה"מפתים" של הילד' במשחקי המלחמה המוצעים ליצחק הקטן - חייל-חרסינה, תוף וחצוצרה. אברהם אבינו על אדמת אירופה, ובעיקר בפולין , אינו זקוק למאכלת הצורבת בבשרו. די לו שימשיך לגדל את יצחק בנופי יערות ותחנות-מים, למרגלות גבעות עטורות-צלבים, בין ענני האסון הקרבים, וכך הוא מביא עליו את מותו' עם אמונה או בלעדיה. מעקדת יצחק כללית זו , נחלת היהודים כולם, עובר המשורר לממד פרטי יותר של עקדה, תוך שימוש בשמו שלו , ל'עקדת איציק', בשיר המופיע בקובץ ''דמדומים בראי" <וורשה, 1937<: "שיר לי שיר-ערש, גורלי העיוור // בעיניים פקוחות אחלום./ אראה - ציפור-כסף חוצה את הים; וביעף היא באה הלום.;/ מה לי ציפור-הכסף תביא, ;זאת ידע במרומיו רק האל. ;אולי את כוס- הקידוש של סבי; עם יין מארץ-ישראל?// אך מי זה את שמו של סבי הזכיר?/ הנה אלי בא ופנה; סבי' בעל-העגלה מסטופטשט: 'איציק, העקדה מוכנה.'/ / ועיניו שלו כשני כוכבי-סתיו; מולי בלהב עולות./ בזקנו האפור הרוח הומה; ושבע דמעות גדולות.// ואוחז בידי , מובילני הסב; על בורות וערים וכפרים -/ הערים הן קטנות, הכפרים הם גדולים,/ ואנו פוסעים ועוברים.// אומר הסב: 'איציק, התזכור-; לפני שנים רבות בלי-די,; כיצד לעינינו נגלה המלאך; ואתה ניצלת אזי?// עתה מתחרט הוא, האל הזקן,/ ויתבע הקורבן מאיתי'/ אם כי חייתי פעמים כה רבות/ ופעמים כה רבות יצאה נשמתי.// יהי סוף! אינני זקוק לחסדו // וכי המ במרומיו הוא דימה? -; איציק, מה טוב שמתה אמך; ועיניה תמנע מדמעה',// אוחז בידי , מובילני הסב; על בורות וערים וכפרים -; הערים הן קטנות, הכפרים הם גדולים,/ ואנו פוסעים ועוברים," <עמ' 196-195(. גם בשיר מר גש זה, כבקודמיו' ממוקדת עלילת העקדה באירופה. השיר המזכיר בלתי-נפרד מחיי היהודים בגולה. כלומר , לראות את חייו שלו -איציק;יצחק - ואת חיי בני עמו , כהמשך לאותו סיפור מצמרר מספר בראשית. דווקא הקיום על אדמת אירופה מדגיש את תחושת העקדה הקרבה, את נוכחותה המתמדת והמאיימת הן בחלל האדיר והן הלכה למעשה. גם בשיר "אברהם אבינו מוליך את יצחק לעקדה", המופיע ב'מדרש איציק' <מתוך "שירי החומש" ,1935(, ממוקמת העלילה על אדמת נכר' בדרך ליריד בעיירה לשקב: "עוטפים הארץ דמדומים/ של שחר שעלה ./ אליעזר הזקן רותם; סוסים לעגלה.; ; בזרועותיו אז אברהם; את בן-זקוניו יטול.; מעל לבית הישן; מבהיק כוכב כחול.// 'הירא, אליעזר!' - השוט מצליף,/ הדרך תכסיף, תימתח./ <עצובות ויפות, אומר הפייטן'/ הן דרכי //.>ך"נתה הערבות כסופות-שיער; בורחות בחזרה.; לראות ה~ם על ערש ריק; בוכה ס~ם מרה.// 'לאן נוסעים, הוי אבא'לה?'/ 'ללשקב, ליריד',/ 'ומה נקנה שם, אבא'לה, / בלשקב, ביריד?'// 'חייל-חרסינה שם נקנה,/ ותוף וחצוצרה./ ומשי לשמלה לאמא; שבבית נשארה'./ דומעות עיני האב. הוא חש-; מתחת לירכית; המאכלת כה תצרוב:; -הרי לך יריד."// 'אליעזר, ליד טחנת-המים; הסוסים עצור!/ משם אני ויצחק'ל; ברגל נעבור:; ;אליעזר נוהם על הדוכן'/ מבטו על הדרך נח./ <עצובות ויפות, אומר הפייטן,/ הן דרכי התנ"ך>." <עמ' (. 119-118 מה אומר מאנגר בשני שירים אלה? הוא מדגיש כי עצם הקיום היהודי על אדמת גויים הוא בגדר עקדה. אולם זוהי עקדה נטולת הרואיות, בין אם בגלל שהמושיע הנוצרי לוקח את כל תהילת הקורבן ואת כל עוצמת האמונה לעצמו' ובין אם בגלל העובדה שאבות ובנים על אדמת אירופה רחוקים מהנוף האמיתי וההכרחי לקיום החוזה בין אברהם לאלוהיו ומהווים מעין וריאציה גרוטסקית על הבסיס המקראי . שהרי אברהם אצל איציק מאנגר מקבלת העקדה יתר עוצמה. זו באה לידי ביטוי בשירים שנכתבו במשך שנים ונובעת מהזדהותו של המשורר בנעוריו ובבגרותו , עם דמותו של הנער המקראי יצחק, שעל שמו נקרא. כמו כן מקורה בתחושה העמוקה שהעקדה היא הסמל ההולם את קיומם של היהודים על אדמת אירופה. העקדה מופיעה אצל מאנגר החל מן הקובץ הראשון - "כוכבים על הגג" <בוקרשט, 1929(. בשיר 'עקדת יצחק', הכתוב בדגם הסונטה, מתנהל בין האב לבנו , הנמצאים בדרכם אל מקום העקדה שאיננו בהר חמוריה, הדיאלוג הבא: "-מה תראה, בני-קורבני, כעת?/ -אראה: על תכול השחק הרם ; פורשת כנפיה שעה הרת-עולם; ועל צלב מוקע אדם מת. // -מה תעמוד' אבי' כה חיוור מחריש,/ והמאכלת שלך נשמטת לצור?/ -מות היפה לאחר הוא שמור ,/ לבש תוגתך' בני ובוא חיש.// -מי הוא, מי? ארצה לראות את פניו.; אין זאת ו קדוש הוא, מופלא ונלבב; זה נוטל-קורבני, זה האיש על צלבו! // -בוא, בני, כבר הערב מחשיך בשד ר ת / והדרך לאוהל רחוקה מאוד'/ והוא, המאושר, הוא עתיד רק לבוא." <עמ' 19, כל ציטוטי השירים לקוחים 'מ'שירים ובלדות" בתרגומו של בנימין טנא>. בשיר זה נובעת העצבות היהודית הכוססת דווקא מן העובדה שהאב אינו יכול להקריב את בנו ולקיים בכך את הצו האלוהי . במקום שישמח כי מישהו אחר פוטר אותו מרצח בנו יחידו נתקף האב ברגש התוגה. מאנגר מערער כאן את אחד היסודות המוצקים ביותר של היהדות - הלוא הוא יסוד האמונה וההקרבה. המשורר הצעיר , ששנה אחת לפני פרסום הקובץ "כוכבים על הגג" ביקר לראשונה בוורשה, חש בכתיבת שיר זה כי התרבות הנוצרית הולכת ומוחקת את היהדות מתוך אימוץ מושגיה שלה. הברית החדשה מחליפה את הברית הישנה, ישו הצלוב דוחק את יצחק העקו.ד האושר הוא מנת חלקם של הגויים, של הקורבן ("נוטל- קורבני"!!) מושיעם ושל אלוהיהם, ולא של בני-עמם של אברהם ויצחק, היהודים, שאינם יכולים להקריב את קורבנם בצלו המצמית של הצלוב, שרק הוא יקום כנראה לתחיה. תחושת יאוש קשה ונבואת חורבן מבצבצות ועולות משורות הסיום של שיר זה, שפורסם עשר שנים לפני שפלשו הנאצים לפולין והחלו בהשמדת אחיו לאמונה וקוראיו הרבים של מאנגר . המרחק מן הבית האירופי <או זה שבארץ-ישראל> - האוהל הרחוק, בדידותם הקיומית של האב ובנו על ההר השייך לצלוב, לעת הערב היורד , מתחילה את מסכת העקדה המתפתחת בשירתו של מאנגר עד לקבציה המאוחרים. מהערב שלפני השואה, כשיש משפחה ובית עד לערב שאחרי השואה, כשכל אלה אינם עוד . מעניין שמאנגר איננו ממקם את העקדה בנופיה המקראיים אלא בוחר לתארה כחלק 25 · מאי 98' היחידה "בשעות-מצוקה,/ בהפיל פחדו בתחילתו , וכנראה שבמודע, את 'אל נקרא סיפורי החומש./ ווי ליד מניפה ;הגרזן הציפור' של ביאליק, נפתח בבשורה-כביכול הממורט. שבעתיים ווי למלאך/ המאחר לבוא.// הגורל" ונושא אליו תפילה: "שמרנו , -רב הערב מחשיך. יושבים על בדים; עופות-ערב. נכנו אור". חשוב לראות שמבין שירי ההעקד ו~ 5 אך הופך עד מהרה לסיוט. בשיר זה חלוק הוא /ס~ ביערות זרים. חלומנו נושא; כנפיו אל מול כולם זהו השיר היחיד שאין בו כל גדיאלו מאנגר תא העקדה למקום חדש. לא אברהם ~ן כוכבים ___" <עמ' 218-217(. ~ כלשהו עם יצחק כלשהו אלא איציק מאנגר שהוא - לא בין אברהם ליצחק, לא ןביעצמו , אולם עתה לא עם האב אברהם, כבשני אברהם לאליעזר , ולא בין הסב ליצחק. וכמ נראה כי עקדה זו , שהתגשמה על-פי נבואת עברו כולם מן העולם ונותר לפליטה רק השירים הקודמים, אלא דווקא עם סבו . השירים בצורה האכזרית ביותר , קודרת למכ איציק לבדו , המקונן על ההריסות של תיהדו שבירת המסגרת המקראית מאפשרת סרג העקדות שתוארו לעיל . היא קשורה לכל אחר , אנושי יותר , של קרבה בין הסב לנכד. אירופה. אחת מהן באופן שונה ומהווה מעין סיכום לש בתוך הערב היורד והמוות שהוא אנוש נדמה כי הסב ספוג-הצער עורך לנכדו כולן. העקדה הראשונה, הלא-מוצלחת, השב האהוב מעין סיור הכרות בעיר ההריגה, או ישו "גונב את ההצגה" ליצחק, מסתיימת בכנפיו רק מלאך האור מסוגל , אולי , גלהפי ליתר דיוק בערי וכפרי ההריגה כולם. בתמונת הערב היורד על אברהם ויצחק במקצת את העלטה. כדי להאיץ את בואו לש המלאך כורך המשורר את גורלו של חהמשגי מטרתו של סיור זה בבורות, בערים ובכפרים החוזרים למודי-אכזבה לביתם: "כבר בהער האלוהי בגורלם של הילדים היהודים, יעול של היהודים אחת היא - להסביר לנכד מחשיך בשדות". זו בדיוק התמונה שמתחילה הימים, התמימים, שכן אסונם הוא אסונו: "ווי שהאל מתחרט ותובע עתה, סמוך לאמצע את העקדה הנוכחית: "הערב מחשיך". רשי ליד מניפה הגרזן; הממורט. שבעתיים יוו המאה העשרים, את קורבנו העתיק. היהודים העקדה הראשון מסתיים בתמונת להאוה למלאך; המאחר לבוא.", זוהי ת"עשיי הנרצחים בשואה, אליבא דמאנגר , הם הרחוק, ואילו בעקדה הנוכחית מתואר תבי קור בנות החרטה של האל , אותו אל שמלאכו היהודים בגולה, הנווה שהוא כ"~ס ביערות מצפון" טרגית אחרונה ובה מידה לש הפצרה, מעין וריאציה על פסוקו הנודע של השמיע בספר בראשית את הציווי "אל תשלח זרים". בשניהם עומדת השייכות תלבי ידך אל הנער" מצפה עכשיו שסבים יקריבו כלשהו בסימן של מצוקה ואיום מתמיד . ביאליק בשיר 'על השחיטה' "ואם יש-צדק יופע מיד!". אך תמונת ציפורי הערב, את נכדיהם. תוצאות נצחונו של ישו הצלוב ושל ומאמיני הפותחת וחותמת את השיר מצביעה לע מן האם, שתוארה בשיר הקודם כמי שבוכה ניכרות בשטח ומנמקות היטב את שנאת מעגל של מוות - הרס ועקדה. מרה על הערש הריק, נחסך עתה הצער , לא הגויים משחיזי הגרזינ ים כלפי .היהודים הצלוב הנוצרי ה"מאושר", שתואר רבשי בשל העדרו מן העולם אלא בשל העובדה בשיר העקדה השני בלט, בין השאר , יהביטו "עקדת יצחק" כמי שעתיד לבוא, ףמתחל ה"משמחת" ו"מרחיבת-הלב" שהיא מתה עוד האירוני שמשמיע אברהם לעצמו: "הרי ךל בשיר העקדה הנוכחי במלאך יהיהוד בטרם תחזה במותו של בנה יחידה אשר יריד". ביטוי זה, כשביריד , כזכור , אמור המושפל , שכבר איחר לבוא, איחר ולא עלה אהבה: "איציק, מה טוב שמתה אמ;ך ועיניה יצחק לקבל וללמוד את צעצועי ,הנשק בידו להציל את ילדי העם הנבחר ןמגרז תמנע מדמעה". >.םש< הנופים שנדמו בשיר מתפתח בשיר הנוכחי לתמונה ההמגעיל הטבח. ציפור הכסף משיר העקדה םהקוד הקודם כפסטורליים, אך גם טמנו בחובם והבזויה של הרוצחים: "משחיזים/ .גרזינם התחלפה בשיר זה בציפורי הערב. ההנוו מימו של איום, הם עתה, למרות שהדבר לוחשים על העקדה; בשפתי ,שיכורים שהיה ~ס הפך לנווהו ההרוס של עם ~,ס אינו מצוין במפורש, מקומות של מוות. בניה והרצח מדיף; סר חון יי"ש ושנאה." העת שהופץ ונרצח. כך הושלם מעגל ,העקדה של האם מתחלף בבכיו של הסב. המאהל בר וו מהו היריד , מיהו העוקד האמיתי , הרחוק מתחלף בארץ הקודש הרחוקה, וברור גם כי המשפט האירוני שבכאן הוא רחוק מהר חמוריה, רחוק מן החסד האלוהי . שממנה באה ציפור הכסף <והכיסופים> דווקא החיווי הסתמי כביכול: "העקדה ג. אקורר סיום כמבשרת את אימת הגורל של יהודי אירופה. רחוקה", מעין הד הפוך לדברי הסב "איציק, לסיום כמה משפטים אישיים. איציק מאנגר השינוי בשיר זה, לעומת קודמו , הוא בקבלת העקדה מוכנה". העקדה, כמובן , איננה היה מכר ומודע של סבי , ד"ר מיכאל וייכרט הגורל במשפט אחד פשוט, עובדתי וקצר , רחוקה. היא הולכת ומתממשת מאירוע )1967-1890(, מבכירי התרבות היהודית ולכן לטעמי גם החזק ביותר בשיר , המשפט לאירוע ומשיר לשיר עד לתמונת המוות של שמשמיע הסב בעיניים דומעות, כשנתיים עופות הערב, היושבים על ענפי הערב. זוהי בפולין , מייסד ובמאי התיאטרון היירי החדשני והמפורסם "יונגתיאטער". לפני השואה: "איציק, העקדה מוכנה". האל ודאות חלום-הקיום, הפורח ריקם אל מול מאנגר נזכר בזכרונות של סבי בהקשרים הגואל הוא עכשיו האל חסר-הרחמים, המועל כוכבי השמים הקרים, כוכבי המשאלות אישיים ומקצועיים , בין השאר אלה בתפקידו ברצותו , ממרומיו המרוחקים, הבלתי-מתגשמות הנושרים מטה, אל מותם םהמתייחסי לחיי התיאטרון היירי בפולין במותו של הנער יצחק/איציק. האל שבעוד בדשא. ואולי אלו הם אותם שני כוכבי-סתיו שבין שתי מלחמות העולם. מאחר שמאנגר רגע יהיה אדיש לחלוטין לעקדת עמו הנבחר. שעלו בלהבות בעיני הסב בשיר העקדה כתב שירים רבים שבהם בא לידי ביטוי בקובץ "עננים מעל הגג" <לונדון ,1942(, הקודם. הגורל העיוור מן השיר 'עקדת ההומור המיוחד של העם היהודי בגולה, שראה ראו בגלות אליה נמלט מאנגר בזמן איציק' מתגשם כאן בגורל המפיל אימתו על בחרתי לסיים דווקא בסיפור מעשה משעשע, המלחמה, מופיעה העקדה, המתרחשת כבר הדובר. שמספר סבי בכרך השני של זכרונותיו בפועל , בשיר הקינה "הערב מחשיך": בשיר ההוא ניכר כי סבו של יצחק מקבל "ווארשע" <המנורה, תל-אביב, 1961(: "ויהי עליו את דין חרטתו של האל הזקן ומוכן , " הערב מחש,ךי יושבים על בדים/ עופות-ערב. ונ~.~ היום, מספר לי איציק מאנגער , ואגף מס בהתרסה, להקריב את הקורבן המאוחר: "יהי הו א ~ס / ביערות זרים. חלומנו נושא/ כנפיו אל מול הכנסה אזורי כיבד אותי במס של כמה מאות כ ו כבים. // העקדה רחוקה. דמויות יגון; שומרות סוף! אינני זקוק לחסדו" .>םש< אולם אצל זלוטי. צחקתי בלבי. הלכתי לפקיד השומה זיכר ו ן דכיצ יד אב/ נשאה מאכלת./ כוכבי קיץ המשורר המכר גר יותר , שנמלט עם פרוץ ואמרתי לו שמצבה הפיננסי של המדינה מתוקים / מרטטים בדחילו.; ; רק המלאך הפלאי, המלחמה תחילה לאנגליה ואחר-כך הפולנית הוא בכי רע אם היא באה לאזרח רב-האור, / שהיד עם המאכלת עצר,/ אותו נקרא לאמריקה, וניגף במשפחתו שלו - אחיו בשעו ת מצ ו קה, / בהפיל פחדו הגורל.// שמרנו , האהוב של איציק, נטע מאנגר , גלה בימי רומני , משורר גדול וקבצן עוד יותר גדול ייציק מאנגער - לדרוש ממנו מס השווה רב-האור. הרוצחים משחיזים; גרזינם. לוחשים על המלחמה לטרנסניסטריה ומת בה בחולי ורעב העקדה / בשפתי שיכורים, והרצח מדיף/ סרחון - מתגבר לפתע איזה צורך ברחמי-שמים. יותר מכל הכנסתו מכתיבת שירים" <עמ' יי"ש ושנאה. // בלילות סתיו נושרים כוכבים 353(,• במקום לרגוז על מלאך האלוהים, כפי שעשה בשלים / מטה, לדשא. אנו עדיין עולי-ימים,/ לא- זאת הסב, מודה הנכד איציק שזו הכתובת תל-אביב, חנוכה, תשנ"ח מכבר שוחח ו האבות שלנו; עם מלאכים.// כילדים 26 •••••גליון 219 . 111 ו r===:: רא זשינ p עם מיט מאננער ~ ............,., הרועה אף כי זכר איזה שיר-ערש על צימוקים ושקדים. סיפרתי לו על חברי אברהם וינצלו ועל "צימוקים עם מאנגר", אבל החום והדממה הפריעו לו לתפוס על מה אני מדבר. ולכן הופיע לפני שוב, אבל הפעם בחלום. בא עם התיש שלו ושניהם הביאו איתם את חום השדה, את צלצול הפעמון ואת עדר הכבשים שנראה כשטיח גלי על פני השלף הצהוב. הפעם תחב הרועה אל תוך פיו של התיש תפוח-אדמה חי , השאיר קמצוץ בשביל עצמו , ובפה מלא סיפר שחקר ודרש ועכשיו הוא מכיר את שיר-הערש "צימוקים ושקדים" וגם יודע מיהו מחברו של השיר על העץ הבוד.ד משורר שחייו היו חיי כלב ושיריו - צימוקים ושקדים לחיו ולנפש. זה המשורר "רא'זשינקעס מיט מאנגער", • רוני סומק חצי ו סלררטררה קרראזימרדר ~ נוסח עבדי: דפי וייכדט r: ופתאום ערב כל אחד מא.ז-ונ~ נ;דן בלב האדמה T T •• : •• T • •• T •: T :- ~~לח ~קךן :ש~~ ~פתא"ם ערב. :·:· : . פתאם ערב, ולפניו קרן שמש ולפניה הבדידות. ואולי אלה שלוש צלעות במשולש ברמודה של הנפש. 27 מאי 98'·---· יוסל בירשטייד בר שלי , המשורר אברהם וינצלו , שירבב פעם, ·~· באחד משיריו שורה משיר-ערש ידוע, להיט "i;;····· ביידיש: "צימוקים עם שקדים" - "ראזשינקעס מיט מאנדלען". 11 111 אברהם וינצלו כתב: "ראזשינקעס מיט מאנגער". סיפור על צימוקים עם מאנגר בשדות עמק יזרעאל שתחילתו עמוק ביבשת אוסטרליה. כשעזבתי את פולין והגעתי לאוסטרליה, נער בן שש-עשרה, בשנת 193 7, מצאתי בעיר מלבורן ספריה ביידיש ובה 800 ספרים שעמדו על המדפים מסודרים לפי האלף-בית. התחלתי באלפיים. אברמרביץ , אי נסן 1 אימנו . פרוזה. דרמה. שירה. לפני שהספקתי להגיע אל האות מ' פרצה מלחמת העולם השביח, גויסתי לצבא האוסטרלי ולא הספקתי לקרוא את שירי איציק מאבגר . שירתחי בחיל העבודה וההנדסה, על גבול שתי המדינות ויקטוריה וניד סאות' ווילס. התפקיד שלי היה להעביר מרכבת לרכבת טנקים ותותחים של צבא ארצות -הברית בדרכם לחזית עם יפן . יום קיץ אחד , השמש קופחת, הברזלים לוהטים, ניצב לידי טנקיסט אמריקאי , שמע שאני מדבר יידיש וקושר כראוי את הטנק שלו לפלטפורמה, נתן לי מתנה: תפוח-אדמה לא מבושל , שאוכל אותו חי' ועיתון יידיש, היומון הניד-יורקי , "רעד פ'ארווערטס". חתכתי את התפוח לשני חצאים ופרשתי את העיתון. באחד העמודים מצאתי שיר של איציק מאבגר . שיר על עץ בודד , ומשורר שמנסה לשווא להיות ציפור' ואם שאהבתה כבדה מנשוא. אכלתי את תפוח האדמה החי 1 קראתי את השיר , ולימים הבאתי אותו איתי לארץ עם עוד כמה מספרי השירה של איציק מאנגר . והנה אני בארץ-ישראל' רועה צאן בגבת, מתהלך עם עדר כבשים בשדות עמק יזרעאל . יום קיץ אחד' השמש קופחת, האבנים לוהטות, הכבשים מצאו צל הראשים תחת הרגליים, ואני מצאתי לי פיסת צל תחת סלע נמוך. שקט מסביב. הכול נדם. הפעמון על צווארה של המשכוכית משמיע צליל חד-פעמי. השקט והחום ממיתים הכול ודבררנו הדק של הפעמון הוא עד יחיד לכך שמשהו עודנו חי. לפתע מופיע לידי רועה-צאן מקיבוץ גבע. השאיר את עדרו במדרון הסמוך וצץ מן האדמה עם התיש שלו , בעל אוזניים מכורסמות ואישונים מלוכסנים. תחב לתוך פיו של התיש פת לחם יבשה והשאיר קמצוץ בשביל עצמו. נטל את הספר שהחזקתי בידי, דפדף בו ובפה מלא אמר: שירים ביידיש? איציק מאנגר? מיהו הברנש? הרועה היה בן-הארץ ומעולם לא שמע על משורר בשם זה. סיפרתי לו על השיר , על העץ הבודד בדרך , על המשורר שלא הצליח להיות ציפור ועל אהבת האם הכבדה מנשוא. גם על השיר הזה לא שמע ((:ו s יהודית הנדל: המשורר היהודי ןהאחרו ~ ~ יעקב בסר יהודית חבול, את ובעלך הצייר צבי מאיווביץ חייתם מקורבים לאיציק מאנגו בשנותיו האחרונות בישראל. איך ברצוח חקובח חזאת? גרנו בחיפה. למאנגר חיתה מה שהוא קרא "הקוזינה שלי" שגרה בחיפה, והוא היה בא אליה לעתים קרובות. היה לנו ידיד משותף, ד"ר פרץ, רופא גינקולוג שהיה רופא הנשים בדכאו <הוא גם העיד במשפט אייכמן על עיקור הנשים>. פרץ היה אדם יוצא דופן , ואוהב שירה אמיתי . מאב גר היה מיודד איתר והיה בא לביתו הרבה, וגם אנחנו היינו באים אליו הרבה. אלו היו ערבים ארוכים מאוד ומרתקים מאוד. אבל זה היה בשנים האחרונות של חייו' לפני כן לא היכרתי אותו , ואני יכולה לספר רק איך ראיתי אותו בשנים האחרונות, והקשר שנוצר היה מיידי , והיינו קרובים מאוד . למה? מאירוביץ ו גם אני מאוד אהבנו את השירה שלו עוד מקודם. אני לא קוראת יידיש אבל אבי שומעת יידיש ומאוד אוהבת יידיש. וכשפגשנו את האיש זה כל כך הלך עם השירה שלו , היה כל-כך מהות אחת, שנוצרה קירבה מאוד מאוד חזקה, אפילו ידידות. בשיחות הראשונות הבחנת במשחו מיוחד באישיות שלו? מח אפיין אותו? אם לתאר את המראה שלו , הוא היה אדם מאוד רזה, צנום, עם כתפיים נפולות ופנים חיוורים, פנים צרים ומשופים, צרים למטה ומתרחבים כלפי מעלה, כלפי המצח, והוא היה מחזיק את הראש תמיד למטה, מורכן , ככה שהיה איזה צל תמידי על הפנים ועל המצח. והיה לו מין חיוך שקשה היה לדעת אם זה צחוק או בכי , חיוך כזה שבור , והוא שתק הרבה, וכשאמר איזה משפט - זה היה בראש מושפל , כאילו הוא נוהם את המשפט. והשירה שלו? שירה של נוודים. והוא באמת נדד כל ימי חייו' היה נווד כל ימי חייו . אבל מה שריתק אותי מאוד זה שחיתה לו הליכה של נווד' אפילו בבית, כשהוא התהלך בבית, זה היה כאילו הוא נודד בתוך הבית. תמיד עובר אורח, תמיד הולך-נודד' אפילו כשהיה יושב ככה, עם הראש המורכן , נראה הולך-נודד , לא בדיוק פה, לא בדיוק שם, לא בדיוק בבית, תמיד בדרכים זרות, תמיד בעולם של ארעיות, ובלי בית. יחד עם זה שפעה ממנו הרבה חמימות, מין חמימות מיוחדת, חמימות של לב נכמר. מה שהיה נפלא, זו הדרך בה היה שר את השירים של עצמו . אצל פרץ' בערבים האלה, היו שרים הרבה. פרץ היה שר יפה מאוד וגם מאירוביץ, ושניהם מאוד את :i ו את מאנגר והיו שרים הרבה את השירים של מאנגר. הם שרו אותם במלודיה המקובלת <אני מספרת על זה קצת ב"הכוח האחר"), הוא היה שר את אותם השירים במלודיה אחרת, מלודיה שלו, רק שלו. מעין ניגון- יחיד אישי חרישי . היה יושב בראש מורכן ושר-מבהם את הניגון הפרטי שלו' והניגונים התמזגו זה בזה באופן מוזר , וזה היה נוגע ללב. היו שרים הרבה את "זינן מייאזלאך מיט א מויז" <שבעה עכברים ועכבר>, את "ציגיינער ליד" (שיר הצועני>, אבל יותר מכל שרו את "דאליע מייגע דאליע" שהיא שורה מתוך "אונטער די חורבות" <מתחת לחורבות>, ואת "דאליע מייגע דאליע" הוא היה מבקש לפעמים לשיר לבדו , מעין סולו , וזה היה לבכות מזה, וכשהיה מגיע לשורה "וער גרויסע שבעה פויגל", השורה על ציפור-השבעה הגדולה שנושאת את שיר הקינה הזה על כתפיה - היה מתייפח. כתוצאה מההתקרבות חזאת את התקרבת לשירתו? קראת את שירתו? קראתי, כן. גם לפני. אבל ההכרות איתר קירבה אותי קרבה אחרת. אני באמת אוהבת אותו' אבי לא יודעת אם יש בעולם משורר כמו איציק מאנגר • את יכולה לנסח את חסינה? מה היופי כשירח חזאת? זוהי שירה שהיא התגלמות הקסם של שפת היידיש. יש קסם בשפת היידיש. הסבתא שלי חיתה מדברת איתי יידיש, ומאירוביץ אהב מאוד את היידיש, ככה שאני מרגישה את השפה. אני חושבת שאין בעולם שפה כמו יידיש. אין בעולם שפה שיש בה רוך כזה, ענווה כזאת, וחיבה כזאת. כל-כך הרבה ניואנסים של מילות חיבה וכינויי חיבה. תיקח כל מלה, תיקח מלה כמו מאמע, יש אינסוף תוספות למלה שמעידות על חיבה, ויש עצב גדול בשפה הזאת, יחד עם אינסוף אפשרויות של הומור • אין כאלה בעברית. ההומור בעברית הרבה יותר קשוח. ההומור ביידיש יש לו כל כך הרבה וריאציות והוא כל כך נסתר' גם כשהוא הומור שחור ומר , הומור גרדומים. והעצב וההומור כל-כך מעורבים זה בזה שאותו ביטוי עצמו מלא גם בהומור וגם בעצב, ובהרבה געגועים. והשירה של מאנגר היא הצירוף הפנטסטי הזה. אני משערת שחקרו הרבה את ההתפתחות הזאת של השפה, שהרי זו שפה של הרבה מאוד סבל' הרבה מאוד חוכמה, חיים קשים, וכאמור הרבה מאוד הומור יהודי , וריבוי מדהים של סיומי חיבה למלים, אולי כמעקה הגנה בפני סביבה עוינת תמי.ד מעין מע~ה של חמימות מילולית קטנה בפני הקור התמירי, הנידחות, השנאה והזרות, משהו של נחמה, או אינטימיות, כמו לסגור את הקשה והבלתי נסבל בתוך חיבה ביתית קטנה~ - הרגשה של קצת בית לפחות בתוך המלים. : אבל לעניין מאנגר, אני באמת חושבת שלא ניתן 28 גליון ····· 219 ואיך זה לכתוב בעברית. זה היה מאוד זר לתרגם את מאנגר. בכלל, השאלה אם ניתן זוכרת, כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, לתרגם שירה. ביאליק אמר פעם שלתרגם ופרץ סיפר לו שאני כותבת פרוזה, הוא שירה זה כמו לנשק כלה מבעד לצעיף. או , מאוד התרגש. הוא שאל על מה אני כותבת כמו שאמר רובוט פרוסט: שירה זה כל מה ,~ ו H שהולך לאיבוד בתרגום. וכמובן ככל שהטקסט הוא יותר בעל משקל ובעל איכות, והריתמוס חשוב בו יותר , הפרובלמטיקה הזאת מחריפה. ולתר גם מיידיש לעברית בוודאי שלא ניתן , כי יש קונטרסט כזה בין המהות של היידיש למהות של העברית, שהיא שפה של אבנים קשות. שפה קשוחה. ברגע שהטקסט המאנגרי הרך והמתנגן עובר לעברית הוא מאבד את הצבע שלו , את ןהטו שלו , ואת הקסם והחן המיוחד . הנה למשל הספר שיש לי פה ביד , ם"ענני מעל הגג", שהופיע בלונדון, ב 1942-, וכתו ב : טשער נאוויץ- ווארשע-לאנדאן . להוצאה הוא קרא פארלאג "אליינעניו", כלומר משהו כמו הוצאה עצמית. אבל זה נ ·לל:..: משהו אחר. עם ניחוח אחר. קשה לתרגם את זה מיידיש , ביטוי כמו "אליינעניו". אלייך - זה לבד , בבדידות. "אליינעניו" עם סיומת החיבה, יש איזה חן אינסופי בסיומת הזאת למלה לבד , בבדידות, ויש בה אינטימיות וחיבה שאי- אפשר לתרגם. הדמות שאת מתאדת, בישראל היא חריגה לחלוטין. זד, חסד כל יכולת לתקשר עם המצ'ואיזם הישראלי, עם הגבריות הישראלית, עם השלטון הישראלי. הוא התקבל בארץ בחיבה גדולה. העלו מחזות שלו , שרו שירים שלו . אבל הוא נשאר זר גם אם מאוד רצה לחיות כאן. אני לא חושבת שהוא הרגיש ממש בבית באיזשהו מקום בעולם. הוא באמת היה נווד , אדם בלי בית. אגב, אחרי המלחמה, אני לא זוכרת באיזו שנה, בוורשה, נפגשו באיזה באר בלילה, איציק מאנגר , אברהם שלו נסקי ויוליאן טובים. ויושבים ככה שלושתם, בבאר , בלילה, בוודאי קצת שתויים, בוורשה ההרוסה של אחרי המלחמה, איציק מאנגר אמר אמירה שבכל פעם שאני נזכרת בה אני מקבלת צמרמורת, גם עכשיו נעשה לי קר כשאני נזכרת בזה. הוא אמר: אצל כל העמים העם עולה על קבר המשוררים, אצל העם היהודי המשוררים עולים על קבר העם. מצאת איתר מיד שפה משותפת? כן. מיד. היידיש שלי עילגת אבל הוא מיד הרגיש שאני מאוד אוהבת יידיש. הוא דיבר איתך חרבה על יצירתו? הוא לא כל כך דיבר על שירתו . הוא דיבר הרבה על אחיו נטע, אותו אהב מאו.ד על שירתו , אני לא זוכרת שדיבר. הוא היה שר םיריtז' שלו . יותר נכון , מבהם אותם. זה היה הדיבור שלו על שירתו . צילום: מיכל היימן על מה כן ?דיבר הוא לא דיבר הרבה. קצת על החיים שלו , על השנים שהיה באלג'יר , בלונדון , -בניו יורק. על מצב הבריאות שלו . חיו לו טענות קשות לחבורת הסופדים חיידישאים בארצות-חברית. אני חושבת שהוא היה זר שם. אגב, שם הוא התחתן עם אשתו של משה נאדיר • הוא "גנב" אותה ממנו. הוא נסע ברכבת מניר- יורק לשיקגו , או משיקגו לניר-יורק, אינני זוכרת, וישבה שם אשה שהוא ככה הסתכל עליה, וכשהם דיברו , סיפרה לו שהיא אשתו של משה נאדיר , שהיה סופר יידיש מכובד וידוע. ומאנגר החליט בו במקום שהוא מתחתן איתה, עם האשה הזאת. זאת חיתה התאהבות אמיתית ואחר-כך הם באמת התחתנו . כשהוא היה בא לארץ היא חיתה תמיד באה איתר , יושבת ושותקת, שומרת עליו שלא ישתה יותר מדי . חשתיח שלו חיתה מתוך התמכרות, לא שתיה לשם תענוג? אבי חושבת שזאת חיתה התמכרות. אבל אף פעם לא ראיתי אותו ממש שיכור. אף פעם במצב לא סימפטי. תמיד ראיתי אותו קצת שתוי , יותר שת iי , תמיד על הסף. במין מצב של התפרקות, של קצת הזוי , לא שיכור. לשתיח הוא התייחס? הוא לא דיבר על זה. אבל לא יכול היה בלי זה. בשנים האחרונות שתה פחות. פחד בגלל מצב הבריאות שלו שהיה מעורער . חיה לו יחס לספרות עברית, לשידה עברית, למשודדים עבדים? אני לא שמעתי אותו מדבר על כך. אבל אני לו. אני לא חושבת שהוא קרא ספרות עברית. חיו לו קשרים חברתיים עם משודדים עבדים? לא ידוע לי . אני לא חושבת. לפעמים הוא ישב ב"כסית", אבל אני לא חושבת שעם חבורת המשוררים. את מושפעת ביצירתך מחרמות שלו, מלבר הטקסט שבו את מספרת עליו "בהכרח האחר"? קשה להגיד • אינני חושבת. אבל אתה יודע, שירה שאתה אוהב, מחלחלת. זה כמו מי- תהום. איך חרא הגיב להצגת "סיפורי המגילה" שבונים ביים בעברית ? הוא התרגש מאוד. הוא בכה. הכניסו אותו אל מאחורי הקלעים. שם היה לו ק.שה לעמוד , והושיבו אותו על כיסא, והוא ישב שם על הכיסא, הפנים שלו תפוסים בשתי הידיים. זו חיתה סצנה נוגעת ללב. אני חושבת שהוא היה נרגש מעצם הדבר שפתאום פה, בארץ , מעלים שירה שלו • כמובן שהיה מודע לגורל של היידיש, וגם כת:;ג על זה בשיריו , וכמובן זה היה מומנט מאוד משמעותי שפתאום זה חי , בכל זאת, פה, אפילו בעברית. זה היה נעים לו. אבל הוא נראה שם בודד כל-כך , על הכיסא הזה, בין האנשים שעמדו סביבו. במה חרא חיה חולה? אני לא יודעת. אני זוכרת שהיה לו שבץ. יותר מפעם אחת. הסוף היה עגום. הוא היה במעון סיעודי. שם כבר לא ראיתי אותו. אבל שמעתי שמצבו היה מאוד רע. תראה, היו גם בעיות קיומיות של פרנסה. זה לא פשוט להיות משורר ביידיש. אמנם עזרו לו , לא זנחו אותו . אפילו דאגו לו . אבל הוא חי מאוד בצמצום. והוא היה כל כך רגיל לעוני הזה שזה היה חלק מהמהות שלו . אשתו חיתה לצירו? היא מאוד תמכה בו . חיתה שם אהבה. היה מאוד נעים לראות את הזוג הזה. על רחל אוידבך חרא דיבר? לפעמים הזכיר אותה. את ורחל. אבל לא ממש דיבר עליה. אני לא היכרתי אותה. כשהוא מת היא עוד חיתה בחיים והיה לה לב קשה עליו . הוא זנח אותה. יש כל מיני גידסאות ביחס לסיפור חזה. איך חרא התייחס לנשים? הוא היה מאוד סימפטי . ג'נטלמן מופלא r==:: 29 מאי 98'••••• ~יו בדרכו. הוא היה מאלה שמנשקים את היד. 'לעבוד' עם החן הזה ולהפעיל אותו . נפלא בין שירה נטו לבין האלמנטים היה בו משהו של מפתה, גם בעצב שלו . ובוודאי ביחס לנשים. העממיים שהתגנבו לשירה הזאת. ואתה !ב כשהראש שלו מורכן הוא היה ככה לפוז רואה את זה בכל שיר . גם בשירים הכי הצידה, מביט ככה מהצד' כאילו בעין אחת, חרא חיח אחר מהמשוררים המובילים ליריים יש תמיד איזה ניואנס עממי. ובזה ~ ~ אבל הרגשת שיש לו אלף עיניים. זה היה ביידיש. אין לו אח ורע, אם בכלל למשורר גדול יש מאוד נחמד. היה לו הרבה חן 1 והוא ידע בעיני הוא המשורר היהודי האחרון. צירוף אח ורע. זה היה במוצאי שבת שטילפן אלינו פעם איציק מאנגר ואמר שהוא בחיפה אצל חקוזיגח שלו ברחוב ארלוזורוב, ושנבוא לראות איך אהו מתגלגל שם לבדו 1 במיטה הגדולה הכפולה. צבי התרגש, חיכך יד ביד ואמר שבאים. השעה חיתה 11 בלילה וכשהיגענו כבר היה בקרו לחצות. איציק מאנגר ישב במיטה, זקוף, שקוף, לבוש כותונת לבנה ופניו לבנים יותר מהכותונת הלבנה. על גופו הצר היו םתלויי מכנסיים צרים שחורים, שהיו גם כבדים, ועשו גלים קטנים שחורים על הגוף הדק שלו. כיוון שהיו קצרים יצאו מתוכם שתי ורגלי החיוורות, עם שתי גרביים לא תואמות, גרב אחת שחורה וגרב אחת לבנה, וזה היה סימן שהוא "התלבש" לכבודנו' כי מאוד באה להתקשט בגרביים לבנות <ער חאט זין אויסגעפיצט מיט ווייסע סקארפעטלקאלאן' צבי אמר>, אלא שאיכשהו זה לא הסתדר לו םמעול שהגרביים יהיו תואמות ותמיד רק אחת חיתה לבנה. משראה אותנו קפץ ועמד' נטוי קדימה, צווארו רועד עליו' והצמיד את פניו' ,באמצע אל שני הפנים שלנו 1 לחייו לחוצות בינינו' קרות, ופורש את שתי ידיו חיבק את שנינו כאחד בשתי ידיו' בתנועה משונה, כאילו תוך יכד חיבוק הן נשברות, מקבל אותנו .צוחק איו זעגט געקומען' אמר לאט, כאומר משפט מאוד ארוך ומאוד מסובך' ואצבעותיו הקישו לנו על הגב עד שאפשר היה להרגיש תא הצליל של תשישות וסבל בתוך .הגב איו זעגט געקומאן' אמר שוב, מצליח קצת לפתוח את ידיו' שנשארו תלויות באוויר' באותה תנועת חיבוק משונה, וצבי ביקש ואות לחזור לשכב. הוא חייך בעגמומית ואמר שזה אי אפשר 1 ואז הוחלט שיישב במיטה, אבל גם זה כמובן היה אי אפשר 1 והוא שוב ךחיי בעגמומית. ס'זיצט זין גישט, אמר' וכשהתיישב סוף סוף, מתוח, שעון למעקה, לא מצא לו מקום על .הכר לקחנו שני כיסאות וישבנו על ידו . היו לו מצח גדול ועיניים צפופות, ובשעה שדיבר ציפף אותן עוד יותר' כעין תעלה צרה האפל שחצתה את פניו' מתנועעת כל הזמן ומשנה צורה. וכיוון שכל הזמן דיבר 1 התעלה הזאת כל הזמן התארכה והתכווצה, עם שני םהפסי שלה מקפצים מאמצע הפנים אל הצדדים ונדלקים מייד שוב באמצע הפנים. הוא כבר סיפר אז על אחיו נטע השניידר-יונג, שכידוע דמאו אהב, לשונו מתבלבלת בפיו ומסכסכת את הדברים ושברון-הלב שלו חותך את המשפטים ואת המלים, וצבי' שעד אז ישב שותק, אל מפסיק אותו גם בדיבור אחד - התחיל עכשיו לספר על אחיו חצקל איתר ישן שתים-עשרה שנה במיטה .אחת איציק מאנגר' שני הפנסים שלו מצופפים, הקשיב. ופתאום, אינני זוכרת באיזה סיפור 1 נתן בצבי מבט שבהיסח הדעת, מורעב, מותח תא צווארו גבוה עד שנראה מנותק מכתפיו' ובצוואר מתוח, כאילו היה חבל ולא גוף, התכופף וחיבק אותו לוחץ אותו ממש אל 'עצמותיו ומגרונו עלה משהו כעין .יבבה צבי כנראה נבהל. מצחו נשטף זיעה, ולא יודע מה לעשות, צמוד - אל חזהו של איציק מאנגר' התחיל לבהם את ראליע מייגע ,ראליע מאוד בשקט, כממשיך את הסיפור מקודם בקול שיחה נמוך. איציק מאנגר הוציא ממחטה, ניגב את עיניו' את לחייו' את סנטרו ואת 'אפו אחר-כך קם ועמד במיטה, גבוה פתאום, לבן עוד יותר באור החזק של המנורה, והתחיל גם הוא לבהם את ראליע מייגע ראליע לאב בניגון אחר . וזה היה מעמד מוזר למדי' כי צבי גם הוא קם והם שביחם ככה עמדו' איציק מאבגר על המיטה וצבי על יד המיטה, מנחמים תא זה ביחד אבל כל אחד בניגון אחר' ושני הניגונים חילחלו זה בתוך זה מנקבים זה את זה. מדי פעם הם היו מפסיקים אבל גם אז לא 'ביחד והיה מוזר עוד יותר לשמוע את הניגון הבודד' .מנותק זה נמשך ואינני זוכרת את הניגון ורק את ההפסקות שלו' או ליתר דיוק, את האלם הפתאומי בין שני הניגונים, ואיך הוא עמד' רהמשור היהודי האחרון שנותר' עם עור פנים מתוח ולבן' נראה כמת אם לא היה מתנועע כל הזמן על המיטה .המוגבהת צבי - איזה חיוך של פחד חצה את פניו והוא עבר בבת אחת לשיר את זינן מאייזלאן מיט א מויז, בקול רם, כמעט מוגזם. איציק 'מאנגר שפתיו הדוקות, עוד המשיך רגע את הגרויסער-שנעח-פויגל' אך בלי להסב את ראשו או לשנות את קפאון פניו התחיל גם הוא לשיר תא זינן מאייזלאן וגם לזה היה לו ניגון אחר. וזה היה עוד יותר מוזר כי הוא שר עכשיו מהר, כשימחה, עם כתמים אדומים שפשטו לו על יפנ הרפאים, וככל ששר יותר מהר הכתמים הללו הפכו יותר .סגולים צבי הציע .שנלך איציק מאנגר הצמיד את ידיו אל גופו, נדהם. אפשרות כזאת לא עלתה אולי על דעתו. הוא התקפל והתיישב .במיטה כ' חאנ קייגמאל גישט מוירע געחאט פרן די גאכט, אמר. הוא שאל איך אני. אמרתי לו שאני פוחדת מהחושך. הוא חייך את ךהחיו העגמומי שלו . כן 1 אבל את צעירה, אמר והביט בי. אחר-כך הביט ברגליו מסתיר אותן בחיפזון מתחת .לסדין שויך נעגטער ווי ורא ייטעו' אמר והזדקף, נותן עיניו בקיר ממול. קולו היה צרוד 1 כאילו הוא בא לא מפיו אלא מצווארו' ואפשר ההי להרגיש את הפחדים יוצאים מגופו וממלאים את החדר הקטן . זה היה חדר מטופש למדי' עם טאפטים פרחוניים מסולסלים על הקיר' לאב עדיין אני רואה שם את איציק מאנגר' יושב חיוור' זקוף, מביט בקיר עם הטאפטים .הפרחוניים עיני-הנווד שלו בערו .עכשיו יא. שויך געטעו ווי וואייטער' אמר ואת המשפט הזה צבי לא .שכח מתוך: יהודית הנדל: "הכוח האחר", הוצאת הקיבוץ המאוח,ד ספרי סימן קריאה, 1984, עמ' .76-73 יאו זענט גקערמןע • באתם. ס'זיצט זיך נישט • זה לא הולך לי לשבת. דאל י ע מייגע דאליע • דולה שלי דולה, חרוז חוזר בשיר של איציק מאנגר "תחת החורבות". פריגל · שבעה · גרריסער • ציפור-שבעה גדולה. כ ' הב קיינמאל נישט מרירע וגרי • מעולם לא פחדתי מהלילה. ש ר יך נענטער ווי רראייטער • כבר יותר קרוב מאשר רחוק. גליון 219 30 J ~1 ~ H ענבל פיכמן .יט. ~ ןועשה לוחכה .ףצפצ ~ םושמ המ תתוא הל ךירצש ררועתהל םושמ המ קעז הל לוקב ףצפטצמ ררוצמו ןמזהש קחוד איה הלמלמ סוכ" "קמא הקפדו ול לע .קי'צפו'צה לקחו לה כמה רגעים להבין שכל המיטה מלאה דם שהגיע לה מהמקום שאליו מגיעות החסידות עם סדינים לבנים היא תקעה את הראש בכרית גם ילד לא יצא מזה. .כ. היא נכנסה לשרותים הירוקים, התיישבה על האסלה, התמקדה בנקודה ירוקה, התמקדה כל כך שהבל הפך ירוק פתאום, אפילו הדם הפך ירוק ואז היא הצטערה שלא נכנסה לשירותים הכחולים. תלשה כמה ריבועים של ניר טואלט והחלה מציירת עליהם פסים של דם שהפך בינתיים שוב לאדום. את המיטה השותתת היא השאירה כמו שהיא הזבובים חגגו והריח גם. וכששאלו אותה מה שלומה היא אמרה: "נכנס לי עוד צבע לחיים" - וכולם אמרו: "יופי , יופי" מתוך הספר "פוטסה פרנדרה ליברמנטה" העומד לראות אור ב מפרי עתון 77 האם זה נכון להגיד שכעצם הוא הצליח להפוך את חכיו גרפיה שלו על כל תהפוכותיה לאסכולה שירית? אני חושבת שכן. וכאמור את הנוודות שלו. מה שגם היה נפלא זה מה שעשה עם סיפורי התנ"ך . הוא העביר אותם לימינו וליידיש, הפך אותם לחלק מההורי היהודי בעיירה, העיירה האבודה המתפוררת. הכניס את הסיפורים התנכיים לתוך המציאות של העיירה הזאת. מאנגר לא קיים כתוך השירה העברית. השאלה אם הבעיה היא הקשיחות של השפה העברית, כמו שאת אומרת, או שהוא כעצם נציג של עם אחר, והחיבור עם העם העברי כישראל הוא מלאכותי. חיתה לו דעה על ישראל? כמדינת העם היהודי אני מתכוון? הוא אהב לבוא לכאן. אני חושבת שהוא הרגיש כאן טוב. בניו-יורק הוא לא היה מעורה בחבורת הסופרים והרגיש זר. כאן הוא היה מוקף חיבה. מה יש לנו ממנו, לנו, שקראנו אותו, ומה יישאו ממנו למי שככו לא יקראו אותו? זאת טרגדיה גדולה, הטרגדיה של היידיש. הוא באמת משורר גדול . אחד ויחיד . יתרגמו, ואולי יתרגמו טוב יותר ממה שתרגמר . ומי שילמד יידיש יוכל לקרוא. אולי ברבות הימים תהיינה יותר קתדרות ליידיש. יהיו יותר אנשים שיקראו . אבל הרי ז ו לא תהיה שפה חיה, ויקרה לשירה הזאת מה שקורה לכל שירה של שפה מתה ונשכחת. כמובן' השירה נשארת תמיד' אבל הקוראים? תראה מה קרה לשירה היוונית. את צופה ליידיש גורל דומה? גורל של שפות שנעלמו. אני לא מאמינה שהיידיש תתחדש. אין שום סיבה. בארץ מדברים עברית, בארצות-הברית יותר ו י ו תר אנגלית. ומי ידבר יידיש? זאת לא תהיה שפה חיה. זאת תהיה שפה עם היסטוריה, וספרות, ושירה, ויהיה קומץ אנשים שילמדו אותה. וזה עגום מאוד. מה השאיר לך מאנגו? מח שבח את לכך כאישיות שלו? הצירוף הנפלא הזה של עצב אינסופי יחד עם אפשרות של חיוך גדול ושל הרבה מאוד ה ו מור' ואיזה ראיה מהצד' סלחנות גדולה. הדבר הזה ריתק אותי מאוד. ראיה אנושית מאוד חמה, שרואה את הצד הקשה וסולחת, ו מו ו תרת. אפשר היה לראות את זה אצל מאנגר' שבאותו משפט, באותו חיוך' הוא היה מחייך ולא ידעת אם הוא צוחק או בוכה, מין חיוך של שברון לב, של לב נכמר. וכידוע אין דבר יותר שלם מלב שבור. וזה קיים חזק גם בשירה שלו . תודה רבה. 31 מאי 98'••••• וי~ ן~ s היינריך היינה - יהודי? צרפתי? גרמני? ~ טלי דשוורצשטיי '. אתיים שנה להולדתו של היינה == ועדיין גרמב יה תוהה לגבי זהותו . iiiP עדיין היינה לא זוכה לחגיגה לה הוא היה ראוי , מכיוון שלא ברור אם "מותר" לצרפו לשורת הסופרים והמשוררים הגרמנ י ם ה"טהורים". חוסר האונים מומחש בבהירות, כשמתברר שזה עתה השמידו סדרת בולים שלמה, אשר הודפסה במיוחד ליום הולדתו ה מאתיים מפני שהאמן צייר בשולי הבול את אותיות הכתב הגרמני העתיק של השבטים הגרמנים מהמאה השביח עד למאה האחת-עשרה לספירה. ובכך שייכו לחלוטין ללאום הגרמני. <רונן - מקור השם בשפה הגותית, רונה פורשו סוד>. הויכוח על היינה וסביב דמותו גם הוא כמעט בן מאתיים, שכן הסופר והמשורר עורר כבר בגיל צעיר מחלוקות עזות. כתביו , הליריקה, הפרוזה ומאמריו העיתונאיים אשר ה יו שזורים בחרבות מצליפות, ביתרו את קוראיו: "אין סופר גרמני אחד אשר עורר בימי חייו תגובות עזות כל-כך כפי שעורר היי נויך היינה" כותב מרסל דייך וביצקי , 11 מבקר הספרות היהודי בספרו על הממרידים היהודים בספרות הגרמנית 11 <הוצאת ספרי הכיס הגרמנית DTV<. כבר בימי חייו , נוהל הוויכוח המקצועי ברגשות צורמים ומשטמה עזה, והיה רחוק מאובייקטיביות וגישה עניינית." אין אף אחד שהותקף כמוהו ואין אף אחד שקיללו אותו יותר , אך שגרם בו זמנית כמשורר להדים גדולים יותר מחוץ ל גבולותיה של גרמניה כפי שעשה זאת היינה", כותב וביצקי , "גם כיום כותב מי שכותב עליו בגרמנית. בעדו או נגדו." היו שקישרו את דמותו הסוררת, החצויה, ו חסרת המנוח ליהדותו והטילו את האשם בקשיים שהיו להם עם האיש ועם כתביו , במוצאו. כך טען בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר יסודו של ה"קייזר-דייך" הגר מבי שונא היהודים היינריך פרן טריטשקה, שהסיבה לכל אותם דברים לא אהובים בחייבה חיתה יהדותו . עד כמה מרכזית חיתה השאלה היהודית לגבי היינה עצמו בחייו , ביתן רק לשער . יש אומרים שתלישותו כיהודי וחוסר השייכות גרמו לבדידות אשר מצאה את ביטויה בצורה העמוקה ביותר דווקא בשירי האהבה הארוטיים ושפרישותו ובדילותו הם מקור האירוניה העצמית המלנכולית והאלגית. היינריך היינה נולד ב -13- לדצמבר 1797 בדיסלדורף. <הוא עצמו העדיף לטשטש את התאריך כי רצה להיחשב כילידה הראשון של המאה התשע-עשרה.> הוא גדל במשפחה מתבוללת, אשר לפי חוקר האמנות האוסטרי ארנסט גומבריך התבוללה גם כי: "בעצמה לא ידעה מה בדיוק זה אומר להיות יהודים". אך מאמציה לשוות לסביבה היו לשוא. ילדותו היא ילדות מתבוללת המוותרת על מנהגים, חגים וחינוך יהודי ובד בבד אינה מעניקה אלטרנטיבות אשר תמלאנה את החלל שנפער. היינה מתייחס לעיתים ליהדות בשנאה ל"עם הנורא הקדמון אשר יצא את מצרים ארץ מוצאם של הקרוקודילים והכוהנים ואשר מלבד מחלות העור וכלי הכסף והזהב הגנובים הביא איתר את מה שנקרא הדת החיובית". או במקום אחר' כשמקימים בהמבורג ב 1824- את בית החולים היהודי כותב היינה: בית חולים ליהודים עניים, חולים, לילדי האנושות אשר דבקו בהם שלושה פגעים עוני , כאב גופני ויהדות הנורא משלושתם הוא זה האחרון, הקללה בת אלף השנה המכה שהובאה מעמק הנילוס האמונה המצרית החולנית העתיקה לסבל זה לא ימצא מרפא לא יעזרו לא אמבט אדים המכשירים, לא הכירורגיה ולא כל התרופות אשר בית זה מציע לחוליו חשוכי המרפא. אך לעיתים אחרות, במקום אחד ניתן למצוא ביטויים בהם הוא משייך את עצמו לעם היהודי ומבטא הערכה לשורשיו : "ההיסטוריה היהודית היא יפה; אך הצעירים מזיקים לזקנים אשר יאה היה להציבם מעל ליוונים ולרומאים. אני מאמין שאם לא היו יהודים אלא רק קומץ זעיר אי-שם, היו נוסעים מאה שעות כדי ללחוץ את ידיהם- וכעת מתחמקים מאיתנו!" היינריך היינה לומד בבית הספר הרגיל של המנזר הפרנציסקני בדיסלדורף. ב 1819 הוא מתחיל את לימודי המשפטים בבון וממשיך אותם בגטינגן וברלין. מתוך תקווה לקדם את הקריירה <לקבל את הפרופסורה במינכן' מתנצר המשורר ב 1825- בחדר האחורי של בית הקהילה ב- Heilgcnstadt• ההטבלה נעשית בהחבא משתי סיבות: א. מפני שגם עד להתנצרות הוא נהג להעלים את מוצאו ונתן להבין שהוא נוצרי וב. החשש לאבד את התמיכה הכספית של קרוביו היהודים אם יוודע להם שהוא היפנה את גבו לדת אבותיו. ההתנצרות לא חיתה דבר נדיר באותם ימים. ידיד טוב שלו' היהודי אדוארד גנץ <שניהם ערכו יחדיו מחקרים על היהדות> 32 ·--- גליון 219 משפטן מברלין , מחליט גם הוא להתנצר כדי אלוהים ועם הרבה מכות. אני מציע לילדינו הכירו הד כלל או היו שווי נפש אליו • ו ודולף לקבל את הפרופסורה הנכספת. היינה אשר לבוא לעולם עם עור עבה". אוגשטין כותב: "היינה לא היה אדם דתי ה ו טבל חצי שנה לפני-כן נקרא בשם למרות שבסוף חייו , במשך שמונה שנות מעודו . הוא היה יהודי' זה ברור' ובמחווה IJ ן~ ~ הנוצרי: כריסטיאן יוהאן היינריך , מגיב בשיר מבלי לגלות שגם הוא "זחל לצלב" זמן קצר לפני-כן: זחלת לצלב לצלב ל ו אתה בז שרק לפני שבועו ת ספ ו רים הגית לרמ ו ס ו בעפר. אח, כל זאת עקב קרי אה רבה של שלגל, הלו, ב ר וקה, היו ם - בן-בליעל. היינה לא מקבל את הפרופסורה ועוזב את גרמניה, מפני שהוא מעדיף את פאריס ו אווירתה החופשית. הוא מתחיל לכתוב מאמרים בעיתוני צרפת <שיריו הראשונים מתפרסמים בגרמניה כבר ב 1817-( למרות שרצה לגשר בין התרבויות אין הוא מצליח לעשות זאת בקנה מידה גדול. המלחמה בצנזורה הגרמנית חיתה מתישה. באחד משיריו הוא מתייחס לכך וניתן למצוא בו הקבלה לנושא יהודי בהחלט - ברית המילה: ם נ · המספריו קשות ביד מתקרב החבר הפראי ל גו פך הו א חותך בבשר זה היה החלק הט ו ב ביותר. מספר המאמרים אשר מופיעים בעיתונים הגרמנים ודנים בחיי התרבות והפוליטיקה הצרפתית קטן. היינה דיבר צרפתית במבטא גרמני , ולא התעניין במיוחד בספרות הצרפתית, שפתו היצירתית חיתה ונשארה הגרמנית ו געגועיו לספרות לפילוסופיה לארץ מולדתו עולים שוב ושוב מתוך שיריו. אך עמדתו היא ביקורתית ולעיתים רבות פרובוקטיבית, סוררת ומורה. וביצקי טוען ש:"היינה היה הסופר האירופאי היחיד שהיה לגרמניה בין גתה לתומאס מאן", כתביו , הפרוזה והליריקה מעידים על מבט-על . פעמים רבות, הריחוק הגיאוגרפי מארץ מולדתו והחיים בצרפת של המאה התשע- עשרה עושים את שלהם, ויש שדבריו מפתיעים ונגלים כנבואה כחזון למה שעתיד לקרות מאה שנה לאחר מכן , וכך מזהיר היינה ב 1935- את הצרפתים: "המחשבה קודמת למעשים, כפי שהברק קודם לרעם. הרעם הגרמני הוא גרמני כמובן , והוא מתגלגל לאט, אך הוא יבוא וכשתשמעו אותו רועם כפי שהוא בכל ההיסטוריה העולמית עוד לא רעם, אז תדעו: הרעם הגרמני הגיע ל י עדו". ו במקום אחר: "אולי יהיה אז; רועה אחד ו נודר אחד · , רועה חופשי עם מקל רועים מברזל ועדר הגזוז באופן אחיד הפועם בקול אחד! העתיד מריח בריח של עור ודם, ללא מחלתו אשר גרמה לשיתוק וכאבים עזים הוא חוזר אל האל התנ"כי , מה גם שב"מהדורה" פרטית, הוא מבקש להיקבר בבית הקברות הקתולי כדי שבבוא היום ינוחו על ידו עצמותיה של אשתו: "הקשורה לדתה בקנאות", כפי שהוא עצמו התבטא. מתילדה, מוכרת הנעליים הקתולית, נישאה לחייבה ב 1841-, בטקס קתולי , "כדי לא לפגוע ברגשות הדת הנאיביים שלה" כך היינה. הטקסים והצעדים הפורמליים בחייו אינם מעידים על שייכות יהודית אך הם גם אינם מעידים על ההפך או על שייכות כלשהיא. היינה מתנצר מסיבה פרגמטית, הוא נושא אשה בטקס קתולי מתוך התחשבות בה וכנראה משום שעבורו אין לכך חשיבות. לו אין כנראה "רגשות דת נאיביים". אך עצם העובדה שהוא עצמו מסביר את צעדיו הקתוליים, למרות התנצרותו , מעידה על האמביוולנטיות ועל המאבק הפנימי אלף מונים. עד היום לא ברור אם היינה הינד משורר צרפתי, גרמני, יהודי, או יהודי צרפתי, יהודי גרמני , ושמא גרמני צרפתי בכלל? וכך נרכש ב 1966-, עקב משאלה מפורשת של רה-גדל , אוסף כתבי היד של . היינה עבור הספדיה הלאומית בפאריס, בנימוק שחיינה היה סופר צרפתי. בגרמניה היו תקופות שהתעלמו ממנו , גם אחרי אושוויץ. במאמרו ב'ד"ר שפיגל' מס' 49 מה 1.12.1997-, מזכיר רודולף אוגשטין סקר שערכו ב 1972- בקרב 90 סופרים גרמנים, אשר נכלל אחר-כך בקובץ בשם: "הודאות, היינה במודעותם של סופרים עכשוויים" ואשר הראה כי רבים מהם לא של רצון ניתן לזהותו גם כצרפתי. הוא היה משורר גרמני". התהיה ל גבי זהותו' הדתית הלאומית החצויה, המתלבטת, נראית לי רלוונטית רק בהקשר למשקל הנפשי להיטלים הפנימיים והאופן שבו הם באים לידי ביטוי ביצירתו . אבל בגרמניה רוצים לדעת שהאיש היה גר מבי יותר משהיה צרפתי או יהודי' לפני שחוגגים את יצירתו כראוי • החיפוש והדרישה הסמויה לחותם המזהה מעלה אסוציאציות שונות ." מדוע אי אפשר לחגוג את יצירתו כיצירה ללא תיוג לאומי? לחוות את כאביו בשיריו? להוציא בולים גרמניים, צרפתיים ובבוא הזמן אירופאיים ולחתענג מכתביו בפאריס ולומר את שיריו המולחנים בגרמנית ? שיריו אגב מולחנים ומתורגמים לשפות השונות. בבית הקברות מונמרטר ניתן לפגוש לעיתים גם ביפאנים המזמרים את שיריו על קברו ." מסתבר' שעוד משם, מקברו' היינויך ההיינ המשורר הסופר האירופאי מוקיע את אירופה וחזונה האירופאי , את אירופה של שנות האלפיים הנושאת על דגלה הרם את רעיון החדות שיתוף ואיחוד העקרונות של המוסר' החוק, השוק, המטבע, והמסחר ללא גבול וגבולות, אשר כושלת על הסף ומתעקשת לזהות לאומית. משורר אשר כבר לפני 150 שנה היה לפחות משורר אירופאי. היינה עצמו ביקש: "להניח על קברי חרב כי הייתי חייל נאמן במלחמות לשחרור האנושות", נראה שהקרב לא תם, עוד ארוכה הדרך . נוכח המוות ב 1853- כותב היינה שיר הפורץ כמרבית השירים את גבולות היבשת: הנח לפרבולות הקדושות הנח לרפורמות הדתיות פתור את השאלות הארורות ישר לעניין מדוע נשרך הצדיק מתחת לצלב מדמם, ואביון כאשר באותו זמן כמנצח רוכב הרשע על הסוס? היכן מוטלת האשמה? האם כוחו של אלוהינו מוגבל? ואם הוא עצמו אחראי לתעלולים הרי שזאת שפלות ולכן אנו שואלים, ללא הפוגה עד שחופן אדמה מלא לנצח סותם לנו את הפה- אך , האם זו תשובה? • <הר גומי השירים נעשו על-ידי טלי שוורצשטיין , לצורך רשימתה זו> 33 מאי 98'·---· וי~ 5 משה שמיר כתמונת מצב של התיאטרון הישראלי ~1 ~ זמירה חייזנר .:·;-:::··: מאמרו "התיאטרון הישראלי - תיאר התיישבות על משק ערבי נטוש>. == מצב תמונה" ('נתיב', גיליון 2-1, לטענתו של שמיר באותו משדר' המהפכה ·.···. עמ' 55-54, ינואר-אפריל, 1997, הציונית נשענה על מה שהיה. "זה ישנו טוען משה שמיר , מחבר המאגנום אופוס של בחיינו , בין אם אתה מסכים או לא. האדמה, התיאטרון והתרבות הישראלית "הוא הלך תחושה שאנו יוצרים. מחדשים, צמיחה בשדות"' )1947<: מחודשת של משהו אותנטי עם ערך." אחרי זה הוא מציין את מחזות ההורי , את ב יסים בקווים כלליים יש לחלק את תולדות התיאסרון אלוני שמאז "בגדי המלך."" הוא, כדברי העברי לארבע תקופות עיקריות. לפני שמונים שנה שמיר , התחיל לברוח. "המציאות הזו שלא ("הבימה" במוסקבה, 1918( נולד התיאסרון העברי סיפקה אותו או לא חיתה אהובה עליו להפיק כתיאטרון של תקווה וחלום, חלק מן החזון הציוני ממנה יופי . מאז הבריחה לא פסקה." שמיר ומהגשמתו . בארץ נפתחה לאיטה התקופה השגיח, מוסיף ואומר ש"יש לנו גועל מפני המציאות שנות הארבעים והחמישים. תיאסרון של התמודדות הזו", הוא מעיד על עצמו שהוא עדיין מנסה עם אתגרים היה ביטוי למאבק העצמאות של מדינת להפיק שירה מן המציאות האפורה של חיינו ישראל. בהנחה מובנת מאליה כי היו חריגים מן "זה לא הולך מבחינת העלאתה של הבמה, המגמות המובילות בכל אחת מהתקופות, שעצם ועולות ברצף אמירות על שלילת החיים חלוקתן המכנ י ת לפי עשורים נעשית רק לשם בכלל והחיים שלנו :כאן , עד 'בוא נברח', נוחו ת-הדיון, נוכל לראות את שתי התקופות הבאות כשהן צמודות זו לזו יותר מקודמותיהן. החל חלק מהבריחה מהאדמה הזו . משנות השישים - ואם כן' כמעט פעמיים עשרים אין זה מפתיע שדברים אלה נאמרים שנה - מופיעה דמות חדשה בתיאטרון הישראלי: מפורשות ובגלוי דווקא על-ידי מי שהמיר משה שמיר , צילום: דינה גונה המחזאי-במאי. נסים אלוני ואחריו חנוך לוין, הם את להט אמונתו בשמאל המרקסיסטי בלהט לבין המודחק והמוכחש בכל הקשור לשאלת המובילים בקטגוריה זו . את הראשונה מאפיין הימין הקיצוני. הימין הרוויזיוניסטי, מבית הישות הפלסטינית וזכותנו על הארץ. במחזה תיאטרון הבריחה מן המציאות. את השגיח מאפיין מדרשו של ז'בוטינסקי , לא התכחש אף פעם "בית הלל" )1951(, שכתב משה שמיר תיאטרון שלילת המציאות. לקיום של אוכלוסיה ערבית בארץ ),1993 המוקדם, מופיע דיאלוג בין הלל, דמות ,האב אחרי החולמים ואחרי הלוחמים, באים םהבורחי Beit-Hallahmi<, היה זה קולו ההגמוני של מופת הקיבוץ, לבין רפי, חברה של ,נעמיוה שוללים. ההתחקות ואחר-כך השנאה, לגבי םהקיו השמאל הציוני הפרגמטיסטי בדרמה בתו של הלל , כדלקמן : האנושי והיהודי' מהוות ניסוי של מדינה במצור . הלאומית שמילא את השתיקות וההשתקות הרצ ון לה חלץ מן הקיום . ומן הגורל של פרק נוסף במלל אוניברסליסטי , הומניסטי וצודק. זה הלל: )."( הכול עלול להתמוסס, הכול - אם לא בת ו לדותיו של עם נרדף ומותקף מייצר את הקו שהותווה על-ידי הציונות ההרצליאנית. יהיה מבוסס על הדברים החשובים והבלתי מעורערים ההצדקה הדרושה לו על-ידי טיפוח השלילה והשנאה מה קרה לשמיר בדרך בין אותה תוכנית של החיים, אשר בלי הנאמנות להם אין נאמנות לגבי עצם הקיום הזה. <שם, עמ' 28(. בכלל. יש דברים שאסור לבגוד בהם." יש דברים טלויזיה, שבה נאמרו הדברים נכוחה אולל שבלעדיהם אין טעם לחיים גם כשנמצאים "יחד. באכסניה אחרת , נתרכב ית הטלויזיה כל מסווה, לבין המאמר שהופיע באכסניה רפי: כגון?." 'סקאלה', בערוץ 33, ששודרה לפני כשנה של המתנחלים, הימין הלאומני-דתי-משיחי? הלל: הבית. וחובתו של אדם כלפי ביתו. חובתה של וניסתה לסכם את ההיסטוריה של התיאטרון ההבדל בין שתי ההתבטאויות משקף אמנם נעמי כלפי עברו ועתידו של הקיבוץ.הישראלי , מביע משה שמיר עמדה דומה ביחס את התזוזה שחלה בקרב אנשי הימין רפי: הבית. כן' הבית." מן "הדברים החשובים לתיאטרון זה, אם כי התיאור וההסבר הרוויזיוניסטי אל עבר המשיחיות הדתית, אך והבלתי מעורערים של החיים." בלתי מעורערים? שנלווים אליה חותרים תחת המשמעות של קשה לייחס מהלך זה לשינוי שחל בתודעתו משאתה מתחיל לחשוב, לא נשאר הרבה מן המליצה עמדתו המוצהרת ב'נתיב'. באותה תוכנית של שמיר עצמו תוך פרק זמן קצר כל-כך • הזאת. הנה אנו עצמנו . כה הרבה בתים הרסנו בשנה טלויזיה הוא אומר: התשובה נעוצה, אולי , בפער שבין הנאמר האחרונה במו ידינו . בתים בעלי עבר' בתים "הבעיה שלנו היא הערבים. לקיחת רכושם בגלוי לבין מה שמוצנע עמוק, במחשבה שעשינום חסרי עתי.ד בחומר נפץ פשוט. אלפי בתים. של הערבים קוטלת אותנו" <וזאת בהקשר ובלב, גם בקרב הימין קיצוני ביותר. הסיפור שלושים שניות, שישים שניות - והבית איננו. רק אבק, אבנים, ופגרים. ואתה אומר בלתי מעורערים. למחזה שנכתב על-ידו ''ליל סופה" , שבו הציוני בנוי , מראשיתו , על הפער שבין הגלוי 34 גליון ····· 219 =י'o ר H הדברים הנאמרים בדיאלוג זה חותרים תחת שמיר מהפך את יחסי הסיבה במסובב. אין זה של לאומיות זו ו אלא גם עם משמעויותיה כוונתה המודעת של הדמות המביעה אותם אלא רגש האשם שמפעיל את התיאטרון העכשויות והעתידיות. מרטין ברבר ו בנאומו ו ותחת כוונתו המוצהרת של המחזאי <בדברי הישראלי <המראה של החברה הישראלית>, במסיבה לכבוד הצגת המחזה החמישים ב"הבימה", התיאטרון הלאומי ו בירושלים, ט"ו אדר ,'א <מופיע ב'במה' כרך כ"דו 1940 עמ' 3( אומר ו בין השאר: יכולים אנו לפי זה להבחין בין שני מיני לאומיות: האחת מתכוונת לעולם ותופסת ומעצבת אותו בכוחות רוחה, והשב יה מתכוונת ל'אני' הקיבוצי ואינה רואה דבר זולתו ואינה דואגת לדבר זולתה, מאוהבת ומשוקעת היא בו . ברי הוא, איזו מהן פוריה היא ואיזו עקרה. • תמקורו יאס, א. <עורך> חמישים שנות תיאטרון ישראלי , תוכנית הטלויזיה "סקאלה", רשות .השידורשמיר , מ. 1951, "בית הלל", טברסקי , תל .אביב · שמיר, מ. 1997• "התיאטרון הישראלי - מצב תמונה", 'נתיב', 2-1)55•54(, ינואר-אפריל, •28-32 , 1997 כמו את שמיר עצמו: "בזו אחר זו מעלים תיאטרוני ישראל הצגות בעלות מסר חד-משמעי: עצם קיומנו , כיהודים, כציונים, כישראלים - מושתת על שקר ועל עוול." <שם, עמ' 31(. שמיר המאוחר מאבחן נכונה את בעייתו של התיאטרון הישראלי . הביקורת השלילית שהוא מעלה בשמה של האידיאולו גיה הימנית שמנחה אותו ו אידיאולוגיה השוללת את רגשות האשם שבעקבות המעשים, אך לא את המעשים עצמם, היא צדו השני של אותה המטבע המעיד על המבקר לא פחות ממושא ביקורתו . הן הציונות ההרצליאנית והן הציונות הרוויזיוניסטית כוננו את הלאומיות היהודית על שלילתה של לאומיות אחרת. לאומיות, מצעם הגדרתה, בנויה על שלילה, הכחשה והשכחה >,Bahbah1990(, לאחר מאה שנות ההקדמה למחזה> הכותב אותם. אלו אותם דברים שנדחקו או הודחקו אל מחוץ ל גבולותיה של הבימה, שעליה מועלית הדרמה הציונית הגדולה. במרחב של החוצבימה יש עבר , ניצבים שם בתים שהיו במקום עוד קודם לכן. "כשל כוונה" זה חושף את החרדה הלא-מודעת מכך שאם הבית כבר נהרס, אולי הבית שקם עליו איננו מאותם "הדברים הבלתי מעורערים של החיים". אך כיצד נפתרת אותה "צרימה" במחזה? הדיאלוג שסטה קמעא מהקו העלילתי הרשמי מוחזר מיד למסלול שנקבע לו על ידי הדרמה הגדולה של החיים, ומה שעלה מאזור הדמדומים שבין הבימה לחוצבימה מושתק במהרה, כביטוי לבריחה מתפנקת מהעיקר: הלל : זו חיתה שנה של מלחמה. רפי: אבל במלחמה מתעסקים לא רק במלחמה. ציונות וחמישים שנות מדינה לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתמודד באופן מעשי i ברים. בשנה זו אבד לנו משהו. אולי מהמושג בית, שמתאר שמיר כ"מצב תמונה" הוא נכון , אך Bahbah, H. K. 1990. Nation and ממשיכים לחיות, להרגיש, לרכוש דברים ולאבד . Narration, Routledge Beit-Hallahmi, B. 1993. Original Sins Olive Branch Press. ותיאורטי לא רק עם תוצאותיה המוגמרות , החובה בית, המצפון בית - יש להם משמעות לגמרי אריה איסר • ~ל ~ry ר;ת מד~ד ?~o ר ;ה~ 7 כ;ת ל ry ד ~ע;ת מ~~ש מנ;~ק;ת ך~ך~~ד ך~ Q י מ~קי~ה ה;;וך 9 גל ~~חילים מ 9 לעים ?~דדח.ל ~ל ת;ך מ 9 ןקים םיק;צpזמך לחנ:ו p ~ל ~ל ת;ך מ~קיקים iר~דiמ יו;ל~~ ~ס · wי ב;~~~ ,· לזאדי;ת פ;שט על הער 1 צים והגאי;ת 6 ד ~~ 7ס~~ם -~סד' 7-~q ל.י ~;ולה מז;ך~ים ~ל ~ry ר;ת מד~ד' ה;ן~ים ~ל ,ם~;ס ~ל t' ךצ;ת מ~ךם ל~~ ת;;וי :ם ,סיקזיtמ ה 1 א :ם מ~רא~ית ~ם י;~ סע.ךד עם ע,~י מ~ןר סע,~קים w ם ~ם מדןק;~ים רמדינ;~א 1 רים, אחרת. הלל: איזו משמעות אחרת יכולה להיות לדבר כה פשוט וכה חם כמו בית ? רפי: אולי הרצון לבנות בית משלנו . אולי הרצון לשכוח, לנוח. ללמוד מחדש שמותיהם של ימי החול )."( אולי הרצון לברוח קצת מקסרקטין' מחברה גדולה, מהתחככות באחרים, מעומס של אחריות ושל חובו ת )".( הקונפליקט נפתר כביכול באמצעות הזחתו לקונפליקט אחר , שקל יותר להכילו ו להתמודד איתר , והוא הקונפליקט שבין הפרט, היחיד , לבין תביעות ה"כלל , החברה, הקיבוץ . העיסוק בקונפליקט זה אומץ על-ידי החברה הישראלית ו גם לביקורת הספרות היה קל יותר להתמודד ולהנציח אותו , כביטוי לפתיחותה של החברה הישראלית, לביקורת העצמית שלה, ליכולתה לערער על ערכים חברתיים בסיסיים ביותר . רצון הבריחה של רפי מקבל , אם כן , משמעות כפולה במסגרת נסיובו של המחזאי לעקוף את העלילה האחרת, המאיימת, שצצה לה לו גע מתחת להריסות שיצרה העלילה הראשית, שהוא טווה-נטווה אל תוכה. מכל האמור לעיל אפשר לראות כי מה תךד;נים נפילים, ג;הרים מעל צללי הזנדר;נ;ת מעל ואדי;ת הלילה. T • T •• • -•• • • • ::• -•• -·: -::: - 97 ~ים ר;~~ים ,ם~~ר nםי~~; ~ry ~ב;ת ~~ק 1,ם~ ~ry ~ב;ת ~ר:ה 1,ה:~ך חד חד ~ry ~ב;ת מ;~יןה ~ry ~ב;ת מ~רי~ה ~~ךם ס~ב 1 ~ת ס~ןם, הז האדם שעתיד לעל;ת ולב;א ולבר;א את האל;הים, "ז 1 1א T ס~ל; ryים •~~~~,-7ץ~;~ח ';ב?ע ןעם ר~~ iת ר i ת; ~ל 7Q ע.י מ;ס;ד ~o/. י ~ק~ה ~ry ר;ת מד~ד השיבוש הוא בדרך ההצגה של התמונה ובמשמעות שמוענקת לה: ה ו איל ומצבה האובייקטיבי של החברה הישראלית לא השתנה, ו לא יצר תנאים להצבת 'חירות היחיד' לעמ לכל ערך חברתי' נוצר זיווג הרה-אסון בין הדוניזם אגוצנטרי , מתירני ללא-גבול , עד כדי פולחן עצמי של היחיד הנרקיסי , לבין שלילת הנ;פלים אל אשד;ת הזנפלים הנשפכים אל ים הנצת, T • -: :• ;• :• -·· T -T - מאי 98' 35 החברה והלאום , שעצם. קיומם יוצר תסביך אשמה ז-- • -·: ד ו בעקבותיו תסביך חמור של שנאה עצמית. <שמיר, ה 1 א ים הת'ה 1 ה 1 א ים הנ'ה 1• 1977, עמ' 31(. מצד זד, ~lllllllllllllllllllllllllllllllllllllllllll ... ~,ו s ~ ~ עמוס לזיתן ותעוו ההאביונ כחוטם רומאי". והעיב יים, עם עיגולים כהים סביב האישונים, עיניים הפוכות וגבות יורדות, כמו שקבע פעם הצייר אביגדור" <עמ' 116( הריהו קלסתרו המובהק של ס. יזהר ברישום של אביגדור אריכא> קם והולך אליה יום אחד מתוך דחף ביולוגי שבעור בו , כלומר התעוררות יצר המין המתסיס את כל מיציו , וגם את מיציה, כמו בצמחים, בעלי- חיים, וזכרים ונקבות בכלל בעונת הייחום: ,םידדציy;נש" צד כוח המזוקק של קשיות הניסיון המצולק, עם צד רוך הכוח הרך שהבשיל בכל עסיס יכולתה לקחת אליה ואל ,_ . 1 נפתח בשאלה: ספרו החדש של יזהר "מלקדמיה יפהפיה" <אגב אין דבר כזה, כהערתו שם , שמה המדעי הוא "מלק ומיה חרוקה") כולל כמה חידושים ביחס לכתיבתו שלו . מצד תוכנו , זהו סיפור ארוטי מפתיע <ואחד הארוטיים ביותר בספרות העברית, סבורני> שהוא שיר הלל למיניות בכלל וליפי האשה בפרט. נראה כאילו אירע לס. יזהר היפוך דברי קוהלת, ובגילו והיום, ואיננו נער עוד , ב יעווה בו האביונה בכל עוזה, או שהוסרו האיסורים לבטאה. מצד צורתו עושה ובכן היה או לא היה? זו השאלה, והסיפור לא בדיוק משיב עליה, ובעצם גם אין היא כל כך חשובה בעיניו. מה שאנו כן יודעים הוא כי על אותו שביל יצאו שניים, הגיבור רנן ושולה, יום אחד בשנות השלושים או הארבעים עם "המגדיר לצמחי ארץ ישראל מאת א. איג, מ. זהרי וב. פינברון , ירושלים תרצ"א 1931" <עמ' 89( בידם, לפי הזמנת גיבורנו , כנראה, לטיול של הגדרת צמחים, ששיאו אמור היה להיות הגדרת אותו צמח "מלקומיה יפהפיה" שביקש גיבורנו להראות לה, שהיא "צמח אחד ממשפחת המצליבים" ובעצם סתם "אחת מכל מיני צנוני הבר ..." <עמ' 90(. הסיפור , לכאורה, הוא סיפור לכתם של השניים בדרך למצוא את אותה מלקומיה ולהגדירה, אבל למעשה הוא סיפור הימשכותו האינסופית של הזכר אל הנקבה, של הגיבור לשולה, כאשר כל עניין ההגדרה, הוא אך אמתלה, והוא גם מסופר מצידו שלו בלבד , דהיינו סיפור מחשבותיו והזיותיו עליה, כיצד ינצל את ההזדמנות הפלאית שנקרתה לו למימוש תשוקתו , כיצד יפתח עימה בדברים, מה יאמר לה כשזה יקרה, איך וכמה היא יפה בעיניו , וכדומה. ובכן , אפשר לגלות כבר עכשיו - מאומה מכל זה לא קורה. הוא רק מביט בה, מתפעל מיופיה, מדמיין את עירומה, הוזה מה היה קורה, אילו זה היה קורה, וזאת על פני רוב רכותה הברוכה את הכוח הנוקשה הזה שלו ולהביאו אליה מלא, להפריץ כולו שוטף פנימה, הוא בחוזק כל המסות שנתנסה בהן לקראתה, והיא בכל רכות בשלותה התחוחה פתוחה רטובה לקראתו." היפתחות שעצם ריחה כבר עושה כאן התקהלות של כל אלה העומדים פה כולם לפניה סביבה כבדים נושמים ריחה ומסמנים ריחם שלהם על כל פינה, כמו כלבים, כמו סוסים חסרי מנוח ..." <עמ' 171(. אבל אל ייסחף הקורא, כל אלה, אף שהם עזים ונועזים למדי , ויש נועזים ועזים מהם <למשל : "כמו יון על יונה, והדבור על הדבורה והסוס על הסוסה, עם הדבר ההוא הבשרי שהתקשה שלו הענקי המלא והזקור חסון ומגשש אליה בעיוורון שיודע דרכו להיתחב אליה ..."( הם אך תיאורים מדומיינים <כלום יש הבדל בין עשרה שקלים בדמיון לעשרה שקלים במציאות?) ששום דבר מהם לא קרה בפועל , וגם לא יקרה. הסיפור כולו הוא רק שחזור "דמיוני" של זוג עקבות בחול , מהם מקים המספר את מלוא דמותם של השניים, ובסופו של דבר גם העקבות הללו עצמן מטושטשות למדי , והרוח, בסיום הספר , מוחקת ומטאטאת אותן לגמרי: "הלא די גם ברוח קלילה, ובקל קלילה." למחוק הכל ולהעמיד פנים שלא ושאין ולא היה ולא נברא, כשאולי דווקא כן היה ..." <עמ' 209(. יזהר מעשה נוסף שאינו אופייני לו ומקדיש, לקראת סוף הספר , פרק מיוחד , הקרוי "סיפור", שהוא מעין "כתב הגנה" על דרך סיפורו בספר זה עצמו , המגיש לקורא, כדבריו , סיפור "לא-סיפור". אמרנו מעשה שאינו אופייני לו , שכן יזהר ידוע כמי שמתנגד מאז ומעולם להסברים מיותרים ולסרח עודף פרשני ליצירה, בנוסח 'מה משמעותה' או 'למה התכוון הסופר'. ואף על פי כן הוא עושה כן בעצמו , ובגוף הרומן שלו . מדוע הוא נזקק להסבר שכזה וכיצד שני החידושים הללו קשורים זה בזה? . 2 לפני שנוכל להשיב על כך , עלינו להקדיש תחילה כמה מלים לספר עצמו . הסיפור , אפוא, הוא על אחד , נער , בחור , עלם <פלמ"חניק מן הסתם לפי זמן חיבורו , אבל אין זה משנה> אשר "יום אחד , בלי סיבה ברורה, פתאום קם בבוקר ויודע שכן , שזה היום, וקם והולך אליה, פשוט ובלי איבוד זמן , בוקר צלול וטוב אחד , קם והולך אל שולה - בכל מקום, תמיד , בכל העולם, בא בוקר אחד הזמן , ואדם קם בבוקר ויודע, ויוצא לו והולך אל שולה." 11 שולה היא האשה בהא הידיעה, מהות הסגולה הנשית בעולם, וגיבורנו חסר השם, המשורטט אמנם לפי קלסתרו של המחבר ("פרצוף מחוץ-עצם כשל מתאגרף, או 36 219 גליון ····· 1=lt\ ~ הקטע על הזדווגות השבלולים הדו-מיניים: "."והוא והיא יודעים בו בזמן את ההדדיות האלוהית, את ידיעת שני הצדדים בבת אחת, איך זה לבעול ואיך זה להיבעל , בו בזמן. וכשעובר הרגע הנהדר והמיוחד הזה, רגע ההזדקפות המסירה והקבלה האלוהית, צונחים שניהם לאיטם מרוקנים וממולאים."" <עמ' 132(. וגם לא היינו מגיעים לאותו פרק תמוה משהו הנקרא "סיפור" בעל המוטו המוזר "מישהו הולך לנסות לספר סיפור" <מתוך: "טקסטים על כלום" מאת בקט> <עמ' (. 188 .5 פנייה זו של המחבר אל הקורא אינה שגרתית, ובוודאי לא כאשר הוא מייעץ לו להניח את הספר מידיו , פן לא ימצא בו את מבוקשו. אני סבור, כי ניתן לומר בוודאות שהמחבר עושה זאת כיוון שהוא מבקש להפנות את תשומת לבו לדבר חשוב. מהו , אפוא, אותו דבר? גם דבר זה הוא בעל כפל פנים <בציינו הפעם בסדר הפוך לזה שהזכרנוהו בפתיחה>: צורני ומהותי. צורנית, אומר לנו יזהר , כי בבקשנו אחר סיפור עלילה רגיל , אנו מחמיצים את העיקר. ובאשר לעיקר , ג, למהות, הוא · הנוג אומר לנו , כי מכיוון שיחסי גבר ואשה אינם יכולים להתרחש ממש, וזאת משום שאינם יכולים לחצות אותם קווים מקבילים, עיקר חשיבותם הוא במה שאנו מדמיינים על אדוותם שוב ושוב, כלומר בחזרה האינסופית שאנו חוזרים על פרטי פרטים מהם בעיני רוחנו . לכן , המבנה שנקט ברומן זה - העדר התקדמות סיפורית והחזרות המרבות איננו בשל חוסר יכולתו שלו , כמובן , אלא בשל טבע המציאות עצמה, אליה הוא מפנה את דעתנו. וזה מה שהוא אומר באותו פרק ששמו "סיפור" על סיפורו שלו . ראשית, הוא "מודה", שאין זה סיפור במתכונת המוכרת לנו , אלא סיפור אחר: "וכך נעשה לנו סיפור של רק אמצע בלבד , בלי התחלה ובלי סוף, רק מין אמצע הולך ומתמשך" <עמ' 192(. שנית, "האמצע" הזה הוא החשוב והוא העיקר , כי מי שמבקש לדעת את "ההתחלה", או מה היה "בסוף", לא רק שעוסק בדברים לא חשובים, אלא רוצה, להיפטר כבר מן הסיפור . ואילו המספר של הסיפור הזה, משתהה דווקא על הדברים שבעיני קוראים רבים נראים שוליים ולא חשובים, והוא חוזר עליהם שוב ושוב. ומהם אותם פרטים? ובכן , למשל , הינף כף ידה של "נערה כשהיא עושה באותן מחוות של אצבעות דקות, לפי תומה ומסחררת לב מעריץ אחד בלי להעלות על דעתה, ואיך שהן כולן יחד מתוחות בפישוט כף היד , עדיין זה קו מעוגל מתקעו כלשהו."" <עמ' 194( וכן הלאה, נושא שאפשר להאריך ולתארו לפרטיו לבלי סוף. לכאורה זוטות זו , לדעתי , הסיבה, מדוע גם לא קורה בעצם דבר בין השניים, בין גיבור הסיפור לבין שולה? - כי אי אפשר לחצות בפועל את הקווים בין המינים, כי המכשול גבוה מדי , כי כל אדם למעשה <או לפחות כל גבר ואשה> כלוא בעולמו שלו ובהזיותיו על האחר , אך בפועל אינו מסוגל לממש את כמיהתו אליו. ואם זה המצב, הרי שבהכרח זהו מצב סטטי שלא ייתכן בו כל שינוי , ולכן לא תיתכן כל 'מלקומיה יפהפיה' הוא סיפור ארוטי מפתיע של יזהו • אירע לו היפוך דברי קוהלת ונעווה בו האביונה • מצר אחר זהו שיו הלל למיניות בכלל וליפי האשה בפרט • מצד שני, אין כאן סיפור, כי גבו ואשה כמו "מקבילים" לא יכולים להיפגש .לכן, אולי, חוג יזהו ממנהגו וכלל פרק מיוחד שנועד להסביר את המגבלות שהטיל על רוך סיפורו כרומן של "אמצע" (ללא סוף והתחלה) • כי "כמה תנועות אגב ביד נשית אחת" חשוב יותר ממה היה? ואיך קרה? • מלבר זה עור ימצא בו הקורא תיאורים מדהימים של "ההזדווגות האלוהית" של השבלולים הדו- מיניים ושל "השביעית" של בטהובן, שם הוא גם מפוש אותו "אמצע", כ"לב הרבו" עצמו • ספו המבטל, כמעט, את הבל הבלים עלילה וכל התפתחות. כל מה שניתן למספר לעשות הוא רק לחזור שוב ושוב על תיאור אותה סיטואציה מחבטים שונים, פעם השדיים, פעם המחשוף, פעם הקרסול , פעם העורף, פעם הנף פרק היד , וכדומה. .4 חזרות אלה, על אותם מצבים סטטיים, יודע יזהר , עלולות לייגע את הקורא הרגיל , אשר לא ירד לסוף דעתו ולא הבין את נחיצותן • ולכן , עוד בטרם אמר זאת הקורא עצמו , כבר מטרים יזהר את טענותיו ותוקף את סגנונו שלו: "." וכל הזמן רק הדשדוש המעצבן הזה, ובאותן המלים עצמן , ובכל כך הרבה חזרות, חזרות, חזרות, שאינן מוליכות לשום מקום" <עמ' 120( וגם ממליץ למי שלא מתחשק לו לקרוא "מין סיפור כזה שאינו סיפור", לפרוש כבר עכשיו מן הקריאה כדי לא להרגיש עצמו מרומה .>םש<למזלנו , כמובן , לא קיבלנו את עצתו והמשכנו לקרוא, ואיננו מצטערים על כך כמלוא הנימה, אחרת היינו מחמיצים קטעים יפים רבים וגם מדהימים ביותר , כמו למשל עמודי הספר , אך בסופו אין זה קורה, ולכן דבר בפועל לא מתרחש, ואפילו להגדיר את מלקומיה יפהפיה לא עולה בידו , כי אין זו עונתה. זהו אם כן סיפור שלא קורה בו הרבה מבחינת העלילה, אבל לעומת זאת הוא מלא וגדוש בתיאורים על גבי תיאורים של האשה. כל איבר , כמעט, בגופה, זוכה כאן לעמודים נהדרים רבים. הנה כך למשל נפתח התיאור של זוג שדיה: "ופתאום הם היו כמעט גלויים, וכאילו כצפוי , לא גדולים אבל גדולים נכון , די קטנים אבל כף יד איש לא תכסה אותם והם בהירים, שמש לא נגעה בהם עוד והם, גם כשלא מפרשים שמם, מופלאים בצחות היפה, בכיור המעוגל שלהם, בזה הרוך המעוגל הצח נקי שלהם." הם והתפוחיות שלהם הרכה כמעט, ואיך הם רכים לחימוש" <עמ' 162( וכן הלאה, כולל תיאור הפטמות, זיקורן , קשיותן וצבען ("תותים חומים") ובדומה תיאור אבריה האחרים, חיטוביה, חמוקיה, קרסוליה, ירכיה, מחשוף חזה, פלומת עורה ועוד ועוד , נפלאים להלל , אלא שכולם מסתיימים תמיד במין מפח נפש בנוסח: "ובצד , על ידה, מתמתח גם הטיפש הזה, העגל הטיפש הזה", <עמ' 161( דהיינו , בלא כלום. .3 במאמר מוסגר אני חייב לומר , כי קראתי את הספר בעת שפרשת קלינטון ומדביקה לוינסקי חיתה בשיאה, ולא אחת חשבתי: קלינטון כבר היה יודע מה לעשות במצב כזה עם שולה. כלומר , כבר היה שולח יד , מגפף, מנשק, עושה מעשה, אבל גיבורו של יזהר נותר משותק, אינו מעז , כאילו די לו במלים ובתיאורים הזויים, ולא במעשים ובממשות עצמה. והשאלה, באמת, מדוע? ובכן יש לשאלה זו תשובה, גם אם לא קל לקבלה. במקומות אחדים נאמר לנו , כי הגבול בין גבר לאשה <או בין אדם לזולתו בכלל?> הוא למעשה בלתי עביר , כיוון "שגם אם היינו קרו בים והולכים יחד ומדברים יחד , עדיין את נשארת כל הזמן אצלך , בצד שלך , בצד שאני לעולם לא אוכל לעבור אליו , ולא אצליח להיות בו , בצד שלך , ולעולם לא אהיה איתן." ואני גם לעולם לא אהיה את, גם לא אתחיל אפילו , לא לראות כמוה ולא להבין כמוה, והיא, תמיד , תישאר של הצד השני, האחר לגמרי" <עמ' 185(. כלומר , יש כאן מכשול מהותי ועקרוני , שלא ניתן להתגבר עליו . במקום אחר מתואר מכשול זה כקווים מקבילים שאינם נפגשים. אפשר לצמצם ככל האפשר את הרווח בין השניים, אך לא לבטלו: "אבל כשזו היא, אתה יודע שלעולם לא תוכל , לא תצליח לעבור לצד שלה, כדרך שלעולם שני מקבילים לא ייפגשו , שאין שום סיכוי אפילו לא קצת או כמעט" <עמ' 197(. 37 ·-- מאי 98' גמורות אבל המספר סבור שדווקא בדברים המיוחד הזה, כי הספר הזה "שלפניך הוא הכלי הנבחר לשם כך: הללו הר גילים והגלויים "יש כאן משהו בדיוק כזה, רק כזה, כולו הוא כזה, וזהו זה "."וכעת זה, הנה זה, בפרק השלישי' פוסטר' שתמיד הוא יותר מן המובן מאליו' ושלא רק וזה הכול" .>םש< כמדומה לי' מהיר' פשוט, מהיר' ומתחילים שאסור להפסיד אותו' אלא שהוא בדיוק אותו להזעיק את כולם, תשמעי רגע, את יכולה ו~ 5 ,~ לשמוע? הנה כל כך ברור' העזו אומרים להם, ובמלים האלה, נהני ברורות, נהני עתיקות, נהני נכונות, בעברית הגדולה, של הנביאים, במלים המזעיקות, בתרועת שופר' בחצוצרות, בצעקות מצד לצד' בשריקות, כמו איזה רועה את עדרו' העזו הן אומרות, העזו הזעקו' התקוששו וקושר' מצפניה כמדומה". התגוששו וגושו' התמוששו ומושו' וכל מיני כאלה אומר הפוסטר הזה." התלכדו וכורו 1 התגודדו וגודר 1 התעודדו ועודו 1 התעוררו ועורו, התגוססו וגרסו, התעופפו ועופו, זהו מה שאומר בטהובן ישר מן הנביאים."" <עמ' 68( וכן הלאה על כמה עמודים. תכלית המוסיקה, כמו תכלית היצירה האמנותית בכלל 1 במשנתו של יזהר' היא לעורר את "הקשב" המפורסם אצל השומע, אבל כאן הוא גם מגלה, באופן די נדיר 1 מהי תכלית אותו "קשב" עצמו 1 ודווקא כיוון שמדובר במוסיקה, כלומר באמנות בלתי מילולית שקשה לדבר בה על "תוכן" או "מסר" <מושגים שהוא שולל מכל וכל בהקשר זה> הדוגמה חשובה עוד יותר: יכ"." מה זה להבין מוסיקה, מעבר למסדרונות הקריאה לקשב, ומעבר לתחבולות ההפצרה לקשב, מעבר לשידולים לקשוב קשב, תן לי קשבך הטה אלי קשב, באמצע היטב מתגלה כעת האמצע, האמצע של כל הדבר' הולך ומתגלה האמצע הגדול 1 האמצע של הכול' והאמצע שלך גם, הדבר צעמו' שהיה מחכה כל הזמן' ממתין עד בואו". הפעם זה לב הדבר' האמצע, אמצע הלא ידוע עד עתה, ושכעת יתחיל לתפוס את מקומו, יתחיל להיות נראה ומובן' הדבר עצמו"." <עמ' 76-75(. כלומר' "הקשב" הוא אך מבוא ל גילוי "האמצע", והאמצע הוא "לב הדבר", "הדבר עצמו", "האמצע שלך גם", יהא פירושו אשר יהא. ואם יזהר מדבר על הסיפור הזה שלו כעל סיפור של "אמצע", משמע הוא רואה בו סיפור העוסק בדבר עצמו' בלב הדבר' בדבר החשוב ביותר . וזה כאמור' לא "מה היה?" ו"מה קרה?", אלא הינף פרק ידה של נערה, למשל, המחזירה קווצת שיער למקומה. . 9 אם נשוב לקוהלת, בו פתחנו' נעלה הרהור . בקוהלת נאמר: "".וינאץ השקד' ויסתכל החגב, ותפר האביונה, כי הולך האדם אל בית עולמו"." (י"ב )'ה שהוא תיאור האיש הזקן ההולך אל מותו' כאשר לחייו אין עוד טעם. ספר זה של יזהר הוא ניסיון להצביע על הטעם הקיים, בכל זמן ובכל עת שהוא "האמצע של הכול" <שבכוחו' אולי אף לדחות את המוות>. ספר שכמעט מצליח לבטל ד. לכן' כשאנו באים, בסיכומו של דבר' להעריך את ספרו החדש של יזהר' גם להערכתנו זו' כפל פנים: אם נעשה זאת לפי הקריטריונים שקבע לו יזהר עצמו כסיפור "לא סיפור", כסיפור של "אמצע" וכספר של "דיבורים", הרי נוכל לומר כי המבחן של הספר הזה תלוי באיכותו הלשונית, ביפי תיאוריו 1 ועמקות תובנותיו' ומכל הבחינות הללו יש בו שיאים נפלאים, שאחדים מהם כבר ציינו. םע זאת, לא נוכל שלא לומר' כי אחדות מקביעותיו נראות ל נו ש ריר ו ת יו ת ומצמצמות. העובדה שדבר לא קורה, שלא ניתן לחצות קווים, ושהמבט ממנו מתואר הכול הוא המבט של הגיבור בלבד' לא רק שהיא מייגעת לעיתים, אלא בעיקר מונעת מהרומן השגים גדולים הרבה יותר . שערו בנפשכם מה יכול היה יזהר לעשות לו נתן גם לשולה את רשות הדיבור' ולו היה מאפשר לשני גיבוריו להיפגש ממש? לכן גם איננו יכולים לברוח מן המחשבה, כי הצורך שלו להסביר את סיפורו' נבע, במידה מסוימת, מתחושה של אי-נחת גם אצל מחברו. .8 אולם אנו חייבים עוד דוגמה אחת מהפרק "שביעית", המוקדש לסימפוניה השביעית של בטהובן 1 אחד הפרקים היפים שבספר 1 העוסק גם הוא בעניין "האמצע" ומרחיב את משמעותו . בפרק זה מתואר הגיבור ההולך 1 כזכור' אל שולה, כשהוא שר ומריע את צללי אותה סימפוניה. מבחינת אמנותו של יזהר זהו פרק וירטואוזי המדגים לא רק את שליטתו הלשונית הגאונית, אלא גם את תפיסתו האמנותית. וכך נאמר שם: "."וכעת הוא בדרך להסביר לשולה את השביעית, מה זה להסביר' להראות לה מה יש בה, לגלות לה מה הוא שומע כשהוא שומע בטהובן ואת השביעית שלו" <עמ' 67(, הדוגמה שבוחר יזהר אינה מקרית. הרי אין הוא מבקש לתר גם למלים את המוסיקה של בטהובן 1 דבר זה לא רק נוגד את השקפתו האמנותית, אלא שאינו ניתן כלל לעשותו והוא אומר זאת "לא אוכל לומר במלים מה שבטהובן לא אמר במלים, אילו רצה מלים היה אומר מלים, והוא רצה בתרועות ועשה שתהיינה תרועות, כאלה, ואני עושה תרועות, תשמעו ככה"." .>םש<כלומר 1 מה שיזהר עושה הוא להשמיע לנו את המוסיקה של בטהובן באמצעות המלים, "להראות לה" אותה כדברי הגיבור כאילו היו המלים כלי נגינה נוסף - בדומה לפסנתר' חליל או ~ דבר מיוחד סודי ומפליא, ושהוא זה עצמו שבגללו אנחנו כאן . שעשוי מעושר העולם ומטעם קיומו" .>םש< יזהר ,רוצה להסב את תשומת לבנו אל סוד פנימי עמוק של החיים, הגורס, למשל' שתיאר סוד יופיה של נערה, הוא דבר חשוב הרבה ריות 'ממה קרה?' כי אותו יופי הוא משהו הבוקע ממעמקים החוצה, "כמו הים שמגיע בסוף עד החוף בגל הרופס האחרון הכי קטן שלו' מכל אינסופיותו האינסופית והלא מוסברת וחסרת ההסבר" והוא מסקרן הרבה יותר "מכל סיפור עניינים, על איך היה ומה קרה ומה היה ואיך קרה קודם ומה אחר-כך 1 וא איך קרה שמישהו ומישהי קמו יום אחד והלכו יחד."" עמ' )195(. כלומר' הסיפור איך קרה שגיבורנו קם יום אחד והלך אל שולה, בו פתח את ספרו' הוא אך סיפור מסגרת חסר חשיבות לעומת התרחשויות החשובות באמת. ואלה, כאמור 1 הן ניע פרק ידה של אשה, האופן שבו היא משיבה למקומו את שערה, וכדומה, "כמה תנועות אגב ביד נשית אחת כנגד כל תולדות האנושות" <עמ' 196(, אותה "יד קלה אחת של נערה" מושווית שם על ידו גם לתופעות טבע גדולות כמו שקיעת שמש, או מסע העננים, לא פחות. לכאורה השוואה מוזרה, אבל לדבריו "אין בזה שום מוזר' ורק מוזר שנראה מוזר". ואת המופלאות הזו' אותה צריך לתאר. .6 זהו 1 אפוא, ספר בלי הקלות ובלי הנחות, בלי התחלה וסוף, שאינם חשובים, אלא ספר של "אמצע" בלבד. ("סיפור? לא. לא סיפור. סיפור בלי סיפור . בלי עלילה וגיבורים. אפשר להתחיל בכל מקום ולהפסיק בכל מקום". הכל כאן רץ באותו מקום". איש לא זז מן הנעת ומן הכאן' גם כשרואים שהוא הולך 1 או שהיא הולכת, או אפילו כששניהם הולכים". עמ' 198(, גם הגיבור "בחור אחד' לא במיוחד מעניין" אשר "לא יודע ל גמור אומר" ואשר "תמיד נסחף הצדה ונתקע אי כך לסיפור כף היד שלה", או "גומת הגרון" הוא רק "גיבור בדיבורים, עושה פלאות בדיבורים, מדבר ומדבר על עצים ואבנים ועל נערה אחת ושמה שולה, וזה בוודאי לא טוב, כי מה אפשר לעשות לנערה על-ידי דיבורים גרידא."" <עמ' 199(. ואף על פי כן זהו בדיוק הגיבור בו מעוניין יזהר' כיוון שגם הספר' כמו הגיבור' הוא במידה רבה "ספר של דיבורים" וכך רצה אותו המחבר. כך בדיוק רצה לספר את סיפורו וגם הודיע מראש לקורא כי "לאורך כל הספר הזה לא • כינור - כאשר העברית של הנביאים היא את הבל הבלים. יקרה כלום" וחזר על כך גם בסופו' בפרק 219 38 ·--- גליון IJ עדי ררלפסרן ~1 ~ ספר ש;כב על הפtמה ק~.ש~ ד~ל~ם T ספו~ .ד.כנ~~ ךא;ר w ~ש w ~ז:ויז ס o ל;ן .. ;מ~ ~תוןה 7 ח;ף :ם ח; w ף םמוקי ~לים מחנה . להפיכה. T • :--:• -: חלי אברתם איתן אמרתי לא אופך t' סה ~חןל~ס ~יצ;צ;ת 7~;ת ן ry ~י נגשם החם רחצת גופי רז חל;מ;זת- ;;.· תנערוג i ת ירכי ד- :T:--:-:•• שכרת מפטמ;ת שדי ז-:ז ··: ז- סמכתני נאשיש;ת רפותני בתפוחים . --· ·-:--:-· · ·-: j( ~ס ~~יו:ז~~ ~~ךז:וי לא t' ך~ף ~ד ~ס ry ץ~ ד~?ף ~סת 7 ש;~י ~קל ךמ; נ;~ף ן~ש ןךק~מ; ~~ךז:וי לא t' ך~ף ~ד ~ ס ry.ץ~ ברכותנו לשלושת המשודדים לדגל קבלת פרס דון אולר לשידה. . 39 מאי 98'·--- ליאור ש · טרנברג בית פזמון שרב ~רז ןחי~ים ryש~pז ~דרסה ~o/ם:~~מ Jj ;מ~ ~י~ת ז:~ o/ פו~ה, ~~ry ראש י ש לי שער מספגטי ~ל מ~~~ים ה~;ק~ ה~~~ .וחהוך ~ל עו; : ה ci T רו~ה תס~~~ ל.ב םדiל יש 2 חדרים לגברת שלי יש חלצה ל~ די .-i ת ~ג-ז . ה~ף;.~ ;,·~,ע~; ~~~ ~ריכ;ת. ~ע.ל.יחם י~~~ חוט ~~יךה, t' ף ך;ת~~ - ~~לי .~j( ת~~ ,ה~;י ~לי ~יד~~?ד ~ליבו קךע.י .ת;ח~?~ה~~;גי~ פ;ן ry ת ~~לי ם~~ ך j( :ץ ~~סד~ים ryש~pז ~קו~ה ~o/ם:~ 4 ~וו~י ~ריר ;מ~ ג ~ץ סןש ~~~9 ה, t' ד~גת לך:ז q די~ה ~~ ינו נ;~~ים :ד:ם מעבירה תמונ;ת : T • :- ך י;צאים לשד;ת בריצה. נחרט ההשדר למטה -•:T T ': T -' : ~ם ~ס~? .ןה ~ת .ןה ~o/ קי~ה :-T ת~;ק~ מ~ך j( ע ת~~ר~ ר~?~ל;ת ע.ץ ry תות סךסב, ךנזידת .םי~~,ע ~ם ~רסש ~יד wי~? ry ח~ה ר ~o/ ריץ ~לרים ~o/ ךב. ע;ברים דירה. T • • : השמש ש;פכת חמאה צחנה ~o/ ךה ryך ry •בי ץ~~ תות ·';בל~ ר ילריבו ך~ים ךנ; o/ ~ים ן~;ך~~ ~ל רךח;ת ry ~ךים ry ~לב;ת. • הוא ~ע י~;ת~ פ;שט גשמיו T T : •• ~g ע,ר ~ת רוח; תמונח ~9 נכע.ר שם את ההך הימנית ונח T;• -ז -:T• :ז ~ל ry ל.ב כאלו ~J]Q ע,ר יש נכ ' ח;ך ל~ק;ן ולח T : •• את הסדר זק~~ךע נ; w ק י~ר~ה ההך השמאלית שנ n יל ה~ · לן~ז . - ז -:T• נמלים ס;מר נת;כ ;ך אני חשה את ערות; '' :• T T -': T : '' ' T : משתדלת לאח;ן במשהו מסת;בב ני נענו י ·צ ~;:·:·:·: · (:דית -ך · לת ~~ז:וי 1' ?ס i ך~'יל T (זס?pז ~לג סגוף הנה זה נא 7~ry י;ן ה~~ ה~~ ••:• T • ושמאלה הפנים הוא פ;ךץ ב~~~ ' T -T : נלחצ;ת נערית משנה מעלה על פני ~~~ -י~~ :-·~~67ץ " ~ם ח~~יי ~ל ם~-ך;-פ~ משחררת. בפנים w ק סל.ב :..·::·:· ו~ s ן~ ~ נמה מלים על חשיבותו של הזינווז אייל ונטר ר~ ~-~ \:ו ~ ;t:: r ) ~ לא ספק המקרה המתועד המדהים ביותר של ~-·) . איבוד זיכרון הוא זה של קולין פ' תורנם. נפל .······.·.·:\· ..1;, לידנו תיאור מקרה שהוא צירוף מקרים נדיר , שילוב של חולה שהיה אמן יוצר וחווה את 1ז "'''1 f!:.·..! l; · ·• 111 הפגיעה בצורה יוצאת דופן , אותה היטיב לתאר 11 · .. i1 ( .. בסגנונו הייחודי והמרתק ביומנים שהשאיר אחריו , ושל רופא שהיה כ . ..., גם חבר מסור ובעל כושר תיעוד נדיר . כך קרה, שטרגדיה כפולה הפכה למסמך אנושי מרגש ומרתק שהעניין בו לא דעך גם כעבור למעלה ממאה שבים. תורנם היה משורר אנגלי בעל שם, שחי בתחילת המאה שעברה. בגיל שלושים וארבע נפל מסוסו ונחבט בראשו , וכתוצאה מכך איבד את זיכרונו . הוא היה מקרה קל אסי של פגיעה המכונה בספרות המקצועית אמנזיה רטרוגרידית, ולא יכול היה לזכור שום פרט מעברו עד לרגע התאונה. זיכרון השפה ותכונות אישיות אחרות ;;>,tr,,'\ שלו לא נפגעו אולם כל אירועי חייו עד אז , ילדותו , חייו המשותפים .,,,;\\;>:.•~· עם אשתו ואפילו השירים שלו , שום זיכרון מהם לא חולץ ממוחו הפגוע מאז אותה רכיבה טרגית ועד ששם קץ לחייו חמש שנים מאוחר יותר. האיש שטיפל בו היה לא אחר מאשר אדואר אלברטו כוש המפורסם, הרופא הספרדי הגולה. השניים הכירו שבע שבים לפני המקרה, בזמן שכוש, שנאלץ לעזוב את מולדתו , היגר לאנגליה נעלמו כלא היו. אני תלוי בזיכרונותיהם של אחרים ובדברים שם השתכן בפורתסמות ', כוש גילה מעורבות אישית עמוקה ,במקרה שברצונם לספר לי. באפשרותם להעלים ממני או להעניק לי כאוות נפשם. כל מה שיהיה לי הוא פירורי עוגה שמשליכים בסיום ארוחה מעורבות שהביאה לבסוף לסופו הטרגי שלו. לפני התאונה היה תורנם משורר מצליח שארבעה ספרי שירה כבר דשנה."" היו מאחוריו ועתיד מבטיח לפניו. שירת הנוף שלו הושפעה רבעיק "מספרים לי שהאשה הזו , קלייר מדליין , היא אשתי , אהבת חיי ואם ילדי. היא נאה למראה ומושכת ואני לומד כמו התוכי שבגן החיות: מציור ובכתיבתו ניתן לזהות השפעה מובהקת של ציירים כמו אליאס הספרדי , ואן-סורט, האימפרסיוניסט ההולנדי או שרידן , בן 'זו אשתי', האם אני אמור להתאהב בה מחדש או רק לזכור שהיא ארצו. לעתים ערך תורנם ערבי ציור ושירה שזכו להצלחה לא אהובתי?." "אני חסר אונים בפני כל חומד לצון". ומה אם כל אלה קשרו קשר מבוטלת. ביום בו נפל תורנם מסוסו התהפכו חייו . הטראומה שעבר חיתה נגדי להתל בי?" קשה מאוד ובמשך שבוע ימים הוא שכב מחוסר הכרה בבית החולים. <מתוך 'י'ומנו של קולין פ' תורנם" , הוצאת אינגלווד , פורתסמות', כשהתעורר , הסתבר שאינו זוכר דבר. לא את שמו , לא את תרכיב 1852(. למשפט האחרון ניתן למצוא ביטוי נוסף, אובייקטיבי. כפי שתיאר השחרית הטו גית שיצא אליה ולא כל פרט אחר מחייו . היה עליו ללמוד מחדש את כל עברו. למרות תקוות הרופאים זכרונו לא שב דוקטור כוש ביומנו שלו: "בעוד שברגעים מסוימים מגלה החולה אליו עם הזמן . הוא מיטיב לתאר את שעבר עליו בעצמו , התלהבות כמעט ילדותית מהסיפורים על עברו שהוא שומע וב 13.11.1837-, שלושה חודשים לאחר התאונה, הוא כותב ביומנו: ממקורביו , ואני בתוכם, הרי שיותר ויותר הוא מראה סימני מצוקה "שום דבר לא נשאר לי. לאט לאט אני מבין זאת וככל שמתגברת קשים בעלי גוון פרנואידי מובהק. הוא חושש שכולם סביבו מוליכים אותו שולל , מתנכלים לו . לעתים נדמה לי שהיחידים שמצליחים ההבנה כך מתעצמת תחושת הפחד. שלושים וארבע שנות חיים 40 •••••גליון 219 למצוא את הדרך ללבו הם דניאל ורות, שני ילדיו. בשעות שהוא מבלה איתם קורן ממנו חום אמיתי והוא עושה כמיטב יכולתו על לעולם לא נוכל לדעת אם תורנס זכה שמבוקשו יתקיים, ואם ברגעיו מנת להתוודע אליהם ולהיות להם אב טוב." <מתוך "המקרה הקשה האחרונים חזר אליו זיכרונו . הוא לקח איתר אל הבקתה את כל =. ר של קולין פ' תורנס" מאת דוקטור אדוארד אלברטו כוש, 1861(. ביומנו משכיל תורנס לתאר באופן מעורר השתאות את המאבק היומיומי הקשר בניסיון להתוודע מחדש אל עברו . בייחוד נוגע ללב הניסיון שלו להכיר ולאהוב מחדש את קלייר מדליין. ארבעה חודשים אחרי התאונה, בפעם הראשונה שקיימו יחסי מין , הרגיש תורנס לראשונה שהקשר איתה אינו רק משפט ששינן וזכר אלא חלק אינטגרלי מישותו . "פעלנו כמו מכונה" , הוא כותב, "כאילו היינו שני חלקים של שלם אחד שהופרדו במקרה ו עכשיו חזרו אל השלמות. לא נזקקנו למלים א ו לפרק זמן של לימוד הדדי". יחסי המין עם אשתו הפכו לתורנס מפלט של ממש מחוויית חייו המחודשת והקשה. גופה היה לו השירים שכתב מאז התאונה והעלה אותם באש יחד עם עצמו . השיר היחיד ששרד , "אדם נלחם עם עצמו", נחשב ליצירת מופת ונותן מושג מסוים על ההשפעה האדירה ששיריו האחרונים היו משפיעים על עולם השירה, אילו זכו לצאת לאור . שיר יחיד זה הודפס ביחד עם היומן שלו שפורסם מספר שנים לאחר התאבדותו , ונכלל לאחרונה ברשימת עשרת השירים הטובים ביותר של המאה התשע-עשרה, שפרסם הירחון הבריטי היוקרתי לשירה ופרוזה, 'על מעין צוהר דרכו יכול היה לשלוח את ידו ו למשש לרגע את הארץ המובטחת, את האדם שהיה אמור להיות, שניסה להיות. הוא פנה למפלט זה יותר ויותר ובהדרגה הפך תובעני כמעט עד כדי סיכון נכונותה להמשיך ולתמוך בו. רק מאמצים ניכרים של חברי המשפחה, וכוש בראשם, שכנעו אותה להתמיד במאמציה להשיב לתורנס את שמחת החיים שחיתה לו . אולם מעבר ליחסי המין לא היה כל שינוי בחוויית היומיום שלו . הוא למד בשנית את עברו , אך לא הצליח להשתחרר מההרגשה שהוא משנן חומר כפי שתלמידי בית-ספר משננים את סיפורי התנ"ך. הוא זכר את הסיפורים על עצמו כפי שהיה זוכר סיפורים על אדם אחר , ולא כחלק בלתי נפרד ממנו . בנוסף לכך המשיכו להטריד אותו מחשבות הרדיפה והקנוניה שנרקמה נגדו . הוא ניתק את עצמו מכל מכריו והסתגר בביתו , מנסה להתמודד עם חייו לבדו . חמש שנים לאחר התאונה, כשהבין באופן סופי שהמאמץ הסיזיפי בו היה נתון נידון לכישלון , ושלא · ו כל עוד למצוא אושר אמיתי בחייו , או אף מעט שלווה, נסתגר תורנס בבקתת המשרתים הנטושה שבגן פני האדמה', ~-4 ,/. . . •. /~ ~ החווילה שלו והעלה אותה באש כשהוא בתוכה. במכתב שהשאיר אחריו הוא כותב: "שלושים וארבע שנים חייתי לשווא. הרי שום דבר מזה לא נשאר לי ו לא הותיר את רישומו. הניסיון לחיות את חיי בפעם השביח נכשל. אני מרגיש זר לחלוטין לאותו אדם שמספרים לי שהיה אני." האם אדם יכול לחיות כך , כשאפילו אל מי שהוא עצמו אמור להיות הוא מנוכר? אילו לפחות הייתי אני אחר אבל שלם, ייתכן שהייתי יכול לשכוח את ההוא שהייתי ולהמשיך את חיי. אבל הוא שהייתי אינני מצליח להיות עוד , ומישהו אחר גם כן אינני מצליח." את מי שמספרים לי שהם ידידי הישנים איני מסוגל לשאת, אבל חברים חדשים אין לי , ו גם לא עניין בכך." "ברצוני במוות איטי. מהייסורים איני חושש, שהרי אין הם יכולים להיות קשים מהייסורים שאני חש יום-יום. מקננת בי תקווה אחרונה שייסורי הגוף ישחררו את הנפש הכבולה וברגעי האחרונים יחזור אלי עברי ויחזרו אלי חיי. אני מתפלל לאל הטוב שכך יקרה לי ושאוכל למות אדם שלם. אם לא, הרי שאני מת בן חמש שנים, וגופי בן שלושים ותשע שנים." היו שלום, אתם שהייתי פעם, אולי קרובים ללבי , קולין פ , תור נס (כך מספרים לי>" מחלתו של תורנס, ובעיקר מותו האכזרי , השפיעו על דוקטור אדוארד אלברטו כוש, רופא וחבר , באופן שלא יכול היה להשתחרר ממנו . הוא חש אשמה על כך שידו קצרה מלהושיע והוא הפסיק לעסוק במקצוע הרפואה. "ומה אם אצליח לרפא עוד מישהו הוא 11 , כותב ביומנו , "האם אז אביא באמת לרווחתו? האם כל זה שווה את מחיר הכשלרנות שבוודאי עוד יתרחשו?" הוא הסתגר בביתו , ניתק צעמו מחבריו והתמכר לטיפה המרה. מחשבות על מהות חייו לא הפסיקו להטריד את מנוחתו בהשפעת המקרה של תורנס. "הן כל זה עלול להעלם ברגע אחד , ואז מה יישאר? ומה הטעם אם כ,ך מה הטעם לראות, לחיות?" <מתוך ''יומניהם של הרופאים הגדולים בהיסטוריה" , כרך ,IV1928(. בשלהי שנת 1844, שנה ושישה חודשים אחרי מותו של תור נס, ירה כוש כדור בראשו. סערת ברקים שהשתוללה באותה שעה הסוותה את הד הירי ה, ו גופתו התגלתה רק כעבור שלושה ימים על ידי החלבן שבא לגבות ממנו תשלום. לפני מותו השמיד את רוב עבודות המחקר בהן עסק וכל שנשאר הוא מספר תיאורי מקרים בהם טיפל בעבר , ביניהם זה של תורנס. יומנו האישי פורסם בזמנו וזיכה אותו בהכרה לא רק כרופא דגול , אלא גם כאדם בעל נפש פרוזאית ומיוסרת, שייסורי מצפון על שכשל , לפי הר גשתו , במשימתו החשובה ביותר , הכריעו אותה לבסוף. • 41 מאי 98'••••• רבות אחד העורכים של ה"ג'ואיש כרוניקל" מאנגר • היא שמרה עד הסוף על הדימוי לש איציק ומר גרט - סיפור מן החיים וכתב "מעריב" בלונדון שינסה להתחקות גברת אנגליה צנועה, קרירה .ומאופקת ~המשך מעמ' 21~ אחר עקבותיהם של מרגרט או של מי כשהזכרתי את יחסיה עם מאנגר יבאוזנ ו:וו- 5 לספרות האנגלית כולה בלעדי התג "?ך משכניה. פינקלסטון היה האיש אשר לפי עמיתה שלה, מוכרת הספרים מעבר לכביש' ן~ ~ שירי האהבה של ספנסר ללא שיר השירים ? בקשתי בישר בשעתו למרגרט על מותו של היא התפלאה מאוד . היא אמרה שכלל לא עלה הסופרים הדתיים במאה ה 17- ללא תהילים? איציק מאנגר ובהזדמנות זו הכיר אותה על דעתה שבמים ווטרהאוס המאופקת או 'גן העדן האבוד' של מילטון בלעדי כל מקרוב ואף פרסם ברבים פרטים על פגישה זו והסגורה פעמו רגשות עזים כאלה. היא חייכה אלה?". איתה. בתחקיר הנוכחי' שמע ברחוב בחיבה, לשמע הסיפור מפי . כולם ברחוב כאן אפסיק את הסאגה של איציק ומר גרט. המפסטר' שבו חיתה פעם חנותה, כמה חיבבו את מרגרט." את "פרק לונדון" היפה והעצוב בחייו של דברים מעניינים ועצובים עליה ועל גורלה. עד כאן הדו"ח של פינקלסטון ואני שותף מאנגר. ואני מצטט ממכתבו אלי: "מים ווטרהאוז לתקוותו של ידידי שאולי עוד יתגלו בעתיד אחרי הרבה נדודים וחולי בלתי פוסק, עברה שבץ מוחי באמצע שנות השבעים. היא אי אלה פרטים נוספים על שנות חייה כשהוא שוכב יותר משנתיים וחצי משותק הוגבלה באופן קשה ומכרה את חנותה לגבר האחרונות של מר גרס. ב "אגודה לזכר שלי למחצה על גבי "קבר המזרן"' בדומה לחייבה שלא היה כלל מוכר ספרים. לימים, מכר גם וקיסם" בלונדון' שבה רשומים כשלוש מאות הוא את החנות ונמצאת שם עכשיו חנות צאצאים קרובים ורחוקים של שני המשוררים, בשארית ימיו' איציק מסיים את וחיי לא גילו עד כה דבר . אף הם עדיין םמקווי בישראל' ב 20- בפברואר 1969' בסנטוריום לבגדי ילדים. כפי ששיערתם, מים ווטרהאוז שאולי יעלה בידם בסוף לעלות על עקבותיה של דר' וייזל בגדרה. גניה אשתו לידו' עד נפטרה בסוף שנות השבעים או ב 1980-. היה נשימתו האחרונה. רחל שכל ימיה ולילותיה לה אח וניסיתי לאתר אותו' אבל כפי הנראה של מרגרט. מה יאה יותר לסיום סאגה זו מאשר להזכיר את מלות-השיר של המשורר קודש לתיעוד השואה, הלכה לעולמה גם הוא נפטר . במדריך הטלפון של לונדון יש ב "שירי החומש" : "עצובות ויפות הן דרכי בירושלים ב 31- במאי 1976. מרגרט נפטרה שני ווטרהאוז אבל בשניהם איש אינו יודע התנ"ך" <טרויעריק און שיין זענען די וועגן בלונדון' כנראה ב 1980-. אני נאלץ לכתוב דבר על הגברת מרגרט. נעזרתי בשני אנשים "כנראה" כי כל המאמצים בעת האחרונה ברובע ויש עדיין תקווה כי פרטים נוספים פוך תנ"ך>. בספר כמו בחיים. ובחיים כמו שלי לוש ידידי בבית הספרים הלאומי על שנת חייה האחרונה של מרגרט אולי בבלדה על שוליית החייטים והרוזנת היפה. והאוניברסיטאי בירושלים, םשמטפלייו ודעו • ואולם התמונה הכללית על הגברת הבלדה שמאנגר אומר בה: "די מעשה איז ברורה כבר עכשיו . היא לא נישאה וייתכן' סרויעריק און שייך . די מעשה ה~ט זין בארכיון מאנגר' ללקט יותר פרטים על התקופה האחרונה בחייה - עלו בתוהו . ואולי קרוב לוודאי' שזה בגלל היחסים געטרזזפן עקtזט מיט מיו ."ןיילtז הסיפור הוא פניתי גם ליוסף פינקלסטון שהיה שנים הקרובים והאכזבה שבעקבותיהם בקשריה עם יפה ועצוב. בי עצמי הוא יתקיים. • זומרו בפיהם של בנים, כמעט מכל שכבות הן עורכות מסע בלילה של שלילה שירתו של איציק מאנגר מתמשכת, שואלות את השאלות הטקסיות האוכלוסיה הדוברת יידיש, כשהליריות ~המשך מעמ' 23~ שלהן: הנפלאה והגרוטסקיות היחידה במינה שלו זכו לדברי שבח 'בכל חוגי מבקרי ספרות ."עד שהגיעו לבסוף היידיש, ותהילתו התפשטה בכל הארצות שני םשירי מדהימים, בעלי עוצמה ומצלול למצבה הראשונה. בעץ' שם צווח בהן דיברו או קראו יידיש. היום, לאחר אדירים, שאינם דומים לשיריו האחרים של האוח על הענף השחור שלו . הוא מורה להן לפסוע חורבן הקהילות הגדולות של דוברי היידיש מאנגר' ולא לאלה של משוררים אחרים בני- במחול החתונה. הן רוקדות בעיניים .נוצצות באירופה, מאנגר שותף לטרגדיה של אנשי זמננו . להלן בית מתוך :"נובמבר" הכדים רועדים בידיהן התשושות. הספרות ששרדו . הסופר היירי' ובייחוד המשורר היירי 1 סובל מהתעלמות יוצאתר וח מורעלת מתייפחת בגננו; הן מתמסרות לריקוד חסר-תועלת לא פחות דופן. םאד כמאנגר, שהעניק כבוד לשפה פנס ארגמן מבהיק לפני ביתנו; משאלותיהן ורוקדות עד ש: באצעות תרומה כבירה לספרותה, נאלץתער י הכסף של המוות משחקים, כמו קשתות לראות בחייו את השפה נעלמת ואת הספרות כינ ו רות, ."שעת חצות לוחשת מוסיקה לבנה על גרונות עגלים יראי שמים. מועתקת לשוליים. משורר בעל השגים סודות: "עת לישון" - כל אם בחדר הילדים, עריסות מנענעות את ןעצמ דומים, שהיה כותב בכל שפה מערבית אחרת שוכבת בשומעה זאת ובאצבעות משי ו אמא האיננ - המוסיקה הטהורה, החרישית שלה מלבד יידיש, היה חודר מזמן לתודעת קוראי רכות, לאות, עוצמת עיניים. מ תה, אנגלית, אך מלבד מבחר שירים בודדים הכדים צונחים מידיהן התשושות. ק ו רכן חף מפשע של שירי .ערש באנתולוגיות '(ובצלים ומלפפונים ושזיפים// בעריכת בססקי: /וטווס הזהב// בעריכת כשהשיר מגיע לסיומו' האמהות חסרות- סיוט מתמשך' הנבנה בנוקשות, זהו הפשר "נסחפות ונמוגרת כמו עשן לתוך לפטוויץ', למשל> הוא נותר' בעצם, בלתי בהתמדה. השיר כולו אלים ודחוס, מלא מוכר בתר גרם אנגלי . הלילה."" ומאנגר מסרב להסביר אותן, אך מוסיקה ואפלה. הוא מספר לנו ש: בינתיים, כמו סרגיקון מוצלח, מאנגר ניצב ב"בלדה על הכדים הכחולים", אנרגיה . על האי המצטמק שלו' ובסגנון גלוי-לב הדומה לחרדה מרחפת בחופשיות, מגולמת' האמהות הדוממות בכפר ועברומעודן , מלנכולי ומריר' הוא זורה את בקבוצה של אמהות לבנות, הנסחפות לאודך ויגון כסוף ללבי הביאו' מלרחיו לרוח. • השיר: כמו הכדים, מתייפחים על הקרקע. מאנגלית: עודד פלד כשכדים כחולים קטנים בידיהן התשושות עבור מאנגר 1 משורר היגון הכסוף, תהילת *התרגומים המסומנים בכוכב הם מתוך תרגומיו של אמהו ת לבנו ת אל הבאר האפלה נסחפות. פרס לייויק חיתה רק אות הכרה אחרון ימנ נתן יונתן, ואילו האחרים, נעשו באופן מילולי על- א ולי הן תמצאנה את מזלן הטוב רבים שזכה להם. חיתה תקופה, תבשנו פי התרגום האנגלי. חבוי בעו מק הדומם." ,השלושים בה השירים והבלדות של מאנגר ע.פ אך כדים ר ו עדים בידיהן התשושות. 42 ······ ןוילג 219 ועל עמידה בעולם של רוע מגיע שוקי לא המאבק על הרע במיעוטו . שוקי הוא בן-אנוש, גיבור הרומן. הוא יגיע אל מלון אורחים בקיבוץ שבמדבר עמוס זיכרונות על קורות חייו המעורים בקורות העם והמדינה. סיפור חייו יסופר על-ידי חבר קיבוץ 1 שהוא עצמו חווה את הרוע ואת המאבק ובחר למצוא במדבר בית. המספר הוא עד וגם דמות ברומן. מרחב הרומן משתרע מקראקוב ועד נזל 1 אבל טבור העולם הוא אותו מקום במדבר 1 אליו יגיעו המשתתפים העיקריים ביצירה. אחת הדמויות המרתקות היא מלגוז' אטה, המינקת האהובה של בן-אנוש, שמגיעה בסוף דרכה לנוח בבית העלמין. זקן ושבע ימים יתקבל בן-אנוש כתושב, המנסה להיאחז במדבר בתקופה ש"כל העולם כולו רועו וגלי הרעד כמו גלי הקול המתפשטים ומגיעים לכל מקום, גם לנווה מדבר 1 שלכאורה עומד איתן על סדריו ועל עקרונותיו" ". וסולח, האשה האהובה על המספר 1 מגיעה למדבר בשלבים שונים של חייה, כשהיא אורחת ובת-בית לסירוגין 1 נושאת באישיותה את מעמקי הנפש של החיים ברומן . יצוין 1 לחוששים מן המעמקים, שליום נושבת ביצירה הזו רוח פיקרסקית של מעשים ושל מעשיות-עם ודמויות צבעוניות הנעות בין פולקלור לבין מיתוס, כאותה אסתר רחל בפרק "גפילטע פיש". באשר למיתוס, נוכחים ברומן ארוס ותגסוס בדיאלוגים אנטי-פתטיים דווקא. הם מתחברים אל ריתמוס הזמן 1 שזורם לפי עשורים ומקיף את המאה, בתוכה האום "סיזיפוס מחפש הגיון מעשיו'.' שם הספר לקוח מירמיהו ט"א "מי יתנני במדבר מלון אורחים'.' הקורא בהמשך בטקסט המקראי עשוי למצוא הקשר רחב אל הטקסט הספרותי 1 הקשור אל מהות החיים במהלך המאה ובתקופה הזו . אומר לסיכום, שבמישור הרעיוני לפנינו רומן שבודק את האמונות ומימושן 1 הן של דור האבות והן של דור הבנים. <באופן סמלי לבן-אנוש ארבעה בנים> אמונות הבאות לידי ביטוי במעשים ובמחשבות. תחום הרגש, בלתי נשלט לרוב, בספרות כמו בחיים. בתום הקריאה: מעבר להנאה מאמנות הכתיבה, התבנית, העלילה הרחבה, הדקויות בסגנון 1 צבעוניות הדמויות, עלוה בי שאלה בקשר למימושה של האוטופיה הקיבוצית, שאלה שנובעת מן האמפטיה אל המתחולל ברומן: הקיבוץ יידחק לתפקיד של מלון אורחים במדבר 1 מפלט מן הרוע ומן הניכור 1 מקום למות ולהיקבר בו בכנוו 1 או מקום לחיות בו אחרת חיים של אנושיות מלאה? • אורה לוטן בפרק היו שנות הכיבוש, הפיגועים והטרור. בצמוד להקרנת הפרק התקיים ויכוח, ובו הוגדרה בבהירות השאלה העקרונית : האם אנחנו 1 אחרי חמישים שנה, בוגרים וי הצורך לראות לא רק את העוול שנגרם לנו 1 אלא גם את העוול שגרמנו אנו לאחרים? התשובות, כצפוי 1 היו שונות ומקוטבות. סוסי-המלחמה המנוסים, ה"פייטרים" של כל החזיתות, טענו שאין כאן מקום לאובייקטיביות. אנחנו היהודים, למחמה לנו עם הערבים. לדורי דורות ורק הצד שלנו נחשב בעינינו. אנו 1 קהל הצופים, שחיינו כאן בארץ בכל השנים האלו? לכאורה היתה אפשרות שאני 1 או כל אחד מיקירי 1 ייפגעו באחו מפיגועי הטרור שבוצעו במשך התקופה הזו. הדבר לא קרה: משום-מה פסח גורל זה עלינו. לא היינו אדישים, כאבנו איש כיכולתו את כאבם של הקרבנות; אבל את חיינו חיינו בין אירוע לאירוע. חיתנו בנים ובנות, נאבקנו איש איש בקשיים שלו 1 גם ראינו אי פה אי שם רגעים של נחת. תמיד הטרידה אותי הפגישה הבלתי-אפשרית בין העמידה מול אסונו של הזולת ובין ההיאחזות בחיים שלי 1 ביום קטנות. ההיסטוריה רושמת את האירועים: עובדות, מקומות, תאריכים. אך אנו 1 תושבי הארץ 1 יהודים כערבים, חיינו בין פיגוע לפיגוע, בין עוצר לעוצר 1 בין היתקלות להיתקלות. ברווחים שביניהם בנה היישוב את חייו. לא רק לישוב היהודי יש מה להראות: גם החברה הערבית יכולה למנות שורה לא-קטנה של הישגים. ואף-על-פי-כן נשאר, בשתי החברות, משקע כבד של איבה. הנה, בעצם היום ששודר בו פרק זה בסיורה "תקומה", עלו דחפורים, בפקודת השלטון 1 על שלושה בתים של משפחות בדואיות מרובות-ילדים והרסו אותם. מכל מקרי הבניה הלא-חוקית, שהארץ מלאה אותם, בחרו דווקא באוכלוסיה הזאת, שהיא חלשה וחסרת-אונים, שחיה בתוכנו ובניה משרתים בצבאנו. אכן 1 נעשינו קשוחים עד מאו.ד • רות לבבית בודק אמונות 'ב'מדבר מלון אורחים" - ספד חרש ליונת ואלכסנדר סבר "מי שלא ניצב בעולמנו הממשי מול שאלת הרע במיעוטו 1 הוא שקרן 1 הוא שרץ נתעב'.' אחרי פרקים על הצמיחה בתוך העולם תמונות אלו אשר סיפרו על ראשית דרכו של "גוש אמונים", הזכירו לנו את המראות של ההתיישבות העובדת בימי חומה ומגדל 1 עוד לפני היות המדינה. גם אז צעדו אנשים, צעירים יותר וצעירים פחות, עם משא על הגב ועם שיר בלב, להקים בלילה נקודת ישוב. תנועות ההתיישבות הקיבוצית ותנועת גוש אמונים ינקו ממקורות שונים. הראשונה נישאה עם גל התקוות שעוררו התנועות הסוציאליסטיות בראשית המאה; השביח ניזונה מן האמונות המשיחיות שליוו את העם היהודי מאז חורבן בית המקדש. היום אנו עדים למשבר עמוק שפוקד את ההתיישבות העובדת. האבות המייסדים היו תמימים מדי; הם האמינו שאפשר לשנות את אופיו של האדם אם יגדל בחברה שוויונית ובאווירה חינוכית נכונה. כמו שאמר פםע מארסיך ברבר 1 הם רצו לבנות חברה בלי להביא בחשבון את היצר הרע. האם גם האבות המייסדים של גוש אמונים היו תמימים? אני מפקפקת בכך. על כל פנים, בקיומו של היצר הרע הם דווקא האמינו 1 והקיפו עצמם בחומה של סייגים, איסורים ומצוות. הם האמינו שאכן יש ביכולתם לבודד את המחנה שלהם, להקיפו בחומה של הלכות. אך גדול כוחו של העולם המודרני; הוא מצא לו " סדקים בין החומות. וכך נוצר מיזוג מוזר: לפניך אנשים המוכנים להיעזר בכל מה שהעולם החילוני מזמן לידם - המטוס והפאקס והמחשב והמטבח המודרני - הכל מלבד הטלוויזיה - ויחד עם זה הם דבקים באמונות מלפני שנות אלפיים ומבטיחים את בואו של המשיח, כאן ועכשיו. ערבוב זה של הרציונלי והאי- רציונלי 1 של האולטרא-מודרני והעתיק, אפשר היה לפטור בחיוך אלמלא הסכנות הגלומות בו. כך למשל 1 כשהתגבשה במחנה הקנאי הדתי המחתרת היהודית שביקשה להחריב את המסגדים המוסלמיים בהר הבית, דאגה להצטייד בנשק חדיש ובחומרי חבלה מודרניים. היא לא התקינה עצמה להקיף את החומות ולתקוע בשופרות, כדרך שעשה יהושע בבואו להפיל את חומות יריחו. 8. חכיבוש וחטיווו בשבוע שלפני חג הפסח הגענו לפרק הכי בעייתי של הסידרה, העוסק בכיבוש ובטרור . קדם לו ויכוח ציבורי 1 והיינו מוכנים לקראתו . השם "בילאוי 1 בילאוי" עורר התנגדות והוסב לכותרת מישנה: הנושא שנידון כשולי הסדרה תקומה 6. ביקור סאדאת אם תצא לשוטט בחוצות קהיר אתה עש ו י להיתקל 1 במקום מרכזי והומה, במצבת זיכרון - ויסבירו לך כי זה גל-עד לזכרו של אבואר סאדאת, נשיא מצרים, שנ ו רה למוות בידי מתנקשים קנאים. ואם תטייל בחוצותיה של תל- אביב, יוליכו אותך רגליך למצבה צנו עה שאף היא הו קמה במקום הומה מאדם - ממש במקום שנורה בו למוות ראש ממשלתנ ו יצחק רבין. שם וגם כאן היה המתנקש צעיר קנאי 1 אטום ומ ו סת. שניהם, גם הנשיא המצרי וגם ראש הממשלה היה ו די 1 היו קרבנות השלו ם. כ י הנה הגענו 1 בסירות "תקומה", לפרק המתאר את ביקורו של סאדאת ב י רו שלים. הוא בא ביוזמתו 1 ובעקבות הזמנה מפורשת של ראש הממשלה דאז 1 מנחם בגין. אז כבר חיתה לנו טלויזיה בבתים, וליווינו את הביקור בנשימה עצורה. פנים מחייכות נראו בו 1 בפרק זה: דף חדש נפתח בהיסטוריה שלנו . נצ י גי העם הי ו שבים בכנסת קיבלו במחיאות כפיים סוערות את מפקד הצבא, שרק אתמול התעמתו עמו בשדה-הקרב. "לא עוד תהיה מלחמה ני ננ ו "1 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין 1 לשעבר ראש הארגון הצבאי הלאו מי. הסכם השלום לא אושר בן יום. עתיד היה לעבור מכשולים רבים, והם מת ו עדים בסיורה. אך הגיע הרגע של חתימתו . בהליך דמוקרטי נדיר 1 ש נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה ו שניתנה בו רשות הדיבור לכל אחד מחברי הכנסת, אישרו נציגי העם את ההסכם. ה מסגרות המפלגתיות נפרצו. תקווה גדולה שטפה אותנו. בינת י ים עברו שנים. "ואם ישאל המלאך: "בני, השלום אייהו?" נתקשה להשיב לו. נוכל, אולי, להמשיך בנוסח של אותו שיר: "שוט בעולם, בקשנו, מלאכי." השלום שציפינו לו עדיין לא התאזרח אצלנו 1 ו עדיין אנו מצפים לו . דבר אחד השתנה, בכל זאת: שום מנהיג, שום קבוצה פוליטית אינה יכו לה לזכות באהדת הציבור 1 אלא אם כן היא ד ו גלת בו 1 נשבעת בשמו ו מבטיחה להביאו. 7. פעמי משיח ההתחלה תמ י ד יפה. אנשים צעירים, ו גם לא צעירים, יוצאים בלילה ו משאם על שכמם, הולכים למקום שמהמ להקים ישוב חדש, אי שם על גבעה נידחת, הרחק מאורות הכרך. ·~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~--=-"רr.----.----~-~-~~~~~~=:,;;;-~ ----= אגודת הסופרים והעיתונאים איגוד כללי של סופרים כותבי יידיש בישראל בישראל ערב שירה עברית ויידיש יאירה גנוסר רבקה בסמן שלמה וורזובר יעקב בסר לב ברינסקי ולול טשרנין אורי ברנשטיין אריה סיון הערב יתקיים בבית לייויק דב הרז 30; ת 11 א 5.98.25 יום בי בשעה 19.00 קוראי עתרן 77 םמוזמני הכניסה תחופשי "קוראים שירה בבית ביאליק" בקרוב ב - בהנחיית יעקב בסר ספרי ותעןןן יום ,'ב 25.5.98, בשעה 20:30 משורר אורח: אשר ויין יקראו מיצירותיהם המשוררים: אילן ,בושם משב בלזם, יערה בן-דו,ד חוה ,ניסימונ ספר שירים חדש של מלכה נתנזון , אסתר אייזן חוה-ברכה קורזקובה הערב יתקיים בבית-ביאליק, רחי ביאליק 22 תייא '. ~ -" טלי 525340303 כרטיס כניסה במחיר 15- שייח . -רד""ו.-~~ ~-·~ ~::·.. ז ·