סלב ןועמש דומחמ שיורד ןליאהפפ ראזב יבאבק ץרפ רורדיאנב לשימ דאדח הוחןהכ-סחנפ בהאישיינ ב 't ·~ סאלם יורם מלצר . עיסא לדכאני ·. סאלם ג'ובראן אוריאל זוהר ששון סומך אגודת הסופרים כארגון גג של הסופרים העברים בארץ , מייצגת לא רק את החברים המאוגדים בה, <וזה למעלה מ 90% מכלל הסופרים העברים> ולא רק את הבודדים שאינם חברים בה: אומר יותר מכך 1 האגודה העברית מייצגת בעקיפין גם את הכותבים בשפות אחרות, כולל הסופרים הערבים. השגים בתחום המקצועי כמו מילגות, פרסים, תשלומים בעד השאלת ספרים בספריות ועוד , מהנים בסופו של דבר גם את החברים הבודדים, שהם, לפי שעה, מחוץ לאגודה. על-כן , דמותה של האגודה, תדמיתה בציבור , פעילותה, כיוונה האידיאי , נוגעים לכלל ציבור הסופרים - ואפליג ואומר - לכלל הציבור . הוועידה תקבע הפעם, לא רק מי הם שינהיגו את האגודה ויקבעו את דמותה ותדמיתה בקרב הציבור: היא תקבע את אופיה ומהותה של האגודה לשנים רבות. האגודה היום, ערוכה להגשים תוכניות, שבמשך שנים היו בגדר חלום: כמו השלמת פנסיה לסופרים, פתרונות בנושאים מו"ליים שונים, הנוגעים במיוחד לספרים לא מסחריים: כמו שבוע השירה מדי שנה: היא מוכנה גם למלא תוכן ולארגן את חגיגות יובל ה 75- של אגודת הסופרים, שיחול ב 1996-: ועוד כהנה וכהנה. כל זה ועוד נושאים נוספים תלוי ברצון החברים להיות מעורבים, והדבר המינימלי שנדרש היא - ההצבעה, כלומר - להיות שותף לאחריות. • 91/1 ~ u ~... עמדה זו של שכנינו המצרים, ואולי גם של סופרים רבים בשאר הארצות השכנות שהחלו להיפתח לפנינו , אינה צריכה לשמש לנו דוגמה לחיקוי 1 ובוואדי עלינו להרחיב את חברותנו עם תרבותם וספרותם של שכנינו 1 ולהגביר את פתיחותנו לה. "עתרן 77" עשה לעצמו מנהג, מיום היווסדו 1 לכלול בגליונותיו תרגומים מהספרות הערבית בארץ ובחו"ל ומאמרים עליה. מדי פעם הקדשנו חוברת שלמה לנושא זה: וגם החודש אנחנו מקדישים מקום נרחב לספרות הערבית. החומר המובא כאן מגוון באשר לארצות ולסוגים הספרותיים שהוא מקיף: ובשל כך אין בו משום "תמונה" אלא "טעימה" נוספת למי שרוצה לטעום. ואולי הגיעה העת שגם אנו נקדיש שלוש חוברות שלמות ורצופות לספרות הערבית, בבחינת "מידה כנגד מידה"? • ששון סומך חברי המערכת משתתפים באבלו חכנו של ידידנו שמואל רגולנט, על מות רעייתו אביבה. קטעי קישור א מתי פלו אלוף מתתיהו פלו. מי שהיה - לפי עדותם של אלופי צה"ל , בני אותה משמרת - מצביא מובהק. לוחם נועז. איש צבא מושלם, שבזמן ההמתנה, מאי 1967, היה בין האלופים שהאיצו בדרג המדיני לפתוח במלחמה נגד מצרים. אך לאחר לימוד תוצאות המלחמה - ביצע תפנית של מאה ושמונים מעלות והיה ללוחם נועז נגד תוצאות המלחמה ההיא ובעד הידברות עם הפלסטינים. על כן , טבעי שהקדיש את זמנו ללימודים ערביים, בעיקר לשון וספרות ערבית, וכן היה למרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב לספרות ולשון ערבית. תרגם מן הספרות הפלסטינית : יש לברך על כי קיבל בימים אלה את הפרס לתרגום, עש' פרופי חיים כלאבק עבור תרגום הספר 'ח'כמי האפלה" של הסופר הסורי סאלים נדכאת. היה חבר כנסת. איש בעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה ויושר ללא רבב. בין משתתפיו הקבועים של "עתרן 77", ואנו נתגעגע אליו. גיליון זה, כמעט כולו , מוקדש לנושא שמתי הקדיש לו את מרב שנותיו. מתוך הכרה שרק באמצעות המלים ניתן ליצור את החבירה בין עם לעם ולבטל את סכנת ההתנגשות האלימה. כך שניתן לראות בגיליון זה זר זיכרון על קברו הרענן. ב ועידת אגודת הסופרים השתתפות הסופרים בדיוני הוועידה בכלל ובהצבעה בפרט, איננה רק זכות, היא חובה מוסרית ואינטלקטואלית. מה שאינו ינורמל בחודשים ינואר - מרץ 1995 הופיעו בקהיר שלוש חוברות של הירחון הספרותי היוקרתי "אבדאע", שהוקדשו לתרבות ישראל וספרותה. ירחון זה, בעריכתו של אחמד עבד אל-מועטי חיג'אזי, הבולט במשוררי מצרים כיום, יוצא מטעם הרשות הלאומית לספרים: ולדברי המערכת, הוקדשה שנה של הכנה לקראת פרסום החוברות "הישראליות", לא כאן המקום להעריך את תוכנם ואת רמתם של המאמרים ושל התרגומים המובאים בשלוש החוברות הגדושות האלה, שהן תופעה לא שכיחה ולכאורה גם מרנינת לב בנוף התרבות הערבית העכשווית. שכן 1 עד כה התעלמה תרבות זו בדרך כלל מקיומה של תרבות חדשה ואוטונומית בלשון העברית בארץ: ולכל היותר דובר על תרבות זרה, נעט "אירופי" שאין לו שורשים במזרח התיכון. אך אליה וקוץ בה. כותרת המשנה הניתנת לחוברת ינואר הראשונה בסדרה היא: "תרבות ישראל: ההפצרות לנורמליזציה וממדי העימות", ללמדך 1 שמנגינת הזרות עודה נשמתע ברמה. בראש החוברת הראשונה הזאת מופיעים כמה "פתיחים" שנכתבו בידי משכילים וסופרים מצרים מובילים, ובכולם ניכר הקושי לקבל את ישראל בלב פתוח. מאמר העורך 1 למשל 1 נקרא "תרבותה של אומה או תרבותם לש יחידים?": ואילו הוגה הדעות והמבקר הנודע מחמוד אמין אל-עאלם מכתיר את מאמרו בכותרת "נורמליזציה עם מה שאינו נורמלי'.' המספר הנודע ח'ראט מרחיק · אדואר אל לכת אף יותר ומצהיר בכותרת מאמרו: "כן לדעת, כמובן: אבל לא, ואף פעם לא, לנורמליזציה. /1 כותרות אלה לא תמיד משקפות במדויק את תוכן המאמרים עצמם, ויש שבגוף המאמרים השונים, נאמרים דברים המעידים על עמדה רכה יותר 1 פתוחה יותר של הכותבים. אולם עצם הצורך להדגיש בכותרות את האספקטים המסתגרים והדוחים יש בו כדי לאותת לנו עד כמה קשים חבלי הלידה של מנטליות חדשה. 9 11 15 18 33 41 40 42 10,8 שירח בזאר קבאבי; פואמה; מערבית: לאה גלזמן נעמי שיהאב ניי: שיר; מאנגלית: משה דור יובל בן עמי: ארבעה שירים ראובן דרתן: שיר אברהם ברבד: שלושה שירים מחמוד דרויש: פואמה: מערבית: שמואל רגולנס חוה פנחס כהן: שלושה שירים מישל חזאו: שיר; מערבית: ששון סומך פרוזה עלי סאלם: ההולכים לאחור; מערבית: דוד שגיב עיסא לדכאני: חסאן והלילה הארור; מערבית: משה חכם ביקורת ספרים רות לאופו · על "פסוקים משברי יונתן" לענת דוברת בן-עזרא; ועל "כפתורים רכוסים היטב" למירה מגן רותי גור על "אמא להשכיר" לשמעון צימר שמואל שתל על "מיטה" לרפי וייכרס יהודה גור-אריה על "להיפגש שוב, 11 משוררים רומנים" ; לסברו דוד שמעון לוי על "1948" לגבריאל בן-שמחון לאה גלזמן על "האיסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מנית" לקלוד כאהן עת l ןןוו שנה יייח • גליון 182• אדר בי • תשנייה • מרץ 8 10 11 12 14 20 22 24 28 30 12 תמרנת השער: ציור של מחמוד זאיד, מאמרים נולד בסוריה, 1950 'חי בקפריסין יורם מלצר: "מעמאן בספטמבר"; על תרגום ספרו של תופיק זיאד לספרדית סאלם ג'ובראן: בין פונדמנטליזם לדמוקרטיה שמעון בלס: המבנה המעגלי ביצירת אדואר אל ח'ראס פרץ דרור בנאי: "צלול כעין התרנגול"; על שירת סעוד אלאסדי אילן פפה: תרבות שנות האלפיים במשנת אדוארד סעיד מוסיקח גדי להב על "להתראות נעורים שלום אהבה" - משינה r ~ ::~::.~..-~:: ~...~:: י'!'י ··;-.:: יי:י- :~:;~·-·•;י: ::·c~ ד:? -~ י- .·ר ··-·~ .:~:~:--.:..~ --~:--•••~:~ -.-.~~ שיחת החורש אוריאל זוהר עם פואר ערוד ועם ערן בניאל על "רומיאו ויוליה" לפי שעה לפי שעה: יעקב בסר: קטעי קישור ששון סומך: מה שאינו נורמלי המלצות מקבץ אירופי: ורה קוויך-שפיר חצי פינה: רוני סומק - פסיקה נטולי דואר נכנס 34 2 2 4 16 23 47 שחי 16 • 1995 • בסיוע: משרד האמנויות, המועצה לתרבות ולאמנות. עיריית ת"א-יפו - האגף לאמנויות. הסתדרות העובדים הכללית, המרכז לתרבות המערכת והמנהלה: סלי: 5619879, ת"ד 16452 ת"א המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי יד אלא אם צורפה אליהם מעטפה מבוילת. ירחון לספרות ולתרבות העוךר : יעקב בסר חברי המערכת: שמעון בלס, ששון סומך , זיוה שמיר עורכת משנה: עמית ישראלי-גלעד ניהול ועיצוב: מיכאל בסר ניקוד : שמואל רגולנס איור : מיכאל בסר ITON 77 Literary Monthly Editor: Jacob Besser :g Eaitorial Board ח a-giזוaM Shimon Ballas, Sasson Somekh , Ziva Shamir Vice Editor: Amit lsraeli-Gilad Management and Graphic Design : Michael Besser אורפז · מועצת המערכת: יצחק אוורבוך 1 גילה בלס, יוסי הדר , חומר יש לשלוח רק בדואר רגיל, כשהוא מודפס ברווח כפול נתן זך , א.ב. יהושע, רוני סומק, צבי עצמון , עוזר רבין , ש. לע צד אחד של הנייר. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש גיורא שוהם, אנסון שמאס המו"ל : אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות גרפיקה ממוחשבת: דפוס מופת -רוזמרין בע"מ בירשאל - עמותה לוחות: אורניב הו לצי n.u .ע.רותןן~ שהסביבה הקרובה מנסה להדחיק רנה ליטוין: הכחול האמיתי ; ג'ון אפדייק: כק: הספר ; מאנגלית: אנטוני סקרמטח: חלמתי שהשלג ולהתעלם ממנה. הוצאת הקיבוץ המאוחד; ידיעות אלי חידש; הוצאת זמורה ביתן; כוער; מספרדית: לאו קורי; אחרונות/ ספרי חמד ;160 ;1995 138 ;1995 עמ' הוצאת זמורה ביתן; 200 ;1994 ן~ t::: עמ' %1 לע ז'אנר המסה; שהיא, על-פי רנה · ליסוין' מסע "שעורך אדם בד · c אמותיו". מסות שנאספו ונכתבו במשך כעשר שנים. עיונים בתופעות תרבותיות דרך הסקסס השירי' על שפת השירה, על נשים ויצירה, על תרגום ועל המתרגם ועוד. אלזח מורנטח: אלה תולדות; מאיטלקית: עמנואל בארי ; הספדיה החדשה; הוצאת הקיבוץ חמאוחד;ספרי סימן קריאה; 512 ;1995 עמ' אחד הרומנים החשובים שנכתבו על מלחמת העולם השגיה. במרכזו' אוזפה, ילד שנולד לאידה, מורה אלמנה, יהודיה למחצה, בעקבות אונס בידי חייל גרמני. אוזפה, ילד אפילפטי' "מיזוג נדיר של דון קיחוסה והנסיך מישקין". בראש כל פרק - העמידה המחברת תמצית היסטורית - כרוניקה של אלימות ורצח. הגרי t :ק הוא סופר יהודי ביו- יורקי בינוני למדי, ש"סע קל", הרומן הראשון שכתב, זכה להצלחה. בק חרד כי נידון לשיתוק יצירתי ואישי; באופן מפתיע הוא זוכה לכבוד והכרה, ומסעותיו באירופה, בעיקר במזרחה, מהווים שלד לו ומן שנון ומשעשע. · נורית גוץ : שבויה כחלומה; הוצאת עם עובד/ ספריית אופקי 1:1;206 ;1995 עמ' ניסיון להביס בתרבות הישראלית ובמית ו סים שלה דרך סקססים שנוצר 1 י בה, מתחומי הפוליטיקה, הספרות, הקולנוע, הפרסומת והעית 1 ינות <תוך התייחסות גם לשלסי פרסומת, כתובות גרפיטי' כרזות קיר ונו'). מרדכי ' גלדמן : מראה אפלה; חוצאונ הקיבוץ המאוחד; 1995; 144 עמ' מסות מאמרים העוסקים באמנות, םע דגש על המודרניזם והפוסטמודרניזם; על הסקסס הספרווזי ועל הקשר לפסיכולוגיה. מאיר ויזלטיר : מחסן ; הספדיה חחדט t ח; הוצאת הקיבוץ חמאו rr ד; ספרי סימן קריאה; 128 ;1995 עמ' לאחר שתיקה של שנים, הופיע ספר שירים חדש של מאיר ויזלס • יר' המתאפיין' לעומת הספריו c: הקודמים, במיתון הקול וריסון בשימוש בתמונות "חזקות". את מ'~ומן תופס יאוש; עם זאת, נשמר היופי התמונתי של השירים וההבעה התמציתית והמדויקת. "מה v ו היה דם א; דמעה; הףא אבן עמ' ארסורו' שחקן כדורגל כפרי' בתול ותמים, יוצא אל העיר הגדולה, שם הוא נספח אל חבורת מהפכנים. סאלים נדכאת: חכמי האפלה ; מערבית: מתי פלו; הוצאת עם עובד; המפעל לתרגום ספרי מופת; 248 עמי דומן כורדי . למולא ב ינאף נולד בכאס, תינוק שבגר בן יום, הוליד בן לאשה שוסה ונעלם; כזה גם גורלו של בנו. הם שבים ומופיעים בחיי משפחתם, בדרכים מסתוריות. סיפורו של העם הכורדי שבצפון סוריה, "סיפור של מלחמת קיום אכזרית ודיכוי' של חיים של מציאות קשה, דמיון פרוע ומיסטיקה." מצטרפים למכלול מדהים בריבוי הפנים שלו." הוסיף אחרית דבר' הממקמת את הרומן ביחס למציאות ובספרות הערבית, המתרגם, מתי פלו. בני ציפו: מארש תורכי; הוצאת עם עובד; 222 ;1994 עמ' קלוד כאחן; האיסלאם; מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מנית;מצרפתית: עמנואל קופלביץ; עריכה מדעית: יהושע פרנקל; הוצאת דביר; 490 ;1995 עמ' נדבך חשוב בחקר האיסלאם, שהוא מפגר אחרי חקר תולדות אירופה. כהאן "מביא היסטוריה תרבותית שנכתבה מתוך אחריות ויחס של כבוד אל העמים המוסלמים" והימנעות מהגזמה בכיוון האקזוסי-רומנסי. בנימין תמוז: יעקב; הוצאת כתר; 250 ;1994 עמ' הוצאה מחודשת <במסגרת סדרת כתבי בנימין תמוז>. דרך דמותו של יעקב - ילד מהגר' גבר לוחם, משורר ואיש אבוד - מבסא תמוז את השבר בתפיסתו "הכנענית", ומתנה קי~ם יהודי בקשר עם תרבות יהודית. אברהם קנטור: אזעקת שווא; ספרית פועלים/ידיעות אחרונות/ ספרי חמד; 136 ;1995 עמ' כמו ב"גלגול" של קפקא, בתום משמרת הלילה, חש ראובן כי עבר אירוע מוחי קל' ואיבד את יכולת הדיבור; מרגע זה, משתנים היחסים בינו לבין הקרובים לו ביותר ובינו לבין עצמו; מה שנותר לו' זה להסתגל למצב החדש וממנו לקיים את הקשר עם עצמו ועם סביבתו. יואב לויטס חלוי: כופר נפש; ,זעףךה :• T ~רי~ה, ~ךרי ' ר;ת /i? לה ל.~.._ רומן שהוא כאילו אוטוביוגרפי' בו הוצאת ספרית מעריב; 1994; מיכל גו בדין: השם ; הספדיה החדשה; הוצאת הקיבוץ המאוחד; ספרי סימן קריאה; 346 ;1995 עמ' עמליה, חוזרת בתשובה ואורגת סליחות בהווה וצלמת בעבר' כותבת וידוי ל"השם". דמות רדופה מפוצלת ומסוכסכת, שאינה מצליחה להשתחרר מעברה ואף מזה של הוריה ניצולי שואה, שואפת לאחדות והשלמה על ידי התאחדות גואלת עם "השם". יהושע קנז: מומנט מוסיקלי; הספדיה החדשה; הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה; 160 ;1995 עמ' מהדורה שניה ומתוקנת; ארבעה סיפורים: התרנגולת בעלת שלוש הרגליים; סודו של הבריק; מומנס מוסיקלי; בין לילה ובין שחר; פרקים בניו גופיית המספר' מילדות לבחרות, הניתנים להיקרא כפרק מקדים לרומן "התגנבות יחידים", שהוא הפרק החמישי. ~ף ,ד~ז:; ~ע,מ;ן ;יל ~הין J ה/ ~נ;ריונ 7 ;:ז~קיף ~ה ל~~ ~J)ליכ;t." יצחק בר יוסף: מזכרת אהבה; חוצאוז עם עובד; 171 ;1995 עמ' גל · הבן האב <הסופר' יהושע יוכ · בר t ,>ף איש הניגודים והקצוות שעזב ו חזר; שהתפקר' שהיה "מושך ודוחה, ומפחיד ואהוב'.' המספר מנסה לשחזר את קורות משפחתו בתורכיה. המסע מלווה בעוד שתי דמויות של כותבים, לאון מג'ר - יהודי תורכי המנסה לכתוב רומן' ואגורה ססרססבנס הצרפתי' מחבר ספרי מסע. הדמויות נשזרות זו בזו ובקטעים היסטוריים ודוקומנטריים והמתחזים לכאלה. צבעוני ומרתק. שולמית לסקוב: טרומפלדור; סיפור חייו; הוצאת כתר; 279 עמי ביוגרפיה. מהדורה מורחבת ומעודכנת של "טרומפלדור סיפור חייו": הכוללת גם גילויים חדשים על האיש והתקופה, ומידע מארכיונים ברוסיה. גיל חובב: קיטש; הוצאת כתר; 206 ;1995 עמ' אור מואב מספר את סיפור גוויעתה ומותה מסרסן של אמו . התמודדות עם מציאות אכזרית ומאיימת, 320 עמ' מותחן ישראלי: רצח בבית בפרדס, חסיפה, כופר נפש, משפחה עשירה ומסתורית, מפקדת תחנה קשוחה וכתבת מקומון שנונה. סול בלו: גניכה; מאנגלית: אלי חירש; הוצאת זמורה ביתן; 115 ;1994 עמ' קלרה ולדה, אשת עסקים ביו י ו רקית, שמוצאה מעיירה כפרית שמרנית, מנהלת פרשת יחסים מתמשכת עם איתיאל רגלו' יועץ מדיני. סבעת איזמרגד שקיבלה ממנו, נעלמת פעמיים; סביב ההעלמות נרקמת מעין הרפתקה. נעמה גל: לכ של אכן; הוצאת עם עובד; 195 ;1995 עמ' אשה המלווה את אמה הזקנה, הלוקה בתשישות הנפש, בשנותיה האחרונות; התמודדות עם התפוררות וזקנת האם, עם רגשות אשם ורחמים. 4 גליון ····· 182 ~ ~ו ~זאר קבאבי ~ מערבית: לאח גלזמן ~ ו מתי יכריז~ על מות הערבים?? -T •1 י~~ ה~~~ ~:לדוהי ל~ . ~ר ~רץ לא לךמ;ת 7 ~ף ".יס~ ה~?~~ ._ ~מ~~ןה .;. ~ר r. ס~ר~ים תמיד סרכתי לשעשועי ונור שת.סלח לי אם אשנו את זגוגית ".חר!!ה י~ד~~ .. לע,ב;ד ' ~ליל ".וה~ד~ -ה;;,.; לי • כשאכתב שיר" אהבה• -•• T תרשה .לי 'לז!ת .i ס;ת .גמע-שה תארה . 6 ל~~ מ~~רי'ם ל~~: "-:ץ~ן ·· r : ה~~~ ל~רף ~ת ~ל מ~ 9p ~ים י~~~ ל;~ש י~~ ה~~~ ל~ . ~ר ~רץ q רי ry ן~ם הוא ק~ר י~.ד~ל~~ ל ry י;ת · סל~~~ מ~שו~ה ס~יד l ~סד;ת ~ן מןש;נ;ת נכ~ריר ~י ~ז ~~רש נכ ry ז:יר , עם ץ:~ , ~ת ~לי~ת ~qדזוי , נ;עדתי עם אחר;נת הנשים." ך~ 09 ט ~ת ~~דר ~דפ;ל ".ם~;מ ~י ~אזר~ ד~!כר q ל;ף Tמ~~ן ttt •2 •7 ה~~~ ל~ . ~ר ".ץר~ה~~~ ל ry זו~ע.ר ~ן pזמ7 ים ל:ד · ~· ~רל~דט ל ~9 ~ין ~קלל!ו מנ;קא ךמ~שוא." ,ו~ם ~ין ~ל ~9 ~ין לנער פני נמי הגשם." ~;י יס ~מ;ת ל~~ ןרא~י ~i ~ה ל ;j זו~~ר ת~יל'~- מח;ל ." וצריחי מסגדיה נ;כים בעיני qיו . ~ל;ם · קר ,יש 2": ה~~~ ר~.~ל:·~ ץך w~ה:ה··. י היו של;ם כלינ 2." 1 ידת ~ירהי לא.~~·~ בר~י~י 7;י ry ·~ 1·~ב;rןי היו של;ם מצ',ר 2." T ,•' : - לא יס 11 רו נ:ד ח!!לים מעל גביני י~.~ל'ה~~~ ".ץר~ . -:. •8 ~מל לי ~ם ת~~ · ב ~~ידת 1 ~ירה ה~~~ ר~.~ל~רץ ·~w ותמחל לי כשניגא'ה נהר שגע;ני." :-.::·.:".:-.:.6ה~~~ ·-הל~~~~ - ~ךץ ס~ר~ים ~~זרי ן;~ ~ת~~ א~י ן;~ · ר ~~בו . : •3 מנסה לצ 11 ר עיר אהבה." ~~דע ~ת ם v דדל ד:~י~ ד~ין מ 9".ת;ני~ w'ה:ה~- ~~חרות ל~-~- מק~רים." אבל הם נטלו ממני את צנצנת הצבעים nי ו לא .;שחטו" נ~ . את הנש 11 ות." ולא ידכאו -1 לא ry~ •9 ,לי ר~.~~ ~ת ~~~". ממולדת." :• T ·:: -זי ::-: ~ת מגוף." •4 נסעתי ןר;מה." צפ;נה נסעתי." ל~ת o· ס?ל ~ל ~9~ין ללא · ":לי~~ה • : -T T T י~~~~ ~דרק ~q דה ראשון." ;ת~ 7 ן;ת ס~ר~ים f ןם." ל~~ה ל~~~ ~ז:יי מ~~ה ה~;ר~ ~o".תש 11 שחרר את הא;הבים." 7 ~ל מ~~ים ~ryן~~~~ ~~~~·~ ~ת ~ל מ~~סמ;ת ".ת;נ~~מ א;ת; ריח." ~ין מ~;רים." ךש; q ~י ~;!!מ ים." וכל גבר~ השבט לא ילעסו האכל ו~ין ".ש:'מ ו~ל.ה מפ;~עים ~ת ל · ~ן ".ש:'מ ן~~ןלו' ~ת -םי~~~ ~ת i ך- ה:~~ :· ל;~ ".ם~ דןקי:" ~· ~ע,לו .. מנסה מ!!לדותי אמרו כי האהבה אינה ה;למת את עברם של הערבים." T של •הערב~ם:" מרץ 95' • : T הר · וט םאצ;נiT של :·.~· •הערבים :• •: T T : •5 + ' : -T ה~~~ 7 ~ן ממ~סל;ת ףמורשתם '.' T : - 5 ~ 11 =; ~ t -+ ~7 ~י ~ל~ים! ! •10 ה~~~ לד~ . :ן י~~ צףןת :במ;ל.ןת ? ב:? ryןיר' 7י~~~ י~;ק~ ן~~~ יpז~ ש; ry ה fד;~ ~י הז~ן ... ג;~ב םי~~~ לףןים םף~ןי~י רז f ~~רים ~~n ;ךי 91J .~ינ;תה~~~ לד~.:ן ן~ן-~ד~י 1 ~~דה w~Q ה · ~ין ~q ר;ת ry ~קיק 3 ל~ין ~םר;ת 1J ל~ן 4••• ף~~~קיץ ... ~~לה ~ת ~ריכףת ימל;~ ך~ין :רם י~~~.יריח; ... ולא דגים נמי הפרת ••. ךלא ה~~~~דן T.:.s •11 מנשה להאחז נבלתי אפשרי נאמצעףת השירה ... 'ר; i ך :~'לים •• נאזר קבאבי יד ז ' • •:: "T : :• ' : • ~T - : אבל בארצי מספרים את שער התמרים ... ~~9ה :~6י~~ bן;~- ~qלת bך~ 7 ~ם T •14 " זה מ~~ים wדה ' ע;קב י~~ ~םר ב~~ ס:!ך~ים והם מרעימים ואינם ממטירים ... נ'כנס~ם לנiנ.n מות וא~נ ·ם · י~צאים ... לע;לם :~ע,סף ר]: ~רה T ~ת ע;ר;ת סךט;ךי~ה ךלא ~~fלףם ... •15 זה המשים שנה ·~~-g ה י~~ 7~. ~ר ץרזt 6 ~~רא"ת _.~iJ ~~לה - ~ךץ ס:!ך~ים. ם]:~ -ע~~~ סע;ךקים ם]:~ף -ע~~~ iJ.ס]:~ משתם 'ךף~~~ה את עצמי שאלתי: 6 ד ~~ייזף ל~- מ;ת- · 6~ר~ים ... ם;~י~~ ~ י~~ " ןה ~ית i? דר;ת ?ףג~~: ף~י ה~~: ע.ל.יחם? ~~ין ~· ~ןם ~נ;ת ... ףד~ין ~~לם ~~ים ... .ו~ין fא~~~ 'ל~~ . ו~ין ~י !!ל~~~~~ •16 אני מנשה מאז התחלתי לכת " ב את שירתי למד '~iוiJוiםר~ יי~~~ ·י~;ב~ · 'ז~~? ~ב;ת ס~ר~ים. ~דל י~~;ת ס:זיר ~ןים ל~ qןה! ! •12 ה~~~ ~~יר.rו י ל.~ה i א;נכר .•. ~n ףץ ל~ל 9~~1J י'ם ... ~חףץ ל~? IJ~9i?~ים ... ~חףץ 7 ~ל rilJ ~נ;ת ך:ב 9ןךים ... ~~9 ה יוr.ךי~~ ל~ה i ··· א;נכי f ~ל ;לףת ~ה ך.לזt... f די לחף ש' fרדי~~~~ י;ם ~סי ~ל סןי , ~י nק~; י~~ ילזt ~ת ע,~ר :במ;ןךת ... •13 ~~ 9 ה ז~~ס.י;נר י ":לי ל i?רא ~:. נביאי הערבים. ועל ·n כמ~ הערבים .•. ועל מש;ררי הערבים .•. · ךלא ד~~הי Tא~~ ~ירים-~ל ci ד~לו'~ל ·• ~ים 'J ףם'לי ל~~ן ח~ן ארז ...1 ם~~ים דר:בם ... הפלא ו!כלאז i.. ךלא י~-~~ד ~לא ~ד~ים ~~ידם ~דחי~ים ~ין ו~~ IJ~~ים ... ף~ין ~~רים לחים ... ולא ראיתי אלא עת;נים המסירים את נגדיהם הת nת;נים ... נלש ;i ף הנא מא~שם :••:• :•• זה ו~~ Q~IJ ך~~ ל]: · :- לכב; T,• נשיא :• א i~:. ז~הף ק;ל i ~ל iJ~מל.ר • ל~• T ~ו:ת ס~ם ttt ד~ינרי ~דא;ת ... ך~יז ~ל ~דא;ת ... א; איזה מלרה בדנית שהזהב מתערם נכפ;תיו ... הפלא •ופלא" !i•••:T-T T -: ""T : • ד~ינרי ~נף~ים .•. ך~נף~ים ן:~ ... : •: •: T •• : ג 1 יון 1a2 + 6 נעמי שיאהב כאיי מאנגלית: משח דוד ירושלים הבה נהיה אותר פצע אם נגזר שדמנו יהא שותת. הבה נלחם זה בצד זה, אפילו האויב הוא אנו עצמנו: אני שלך' אתה שלי סומי א;ל;פ o;ן , שוודיה ~ין לי ן:~ז: לד:ןת סבל; של מי גן;ל י;תר . ש~. לי •ן:~~ •• T נ~ד~ים םיר~~~pזס י~ · :ןל ,ם~~ ~~ר~יה י~~ 'רן:~ה~~~ ן~~~ראש; . ז~~ לא ~~wn ם w~ר • ףני~;ע~~~ ~~אף ~ת ס~קןה סר~י w ה ואת חרתה: ה~לד שנפל בצב על Tרiפנ•::ו~לגרn- בית אןב; 7 לי ר~~ 79 ~ים ~: ~ךכ; ~ב;א 1 ס; ,.היtי ס~~ך 9 קים ~ידם נ;~ים. ו 5 o ר יא~ר ~· ר ,ידיד; ~o/ ליר ס~~ן w~. ףז ~ל ~פ;ר . ואבי מתחיל להצמיח כגפים. ז: · -:·:-:·-:ז- · ~ל ~ןם . :ש ל; ~קדת :ה~ך~ משחף ש n ~ינף שכחף לתת לנף. T " T : T ·· -.'' .'' אדם ב;נה בית וא;מר ' ;,~~w ו י~~ ן~- b ,~קום" ~w ה תך~;, ~ל ~r ~ם;ק~ שתדבר אל בנה. ועצי זית .נאים ~· שי:ר- ~,ל · ם -:רמ;'א : • T • -•• "·~י .~4~. ~·? א;חב ,ת;מס חד ~Q.rו. ~מ;ת .ת;ב~~~ 11 הףא מצ;ר צפור בעלת כגפים ~ךסבות ד:ז 7 ~שות- =-ה~ Tת~-~ o/ ~י .ת;ג~ מדףע אנף אט~ים עד להשחית ? o :לי_ם Tפ; o/ם~~ ~ל ר~--תי~ oR ת: ר;~ים ~ן;לים, ~לףל;ת ק~נ;ת. ~ם .rו~ה ~ת רא~ף ~~לא מ~י~ה . . . . , יחא " זה ~~סר . . :ש במחי ~ק;ם ;ב~ ~ין מ~ד~ה .ת[/~;צ אני נ;געת בחדת;: רףח, ףזרעים. :-·--:'T-ז: · ~~חף ד;חף ףניt;א~o/ ד~נף. מאחר אבל הכל מגיע בפעם הנאה. T T -----' --T -: T •', : נע מי שיח אב באיי, מהבולטות בדור המשוררים האמריקאים הצעירים, נולדה בסט. לואיס שבמדינת מיזורי' לאב פלסטיני ולאם אמריקאית. עשתה חלק מימי נעוריה בבית משפחתה שבגדה המערבית. מתגוררת נסאן אנטוניו שבטקסאס. חיתה בין נציגי ארה"ב בפסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים, בשנת 1993. השיר המובא בזה לקוח מספר-שיריה האחרון 'מ'זוודה אדומה", 7 מרץ 95'••••• -+ סל~~י ~:;p ב;ת ~ל ס 77P סמ;ת :ןל ~ך j? ע ס~ל.רי,ז:ה". ךח~ה :ןל ה~~ך~ qרף~ים .•. ךח~ה :ןל ה~~ך~ ~צף:;ים וישףעה מאללה תב;אנף ... i ל ~ר i? ע -ס ,~ל.רי, r::.ה: •17 ה;י מ;לן~י: ס~ם ס~כף ריt;א?Qןןת Q ך~י ~י~ים ~~נף ע; p ~ים ~~ד~ים ו 5 o ר ~רף~י ry ם? ~ז ~יר ~ך~ה ריt;א ~ם ,י~~קף ~ת ס o/IJ??ל~ •18 אני". לאחר המשים שנה ה~~~ ~~~, ~ת ·~ ה wד~ינר י ... ד~ינרי :zםיpז ס o/;n ~ים ~ 5ו~ w י ס~ ry ~ר הם משחף מאללה." כמ; כאב ראש." ;מ~ ן:~- 7ת. ·~.-:T::•• כמ; צרעת." כמ; "גרב. ד~ינר;-~ת ס~ר~~ףת T ק~~ת ~~~יןה תי~~~ ~ל ךהףט ~".קי~ ו 5ר ".י~~ לא ן~ינרי ~ת :"!!םי~ר~ס לונדון 1994 העוות: 1. שיו בודד )POEM< 2. שמות שבטים חשובים מתקופת הגיאהליה. קד , יש הוא שבטו של הנביא מוחמד . 3. אבן חן יקרה למחצה (~ך~יאול) ש~בעה חום-אדמדם. 4. חלב מוחמץ (כמו )ן~.ל .. 5. חבל ארץ בדרום ערב <כיום חלק מתימן) המפורסם בקפה. הערת המתרגמת: סימני הפיסוק המופיעים בתרגום תואמים את הפיסוק בשירו של קבאבי' כפי שנתפרסם בעיתון יקיל '"א~~ המוסף הספרותי של העיתון "p ל אל .עךב"' מיום 18.11.94: ~זאו קבאבי הוא יליד סוריה )1923(, המתגורר וכותב זה שנים בעיקר ב~יר;ת אירופיות כפאריס ולונדון . מן הפופולריים והנערצים במשוררי העולם הערבי בתקופתנו . נתפרסם בשירתו הארוטית הצבעונית וה~רגשת וכן ב~יןת המחאה החברתית שלו' אותה החל מפרסם, בייחוד מאז ה"נכבה" <חרפת -הפורענות) של מלחמת ששת הימים והשלכותיה על העולם הערבי. בשירתו הפוליטית, כדוגמת השיר המובא כאן' הוא מוקיע בחריפות את נגעי העולם הערבי גילויי ה p ~ליזם וח;סר המעש, ההתמכרות לרווחי הנפט ולאמריקני_זציה, משז;ורי העריצות ודיכוי חירויות האדם וכיו"ב. כתיבתו נוטה לעתי 6 קרובות לארכנות, לחזרות ולסממנים רטוריים אחרים כגון הפלגות יקt~ןדףt ציה. עם זאת, היא מרתקת בנועזותה ובכנותה הרעיוניות ובעושר הדימויים וה~~אפורות. תרגומים לעברית משיריו נתפרסמו בארץ כבר החל משנות ה 170 בהם "לחם, חשיש וירח" בתרגום ששון סומך וכן "~לקיס", שיר אהבה ומספו על אשתו שנהרגה בהתפוצצות בשגרירות העיראקית בביירות, בתרגום שמואל רגףלנט. :מ ן לתכנן גמילה ממנו. ועם זאת הסיכוי מציצנות מקברית "לומר זאת אחרת" להחזיר או יתו ל"מידתו הרגילה" <עמ' 39( כמעט אפסי. '~ LI ~ ביחסה לzזן הדוברת אל הדמות יש הרבה אובססיה ואמביוולנטיות שמעון צימר: אמא להשכיר ; ענת דוברת בן עזרא; פסוקים : IJ, < 11~ . . 1 .1 •. ." t משכרי יונתן; דביר; 1994;80 הוצאת הקיבוץ המאוחר; עמ' הגברית וסבשיריה. אבל בעצם ברור 222 ';94 עמ' כבר מהשיר הראשון "מה שקרה / הן . · יש משהו ייחודי בשיריה של ענת בהבל פין' המתוק; נתמלח" <עמ' 7( אולי אחת העדויות המשכב ערת ביותר לכוחו הסיפורי , המעצב, של שמעון דוברת בן עזרא, ב"פסוקים משברי שבכלל ל: !i משנה מי הוא באמת הגבר יונתן": אולי האומץ לבטא את הרגש המשתולל בהשתוללותו' לצלם את התמונות שהוא מעלה, מוזרות ככל שתהיינה. יש אומץ בחירות שהיא לוקחת לעצמה לכתוב את הדברים כהווייתם אצלה. נושא ספרה בנלי' לכאורה: פרשת יחסים סבוכה, קשה, התמטיקה ברבים מהשירים רומה: אשה הנזקקת לגבר שלה. הזדקקות ארוטית ורגשית קשה מתסכלת ומכה בין גבר לאשה. לרגע נדמה שכולנו כבר היינו בסרס הזה ש"גיהנום אתך" <עמ' 50( ו"בדרך הביתה / מפרקת את שמו ,/ מתכננת גמילה"." <עמ' 13(. אבל לא, לא היינו. התסריט, הבימוי , התמונות, המדהימות לעיתים, כולן של בן עזרא: אולי מדי שלה. יותר מכל הזכיר לי הספר הזה את שיריה של יונה ו ולך . התמסיקה ברבים מהשירים דומה: אשה הנזקקת לגבר שלה, הזדקקות ארוטית ורגשית קשה, ובו בזמן, נלחמת לא רק על נשיותה, אלא גם, ואולי בעיקר , על מכלול האוטונומיה שלה. ראה שיריה של וולך: "אנסוניה", "ססיליה", "הגביש היפה", "לולה", ואפילו שירה השערורייתי' בזמנו , "תפילין" <מתוך "תת הכרה נפתחת כמניפה"), גם הפואטיקה של השתיים דומה בנקודות רבות. אולי בעיקר בחירות האמיצה הזאת לבטא את עוצמת החוויות בצורה סובייקטיבית ואסוציאטיבית מאוד , אותנטית עד-כדי סוריאליזם. אלא שרולך , בהרבה משיריה, דברנית יותר, שכלתנית יותר. ואילו בן עזרא "מסתפקת" בהבאת הדברים כדמיונה וכהרגשתה, עם פחות גודש, פחות שימוש באמצעים, לעיתים, פחות פיתוח והרבה פעמים, כמו במכוון פחות מסרים. הדמות הגברית בשירי בן עזרא מנוכרת; גבר מוגבל ביכולתו הרגשית ואפשר גם הארוטית והאינטלקטואלית. גבר שגם כשהוא מאוד משתדל "להוציא עבורי". מלה פרסית" כל שהוא משיג "אז מעצמו - הקשבה שהקשיב."" <מתוך עמ' 10<; גבר שזכרותו "היא הרי / הדבר הרך ביותר; שיש "".ךל <עמ' 21(. אבל הגבר הזה מקבל אצל הכותבת מעמד של אלוהים "אלוהי? תחנוני אינם אליו / תחנוני ליונתן." <עמ' 37(, ומעמד של רוצח "איך שניסית להרגני כף" <עמ' 20(, ומעמד · של מי שצריך הזה, מה שמשנה זה מי היא, ומה דמותו , סונוצרה בה, עושה לה. וזוהי , אולי , הנו~ודה העיקרית של הספר הזה - ה-מי היא. המלחמה הפרסית של הדוברת ז~ל נשיותה, ויותר מכך , על זהותה. ''' בערב אמרת / הנה את נשארת / שלומית / מה זה אומר / שאת נש'} ; ךת, / מה זה מנבא עליך?" <עמ' 23( וראה גם השירים בעמ' 30, 36 , 32 ן}~חרים. ספרה ~'ש בן עזרא הוא ספר חזק וכואב. האהבה, שהיא מתארת, היא בצעם אה בה ללא זכות קיום "ואיך שניסית להרגני בך". וישנה איזו סתירה גזיולה בתוך האמירה - 'אהבה שאין לה זכות קיום': הרבה משירי הספר ע : וסקים בסתירה הזאת, באבסורד הזה, כמו השיר היפה, הפותח את ספר , שבו נאמר "שבריך ימשו שלמים" <עמ' 7( ומתואר הבל-הפה המתוק שממליח. אחד מיו 1 רונותיו של הספר , בכך שאינו מוזיימר , כך נראה לי , להביא בשור ו ת גדולות, קי ו מיות. הוא מבטא, ו היסב, חוויה אישית של הכותבת. חוויה קונקרטית ובעלת גשית. · עוצמה ן עם זאת, הע ו בדה שהחוויה המתוארת בדרך ייחודית, איננה ב . דירה וייחודית לכותבת, מאפשרח . לקורא <וקרוב לוודאי שבמקרה זה יותר לקוראת> להזדהות עמה, ולדזוש את עוצמתה. ואפשר כי בכך סמו י ן סוד יופיו של הספר הזה <ושל שירה בכלל>, היכולת לעשות שימוש ייחודי בחומרים שאינם יחודיים ., וגם ההפך, היכולת להשתמש בחומרים ייחודיים <דימיונה וחוויותיך ; הפרסיים של הכותבת> כדי לבטא חוויה שבעצם איננה ייחודית. אולי כדברי נתן זך - "לומר זאת אחרת" או לברר "דברים מבוררים", בחלקו ד iשנ י של הספר , בחלק מן השירים, דומה כי לא המתינו די עד שהרגש ידעך , ולו במעט. שירים אלה לעיתים t ~ישיים מדי , לטעמי; עשירים מדי במכ t אפוריקה שבהם, שתפקידה הרי להפוך את החוויה האישית של הכותבת למה שהקורא יוכל להבינו , למצוא בו יופי, להזדהות עמו. כאלה הם, לדו 1 :מה השירים בעמ' 49 והשיר בעמ' 54 "מה ראית, קיקי? /." ~נרה גדולה זוהרת / אחוזה בברושים . /." מטפטפת / חיוכים חשבת ספות פות" <שם> ואוזרים. אבל כאמור , הסך-הכול הוא יפו ; ונוגע, באותנטיות שלו וכמסירן; הייחודית של עוצמת החוויה, מסירה שמכילה בתוכה לא רק את י,; : וצמת החוויה, אלא גם, ממש כשם שנכתב על השער האחורי , "תובנה ו::סיכולוגית מעמיקה". • רות לאופר צימר , היא האפקטיביות שבה פלשה אחת המסאפורות המרכזיות שלו המציצנות - אל הווייתי כקוראת, והפכה אותה מושא מובהק לחיבוקו המניפולטיבי של הטקסט. בעזרת תיווכו המלגלג, המרושע במקצת, של צימר , נאלצתי להשתתף במעגל זה של תקיע~ת נרקיסיסטית, ולהוסיף משלי עוד זוג עיניים משוללות חסד לסך ההצצות של דמויותיו. ביחד , באיזו קנוניה של עליבות משותפת, אנחנו מציצים במציאות הפג ימית העקרה שלהם, בסיפורים ובטראומות של הזולת המזינים אצל המתבונן געגוע לאותנטיות רגשית, חווייתית, ולבסוף, בזולת כססריאוסיפ ריק, כקולב, כמעט אנונימי ולכן לגמרי לא מאיים, להזיות אוסוארוסיות. אם אין די בכך , עלי להוסיף עוד ו לשאול את עצמי באיזו מידה מייצג המכס החומסני שארבעת "הגיבורים" מפנים ממרחק כלפי הזולת, כדרך לסיפור אוסוארוסי , את כלל האנשים הכותבים, שהזולת - גם זה האהוב, המשמעותי - הופך עבורם למושא כתיבה. בהקשר זה, נתפסת הכתיבה בוודאי כניסויה הלגיטימי של הנרקיסיסטיות, והכותב, כל כותב שהוא, הופך לשודד איברים המנסה, ביומרה ובגסות, אבל גם תחת מסריה של מכובדות, לתפור מרקמות התאים שלו ושל זולתו מציאות חדשה. נראה אם כך ו כי הניכור החכם של צימר תסס, אצל קוראת אחת לפחות, לכדי מצב של כבדות בסולת הומור . לע עמדת הריחוק של הסופר כלפי ברואיו אפשר ללמוד כבר מבחירת השמות שנתן לסיפורים. המשותף להם - הגדרה אנסי-דרמטית בעליל ו מקטינה במכוון , כלפי ההתרחשויות אותן הם משרטטים. "מסיבת חצי יום הולדת" מעיד על מסיבה, שערכו סבים נלהבים ליום הולדת שישה חודשים של נכד יחיד ו אך בה בעת, מעיד גם על מצב של חגיגה למחצה בלבד. כזו המנציחה את חיי התלות המנומנמים של הגיבור ו "איש חינוך ומשורר", המקנא בחריגים החברתיים, בחברו שישן בגנים הציבוריים, בשכנה המטורפת, בכל ההולכים "למקום לא מוגדר" <עמ' 38(, שאינם חלק מן "התמונה השלמה-פגומה הזו של משפחה זעירה ומסובכת" <עמ' (. 53 "עבודה על תפקיד" מנתץ כל אשליה של חמלה, על-ידי הגדרה צינית -דדוקטיבית של התעמקותו האובססיבית, האמביוולנטית, של הגיבור השחקן ו בהזיות הטירוף של אהובה לשעבר, כבסיס להכנת תפקיד. יש אמנם חוסר התאמה, מפתיע לכאורה, בין הפלירט המתמיד ~.:· ונ ·~ 1' צ~כו: בא '""ל ·:-:: : כיר ·.: שמנהלת תמר פזיזה, היוצאת ונכנסת מאישפוזים פסיכיאטריים, עם האלוהות, הנצחיות, המוות וההרס העצמי, לבין גיבור המשנה הצ'כוביאני הדהוי, שעל עודד לגלם. אבל סופו של חומר גלם זה, כמו רוב חומרי הגלם האחרים בעולם הבדוי שמעמיד הספר בכללותו , שחשיבותו בחיבור המוחלש, הזמני , שהוא עושה בין הגיבור לבין עבר סערן משמעות ורגשות, עבר של רציה, שמעבר להשלמה הנוחה או לאוננות הדימוי של אמן וקהל כשותפים במציצנות עומר במרכזו של השיח הפוסטמודרניסטי המאפיינות את ההווה התשוש. קר באמצעות הזיכרון של תקופה שבה חי עודד באמת ולא שיחק בתדמיות של רגישות, התחשבות, פיוטיות וכדומה, הוא יכול לשחק חיים של ממש - ולוא גם שונים בתכלית משלו - על בימת התיאסרון. וכמובן, בכי מתחסד אחד מסדיר בעיניו את חובו כלפי תמר ומכשיר אותו לשוב לחיים של התבוננות בסולת -אשמה לקראת התפקיד הבא. "הרהור מוזמן" ככותרת מכרסם בכוחו של אותו הרהור , מעצם היותו מוזמן , מחוזר ו על-ידי המהרהר • עופר סברדלין , המהרהר רנן , מין דמות של מספר מתוסכל , מזמין כל מיני גירויים על-מנת לגרש את השיעמום, להעיר את המחשבה. כך , למשל , הוא מחליט ששמו מאיר הרצוג ובונה לו ביוגרפיה ישנונית מקבילה. כך הוא גם מנסה לשחזר מקרי אסון להם היה עד, על-מנת להרגיש משהו, אבל נמנע ככל האפשר מן המחשבה על האסון האמיתי - מותה של בתו. ממציא ביוגרפיות לכל מיני אנשים שצדו את דמיונו , נמנע סברדלין אפילו מהצצה בזולת או מהתבוננות רעננה בזמן אמיתי , "כי ממילא מיד כשיחזור הביתה, תיעלם החוויה ותתווסף למאגר זכרונותיויי <עמ' 189(. כל-כך עמוק הניכור של סברדלין , עד שאפילו את השינה הוא מנסה להזמין 8 ןגליו ····· 182 ידי שימוש · על בכפילו הבדוי' כמין בגלל סרבנות הניש ו אים של הבן -האינדווידואליו ת של הז ו לת והופכת הזולת ולשם כך חייבת להיות לו פי ע · מנסרה שהוא חוזר ואומר: '"לבסוף שורש כל רע על ו לם המושגים אותו לאובייקט עובר לסוחר' ע ו מד ממשות משלו שאינה מסתכמת בשיקוף ~ 11~ הגיע השחר ומאיר הרצוג נשכב במיסה המדווח של האב, ובעיקר עם אמו' במרכזו של השיח הפוסטמודרניסטי' מעגלי של המתבונן. ונרדם"' <עמ' 222(. אותה כמעט רצח במשך שלושת והפסימיזם המנו כר של צימר מתקיים שתיים או שלוש הקריאות שערכתי 5 קר הסיפור המרכזי' המקנה לקובץ את החודשים בהם כמעט התחתן. וכמו כל ב ו ' לפיכך' כנדבך נוסף, גרוטסקי' ייאמא להשכיר", · ב צבעו גם את מבטי שמו' זוכה לשם דרמטי של ממש: פתולוגיה, גם שורשיה של זו לא משועשע, אבל משולל חסד במופגן: לזמן מה בגרוטסקיות מפוכחת. אבל ~1 "אמא להשכיר". בחירה זו מתאימה באהבה יתרה דווקא. ובעולמו של ואפילו יחסית לאמירות עכשוויו ת למרות הרטוריקה בעלת העוצמה, להפליא לסיפור שהוא מין פרודיה על שסיינמץ הם נעוצים בגעגועים אחרות. הרחמים היחידים ברפרטואר למרות בשלותו של המתבונן התיאסרון המשפחתי הפרוידיאני: לילדות כמקום מוגן' שהמוות אינו הבדיוני של דמויותיו הם רחמים ויתרונותיו האחרים, מעדיפה קוראת במרכזו רווק מזדקן' יעקב שסיינמץ' קיים בו _והזמן נמתח לפניו, עצמיים, ודבר . זה עושה אף · אותן' על זו להיצמד לברירותיה שלה ולעיקרן המתקשה ליצור משפחה משלו' בגלל מתוק · מתוקונצחי . כל מודעותן' פריכותן' ואנושיותן - נאיביות שיש בה געגוע למרפא הנישואים הפתולוגיים שהוא מקיים הדימוי של אמן וקהל כשותפים לכאורה, נעדרו ת חמלה אמיתית. כי ונוסטלגיה לעתיד המואר בחסד. • עם הוריו - עם אביו שמת, בעיקר במציצנות, המפקיעה את מושאה של . זו חייב תמיד להי ו ת רותי גור יובל בן עמי על אודות חשיבותן של המרקחות לצביעת הצמר קינח קייצית ~ ל ' א ~יף ~ז ר~ים ,ףנ~~~ אףלי םי~וrא~ ~לי;ן. כל ם~יו.ז;"~;כ~ o ל;םט;ת, ל;םט;ת. ~ ח p ~נף ת;"~ק ~קנ;ת ~ל י;~ o~דע;ת oללף כל ~ךקי ת';פ~ ,ידי~ q6 שף~ים. ~p ~נף ךנף~ים י.ל~~~ ry ן. נש;תינף נרדף את הגז הטרי' . וח~ליחף ~ת no~ץל-, oר~ .זי~ ים ·; ת~ח;ךים לעניין כפיות טובתן של קינות קייציות נלשכ;ת J טףל;ת צהרים: . את שלטי הרח;ב;ת הגרלתם לממרים בלתי נתפסים. ףנ~~~ ךנף~ים י.ל~~~ ry ן' אתם י םינiסרפמ את םכיוi;ב-;חר: ברדי;' ,ה~ז~ולכtב'· ,ו o/;o ם ~רץ 7ת;~ן , ך t2W ף ~ת o~ז o~רי , ל~~ ~ר~י g~ ~קףך ל~~ ~רזקי ~g י T~~ראי ~:· :·•:ז~~ך o ל ~ח~ץ , ךח~יף .זי~ים ~ח;ךים. ~:z ל ~רזקי Qים 7 ~מףש ~~7 פ;~ים ~נףך~ים. ~g~w ק, כ~ה ~ךב ~ח ·ל. י~~ לא ~א לךח;ב;ת ס~ךה, ~י o/ הף א~: ~ל ~oת o ~דע;ת, ~ה ת 'א~רף? והבעיר מדףרה, T ' • : : כ ךח~ר ~ת :דיו . אני לא נא לרח;ב;ת האלה שלכם.ן~~ ליס T ~ר ~ry ם. T·: '.' ' T ,' " החוליה של שייקח מביאה כבור ליישוב פעם היה לי חבר . הו~א Tי wב ~qנףת 9 ~ךים ;ין o/ דרות ךי 9~;ק Q ין לךח;ב .ם~ חצבנף הרינף כדי מדרג;ת. הףא י~~ 9 ~רים w,ו סה די 9קי ,q מ;ן די 9קי · ' ': -'' : '' T : -T ךר~נף ך;~ינף , ול~ד ~;אי ~ל ~~לט;ן . ~j? ~נף ,ת;פ~ן~~ o/ ל~עףךים ~ק;לג' ~א ס~יד ~,ך;כ שףךת Q ילף~זקים ;ין ~אן ל~ן~ר' ~דל ~ת ~wל o ~~רה הףא T ז~ר ן:~~ · ;ין ~~wיו 7 ~ין נ;א o/ ע;ת סא;ר · ~ת ~י~י ~נ;ת qo~-ש~ o/ רה הףא ו~~ ן:~~ , ~.ן:~ כתתנף אתינף כדי חךב;ת. ד~רנף ~ק;ל , לח~~;ר ~ל ר~ש oרחפ;ךים. .-:....:.. ז-: ~i?W נף w ד ינף .~~oת ל q נףת ~נף .i? ~י;ן נכת •pך Rי~ ~פ~ר · · ח~ oלנף oכ;ת.;פ;ס~ o/ ל ךדר חיא Rר 9 ה ~ל ת;ך q ;ניר ת;ד;ס~~ והחבר שלי נ;תך wo ~ז ל;ז_~ o~דע;ת 9 ~יב ;יסי · אשמדאי מחפש לחמ;ר • ב · ו ry ה ;ת;א~ ~דר ~תף oo/ ל ~פוך~אט;ךי; :,. ז · -:-:-: ;ת~ נ;~ק ~ל o~ט;ן . o~o ר ~~ריק ~ךכ;~יו o/ ל o/ה'iזל ~ה ת 'א~רף? ה~ר~~ · ~ל דרו ry .ן;ר~ o קידלי ~~T זג ~כ;ס;ת o/ ל ד:ר f כל מכ;נ'י;תיכם הל;הט;ת, ל;הט;ת. ~~סל ק~~~ o ר ן;ר~~ . כ ' ל ~ר i?. י ~י ת · פו ,ייי~ 'ם q.-כiי~ףש o/O~~9 ר try ר ל~ר;ן • יובל בן עמי, בן שמו נה עשרה. חילונ י . נע ממקו ם למקו ם ומעיסוק לעיסוק. 9 מרץ 95'•••••. את השירה הקיטנמכ;t" של דמיה" <עמ' .)ן~ הוא ך;צה לעמוד על קרקע מוצקה, לחוש את האמת ולא לשגות באהבה חלומית, שגויה נעצם קיומה, עד כדי שכחת היש. "הניתוק בין חל ו ם ליומיום" וההתנגשות בין "האפלולית הניחוחית ובין האור הבהיר ; מפקיעים אותנו מראשוניו ת מד ו מיינת'.' אף-על-פי-כן ו "תנועת רפי וייכרט. בשפת סוף חמאה. מכנח את השירה "9 מנטיקח של דמיה" ושליטה לא רעה "באיך". אבל משבאים לבחון את "המה", מתעוררת בעיה. נושאיה של מגן לוקים הן בחוסר ייחוד והן נחוסר עיצוב. אין הצגה ברורה ומשכנעת של הבעיה ומאליו גם פתרונה לוקה. יש משהו לא משכב ע בסיפוריה היפים, ואפשר ש"המשהו" הזה מתמצה בשאלה המתעוררת מעצמה לאחר כל סיפור - נו אז מה? מה כאן "המה" נעצם, מה היא אומרת, מחדשת, מאירה ו;או מעירה שאיננו יודעים? רוב סיפורי הספר נכשלים לענו ת על השאלו ת האלה. על בעיה אחרת שעולה מהספר ו עמדה כנר המנקרת יהודית א ו ריין ו במאמר במוסף הספרותי של "ידיעות" של שנת, שפו רסם לאחרו נה; הכוו נה ~ו כפתורים מקושטים ~ו מירח מגן: כפתורים רכוסים ר,יטכ; צר התפר; כתר; 1994 ספר ביכוריה של מירה מגן' "כפתורים רכוסים היטב", עורר התייחסות תקשורתית רבה, מיד עם הופעתו לאור. עוד בטרם הגיע הספר לחנויות כבר הופיעה הכותבת בתמונת שער גדולה על מוסף השבת של מעריב, כשהיא מלווה, בת ו ך הח ו ברת, בכתבת דיוקן נרחבת . שב ו ע או שב ו עיים לאחר מכן כבר ד ו רג הספר במקום הרביעי ברשימת רבי המכר של "הארץ ספרים", מותיר תחתיו את "קול ו ת הערב" לנטליה ~ האושר של עצם ;ןי ו ת.ך" <עמ' 22( ג ו ברת על הסקפטי;ת, כולאת את "הראשוניות המדומיינת" נ"איש ו ן העי ן הצו הל" וכ ו תנת שירי אהבה. רפי וי י כרט נזהר מן השימו ש נ"אהנה", שיש בה ריח של "ר ו מנטיקה'.' אמנם "פעימת הגופים לעש המיטה / צ ו ברת תאוצה ומפוצצת קיר ו ת" <עמ' 29( אך יש והכ ו כבים "נחים על מצחנ ו כמ ו מטבעות זהב על ארונו ת עיניהם" של פרעונים קדו מים ו "חיות קס ו מות" מעולם האגדות, מקיפו ת את "הצללים המאושרים של הזו ג הלפו ת בחיבו'.'קהפר ק השני של הספר הו א "שירה" על השירה. א ר תה הגדיר רפי וייכרט כנר נפרק הקודם כ"מאנק עיקש להקפיא את הפ ו עם", "להפקיע דימוי מן הזמן" <עמ' 15 , 16(. הוא גם השווה את האהבה לשירה, כ"סידור העקשני של המלים --- כהפקעת דברים מג . זרת מותם" <עמ' 19(. נפרק זה, מנסים השירים להגדיר את השירה בדימ ו יים ו נמטאפורות שוי יכרט מלביש אותם מלים. שיר הוא "פרח ארגמן-כהה בתוך השדה המחוספס ו הלבן של הלשון", פרח שה ו א מטאפ ו רה ל"נקרדת הדם המבעבעת" לאחר ש"אני נועץ סיכה בלש ו ן" <עמ' 33(. ה?~נ" דבר השירה כ~~בה עמידה, כת.יבת תעודה." אומר וייכרט. לבעיי ת האמצעים הספרות י ים א ו בעיי ת דיכ ו יים. שפתה של הכ ו תבת גב ו הה ואמצעיה הספרותיים רבים <מדי?) ו ייח ו דים למדי. שני אלה יכ ו לים ללא כל ספק, לתרו ם לעיצוב ו ו לשלמ ו תו של סיפו ר אחד ו אול י אף יותר. או לם כשאו תם דימ ו יים, מטאפורות, תיא ו רים, חו זרים על עצמם נשנים עשר סיפ ו רים <הגשם, השמים האפ ו רים, ע ו שר הצמחיה ו הפרפרים המרפרפים, מרפרפים.") הם ה ו לכים ו נחלשים, ה ו לכים ו מאבדים מאמינותם, וס ו פם, שהם פשוט משעממים. ספרה של מגן 1 אם כן 1 אינו ספר רע א ו מיותר חלילה, במי ו חד על רקע העדנה שחיתה לאחר ו נה לסיפ ו ר הקצר אצל הסופרים הצעירים בארץ. הדנה מהקבצים שפורסמו נשנה-שנתיים האחר ו נות <גם נ"מכונד ו ת" שבהוצא ו ת הספרים> נופלים ~חמתם מהספר הזה. ו גם לא ו ר העובדה שזה הוא ספר ביכורים. האם די בשתי עונדות אחרונות אלה שצוינו ו לנחם, לשכנע את הקורא שבזה עליו להסתפק? לי אין תש ו בה ברורה, אבל נד ו ר לי שאילנות גבוהים ממני <ס ו פרים ו מנקרים בארץ ונחו"ל> היו משיבים בשלילה. • רות לאופר בתוך ה f:l פר שורד שיר רפי וייכרט: מיטה ; הוצאת "עכשיו"; 1994;64 עמ' שלושה פרקים לספר . הפרק הראשון ו שמו "מיטה" ש'עליה' נקרא כל הספר ו וזו מ w משת את האהבה, ככתוב במילון. "מיטה" זאת שבשירים, נזהרת שלא להיסחף בע ו דף רגש ו ת ושומרת על המרחק בין זוג-האוהבים והקרקע; "בעוד רגע יעלמו גם הם בעלטה" "והחשכה -- אינה אלא אשליה; שבהתקרבות עצמים, למז_נש את יערום" <עמ' 19(. אולי אף האהבה צעמה, היא אשליה וגם השירה היא אשליה, המשתמשת "במלים האלו ו הרצוצות, העקלקל ו ת, שהולכ ו ת / סחור סחור ו מבלי ל~סמר את האמת'.' רפי וייכרט, בשפת סוף המאה, מכנה iF*•liMFI "ריקה מהצורך להרשים" <עמ' 14(, ו אשר בה נ : זכרת הכו תבת מאו חר י ו תר' מ ו סיפה נו פך מס ו ים, ייחו די י ו תר' לסיפ ו ר; אם-כי לא לחל ו טין ברו ר את מי כן צריכה הכ ו תבת להרשים, ו האם הצו רך הזד i להרשים הו א חלק מה ו תי מהחלטתה של הכ ו תבת לעזוב את חייה הק ו דמים, ולעבו ר למקו ם שבו ו לדעתה, ד iצו רך הזה איננ ו קיי ם: א ו אפשרו שדיוו קא הצו רך הזה הוא שעו צר את הכ ו רנבת מלהתפת ו ת ליצריה האס ו רים; כך א ו כך ו מ ו צגת בעיה, נבנה סי:נ ! ו ר. ו אף שההתרה חלשה משה ו ' לדעתי' הסיפ ו ר קריא, מעניין ו נעים לקריאה. הסיפורים בק ו בץ שונים זה מזה מא ו ד ברמתם 1;-ספר ו תית, הן מהבחינה התמסית ו הן מהבח י נה המת ו דית. בצד סיפ ו רים r1 לשים ממש, כמעט הייתי א ו מרת פשטניים, אם לא בנליים, ד ו גמת הסיפו ר "פטרו " <עמ' 45( ו הסיפ ו ר "כל אחד יש ל ו נבטן צלקת" <עמ' 139(, מ ו פיעי ם כמה סיפ ו רים מעביינ ים •י ו תר' שגם אם אינם עמ ו קים משמ, יש נהם "משה ו ". המשהו הזה ה ו א לעיונים הצלחתה של הכ ו תבת להעביר ח 1 יו יה שמאפשרת לק ו רא לחו ש א ו תה, ככז. ו בסיפו ר האחרו ן "יהיה נחמד אם תקני לי זר של ו רדים" <עמ' 207(; או ה צלחתה של הכ ו תבת לעו רר את חק ר /}ך למחשבה. למשל ו בסיפ ו ר המעניין ו היפה "לא קיבל ו א ו תי לצבא'.' (ן ~ מ' 121(. בסיפ ו ר זה מספרת אשה צעירה איך לא קיבל ו אותה לצבא, נגלל הרגלה לצע ו ד כשראשה טמו ן במדרכו ת כדי לא לדרו ך "על החריצים שמפריד י ם נין המרצפ ו ת במדרכה" <עמ' 123(, שכן "הסדקים הצרים שנין מרצפת למרצפת הם הסיכוי היחיד שיש לחרקים שנלכדו מתחת לבט ו ן ו לעשב שנחנק מתחת לאבן" >r;: מ' 123(. גם הסיפו ר הזה שתחילתו מבטיחה, לא זוכה לפיתוח ולהרחבה שיספק ו הן את ההנמקה לבעיה ו הן את התרתה. כל ו מר מבחינה ז ו אף ה ו יז~ סיפור מ ו חמץ משהו . אבל הרעיון <גם אם אינ ו מק ו רי של הסופרת> ו i וא יפה, והסיפ ו ר - סיפור. שתי בעיות עקרוניות עולות למקרא ספרה של מירה מגן' כשהכבדה בהן היא הנע• י ה התמסית. סיפ ו ריה אכן יפים, קולחים, חושפים כישרון גינזב ו רג, ואת יצירת המ ו פת של טוני מוריסון' "חמדת". שלושה ג ו רמים עיקריים, חברו' לדעתי' לתופעה בלתי שכיחה זאת: כתיבה מעניינת ו חריגה משה ו בנו ף העכש וו י' יחצ ו ן נכו ן ו רעב מסו ים של הקהילה הספר ו תית והעית ו נאית ל"כ ו כב" ספרותי חדש, אשר מאז ימי יהודית קציר' סירב להו פיע. כבר הכתבה של נילי מ ו סק ו נה לדמן' באות ו מוסף השבת של מעריב, ע ו ררה בי אישית, אי נ ו חות מס ו ימת, שכן ברובה היא דנה במאבק המ ו "לים על ה ו צאת הספר ובביו גרפיה של הכ ו תבת. התייחס ו ת לתבני הספר' לכ וו נ ו תי ו ו למת ו דיקה של ו כמעט לא נמצאה בכתבה; כר ו צה לומר שלא הספר הוא העיקר' אלא כותבתו . שערו האחורי של הספר' עם שה ו א נו גע קלילות בנושאי ו , גד ו ש סופרלטיבים נוסח "את מצ ו קתן של דמויותיה מעצבת הסופרת בפרוזה זכה ומכונפת. סיפורי הקובץ קולחים באפיקם הטבעי בלי כל הצטעצעו ת ו התחכמו ת. לשון התיא ו ר פי ו טית ו אצילית, כעשויה נ::דולח." עם הרקע הנ"ל, ועם הקושי האישי שלי להבין מה היא פרוזה "מכונפת" ולש ו ן שמד ו מה לבדולח, ניגשתי לקריאת שנים עשר סיפורי ו של הספר. הסיפור הראשון' "גרברות בחצי מחיר", אכן הפתיע אותי בשפתו הק ו לחת, בציוריות ו בע ו צמת היצרים שהוא מעביר. הסיפו ר המס ו פר בגו ף ראשון' ככל סיפורי הספר' הוא מונולוג של אשה צעירה הבוחרת, מסיבה לא לחלוטין ברורה, לעזוב את בעלה ולעקור עם בנה הקטן לסביבה חרדית צפ ו פה. במוקד הסיפ ו ר מ ו צבת ההתעוררות הגופנית שמעורר בכותבת שכן חרדי גדל ג ו ף, שבא לסייע לשכנתו החדשה בעבודות אינסטלציה; התע ו ררות הדדית די מתבקשת בסיט ו אציה המתוארת, וכמובן' אסורה בתכלית. הכותבת ושותפה "לדבר העברה" שולטים בגבורה ביצריהם, העבודה נעשית. הכ ו תבת מנחמת את השכן: "היצר הוא מאלהים" והשכן עונה לה, "אלחים נולד בתוך האדם" <עמ' 31(. השכן הולך' הבן חוזר והגשם יורד "אנכי ומאופק" <עמ' 32(. בעצם סיפור סביר . קריא. ציורי . קולח. דמותה של מוכרת הגרברות, שראתה הכותבת בעברה "החילוני", זו שהיא 10 182 גליון ···· שלושת השירים האחרונים שבפרק, פול צלאן' המשורר היהודי דילי בעקבות התער שהפך למכחול. פגישה חוזרת s מעניקים פירושים מקוריים צירנו ביץ' ששפת אמו חיתה גרמנית, ~ למיתולוגיה. "פסיניאה, מטאפורה של ובה כבש את פרסומו כמשורר או שיר מרשים במיוחד אולי אף 11~ יופי ומפלצתיות, קומדיה וטראגדיה להיפגש שרב; 11 "גרמני" דגול . אך הוא למד ובילדות מצמרר' פרי עטו של ~'או ברגזה, על משוררים בדמות אחת" )42(. נושא השואה, וiונורכז" מפולין" :>ב< ספר · בבית רומני ואף תרגם לרומנית רומנים; תרגם: סברו דוד; כה אמרה נערה בקרקוב: אם תרצה, בפרק השלישי שירי נוף תל-אביבי: י;ו;נכ;:~ צ'כוב ו לרמונטוב, וכן כמה ~ הוצאת ירון גולן תוכל לחבק אותי'/ אם תרצה תוכל "הים המתגנב אל תוך העיר' מלחלח סיפורים של קפקא. לפי דברי את החול' -- סולל דרכים סמויות יש משום אי-צדק מהותי באופן שבו המתרגם, כתב צלאן ברומנית רק ללטף את שדי'/ אך לעולם אל תקנה לא הכיכר המרכזית", "החלודה אנו מתייחסים אל ספרויות זרות, לא שמונה קטעי פרוזה פיוטית הושמונ מחרוזות לצווארי./ הייתי בת שלוש-עשרה כאשר הגרמנים/ תלו את המתקלפת כגלד מ~ע.קי המרפסות". מוכרות לנו' ספרויות של עמים שירים. ארבעה מתוכם מובאים פה תל אביב נשארת "אדישה, מתבוננת רחוקים מאיתנו' שאת לשונותיהם בתרגום לעברית. למשל: "ליל אמי, ברחוב, על עץ. -- בגרים בה ואינה מוכנה להחזיר חיבה, איננו יודעים ואיננו מסוגלים סילבסטר": אילולא ידע הקורא מראש מהי שפת לאלה ה~רים לה". להתרשם מן היצירות הנכתבות בהן' בליל סילבסטר' עונה ללא שעות/ הכתיבה של השירים הללו, האם היה שיריו האחרונים של הספר' עוסקים מכלי ראשון. שלחת את ארון-המתים הצעיר לקרוא מוצא בהם דרגה · שוני או נחיתות שוב בשירה כלשעצמה: "רק חיבור ניכור זה טבעי ומובן מאליו. אך לאהובתך;; יצאו מן המראות משירי משוררים כותבי אנגלית או לזולת, לאנושי, נמצא רגע אהבה -- עובדה זו מביאה רבים לתפיסה לקראתה גם הדמעות הדולקות/ צרפתית, או עברית? אמת לא נמצא, ובאין מוצא נוליך מוטעית ומעו.ךתת, כי אם ספרויות בפמוט עלי ו ירד השלג המר' שזרח מן כיוון שלא נזדמן לנו לבדוק את מכאן שיר' -- ילד אויר ששורד אלה לא מוכר;ת לנו' הרי ממילא הן הרקה. --- נאמנות התרגומים לעומת המקור' אין בתוך :"רפ\_:יה השיר מוגדר' "כריביי לא קיימות, או לפחות לא חשובות, לנו אלא להסתפק בקביעה שבהקדמה הזמני' השבור' בתוך עולם שאין ממנו פרובינציאליות, ומה שגרוע יותר - על-פי התרגום שלפנינו' עושה רושם לקובץ כי: "סברו דוד, משורר מוצא'.' הן נחותות. שאין שובי רב בין הסגנון' האופי' ומתרגם ותיק, היטיב להעביר םג אמנות הציור האירופי מעשירה את מכאן לא רחוקה הדרך לזלזול' המטאפוריקה והעולם הסוריאליסטי לעברית את הייחודי והאופייני שירתו של רפי וייכרט: השיר הוא לביטול, ליוהרה. כיוון שאין אנו המתואר בשירים ה"רומניים" הללו' בשיריהם של משוררים ---'.' אך "כמו בתמונה המפורסמת ב'אורפה' של מסוגלים לקרוא ספרות הנכתבת לבין עיקר כתיבתו בגרמנית. אך דומה שעריכה קצת יותר קפדנית של קרקסו" <עמ' 61(; מאטים הצרפתי בהונגרית או בצ'~'נית, באפגנית או דומה שיבול צנוע זה של שישה עשר הטקסטים העבריים, חיתה מיטיבה ורותקו ומודליאני יושבים לפניו ברומנית ואפילו .- ש;מו שמים - קטעי פרוזה ושירים בשפה הרומנית, עימם עוד יותר . בטיילת תל-אביב, מקרינים על ביידיש! - הרי "ברור לנו" כי אין לא מצדיק את כינויו של צלאן כפי שנאמר כבר לא פעם, התרגום התודעה את "שלמות -- האגרטל עניין ואין ערך למה שנכתב בארצות כ"משורר רומני'.' משפה לשפה הוא גשר בין תרבויות, השקוף'.' גם הנצרות והמיתולוגיה אלה ובשפות "נידחות'.' כאמור' המבחר איננו מאפיין ואיננו והדברים ידועים. אך דומה שאדם האלילית: "שילוש חילוני" "נודד בין וכאילו כדי להפריך תפיסות ממצה; אך הוא מוכיח שוב - למי חושב וגלוי-לב עם עצמו, חייב פסלי אלים אדירים", "איקון זהוב "מקובלות" אלה, בא ספרו הצנום של שקזוק עדיין לה ו כחה - כי משורר להוציא מסקנה מתבקשת: אסור לך ~לוב בענפים" <עמ' 20( "והשמש המשורר הוותיק סברו דוד, "להיפגש הוא משורר בכל שפה ובכל מקום: לזלזל בזולת, בתרבותו ובשירתו' רק קושרת לראשינו נזר קיצים", "אתנה שוב, 11 משוררים רומנים"' שבו הוא כואב אותם כאבים, מתייסר מפני שאינך יודע את שפתו . חורגת מראשו מע(- · " של זאוס קיבץ חמישים וחמישה שירים של באותם ייסורי-נפש, תשוקות, פחדים, ואגב, הדברים אמורים גם לגבי 26( אכן' תרבות ·~" וה"פאנים מחללים מניין משוררים רומנים ועוד משורר' חלומות והרהורים פילוסופיים "על סופרים ישראלים, הכותבים בשפות יוון ורומא "מנוסחת כמיטב הסגנון שתרגמם להנאתו. מצבו של האדם'.' לועזיות. הלאטיני", פורצת מפי "הוראציוס, כפי שמצוין בהקדמה, "אין כאן כוונה למשל' שירה של נינה j? סיאן' לבסוף יש לציין שדווקא כתב-עת זה, במסתו על אמנות הפיוט'.' פורה להציג מגוון של משוררים או זרמים "יבקן~ה": "עתרן 77" מגלה פתיחות לספרויות והמינוטאור' פוסידון ופ 9 יפאה, בספרות הרומנית, ובוודאי שאין בו וגם אם הבשר מאוכזב; <למעשה זרות, רחוקות כקרובות. בכל שנות מאכלסים את שורותיו' כמו "זיווג תמונה מרוכזת ושיטתית של השירה מעוך' קרוע לחתיכות)/ נותר הרוח, קיומו של כתב-העת הופיעו בו ח:יתי' סו~ה, מהול בשאיפה אל .הרומנית הק~ר הירוק; מהפרי שהייתי.// תרגומים רבים ואף מדורים מרוכזים · האלוהי" <עמ 42(. זהו צירוף מקרי של משוררים ושירים קרא את ספרי ותשתכר; מניחוח מספרות העמים: ערבית, דנית, אולי חוקר ספרות וחושף שנבחרו --- לפי טעמו והבנתו בשרי. אנגלית, רוסית, גרמנית, שורשי-מלים, יגלה גם משקעי תנ"ך של המתרגם. --- חלק מן או "עקבות המסע", של מירצ'ה סרבו-קרואטית, יידיש, פולנית, ותרבות ישראל בספר כה ספוג תרבות המשוררים הם חברים אישיים ואולי וינסקו: רומנית ועו.ד • המערב, והמודע מאוד למתפורר גם מפני כך הובא מעט שבמעט הצייר הנכשל; מצפה שרוחות נוחים/ יכו בבד הלבן; כדי להעביר אןו ולמתכלה. ירושלים שנזכרה כאן מיצירתם למשכנו של המתרגם - אנייתו הטרופה; אל ארץ האש של במקרה," חולפת · ב 40 ן קמ"ש," -. הלשון העברית'.' הצבעים.// ש ו בל משומן של דם; יהודה גור-אריה תל אביב היא עיר בה "הטיח המתקלף אכן' אין בזה כמובן' לתת תמונה בהתמדה עיקשת, מול ים מדויקת של השירה הרומנית, שהיא, עכרורי", <עמ' · אפור 56(. אפילו אגב, רחוקה מלהיות פרובינציאלית. השמש שלה "משרטטת את מסלולה יוצריה מעורים בתרב ו ת הכללית החד-גוני אל תוך המים" <עמ' 57<. ואובן רותך ובספרויות הסובבות אותם, במיוחד ב"סונטה לחבר", סונטה בנויה ביד הגרמנית, הצרפתית והרוסית. יש בה ~מן' ה"זכרון חזק מקבר": "העולם משוררים ומשוררות בעלי שיעור הזה ~ אינו מקום~ ל n יות בו" <עמי קומה, ששמם נודע לתהילה גם מחוץ צמחתי על ברכי ואן גון 60(, ואפילו "העלים נהדפים אל לגבולות ארצם. מותם'.' הרבה שירים בספר פונים ויש כאלה שבצאתם לעולם הרחב, ~~ry ~י :z ל ~ר~י ןאן ג;ך "למשורר המת" ו"לזכרו של משורר השתלבו בספרויות של עמים אחרים, ףכשפתחה אמי את ספר המרא;ת תל-אביבי'.' " במיוחד בצרפת: מו~רים שמותיהם של של ויסלבה ולסיום, משורותיה טריסטאן צאךה <ממייסדי תנועת ~~iט = נ~לה רף n י מכ · ח עלףמיו . שימבורסקה, שרפי וייכרט קבע אותן דאדא>, ~או~'ן יו נסקו' בנימין פונדאן רף' n נ;שבת ףשערה הש n יר T מ;ט; לספר. כנגד רגשות ההתפוררות, <יהודי' אגב>, פאנאיט איסטראטה, החידלון והמוות האופפים את מערכי הפילוסוף צי;ראן' מירצ'ה ~ליאדהק;ךאת :·לי ~" ~·~~ י ~ת p6 ק,ה ~כל. החיים, האהבה, השירה והנוף האורבני ורבים אחרים, סופרים, משוררים ~ךח קפדם רך:פ; הלכה לע;לם אחר והטבעי שבספרו מתסיסים את נפשה והוגי דעות רומנים, המפארים את ףפניו שטףפי ;;אה" כ}של;ת מלות.ו. של המשוררת הפולניה "שמחת הספרות הצרפתית. א T ףלי תא~~~ י~~ ~ר;ב 7 ס~ץ · ~ל הכתיבה ; היכולת ליבנציח ; נקמת היד כאמור' בחירת השירים ותר גרמם הם התמותה'.' · בת • פרי נסיה אישית, סובייקטיבית ~~t ~ר לו ת:~ לדד :ןל ~בףל ס~:ז ס :zק o/· ז בהחלט. מרפסת שחיתה לשנים שמואל שתל מעין "סקופ" זוטא יש בשיריו של לבד 'היא'ו iשאר. ·:-· •• T • • -: 11 מרץ 95'••••• L::I~ %1 בשפה תקנית כי אדם <נושא המשפט> והאקסלרסיבירת של הצער> איננה רק חפיפה בין קדנציות של מתים קרוב <למושא המשפט> נפטר מן פוליטית. כמי שכתב גם את יימלך גבריאל בן-שמחון: 1948; מחזה בשלוש מערכות; הוצאת "מדיון"; תל אביב; 1994 המחהז מספר את סיפורם של דוד ורינה אזולאי המגיעים לארץ באניית מעפילים, בעלת השם הסמלי "יהודה הלוי", והנה הם מקבלים מפקיד סוכנות צולע, חגור אקדח וחבוש בכובע גרב, חיליק פלוסקין' בית ערבי' שממש עתה נטשו אותו: "שכחו לסגור את הברז' התנור עוד חם." על הבית הזה, נאבקים גם מישה פרייסג מצ'נססוחובה, נסים אלקבץ השדים וכן ופיק הראו' "בעל · מגרש הבית המת המתעקש לטעון שהוא חי" <גב העטיפה>. המחזה נפתח בהוראות במה מפורסות ופיוטיות החורגות אל מעבר לתיאור טכני של כוונת המחזאי. מתוך הדברים ניתן ללמוד על הקונפליקט העיקרי במחזה: הפער בין החוץ לבין הפנים. החוץ , במונחים עיצוביים של תיאסרון , הוא כיכר חמרה בחיפה. אבל קירות הבית ההרוס למחצה שקופים ועשן עודו מיתמר: לכאורה בחיפה הנלחמת עדיין' ובעצם דימוי לעשן בלב כל הדמויות. דמויות אלה היו נראות ססריאוסיפיות אלמלא ה"עשן" הזה. על עולים מצפון אפריקה, ערבים דולקים על אש קטנה משינה: להתראות נעורים, שלום אהבה; חד ארצי משינה מוציאה אלבום שמיני - השג חסר תקדים בנוף המוסיקה הקלה בארץ. הדבר המבדיל את האלבום הזה מאלבומיה הקודמים של הלהקה הוא הקונספט הרעיוני . נושא אחד' שנות · ה 90, משותף לכל השירים. גם "החברים של נסאשה" הוציאו השנה אלבום עם אופי דרמה ("רדיו בלה בלה"), אולם בניגוד אליהם אין למשיגה קו סיפורי <וסוב שכך>, אלא יותר התייחסות אישית לנושא. בפעם הראשונה, אחראי יובל בנאי באופן בלעדי לכל הטקסטים והלחנים. בנאי כותב מלים, הנ ערת בין ריגוש אמיתי לבין תחושה פילוסופית ערטילאית, תלויה באוויר. הוא מציג את נקודת מנסו על שנות התשעים: "הם מחזיקים את התמימות שלא תלך מן העולם"; "אירופה בוערת, המזרח כבר נמחק / העולם שאחרי שבור ומנותק"; "הזמן כבר לא תמים הוא פשוט נהיה אלים" - תחושה של קץ מנושלים, פקידי ס ו כנות וניצולי שואה כב : ר שמענו וקראנו וראינו שמחון מעצב את · בתיאסרון. אבל בן הקונפליקטים שבמחזה - בין הפנים הרגשי והמוסרי לבין ה"חוץ" האידיאול ו גי , בין ה "כאן" ל"מעבר", בין החשו י ך לבין המואר' בין דימוי הבית לבין משמעותו הלאומית - בין החיים לבין המתים. דמות המוות כבר חצתה פעמים רבות במות עבריות. "הדיבוק" חיתה התחלה מעניינת, "פונדק הרוחות" המשך מג:סיח. בפסטיבל עכו בשנת תשמ"ה <עדיין מלחמת "שלום חג . )"."ליל איכלסו המוני מתים את הבמות ועמדו לשירות מועקתם הרגשית ומצפונם <גם הפוליטי> הדואב של המחז:~ים. שמחון רותם את · גבי בן מתי 1'948' במחזה של ו ובמציאות שהוא מת . כוון אליה, לשירות שאיננו לאומי או j סקלוסיבי. מת הוא מת, הוא מת, הוא טוען' כנראה, אך מנ ו חה נכונה לא תימצא למי שאינם כורכים למתיהם תכריכים הוגנים. המתים מגיחים מעבר ללבטים <ברורים וכואבים> של "למי מגיע הבית" ותובעינ~ במחזה הלוקלי, לכאורה, איזכור' התחשבות וצדק שלא יקב,~, לעולם. הניסוי בעברית "מת על" משמע ו ת ו התמימ ו ח ., ניכור, השחתה, ו מצד שני, געג ו עים לעבר היותר אמיתי. השירים הראשונים נשמעים כמ ו פלקטים של רגשו ת מעורפלים, אולם לקראת c1 רף האלבום נהיה בנאי ברור ובוטה יותר. ב"צעד מח ו שב" ה ו א אומר במפורש: "כסף הוא חזק מאר".ד אתה תשיג אותר, אתה תפסיד הכול", ת ו ך שינז.וש בעיב ו ד על סף הסכנ ו העולם. בסלנג, משמעותו לאהוב נורא . בין הסלנג לבין התקן נפרשים מתיו שמחון: · של בן צשה מתה בשואה על מישה פרייסג, . החייל חיים מת על הוריו שמתים עליו' ופיק חרא ספק מת ספק חי' וודאי שכמת הוא חי הרבה יותר מכפי שהיה יכול לחיות כחי. נסים אלקבץ - דוגמה מוצלחת לדרך בה מחזאי נמלט מססריאוסיפים - הוא מגרש שדים, מתים ורוחות רפאים הנכשל במשימותיו , אבל לא לגמרי . ובכן/ לאיזו מן הטראומות ניתנת הבכורה ומה נורא יותר: למות בשואה, למות כחייל יהודי במלחמת השחרור או למות כערבי במלחמת שואת <צריך להוסיף כאן מדכאות?) פלסטין? ומה פתאום ההשוואה? וכך נלחמים המתים, ומגייסים לסוכת צדקתם הבלתי ניתנת לחלוקה גם את החיים עדיין במאבק על הבית. מוסיקלי של המחזה · בערד הרקע הקולי מפסק קונסרפונקס אירוני למתרחש על הבמה - מצלילי "האמיני יום יב ו א" ועד "בחשאי ספינה גוששת", הרי העלילה הנסתרת ביצירה נראית לי בלתי לאומית רא-היסטורית. שמחון משתמש, כמובן, · בן בחומרי מציאות הידועים לכולנו' אבל מהפך בהם. נדמה לי שהתשובה הנחוצה לו לפתרון הבעיות המועלות במחזה <בתחום המסובך של הסבל הי ו צר את תחושת הניכור הרצויה. ב"עכשיו את בוכה" הוא כבר מגיע לקטסטרו פה: "מוכרים את העולם, הפשע מ ו שלם." הם מורידים את הדגל" ומאזכר בסאונד ובמלים ("אמא לב אט;ם") את ה"פינק פלויד". לאחר מכן בא הקתרזיס - "תחזור תחזור" <בהשתתפו ת י ו סי בנאי> מנסה לסגור איזשה ו מעגל ולהעביר מסר של עבר מרוקאי" ואת "בזומימה" <בין השאר>, שמחרן מרשה לעצמו לשאול · בן שאלות יהודיות, עדתיות וישראליות מאוד מתוך תקווה והנחה שקוראיו וצופיו לא יסתפקו בתחומים הצרים האלה. הנסיה המיסטית לא רק הולידה את התיאסרון , אלא גם עזרה לכמה וכמה הצגות בימינו לחרוג אל מעבר לתחום הריאליססי שממילא נסתם מזמן . הוא הריך ב" 1948," נוכחות המתים כאן מעמיקה את הפסיכולוגיזם הפשטני שהיה צפוי לדמויות אלמלא ניזונו מרבדים נוספים. בסיום המחזה, חיים היהודי של דוד ורבקה מתגלגל ברפיק הערבי ושניהם שותתי דם. מי שלא גואל את המת ים בחייו' גוזר עליו " שמחון שהמתים יגאלו · בן אותו: "ופיק." מתקרב לצשה ומדליק הילה של אור על ראשה. זו מושיטה ידה למישה, מישה לנסים, הוא לרינה, רינה לדוד וזה לפלוסקין . שבע הילות נדלקות עליהם בזו אחר זו כשבעה קנים של מנורה דולקת. חושך. דמויות הרפאים נראות שוב דרך הקירות השקופים."" בהצגה, שמומלץ בהחלט לביים מהמחזה הזה, כדאי להיזהר מסמליות שקופה מדי בלי לוותר על אומץ-הלב להעלות תמונה כזאת. • שמעון לוי סרב יותר; והרצועה האחרונה "היה לי חלום", שאינה אלא עיבוד נוסף ל"עכשיו את בוכה", מהווה באנושיות שלה אלטרנטיבה לכל מה שכאן ועכשיו . בנאי מגייס את המרסיקה לסרכת הנושא. לאחר שלושה אלבומים, השונים מקודמיהם וזה מזה, חוזרת משינה לצליל שאפיין אותה בשנות השמונים, כאילו מחפשת אחר המקור, אחר האמת. ויש לומר' משינה ושנות השמונים הם היינו הך . הם נולדו והושפעו מוסיקלית ב"אייסיז" ולמעשה היו ההרכב הפעיל היחידי בארץ במשך רוב שנות העשור הקודם. החזרה הזאת אחורה מאלצת לעשות איזו השוואה לאלבומיה הראשונים של הלהקה. את ההבדל המהותי לסובה ניתן למצוא בהפקה המהוקצעת. ניכרים בה הניסיון' הבגרות; הצליל יושב נכון וסוב ובניגוד לניקיון הסטרילי בעבר, יש איזשהו ליכלוך המעיד על מגע אנושי. העיבודים באלבום דומים. בכולם יש הצנעה של כלי הנגינה, ליווי פשוס של גיטרה וקלידים, תופים עדינים, ורק הבס של בנסרן מלודי ומעט יותר דומיננטי . כל זה מדגיש את השירה של בנאי ויוצר 12 "משינה" גלידן 182 תחושה, שהאלבום הזה הוא יותר בנאי לחוש את הרוח המשינאית גם מעבר בהצלחה, אולם בדרך ויתרה משינה יותר מכל סקסס שהוא מכיל' לחוש ~ ממשיבה. בנאי אמנם מפגין יכולת לדיבורים על גנבות והשפעות על דברים אחרים, וביניהם גם על את אותה כמיהה לעבר , למשיבה של ~ ווקלית מרשימה ומרגשת, אולם זה לא מוסיקליות, מרוסק. יש מספר נקודות המוסיקה, וכדאי לזכור' כי משינה פעם, של "מנגנים הרבה, שרים s מצליח לעזור לאלבום הזה להתרומם. אור, כמו "את לא כמו כולם" אמורה לעשות בראש ובראשונה במקהלה", ולקוות כי הכוכבים, ההשוואה עם העבר חושפת את ו"תחזור תחזור" <שהוא באמת שיר מוסיקה. ניתן היה להתייחס ביתר שדולקים עתה על אש קסבה במיוחד' ~ המגרעות בתקליט הזה. חסרונו של מצוין>, אולם הסכום הכולל אינו סלחנות, אילו דובר בהרכב צעיר , אל עומדים על סף היכבות. שלומי ברכה כמלחין מורגש. הקו מעורר עביין' שלא לומר משעמם. אבל למשיבה, במעמדה, זה לא צריך המלודי , אותו קו שבזכותו יכולת הקו הקונספטואלי עובר אמנם לקרות. האזנה לאלבום הזה גורמת לך, גדי להב • בכל יום חמישי , · ב s.30 בבוקר , מחלקים שדרי גל ב' שני . דרים - זר של קוצים וזר של שושנים. לפני זה הם אוהבים למתוח אותנו קצת, מאריכים בפרסומת, מושכים איזו מנגינה, ואף מתווכחים ביניהם מה יעניקו תחילה - את השושנים או את הקוצים. הזוכים בזרים הם אנשים ידועים, פעילים בחיים המדיניים, שאמרו או עשו משהו מיוחד באותו שבוע. אין כאן חלוקה מפלגתית. קורה שאותו אדם מקבל פעם את הקוצים ופעם אחרת את השושנים, ואף זכור לי מקרה שאיש אחד קיבל את שני הזרים גם יחד. בשבת אחת גשומה, בעוד אני מאזינה לרדיו' עלתה בי המחשבה: אילו הזרים בידי, למי אני מחלקת אותם? החלטתי לצמצם את הבחירה לאנשים שאנו מכירים מתוך אמצעי התקשורת ולא לפלוש לתחומם של מדינאים. עוד אני נמלכת בדעתי והנה נשמע קולו של עזריה אלון שהמדור שלו' "נוף ארצנו", מלווה אותנו בכל השבתות. חשבתי: הנה זה האיש שלי , שיקבל את השושנים <הוא בוודאי יאמר שצריך להגיד ורדים.") איך הוא בוחר לו , בכל שבוע, נושא שיש בו קצת טבע וקצת היסטוריה או אקולוגיה, ומעצב אותו לשידור חי של חמש דקות! את הקוצים החלטתי , באותה שבת, להעניק למשפחה שלמה שמופיעה בטלוויזיה, לא בכל שבוע אלא בכל יום ויום. זו משפחת אביב המלמדת אותנו ללכת ולהחליף את ערכות המגן. זו משפחה אידיאלית, אך כבר נקעה נפשי ממנה. כמה פעמים אני יכולה לשמוע: "כיס, אבא!" והנה, למחרת היום, הפעלתי את הטלוויזיה והמשפחה הזאת לא חיתה. פשוט, נעלמה. כנראה עוד מישהו התעייף ממנה. סוב ויפה, אך מה אעשה עם זר הקוצים שנשאר בידי? את אלה, חשבתי, אפזר בין יורשיה של משפחת אביב. אנו הצופים כבר השלמנו עם הפרינציפ: אין טלוויזיה בלי פרסומת. אבל האם היא מוכרחה להיות כה רועשת, כה אלימה חןז כלום חסרים כשרובות · וחסרת אנחנו? ובכן, קבלו נא את הקוצים; כמו שאומר הילד השובב שבשיר: "את היתר , חור מול חור' תקבלו לפי התור." • רות לכנית עד למחזה הזה. מתואר כאן זוג במשבר. האשה חיה באינטנסיביות את סבלם של יהודי אירופה, המוכים והמושפלים. הבעל השקיע מאמץ אדיר כדי להרחיק עצמו ממקורו היהודי. התכונות שהוא מייחס ליהודים, כולן נלעגות ומאוסות. כמו וילי לרמאן מ"מות הסוכן" הוא משועבד כולו לבוס שלו' איש כספים אמריקאי אדיש. רק בשעות האחרונות לחייו' אחר שכל עולמו חרב עליו , הוא מבין פתאום כי למעשה מילא בדיוק את התפקיד שהבוס יעד לו - תפקיד המתווך היהודי , המוציא לפועל , המעקל רכושם של דלים. המחזה הורמסי , המרגש, של אותרו אנו מנסים, לפי המחזות, לעמוד על השינויים החברתיים שחלו בחייהם ובתודעתם של יהודי ארה"ב מילד שונה עד מאוד מן ההצגה הקלילה, המסרבלת בהומור , של ונדי וסרשסיין . בכל זאת נמשך איזו חוס סמוי מזו אל זו , כי בשתיהן עולה עניין הזהות היהודית של אחינו שמעבר-ים. אנו מנסים, לפי המחזות, לעמוד על השינ ויי ם החברתיים שחלו בחייהם ובתודעתם של יהודי ארה"ב. האחיות רוזנצווייג לא שינו את שמן. הן חופשיות יותר , הן אינן מנסות, כגיבורו של אותרו מילד' להסוות ככל האפשר את מוצא היהודי המבצבץ מתוך שמו . הזהות היהודית שלהן גלויה יותר , אולי רדודה, ומכל מקום פלורליסטית. האחות הבכירה, המצליחנית, מכבה, בלי שום היסוס, את נרות השבת שהדליקה האחות הצעירה, הקרתנית, לפי כל הכללים שלמדה בבית האם. ואנו' יהודים חילונים שאין בנו לא התלישות של זו ולא החרדיות של זו' תמהים בלבנו איך תיראה זה ו תנו זו , היהודית, בדור הבא של המחזאים. שבתב אחת גשומה בשידורי הבוקר של "קול ישראל" יש פינה קסבה, שרבים מאיתנו , המאזינים, משתדלים לא להחמיצה. זו אחריות קולקטיבית, או אחריות של יחידים? שאלת האחריות היא גם הנושא שעליו נסב מחזהו של ודביק רוזנסל' מי אשם יותר - הטוראי יפת, איש פרימיטיבי ונבער אשר שש להרוג ערבים, או המפקד מלינקי' איש משכיל בעל מחשבות רמות, שלא הרג בידיו אפילו ערבי אחד? במחזה, שהבימוי שלו ריאליססי' יש סצינה דמיונית אחת, כעין עימות בין שני אלה, הטוראי והמפקד. "אני רוצח - אתה רוצח", מסיח הטוראי, חזור והסח, בפגי מפקדו . השאלה הוצגה, אך אין במחזה תשובה משמעית, ובזה כוחו · נחרצת ו חד . ראוי הוא "מלינקי" שיוסיף להופיע על הבמות שלנו. שתי הצגות שתי הצגות תיאסרון ראיתי לאחרונה, שאיזה חוס סמוי מקשר ביניהן - "האחיות רוזנצווייג" מאת ונדי וסרשסיין , ו"שברי זכוכית" מאת אותרו מילד. שניהם מחזות אמריקאיים, אך הגיבורים שלהם, ברובם הגדול' הם יהודים החיים בארצות הברית. ונדי וסרשסיין היא סופרת אמריקאית פופולרית והיא עוסקת בבעיות זמננו. במחזה שלה היא מפגישה שלוש אחיות, כבר לא צעירות, שונות זו מזו בזיעותיהן ובמהלך חייהן. כן יש רגעים, ולו מעסים, · פי · על · אף כשאר הן מתרפקות על זכרונות העבר של ילדותן , בברוקלין , בצלה של אם יהודיה נמרצת ושאפתנית. הקשר אל היהדות נשמר . הוא אינו מרכזי במחזה, אבל הוא מציץ אי-כה מעבר לכתף. מחזהו של אותרו מילד, זכוכית", הוא אחד מן המחזות · "שברי האחרונים שהסופר הקשיש העלה על הבמה, אבל את הרעיון' הוא מסביר' הגה לפני שנים רבות. הוא מסתמך על "ליל הבדולח" שהתרחש בגרמניה בשנת 1938' הזכוכית הם אכן · ושברי השברים של חלונות הראווה של החנויות היהודיות שניפצו הנאצים בלילה ההוא. אותרו מילד , הזכור לנו היסב מ"מות הסוכן", כיסא בנאמנות את מצוקת היחיד או הזר בחברה שלנו. לא זכור לי מחזה שלו' שעיקר עניינו הוא בעיית הזהות היהודית מלינקי את המחזה "מלינקי" מאת ודביק רוזנסל ראיתי באחת ההצגות הראשונות במרכז סודאן ולאל. עניינו לש המחזה הוא הטבח בכפר קאסם בתחילת מלחמת סיני. הקהל שמילא את האולם, שני סוגים היו בו. הרוב צעירים, אפילו צעירים מאוד' והמיעוט, קשישים, אפילו קשישים מאוד. הפעם היה זה הבדל משמעותי, כי להם, לצעירים, זה היה מחזה בלבד. ולנו' לקשישים, זו חיתה פרשה הזכורה לנו היסב, כי היינו כאן. שני אישים גרמו לכך שפרשת כפר קאסם לא נבלעה בכרוניקה כאחד המקרים שקורים במלחמות. האחד היה משורר, השני היה מדינאי. המשורר הוא נתן אלתרמן והמדינאי דוד בן-גוריון. ועדיין אני זוכרת את גוריון, ראש · המעמד, כאשר בן משמלת ישראל, קם בכנסת ובשם העם היהודי התנצל והביע צער על ההרג בכפר קאסם, שבו נהרגו גברים, נשים וסף ששבו מן השדה ולא ידעו כי עוצר חוסל בינתיים. זה היה אחד גוריון' · הרגעים הגדולים של דוד בן וממנו נבעה, מאוחר יותר' החלטת מי אשם יותר הטוראי יפגו איש פרימיטיבי ונבער אשר שש לחרוג ערבים או המפקד מלינקי. איש משכיל בעל מחשבות רמות המשפט שיש פקודות אשר הן · בית פסולות בעליל ואסור למלא אחריהן . היום, ממרחק, כל זה נראה ברור ומובן. אבל אז לא היה זה כך. מלחמת סיני זה עתה החלה, ואיש לא ידע אם תהיה קצרה ואם ארוכה. היו אז רבים שסברו כי יש דברים הנעשים לעת מלחמה, שלא צריך לתת להם פומבי. בן-גוריון' בהכרזתו בכנסת, לא הביע את רצון העם. הוא שימש אז מנהיג לעמו. כך נערכו משפסים. הנאשמים, לו · אחר גם לא ריצו את מלוא עונשם, הביעו חרסה שלמה על מעשיהם, השאלה שניסרה אז בחלל' ועדיין היא מנסרת, היא שאלת האחריות. כיצד היא מתחלקת, עד היכן היא מגיעה? האם 13 מרץ 95' אם יש טעם ~ בלימוד :פי ~ ההיסטוריה "הקתדרלה של ילה-פרא לבב צרפת לא החית יכולה להיבנות אאילול רקם לה המסגר הגדול של "קוררובה קלוד כאחן: אחיסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית; מצרפתית: עמנואל קופלביץ' ; עריכח מדעית: יחושע פרנקל; דביר; 490 עמ' ראשית התעניינותם של חוקרים צרפתים באיסלאם, כדוגמת ההיססוריון-הכומר הנוי למנס <מחבר "האיסלאם - אמונותיו ומוסדותיו") נבעה, בשעתו , מצרכים פולמוסיים ומיסיונריים בין-דתיים, תוך התרכזות בעיקר בתכניו התיאולוגיים והפולחניים של המכלול הקרוי דת האיסלאם. גם מרבית מבססי מדע המזרחנות, כדוגמת ענק-המזרחנים א.י. גולן~י ry ר, חקרו בשעתו את הפנומן האיסלאמי כמערכת רוחבית בעיקר . קל;ך ~א ry ן )19091991-( הוא מזרחן יהודי בן זמננו · צרפתי , אשר במהלך · כ 50 שנות מחקר מדעי תרם תרומה מרשימה, בעיקר לחקר האיסלאם כי · כהיסטוריה חברתית וכלכלית, אם פרסם מספר מחקרים העוסקים וןjב התפר שבין ה~ן הפוליטי וה~ן הדתי באיסלאם. בספר שלפנינו' אשר תרגומו העברי מופיע כמעט 30 שנה )!( לאחר פרסומו )1968(, הדגש העיקרי - איכותית וכמותית הוא על הנושאים החומריים: בהם: הקמתה של האימפריה המוסלמית וארגונה: מעמדם המשפטי והחברתי של מתאסלמים לא ערבים <~ןאלי> ושל בני חסות <בעיקר יהודים ונוצרים>: תחומי החקלאות, המשטר האגררי: שיסדת המיסוי ומערכת המיסים: מוסדות המשפט: המבנה החברתי במגזר הכפרי והעירוני: על שפע מקורות מגוונים מסוגים ותחומים שונים <כרוניקות היסטוריות, תעודות משפטיות ומסמכים כלכליים, אך גם שירה וספרות ג:ערבית ובשפות עתיקות אחרות> מרנבסאים היסב בספר הנוכחי , שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. יש גם לזכור' כי אין המזרחנות משופעת בספרי היסטוריה כוללים וןבדכניים יחסית, מסוג ספרו של כאהן: כדברי העורך המדעי של הספר , מתבטאת בו בצורה גבישית ובהירת ב· ' 'סרחים להפליא, "יכולתו לארוג סינתזה מפרה וממוקדת של המחקר המזרחני בכללותו" <עמ' 11(. ואכן , אין ספק, שמבחינת גישתו האינסרדיסציפלינרית וראייתו ההיססוריו I הקוהרנטית, מזכיר הספר את חיבורי ' הם של מזרחנים 'חובקי-כל' ובעלי יזיע היסטורי חוץ-מזרחני עצום-הקף, מסוגו של ברברו לואיס, למשל. ברם, בשונה ממחקרי עומק המוגבלים לנושאים ספציפיים, אין הספר מיוזבד, מטבע הדברים, למזרחנים מקצוענים, אלא מכוון ומתאים מעיקרו לתלמידים ברמות לימוד והתמחות שונות ול : :צרכני תרבות ושוחרי דעת, וכן לעו ~c: קים בהוראת היסטוריה כללית או יהודית, שהם נטולי השכלה מזרחנית כ t פציפית. מידת העז: יין וכוח המשיכה והריתוק שבספר בג:חינת 'טקסט נקרא' מעוגנים אל רק בשפע האינפורמציה הכלול במסגרת עשרים פרקיו , אלא גם ב'אוסף' ד i הגדים והקביעות המבריקים השזורים נהם. המגמה, או מסרת העל שמנחה או I כאהן בספרו ו'מצדיקה' את חיבורו על תקן של 'היסטוריה פופולרית' היא כפולה: קירוב תולדות העולם האיסלאמי ותרבותו לתחום ההתעניינז'ת של איש המערב, בן המאה העשרים, כדי לשחררו , מצד אחד מעמדה :ס 1 ל התנשאות תרבותית צרת תפיסה ונז.יחס של זלזול כלפי עולם 'נחות' כביכול זה: ומצד שני, כדי לנערו מז הבטיח להתבונן בו מבעד למשקפייכ i רומנטיים ואקזוטיים נוסח סיפורי "(l לף לילה ולילה." כאהן ו חגז.רוע בשעתו לכך , ש"חקר תולדות ו i מזרח התיכון מפגר כמאה שנים אר ו רי חקר תולדות אירופה" עמוקה יותר של שאלה כמו "מי ומה היה הנביא מוחמד , ומה חיתה משמעותו בשביל המאמינים" <עמ' 26(. הדוגמאות להגדים היסטוריים קולעים ותמציתיים הן רבות. למשל, קביעתו של כאהן בדבר העדר הבחנה בין מצוות דתיות למצוות חברתיות במסגרת החוק הדתי של האיסלאם, או הדגשתו המחודשת <כנגד תפיסות היסטוריות מטריאליסטיות מסוימות, שרווחו בשעתו>, ש"בשורתו של מוחמד, כמוה כבשורות דתיות אחרות, חיתה מעיקרה מכלול של תביעות מוסריות ולא חוקה כלכלית או חברתית", אף אם בתשתיתה חיתה מונחת השאיפה לתיקון עיוותים ולהגברת מידת הצדק החברתי <עמ' (. 32 חשיבות נודעת גם לאישוש מחדש של היות האיסלאם, בשונה מן הנצרות, "מדינה ודת הקשורות זו בזו ללא הפרד", בבחינת "חוק אחד המקיף את הכול," שנתן אותותיו בכל תולדות האיסלאם, ושל מרכזיותו המחפה על הכול של עקרון אחדות העדה הדתית באיסלאם <עמ' 33(. כאמור , תרומתו העיקרית של הספר מתמקדת בפרקים המתארים את ההבסים הכלכליים ארגוניים · והחברתיים, שהם גם הפרקים הארוכים והיסודיים יותר. כאהן מאבחן בהם, באימפריה, שהוקמה על-ידי מיעוט · כת סגורה למחצה של הכובשים הערבים, תופשת מקום נכבד ההתייחסכת ל~ך~רים, האלמנט האתני המקורי של ארצות צפון אפריקה. פרק חשוב ומרוכז , אם כי קצר מדי' הוא זה העוסק בתקופת השלטון של השושלת העבאסית )1258-750(, תוך ציון האיסלאמיזציה של המשטר כמסרת העל של שושלת זו ו מסרה שהתפתחה, במקביל ובמשולב, בשלושה תחומים משלימים: ההלכה והתיאולוגיה: מוסדות השלטון: והמכלול הקרוי תרבות האיסלאם. אחד החסרים של הספר , חסר הנובע מן האוריינטציה המחקרית הספציפית של מחברו ומהדגשיו ו הוא - כצפוי השתהותו המועטה והבלתי מ Q פקת בתחומי המחשבה הדתית <תיאולוגיה והלכה כאחת>, בדיספרופורציה לתקפם וחשיבותם בתולדות האיסלאם. גם בפרק הקצר יחסית המוקדש לנושא ענק זה, המגמה היא להבליט בשיטתיות את זיקתו של התחום הזה בהתפתחותו לגורמים החברתיים והמדיניים ותלותו בהם. מתוקף התמחותו ונטיותיו המחקריות של כאהן , תרומתו התיאורית והאנליטית בנושאי מערכת ;:מיסים, מוסדות השיפוט והמערכת המינהלית והמוניטרית של המדינה <המדינ ו ת> האיסלאמית היא הבולסת ביותר בספר . עם זאת אין הוא זונח את הטיפול · בהתגבשות התרבות ה"ערבית איסלאמית" החדשה, שהחלה להיווצר בעיקר החל מעליית העבאסים לשלטון: זאת תוך הדגשת דומיננטיות הלשון הערבית כלשונם המשותפת של כל העמים, שתרמו ליצירתה של תרבות זו, לצד הבלטת הרבגוניות והפלורליזם של מרכיביה התוכניים, אשר האיסלאם תפקד לגביהם לרוב כג ו רם המאחד והמגבש <עמ' 152•153(. השגי השירה, הספרות, מדעי הלשון וההיסטוריוגרפיה הערבית שנתהוו , או נשתכללו והתפתחו באותה תקופה, מתוארים אף הם, אם כי בקיצור רב: כנגד זאת מתואר בהרחבה תפקידם ההיסטורי של הערבים-מוסלמים כ'מתווכי תרבות' לגבי שאר חלקי העולם של ימי הביניים: בהעברת השגי המדע של המורשה הקלסית, התפתחות ה"פיאודלי . זם" <שיטת <עמ' ,.(16 בעיקר בשל העדר תיעוד לעתים קרובות, תופעות מורכבות ובייחוד ההלניסטית, אל אירופה "האקסאע"> הצבאי בארצות האסלאם, והשפעת הגורם הצבאי בכללותו על חיי החברה והכלכלה: הסחר הבין-לאומי: תולדות עלייתן והשגיהן של השושלות המרכזיות <האו~:ית והעבאסית> וכן של השושלות הלא-ערביות סוניות ושיעיות כאחת - באזורים השונים של שלסרן האיסלאם: תולדות המשטרים הממלףכיים: הפלישה המונגולית ולידתה של האימפריה התורכית העות'מאנית. עם זאת הוא נוגע נגיעה משמעותית, אם כי מצומצמת מאוד' גם בנושאים אידיאולוגיים · הרוחניים ובזיקתן זו לזו של שתי מערכות נושאים אלה. ניתן לומר, שהשגיו המדעיים המקוריים הרבים של כאהן , המבוססים מקורות נ i ספק, מנסה להציג בספרו את תולדות האיסלאם כ"חוליה" בהיסטורי ה רבת הגוונים והתמורות של המין האנושי' תוך הצבעה על הקווים ה:לליים המשותפים ל"חוליה" זו ולכל שאר העמים והתקופות. דוגמה לראיה היסטורית נכונה היא למשל קב:יעתו , שעל החוקר המשחזר את דמוית ו של מוחמד , מייסד האיסלאכ 1, להכיר , לא רק את "העובדווז ההיסטוריות הבדןק;ת" בחייו ו כי אם גם את קווי דמותו האגדיים. כפי שהתגבשו במסורת המוסלמיו r; כלומר: שחזור כזה חייב לכלול גכ t את מרכיב המיתוס שנוצר סביב הרט י ות משך השנים, שהרי םג אם מיתוס זן; עלול להרחיק מן 'האמת ההיסטורית', יש בו כדי לסייע להבנה וגדושות פרסים באמצעות הגדרות מבריקות וממצות כאחת. למשל ו תקופת שלסרנה של השושלת הראשונה באיסלאם, בית אומיה, מאופיינת בחמש שורות 'מחץ' הכוללות גם את אבחנת כשלרנה ונפילתה <עמ' 51(. כך אנו מוצאים הסבר תמציתי ומעניין לתופעת האיסלאמיזציה הכללית והמהירה, שהתחוללה בשעתו בקרב האוכלוסיות הנכבשות, המציע את ה'מפתח' של היות "הדת החדשה" פשוטה יותר ובעלת דרישות מועטות יותר מן הדתות, שאת רגליהן דחקה באזורי הכיבוש השונים של האימפריה המוסלמית <עמ' 66-65(. במסגרת ניתוח הסטטוס המשפטי והחברתי של ,"יל~י~"ה <המוני המתאסלמים ממוצא לא ערבי> הנוצרית הנתונה אז ב"חשכת ימי הביניים". הוא הדין בקליטתם ובעיבודם של חלקים ממורשת התרבות הפרסית ומאוצר החיבורים, המשלים והאגדות ההודי <עמ' 166(, בתחום "המבנה החברתי" <פרק 10(, שכאתן מבחין מתודית בינו לבין "המצב הכלכלי", מאלפת במיוחד סקירת נושא העבדות לסר גיה בחברה, שדתה <האיסלאם> מעלה על נס את שוויון כל המוסלמים בפני אללה, אך בה בעת, מאשרת, בדיעבד , את המשך קיומה של תופעת העבדות ומשסרה, בבחינת נתון חברתי 'טבעי' המשקף את רצון האל. מאירת עיניים היא גם הקביעה, במסגרת הפרק על העדות הדתיות איסלאמיות, לפיה, · הלא פרס לעבדות, 14 גליון ····· 182 אין האיסלאם מכיר בשום הפליה גזעית. · אתג ית · מעמדית או לאומית משמע: אין בו שום "גזענות" זולת ההפליה הברורה שהוא נוקט על סמך נבדלות באמונה ובדת - הגד היסטורי , שיש בו עג יין מיוחד לקוראים יהודים, ובייחוד לקורא הישראלי החי בתוך מערבולת הסכסוך ערבי;איסלאמי, על · היהודי גילוייו השוגים. ייחודיותו ואיכותו של כאהן כהיסטוריון מסוג האשכולות" · "איש מבצבצת במסגרת הסעיף המיוחד , השוואתי · התיאורסי , המוקדש ליחס האיסלאם לפעילות הכלכלית. הוא דוחה בו , למשל , את הסברה הנפוצה, שהאיסלאם חדור כביכול הלך רוח של פטליזם ושל "התנגדות לכל פעילות משקית", הנובעים מן האמונה בגזרה הקדומה של ההשגחה האלוהית ומהעדפת הפעילות הרוחנית והשלמות הדתית והמוסרית על-פגי השאיפה לסוב העולם הזה, על הפעילות הכלכלית שנגזרת ממנה. פיגורן הסכגלוגי והכלכלי של מדינות האיסלאם במאה האחרונה הוא האחראי , לדעת כאהן , לתפיסה מוטעית זו , שהוא שולל אותה מכל וכל , להוציא חוגים מסוימים של התנועה המיסטית באיסלאם <הצופיות.> יש מן החסר והעיוות גם בצמצום-היתר שבו עוסק כאהן בנושא הכיתות, כלומר התנועות שלושה שירים • iJ ת:~ ~ת :כמ; שאר הרבדים · ~חם ~~~אל ז ~· ~נ:י~רב ל iJ ד~ת ךח;_ןר ש;~ף ת;פיtז~ ע~ק;ת ~iJ~· ~ז ~לא ף;ש.~: שף :i". מחזר y ל מות דתיות · הפוליטיות באיסלאם הקלסי , ובעיקר כשיעה לפלגיה: גם אם מביאים בחשבון שהספר נתחבר לפגי עשורים אחדים, סדום המהפכה ומייגיססית, קשה · השיעית-ח לקבל הכרעה מחקרית מעין זו . בדומה, יוצא מקופח גם הטיפול בצופיות, המיסטיקה המוסלמית, שנחשבת לתנועה הרוחנית הייחודית, המרתקת והעשירה ביותר שהצמיח האיסלאם בימי הביניים. בין הפרקים החותמים את הספר בולס הפרק על התרבות האיסלאמית בשיאה. מתואר בו שלבה השני החשוב של התפתחות המדע הערבי , "חי , חיוגי וחלק בלתי נפרד מהווי חייהם של עמי האיסלאם". כאהן מדגיש, כי מעבר לתפקידו בתיווך תרב ו תי פסיבי , הצטיין מדע זה ב"אווירה של התלהבות אינטלקטואלית, שכמותה לא חיתה כמעט בשום תקופה אחרת בתולדות המדע", כמו גם בנסיה "לבדוק כל דבר בדרך הניסוי והתצפית", בייחוד בתחום מדעי המתמטיקה, האסטרונומיה ומדעי הטבע. בפרק זה מאלפת במיוחד הצבעתו על מקורם הערבי של מושגים מדעיים רווחים בשפות אירופה. כמו כן נסקרים בו השגי הערבים במדע הגיאוגרפיה התיאורית והאנושית <שכלל גם את מדע הקוסמוגרפיה> בתחום ההיסס ו ריו גרפיה ובייחוד האיסלאם · בתחום אמנות לענפיה, שעם כל היותה אקלקטית וקולסגית, כדת • האיסלאם עצמה, הריהי "טבועה בחו תם אישי מיוחד משלה". הנושאים האחר ו נים בספר נ ו גע י ם, קודם כל , להופעת האלמנס השבטי התורכי והשתלבותו ההיסטורית הגורלית בתולדו ת האיסלאם - למן התקופה הסלג'וקית עבור לתורכמנית וכלה בלידתה של תורכיה העות'מאנית. לשיטתו של כאהן, נזכרות דמויות מפתח בהתפתחות דת האיסלאם, כמו אלע'זאלי <חכם הלכה ותיאולוג, וגדול -ההו . גים הצו~ י ם> במסגרת ההתייחסות היסטורית כרונולוגית אל תקופתה של שושלת או מדיגה נת ו נה, ולא בהקשרה הרוחני-תוכני. מאורית והמע'רב · האמנות הספרדית האיסלאמי , על ממלכת .גך~ןה, אחרון המעוזים של האיסלאם באנדלוסיה, מהווים את הנ ו שא האחרון הנדון בספר. גוגי · ךבו תו של כאהן כחוקר מרשימה מאוד בפרק זה המתייחס, בין השאר , אל כמה מיצירו ת המופת האחרונו ת של תרבות האיסלאם במערב, כמו הארמון וה~גים של ה~ליב~~ךה בגרברה ("מיזוג נין העדינו ת ובין השפע, בין הקלות : בין ניס ו י העוצמה" - עיין עמ' 346-326(. תולדות האיסלאם הקלסי מסתיימות בתחילת המאה ה 16-. מעיתוי זה ואילך תופסת שקיעתו תאוצה חדה עד לחת עוררותו ו התחדשותו בדורנו • בניואנסים נוספים ומאיימים למדי . ב"סוף דבר" המרתק של הספר 'חושף' כאהן את דפוס החוקיות בתופעה החוזרת ונשנית של יכולת האיסלאם "להתאושש ולשגשג אחרי כל תבוסה" לאורך כל תקופותיו <עמ' 415(. מתוך ראיה מדעית סיגאופסית ואובייקטיבית המעורבת עם זאת בתסמונת <המוכרת אצל חוקרים רבים וסובים> של אמפסיה כלפי מושא מחקרו , קובע כאהן , כי למרות כל חולשותיה ותהפוכותיה, גיוונה ושקיעתה, בדומה ל גורלן של ציוויליזציות אחרות, "חיתה תרבות האיסלאם אחד מהשגיח היפים של האנושות ושלב חשוב בתולדות תרבות העולם" <עמ' 416(. בשמו של קלוד כאהן נתקלתי בראשונה בשיעורי תרבות האיסלאם של מורי באוניברסיטה העברית, פרופ' א. אשתרר המנוח; מן הראוי לסיים במשפט ששמעתי מפיו ונחקק בי עמוקות מאז אותם ימים: "אם יש טעם בלימוד ההיסטוריה הריהו , כי מעולם לא השתלט כוח אידיאולוגי אחד על פני כל כדור הארץ" • הערה: תרגומו העברי של הספר כולל גם את הנספחים הבאים: הערות ביבליוגרפיות, לוח מאורעות כרונולוגי , רשימת תמונות ומפתח עניינים מוער. לאה גלזמן אנוחם נוכר באבנים ףבאדמה המתפ;ךךת למגע חג י;נ ית ףמתח:כמת הבל פה נגמחל;ת המעבר של T מה שפעם Tהיי r1~::•."" ז-: בלי ל "-iוiע:.--ז-: א~לי .זה :כ " שפשאר · מה · ל מהשירה • • T --•:-:• :ז;כים ז;כז-ו;-;ן iJס~~ ס.ע,:פףת -םtז ל qi ~ים ~ל ~·~ ס rT ק ~ל •T פסג;ת של מ?ים והחמלה על מה שמסביב ~י Tוrא~י: •?iJ~·~ .םי iJת~~ך~ ~חי j2 ת תסע,ק,ב; מאבדים את הפשמה את: המוח •:T :-:· :ד --:·· ד· T ~ל ד~מ;ת י~ד;ג ן;-.ל;ה ך~~ q ~א;ת t רים ;את -הנהלם[/;ל ~ם א;ת ~ל iJ ךש ;א"~ ry ןת T ~ף לע,ש;ת ~יד ד?~י ~!1 ל.ס דך:כ; ~9 ~ן;- ~q ~.ה שפת השיר היא שפה תאכזרי לא להגיע מה!!ם עם רגלים רטנג;ת :-.-.• -ד .-:-.:..· ~ל~ןת ~ת o/i(bם;: - :ז . ח:כףכים ואי הבנ;ת ףמגרירה שףב את הלא נתפש ;· ל ~~~~· ה ל~ ה~ז:;: ~כ;ן ז;כת;~ iJ T יר~~~-י~?~ b ך ~iנ; זבי זב~קי ~~o/ יו iJ ~קךא ~י~ :כא?ף ז; השז-וז-ופףת נצער . גליiנ הל .כת~ ::- פ;ך~ת ~ת i] ~בףל;ת ~ין ק;ךא ?כ";fוב~q לף~ת שףך;ת ~ד~י דך •~·~ ת ryT ~י i ה לר~יף ~ ~ ~ ~ו 15 מרץ 95'••••• הוליד ילדים, וזו , כנראה, חיתה סעוו J טרגית. הוא הרוויח סכומי עתק והצליח לקנות את גן העדן הפרסי שלו בסהיסי , לשם פרש, שם החל להשמין ושם התיר את התסבוכת של חייו הדרמטיים. לעומת הביוגרפיה של פסו מנסו המתארת את הנמסיס הזה, נמנעת הבי ו גרפיה השביח, בעריכתו של ברבדו <בעזרת סופר צללים>, לגעת בכל הקטעים הכאובים של חיי השחקן . לדברי המבקר , אלה הם זכרונות חסרי עניין של אדם השקוע באהבה עצמית. המעניין שבספר הוא במה שהוא מכחיש או מייפה, או בנושאים שהוא מתחמק מהם, כגון נשותיו , ילדיו ושנותיו באקדמיה הצבאית. נראה שברבדו מודע לכך , שכל דבר בחייו סובל המיתוס והאדם נ:: Ll בבי חיו"ר מאו t רופאו האישי של מאו ססה סונג, לי זוסואי, החזיק יומן המתעד עשרים ושתיים שנה של חיים במחיצת היו"ר שהפך למיתוס עור בחייו . אף · על העובדה שהמחבר השמיר את יומניו בזמן המהפכה התרבותית, הרי שהם משמשים בסיס לספר חרש ומעורר עניין על האדם שמאחורי המיתוס, ועל מהלכי ההיסטוריה הסינית, מנקורת מנס אחרת לחלוטין. בעיני ההיסטוריה, היה מאו עריצה הנערץ של סין במשך עשרים ושבע i \ ..'...·· ..·... i J 1 •' מהטעם הגרוע ביותר . וזוהי הסיבה העיקרית שספר עליו , או הנכתב על ידו שווה קריאה. PETER MANSO: BRANDO; שנה. רמות כוחנית ומעוררת יראה, מנהיג שהצליח לעמוד מול המערב ולהחזיר לסין את כבורה האבוד. בעיני בני עמו ניחן, בנוסף לכל זאת, אף בכוחות על אנושיים. רופאו מתאר ברינתו הפרסית; איש חסר סבלנות, שעליות ומורדות חדים מתחלפים במצב רוחו , מררן שאינו מקבל כל WEIDENFELD & NICOLSON MARLON BRANDO מקרוב את האיש הסובל מברורי שינה, & ROBERT LINSEY: SONGS MY המבלה ימים כלילות במיסתו או ליד ' MOTHER TAUGHTME; CENTURY י--iב.J!!l -. ~''J ..... ...... _,",.,.;[,.. - .J ../ --~ ........ ... ומיתוס האהבה הרומנטית בשנה שעברה בלבד, נמכרו בבריטניה 25 מיליון עותקים של רומנים רומנטיים. החוקרת מארי קאדוגן , מנסה להתחקות אחרי התופעה ומגיעה קודם לממצא המדהים, שבכל שתי שניות, נמכר בעולם ספר בהוצאת MILLS & BOON, שהיא ההוצאה הבריטית הגדולה האחראית על מספר העותקים האגדי הבייל. נשים בכל הגילים, מכל הארצות, מכל הגזעים ומכל הדתות קוראות רומנים רומנטיים. מעס השתנה מאז שהסופרת הבריטית, ג'ורג' אליוס, כינתה אותם רומנים מטופשים הנכתבים על-ידי גברות. אבל נראה, שאף בעירן הפמיניססי , מעדיפות נשים לקרוא על חיז ו רים, אהבה אמיתית ונישואים, לעומת הגברים שעדיין פחות מעוניינים בנושא. מדוע בעצם? בספרות הרומנטית יש ש~י~ת מסוימת המבטיחה את הצלחתה המתמשכת על פני הדורות, הטמונה באלמנטים האסקפיססיים שבה, וביכולתה למלא משאלות. כל אלה הם בבחינת אופיום להמון הנשי. הגיבורות החמורות תמיר כובשות את בחיר לבן , גם את העיקש ביותר וגם את המסוכן מכולם, הוא הוא הגיבור הרומנטי. בסוף המסלול הן מוצאות את עצמן בזרועותיו , בימינו במיסתו , כאשר הטבעת המיוחלת על אצבען. ייעורן היחיד הוא להיות נשים ונראה שמרגע זה ואילך , אין יוצר הרמות מגלה בהן יותר עניין. ער לאחרונה התאפיינו כל גיבורות הר ו מן הרומנטי במזוכיזם, בגישתן המתחסדת למין ובילדותיות מבחילה. הביוגרפיה הענקית של מרלון ברברו , מתעדת, בעצם, שורה של מעירות מלכותיות, שהביאו לסוף, אשר בדיעבד היה ניתן לצפותו. סיפור חייו של השחקן הגדול בדורו, הוא כרוניקה של הרס עצמי. התפקידים שמילא מהווים, גם הם, חלק מהעליות והמורדות של חייו . קיים ברבדו הגדול, המגלם תפקידים בסוסים כמו "הגברים", או "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד כמה אחרים, שבהם משחקו יצר את המיתוס. נפילתו החלה בסרסי קיסש גורפי ממון , אשר בהם, עדיין שמר על הדרו המלכותי. היו, מדי פעם, בסוסים שעשה, רגעים שהזכירו לנו מי היה ברבדו: "הסנדק", "הטנגו האחרון", "אפוקליפסה עכשיו", אבל מאז "אפוקליפסה", ההופעות המרשימות והמתוקשרות ביותר של השחקן היו דווקא בבתי המשפט, כאשר הגן על בנו כריססיאן , שהועמד לדין על רצח החבר של אחותו. פרסי הביוגרפיה של השחקן מופיעים בספר של ~נס; בפרסי פרסים אבל ללא שום ניסיון לפרשנות לאירועים בחייו. ברבדו נולד לאם אלכוהוליסטית שסבלה מהתקפות שיגעון , שחיתה לפעמים שחקנית, ולאב שהשלים בשאננות עם מצבה. בבית הספר ובאקדמיה הצבאית שאליה נזרק הישגיו עלובים, ואף ברור שהוא הצליח להשתמט מגיוס לצבא בשיאה של מלחמת העולם השביח. לעומת כל זאת, עם הגיעו יורק ולבית הספר · לניו למשחק, הצליח להקסים את כל מי שפגש, נשים כגברים. ואם רון ג'ובאני · התרברב ב 003 ן כיבושיו , הרי אפשר לומר שברברו בן השלושים ובשיא הקריירה עלה עליו . בגדול - אלה הם חייו; הוא רדף נשים, עשה סוסים ובכל אותו הזמן הלך והסתבך בחייו הפרסיים. הוא ך · לפני שעבו לספל בו. החומה הבצורה סביבו והוא עצמו דאגו לספח את התדמית המיתית של היו"ר, וכך גם יכל להבות מהערצתם הבלתי מוגבלת של בני אף כל זאת היה מאו · עבור. על אדם בודד " ללא חברים וללא חברים לעבודה, בווקף בחצר חנפנית שמנעה ממנו אינפורמציה בסיסית הנוגעת למצבה שי ל ארצו , לאורך כל שנות שלסובו . ב:רידותו המזהרת גם תרמה לפרנויה 1 ;דלה והולכת, שגרמה לו לשנות מר~ פעם את מקום מגוריו ללא כל הודעה מוקרמת. השאלה ה 1 ;רולה הנשאלת, לאחר כל זאת, היא במה הצטיינה חשיבתו של מאו? בוודאי שלא ברעיונותיו הגרנדיוזייו~: שהמיטו אסונות על ארצו , אלא, בתחום הכוחניות הפוליטית לבדה. הוא הגיע לפסגה במערכת בעלת חוקיות ררוויניססית: אלה שידעו לנצלה בערומה ובאכזריות, התקדמו; ואלה שבי ו יהם היה הכוח יכלו · להאבק ולהשיג יותר ויותר. במזה מסוימת, נראה כל העניין כחוסר מזלה הגדול של סין , שהשורד בתחרות זו היה מאו , ולא :אדם בעל ראיה רחבה יותר . LI ZHISUI: THE PRJVATE LIFE OF CHAIRMAN MAO ; CHATfO & WINDUS ומרלון כרכרו כוכבי הקולנוע הידועים, הם בעצם כמו בני ן;משפחה המלכותית. כמוהם הם עוסקים בהבלים, כמוהם הם מעוררים ו i ערצה וכעס. כל התעטשות נהפכת לכותרת תקשורתית, וכל קשר רומנטי ויאגרה. כל המוטל עליהם בחייהם הוא ללכת במסלול שהוקצה להם. מרות ותכתיב, המסרב לצחצח שיניים ולהתרחץ, התלוי תלות מוחלטת בתרופות הרגעה, גבר שתיאבונו המיני אינו יורע שובעה. ערותו של המחבר חושפת את הפער המפתיע בין האדם הפרסי ובין רמותו הציבורית. האיש שהיה ידוע כמרקסיסט, מעולם לא קרא את מרקס ואף לא ספרי היסטוריה סיניים. הוא חזר והרגיש ש"הרוח" היא המפתח לשינוי העולם המטריאלי , ולכן גם קיבל את הבודהיזם, כי לדבריו , "אנשים אינם יכ-רלים לחיות בלי תמיכה רוחנית". כבר בשנות החמישים הרגיש את הצורך ללמוד מן המערב, תוך שהיא מנהל מסע פומבי אימפריאליססי שהצטיין · אנסי בהכרזות צורמות. הקומוניסט המושבע חי חיי מותרות מדהימים. עשרות אנשים עמדו לידו לשרתו: אחיות ושומרים אישיים, טבחים וכמה "טועמי מזון". על אלה חוסל לברוק הן את סעמו של המזון והן את הימצאותו האפשרית של רעל, שנוער לחסל את היו"ר. האיש מעולם לא התרחץ והעריף שפשוף במגבות חמות שהעבירו על גופו משרתיו. מאו לא ענד שעון מכיוון שלא ניהל לוח זמנים. הוא אכל, ישן, קרא, קיים אינספור מערכות יחסים, כינס ישיבות לש הפוליסבורו בכל שעה של היום ושל הלילה. כאשר סס ברחבי סין , קורקעו כל המסרסים האחרים במרינה. כאשר נסע ברכבת <רכבת אישית בעלת אחר עשר קרונות שהכילה את צוותיו>, שובשה כל תנועת הרכבות אף למשך שבוע. סגנון חייו הפרסיים היה שונה בתכלית השינוי מזה שכפה על כבי עמו , ולעתים ב עשה על גבם. כאשר מאו המזדקן וחולה הלב, נאלץ לעבור ניתוח קסארקס, "ניסו" הרופאים את הניתוח על ארבעים איש בגילו ובמצבו 16 גליון ····· 182 הן היו יפות, עליזות למדי ותמיד וכלכלית הם המזינים את' הרומן ls 1994 שנת הצדעה לפונדאן: בישראל ומובל לדראנסי ולאושוויץ. סימפטיות. הן התאימו את עצמן הרומנטי. <דווקא) נוסדה החברה ללימוד י ~ ריבוי הפנים ביצירתו של פונדאן 11~ לצוני הגבר שאיתן' ובשני מישורים הביקורת הגברית מבטלת את הז'אנר פונדאן , ו כתב-העת C'ARDOZO משורר ופילוסוף, מבקר ומסאי J חשובים - האינטלקטואלי והכלכלי כולו בעצם המינוח שלו: STUDIES בהוצאת אוניברסיטת תסריטאי ואיש תיאטרון' מהווים, - הקפידו לא לאיים על ההגמוניה Eדד NOVELE <נקבה של NOVEL "ישיבה" הקדיש לו את גליון אביב לדעת חוקריו' ביטוי לזעקתו של שלו. אולם, גם כאן מתקיים, לדברי ו"הקטנת" המושג עצמ.)ו דבר המזהה 1994• "הגולהיי: כיהודי ברומניה, כרומני ~ מבקרת הטיימס הלונדוני' סב-טקסט. את הקטן והבלתי משמעותי עם מכל הבחינות משקפים חייו של בצרפת, כאקזיסטנציאליסט הקורא בכל הספרות הרומנטית, מסתתר הכוח הנשיות. מינוח הוא פ ו נדאן את המאה אחר "רומן העשרים תיגר על שליטתו של הרציונליזם. מאחורי האהבה, והעברת הכוח נעשית למשרתות", המבטא גישה סקסיסטית ותהפוכותיה ההיסטוריות. הוא נולד עבור פונדאן' משתלבות השירה מהגבר לאשה באופן אינהרנטי . מכאן' וסנובית. נחית ו ת ו של הז'אנר' לדברי ביאסי ב 1898-' בשם בנימין וק סלר' והפילוסופיה בכדי להוות קריאת שהאשה, באמצעות שליטתה כבשק המבקרת, לעומת ספרי מתח למשל, גדל והתחנך בה והחל לפרסם תיגר וצומת להעלאת שאלות. הוא גם האהבה, כובשת לא רק את הגבר נעוצה בעצם היותו נשי בלי שום בכתב-עת מקומי את יצירותיו משמש, עבור רבים, דוגמה לקשר הפרטי, אלא, את מבני הכוח התנצלויות. הרומן הרומנטי הוא הראשונות. תקריות אנטישמיות האמביוולנטי בין הסופר היהודי הגבריים שבהם נהפך הגבר לנציג האמנות העממית הנשית בהא' הידיעה, מאלצות או תו לעזוב את האוניברסיטה והתרבות המערבית, ולמסלול הקשה דמיוני. דבר זה מאיר את מוסכמותיו םע קשר חזק לאגדות ולמיתוסים. זה ו באמצע לימודיו' אבל לא את עירו . רק של היהודי-המשורר בחיפוש וברכישת הבלתי משתנות של הז'אנר' ובעיקר דיאלוג נשי בן מאתיים שנה בין ב 1919- הוא ע ובר לבוקרשט, שם הוא זהותו . העניין בפונדאן' והכבוד את טבעו של הגיבור הרומנטי . הלה הכותבים לקוראים. השפה הנשית הזאת מתערה בחיים הספרותיים, ושם הוא המאוחר לו הוא זוכה בין קבוצה גדלה הוא תמיד בן-דודו של כחול הזקן: זקוקה לפרשנים ולמפענחים. מפרסם את מסותיו הראש ו נות על של קוראים וחוקרים, הוא חלק שולט ושתלטן, מסוכן מבחינה מינית, MARY CADOGAN: AND THEN הספרות הצרפתית. הוא גם מקים מהעניין ההולך וגדל ביצירותיהם של מכיוון שזה הופך את הכיבוש THIR HEART STOOD STILL -MAC קבוצת תיאטר ון המציגה מחזות סופרים גולים אשר כתיבתם מתעדת למשמעותי יותר. התוצאה של אחיזת MILLAN מהרפרטואר הצרפתי והאירופאי. כמו את רבגוניותו של דור שלם, שטלטלת עיניים זו היא מסוכנת. וזה השתנה. רבים בדורו נמשך פ ו נדאן בחבלי הזמנים העשירה את יצירתו וגם גרמה מאז שנות השמונים, עם ספריה של הקסם של הספרות והתרבו ת הצרפתית להשתכחותה. • ג'ודית קראנץ' הכוונות ברורות: אין ומגיע בגיל 25 לפאריס. שם יפגוש את -LA SOCIETE D'ETUDES הגיבורה הרומנטית בת ימינו שואפת צ'סטוב, ויפרסם <בעיקר בצרפתית> BENJMIN FONDANE NO 1, N02 לאהבה ולנישואים, אלא לכוח. יובל למותו של בנג'מין שירים, מסות, תסריטים לקולנוע, -44104KFAR-SABAB.P-526 ( ויוצריה מודים בכך בבירור. הגיבורה פוכר אן ויעס וק גם בתיאטרון ובביקורת )ISRAEL העכשווית חופשיה גם מבחינה כלכלית פילוסופית. הוא זוכה להכרה גם &CARDOZO STUDIES IN LAW וגם מבחינה מינית. היא בוחרת את המשורר · והפילוסוף היהודי-רומני בארצו וג ם בצרפת, שם הוא מעורה NOl-VOL.6TURE,~LITE. הפרטנר המיני שלה, וקונה בגדי צרפתי בנג'מין פונדאן זוכה להכרה היטב בחיי הרוח בשנים שלפני ;SPRING SUMMER 1994 מצעבים בכספה שלה. מושגי בינלאומית גדלה והולכת חמישים שנה המלחמה. עם פר וץ המלחמה הוא נשאר YESHIVA UONIVERSITY החברה המערבית, שבה אשה חופשית לאחר מותו באושוויץ. בנוסף לכנסים בפאריס ומסרב להסתתר או לברוח. מבחינה אינטלקטואלית, מינית ולפרסומים המוקדשים לו' חיתה שנת ב 1944- הוא נעצר בעקבות הלשנה, ורה קורין-שפיר - נמרכז 177 מוד 1 הש 7 ום נגנע n-n נינה עושים -11 ק•ום ושלום כבר שנים רבות מפגשים, הכרות ולימוד, סיורים בשטח באזור יהודי-ערבי, השתלמויות מורים חביבה ד.נ. מנשה · נבעת 8so זנ טל. 48/9 ג 9 טנ 06- פקס. s נננזנ 06 o : ~J~J..:Y. ~~~ VAO• ז' ~~:tA ו-ז•,'ד · U~ זזז v ז.ו• GIVAT HAVIVA M.P. MENASHE 37850 TEL. 06 309248/9 FAX • 06 373335 17 מרץ 95'••••• LI ~ מחמוד דרויש פו מערבית: שמואל וגולנט החורף הארוך של ריתא · רינ:יא ~~קידה ~ת ל.יל o ןרנו: ט~~ ש;ל.ף g~יז , דמ w ~י ~~קיו ~ת ממ;ד w ה ~ידי ססליל אינני מבינה את המשמעות, היא א;מךת הוא רכ:ז ה, · ;בן ~ף י ';~~:אל ~~~;-_, ר QQ י ים .:·:· ואלה הפר n ים גד;לים ממטחי t ל~ ~· ח T ~פ;א ת~: · מ o ל';ן ~~: זדל.ף ל; מל~לה :מ~ה ~~w ה ק.~ידנ:יה ח 9,הד~יr וז;נ~~~דים מסו Q ים ע,זב, ח~ה ~אן , :ר o :ול ~9~י · ע,ז " ב ~ק~ה ".ר~~מ 7 ~ע.לה, ס~~ם ז;נ 9~יב 7~?נ;ז ry נ:יי ·~ ~~o/ או מך~~לים ".o/ מעלה מעלה, ם~~ ~~~ל ?בוש זול~ף? מ~ם w ~דה ף~;ת~ :~w ה רינ:יא ת~;;ל מנקר · ~ת ז:ןהח~:~י:נ.ק :פ'ל ~י~ת o/ ע.ד~יף ,וגך~'pזי ז;נ 9~יב 7?יע~:; ו~~ל~ת ~ת ופיrמo סראש;ן לע,~ךה ,תך~;פ:-י.ל,ע דחיא א;~ךת לי : o ~ר ~ת ד~לי ,o ן ~ר ~ת ךז;ני ק.~דע ~ה י;~ירו מסופ;ת ןמ~?פ;נ;ת ~ל נ:יקדא ·~~w יו ~ת סעת;ן , ~י םי~יrמ חם םי~יr והמלחמה אינה משל n ידי. ואני אנ'י. · ה~ם אתה אתה? זז:•-: -:·T'-:-·:-·-· -ז- ז;נ~~י וז;נ~ף." "T י~~ הוא, ~~ י הוא ~ק.ר ד~ר ה:~~ o/ח Q ינ:יה ~ת ס~ל ;ן~~ רינ:יא ד~ה הן~-ן~~ הוא ~ק.ר ך~ה ~ת ויי:נ;ו~יr נ; q ר;ת ~Q ד:ר ~~o ל תות הגדר שעל צפוני אצנע;תיה מזריה את 1 זמלח הוא אשר ואנו ת;עים מתאחדים במטה רי T ם -ת~ך~~ ~רדה rj' '6:ף~ ק.~ל-ג T ו .י~א T~מי ו f ל T T זךים ל~~~ח~~א וז;נ~ן q קים "דה ~.דה -~~o ת,':די ~.:· · ·~~ ~~~ ~רו o ~~לים ~ך~ים ל~· ן~~ל.ר מול ~~ךקים ~כוחי מח~ה ס~~ילה ~ל ~~י~נ:יה · דם ~ל סע.~~ה ס~י~ית, ש; wז ~,·ם דם ~~Q ךר;ן · ת;ך~~~ מ~קךא;ת ~ry ~ז . ןדם ל~לה ~רך ק.לא " :~דר qי~ח~~ ע~ך? ןר~ם דם מול o ל;~י ~ק;ב ~עימ;ת ל~ה · o/ נ:יא · ל רי ן~,ח:ה n ;נכם ל~ך ר~חף, Dי~ח~~ ע~ך iיזל~ ןךןת ת~ך~~ס T זה מק;ךן ttt נוז;ני ~פ;א ה:.ח~ו, 7 בו~ף ~~ךץ ק.,ילן~ף 7".הך~~~ o/ףן~~~ w א ~ת ?ף~ך~~ ~י~י 'ר~י;:ו דא נ:ילי~י · ~ל מ~ז · ~ת א~ל ry ~מו j ~י~ינו ד~ה:ה ~ר;ן ק.ל ע~~~ o/~ נוז;ני עם ק.ר~'יד ז;נ 9 ~יב לחד' ן~.ח:ה לי o י ו~ת, ה; ריתא הראיה אבדה ויד תפיג את נדידות יער;ת העד' נומי · :~סו 9 ה ~ל :·~g~' ל.יל :.~ךי~;לףל~ . ~~ן q ~ה ~T~" רת חיא: s ~~סה ק.~ין ל q ~ידה ן~ידה •ת~ Q ל;ף w ~כו ~~יפ;ת מסו Q ים, """" רינ:יא ~~קידה לי ~ת מ";ם ~דךה :ול ך;ל ~o ת, חיא א; 9 ~ת ז;נ 9 ~יב ל~קב ~ת ~ע,לה :תמ~~~מ נקר ט;ב רינ:יא, . ע.דדה ~Q לה o/ ל ~י o;n~9 ז;נין יrנ;זo ק. · ת ?דז:וי ry:ה: נקר ט;ב רינ:יא ו~רי ןא;ר מ ow ר: ה; רינ:יא נקר ט;ב, השיביני אל גופי ש'ירגעו מעט ~מלו~ s ~ג;די ~י~ · ~~טוש .ך:ד~ד~- :פל ~י~ת · ~ דד~ה מ~ " ףךת ~ן~נו, מ~ם ס~נ:יה iיזפ ריתא, והאם היינו יחד? T רינ:יא- ר~~ T ד ת;ך- w ע;ת ןת;~יר ~ת ~לליבז · ~~ינ;ק לדד~יפ ' ה ?ש~~~ o/ ~לו :ריס, י~י~.~חו, י~~~ מךחק j ~'ים ~~Q רי מדלת, ןמ~ן~ר ~~Q רי j,םי'~ ~o/ ק!:י כשפ"תי - אמרה. אמרתי: ה; ריתא, האם אצ~ 1 שוב לנדר כל עוד אני T מ iפע T בענבים ובזכר;נ;ת ? ועי;.נ;ת iזנשה• :" T T :-•:,•'T-ז-: •:•:: ~~~ירו~י ~Q ךןה ~ין סך~ז ןמ~טוי? o/ מ· ח~קנ:יי ~ת ז;נ~רל wד , ~~~ךחו ~ז:וי י;~ים ז;נ:די." :הך~~ ~שוב ר.ק~~ וניr~: ר~ז;נים ןמ q ל;מ;ת, ה; רינ:יא ~רך הוא מחרף ,ה~ב; 1 ~~חנו ~~חנו, ך~ל תאז;נךי ~ה V?י~~ א;~ך חיא, חיא ו~~ ד~נ:יה א;~ף ~לוי' ~ל ~~דר ךה;ךיןה או~ף ךס~~ה א;~ף ~י~;ע~ן~ו ך q ~ה ,ף~;אך . זךנ:יה ~יךי Q ים ~ליף מה אתה א;מר? לא ~לום רי~א, י~~ ~o קה ~ךש ר~ד.~ ~ל ק?לת ס~ q דה מ~צוךה ".ת;אך~~ עלי? ך~ל י~~ q ל;מ;ת ~ל י~~ ~ו ז;נ~~~קים וב;ךחים, ס~סי גליון 182 18 ~ :• והתב;ננתי למטה T :-: ~ך~~ך ~ין g~-י~י ry יס ,וקןלת.ה~~- 1י~~ אחי לי חלק ~Qת~~ א; q ~ים: ףסרףג א;חב ~ת י~~ ר;~חהף, מ~ם ה~~ ~?ה~ ~י :ז:וד ירד~יrך ~ת מ~סר 1 רינ;יא ך t' יפה מ~ ry ר? ".הן~~ח Qד , w ד~י: ~ו ף~י דסר ~ .""" ה~~ רינ;יא ואני ש;תת דם, וזכר;נ;ת אני ש;תת, מעם ברכי' תרה אחר תכשיטיה רא;גדת ש . ערה בפרפר של ז~~ מש;~ךים מ;~י'רים לי דלת 7~·~.,ס~ י~~~~~ ז_\פ;א ~ל סא~ק 9 ף. ,ז iב•מש T ףס ל-~~ ry ל. b םי~~~~ T~·~·6 זרי:ם TT T -: • : -: • : ח~ב;~~הי ל~~ א;ר כהים על פני השיש הנשי. ריתא מחזירה · כרצףדי 1 T T ~ת ר;ת~~ מ~ל~ה -:p נז.י ,ד" מ o ר-דל"~ מ~ם סה ~· ל•?'י התב;ננתי סביב לא ~~אנרי • : -: • לר' לף ~זד~:י ~ת מדלת ~תף Q ה לע.דרי' לי ~דר' ק~~י ר;ז_\הף ~ד~יו נ;לד 'ךי.rףרן~ח~ א ·~ק 7ח~ב; . ~ז ';ב לא ~~אנדי ~א;ר א~~ ~ת י~~~ T ~1Q ~~מ T9 ה ~םרי j? ת מ.ז~ד ו:ז~~~ o מדלת מזאת, יל הח;זר לעזפתי. אמרתי: שףבי שנית אלי, וד;מה שראיתי ר~~ ק~~י · ר;ז_\הף ~ד~יי יו wב 7 :רנף ~~Q7 ד מ.זה, • לךאות א~ק א~~~~ ;נ~ק~~ : :• •: ז לי ק~ף מ~ב;ן' . ;תך~~~ ~ת י~~ q ;:ים ק~~ים: י~~ .י:~~י .. ,ומן~ש מ~לף o ש . מחה דלה ביצףע צר." שמחה פעףטה ,ומז;יל לא ס~~תףנף : ,-ן:ד.ע רינ;יא, •ה; T ריסא, Tד~~ דרנז~~~יל הףא מחךף _מןה ן j? ר ף ~ryפץ' 7 ר ס~לים יר.;שיpזמך6. 7 ף ס~:לים, ם~ ףלף ,ת;ני~~~מ ~ם ~חפץ' לף מ~~~ינ;ת םדמ~עףנרי ~· ~ן נ;~ןהי קא~דף .... """ מת לבדה · ריתא מפז :p סףס ~~חיל r ר~ה ף~ש;~ט ~יד ~7 ק~י ר~פףנ;סי 7ד~ר · ·s' Tזר T ףנ;יה -תי~;פ~ ~ךח; R ה: ח~~ךהי ~ת יpז~ ~חיןה 7 ~ד ס~~ם 7 ~ןה ה~~~ ~ת ~ 7דףנר נ;לןהי 1דfרי~ ,סי~.;ד~ל R ח~י t'פ;א · ק~~קף ry ךח; R ה ה~~~ י :p _י:ד ~q ר;ן :p רי ק t' ן~א ו~~ ,ף~ ז:וד לי ~ת ל~ף, ~די ~ךב חיא ~ry ל~~י מ vה~~ ,יהךיr;הו ~ת יpז~ עם םיר;מז,pזמ מ v דף~ים, חיא ~i? ללת ~ת סע;ןם כפיו של' האה . ףב.- ס;בבת'ר;תא מסביב -לריתא ל :lדה T ,ו~ת ף~~ ף~~אנרי ~ת ש;~רי סעיר מ~~י~ים ~ת ז_\ש ~q ד~ף ר~ · ן· ~י r גףף ~ ·· י~.~ל גף~ים ~Qד ,· :י~ין גולה 7Tג;לה T lי~~ נ;לןהי קא~דר ~q ןרים מ v ~~ים ס t' לה, רהי~י~ה חיא מ :p ~י 9 ה, ,י w דה ~ל ן~~ נ;לןהי קא~דף אמי' נפצתי את ילדףתי ויצאתי אשה המטפחת את שדה T לריק ~נף ~-ז~רים ~ין ,ם:~;נחי~ ס~ה ".דר~~ ק~~~חר מןךר ז_\י .י~~ 'ל;כ: ~ף לא י~~ 1 ס,ינ;יה א;~ךת ךלא א;~ךת ימי והשד;ת · ריתא מפצחת את אג;זי םמשת"רעי :p ~חיא ~ך ~י~ה ~ת משף~ים ,ה~ן~ מ~ם ~~ךץ ךח; R ה לי T ס~רז ם i~~· ה o זאת סדר ~-רח;ב ה~~ מ 9 נף~ית, ה; Tזר / ה; ~הףב, ~ל ף~~ ר~חיד? Rח~י ~ל ~ךץ ךח; R ה • • T • • ת~;ק~ מ iP ך j? ע ה~ד~~ ב~~ ~ל מר כ· מצ;~ה ~ל ~ךיר J.ם~~ לי :רם 'י~י:. ךלי ~דד ~7ה~~ ~ח~י ~ל ~ךץ ךח; R ה, ~~~ח Q ה רינ;יא: ~רך הףא לי חלק ~w ~ים עם ס~ד~ים, ולי קחל מחךף הןה q מ;ן מ~דים מ מ~~;ם ~ל ~ר · ה~~~ך ~ת ףךס " ךל מ o ל;ן רחוק ה~~ קר~~הי' ,יחלק ~לףם יpז~ ח~י Q ה ~ת ~קן Q · ה מ~~ן ~ל ת~;י~ ,ה~~;פמ לי חלק ~~יריס ר~אך~~;ת ~~ירי א; q ~ים קדף~ים ך Tזך R ה ~ת ~ך~י ry ~ל מ~ g א, ה~~~ך מף~:ה, Q ,ו ה~~ לה ~ל מ~~לם, , יח~ה, ךחן~י j?י~~ מ~רןה פואמה זו ניתנת להתפרש בשתי דרכים: על דרך הפ o/ ט ועל דרך הסמל. אנו ע.דים למתחים בין גבר לאשה, ודומה שמקורם בשתי השקפות-עולם: האשה מייצגת, לכאורה, את היציבות, החומרנות, העדפת העולם הזה על ממלכת-הרוח, ואילו הגבר ן~ק בתעוותו 1 נאמן עד תום לשליחותו הפיוטית והלאומית. אך עיון מעמיק יותר מצניע על מורכבותה של פואמה iו . בעיון שני ניתן לפרשה על דרך הסמל. ד"ר עופרה ננגיד סבורה שהיחסים בין הגבר והאשה מ w קפים את המתחים בין שני העמים - הישראלי והפלסטיני, חרף מורשתם המונותיאיסטית המשותפת. ארץ זו משףלה לחדר קטן הניצב על הר גבוה - מוקד התעניינותם של עמים רבים. דרויש הקיצוני בדעותיו טוען שארץ מריבה זו אינה יכולה לשאת שני עמים: "אין ארץ לשני גופים בגוף אחד, ואין גולה לגולה בחדרים הקטנים האלה." לריק אנו מ_זמרים בין ".ם:~;נחי~ וו הפואמה הזו תורגמה מתוך קובץ הפואמות "אחד עשר כוכבים" 1 שראה א;ר בבירףת ב 992-ן , ר~~~ ~רא~ית, חלק ר~~~ ~ii ,ב; ף~מג מ~~יר' == ~ ~ מרץ 94' 19 ~1 מעמאן רבספטמב סי ז: .. ופיק זיאד המנוח הגיע למדריד == הרבה לפני הוועידה שבישרה את lii ii פרוץ עידן השלום במזרח התיכון. הדבר הסתבר לי כאשר מצאתי כרך משירתו בבירה הספרדית. תרגרם ספרדי זה של "עמאן בספטמבר ושירים נוספים" יצא לאור עוד ב 1979-, ובאכסניה מכובדת ביותר: סדרת Hiperion של הוצאת Peralta, שבמסגרתה יצאו לאור כתבים מפרי עטם של משוררים כאוסקר ויילד , שלי , וילקה ופר בנדר פסואה. הספר הדק משך את תשומת לבי, ומיהרתי לעלעל בו. כבר במבט הראשון התברר לי שלפניי הקדמה העוטפת את העיקר , שהוא שירתו של זיאד. מתוך שישים דתשעת עמודי הספר , המתרגמת, מדיה ורזה רה מדריאגה Tawfiq Zayyad: "Amma'n en septiembre }' otros poemas"; Ediciones Peralta; Poesi'a Hiperion; 19; 1971 לעתיר טוב יותר יורם מלצר את המגע הטראומטי עם המדינה היהודית. רומנים "מושחתים" ('אל-מפסוח'), או כאלה אפילו בפרק קצר זה, המתרכז במתן מידע, שנכתבו בידי יהודים יוצאי ארצות ערב. גם אם הדבר נעשה בלי אזכור עמדת הצד אמנם אין לצפות שהקורא הזר יכיר , למשל , הישראלי , מוצא הקורא הערת שוליים את טענות יו המרות של הסופר היהודי הקדישה ארוכה, ה מציגה את עברו "הטרוריסטי העיראקי החי בארץ 1 סמיו נקש, על האפליה שלושים וארבעה עמודים להקדמה על השירה הפלסטינית ותולדותיה, ובעיקר להארת עיניו של הקורא הספרדי חובב השירה, במה שהוא בעיניה הרקע לכתיבתו של זיאד . כבר מהשורות הפותחות את הקדמתה, המתרגמת מצהירה, שהיא אמנם החלה בעבודתה מתוך "הנאה, גם אם אין לשלול את חלקה של הבטיח הפוליטית שלי" , אך עד מהרה ראתה בעמלה שליחות של לוחמת, על רקע מלחמת האזרחים בלבנון ונפילת מחנה הפליטים תל-א-זעתר , ממש תוך כדי מלאכת התרגרם. ההקדמה האינפורמטיבית לשירים מיועדת, אם כן , להעשיר את הבנתו של הקורא לגבי פלסטין , שירתה והווייתה ההיסטורית פוליטית, מתוך עמדה מוצהרת מראש. לכן לא ייפלא שהפרק הראשון , 'תו פיק זיאד 1 נצרת ורק"ח' , סוקר את עיקרי הנושאים הרלוונטיים מנקודת הראות הפלסטינית: הפקעת קרקעות, אפליה בהקצאת משאבים מצד מדינת ישראל ועליית כוחה של רק"ח בגליל. פרק זה מאזכר מפלגות, תנועות ואירועים שהשפיעו על הערבים בישראל בשנות החמישים והשישים, וביניהם: מפ"ם, תנועת "אל-ארד'", ההתקרבות וההתרחקות בין היהודים והערבים במסגרות הפוליטיות השונות רעוד. נצרת משמשת דוגמה לתהליכים השונים שעברו על הגליל לאחר 1948. בריחת המשכילים , הישארות האוכלוסיה הכפרית , הניתוק מהעולם הערבי שנותר מעבר לגבולות, מתווים את הקווים העיקריים בדרכו של זיאד עד לבחירתו לראשות העיריה. נצרת-עילי השכנה משמשת, כמובן , דוגמה נגדית יעילה לכל מה שאפיין מבחינת הפלסטינים והרצחני" של "מר בגין , היום ראש הממשלה 'המכובד' של ישראל , ומ גינו הקנאי של ה'סדר'." ", הפרק השני של ההקדמה מצטט בהרחבה, לפי חמתו גמת, מתוך ספרו של ע'סאן כנפאני: "ספרות ההתנגדות בפלסטין הכבושה: 1948-1965", לאור הבהרה מקדימה זו , יש להצטער על כך שחמתוגמת אינה מבדילה בין דברי כנפאני ודבריה שלה. במעוף הציפור , הקורא מתרשם מתולדות סבלו של העם הפלסטיני והשפעתו על היצירה הספרותית שלו תחת מה שמצויר כשלטון הדיכוי הציוני. כנגד מאסרים, צנזורה, הגליה ורדיפות, שכל מטרתן חיתה להשחית את הפלסטינים ולהפכם למשתפי פעולה עם שלטון שגזענותו "יכולה להיות מושווית רק לזו של דרום-אפריקה", עומדים משוררים נרדפים ועט בידם. בפרק זה מוזכרים מושגי יסוד במציאות התרבותית הפלסטינית של אחרי 1948: "א-נכבה" ['אסון )1948('[, והבקע בין "א-דאח'ל" ארג'" · <'הפנים'> ו-"אל-ח <'החוץ'> בעקבות הקמת מדינת ישראל. עניינים אל ו חיוניים, כמובן 1 לסקירה, קצרה ככל שתהיה, של התפתחות השירה בקרב הפלסטינים. 1 מוזכרים, בין היתר עליית הלאומיות הערבית במצרים, לבנון וסוריה מימי המרד של 1936, מהפכת הקציב ים במצרים ב 1952-, והתהליכים המיוחדים לפלסטינים בפלסטין. המציאות העגומה מתו בלת במלחמתיות של דה-מדריאגח, המדגישה את מה שהיא רואה כבסירנות של הציונים לשטוף את מוחם של האזרחים הערבים. היא מתעכבת ארוכות על מוראות הצנזורה, המתוארת כמנגנון-רשע שהתיר פרסומם של וההתעלמות שבהן הוא נתקל מצד הממסד כמי שיוצר בערבית, אך קורא כזה בוודאי נותר תוהה ביחס לרצף ההגיוני של העובדות כפי שהן מוצגות לפניו. אם כל מטרת "היישות הציונית" אינה אלא להרוס את הזהות הערבית, כיצד ניתנה לערבים אפשרות להגיע למעמד ציבורי כמו של זיאד עצמו? כיצד הפך משורר עממי ולוחם, לראש עיר ולחבר בפרלמנט של אותה ישות ? ייתכן כי בימים אלו התשובה ברורה יותר לנו , כישראלים המבינים, יותר מאשר בעבר 1 את המורכבות הקיומית כמו גם את השינויים שעברו על הפלסטינים ב"א-דאח'ל", אם אנו נזקקים להבהרת העניין , אנו יכולים להבות מיצירותיו, בתרגום עברי, של אמיל חביבי, נוצרי וקומוניסט, כמו זיאד , המאייר את הפרדוקס הקיומי של הערבים הישראלים, ולא חוסך שבטו , מאלו שחסכו מעצמם את ההתמודדות ב"דאח'ל" ויצאו לדבר גבוהה מחוץ לאדמתם. מוגזם, כמובן 1 לצפות שתרגום שיצא לאור לפני שש-עשרה שנה באירופה יתעכב על דקויות הברורות לנו במזרח-התיכון 1 גם אם חלקית ובאיחור . עם זאת, הפרק השלישי של ההקדמה, "הצגה קצרה של השיר 'עמאן בספטמבר'" הופך את מעוף הציפור על פני ההיסטוריה, לנחיתת נשר על טרפו המת, וברגליים גסות. בפרק זה מסופר על כך שזיאד כתב את השיר 1 ממש בזמן שואת העם הפלסטיני 1 כשמפצעי "המשורר שהפך לעמו" שתת דם החללים. זיאד הנצותי מדומה בידי המתרגמת לישו הנוצרי , הנושא את סבלו על הצלב בזמן ספטמבר השחור. הפואטיות הכאובה והכנה הזו לא יכולה לכפר על כך כי מריח-דרסה דה-מדריאגה נמנעת מלציין 20 גלידן ····· 182 ~ 11 l ותודעתם המהפכנית של מובילי המאבק. הם s ~ נקראים לעירנות ולאחריות. זיאד דורש מהם להישמר מסיסמאות ולהגן על המהפכה, נשמת אפו של העם. ~ "עמאן בספטמבר" נכתב בין ה 9-ן ל 25 בספטמבר 1970, בין היום השלישי לתשיעי להרג בירדן. עם זאת, ועם כל הכאב המובע בפואמה, יש בה גם צלילות רבה, כפי שניכר מהפרק החמישי , החותם נתחיה ובחרדה למהפכה. בעיצומו של האסון , זיאד כבר רואה את הסכנות הבאות. מציאות שני העשורים שלאחר מכן הוכיחה לו בוודאי שחששותיו היו מוצדקים. הדברים הקשים מופנים כמעט כולם נגד שליטי ירדן , ואין ולו מלה אחת של ארס אנטי-ציוני או אנטישמי , למרות מה שהמתרגמת רקחה בחציו הראשון של הספר . אין בחלקיה השונים של הפואמה יותר מקומץ דוגמה קומוניסטית. מעט המושגים המרקסיסטיים המשמשים את זיאד , מגויסים למטרות לאומיות, כפי שניתן לצפות מפלסטיני-ישראלי החבר ברק"ח. אם נרצה ללמוד על המפלגה מתוך יצירתו זו של זיאד , נראה שהיא אכן מבטאת שאיפות של הגדרה לאומית יותר מאשר מרקסיזם פרוגרמטי. בסופו של הכרך , מובאת חטיבת שירים תחת הכותרת "נצרת". ארבעת השירים המרכיבים אותה הם "גזע עץ הזית", "אש הקוסמים" , "אילו יכולתי" ו"הדבר שאינו אפשרי", כל כולם של שירים אלה הוא איור רעיון ה"צמוד" האופייני לפלסטינים א-דאח'ל", והוא רעיון ההיצמדות "· ב למקום, לאדמה, לנוף ולמצב הקיים בהם. השירים מדברים על התמדת הזיכרון של העם, על תודעתו ההיסטורית, על המשך חייו באדמתו , בעריו ובכפריו . זיאד אף קורא לאורך רוח, להתעשתות אל מול האו בדן , להפניית הזעם לעשיה, לבניית החלומות. "שומרים על צל תאנתנו /ועל עץ הזית שלנו,/ זורעים את רעיונותיו; כתסיסתו של הלחם./ עם קרח בעצבינו/ ועם הגהינום האדום בלבבותינו./ אם אנו . צמאים, נסחט את הסלע ונרווה,/ ואם אנו רעבים, נשבע באבק." זיאד המסתכל לעבר העתיד , קורא לבחור בחיים: "אך אנו לא זוז • לא נשפוך את דמנו הנקי. פה יש לנו עבר , הווה ועתיד." עמדתה הקיצונית של המתרגמת לא מצליחה להעיב על כך , שזיאד מתעלה לראות את המציאות בעיניים פקוחות, ומבשר את העתיד המתממש משבי עברי הירדן בעצם ימים אלו , גם אם לא זכה לראותו במלואו אלפי מתים נערמים ברחובות, וכל זאת בשל יהודה איש קריות, הוא חרסייך , המלך הרע, המושחת. כל חטאו של העם היה הרצון לשמר את שורשיו החיים במולדת, בפלסטין. הרמזים לתורת פלסטין השלמה, בעלת שתי הגדות, מתרבים בחלק השלישי , "דוגמאות רגילות לעם בלתי-רגיל". שיר זה מעלה על נס את הלוחמים העממיים עוד ממרד 36'. "הדוגמאות הרגילות" אינם אלא לוחמים פלסטינים המסתערים בידיהם ובנשקם הדל , מול המקלעים העושים שמות בהם ובעמם. המאבק העז הזה לא מוצג רק כהתנגדות למלך נוגש, אלא כראשית הקרב לשחרור עמאן , בדרך לשחרור ירושלים הכבושה, במטרה להניף את הדגל הפלסטיני על שניהם. החלק הרביעי , "מלים על יריב השומר על ראשו , אך שלו חיים יחידים" , קושר בין המלך הירדני ו"הכלבים הקולוניאליסטים של הצי השישי", "המתנפלים בניבים חשופים" על העם. ומיהו םע זה? זהו העם בירדן ובפלסטין. העם הירדני כולו מתנגד ברחובות ומבשר על נמנעת · ההיסטוריה הכלתי , העת ידה להתממש. פרק זה מחזק, אם כן , את הצגת תמונת העולם הפוליטית לפיה יש עם פלסטיני אחד היושב משני עברי הירדן , ואין םע ערבי שם בלתו. החלק החמישי , "שאלות בלתי נמנעות", מכיל מעין מניפסט מהפכני. תופיק זיאד שב 970- ן, בזמן ספטמבר השחור, הפלסטינים נטבחו על ידי ירדנים בירדן. אותו קורא אירופי מבין בבירור , ששואת עמאן קרתה בפלסטין הנתונה בטלפי הציונים. יתרה מכך , האזכור היחיד של חרסייך , לא מציג אותו כמלך ירדן , אלא כדמות בשיר , המדומה ליהודה איש קריות, ולא נותר לקורא הנוצרי אלא להבין בעצמו מי הם הרומאים בסיפור . אחרי ההקדמה הארוכה, הקורא פוגש את שיריו של תופיק זיא.ד כדובר עברית ה , ודע די ערבית, הצלחתי להינתק מהתרגום הספרדי , המגיע לטעון בשוליים שהמלים "אם אשכחך ירושלים שייפול ראשי", שבאחד השירים - הן מפרק קל"ז בספר תהילים, ולפנות ליצירה עצמה. הפואמה "עמאן בספטמבר" מורכבת מחמישה חלקים. הראשון , "שיר שמחה על כל אלה המסרבים למות ולהיכנע" מעלה על נס את הלוחמים באומץ על עמאן הפלסטינית, כנגד הדיכוי. עינו של המשורר עוברת על פני עריה של ירדן , בוכה, מבחינה ומזדהה, ומסתיימת בשבועה על ירושלים. החלק השני , "יומן חתונת הדמים", מדבר על ירדן המסרבת להיטבח בידי "התולע בן התולע", חבים אל-מג'אלי , מפקד צבא ירדן באותם ימים. עמאן מוצגת כעומדת בגבורה • 21 מרץ 95' כנגד ההתקפות, העם כולו נידון למוות, כולו בנוי כשאלות התוהות על תכונותיהם בחייו . בין פונדמנטליזם הלדמוקרטי סאלם ג'ובראן ~1~ %» t מקביל למאבק העקר ב מדם הניטש המעמד הפיאודלי ועשירי הערים, ברוטלית, אויבת לזכויות האדם, ללא מורא היום בעולם הערבי - בין כמשתפי-פעולה עם השלטון הזר . מביקורת ומדעת קהל . .. .... = .. ההתפתחות המעוותת הביאה למניעת מימוש הפוטנציאל האינטלקטואלי והתרבותי הטמון בעמים הערביים; וגם לאכזבה עמוקה מן הרעיון הלאומי ה;.פן-ערבי' לאכזבה עמוקה גם מן הסוציאליזם בגיוסה הקומוניסטית, וגם לרגש עממי רחב של שנאה למה שקרוי "התרבות המערבית". היום, אינטלקטואלים ערבים בעלי אומץ חברתי ושיעור קומה, מגיעים למסקנה כי השיטפון של הפונדמנטליזם הדתי הקיצוני בעולם הערבי הוא בעצם עונש למשטרים הקיימים "החילוניים" כביכול, "הדמוקרטיים" כביכול' "המערביים" כביכול' גם על העדר הדמוקרטיה ו גם על אי-הצדק החברתי המחריד. אם ראש ממשלה לשעבר באלג'יריה, ד"ר חמריש, מעריך כי 2 7 מיליארד דולר נגנבו מן הסקטור הממלכתי' מאז העצמאות, אז למה שלא יפליגו הפונדמנטליסטים עם גלי הזעם העממי ויאמרו כי לאומיות והתמערבות הביאו לריקבון ושואה כלכלית וכי "האיסלאם הוא הפתרון". אם במצרים, גם בתקופת נאצר וגם בתקופת סאדאת, היה דיכוי עד לרצח אינטלקטואלים ואופוזיציונרים בכלל' אז מדוע לא ינצלו "הג'מאעאת" האיסלאמיות גם את המצוקה הכלכלית-חברתית המחרידה. בצעם, כל השיטה, כל הסדר הכלכלי חברתי-תרבותי הוא תחת ההתקפה של הפונדמנטליסטים והשמרנים בכלל. והיום, אחרי יותר ממאה שנים של תחילת התחיה הלאומית הערבית הכללית, יש תחושה כי לא רק שדבר לא הושג, אלא שהמצב הכללי אומלל יותר ממה שהיה. יש משבר פוליטי כלכלי-חברתי' ויש משבר עמוק במישור התרבות והערכים. המשקל העמוק והמושרש של הדת בחברה הערבית והאיסלאמית מאפשר לה להגדיר כל מאבק לדמוקרטיה, לפלורליזם, לסובלנות, להפרדת הדת מן המדינה, לפתיחות לתרבות העולם כ"גילויים של כפירה", ודינו של הכופר ידוע. הרצח של האינטלקטואל והרגה הדעות החברתי - פרג' פודה במצרים לפני שנתיים, ההתנקשות בחיי נג'יב הבריטים פיתחו פרלמנטריזם כביכול מערבי במצרים, אבל זו חיתה קאריקטורה עצובה מאוד של הפרלמנטריזם. גם הצרפתים עשו את אותו הדבר בסוריה ולבנון' ובריטניה הקימה בעיראק מלוכנות קונסטיטוציונית שקרית. בעצם, המערב, נושא הדגל של דמוקרטיה מערבית, רצח את ניצני הדמוקרטיה בעולם הערבי . אחרי עשרות שנים של מאבק לאומי לעצמאות אשר נוהל על-ידי מפלגות וזרמים לאומיים לא דמוקרטיים, באה תקופת ההתפתחות המעוותת הביאה למניעת מימוש הפוטנציאל האינטלקטואלי וחתרנותי הטמון בעמים הערביים העצמאות הפורמלית בשנות הארבעים והחמישים; ומיד אחרי כן נשטף העולם הערבי הפיכות צבאיות, עם הנהגה לאומית צבאית, אנטי-מערבית, כנה בשאיפה לעצמאות אמת; אך זו השליכה את הילד עם המים, כאשר דחתה את עצם המשטר הדמוקרטי הרב-מפלגתי, והנהיגה, בעצם, דיקטטורה לאומית צבאית; זאת כביכול כדי להקל ולזרז את המהפכה הכלכלית חברתית, גם באמצעות הלאמות ו"סוציאליזם ערבי", בצל משטרים אלה הלך והעמיק תהליך המודרניזציה הכלכלית-חברתית, נבנתה תשתית של כלכלה, של מנגנון מדינה. אך בהעדר הדמוקרטיה, בעצם במגעה מהפכה בערכים החברתיים והתרבותיים ברוח פלורליסטית. חיתה אשליה כי "דיקטטורה נאורה ונאמנה לעם" תקצר את תקופת המעבר ותוביל מהר יותר מסטגנציה לשגשוג וקידום. אך גם במישור הכלכלי' דווקא היום, ברור כי המשטרים של תקופת העצמאות, ברובם צבאיים-למחצה, נחלו כישלון צורב מאו.ד אי הדמוקרטיה הביא לפיתוח ביורוקרטיה מושחתת ביותר' - הפונדמנטליזם הדתי הלובש אופי של טרור לבין המשטרים בעולם הערבי והכוחות שוחרי הדמוקרטיה והמודרניזציה - במישור הפוליטי הישיר <כמו במצרים ובאלג'יריה>, ניטש מאבק לא פחות חריף במישור התרבותי' הערכי' בעולם הערבי כולו. בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה העשרים, צמחה בעולם הערבי' קודם כל במצרים, בסוריה ולבנון' תנועת תחיה לאומית אשר התבטאה בעיקרה במישור התרבותי. הוגי דעות בוגרי הקולג'ים אשר יסדו המעצמות בסוריה, לבנון ופלסטין' וכן מאות שליחים מצרים לצרפת, ללימודים אקדמאיים, בתקופת מוחמד עלי פאשא במצרים, היוו את הגרעין הראשון של חשיבה לאומית ערבית כללית, של חשיבה כוללת על החייאת התרבות הערבית הקלאסית המפוארת, בשטח השירה, הפרוזה, הפילוסופיה וההיסטוריה וכן של התחדשות, "התחברות עם העולם המודרני", כלשונו של טאהא חרסיך' לצורך השגת הישגי המדע ומיזוגם עם החוויה והתודעה הערבית המתחדשת. יצירותיהם של רפאעה ראפע אל-טהטאוי וקאסם אמין במצרים קראו תיגר על כל "העולם הישן", והטיפו למהפכה חברתית-תרבותית-פוליטית מקיפה, לשינוי במעמד הדת ובמעמד האשה, לדמוקרטיה, לפלורליזם וחשיבה חופשית, חופש ביטוי' ראיית המדעים כבסיס לכל תחיה לאומית וכר'. היו הוגי דעות פחות רדיקליים אשר ביקשו "לתאם" בין הדעת והמסורת הדתית והזמן המשתנה כמו בסערה. תחילת התחיה הלאומית הערבית חיתה בצעם, כמו כל תחיה לאומית אחרת, בקווים כלליים: פיאור העבר וגעגועים להחייאתו' פירסום המקורות הקלאסיים הלאומיים, חידוש השפה, אשר "נרדמה במשך מאות שנות שפל לאומי", חלום על תחיה מודרנית חברתית. תהליך היסטורי מרתק זה נקטע בחדות על-ידי כיבוש המערב - חדירת בריטניה וצרפת לעולם הערבי - חיסול הזרם הדמוקרטי ליברלי וטיפוח נציגים של 22 182 גלרון ····· ~ 1'~ 'ls ~ האנדשית. לעולם לא היה העולם הערבי שסוע ומפולג מבחינה תרבותית כמו שהוא היום. בעצם אפשר לדבר על שבר תרבותי ואולי אף על שתי תרבויות: קנאית, סגורה, חשוכה ומפגרת מהצד האחד , ואמיצה, פתוחה, צמאה להתחדשות כוללת, מן הצד השני. אין ספק כי המאבקים החברתיים בעולם הערבי והמאבקים לדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח מוציאים את תרבות הניסוי למאבקים והיא גם תלויה בנצחונם. ולכן נושא חופש הפרס, גינוי העינויים בבתי הסוהר , גינוי משסרי העריצות והדיכוי , זכות האינטלקטואל לחיות וליצור בחופש ובביטחון הופכים יותר ויותר להיות נושאים מרכזיים בספרות. עידן השלום בין ישראל והעם הפלסטיני , בין ישראל ועמי ערב בכלל , יהיה זרז להחרפת המאבק גם במישור החברתי-כלכלי וגם במישור זכות האדם וכבודו • לכן משולש השלום, הדמוקרטיה והרווחה הופך להיות מרכז ההשפעה בעידן החדש: והתרבות מתבקשת, על-ידי החיים עצמם, לבטא את התהליכים החדשים בחברה הערבית. • חציו פטיקח נטולי ו~ תרגם: אור ארנון נג'ינ מחפוז למעורבות בתרבות העולם, תרבותם של עמים האחרים. כיום נתון העולם הערבי כולו במערכה שבין חדש וישן בכל הנוגע למשטר ולסוגיית הדמוקרטיה: למעמד האשה וזכותה לשוויון מעבר למה שנותנת לה חוקיות המסורת הדתית, לסוגיית היצירה החופשית, לזכות הניסוי וההתארגנות ולעת יד האדם והחברה רוני סומק מתחת לסכין הצנזור ר~~ r ~לי מלחמנונף מתחילה כשמנשים ל~תות , ז~ב ~·ק~~ה :".:-. בעינים מגלד;ת ם~ד:~ ת;ךף'bזק ~ל ~ב ~לש;נ;ת ~רףת;ת ~שרש מלים אלמ ' ;נ'י;ת ברףח . Q ~רי ~ל.ם ~ל ק;-ל;ת אנחנף ש;מעים הדים, לפני o/qף(~~ . ה~~~~ח קול " :~-~ ח;צבים נושףב;ת, לפני ~b ~לים ת;ע~;נ' ~עור ry נוף והשירה באה פסיקה נט ו לי ואור ארנון ב-גלים של T לחישה. T • : :• • -: פסיקה נטולי הוא משורר דרום-אפריקאי , וקל מאוד לדמות את שיריו לכפפת-אגרוף. הפואטיקה שלו מכירה גם את עוצמת הבו p ס ו גם את הבסנה הרכה המלטפת את האצבעות המתכווצות. "מתחת לסכין הצנזור" הוא מתוך מחזור שירים שנכתבו בימי החושך של דרום-אפריקה. פסיקה מתאר ידיים קשורות ולשון כרותה, ובאווירה זו באה השירה ב"גלים של לחישה", כאילו חיתה אור פנס הנדלק בקצה המנהרה. מחפוז לאחרונה, והרצח של אינטלקטואלים בולטים באלג'יריה - סופרים, משוררים, מרצים <בעיקר מרצות> באוניברסיטה, שחקנים ועיתונאים, מבליטים את עומקו התהומי של השבר ואת הסכנות החמורות ליצירה. החוגים הפונדמנטליסטיים והשמרניים החשוכים - היום בסוף המאה-העשרים, בעידן מהפכות התרבות והתקשורת מטיפים לסגיר~ת כמעט הרמטית בפני "השפעות הרסניות", גם מעמד האשה, גם התרבות והאמנות, גם הנורמות החברתיות וגם התקשורת הם תחת האש של אלה. עוד בשנות השישים ויותר היום, יש "הוגי דעות" של האתמול החשוך אשר רואים בחדשנות בספרות, ובמיוחד בשירה, "אימוץ של תרבות המערב" ובגידה במסורת. גם התרגומים מן הספרות היפה בעולם הערבי הם מטרה לחיצי הפונדמנטליסטים ושאר השמרנים, במיוחד כאשר היצירות מציגות שאלות פילוסופיות מודרניסטיות לגבי החברה והדת, וגם כאשר הספרות מתייחסת לנושא האשה באופן חופשי ומודרני. בעצם, משימתה של כל יצירת תרבות לגלות את נפש האדם ולבטיו ותהיותיו ושאלותיו אשר אין להן תשובות לפעמים נתפסה על-ידי הפנאטים כגירוי לכפירה. ופרדוקסלית, ככל שהעולם נעשה יחידה המשקל העמוק והמושרש של חרת כחכוח הערכית וחאיסלאמית מאפשר לח להגדיר כל מאבק לדמוקרטיה, לפלורליזם, לסובלנות, לחפורת חרת מן המרינה, לפתיחות לתרבות העולם כ"גילויים של כפיוח" אחת , והאנושות קשורה ל גורל אחד , לערכים אוניברסליים ההולכים ומתרחבים ומעמיקים, הולך הפונדמנטליזם הדתי והתרבותי ונעשה עקשן יותר , וקנאי יותר בעמדותיו. לפני שנתיים החליט משרד התרבות במצרים לפרסם בהוצאה יוקרתית ומדעית, את כל כתבי טאהא חוסין , גדול הסופרים והרגי הדעות הערבים במאה העשרים. החוגים הקנאים ביטאו התנגדות עזה, גם מאחר שטאהא חוסין היה מודרני , בעל יחס רציונלי למורשת הדתית, ומתרגם של יצירות מופת מתרבות העולם, וגם מאחר שהוא ביטא, יותר מכל אינטלקטואל ערבי אחר , את הכמיהה והאינטרס הלאומי הערבי 23 מרץ 95' 5 ~וי ן~ ==-בין הזרמים הספרותיים שחדרו == לספרות הערבית בשנות ה 50ij§ וה 60- אפשר להצביע על הזרם המבנה המעגלי האקספרסיוניסטי כעל אחד הבולטים שבהם: ~ ואם נתבונן ביצירות שניתן לשייכן םלזר הזה, תזומן לנו התוודעות אל יצירותיו לש אחד המובילים והמרשימים ביותר תבסיפור הערבית בת זמננו , הלא הוא ראדוא אל-ח'ראט ממצרים. עוד בקובץ וסיפורי הראשון "קירות גבוהים", שהופיע ב 1959-, קבע ח'ראט את מקומו הייחודי תבסיפור הערבית, ועל כך העידו טובי םהמבקרי במצרים מיד לאחר הופעת הספר . אלא אשהו מיעט לפרסם, ורק בשנת 1972 הופיע ץקוב סיפוריו השבי "שעות הגאווה". שבע םשני לאחר מכן , ראה אור ספרו השלישי ה"ראמ והתנין", המוגדר כרומן , וב 1983-- ץקוב הסיפורים 'מ'חנק התשוקה והבוקר." מאז אהו מגלה פעילות אינטנסיבית בתחום ,הפרסום ועד כה פרסם שישה ספרים. בכל הספרים האלה מצייר ח'ראט את גיבורו כאדם המיטלטל בין שני עולמות: העולם החיצון , הצר עליו ולוחץ אותו עד חנק, והעולם הפנימי השוכן בתוכו וחוסם בפניו כל דרך לתקשורת עם הסביבה. במלים אחרות, גיבורו של ח'ראט חי בתוך מעגל סגור ואין לאל ידו להיחלץ ממנו: הוא צופה אל הסביבה מתוך מורך-לב וסלידה ובאותה עת נסחף בזרם מחשבות יו ושוקע בהזיות המרחיקות אותו עוד יותר מהסביבה ומביאות אותו לכלל ניתוק מוחלט וסופי . האדם הלחוץ בעיר הדחוסה, החדור הרגשה קבועה, שהוא נרדף על-ידי כוחות בלתי-מזוהים, האדם המבקש להגיע למקום כלשהו , בלי שום סיכוי שאכן יממש את רצונו , או האדם המתייסר בר גשי אשם בלתי-מפורשים, חוזר שוב ושוב, בווריאצות . שונות, בכל סיפוריו . ח'ראט מתבלט גם 1 בלשונו הדייקנית, העשירה, הספוגה ריחות . וצבעים, אשר חותרת, במין כפייתיות חסרת . מנוח, להעמיס על המשפט האחד הר כגיגית . של הבזקים אסוציאטיביים, דימוייכ i וזכרונות: דבר שהופך את הקריאה בטקס:כ 1 למעין הילוך בנתיב זרוע מהמורות. אבו ן לשון זו אינה מתנהלת בעצלתיים, אינד i מועדת במהמורות, אלא שועטת בכוד i האנרגיה הפנימית שלה אל מהטרה האחת ., שאינה מטרה כלל , והיא חוסר הקומוניקציה. סיפור בחמש נוסחאות יחד עם זאת, יש להדגיש, כי המעגל הסגור ., שבו שרוי גיבורו של ח'ראט, מקביל לו י המעגל של הנראציה הסב סביב עצמו: הוו ·~ אומר כי הגיבור הזה אשר מופיע בווריאציורנ שונות בסיפורים רבים, יש שהוא מתוארי בוורסיות שונות באותו סיפור עצמו • החזרד i על התיאור בוורסיות שונות בסיפור האחדי יוצרת אף היא מעגליות, אבל מעגליות ז ו אינה סגורה בתוך עצמה, אלא סבה סביב: ביצירתו של ארואו אל-ח'ואט שמעון סבל ציר דמיוני: וכל סיבוב הוא בבחינת וריאנט נפרד , כך שמתקבלת צורה ספיראלית, כאשר קצה הספיראלה מסתיים בחלל הריק, או בניתוק הסופי. הדברים אמורים על מרבית יצירתו של ח'ראט, כולל הרומנים שאינם למעשה אלא מסכת הבנויה נדבכים נדבכים סביב נושא האהבה והבדידות. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על מכלול יצירתו של הסופר , כי בכוונתי להתרכז בסיפור אחד המייצג, לדעתי , את הפואטיקה גיבורו של ח'ראט חי בתוך מעגל סגור ואין לאל ירו להיחלץ ממנו; חרא צופה אל הסביבה מתוך מורך-לב וסלידה ובאותה עת נסחף בזרם מחשבותיו ושוקע בחזיות שלו . הסיפור הוא "תחנת הרכבת /1 אשר התפרסם בקובץ סיפוריו הראשון וחזר 11 והתפרסם בנוסח שונה ב "שעות הגאווה וב "מחנק התשוקה והבוקר", כשהוא נושא אותה כותרת בתוספת הספרות 2 ו 3-, הזמן שחלף בין הפרסום הראשון T והשני הוא שלוש עשרה שנים, ובין הראשון והשלישי עשרים וארבע שנים! אבל ח'ראט החליט שלא לעצור בזה, והוסיף עוד שתי וריאציות, שביחד עם השלוש הראשונות, קיבצן בספר הנושא את התואר רומן , שהופיע ב 1985-• בנוסחתו הראשונה של "תחנת הרכבת" אנו מוצאים את הגיבור ברכבת בדרכו לאלכסנדריה, לחוץ בין הנוסעים וחדור ציפיה להגיע למקום חפצו ולהשתחרר מן הדוחק. אבל בהיעצר הרכבת בתחנה, הוא לא פונה אל השער כשאר הנוסעים, אלא מתרחק מן ההמון ונכנס למנהרה, למרות החשש שהתעורר בו , שהמנהרה אינה מוליכה אל היציאה אלא אל רציף אחר . תחושה של מועקה ופחד ממלאת אותו בהימצאו במנהרה הריקה והאפלולית והוא מחיש צעדיו אל המדרגות המוליכות, כפי ששיער , אל רציף אחר • אך לתדהמתו , הוא מוצא את התחנה ריקה ואפלה והרכבות דוממות ומכוסות אבק. הוא פותח בריצה בהולה לעבר השער , ובתוך כך מבחין בעובדי הרכבת ה"אורבים לו במבט שקט, חוסמים בפניו את היציאה, תובעים ממנו את כרטיס הנסיעה. הוא לא יוכל לצאת אלא עם הכרטיס. /1 המחבר אינו מבהיר לנו אם גיבורו לא קנה כרטיס או שמא הכרטיס אבד לו , אלא חוזר ומדגיש את חוסר יכולתו לצאת בלי כרטיס. הגיבור חוזר על עקבותיו ומתחיל לרוץ מרציף לרציף, מלא חרדה מתוצאות המצב שאליו נקלע. הוא מחפש דרך לבריחה אך ללא הועיל , כי גדר התחנה גבוהה ולא יוכל בשום אופן לטפס עליה. עוד הוא בזה, משתנה שוב המצב. הוא מוצא עצמו ~תלה בידה של אמו ואילו התחנה טובלת באורות 24 גלידן ····· 182 ~ ~ חזקים ושוקקת חיים. לפתע נשמטת ידו • ~J ~. •~J ~~~ מאחיזתה של אמו והוא אובד בתוך ההמון' ,,'"..J( ,..Jl~l-נ..uJoA ז~ מתחבט בין רגלי הנוסעים, מבקש את אמו • ~~נ ~ ..s.i.JI J,JJI . il.A.i;..J ....__, ~.;,; ;...:....11 .\,-)IJ j YJ.l; J' ;~' ~t.: r~\J yl....:., 'J ~ . . _,....i..s\ 1~ ואין מי שיחוס עליו ויוליכו אליה. ובחזיון סיוטי זה מסתיים הסיפור. בנוסחה השביח של הסיפור' אנו שוב מוצאים את הגיבור לחוץ בין הנוסעים וחש סלידה ממגע גופם, מצפה לעצירת הרכבת ולפגישה מידע על מטרת נסיעתו אך אין אנו יודעים ~נlll ע JL\ ע 1 j .1_,i.I i ...,..) ..s.i.JI i-'l.JI J_ri "J. ·~ .:r~ ז . >~ c$\ • .y היהלום שקנה לה באותו יום. כאן' יש לנו is._,:.;.!~'ז:. ~JL ז u.J ~~(ז ,נ \S .נ IJ ..,..1 ;,..ז.;,_ ol:,JI'JI_;....<.<" .ע J;. JL.JI ,~ jl_,.. ..:.....il.;i . ..s . ;J....11 .ft'-' ;.נ ..;:5 נ~ צ~- u \~".:\ti\,\ג,\ג (ץ ( ... דינמית, וזאת לאור העובדה שהמספר' בהיותו מעלה זכרונות משל עצמו' נאלץ להשתמש בטכניקה עוקבת ומפרשת, דבר שאינו מאפשר ריבוי בקיטוע ובמעברים חדים. על שלוש נוסחאות אלו הוסיף ח'ראט' כאמור' שתי נוסחאות נוספות, שהפכו לפרקים הרביעי והחמישי בספר הנקרא רומן. בעמוד האחרון של הספר רשום תאריך כתיבתו : "אלכסנדריה, אפריל 1955 קאהיר, נובמבר 1984", אם נביא בחשבון שהנוסחה השלישית התפרסמה בקובץ "מחנק התשוקה והבוקר" שהופיע ב 1983 <פרסום ראשון היה אבל-ער בי' מאי 1980' עמ' 150-142(, הרי יוצא ששני הפרקים האלה נכתבו שנה אחת לאחר הופעת הספר . כמו בנוסחה השלישית של הסיפור' כתובים שבי הפרקים בגוף ראשון' אם-כי בשלבים מסוימים עובר הסיפר לגוף שלישי. בפרק הרביעי אנו מוצאים את הגיבור בתחנת הרכבת השוממה כשהוא שרוי במועקה ושואל את עצמו אם הרכבת כבר יצאה, או שמא המקום שבו הוא עומד אינו עסי פת "תחבת הרכבת" מס' 3 שונים. באותה שנה, הוא מספר' מתה אחותו והיא בת ארבע-עשרה בלב.ד זכרה של האחות מייסר אותו ברגשי אשם, כיוון שהיה מתעמר בה על שהיא קוראת רומנים זולים: ועתה, מקץ שנים רבות, הוא נזכר כיצד נשאה על ראשה את הצרורות הכבדים מהתחנה הביתה, וכיצד חיתה קשורה אליו ומחכה לו מדי ערב להכין לו את ארוחתו. סיפור זה מסתיים במנוסה אל מגדל גבוה ובעמידה בראש המגדל המוקף אפלה בלתי-חדירה. בהבדל משתי הנוסחאות הקודמות, הנוסחה השלישית, לא רק שאינה פותחת בנסיעה אלא גם אינה מסתיימת בחזיון סיוטים. לבד מהבדלים אלה, רוב הפרטים הקשורים בנסיעה וכן תחושת הבדידות בתוך ההמון אינם משתנים במהותם. בנוסחה הראשונה ובאחת הוורסיות של הנסיעה בנוסחה השלישית, מאבד הגיבור את כרטיס הנסיעה או שלא היה לו כלל כרטיס, ואילו בנוסחה השביח הוא מאבד את הטבעת המיועדת לארוסתו. הנוסחה השלישית, כאמור' כתובה בגוף ראשון' ואולי משום כך' היא פזוות לאן הוא נוסע. בנוסחה הזאת גם מאריך המחבר בתיאור הנסיעה והאנשים היושבים בקרון • עם כניסת הרכבת לתחנה, יורד הגיבור לרציף ושוב מתנתק מן ההמון ופונה אל פרצה בגדר התחנה <פרצה שחסרה בנוסחה הראשונה!> כיי לחס;ך מעצמו את ההליכה הארוכה סביב הרציפים אל היציאה. לפתע, הוא מגלה שאיבד את הטבעת. הוא פותח בריצה בהולה חזרה אל הרכבת, אך מתקשה לאתר אותה, כי רכבות רבות חונות בתחנה וכולן דומות זו לזו ואורותיהן כבויים. הוא יורד מהרציף אל המפלס התחתון' ותוך מרוצתו בין המסילות מועד ונופל ומאבד את הכרתו לרגע קט. בקומו' לאחר מכן' הוא מוצא עצמו מוקף גוויות ואברים מבותרים המעוררים בו חלחלה. ובמראה סיוטי זה מסתיים הסיפור. הנוסחה השלישית של הסיפור שונה משתי קודמותיה. ראשית כל' הנראציה נתונה לגיבור עצמו' כלומר הסיפור כתוב בגוף ראשון: ושנית, הוא לא מתחיל בנסיעה ברכבת, אלא בהימצאותו של המספר בתחנה הריקה והשרויה באפלה, בין רציפים שוממים ורכבות חשוכות. המספר פונה לכאן ולכאן ואינו יודע כיצד להגיע אל השער' ובתוך כך עולים בו זכרונות מימי הילדות, כאשר אבד בתחנה, וכן מימי הבחרות, כאשר היה תלמיד והשתתף בהפגנות. הוא נזכר בשער מפואר שדרכו היה נכנס המלך ויחידה צבאית מרגלת את נשקה לכבודו: הוא נזכר גם במודעות-ענק של חברות-נסיעה, שבהן היה מתבונן וטווה חלומות על נסיעה אל מעבר לים. ושוב אנו רואים אותו יורד במנהרה, ואחר-כך' עולה במעלית גדולה וחורקת המעוררת בו חרדה. מכאן והלאה הוא עובר לתיאור הנסיעה. נסיעה זו שני פנים לה. בנוסח הראשון נמצא הגיבור בתוך קרון מוסק וגדוש נוסעים: הוא משתוקק לפתוח את החלון ולשאוף אוויר צח ואינו יודע כיצד לפתוח אותו. בינתיים מתעוררת בו דאגה פן יתבקש לחצי ג את כרטיס הנסיעה בשעה שאינו זוכר אם בכלל קנה כרטיס לפני עלותו לרכבת: מצבו מחמיר עוד יותר כאשר מגלה ששכח באיזו תחנה עליו לרדת. סיטואציה זו משתנה לפתע, ואנו שוב רואים אותו דחוס בין הנוסעים בלוויית אחותו הצעירה. הם היו בדרכם חזרה לכפר ועמם מזוודה גדולה וצרורות 25 מרץ 95••••• ~ י LH ס t תחנה כלל . בתוך כך הוא נתפס לחזיון-תעתועים ורואה את אחותו לויזה אצה לקראתו . אחות זו' שחיתה בהירת עור ובעלת שיער רך המתבדר ברוח, מתה לפני שנים רבות מכוויות. חיזיון זה חולף והמספר מוצא את עצמו בין פסי הרכבת ומתקשה לעלות. הכרטיסן מושיט לו את ידו' אך הוא לא מצליח לתפוס את היד: בינתיים, הרכבת מתחילה לזוז וידו המושטת של הכרטיסן תתרחק ממנו עד שתעלם. לפתע, הוא שומע קול הקורא בשמו' שלא יכול היה לדעת מאין בא, ונזכר בחוויה ארוטית בחברת ידידתו ירוקת העיניים, ומיד לאחר מכן עוברת הנראציה לגוף שלישי: הבחורה מזכירה לו את הרכבת והוא עונה שחלם חלום מעיק ומביך. בתחילת הפרק החמישי הגיבור בלוויית שתי אחיותיו ובן-דוד' מצויים בדרכם לתחנת הרכבת כדי לחזור לאלכסנדריה, אחרי שבילו את חופשת הקיץ אצל הסבתא. בפרק זה, ניתן שם גם לאחות השביח, שבניגוד ללויזה, חיתה שחומת עור' מקורזלת שיער ובעלת תווי פנים של אנשי אל-צעיר <מצרים עילית>. תיאור זה תואם את תיאור האחות בנוסחה השלישית: ולפיכך מסתבר שלמספר היו שתי אחיות ושתיהן מתו בגיל צעיר. בפרק זה מצוינים גם שמות התחנות: אל תחנת כפר ואוד הם מגיעים באיחור' אחרי שרכבת הבוקר כבר יצאה והיה עליהם לחכות לזו של הערב. ברכבת זו הם נוסעים לאיתאי אל-בארור' שם מוצאים את התחנה שרויה באפלה, וכיוון שהיה עליהם להחליף רכבת, ובהיעדר גשר המחבר בין הרציפים, הם יורדים אל הקרקעית ועוברים בין המסילות, או-אז נכנסת רכבת לתחנה והם פותחים בריצה בהולה: המספר מועד ונופל ושומע את צעקות החרדה של האנשים מסביב, אבל הרכבת נעצרת והם ניצולים. התחנה, לפתע, משנה את צורתה, היא הומה מבני-אדם ואורותיה דלוקים, אך בנקודה זאת עוברת הנראציה לגוף שלישי' ושוב אנו מוצאים את הגיבור בחברת ידידתו או אשתו בחדר השינה, כשהיא עדיין מנומנמת והוא כבר לבוש ומתכונן לצאת. בקטע האחרון של הפרק, מתוארת הנסיעה ברכבת כשהוא בחברת ידידתו 1 ולבסוף מסתיים הפרק במראה התחנה ההרוסה או המופצצת: הגיבור עומד ליד ידידתו מול ההריסות : "ריח הים חיתה מלוחה ומטהרת. הוא הביט בה ולא אמר דבר' לא חייך. הם פשוט עמדו בתוך ההריסות ביחד." לבד מהשוני במבנה, שני פרקים אלה נבדלים משלוש הנוסחאות הקודמות גם בלשון אשר הפכה יותר דסקריפטיבית ופחות אמוציונלית. אבל ההבדל הבולט ביותר הוא הסיום אשר ניתן להם, כאשר הגיבור מצוי בחברת ידידתו. בפרק הרביעי הוא אומר שהחזיונות הסיוטיים הם חלום הפוקד אותו לעתים קרובות, ואילו בפרק החמישי הוא אוחז בידה מול הריסות התחנה. בסיום זה, שנועד להיות הסיום של הרומן' יש קורטוב של נחמה ופיוס: תחנת הרכבת ההרוסה, מסילות הברזל המעוקמות, גג הזכוכית השבור' כל אותו מבנה על הרציפים הארוכים והמנהרות האפלוליות, שהיה מקור לחרדתו ולהתאפסותו של הגיבור' קרס תחתיו והיה גל חורבות. יוצא אפוא, שחורבנה של התחנה מסמל את חורבנו של הסיוט, את הינצלותו של המספר או של בן דמותו מאותה טראומה של ארנון' מאז שאבד בתחנה ההומה מאדם והוא ילד . םע זאת, נראה לי ששני פרקים אלה יוצרים סטיה מעוצמת החוויה של הניכור וחוסר הקומוניקציה, שכה היטיב המחבר לתארה. לאור זה, תוקדש כאן יתר תשומת לב לשלוש הנוסחאות של הסיפור' המהוות, לכאורה, שלמות חווייתית וצורנית. אמצעי קומוניקטיבי לחוסר קומוניקציה אין ספק שהסיפור בכללותו 1 כמו שאר סיפוריו של ח'ראט, ניזון מחוויה אישית: יחד עם זאת יש להדגיש כי הפיצול הרגשי שבו שרוי הגיבור מקבל כאן ביטוי מיוחד ורב משמעות. עצם הבחירה בתחנת הרכבת ובנסיעה ברכבת מבליטה את הארעיות ותחושת הזרות של הגיבור. התחנה הגדולה, בין שהיא הומה מבני-אדם בין שהיא שוממה, היא בסך הכול מקום מעבר' מעין צומת דרכים שאליו נוהרים המרב ים וממנו מתפזרים לכל עבר . אין זה מקום לשהייה, לישיבה קבועה, ליציבות. זהו גם מקום שבו שולטים כוחות בלתי נראים המפעילים אותו על-פי סדר קבוע, שהאדם חייב להישמע להם, לבטל את זהותו בפני שרירותם. הוא לדידו של הסופר, אין זה חשוב כיצד נראה גיבור זה בעיני העולם, אלא בראש ובראשונה, כיצד נראה העולם בעיניו שלו וכיצד נראה הוא בעיני עצמו חייב, למשל' להצטייד בכרטיס, כי בלעדיו' קיומו אינו קיום, או לחילופיך' קיום בע~רה. לעומת התגמדותו של האדם בתחנה, נראית הנסיעה ברכבת פחות טראומטית, ואף-על-פי-כן 1 היא מלבה בגיבור תחושה של סלידה ומחנק, של זרות ואי-שייכות. התנועה של הרכבת, מקבילה לה הישיבה חסרת התנועה בתוך הקרון הסגור: מה-גם שתנועה זו מורגשת אצל הגיבור' בעיקר מתוך המולת הגל גלים והטלטלה הבלתי פוסקת. החלון שמרתק את תשומת לבו' בין שהוא סגור ולא ניתן לפתוח אותו 1 בין שהוא פתוח ומחדיר אוויר מדברי יבש, אמור לכאורה לעורר בו הרגשה של היחלצות מן ההסגר' אך למעשה, הוא רק מחמיר את מצבו . בנוסחה הראשונה רואה הגיבור בתי-חומר עלובים, אוהלים של בדווים, צעים שדופים ומאובקים, מרחבים שוממים או ביצות המדיפות ריחות באושים: בנוסחה השלישית חוזרים ונשקפים מראות דומים, ובתוכם מראה של נשים שמנות היושבות ליד תעלה ואוכלות מלוא חופניים מתוך סיר התבשיל בצורה מעוררת סלידה. רק בנוסחה השביח לא מרבה המחבר להתעכב על המראות החיצוניים, כי הגיבור היה דרוך ציפיה לפגישה העתידה עם ארוסתו. <כאן יש להעיר כי אלמנטים משמעותיים אלה נעלמו כמעט כליל בשני הפרקים הנוספים>. גיבורו של ח'ראט אינו נושא שם וגם לא מתואר תיאור חיצוני. לדידו של הסופר' אין זה חשוב כיצד נראה גיבור זה בעיני העולם, אלא בראש ובראשונה, כיצד נראה העולם בעיניו שלו וכיצד נראה הוא בעיני עצמו . העולם החיצון עו . :ז ומעורר סלידה והוא מצטייר בעיני הגיבור כמעגל סגור ונעול 1 ואילו עולמו שלו הנעול אף הוא רוחש חוויות טראומטיות. מכאן תיסכולו של הגיבור שאינו מצליח להיחלץ מבדידותו וליצור קשר עם הסביבה. הטבעת שאבדה שמה לאל את תקוותו לפגוש את ארוסתו: הכרטיס שאבד שם לאל את רצונו לצאת מבין חומות התחנה, ושני "אובדנים" אלה מעוררים בו חזיונות סיוטיים. בנוסחה השלישית של הסיפור הוא נושא בלבו "ארנון" נוסף, ארנונה של אחותו האהובה, והוא נמלט אל ראש המגדל 1 אל אותה עליה שאין אחריה ירידה, קרי : אל חב יתוק וההיעלמות בתוך החשכה. הנה כי כן 1 המעגליות של הקיום, מעגל מסתעף ממעגל 1 ספיראלה הלופתת את ציר הקיום עד הקצה האובד בחלל! כאמור 1 לשונו של ח'ראט בעלת ייחוד משלה, והיא מעניקה ממד חווייתי רב עוצמה לסיפור כולו. הבה נראה כיצד הוא פותח את הסיפור בנוסחתו הראשונה: הטלטלות הקצובות והמונוטוניות של הרכבת הלעיטו את נפשו בנקישותיהן המתמשכות, הן לא נעצרות, לא מאיטרת את קצבן, מתקדמות בנחישות וללא ליאות וטורפות בו נתחים נתחים. הוא נרדם מעט ובעלפון התנומה שבעו אבריו מהנקישות המתמידות הללו. היה שרוי במין שכרות או קהות חושים מחמת החבטות העקשניות השועטות קדימה בהחלטה שדבר לא יעמוד בפניה. בנוסחה השביח כך מנוסח קטע הפתיחה: הנקישות המונוטוניות של הרכבת הלעיטו את נפשו. הכול נסגר עתה בקרון הזה הנוהם ומיטלטל. הגלים המכאניים של המולת הרכבת נחבטים אלה באלה ומתהפכים בקצב בלתי משתנה, שקול ונשלט בכוח חסר היגיון. הלמות גושי הקול המוצקים נתקלת בגופי הסלעים החוליים הרכים. הקרון הגדוש אנשים סגור בין דפיקות הברזל הסבוכות, והן לשות אותו וננעצות בבשרו והודפות אותו ללא ליאות בנהמת 26 •••••גויון 182 החבטות המתקטעות ושועטות תמיד קדימה. אנו רואים ששני הקטעים כמעט זהים בכל הקשור בתנועת הרכבת שאינה מתוארת כהתקדמות במרחב, או כמסע גילויים, אלא כהמולה מעיקה המפילה על הגיבור תנומה או מועכת אותו וננעצת בבשרו. עם זאת, מכיל הקטע השני אלמנטים נוספים המחזקים את האפקט האלים של המולת הגלגלים. המולה זאת מתוארת כגושי קול מוצקים, ואילו הסלעים שבהם היא נתקלת מקבלים דימוי של גוף חולי רך . בנוסחה השלישית תיאור הנסיעה בא, כאמור 1 באיחור 1 וכך הוא מנוסח: הרכבת מלעיטה שוב את נפשי בנקישותיה המונוטוניות, וכמו תמיד כאילו בפעם הראשונה. היא שועטת באור הצהריים האלים, בקצב המשתנה שלה, אשר מתעצם ומתנפץ בטלטלה עצורה ושוב שוקט. הוא מתעצם, מתמלא ומקרקש ברטט כבוש ומחריש. המנוסה המתמשכת שלה, בעלת החבטות המתחלפות, מכה בתוכי בלא הרף, בנחישות ללא מעצור. הקטע מצומצם יותר משני קודמיו' אך מכיל אלמנט חדש המצביע על דרך האומד על מצבו הנפשי של הגיבור . תנועת הרכבת אינה מתוארת כהתקדמות אל הבלתי ידוע, אלא כמנוסה, ובכך' יוצר הסופר קורלאציה בין מנוסה זאת למנוסתו של הגיבור מזכרונותיו המעיקים, אותה מנוסה המסתיימת בעליה לראש המגדל ובהתמזגות חסרת התוחלת עם חשכת הלילה. סיפור זה הניתן בשלוש נוסחאות הוא מעין טריפטיכון' או תמונה אחת בשלושה ממדים. החוויה היא אותה חוויה, המראות כמעט אותם מראות, רק זווית הראיה משתנה לאורך השנים. ממדים אלה מקבלים משמעות מיוחדת כאשר הנוסחה השלישית של הסיפור מוגשת בגוף ראשון, דבר הבא להעיד על הזדהות המחבר המשתמע עם הגיבור. אדואר אל-חיראט אינו נרתע, כמסתבר' מחשיפה עצמית: זאת ועוד' אם נתייחס אל גיבורו כאל בן דמותו 1 הרי ניתן לומר כי החשיפה העצמית הזאת בסיפוריו יוצרת לכאורה את הקשר הקומוניקטיבי היחיד בינו לבין הסביבה, אותו קשר' שהוא, . כמו בן דמותו' אינו יכול' מן הסתם, ליצור בחיי יומיום. חרמות חצעידית כשנשאל ח'ראט אם הוא מציב לנגד עיני רוחו את הקורא בשעת הכתיבה, הוא השיב בשלילה. "אני לא חושב על הקורא בשעת הכתיבה," אמר 1 "משום שהוא, לפי דעתי' אינו שונה ממני' אינו מחוצה לי' הוא בה בשעה אני," ובהמשך הוסיף: "האם לא יהיה מאושר אותו סופר המוצא קורא אחד? הקורא האחד הוא כוח שאפשר להכפילו ללא סוף, כלומר 1 הוא הנחה נטולת גבולות", במלים אחרות, אם הקורא הוא לכל היותר הנחה, סובייקטיבי המקבל ממד קומוניקטיבי' עלולה להיות הוכחה להנחה אחרת והיא היעדר הקומוניקציה בין הבריות. הסופר כותב מתוך דחף פנימי' מתוך היענות לצורך הבעה, ואפשר גם מתוך רצון ליצור קומוניקציה. כך גם ח'ראט, בלי כל ספק, אלא שהוא לא מסוג הסופרים שבונים עלילה ומתארים אירועים שקשר סיבתי מחבר ביניהם: התנועה בסיפוריו אינה מתנהלת באורח ליניארי' אלא נמסרת גושים-גושים של חוויות, אשר במרכזן הגיבור הנצחי' הוא המספר עצמו . ואכן' אם סיפוריו של ח'ראט מביעים חוסר קומוניקציה, הריהם באותה עת משקפים, לפי תפיסתו 1 מצב משותף לו ולקורא כאחד. <כאן יש להעיר שוב כי בשני הפרקים הנוספים לא זוכה חוויה זו לביטוי עז כזה. בפרק הרביעי אין נסיעה ברכבת, ואילו בפרק החמישי מתוארת הנסיעה בקטע קצר ובו רואים את הגיבור בחברת ידידתו החבוקה בזרועו>. חוויות הילדות של הסופר הנמסרות בנוסחה השלישית של "תחנת הרכבת", בגוף ראשון, משלימות, למעשה, את המעגל שראשיתו בנוסחה הראשונה. יחד עם זאת, בנוסחה זאת מעלה הסופר את דמות אחותו' המהווה וריאנט נוסף לאשה הצעידית שהופיעה בסיפורים אחרים, כמו "ברחובות" ו "פצע פתוח", על אחות זו' שזכרה לא מרפה ממנו מאז מותה בגיל ארבע עשרה הוא כותב: חיתה רזה ושחומת עור , שערה מקורזל ובעיניה עצבות שלא אדע את פשרה. חיתה צעידית מאוד , דומה מאוד לאבינו. בכיתי כאשר נזכרתי כיצד פסעה אל הבית באיפוק ובמאמץ. בסיפור "פצע פתוח" הוא מתאר את המשרתת הצעירה והאהובה כך: "הפנים שחומים חרוכים, העיניים גונן שחור עמוק ומבטן שקט ותוהה." צעירה זאת שנפצעה או הושפלה בצורה מסתורית, דומה תכלית דמיון לאחותו 1 הן בחיצוניותה, הן באופיה והן בנאמנותה לו' וסביר להניח, שהמדובר באותה דמות, בין שהיא אמיתית ובין שהיא בדויה. לא חשוב אם אכן חיתה לו אחות שמתה בגיל צעיר' כפי שלא חשוב אם חיתה משרתת בביתו' שאותה אהב: אותנו מעניינת אותה תחושה של ארנון המייסרת אותו כל חייו . פגיעתה של הצעירה הותיר בו פצע פתוח שלא יגליד לעולם, כך גם מותה של האחות הרת יו בו צער וכאב שלא יעלו ארוכה לעולם. הזיקה אל הדמות הרעננה הזאת מימי הילדות היא זיקה אמוציונלית שאין לה סיכוי להתממש: היא, אפוא, מקור האוגדן והניכור המזין את נפשו. אבל דמות צעידית זאת כאשר לובשת צורת אשה עלובה היושבת בקרן רחוב ומיניקה את עוללה בסיפור "ברחובות", הריהי לכל היותר מלבה בו רגשי אשם, אך לא מעוררת בו אהדה: יתרה מזאת היא בסוף הסיפור' כאשר הוא מטפס בסולמות אל ראש המגדל' הוא מודה שרצונו להגיע אל אחותו האבודה, וכך הוא כותב: בהחלטה נחושה אני מטפס על מדרגות האבן' שרוי בעליצות ובכעס, ומוצא עצמי תלוי בסף השמים האלה שעל פניהם שרוע הלילה. אני יודע שלא אוכל אפשר לרדת עכשיו' ושאני עולה אל · לרדת, שאי הפנים השחומים והזכים האלה, אל העיניים הרושפות, אל הגוף העדין והיציב הזה אשר יוסיף להיות עמי עד יום מותי ודבר לא יוכל להפרידני ממנו. במנוסה הזאת אל ראש המגדל' אל ההתייחדות עם זכרה של האחות וההצטנפות בחשכת הלילה, מגיע, אפוא, המסע המעגלי בנבכי נפשו של הגיבור-המספר אל קצה הספיראלה! מסע זה, המסתיים בצורה כה מרשימה, מאבד את עוצמת הביטוי שלו בשני הפרקים הנוספים. הגיבור שוב אינו בודד: וגם אם בפרק הרביעי מתוארת סיטואציה של בדידות ומאמץ נואש לעלות לרכבת ללא הצלחה, הרי בסופו נאמר שכל זה היה חלום. בפרק החמישי' כשהגיבור יושב בקרון המלא נוסעים, נמצאת אהובתו לצידו' חבוקה בזרועו' והוא שואל את עצמו: "האם הסתיים החיפוש? האם מצאתי את שביקשתי? ),"( האם הידיעה היא מבוכה מתמדת ? האם האמת בידיעה היא חוסר היכולת לדעת ? הוא אמר לעצמו: כלום זאת מושא אהבתי? היא מתרפקת עליו' יונתו השחורה הענווה, הפרח הסודי שלו." ובסיום הפרק, כשהוא צופה במראה התחנה ההרוסה, "היא עמדה לצידו' גופה הרענן מגלם בעיניו עולם ומלואו 1 בשפה חמימה, בלא קול." אכן, סיום רגוע, ההישרדות בתוך החורבן' הפיוס, להיות ביחד . אם נוסיף ונאמר 1 כי הבחורה השחומה מסמלת את דמות האחות האבודה, המסמלת אף היא את אל-צעיר 1 מקום לידתו של הסופר' היינו המולדת, הרי עשויים אנו לקבל את המסר 1 כי החיפוש הבלתי-נלאה לא הסתיים בראש המגדל' אלא מצא את מבוקשו' וכי למרות החורבן' ושמא הודות לו' החיים מנצחים. ולסיכום. אדואר אל-חיראט, כאחד המייצגים המובהקים של האקספרסיוניזם בסיפורת הערבית, מתייחד בכך שהוא משתית בהתמדה את יצירתו סביב ציר אחד ויחיד' שהוא ה"אני" המשתמע או המוצהר העורך מסע בתוך עולמו המסוכסך. ערכה הסגולי של יצירתו טמון בצורה שבה היא ניתנת, כלומר באותה תבנית לשונית המעניקה לה את עוצמת הביטוי . רא עקא שתבנית זאת מהווה מחסום בפני הקורא, שלרוב הוא אובד בין המבוכים החוצים אותה לאורך ולרוחב, המצטלבים ומתפצלים חליפות ולא מוליכים לשום מקום. אבל אספקט זה ביצירתו דורש ls ~ · 11~ ~ • 27 הרי הכתיבה כשלעצמה, שהיא מעשה מחמירה את ניכורו חסו התוחלת. דיון נפרד. מרץ 95'••••• ~ וJJ "צלול כעין התרנגול" t פרץ דרור בנאי סעוד אלאסדי 1: עלו ג'ע ;)"באכב"( מכתבת אלנאסרח אלשעביח/בית אלסדאקח; אילול; 1992;163 עמ' .·.·•. • .·......... דרכון השירי של סעוד אלאסדי "$= מבוסס על שפתו המיוחדת. השפה •• המדוברת -"אלעמיה" 2- שפת הפלח ובן הכפר , השפה הישנה והמאובקת, שבה מדברים האנשים ביום-יום, ואינם נזקקים למילון כדי להבין זה זה. זו השפה הנושאת את חן השדות, הכרמים והמסעים. שפת טבע אמיתי , שאין בה גובה לשם הגבהה, ואין בה קישוטי סרק להתנא;ת ולהתחכם בהם: משום שהיא מביעה את הדברים בפשטות אצילית. ועוצמת התמונה שבה יונקת מריכוז המשורר ומחדות מבטו , ומיכולתו המיוחדת ליצוק בתרכובות מוסיקליות מלים ומטענים מרחיקי ראות ומשמעות. מטענים המעוררים ומלבים בנפש הקורא את המצפון והרצון למצוא יחד םע התענוג את הדקות והאיכות הכלולות באמת החווייתית. ואלה מטבען נושאות בחובן ערגה מתמדת לכל דבר ראשוני. ואין ראשון על במת החיים הטבעיים כמו האדמה והחוויות שחווה אדם, בעודו חי עליה. פעולה זו כשלעצמה מהווה חידוש מתמי.ד כי הכניסה לעולמה של השפה החיה והמדוברת ואילופה, באופן שתוכל להעביר את שפת הקול האישי והמבע ללשון הכתיבה היא עיקר מאמציו הטכניים של המשורר. כלומר , ששפה זו תהיה שמחה כאשר היא מעבירה אירוע משמח ועצובה כאשר האירוע מעציב, וזאת בנוסף לאינספור הגוונים האחרים של האינטלקט והרגש, אשר המיזוג המושלם ביניהם מאפשר לשיר הדיבורי לזרום חופשי כמו כל יצור חי . כך אנו מוצאים אותו אומר ב"אל המשורר": "נתת לי פרח; אמרתי מה יפית/ נתת לי מבט/ ' אמרתי מה יקרת/ נתת לי רעיון; אמרתי לא אשכח אותך; כל עוד אמשיך להיפגש איתך; ומחר כשהפרח; יבול עם המבט/ ישאר הרעיון; והרעיון ברעיון; יונצח; ויונצח בי זכרונך". ברור מכאן , שהרעיון הוא המניע המרכזי של המשורר , ויתר הדברים הם הפיגום שנועד 28 ••••• גליון 182 לאפשר את בניית הבניין . ובעוד שהפיגום מוסר ונעלם כתום הבניה, נשאר הבניין <השיר> שהוא התכלית והתוצר הסופי . ובו מתגלם לתמיד הרעיון עצמו . ברבים משיריו , זירת ההתרחשות הנה הבית או השדה עצמו , כמו בשיר "כל-כך" : "כל-כך נשארתי כאן בשדה א'תףן; נוטר ת'תתאנים; מתחת עצי הזיתףן; חוטף לי תנומה בצהרי-יום/ וכשהשמש/ תעריב עלי דום/ אתעורר והנה לידי מנעלי; ועפר דבק בלחיי; ובצדדי מרובד הטיףן ."": נראה כי כל מה שהשדה נושא עליו , ביחד עם המרחב המקיף אותו מהווים מסגרת ומנוף דיאלקטי המסייע למשורר באריגת הרעיון לשיר . הנה אנו מוצאים, יחד עם הדובר הנמצא בשדה את התאנים שהוא נוטר , את עצי הזית שתחתם הוא משתרע, השמש, אותו שעון קוסמי המבשר את הצהריים ואת בוא הערב, וחסיון שמהווה לו מצע. מעין גלוית נוף פסטורלית מארץ הקודש: בה האדם הוא "נוטר", "חוטף תנומה" ו"מתעורר לעת ערב". התמונה מעוטרת במוסיקה פנימית הנובעת מקצב דיבורו של הדובר בשיר , שיש להב יח שזה המשורר בעצמו . מוסיקה זו , בקצותיה מצטלצל החרוז המתייצב להיות גדר טבעית וכוללת, המתבקשת לגדור את התמונה אשר בה האדם והטבע אחד הם. בהיותו נטוע ומושרש כל-כך בנוף ובסביבה הגלילית, שהיא מקום צמיחתו וגידולו , נמצא שבמרבית השירים מראהו של המקום מצביע ישירות על המקום, מרכיביו ותכונותיו. ותמיד אלה מהווים נכס העומד לרשות הדובר המבקש להביע את עצמו . לעיתים, הוא מביע אי נוחות של משורר היודע את מקומו וייעודו אך עדיין לא זכה להכרה בסביבתו: לכן נתפס בעיני עצמו כזר עצוב. הוא מדמה עצמו לעץ זית שנעקר ממקומו ונשתל בכיכר עירונית. במלים אחרות, כפי שזרה האורבניות העירונית על המולתה ותכולתה הרועשת והמלאכותית לעץ הזית, כך זרותו הנעצבת של הדובר-המשורר שאין מכירים בו במקום מושבו • וכמו בשירים האחרים , גם כאן , האמירה מצטיינת בכנות, בניקיון ובחיסכון , המקנים לשירתו של אלאסדי את מעלותיה האסתטיות וייחודה האיכותי , המעמיד שיר מסוגנן ובנוי לתלפיות, המעורר הזדהות: זרות מרגיש בתבל הזו המקוללת רגש עתיר של זרות נעצבת. " כזרות זית שעקרו אותו משדה הטרשים, לשתול א ו תו בעיגול שבכיכר העיר. בצד שפע השירים המיניאטוריים או הבינוניים באורכם, מצויים שירים ארוכים, וארוכים מאוד. ובכולם מצליח המשורר לשמור על טון דיבורו המיוחד . ואלה כולם נושאים את חותמו הסגנוני והמוסיקלי. שלא כבשירים הקצרים, אלה הארוכים מאפשרים הצצה רחבה וארוכת טווח אל המשורר . וככל שהולך ונמשך השיר 1 ההצצה הופכת למשוט בערש מולדתו , "דיר אלאסד", וסביבתו על הרריה, עמקיה ונופיה העולים מן הזיכרון ונרשמים במפת השיר , השזור בנימת געגועים גדולים הנפרטים לפרטי הווי ומסורת, שמחות משפחתיות ושמחות של שכנים, טיולים, ביקורי שכנים וקרובים, משחקי ילדים וילדףת ההופכים לאודיסאה של חוויות חיים שעברו ואינם. "אמרתי: פעם היה; חמד בא עמנו; אנחנו ילדי הפלח י ם; היחפים."/ ותענוג לראותו/ מקושט בצד אבנטו ב"שבאבה"/ מקנה סוף מוארי לימון/ שבתחומה של צפת/". בהגיעו מתנשף למערה; אנחנו וחמד מתקבצים/ ויושבים על האבנים/ וככה מתחממים."" <עמ' 151149-(, וכמו בן בהמשך "חמד" זה מנגן ב"אשבאבה" <חליל דו-קני מקני סוף> שירים מסורתיים במקצבים מסוימים אותם הוא מונה: "שרוקי 3", "תקסים 4", "מענה 5", מיג'נה 6" וכד.' והם הם המקצבים עליהם עורג הדובר. הדמעה בספר הזה היא מוטיב חוזר וכמו שהיא דמעת געגועים ועצב, במקרים רבים היא דמעת שמחה, וסימן חיצוני לרגישות ואנושיות: כאשר היא נשזרת במראת המשורר שביסודה היא ויטלית ואופטימית, זחוחה ומריעה לחיים, היא T מהווה דמעת בכי אמת, נכון ויציב, אנחנו ארץ של שמש, ארץ לחתיכות והוא זרוי מנות מנות בכל חלקי ~ ~ נוף ודמעות. וכל עוד בעיית הבעיות של הספר הזה, השזורים זה בזה בתואם ואחדות. ls ~ על אחדות זו מצטרפת תמונת ה"משפחה" כאשר "בק;ך הזה ככה הילדים מתפרפרים; כמו צפורים / וככה הם משחקים/ ומתברברים; כיף להם שככה שקט להם; כיף להם שהאמא ת'אש מנפחת; והאש בגיצים פוצחת/ ואבא שלהם שהרסה אותו היגיעה; קם ושכח מכל יגיעה; גרזן חד נשא; וככה בנפש חפצה; על רצפת ביתך; ביתר עצים בנחת" ("משפחה" עמ' 81(, ואל החום האמיתי הזה הנובע משרפת העצים וליבוי האש, נוסף החום המסאפורי המשתמע מדאגת האם 'המנפחת ת'אש', ומדאגת האב הזונח כל דאגותיו ועייפותו וקם לבתר עצים, כדי לתרום את חלקו לתמונת הדיוקן הפמיליארית, השלווה. וסערו אלאסדי מעוניין שהחום, השמחה והאושר ימשיכו ללא הפוגה ולא יעיב עליהם מאומה, גם לא מותו העתידי , העלול להתרחש , מתישהו , מחר . מחר מחר כשאני אמות לא רוצה שתבכו לי רוצה שהבחורים והבחורות יתרחצו ויסתרקו ויתלבשו ויתבשמו במיטב הנחוח ובצהריים כשהמואזין בתפילה יפתח יבואו וישירו רק לי. רק מי שמעריך את החיים ושמח בהם, יכול לרצות בהמשך השמחה לצאצאיו ולבאים אחריו • המשורר מחמוד דר ויש ב'ש'ני חצאי התפוז 711 <ב t:\ גרת הרביעית מתוך הלקט השני), כותב לחברו סמיה אלקאסם: "."שאלו אותי: מדוע אתה כותב? עניתי: כי אני הולך למות. איזה ערך יש לחיים ללא פיוטיות?" ובמלים אחרות, המשורר כותב מן ההכרח האבסולוטי הזה. שהרי משוררים אמיתיים שירתם מנצחת את האבדון. וכך מצאתי גם בשיר החותם את הספר: "השינה האחרונה עפרה יצרור; את געגועינו שככה עפו נאויר; ואת חלומותינו; שאבדו בחלוף השנים", וגם השיר הוא עפר השינה, כי הוא געגוע תמידי לחיים ולחלום שלא יאבד . וחלומו השירי של סעוד אלאסדי "צלול כעין התרנגול", • ן, סעוד אלאסדי נולד בשנת 1938 בדיר אלאסד. "עאלוג'ע" הנו ספרו השלישי. בנוסף לפעילותו המתמשכת בעיתונות הערבית, יש לו ספרים נוספים בדפוס. 2. "אלעמיה": השפה הערבית המדוברת. 3. "שרוקי": סוג של שירה עממית. 4. "תקסים": אילתור בשירה מנוגנת. 5. "מענה": שירה חרוזה ללא משקל. 6. "מיג'נה": סוג של זמר עממי הכולל מוואלים. נאמר בדרך כלל בנסיבות חברתיות. ן, "בין שני חצאי התפוז H: קובץ מכתב'ם בין מחמוד דרויש וסמיה אלקאסם. יצא לאור בעברית בהוצאת "מפרש" , קיומנו לא נפתרה אומר המשורר: "יש לנו מרגש; וכוס ומגש; ובגד חדש; אך מה חבל שאין לנו חג; ולא תכונה של חג" <עמ' 69(, כמו לומר שעל אף השפע הקיים פה, בעמדתו הקיומית הבסיסית של הערבי בארץ אין שינוי , והיא נעדרת תכונה של חג. ואכן , הנגיעה הפוליטית איננה נעדרת מזה. וסערו אלאסדי , משורר בעל מצפון , אינו מטשטש עמדה זו • ומשום שדבריו השקולים נאמרים באיפוק ובמידה, קשה שלא להאמין לו: "לו הייתי ענן , אני לא הייתי נוסף סל; ולא מצניח שלג; ולא ממסיר על עפרו של מישהו בכלל; הייתי לוקח לי מספחת/ ובצומת שני הדרכים יושב על אבן-סתם; ככה מנגב את דמעת האדם; שדוכא בידי האדם; וקורע מגופי תחבושות/ לחבוש פצעים" <עמ' 138(, עמדתו ברורה, אנושית ומזדהה עם המדוכאים והסובלים. תופס איתי תפוס איתי משם- יחדיו נגלגל ונתיר את חוס המשי להרחיפו בזה האדיר לראות את הרוצח הזה עם חרב הפלדה שבגללה הארץ רעדה איך יוכל לחתוך את חוס המשי שביני ובינך ימשיך לנסוק, למרות שיתאנה לו בכל הנח האדיר. אדם קרוב אצל עצמו ואצל עמו • וההזדהות העולה מן השיר הזה איננה מקרית. קשרי זהות וקרבה אי-אפשר לנתק בחרב פלדה, ולא בשום אמצעי אחר . המשורר אוהב את בני עמו , ואהבה זו מצטרפת אל אחיותיה, אהבת השירה, המוסיקה, הטבע, האשה, הילדים, היופי ואהבת האהבה עצמה. כל האהבות הללו מתרוננות כמארג השיר ומעניקות לו חיוניות, המעלה את מניותיו הפרטיות כאוהב אישי מאוד , ומצרפות אותו למניית הכלל, כי "השמחה לא שווה; אם לא נהיה יחדיו" <עמ' 44(, "את ואני ימתק לנו; ימתק לנו; הנוף הזה שמולנו;." כשנצא לטיול קצר; במסעי הזיתים <עמ' 26(, "ומחר כשהבוקר ישרור; לא נורא אם נשאר ישנים; השינה עפרה יצרור; את געגועינו שככה עפו נאויר" <עמ' 157(. וכך , חוט המשי הרעיוני עובר משיר לשיר ויוצר אחדות תמטית המתפתחת בין הדפים, שצרו עליהם את הקול השופע אהבה ותיאורי אהבה ויופי. ואפשר לומר גם כך: פניך יפות פניין יפות פניך יפות אהבתי לתארן כל-כך אבל חוששני שתאודי לא יצלח ואת יודעת שיש לי בתארו הבנה אך נשאגי רואה אותך כל דבר שאני יודע נשכח. אבל שום דבר לא נשכח. כי היופי נבצע סעו ד אל אסד' וצחוק המהולים ונשקפים בה בבד. ויחד · בד עמה מרחף בחללו של הספר שלל בעלי כנף: סנונית, דרור , עורב, יונק-דבש, הוגלה, תרנגול ונו', ופעמים משמש התרנגול כדימוי: "מזג האדיר צלול כעין התרנגול", ו גם השיר הוא "תרנגול". "." אם יקרא; הוא ידיד."" וכאן המלה הערבית "סאה" משמשת בכפל משמעות. לא רק היא, מלים רבות כמותה פזורות בספר ומעידות על שליטה מעולה בלשון , ועל יכולת להטעין את השורות לא רק במשמעות מירכית, אלא גם בהתנגנות ממשית ואיזון המשקל על-ידי החזרה על המלה, שהיא מפתח מוסיקלי ותוכני ואבן יסוד בהיכל השיר. ובערבית: "t:\ ן סאה; הףיי סאה", בספירת מלאי קטנה זו , לצד העופות מתייצבים גם העצים: תות, גפן , אלון , בלוט, חרוב, זית, עוזרר ונו': ושפע של פירות: תות, אפרסק, ענבים, תפוח ועו.ד וחגיגת צבעים: הצהוב, החכליל , הכחול , הירוק, השחור והאפור , כולם צבעים חיים ומדויקים השייכים לפרטים עצמם. כשם שהשחר , הבוקר , הערביים, · הצהריים, בין הערב, הלילה וחצות הליל חינם הזמנים המדויקים השייכים לסיטואציה שבה הם נשזרים: וכך גם העונות, כל אחת בשמה ובמועדה, על כל מאפייניה. וכמובן הירח הוא ירח אמיתי ולא תפאורת קרטון מילולית, והשמש גם היא. הספר משופע באור ובחושך , בצל וצללים, ניצוצות וגיצים: והכול במקומו. ומעט דוגמאות: "תראי ענני השמים הכחולים; הם בגדי הארץ."" <עמ' 57(. "שדיג הגפן נשבר על כתפך" <עמ' 131(, "שושנה מי לימד אותך; להיפתח מוקדם; כדי שהפרפר; על הבוקר יעוף לשם."" <עמ' 39(, "על חבלי השמש תפרוש אותם; לייבש אותם" <עמ' 56-57(, "בארץ שאין בה שמש/ זריחת השמש נחשבת~לחג / ואנחנו כאן ארץ של שמש."" <עמ' 69(. 29 מרץ 95' תרבות שנות האלפיים תבמשנ ארואור סעיר אדם או של קבוצה בני התקופה בתוך יצירה מסוימת היא משמעותית, באותה מידה כמו הכללתם. זו היא ביקורת על ביקורת ספרות שניתחה טקסטים בריטיים, צרפתיים ואמריקאיים מחוץ להקשר החשוב של האימפריאליזם. סעיד אינו חוסך שבטו גם מאותם מבקרים שנתפסים אפילו היום כרדיקלים. אלה אמנם התייחסו לשפה, למינוח ולקוד האימפריאלי ברומנים הריאליסטיים של המאה ה 19-' אך הם הסתפקו רק בתיאור ההתייחסות ל"אחר" הלא אירופי ולא ניתחו את המשמעות הפוליטית והתרבותית הרחבה יותר של התייחסויות אלו. סעיד בא למלא את החסר. בין השאר' הוא עושה זאת בעזרת השוואה בין ההתייחסות הגיאו-תרבותית למציאות האימפריאלית ביצירות אלו לבין ההתייחסות למעמדות חברתיים נחותים בארצות האם. הודים ואפריקאים הם חפצים על במת הסיפור ותו לא - וממש כמו המשרתים הלא-נראים הצצים מתוך מרתפי האחוזות בארצות האם הקולוניות ותושביהן - הם תפאורה לעלילה המרכזית: הם שם, אך רק בקיום פריפריאלי. הם השוליים אליהם נשלחים בנים סוררים, הם אזור הדמדומים בין פנטזיה למציאות, שבו נחצים גבולות חטאנו המיני 1 והם הזירה בה ניתנת האפשרות להיווכח שוב ושוב בעליונות האדם הלבן. אם כן הטקסטים המפוארים הללו של המאה התשע-עשרה נוצרו בתרבות שהדחיקה כל מי שהשתייך לתרבות אחרת, וחלקם אף שימש מסד תרבותי להתעלמות מוחלטת מקורננות האימפריאליזם. וכך נובלות של המאה ה 19- אינן רק יצירות ספרות ~~רה אלא גם חומר היסטורי . כותב ביקורת זו אילן פפח דיון בעקבות "תרבות ואימפריאליזם'*' הנשלטים <הדרום>, אך במהותה היא המשך ישיר של המציאות האימפריאליסטית של המאה התשע-עשרה. לא ניתן לעסוק בתרבות מבלי להגדיר את המונח המופשט הזה. שני תיאורים שולטים בניסיון להגדיר תרבות >culture<: הראשון מציגה כמכילה כל עיסוק אנושי שאינו פוליטיקה וכלכלה גרידא והשני כרמת הביטוי הנעלה ביותר של כל חברה נתונה. ב 'חר בדת ואימפריאליזם סעיד קושר בין /1 שני הפירושים. מוצרי התרבות האימפריאלית שהוא עוקב אחר התפתחותה וגלגוליה עד לסוף המאה העשרים הם בעיקר ספרות י~ירה - פה ושם פולקלור' טקסים ותקשורת - ומתוכם הוא בוחר את פריטיה ומייצגיה הקאנונ יים. קנה המידה לבחירת היצירה הוא העמדתה כמופת על ידי אניני הטעם של תקופתה ואנשי החינוך והספרות של מאה זו . בספר זה, יצירות המופת משמשות כטקסט להוכחת הקשר הסימביוטי בין המציאות האימפריאליסטית לבין שיאיה של התרבות האירופית והצפון אמריקאית. ניתוח של יצירות מופת אירופיות ואמריקאיות מופיע לאורך כל //תרבות ואימפריאליזם// . פה ושם בולטת נטיח שלא לצורך להבליט את עבודות יו של ג 'ודף קונראו' נושא מחקרו של סעיד בטרם פנה להתמחות במזרח חתיברך . סעיד טוען כי יצירות אלו נזתחו תמיד בהקשר אירופי או צפון אמריקאי צר' אך לא כחלק מביטויה של תרבות אימפריאליסטית. יצירות ריאליסטיות אשר הכילו מסר מפלה כלפי כל מי שאינו מערבי' גם כאשר התייחסו למחוזות האימפריות השונים וגם כאשר התעלמו מהם. סעיד טוען כי המחקר הספרותי התעלם מכך' שאי הכללתם של ;;;;:-:;:::;::;, דוארו סעיד הפיק שלושה ספרים ~ :;:::זכבשנה וחצי האחרונות.** הפוריות LI " ........ .... המדהימה הזו מלמדת על דחף ס בלתי נדלה להשלים את המשימה בה החל t החל עם כתיבת "אוריינטליזם",*** מבין הספרים שכתב לאחרונה, "תרבות ואימפריאליזם מוצג על ידי סעיד עצמו /1 כחלק השני של "אוריינטליזם", בעזרת אותה מתודולוגיה בה השתמש בספרו הקודם מרחיב סעיד את הדיון בזיקה שבין התפתחות התרבות המערבית להתפשטות הטריטוריאלית של האימפריות האירופיות. סעיד מותח את היריעה הגיאוגרפית בספר זה ומכסה את העולם השלישי כולו - כל האזורים שנפלו תחת השפעת האימפריאליזם המערבי במאות ה 19- וה 20-- וחודר לא רק אל עולמם התרבותי של הקולוניאליסטים - כפי שכ . בר עשה ב"אוריינטליזם" - אלא גם מחטט בנבכי נפשם של קורבנות הקולוניאליזם. כרגיל בעבודותיו המונומנטליות של סעיד' אין הוא מסתפק בכך. "תרבות ואימפריאליזם" גם מבקש, בשפתו הקולעת והמסוגננת של סעיד' לשרטט את מאפייניו של התחום האקדמי המוביל היום בצפון אמריקה - לימודי התרבות. אותו בן כלאיים דיסציפלינרי שעתיד' כך נדמה, לטשטש עד בלי הכר את החלוקה התחומית האקדמית וליצור מרכזי לימוד בין-תחומיים. ההיגיון הבין-תחומי הזה מנחה את מדע הגיאוגרפיה בימינו. החלוקה לתתי-תחומים בגיאוגרפיה - כך שכל קשר בין המציאות הדוממת לזו האנושית נכלל תחת כיפתה הפכה את התחום הזה למבשר בואו של עידן חדש. אין לך היום צירוף שהוא מחוץ לתחום עיסוקם של הגיאוגרפים, לרבות גיאוגרפיה תרבותית. "תרבות ואימפריאליזם" יכול לפיכך לשמש ספר יסוד ללימודי תרבות או לגיאו גרפיה תרבותית. תרבות כאן מופיעה הן כשיח החוצה גבולות גיאו גרפיים - החלוקה הגיאו-פוליטית אינה תואמת את החלוקה הגיאו-תרבותית, והן כנראטיב היסטורי המערער על התיחום הקונוונציונלי של מאה קולוניאליסטית <המאה ה 19-( ומאה רה-קולוניאלית <המאה ה 20-(. בעיני סעיד המונחים החדשים שמשתמשים בהם היום: צפון' במקום מערב, מול דרום, במקום מזרח, הם רק שמות אחרים לישויות הגיאו-תרבותיות של המאה ה 19-, באף אחת משתי המאות החלוקה הזו לא מקובלת על סעיד: הצפון <המערב> והדרום <המזרח>, שותפים לאותה תרבות אימפריאלית: תרבות שממשיכה לשלוט בחיי כולנו גם לאחר קץ הקולוניאליזם. כמו במאה התשע-עשרה כך גם במאה עשרים, התרבות של השולט והתרבות של הנשלט היא אותה תרבות. היא עטופה ומיוצגת בשפה חדשה, גם אצל השולטים <הצפון> וגם אצל 30 182 ןגליו ····· ולבסוף, הקבוצה שמעניינת את סעיד יותר ~ s ~ מכל , הכוללת את קאמי , קיפלינג, פורסטר וקונראד. אלה ניסו לבקר את העולם האימפריאליסטי אך לא העזו לפגוע בתפ יסדת ההיסטו . רי דת והתר בדתי דת ~ הבסיסיות של האימפריאליזם. במונחים ישראליים הם "שלום עכשיו" : כאלה שחרדים מן הכיבוש משום שהוא משחית אותם ולא משום שבשמו הוו גים חפים מפשע, מפוצצים בתים או עוקרים תושבים. מבחינה מתודולוגית סעיד לוקח אותנו לקורס של קריאת טקסטים בשלושה אופנים. היצירות הספרותיות הללו נקראות כקאנון ספרותי רגיל, פאר היצירה המערבית. אחר-כך הם נקראים בעיניהם של הנשלטים, מתוך חרדה, רוגז והתקוממות. סעיד עצמו מזמין לקריאה שלישית - קריאת ה"לימבו": איש הדרום שחי בצפון , אך אינו שייך לא לפה ולא לשם, כמו סלמן ו ושדי , הומי נחבא ואחרים. הקריאה המיוחדת הזו של פאר היצירה הספרותית האירופית, ובמיוחד זו האנגלוסכסית, היא מצרך נדיר גם בסופה של המאה העשרים. סעיד טוען כי השיח הספרותי והתרבותי שהתפתח עם קץ עידן האימפריאליזם, השיח הפוסט-קולוניאלי , עדיין הגוי ומבוטא בהשפעת המורשת האימפריאליסטית בשני צדיו של המתרס. הניאו-קולוניאליזם של הצפון <המערב לשעבר> והלאומנות של הדרום <הקולוניות לשעבר> שולטים בעזרת ההנחות הבסיסיות של האימפריאליזם של המאה ה 9-ן , בצפון תקפה עדיין הגישה, ולמעשה היא התחזקה לאחר נפילת ברית המועצות, כי יש רק תרבות אחת - המערבית, ושכל השאר לומדים לאט, ודרך הרגליים, כיצד להפוך למערביים: ואילו בדרום קיימת נכונות לשחק את המשחק המערבי של האליטות על-ידי התרפסות או על-ידי אימוץ אמונה עיוורת כי הדרום ישגשג שוב רק אם הוא יוכיח את עליונותו שלו , וזאת על-ידי עקירת השפעת המערב מתוכו. המערכות התרבותיות, בביטוייהן הספרותיים בעיקר , מחזקות את השיח הזה ועוזרות לבנות נראטיב היסטורי שיתאים לו . המזור לחולי הזה הוא אותה קריאה שלישית, קריאת ה"לימבו", סעיד מבקש לבנות שיח שמכיר בסימביוזה שבין שתי התרבויות ומשדר את דבר קיומה של תרבות אחת משותפת. הגיאוגרפיה של צפון ודרום תתחלף בצפון "מודדם" ודרום "מוצפן". שיח משולב שכזה מכיר גם בשוויון הערכי המוחלט שבין סולם הרוע והטוב של שתי התרבויות. התוקפנות של עיראק כנגד כרוית אינה שונה מן התוקפנות של ארצות הברית כנגד עיראק. שתי הפעולות מונעות על ידי אנכרוניזם היסטורי המוסווה במונחים כגון אינטרסים לאומיים, גלובאליים או של עליונות מוסרית, ובכל · מות האימפריות הגדולות של המאה ה 9 ן ? ניתן להצדיק בחירה סלקטיבית וסובייקטיבית של יצירות בודדות במקרה זה, כי זה טיבו של המודל לחקר התרבות שסעיו הציע: מודל שלא מספק תשובות דפיניטיביות כי אם מגרה למחקר נוסף ומעורר רצון לערוך השוואות עם יצירות אחרות. סעיד מעיד כי בחר את היצירות בחירה אסתטית ועל פי מידת הקאנוניות שלהן . ומכאן משתמעת הטענה המעביינת והגורפת, שהיצירות שנחשבות לבעלות האיכויות הספרותיות הגבוהות ביותר בשלוש תרבויות - הבריטית, הצרפתית והאמריקאית - הן המשקפות המובהקות ביותר של הנראטיב ההיסטורי האימפריאליסטי . יש רק יוצא מן הכלל אחד - את קונראד קשה לסעיד להכליל בקטגוריה הזו בלב שלם. הוא בעיניו הסמן של גבול הביקורת · העצמית האפשרית במאה ה 9 ן : גבולות שעצם שרידתם בסוף המאה ה 20- כה מקומם את סעיד. גיבוריו של קונראד מבקרים את השחיתות של האימפריאליזם, אך ביקורתם מניחה כי רק "מערביים טובים" יוכלו לתקן את המעוות, ולא גיבורים מקומיים, וכך , כמו במקרה גיבורו של הסרט "נעדר" >M i s s i n g<, ההנחה הבסיסית היא שהמערב הוא כל יכול: יכול להועיל ויכול הטקסטים המפוארים של חמאה התשע-עשרה נוצרו בתרבות שהדחיקה כל מי שהשתייר לתרבות אחרת להזיק, ואילו המקומיים הם פיונים חסרי תרבות משלהם וללא היסטוריה ראויה לאזכור. למעשה, לפנינו שלוש קטגוריות של ביטויים קולו ב יאליסטיים בטקסטים הספרותיים האסתטיים של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. בקטגוריה הראשונה נמצא התבטאות בוטה וישירה המשדרת את המסר של האדם הלבן הנוצרי הבא לבנות עולם חדש על חורבות העולם הפרימיטיבי של הפרא. האב-טיפוס של רומן ריאליסטי שכזה הוא רובינזון קר וזו של דניאל דפו . בקטגוריה חשביה נמצא סופרים כגון ג'יין אוסטין , שלא עסקו ישירות בהוויה האימפריאלית, אך כתבו בתוך העולם המיוחד של תפיסות מרחב וזמן שאופייניים לאומה אימפריאלית. דוגמה לכך הוא הרומן "מנספילד פרק", שמכיל אזכורים של אנטיגואה ומתייחס להתרחבות הכלכלית של האימפריה אך אינו מזכיר את קיומם של חיים, תרבות ושאיפות של תושבי האימפריה. רומן ריאליסטי שמתעלם מעביר מסר לא פחות חזק מרומן שמתנשא ושולל. אדרארד סעיד התקשה במיוחד למצוא את מה שסעיו מצא ברומנים הריאליסטיים של המאה התשע עשרה. במיוחד מפליאה התייחסותו של סעיד לג 'יין אוסטין כמי שמהווה דוגמה בולטת לקשר שבין ספרות לאימפריה, אך סעיד בהחלט משכנע בצורך לקרוא קריאה נוספת את ספריה של מי שנקראה עד כה כמנתחת חדת עין של טבע האדם בכלל , וזה האנגלי בפרט, למרות שלא עזבה את משכנה הכפרי . צ'רלס דיקנס, לעומת זאת, אכן נקרא לפתע, בעזרת הדרכתו של סעיד , כטקסט שבו ההתייחסות לעניים המרודים של לונדון או הביקורת החריפה על התועלתנות הליברלית מכסה התעלמות מקורננות אחרים של השיטה הבריטית ואשר אינם פחות גלמודים או עשוקים מעניי עירו . פירוק הטקסטים הללו , האהובים כל-כך על סעיד בהקשרם התרבותי האירופי וניתוחם כטקסטים של דיכוי וכיבוש, הוא תהליך כואב למי שחייו הוקדשו לספרות האנגלוסכסית. בכך מזכיר סעיד את קול מרקס שהתלבט ביחסו כלפי יצירות האמנות הגדולות של העולם הקלסי • מרקס ראה בהן סממנים בולטים של חברה מנוונת ותוצר דיכויים של המוני העמלים, ויחד עם זאת הבין את ערכם האמנותי הנצחי , וכך גם סעיד. הוא נאנק בקול כאשר הוא מבתר את קונראד האהוב עליו כל-כך ודולה מתוכו את הנראטיב ההיסטורי אשר שלל את ה"אחר" הלא אירופי ובדרך כלל התעלם ממנו • ההתעלמות בוטה במיוחד כאשר העלילה מתרחשת ' באפריקה <"בל ב המאפליה"> או במזרח הרחוק <'לורד ,)"םי'ג ההכללה של קונראד ביצירות המופת של המאה הקודמת לעומת ההתעלמות מיצירות מופת אחרות יכולה לעורר תהיות אצל הקורא של סעיד • האם לא היה צורך ביצירות רבות נוספות כדי להוכיח את המשכה של תרבות אימפריאלית גם לאחר 31 •••••' . מרץ 95 משתנים, משתנים הסיפורים ומשתנות האומות. לפי סעיד אנו רחוקים למדי מעידן השינויים הזה. במערב, או בצפון' אינטרסים כלכליים ופוליטיים מותירים את השיח הקולוניאליסטי' או הניאו-קולוניאליסטי' על כנו' והתגובות הקיצוניות להמשך השליטה המערבית בדרום, בדמות הפונדמנטליזם הדתי או הקנאות הלאומית, משמשות הצדקה להארכת חייו של השיח הזה. התנשאות וגזענות מונעים הכרה בערכו החיובי של הניסיון ההיסטורי המשותף של מי ששלט ומי שנשלט בקרב אנשי הצפון' ואילו בדרום, בתגובה ליחס משפיל זה, רבים מאמינים כי המצאת סיפור היסטורי' דתי או לאומי , שיוכיח כי לא נוצרה סימביוזה בתקופת הקולוניאליזם, היא הערובה לעצמאות מלאה מן הניאו-קולוניאליזם של המאה העשרים. ההתכחשות לסימביוזה בעולם השלישי מכונה בפי סעיד "RETURNS", שיב;ת. זוהי כמיהה לייחודיות אתנית או דתית מול הניאו-קולוניאליזם התרבותי המערבי. וכך סעיד מספק לנו זווית נוספת, מני רבות, לתופעת הקנאות האיסלאמית ואופיה הבלתי מתפשר של הלאומיות בעולם השלישי. לשני הצדדים אומר סעיד: "אתם שני צדיו של אותו מטבע. שניכם דוברים בשיח ביאר-קולוניאלי ושניכם שייכים לאותה היסטוריה. הקולות שאתם משכיחים, <וכאן פונה הוא לשומרי החותם התרבותי המערבי> "שבים אליכם בצורת אותן 'שיבות' קנאיות". אלה קולות שתמיד היו שם, בין אם מדובר בהמולת הארמון בזימבאבווה הפרה-קולוניאלית או בשאון החיילים במצודות המוגרלים בהודו או ברחש שעלה מן ה"מדרסות 11 של בגדד וקהיר • הם הפכו מאדונים לעבדים והיום הם דורשים את חלקם בהיסטוריה, בהווה ובעתיד. וכל הסבר - על כך שמדובר באבולוציה של תרבויות, וכי זו המתפתחת היא שהובילה את השאר' כמו זה שמציע אר בסט גלנו בביקורתו על סעיד - לא יספקם, משום שהשגים טכנולוגיים מערביים ואפילו עליונות צבאית של המערב לא עוקרות את הרצון להכרה במעמד השווה של תרבויות המזרח, ובמיוחד בתרומתן לקידום עצמן ולקידום התרבות האנושית כולה. גלנו חפץ לדעת מדוע תרבות אחת הצליחה לשלוט על אחרת, סעיד מתעניין במכניקה של השליטה. בעיניו אין אבולוציה של שליטה תר כרתית. יש מטוטלת היסטורית והשליט של היום הוא הנשלט של מחר • יתרה מכך' צעם חילוץ קולו של הנשלט מן העבר ופיענוח הקוד של השולט בכל הבטיו התרבותיים והחברתיים מאפשרים גם הם להגיע לשאלת "-ה genesis", מדוע וכיצד כל זה התחיל' וזאת מבלי להניח כי לתרבות אחת עליונות מוסרית על פני המשב בעמ' 47 " המאה ה 19- באמצעים של המאה ה 20-• בפנייתו אל פוקר ודומיו' מכיר סעיד בתרומה הייחודית של אלה שפרצו את מעגל הדחקת ה"אחר" לפניו' ושל מי שהציבו אתגר להנחות שנראו כה מוצקות ל גבי מהות הקדמה המוסרית והנאורות התרבותית במאה העשרים. ההתייחסות באותן פרדיגמות מחקריות ללא אירופי או ללא אמריקאי מעודדת את סעיד אך אינה מספקת אותו . האקדמיה מעודדת אותו . סעיר מבקש לבנות שיח שמכיר בסימביוזה שבין שתי חתרנויות ומשרו את רבו קיומה של תרבות אחת משותפת במיוחד ההתפתחויות בתחום חקר המזרח התיכון. השתחררות האקדמיה האמריקאית מן התפיסה המונוליטית על "המוח הערבי" <כשם ספרו של רפאל פטאי> ו"שפתו האלימה הפוליטית של האיסלאם" <כטענתו של נדנוד לואיס> מהווה עבור סעיד פיצוי על שנים רבות של דחיקה וכישלון . דור חדש של חברי MESA <אגודת חקר המזרח התיכון בארצות הברית> לא רק אימץ שיח אקדמי אופוזיציוני לנראטיב ההיסטורי המזרחנ י' שסעיו כה תקף בספרו "אוריינטליזם", אלא גם גילה אהדה רבה לעניין הפלסטיני' והדברים נכונים גם לגבי BRISMES <אגודת חוקרי המזרח התיכון בבריטניה>. סעיד לא מפרט ב "תרבות ואימפריאליזם" מה קורה בחקר אזורים אחרים בדרום, רק אומר כי באופן כללי כיוונים דומים מסתמנים בחקר אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. יחד עם זאת, הוא אינו מאתר שינויים דומים במערכות הפוליטיות, אולי מפני שהשינויים האקדמיים עדיין אינם אתגר רציני למערכת התרבותית ההגמונית, וגם לא ספריה של טוני מוריסון. סעיד רומז למקום ששם יכול להתרחש השינוי . הוא מעיר על ההשפעה האפשרית של גלי ההגירה אל תוך אירופה וארצות הברית <כיום חיים בארצות הברית חמישה מיליון מוסלמים!), מציאותו של דור שני' שלישי ורביעי של קבוצות שבאו מן ה"דרום" מחייבת יצירת שיח לאומי אחר ונראטיבים היסטוריים נוספים על אלה הקיימים. הנראטיב של האדם הלבן ניצב לא רק מול הצלחת הדה-קולוניזציה, אלא בעיקר מול אזרחים "לא-לבנים" בעידן פוסט-אפרטהייד' שתובעים חלק נעו גה הכלכלית והתחוקתית וגם מבקשים מקום טוב באמצע בדיון על ההשתייכות ועל גבולות החברה האזרחית בכל מדינה בעולם. "ations ח Nations are Na" מצטט סעיד מאמר ידוע, וכאשר המספרים זאת, דומה כי ארצות הברית זוכה אצל סעיד ל גינוי חריף יותר . בעיניו' אין צידוק לתוקפנות האמריקאית אך יש הסבר' שחבויה בתוכו הבנה מסוימת, לצמיחת הדספוטיזם של העולם השלישי. וכך' משום שהעריצות העיראקית היא פרי משחק אימפריאלי אמריקאי' הרי העוול האמריקאי כפול. ולכן סעיד מתווה מסלול לעולם טוב יותר שראשיתו בהבנת העוול המערבי' ורק כצעד שני בדיקה של תוצאותיו - עושי העוולות של העולם השלישי. לאקדמאי' הדרך שסעיו מציע היא דרך הדה-קונסטרוקציה - קריאה שונה ומפרקת את הטקסטים הספרותיים של תרבות השולט, וקריאה, לרוב ראשונה, את הטקסטים הספרותיים של הצד הנשלט. "קראו את ג'ין אוסטין יחד עם פרנץ פנון" - יחד' פירושו בו זמנית כיחידה אחת מנחה סעיד את קוראיו . קריאת התיגר על הטקסטים יצאה מקרב סופרים והוגים, שכמו סעיד עצמו נמצאו בשני העולמות והבולט שבהם הוא פרנץ פנון. פנון מופיע, נחלקו השני של 'חרבות ואימפריאליזם", לצידם של דוברים אחרים בולטים של עמדת המדוכאים במציאות האימפריאלית של המאה הקודמת והנוכחית. זו קבוצה שפרצה את הגיאוגרפיה התרבותית של האימפריאליזם ומצאה את הדרום בצפון ואת הצפון בדרום, קראה תיגר על ההנחות התרבותיות של עליונות תרבות אחת על משנתה, ומעל הכול' היא נתנה את הדחף לשינוי המצב ויצירת פתח של תקווה לעולם צודק יותר. וכך משרטט סעיד את הגיאוגרפיה התרבותית של תהליך הדה-קולוניזציה: בראשית הופיעו עבודות ספרותיות חלוציות אשר גאלו וiא הצד הנכבש מן השכחה הקולקטיבית. לאחר הופעתן' התברר כי היסטוריה של האימפריאליזם כמו גם תרבותו' היא עניין דו-צדדי' כי בכל תרבות יש רובד משותף, סימביוטי' לשליט ולנשלט ורובד של אקלים זר ונוף שונה, שמוטמעים באקלים ובנוף של ארצות המוצא. עם ההגירה המסיבית מן הדרום אל הצפון נוצרה חוליה נוספת של התרבות המשותפת, שעדיין' למרות סיום הדה-קולוניזציה, מותירה צד אחד נשלט, מדוכא ומושפל וצד אחד שולט ומנצל. בניגוד לספרו "אוריינטליזם", סעיד רך ביותר ביחסו כלפי המציאות הזו בהקשרים של המאה ה 19-• חוסר היכולת להשתחרר מן הדימויים המתנשאים והמתנכרים של המאה ה 19- במאה ה 20- הוא נושא חיבורו הזה. חלק מן התיאורים הללו כבר הופיעו בפרוטרוט בספרו "Covering Islam" אם כי שם נושא המחקר היה התקשורת. ב'חרבות ואימפריאליזם", בהשפעת ברווייה ופוקר' התיאור הוא של מערכת שליטה תרבותית שמשדרת את המסרים האנכרוניסטיים של 32 182 גליון ···· י כחן · חוח פנחס ~ 115 ~ 1~ חרוך לירושלים: ץ~~~~ ף~~קש ל~את. יציאה ~ה ~~קח עם ~ל " ןה. ~ה .חק~~ ~ה .חק~~ ~ה ~~קח עם ~ל "ןה. ~ךי;ת ףד~רים ~~~וים חיל?ב רירק.י ע.י~~ם כ nw נחשון תשנ wה ~ךצף ~יום חךף ~חיו >?~o ר מ~קם) ~ת;ך מש;ך~ים והזפרפס;ת של השנףנים במזרחה של העיר רמלה, ~i~ר T ~יד~~י :ו~קרילז ק~ל~ם Tל!;' 'ci ~ע,ק;ת T : תמונת מצב ~~~ךךרים ~ריח;ת מל,ילה מ q מף~ים א;~ךים חם, חגלה כמ; מלנה ע;מןת וצ;פה מראש אחרי רפו~ח w ק ~ק . ~ה לחי;ת ה~~~ ~~ית iciדר;תי, · ~מ T?~9 י ~6 ר מ~~לה ם;ק~~ ~חד, . ךל~~י נכ q ~ת מדלק מ~ף~ה ~:p ~י 9 ה לעיר ד~לה רמציה ואחרי יר~~~ R ה, ~טףדךךה, הד~~~ ך~~ q ב. q ~ש ע;נ;ת ירני~ז:r ר!;' ה~~~~ק לי דרו ל;~ך דדו רמב"ם רמב"ן אמצע ';l ל ~ית מ~דר;ת מק 9 ן~י ר~~ד ק~י ~i(לי~טףס 9 ~יב ל; רמח"ל ~ין סע.~ים ע~~~ מ~קןים םיז:rך;פמ קל ן;ל:~ ך~ל ~דה ע;ד ע;לה מ it'~ry ~ r ~יל ~ס~ 9ט?~ ר!;'י_ך w ר~יל?י ~זקי o ":ךק דר , ע~~ ?~זו q ל ~· קי א;ר ~,ז~יז ן;ע;~ q ~~ים פ;ך ry ים ~~לה ךסע.קב ~ין מ~~ב;ת ~~r:זים ע~~? מ~א ורמבראנדט אחרי הזהב. מישהף נבר אמר עליהם שהם נך;ת נשמה, ןחף w י מ~גרים, ~~חף ~i?w ה ~ינ; סקין. אנ~ י ·: לאזמאמינה :T T : " " ·: •: "-: -T T עיר בשפלה T • -:-• : ס~ל;ת ~פ;ת ~;ב; ~ הפנימית רעיף~ךר;ת 7 ד~ים ~r י~ים ~ם זףד~ים i?w ה ערב w ד;ת מ~ר r ים קל י~~.~ במבט מהזפזרח מערבה, האדם של העיר היה בלתי נסבל ~י~ס;~ית עם סף~ים על הכביש ~מ i ז~~-ס;נ T ת~~~~ק ';lל bה~~ י מ~ד~ה ת~~~ T : ' ' : ת~~~ :י ח~ינרי ~ת ק;ל; מ~גךה קל דךי;ל?יי~ נהילףת ת;פסת נא;כלים והתנצלףת נעסנית ~q ~ר ~ךף~א;ת ך~ב 9 מףך ך:די ד~~ה ןם ע~~~ מוכרת בזול מו q ת~ :· קים 6נף wה ~ 9ם~~ףבiך~ :לחים ' T :- דךדר ~חל ~שףל.י מ~~ךש ~ת;ך רא~י ~ו רילי ~ןס;ן דק שף~לים gq ךים ~ם :p רי ?מ~~יר ~ת מ q ךןה. לדר~יו l ~הףב;סיו ף~מ~,זנ;ן ~נכ q דה ~לה ק;ל; בדים המעז ס~לחי קל ~ריר ~ל ~~דש ;ד:?ף ק;לה םמח;ל. ~מג מזפ;~ית לא ןי~~~ לא ןי~~~ ~9 ~ךים של מזנ;נאית נפשים צהנים וריח צ'יפס. ותחתונים : • -••: • ',•: • -: • T : • :• רעבים י;צאים מהם ולזפה הננ;ת ה;לכ;ת ללמד : :• '' • : ' '' :• : T -T T: ~י~ית א; תי~~: ך~דדי~~ית, ~בק.ר ק~ q רי לא ס,יסה ~ם Q ~לה. ס~~~ים סיף ~ם ותבלינים "שפה" נבר אמרתי. ע~~~ מ~~ש , וסע,זףדה ה~:~ ?~ית ןי~?~ ה~~~ קל מ~~ךח. . זו~ לא כ~ה ~?רג-לל . דר , ואם יש עשבים, יש מלאכים נוסדה במאה א;ת; ~ךב ף~~ז ' נרגעתי 'והמשכתי נ;רכ~ לחצ;ת את הזפסלה ~דד ' ר~ם ~~יד ' לסם ~עףר .' ןה כ~ה ע~~ ~ע.ךה ~ד T זר · t T ' : -·: כמ; פאת השדה וגדל השכחה ואיבריו ~ל bן-;ך~-ן T~מ'לדי ם 'י~ר~ 1 TT " : ידי מוסלמים , וא;ת; ~ךם . ןינרים ק~זפ;נכי מ~~ימ;ת ~~ל;סן ~ך~ה העיר הזאת ז;רה רעש בעיני , וראשי כבד כבד מזפשא; ·-T "T' T 'T '' ז ~9 קף ~ע,ב;ןה ,יזף~ה ףדלא ~Tזי;ן : -··: - T ~.ע~ ,ר " ל~~ל '1ז ן~~~ ( מ.~ה : - אחר סכ;ת. והייתי כמ; צמר שרףי ניףרה של צבע גירשו ממנה את כל היהודים והשומרונים. במאה ה 14- היתה הגדולה o/ ~קלט ס ':l :ז ryצ;,ך~ת 7תו ·ך;~ ~ל ק i ץ T:•,''- ביותר בארץ ישראל. ירדה העיר מגדולתה בתקופה המוסלמית עזבוה יהודיה ~י~י 7 ~יז מ עד מלחמת העצמאות ורבים מערבייה עזבוה לאחר מלחמת העצמאות ועולים w דה qry רףש מג;~ל ~~רם מ~~דים ףדדרר י~~ , ~ל ~לה זי.ח:ה ה;"ךה ~~~w ר חדשים ישבו אותה. גם סבא שלי וסבתא שלי ודוד שלמה שלי ומשפחתו ואמא . ו~ז י~~ כ;ד ':l ת ~רר .וח;~רת ט!;'~ שלי ואחר-כך נטשו אותה הבולגרים ובאו אחרים ועל כולם סוגר בית אסורים ~דדו ו~~ 9תף~ ·;, ~~· 'תי.ל iי~~ ~~סד ך~ ':lל ~י ך ry ~ל מואזין שמך ואבו חצירא שיש לו התחלה ואיך לו סוף ואלף שנים ועשרים ךד o ש ן;ר~~ ~~~w ר וחמש שורות בבריטניקה לנוער המתבגר חיכיתי לחוגלה שתתחיל לדבר . ךל;ףן השמינית על ז מעבו לכביש חגבווח אם אצא לשדה <ליד כביש הגבףרה, יהודים ירש בים בה מהמאה העשירית. הצלבנים 33 מרץ 95' ~ :םי LI לגעת במקומות חד םגישי ~ אוריאל דוחו פואר עוור מתיאטרון "אל קסבה"; במאי "רומיאו ויוליח" בערבית בתיאטרון, אתה רואה את עצמך כשליח פוליטי, כמו מוחמר בכרי, למשל? רוב האמנים הפלסטינים רואים עצמם כשליחים פוליטיים. אם אנו מנסים למיין את האמנים, אפשר למיין לפי קטגוריה של מעורבות או אי מעורבות. קבוצה שמחפשת זהות, מתוך מבט אל המתקדם בספרות: התרבות היום יותר פתוחה ורחבה וכל אחד צריך להיות פתוח ורחב ולא לסגור את עצמו. אני מרגיש שגם לי יש שליחות פוליטית, לא רק כאמן פוליטי 1 אלא להראות לאנשים שגם לנו יש אמנים עם חזון 1 אנשים חכמים בתיאטרון 1 עם ניסיון וראיה מיוחדת. אנחנו לא חוטבי עצים ושואבי מים, כפי שכינו אותנו בעבר. אני מרגיש שאני שליח של האומה שלי 1 אני לא רק משקף אותה לעצמי , אלא גם לגבי האחרים. מבחינת חתיאטדון, ולא הפוליטיקה, מה אתה מציע לאנשים שבאים לדאות הצגה? ב"רומיאו ויוליה" ,"האמירה הבולטת והחדה שלי , שאנו כשני עמים, צריכים להפסיק עם האלימות! שאלו אותי אם ההצגה משרתת את תהליך השלום. אני חושב שההצגה הזאת החלה הרבה שנים לפני. ההצגה הזו לא קשורה לתהליך השלום והיא לא כלי עזר בידי תהליך השלום או כדי להסביר לאנשים כמה השלום טוב. זו הצגה עצמאית, כמו כל הצגה אחרת, עם מסר אנושי שפונה לשני העמים אולי בכדי שאנו נוכל לחיות בצורה אחרת. לשם כך צריך להפסיק את האלימות. ההתחלה של "דומיאו ויוליח" זו הפגישה שלך עם עדן בניאל בפסטיבל עכו 1989. כדאי לציין שכל החלום של ההצגה הזאת, היה פרי דמיונו של ערן בניאל , והוא, בוא נגיד בבירור 1 האיש החזק של ההצגה הזאת. חרא הביא את התקציב. חרא רחף. חרא כיוון, חרא ניווט. כן. לבניאל חיתה אמביציה יותר חזקה לדחוף לשלב של ביצוע. הוא נשא על גבו את כל המעמס של ההצגה. אני הייתי בצד הרעיוני 1 ניסיתי לכתוב ולשנות את הטקסט ובניאל היה פעיל באיך לקדם, לבצע כלכלית. הוא האמין בהצגה והאמין בשיתוף של תיאטרון פלסטיני וישראלי , לא כמו שהיינו רגילים לעשות תיאטרון פלסטיני בתוך תיאטרון ישראלי . הוא האמין שפה חייבים להיות שני גופים ובאיזון . חרא שמד על האיזון חזה לאודך כל חקו. הוא כיבד את רעותי ואני כיבדתי את דעותיו ונטינו לרעיון שמשרת את מטרת ההצגה ולא לאגו האישי של כל אחד ואחד. מה שהיה הכי חשוב זה לעשות את ההצגה וכיצד היא יכולה לשרת את שני העמים בשוויון . תמיד ראיתי את עצמי יושב או עומד עם הישראלי באותה רמה. לדוגמה, מדברים על ת יאטרון ער בי במסגרת תיאטרון חיפה. אני נגד זה, למרות שאני יודע שהתיאטרון הזה יפנה אלי ריתך לי אפשרות לביים. אבל אני נגד צורת החשיבה הזאת כאילו ההנהלה היהודית של התיאטרון העירוני חיפה צריכה לפקח על התיאטרון הערבי - הילד הקטן שצריך לגדל אותו. גם הילד הזה, אם ניתן לו מספיק אמצעים, תוך זמן קצר יהפוך לאדם מבוגר. סוד הצלחתה של "רומיאו ויול . יה" בכך שאנחנו שני גופים עצמאיים ושנינו מנסים לתת לילד הזה לצמוח ולגדול בצורה נכונה ובריאה. כל דרך אחרת מסוכנת לתיאטרון הערבי. אנחנו לא רמקול של המפלגות. האמת היא חפונה, פואר . חדי יש חרם - אין התייחסות להצגה שלכם. איפה נכתב על חחצגח? נכון , שני התיאטרונים מנסים למכור את ההצגה בארץ. בפברואר נתחיל להציג בארץ ויהיה מספר מוגבל של הצגות, בגלל החרם הזה. מאיפה נובעת התחושה שההצגה מנסה לדרבן את האנשים ולאן? להצגה אין צביון פוליטי כי אנחנו שתי קבוצות. אני התנגדתי להכניס כאפיה וכובע טמבל וסמלים כאלה להצגה: אני לא מאמין T בתיאטרון עם שפה כזאת. למשל אם היינו מביאים הצגה כזו מאירופה היו מדברים אחרת. בגלל שזה נעשה בארץ , מזלזלים אולי בכוחה, במסר ובכוונה של שתי הקבוצות. אולי ראו כאן גימיק של שתי קבוצות מעורבות, אולי גימיק זול. לא חיתה כוונה לעשות גימיק: ניסינו להימנע מזה. בפסטיבל עכו קיבלתי פרס ראשון על ההצגה "ראשו של ג'עבר" וגם אז אמרו 1 "אה כן 1 נתנו לו פרס ראשון כדי לעודד את הערבים להשתתף בפסטיבל". אבל גם השתתפו לפני זה ו גם אחרי-כן , אז למה לא נתנו קודם? תפנה לאנשים ברחוב, חם לא שמעו על חחצגח ("ורמאו ויוליח") וחם גם לא רוצים לשמוע עליה. בצרפת זה קל, זו לא בעיה שלחם, יש לחם מבט מדוחק ומנוכר, זהו עניין שכלי. זה נחמה חנה הפלסטינים והישראלים חרגו ועכשיו חם מופיעים יחד על ארתח במה ועור בסיפור אחכה קלסי . התחלנו את ההופעות עם ספק רב של הקהל 1 הוא בא להציץ: "מה הם עושים? איך שתי קבוצות עבדו יחד?" בסוף, האולם היה מפוצץ והוספנו כיסאות. הקהל היה מעוניין והביקורת חיתה שמרבית לגבי הצגה זו • יש שתקפו אותה בגלל שהיא יותר פוליטית מאמנותית. אולי אני לא צריך להגיד את זה, אבל ההצגה הזאת הרבה יותר טובה מהרבה הצגות שקיבלו ביקורות טובות. לכן אני חושב שאולי חיתה כאן מדיניות של מבקרים. הקהל אהב את ההצגה. אני מנסה להגיב על דברי המבקרים. קראתי כמה דעות שלהם. למשל , בפאריס, אמר מישהו מהמבקרים, שאנחנו , בניאל ואני 1 עושים טעות מבחינה אמנותית ופוליטית, שקודם הרגנו זה את זה וכיום הורגים את שקספיר: בסופו של דבר הוא הצהיר ששינה דעתו והוסיף כמה מחמאות. אבל בארץ פירסמו רק את המשפט: "הורגים זה את זה ואחר-כך הורגים את שקספיר", למה שכחו לכתוב שהוא שינה את דעתו והחמיא לנו על ההצגה, על ההמונים שבאו , שהוא התנצל שלא ראה את העתיד והיה פסימי מדי • אז למה בארץ מוציאים את הדברים מהקשרם? האם חיה משחו מעבר לפוליטיקה, 34 גלידן ····· 1a2 אוריאל זוהר משוחח עם פואד עודד וערן בניאל על רומיאו ויוליה, ~ 11s ~ ~ עבודתם המשותפת האם נדאה לך שחיה משחו כקשר חאנושד. האם אנשים הגיעו לקשר של ידידות, אחכה? אני זוכר שכפסטיבל "ליל" כניאל סיפר שהשחקנים התנשקו והתחבקו כמטוס, והוא חשש, שלא יישג יותר את הקונפליקט הדרמטי ההכרחי על חכמה. האם זו הגזמה? לא, היו יחסים מאוד-מאוד טובים בין שתי הקבוצות. אפילו אפשר להגיד שהיו יכולים לצמוח "רומיאו ויוליה" חדשים, מתוך הקבוצה וזו האמת, על אף כל המתחים שהיו בין שתי הקבוצות, על רקע האירועים, חברון , עפולה, חדרה. כל אירוע זיעזע את הקבוצה. אבל גם חיזק אותה. ישבנו ודיברנו וניתחנו , כבני-אדם, לא כפוליטיקאים: כל אחד אמר מה שחשב. ולפעמים גילינו ששחקן אחד אמר לפני יומיים דבר אחד , ולאחר שהתבטא שוב, היה שינוי בהבנה. הדיונים היו כמעבדה להבהרה ולקרבה הדדית. חל שינוי כאנשים. כן , בתקופת החזרות חל יום העצמאות ואני זוכר שנסעתי עם ערן ואמרתי לו: "אתה מרגיש מה שאני מרגיש?" והוא ענה לי: "כן. בטח אתה שואל מתי יהיו לעם הפלסטיני מדינה משלו ודגל": ואכן על דברים אלה חשבתי. גם השחקנים הישראלים לא רצו לקנות את הדגל הישראלי , לא מפני שהם נגד מדינת ישראל אלא פשוט בגלל שהזווית שלהם השתנתה או כאות הזדהות עם הצד השני שאין לו מדינה וזהות משלו. הם חשבו: "אולי לא צריך לחגוג בצורה כזו , אולי לא צריך להפגין את החגיגות שלי? אולי כן מבפנים ולא חיצונית?" אכל אלח דוגמאות שנתת על צד אחד' מה עם הצד השני? הוא השתנה? בצד הפלסטיני יש מעט דוגמאות. הפלסטינים עבדו , כמעט כולם, עם הישראלים, ואין לנו דעות קדומות על הישראלים. אני למדתי וחייתי עם ישראלים, אבל האלו שלא פגש קודם ישראלי , בטח שינה דעתו. הגבר הישראלי נראה קודם כמיליטאנטי מטבעו - חייל וכובש. פתאום הוא פוגש את אותו חייל , במסגרת התיאטרון , והנה הוא לא מכה והוא לא חיה והוא אפילו נעים, הוא גם יכול לנשק בחורה פלסטינית. לו נכנסת לחזרה בירושלים, לא היית יכול להבחין מי ערבי ומי ישראלי. אני חושב שההצגה הזאת עשתה לכולנו משהו. יום אחד בא ערן אלי ואומר לי: "תשמע פואר , אנחנו חייבים לשנות משהו. השחקנים הישראלים אומרים שהקבוצה הפלסטינית הרבה יותר טובה מהם, מבחינה אמנותית". ואני אמרתי לו: "אתה יודע מה, זה ממש מצחיק, הקבוצה הערבית אומרת שהישראלים הם הרבה יותר טובים". החלטנו להגיד את זה בפני כל השחקנים. כי כל קבוצה חושבת שהקבוצה השביח יותר טובה וכי "להם יש זמן ולהם יש תנאים יותר טובים". האמת היא שזה לא היה כך , זה רק היה נדמה להם. התחרות הביאה לתוצאות טובות. לא הסתפקנו בדברים המופשטים והיינו מעורבים בהפקה. לכל שחקן היה אכפת, מכל פרט. כולם עומדים מאחורי כל ההצגה. חיתה חלוקת תפקידים בינך לכין עדן? איך החלטתם שאתה עובד על מונטגיו והוא על קאפולט? האמת היא שאהבתי לעבוד על קאפולט, בהתחלה. האמנת שתמצא יוליח ולא יחיו לך בעיות? בהתחלה לא חשבתי על יוליה או על רומיאו , חשבתי על התפיסה הכוללת. חלמתי , או בוא נגיד , ראיתי אותה מזווית של תיאטרון עממי או ריטואלי , ואצל קאפולט יש את כל הטקסים - המוות, החתונה, ההלוויה וההכנות לטקסים. שם יש כוח עצום מבחינה ריטואלית. התחלנו לעבוד והתפיסות השתנו , הרבה דברים השתנו. דו לקחת את קאפולט, חיית חייב להתמודד עם העמדת כחורה, שחקנית ערכיה, ממזרח ירושלים או מנצרת, פתוחה, חופשית, שיכולה להתנשק עם כחוד יהודי על חכמה. היום יש לי בחורה כזאת, אבל כשהתחלנו לעבוד לא חיתה לי . חשבנו שערן יביים את מונטגיו ואני את קאפולט ובסוף ראינו שזה לא עוב.ד עשיתם קיצורים ניכרים. הורדנו מבלי לפגוע במחזה עצמו . חיתה כוונה לחלק את תמונת המרפסת לשני חלקים. כל הזמן חשבנו להגביר את המתח. שקספיר העמיד מסגרת של חמישה ימים קצרים, ונתן לזמן חשיבות מרבית. אמרתי שכדאי שהתמונות תהיינה קצרות ואינטנסיביות. אפשר לראות שבהצגה יש קטעים מקוצרים ומגיעים ישר לנושא עצמו • בהצגה הורדנו את "מריבת המשרתים". זה לא התאים לאווירה שלנו . במקומה הכנסנו את המריבה בין שתי המשפחות בצורת ריטואל. עדן כניאל מספר על תהליך העבודה כבניית "מדיבת המשרתים" שהובילה לכודלסקח וסאטידח עוקצנית מאוד. הז כאב לכם? כן , החלטנו שזה נראה יותר תיאסרלי ממציאותי. תראה, בשלב הראשון עבדנו על הסטריאוטיפ של הערבי בעיני הישראלי. הדברים גלשו לארוטיקה ומין והרגשנו שזה עלול להיות מעליב. גם אם זה תיאסרון בתוך ת יאטרון , במיוחד כאשר ידענו שנוסעים לחו"ל • לפעמים אפשר לומר , יש אמת גם בשקר ולכן לא רצינו להיות במבוכה. כי הערבים שיראו אותנו , לא יאהבו ביקורת כזו , אפילו אם זה תיאסרון , אפילו שזה עניין של דעות קדומות. הורדנו גסות ושימוש באברי מין • אןי סכנה כעבודה משותפת כזו, שאמידה אמנותית כדודה תחלש, מאחד שיש החלטה של שניים וצדיך להגיע לפשרה. חיתה הרגשה כזו של הצד השני: "למה לשנות את זה?" אמרנו "בואו נחליט ביחד על כמה דברים. אם לא מוצאים משהו חלופי למה שרציתם להגיד כאן , נחזור מההתנגדות שלנו". עבדנו יחד והתוצר שיש עכשיו הוא תוצאה של מחשבה משותפת: בלי לגעת בדברים הפנימיים של כל אחד ואחד . בעבודה משותפת אני רוצה לגלות את האדם שיושב מולי , ואם אני נוגע בדבר שכואב לו וזה מפריע לו , עלי להתרחק סיפה. לא רצינו להפוך את ההצגה למלחמה של מי נוגע במקומות הרגישים של הצד השני. מי מכופף את היד של השני. רצינו מרץ 95' 35 חזה שאתה מחפש? בארץ יש נטיח לתיאטרון מערבי ואני מחפש את המזרחי. ואין לך דוגמאות בארצות ערב? במצרים יש שתי מגמות. זו של חיקוי התיאטרון המערבי וזו של תיאטרונים ייחודיים קטנים ולא נפוצים. יש הרבה דוגמאות, למשל "ראשו של ג'עבר" הצגה שבנויה בסגנון של התיאטרון המזרחי ו "אל-חאקוותי", ו גם ב"רומיאו ויוליה" בפתיחה ובסיום. ב"רומיאו ויוליה", השחקנים עומדים בשורה בגופם ובנשמתם, שרים ומנגנים. רק בסוף מגלים שהם היו שחקנים, אחרי שהחליפו את בגדיהם, אבל הפעם לא שרים את אותם שירים אלא אומרים זאת בצורת תפילה. הפניה שלהם לקהל בצורה ישירה, זו צורה מזרחית שהושאלה על ידי המערב. אתה מדבר על תיאטרון של המספר שמפותח מאוד באיראן. כן ו זהו חת יאטרון של המספר שמקשר חזק את הקהל למספר . בסוף חחצגח, אחרי קטע התפילה, יש רגע של נשיקה בין רומיאו ויוליח. איך חז נוצר? זה נוצר רק ב"ליל". כתגובה לקהל ו לחמימות של הקהל . הנשיקה הזאת בסוף, לא סותרת את חמסו שלך? זו נשיקה שקשורה ברגשות של שני השחקנים כבני-אדם, לא כנציגים פלסטינים או ישראלים. אחרי כל העבודה הקשה והחמימות של הקהל ו גם הם התרגשו . תוכל לומר בקצרה כמה מלים על חחצגח החדשה שלכם "חלילה וחחר"? מאת עבדל ואפאר מקאווי. סיפור אגדה תימני על מפלצת שתובעת קורבנות, בלילה של בילוי ומשחקים מסוכנים, ביחס בין המפלצת לאדם. על השפעת הכיבוש על הנפש. מתי הבכורה? בפברואר. שי קהל פלסטיני? יש קהל. קהל שונה מהקהל הישראלי. הקהל הישראלי יותר מבו גר • אבל אי אפשר להכליל. ראיתי הצגות בהבימה ובקאמרי ו ראיתי עצמי בודד בין מבו גרים. הקהל הפלסטיני ברובו צעיר. זוגות צעירים, בחורים ובחורות, סטודנטים, תלמידים ופקידים קטנים. יש צימאון •• כדי לחזק את ההצגה. לדוגמה: בנו וליו ו מרקוציו והמשרתים יוצאים מהמסיבה. אני אמרתי "איך אני עושה את זה"? הלכתי על משהו יותר עמוק אצל כל אחד מאיתנו. ראיתי זאת בחגיגות של יום העצמאות, או בחגיגות באוניברסיטה: כל הזמן חיתה לי תחושה שאני רוצה להיות קרוב לישראלים. אולי הייתי מוכן להתקרב לבחורה ורציתי לרקוד איתה, אבל בגלל החזות הערבית שלי היא תמיד התנצלה, או אמרה שיש לה חבר. או ו לי היו היסוסים, "האם אהיה מקובל על האנשים ועל החברה הזאת?" ואז אמרנו ו בואו נעשה את הקטע הזה כאילו שאנו נכנסים לקוקטייל או למסיבה של ישראלים שחוגגים את יום העצמאות. תראה את הכובעים של מרקוציו וחבריו ו זה כובעים של יהודים: כאילו שהם רצו להידמות לישראלים, אבל במסיבה, בגלל ההתנגדות שנוצרה שם, הם לא מקובלים. אמרתי לנכרי: "בוא נעשה את זה ככה: אתה ערבי ואתה מגורש מהמסיבה, איך אתה מרגיש?" ולא היה קשה למוחמד להרגיש ולתפוס. נגענו בדבר החי. אני מנסה לגעת בדבר האמיתי אצל השחקן ו בחיים האמית יים שלו . המונולוג של בכרי יצא חזק. כל קטע ראיתי מזווית אישית. אתה יכול " לשאול איך אני מרחיק את הפוליטיקה ומקרב דברים אחרים. בעבודה אני לא מתכוון לדבר על פוליטיקה בשביל סיסמאות, אלא כדי לתת חיים לסיטואציה ולדמות. אני רואה זאת כדבר לגיטימי וזה הכוח והבנזין. שי לך אינטרס אחר מעבר לפוליטי? אינטרס אמנותי. עיתונאית שכתבה בפאריס אמרה, שמוחמד בכרי עושה את מרקוציו בצורה כל-כך מיוחדת שלא נראתה מעולם על במות פאריס. בכל ההיסטוריה של שקספיר אולי לא עשו את זה כך. זה מרגיע את הנשמה שלי • הייתי רוצה שכל ההצגה תגיע לרמה הזאת. אמרת שיש לך אינטוס לחדור ולהגיע לשחקן ולגעת בדברים שנוגעים לחייו. השחקן והבמאי יביעו יחד דבר מהחיים שיש לו גם ממד אסתטי. יש לך אידיאל שאתה רוצח להביע אותו מעבר לאידיאל הפוליטי? אידיאל אמנותי של התיאטרון המזרחי העתיק. זאת האמת. יש בהצגה הרבה מרכיבים של התיאטרון הערבי ו המסורתי ו המזרחי ו שאני רואה עצמי כמו עכבר כזה, שמנסה להריח איפה יש מרכיב מזרחי ואיפה אני יכול למצוא את עצמי בדבר הזה? בסגנון של המשחק, בריקוד ו כיצד השחקנים הערבים נעים, ואיך יכולתי להחדיר להם את צורת התנועה של כל שחקן ושחקן . היהודים חם חלק מחתיאטרון המזרחי .תווצ ףוסב הכרעמא', לכ הצובק םע .היתמ ~LI ינ=נ ףוסבו הכרעמ 'ב םלוכ םע טבמ ,רק ,רכונמ םיטיבמ להקב םיריבעמווב t: .תרומרמצ לע המכח ןיא םכסח ,םולש ךתוא יתלאש .םיידי םיצחול אל "ליל"ב תינעו ,יל וז" ."תואיצמה לבא םירמוא ךילהתש הדובעהלש םא לש ךילהת ארח "חילויו ואימור" לש ךילהתה ןאכ הפיא רנוברקתח תמיתח םכסח ?םולש .תואיצמה ןכלאל המ החנהש ונתוא וז ונלוכי תושעל תא ףוסה ומכ ריפסקשש םיצימא .בתכ וניצר רמול ,תמא ונייהו ךכ ונאםייח הז המונחנאשו הרימאבוז• .םויכ ןכל הגצהה איה אל הלומעת .םולשל אתם באתם לומר שהמציאות היא, שכל אחד קובר את מתיו לחוד וכשמגיע רגע לחיצת ידיים אתם לא לוחצים יד' אלא, אתה מסתכל לצד חחוא ואני לצד חחוא. זח נקרא שיש לכם מסר? כן' למה לא? אני לא רואה את עצמי כמי שחייב להיות ולראות את השלום כפי שאתה רואה אותו, למשל. לפני פסטיבל "ליל", בהצגות הראשונות בירושלים, חיתה קבוצ ה גדולה של עיתונאים צרפתים ושאלו שאלות. מהדיבורים של החאן והמארגנים ~ של "ליל" חיתה לי תחושה שרצו ל"גייר" או י לגייס את ההצגה לתהליך השלום ואני י הייתי נגד מההתחלה. אף שידעתי שאני י מפסיד. כי מה מעניין את האירופאיכ i בהצגה? הקירבה, הסמל של העבודה ביחה יותר מכל זו המטרה הפוליטית שלהכ i להגיד: "תדאו יש לנו שתי קבוצות שו ן ערבים ויהודים, תראו איך שהם מסתדרים~ יפה". אני הייתי נגד זה כי לא רצית'' לרתום את ההצגה למסע פוליטי . נכון ו יtי1 להצגה כוח פוליטי ו אך גם אמנותי . התנגדתי גם לקשר בין ירושלים וורונה ., כאילו ירושלים מאוחדת כמו ורונה. ''כ ירושלים אף פעם לא חיתה ולא תהין; מאוחדת כפי שהמנהיגות רוצה. אם ניקח מחזה אחר' אני לא חושב שנגיו.וב להסכמה מוחלטת, כמו זו שכאן • אבל בגלוי הדרך והייחודיות של ההפקה של "רומיאוי ויוליה" ו כן ו הגענו להסכמה מוחלטת בי ן שני הצדדים. אני אמרתי מלכתחילה, כי אב~ ניקח את ההצגה מזווית של ישראלינ~ פלסטינים, לפי מצב האזור הזה, מי כובסז ומי נכבש, אם נשליך על ההצגה ארנ ירושלים - מחולקת או לא, או את מלחמרנ 1948 ו נהרוס את ההצגה. ברור לי שיסז הבדל ומרחק עצום מבחינה אידיאולוגית ביי ן ישראלים ופלסטינים ואם מכניסים זארנ להצגה, הורסים אותה מבחינה פוליטית. מבחינה אמנותית השתמשנו בדברים אלד i 36 182 גליון ····· ~ 115 ~ ~ פואר ערוד ערן בניאל, מנחל תיאטרון ח"חאן", במאי "רומיאו ויוליח" בעברית דא למח דווקא שקספיר? חיתה לי תחושה שזו שעתו של המשורר , ושאין אף אחד זולתו שיכול לנצח. בשדה הזרוע מוקשים הזה, רק אמירתו של המשורר היא בעלת משמעות באמת, ובעלת סיכוי כלשהו להגיע למקום, שהוא מעבר לפוליטיקה, מעבר למלים, מעבר לדמגוגיה, מעבר לחשבונות כאלה ואחרים. ואם ללכת למשורר אז עדיף ללכת למשורר הדרמה הגדול מכולם. זו השיבה שלי אל המחזה · "רומיאו ויוליה", זה ה 11 "raison d'etre ערן בניאל חיח במצב מלחמה איתנו. דחו האויב. גם אם חיתה קמח ארץ ישראל חשלמח. חתיאטרון חזח חיח ממשיך לחיות מעבר לגבול ... ובעיקר בשביל הירושלמים. כן. ובמיוחד בתקופת האינתיפאדה . יש כאן צער שמזמין אש. של לקיחת סיכון. לעשות מעשה שהוא במחותו למען "הצלת" (במונאות או בלי מדכאות) המצב. המשורר יאמר דברו נגר מצב קיומי במרינה במצב קריטי, חרא יאמר רבו לא אקטואלי באותו רגע, שתחיינה אליו תגובות נגד מכל הכיוונים ממי שחיו צריכים לרוץ ולתמוך בו ;)ךב( השמאל האינטליגנטי שלום אחרים עלולים להתברר כהסכמים חתומים על נייר שאין לחם ממשות בשטח המציאות. לצערנו . כאן. בתיאטרון, בעולם שהוא לכאורח עולם חאילוזיח נחתם חסכם שלום שחרא מעבר לגבול של חאילוזיח. אני חושב שהניסוח הזה -גם אם אני לא בטוח שאני יכול לחזור עליו מלה במלה מבלי להסמיק - מסכם את מה שקורה היום, בתחילת שנת 1995, ממש. אם אתה חושב על בגידת השמאל , לא נתקלתי בלקסיקון עשיר יותר מזה, של העלבונות שספגתי , האירוניות, הליגלוג לאורך ההכנות לקראת העבודה, קשה לתאר מה היה מקומן המרכזי של "פלוגות השמאל". הממסד התקשה למצוא דרך לעזור לי והשאירו אותנו לבד של ההצגה וזו זכות קיומה: המשורר . אתח אומר "משורר" גם במובן אחר. בומבן של יריעה מראש של קשיים. כי ' כבר מן הרגע הראשון אתח "עובר גבול". וכמובן לא כרי לשלוט באחרים. אלא כרי לקיים עימם קשרי תרבות. קשר שמשורר מקיים עם סביבה זרח . אתח נמצא בעכו. באזור המיושב ערבים, לעומת האזור המיושב יהודים בעכו. משם אתח מושיט יד לאזור המיושב ערבים. בירושלים המזרחית. קאסבח". שדחו מעבר · אל תיאטרון "אל גבלו מסוכן יותר. שער ספטמבר 1993 המתקדם יכנו את מי שביצע את דבר המשורר -בוגר . במקום שיראו את עצמם כמי שבגרו בתהליך השלום! אפשר לומר שתחליד של שלום אמיתי נעשה כאן במבצע. שלא נורתח בו אף לא יריח אחת. חייתי מכנח אותו מעשה גבורה, שהוא במובן זח יותר מגבורת הלוחם. כי אינך חורג את האויב שלך ובכל זאת לוקח סיכונים קיומיים. הניצחון חוא ביכולת לתת את עצמך. וחטוב ביותר שיש בך. להושיט לאויב את ירך כמטוח לחתום עימו חסכם שלום לנצח. דחו הניצחון שבותכו חבויה חמלה נצח. הסכמי לאורך כל המסע. רק כאשר עברנו את הגבול' אחרי שבבינו הכול והפכנו עובדה בשטח, עזרו לנו מאוד בהשגת רשיונות מעבר לפלסטינים ודברים מן הסוג הזה, אבל כספית לא. קיבלתי טפיחה על השכם מכמה, אבל אחר-כך הגיעו אלי כמה רשמים אחרים מחברים משותפים, על אותם סופחי-שכם. ספקנו ת אכלה בכל פה ואוכלת עד היום בארץ. אשת יחסי הציבור אומרת כי מדובר בהצלחה בינלאומית, יחד עם זה, העיתונאים כאן אומרים שזה משהו מיוחד בשביל הזרים. אולי נאמר את חוברים במפורש. מרובו בחחרמח. אם זו לא מלח קשח מבחינתך. 37 מרץ 95'••••• ,לא וז אל המל .קשה יאנ ראומ ךל ןהיכ הז יהכ .מזעזע יאנ יבאת לא םהשרי יואמרת :להם ה"ז אל ןייתכ רשבבתי-ספ םתיכוניי אל וירא תא הההפק !הזאת הז !נורא םאת םעורכי םומכיני םאות תלקרא ןדיו לע ,השלום תלשנ ,השלום המ ואריr. ?בתיכונים המ תתרומ ןהתיאטרו תלשנ םהשלו יבבת רהספ האלו ? יהר ואנחנ ההדוגמ ההיחיד חבשט אשהי ,הצלחה" יעשית ןניסיו ןלבחו םתגובת :ואמרתי ח"ניק קר הכמ תתמונו ןמ הההצג אונבו רלדב םע .הנוער" ילפנ הההצג אל ורצ רלדב .איתי הכשיצא הההצג הוחית ההצלח םע דבע דונג , וכמ לבכ ,הצגה זא ובא וואמר ר"בסד , אתבי ,ועדות" יהלכת רלש ךהחינו ןרובינשטיי לוא למבכיי ומשרד הוחית ההחלט לש דמשר ךהחינו תבתמיכ דמשר :התרבות םהולכי עלמבצ ,הזה לוכ רנע הונער המכית אי" ,ומעלה ייהוד יוערב , םא ראפש דביח , וירא תא .ההצגה ואפיל וקיבלנ המקדמ תכספי יכד קלהחזי ואותנ לע יפנ .המים לאב המ הקר ?בשטח רכאש הז עהגי םלדרגי תשמתח ללמנכיי רד" ישושנ , הנמצא לכ ךדר תאפשרי יכד אלהוצי ולנ תא רהאווי ןמ םהגלגלי בוקרו ילוודא ףשבסו ואפיל אל אתצ ללפוע תהצג .הדגמה תהמפקח לע ךחינו רהנוע םבירושלי הבא :ואמרה י"אנ אל תמתעסק הבהצג ,הזאת יאנ אל המאמינ םבשלו ,הזה הז אל הנרא יל ,חשוב ההצג .קשה" רמדוב דבפח לש םמחנכי ךלחנ ילנישוא ,תערובת .למשל םג .זה יאנ ןמבי תא ההתגוב לש :הישראלים ה"מ אחר חרוצ ,מאיתנו ךשנל קלהתנש םע "הערבים? ושנינ םיודעי השז ואיננ רהמס לש הההצג אול הבז אהי ,עוסקת ו םג םא הז ההי רהמס ,הנלווה אהו אל בהחשו ביותר • ואנ המדינ םע אצב גדול , האימפרי תכלכלי וואנ אל ומס םגלי דלהתמוד םע ו"רומיא "ויוליה .יהודי-פלסטיני זא םע המ ?כן האל ושבא םלאול והתמודד היפ דמאו םע .ההצגה לאב הבזיר תהממוסד טפשו אל ןנית רלהעבי תא .המסר תלעומ רהתיאו בהמכאי ,הזה לש ,נניאל יהר סנפארי הלמעל ·מ soo שאי וחז ,בהצגה נער · ערנ ךונמש ,שבועיים תהאולמו והי .מפוצצים תבחזרו לע ו"רומיא ,ויוליה" והי םרגעי לש השנא רוחוס ההסכמ יומאבק .כוח תבפגישו תשונו ושהי ולנ םע לנניא , אל םפע רחז רלתא ונפנינ תא םעבודת תהמשותפ לע תהתמונו תהמכונו ת"מרינ ,המשרתים" תבתחיל ההמחז לש .שקספיר והחליט תלקח ןבמקומ תא תהוראו ההנמ תולת םלקאפולטי תלעשו הסאטיר תאנטישמי ,גסה ,משותפת ראש לתנטר שמרא תא .המתחים לנניא ןזימ תא לכ םהשחקני יבתפקיד םהמשרתי שוביק :מהערבים ותרא יל תא תהקריקטורו יהכ תסאסיריו לע םהיהודי םשאת ,מכירים רמות תלעשו המ .שתרצו אהו אהני זארג אמל ,אבזרים םחפצי ,ותלבושות םוה והציג תא גלע ,הכסף ףהא ךהארו .ונו' זוא שביק םמהערבי תלעשו הקריקטור לע .הערבים ךוכ םג םע ,יהודים ושהי םצריכי גלהצי הקריקטור לע םיהודי לוע .ערבים ךכ· אחר והחל דלענו לע טהטקס יהשקספיר , תהכניסו לש םהמשרתי הוההופע והשתלנ םנאילתורי ושנננ .קודם :התוצאה הנורלסק ,מבריקה לאב תערבי · אנטי .איומה תכזא האורנ כץ , החליפ רנסו - ורומיא הויולי םשבפורי םרואי רספ · ננתי םיהודיי תובעיתונו ,הערנית קבעירא ןואירא דע .היום םהפלסטיני והתכנס םניניה .וצעקו ,המתעדת תענ ,אבן השעוש ססר ידוקומנטר לע ,ההצגה הסיפר השהי םש ןעלבו .נורא ונעלנ אול ויכל תלראו תא הז :ואמרו ה"ז ,מבריק הז ,מצחיק לאב יאנ אל ליכו תלחיו םע .זה ראפש · אי תלעשו תא הז .ככה" םכול והי םנהל םולכול ההי לחב , יכ יהר ובסופ לש רדב , ננ ליא אל אהמצי תא תהביקור ,ערנית · האנסי אהו חלק האות ךמתו םהאילתורי לש םהערבי ושיצר הקריקטור לע .עצמם םהישראלי אל והסכימ דלהורי תא םהקטעי ווטענ יכלפ לנניא אשהו .נכנע ףלבסו וירד םהקטעי יכ יהפלסט ב םי והטיל ווט . ךכ ההי בבע ןיי ,המוסיקה םשהישראלי וטענ אשהי הכול תפלסטיני וורצ המוסיק .משלהם טהקונפליק יהלאומ םהסתיי םע תהצלח .ההפקה םהפלסטיני וזכ הלתמיכ תפוליטי תמובהק המההנהג תהפלסטיני דבעו ושאצלנ הז במורכ יותר . ל"א "קאסבה הז ןהתיאטרו דהיחי ךשממשי דלעבו הבגד תהמזרחי ףבהק יהרצינ רובסד להגוד .הזה םהא שי לקה ?פלסטיני וב"רומיא "ויוליה והגיע הכמ תעשרו םפלסטיני ללכ .הצגה .כן לאב ועכשי רמדוב הבהפק החדש םשמביי רפוא רעוו ןבתיאטרו ,קאסבח · אל שי םלח לקה ,שלחם לש ידובר ,ערבית ושימלא תא ?האולם וז תשע ןהמבח לש ןהתיאטרו .הזה תחלוק ההענוד החית ,מאוזנת לנניא דעונ םע ,קאפולט רפוא םע מונטגיו . ךנמש תשבועו לכ דצ להח תלבנו תא ההמשפח .שלו שגיבו תמערכו ,יחסים השפ ,תרבותית םקד שלחיפו ההשפ .המשותפת םפע עבשבו ונפגש , להח רמפברוא 1994• החזר תמשותפ הראשונ תוהיסטורי ההתקיימ הנ"אל•קאסנ H תבנוכחו ןהתיאטרו יהלאומ /הבריטי םה והי יאורח ןתיאטרו ""החאן םע ההמחז '"ג'ורג "ה 3" םוה והי םג והי n ר לש שהמפג .הראשון ירצית תלדע םהא והי תמרינו ןני ,הצדדים ןשאי ןלה לכ תמשמעו ,פוליטית אאל טפשו םמשו ,שאנשים וכמ לבכ ,מקום םאינ םמסתדרי ,יחד אל םמניני הז תא .זה לנניא רמאש ושהי םמתחי ושנבע ההננת · מאי לש ההשפ לש דהצ ,השני לש טטמפרמנ ,שונה לש תתרבו .שונה אהו אמני תא תדוגמ .השעון ןהשעו יהפלסטינ תפחו יקפדנ ימהישראל הוז רדב םשגור לחיכוך . והי תעזיבו בעק דפח ו האל ושפחד ימפנ ההנסיע הלחזר ,המאזנת הבצד יהמזרח לש םירושלי -עזנו . בכ ליא תח שעק לשכ החזר השני םתתקיי דבצ רשמעב .לגבול וזה ןרעיו לש ןאיזו ו לש ההליכ ,לקראת לש תחציי .הגבולות לנניא רמדב הבהערכ הרנ לע חהאירו יהערנ ו םמעול אל שנתנק םלשל לע ,הסנדוויצ'ים ההקפ תוהעוגו ושכיבד םאות לנ"א הקאסנ n, דנאח םהימי םהראשוני םנעל 'ג'ורג ,אינרהים ןשחק לומנה ,התיאסרון עולפת בש םע הכמ תמאו םסנדוויצ'י אשהני רמהעי .העתיקה ןn,אח"נ תלעומ ,זאת אל ההי ספשו אלמצו תא ההקופ .הקסבה ךא ןכא יאנ רמזכי ללנניא ףשהכס להגדו אנ וממנ הוהושקע הענוד הרנ .בהשגתו 38 ןגליו ····· 182 IJ ~1 ובעצמאותה. שאלתי את עצמי מה הפריע לי? זו חיתה ההרגשה, שעד שלא נצא ממצב שבו אנו • כובשים עם אחר ואנו לא מאפשרים גם לו מדינה, השמחה שלי לא תהיה אותו דבר. לפני כמה שנים, לא נהגתי '.'ךכ בשלב מסוים באו הפלססינים ואמרו - אתם תדברו עברית ואנחנו ערבית וזהו. בניאל התנגד. אין ק ו כזה ישר שמפריד בין שני העמים, סען' זה בלוף, לא מאמין בזה, וחסיל וסר. ואז הציעו לעשות את זה באנגלית. הוא ראה גם בזאת נסיגה מן האמת של כאן ועכשיו' נסי גח מן האמת הפנימית שלו' וזיוף במודע. "נסיגה יכולה להיות רק מן האמת וכזו לא ביצעתי. וסוף ההצגה הוא הראי הנכון של המסר שצריך לצאת מן ההצגה" אומר בניאל. האם אפשר לומר שאחרי הפקה כזאת גדולה והשקעה ענקית, יש רגעים שהאנשים הצליחו לעבור את הגבולות הרבים שמפרידים ביניהם, במובן זה שיש ממש אהבה, ששכחו לאום, שערבים שכחו שהם ערבים ויהודים שהם יהודים. היו כמה רגעים כאלה. הימים הראשונים בהאנגר בירושלים בהצגות הבכורה, ערב ערב. בדרך לפססיבל ב"ליל" וב"ליל" עצמה. התקופה הזו שבה נפרדו ונפגשו מחדש ב"ליל", הפחידה את בניאל' במובן זה, שאולי האהבה הגדולה שפרצה תפחית מעוצמת הקונפליקסים והניגודים, שבלעדיהם אין דרמה ואין תיאסרון. אחרי כל מח שהענקת כחפקח הזאת ונ M רוגמח ומופת כתחום תהליך השלום, האם אתה חושב שפואר עורר אוהב אותך? אוהב כמוכן של לעכור זא הגנרל חזה של הלאום וחתרנות, לאהוב כן-ארם אל כן-ארם, כמוכן האוניברסלי של המלח? אני רוצה להאמין שכן' ואני רק מקווה שהוא לא לוקח אותי כמובן מאליו. כומכן של 'זה מה יש'? לא, חס ושלום. במובן של 'זה כבר יש', 'זה בכיס'. אני מאמין שבאמת, במקצוע הזה כשאתה עושה מאה אחוז' חמישים אחוז מצליחים לך . העובדה היא שאדם יכול לתת ונורא חושדים בו' למה הוא נותן? יש לו איזה אינטרס, הוא רוצה משהו • והיו רגעים שגם הישראלים וגם הפלסטינים אמרו: "הוא רוצה לעשות קריירה על הגב שלנו' פרסום, שם". הז חלק מהמקצוע. אם אמרו את זה, לא התכוונו לצד החיובי. ואני יודע שאמרו בהתחלה. מחר חאיריאל שלך, ערן, הנתינה הזאת הז חאידיאל שלך? מה האידיאל? מה התודה, יש מעט. זו נתינה שלא מחמיצה את האובייקט שלה. נתינה שנקלטת. אתה יודע מה, לא צריך שיחזירו לי' רק שתהיה לי אינדיקציה שהנתינה הזאת נקלטה. • אני לא חושב, תשאל אותו . רוחב הלב שגיליתי ואגלה, לא ייתכן שיענה מצידם באותה צורה ועל-פי אותם צרכים משום שאנחנו נמצאים בעולמות שונים שנפגשו לפתע. לכן הייתי מוכן לתת לפראו לביים את קאפולט עד שמצאנו שזה לא יתאים למציאות. בניאל מעיד כי לא היה יכול לביים את מונסגיו כמו פואר' כי אין לו את התרבות הזו' אין לו את הכאב הזה: והעושר שהביא עימו פואר הוא מופלא. יש כאן מישור כפול - אישי ולאומי-פוליסי ונראה שערן בניאל מצליח להפריד ביניהם. מקומה של האשה בתיאסרון, כמעס שאינו קיים. בניאל רצה את הזמרת אמל, שחיתה תלמידה שלו בבית -צבי , שהיא פשוס מדהימה. אבל אף אח, לא רצה אותה ובעיקר לא הפלססינים. ולא מאחר שהיא נולדה בחיפה ומדברת עברית, זהו היחס של המסורת והתרבות הערבית לאשה, שעדיין לא נפתר . בתחילת העבודה חיתה לפראו עוזרת במאי' סר הא, שבאה ממשפחה מבוססת מאוד' והיא לא התאימה להם, לדימוי שרצו לשמור לעצמם, והחליפו אותה בגבר. בניאל היה יוצא שוב למסע כזה. אני משוכנע היום שהדרך הזו שהתחלנו בה, נגעה במשהו שהוא חזק ומשמעותי יותר ממה שחשבנו קודם. לא המצאנו תיאטרון אחר' אבל שפה תרבותית, סינתזה בלי ביטול הצדדים השונים, וכל הדואליות של שני עמים, אדמה אחת, שתי שפות, שני שעונים, שתי תרבויות, שנאה-אהבה שוב ים, עבר-הווה שונים, עתיד-עבר שונים ... בכל המפגשים האלה כל הזוגיות המוזרה הזו עם שתי שפות, זו סינתזה בעלת כוח של עצמה, שאנו לא בעלי הבית שלה, הגענו אליה. כמו מישהו ששפך שני חומרים למבחנה במקרה ויצא לו מזה זהב, חומר חדש. מה הוא יפסיק ליצור זהב? ימשיך לקנות את החומרים. היו לנו חומרים וקיבלנו חומרים אחרים וסימנים לנפט. בניאל לא יעבוד כמנהל במקום אחר אם לא יוכל להמשיך את העבודה הזאת. ואם לא ימשיך בה, תרומתו לחברה תתקבל כמו נאומי הסרק בכנסת. האם הכניעה שלך כסוף המחזה, עם הניסיון לקבל החלטה על סיום קר, ואחרי כסירנות שונים שנעשו, היא לא וסג מסוים של כניעה? האם אין סכנה ככניעה? בניאל מסכים. הוא כתב על זה יומן שחלקו התפרסם במקומון בירושלים. בערב יום הזיכרון עבדו שתי הקבוצות בנפרד. בניאל עבד עם משפחת קאפולס והתפתחה שיחה ואורנה <יוליה> שאלה: "תגידו' למי יש פה דגל על המכונית?" לאיש לא היה דגל לע המכונית. ובניאל אמר: "מה שקרה לי זה שהציעו לי ולא קניתי' לא יכולתי להניח דגל השנה ואני ישראלי גאה מאוד: אני לא פה מאין ברירה ואני מאמין בחיוניות של מדינת ישראל בעבורה המעשית של שני הבמאים, כיצר מתמקדת נקורת חכרה. בסופו של דבר, יש רגעים של החלטות אסתטיות, פוליטיות ותרבותיות. למשל הסיום של שתי המערכות, כאשר כל משפחח קוברת את מתיה, כל לאום עם מתיו, בולט לעין כי אין עירבוב תחומים, וכאן זח לא עניין של סנדוויצ'ים וקופח קטנה, כאן ככר יש אמירה סופית. יש כאן סוף מכוון; כסוף חחצגח, המבט המרוחק כין השחקנים, המבט הישיר שלחם וחקר אל חקחל, כך מסיימים הוזח שלום? זח החלום שאליו קיווינו? אין קשר כין השחקנים חזו מעכיר צמרמורת. הסוף, לפי רעתו לש פואר, זו המציאות. הסוף של המערכה הראשונה נולד מתרגיל שביצעתי . אחרי הקטל בחברון' בסוף פברואר 1994' אמרתי להם, הערבים יעשו הלוויה של ילד פלסטיני שנהרג בידי חיילים והיהודים יעשו הלוויה של ילד יהודי שנרצח על-ידי טרוריסטים. לעומת זאת, התמונה האחרונה של ההצגה נבנתה בניגוד לדעתי' בשלב הראשון . אני רציתי להשלים, אני איש אופטימי' ואחרי שרבין וערפאת לחצו יד' אמרתי - למה שאנחנו לא נלחץ יד? לקח לי זמן לעכל את המסר שפואר ניסה להעביר יחד עם ג'ורג' איברהים. והיו לנו כל מיני גירסאות לזה. חיתה לנו גיוסה על פסל שכל הצגה, בסופה, יהיה פסל של רקדנים או של אור' או מזהב, פסל ששני האבות מבטיחים זה לזה בסוף ההצגה. התכוונו להתחיל את ההצגה למחרת מפיצוץ הפסל לרסיסים. לא מצאנו את הכסף למימונו של הפסל הזה, ואחר- - כך זה נראה תפל • פואר רצה פסל שכל חלקיו יעופו לכל עבר' ועוד רעיונות. הסוף הוא כולו של פואר . לי היה קשה שאין שלום בסוף. וימ נתן את הרעיון של חנשיקח כסוף, אחרי מחיאות הכפיים? זה נולד באופן טבעי' בין השחקנים, בין שני השחקנים. חאם חיתה מהשבח לתת את תפקיר יוליח לשחקנית ערכיה? פואר רצה בהתחלה לעבוד עם משפחת קאפולט. היא נראתה לו מעניינת יותר • אבל' בדיעבד' אני חושב שטוב שקרה אחרת. בעיקר מפגש התרבויות היה עלול לזייף. במציאות זה לרוב גבר פלסטיני שנושא יהודיה ולא להיפר • אני אשאל מחר את פואר חאם גם אצלו חתעוררח שאלת הגבול, מעבר הגבול של ירליח ערכיה. חאם ואח את הסכנה הכרוכה בכך? חרי ערביה ש M נשק עם יהודי על חכמה תחיה כסכנת-מורת. 39 מךץ 95•••••• החולבים ולאחו עלי סאלם מערבית: ווו שגיב תופעה התחילה בשכונת הכ iהנדסים l בקהיר' וליתר l:::I~ %1 t: .....,•......••..."... "'''' ;;·1;;;;:~:~.~::··· "'::il · - דיוק ברחוב הליגה הער 1 :ית. בחור שובב נהג •• צ ~~;חא~~ ~~~ךר~;~~~~~,~ :~:~· ~~~~~: ~~~~~"ת בראשם. חברות לייצור מכוניות מסוימות החליטו לייצר מכוניות מיוחדות למצרים, שהכיוון שלהן הוא לאחור' אבל לא היה ביקוש רב להן, משום שבסופו של דבר, היו מכוניות רגילות. התיקון הוא בצורה בלבד' כלומר אתה מביס קדימה כשאתה נוהג בהן • וכך אתה מאבד את עונג ההרגשה שאתה נוהג לאחור. נמסר בדיווחים מסוימים, כי מקצת האנשים ניצלו את העובדה, אחרי ימים ספורים, הפכה הנהיגה במכונית לאחור לחזרן נפרץ באזור הזה, הסואן בבני אדם עד · אור הבוקר . המסורת הזאת עברה לעגלות משא ולחמורים הקטני ם הממלאים את המקום בעונת הקיץ. נראה כי האנשים היו זקרקי~ם לאופנה חדשה, שכן עברה האופנה אל יתר השכונות. בכל ירם i משכה תומכים חדשים עד-כדי כך' שמי שהיו נוהגים במכוניותיהם קדימה, הפכו למיעוט בטל בשישים, והיו מטרה ללעג ולקללות. :אני אישית שמעתי בחור צשעק על מישהו באומרו: "הרי תנהג טןיב, חמור • הבט אחורה, מפגר." אחרי שכבר אי אפשר היה לנהוג במכונית קדימה, חיתה חרבה על כולם לנסוע אחורה, משרם שהתר : כר התאונות בגלל נהגים ששיבשו את התנועה על-ידי עיקשותם לנסוי ע קדימה. התופעה עברה להולכי רגל. אנשים החלו ללכת כלפי גבם כשהם מפנים את צוואריהם לאחור . מישהו הופיע בטלוויזיה, בדיון מסביב לשולחן עגול' על בעירת תעבורה ואמר: ' "אלפי שנים הלך האדם כשפניו פונים קדימה. מה הגשים בכךז כ : לרם .•. נסה ללכת רגבך לאחור ואז תחוש מארד נוח." נהג אוטובוס ציבורי אמר בתרכנית "עלא אל-נאציה" - על אם הדרך: הנהיגה לאחור מעניקה לנהג ולנוסעים איתר תחושת משפחה אחת, והיא נותנת לו את ההזדמנות להחליי ף שיחה איתם. לפני כן לא הייתי רואה אותם. ראיתי רק את הדרך שלפני. - אבל האם הנהיגה לאחור אינה קשה? - רק בהתחלה, גברת אאמאל. 2 אחר-כך תתרגלי אליה ותמצאי שהיא נוחה ומהנה. כמי שכפאר שד' התעקשתי ללכת ופני קז ~ימה. נתקלתי בעשרות בני אדם. התקוטטתי עם רבים פעמים רב:רת ביום. מה שגרם לי להשלים בסוף, וללכת כלפי גבי לאחור' כמר יתר ברירת הקדוש בררך הוא, היו מבטי התוכחה והלעג שניבטו מעיני האחרים, כשאני הולך ופני קדימה. כמובן' זה בנוסף להערות ברז לחשניות "בארץ הזאת יש ערד אנשים המתעקשים ללכת ק r-ימה?! אולי זה בבחינת איפכא מסתברא?! עזבי אותר, גבירתי. הןיא עודו ברר פשוט החי באזור הכפר." ביום הראשון' חשתי כאבים קשים בצווארי' אחרי שהלכתי במשך שעתיים כשצווארי מעוקם לאחור. נראה לי שרבים אחרים היו חשים כמוני בכאבים דומים. אלא שלמזלנו הופיעו בשווקים משחרת משככות של כאבי הצוואר' לצד סרג חדש של מאסז'יסטים שהתמחו בעיסוי צוואריהם של ההולכים לאחור והפכ:ו אותם גמישים לגמרי' דבר שאכן הפך את ההליכה לאחור וןתענוג. בתי הקולנוע והתיאטררנים נענו לתופעה החדשה, ותייקנו את מסכי הקולנוע ובימות התיאטררן' כך שתוכל לשבת על כיסאך' רבה-בעת יתחוללו אירועי ההצגה מאחוריך. בשווקים הופיעו בגדים מסוג חדש שהיו ללהיט מבוקש לרבים. ז'אקטים ומכנסיים ודזולצות שהפתחים שלהם מאחור' שהלובש אותם נראה כאילו הו:ן 1 הולך קדימה כשהוא למעשה הולך אחורה. מקצת האנשים לא יכ:לו לסבול את הכאבים, מסיבות רפואיות ותורשתיות, ולכן ד i ם השתמשו במראות רפלקסיביות שהרכיבו ממול לעיניהם, ושניישאו על משענת קבועה 40 גליון 182 s ~ ·11~ שחלק מהרחובות היו ריקים מהולכי רגל בשעות הבוקר המוקדמות הסיפור "ההולכים לאחור" לקרח מקובץ סיפורים סאטיריים: "עג'ול מתעודת ובמקומות המרוחקים, ולכן הם הלכו כשהם מביטים קדימה. סופרים אל ראיס" <עגלים מרובי ראשים -1993(, בהם הביע בדרך הסאטירה מסוימים וכן האופוזיציה ביקשו מהממשלה לחוקק חוק חדש, שיטיל והאלגוריה ביקורת חברתית על המתרחש במצרים ובעולם הערבי. עליהם עונשים, משום שהם מפריעים להליכה לאחור • אלא מההקדמה לספר: אני רואה את המציאות סביבי אומרת כי המוחות הגדולים הם שהופכים ~ למזון לעגלים המפוטמים. אין לי התנגדות לכך. אני מתנגד רק, בכל הכרח, למנוע מהמוחות את אותן ההזדמנויות האפשריות לעגלים. תמיד תמצא מי שדואג בפרויקטים לגידול עגלים, אבל היכן הוא הגרף שידאג לפרויקטים לש גידול מוחות כדי לשמור על היחס הטבעי ביניהם בחברה? איני מבקש לחסל את העגלים, אבל אני דורש להגן על המוחות, שכן אני חושש שיברא יום בר נחשוב כי העגלים הם מוחות ונאכיל את שניהם תלתן. ).ש.ו( הערות ן . שכונה קחירית יוקרתית. 2. היא המנחה של חתוכנית נאציח" המוזכרת לעיל · הפופולרית "אלא אל בטלוויזיה המצרית. 3• שכונה דתית מסורתית בקהיר. 4. הכוונה למצרים ולסודאן. 5. מלכה פרעונית, כיתר השמות הקדומים מימי הפרעונים ואחריהם. 6. חסידי עוראבי שמרד נגד האנגלים בסודאן בשנות השמונים של חמאה · ח 9 ן, מישל הואר מערבית: ששון סומך תלמים ומפתנים מוקדש לנשיא המדינה, עזר ויצמן, ספטמבר 1994 טרם הגיעה העת 6ם~~ן~ iד~ז T לא סךשף ~ת ~~q ~ם ~ף לא ~ת לף , י~ם ן~ת ~ןאך~ם. ם~יטף ףךאף םיt;איר.יt~ ~~ינף ס~~קים י;ז,ןך' ט ~· ~ע.י~ינף ;יע;ן .הדיסדי-r. ואף א;תם בצעדינף הזהירים 7Pdםי~~~~ :ל~tכ;ת ~רז לא-ן ry ם. אתם בעלי הרז;ע;ת ה ;t עירים ~ל זי 9. ת~ = · נף ~~ י~ם ci;jל i? ים מתףגת בדידףתנף המתנשפת. שהממשלה במגעה מלחוקק חוק כזה, אחרי שהתברר כי מספרם של אלה קטן מאוד , וברבות הימים הם יימחקו מעל פני האדמה. מקצת מאלה שהולכים קדימה תלו על גביהם שלט קטן וכתבו עליו "איני מסוגל ללכת לאחור." עברתי ניתוח בצווארי. סליחה, אני נצמא בהרצה." שלס זה נוצל לרעה על ידי רמאים מבין חובבי ההליכה קדימה ולכן הוצא צו , ששלט כזה יאושר על ידי ועדה רפואית ציבורית, וכי יש צורך בתעודה מלשכת הבריאות שאליה שייר אזרח כזה, המעידה שאכן הוא סובל מקשיים רפואיים בצווארו המונעים ממנו מלהביט אחורה; אלא שככל התופעות היפות בחיינו , אין מנוס מכך שמצקת האנשים יקלקלו את העניין , שכן נתפס מספר גדול של זייפנים המזייפים את התעודות, ולכן הנפיק משרד הבריאות תעודות מפלסטיק כך שאי אפשר יהיה לזייף אותן. ובכל זאת נמשכו הזיופים על ידי חלשי האופי . קבוצת הרצים שלנו לאחור השתתפה במספר תחרויות עולמיות, וניצחה את כל הקבוצות ניצחון מוחץ. מרכזי המחקר עסקו בתופעה הזאת, ופרשן לענייני ספורט אמר בהשתאות: למרות שאני יודע מספיק על שרירי המין האנושי, לא ידעתי שגוף האדם מסוגל לרוץ לאחור במהירות כזאת. בספרות נתגלתה תיאוריה ביקורתית חדשה שנקראה תופעת ה"אחוריות", התיאטרון הלאומי הציג מחזה בשם: "הבט אחורה בטיפשות" שקצר הצלחה מוחצת. בדרך כלל הלהיט בספרות ובתרבות היה "חב לאחור , חב". והופיעה תנועה אמנותית להחייאת המורשת הקדומה לאחר שנערכו בה תיקונים. כל השירים שדיברו על מחר או על עתיד שונו כך שידברו על אתמול. הם הוקלטו מחדש. שיר האומר: "דבר אלי על מחר וסור מאתמול" הפך להיות: "דבר אלי על אתמול וסור ממחר." אשר לשיר -"הר , שהבטחתנו לבוא מחר," הוא הפך להיות - "לא באת אתמול במוע.ד מדוע?", השידור התרכז בשירים שמתחילים בפועל בזמן עבר כמו: "עשקו אותו'.'" "שמעתי קול קורא לעת שחר"." "ראיתי חביבי ושמחתי עמו"." "אהבתיך קודם"." "לא, אני אהבתיך קודם"." "חידשת את אהבתך , מדוע?" "אורו לילות הירח"." "עברתי דרך בית החביבים"." ועוד • אשר לשירים שמורים על זמן הווה כמו בשורה "אתה השוכן בשכונת אל-סידה", 3 הרי הוספה להם מלה אחת בהקלטה, והשורה הפכה להיות "היית שוכן בשכונת אל-סידה", "חביבי היה שוכן בשכונת אל-חרסייך", "ויום יום הייתי הולך אליו פעמיים". בפוליטיקה הופיעה תנועה לאומית שמטרתה לחגוג את זכרם או עקרונותיהם של הקדמונים כמו: ה~ ry ~סים, חסידי המנהיג ~ry ~ס שגירש את ההיקסוסים. כמו כן הופיעו המ:י~אךים חסידי מינא שאיחד את שני חבלי הארץ ,4 ה/[~'~נףזקים, 5 ואל עףך~ים, 6 כל קבוצה הצליחה להשיג מהמדינה יום שבתון רשמי , ששכרו משולם בכסף מלא. התופעה הזאת נעצרה אחרי שהתברר כי החגים המפוארים בארץ זאת רבים יותר מימות השנה, ואם נחגוג את כולם, הרי לא נעבוד אף יום אחד , דבר שגורם לנו פגיעה קשה בעיני זרים. האם הבחור השובב הזה, שנהג את מכוניתו במהירות לאחור , ברחוב הליגה הערבית, ידע שהוא עתיד לגרום לכל השינויים, או שאנחנו כולנו מלאי רצון וערגה להתקדם לאחור, וכך בא הוא והצית את הזוכים ףיה>iז' מ;שן · "לפנ~ם היסטוריונים. • ה~~ חד ~רףש;וז · ~~o ת ד~ד~ל.ינף. דא ,זר;ע;ז.יי~ם · ה;,יטףד~ w ע.ז ~~ry נף בעל;תנף במפתנים. דע סאלם, נולד בעיר דומיאט שעל דלתת הנילוס. גדל בקאהיר במשפחה nר T שף התלמים את פניכם ;ב;א ·;;)j ;ם ~ דלת אמצעים. עם שחרורו מהצבא המצרי <שירת ב 1956-(, החל לכתוב והראש יהיה :נטףי על Tה riזה. :·:••:• סיפורים ומחזות היתוליים, שבחלקם אף שיחק. הקומדיה שפרסמה אותו במיוחד - "אנת אללי קתלת אל וחש" - <אתה זוכים תמיin ת למ i ם · עלי°כ אוה שהרג את המפלצת>. ~~לאף ם;~ן~ם~~;'קו, :..". "כל כתבי עלי סאלםי- יצאו לאור לפני כמה שנים. וע.ת נ:י~קשף r ר;ע;ת ת~.ע,~ל דע סאלם תומך בתהליך השלום ואף ביקר פעמיים בישראל. הראשונה חז נ::י b ל~דה ל~ן~ם ~· ~ס tה~ · ב 994 ן - ביקור עליו כתב ספר רשמי מסע <עומד לצאת לאור בהוצאת "כתר" בתרגום דוד שגיב>. .;· הניצוץ. זוהי שאלה שאני משאיר לחריצותם המדעית של 41 מרץ 95' חסאן וחלילה רהארו ןו~ 5 ~1 · ~ עיסא ילדכאנ מערבית: משח חכם עצמו' והוא סומך על נדבת לבם של אחדים, ובייחוד על נדבת לבך נ סכן חסאן! =-..= ם »·· - לא מסכן. טיפש . של זקנות, ומקבל תרנגולת מפה וביצה משם. ועאאישה הצולעת ואום חסין האילם מביאות לו קצת קלי וכך הוא מסתדר • אבל האסון -למהו - מפני שהוא ברח ונעלם. אילו היה חף מפשע, הוא של היום לא יסתיים ביום או ביומיים. שאל בעל ניסיון ויגון. הם ייכנסו אל הכפר ויאריכו את ישיבתם. ומה דע להם? תרנגולות לא היה בורח. הוא נעלם כמו 1 כוש מלח במים. אחד הנוכחים העיר' כמו משוכנע במה שהוא :רמו'יt: צלויות וביצים מטו גנות וקלי • רוב טוב חינם. והגדוע מכל הוא 1! i!E == .···.. .··· · ". שחסאן' החשוד העיקרי' ברח, והמחפש אחריו כמוהו כמחפש מחט בערמה של שחת. איפה אתה, יא חסאן?! תתמסד ותפטור אותנו מהמצוקה הזאת! ולא חשוב אם אתה אשם או חף מפשע. די לנו בחוואג'ה אלי האוכל דק פרגיות וביצים ודבש. יכול להיות שפגיעתו של אלי קלה משל האחדים, והדי אחד הוא, אבל אלה שיבואו? מי יודע כמה יהיו? הקהל נפוץ ואין בפיהם אלא שאלה אחת שאינה נותנת מנוח: איפה הוא אם הוא לא גנב? ולמה ברח והסתתר? ונעליו ומכנסיו וכפייתו? למה? כל זה זורע מבוכה בלב. מה שקרה אתמול היה מזעזע ולחסאן - דעה גדולה. ביש-מזל אתה, חסאן' והמזל הרע מלווה אותך כל החיים שלך . וכאשד מאיד לך המזל ונפתחים שעדי שמים בשבילך ואתה זוכה בפרידה הבצאוויה, באה הפריצה בבית הב.ד זה מה שרץ במוחו המבולבל כשהוא מטפס על החומה, והבצאוויה מאיצה בו' וטעם הרגעים המתוקים שבילה איתה עדיין בפיו' וחום גופה על עורו נוסך ליאות באיבריו . ידיו רפות, והוא כמעט שנופל' והיא מאיצה בו: תקפוץ' יא חסאן! מהד! פדיחה, זה מה שחסד לנו! איזה חרבון' יא פרידה! הוא מחליק מעל לחומה, מתנשף ורץ הדחק מהכפר • לאן? הוא לא יודע. כוחו תש והוא מתיישב ליד שורשיו של עץ עבות. הוא מתקין לעצמו סיגריה ושואף ממנה בתאווה. חצות, וצינת הלילה חודדת לעצמותיו • רטט ורעדה חולפים בבשרו' והוא מתכנס בתוך עצמו עוד יותר . התמונות עטות עליו כחיות פרא. הוא שואף מהסיגריה ברעבתנות, ממלא את חזהו בעשן ופולט אותו בעצבנות. הוא נד גע קמעה. אחד הוא זוחל אל מתחת לעץ בחפשו אחד חום. הוא שוקע במעין חלום. אבל זהו חלום בלהות מבעית. דרוויש בעל בית-הבד! אומדים עליו שהוא נולד בו' ישן בו' אכל ושתה בו ולא עזבו רגע. יום אחד ביקש לצאת כדי לקנות קופסת סיגריות, אך אשתו יעצה לו לא לצאת. הוא יצא ולא שב אלא כעבור שעות אחדות. אומדים שהוא תעה בסימטאות הכפר . אומדים גם שאיבד את ראשו . הוא יצא מסימטה ונכנס לאחר וכך הוא סבב סבב עד שפגש את אשתו , ואז צחקו שניהם. כאשר ארכה היעדרותו , חששה אשתו שקדה לו משהו ויצאה לחפשו , ו גם היא תעתה בדרכה, מפני שהיא נולדה בבית-הבד , גדלה והתחתנה בו' אך לא ילדה ילדים. היא חיתה בתו יחידתו של הבצאווי אביה, והוא היה שותפו של אבו דרוויש בבית-הב.ד יום אחד הוא אמר לו : -שמננו על קמחנו! שמח אבו דרוויש ואמד : - שיהיה בהצלחה! ומה יותר טוב משמן על קמח? - די' רבותי! הנעדר - תירוצו איתר. יכוי ל להיות שחסאן הלך לבקר את דודיו במגיד אלכרום. עומראן' ידידו בלב ונפש היודע את כל סודווניו' פרץ בצחוק: - והנעליים, והמכנסיים וה~פיה שלו בבית -1 ;בד! הלך עירום לבקר את דודיו! ביש-מזל' ביש-מזל! אוי' כמה פעמים הזהרתי אותו! האמת, כל העניין מביך ומרתיח את הדם בעורקים. המפתח נמצא אצל החוואגיה אלי' והמנעול שעל דלת בית הבד שוקל חצי · רוטל' ובבוקר כל דבר היה במקומו ובלא שינוי' חוץ מהדלת האחורית המובילה אל החצר הגדורה בחומה שגובהה שני מטרים. איך הוא נשא את השמן מעל לחומה? זהו מעשה שחסאן לא היה יכול לעשותו בלא עזרה. אם כן, מי עזר לו? אי-אפשר! יש דברים בגו. והנה חסאן ברח ואיש אינו יודע את כל האמת. - ואלי? החוואג'ה אלי' פקיד משרד האספקה והקיצוב? האם לא מתקבל על הדעת שהוא עשה זאת ? הרי המפתח נמצא בכיסו והכול נתון לרשותו . - שתוק! לא חסרות לנו צרות. החוואג'ד i אלי לא יגנוב. הוא הממשלה. האם יכול להיות שהממשלה תגנוב מהממשלה? - בוקר טוב! ולמה לא? כל הממשלה חבורוז גנבים! גנבה מולדת שלמה ועכשיו בא תור שמן הזית. איפה הצדיקן היא מקציבה רוטל שמן לשנה לנפש, והיא לוקחת עשרה רוטויים נזיל הזול. באללה הגדול, חסאן הוא גבר עם דם, אם הוא באמת עשה את המעשה. - אמרתי שתוקו שלא תסתבך בצרה, ילד! · שכחת שיש לך תעודת זהות אדומה? ושכל יום אתה נקרא לתחנת ה 1 ז.:שטרה? - לא, לא אשתוק! אני יושב בכפר שלי רעוי האדמה שלי' וטוז על הממשלה! אני מצפצף עליה ועל החוואג '' ה אלי' שלא השאיר תרנגולות וביצים בכפר . יותר מקול אחד גער בו -המוכתר , ובנו 1v ל המוכתר ושכניו של המוכתר . אחדים התלחשו ואמרו שעומראן יאכל אותה וסופו יהיה מעבר לגבול. הלבבות נצבטו ותווי הפנים התכווצו. הלבבות נמסו בציפיה לאסון העומד לפקוד את הכפר . החוואג'ה אלי ףוtא את ניירותיו ונסע מוקדם בבוקר כדי להודיע עוי אשר אירע ועדיין לא שב. כל תושבי הכפר על גחלים. מה יכול ליקרות יותר ממה שקרה בחיפושים הקודמים אחר השבים אל הכפר · שלא היו להם תעודות זהות ? אבל מה שקרה אמש היה צרה צרוו""ה, אסון' כפי שאמר המוכתר בקול נכאים. היו בין הנוכחים ~ :אלה שצחקו' ואמרו בקריצת עין שהמוכתר מתרגש כל-כך מפני שהדבר 'עלה לו בארוחת צהריים לאנשי המשטרה שיבואו כדי לחקור את דבר הגניבה. הם עלולים להישאר בכפר כמה ימים כדי לתפוס את החשוד' ואז יהיה האסון גדול יותר • והלא i וא בקושי מקיים את 42 182 •••••גויון דרוויש נשא את פרידה. היא חיתה יפה, יותר יפה מאמה הבצאוויה. המשפחה סיפורם סיפור בכפר. שתשתעשע, אפוא, כי חסאן היה ~ ~ ונשות אלבצה שמען יצא למרחוק. היא חיתה תמירה ובעלת חזה נתון כמו בצק בידיה. אילו חיתה מצווה עליו למות הוא היה מת 5 1~ מיד , והיא חיתה מסתפקת בצביטה פה ובצביטה שם, במותניים או בעכוז , בפינות וiולפא ובהסתר מעיני אחרים. אבל חסאן היה גבר והיא חיתה אשה, והאש והשמן אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אמנם היא נסוגה פעמים רבות ברגע המכריע, אך מה יקרה אם תשכח את עצמה פעם, והדבר האסור יתרחש? היא תתמסר ויהיה סוף לדבר. כך! היא חשה בחולשה שמשתקת את איבריה. חסאן היה נדבק אליה וממזמז אותה בשעת העבודה והיא חיתה מרחיקה אותו בעל כורחה. משאלת לבה חיתה שתסאן לא יתן לה מנוח ואף יאנוס אותה, אבל חסאן גם הוא היה מהסס. למה? פוחד ממנה? יום אחד היא מסרה לו בסוד מה היא מתכוונת לעשות, ועיניו ברקו. הם קבעו מועד כששניהם היו נתונים במערבולת חושים. מה יקרה אם ייתפס חסאן בטפסו על החומה בדרכו לתוך בית-הבד? זה יהיה סופו , כי מי יאמין לו שהוא לא התכוון להסתנן אל הבצאוויה, אלא לגנוב מהממשלה? אבל התשוקה בדיוק ברגעים כאלה נעשית חזקה עבד עאבדי מהפח.ד שיקרה אשר יקרה! לילה אחד הוא הסתנן ונחת מהחומה לתוך החצר , כולו שוחה בזיעתו . הוא היה מבועת, אבל הוא עמד בפני פחדו , וניסה לשכנע את עצמו שהוא איננו מסתנן למען יזכה בבצאוויה, כי אם כדי לגנוב מהממשלה ולנקום בכך את נקמת הפלחים המסכנים. הגונב מגנב פטור , כך אמרה לו הבצאוויה כאשר הבחינה בסימני ההיסוס בתווי פניו ובעיניו • היא לחשה על אוזנו מה כוונתה, והוא השתכנע. שכנועו אמנם לא היה שלם, אבל פניה העגולות והצחורות והריח הנשי המייחד אותה הכניעו את כל הכוח שהיה בנפשו ו בגופו והביסו הר . הבצאוויה ראתה זאת אבל גם היא פחדה. היא לטשה עיניים אל פניו ואמרה: -תיזהר , חסאן , תחשוב! שקר היה בפיה. התשוקה חיתה חזקה מהפחד באותו רגע. שניהם רטטו מהתרגשות. הם היו מאחורי אבני המעצרת שהסתובבו לאיטן וסחטו את הזיתים הירוקים באלימות ובאכזריות. כולם היו עסוקים, הלילה זחל , ומנורת הלוקס רחשה והטילה את אורה הצהוב על הפנים החיוורות מרוב יגיעה. דרוויש היה שקוע בספירת פחי השמן והפקיד רושם. אחרי היסוסים רבים אמר לה חסאן: - אל תדאגי! יהיה בסדר! היא נדחקה אליו עוד יותר וכמעט שקרסה תחתיה, לולא נותר בה שריד של כוח רצון. היא אמרה בלבה הלוואי שלא הייתי רואה אוויר עולם וסובלת את" כאבי הרגע הזה. אילו היה חסאן חושק בה, היא לא חיתה מהססת להתמסר לו קבל עם ועדה. חתעורר בה מה שהיה רדום כל אותם שנים רזות בחייה. היא חיתה נטולת כוח רצון ולא נותרו בראשה ובגופה זולת עיני חסאן החשקניות וגניחותיו דשן ובולט ככיפת מסגד , ואחוריה התנדנדו בעליצות, בייחוד בפני העיניים הרעבות, בנושאה אל חצר בית-הבד את גפת הזיתים אחרי שנסחט מהם שמנם. היא חיתה מודעת לעצמה, ומודעת לתשוקה השיא עוררה בנפש וראיה. היא חיתה זוקרת את גווה ולוטשת את עיניה אליהם כמו נמרה, זועפת לפעמים, ולפעמים צוחקת ומתלוצצת: - מה יש לכם שאתם מסתכלים עליי ככה? אתם רעבים? אין לכם נשים? ויום אחד נאנח חסאן והשיב לה בתוגה: - כל הנשים נשים? מחושך יוצא רק חושך. היא צחקה ואמרה בקול תוכחה: - תתבייש לך , יא חסאן! שכחת שהלבנה היא בת החושך? חסאן צווח מהנאה כאילו זכה במטמון: - לבנה אחת, בת הבצאווי , יש רק לבנה אחת. היא שפכה עליו את תוכנו של הסל , והוא ברח מנחת כף ידה הכבדה, והיא נתקלה בשקי הזיתים המלאים ונפלה, ונפלה גם המטפחת הצבעונית מעל ראשה. בעלה רץ אליה כדי לעזור לה לקום, אך היא הדפה אותו מחזהו ואמרה ברוגזה: - תתרחק ממני , חרבון מהלך שכמותך! חרבוני מחרבונך • תן לי יד, יא חסאן! חסאן הושיט לה את ידו והוא לא מאמין . הוא תפס את זרועה הענוגה, ואמר בזהירות, כשכל חלק מגופו מזדעזע מהתרגשות: - אוי! אילו רק היית יולדת לנו לבנה אחת, רק אחת! בצאוויה אחת. רק. אז הייתי ••• היא הדפה אותו בעדינות. פניה העגולות והצחורות אורו בצחוק, ועיניה זהרו כמו ליל ירח ואמרה: - ומנין היא תבוא? בצורת. הענן שלי הוא ענן קיץ אכזב יאללה, דרוויש, תפעיל את המעצרת, ואתה חסאן , בלום את פיך! היא קרצה לו בעיניה, ובקריצתה חיתה הבטחה, שרק הוא הבינה וכמעט שצנח תחתיו מרוב תדהמה. באותה עת עמד פקיד המושל הצבאי , הממונה על האספקה והקיצוב, ליד הדלת ושקל את שקי הזיתים שהגיעו , ורשם אותם במקביל לשמות בעליהם, ומלמל מדי פעם: - אני לא יכול. אני פקיד. העבודה היא עבודה. וכל אותה עת ידו חיתה נכנסת לכיסו ויוצאת, ועיניו היו סובבות את בית -הבד , והוא מוחק את מה שכתב, וכותב מספר אחר ואומר בלחש: -נו , מרוצה? שיהיה אלוהים בעזרך! ובערב, מעט אחרי תפילת ערבית היה בית-הבד נועל את שעריו , אחרי בדיקת הרישומים וספירת פחי השמן שהיו חלקה של הממשלה, וכל אחד הולך הביתה. אשר לדרוויש ולפרידה הבצאוויה הרי ביתם היה בבית-הבד , וכל כולו היה חדר אחד בקצה הצפוני של החצר , והם היו אחראים על כל תכולתו של בית הב.ד גנינה שם היא אסון בשבילם. דרוויש ידע שפקיד האספקה והקיצוב היה גונב מבית -הבד , וגונב מזומנים מהפלחים, אך לא היה יכול לעשות מאומה. אשתו הבצאוויה אמנם חיתה יותר אמיצה ממנו וחיפשה דרך מלכתחילה והחליטה להיעזר בחסאן . חסאן כבר עבד כמה שנים בבית-הבד , והוא גבר , גבר אמין ונקי כפיים. היא חשקה בו וחשה שגם הוא חושק בה, אבל הפחד היה גובר על התשוקה, בייחוד בכפר קטן ככפרם, שאי-אפשר להסתיר בו מאומה. מה יקרה אם ידעו הבריות שפרידה הבצאוויה חושקת בחסאן? היא חיתה נאנחת ומנסה לכבוש בלבה את רגשותיה המלבלבים על-ידי התעסקות בדברים אחרים. חסאן מצדו לא נתן לה מנוח. בעיניו. בעלומיו הזועקים לסיפוק. היא הרגישה שהוא רודף אחריה והגיבה בנטיעת תקווה בלבו , אך הוא תמיד נרתע ברגע הקריטי. גם היא חיתה מתקרבת אליו ומתקרבת, ונסוגה ברגע האחרון , לפני התרחשות הדבר האסור • אכן הפחד היה גדול מהתשוקה, וכבוד האשה וכבוד 43 מרץ 95' תחתיו ונאחזה בו כתינוק. גופה התפתל' עדין כמשי חמים. הוא הלחית ונשף על צווארה הרך. הוא שמע אותה אומרת חלושות: - יח'רב ניתב, יא חסאן! הרגת אותי. שאללה יהרוג אותך! חזהו התנפח. הוא הצמיד את לחיו אל לחיה ולחש: - איפה דרוויש?! היא הדפה אותו מעליה, נעצה את אצבעותיה בחזהו' טלטלה אותו טלטלה עזה ואמרה: - מה יש לך עם דרוויש? שיתעוורו עיניך! עכשיו אתה מזכיר אותו? הוא זחל אליה ונאחז בה. היא התרככה קמעה, והוא אסף אותה אל חיקו ולחש: - לא התכוונתי. אני נשבע באללה. אני מפחד עליך מדרוויש ומכל האנשים. הוא צחקק לתוך אוזנה ואמר: - שכחת את הצורך הדחוף שלך' ואת הצורך שלי? איזה שכל יש לך! ידעתי מזמן' אבל הפח.ד .. הוא חיטה את גופה אל השקים בחוזקה. לא התנגדה. תאוותו בערה בו שנית. לא התנגדה כמו בהתחלה. שכחו את הכול: את דרוויש, את המעצרת, את השמן' ואת פקיד האספקה והקיצוב. החום שטף אותם, והם ניתכו במוקד אותם רגעי רעב. אך פתאום הסתובב מפתח במנעול הדלת המובילה אל הרחוב. הוא לא האמין למשמע אוזניו • ניסה לקפוץ ולא עלה הדבר בידו . זרועות הבצאוויה הקיפו את גופו כחישוק. הוא טלטל אותה בחוזקה, והיא ניעורה, אחוזת אימה. הם האזינו למפתח מסתובב במנעול בזהירות תחילה, ואחר כך בעקשנות הקודחת חור באוזן • הם זחלו ומיששו את דרכם אל הדלת המובילה אל החצר האחורית של בית הבד וחמקו · בשקט אל החומה, נושמים ונושפים. הוא ניסה לטפס אבל רגליו לא בשאוחו . מפח.ד הוא משך את ידה והיא משכה את ידו • הוא ניתר על החומה כשהיא תומכת בו' ונעלם באפלה ובדממה. והיא •.• היא שבה אל הדלת והאזינה. הדלת נפתחה ושניים נכנסו פנימה, מתלחשים. היא אמנם לא הבינה מה שאמרו' אבל קפאה דום ולא האמינה למשמע אוזנה. אחד הקולות היה מוכר לה. היא חיתה שומעת אותו מאות פעמים ביום. הייתכן? פקיד הממשלה יגנוב? היא נדהמה ורצתה לצעוק ולקרוא לעזרה. אבל היא לא חיתה כה טיפשה שתשכח את עצמה ואת מה שעלול לקרות או להיאמר. היא מיששה את ראשה והבינה שהיא שכחה את כיסוי ראשה בפנים, על השקים. היא שבה ומיששה את בגדיה ואת ראשה. היא חיתה כנדהמת. היא ראתה את הכול ונבעתה. בפעם הראשונה בחייה היא חשה בדמעות בעיניה, דמעות החלש החש בחולשתו. וחסאן - מה הוא שכח בפנים? היא ניסתה לזכו ר ולא נזכרה במאומה. הכול הבד' · התערבב בראשה ולא נותרו אלא קולות מתלחשים בבית עצבניים, בהולים ונחפזים לעתים. פחי שמן מוצאים. היא התרחקה מהדלת ושבה אל חדרה שבפאתי החצר. מנורת הנפט הבליחה דרך הסדקים שבדלת. האם תעיר את דרוויש? ומה תגיד לו אם ישאל אותה מה היו מעשיה בחצר בשעה כזאת ? דרוויש ... דרוויש תמים הוא אמנם, אבל השטן עלול לעורר בו חשדות ותהיה פדיחה. ריח גופו של חסאן היה עדיין דבוק בגופה הרוע.ד יצרה היה גדול מיצרו של דרוויש. מסכן דרוויש. הוא היה ישן כמו תרנגולת, וברגע שהיה מניח את ראשו על הכר הוא היה נוחר' והיא נשארת ערה, מתהפכת ימינה ושמאלה, והאש אוכלת בגופה ברעבתנות. אח, יא חסאן' למה אתה לא דרוויש? דרוויש - תאבונו סתום תמיד' ואילו אתה תמיד שור רעבתן • היא איו ותה - לף היה חסאן חוזר וחיתה ניתכת במוקד ~שר . הרעש בבית הבד גבר . היא נדחקה ליד דרוויש על המיטה. היא התבוננה בתווי פג יו . הוא לא היה מכוער' כפי שהוא נראה לה לפעמים. היא בזוחלה אליו בזהירות. גופו היה חם, והחום בקע מתחת לשמיכה כמו קיטור וחדר לאבריה. תענוג! היא נדחקה אליו עוד יותר ואיחלה שיתעורר באותו רגע ויבעל אותה. היא חשה בארנון . היא רוצה בו • הדחף שהיא חשה בו התפשט בגופה. כל אימת שהביטה בפניו של חסאן חיתה תוהה אם הפחד והמתח עוררו ונשימתו החמה. היא חשה בערה בעצמותיה. הרעב אכל בה בכל פה והצמא הוגיע את גופה. ידו של חסאן הסתננה אל מותנה וירדה אל אחוריה והיא כמעט שצנחה ארצה מתשוקה .j אבל שרידי כוח הרצון שלה הושיעוה מי.ד היא הסתלקה ממנו כאד i וזת דיבוק ואמרה בקול רועד: - יאללה, חסאן , תנעל את דלת הבד · בית • הכול יסתדר מחר בבוקר. קולו של דרוויש הדהד מרחוק: - מה אתם עושים שם? גמרנו! היא אספה את פזורי ישותה, ונפשה שבה איליה, והיא הרעימה בקול חימה: - משחקים קלפים! מה אנחנו עושים? מנקיכ c את האבנים. הבד ננעל ופקיד האספקה והקיצוב נשא את תיקו תחת בית · בית שחיו ויצא אל ביתו של המוכתר , ששם היה ילן . הבצאוויה לא שכחה ללחוש לחסאן שלא יסזכח את המועד • הוא שב אל בית הבד' טיפס על החומה והסתנן · אל תוך החצר • הוא זחל אל הדלת. המנעול לא היה במקומו , והוא רעד והיסס כמעט. היא מחכה לו בתוך בית-הב.ד זיעה שטפה את כולו. 1 וח קלה נשבה על פניו · מצפון. הוא הצמיד את אוזנו אל חור ה 1 ז.:נעול בתקווה שיבחין בתנועה כלשהי בפנים. הכול היה שקט בפנים פרט לתיקן מצרצר. התיקנים אינם ישנים. הוא נכנס מהר פנימה, סגר בזהירות את הדלת אחריו ורבץ על עכוזו ליד הקיר ,~ :ולו דרוך למה שעלול לקרות. הוא השתהה קמעה. עלטה כבדה י שווה בפנים. אילו היה מושיט את ידו לפניו , הוא לא היה רואה א תה. השקים ופחי השמן הריקים היו צבורים בכל מקום. אם יזוז מעט יקרה משהו רע בנסיבות כאלה. ודרוויש, אם הוא יתעור ר ולא ימצא את אשתו לצד? ואם יצא לחפש אותה, מה יגיד לו אז? אבל דרוויש אדם טוב ותמיד. די! איך יעמוד מולו פנים אל פנים, והרי הוא עובד אצלו? האם יאמין לו שהוא בא לגנוב שמן? השמן של הממשלה? ופרידה, מה היא תגיד? הוא בעלה והוא מכיר אותד i היטב. היא פעם אמרה לחסאן שהיא לא נותנת לבעלה להתקרב אליה אלא בשעת צורך דחוף ביותר , וכשהוא שאל אותה בדבר מהותו של הצורך הדחוף הזה, היא הדפה אותו ואמרה בקול ספוג בו 1v ה: - אתה שואל' יא חסאן? הרי האשה דומה לאדמה, מבקשת גשם. לא יוצלח שכמוך! ושלא יזכו להצלחה ~גלה שמעסיקים אותך בבית-הבד! אח, יא בצאוויה! הבנתי. הצורך שלי! הצורןי שלי - אין דחוף ממנו. הצורך שלי מבול המציף אחו בשלמותו • ו i לוואי שתרצי~ ולאוזנו הגיע קול צעדים קלים המתקרבים אליו חוייש. הוא נצמד אל הקיר וכמעט שצווח בקול אזהרה. אבל קולה הרך הקדימו: - חסאן' איפה אתה, יא חסאןז הוא זחל לקראת הקול, וכל גופו נוטף זיעז i. הוא מעד בשק זיתים, נפל ולא יכול לקום. הקול הפעם נשמע דוחק יותר . - אני פה, חסאן. מאחורי האבנים. גופו נמתח ונסער. הוא הסתער על האפוןה בחוסר זהירות. רגלו נתקלה בערמת פחים, שהתמוטטו ברעש גדול. הוא קפא על מקומו. אחרי רגעים הוא לחש בקול צרוד מהתרגשות: - אני פה, יא פרידה. הוא זחל והתנגש בה. גם היא חיפשה אותו באפלה. נשימתו הכבדה על פניה. הוא יקד כולו · התערבבה בנשימתה הכבדה, ופניו נפלו וזיעה חמה התפרצה מכל נקבובית שבעורו. הוא הקיפה בזרועו. כך. סליחה! הוא לחץ אותה והיא גנחה ואמרה חוייש: - חסאן' אני פוחדת. הוא נשף על צווארה ומלמל: - אל תפחדי. אני איתן. אבל החושך! הם נפלו על השקים והתגלגלו . חסאן לא ה:אמין למה שקרה. בקלות כזאת ? היא התנגדה וניסתה להדוף אותו נז.עליה, או כך היה נדמה לו • היא חיתה חזקה, יותר חזקה מגבר' אבל באותו ו גע הוא חש ישש לו כוח של אלף גברים, ושהיה מוכן ל ' מות למענה. היא נרגעה 44 גליון ····· 182 ~ את חשקה. היא חיתה רוצה שדרוויש יבעל אותה באותה אלימות מטפחת. הוא מישש אותה באצבעותיו המרעידות ועננה רבצה על ~ 5 1~ עיניו . הייתכן? הוא ניסה לקשר בין מראות עיניו • אשתו וחסאן . בקול רם הוא ביקש מחילה מאללה ומחסה מהשטן הארור . חסאן לא ייתכן! הוא רבץ במקומו והוכה בשיתוק בראשו ובחזהו ובגפיו . אחרי כמה דקות, שלא ידע כמה ארכו' הוא הבחין באשתו עומדת מעליו בקומתה התמירה ובגזרתה הדקה, עוטפת את ראשה כמספחתה. היא התקרבה אליו • הוא היה קפוא כאבן' מביס בה בעיניים מפלבלות. היא למלמה: - מה יש לך? זהו מעשה חסאן • והוא השיב נהימה: - הוא עשה את המעשה, בן הכלבה. מים שקטים חודרים עמוק. הוא רמז בעיניו על פרטי הלבוש הפזורים על הארץ והושיט את ידו המשותקת כמעט אל המנעול' אבל היא לא העזה להסתכל או להושיט י.ד היא ייחלה למות באותו רגע. היא חשה במחנק וצנחה לידו כמו סמרטוט. פרסי הלבוש הפזורים והפחים הריקים הגיעו כמעט עד אבני המעצרת. המנעול היה תלוי באוויר מול עיניה. '- זך 'K:נ S'\~~'\ 'נ• שבה בעל אותה חסאן' רק לפני כמה רגעים! משאלת שווא. דרוויש אינו מכיר אלימות. היא ניסתה כמה פעמים לעורר את חשקו' שיהיה אלים, אבל הוא היה נרתע. הוא פחד ממנה. למה? דרוויש זע במקומו וביסה להתהפך על צדו השבי' אך היא משכה אותו בזרועו • הוא ניסה ולא יכול. הוא התעורר ופקח את עיניו. עצם אותן. אולי הוא חולם? היא נדחקה אליו בחוזקה וניסתה להחליק תחתיו . גופו היה רדום. מה היא תעשה? היא מיששה את חזהו השעיר' והוא נרעד וגמגם: - מה יש לך? עוד לא ישנה? הבד? או שמא מוטב להשאיר זאת · האם תגלה לו מה התרחש בבית לבוקר' ושיהיה מה שיהיה? בראשה התערבבו השניים -הבד · בית וגופה. פקיד הממשלה עסק בגבינת השמן' וחסאן טיפל בחשקה העז. אבל חסאן לא גנב את גופה. היא העניקה אותו לו אחרי ייסורים רבים. קולו חרישי הגיע לאוזנה, מלחשש: - פרידה! מה יש לך? מה מטריד אותך? היא חיכתה בכף ידה על חזהו' פוחזת: - הבד! גו · לא הבנת עוד? בית •.. ג:..,' \~,\ עיסאם אבו-שקרה, איורים לנרכס <קטע> ~ j \,"'\ היא לא .השלימה את המלה. היא התעשתה ומשכה את גופו של דרוויש אליה בחוזקה, והכול קרה בנחת כמו תמיד. בדיוק כמו שהוא אוכל ושותה. בלי להיטות ובלי נחישות ובלי התנשפות. היא חשה שגופו מתקרר מהר וביסוס מעליה. היא נאנחה ומלמלה בעצבנות:- הלוואי שתמות! הכול אצלך חפיף. היא ניערה אותו' אבל הוא הפנה אליה את גבו וכמעט שנרדם, פיהק ומלמל: - תשני וזהו זהז ובית-הבד? אוי לי ואוי למזלי איתן. בית-הבד פרוץ! הוא התהפך על גבו ונאחז בחזה השפוך על פניו . הוא נשף עליו בקלות דעת מעושה: - מה עם בית-הבד? נעלנו אותו יחד. היא הדפה אותו מעליה. זיעה ניגרה על גופה. היא התכרבלה תחת השמיכה, הוזה: - נעלנו אותו יח.ד אולי אני טועה! אצבעות דרוויש הציגוהו בפניה, והיא פרצה בצווחה בפניו: - לא ייתכן! זה לא מעשה של חסאן. חסאן לא גנב! - הוא עשה את המעשה. מזמן . ומי כמוך יודע? - דרוויש! היא נפלה על רגליו . היא ראתה בעיני רוחה את דמותו של חסאן מטפס על החומה ויוצא מהחצר' חשוף ראש ויחף. והמכנסיים! אוי ואבוי לך' פרידה! היא נזכרה בבירור . הייתכן שחסאן חזר ו גנב כמה פחי שמן? אבל איך? לא יכול להיות! הרי היא דחפה אותו בעצמה ושמעה אותו רץ הרחק מהחומה. היא התמהמהה ארוכות בחצר' מהוססת, בטרם נכנסה לחדר . אז מה קרה? היא ברעדה כולה מאימה. היא ניערה את דרוויש וצרחה: - לא יכול להיות. חסאן לא גונב. מי שגנב הוא ..• והמלים נתקעו בגרונה. הדלת נפתחה פתאום ופקיד האספקה והקיצוב, או המושל הצבאי נכנס. היא לא יכלה להגיד. הוא סקר את המקום בעיניו העכורות וצעק עליהם: - מה אתם עושים פה? למה נכנסתם לחדר המעצרת לפני שאבוא? דרוויש ניסה לדבר' אך הפקיד היסה אותו: - שתוקז מי גנב את השמן? השמן חסר. אני נשבע באללה, אחריב את ביתכם על ראשכם. הוא הוציא את פנקסיו ורשם מספרים. כולם שאלו מה קרה. הגיעו מספר פלחים ושמעו משהו מגערותיו של הפקיד על דרוויש ואשתו' ומדבריו על השמן הגנוב ועל הסתלקותו של חסאן בלילה. הפקיד נעל את חדר המעצרת, חתם את המנעול בשעווה ויצא את הכפר במהרה. אנשים רבים התרוצצו ברחובות ובסימסאות, מספרים מה שקרה - מלים מפחידות בפי כל ועל כל לשון • החמה של אוקטובר אך הנצה וטיפסה במעלה האופק, ושלחה את היא רעדה קלות וניסתה להיצמד אליו כמבקשת חום. היא החליקה את זרועה מתחת לראשו ולצווארו . דמותו של חסאן לא משה מדמיונה וניחוח גופו המוצק ליהט את נשימתה. כמעט שנחנקה מתחת לשמיכה. ניסתה להסירה מעליה ולא יכלה. הריח החם שוב הציף אותה - ריח השמן והזיתים והחום העולה מהשקים הגסים, ששרטו את גבה ועכוזה העדינים והרכים ומרוב תשוקה היא ליהגה כהוזה: - חסאן! הלוואי שתמות! הרגת אותי. המפתח! המנעול! תיזהר, יא חסאן! דרוויש ניער אותה בכוח, בנסותו להיחלץ מזרועותיה החובקות אותו בחוזקה. היא נבערה וזיעה חמה ניגרת נזעל רקותיה ולחייה הוורודות. היא נשמה בכבדות כמי שזה עתה חזר ממרדף. גרונה היה יבש. דרוויש שאל אותה בדאגה: - מה יש לך? מה את מקשקשת כמו מטורפת ? מה עם חסאן? ומה עם בית-הבד? - מקשקשת כמו מטורפת ? או ואבוי לי! מה אמרתי? לעזאזל חלומות הבלהות! הלוואי שיעבור עלינו יום המחר בשלום! היא מיררה בבכי על חזהו של בעלה אך נרגעה אחרי כמה דקות ונרדמה. אשר לדרוויש, הוא חמק ממשכבו החם בהיעלם הכוכב נוגה ובהנץ השחר . הבד המובילה אל · בחוץ חיכתה לו תדהמה: דלת בית החצר פתוחה, והמנעול על הארץ. הוא נכנס פנימה בזהירות ובדק את הדלת המובילה אל הרחוב הראשי ומצאה נעולה; אבל פחי השמן המיועדים למשרד האספקה והקיצוב היו חסרים. אין ספק שהיו חסרים. הוא השיט את עיניו על כל חלקי חדר המעצרת ותדהמתו גברה: נעליו של חסאן וכפייתו המלוכלכת ומכנסיו הבלויים. רגליו כשלו מנשוא אותו והוא צנח על השקים. כמה מטרים ממנו חיתה 45 . מרץ 95' אפילו את האויב, כפי שאומרים, והוא מלמל מפעם לפעם: - שומריה גם גנביה. וכשמישהו היח תופס אותו בפינה כלשהי ושואל אותו מה קרה, הוא היה אומר בחירוק שיניים: - את האדמה גנבו ואת השמן גנבו' ואני איזה עסק יש לי עם כל זה? ואם מישהו היה מנדנד' קורץ בעיניו ושואל: - והנעליים שלך' והמכנסיים שלך - איפה הם? הוא היה גועה בצחוק, ממשש את גפיו המרעידות וצווח: - מי שיודע יודע! את המכנסיים שלי שכחתי בחדר הטבון. אי, ארץ הטברנים! והוא היה שועט כמטורף, מציץ אל תוך חדרי הטברנים ומחפש את מכנסיו • ואם היה פרגש באשה יוצאת מחדר הטבון שלה, הוא שואל אותה: - אולי מצאת את המכנסיים שלי בחדר הטבון שלך? והיא חיתה צוחקת ומקללת אותו: - המכנסיים שלך נמצאים בבית-הבד' מטורף. תשאל את הבצאוויה! הוא היה משתולל כמטורף, והנשים היו מקיפות אותו' צוחקות וקורצות בעיניהן ולא היו מתפזרות מעליו אלא כאשר היה שולח את ידו ומאיים לחשוף את ערוותו. או אז הן היו דוחפות זו את זו וצווחות, וקולו היה מצליף כמגלב בעכוזיהן המתנדנדים מצחוק. - הבצאוויה יותר הגונה מכן . היא הסתפקה בזוג מכנסיים אחד' אבל אתן - יש לכן עשרה זוגות בכל חדר טבון. אוי לכן מעונשו של אללה! הוא היה מאבד את הכרתו כמעט וצונח ארצה, וכשהיה פוקח את עיניו' הוא היה רואה את פניה העגולות והצחורות של הבצאוויה, כשהיא רוכנת עליו ומזלפת מים על פניו. הוא ;;יה ממלמל אז בקול רצוץ ורפה: - שומריה הם גנביה! וחסאן חוטף מלקות על כפות רגליו הנתונות בסד! ותולים אותו מרגליו במרתף! למה זה, למה? תגידו לי' בני-אדם! הוא היה פורץ בבכי אז' והיא חיתה מרגיעה אותו באמרה: - די' חסאן' די ! אללה יגמול למי שהביא את זה עליך . היא חיתה גוררת אותו כמו תינוק ולוקחת אותו אל בית-הבד . חסאן התגורר בבית-הבד ושמר עליו יומם ולילה. הוא היה ישן בצל חומתו הגבוהה ביום וליד אבני המעצרת בלילה. וכשהיה מריח ריח של שוטר בכפר' הוא היה בורח אל הטרשים, משוטט ומסתתר שם. עד שיום אחד תפס אותו בפאתי הכפר פטרול שהיה מחפש בעלי תעודות זהות אדומות, וכאשר הוא נעץ את מבטו באחד מהם, הוא התנפל עליו כמטורף, לחץ על גרגרתן בידי הברזל שלו וצעק: - אלי! זה אתה? גם גנב וגם שוטר? הקהל הרב שהתקבץ סביבם חילץ את השוטר מידיו' אך הוא הרעים בקולו עליהם כמוכיח: - לא מתביישים? גם שוטרים וגם גנבים! גם ממשלה! בני-אדם, בני-הכפר' מי שנמצא כאן יודיע למי שאיננו כאן. תודיעו שהגנב נמצא פה. אלי לובש מדים והוא בא לגנוב מכל הבא ליד בכפר. הוא השתחרר כמו טיל מהידיים שאחזו בו וצעק: - גנבים, גנבים! ומאז נעשה קולו של חסאן פעמון אזהרה לכפר ולבניו' ובייחוד לבעלי תעודות הזהות האדומות. • יעסא לו באני' משורר ומספר' נולד בכפר אלמג'ידל בשנת 1932. הוא שימש כמורה עד שנת 1985. לאחר מכן פתח חנות ספרים בנצרת והפך לעצמאי. הוא פרסם את יצירותיו בעיתון אלאיתיחאד ובכתב-העת אלג'דיד ' שבו שימש שנים רבות כעורך. הוא תרגם לערבית סיפורים רבים מעברית ומאנגלית. הסיפור "חסאן והלילה הארור" נתפרסם לראשונה בכתב העת אלג'דיד , בגיליון יוני 1985• קרניה הדהויות, ושתי מכוניות מלאות שוו t רים נכנסו לכפר ועשו את דרכן היישר אל ביתו של המוכתר' ויאחר-כך אל בית-הבד . דרוויש ואשתו נחקרו והכחישו כל קשר ו~היעלמות השמן. החשד נפל על חסאן' והרי הוא נעלם. הוא שוטכן יום שלם בין הטרשים והסלעים, ובערב סיפרו לו רועים שב , ית -הבד נפרץ בלילה ושהמשטרה מחפשת אותו . הוא נרגע ונשכו לרווחה. הוא שכח את כפייתו וב עליו ומכנסיו וקילל את הבצאוויה ודרוויש והיום שבו התחיל לעבוד בבית-הבד. אם-כן' ככה זה. לא מדובר כעת בנעליו ובמכנסיו ובכפייתו' וגם לא בבצאוויה. הנודר בר בשמן שנגנב. לא נורא. גם הממשלה גונבת מהפלחים, ואם כ!לח ייקח את השמן שלו מבית -הבד' אז מה, גנב הוא? לכל הרוחות! הוא שב אל הכפר לעת לילה והשקיף על בית-הבד מרחוק. הוא היו i נעול וכל הכפר שקוע בתרדמה, ואין אפילו אפרוח בן-יומו המסתו יבב בקרבתו. מה יעשה? מחפשים אותו? למה? הוא לא גנב. פקי" הממשלה הוא שגנב, והמוכתר שותף שלו בלי ספק. הוא לן אצלו • הוא שמע את המפתח מסתובב במנעול כשהוא שכב על הבצאווי ו i, נושם ונושף. המפתח תמ_יד נמצא בכיסו של הפקיד ואין לאיש מפתח אחר . הוא עשה את המעשה יחד עם המוכתר' גנב בן גנב! אכי ל האם הוא יכול לגלות למישהו מה שהוא יודע? למי? הוא ירק וקיילל את מזלו הרע. דווקא באותו לילה מחליט הגנב בן-הגנב לפרויז לבית-הבד. האם הוא שמע את לחישותיו אל הבצאוויה מאחורי האבנים והחליט להפיל אותם בפח? אבל איך? האם הוא אמר לו ל 1v כוח את כפייתו ומכנסיו ונעליו בבית הבד כדי שייפול החשד עלי'ו? הוא נטל את רגליו וצעד בכיוון בית הבד . הוא חמק לתוך הזזצר בחשאי • הפנס דלק בבית דרוויש ואשתו' אבל הכול היה שקי ט בפנים. הוא נקש על הדלת ומצא את עצמו פנים אל פנים עם הבצאוויה. עיניה ברקו והיא נרתעה לאחור' אחוזת פח.ד היא שאלד;: - מי זה? - אני, חסאן. השיב וחיש חמק אחריה פנימה. היא הי י תה חשופת ראש. היא כשתנקה ושוב נרתעה לאחור מבועתת. היא מלמלה: - חסאן' איפה היית ? כל הכפר מרוגז עליך. הוא נכנס ונתקל בנעלי דרוויש: - מרוגזים! כועסים! לא גנבתי. את יודעת י שהוא הגנב. פני הבצאוויה החווירו . היא כמעט שצר רזה בפניו' אבל דרוויש הקדימה: - מי הגנב? אלי' פקיד הממשלה? אשתו קטעה את דבריו: - מאיפה ידעת ? אולי הוא שמע מהבריות. - אמרתי לך שזהו לא מעשה של חסאן. הוא גער בה ברוגזה: - אמרתי לך תשתקי! חסאן עשה את זה וזד i ו זה. וסטר לה על לחיה. היא נרתעה צעדים מספר לאחוריה ונעצה את עיניה בבעלה. אחר-כך היא הסבה אותן אל חסאן והתחננה אליו שיסתלק, כי בעלה היה מורתח כולו . היא לא ידעה מן; עלול לקרות אם הוא יישאר . ובכפר מהומה רבתי וכולם מחפשים אותו . הוא יצא וקולה מצלצל באוזניו: - חסאן לא גנב. סתם רוצים לטפול עליו את האשמה. באותו לילה נעצר חסאן והובל אל תחנת הוז.:שטרה שבעיר. גם אלי, פקיד הממשלה, נעלם - אלי זה שסיפר לאנשי הכפר שהוא יהודי לבנוני השולט בערבית, אך שוטר גילה אח , סודו במקרה, והנה הוא אליאס קדור מהכפר מע'אר' פקיד במשרד ד i אספקה והקיצוב המפקח על יבול הזיתים בכפרים. היעלמותו לא ה~;ציבה את המוכתר' אבל הוא ספק כפיים וקילל את אלי ואת אביו ן~ל אלי ואת השעה שבה הוא הופיע בכפר • הוא הצטער על התרנגוילות ועל הביצים שאלי אכל ברעבתנות כל ל~לה. סיפרו שגם הוא בעצר . אשר לחסאן' הוא חזר אחרי שבועיים יחף, חשוף ראש וכבוי עיניים. מצבו לא שימח .... 46 ••••• גלידן 182 קפקא והיהודים קראתי בעניין רב את רשימתה הנאה של אנה סלאי: "פרנץ קפקא, היהודים ואני" <"עיתון 181 " 77, עמ' 30(, המספרת על הכרותה הראשונה עם יצירת קפקא, על הנאתה הרבה ממנה רעל המחסומים שעמדו בינה לבינה. אני משער שלכל אחד ממעריצי יצירתו של קפקא יש סיפור מרתק על דרך התוודעותו לעולמו המופלא והקסום של קפקא, על ההארה שחיתה לו משהחל לחדור לתוכה, ללכת בדרכיה הנפתלות והנסתרות. אנה סלאי, אכן, מספרת ברשימתה על ההארה שחיתה לה, במאוחר מארד' ככל הנראה ("בישראל 1994"<: "הכרה פתאומית מדהימה. קפקא מדבר על היהודים. בלי להזכיר אפילו במלה אחת, בלי רמז קסז ביותר' שעליהם העיקר שנשמרת "הנגינה" <קסע ממכתב> הוא מדבר" ." אפרש להניד את התרגשותה הרבה של אנה מההארה שזכתה בה, אלא שהיא ממשיכה ומספרת, שנאותר יום עצמו שמעה הרצאה מפיר של פררפ' גרשון שקד על "הטירה" של קפקא <ההארה באה אליה בעת שקראה את הרומז' פםע נוספת, בארסרברס בדרך לירושלים להרצאה זר>: "אני בהרצאה של פררפ' שקד. הוא מדבר על קפקא, על יצירותיו' רעל הרומז "הטירה": הגיבורים אינם יהודים, אבל הרומז נכתב על יהודים. פררפ' שקד אומר , שייתכן שהשקפתו אינה נכרנה, חוקרים אחרים לא מדברים על זה, ניתוחיהם שונים. אבל אם איד הוא צודק, על מה הרומנים המשפט' ו'הטירה'?" הדעה מעניינת כשלעצמה, הבעיה היא בהנחה ש"חרקרים אחרים לא מדברים לע זה". אני מעריך שאם אמנם כך אמר לפי גירסתי> . לדעתי' התרגומים של אילנה המרמז ושלי הולמים את המקרר רב 90% בערך אף חופפים. אשר לעשרת האחוזים הנותרים, הרי אך סבעי הוא שיהיר הבדלים, הנובעים פררפ' שקד לא חי תה זר אלא פליסת פה, אבל לאנה סלאי הייתי מציע לעייז בספרר של מקס ברור "'פרנז קפקא - ביוגרפיה" <עם עובד, תל-אביב תשס"ז), בר כתוב: "המלה 'יהודי' אינה מוזכרת ב'הארמרן' <הכוונה כמרבן ל"'הטירה"' -),י.י כז מזדקרת · פי · על · ראף לעיז העובדה שקפקא דלה מעמקי נפשר היהודית סיפור צנוע, החושף, יותר ממאה מחקרים למדניים, את מצבה הכללי של היהדות בת זמננו • ותמיד מופיע פירוש יהודי מובהק זה בד בבד עם אנרשי · הפירוש הכללי , מבלי שהאחד יבסל את האחר ומבלי שיפחית מערכו" <עמ' 199(. ראוי גם לעייז במסתר של מרסיז ברבר "קפקא והיהדות", )1951(, המעמיקה מארד בתפיסת יהדותו של קפקא לפי "הטירה", ולראות גם גישה אחרת לנושא זה בספרר של הלל ברזל "בין ובמחי-יד ולעמוד בר". אילנה המרמז מוצאת פגם בניסוי "במחי-יד" במקרם "מהיר ביותר" ורואה בכך' משרם מה, תוספת. עורך נכבד לעתים מהבנה שרנה של המקרר, מסעם 2. aus seiner Familie עגנון לקפקא" ארריין, רמת-גז · <בר תשל"ג), במיוחד בפרק סייר ("היהודי הנודד: 'הארונית והרוכל' ר'הסירה'"), בר נאמר , ביד יתר הדברים הנרגעים לעניינו: "פשר הדמיון ביד סיפורי המעשה נערץ בקיומו של אב אחד · סיפרס משותף לשתי היצירות: היהודי הבררן• <עמ' (.286 אגב, כמה וכמה מחוקריו של קפקא הזכירו את פירושו של מקס ברור , אם תוך הסכמה, אם תוך ויכוח והתנגדות, בהם, למשל היינץ פרליצר , בספרר מ"של ופרדוקס" )1962(, אדיך הלו במסתר •עולמו של פרנץ קפקא" )1952( ואחרים. מכל מקרם, העניין היהודי ביצירתו של קפקא איננו חדש, הוא כבר עלה וחזר רעלה במחקר פעמים אחדות. • ידידיה יצחקי 3. ל"הבדלים בפיסוק" - לדעתי התגברנו שנינו בכברד על המשפס האורך, בניגוד לדן מירון, שפיצל אותר עד לבלי הכר. בכרז שבמקומרת אחדים החלפתי פסיק, · פסיק בנקרדה כשבסקסס מורגשת אתנחתא. זאת כדי בחוברת פברואר 95' הבאתם תרגומי שרנה בבחירת הלשון ובפתרונות ausgetreten , die ins קפקא בצירוף הערותיה של אילנה שונים, שלעתים האחד עדיף על Wesenslose abschwenkt לקהל על הקורא העברי , שאינו מורגל - במשפסים ארוכים כאלה. אגב, מסקנותיו . והנה במקרה זה, לא זר המרמן. השוואת תרגומים הוא נוהג משנהר. שתי המלים האחרונות הד צירוף הרשימה "ביציע", המובאת גם היא מבורך . מקובל שעיתון מעמיד זה מול להמחשה אסתפק בשתיים שלרש גרמני סיפרסי, אף חריג בגרמנית, בחוברת, הכוללת שתי פיסקארת זה תרגומים שונים ואת הסקםס דוגמאות: וכאשר מתרגמים אותר מילולית, כמר ארוכות, שם המתקין לדפוס, מקס המקורי' ומשאיר לקורא להסיק את אילנה המרמז - "והיא סרסה אל פסיק · ברור' נקודה בכל אתנחתא, .1 die schnellste האי-ממשרת" - הוא מאבד כל ואיד זה מפריע לשסף. העיקר הוא בלבד שהביקורת אינה של אדם ארבייקסיבי' אלא של אחד המתרגמים Veraenderung leicht zu bewirken und zu ertragen משמערת קרמרניקסיבית. אני פתרתי שנשמרת "הנגינה" המובהקת של את הבעיה על-ידי "מקפחת את קפקא - רננך הצלחנו, דומני, המושווים." מתרגמת א"ה: "לחולל ולשאת בקלות ממשרתה", רעל כך מגנה אותי אילנה שנינו." • לעצם הסענרת לתרגום "הסירל שינוי מהיר ביותר", ואילו אברהם המרמז שהחלפתי דימוי בפירוש. יהי הפתאומי" <אר "היציאה הפתאומית" כרמל כותב: לגרום לשינוי בנקל בז , אבל הצלתי את המרבנ~ת . אברהם כרמל סוף מעמ' 32 ~ אחותה. וכך , שליטה לא נובעת רק מעצם כוחו של השולט אלא גם מחולשתו של הנשלט ברגע היסטורי נתון. והמאה ה 20- היא חלק מאותו רגע היסטורי אליו שייכת המאה הקודמת. במציאות שנוצרה, סעיד אינו מטיל את האשם רק על המערב. הוא אינו חוסך שבטו מהמשטרים האוטוריטטיביים האכזריים והבורים שקמו בעולם השלישי בעידן הפוסט-קולוניאלי. הוא טוען כי שחיתותם היא פרק המשך בהיסטוריה של האימפריאליזם האירופי וקורבנותיו . באותו ביכולתה לשנות עדיין את יחסה לעולם הלא-מערבי ולא לחזור על שגיאות האימפריות הקולוניאליות הקודמות. אך נכון לעכשיו , הוא מוצא הבדלים מעטים בלבד בין הגאוותנות האמריקאית ביחסה לאחרים, יומרתה לעליונות וחוסר הסובלנות שלה כלפי כל מה שאינו אמריקאי לבין הגזענות וההתנשאות האירופית של המאה ה 19-. הליברלים האמריקאים אשמים בעיניו בעיוורון מחריד כלפי זוועות שנעשות בשמם ברחבי העולם, באותה מידה, ואולי אף במידה גדולה יותר , מאשמתה של ואף נוקב בשמות, כי יש תחליף לצדאם חרסייך , לאידי אמין , הנוי קיסינג'ר ואוליבר נורת.' הדרך היא דרך ההתנתקות מן האימפריאליזם והלאומנות ההרסניים, ההיפרדות מ"אנחנו והם" בעולם שבו חיים אנשים נסעיר שהם לא "אנחנו" ולא '.'םה" בעולם החדש הזה נוצרות קואליציות חדשות ומערכים שלא היו קיימים קודם לכן . האקדמיה משנה את השיח המקצועי , הספרות חובקת מחדש את אלה שהדחיקה והמערכות הפוליטית והכלכלית מספקות ביטחון כלכלי ואישי על-פי מפתח ענייני ולא גזעני או הקשר הוא גם מבקר את כל אלה המתעלמים ג'יין אוסטין שהתעלמה מהדיכוי הבריטי של לאומני. מהקשר הסימביוטי בין אירופה לארצות עמים אחרים. אך התקווה כי אמריקה עוד • מושבותיה לשעבר , שמשפיע על שני הצדדים כאחד. ל'חרבות ואימפריאליזם" יש קהל יעד ברור: כל מי שתולה תקוות בארצות הברית שתוליך עד סוף מאה זו אל קץ ההיסטוריה הלא מערבית. סעיד מגלה יחס חם כלפי סממנים רבים של התרבות האמריקאית. זו היא המולדת שקלטה אותו ואת משפחתו כשהיו פליטים. הוא גם מאמין כי יש תשתנה מזינה, על-פי עדותו , את רצונו לכתוב ספרים בנושא. סעיד רואה עצמו כמועמד האידיאלי לכתיבה שכזו: הוא נולד במזרח, וחי ויוצר במערב. הוא יכול להשקיף במבט ביקורתי על שתי התרבויות. בשתיהן הותיר הקולוניאליזם משקעים - התרבות שכמהה לשלוט באחר במערב בשם ה"קדמה", ובבני עמך בדרום בשם הלאומיות או הדת. הוא מנסה לשכנע, * Edward W. Said, Culture and Imperatialism, Vinatage 1994, 444 pp. * Representations of the lntellectual, (London and New York 1993) The Politics of Dispossesion (London and New York 1993) *** Orientalism, (London and New York 1976) • חכרה • כ הור n • n רכtא11• אחנו n• • ספרות עברית - מה שקורא .מיטב הספרות העולמית . • הכרות עם ספרויות האיזור •. מעורבות חברתית יכ..כי\\""(\'.(:י OOר.- ~\1).. מלכה נתבזרן : אוכמנירית נבשם אברהם חמי : םדכרידת זכוכית