יעקב כסו 1 שלושים למותו לפני חודש ימים הלך לעולמו יעקב בסר, מייסדו ועורכו של 'עתרן 77' זה שלושים שנה, כמעט. הוא הותיר אחריו בכתובים חמישה עשר ספרי שירה, ועוד מן הכתוב; הוא הותיר אחריו אנשים שמצאו בעזרתו את דרכם, דרך הכתיבה, ידידים, משוררים, סופרים - כאלה שדרך כוכבם וכאלה שהסתפקו בדרך שמצאו בעזרתו' כאלה שפרסמו ומפרסמים בבמות שונות, וכאלה שזו חיתה אפיזודה חולפת בחייהם. ומעל דפי 'עתרן 77', בכרכים, התופסים כבר מקום נכפר על המדפים, אפשר לראות משהו מההיסטוריה של הספרות העברית בשלושים השנים האחרונות. ובכל זאת, למרות התיעוד הנרחב, למרות המשקעים שנותרו אחרי לכתו של יעקב, הגלידן הקרוב מנסה לאחוז בעוד משהו' לפני שיהפוך לזיכרון • בגליון הזה ביקשנו מכותבים שהיה להם קשר ליעקב וליעתון 77' <שלעתים כה תכופות היו אחד>, לבחור שיר משל יעקב וללוות אותו במספר מילים. ניסינו לתת ביטוי לקשר המיוחד הזה בין קולו של המשורר לקולו של העורך: לומר - ולקבל - שלום אחרון לפני שנטרקת הדלת מאחרי האיש שפתח לאחרים דלתות כה רבות. ההחלטה חיתה כמעט מהבטן' ללא ישיבות מערכת ממושכות או דיונים. הצעה שנפלה על שולחננו' כמו שאומרים, מיר.חו מכיוון אחד' והתקבלה מי.ד השאיפה חיתה להוציא את הגלידן הזה, החותם את שנת 2006, במלאת 30 למותו של יעקב. ההיענות לפנייתנו חיתה נדיבה, רחבה. לא לכולם פנינו' לא עם כולם הצלחנו ליצור קשר' ואנחנו מתנצלים מראש בפני כל מי שרצו להשתתף בגליון ואינם משתתפים בו. אנחנו מקווים, שאותם אנשים שליוו את העתון בנאמנות במשך שנות קיומו בחיי יעקב, ימשיכו ללוותו בעתי.ד וכמו שיעקב היה אומר' מדי חודש, במדורו 'לפי שעה': להתראות בגליון הקרוב. עמית ישראלי גלעד' מיכאל בסר ייפ ה•ע בחוברת זו נפגשתי עם אבי פעם נוספת. בזמן העבודה עליה חוויתי מחדש קטעי חיים, שהרי זיכרונותי שזורים בשירים שלו - זיכרונותי שלי וזיכרונותיו של אבי ואלו של אחרים, שמשסופרו לי הפכו לשלי . למשל' סיפור הצלתו המופלאה משחפת, שאותו אני מכיר כבר עשרות בשנים. בילדותו החיידק פגע בכליותיו וגופו התנפח לממדים מבהילים, ורק הפנצילין' שהיה תרופת פלא באותן שנים, הציל אותו ממוות בייסורים; זה המוות שחמק ממנו "בין וורצלב לליגניצה", כפי שכתב בשיר 'אני אומר לכם', אותו מוות ששב לתבוע את חייו כעבור שישים שנה. למעשה, הוא לא עזב אותו לעולם - רדום היה בדמו בצורת חיידק שחפת, שהרהיב עוז להרים ראש כשהסרטן הופיע. כשהתחלנו בעריכה של חוברת זו בער בי הצורך לכתוב ולחלוק עמכם מעט מהשנה וחצי האחרונות; אולם ככל שהגליון התקדם כך פחתה התשוקה שלי לכתוב; הרגשתי' שאני עדיין רחוק מלהבין ולעבד את התקופה הזו ואת מותו של אבי. אפרד אם כן במילותיו של יסנין' שתורגמו בידי אבי הרבה לפני שהנשיא קלינטון הפך אותן לסלוגן ידוע: w ל;ם ס~י , ~לי :י לןחץ , ~לי ~לל , ז_\ל ~א .זכ~יט ק;ךך ש~~~ף ~ין ,ןה סןש למףת ~ם~ים ,הן~~ t' ך ~ם ל ry י;ת ~, דה ~ין ~ל סןש. מיכאל בסר נפרדים מיעקב בסר ביום שני 1 אז באדר תשס"ז 19.2.2007 בשעה 19:30 דרבים : פרופו שמעון בלס המשוררים: משה בן שאול צבי עצמון קריאה אמנותית מתוך שירתו: המשורר עמית מאוטנר משוורים מוזמנים לקרוא משיריו של יעקב בסר ליווי מוסיקלי: תלמידי המגמה למוסיקה, בית הספר ןהתיכו לאמנויות ע"ש תלמה ילין' םגבעתיי מנחה: אסתר ןאייז בבית הסופר, ןח 1 קפלן 6 תל-אביב לפרטים: אגודת הסופרים טל. 03-6053256 אסתר אייזן, טל. 09-9573381 תוכן שירה אינה מה שהמשורר כותב, שלום וצבי 4 לאה זהבי, עיצומו של בוקר 33 רן יגיל, בראשית צווחה אמי 5 מתי שמואלוף, הדם אינו שלי 6 אסתר אייזן 1 יקר האור ברכה רוזנפל,ד הדג השחור של הנפש 34 35 אורי הולנדר, עונת הגעגועים 7 עמוס לויתן 1 חזרה לאייגי 36 פיצ'י יהורם בן מאיר, שורות לבן 7 יצחק אוורבוך אורפז, השיר הזה לא יעלה יפה 37 נעים עריידי, בחדרי המגורים 8 יובל פז, הנה, מנשבת רוח 38 אריאלה בהלול-דימנ,ד בית אבן בהרים 9 אדמיאל קוסמן 1 כמה זמן 40 עודד פל,ד כשאיש זקן נוגע 10 יהודית כפרי 41 דפנה שחורי 1 זה שש מאות שנה לפחות 10 שמואל שתל, ענן קצר רוח 42 איתמר יעוז קסט, ארץ ילדותי, עסיס אגסים חוה פנחס כהן, קול הנקר רוני סומק, יערנים רעים משה בן-שאול, דאגה א . ב. יהושע, קיץ הפקר אמירה הס 1 מי ש בא פרץ דרור-בנאי, מה שזכור לי משה דור 1 התכנסות מתונה שמעון אדף, שנינו יודעים מאיפה זה בא צבי עצמון 1 אינני יכול לספר מירון איזקסון 1 אינני יכול לספר רבקה באסמאן בן חיים, אינני יכול לספר מאיה בז'ונו 1 אינני יכול לספר בששת הימים, באל-עריש, יעקב שי-שביט אבי אליאס, אני חוזר אל עצמי גד יעקבי, מישהו כבר מכסח בחצר אורית אילן 1 אגרופלב תמר משמר, ואז 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 20 21 21 22 24 25 26 27 טלי שוורצשטיין-בסר 43 ספרי השירה של יעקב בסר הנה, מנשבת רוח, גוונים 2006; בטנך הלחה, הקיבוץ המאוחד 2001; את פני אמי אני מזהה, גוונים 1996' אגרופלב, הקיבוץ המאוחד; ריתמוס 1990; מישהו כבר מכסח בחצר' ספרית פועלים 1986; מאחורי ההריסות, ספרית פועלים 1982; גם אם לא, יחדיו-אגודת הסופרים 1979; דאגה, הקיבוץ המאוחד 1976; שדה סקולה, ספרית פועלים, 1973; ברגעים של נסיגה בלתי נמנעת, עקד 1970; שירים בהליכה הזאת, עקד 1979: עופרת שבירה, עקד 1968; בסבך השורשים, עקד 1967; אלף תשע מאות ארבעים ו ..• עקד 1965 ן-יוכםדאדדדת mrזנמא-זם~פ -:עת 7z1 ו~ , ו ו דורית פלג, 28 Pani Besserowa ת"ד 16452 ת"א 61163 ו רפי וייכרט 1 לכשירווח יאיר צבן, התערטת בענייניה הפנימיים מרים איתן, קורא בשמה אורה עשהאל, את פני אמי אני מזהה רחל פורמן אלבז 1 את פני אמי אני מזהה 29 30 31 32 33 י אבקש מנרי לשנת 2007 ו ו שם ושם ו משפחה ..".".".""".""..""."""".".".rסותב.""".".".""""""""""".""".לטפון"."."""."." ו ו ו ו ~ןןןן ירחון לספרות ולתרבות העורך המייסד:~ מצורפת המחאה על-סך 250 ש"ח עסו 10 גליונות כולל משלוח ו --~ '------------ 0"8 21 8 aםנן 181, • l.·aדR,:818tl~AI lton 77 עורכים בפועל:~ר, עמית ישראלי-גלעד עמותה מס' 580073575 בתמיכת משרד החינוך 1 התרבות והספורט. חברי המערכת: שמעון בלס, עמוס לויתן 1 ששון סומך 1 עיריית תל-אביב יפו - האגף לאמנויות. Editor: Jacob Besser רוני סומק, אריה סיון 1 צבי עצמון 1 דורית פלג, המערכת והמינהלה: סלי: 5618271, ת"ד 16452 ת"א עודד פלו 1 שלום וצבי 1 יעקב שי שביס המערכת אינה אחראית על תוכן המודעות. רכזת מערכת: גילה שאול ניקוד: פסח מילין Editors: Amit Israeli Gilad, Michael Besser Editorial Secretary: Gila Shaul Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Lvitan, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg, Jacov Shai מועצת המערכת: אורפז, · יצחק אורבוך גילה בלס, משה דור , נתן זך , א.ב. יהושע, ש. גיורא שוהם, אנסון שמאס המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות www.iton77.com Shavit המרעתכ אהני תעה בתכב לע נםי m יבתוכם ואניה מיזחהר יבתכ יד אלא אם רצוהפ אילהם עמטהפ וירבמת ומומע.תנ חרומ יש ולשלח וק ובראו וגיל, רמופס כוmr כלרם לע רז אדח לש הריינ. צויר צל יד ט, תכיאום עם העמ.תכר פתרוסיג עם הער צויר לתאם רמאש. ט'ל: 03 5618271 דואר אלקטרוני 1565-253X ISSN iton77@actcom.co.il שירה אינה מה שהמשורר כותב . אלא מה שהוא יח שלום וצבי דברים אלה אינם הספד למשורר , עורך , ומעל לכל לחבר שהלך לעולמו . זאת פשוט משום שמשוררים אינם מתים, שהרי שירים אינם מתים. הם שבים וחיים ראיתם המשוררים. השירים, והדברים נכונים במיוחד כשהם אמורים בשירתו של יעקב בסר ,אינם התבוננות בחיים או הבעת דעה עליהם. הם פשוט פרי שהניבו חיי המשורר. ואכן ב'רשימותיו של מלטה לאורידיוס בריגה' שרטט וילקה בקצרה ובהומור את עיקרי הארס-פואטיקה שלו , שאליה הוא שב ונדרש לא פעם גם במכתביו וגם בשיריו. בשירה, טען וילקה, אין מצליחים כשצעירים. אך,הוא יודע להוסיף, לא בטוח שמצליחים בה כשמתבגרים או מזקינים. יחד עם זאת, הוא כמו מתנחם בעובדה שדי לו למשורר בכתיבת עשר שורות שיר טובות. ככלות הכל, אף שורות מעטות אלה אינן עתידות ליפול לחיקו של המשורר בהיסח הדעת כמו מציאה, נשיכת עקרב או משיח. הוא יהיה חייב לחכות להן בצפייה דרוכה, לאגור דעת ומתיקות במשך חיים שלמים. אז אולי ייתכן שתבואנה עשר השורות הגואלות. שירה כזאת צריכה להכיר את התנועות הפותחות את הפרחים, את הנעשה מעבר לקירות בתי החולים וחדרי הניתוח, להכיר את המוראות שמהם עשויה הילדות, לדעת פגישות, פרידות ומיתות. היא צריכה לדעת את החיים, לצאת מהם ולשוב אליהם. כזאת חיתה שירתו של יעקב בסר. כל מי שמכיר את קובצי שיריו חורף אלף תשע מאות ארבעים ו .", אגרופלב שודה סקולה יודע שבשיריו של בסר יש חיים שלמים, פרידות, פגישות ומיתות. כדי להיווכח במסלול חיים שלם זה, די לקרוא את השיר 'אני אומר לכם' המסיים את ספרו האחרון הנה, מנשבת רוח, שראה אור לא מכבר: "שלום, באתי , אשהה כאן זמן מה/ ואלך לי. הדרך חיתה לא קלה; פעם כמעט קברוני , בין; ורוצלב לליגניצה; חמק-ס, ממזר שכמות;ך אומר גוי פולני , שותפי לחדר.// עכשיו השיער מלבין לאט/ כמו חרב החיים הנסוגה; באטיות אימים לנדנה". אך מה שחשוב יותר הוא, שלמזלנו , הותיר לנו יעקב בסר לא רק עשר שורות טובות אלא שירים רבים. מול יבול שירי זה, לקורא הפתוח אין ספק שאכן שירה אינה מה שהמשורר כותב - וכאן ההבדל בין שירה לפרוזה - אלא מה שהוא חי . שכן כל מה שיעקב בסר חי - הפך כמו מאליו לשירה. כדי לעמוד על האלכימיה שבאמצעותה הפך יעקב בסר את חומריה של המציאות איתה שרה לשירה, אתעכב ולו גם בקצרה על שני היבטים, שיש בהם כדי לשקף את רצינותה, חשיבותה ומשקלה הסגולי של השירה הזאת. כולנו יודעים מהו צער , מהי בושה ומהי בדידות בלבם של החיים ההומים. ודווקא משום כך אנו נושאים אותם אל השוק, לא לפני שאנו מלבישים אותם במחלצות אופנתיות שוות נפש. משום כך , פעמים רבות, במקום שיר כ~ר:ם הבשל של החיים, נמצא שירים שאינם אלא רקמת מילים, התיימרות נבובה ופוזה. לא כן יעקב בסר. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לחזרה <או אם תרצו להתנכרות>, שהיא תנאי להשטחתה של החוויה ומניה וביה של השיר , והפיכתם למושא של האסתטיקה. הוא נאחז בקונקרטי על ~כףת; ואינו מוותר לקורא על אי-הנעימות, אולי אף האסתטית, שהוא עשוי לחוש מול החוויה על כל ארציותה וגחמותיה. כך , ללא וכחל וסרק, כתב יעקב בשיר 'ענן קצר רוח', החווה כביכול את מותו כאדם: "הפה שלך; יתמלא גרגרים זהובים; זעירים של עפר; חשוך יבש ופריך; כמו הקיץ הזה; אפשר גם, אם תרצה/ גרגרי דממה כבדה; מוחלטת, יבשה/ קשה/ חד-פעמית; כמו עובדה; /עד בוא המים אל השיש;/ הר אז נשוב ונדבר; מעל השיש והמים; על מה שיש ועל מה שאין; אבל הולך ומתגבש; מתחת לשיש והמים והשורש; מתוך הדממה/ ועל מה; שעולה מהשתיקה העמוקה; בקול גדול; הישר מתוך האדמה" <הנה, מנשבת רוח.> עיקשות זו , התופסת את השיר כבא מתוך החיים ונשאר במסגרתם, כנתח חי מהם, היא גם המסבירה את רב-גוניותם של הנושאים אליהם נדרשת שירתו של יעקב: שירי אהבה, ידידות, מלחמה, וגם שירים פוליטיים. נקודה שנייה הקשורה בטבורה בראשונה היא האהבה. האהבה לחיים מעל לכל , והאהבה למה שהחיים נושאים איתם כמתנה לאוהב. אך שוב אין הדברים אמורים בהתבוננות חפה, המתרפקת, רומנטית או צינית, על אהבה. בשירת בסר , שחווייתה היסודית היא בדידותו של ה'אני', בדידות שאינה הפשטה אלא פרי ילדות בצלה של מלחמת העולם השנייה, ילדות שהאהבה, החרדה, הבריחה ואי-הוודאות לגורלו של האני ומשפחתו שזורות בה זו בזו , והמשכה הגירה לארץ ישראל ומלחמות, אין מדרס רגל לתמימות המנחמת. זה עולם שבו ה'אני' "חופר בבור; בן עשרות שנים./ מתכסה פירורי אימה שחורה" וממשיך ומתכסה בה, ורק אגב כך הוא הולך ומבשיל , "הולך ומזדקן" ('כמה זמן', הנה, מנשבת רוח>; טבעי הוא על כן , שאף האהבה אינה יכולה למחוק את נוכחותה של הבדידות, שבשלה תמיד יישאר ה'אני' בגדר 'אחר' הנושא את אחוותו ~ע;ך . על כן בשירי האהבה של בסר , והדברים גליון 317 איתה הם היוצרים את השיר . מן הראוי לציין , ולו רק בקצרה, ש'אחרות' זו שאינה מוכנה לוותר על עצמה ושמקורה בביוגרפיה של יעקב בסר , היא גם העושה את שיריו הפוליטיים לשירים ליריים. ככלות הכל אין הם שירים מגויסים לאידיאה זו אחרת. עם כל מטען 'אחוותו' ניצב ה'אני' מול העולם ומול הבעיות המוסריות שזה מעלה בפניו כבפני הקוטב שקובע את הווייתו , והוא אינו יכול שלא להטיח בפניו את 'אחוותו' שלימדה אותו על המלחמה, על הרוע ועל הניצול. ברור הוא, שבעולם שבו אינו יכול לחמוק מהביוגרפיה שלו ,מ'אחרותו' המציבה חיץ בינו לבין העולם, לא נותר ליעקב בסר אלא לגונן על עצמו , על חוויותיו , על עמדותיו ועל אהבותיו במסגרת השיר , או כפי שכתב בשיר 'כמה זמן': "להתמקם בתוך לשון האדם, להתכסות/ במילותיו. ולנוע. לנוע לפניו ."עד בוא; החול המדברי. עד תום החול ובוא הים; והעולם לפניך; ואתה; איננו; וגם ישנו" <הנה, מנשבת רוח>; מכאן עוצמתם של שירי יעקב בסר . הם אינם הבעה, אמירה וכדומה. הם המקום שבו הוא התמקם. ואכן משורר אמת אינו מת. הוא מתכסה בשפה והוא איננו ו גם ישנו .• [רשימה זו נדפסה בחלקה במוסף 'הארץ' תרבות וספרות, 5.1.2007( מתוך בסבך השורשים 1966 הולדת המשורר יעקב בסר בשבילי הוא מן העורכים והמשוררים החשובים בספרות העברית המודרנית מאז קום המדינה. השיר החזק והמזעזע הזה של יעקב המנוח מתאר אירוע ראשוני מוחלט - בריאת העולם. רק שכאן,כיוון שמדובר בשירה אישית, לירית, לפנינו הולדת הפרט - המשורר. גישתו לעולם חילונית "לא מלאך חג מעל ראשי", אחר כך מתוך הכאוס ומתוך תקופה סוערת נולדת הילדות דרך גן המשחקים, אבל גם זו נעלמת בן-רגע. בעולם שלנו מתבגרים מהר-מהר. השימוש במילה החמודה "מיקימאוז" בתוך הקשר קודר כל כך ושואתי - הוא מקסים ומבעית כאח.ד את גן המשחקים שנולד מתוך רגע הבריאה, הרגע הבראשיתי והפרטי , יורש מחנה ההשמדה, עשן עולה בארובות הקרמטוריום, המדומות ללטאות אפורות התוקעות את זנבן בשמים, בדומה למגלשות גדולות וגלגלי ענק במגרשי משחקים ובלונה פארקים לילדים, כמעין התרסה ואישום כלפי מעלה. מעשה בראשית הפרטי של המשורר ,רגע הלידה והגדילה אחר כך , הם טרגיים, נגטיביים, ועומדים בניגוד גמור ל"וירא כי טוב" המפורסם במעשה בראשית, במקרא. רן יגיל ינואר 2007 אמורים הן בשיר האהבה המרגש 'בטנך הלחה' <הנה, מנשבת רוח> והן בשירי אהבה שעניינם מושאי חיים אלה ואחרים, נשמרת אחוותו של ה'אני', אך דווקא בשל שמירה זו על 'אחוותו', הופכים חומרי המציאות שמהם נבנה השיר לשיר אהבה פשוט וחזק כעובדה. כביכול אינך יכול לאהוב אלא בנאמנות מוחלטת לעצמך. רק שמירת ה'אני' על גבולותיו וכיבוד גבולותיו של מושא האהבה מאפשרים אהבה שאינה תלות, התבלטות, התאפסות או חלילה סתם אהבה עצמית. כללם של דברים, אין האהבה בשיריו של בסר , אם להשתמש בניבו של מרטין נובר , אלא שדה מגנטי המוגדר מכוח קטביה, ה'אני' מכאן וה'את' ה'אתה' או העולם מכאן. את שיר האהבה היפה והחזק 'בטנך הלחה', המשרטט כמו ממעוף ציפור את הביוגרפיה שלו ואת עתידו כשכבר לא יהיה, מסיים יעקב בשורות: "ובטנך הלחה כאדמה; <ו>טל , כך קראתי לך , הזרע; בדמה; ואן; שלב, שלב, אבר , אבר; כמו אבן אל אבן; קלות האבנים כמשקל אוויר; כקול הבכי בתוך כפות ידי; ואן-אדל , נקרא לה, כך אמרת; - אבדל; והנה זה בא, את; כאן, אני; כאן; ואן". ודוק: אין 'אנחנו' שבו בטלים גבולות ה'אני' או ה'את', תחת זאת ישנה מציאות שרק ה'אני' ו'האת' הם היוצרים אותה כשני קטבים ויחד בראשית צווחה אמי בראשית ~ךסה יpז~~q ~ת ~p עת :PiJ ~~ים לא ר~?~ ג[/ ~~על ?ןא~י qt\ רי ן~ ברא אלחים ערפל נלזוי רחדי 0 T • : • :• • ::• T T ד-: וירדף גשמים לר'ב :ד: :T•T ד o/ לג ף~ס;ף ן~עף iJם:~ ד~~ה ת~~ 7PiJםיקסקfo/ הח.?ה רד.~~ז::? ~ן ך~ע ן~~ iJ ;לדים על Q ף iJ ~סר >זpמ; לא >ר'פ:ז,~ ~~קוף iJ.ל~~ w ה ם?~ · tpi] פףס זףא~יקיpזi] iJר~~~ על iJ קיר ירד בהתפ;ךך הטיח ד- :•:••-• ~~;ךןה מתוך עופרת שבירה 1968 הופך במלחמה אחר המלחמות בישראל הן חלק בלתי נפרד מנוף הזיכרון הפואטי . המדינה לא מאפשרת לאזרחיה להיזכר בעברם מבלי לפגוש בזיכרון המלחמה ובקו הגבול המפריד בין אויב לבין חבר. נדמה כי נהר הדם כותב דרך ידי המשורר; החייל שירה קונפליקטואלית אשר ציוניה מתחילים בביוגרפיה של המשורר ונמשכים בביוגרפיה של המדינה. יעקב בסר בשיר 'הדם אינו שלי' משתמש בכלי הפואטי כדי להתנקות מזוועות המלחמה - זו של 67' ואולי גם מלחמת העולם השנייה. השיר מתחיל בנקודת זמן שבה זה יומיים מצטברים פיח וחול על פני הדובר . אותו חול מדברי שעליו שועטים כלי המלחמה האדירים ההופכים סלעים לחול ואוויר נקי ושקט למפויח. במטאפורה מרהיבה מצייר עצמו בסר כמכשף פגזים, הנופלים לידיו כנשור תפוחים בשלים מהעץ <באסוציאציה מורכבת לתפוח שאינו נופל רחוק מהעץ , הנקשרת גם למותם של ילדים/צעירים במלחמה>. הדובר הולך אל שלולית מים - מראה "טבעית", יומיומית, להיטהר בה מהזיכרונות. השלולית משמשת לרפלקסיה, וגם לניקוי בפועל. גם חול המדבר הופך לכלי ניקוי הרם שאינו שלי יי~:ם על פני הפיח והחול - ז- - י -: ~~, ~ודי~ w ף ס~~זים ?~שר ל~~ ד~לי ~~שר םיד:rיפכז.ו:; ~ע.ץ והם wלים ~ ר~ל ~לי V? לילית םס~: ב~ i! ך~ף ~חול ~~חד iJ~:P יז ~~ין iJ ~~רנ:ם שדירים של רם וקרצוף בהנכחתו בתוך המעשה הפואטי . והסכין , שעד כה שימשה להישרדות המלחמתית <באשר תהיה>, מנסה לנקות שרידים של דם, דם שאינו דמו של המשורר. לכאורה הניסיון מצליח, ונדמה כי המשורר , במעשה הפואטי , ניקה את עצמו מאשמת המלחמה וחלליה: אך בתוך המשפטים המסיימים את השיר מונחת אמירה שונה. הדובר מנסה לומר כי הוא, האדם, הופך במלחמה "אחר" כשהוא מאבד את דמו שלו ושל האחרים. הדם שהוא מנסה לקרצף מתפרש גם כנדבך נוסף של אותו זיכרון של אימה קיומית, ומציג עמדה מוסרית אנטי- מלחמתית, בישראל המביטה בתדהמה בחגיגת "הניצחון" הצבאי. מתי שמואלוף •"• • • : w י ~יבו w די. ~ T גליון 317 בקצות אצבעות י מיתרים טמנתי "לי; אין מנוס ממחשך הדממה הזאת", כותב יעקב בסר בשיר 'השקט מרעיד מיתרים', השקט המרעיד את מיתרי הפנים מתנגן בשירים רבים שלו - שקט שהוא "קמט יהודי עמוק הולך ומתחפר בעור המצח/ כמו איזה אינטרמצו רחוק", כדברים שכתב על ברודסקי - ואומר משהו על אי היכולת לגעת בעולם. "אשלח ידיים לגעת בעץ; ואחוש; ;.יכr.ועבצא-רשב-םעט ואצעק; מן השקט / המרעיד מיתרים בפ~י" <עמ' 45(, כדי להציל משהו מתמיסת החושך' כדי לפענח את סימני הצל' כדי לחוש הזה, מפני שעיקר השיר מתוך שירים בהליכה הזאת 1969 אין שירה מבלי אשר טמונה בה מסירת דבר 'שורות ל~ן' הוא מן היפים בשירי יעקב. השיר מחבר יחדיו שישה פרקי שיר' קצרים ביחס: נפנה אל פרק השיר הפותח המסומן באות ,'א פעם בפעם שב אני וקורא בקול בשיר הקצר שררות ל~ז ]א( ~לי .~r ~דחו י~יד לס~ת, ~לי יש עלים . הרננה עלים . 4 : -• T ~ עלה על עלה • T •• במגע עצמך' כדי להוכיח לעצמך את עובדת היותך צריך לגלות מחדש את "הלשון הישנה שביד", לחבר בין מילה למגע, בין המיחוש העמום לחוש המישוש. בשיר 'עונת הגעגועים' מצא בסר את הלשון הזאת בקצות האצבעות. המיתר' שקצהו האחד בשקט של אירופה וקצהו האחר בהמיה ארצישראלית, צץ פתאום בין הק w ב וה~ w ם, ומייחל לבואה של קשת חיצונית - ומו!ו אהובת; שתפרוט, שתיגע. חוכמת הרעד הזה, כפי שכתב בסר בשיר אחר 'משהה לרגעים אחדים את תנועתן של הידיים האחרות, הנפרשות מעל הגעגועים האלה כחופה - האחת אוחזת בחרמש, האחרת שלוחה .םי~~? אורי חולנרר ערבת הגעגועים י~~ ח;לן ז~זז~ג זזגגז . ךע;גת ס~נז~~עים ה~~ ם~לי ~גי חרו~ !ה כ;ר~~ל~ wת, ל ~ w ~ת 9מ~ו 9- מ~ן. רלדש.ם. i?Z יןח, ל~זק.ב ם.קt~לךqת~ביקt ~דד~ת. ך~ם ;ש~שpזס ~קצות זי~~עוסי ~יסוים ז;~דז:יי •.• T -•: T נעימתו ונימתו • יותר משאני בוחר בשיר בבלילה. השיר בוחר בי לשו ב -- :ד ולהקשיב לקולו' קול שהוא מפעים בלבי . אין שירה בלי תמונה. אין שירה לבלי המיה. אין שירה מבלי אשר טמונה בה מסירת דבר . שלוש אלו בהתכללן זו בזו' מעשה מזיגה אחת, מציבות אל פנינו שיר כליל יופי' גבישי להפליא. השיר מדבר בד~ר אב אל ילדו . אב-הדיבור עליו נכון השיר נועד למסור ל~ן יריעת חיים שלמה, בחינת 'שמע בני מוסר אביך'. וזה הדבר: היריעה, שהיא הבריאה, איננה עשויה דברים מוכללים, מופשטים: היא מתגלה במר~ה ולא בחידות. אין עלווה ואין שלכת, כי אם עלים, עלים, עלים, עלים רבים. עצמ~ת העולם מוקנית לו מן העצמים, עצמיו . שימו לב אל המילים 'עלה על עלה': העולם הוא מעשה זיווג. עצם נמזג בעצם. עצם אל עצמו • ראו בשיר 'הולדת' <אמיר גלבע, כחלים ואדמים>. השיר נחתם במילה 'בלילה', המילה עומדת לעצמה, נבדלת מא · רבע השורות הקודמות לה. מן הלילה הבולל ובולע ומאפיל יבקע אור הידיעה: הכוללות מצויה בפרטים, היש הוא העלים. העלים הם סימני העולם והם מס~ניו: מן המילה המסיימת ישוב ויח.ל דברו של השיר . נשוב ונקרא. הנה נמצא השיר נאמן אל צליליו . האות ל' המשתרשות ממילה אל מילה משמיעה את אוושת העלים ואת היללה שבממשלת הלילה. בא הילד השומע ונשמע גם הוא בצלילי השיר: ילד' עלו וה, שלכת, עלים עלה, על' לילה. יעקב, שבטלטלו דברי ימיו הסוערים מפרק אל פרק, מתלאה אל תלאה, יעקב שנדד ממקום אל מקום, פעמים ראה מה נורא המקום, בא ויצר שיר נטול קווי תיחום, עמד ומחק קווי מתאר ביוגרפיים או גיאוגרפיים, ברוחו ומתוכו הניח שיר קיים ועומד בכל מקום ובכל זמן' שכל העולם מקומו וזמנו . בי"ד מילים מוסר עצמו השיר: עולם מלא נמסר מיד אב ליד בן' דור · אל דור: יהא השיר 'שורות ל~ן' יד זיכרון ליעקב, ~ס~יי פיצ'י יהורם בן מאיר ינואר 2007 מתוך שירים בהליכה הזאת 1969 * ~זכרוי סו?גוךים ijכrי~ ~;וש q ךי~ית דס~; wב ~9 ומוי: ש~~;זיד 12 ת ת;:זק.יך; י;ז:ןך ד~~שוקט v ~ל.ה ~~ןשו ~ך 12 ב ס~ךק אבל הא~מת מ:פ . ל :- ד T"'""_."" אירi ל~~ ז ' שומעים את הקירות מתפקעים באחד הראיונות איתר <שיח משוררים 1971( אמר יעקב בסר: "ההתרחשות הדרמטית של רוב השירים שלי היא החוץ, וכאשר זה קורה בבית, שומעים את הקירות מתפקעים". ראשית כתיבתו - וגם מרביתה לאחר מכן - תובעת צמצום במובן של דחיסות - זאת ~~זכד המילים המיותרות. כמשורר בעל עמדות מזוהות חשש בסר מהמובן המצומצם של המחויבות, אך מעולם לא ויתר על השימוש בסמל ובמטאפורה המסגירים. "כל התופעות האלה בכתיבה נובעות מהמאבק המתמיד לחופש במובן הלא אישי וגם האישי", אמר מי שמשורריו הנערצים בראשית דרכו היו פושקין' לרמונטוב וסלובצקי. בסר ויתר על המחויבות המתגייסת לטובת העצב הטרגי של ההתבוננות. את חוויותיו לנוכח המאבק של החיים, הן הקולקטיבי והן האישי' הוא ביטא מתוך התבוננות בפרטים הקטנים; ומהו שיר אם לא הפרטים הקטנים? השערה הנושרת מראשו של אדם היא מטאפורה המובילה מן הפרט אל הכלל' מן ה~קרו אל ה~קרו . מעין מרכבה המובילה עצב מתגונן; ר~,ע~ לטיח-הגולש-המתקלף מחדרי המגורים בהשמיעו את רחש הניתוק, כשבו בזמן מקבל השקט שבפעולה דומה - אנקת הקירות - המיה רעשנית. ולמרות הקשר האסוציאטיבי בין עלה נושר בשקט לבין רחשי השלכת, בוקע העצב הגולש ~ך je ב- את ס w ע,ןה ה~ךק. בנשרה מד 'Jזזא אדם T T •• T: T : אלה הפרטים הקטנים שמהם נרקם השיר. כמו התמונה המרהיבה בדחיסותה הפיוטית של נשירת עור הנחש: "הנחש העיקש; מצייר קווי מוות; על כף יד; המדבר" <'עור הנחש', עופרת שבירה 1968(. אלה פרטים קטנים שיש בהם מתווה אסוציאטיבי' חובק עולם. כל מילה מתלווית למילה אחרת ויוצרת שדה אחר' מעין ספירות שונות של קיום: יד המדבר כמו יד הגורל וקווים על כף היד מכפילים משמעויות: לקרוא בכף היד את קו החיים ואת קו הבריאות. יעקב בסר' המשורר הרגיש והעצוב, מעולם לא שאל מדוע אין שירתו מונחת על שולחן הקונצנזוס - אני שואל זאת. רבים עוד יגלו את החושניות הספוגה בשיריו ואת המבט החכם המתבונן בכף ידה של החברה הישראלית, ויאהבו אותם. נעים עדייוי גליון 317 ~ית ן~~ ~סרים מתוך ברגעים של נסיגה בלתי נמנעת 1970 שמש בהרים אומרים ציור של שיר . או אולי שיר בציור • תמונה בהירה של טבע. א;~רים ק~ר w · יר q ~י ~ר o ~ל ~לת .ן;ט~ ש~~ ~סרים. א;~רים ק~ר wיר • ריס לע,~ה f ~ל ר 1!.ת: ~ל q ר~~ים ~n ;ךי ןש;ן • תאנה מפר:פסת. •: •: : ••• : T ••: ~לי' ם~~ 7,ה~~ ~ךף סרים, א;~רים ק~ר wיר • ךב;ןה ~tת~ז.~ fיקךכ;tWiJלי • ~ך~ר מבזפר . שמש בהרים א;מרים ז• :• :• :• :• T ••• : אני בקריאה ראשונה, נוף מדויק ונאיבי. כאילו נוסע במכוניתו איש ומביט משמשת חלונו הקדמית. והנה נגלית אליו תמונת הטבע הזאת. אבל רק לכאורה. במשיכת מכחול נרקמת האווירה המגלגלת בתוכה סימני שאלה, תחושה של אי ודאות וחוסר שקט נפשי. השורה הפותחת והשורה הסוגרת מאפשרות התלבטות. האם יש ודאות באמירה "בית אבן?" בשורה הראשונה ובאמירה "שמש בהרים" בשורה הסוגרת ? האם בית האבן הוא אכן 'קבר שיך'? תלוי איך קוראים את השורות. אפשר: ראו בית אבן ואמרו קבר שיך. אבל רק אמרו.האם האמירה הזאת תקפה? האם זאת מטאפורה לרגשות המנסים להתפרץ? האם זה הרצון להיות מעל הדברים, להשקיף ולראות בבהירות את מה שמתחת ? או אולי אומרים 'קבר שיך' בעקבות מה שרואים מלמטה. מתחת. גולת בטון' לעבה, צל חרובים שחורי לשון' שלד' עצם לבנה. התמונה מקבלת משמעות עמוקה יותר ומורכבת יותר מתמונה פלקטית של נוף בהרים. וסיום השיר. "שמש בהרים": פעמיים אנחנו מוצאים את השמש בשיר. המשורר לא מוותר על השמש. הוא אינו מוותר על השמש כמקור החיים. הוא מחבר את התמונה "שמש בהרים" ל"אני" הפרטי. והשאלה נשארת פתוחה. בתוך התמונה הלכאורה נאיבית מונח המוות - אבל גם השמש. יש מלחמה בין שני הכוחות האלה: המוות הנמצא בכל פרט ומייצר חיים על חשבון האחר: "דבורה מזמזמת בסדקי השלד", "עצם לבנה, טרף הרים". והשמש שהיא מקור חיים, אבל אולי תהפוך שורפת ? מלחמה או הוויית חיים, בין כוחות המשתרגים אחד בשני ובוראים תמונות בטבע ובטבע האנושי . אריאלה בחלול-וימנו ינואר 2007 מתוך שדה סקולה 1973 "כי שרית אם אלוהים ועם אנשים ותוכל" כשאיש זקן נרגע על מה אנחנו נלחמים, בסופו של דבר? חולמים לשנות את w:P ~יש !i?. ן ;;~רנ העולם ומגלים אחר כך שטרם שינינו דבר בנו-עצמנו. ולאחר ם;;~ ~ז:rד ם;;~ ~דסף ~זקתר שבר-התפכחות והשלת קליפות 'איזמים' למיניהם ועבודה- אני מדגיש פרפר עבודה-עבודה עצמית, אנחנו מבינים סוף סוף שהמלחמה T -; • -: • : 7? דחף ל;:~ו;ו לל~י ~ר~דים זעירים היחידה היא על שמירת צלם אדם באשר הוא אדם. לוחם וחולם - זה חיה יעקב. י~" יtיר~ עם םיךiל~ ךעם ~~Vi ים בזו~~ל", כנפיו נרגעות ולא נרגעות ריסי עיני -•• • •• : : : T T : אומר המלאך ליעקב אבינו בתום מאבק לילי מתיש; אינני יודע אם יעקב ש ry כרנו ראה בחלומו מלאכים עולים ויורדים קוt~ה~i] ~ד ו;ב~ףף ~זקתר w רי ובמפלצות רצח, מלחמות- בסולם, אך הוא לחם כל חייו ב אני י i דע שעלי להפריד • : -: -T :• -• • • : ~ין ן;;ד ל.ב 7~ין כבוד האדם וצלם אנוש. ושיר קצר זה מקפל בתוכו את תמציתה אצבעות האיש הנמוגות שווא, תועבה, ry ;ל ושררה, םש, חלם ולחם ~· סיאוב ו~םש על של רגישות לזולת ואהבת אדם, ומעיד כי אין לכותבו , ולכל : -• T : : ••• משורר-אמת, כל מחויבות מלבד צו מצפונו. עורר פלו כמר שלג על שפתי -T : -•: •: : זה שש מאות שנה לפחות w ~ן ך:ת גרל.ש ן;בקרדרת ~riי ס 9?.:p ת זקש ~א i ת ה~~ ל~ח i ת, ~פרת ~פרת. ערד ס~ל.ד ~י'ך~ ,'T ןה ס~ה זקמר ~ם י~.?י~ט i,ה~ ץr:זל ~ף ~דר זקל 9 :;גי ךק~י :ד~tזר ~גח ד~ ;הורי ,ת:~ ~ין ב"ה וב"ה ~ין 7~דtזל והוא בנה T T : הגלות הכואבת והשיבה אל העפר מפליא עד כמה שיר זה מצליח לחכות בחושניותו , כאשר כבר למן שורותיו הראשונות הוא כמו נוגע ומושח אותנו בשמן הדורות. מפתיע עד כמה השורות המטפטפות הללו מחלחלות אל תודעתנו , מחדדות את אפסותנו ומדגישות כמה חלשים וארעיים אנחנו מול היקום עתיק היומין , שבו , בניגוד לאדם שחייו כה קצרים, אפילו קורות העץ העתיקות של בית הכנסת ~~w ר ::זד~ז ~~, ?~יי ~סי עם חרף n רוי, ~ד~ים הן בנות למעלה משש מאות שנים. ואשרת עלו אל פני רצפת הבית. בחריצים חומים • • ' :--• ---: ' • • : :• T משל העמיד אותנו המשורר מתחת למזרקת זיתים חריפה וח??~ ij ~~ערלים ב qדו 1 י ~~לים ~~נו סלון גשוב חו~י f9 י לדד . ומצליפה, או הציב אותנו אל מול תמונה אגדתית ריחנית להתפזר על מרצפות, לדש"ם חום : • T : ---·· : • : ועסיסית, אך בו זמנית גם גלותית ובלתי רחמנית, המתארת את גורלו של היהודי הנודד , את חגלות הכואבת ואת השיבה אל העפר. כמו שקהלת אמר: "הכל חולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", דפנה שחורי ך iJה~; טוך~ת ;ורוסי~ ~ז?רם נר~ם ל~ר~ם, vסיוt~ ~מר 7?W נו~י דינ:רים ~יד ;:זקרדות לחלr:ז??f תרן ~זעי ע.~ים, ל~ך~ה חורר ~ל iJ ~רר יוזקב 9~י , ער.רב !i7. ז ~מר מטרחן ::זהוא ~תוך ~ידו W ל פו V?קין . ~ע.ץ לע.ז הוא i27?~f ן~ g ~ר לכל ~יו לסץ מ~ל.ר ~ת ;דר ן;בזP.:;כ~דi] ~~ים :ר~tזרf גה ל;ן ;הורי ,ת:~ ~ין כ'ה וכ'ה ~יז ~;ן l$7 ז והוא בנה ~1 ~ים : דד ~~זpך סך~ז ד~~ 7 ~דר ~סד עם חרף ח iלי . גליון 317 מתוך שדה סקולה 1973 אוץ ילדותי, עסיס אגסים ל~ה א;נ:ןי ~נכה ש;~ל ג!ל ~.רז ~ 7 דונ:רי, סיכ;t,ע~~t;כים, ~ק;ם ~לךז:וי י~~ י;ךנ!, ,ה~ומ~~ ן; ~די~ה i?ה~~ ~7כות 9 ~יב ה!;ג~ ע,ג~ה, וה,pז~ ~ע.ין ~ךץ iJ ~~ךים ילדים נטרם אנא-אמא שמנת על הפנים · -ז ."."-יז -ז- · סבך השורשים שלך הוא גם סבך השורשים שלי ארץ ילדותך איננה ארץ ילדותי , אף כי גבולותיהן קרובים אלה לאלה. גם אירועי ילדותך אינם אירועי ילדותי , הגם כי נושאים עליהם את חותמה המכלה של מלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מעטים השירים בספרות העברית, השוכנים בלבי כשירך 'ארץ ילדותי , עסיס אגסים', והמעוררים אותי רגשית ואינטלקטואלית כשיר זה - הודות לרוחב היריעה שבו. והודות לרוחב עולם הילדות שבו . אני זוכר היטב את פניך הקורנות משמחה כשקראת באוזני את שירך בסמוך לכתיבתו . קיננה בך תחושה של מלאות, ובצדק! שהרי נוף הילדות המתממש בשיר זה - יש בו מן הריאלי ומן האי-ריאלי , כפי שהאמנת ביחס למהותם של רוב השירים הטובים באמת. אכן , כתיבתך צמודה תמיד אל הממשותי , והוא שמעניק לה את ממד האמינות והאמת: ואלה הם פרטים הלקוחים מן היומיום - "שמנת על הפנים,/ נמלים בידיים שהן בחול , החול בתחתונים,/ נמשים הרבה, ~ה אדום-חניכיים, דודים, דודותוו - ואף עלפי כן , שיר זה אינו על ילדות ריאלית, כפי שמצטייר למראית העין , הודות לריבוי הפרטים הממשותיים. אין פה נוסטלגיה, אין פה רגשנות לשמה - אלא נשיאת העיניים אל אידיאל. אל נופים, אל מראות, אל קולות ואל ריחות, :ז · שעקב היותם שקועים במעמקי העבר המכלה והמשמיד ·:.-·. ~~לים כ~דךם w הז כח;ל , סח;ל כנכ~ת;~ים באכזריות - הופכים להיות פרי דמיון כביכול , בדומה לכל אוטופיה. "ארץ ילדותי" היא מולדת של היופי והטוב ונעה ונדה חלומית עם המשורר . פעמים מקודמה אותו ופעמים נרגרת ד~זקים iJ ם-מ~י~ךם. · ך~ה, ~ה ~ד ן;ךים, ר;ד;ת, ~גי ד;ךים בעקבותיו. יש והיא מעלה על הדעת דמות אשה אהובה-עקובה- עירי עירה, כפר' דח;ב, בית, סמטה, חצרי •• T T • T TT :-• : • -: : w י~ה. דJנ~ לראש;~ה .ק~.א~ סוס צ;הל, ק~רים מאז אני ש;מע ספורים של אחרים ~ • • • -: :• • • -•• • :-T •• ג!ל ~ק;ם ח~ 7 ךם ךסמ;ן.ךת ~1.ר . רת ~מדי גוז:וים חיא ~קךי~ה ךע;~.ךת א;נ:ןי, גוז:וים י~~ ןץ ד~~ים ד~~~ו זrס;א בילדותי גלו לי פרחים צהנים .: ז :. ··.. . . : -: ו~ w ~~רז:וי ד~ינ:רי ~~,. ~ראו לי ד~~ד םג~~~ ז;נ~~ד ן~~ ~זנר~ה ~ס~ז:וי ~~, ~ל ~ז םי~?;fזזזrw ~ת רעל ני לה;דיר לא היו גובים שח;דים • : • --: T T : • -: ושהם כלל לא נכו. תלו מבט נכלני על יד T -" : -T -T T T : •" :• : ערמומית, המותירה בסוף את "האני השר" בבדידותו. ובכל זאת, מתחת למעטה האידיאלי מסתתר גם רובד שירי אחר , אנושי מאוד , צורב בבשר ולקוח מן ההוויה הישראלית המובהקת. רובד המתפענח במלוא הריאליזם שלו בשורות הסיום של השיר: "רק המבט הכלבי שבעיניך; בוגד בך; כשחוצה אתה במעבר חציה". כאן: לא עוד זמן-לא-זמן , ימים ש"בטרם אבא-אמא" - אלא ביטוי לעלבונו הקונקרטי של דור ישראלי , שגדל וחי בסימן השואה והעקירה מארץ לארץ: ועוד , ייתכן שבסופו של דבר רק "מלאך" הוא השואל "למה אותי אתה שואל; על ארץ ילדותי."" מילים הפותחות את השיר <בדומה במקצת למלאך המקשה ושואל על כפר ההולדת בשירו של ביאליק 'ואם ישאל המלאך'>, אך השאלה מהדהדת בנפשם של ריבואות בני אדם בארץ , אף כי אינם נותנים ביטוי להרגשתם. שאלה שאינה גוועת לאורך השנים, ורק פושטת צורה ולובשת צורה. יעקב, שירך הוא חלק מהווייתי בדומה לעוד עשרות משיריך. 1 1 בידידות למעשה, בדומה למכלול שיריך כולו: בטוב וברע -w חזקלידה םי~~~ 7 תוי:ז v.rr י~ ובמריבה, כי היית המשורר הקרוב אלי מכל - וסבך םהשורשי שלך הוא גם סבך השורשים שלי . עסיס א !J. סים נ !J. ד T" • T -• : ב~~י מ;.רזנ א;תו ג!ל י~~ ;מ~ ~7נ;ן איתמר יעוז קסט ינואר 2007 מתוך שדה סקולה 1973 קול חנקו I W י ה;ל.ך ן~נףד ו~~~ נזיו iJ ~ןדףת ~w ~רה ~ת #}ייס f מ; ~ב iJ ח;ף ~ת ~י~יד ק;ל iJ~ עיר שהצטזפחה עצים • •• T : -: • :• • שףר;ת שףר;ת, שמ;ת הזפשפחה T T : 0 -: טףק, .ק~ טףק, .ק~ ח~~קדףת של מת ים. שששש' שם מ:פר T .•" •• : : : : • •• :• W י ה;ל.ך ך~חןש. qt\ ר;ן iJ ~~ים ל; ך~ל ע.ץ, ן~~ l] ק ו~~~ ק;ל iJ~ II י~~ ך;~ה ך~פ; שתצא מנ;צ;תיה. דלף הפעם, ןשתתמ;ן •• :··: ---: • :····· ד•: לא תתפשר . שתגנו על עצמה. דלף : T : --: • :• •• -: • ~q ~י ך;'ק~ ~ת;.r.יי ב;צ;ת ~ין ~9 ל.י ע.~ים. ~~עףפף אל ה;צןפך;ת T --:• W י קת~~~ו~~~ סרף l] ז;ו~~ן ~ין ת;מ~~ ע;ף גכלףי ~ל ף~~ש;:~ ך iJ~ מקום הולדת ומקום התעוררות הזיכרון יעקב בסר היה העורך הראשון שפתח לי דלת ו גילה לי כבוד ספרותי ויריבות פוליטית במהותם. אני התחמקתי ככל יכולתי מעימות או ממחלוקת והעדפתי את השיח הספרותי. אבל בסר היה חזק ממני בדרכו הבטוחה. קול הנקר מלווה את המראה, שלא ברור האם הוא גלוי וקונקרטי או אולי הוא מוביל את הזיכרון. בסר מוליך ומעלה את זיכרון העיר האבודה, עיר הילדות שאין לה שם בשיר , כי חשיבותה כעת היא רק כמקום חביון הילדות; אבל המקום אינו עוד מתוק כמו הילדות, אלא הוא דימוי זר ומדויק - "עיר הילדות שקברה; את בתיה כמו צב החוף את ביציו". זו אינה קבורה למוות, זו קבורה לחיים - מביצי הצב יבקעו צבים צעירים. בבית השבי העיר משנה עצמה באמצעות שימוש ייחודי בפועל - "הצטמחה עצים" - מכוח עצמה. והעצים גם הם משתנים לשמות משפחה והולכים לאיבוד או מתגשמים לזיכרון , בקולו של הנקר שהולך ונחלש ומשתנה לקול קב-העץ של הנכה המתרחק ביער. בסר עוקב בשיר אחר תהליך פיזי ומטאפיזי של הזיכרון . קולו של הנקר הנוקב בעץ הוא גם קולו של הזיכרון המבקש לצאת ולהתממש אך פוגש בריאליה שהיא סוריאליסטית במהותה. העיר והיער הם ישויות של קליפה, של מציאות שהתרוקנה. הבית השני , המתחיל באופן כל כך אופטימי וילדי "אני רוצה ציפור" - משתנה בהמשך לבקשה מצמררת. שתצא הציפור מנוצותיה, בעצם, מיופיה ומישותה. שתתגבר על מהותה "ולו בחצי מקור", הוא תובע את האפשרות המפחידה הזאת, ומייחל לרגע המקרב את מותה, שיפגיש את פתיתי נוצותיה עם שתיקתו של הנקר. שתיקה שכבר לא יהיה בכוחה לעורר את הזיכרון , ואז המוות ישלוט בכל . בחזונו הקשה של בסר , הרוח תנגן אז במקום ללא נחמה וללא תהילה וללא מתק הזיכרון. במקום של כאב נצחי חסר חמלה. במקום שהנקר והציפור איבדו את שמם הפרטי ואת קולם ואת נוצותיהם והיו לעוף ולעצמות חסרי זהות, אולי , כמו גורל האדם היהודי בעיר וביער של אירופה, מקום הולדת ומקום התעוררות הזיכרון . בסוף השיר העדפתי לחזור לדימוי המופלא של צ~ת החוף המטמינה את ביציה כמו בתיה, אלא שבשירו של בסר לא נאמר במפורש לשם מה היא מטמינה. חוח פנחס-כחן גליון 317 מתוך שדה סקולה 1973 יערנים רעים לאלכסנדר פן ~ש i ךים ש iך j? ים םי~~~ iJי~~ ואנחנו יערנים רעים. הפנים מי מכיר את האיש שבקיר על הקיר , מאחורי שולחן העבודה, במערכת 'קול העם' תלה יעקב בסר תצלום של אלכסנדר פן. המערכת שכנה כמה מדרגות מעל תחנת הדלק ברחוב אילת. ריח חריף של בנזין נשב בכל פינה ומבטו של אלכסנדר פן התאים יותר להפגנת פועלים מוסקבאית מאשר לסבלים כמו אברמיקו שהסתובבו למטה, ברחוב שהוביל מתל אביב ליפו. אלכסנדר פן היה ה"אלתרמן" של בסר . הוא היה בעיקר חלק מהריהוט הנפשי שלו . את התצלום הפיזי הוא העביר משולחן לשולחן . שניהם האמינו באגרוף, ברצון לקום מדי פעם מהכיסא -:--:-:-ז •T• T• י iדע i ת ן.ןמיד להסן.ןיר הפרטי , לפתוח את החלון ולנופף. כרטיס המפלגה של • : -: • T : :פתמים :פחלים • ••• : • T ; ~מ 7iרכr~ פ:~ i ת ש~; i ת ם:ו:.ז.~י~ ~~r;זנו ו;כל~ים א i נ;ר;ן - עוף עוף, א i ו;כךים ן;ן, .ז;ר~יד פן היה אולי אדום יותר , אבל שורות רבות של יעקב, בעיקר אלה שנכתבו לאחר מלחמות, אפשר היה לרסס על קיר הגרפיטי ברחוב שבו אייתו את המילה "מחאה". השיר 'יערנים רעים' המוקדש לפן מתחיל בשריקת משורים. משהו נחתך ביער . הצלקות מטושטשות. "הפנים", כותב בסר , "יודעות תמיד להסתיר; כתמים כחולים". אחר כך הוא מקטלג את התסכול , את ההרים שהיו "מיטות-סדום" ואת משקוף השמים שבו נתקל T • T v יי ~;ן~ט;ת 9- ד;ם. ם:~~ס רצית להמריא, הרים המצח. :-;• ז • בסר מדייק בכאב, מצמרר ב "רע" שהופך , בשפתו של ~קfזזi ף ~מוך wע~~ ~ת n~~iJ ז~~~ ~ך " ם - עוף! ~ז iJ ~סם ס~~~ל~ט i ס v ~ו ~~וה ו~זכר-~ו ~Q יק, Q!i>ryW יק ~ת סגוף ~ד v ד~ל:ם -עוף !זדiו ה iןכ i ת מהלכ i ת ואגה פן' ל"תפארת", ומצליח לשרטט הומאז' לאיש שתמיד היה קרו ב אליו . רוני סומק T : : -:T. ינואר 2007 הבדידות היא "שם המשחק" השיר 'דאגה' הוא השיר הפותח את קובץ השירים של יעקב בסר , ששמו כשם קובץ השירים כולו , שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד , בחודש יולי 1976, שנה לפני שפרש מכתב העת 'פרוזה' <שערך עם יוסי קריים> וייסד את 'עתרן 77'. אני אוהב את ה'דאגה' כי בקובץ הצנוע למדי אני מוצא דאגות משלי ומשל רבים אחרים, שלא תמיד יש בהן נוחם. ואולי , בלשון פשוטה, בשל כך אהבתי ספר זה. כדי לא להיות לבד. "מישהו אחר; האיר פעמיים בחדר המדרגות" כתב יעקב בסר וכבר מתחילתו של השיר הקצר הזה, הכאילו לא מושלם בכוונה תחילה - שהרי איך אפשר לסגור דאגה ברגע מסוים שעה שהיא נפתחת - וכמי שהוא עצמו איש דואג תמיד, נכבשתי לשיר. אך מי הוא המישהו האחר שהאיר פעמיים בחדר המדרגות. שאלות עולות וצפות: הוא לא מכאן , הוא אחר , ומדוע להדליק את האור , ויותר מפעם אחת. מה הרמז , אם הוא קיים, ומדוע הרחוב, שמעבר להתרחשות הימצאו של מישהו זר בטריטוריה של הבית, דווקא הוא, בנוסף לאיש מן הבית <הכותב, כמובן> שקע בדאגה. והדאגה קרובה לגוף. ואותה דאגה אלמונית, אותו משהו נסתר, לא ברור. ומדוע היא קרבה לגוף האדם. לכל אדם. ובכן , שמא זה שיר מלא חשד , ואפשר שלא צריך היה להיכתב, והקרבה הזאת לגוף האדם מה לה שהיא זוחלת עם צללים מחודדי ראש. צללים רועדים, מעין פחד בראשיתי באיזשהו רגע נתון. חורפי? אפל? או שמא זה שיר הנוגע בדאגה אחרת לחלוטין . לא הרעד - הבדידות היא "שם המשחק". ועוד: "האינרוח" אין בכוחה להניד פירות כבדים, הדממה עוד לא פרצה ולא תופרע מרעשים קטנים שאינם נראים בעין. הדאגה גוברת כאשר היא נוגעת ב"רהיטי הבית הגדולים", כאשר היא קרובה באמת לגוף, לאדם. וכל השיר הזה, כמו חלום הוא, כמו מטאמורפוזה נפשית, בה מעורבים הפחד והרגע. זו שעתה של הדאגה. משח בן-שאול מתוך דאגה 1976 ואגה ~י w ח~ רכr~ האיד פעמים נבחרד תהמדרגו .. : --:---.--:-. .. ttו~-רכr~j2 ע סךחרב ה~~ר~ :כ~ר~ה ד ג~ף ס~רם זוחלת עם צללים מחדדי ראש, רועדים :-• •• : ••• : • T : • •: :• היא האינד~ח -: •• T • ~יד ~כ~rז7 ס~יד ~דרת ~~וים ,ח~~רכ: w וא ז:.י~דע ערד ~~Q ~י סא:רז ךלא ~ררי~ה ~קרית ~ל ~~t? .ר~ל הרל.דת תכr~רתך כרהיטי הנבית הגדלים לממרי אגדה ד: · ..--·-:····:-·· -ז גליון 317 מתוך דאגה 1976 מצפוניות אמיתית של העורך הבלתי נלאה יעקב וגם גדליה אחיו היו תמיד בשבילי אות ומופת לא רק לדרך הנפלאה שעושים עולים חדשים, ששפת אמם אינה עברית, אל לב הספרות הישראלית, אלא גם ליכולת של אנשים שחיו בתנאים חומריים קשים למצוא את מקומם בתוך העילית הרוחנית של החברה הישראלית. כי יעקב לא רק שהיה משורר מורכב ועשיר מבע אלא גם מנהיג ספרותי' בעל מצפון חברתי ושליחות פוליטית. התדירות של 'עתרן 77' אינה טכנית או ארגונית, אלא היא נובעת ממצפוניות אמיתית של העורך הבלתי נלאה ליצור במה שיש לה תוכן פוליטי וחברתי ברור' מבלי לפגוע בחירות היצירה. כל חודש הייתי קורא בשקיקה את העיתון הזה ומתפעל מיכולתו של יעקב למצוא תכנים חדשים. לפתוח את הספרות העברית לספרויות אחרות. ובאיזו שקידה הוא עסק בהבאה של הספרות הערבית והפלסטינית לידיעת הקוראים העברים. יעקב היה מראיין אותי תמיד עם צאת רומן חדש שלי: ולעולם לא אשכח אפיזודה זו' שאותה אני מספר בהרבה הזדמנויות. כאשר יצא מר מאני שאל אותי יעקב על פי תומו' האם משמעותו של השם מאבי היא - מה אבי . ואודה על האמת שבמשך כל שנות כתיבת הספר' לא חשבתי ולא תפסתי שזאת היא המשמעות הנסתרת של השם האקראי הזה שבחרתי לפי תומי. יעקב בפשטות אינטואיטיבית תפס דבר' שרבים מן החוקרים של הספר לא שמו לב אליו . צר לי על מותו וצר לי על הסבל הרב שעבר במחלתו . אבל פועלו הספרותי יישאר בתודעתנו עוד שנים רבות. א.ב. יהושע ינואר 2007 קיץ הפקר ~w ינרי ז:~ת~~ג;;: ~:9r מורו 7תוקך,ו;rח~w ינ:רי ~יד זק:פן~ים 9,םי~~;ר 7.? ~~ךים ;מ~ y א;ר על ~לי ס~~~~ורת w ~~רק זקז,ז~ק. ::rנכ · ל ס~ה v~i?.רי 9 מורו ל~:ז Wf ~לינ:רי ~~ר.רג;ת ס~~ד ת;קוחfזז:: ~ל סר-~געד סק~ה יי:z;א ר~~ה ר~~ו:;-תן~ן~ ו~;יךג;;:ו:; :P זקעס מנעד לאריו ר;טט. אמרתי בלני: • • : " -: T •• :-· ---• סבל ~לול 7סקרמד;r.ח דר~לי ססר, 9 מון .ץ:~ל ~Q ~ז:רי ?~געד Wת~~ג;;: ת~? ·נ Q פור מטעם אגרת הש;פירם לפני ירמנכפור . :· :·· '· :· --:-.-·- 9 מודן ן~את ס i2 :זי ~רוב ל~סי . ~ס,דר סא . ק.ל י~ו:: w ה ה~~ה~~ ןקניס ד~ך~ת f ~לה, ~מר ~י~יtז· לא Qה~~ נר . סב נאיבי ניב סלאבי .וrנ;שלנ זכרן.ןי: T•T f•~ ז-ז • T • : 0 • •: t מלחמת ע;לם שנייה •::•:·T: •ז נסעתי כאמוד לצפת ז- : · זז י '· : לך~תכ Q פור ~tp נןם 9 מון ןי;וק~פור, Q פוד על גער שנא מ e רלניה לא"י :•T•- :ז ז ךלא זע ו~י ש;~?ים על ה~וtקז~ ~נורית ~:פר ,9 מון ןקרןנרע ~ליל . םיטwלה נר n ;כ עשו ;ל -: ז . ז: ז ~ה רעpזfV ה t;) י~ך~ה יו:ז?ג;;: זק~ןנ:רית על ד~~ ן~ה. הספור לא עלה -. זז יפה. העלילה נפלה, T : T T • -: T •: T 9מוך 7ירוק :p פוד ן t$ ה גער ס,מרו דר~ה ~t$"י . ~~נכ:ם וקלס,כרת tf~י~ים W ל א;ד ~דק, 7 ס:;בים ק~~ים. !ה ה~ז:;,ת~~ג;;: ~לינ:רי ה~ר.ך~~ ~חו~ה, וקצו~ה ד~ינ:רי אשה, דפדפת נכחלה, הדהד ה~עד, המלחמה ד · -::··.·:•. ד · ·:··----· :זז ~ר~ה ח . רף · ה'~ י~~ w ה ע~זקח. לא נכתבתי שומספ~ד . ידעתי מלחמת ע;לם ז- :·:• ך: ••: •,יי: T מתוך גם אם לא 1979 מי שבא מדבר פשוט כמו מאפרה ליצור שיר T T • ואיש משורר לפעמים נושא בתוך נפשו "כאב עולם". ~י w ~א ד~רז ל~דיץt: w י ~ת;ך ,~~ס~ז:: P. ל ~ אבל גם שמחת עולם. אנשים עצובים הם גם אנשים י ם~~ ס:;גיא שהשמחה נוגעת בהם לעומק. איש משורר נושא בתוכו את כל התכנים של הרגשות, החל בזעם של איש רוח, וכלה באהבה צרופה. ייפלא הכוח המניע הנע בין כעס ארחי אבי, משם T • • T • ~קןה א;נ:רי יpן~ ףוט~ דידרV? רח גוד~~~די::ו :הבהאל ת.ע~ז::יךוע~ הבהאהו איה המרגש ותיישעל יתלבה תיאלנ ,הכורבהו ןה וייחב םיימשגה ןהו וייחב .םיינחורה אני מכי רה את יעקב מתוך הדממה דווקא. גם מתוך החיים הגשמיים, כשהיה מנחה שלי בסדנה לשירה. אני זוכרת רכונה על חוטים שח;רים ועיניה T •,• ••: ' : ' -T : ~~rכט ~ד~ . ר~ת :p מ; ~דת ~יד ~~~עוסי::ז את השיעור הראשון; האופן שבו ערך את "השי עור" ו אורגת לעצמזז נגהוג נ'ימים ההם נדוניה לאבי • T : T : : J " T ' T -T T : -: :• :• המחיש למשתתפים איך אפשר מדבר פשוט כמו מאפרה, - וד~ב ;דק, :p מ; חי~ים w ל קירי שיג;:#~ למשל , ליצור שיר מכל מיני זוויות ראייה . סלרי ~ל קיד;סי::ז לפעמים נקשרים בין בני אדם קשרים כמו שנשמה מתחברת לנשמה, כי המהויות שלהן משדרות על גל דומה. משוררים משדרים על גל דומה, וככל שהנשמה פתוחה ותרנגול אד . ם מדשדש " : -: T : : -: הנשמות השקופות את מה שהדממה של החיים טומנת יותר לקלוט את תדרי ההוויות, כן יש צורך בפחות מילים. ~r.:וrכת ל~ 7סדו 7?~j?. ד ~רו . די ד~י;ן משתמשים במילים, אבל הרבה מעבר למילים, תשדרנה מגרל עצמ; לכפרה. אני • :-TT -: : -•• -: במילים הבלתי מדוברות שלה. הלוואי ומילים יכלו לרפא ד• · - נח'יים לא ראיתי אותר . נוריד שחרר T • : ז • את יעקב. ל~~ ע. r ~~סם w ~~דף ~מ~ת ה~י~~ ~ל ~ןק, :p ~י :Pw ~י ד~~ז:וי ~ל #ר ,ו~~~ ן~ינ:רי, ךאולי יו:ז?זזכr ואני ממשפחת המשוררים ש'עתון 77' אנסן באכסנייתו , תמיד אזכור את יעקב בהערכה רבה ובתודה. נבחוש; חששי של סבי • T ·: • • -: }57דכrw ז.י~ם זחר סזי ךך i2 י ~י יהא שלמא רבה מן שמיא. יהא זכרו ברוך . ~ידון נ;ג~ :p לא בדג~ נ;~דסות י(;!ו~ . ד ~~ימוגכי אזכור אותך , יעקב בסר , שפניו עדינים ודקים, ועיניו עגולות ופעורות בסקרנות ילדותית וישישית, חוות את נשאבי חצה נהר · :פסירה מחרדת :• :• : T • : T T T T • T •: : העולם. : לךא;ת נבמר עיניו מרי-ח'יל אד ' ם וא ' הל צוע.ני עולה בנאש T T -•• -T • " : : • חר~ד ובר~ס ,ם:~~ חר~ד ךטר~~ ך~~וכז ~j2 ש קשה היה לי להחליט איזה שיר לבחור . על כן פשוט שלש אצבעות אמי •" T •: • ·: : החזקתי בספר , ופתחתי בדף שצריך הי ה להיפתח. • • : : :· T דרס,קרת ?;גי פרודי לחם ננחמאה וסכר וברכיה נערת כאלו • : T T •: : • T "· : T : :• : ·::• • • •• אמירה חס ו אני בסל נצרים עולה וירדד ומים : ." : . :-- . .. ד :· ~P. לים נו~כןים ?;גי ו~סו~ים 7 ~יי~ין :p מר ~, ~ןה רלסה תפחה על נפשי החזפה ז : ז -:· ז-- ך i?.iJי 9 ם :p מו טכr~ ~גוף ם~ך ~ן לא םז~יקו רז; חזד.ר";ת ~;סד ז;יקו~ה כrוד~ ו ע;~י ~אותו ~קום זם ~ז?רח יpן~,w ם י~~י~;:~ , ו~ד w ו w ם ע;~י ~ע,קב ~~,, ~י w ~א ד~רז ל~ד~: ;זי ~n,.., ס~~י ל~~ז:: גליון 317 מתוך גם אם לא 1979 חובת הזיכרון * יוצרי אמת נוהגים לחצוב שירתם מחומרי הביוגרפיה מה שכזןר לי • T •,• הנפשית שלהם, המבוססת בעיקרה על העצמיות שמכילה 1 רור לי~ם ס" i ם וגע.~ר 17ל 9 ~ק את מרב מרכיבי הזהות של הדובר-משורר. ללא ספק אחד בז-וים מפחמים נכמר בני אדם הרוסים • ••: TT : "T': "T ד המרכיבים החשובים ביותר של הזהות האישית, והאנושית ]ן~יר i ת ק~~בכלל , הנו הזיכרון הפרטי . ז הדובר , ומלווהו בכל תחנות חייו והתנסויותיו , להיות לו על רגל אחת מ;בנים ש n;ררת לפנינו שיר הנשען על זיכרון מראה שנטבע בנפשו של ••" : • --:· ·.: נכגפי חרננ;ת !aת;סtור לרוח -: '' •• :T- ובכגפים א~ה . -ז: 4••:· ע.יגךם קרועות ~ry ן )~~' זר~ר ~מר ס" i ם) תשתית חווייתית, בדומה לרשת קווי רכבות מהן יפליג ואליהן ישוב באותו קטר. הזיכרון • אומר בסר בפתח השיר: ה~" w ~כףר די~ ~רףר לי ~ם ם!ל;ם ו~~~ 7 ~ל 9."ק<.; מה שאני זוכר , מעבר לספק כלשהו , הוא ברור לחלוטין למרות הזמן שעבר מאז, שתמונה שאני מביא בפניכם נראית כך: "~ז:יים ~@ס~ים ;מכ;:י~~ ~ןם כ~חוז i ת i2ח-תזtד" ם רע,ורות q רף~ים". זו התמונה הראשונה בשיר , תמונת הבתים המפוחמים שנשרפו. הוכחה לכך תבוא בתמונות הבאות יי~ים אחריה. ומשום שהבתים נשרפו , מראם כמראה בני אדם הרוסים. ברור , בני אדם שבתיהם נשרפו הם עצמם הרוסים. ולכן הדימוי שאוב מהסיטואציה עצמה. ומיד "חסידות ענק", שהן סמל להולדה ולא למוות <מות הבתים והרס בני האדם> עומדות ל~" ך~ל ~l]ת ~7 ח~ · ~~ים "ת;ר <ואולי אלה מטוסים שרגלם האחת השחורה היא גלגל הנחיתה. הרי משהו שרף את הבתים>: והנה החסידות, סמל ההולדה והחיים החדשים עומדות על רגלן האחת, רגל מלבנים שחורות. היש לנו כאן בניית חיים חדשים על חורבות העבר , שמי שבונים אותם הם בני אדם הרוסים אשר בתוכני נפשם עדיין: יכ.;~~" ~ךנ;ת ~רףש;ת לרףח"? חיזוק להשערה בש"רות הבאות מי; ם:~~~~ף" ~ץה 1 ם:~י~ קרףע;ת". עיניים מביטות. והן שראו את מראה החורבן ההוא אז. וכן אלה עיני הדובר <אני> הזוכר כמו היום ת;זח~~" jZ' ן l] ת- ם; ר;ע.ד;ת · ח ; ."םי~;י וזו התמונה וiישילשה מלבד הדובר ועיניו .. יונים - סמל שלום וחיים, רועדות מקדחת-חום. אין זה חום אנושי הומני , להיפר , זהו חום של קדחת. חום שויפת הבתים? ואולי שוב יש כאן מטאפורה של מטוסים היורקים אש לפחם, להשחיר ולהחריב את הבתים שראה הדובר באחת מתחנות חייו הראשונות. והוא זוכר זאת בבירור כאילו היה זה היום. יום כתיבת השיר , או יום בו מתרחש משהו דומה למה שהתרחש בעבר הרחוק. וחובת הזיכרון היא הכופה על הדובר לא להחריש ולהזכיר את שלא ניתן לשכוח. פרץ-דרור בנאי ינואר 2007 מתוך גם אם לא 1979 כאב רודף כאב התכנםרת מתרבה T T : T : -: •• : T T :· 'התכנסות מתונה' הוא שיר קצר , שלוש עשרה שורות בסך הכל , ולטעמי הוא נמנה עם מיטב שיריו של יעקב. זהו שיר לירי , אישי מאוד , המושך תשומת לב מיוחדת במכלול יצירתו של משורר לוחם, אידיאי , מעורב, שהחברה והפוליטיקה הישראליות היו אצלו נושא כה מרכזי ועוררו בו , בדרך כלל , התנגדות מוסרית כה עזה, ירם דרךף ירם רל;לה ~ל ל;לה ~~9 ף ~הר ~ם ~ן י;םז ~הר ל;לה ~ם ז~ן ס~יד !ה ~ב~ דרךף ב~~ ר~יך זן~ה? ה~ ערשה אדם :פצאת ירם ולילה ?ושנה צד בצד עם חוויות המנוסה מפני אימי השואה רוצחת- המיליונים, שנחקקו בשירתו לבלי .ת;ח~ הוא גם מעיד על יכולתו של המחבר להיפרד לרצונו מן הכלל ותביעותיו ולהתרכז בפרט, שבמקרה שלפנינו הוא המשורר עצמו. וזהו שיר של כאב אינדיווידואלי שאין להימלט ממנו . "יום רודף לילה ולילה אל לילה נאסף; מהו אם כן יום? מהו לילה אם כן? i האין זה כאב~ רודף כאב ואין w"?ה~ רוח תג"בית מרחפת על פסוקי השיר המכילים את השאלה הרטורית. המשורר יודע היטב שגם חילופי היממה אינם אלא גלגולם של ייסורים, שקרוב לוודאי הם נפשיים וגופניים בעת ובעונה אחת. זה איננו "צער העולם" המטאפיסי שמשוררים - הפסיכיאטר הבריטי המפורסם אנתוני סטור , שחקר את ~בנה הנפש הפייטנית, העיד עליהם שרובם ככולם הם מאניים-דפרסיביים - דבקים בו בהתלהבות כה רבה. אני כמעט ~תפתה לומר שיש כאן מעין תחושת הקץ המעף~ה שנגזר על המשורר לשאת בו . הוויה-דולורוסה, דרך הייסורים, עוברת בחדר האפל והמשורר צועד בה אנה ואנה, "הולך הלוך ושוב .../ כמו משור בגזע-עץ עבה וחשוך" שאינו חדל לנסר עד שהוא מגיע אל הל~ה, שהיא התחנה הסופית אשר בה "אור הימים נאסף" ואפלת הלילה בולעת את אחרוני הנגוהות. "צעקת הרוח i]~ry יןה; בגרונות יונים iJ ך~ה" היא אקורד הסיום וזכר לתקווה שלא נתממשה, שלא היה בכוחה להתממש. יש אירוניה לא-מכוסה בכותרת. ההתכנסות במחוז הדורי של היחיד איננה ביטוי של שרירות-לב קיצונית, אלא קבלת-דין נף;ה, "מתונה", שוויתרה על גבו הרחב של הקולקטיב כדי להיכנע לגורל טרגי של אדם אחד ויחיד. משח רוו הרל.ו v לרו ושרב ~סרר vל~~;מ~ ך;ןןt~ ץ.ע-ע!~~ ה~iו ךזכשוךו הרל.ך ךשרךק ~;:זימ i ת ~דיר ~הרת ו~ג~ר שעה אחר שעה טנע i ת השנים " T-:-TT --TT ~י ל~ת סע.ץ, סוקקרם ~ם ארד ס~~ים ~~9 ף י~ wq ו סל.ילרת ~י ,ע~ j2 ת סרוח iJהןיז:i~ :פגררנ iת י i נים הונה .. -: . : . גליון 317 מתוך מישהו כבר מכסח בחצר 1986 * ("מאיזה בקבוק זה בא לי ..."( א. פן שנינו ד;ךעים מאיפ . ה זה נא T ;· •· •• • : · •: ~נכה ל.א ~t! לבכ ~ת !ה ~f ק~אליי~~ ל.א ל i2 ו;זז:רי ~ן~י~~ י;ך l?, ~ם י~~ל . א i2iJ ??ז:רי ,~ךת ~דל ה;לךז:ר י ~ת ןו~ כנגד כל הזה אדם מלחיך שיר משתי סיבות: הוא מנסה להשלים את המוסיקה שלו באמצעות הפרשנות הצלילית שהוא מעניק למילים או שהוא מבקש למצוא פתח כניסה אליו' להפוך אותו לשירו הפרטי . את השיר הזה הלחנתי מן הסיבה השנייה. רציתי לעשות אותו לרכושי שלי 'להניח לו לדבר עבורי' ודווקא משום שהוא מתעקש להשאיר את הקורא שלו בחוץ' שבעצם ניסוחו המדויק והבהיר של רחש לב העובר כותבים רבים, הוא מגלגל אותו במסתוריך חדש. מכונת המילים דוחקת בו לחתור אל פשר גמור' אך תחת זה הוא מערער אותו. הנה - השורה הראשונה, "שנינו יודעים מאיפה זה בא", מתחילה את השיר בנקודה ששירה ארס-פואטית מסתכמת בה כביכול' חשיפת סוד היצירה, גילוי מנוע:ד. אך בצוותא הכפויה שהיא יוצרת - "שנינו יודעים" - היא מביאה את הקורא במבוכה: מה זה הזה הזה? שירה? רוח? מוזה? התשוקה לכתוב? הלהט? - שתי השורות הבאות מגלות עוד טפח, "אתה לא נטלת את זה מביאליק; אני לא לקחתי מפך". אח, אומר לעצמו הקורא, ביאליק כינה את "זה" בשם "האור", פך , על פי המוטו של השיר , הרתיו אותו בדמות ה"זה" שלו . כך , יצירה, השראה, תאווה לכתוב. שני משוררי העבר כיסו ביניהם את ארבעה מקורות ההשראה המוכרים לאדם - דחף עיוור ,)"רקפה"( מסורת ("ירושה">, עבודה עיקשת ("סלעי וצורי") או עזרים כימיים ("בקבוק">. השורות של בסר שוללות לכאורה אפשרות אחת, המסורת: לא לקחנו ממשוררי העבר , הוא מודה. אך פוסל רק שני משוררים. אחרים, יכול לטעון הקורא, עשויים להוות מקור נביעה. השיר נחתם במה שנראה כזינוק לנושא חדש, "אני יודע, גם אני לא בניתי בית". מה הקשר בין השורות הללו לשורות שקדמו להך , למהלכך? האם הך מפנות את הקורא לשסע העתיק, שאיך לאחותו' בין חיי הממש ובין חיי הכתיבה? מי שבחר לבנות את ביתו במילה, ויתר על ביתו בעולם. האם תוצאות פעולתו של כוח מסוים הן משמעותו? ואם כך , המהלך הושלם. תפסנו . הזה הזה, הכוח העלום, שאנו יודעים מאיפה הגיח, שטרף את ימיו של המשורר , מובנו היעדר בית. אולם בסר הוא משורר: יש בו גם הכוח האחר שדורש ממנו להשיב מלחמה כוחו של ה"אבל" , של העמדת אפשרות נוספת לעומת זו שהיקום קבע לו' של נסיכת משמעות נוספת, או בריחה ממשמעות מרתקת, כובלת, שכבר נתונה במילים. "אבל הולדתי בת ובך". הוא אומר . כנגד כל הזה הזה? כך . באמצעות שיר שזה המנגנון שלו , לערטל ביד אחת, ולערפל ביד האחרת. שמעון ארף ינואר 2007 מתוך מישהו כבר מכסח בחצר 1986 אינני יכול לספר אזפי מופיעה לעז-וים ננחלומי • -:-• • : T • • • להגיד לי מלים שאינני יכול לספר ••-: T • "." •• •: • • • • -: ~לים ~פרת w~זק n· ק ~ב w ת ~~ים ~ד w או~, אוסד ד~רז~י ~זפ~~ד נרגעים של חלשה T : •.. •: • T : • ~ך~ה ~;;ז ry ~ל ~י הפכז-וי את אזפי למלה T • : • • "." " : -T ,הל~~ ~~יסה ת~~כו~~ נוכחות ערנית גם אביו וגם אמו של יעקב מופיעים בחייו בנוכחות ערנית. כך למשל האב בשיר 'פגשתי את אבי'. אולם הופעת האם בשיר שבחרתי עוברת שלב נוסף. היא לא רק מופיעה, אלא אומרת את המילים הקובעות של חייו • כוחו של שיר נוגע-ללב זה נובע מעדינותו ומהתכנסותו פנימה, ללא כל אמירה דרמטית. אולי אווירה זהירה זאת מסמנת את יחסו הנמשך של בסר גם לשירתם של אחרים. מניסיוני אני יכול לומר שבסר דיבר את לשון הספרות לפני לשונותיו האחרות וכך גם הקשיב ללשון זאת אצל אחרים. משום כך גם סילק מעל אחרים את הכיסוי החרבתי והפוליטי והתעניין בשירתם כשלעצמה. מי ש~מו מופיעה בחלומו כדי לדייק בלשון וברגש, מכוון גם את חיי הרגש שלו בהתאם. שאלה גדולה למה מכוון בסר בסוף השיר , והאם יש כאן ביטוי לרגשות אשמה ביחס לזכרה של האם. בכל מקרה מילת החיוך מסיימת את השיר ומרככת את הכאב. מירון איזקסון איננו יכול לספר במשך שלושה עשורים - אך פסע קל חסר - היה יעקב מזוהה עם 'עתרן 77', אותה תופעה ייחודית בעולם הספרות. אך בכך יעסקו - מן הראוי שיעשו זאת היסטוריוני ספרות ותרבות. משורר שמזוהה עם מוסד ולו ספרותי - דמותו עלולה להתמזג ולדהות לתוך המפעל. אבל יעקב, שכעורך אכן התמזג במידה רבה עם העיתון , כמשורר לא שכח את שציוו חז"ל במסכת "אבות", לאמור "דע מאין באת" . ואני מתכוון לתשתית, להורים, למשפחה. כשאדם, ומשורר , עומד - עומד באמת ובתמים - נוכח דמויות הוריו הריהו פושט מחלצות תפקידיו ומעמדו והשגיו , ונשאב אל עצמו ופנימו וקרביו , אל תחושותיו ונפשו , מתוך פליאה ואין אונים ותודה ו מורא ורוך ועלבון וחשש ואמון. יקרו לי מאוד שירי האב והאם של יעקב. לא, אינני רואה בהם את יעקב כראות משורר בנעלי הבית שלו - בנעלי בית יש משהו זחוח, דשן ונעלבתי - אלא את הנפש היחפה, החשופה, רחבת העיניים מתימהון ומתחינה. "אינני יכול" הוא הפועל הדומיננטי כאן , הפועל הדומיננטי בתחושה של ילד נוכח הוריו . ילד אינו יכול להבין במובן העמוק את הוריו , ואינו יכול להתאחד עמם, ואינו יכול להגן עליהם בפני גורלם ושיני הזמן המגךמות. אבל הוא יכול - אמנם, לעתים - לחלום אותם. ומשורר יכול - שוב, רק לעתים - לכתוב אותם. משורר כיעקב יכול לחופכם "למילה; אפלה, ממיתה ומחייכת", לאמור: לתמצית החוויה האנושית. שבעיני הנפש הקרועות יודעת מאין היא באה ולאן היא עתידה ללכת. ואת זאת יעקב כבר יודע, אך איננו יכול לספר לנו , עדיין. צבי עצמון גליון 317 ךמתו ומישה רכב חמכס רבחצ 1986 ךאי ןקע טני ;דעדציילן ביעק דבס רחוס תהנח להמטלט רהשי רהקצ הוהיפ ןכא , ואינ דהיחי לשמנה ממו" פואטי ןמ!! עמאמ טקומ ט~פ דמי רצ .חלום בנוק רומיוס םע האם. דמי ןזאג וזי דררעדטע סררא ךאי ןקע טני ןדעדצייל י T T םבשירי םאחרי תמככב םהא - רסיפו הבריחת תביערו עשייג דררעדטע סרר~ לכ'ררע ןשרר!!ג פ t' טדשעמ רוסיפו והצלת ווהפיכת לש הבנ טהפעו שלאי לש ,מילים ןאר לורע ךאי יזי ןז~ג רצ וזי י פ t' טדשטיי ןזי שאי לש ההשפ תהעברי ץבאר ישראל , רחוז קומעסי תא ביעק רבס םהאד רשבג בוש ולילדות , ילימ ינקותו , כמו ןאי סדגע ןפר רשר t' ,כקייט הרוצ זלאחו יבשורש עצמיותו . וכאן , רבקיצו תמציתי , לורע ךאי ןזע t' ז ןאי ןאיי ם~טע ןפר ןמיי למרי תהופכ םהא ההמופיע ובחלומ תלכוהנ ההשפ - וז תשפ בה~ ךאי רפאדר t' טנדל ןמ!! מ t' עמ ןאי t\ טרר~ד ההיציר השב ביכתו תא ושירת , תא ונפש ,המיוסרת תא t\ ןפינצטעד י יי t' ס הדעד t' טדגע ןאר t\ שמייכלענדיקן . .פנימיותו הונדמ רשחוס תהנח המטלטל , יחי קמאב תלהישרדו לש ,האם ןבפולי לש האירופ תבשנו םהשלושי לבצ ,השואה ועבר לא הילד , לא ןהב , וועבר ,מוטציה התמור :רוחנית י"הפכת תא יאמ הלמיל ,אפלה הממית "ומחייכת ןמ םהמעמקי לאב להכ ןנתו ולרצונ , חלכו יהפנימ יהרגש לש רהמחב - אהו ועצמ ימ ךשהופ לבהב ופי םברגעי לש החולש תא ןבזמ בשיעק רבס ההי רכב דמאו ,חולה החית יל ראית ואמ .למילה וז התנוע ,תודעתית םשבעצ תמאפיינ רדו השיח לש םמילי ,ספורות זוא יאמרת ול ישאנ םאתרג םשל לש יבנ רהדו יהשנ .לשואה וכאל םשהוריה והצליח ומשירי .ליידיש ללהינצ ווכאל לשכ םבית בחר םעליה - תאבו ןישורו וא אהו חשמ הוהוד לי • גאצ" וא דעוד ופל רהצעי ;יותר םבשיריה שי תהתייחסו ילדאבונ , תא םהתרגו אהו רכב אל קהספי .לשמוע העמוק ,לעברם קוהחל ההז םבשירת אהו ןאב דהיסו יבחרת םלתרג תא רהשי אלאמ - י'איננ ליכו .לספר' ןהמכונ תא םעולמ יהרוחנ יהשיר תוא ;זהותם םובעצ רהשי אב רודיב יאל ןכעי יוידו , הכמגל דסו לע וכתיבת ךתהלי תההתגבשו לש ההחבר תהישראלי הוהשיר תהעברי חוכמוכי ךשמתו בהעיצו יהפיסול ושבשירי תפורצ תליריו השחובר תומתחבר ,בארץ האחוז רבעב יהיהוד יהגלות ןמ ,המעמקים תליריו התחיל ,מהוססת וכמ בסתר , ךא ,הזה אול ןנית םלעול קלהינת ממנו , יכ אהו םג רמקו ,עקבית עוה"רג לש "חולשה המתגל חככו ףהעוט תא לש חכו יויופ לוש .משמעות םהמילי יבניגונ ,אהבה השבתוכ םג אהאמ תהופכ :למילה המאי רבז'דנ הדבק ןבאסמא םבן-חיי רינוא 2007 בששת הימים באל.ער שי יעקב-שי שביט N ין כמדומני מקום לספק: מבחינה תמטית המאפיין היותר בולט ביצירתו השירית של יעקב בסר - לכל אורך ארבעים שנות השיר - הוא הביוגרפיה הפרטית והאישית. מהלב הזה זורם השיר - כמו הדם במחזורו - אל הביוגרפיה הישראלית הקולקטיבית, וחוזר חלילה. לא אחת שלוב צמד הביוגרפיות אפילו באותו שיר עצמו. אני בחרתי להתמקד באירוע אחד, חד-פעמי, שחווה בסר בן ה 33 במלחמת ששת הימים באל-עריש. אירוע זה מצוי , בגלוי או במרומז , במרכזם של מספר שירים, והמעקב אחריו לפי סדר הופעת השירים ריתק אותי במיוחד . השירים הראשונים נכתבו בזמן המלחמה או בסמוך לה, ופורסמו בספר עופרת שבירה, שיצא לאור ב 1968-. השיר הראשון, שנפתח בתיאור קצר , נינוח ולא מחייב רגשית, מסתיים כך: "אלך; אל שלולית המים; / ואקרצף; בחול; ובחוד הסכין; מבין הציפורניים; שרידים של דם; אשר אינו; שלי" ('הדם שאינו שלי', עמ' 59 בקובץ הנה, מנשבת רוח>. כיוון ש"הדם אשר אינו שלי" אינו מפורש, חזקה על הקורא שינסה לשחזר-לנחש של מי הדם, באילו נסיבות הוכתם בו הכותב וכיו"ב. 'בן אדם מת' <עמ' 64 בקובץ הנ"ל> נכתב ללא ספק בעקבות אותה חוויה. הפעם אין בשיר דם, וכולו הזדהות רגשית עם האדם <הזר , ה"אויב") באשר הוא אדם. פתיחתו: "בן-אדם; מת.; מצח בחול, ז:זביט; בפ~י ..•", ובסיום: "עכשיו; בצל התמרים; אני נופל להרימו אל חוד הצמרת ---"; שני השירים הללו משובצים בתוך רצף של שירים מסריטים <הנה, מנשבת רוח, עמ' 65-55(, שבהם חוזרים שוב ושוב תיאורים של מוות, חוף הים באל עריש, ועצי התמר על החוף. אזכורים למלחמה ההיא ולחוף הים ההוא חוזרים ב-שירים בהליכה הזו , שהתפרסם ב 1969-, ו ב- 'בלדה, בחולות אל-עריש' <הנה, מנשבת רוח , עמ' 93(, אף הוא כנראה פריה של אותה חוויה שאינה מרפה. "עם בוקר אפור ומלוח; בחולות אל-עריש; איש נפל; וראשו בגלגל החמה" נפתח השיר; אלא שהפעם - במקום התייחסות אישית לאירוע - פורש לפנינו בסר בלדה, מעין אגדה אוניברסלית שהיא מעבר לזמן ולמקום: הרי מלחמות כבר היו , ומי כיעקב חווה ויודע. האם זו הדחקת החוויה הקונקרטית ? או שמא דווקא, במתכוון' העלאתה לשלב של תובנה כוללת יותר? שבי השירים שבגינם בעיקר נכתבת רשימה זו , נכתבו ממרחק של זמן • הראשון התפרסם ב 1990-' כעשרים שנה ושתי מלחמות נוספות לאחר אותה חוויה מכוננת מ 67-, והשני -ב 2001-, למעלה משלושים שנה אחריה. באשד למורת "מותה של המטפורה" יוליאן טובים :פששת-הבמים נאל-עדיש, ידיתי נבחבל :••:•-T• ו ::•• T "T •:-T ~~וי ,Wו:; 9 נ;וע.ד ~לי ל;:ו~לט 7 :;כווז ם~ו:; w ~דק,נו ~ת ,ח~'סד t:t יג:יי אות; נכסת ע.ץ-ס~ר ~ב ;:iw ח·~ הרךיד ל~-ז ~~s ר והניח וrתרא על s ניר, הוא -,ס~ fדו •~ TT -T -• :• ם~/' ~ת ע.י~יר י ז jZ ף ר;:ו V? ~יל ~ת ו"אשר ךתרן-~ךי-~דן סקיא ק.~ף ~חב ~חול ךם על נעלי החבל שוי . • :• T --•• -:- ~rנ,-~וv ל~ז:רי ~י סרף זto77P ~ה ~1J ף בכאחד הז.פצרים הנ;רחים אל הבם . :---.:.-:.·.· - ך~ז wo ;נז:רי ,ן;יל!' יול.ק, ו~~רז:וי מרס r~w ל הןרפtז~ס ם~~~ לא ~ד~רז ~ראש w וי ד~~ת מרתו ד wעודיז w ל ס~~ית לעשרים שנה נזקק בסר כדי שיוכל לכתוב את הווידוי האישי המפורש הזה: "בששת הימים, באל-עריש, יריתי בחייל; מצרי שהסתער עלי". משם עובר השיר לתיאור ריאליסטי ופיוטי כאחד של מות החייל , ובבית המסיים - הפואנטה. ליוליאן טובים, שכותרת שירו מופיעה כמוטו, ושאיתר משוחח בסר בסוף השיר, יש נגיעה לעניין, שכן הדיאלוג הפנימי עם טובים כרוך ביכולת לומר את מה שאי אפשר היה לו לומר עד אז. אבל בנוסף לעצם הכתיבה הישירה על האירוע, מה שבסר אומר הפעם מפורשות הוא, שהמשורר שבו רק שני הוא לאדם שהוא-הוא, ושהאדם הזה אינו יכול - פשוט אינו יכול - לבטל או להדחיק את אירוע ההריגה בנימוק של "הבא להורגך". אותה חוויה ניצבת כל הזמן מול עיני רוחו ,כתובה בגופו <הוא יורה ב"מצרי שהסתער עלי להימלט לכיוון הים" וסופו שהוא הולך "כל המלחמה יחף, כאחד המצרים הבורחים אל הים">. ובעוד שהחייל המצרי נורה ומת סמוך לאחר מכן היורה חווה את "מותו לשיעורין" שלו עצמו מאז ועד -- עד שלאחר עשור נוסף הוא שב לאותו אירוע מכונן פעם נוספת: גליון 317 כשישים ושנע. ~ןקנ םיקזטזtכ ו w בע, כן;ץנ גול ~ל i ויש. לא ~~יחי לי ~י 7 ירן סד~לים w זא~רי סחוף סד.ן.נ;ןי ,שיcז ~עייי נרזק,ם v ~ברנ;ןי לר ,ם~~ ~z;והm קיא ~n ומר גול סגע.ל~ם יWל י ס~ךופרת ~ין כ . ה וב "ה ך~ e;ת vד i? לים ~ע~ ה~;:: וח~ה ר~מ ~זקים ~~ך'ירת סז;נק;~נר n גול ~tי'Tv· '~~ב אל ~9 לח דגי~~י ה~ר~~ ןעוןם. w וא סזקל~נ:רי טקי:;~י~י~ ~n ד i ~ה ס~ף-~ן w ס~ה ~~ויי w ל'א למרנ:רי ן~יי: ו;נז~רים ~ד~ז w ל ;פ~ n סד~לים, ~כרז , םז:די ~נזידים חם עם. ,יג~י:~ לא זtזיו::נ;ז• ל~~ ~כ?ג:וי תלס~'ל j? ה איז:iס ~בע יל.רק ס~~~וtה ~ס~פרת w~ז 1f תרר ~י?ירן ד i?לים W !עי r.ז'הה~ז.rו ~מר ~זקים תרזtך~~ ל~גי זק i~י~ ארוכס ך~זקע~ שךכr~ ~זקכ~נ i ת iJןiןה~ Wל ,בי~;:~-לןז ~~יז נןיר ה~~ ~~~~;; הפתיחה, קונקרטית ומרגשת כאחת, מהממת: "בשישים ושבע, בקרב על; אל-עריש, לא יניחו לי מיליון; הדקלים שלאורך החוף הרגתי איש ..."; אחר כך הדם על הנעליים האדומות, והתיאור הנפלא של הדקלים המקוננים. ו"אני לא; אסלח לעצמי כנראה לעולם" - הן על המשך הלחימה, הן על כך שלא הצליח - לתחושתו - לתת ביטוי ראוי "לצעקה ההיא" כנגד זוועות המלחמה וזוועות נוספות שעוללנו וממשיכים לעולל' חיילים- כובשים שכמונו' עד עצם היום הזה, ושדקלי אל-עריש שנעקרו אז וניטעו מחדש בתל אביב "שאין עיר יפה מיופיה" הם רק סמל להן. ףוידוי אישי לסיום. כשקראתי את השירים לעיל בירכתי בלבי אותו פקיד זוטר בשב"כ <אז: השי"ן-בי"ת> שתייג ותייק אותי בשנות החמישים כ"סכנה ביטחונית", ואף שבכך לא פטר אותי - קצין צעיר - משירות מילואים, שובצתי בכל מלחמות ישראל מאז בדרג בי: הודות לאותו פקיד אני לא הרגתי איש ולא חוויתי את "מותי לשיעורין". יעקב בסר, קומוניסט כמוני אז, לא זכה לכך משום-מה, אבל זיכה אותנו בחוויה שירית מיוחדת של משורר שהוא ראש לכל איש מוסר בכל מאודו' כזה שעליו כתב שקספיר <בסיום "יוליוס קיסר">: "חייו נאצלים היו ומזג-/ יסודותיו שלם, עד כי הטבע; יכול עמוד וקרוא קבל עולם:; מרץ, 1970 אל-עריש, 1967 • אדם היה זה". ינואר 2007 מתוך מישהו כבר מכסח בחצר 1986 ו באותו מקום מחוץ לחלון אני חוזר אל עצמי "אני חוזר אל עצמי; כמו שאמרת, ידידי המקנטר; במסע הפנימי בין בית העלמין לבין; חלון בית החולים של אמי; הנפער לקראתי; מלמעלה; אני מתעכב, קושר שרוך נעל, וממתין; שני המתים שלי מתהפכים בינתיים; בכף ידי". אחד השירים הנפלאים של יעקב בסר • אופן החזרה אל תת ההכרה ואל ההכרה המלאה של הפנימיות ושל החיצוניות. של בשר ודם. בסר הממשי' שלוקח אותנו לפינה בחצר ומאיר בזרקור העט את הבן האדם ההולך לבקר את היקר לו מכל. משתהה בפרוזדור החיים מול המוות. מסלול ההליכה אל האם החולה עובר בכל איברי הגוף ומאט את קצב ההליכה באופן טבעי . חלון בית החולים מוביל למקום בו הכרטיס הוא לכיוון אחד בלבד. בסר בהילוך אטי של סרט המוח מתמהמה. הזמן לא יברח מבעד לאצבעות של אלוהים. כולנו בשלב מסוים מתכופפים ורואים את האדמה כקרביה של שוקולד למריחה לתולעים ולרימות. לולאות השרוכים אינן פרפרים שיעופו לשמים. הן המתים הפיזיים שעברו גלגול נשמות, והכל בשליטת בסר הממאן להיפרד. והנה יעקב אתה באותו מקום מחוץ לחלון המת שבתוכך • עושה סלטות באוויר ומנפח את בלון הגעגוע בחצר האבן שהיא חלקת האלוהים הקטנה של שירך לעד • אבי אליאס אבי ח;ןך אל עצמי . : -:· .. .: :p מ; זP,t' ~ךגכ, ;דידי iC??iJר~~ ~~9 ע iJי~י~~ ~ין ~ית ryןי~?~ ?~ין o ל;ן ~ית :ב n ;לים ל,Pזיpז~ iJר~~~ לקןא .t} י ~?~נזלה י~~ ,ב~ע~~ ק;זקך זקר;ך ~על' ף~??ז:וין שני המתים שלי מתהפכים . : -: . . :· ... -.. : בינתים ף~fנ ~די 24 גליון 317 מתוך מישהו כבר מכסח בחצר 1986 מישהו כבד מכסח בחצר •1 ~ויו ?9 גר ד:~ ~ת ןרוכrס ע.ל Qף ס !t ום ?דלרם קולות, ריחות סד. w א שז.פישהו נככר מכשח נחצו • • T •: -• • -: T : :• • :• בכל זאת, כאן השיר הוא ביטוי למעין ניסיון אחיזה בחלום, שיתמוך לאחר ההתנסויות והכאבים, החבטות והנחמה - בידיעה שלמרות הכל' למרות כל אלה אנו בכל זאת כאן' בחיים ואולי גם במקום הזה. זהו יעקב בסר' שלמרות ילדות ונערות של מכאובים ~מר - ~~~, ~ת גוף סננ . ק.ר ןא:רו סס!ה גם נחמה באהבה חדשה, בהורות חדשה, בחיים בארץ חדשה ובהסתגלות לשפה אחרת. וגם אם אתה כואב את ~ש ןס~סז ם.ע~~ q לרם תאדןi? סךקי'ה והתנסויות חיים לא קלות, בהן פחדים והתנתקויות, מצא w וא qzמ · ק ~כע.ד ל q ד~י סז;וריס י~~? W~זf~ו סךם ו z ~וימו שולי שמים בעיניו T •• : ' -T " אר למות ~ז ;:ז~ןננרן wיכr~ד ז~~ ~q מ'ק ~ף הוא ~f;כיwגכ q לף נו~ת ז~' ר .רוה w ל יום וז~ד מיוע. ~w ב זמז י~~ ה~,, w~~, חרדס z~ם w ל ז:וינרק, כדר ןמז ןמד ~ה ס~ה ם.עpזסwכ q לרם ~~רם סמק ~ם ל ' א ~~יון ?ס~~יrכ אות לערלה שחיתה, שוותה אותנו :-: ד :•ד : ז •.••:T T ~ע.ין Q י~ן ןךןארן הארץ ואת דרכה וחולק עליה, היא שלך • שנים רבות הכרתי את יעקב, נפגשתי ושוחחתי עמו' ואף פרסמתי שירים ב'עתון 77', הוא היה אדם דעתן' בלתי מתפשר' אם כי פרגמטי בנושאי יום-יום, שכאב את המצוקות הכלליות וביטא אותן בלהט בשיחותינו. הוא היה מחויב ועיקש. עשרים ותשע שנים התמיד' ללא הרף, בהוצאתו לאור של 'עתרן 77': זאת, תוך כדי כתיבתם של חמישה עשר ספרי שירה, עמידה בראש אגודת הסופרים והקמת איגוד הסופרים. הוא עודד משוררים וסופרים חדשים וצעירים וקירב עמיתים ותיקים כדי לחדש ולרענן את היצירה הספרותית, ואף הקים הוצאת ספרים שהוציאה לאור בעיקר ספרי שירה של משוררים בראשית דרכם. בשיחותינו הרבות שאל יעקב שאלות נוקבות על הווייתנו ועל דרכה של ישראל לקראת שלום, כמו גם על אורח חייה עם עצמה, עם שכבות המצוקה בה. אהבתי את דבקותו ואת האכפתיות האינסופית שלו והערכתי את תרומתו הייחודית ליצירתיות ולספרות הישראלית. ש ~t ותר בארם גרביה של הנפש ,''•T '.'T : '.' : " T.''-,''.'' גד יעקבי מי יודע אולי עכשר •2 T : --' ןק ס q:;זטר n, אותרת ס~ז , 'פות ~1ח ' ל ע.ל עור ;:זגןף סוךי 9 ךכ ןסן~ע. ערר r:ז~י סוךי~~ה ע.ל םי~כrסfi ~ij ם'~ נוגע. ךלא נוגע. ~מר ,ל~ן~ ~ם הוא ד~גכק ~סופר w ל י~י ו zףלזr גם ס 1q טרת ~פרךחר n י~נ;ו~~צרת לזויי~יז גום ~ל ז;ונוע. nV? ריךים זגויןה qiJ~טו n, ~ם סז , סר~ז לסזלם, עמ~ז:tל כז;והרם לזt11 ה ~~i? ~ה ףיגזt ~~,qz מ'ק ~מר ם.עiזםרלזtזt 7יי~ע.ד י~דוtל סז;וויס םלiו~ .ריחו ךךשומו רס~י~~ם .קןח;ת ךלא וראות ו!ה v ארת ת~;פזזtו ל Q ~טרת, תרם:~זt~v 'י לא 'ע.ם סהו~סה הךיז:זךזt :;כוךיע.ט לעבןת היותנו פה . ,. ז -:·.·.. ינואר 2007 t מתוך אגורפלב 1990 ו אגררפלב מעבר לקיר' מכה מאז קראתי את השיר הזה לראשונה הוא מטריד את מנוחתי. אני שבה וחוזרת אליו בניסיון לפענח את קסמו המטריד' ובו בזמן - גם עכשיו' כשאני כותבת עליו אני יודעת שיופיו ועוצמתו נובעים מהיותו בלתי ניתן לפענוח מלא. מאותה שארית שאינה ניתנת לדיבוב, הלכודה בתוכו' כתם חמקמק המסרב לרחוץ באור. יש משהו עוכר מנוחה בסיטואציה השירית כולה, והעכירות הזו נובעת מהיותה, בו-זמנית, בהירה, פשוטה ותיאטרלית - ועם זאת, בלתי ניתנת לתיאור מדויק: הוא ~ד:ז ~ע.דר לקיר 1~1 ר ~f. ה נאגר i פלב זעיר :••• נ J.. ז . ~ע.דר לקיר ש i ??נזים ק i ל iJ~9. ף ~לו ר~ךr ס~דלנות איזו דרמה מתרחשת כאן? איפה זה ה"פה, בצד זה של החיים"? היכן נמצא הקיר שחוצץ בין השם והכאן? נדמה, שזהו דופן הבטן המתוחה של האם, שמתוכה מתדפק העובר הלהוט לצאת; שהרצון העז' המוכרחות חסרת הסבלנות הם של המתעקש להיוולד - מתעקש מבלי דעת שהוא נולד למותו' שכל חייו הם חניכה ארוכה למוות. אבל אולי המתדפק הוא זה שכבר-נולד ומת-לעולם; זה המפלס עכשיו את דרכו' מתרונן כפעמון ואדיש לכאבם של הנותרים מאחור' אל העולם-שמעבר - עולם המתים השומעים אותו ומחכים לו' ותמיד חיכו לו' מנענעים את העריסה שבה ישוב ויישן. מתוך המרחב הטובעני הזה, שגבולות הכאן-שם, חיים- ומוות שלו מטושטשים ומתמוססים, עולות, כתרנים של ספינה שוקעת, שתי תנועות מובחנות: האחת, תנועת הווקטור מלא העוצמה של האגרופלב הזעיר. השנייה התנועה המתכנסת אל עצמה של האם, תנועת ההתמסרות המיתית של אהבה ויגון. כל המופרכות של הקיום האנושי' היופי והקהות שבהישרדות מגולמים בנענוע-נדנוד הזה, המבוצע "בשקידה". בין שתי התנועות הללו נולד שוב ושוב מרחב התקווה והתשוקה והפחד להיות, כמו גם לחדול' של השיר הזה, ושל החיים כולם. תהי נשמתו של יעקב צרורה בצרור החיים. אורית אילן ופ ' ה, ~~, !ה לpז ;:זם~ים ~ם ת~;~ג?ו ~o/ קיךה ~ר i ן t;i? ז ~ל tt ר~~ה ~ 7 ~לים 26 גליון 317 מתוך אגרופלב 1990 קול קשה ורך' חד-פעמי ואז בחירה של שיר היא סרג של קבלת אחריות. האם יהיה זה ננ ' ~ו ~r:יי ~לינ:רי שיר מייצג? מייצג באיזה מובן ואת מי? - את המשורר? ~w יב ~w ה לי דיז:r~;:סן ~י:ז את הקוראת ? את המשורר כפי שתופסת אותו הקוראת ? ליעקב יש שירים רב-כליים, לתזמורת גדולה, סימפוניים. ~יפ ' ה, ~יפה ,ן;ז~ ~~דז:די ~ת ינ;וfנע ולא ענית. • T : אלה הם השירים העוסקים ב"שאלות הגדולות" של הגירה, שייכות וגלות, של זהות אישית בהקשריה הרחבים הלאומיים; תרבותיים-חברתיים; רוחניים. אלה הם השירים שאולי מזוהים עמו יותר מאחרים, ואולי "מייצגים" את קולו המיוחד בשירה העברית של ארבעים השנה האחרונות. אבל ההקשר הנוכחי הוא הקשר עצוב מאוד , אבל מאוד , של פרידה, ולכן בחרתי בשיר שעוסק באהבה ובפרידה. שיר אינטימי , קאמרי . הדובר בשיר זה קם בוקר אחד ומגלה שאהובתו "עזבה" אותו , הוא מתקשה להבחין בה; וכשהוא מחפש אותה, מדבר אליה, הוא מגלה גם שקולה אבד בשבילו . לבסוף הוא מוצא אותה כמו באקראי ובמקום בלתי צפוי ~ז , ~~עט ~ס~ח ס:זעת ~גע י~~~ כ~ך~ה וד~ינ:רי ארסו צ;~ה ~י ~ע ינ;וfנ. ~יו W ~ז;ו ~~סז;ו ~ל תרו 'ל;!'~ י r:י wדז:וי , ה~~ םיז:rקז;צ דק ~ל ת;דן ס~ו~ה, חשבתי מעט ננחמלה ב ב T :• : -: • -T ולא ידעתי אם זה טוב אר רע, אבל : -ז :•••••T ר T ד w ד~ינ:רי יי~זrל לרז ו;נןה, דכרז:וי אל עצמי . ואז ענית. • T T : ' 1 • :• במראה. הוא רואה אותה-רואה-אותו , מתוכו . המראה, שבדרך כלל מזוהה בתרבות כסמל של גילוי העצמי <כנפרד מהזולת>, ממלאת בשיר זה תפקיד הפוך: היא מאשרת את אי-הנפרדות דווקא כעיקרון מארגן של העצמי . מכאן ואילך הכל בשיר "הפוך": האוהב הוא מעין אב הממלא את התפקיד המזוהה בתרבות, בדרך כלל , עם האם - הוא מדומה לאדמה שהאהובה צומחת אל תוכה. ואילו האהובה, שהיא גם מעין בת, מדומה לעץ <סמל פאלי> שצומח הפוך: במקום החוצה, פנימה. היא חודרנית ופולשנית אמנם, אבל אין לה קיום עצמאי מחוץ לגוף האוהב. אבל , אבל: היא גם נמצאת בכל. היא גוף ורוח, מוכלת ומכילה כאחת. השיר מציג שאלה בסיסית, בלתי פתירה כנראה, של הקיום האנושי: האם אהבה מיוסדת על אי-נפרדות <הפנטזיה הבראשיתית של היות כגוף אחד> או על נפרדות <אינדיווידואליות, שני קולות עצמאיים ומובחנים>? ואולי השיר אף מציע את הזיכרון ("בשרך המתוח שמתחת לעורי") כסוג של "פתרון": פרידה בעולם המציאות מאפשרת את התממשותה של פנטזיית אי-הנפרדות בעולם הפגימי • בזיכרון האוהבים נהפכים ממילא לגוף אחד , לרוח אחת. ויעקב, שלימוני הרבה כל כך - על שירה, על החיים, על זיכרון - ישוב ויסכם אולי , בקולו הקשה והרך , החד- פעמי: "ולא ידעתי אם זה טוב או רע". תמר משמר ס:ית ~יו יכ:ם, יכזכי~ית, ,ה.ל~~י 1כנכ ' ל י~~ן~ינ:רי סי~זr? ~ת ~ף ~יד על סליס קirזננזrקלנrסך ~ל דנr~זr לא נ:זגז:זז:די ~י יו:ז?ש~י:rwע~~~ ור~~;:~ סית~זr ~~נ::וסת ןע;ךי . ינואר 2007 מתוך אגרופל ב 1990 Pani Besserowa פ;סעת של~בת זד;עה עם אנא • T : -: - בשיר אחד, קצר, כל כך הרבה אהבה וגעגועים, בלי נח~שת פנים. דגל א~לה של~חה :-T•:•:• ו -T : T T שיוזכרו ולו במילה אחת. הגעגועים הם <אך זאת אנו ~זנ~ק ל~~ים. ij ~~ים זק.?ה ,םי~; מבינים רק בסופו של השיר> לא רק לאם שאבדה - הם הפנים שלה. הפנים 0 T -T •,• "T לעולם שלם שאבד. איך גורמים לגעגועים לקום ולהיות, וגם הצלם לא מי י;דע מה. אבל שמוזכרת בשם השיר? אנחנו מתחילים ממבט בתצלום T T • • • T ---: -: - ישן: פוסעת שלובת זrעורז עם אבא; נחושת פנים. הפנים ס,י~דית וכךה. ttv ף דVז~.q ~ל זק.~~ז סוגרות את המשפט הראשון' אבל באופן מפתיע המשפט אחת מ~צלת בנש~לי הנ;בע T •• - : :· :· הבא נפתח ברגל. לא סתם רגל, איילה שלוחה; בזינוק - ש~לש לצד. ---T :• מפ;לניה מנית פ;עלים Pani אני הולכת עקב בצד אגודל בעקבות הכותב. הגעגועים, .- :ז ,...:-., Besserowa האהבה, הכאב מוליכים אותו' מוליכים גם אותי . אל הפנים שבאופן מפתיע, מאוד - משום שאנו מצפים כעת לאיזה תיאור מפורט, מדוקדק יותר שלהם, מסיים <מלשון מסוים> ולו במאפיין כלשהו' ולו בפרט - אינם מתפענחים. ובלי- דעת ציפינו לפיענוח הזה. דומה שכל הבית הראשון הוביל אליו . ולא היא. במקום זה אנו חוזרים <מתחיל בית חדש> לסיטואציה המקורית, ולמה שנותר בעולם ה'ממשי': לאובייקט שמתבוננים בו: לתצלום. כבר לא רואים אותם כל כך' את הפנים. בעצם. הנייר' הזמן וגם הצלם לא מי יודע מה. אבל יש דברים שאי אפשר לקחת ממנה, מפאני בסוונה: הצדודית חדה. האף ישר. הרבה אנו למדים מתוך המעט שמובא כאן. כל פרט שהובא - נבחר בקפידה. מכיל בתוכו את האדם, האשה כולה - מ'נחושת פנים' לאיילה השלוחה בזינוק קדימה של הרגל' לחדות הצדודית, ליושר האף. חבל' חבל' אנו מצרים ביחד עם הכותב, שעין אחת מוצלת בשולי הכובע. והקריאה ממעמקים, שבאה מיד אחרי שהמבט סקר ומנה את המעט שנותר ולא מנה את כל הריבוי העצום שנעלם ואיננו עוד' ועדיין הוא מוסיף וחי בתוך הכותב, בתוכנו' הקריאה הזאת היא כבר גם קריאתנו שלנו : הוי' קליאופטרה שלי' יהודיה ענייה; מפולנית, מבית פועלים - פאני בסוונה. אין מה להוסיף. אין מה לגרוע. הקריאה, שבאה מלב קרוע, קורעת לב. במעט מאוד מילים. שנבחרו בקפידה. לא על ידי הכותב, כך נדמה <כך צריך להיות בכל שיר טוב> אלא על ידי הגעגועים, הכאב, המבט עצמם. דורית פלג בלי שיוזכרו ולו במילה אולי מה שהכי חזק בשיר הזה הם הגעגועים. נדיר למצוא - בשיר? איך גורמים להם לשוב ולחת חיות אצלנו' ~דד לא ד;~ים fל- fך ,ijד~~ ,ז~ךז:i הקוראים, שאיננו מכירים - עד תחילת הקריאה - את מי ?~נים. שמושך' עוד הפעם, הניסיון להחזיר מה ששוב אין להחזיר מושך' ל~נים. הפנים שלה יפים, הפנים שלה. ה;י , קל.א;~ 1;? ןה זק.לי , ;ה~ר:ה ה:~~ הפנים גליון 317 מתוך אגרופלב 1990 יום יבוא, והמציאות הכמוסה תהיה לכשירווח לאושר לעחו ובין מערכת היחסים בין יעקב בסר לעוזר רבין השתרעה על פני שנים רבות. אציין בקצרה שלוש מתחנותיה: ז:; 2' ום י~~ ינךןז דןום ו~נ;:~ ;:זג~ף תחנה ראשונה • השיחה המופלאה שערך יעקב בסר עם רבין ושפורסמה בספר שיח משוררים <עקד, 1971(, סtכל12' וח אש~ב ואחדש את ח !Jי שיחה זו , שבה בסר ממעט לשאול ורבין מרבה לענות •::·•:-T- ר ·· ·: <נראה כי חש באוזנו הכרויה של המראיין שיצר אווירה נוחה לווידוי מרהיב>, כונסה כאחרית דבר במבחר שיריו של רבין שנערך בידי טוביה ריבנו <למה לא תקום? והברק, קשב לשירה, 2005(, שיח משוררים הוא שכיית חמדה בעולמה של השירה העברית והפגנה מרשימה של יכולת הקשבה מצד המשורר יעקב בסר המאזין לעמיתיו , רובם משוררים-מהגרים כמוהו , כגון יהודה עמיחי , טוביה ריבנו או בן-ציון תומר. תחנה שנייה • הגיליון המיוחד של 'עתרן 77' שהקדיש יעקב בסר לעוזר רבין <גליון 227, ינואר 1999( ובו ציור דיוקן המשורר על השער <שצייר עמוס רבין>, שירים סיי;וfנ~~נfו;ל' ~ל ת;ן ;:זזפוךעות ראשי יפרח נ~עלות שירה לשא "/ T • -: -: -: • • יועתי זrתרמוב יבדם -r•::T- ז ~שיטי Q ידרת ינF";P. ים ~ז??בת w~ש •;:r ו.ב ~ry ~ה ,ם!זtל זו Qיס w ל ןקוזזכה ~צוף כע.יי~י יכנ~יזt וד w ח~רב ~צוף ז:ו"יי ~אוב .וה'~ ה~ך~~ ת~וtל ~~ייי ,ה~~,ק w ט:כשי מירזת אל זרית של ח s ה .ז •". ז ·".. ·: שלו ושיחה עמו . תחנה שלישית .השיר הצלול 'לכשירווח', מהיפים בשירי בסר , המוקדש לעוזר רבין . השיר נפתח בהצהרתו של מי שנדחק בשל נסיבות ההיסטוריה והביוגרפיה אל מעמקיו שלו והוא חש כ"חרצן רדום בבשר הגוף". אולם אין זה חרצן המוותר על החיים ומתכנס פנימה אל שתיקתו ואל מותו. זהו חרצן עיקש הממתין בסבלנות ומתוך תקווה לבקיעתה של עוצמת החיים. הבקיעה תתבצע באמצעות הכלי היחיד השמור למשורר, שירתו. יום יבוא, מבטיח בסר לידידו עוזר ולקוראיו , והמציאות הכמוסה תהיה לאושר: אושר של התפרצות שירית ושל שמחת קיום. בסר מתאר את המראות במונחים מתחום הצומח, כמעין תחיית אביב וקיץ אחרי תנומת חורף אירופי: "ראשי יפרח בעלוות שירה שלא; ידעתי כמותה ובדם; ישוטו סירות צחוקים בשלוות שמש. הלב; יהיה לאגס, ועסיס של שמחה יצוף בערוצי שפתי", עם זאת, אדם שחווה ילדות כמו זו של בסר איננו יכול להיכבש באופן שלם בידי השמחה, שכן הרווחה המשתכנת בנפשו והחיוך העולה על שפתיו נושאים בחובם כאב של מי שתמיד זוכר אותה "צלקת עמוקה מימי המלחמות". כאן נמזגת מלחמת העולם השנייה, שאותה ידע כילד בפולין וברוסיה, עם מלחמות ישראל שאותן חווה כבוגר. ומעבר לאלה מלחמת השירה, שלה הקדיש את רוב חייו הבוגרים, מלחמה שמשורתה שחרר רק המוות, ושבה, כך נדמה, יעקב בסר ועוזר רבין שירתו באותו הגדוד. ת~~ ה~~~ ו;ייזגי ;:r~?זכמ;ת wד:~ז:יי . רפי וייכרט ינואר 2007 מתוך אגורפל ב 1990 המחיצות הדקות שבין הפרטי לכללי 'התערבות אישית בענייניה הפנימיים של מדינה זרה' לפני כעשרים שנה, בספטמבר 1986' זועזעתי' כרבים אחרים, מראיון טלוויזיוני מרגש מאוד עם מריאנה זילברמן' שבעלה עונה ונרצח בידי קלגסיו של פינושה. אחרי רצח הנשיא הנבחר של צ'ילה, הסוציאליסט סלוודור איינדה, ננקטו בצ'ילי' כמו בארגנטינה, ובחסות ארצות הברית, שיטות רצחניות לדיכוי השמאל והיסודות הדמוקרטיים. בין הקורבנות היו יהודים רבים, אך ממשלת ישראל נמנעה מלהתערב. בעקבות הראיון כתב יעקב בסר את השיר הקשה ועז- הביטוי הזה - 'התערבות אישית בענייניה הפנימיים של מדינה זרה'. לצערי' רק מתי-מעט ממשוררינו אוזנם ולבם כרויים ופתוחים למעשי זוועה שנעשים במרחק אלפי קילומטרים ממקומותינו' ולא רבים מדי קשובים למעשי נבלה שנעשים, כביכול בשמנו' במטחווי שעת נסיעה מביתנו . יעקב בסר נמנה עם המעטים שלמצפונו ולרגישותו היו חיישנים, שקלטו את גלי ההרף של מעשי הרשע על פני תבל ומלואה. ביובש מצמרר "מדווח" בסר על העינויים שעונה בעלה של מריאנה. אולי האמין שאין צורך להאריך בתיאור הזוועות. אולי קיווה, שקוראי העיתונים לא פסחו עליהם, וקראו על הנחטפים שהושלכו ממטוסים, על הזמר והמלחין ויקטור חרה >, אתה מתאר את האמת כמין גידול פרא של עור אדם, הצומח במקום בלתי צפוי - והאמת הזו לרוב מכאיבה, מפחידה, ורק ברגע מסוים אתה צועק אותה וקורא בשמה. - ד :ד 7 ~ךר ס !t רם, ל~~ לא !ה זקקר.ךה, !ה א?? iתיt7~ נר~שרת מרים איתן ז~ד?? ~ת ~~ימרת סךם ~~קישרת םי~,~~ ק~~ים רטדו~ים ר!ה כי~~~ .~;ך rז~w יוזה .~;ךה~~ סובור ס יכrw ו~ w גכ~לה ג:ר vfגכ i?. ף ~tזם. ד~ז דגע, ~אילי, אלוי ::וגה !ה .א~ האמת כמין גידול פרא נהוג לומר כי מיטב השיר כזבו 'אולם היופי של שיריך' יעקב, הוא דווקא הרצון והדחף להתקרב לאמת ככל האפשר' ויחד עם זאת מתאפיינת שירתך בפיכחון הנורא אל מוגבלות יכולת המילה לתאר את מבוכי הנפש ואת סערותיה. "יכולתי לכתוב משהו; קרוב לאמת" אתה כותב, "אבל; מה ערך לכתיבת אמת; ולמה שאני חש! כשהמת החדש שלי; הוא האמת/ ואני הקבר החי' · קרוא בשמה ב . ק.ר ~טי ~ליו:יי vwת~~ ~י~iו דר~ה, :קי ~ין ל n ע.יג:ם ~י~iו אר~ךת ו~די ~י זייד ל n ?שרן איךi לא ,ה~~ ~' זייד ל n ם:~~~ חיא ;ם לא ה~~ וכבגור למה שנהוג לחש . ב, היא לא • :--T :• -: • : גדה מעבר להדים ולנהדרת TT • T •: •: •• •• T : -: י;~ ~~ךיף 7נrי~ם איךiקt ~ע.ין ~דול ~ד~י זקל ערר ~ךם נr~רצס ~'י:ז?!~~ ו~~קרם בלתי צפוי T • : • השקרי; שלו" <מישהו ככר מכסח כחצר). ואכן' אין שום התייפיפות בשיריך' רק ניסיון לדייק עד חוט השערה מבלי להחניף לקוראים ומבלי לרצות להקל עליהם. גם לא קיימת בשיריך התערטלות: להיפר' קיים איפוק הפאתוס והימנעות מתמדת מחשיפה בוטה, ודווקא האיפוק הזה הוא שנוסך יופי על שיריך. "לפעמים אני שומע בתוכי; יופי לוכד ח · ~ר ו~יק tק.זpz:ו~ך~ל ?!ל iZ ~ת עורך; אבל אולי תכסה עליו; כפי שהוא מכסה 9 מוך לזיי!ה זז?דיר ח !t ו;י רגרךם לפעמים; על שקר ששמעתי בתוכי". מרי פעם הפרעות בתנועה T ---••• ד:- : לפעמים הוא מתנפח, אז T -·· -: • " T : • אתה אומר הרי :פבד מתחילה וiלוחלח של הזפגלה, וערבו •• : T .•• • T :• - : : - ·.. ~נ;ןק .ן;י~~ ר~~ה ש~~ · א ~לי;ן iJ ~ו:יי~ה. ו~~~ אתה אחוז אימה. ואז T: T •• -: T ~נ;ןה צרע.ק ארס n וקו.רא ~זז?וז n. ינואר 2007 מתוך את פני אמי אני מזהה 1996 את פני אמי אני מזהה מחפש אותה זrאצומו אצל האחרות ת~ יג~יpן~ ~~י הף!tז םיריש םיבר בתכ בקעי רסבומאל, םיריש םהב איה-איה זסיג?!~w לםי!זt~ תרדדז~ תומלגתה .תוישנה איה תושיה ,תדלויה ,הקינימה רוקמ תודבועה לעינפ רואה ןתינש דימת רוזחל .וילא הבהאה הרידאה אוהש שח T :- ז- אל אמו הנה אהבה גופנית במפורש, שיש בה תלות קיומית המתחברת לכל אשה, בכל שיר אהבה, במסכת השירית שהותיר אחריו המשורר. בשיר-ציור שעל שמו קרוי הספר "את פני אמי אני מזהה" נחווית ההמשכיות שבין תווי פני האם לתווי הנשים האחרות, כשחשים באהבה הבוקעת מכל קו ברישום המורכב והברור כל כך . השיר נהיר , אין בו לכאורה דברים סתומים. האמירה מפורשת, ניתן לקוראו כפשוטו ולהבין שהרעב של המשורר לאהבת אשה - ולנשים בכלל - נובע מהחיבור האמיץ כל כך לאם, שמעולם לא הניח לה לעזוב את חייו והוא מחפש אותה זrאצומו אצל האחרות, ת;ח~" א; י;.r.יר ~נ;ת ~ילrז'.' שיר , שהתמונתיות שולטת בו בזכות הרישומים העדינים של תווי הפנים -תזrףנ~" סר . אש", "ק~ת ת;ב~ז:;דסרי Q ים", 'r רית t\ זבת ~ל מ~ה" - מתקבל גם כמטאפורה למשוררות שאת כתביהן ערך יעקב בסר ו'גידל' בנאמנות ל~ל 15 סת זגסז Q י~ז ס~י Wז~?!~ אר p ה ן.ןנ~חת הראש T -: זרית אחת של הפה נ i טה בכלפי מזפה - :-•• T •:-•.: --"T והאחרת מ~רמת מעט -: :• :• •.• :• -T : w ת תרנ~זr וסדי Q ים ~7? רי על שערם השחור ק, T -TT : דסדאש ;:זל~יז ~ו ~ע~ר נכ!?~ית רא~~זt -:· מעט אלכסונית, מצניעה T • :--: : רבה, שחלקן כבר אינן כה צעירות והן םי~~" ~/j ר;ת; ~ל רת~ד ~ה ry ע;דר;ת ~ל "י~~ כאשר ל~?" t\ זבת ~ryן Q י~ן ry ~ר ן.:~~~ ומ V?ל~ה w ~מד~ה א;נ:יrז". למה התכוון המשורר? הרי אין דינו של שיר כדין מאמר והרי חייו ועולמו של המשורר-העורך הם עולם נרןק.ת ~ל ~ו זרית ס~ה 7? ש~~ה הדימויים והמילים שהוא כותב וקורא ורואה. בלפי מזפה בכ"בד זעיר של עופרת :•:• :• • T •: : T -••-: אני קוראת שיר זה בשני הרבדים, הרובד המציאותי ~זגסזד ס~זדד של הגעגועים לאם, המתממשים באמצעות הנשים החיות, והרובד הסמוי , שנדחק אל בין השורות-קווי הרישום, שמגלה כיצד הצליח יעקב בסר להבחין בייחודיות השירית .wr:ז~,~ר ל ;:זz;ר~~ל~תi2 לה אצל נשים דנ i ת פח iת אר י i תר נברת גילה T • : • • T , -• T :• •• של משוררות רבות כל כך , להשחיזה ולהעצימה. כל אחת "~~ry ה ~ל ת;ך ~~~rז" ויעקב הצליח להתחבר - באמצעות י~~ 7? !סה אר p ה, הרל.~ת ל 7 ן.א.זרי ~~ךו:זק "Q י~ן ","ר~סי~~ ~ryt ה א;נ:יה, ה;ל~ת לקךאנרי ך~~ ry:"ק ~י~לי, ~ע~ד לקראת סופר, ארגו 9 ט לא ~א נ;גסזקנרן ""~ryt ה זrי:נ;א י;~~ ry ן ~ל ~~ים ~/j ר;ת" - אל אמירתו ד~~.ק~~ג;נ ~~~, לה r:ז~,~רiJזtV? ל~ה, אולי השירית שבה נותר לעולם הקשר אל האשה-האם. לטובת בכ " בד העופרת שבזוית הפה :• -• T: •: •:•: T :· -: ~:;גךררערת תרסtור~ ~~ו:זה ~ל תוך ~~~iד אורח עשחאל זג~ז י~~ ~ryr ה אונכה דסי~?!~ W ל םי!זt~ ~חדרת גליון 317 ~ מתוך את פני אמי אני מזהה 1996 פניהן של בשים אחרות עיצומו של ברקו לאם יש העורות פיזית ונוכחות נפשית מטאפיזית. היא נככד ן.ןפדה זrמצעל התיאור המפורט של מראה האם מתחיל מהמראה הפיזי • הזיכרון מתגבש בתוך המציאות. המשורר לא כותב שנשים ~נןצ~מ iV? ל ננ . ק,ד ~~סד אחרות מזכירות לו את אמו' אלא שהיא קיימת בפנים נכת . בת לילה T : -:• : של נשים בגילה, וכולן בעצם הן התגלמותה. מנד-משי-שמים-ן.ןכ"ל : ז T: ז :-: ז T • -T • :· -• עולם בגרגר חול אין כתיבה בלי זיקה אימננטית למוות, ולכתוב זה אולי -כ ij ד לדברי מונטיין - ללמוד למות. השיר הקצר והיפה 'עיצומו של בוקר' - הוא עולם בגרגר חול. תמצית עמדתו הקיומית של הכותב. נקודת המפגש בין החיים למלאכת הכתיבה. זהו שיר פרידה אוקסימורוני' שבו המוקדם הוא מאוחר' האחר כך הוא כבר' התפירה היא פרימה, והמוחשי מופשט. תפירת כתונת מחומר בלתי ,שיקtמ ערטילאי כמו השמים, כמו המילים, היא מן הסתם דרך בטוחה להתכונן לשינה הנצחית. הנפש הערה לכלירן הפיזי מה~רת על התכול הבלתי מתכלה, המטאפיזי. היא מתגוננת בנשק לא קונוונציונלי -הניגון • "ה;ל.ך ר~~ן ה;ל.ך 1 ן~~~ר ~ל:ר ~ת םס. w ~ה מזאת", נכתב בשיר אחר • ובשיר נוסף: ל~" Q ף iJם;" ...רה~יpז ר~כ;; ~~~lj ;ר~ס~ ;מכ;;ו~~~ ~תגרף iJ נ~ר ןאךך החזה". את פני החידלון זיהה יעקב בכל פינה. כל "~~ח ארג את לבוש השירה, כש"~נכבר םזפרןערת לזפתהרה; :פאמרר הזפות"." - מעשה נטול אשליות, -•:-:•TT :ד- • אך בה-בעת רווי אמונה. ועוד כתב כי השירה "ח;תרת לשליטה; גמרות על מהלך :פ;לל; אהבה ה לפתע, זמרת · שהנצ i ולה השירה יומה ;~· זזהנה"~ מה ·~ לא T,;,י ." ל~צרה T מלהוש T יע את הגוף, אך כתונת התכלת הלילית, שהכין יעקב לעצמו מבעוד יום, מונחת על הדפים לתמיד' שלמה להפליא. לאח זהבי וממנו ממשיך אל פנימיותה. היא אשה של קיץ . בפניה נראים ניגודים שמבטאים את הניגודים שבנפשה - זווית הפה האחת כלפי מעלה, השנייה כלפי מטה, ניגוד בין עצב לשמחה, בין כאב לבין אושר. תפנית הצוואר מצביעה על השלמה. המשורר לא כותב בשיר על מצבה הנפשי של האם, אם מתוך כבוד כלפיה או מפני שחיתה סגורה ולא שיתפה אות ו בבעיותיה. רק מתוך שפת הגוף שלה הוא מבין לנפשה. החום של הקיץ גרם לה להפשיר ולהיפתח, אבל בספטמבר' בתחילת הסתיו' רצון החיים כשל - כובד העופרת של פיה מתגבר על החיוך הנמחק מפניה. האמירה "צנחה לתוך עצמה" היא האמירה המפורשת הראשונה בשיר המבטאת את דיכאונה של האם, את הסתגרותה בתוך עצמה. המשפט המסיים את השיר פותח במילה "מאז", ולא ברור אם הכוונה לומר מאז מותה או מאז הסתגרותה. יעקב בסר אמנם כתב על האמא הפרטית שלו' אבל זאת גם האמא שלי' שהיא קשישה, שוכבת על מיטת חוליה, ואני יודעת שבבוא היום גם אני אחפש אותה בפניהן של נשים מבוגרות אחרות. רחל פורמן אלבז ינואר 2007 33 מתוך את פני אמי אני מזהה 1996 יקר הארד ד~; סא;ד, זק~ין 9 ~ק :קי א;ר הוא, א;ר ~ו~? ~ף לא חךהוד ח;ךף זקל .מ~ w ~ה בג; , לא f. סם ד~ר;ן אךל ~נןי~ת i2 ךדות ~rבת. לא ל~ םיכ;tיך:l ל תיקי;t,ן:lוס ~צ;ד~לאת י'~~ הי;ז~lו~ ו~צ;ןר;ק~ת ה~~יז;י לו ~סד ס~ה לר' ~א;ך ij ~קי ijה,! ךןק בג;, לךא;ת א;וה דלי א;תן T ~גי ~ילנ;ת (מוז;ב ,ן~ ~זדיק;ם ע.~ים, iJ~:l ם) ~~tוח ~ן זקל ;לריס, ע,ד:ד .ריק, ~קךם, ~קךם ~ךע לדן, ל:ק~ה ךע;ד ל:ק~ה ו~~ר;ב ~יקוזקים ש;ךקים על אחד מהם מצמד ננעצים • T : • T : •.. ·: •• T :• רף ו~~ .~~9 ~ךת i2 ךים ~n ;ךים ~מ;ת ס~~לים ךנ;ד n ות ס~גת ~סיי ן;י~~~ ~~לט ס~ילנ;ת ,וא~~ם:~ ?קדח, לךא;ת ~~ע,רם ~ין ע;ןה ס~ר~ז;יז ~~:l ל ל~נ:יי~י 'ן;ל~~ ן; ~קיפוח iJ ~סןה ?לא ~ry ם זקל ד~ד , ?לא ~דגה זקל ב~~ w י ,ם:~י.ע ~;re י;ן ס r. ה, ד~ם א;נ:יי , ?לא ~סות זק.ל 9~" .מ~ w,ה~ ?לא חרהוד זקל ,ה~~ד זקל ד~דח רדד ע.~י ס~ז סד~~ים, wםךi~i דח, vw יו ~ם ,ם:~י~~~ םךii] ~קי iJיבr זק.ןק ~ךם, זק.~ת מ;ת; ~ינ; ~r;ז~יב ,דס~??~ ך~ם וי~בr ~ך~ים ל; כל שנ~ה על תנאי לךא;ת א;סה לו 7ם:~-ת;פ~ ~ • ז : --: T ;כ;ל לךא;ת ז"את ~ר . לא חזק דיו לעמוד בגבול הצעקה כמעשה האדמה הקולטת, כן מעשה המשורר: לטהר את שפת שירו לקראת אותה אמירה ולהדר בו "אור בלב;ך אף לא הרהור". כברוב שירתו האישית של יעקב בסר מתקיים גם כאן החיכוך הטקטוני הסמוי. נדבך לוחץ נדבך. הרך חובר לנוקשה, להעצים את אמירתו . כמו שעדינות "המשי" מצרימה את קריעתו , כמו "עסיס האגסים" הנמרח על שפתיו לזעוק את עלבונו: כאשר לאור ולטוהר מתלווים הגילוי והכחשתו: בעוד כוחו מפעיל את הבלימה: "אף לא הרהור אחד של מחשבה בו , לא כתם זיכרון ולא/ פעימת קדרות אחת. לא צל; ריסים". בצו הכחשה זו "מתרוקנת פנימה -- שקית העין" אחרי ש"התמלאה כאילו בעצמה", כמו הדמעה כן זיכרונו והרהוריו . כי "העין" - עוד מתקיימים בה כיסופי כפל הראייה: של האם-היקירה, ושלו עצמו: "לו ניתן היה לך , באור הנקי הזה; ורק בו , לראות אותי , ולי; אותך" - והוא, האור החולש על השיר , חזק דיו לעמוד בגבול הצעקה. רק משורר , כאדם שמתוך כך בוחן את קיומו , משליך עצמו לקונפליקט פתאום, רואה בשריר המפעים את חייו אגרוף, קורא תיגר על רתחת דמו , בהציגו נופים לבנים מכחישי רגשותיו , באומרו: ."אל" האלם המוצהר מכפיל את הצעקה, שאינה מכוונת לאוזן , כי אם לאדמה העטויה מעיל של דשא, מקום מנוחתה של האם - מען יחיד, שאינו פוסק מלהפרות את השיח הדו- סטרי : "לא בהנמכת קול , גם לא בלחש , לא בלשון בשר , לא ברמז/ עין , רק בהפרחת משב של נשימה קלה מבעד לנחיריים; ~דק לצורך זה". אסתר איידן גליון 317 מתוך בטנך הלחה 2001 ן~ ~1 ~. חרג השחור של שהנפ "בולע חושך' פולט אור'' תנועת נפש שלמה ומעגלית, הלכודה בין קטבים מנוגדים, ~ .1 נפרשת לפנינו כאן באפקט מטלטל, דרמטי. מטה-מעלה: כאצבע ל . א בטוחה כמראה נגעז-וי T : -: T : -: :• : ז - • : מן הדג העמוס סימבוליות שבמעמקי הים הפנימי,הרגש, זק~ים י~~הו, ק~~יםי זי~י !ד~ עד ל"כנפי האור" המלטפות בנוצותיהן , ממעל • אור-חושך: מ"כנפי שמש" אל "האפר , העפר שהוא w לא ~לח יי~:ם. רס~:ו האדמה". שחור-לבן: השחור הרע.ב מתגלגל באור שמביאה ע,ד:ד דרןה ~ij ~ם ijי~י~~ ~ת האהובה, המלבינה את הדג. והשחור של הבור , שהופך הדג השחור של הנפש -ז- ··:: -:· "לובן הקצף שעל פני המים". הנע כדשת צלעות דלילה חוץ-פנים: ממעטפת העור והאצבע הנוגעת במראה, אל T T • : T : ••• ".'T T פנימו של הפצע הפעור , הצלע החסרה שבתוך הגוף. קשה- י~~~ ?~לע הן~ןt ץ~~~~ ןע.ב חד-רך: כשלהב המחרשה והאבן מתגלגלים ב"משב של לער ij ~עוד זק.ל ij ךג ij ~חרד רוח רכה" . מן העכשיו המתרחש לנגד עינינו אל העבר הקדום, המיתי והארכיטיפי , שהוא המקור לסימבולים המאכלסים את השיר , שבאמצעותם הקונקרטי הופך נכגפי הנפש נ;גערת נר לפעמיםי • T : • : •-:·: :" לאבסטרקטי ולהיפר . רהוא וי~?~י 9 ג~יןיר ז~~ים שישים ומשהו שנות חיים הופכות ל"שישים סיבובים" נכמר גופי העידם נכשאזו מע.בירה T • : -: -•: : " T • : כמו שישים סיבובי מחוגים או פעימות על לוח השעון , ו:ע~~~ על ~נ;ר~י ךנ;~~ת iZ ל;ת או שישים סיבובים בזירה ("נפלתי וקמתי"). זוהי התנועה כפצע פעור של הצלע T •• -'." T -:· : המעגלית של הזמן ושל הנפש, שהכוח המניע אותה הוא שהלכה לה T T : T :• "הלוע הרעב ~?דג השחור" המשתוקק אל הצלע שנלקחה זק.~י~~ה ממנו; כי האהבה היא המרפא, ולו זמני , לפצע המדמם. שחיתה או אז "פתח הצלע נאטם". T : T •: 'ה פ נוכח רוזנפלר ~ ע ם ~9 .ס~ם Q נוב ij ךם ijזו i ןן י~~~ iJ,ש~~ לא i2 ךג:ם, :pים:~~ ~~רז:רי eרו r לער ij~חרד w ל גךכiv ~לם זק.~ש ~סם iJ ך~ה ארדי נר~ה ttדנr נר~ה iJ,ב~ך~ ~זורך iJ ~לע iJהן~ןt נרגעת, נרגעת ונעלמת ומשאידה שהוא החרד השחור של הנפש T • •2 tזדי. רם ··:: -:• T --:· : -:• •: : •: : --- ~ת י~י ;:r קרלס ך Q ב םי~קt םיג;:ונכ;t ר!ה v~~,, ,~~ס זק.הוא הנפש כדלת שנרחרח פעורה T : T : :• :• ·.• -:• :• הס~ו~ נrירר סנ . wם ד כלפי מטה סידדrtt r T -•• -: עם נכל זעזוע היא ח;שפת נזפדאה T : --•: •: ' --: -T • קר~ה ~סד קר~ה ~ת ~גי על םיקtקtוה.קt~ו ק~~ים י~ד.ל.ת ר~ל נ;~ה ע;ק.ךת ךנ;~~ת ק.~ט ק.~ט iJע~~ הולך י~~ליד ר 1 ל דר~א זר ~יי סיי~~ת ם;ק~~ סגריי י שגדם לא פעם אפלו מתחיל י iדע -.. . : -.: T : ••" " .: --: :• : • : -·: -•: שזפה שזפגליד כששלב הנכאב השלם ." ד- ל~ע · r ~~רג:ם f ~דיס לע;לם שוב לא יתאחה :• -: • T : 35 המתעד האמיתי של ההיסטוריה הוא המשורר בשיר 'חזרה לאייגי' כמו בקודמו 'מחווה לגינאדי אייגי', משורר ממוצא צ'ובאשי , שאהב וגם תרגם משיריו לעברית, אפשר לזהות כמה רכיבים של ההפואטיק השירית של יעקב בסר : ראשית, בפנייה לאייגי מגלה יעקב את אהבתו לעממי , השורשי , הלא אירופי . זו אהבה לאותם רבדים אנושיים החזקים מן ההיסטוריה ומן התרבות כאחת. שנית, דווקא על רקע זה, העיון בפוליטי ובאקטואלי , החשוב לו בדרך כלל, נעשה כאן מתוך ריחוק ותיעוב מסוים: "בשדה זרועים קרעים של עיתונים /.../ אני הולך בין הקרעים ומחפש; בחוד הנעל פורש כותרת, קורא ..." האקטואלי אמנם מכריע גורלות בני אדם, ומי כיעקב יודע זאת, אבל בסופו של דבר , האדם הוא שמכריע אותו. "בחוד הנעל פורש כותרת וקורא", ובעקב נעלו יכול לדוש ולרמוס אותה, יהא שם המנהיג שהיא מכתירה גדול ככל שיהיה. שלישית, השיר מבחין בין היסטוריה לבין עיתונות. היסטוריה היא עניין רציני , לא כן כותרות העיתונים: "קורא ושוכח, קורא ושוכח, ויודע, כבר; ראיתיה. אבל שוכח, מה". רביעית, המשורר בדומה להיסטוריון אינו בוחן כותרות עיתונים, אלא בוחן זמן: ".•• אני בוחן; זמן , הוא חולף. אינזכר. רק צליל; מרשרושי הנייר כמו פעם צומח, בעידן האסם - דשא, דשא, דשא". רשרושי הנייר הנזכרים בשורה זו , אינם, לדעתי , רשרושי נייר העיתון , אלא רשרושי הנייר שהשיר נכתב עליו • המתעד האמיתי של ההיסטוריה הוא המשורר , לא העיתונאי. חמישית, המשורר משול כאן לכוח טבע: "אחר כך עובר הגשם וחוזר", מסתיים השיר. אבל אם הטבע "דשא דשא דשא" מכסה הכל , הרי השיר הצומח מארץ ("אמת מארץ תצמח") מנציח הכל. עמוס לויתן מתוך בטנך הלחה 2001 חדרה ,~~~ל בהדז םיnגרן דד~ע.ים W ל ע.זו;~ים הר~ח מעלעל ניניהם ·"· ~• •• •• : -: • T י~~ ה i לדן ~ין םי.עץiןזtן~r:ז~tס ~n ר iJ ג~ל isסtך בכ i סןת, ק;ךא ק;ךא ךש i~r:ז, ק; . ךא ,ז:rכושך ךי i.~ן ~t י רזזינרי~. ל~~ ש~ב שו~r:ז. ו.קה. י~~ זiחננ ן~ן. ה~א חלוף. ןק 'ליל · ~יד!ד.י~ו V? י~ז!י tז~:י ~מו ~עם צ i~rנ ~עדד ~~-ר 9 ם w א אכw ףא ~וני ~דז עי~י tז~wםו n חר גליון 317 מתוך הנה , מנשבת רוח 2006 אין לנו כניסה כי אם בהיחבא למה בחרתי בשיר הזה? כי זו חיתה צורת השיח שבינינו , * השיר הזה לא יעלה יפה :• T :• -:-•••-• בין יעקב לביני: להוציא את העמדת-הפנים מאחורי זקיר ק~ת ~זpה, ק~ת לא ~V?ל . פ iךץ הפרגוד , ולשים אותה קדימה, ולצחוק עליה, וקצת גם ר~~ ~ת i דן ה~ו:; - על עצמנו. ולדעת, כל אותה העת, שהעמדת-פנים זו ~~לי ל ן"נfטי זיף ל"א ט~~ ן~ד עצמה אינה כי אם כסות לפני הצל שלה - שם האור צורב, והשתיקה מאיימת, שם אין לנו כניסה כי אם מאחורי פרג i ד אפל • •T -: • · -: •• בהיחבא, ובקשב אחר - שם ירוצו "סוסי השיר" ויזהו אותנו כנמשל. שאיש גם לא יראה :· ·: -.." אותר ~~אתר וממש כך הפגישות שלנו בחיים: היה משהו קרוב מאוד, ועמוק מאוד, ביחסינו. וגם בכאב, ריקtו:; ו:; r. ה, ק~ת זקיר וק~ת כנראה. שנינו מהגרים עם "תויקער", ועם יידיש. נפגשנו ~נ:יס!ה, ו~ה W ~קןא ~ןש;ן ~ויד לעתים רחוקות, אבל כל פגישה חיתה לנו חגיגה, כשל שני ניצולים. מעמיד פנים - • T • -: יצחק אוורבוך דארופ ~ז ~ה ~ע,זץ.ה לר ~ם ז~ ~קןע אותר ל ?~!וים ש~וחיה אם זה חפצר : ·.· :· . :· : . ·: רוצו רוצו סו Q י ;:ו~יר ס r. ה מזהה אתכם. :· : ·•· -·.· : ינואר 2007 מתוך הנה , מנשבת רוח 2006 ה~ם, ה~ן ורוח השיר השיר 'הנה, מנשבת רוח' משוחח בגלוי ובסמוי עם דמויות ועם טקסטים שונים הפועלים על המשורר הן כמקורות השראה והן כמחסומים משתיקים. הפתיחה: "אני בא ואומר שהנה ..." והסיום: "ואמא אומרת" - יוצרים מסגרת למהלך רטורי של מעבר מדיבור של הדובר אל דיבור האם. בולט הקשר בין הבן לאמו , המושתת על חיבור פרדוקסלי בין השניים: הבן בדבריו מקים לתחייה את אמו , אך בכך גוזר על עצמו שתיקה. "ילד , ילד , תוציא את היד מהפה, אומרת אמא שכבר איננה" האם משפיעה גם בהיעדרה. דומה שהדובר שב אל התפתחותו הראשונית - שלב הוצאת היד מהפה על מנת לדבר <ובהשאלה - לכתוב>. "לא אלה אצבעות ידיה בפה. לא. אלה פטמותיה בפה. לא. אצבעות בוסר בפה של בוסר ואין מעקה": ואי אפשר הכהי מנשבת דוח אני נא וא;מך שהנה •• • :• •• : T • : וק~ W ~ת ד~ס ,ה~ז: ~וז~ד ,הךכr ל~~ ~ה r, ה א;~ד :ז~ה ~ij ~זן?ד לד 1 מ, רמךה, ~ה r. ה ר~ה, ~~מת דןמ :iל ~i2V? ל ~~מת סרב, ~דק ק,רז w ~ש שבדיד של שנ'יה -:.".: ד · פעם נשנה T : - להתעלם מהמצלול הדומה שבין "בוסר" לבין "בסר", המחדד את הנגיעה האישית של השיר . T :iיVז~ ז; דןמ קדיןה ,ת~~~ר;נ~;:זיא הרוח המנשבת בפתיחה רומזת על מעשה כתיבת השיר. המושג רוח הוא מושג טעון. יש בו מן הפרדוקס: הרוח היא מה שאיננו חומר , כלומר קיום שכולו בנפש. אך רוח היא גם האפקט הממשי של האוויר הנושב בעולם. על כן אפשר שהרגע הקצר , המיוחד והנדיר של "אבחת הרוח על משקל; אבחת חרב, ברק קרן שמש; שבריר של שנייה; פעם בשנה" הוא-הוא ההתגלות הפתאומית של השיר . אולם, סופה של הרוח בנפילה. חולשת הרוח היא ן.ן;ךיד את ה~,;ךה משמים • -T " :• -••" • * •·• ילד ילד ן.ן;ציא את ה~,ן מהפה א;מרת אופא שנככר איכנה. T T •\ -•• • I - ד•: •:•: J :••.• • •:\" t •: : י~~" ן'ה ריןזr~ ~לי לג :i ת כ~~ק,ה ... ~ם סל.רד ~מןת, ~ט 1נr•.." חולשת הדעת, כלומר , אותה רוח נושבת, שהיא מהלך השיר , היא גם המהלך המכשיל את השיר . א;מןת אחמטובה לאהןבח ... :•:·-:T T- ך T אמו המתה-חיה של המשורר היא כמו הרוח, מדבררת סלן. ;:זרןמ וק~ W ~ת ~'וזיף ל~~ :iW ל גן~ח ... ~יז ה~~~ ל~ג אותו ומכוננת את השיר . זוהי רוח שעושה שמות, מחוללת ~יז .ה~~~ ~ין םוסז;r~ ל~~ןה Q:F;נים, ןק מהומה המותירה את הבן בקריסתו - "מי זה שנושך משןכה של ר m לפניו רהןא שפתיים; חולף ורגל אל רגל מועדת". : •: T - TT: : בסיום, המשורר חדל להתקיים. אין הוא מסוגל להעניק לא עף. T פשר ליציאה שלו מהעולם - הוא לא יכול להגיש את הדימוי המדמם, לכן "כפור מנשב מהקבר; ואמא אומרת". הרי, סן Q י, ~~סוס יwד סן Q י ,ף~~ס ןק שתי השורות החותמות את השיר המסעיר הזה מסגירות נבשלות הרןח אז-וה זוהר , ••T--T -.; -t את הרוח כסמל למוות, אך לא למוות במובן 'הסוף' - זה וקדלג :i ל זב ה~~~נ ... שאין אחריו דבר , אלא המוות המייצג את האם, שגם תיז:r~כג א; 'J}:i ל ו.דלח ס~ . ךץ במותה עדיין אומרת, ובדבריה הנעדרים ממיתה את בנה :i ל ~דז ת-?~~ס המשורר , עוד בחייו . לעולם אזכור את הרוח שנשבה משיר זה, שחיברה בין 7זP.~הה~וכt .ה~~~ב יעקב וביני ועשתה אותנו ידידים. יובל פז גליון 317 מתו * איז; נפילה! T • : •• נכמ; נפיחה נפוחה T : T :• : דופ 1ם W ל ןונןי ,~7 ,ת רווכ re1ה ..•W ~א ~w7 ת י :ז:זב.!ת ••• י~~" ח;ןה ס~ר / םי;:~~ W.ה~~~ / וג~ךד ~ז.זים, 1 לד~ת '~~י~ :כל;י / אלוי זt!r:וורכ: שו.רק / ~זךה, ~~יד שיc:ורהtש~w לף, / אלוי ~מר ~~סיר, ~ל.י-חרש 1 * י יוr~ij~נרו:r, ~ין ~אך ~קרם מו'ק ~ל רו:זן, "~לי ,איז:רt-ז ~ת ~9 ~ין ;מ~ ~ש?קוף ~ל דל.ת, לקנג .)!דגןכ;t~... למסה הסל-ח ~i י וג~~ח" ,ת,קiזצ ;מ~ ק,~ר ".". --~~~ ~נןךיד זרעוו ;:ז~שווזה ~ ~לי דtז~ וחלי~ת ,ת;נן~~ ךכו~ה ~ל ן~~ ~רוע ~ירן ;:זיא לא נ;~לת ij,ם~~ ~ירן ... על ~~יו r, ~ודן ם~~~ ~ל.י ן~~~ 12$7 י 12$7 ה~~~ * ~ה ה'\~ ע.ם ע~מ; ~י ילכ;:~~ i י~י ~ו:r~ק; ~י ישמע את בנכיר ננויל; n • •-: • ". -1 • אלוי לי נרעד 7ביiזז,קס ~ה עדו !ה~לfזt,( ~ים ~ין ז:ןהרם iJ !ג ~ל ז:ןהום הגג האחר . •• -T --• " • ה~~ר~ ~ןן~י כrור כ€ה, וכהך, ה~~ לדת ~ל בלת 7;י~;: iJ,ם~~~ ז: -· ילתים מנות נכפים לע;לם נעול ה,לתרת :-: T : --· ·· ז ~גי ~ק,ז;;יב לו z ןךנ:די ידע.י ~ש?קוף וגעל ל~ל דל.ת, סום ~ךי;ז ~ל ,ן;י~• ~ל רי~~:.ג רוק~ח ~~ים ב~ךם, זךם ל!( iJ,םי~' על סראש - wל.ג z לרות ~יל-וי םיעiזזו:ז לשוש T : • • • • • • ~לג ~~סמורות, בדר.ו ~ל ij ג:ןהרם ;:ז"לא נראה, הן;כוחש Wא~~ W לזז ~ק,ןקיב. ז~~נ; v; ור 9 מון ~ל.ר V?~ללי; n ~~עם ~יננו ברום T :' :• • • • • וסש ה~,~~ רר~ןת וייר~ת .ם~ גם לא ~ל.ב ןiןvנ r, עצמ;, הזיה; ;~~,אל מי- דזז ' :·:· : ·~ T .. זר ~בזב?~ל.ת ער~ת. ~, !ה wזד;ןvנשt~zכ~ם חל.וף רר~ל ~ל .ך;ל מ;~ךת ~פרו וקג w ב זגס~~י ארן;כא אומדת ·~· ·: T • : ינואר 2007 T T מתר הנה, מנשבת רוח 2006 כמה זמן הזקן הוא הילד והילד הוא הזקן השיר מדבר בשפת החלום. ה~~ ז~ז לא יד;זקt;~ ~ת ינ;:~ משורר הוא מי שכל.י החשיבה שלו שותקים וכלי החלימה שלו פועלים. שנה שנים אולי -• T ו ו אנו רגילים לחשוב שהעולם הממשי הוא העולם שאנו מכנים "ריאלי", מ~,רם פרדה נשער חבית כסיביר :· ז · :----·:·. ., ושממד החלום ביחס אליו איננו אלא אשלייתי' שולי' בלתי ריאלי. י~~ ~ז זקש ךהוא זב~ל האמן הוא מי שכופר בכך' ומניח שבחלום יש אמת גדולה יותר. בכרכב או " ם על נובער . T -T T ~ז , כר~ב, ~~;ט ~~רכה יעקב שבמקרא פוגש בחלומו את האל ובעבורו זוהי ריאליה גדולה ומוצקה בהרבה מזו של הקרקע שעליה הוא שוכב. יעקב שבשיר שלפנינו פוגש בחלום את אביו ואת אמו טובע אמדתי? - ולמעשה גם • : -T -' •• אני כשלג. :· :· -.: את עצמו - ויודע שזו ריאליה לא פחותה מהריאליה של מקום ושל זמן כתיבת השיר. דמות האם הרוכסת את הכפתור ומתחננת לפניו שישמור על עצמו וכי מה אני חרפו בברד היא דמות ריאלית לחלוטין - משום שהחסד שיש במחווה כזאת הוא : •• • -: T :• ~ד ~~דרת w ~ים. חסד המצוי מעל לזמן המוכר שלנו . מחווה שכזאת הולכת עם האדם מתכשה פרודי אימה שחררה T : T •• "" •• •: -: • בחייו אך ממשיכה גם לאחר שקרקע הריאליה שעליה נע כבר איננה כשחיתה והוא הלך לעולמו . ה~~ ~~ים י~~,~~~יקס החסד עצמו נשאר. החסד הוא חסר זמן' הוא נצחי. ~ר~י ~w לג המחווה העדינה הזאת נמצאת אפוא תמיד באוויר' ואותה משקף יעקב ~נ;וזבלף ~כ"ץ ~זקד בשיר הזה. חרד.ר ךקר p א. חרד.ר י~~זקיר השלג המקפיא של המציאות הקשה של העולם-הזה עומד מצד אחד שנה אחר שנה - TT --TT <ויעקב הזקן חש שמציאות זו הולכת ומתפוררת בעבורו והוא קופא י~~ ~~זקיל, נוגד, הולן למוות>: אך יעקב הילד - זה שנותר ילד גם ברגעים האחרונים שלפני ~~דד ir. ז - הסתלקותו'מתחמם מהמחווה האימהית של אותה אם נצחית - שיודעת להרעיף גם על בנה הזקן אותות אהבה. השיר הזה של יעקב המנוח הוא אחד השירים האחרונים שיצאו מתחת ב~ד:ד #אז' ~ל ~~נכד לקt~ ג ~מול 'ינ;:~ טרע.ז ~~רי י ;ם ~~חיו ידו. יש בכך סמליות רבה, שכן השיר כולו מכווץ את מעגל הזמן . ךנ:ז~ 7? ש ש; j2 ~ת ט~? הזקן הוא הילד והילד הוא הזקן' האב והאם המתים חיים מאוד והילד גם לעת כפרו' גם לעת שלג ". :· .. : -: .. : חש קרוב למוות. והנה אמא נאה : ~•~ " ז T T - כמר פעם, נחלום :.---...,. : המוות והחיים, הקיום והחידלון' משמשים כאן בערבוביה. ר 9?.i ת ~ת :ב~~זן;ך ס~?ירן זק.ל ו;כגויל :ב~ךוח ~לי וגם האני שהופך לאתה - שאליו דובר המשורר בשיר "~י~נף ך~ם "t? מד ~ל .~כ;ו~~ ירךד ~זקם !" י~~ צרע.ק : חיא ה~~~ לי ע:ך ף, f מר לא ת~~;שח i ל.ק,ת ~ע,דנות, חול.?.ת ךשו j2 ,ת~ ל~ט .ג,ל~" ~ל.ג !''נקt~i" בעת ובעונה אחת. הנה, יעקב איננו - אבל גם ישנו . לאט כהדרגה, חוזרת ובעלמת, מותירה אותי • T • ·:· •: : •; : ·.•.• T T : -: -: ~p ךיס. ןץ' חרןד ר ~:r לם, חוןר ר~~לם אדמיאל קוסמן ןץ ~י זקן~י.ז:וי י~~~ י~.?י~ - ;ךי ! ;ךי ! י~~ , ~יפה ~.זכה? ?חנ;ו~קם ~תוך ?שרן ס~ךם, ?חנ;ו~סרת p9 ק ~tק~י,9 ~ק ttי~~י ... נמלרתיר . ולנוע. לנוע לפניו ... עד ברא T :• ~ד --T :דד - f,ם~~ ~י י~~ ן~ח? החול המדברי . עד ת"ם החול וברא ה~זם . -: ז · - - רסעו?ם ד~ aי~ כמה פעמים שאלתי את עצמי :· -". : - · ז :-ז · עכשו אדע אולי מי • -t -·· T : רזיסח ו w ב ~ל ~~z.:וז סדל.ח, ~יום w ל.ג ~~~,,ידי~יכ;tw ~מר "~די:;בי f9 קרבר" ר~ם להגיע, לעלות, לא להעלם ... ~w • • T • • : -:--• -: ~י?,נו שפרושר - נ~~ i • • •: ןזיכרו ראח יכשקיבלת תא ןהגליד םהקוד לש ן'עתר 77', עברג ןהראשו אל ירצית חלפתו תא .המעטפה יאמרת ,לעצמי םש ויספר לע ומות לש ביעק ןואי יל חכו דלהתמוד םע מותו . ראח ךכ ינזכרת השז רכב .קרה ישהיית בהלווייתו . ןשאי .מנוס לאב יאנ הרוצ רלספ לע ערג רקצ אל לש ומות אאל לש .חייו איצ יל תלשב םפעמי תאחדו דבווע לש תאגוד םהסופרי םהעברי בכשיעק דעמ בראשו . ראח ךכ והי תבחירו אוהו ףהוחל לע ייד ימ ,שהוחלף לאב ןעדיי רנבח רכחב דבווע דיח םע תקבוצ םסופרי ושהי .בדעותיו ומולנ ההית הקבוצ השדעותי והי .הפוכות חהוויכו רהמ ששניט זא ובינינ ההי לע ההשאל םהא ההאגוד רתישא הפתוח ילכותב תעברי דבלב יכפ תשהי ה זמא ,הקמתה וא השהגיע תהע חלפתו האות ללכ יסופר ישראל . ביעק ןשהאמי לכ וחיי בבמיט תהאידיאו לש השמאל , ןשהאמי תבזכו טהמיעו ןלשוויו , ךבכ לשכ יבנ םהאד ונולד ,שווים תבחשיבו חטיפו ההאחוו ןבי םהעמי ץבאר םוהיוצרי :בתוכם השעש תרבו ןלמע בקירו תהלבבו ןבי םהסופרי םהערבי םוהיהודי בישראל , ןובי םהישראלי ץבאר םוהפלשתיני ץשמחו לישראל , ןשהאמי בבטו ריות רמאש ,ברוע קובמאב ולמענ ריות רמאש בבש לוא התעש - ההי דבע תפתיח ההאגוד ללכ .הסופרים אהנוש בש הועל לע קהפר הבישיב ההראשונ לש דהווע .החדש תהדעו ונחלק טכמע יחצ יחצ , רוהתבר ולנ ושאנחנ טבמיעו לש םאד דאח וא .שניים רהיו" שהחד רמיה עלהודי אשהנוש רסגו אול היעל ריות ןלדיו .באגודה ,ואז עברג ההדממ השהשתרר - ביעק .קם טולא טלא וקמנ ובעקבותי וכולנ - לכ האל ושחשב .כמוהו וועזבנ תא דוע תאגוד םהסופרי ,העברים אול ושבנ דעו .אליו ןזמ רקצ ראח ךכ םהוק תבהנהג ביעק דאיגו םהסופרי ,בישראל חשפתו זמא ללכ יסופר הארץ , תומרבי יסופר לישרא םמשתייכי ואלי םהיו - םיהודי ,וערבים יכותב תעברי יוכותב לכ תהלשונו ושהתקבצ ץבאר םהמהגרי .שלנו ההי ול בל .פתוח הוחית ול .דרך ץואומ תללכ ךבדר .הזו םמוקד ימד אהו תמ ייה וזכר ךברו תיהודי יכפר ביעק רבס םע ליחזקא ינפש ,2004 רינוא 2007 מתוך הנה , מנשבת ורח 2006 ~ע,קב אל ז-וירא T • iJ ןןר הז:rןת~ ר~יז לע,ק . ף ~ז;כלן לא ~דשו V? ית ה~~~ של אדמה צחיחה T • : T T :-:· י:ד w .ז:י~יס ן;יrזזאר ~ללב הוממה T T -: לא " כאמור אל ז-וירא י • T -T T ~יז ~rו #ל ~יזזה ~יז נכה ובה נ:ינ;י~ל.א tt ך~ת דממה גד;לה T : T T : w ~יז i2 ?ה ה~~~ ר~יז ~בךה ~;מ~ אז-וה T לא סחוש ~לל ~~זז?~לrז ח~זt ןזקן; יתמלא ~ד~ידים םזהבי . :.·· .. -: .. -: . זעירים של עפר T T :• • :• וכשודן :בש ו~ךידן ה~שר , מתוך האדמה יצירתו של יעקב בסר בידי. הנה, מנשבת רוח, כמעט בסוף, 'ענן קצר רוח'. שיר זה נוגע בי ב"דממה; המתקשרת; לדומיה אחרת": זאת ודאי דומיית האדמה. אני מבין כי שיח הלשון כמו השיח הצומח ביער הוא חבר לדרך ו גם מרמז על כיוון ההליכה אל מקום המנוחה המובטחת, מנוחת עולמים. "על כן; אל תירא; יעקב/אל תירא": יעקב שבשיר • זה אתה, יעקב שלנו , במפורש. גם כי עבר הקיץ הישראלי "חשוך , יבש ופריך" ויעקב עזב אותנו לעולמים, הנה קול ~לותיו הטמונות בספר הזה, ;ע~" 7 ה מהשתיקה העמוקה~ בקול גדול~ ה; wר 1 מתוך האדמה". שמואל שתל ענן קצר דוח סדןס נר w ~ת ן;~~~ ~ל ij ~קרם ~ליו tt נ;ןה ףז:rך~ זגגןלי;ן ן;יס~כr~ן זק~יגןה ארנ;י;ן בהדרגה T T : -; אל הוממה T T : -:• iJ~נ;י i2 ת~ן לדןמ~,ה תאחר •.·:· -T • : fך;~ה 7סיי?t iJ ן?שרן w7 סי w ~י~~ ז~י~~.ק גן~ף נrןר-ד~ק W~וו~ח 7 ;ן ~ל ,ן;~~ הןא ס~ד 7 ךךך, אר ij זנרליר w ~יי~ טוב ~זp;ן ןזקןו?. T ןן; ~די~~ם ~ל ~ייז L!iJ לי~ה 42 גליון 317 1 מתוך הנה, מנשבת רוח 2006 יענקל'ה הבטחת, הבטחת לנו שתהיה איתנו עד גיל 107 ' ושתיקח את אן-אדל על הכתפיים לחופה. והתאמנת על זה. בהתחלה סחבת אותה, יושבת על כתפיך מהגן ברחוב נצח-ישראל' את כל שדרות ח"ן' עבור דרך העירייה ושדרות דוד המלך עד הבית. אחר כך' גם מגן החובה ברחוב שלנו' ובגלל שהוא היה קרוב, הוספת את המדרגות ועלית איתה את כל שלוש הקומות. בתחילת כיתה א' כבר העמדת פנים שזה הולך לך בקלות, נחלשת ועוד לא ידענו למה. עד 107 ואן-אדל על הכתפיים לחופה - האמנתי לך' לא רק מפני שתמיד קיימת: גם כי אמרת את זה בקול הבס הרועם שלך' שאינו מאפשר' וכבר צריך להגיד ז'פשר - לפקפק לרגע במה שאתה אומר' גם כי הנחת עלי את המבט הקטיפתי מתוך עיני האיילה התמות והסקרניות שלך, האמנתי לך, "עד 107 - כליינו" - אמרת. אפשר גם, אם זודצה :• : • • -T : :• אבל בו זמנית, כתבת את שהתחיל לגשש אחריך'למשש אותך ללא חמלה, גרגירי דממה :פבדה T •• : T T : •• • -: ללא ל.אות, כתבת את השיר הזה: ענן קצר רוח ו •.. מחלטת יבשה T • :• :• :• : ,ה~~ טלי שוורצשטיין-כסר וכד-~ע,~ית :פמ; עברה T : ••• : ס w ~ש וס~~ם עד נ;א הז.וים אל השיש --· ". --· ה; אז נש~ב ~נדנד •• :-T T . ל~~ ~ל ~ה ש~~ ך~ל ~ה ~~יז ל~~ ה;לן ~~z;ר~~ש מזוחת לשיש דהז.וים והשרש ·"· :-:--· --· --. ~ן.ן;י;ן הסךוקוק ך~ל ה~ w ע;ךה ~ס \f נ:רי~ה סע.~~ה ~ק;ל ~ן;ל סך w ד ~זו i ן ס~ךוקה אל זוראג, אתה T --: • ס~י~ ~ל ריק;ם הז.וב~חה T : iJ~~זווכת 7~ ~ל ~ז אל תירא T • ינואר 2007