שנת שלום עם כל עמי האזור, שנת רווחה ופריחת היצירה! 7-027.7ע6 ,67/7).שע .ב * 'מס* 1617' ספטמבר" אוקטובר. 1979

ודך'ירחװ

ת.ד. 16452, ת"א

מח - של בוסל מלום

דה -ל

מתוכז הגליון:

"התמנון", מאת זיגמונט פרנקל; נובלה, שרקעה מאורעות 1956 בספר-קאסם

< שירים: א. קובנר, ב. פסטרנק, -ש. טנאו, ו. מאיאקובסקי, מ. חדאד, א. שמאס, א. יעוז-קסטי ו לוהאאית - = -ר. סומק, יס בסר:

סיפורים: ע. שכטמן, י. שביט, .. ל. אודריס, ש. גינגולד- גלבוע

- על: אלתרמן, נ. מנדלשאם, ; +\ 3ש -.+ ל.-הוככוך:-א> ווזננסנסקו

\ שלושה זכרונות ילדות מאת גבריאל מוקד

נמדור ביקורת ספרים

לםי ה; 645 חה

הנני מבקש להיות מנוי על "עתון 777

לשנת

שם ומשפחה

כתובת

לד

מצורף בזה ציק על-סך כ-200 לל

המשוך על בנק

חתימה

תאריך

”מה שמותר לפר" מדור למשפחה כלליה עמודים 501

משוחזר מתקרת-העץ של בית-*הכנסת בחודורוב -- פולין (צוייר ב*1772) (נלקח מקטלוג "בית התפוצות').

ראה מאמר בעמ' 29

טור לתוז 77

ועוד קוצ באליה

ערכה העיקרי של תוכנית הלימודים החדשה בספרות -- בנסיונה להתייחס לז החברתיות והספרותיות שחלו בארץ בעשור האחרון. מבהינה חברתית -- שש מוגברת לבעיית התלמידים טעוני הטיפוח, וכן לדרישתו המתעצמת של המורה! בחירה מכסימלי. על בסיסם של שני היבטים אלה, נבנתה הצעת מסגרת וגמישה, המותירה בידי המורה אפשרויות ארגון, הדגשה, צמצום ואף הוס תכנים ספרותיים, בהתאם לטעמו ולגישתו, וכן בהתאמה לרמותיהם השונון תלמידיו.

מבחינה תכנית נכללו בפעם הראשונה נושאים כמו: ספרות יידיש מתות ספרות ערבית (שנבחרה זמן רב לפני "פרוץ השלום"), וכןך מאמרי ביקורת, ן מתוך שירת תימן ואיטליה ועוד. גם מצד המיבנה נוספו לתוכנית חלקים ו המפנים את התלמיד אף לתחומים חוץ-ספרותיים. עם זאת -- נותרו עדיין בעיות מרכזיות מטרידות לא מעט -- האחת| יכולתו של המורה הממוצע להתמודד עם חופש הבחירה שנית] לו. האם לו לפנות ל"חומרים" מוכרים ומקובלים עליו, מה-עוד שאלה הובלטו, לפחות מ' סדר ההגשה, גם בתוכנית הנוכחית. (חלק א': ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון. ובדרך הפוכה -- האם לא יביאו החופש הבלתי-מודרך במעט לאיבווד בללי?

והשאלה היותר חשובה ויסודית -- האם הפתיחות הספרותית לקראתה מו כביכול, העורכים את המורה ותלמידו, היתה גם נחלתם שלהם? לשון א האם לא לקו אף הם בגישות חד-צדדיות -- מכוונות, לפחות לגבי בחירת] והו של יצירות ישראליות עכשוויות ? שאם-לא-כן, כיצד ניתן להבין חסרוש יוצרים חשובים ומרכזיים כמו -- ישראל אפרת, עזרא זוסמן, ורפאל אלוע ( התוכנית המומלץ להוראה אינטנסיבית; ולעומת זאת -- הצגתם הנרחנן יוצרים שוליים ביחס. ‏ \

איך לנו אלא לקוות, שהעידן המתירני שנפתח בהוראת הספרות זה עתה. את המורה במהירות לקראת קביעה עצמאית לחלוטין, ועם זאת משוחררת אופנה חולפת ודעה קדומה -- הן ביחס ליוצרים והז ביחס ליצירות אותן. להביא בפני תלמידיו.

תוכן

תמר משמר, יוסי עוזר : שלרים. עמ' 4. אבא קובנר, שלמה טנאי, יעקב בסר, רוני סומק : שירום עמ' 5. יוסוף אידריס, מעשה בסבל, סיפור, עמ' 6 עלי שכטמך: טבעות בנשמה, עמ' 8--7. אותמר יעוז-קסט: תשובה לשאלות, שירים ושירים בפרוזה. עמ' 9. שולמית גונגולד-גלבוע : מהרסייך ומחריבייך ממך -- סיפור, עמ' 12--10., אנטוןך שמאס: שירים, עמוד 10. יעקב שביט: ציפור בשמלת השיפון, סיפור עמ' 14--13. זיגמונט פרנקל : התמנון, נובלה. עמ' 24--15. בטינה: שירים, עמ' 19. מנחם פניאס: שיר, עמ' 21. יערה בן-דוד: שיר, עמ' 29. אלי בכר: לורום, ‏ עבי 24. מיכל גוברין : רכיבת לילה, שור וסופור. עמ' 25. מישל חדאד, נאג'י דהאר : שיורים. עמ' 25. רות לבנית : שני ספרים של נדוז'דה מנדלשטאם. עמ' 27--26. בוריס פסטרנק, ו. מאואקובסקי: שירים. עמ' 27, איודה הוברמך : גלגל המזלות במרכזן של תקרות עץ מצויירות בבתו-כנסת נו

בל 9. יורי מילוסלבסקי: קחו את עצמכם מכאן. פרוזה. עמ' 32--31. יבגפה דובנובם: שור. עב 2+ נטליה רובינשטיין : ברטוס לערב זיכרון עמ' 34--33. משה בן-שאול נקודה. פסיק, עמ' 35. גבריאל מוקד : שלושה זכרונות ילדות. עמ' 37--36. שוחה עם מרסל ינקו: עמ' 538. משה לוי: שיר. עמ' 38. אהרן קומם: המים וסחרחר על אלתרמן. עמ' 43--40. אריה ליפשיץ : על ליוב רוכמן, עמ' 43. תמר משמר: על שיריה של עדנה לבני, עמ' 44. שולמית ג. גלבוע : על סיפוריו של שמעון בלס. עמ' 45. סרינה רוך: על סיפורוו של ווסי הדר. עמ' 47. ו. בן-אלה: על ספרו של יהושע בר-יוסף. עמ' 48. גדעון עפרת: מחזאות הספק. עמ' 49--48. "מה שמותר לפר": עמ' 51--50,

דו-ירחון לספרות ולתרבות.

השורךר. י בסר ויבת המערכה ע ען

המערכת והמינהלה: טל' 441420. ת.ד. 16452, ת"א. המערנ

אינה אחראית לתוכן המודעות. דפוס "עמל" בע"מ.

נסיון להסיט ערכייסוד

דגבר לאחרונה בסכנת פוטש-פוליטי מצידם של גורמים פוליטיים- צבאיים מסויימים. אני איני רואה סכנה כזאת בשלב זה. הביבר הפוליטי הישראלי מפולג לרסיסי בוחות. (גם הגושים הגדולים שבו) וכתוצאה מכך, לרסיסי אינטרסים מנוגדים. מצב בזה מעודד לכאורה תפיסת שלטון בדרך לא דימוקרטית. אך אם תהעורר סכנה ריאלות מעון זאת, תהיה התלכדות כל הכוחות היריבים סביב המשטר הדימוקרטי פרלמנטרי, ולו רק כדי להמשיך ולחתור לאיגטרסים צרים ביותר של המפלגות השונות.

לעומת זאת, אני רואה סכנה בנסיונות החוזרים ונשנים באינטנסיביות מעוררת חלחלה, של עריכת פוטש-רוחני-מוסרי.

אחרת לא אוכל להסביר את יחסו של הרמטכ"ל, למשל, למערכת השיפוט של צה"ל. או את דברוו של האלוף בן-גל על ערביי הגליל, ועוד קודם לכן, בראשית הקדנציה של השילטון הנוכחי -- את שחרורו של יהושע בן ציון ע"י מר בגין, את היד הקשה המכבידה על אמצעי התקשורת ; היחס העויין והגלוי לפועלים שובתים ; עידוד מפירי שביתה המוכרזת ע"י האוגוד המקצועי המקוף האחד שקיים במדינת ישראל ; הרמת היד על חיילי צה"ל בגן הירק והפרת החוק על ידי מתנחלי קדומים ומתיישבי ימית; הקטנה עד אפס כמעט של תרומת התנועה הקיבוצית לערכי מדינת ישראל; והבוז הגלוי לאדם העובד; ההתנכלות השיטתית לחסטרי דיור אנושי ועוד ועוד.

בל אלה והאחרים אינם רק פרוצות גדר אנטי-דימוקרטיות, ‏ אלא נסיון לשנות עקרונות מוסר עליהם נבנה הבסיס למדינה במשך עשרות שנים לפני תקומתה, זו הרמת יד על מה שהיה והינו לטעמי הבסיס המוסרי לקיומנו: שוויון הכל בפני החוק! דיור, מזון והשכלה, -- צרכים בסיסיים באחריות החברה. מדינה יהודית -- עצמאית, שוחרת שלום ואחווה עם העם האחר החי על כברת ארץ זאת. ומעל לכל: כבוד לאדם היוצר -- במלאכת כפיים ובמלאכת הרוח -- יסודות אלה הועמדו בסכנה. עליהם הונף האגרוף. מי שעקרונות-חיים אלה יקרים לו חייב לומר בפה גדול: לא יעבור!

ברכה וקו* בה

יוּבל ל"מאזניים". בטאונה הוותיק של אגודת הסופרים חוגג את יום הולדתו ה-50. חמישים שנה של ספרות עברית חדשה -- מביאליק עד ימינו -- עולות מתוך הכרכים של "מאזניים". צדק מי שאמר שאין כמעט יוצר עברי בתחום הספרות שלא הדפיס ב"מאזניים". חמשים שנות יצירה מעלה לנגד עיני הקורא חמשים שנות הסטוריה יהודית. ובמשך חמשים השנים האחרונות עבר משהו על העם הזה. כל זה משתקף כך או אחרת בכרכים של "מאזניים". אנו מברכים את בטאונה של אגודת הסופרים ליובלו ומאחלים לו לעבור בשלום את המשבר בו הוא שרוי שנים לא מעטות. כי גם לעת חג יש לומר את האמת. "מאזנים", כתב-העת היחיד לספרות, שבידו כל האמצעים החומריים להשפיע, לעורר אקלים תרבות -- אינו מורגש. יתר על כן, מעטים יודעים על עצם קיומו. ואלה שיודעים מבטלים אותו בחיוך מריר. לא התמזל מזלו של "מאזנים", הוא נערך בידי מי שאינו מסוגל להעניק לו את מקומו הראוי, וחבל.

משהו על עצמנו

מדי פעם לפעם אנו משתפים אותך, הקורא, בבעיות המערכת. על ההישגים אין אנו מספרים, שהרי הם פרושים לנגד עיניך בכל גליון. הקשיים לעומת זאת אינם ידועים לך, ועליהם רצינו לספר לך. הנה עם סגירת הגליון נתבשרנו שמשרד החינוך ימשיך לתמוך ב"עתון 77". בשורהּ משמחת לכל דבר. אך כאשר ראינו מהו הסכום שהעמיד המשרד לרשותנו, התעורר בנו חשש רציני האם יעלה בידינו לקיים את כתב-העת גם בשנת 1980. (תמיכה כזו "מכסה" מבחינה כספית מחציתו של גליון אחד בלבד.) ואף אם נצליח לקיימו פירוש הדבר -- עבורנו -- המשך עבודה ללא שכר. שימוש מועט בגלופות. נייר עתון זול. שכר סופרים נמוך מאוד ובו . =. וקמקא ‏ ראן המקום לציין "ואני עתשה זאת בגאוקה. אם עזרתו של המרכז לתינוך ולתרבות של הסתדרות העובדים. אין מדובר כאן בתמיכה קבועה ואיתנה, נהפוך הוא. מדובר בתמיכה קטנה מאד יחסית. אך היא חוזרת ומדגישה את הברית ההדדית בין הספרות העברית לבין תנועת העבודה. אנו מקווים ששיתוף זה שהביא להישגים לא מעטים לאחרונה, ימשיך ויעמיק ג לדהו

הערות לסדר

אנו שמחים להבליט הפעם קבוצה של משוררים צעירים, ביניהם אף צעירים מאד, שעושים עכשיו צעדים ראשונים ביצירתם ואשר הישגיהם עד כה מעידים על כישרוז וודאי. אנו מאחלים להם הצלחה גם בעתיד, הנובלה של זיגמונט פרנקל "התמנון" מבוססת כפי שצוין בהערת המערכת, על אירועי כפר-קאסם בשנת 1956. "התמנון" שנכתב אנגלית, זכה בפרס הנובלה הקצרה מטעם כתב העת הלונדוני -- "אדם". (שבעריכת מירון גרינדיה.) בו ראה אור לראשונה.

גם בגליון זה אנו מביאים יצירות של סופרים ישראלים הכותבים בשפות שונות. הדגש הפעם על השפה הרוסית,

מדור סטירי חדש בעתון -- "מה שמותר לפר" היפוך מחציתה השניה של האימרה הרומית -- מה שמותר ליופיטר -- אסור לפר, תגובת הקוראים והענות הכותבים בתחום זה, תקבע את המשכיותו של המדור בגליונות הבאים.

שוב נגררנו אחרי דהירת היוקר וקבענו מחיר לגליון בודד 25 ל"י ולמנוי שנתי -- 200, לפי שעה 9 נבי

סור צתודו7

האם אמצעי התקשורת

לא להוטים מויו

ולנושא אחר, הקשור גם הוא בכלי התקשורת:. מרגיזה אותי חדוות הפרסום של פרשיות פליליות מסויימות. אם קרה המקרה ובשכונה ירושלמית נמד צאו ילדים שקיימו יחסי מין שלא כדין, האם הכרח הוא ש"קול ישראל" ישדר בבוקרו של יום את שם השכונה ואת פרטי הדברים? הלא .דבר זה הופך, באופן אוטומתי, כל ילד וכל ילדה של אותה שכונה לחשודים אפשריים. החברה המודרנית הלא פיתחה ימערכת של שירותים -- קציני מבחן, עובדים סוציאד ליים, שירות פסיכולוגי -- שיכולים להועיל במקרה זה יותר מכלי התקשורת. לכשהדברים. ילובנו בהחלט יש מקום לפרסם אותם, לבדוק סיבות, להצביע על מגמות. ו ־

הרגשה דומה היתה לי כאשר ירדה המשטרה, כטון של לבנים, על קבוצת נשים נשואות שנתפשו בעוון עיסוק בזנות בשעות הפנאי. טיפוס זה של "אהבה אחר-הצהריים" פירנס ומפרנס את הספרות והתיאטה רון מאז ימי מופאסאן עד עצם היום הזה. פעמים איןדספור ראינו סיטואציות כאילו על המסך הגדול והמסך הקטן. ואם אכן לכדה אותן המשטרה, האומנם צריך היה להתמוגג, בשידור חדשות של בוקר, על ההפתעה שנגרמה לבעל שלא ידע מאומה ועל שברון*הלב של האֶם שילדה קטנה עמה? הגם כאן לא היה.נכון יותר לתת זכות-קדימה לשירותים יותר הומאניים של החברה!? .

בימינו אלה, יש כמובן מקום לטעון שעיקר החשש הוא לא מפני עודף של פרסום אלא מפני צנזורה והעלמת עובדות. ואכן אני שותפה לדרישה לפרסם ברבים את שם הקצין שרצח שבויים. יישא לפחות בחרפה, אם לא יישא בעונש. כנגד זאת היה צריך להימנע מלפרסם, בעתונות, את שמות הנשים. בכל מצב קיים סולם של עדיפולות, ואני תמה, למשל, על העדיפות שניתנת בשידורי הבוקר ליומן המשטרה. שני המקצועות המעורבים, השיטור והפשע, זוכים כאן בלי ספק לפרסומת . מדובה, עד שאתה שואל עצמך אם אין לחברה עוד מקצועות שכדאי לדווח עליהם. ומדוע אני צריכה להתחיל את היום בידיטה שכאן פגעו באשה זקנה ופה שדדו סופרך מרקט, שלא לדבר על בריונות: בדרג גבוה יותר? אלה .דברים שראוי לפרסמם בעתון, וכל אזרח יוכל לקרוא עליהם לרצונו ובשעתו. ואם חשב מי שיש כאן השפעה פסיכולוגית מרתיעה -- ההיפך הוא הנכון. רובדרובם של האזרחים המאזינים לשידורי הבוקר אינם מתכוונים כלל לשדוד סופרמרקט או לחטוף ארנקים, זה לא הסגנון שלהם. אבל הם קולד טים את המסר לאמור, שהחברה שהם חיים בה היא אלימה ופושעת, ולא כדאי להתהלך בתוכה כצדיקים גמורים -- וזו מחשבה שיש לה שלוחות רבות, בכיה וונים שונים ש י :

רות לבנית

סיפור פשוט: "הלהקה", להקת קצב אמריקנית, מזמינה לקונצרט הפרידה שלה, הנערך באולם בו החלה להופיע, את האמנים שניגנה עמם (או למענם) במשך 6 שנה. וכך עולים בוב דילן, יאן מוריסון, ניל יאנג, ג'וני מיטשל, אריק קלפטון, רוני הוקינס, רינגו סטאר, אמילו הָארִיס וניל דיימונד, ומטלטלים את חוש השמיעה שלנו מרוק-נ-רול לבלוז, מבלוז לקאונטרי ומקאונטרי. לשירי נשמה. אך, כאמור, זהו הסיפור לכאורה. הסיפור האמית" של הסרט מתחיל בהבזקי הראיון, שעורך הבמאי מרטין סקורסזה עם חברי "הלהקה" בין שיר לשיר. בראיונות אלה בולטים הסיפורים. האנושיים, אשר התלוו למסעי הנדודים בערי אמריקה, לשגעון למוסיקה, ולמתחים, אשר עיצבו את הרצון שלא להתמסר למה שמסיט מעשיה מוסיקאלית מקצועית. וכך יכול היה טקורסזה לשים ידו על. הדופק של תקופה שלמה בהיסטוריה של הפופ, כך יכולים היו לאסלו קובאטש וששה צלמים נוספים לצלם את 'דפיקות הלב' האלו בנוסטלגיה, שאינה מעוררת צער ואיננה מעוררת שמחה, וכך יבול היה בוב דילן לשיר תחילה.את "אתה תישאר צעיר לנצח", ואחר כך עם כל המשתתפים את "לכל דבר יש תחליף". ־ ' ּ

המופע האחרון של "הלהקה" נערך, כאמור, בסאן פרנציסקו ב-1976. סוציולוגים של הפופ החלו מדברים על סוף תקופה ו/או התחלת תקופה. בינתיים, הופק סרט ההופעה האחרונה, הוקלט תקליט ההופעה, ואלה הרחיבו את גבולות המוסיקה של "הלהקה" עד למקומות שלא ידעו או שמעו עליה קודם. זוהי, בעצם, דוגמא מוסיקאלית של חיים שלאחר המוות ‏ . `

רוני סיומק

רוגזו של קיץ

. == יני יודעת מה מידת חלקו של חום הקיץ, 7 % אך יש עכשיו דברים רבים שמרגיזים אותי (%) בארצנו זאת. לפעמים הם כל-כך. רבים | 9 \ שאני שואלת עצמי, בנוסח הסיסמה ברדיו "איזו פסטה אין. לאוסם ?" מה הולך עכשיו בארץ שאינו מרגיז אותי. . : :

אחת הסיבות היא, בלי ספק, שבמשך כל ימי המשא ומתן על שלום עם מצרים כלאתי את נשימתי ואת רוגזי. אז היינו דרוכים ומעורבים וחשבנו, ובלבד שייחתם. ובכן, לאחר שנחתם ההסכם האדם פולט אוויר, שואף רוח, ומתפנה לכעסיו הקטנים הוגדולים, החל מן הרעשים ברחוב וגמור באשה מנשות הדסה בחברון שהלכה להתראיין-אצל ירון לונדון.

מעשים שלנו -- מעשים שלהם

נלך מן הכבד אל הקל, ונתחיל באשה הזאת, היא סיפרה בהתרגשות, איך בתיה של חברון שומרים על זיכרון הפרעות של תרפ"ט, ויש מהם המגיבים בצורות מוחשיות ביותר. איני מפקפקת בכנות ההרך גשה הסובייקטיבית של האשה הזאת. אך האם חשבה אי פעם, בכל ימי חייה - החסודים, על עוולות שגרמנו אנו, על בתידאב ששוכלו בגלל מעשים שלנו ?'האם, למשל, זע משהו בליבה ביום השנה להרג בכפר קאסם, שראש ממשלה דגול הביע עליו חרטה וצער בפני הכנסת והעם? האם היא סבורה שהערבים צריכים להתייחס לפרעות שבוצעו על ידם לפני, עשרות שנים כאילו התרחשו אתמול, ואנו צריכים להתייחס לפשעים שבוצעו על ידינו כאילו לא התרחשו מעולם? . ש

והנה מעלים את התביעה לכבד בטקס ממלכתי את זכר הרוגי חברון בפרעות תרפ"ט. מאחורי הקריאה הנרגשת הזאת, שלכאורה אין צודקת ואמיתית ממנה, חבויה תכלית מחושבת היטב: בטווח קצר -- לתפוש בתים בחברון ; בטווח רחוק -- להטביע בלב העם את תדמיתם של כל הערבים כפורעים ורוצחים שלא חייבים לנהוג כבוד בהם, בבתיהם ובכרמיהם, ברגשותיהם ומנהגיהם. ידבר זה לא אתמול הוא התחיל ואת מחירו אנו משלמים כאשר חיילים שלנו, שחלום-חייהם הוא מכונית, מוּעכים סתם-כך, לשם שעשוע, מכונית של כפרי-לבנוני שברח עם משי פתתו בץת מבצע ליטאןנה 0 - ל

בכל מקרה שמעלים זכרם של מאורעות מן העבר, כוונת הזוכר קובעת את התוכן, הצורה והסגנון. גם מי שפניו לשלום זוכר את פייעות תרפ"ט; אך הוא יזכור גם מקרים שבהם ערבים הגנו, החביאו והצילו יהודים. הוא יזכור מרקם יחסים בין משפחות יהודיות ותיקות, יהודיות וערביות. הוא יזכור את מעט הטוב שנוצר ביחסי העמים בארץ הזאת. ולמען האיזון הטוב רצוי היה שגם דברים אלה ימצאו את דרכם אל תוכניות הטלביזיה שלנו. = י

סוף ו. סוף 2, סוף 2

\איביעס

המאושפז החשוב ביותר בבית האבות בוודלנד-הילס, אשר בלוס אנג'לס, הוא ללא ספק ג'וני" וויסמילר, הטרזן הראשון והאחרון של הקולנוע. . ברור כי המעבר מהג'ונגלים האין-סופיים, חיות הטרף והעלמה ג'ין אל סדיניו הסטריליים של איזה בית אבות הוא מעבר חֶָד. וג'וני וויסמילר, כנראה, לא היה מעולם איש של מעברים חדים. לכן, גם שם בבית האבות, בשעות שונות של היום ושל הלילה שואג וויסמילר את שאגת-טרזן המורסמת שלו. אני בטוח שעובר רטט בלב של איזה צ'יטה המבלה את שארית ימיה באיזה בית אבות של צ'יטות מזדקנות. ל ש- :

זהו. אפילו ג'ון וויין מת. סלאו-מושן של סוסים ודאי עבר בהלוויה שלו, ובל האנשים, שהוא "חיסל' (מחוסר ברירה כמובן) ניקו את צבע הדם, ולבשו את החליפות הכי יפות, ובאו להגיד שלום לידיד. 7 י

העיתונות האמריקאית מתחילה בעת להשוות בין ג'ון ווין הקולנועי לבין ג'וז ווון, הנלחם בחייו הפרטיים עם מחלה נוראה כסרטן. ' ג'וז וויז יוצא מקופח מן ההשוואה.. הכבוד המערבוני שלו מתחיל ונגמר הרחק מהשבאות מלודרמטיות. פרסות הסוסים מדהירות אותו באיזה מערב פחות או יותר פרוע, הוא שולף רק אם צריך באמת, ותמיד מנצח. השם שלו, למי ששכח, הוא וו. . | - י .

הסיפור שעושה את הסרט "המופע האחרון" למופע בלתי נשכח, הינו, לכאורה,

וטריות הספרות

מעט לכל עתון בארץ יש כתבים ומבקרים | קבועים ברוב התחומים: מכלכלה עד קול" נוע, מתיאטרון ועד בישול, וּמחול ומוסיקה, . ותחבורה, ומה לא? לא עס ספרות, נוהגת העתונות העברית, שאינה ענייה ח"ו, ו היא מצוייה. עדיין בתקופת החובבנות שלה. אף הטוענים כי ברכה צפונה בדבר. אין הקורה והסופרים, חייבים להיות תלויים בשלושהה בעלי"טעם אשר יגזרו לשבט או לחסד דינו . כל ספר חדש, בדומה להצגת-תיאטרון או סרט, - ת, כביכול, ברכה בפלוראליזם. אכן, אין לך | בעתונות העברית שכותביו מתחלפים לעיתים . קרובות, צצים וכומשים כפטריות אחרי הגשם, , יקורת"ספרים. נדירה נעשתה כבר כמעט. לגמרי עה שסופר יקרא ביקורת. על ספרו החדש מאת | קרא לפחות את שני ספריו הקודמים. יעז מישהו וב מתוך בורות וחוסר"ידע שכאלה על מחזה ל סרט חדש! -- שום עיתון שמכבד עצמו לא סו. אך . בביקורת-הספרות הכל מותר. למה? אין כמעט מבקרים-ספרותיים. התשלום עלוב. יכת חמישה-שישה מאמרי"ביקורת בחודש על שה. עד עשרה ספרים חדשים, עבודה שמקבילה וה שלימה בעיתון, לא יוכל שום "פרידלאנס" תכר כדי קיום חודשי מינימאלי. יוצא שהעורכים וותיים תלויים בכותבים שזו להם עבודה צדדית, פת, ואשר יש להם אינטרס כלשהו, לא רק מקך לכתוב ביקורות בעיתון. כמה משוגעים-לדבר.. ; בעלי"מקצוע בתחומים שמוכנים להתסכן בכך ת מאמר קריא שאין עימו תוספת ניקוד למסלול ואדמי. כמה גראפומאנים ותיקים שטרם נתייאשו }*אות.את שמם בדפוס. כמה שרטטים"מגאלומאד שטרם נלאו מלשרטט כל פעם מחדש את מפת רות העברית. והרבה צעירים, ובעיקר צעירות, פתניים, - אשר בשתיים-שלוש השנים שבין הבשלת ודי הספרות שלהם באוניברסיטאות לבין הסתגה. ם שלהםדעצמם בהיכלידהשן המדעיים או נטישתו מורה של תחום הספרות (שני כיוונים שהשפעתם הספרות החיה והמתפתחת כמעט זיהה) -- הריהם Iהריהן גודשים את מוספי-הספרות בפירות למדנוד (), ומאחר שתורגלו במיתודות -חובקות-כל תחות"כל, לא רק שאינם צריכים לעמוד על עולמו יףררו הקודמים של הסופר אלא לעיתים מספיק להם | מספר, עיון חטוף, ,טכסטואלי, כדי לעמוד על נ. אשרינו שזכינו לגאונים שכאלה" \ .

ו ניתן היה לחבר אנתולוגיה של מבחר דברי כל טריות הללו -- הו, איזה. דברי-הבלות נחמדים, זה עשרות אם לא מאות של שמות עלומים כמעטי מרי היו שבים ומתגלים! 00 :

שאגת הברבור

סוף עונת המערבונים

היים שלאחר המוות

תמר משמר

ילוסי עוזר

לובנות ונונות געגועים

לוּבֶשֶת שנוּת גְעְגוּעִים וְזְכְרוּנוּת, : כקוץ יבש, ,ב;,גרל הקֶמִיטה, עְמְדָה צופיה. - - . מול הֶעַץ. וֹמקךבת עיניה סוּקָרֶת גִידים. . מִרְחוּק רְאִיתְךָ; בוּחֶנת בַּדְרִיכוּת. ובְדַיִקָנוּת של הול בְּאוּ - | 4 0 -

כ קְמְטי מִתְחֶיי הַחָדים. בְּגִיל קְמִיטְתָה, - ַל קצות אַצְבְעות נְמְתַחַת, אָכָנִים רפוּיות בְּטולִי עְמִלְתָה. שָמָא תָּרוּת עִינֶיהָ זְקִיפוּתו הַגאֶה. זְקַנֶה. | רֶעיעות הָשָנִים מִדִיחֶה אֶת ראשָה אַנָה וְאֶנָה. : ימ משְקְפיהָ. צמרְרֶת בְּוִיר. עד אֶֶ רואָה הֶמֶס ההוא על גוה. - ו

מוּדֶעת אַבֶל. אולי חַבַרְתָּה. חִבְּקָה אֶת גוף הֶעַצה. . שרלי הַהוְדְעָה הַבְּהִירֶה חטוּבים כְּמְסְגְרֶת חלון 0

כְּמו חֶשָה בִּכְלְתָה - בְּאָדֶן אִצְבָּעוּת רְזוּת רועדות. מְתוחוּת צד קץ. עד לְעִיפָה.

שיר לילה מורד - הפרח שלי

לאמא ולאבא, שקול להם בטעם דובדבניס,

הִיתָה שרֶה בִּשחַר בִּדִידוּת - | 5 וקוּלֶה מִגִע לישָני הְרְפָאוּת בּלילָה של ליִלֶה. ל שחרות חַיוּך עַלוּ בִּשְנְתֶם והר עָטַף. רְאִיתִי אַצְבַעות מִרְקְדות על חָוֶם בְּחִיוך שְנְתֶם ְהְלְמָה אַלי. צלילִי קול לילָה נְכְנְסוּ אֶל מן חָלוּם, כְּטְהְיתֶה שֶרָה לַיִלָה מוּרֶד וקוּלֶה מִתְמִשָך עד הלום, , ה זמָרֶת מצרית יהודית שְהְתְאסְלְמָה למען הָאַהְבֶה - י שהִיא חוּלְפָת, נְגוּזֶה במוּרד. ‏ - | , ,

עִיניה שחורות כְּבור צמָא, לְשְפַתְיהָ להט אָדַם ערמוּמִי וקומְתָה -- תְּמר תַּמָה בְּמְטר. אָבֶל הָאהַבֶָה מִיִבּבֶת הָיְתָה לילָה ליְלָה שְקוּלָה זֶמִיר וְאהַבְתָה צפור טֶרֶף. דואֶה מִמַקְדֶת מַבֶּט. : ְְּכָל המִצְרִים בְְּצְרַים נתו לָה נפּשָם וְהְכְאִיבּ לְצַצְמֶם בִּמְחִיאות < - עוד חֶשָה לִיָלֶה לְבַד. אוּמרים אַהַבָה יִשֶנָה בְּעוּלֶָם. שרֶה לִילָה, - נְהַר פָּרֶת הַתְחְרֶה עִם הַחַדְקֶל על גבה הגאוּת, היאוּר רְקד. כמָה צריך הְיָה לשיר כָּדִי לחוש לא גְחֶרֶד. נִשְמְתָה הְמְתָה: ,אוּרבֶק עְמָרִי ייטול, רַיַאבֶּק חירני"/* לְבָּ אָבד. משב קול לַילֶה מוּרֶד: מִתְנוּעת, נוּדְדֶת לקוּל סְלְסוּל ו געְגוּעִיהָ סְתו, כְּאִיש מאזין עְצוּב, נורת הַלַילָה מן הַתִּקְרֶה נוּדְדֶת, כְּאִיש מקונן, | שָרֶה וְקוּלָה מושך אֶחַרֶיו כָּל שְלְבוּ ער וְהוא ישן ולילה שְרֶה : חֶדֶר מְלַא גְעְגוּעִים שרֶ לַיִלָה מוּרֶד. רְאִיתִי - - . |

ַפְּרְחִים בָּאְַרְטֶל מְסְבִּים ראשָם מִבִּיטִים לכוון ב שְרֶה לִיִלֶה מוּרֶד. הוילונות בחמוקיִם מַרְעִידִים, שרֶה ליִלָה מוּרֶד. , : אנִי חשַבְתִּי על הַפֶּרַח שלי, רק שְרֶה לילֶה מוּרֶד. שְרֶה לַילֶה לפֶרַח שְלִי -- ממְתִין לי בְּלְבוּת הַיִשָנִים, מאַזֶינים לְלילֶה, שרֶ לַפֶּרַח שלי, שְהַרְקִיד אַצַבָּעות הישנים, שהֶסב, בָּאַגרְטֶל, אֶת רְאשי הפּרְחִים, שרטט חמוקי וִילונוּת שְהַרְקִידֶה לילָה בְּקוּלֶה ליַלֶה. מוּרֶד. . חִדְמְמָה עַת הַשיר נִפְרְד. : '

* אורבק עמרי ייטול ריאבק חירני: נוכחותך תאויז; קיומי, לכתך -- יזעזע. * חלרן: הוזה.

יוסי עוזר, בן מושב (26) זכה לא מכבר ב'"פרס המשורר הצעיר"' מטעם קון וון אדלר -- היחידה לגישור פערים, אוניברסיטת חיפה. ‏ - ,

אָנִי ה הייתי ' פּרָא אוּגֶר סִימָנִים עזיבוּת מְגְרְדֶת בַפַּאֶה

ששנת - ` צַקְתָה כמו אַוֶשָה שֶל זוִית משְתַנָה

הערב? במיעזור? אוכי

נָמוּך מִתְפַּעְפַעַ ל . הֶעְרֶב בּמישור. הֶעָרֶב! במִישוּר? אולי , בקער. השתוּק. , 4 בקעַר השתוק כָּרַת משוּר: אור. אורימשור בּקעַר השתוּק. אור-משור? בקערוו?

מִישור - , : במישור. ..- הו 0 יש שַבִילִים. צָעוּקים . י . | \ שקוּרְצִים 9- | לְשָבּר לשֶבר: קער וְעוד קער קער וְעוד קער------

שְחוּח מִתְפעְפַע . 2 הֶעְרְב. המישור. שוכך ש;`חוֹר ת : 7

הוא קמע אינמנוח. זהוב

הוא קטע: אִיגְמָנוּתַ. זֶהב

השְכָּרוּן. במִתְלוּל הזקוּף, כְמְצט אַנָכִי, - שְכְּרון 2 : .. זהב," לא אטר יא .

קטע: י , אִינְמְנוּה. אחר | שקע, קֶשֶת, תְּאוּרֶה מְעוּכָה

* שברון זהוּב הוא צמח מצוקים. -נפוץ באזור הכרמל.

נעזיר לפנימי נול יפה נמר

מצַח הַחְמוּר, חפֶן הָלוּלִים, י נָרוּם קֶרֶב קְרֶב | | ְפָּון קֶשוּח מְהַבְהֶב הש ידו הַמַצַח הַזֶה 2 אאים ר המפד על גילו, הפְּנימִי שלו יִפֶה שר, מִצוקְתו תת | ראש נפָשו בְּחַץ 4 , ה תִחוּשֶה חשוּשָה,- אָמר, מר

משוּרֶרֶת ; : שכשך שכשך לֶךְ שיך לח ?־'[ז;'שוֹ־'שרם. : \ מִשעְרֶת אַנִ,

הַמצחוהזֶה -- ד ְכֶר. : ִפָּזון כָּסוּת, מִשְתְּנָהֶב

יעקם בסר

פיון ו מים

הקר צְרִיך לָקום מְקְדֶם כְּכֶל הָאֶפֶשָר הַרְבֶּה עְנינִים דְחוּפִים נִעְרְמו על הַשְלְחֶן חִלְקֶם שירים שטָרֶם נִכְתְי ‏ \ אך תְּכְנְנ מזֶמן, חַלְקָם חשקים שטָרֶם כָבו

הוי, . אָנִי עוד אצפֶצף על כָּל הַעְנִיִן אצפצף גם אם פְַוּם הָאשָר הזֶה אַינְנו ִצִיב כָּל כֶּד. ,

הפקר צרִיך אַפוּא לקום מְקְדֶם וּלְהַקְבִיל אֶת השחר . הַרְבּה דְבְרִים הַצְטַבְּרוּ על הַשלְחָו .

טוב, אנִי כְּבֶר מוּכֶן | * . אֶחֶד אֶחָד בְּאִין רוּאֶה נַעְלְמו : הפגוּמים מִאַצֶל הַחלון. סִימָן , שהפועַלים סימו אֶת מְלָאכֶת השפוץ וְִפְּנְמִים אֶחָד אֶחֶד בְּאִין רוּאֶה 2

ִעַלְמוּ הפּקר, לְאַחַר שְכְּבר קְמְתִּי, צריך לְהשרוּת שְלוָה ל הרוח החולפת מהלון לחלון כ לְהִמֶלש - ו ה | צריך לְהִפְנוּת לה גב וּפָנִים, לְדְבַּר אֶל לְבָּה שְתְּשָאֶר עוד לְהְתְמְסר לְדבָרִים הְרַבִּים שנְצְרְמי עַל השְלְחָן . שירים שטְרֶם נִכְתְבו אך תְכְננו מזמן וחשקים, -- שטרֶם כָבו. הפגומים גְעָלְמוּ. הָרוּח שְלַוָה שְלַוֶה. ם | | זָהו אם כן הזֶמן

יוני, 1979

רוני סומק

מוסיקה יוונית

אֶת מכונות הַטִיסֶה של הַטְבַע אֶפֶשָר לְרָנִיע גם בְקוניֶק. אֶת חגורות הַבְּטִיחוּת מְהַדְקִים. בַּזְכַרוּן אָבוּד, ּבמְרְחָב הָאוירִי, בִּין הַסְרַת הַפְֶּק ללְגִימָה הָאַתְרונָה. - יש מְצַט מָאד אַפְשְרִיות לְהצבִיר לילָה | ְהַלִילֶה, אף צפור לא שְבֶה מארצוּת הקר אֶל ארצוּת החם,

אֶל אֶדֶן חלוני. | חעָך נְמוג כ - 0 2 רִיח של חָדַר נְתוּחִים. עוּבָר במָלִים | | וּבכְנָפַיִם הפרוּשוּת של איזו רוח פִּתְאמִית - - מִתְנְגֶנַת חֶרֶש מוּסִיקָה יוְנִית.

א קובנר

ר ב| א ה ₪ בון

תר יכ

המבְהֶן הרְאשון בְּמְתְמְטיקָה עַשָה עַמָנוּ מורֶ בְּמְשְקְפִי צֶבֶט תי אֶת שמ. החֶסְרֶה לו שן קָדְמִית | : מח הַוֶה הְָיֶה בכעסו נוּרא | : יזי` . : : '

ובנר, מהו סימנו של שבֶר אַמִתִיו" עקת שְבֶר"", עְנִיתִי בָּלִי הסוס וּבָלי נת הְתְגְרוּת. נִשטַפְתִי בַּרְקוּ, אָלְהִים!

ת עוד ת -

וּ#;ךא אֶת הַמִסְפָּרִים וכֶתב אוּתֶם בְּמְלִים"

;60000043;120728;1300407;21005;351047;4001;!1 100060;2639907;5643814;10034048;610024; ה קשָה להפף מִסְפָרִים שְלָמִים ָלִים שלמוּת. עד מהרֶה לְמַדְתִי =. פ במסְפָרִים סלמים ה ה - ת שמף. התכ - | צו שעור הַמְתְמְטִיקָה אף כ ה 0 ו שדרים רצפים בְּאַר פֶהינוּמטי> 0 תי לְהַתְקשָר בְּשְבָרִים. 07

ד מְזְרֶה קַבְּלָה הַתְּקֶשרֶת בינינו - צֶ פַּרְאִי. הַמשקָל אִיִם לְהטְבִּיעָנוּ -- קנוּ לים. הַלכנוּ לְנוּע ל - גלים . ו

[ נִי החזקתִי ב החזקת בי.

ב וגר ום

חְשבִית נָקל לְקבּל אֶת הַתוצְאֶה. להפף ְפָרִים מִדְָקים אֶת שעות הֶַָנְג, . ְעִים 2 | ִָים. עדי אובד | | ד. בשעְתו לא הָט לה 8 לים לְמְדד אֶת הִכָּאָב אַ תהצפית - : הצ - - י :

י בִמְקנָאִים שוב. כַּכְלוּת הכל ינו עַבוּדָה שלמה. בְּתענוּג וּבְעָנוִי מי חֶשְבּון) : מאי חשבו). י-- ₪ משלְת בּי . - הטקתי אליף.. = ה !

שלמה טנאי

ד מ דו מים

רק אִתֶּה יכול ללטף שלְוָה - אֶל תוך הַדֶם הַמאבַּד אֶת הנָפש : הוא רֶץ, פּוּעַם -- וְהִיא נַתְעִית אֶל גופים אֶחָרִיִם, אֶל אִימָה ”לאָ.וֹנב::,,רבאת.

ִתָּה שְבְּרְאתָ בַּצְלֶם -- וְנִבְרָאתָ יכול לעשות בַּלִי כָּל סְבָּה נָסִים : או לְוְתָּר הפעם, שוב הַפַעַם, ושוב אֶת כָּלרכֶּלֶף בְּגוּף אַחֶר לָשִים.

יכוה. בסר הכל יש שאלת:. 0 ה ה \ 6

-- ונגיד שלא תפגוש את אדוננו פתח"רע, ו;משז לסחוב אותה ? י

י ש שו סה י י" יאו ם : ו -- אז מה ? אני סבל, והסחורה היא פיקדון. רש% הוראה לסחוב אותה, איך אני יכול להוריד אוון אולי בשל הזעם % \ 0 .

-- תוריד אותה, לעזאזל, סחבת מספיק. תזרוק א תשבור אותה, תשרוף אותה. את הכורסא וזזאת ו כדי שישבו עליה אנשים, לא כדי שאנשים ₪ אותה. = 0 : , .

-- אני לא יכול. אתה חושב שאני סוחב ב התענוג ? אני עובד כדי להרוויח את לחמי. \

-- ובכל זאת. אם המשא שובר את גבך היית צוֹק לזרוק אותו, מזמן לזרוק אותו. | | .

-- כך אתה חושב, משום שאתה חופשי ולא פ ולא אכפת לך. אני סוחב, וזהו פיקדון, ומי ש!ן את הפיקדון אחראי ל. \ \ -

-- וצד מתי תפחום. - ! ; -

-- עד שתבוא ההוראה מפתחדרע. 0 |

-- אבל הוא מת ושקוע עמוק בקברו.

-- אז מיורשו, מנציגו, מאחד מבני-בגלו, ממיש היודע את הסיסמה שלו. . 0

-- ובכן, הנה אני נותן לך הוראה שתוריד אותה -- כל הכבוד להוראותיך, וכן ירבו חסדיך. \ אתה קרוב שלו? | |

-- לא לצלהית % ב

וש לה מיספה . - הול ] |

=+ אין. לי.

- אז תסלח לה =. - .

אבל אני צעקתי. כשהחל נע עצרתי אותו ע הבחנתי בדבר מה, הדומה למודעה או שלט, שנןן בחזית הכורסא. למען הדיוק, היתה זו פיסה עשו עורדאיילה ועליה כתב עתיק. כביכול גירסה ראט נה של ספרי הקודש. קראתי במאמץ: |

"נושא הכורסאות . ; נשאת דיה. -- \ עת היא שכורסא תישא אותך. כורסת-ענק זה י . אשר איש לא יצר דוגמתה. בולה שלך. א שא אותה. וקחנה לְביתר .* : .0 הנח אותה בטרקלון. שב עליה שארות ימיף. - . \ ולעת תמות, |‏ . - תהות לבניף". . :

-- וזוהי ההוראה של פתח-רע, הוד-מעלתך נש הכורסאות. פקודה מפורשת שניתנה בו"ברגע שציו עליך לשאת את הכורסא, והנה חתימתו וחותמו זאת אמרתי בעליצות רבה, עליצות המתפרצת וכ עט חונקת אותי. שכן מרגע שראיתי את הכוס ושמעתי את סיפורה אני חש, כאילו זה אני הנוש אותה משך אלפים בשנים, וכאילו גבי-שלי ה) שנשבר, וכאילו השמחה הפוקדת אותי עתה ! שמחה על שהפורקן הגיע סוף סוף. .. 0

בראש מורכן הקשיב האיש. שום תזועה אין בפנו רק ציפייה, מורכנת אף היא, שאסיים את דנו" אך סיימתי הזדרז והרים את ראשו. ציפיתי לעלפו דומה לשלי, פורקן, אבל לא מצאתי דבר; :

-- זוהי הפקודה הכתובה מעל לראשך, וכתם מזמן-מזמן. | .

-- אבל אני לא ודע לקרוא, 0 | -- אבל הרי קראתי אותה בשבילך. |

-- אני לא מאמין לשום דבר חוץ מהסיסמה. ₪ לד סיסמה ‏ - ' - וכאשר לא עניתי, גמגם בכעס וסובב את גבו: ‏ \ 4 השיl שקוד שניו ו קדק 0 ו₪ -- אתם כולכם יודעים רק להפריע. המשא כז ובקושי אפשר לעשות סיבוב ביום. - | עמדתי והתבוננתי בו. הכורסא החלה לנוע, במתינוז ובהוד, עד כי נדמה לך שהיא נעה מעצמה. והאיש\ חזר להיות רגל חמישית, כחושה, שהיא-לבדה י בכוחה להניע הכורסא. עמדתי והתבוננתי בו, כשהו! מתרחק, מתנשף, גונח, מזיע כולו. עמדתי גבון מבלי לדעת אם עלי לרוץ אחריו ולהרגו כדי לתו פורקן לזעמי? » ור ר ₪

.- 1 2 4 , הארוץ ואפיל את הכורסא בכוח מעל כתפיו נח להקל עליו בעל-כורחו + או די לי שאניי כועסיעדי דכא עליו? ה :

+ \ לל ולות-ב יכ" 05 ולד =-1 סוה הו , או שמא אירגע"לי ואנוד לו? - . האם אאשים את עצמי על שאינני מכיר את הו סיסמה ? -₪ 0 |

י סה לול : / 7 ו ₪ ל . 5 0 ש - י ם , ה 0 2 : 3 : : ל . י 4 י 5 . . א - 7 ו ר 2 ו .- ש . .. 0 ] 00 כ =0 ₪ שא כ ט ₪

- : ש-- , ו מ הבי המהוק =l : 2 ל- -- הא ה ו 2 2 שש ה. - 0 ב =י כ - ל 2 - 1 ו יש רם ע הת לל

יוסוף אדריס

מערבית : ששון סומך

קים, ברגל חמישית, כחושה, שאין כלום בינה לבין הגדלוּת והפאר. אך לא, זו אינה רגל. זהו אדם כחוש, מגוייד. הזיעה מצאה לה נתיבות ותעלות בגופו, והצמיחה עליו שיער, חורשות, יערות. האמינו לי. אינני משקר,. אני נשבע. אינני מגזים. בסך הכל אני מנסה, בלא הצלחה מרובה, לתאר את מה שראיתי. אינני מבין כיצד הצליח איש רזה ושביר כזה. לשאת כורסה שכזאת, שמשקלה טונה לפחות, ואולי כמה טונות? זהו הדבר המתמיה | עד שיגעון, וכאילו תעתועידלהטוטן לפניך. אבל כשאתה מסתכל היטב, וחוזר ובוחן בעיניך, מתברר לד שאין כאן אחיזת עיניים ,וכי האיש אכן. נושא את הכורסא, לבדו, ממקום למקום. . *

דבר מוזר. יותר, מדהים יותר, מפחיד יותר הוא, שאיש מבין עוברי-האורח באופרה או ברחוב אלג'ומהורייה ואוּלי בקהיר כולה אינו מתפלא או נדהם. כולם כאחד מתייחסים אל העניין כדבר של שגרה, וכאילו בכורסת"בית רגילה עסקינן, כורסא המועברת ממקום למקום על גבו של "נער". אני מביט באנשים ובכורסא ובאיש בתקווה שאגלה. סימני תמיהה בעיניים, מיצמוץ שפתיים או צעקת-פליאה, אבל לאך כלום, שום דבר. התחלתי להרגיש שאסור להמשיך ולהרהר בעניין הזה, פחד ממש. בו-דברגע התקרב האיש אלי וכפסע היה ביני ובינו. עתה ראיתי את פניו המביעים טוב-לב, גם אם נתכסו כולם קמטים. עם זאת אין אתה יכול לקבוע את גילו של האיש. | ועוד ראיתי: הוא היה מעורטל כליל להוציא חגורה יציבה שממנה משתרבבים, לפנים ולאחור, כיסויערווה עשוי מאריג של מפרשית. אבל כאן אתה נאלץ: | לעצור, ולחוש שבמוחך נשמע הד, כגון זה המהדהד בחדר ריק: לפי לבושו נראה שהוא נכרי ואין הוא שייך לקהיר, או אף לתקופה זו בכללותה. נדמה לד שראית מי שדומה לו בספרי היסטוריה או ארכיאולוגיה. ולפתע, הפתיע אותי חיוך שפל משהו, קבצני משהו, ולפתע -- קול, דיבור אמית. | \

\־-- תעשה טובה, בני. אולי ראית את האדון פתחכרל . 00 ]

\ מה. זה ? הירוגליפית המושמעת בערבית, או ערבית המושמעת בהירוגליפית 1 האם מצרי קדמון הוא האיש ? התנפלתי עליו: : ,

| -- שמע, שלא תעז להגעד לי שאתה מצרי-קדמון. |

, 2 . ן -- בכלל, יש קדמונים וחדשים? אני מצרי ודי. | | | -- ומה הכורסא הזאתי | . |

-- העבודה שלי. ומה אתה חושב? בשביל מה אני מחפש את אדון פתחדרע? משום שרק הוא, שנתן. לי הוראה לסחוב אותה, רק הוא יכול להגיד לי להוריד אותה. אין לי כוח כבר. י

-- אתה סוחב אותה מזמן? | - -- הרבה. אי אפשר לספור. || | 1

-- כבר שנה! .י ‏ ה.ע ש ן

-- מה זה שנה, בן. אולי כבר שנה וכמה אלפים. | |

-- כמהדאלפים של מת% 0 ם

-- שנים. . 0 ₪ 9- |

-- זאת אומרת, מימי הפראמידת? \ \

-- עוד קודם, מימי הנילוס. 0 ן -- גילום מה% - = 8 . ה 8. 0

-- מיום שקראו לנילוס נילוס, ומיום שהעבירו את | הבירה מההר לשפת הנהר. אז בא אלי האדון . פתחדרע ואמר לי "סבל, תסחוב". סחבתי. מאז אני מחפש אותו בכל חור כדי שיגיד לל: "תוריד", אבל עד היום לא מצאתי אותו. .' .

כל רצון או יכולת להיות מופתע קפאו בקרבי. מי שיכול לשאת כורסא כה עצומה וכה כבדה לרגע אחד, יכול לשאתה משך אלפי שנים. אין פליאה ואין

הסיפור "מעשה בסבל" (בערבית : חמאל אל-כראסי) בלול בקובץ. סיפוריו של אדריס "בית. של בשר", שראה אוַר בקהיר בשנת 1971, וככל הנראה זהו קובץ הסיפורים האחרון שפורסם עד-כה מפרי עטו של הסופר. 3 0

מתחת לסיפור המובא כאן רשם המחבר את תאריך כתיבתו -- סוף 1968. תאריך זה מעניין, משום שהוא מעיד על כך שהסיפור נכתב בעיצומה, ואולי בשיאה, של הטראומה שפקדה את מצרים בעקבות מלחמת ששת-הימים. בהקשר זה ניתן לציין, שהסיפור "מעשה בסבל" מצביע על מגמה ברורה של תהייה כוללנית על הגורל הלאומי של מצרים, אך מבלי לפרוט זאת לפרוטות "פוליטיות", ומבלי לרמוז במישרין ובשקיפות למציאות העכשוית, . . ,

וכאן מתבקשת הערה על המוטיב "הפרעוני" שבסיפור. פתח-רע הוא, כמובן, שם מצרי-פרעוני אופייני, ואולי מכוון הוא לאל פתח, אלילה של העיר. ממפיס, המזוהה במיתולוגיה המקומית כבורא העולם, שנתן צורה לתבל באמצעות לבו (=שכלו) ולשונו (=הדיבור). ראוי לציין, שכאשר הסבל שואל את המספר, אם הינו צאצא של פתח-רע, עונה בן-שיחו בשלילה. ואכן, כמוהו כרבים מבני-דורו, אין אדריס שייך לדור. שראה את מצרים .דהיום כהמשך ישיר של מצרים הפרעונית, הטרום-איסלאמית (וזאת בשונה מכה מסופרי הדור הקודם, כגון תופיק אל-חכים ונגיב מחפוז, שבשעתם כתבו רומאנים ומחזות "פרעוניסטיים", שהקורא חש בהם הזדהות עם ימצרים העתיקה). .

אולם סופו של הסיפור, ממש המלים האחרונות שלו, מעוררים עניין מיוחד. מה. פירוש הרהורו של המספר "האאשים את עצמי על שאינני מכיר את הסיסמהלָ' -- האם לפנינו חרהור שני על ישאלת הזהות ? האם מובע באן הרצון לחזור -- אם אך אפשר -- אל השורשים הקדמוניים, הטרום איסלאמיים, של החווייה הלאומית, וזאת כדי להסיר את העול מעל העם הסובלני והסובל ? 0 :

כל נסיון לתת לסיפור זה ולדומיו פירוש חד-משמעי, דידאקטי, יהיה בו משום תמימות והתעלמות ממורכבותו ורב-משמעותו של הטקסט. אכן, אין ויכוח על בך, שסיפורנו "רוצה להגיד משהו", אבל ה"משהו" הזה נראה לי כהצגת שאלה יותר מאשר מתן תשובה נחרצת =0 את

ש,ס.

ם | אמינו או לא תאמינו. דעתכם, במחילה, אינהי מעניינת אותי כלל. די לי בכך שרה איתי אותו, שדיברתי אתו, שפגשתי אותו : וראיתי את הכורסא. נראה היה לי שחזיתי בפלא פלאים, אבל הפלא המפליא מכל, ממש אסון, הוא בכך שלא האיש ולא הכורסא ולא כל העניין כולו -- לא צדו את מבטו של מאן דהו מבין העובך רים ושבים בכיכר האופרה או ברחוב אל-ג'ומהורייה או בקאהיר או, אולי, בעולם כולו. י

כורסת"ענק שדומה עליך כאילו באה מעולם אחר, או נבנתה לצורך פסטיבל. כלשהו. רבת"ממדים כבמבנה-ציבור, בסיסה רחב, מגעה רך, יכסוייה עורדנמר וכריותיה משי. בראותך אותה אתה חולם לשבת עליה אפילו פעם אחת, אפילו רגע קט. כורסה נעה, הצועדת קדימה במתינות, כשיירת-המינחה הנשלחת למכה, ונראה לך כאילו הכורסא נעה מכוח עצמה. מרוב אימה ומבוכה אתה נוטה לכרוע ברך ולהקריב לה קרבן-עולה. לבסוף אני מבחין, בינות לארבע הרגליים העבות שבקצותיהן טלפי"ךזהב בוה*

אנו מביאים כאן שני פרקים נוספים מתוך יצירתו האוטובלוגר" פית של עלי שכטמן, אחד מסופרי יידיש, הבולטים בימינו. עלי שכטמן מעלה בדפים אלה חוויות ילדותו והתבגרותו של ילד יהודי רגיש, בעיירה שבשולי יערותיו של חבל פולסיה, על גבול רוסיה. הלבנה, בימים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר || : ל ט

מבעות ברננשמה

מאז עלייתו לאר* לפני 7 שנים ממשיך עלי שכטמן בכתיבתו ואשתקד זכה בפרס מאנגר לספרות יידיש. - 0

ספרו "בטרם"/ בתרגומו של צבי ארד הופיע בהוצאת "הקיבו* המאוחד". ייטבעות בנשמה"י בתרגום יהודה גור-אריה עומד לראות אור בהוצאת: "יסימן קריאה'. שני פרקים קודמים מתוך 'יטבעות בנשמה"י הופיעו ב'יעתון 77" מס' 5--6 ו-13.

לי שכטמן

מיידיש : יהודה גורדאריה

בקושי חיים, זקנים וטף, מגורשים מגאליציה ובוקובינה עקורים מבתיהם וזרוקים כעשבי"בר בעולם, הוא עומד עד חצות בחלון ומביט בעיניים קרועות לרווחה אל תוך החשכה: אלה הרי חבלי גאולה. פעם אפילו התהלך בחוץ לד הבוקר: וכז גם, לאחר שובה של אמא מן הניתוח, הוא מדבר מהורהר וגם יותר ברכות, בוותרנות; אינו עונה על. דבריה, עוצם עיניים ומתחיל לברך את ברכת המזון: אז ימלא שחוק פינו ולשוגנו רינה -- אחד מקור אחד תרגום -- אבא. תמיד נהג לתרגם ליידיש, כדי שאמא והילדים יבינו וידעו מה נאמר בתפילות ;. ומלים אלה רעפו על נשמתו של אלישע, כגשם האביב על השדות החרושים והזרועים -- טיפה אינה אובדת, נבלעת מיד באדמה, נספגת ופורצת אחר"כך בשיבולת מקורזלת ירוקה-בהירה, שבתחילה אינה 'אָלא עשב. מן ה"צוקים", מן "הפינה השווייצרית" = ואזו עיירה לא הו לה הריה ובקעותיה, מפליה ואפריה עתירי הפרחים, שם היו מטילים זוגות עד חצי. הלילה אוחזים ידיים ואוהבים אהבות מסוהרות, ושם גם היו מתאספים לקול גיטרות, למסיבות רעים כביכול, ובלהט ואש התפלמסו והתווכחו עד שנאה, רצו לגלות, וכל אחד לפי שיטתו שלו, סודות החיים, וביחוד לפתור בעיות עולמיות :: סוציאליות ולאומיות. מאותם "צוקים" של שלהי קיץ, האחוזים כבר אש סתווית -- קרה, חזר אז אלישע הביתה לפנות ערב, לאחר סעודה שלישית: על השולחן מונח עדיין הלחם הוורוד עם חצי דג מלוח: על המפה הלבנה כהה בוהק הפמוטות הממורקים; הבית נתון בערב-חולין של דאגות אפורות. אך עדיין שרד בו העצב החגיגי שטרם הופעת הכוכב הרחוק של. מוצאי"שבת, בחלון. אלישע מוכן ומזומן לקבל גערות מאבא על העלמו ליום שלם. על התרוצצותו כשובב ברחובות, על משחקי מלחמה; לפני שנה שברו לבן של חנציה את הראש. מישהו יושב וגבו אל הדלת, ואבא אומר ללא שמץ בעס: -= הנהן! . ' 0 0 . וכאשר הלה מסתובב בחריקה -- שעיר עד מאד, עם שפתיים אדומות, מלאות ונחיריים רוטטים, כמו לפני התעטשות -- הכיר אותו אלישע מיד, מתחת לגבות עבותות, עיגיים אפורות של טרם שחר, אשר דומה שהשמש לא תזרח בהם לעולם. ואצל התלמיד, אצל אלישע, עיניים פקוחות לא מוסתרות במאומה, לחות עדיין כמו פקעות שנבקעו זה עתה בבוקרה של שנה. אצל ההוא, עיניו הטרום-שחריות אינן מתפעלות מכלום: יודע, כבר נראה כזה, אין חדש תחת השמש... ואצל זה, פקעות ראשית השנה מלאות פליאה: אפילו ראש הדג" מלוח המונח בפה פעור בצלחת הפרחונית, וביחוד הנצנוץ הפתאומי של חצי הבקבוקי יייש בשמש השוקעת, דרך כל ארבע שמשות החלון הפוגה לגנים, מפליאים ומדהימים אותו. שני זוגות עיניים אלה. עושות עתה הכרה ובמשך שלוש שנים ילוו אלהי את אלה... עיני שמואל-יוסל הטרום-שחריות יטביעו את הטבעות העמוקות והעצובות ביותר בנשמתו שי:," אל:שע. , 2 -- על אי יכולת ללמוד -- שומע אלישע את קולו של "שנים שחורות" -- מול יבש, רם, אבל לאחר ה"תיקון", לאחר כוסית יי"ש, מעט חנוק ועם שריקה בגלל שן קדמית חסרה -- על אי-יכולת ללמוד אין אני מרביץ. אני מרביץ בגלל אי רצון. כאשר רוצים -- יכולים, צריך רק לרצות, נעשים תנא. רבי עקיבא! אם תרצה ללמוד ולשים ראש אל מה שלומדים, לא לשנן מלים אלא להבין אותן, מלים אינן אלא דלתות אל המחשבה, זכור זאת ! אם תרצה ללמוד ותיכנס עם הראש על התוך, אני מבטיח בהן שלי, כמו שהיום שבת בעולם, כי אצבעי לא תיגע בך. ולאחר שהערה מן הבקבוק, בזהירות ובבקיאות, את השארית האחרונה אל תוך כוסיתו, הוסיף: ז - י- 5

-- את כתיבת השירים, זרוק. את ברכי נפשי כבר כתבו, ושיר השירים כבר כתבו גם כן, וגם את משלי כתבו. ואת קהלת וגם את איוב כבר כתבו... אז מה נשאר:: חרוז -- פרוז פנה דרך לזז? - , |

היטה ראשו עם הכוסית אל התקרה, בגרונו עובר בעבוע. לאחר מכן הוא שם ומיישר את ראשו ובהחזיקו את הכוסית הריקה לפני העיניים: = 0 -- לאחר חורבן בית המקדש, לא שלח היושב במרומים, יותר נביאים. אלה הבאים הם מזוייפים. די סבלנו מנביאי השקר, מהחוזים, המתנבאים, המנחשים. הם באים מן הכוחות השחורים, רחמנא ליצלן! לא צריך ללכת לחפש דרכים חדשות. צריך ללכת בדרך הישנה. דרכו של אבא, דרכו של סבא, של אבידסבא -- דרך זו בטוחה, כבוּשה. זו היא דרכו של נצח ישראל. 0 0 -

שמואל יוסל מניח בחופזה את הכוסית הריקה על השולחן, מסיר בחטף את היד כמו מדבר האסור בנגיעה, עוצם את העיניים ברחמנות עצמית וממשיך לדבר, והפעם בניגון כאילו לימד שיעור חדש בגמרא: . .

-- ראשית חכמה יראת השם... חוכמות הרבה קיימות בעולם אך ראשית הכמה, הראשונה בהם היא ייראת: השם, לירוא מפני ריבונו של עולם. מתוך היראה. תבוא אחר-כך האהבה -- אהבת השם. אחיך פנחס רוצה להיות מנהיג אצל היהודים, -גיסך ליפא. -- וכאן הוא תופש עצמו כי לגימת היי"ש תסיטו

אחר אותה מחלה והחלומות הלוהטים, לאחר אותם שבועות קשים ! ומפרכים, אשר חרתו בנשמתו עוד טבעת דואבת -- אות של צמיחה ושל תוספת כוח פנימי, התבגר אלישע לפתע הרבה מעבר לשנותיו. . הכל סביבו כאילו השתנה פתאום, -- קיבל צבע שונה לגמרי ולקולו. יל לגמרי אחר. הסתיו הולך מן הרקיעים, שחורים וספוגי מים, כמן הגנים. תים נראים כאילו הביטו עליהם מתחת למים, עשני הארובות מריחים ריח בוס שרוף.. : ; אַ : : ' ס4 .

גדרות הפלונסאות מכוסי האזוב שרוחצו בגשם והבהירו, מקרקרים העורבים מש אל תוך החלונות. וגם הכיפות המוזהבות של הכנסיה על הגבעה, מתערסלות ימיות, משפיעות על אלישע עצב חם וגם רחמנות רבה על האיכרים, שאינם ולכים לבית הכנסת אלא לכנסיה: הם מצטלבים שם נוכח קרשים מצויירים וחוד הוא מרחם על ילדי הגויים, \ שאינם לומדים חומש ורש"י, אינם יודעים ה זה לברך על כזית לחם, על פרי, על רעם; נשמותיהם לא עמדו. לרגלי ו סיני בעת מתן תורה, והם אינם יודעים לדבר אידיש! \ | ,

ם צלצול פעמוני הכנסיה מתנועעים בעיניו צללים של ענפי ענביה פורחים, ן הפעמון הגדול העשוי נחושת, נופל משהו כזה דומה מאד לארחיפ החבתן: ם ידיים מושטות, אצבעות כפפוות, כאילו רוצה לתפוש מישהו בגרון ולחנקו. . חר המחלה הקשה -- ערב אחד כבר רחץ אבא את ידיו מתוך הנטלה הגדולה מר: ברוך דיין אמת -- לאחר שובה של אמא בשלום הביתה, אמנם רזה, והה יותר, חוורת, עיניה, -- כאשר נדמה לה שאיש אינו רואה אותה, -- תעננות ; התעננות זו בעיניה הכחולות היפות של אמא מפחידה אותו, בכל ת מתרוצץ אלישע בין הסלעים, ואיזו שמחה מאיצה בו אל פסגת ההר מתחתיו -גופלים המים ודוהרים בשאון מעל האבנים ומתיזים טיפות בכל מיני נעים נוצצים. ברקיעים קוראות ציפורים העפות אל ארצות-החום וכאן על גבעה בעשבי הסתיו המיובשים, עדין נישא ריח מתקתק של פרחי-תרזה שמש יוקדת וחודרת באשה אל עצמותיו. לכאן, אל ההר לא מגיע כל קול. שם בביצות משחקים הנערים. במלחמה, בשודדים. הם קראו גם לו, אך תחשק לו להיות כאן, לבדו. שם מהומה וצעקות, כאן -- שמחָה. דממה זו לאחר צהרי שבת, כאן ב"צוקים", משמחת אותו, ונדמה לו שגם הבתים לרגלי ההר. רדומים, גם להם עונג שבת. אבא שר היום את הזמירות ליד שולחן, יפה מאד. בקולו לא נשמע היום עצב למרות שהזמן הוא לפני הימים זנוראים. אלישע אוהב את שלהי הקיץ: ראש השנה, תשליך, לאחר יום כיפור תחילים לבנות את הסוכה, להביא סכך מן הגנים, לכסותה ולתלות בה סדינים ול הקירות, אחרדכך עצם הישיבה והאכילה בה. התקנת ה"הושענות" וחבטתן, לבסוף : שמחת תורה. טוב כאן על ההר, בשמש. המפל המנצנץ מלמטה ממלא

וֹבנץלו'.יו־ חג. מתחשק לו לקום מן העשב ולצעוק לעולם: = שבת-שלום ! ".+ ' ש ט

דמה לו אפילו שהוא אכן צעק זאת. הוא הרי שומע מן המרחקים, מן היערות, * הד. הפעם, שניהם צודקים, גם אבא, גם אמא. היום ליד השולחן, לאחר "קוגל" העשוי קרומי"לחם מושרים וזרוי צימוקים, שהיה טעים נורא: חמצמץך ויר ועם ריח של דובדבנים שיכורים. לאחר ה"קוגל" אמר אבא פתאום: | יהודים חיים רק עם שבת ויום-טוב. נשמותיהם עשויות מקדושה. הם אמנם מלים, טורחים ועובדים בפרך, מתרוצצים, סוחרים ונודדים. מקצִיעים ומפרזלים, ופרים במרצע ובמחט, מנגרים, נוהגים בעגלה, -- אבל לחיות, חיים הם רק ם השבת, עם פסח, עם שבועות. אצל היהודי נשמה של חג.

- גם העצב הוא חג? -- שואלת אמא חרש. ‏ \ תש - 00 -

ליבהישרה, עצבונו של היהודי איגנו עצב של חוסר פרנסה אלא עצב של יסופים לשמחה, לקדושה. בימות החול מתייסרת נשמתו של היהודי בחנויות שווקים, שם היא מצטפדת, 7 . 00 ה 0 0 -ו 5 ,

- מה זה מצטפדת ? -- שואל אלישע, השומע לראשונה מלה כזאת. נו, איך אומר לך ? הנשמה נעשית קטנה יותר, זערורית, מצומקת, מתכווצת,

נמעכת, מקומטת, \ - : ם : - זה אמנם נכון. אבל מאיר, -- אומרת אמא בקולה שלאחר הניתוח: הרבה יותר בשקט מקודם, אך עדיין עם רטט -- לא רק ליהודים נשמות קדושות. לכל האנשים החיים בעולם יש נשמות קדושות. כל אדם נכסף לשמחה.

- אמא, מה זה נכסף? --

= לצמוא להשתוקק להתגעגע לרצות שמחה... כל האנשים על פני האדמה נכספים, אלישע. לשמחה, לחג. גם הגוייליד המחרשה..> 0 * 8 .

- השוואה יפה!

= מה יש, מאיר? האם החי-לנצח -- לא יצר את השמיים והאדמה באותו ום? הלא שניהם קדושים ; האדמה, מאיר, קדושה כמו השמיים. כן, מאיר, כן.

והאדם החורש את האדמה וזורע, גם הוא קדוש.. . 0 נל אבא, אשר מאז שבאים לעיירה בלא הפסק יהודים שבורים וחצי מעולפים,

שקנה במשך השבוע בשווקים ובירידים -- עורות בהמות, עורות צאן ון |פרוות של בני פקועה; הם באים עם נשותיהם מעבר לנחל, מושלגלם, מנעו, ליד הדלת את הזקנים ואת כובעי הפרווה, את מעילי הפרווה ; הנשים מנעון את סודרי הצמר, את מעילי הקטיפה עם צווארוני הפרווה, אחר כך מטאטון במטאטא את השלג מן הנעליים על עקבים גבוהים וגפות משורכות. כולן מדגוון בקול רם כאילו באו לביקור אצל חרשים, מגישות לכלה האלמנה חגין עטופות היטב וקשורות חזק, ומתיישבות לשולחן כנגד בעליהם שא קפוטותיהם השבתיות מריחות ריח קליפת אלון ועיטרן. בינתיים מברכים "שהנף ומקנחים ב"בורא מיני מזונות". החתן יגיע עוד מעט. גם הרב הזקן ר' וולום שצריך לערוך את הקידושין גם הוא איננו עדיין. . :

הרופא האדוק וייסגל שבא לזכות במצווה אוחז בזקנו המגודל כמו באוצר עניון . לו מן השמיים, כנס, אשר הוא, האפיקורס בעבר כלל אינו ראוי לו, ומתנח כמו בעת לימוד דף משניות והשדכן ר' שמואל-יוסל, מלמד הגמרא, עוסל נ הזמן בלגימת "תיקון". אינו מביט לכיווּן אלישע כאילו הוא, אלישע כלל א קיים בעולם, ומספר ליהודים על הכומר השיכור רספוּטין, שבכישוף אחז ב את המלך והמלכה, כיצד לימד אותם רספוטין לשלוט באימפריה, איך 9 | מלחמה. אך יוסי אחד,לקח אותו שרו של המלך וירה בו למוות. ,

| -- הרי לכם גורל ! זהו גורלה של רוסיה, וזהו גורלו של הכומר הכפרי,

בבית,: שהודלקו בו נרות ומנורות, נעשה שמח יותר, נעים, ביתי: משוחזת על עניינים רחוקים, בעיקר על המלחמה, שכלל אין רואים לה סוף והו צריכים לשפוך את .דמם למען אוייביהם המרים. בינתיים הגיע גם החתן בכוכון עד הסף, במעיל פרוות-חולד, בכובע גבוה, בזקנו הקצר, הגזוז, עם חין מוגזם, עם קופסת עור שבה מתנות מיוחדות לכלה, המטפלת באורחים במו פנים לבושה שמלה לבנה, סמוקה, כאילו עשתה דברדמה שהוא מעל לכוחווין ובכל זאת -- פתאום מלבינות גם פניה: יחד עם הרב הזקן נכנס לבית ם פיטשה המשוגע. היא מחווירה, כאילו כל דמיה נטשו אותה פתאום. הנה מו רגע היא תיפול לא תוסיף קום, והרופא הזקן וייסגל שבא לכאן מחשש שגולח' רחל היפה והמוצלחת בת העשרים וארבע ההולכת לחופה עם הבורסקאי העעיו בן החמישים תתעלף, -- כאשר ראה את פניה, כבר תקע שתי אצבעות על נו חזייתו, כדי להוציא את בקבוקון הטיפות המוכן, אך חיוורונה לא נמשך זמן וג, מייד חזר הצבע אל פניה והיא אף האדימה יותר מקודם; היא עשתה וו של אדם השמח מאד למראה אורח לא צפוי ורצוי מאד. היא אף מקבילה פו בידיים מושטות:. : י :

-- פיטשה, יפה מצידך שבאת לשמחה שלי. בוא,, לווה אותי לבית. העלמן לפני החופה אני רוצה לעלות לקברו של ליפא. . 2 : -- בתי, הרי כבר לילה, מי זה הולך בלילה לבית העלמין? -- ואיך תמצאי בחושך את קברו, ועוד כאשר השלג יורד, ולמה לך נגל ללכת לשם? ב י

\ גולדה"רחל אינה עונה לדבריהם המבוהלים של אבא ואמא, מטילה על שמז הכלה הלבנה, הארוכה, פרווה בורסקאית שחורה המדיפה ריח קליפת אלון, |-- נו, פיטשה; אם אינך פוחד ללכת איתי .לבית הקברות בלילה, אז אזו בזרועי, הנה כך! -- והיא פותחת בזעם.את הדלת החוצה, שם יורד העע הסמיך-החורפי הראשון; אך על הסף חיא נעצרה וזרקה מבט מלא ₪ חם וכאב עמוק, על מי שיהיה ממחר בעלה, עם זקנו. האפור המרובע, הגוו , בקפדנות, שמרוב השתוממות קם על רגליו מעם השולחן. וגם המסובים האחרע וביחוד שמואליוסף שפשפו את עיניהם ונותרו בלא דיבור בפיהם. רק שייז ר' וולוולה הזקן והרופא הזקן ד"ר וייסגל, נשארו לשבת במנוחה והמש לשוחח על ההשגחה העליונה. היא קראה גם לאלישע ללכת. עמה, חיכתה (ו שלבש את מעילו, קשר את הצעיף סביב צווארו והניחה את ידה על כתף כאילו לא היא, אלא הוא, אלישע צריך להוביל אותה יחד עם המשוגע בלז המושלג, למתן דין וחשבון חשוב. אלישע מוביל אותם בלא לדעת לאן, בין ' הפרי של הגויים, שבהם העצים עומדים כבר עמוק בשלג, וכאשר הוא יש ל"מרכז", היא עוזבת פתאום את כתפו ומובילה את פיטשה אל בית-התה ע זיסל, שם מנגן הגרמופון וחבורה של חייטים, סנדלרים, פחחים, עגלונים ונפחם מבלים עם נערותיהם על כוס תה עם עוגת שמרים. שמח שם בבית-התה ל זוסל, שם הרעילו אשתקד את ליפא. שם היא עומדת מעט עם המשוגע (פ' ביתדהתה העליז-מואר, ללא מלה. גם פיטשקה שותק. אחרךכך היא מניאן אותו אל הבית שבו גרה עם ליפא, שבו ילדה בן. :

-- כאן, -- היא אומרת למשוגע -- כאן, תחת החלון נפלו חיי לפני שו כאן נפל ליפא ורק הספיק לדפוק לי בשמשה. כאשר רצתי אליו, הוא אמר ל. "הרעילו אותי. .. בוא, -- היא מובילה הלאה את פִיטשה עד אל הבאר החוגז של נטע, הנמצאת לא הרחק מבית הקברות. ושם היא מסובבת את פיטשה ש הפנים אליה: 0 -

-- מאין לקחת -- היא צועקת עליו בזעם, בתוך השלג היורד, -- מאין לקחת תן פראי, את העוז והחוצפה לכתוב לי שליפא איננו בשבילי, שבשבילי אימו אלא סנונית, אינו אלא בשורה של .אהבה גדולה, שהוא אינו אלא גוזל ל סנונית ? מי זה אמר לך, מוח מעוות ומסובב, ראש מבולבל, מניין לך שנשגזי נכספת אל מדורה לוהבת, לנשר שישא אותי אל ההר האלוהי הגבוה, מתחו לשמיים, ושם יאחזו את גופי ונשמתי . עוויתותאש ? מניין לקחת זאת, משוג! שכמוך ? וזה אתה, גולם נחמד, רצית להיות הנשר שלי, זה אתה שרצית לשאו אותי אל ההר האלוהי הגבוה, מתחת לשמיים ?. .. אִי"דידנט ! לא גירשתי אוחן מן הבית, הנחתי לך לשבת על הסף ולהביט עלי, פשוט מתוך רחמנות. ול שברת את חיי והשמת את חיי ילדי... וזאת עוללת לי מתוך אהבה גדולת שרחשת אלי, וכך רצית לקחת אותי אל ההר האלוהי; שתוק, אידיוט, שתוק! - והיא מתחילה לרוץ חזרה ופיטשה המשוגע רץ אחריה. \ 7

כאשר חזרה אל הבית -- יציאתה ושובה לא ארכו יותר מרבע שעה -- מכסז מכף רגל ועד ראש בשלג סמיך, עם עיניים בורקות פקוחות לרווחה, אדומז פנים, והטילה מעל עצמה את הפרווה, נשארה עומדת בשמלתה הלבנה אל מ החתן, שלאחר צאתה החל לחכוך בדעתו אם השידוך עם בתו היפה והצעיוו של ר' מאיר לא היה טעות, -- ובנשימה כבדה אמרה לו בקול כעוס: י -- באמת מה טעם היה בהליכה זו ? לא, לא הלכתי לשם לבית הקברות. יוו

מיד מן הדרך הישרה ותנגשו בעץ, ומסתובב לפתע חזרה בגבו הרחב, הצמרי אל הדלת ומתחיל לדבר בקול נמוך כאילו איבד פתאום את קולו, עם מעין קול-לווי ולאחר מכן עוד יותר בשקט, ובצורה סתומה, שאפילו אם אלישע תופש איזו מלה, אִין היא אומרת לו כלום. רק יותר מאוחר, לפני הליכתו עם אבא לבית הכנסת להתפלל מנחה-מעריב חוזר ר' שמואל-יוסל לדבר בקולו הרגיל, היבש -- הרם: * הול : י

-- חישבו והרהרו, בררו עם הבת. אני משדך לכם בור של שומ - -- זבובים מתים יותר בדבש מאשר בחומץ -- אומרת אמא -- גילו הרי כפול משלה. בית מלא יתומים וביניהם בנות שהגיעו לפירקן... בשנותיה הצעירות, להיות אם חורגת ?+ - '

-- אני יודע, נו, צעירים מזדקנים וקטנים גדלים. גלגל החוזר. -- אכן אמת. אך זקנים אינם מצעירים -- מתקנת אמא. בשיער שיבה מעט הדווה, - . :

-- קישבי שוב, ליבהדשרה, הרהרי בדבר -- כבר נוקש שמואל-יוסל בידית הדלת. יואל הנראדיצ'י הוא בעליהן של .שתי בורסקיות, בית גדוש כל טוב. הוא מספק עורות לצבא. הוא חותך פרנסה ממש בסכין!. |

אלישע מבין כברי: ר' שמואל"יוסל בא, לא בעניינו שלו, אלא בעניין אחותו הבכירה גולדה-רחל שנתאלמנה לפתע, -- את בעלה ליפא המורד ומעורר המהומות, הרעילו לילה אחד לאחר נאום חוצב להבות לפני הפועלות וגולדה*רחל מסרה את .תינוקה אברהמל'ה לאשתו של העגלון והיא עצמה נסעה אל בעל בית החרושת לנייר, למאלין, להיות מיינקת לילד זר. .. רב שמואליוסל "השנים השחורות" בא להציע שידוך לגולדה-רחל, לשדך לה בורד"של-שומן. -- בוא, רב מאיר, נילך להתפלל מעריב. ליבהדשרה תהרהר בינתיים. אמא. אך שידוך כזה ניקרה פעם ב-120 שנה! יואל הנאראדיצ'י איננו אצלי איזה זיבורית, חלילה, איננו מבוגר, לא נבול. זהו יהודי עם הדרת פנים! ייחוס, תורה ועושר בכפיפה אחת. הוא מבוגר ממנה ? אז מה ? השנים מאלוהים. גם צעירים מכים, צריד ללכת לפי הכוחות... י

- כן, -- מנידה אמא ראשה -- אפילו אצבעות היד אינן שוות. אך עוני יש לו תמיד אותו הטעם. 0 | ט ם

-- מה לעשות ? -- שואל אבא.

-- אל נא תשימי עליך, ליבה-שרה, צרות מיותרות, עליך לשמור על בריאותך, -- כיצד שומרים על הבריאות בזמן קשה כזה? . ,

-- כל אחד חייב להעמיס על עצמו כמות של צרות שבכוחו לשאת.

-- היכן לוקחים, ר' שמואל-יוסל מאזניים כאלה ? - ה ם. וכאשר שניהם הולכים לבית-הכנסת, היא נשארת לשבת ליד החלון וקוראת לאלישע: 5 : .

-- עזור לי למצוא בשמיים את הכוכב הרחוק. משום מה, אינני יכולה למצוא אותו היום בעצמי. הוא כבר צריך להיות. ועוד משהו אני רוצה לבקש ממך: כאשר ידליקו אש, תיקח גיליון נייר לבן, דיו ועט ותכתוב מה שאומר לך.

-- למי לכתוב?

-- לגולדה-רחל..

-- על אודות יואל הנאראדצ'י ?

-- מוקדם מדי, מוקדם מדי ילדי, אתה מתחיל להבין הכל, כתוב לה לגולדה רחל... הנה, הנה הוא כוכב החולין: אלוהי אברהם, ייצחק... מדוע, מדוע, אבינו הלבבי שבשמיים צריכים ילדים לשכב כל חייהם על המזבח ?. : ופניה של אמא מוצפות דמעות. מעולם עוד לא ראה את אמא בוכה. תמיד עם חיוך על השפתיים: "קשה ? אוי, קשה, אבל מוכרחים להתגבר !". דמעותיה נושרות בשבת זו בין השמשות כגיצידאש על נשמתו וצורבות בה עוד טבעת דואבת אחת. כבדות עד שבר. ו

יום החופה, עם שלג וגשם, לעתים קרובות עם פיסת שמיים נקיים | מעל הגנים שהשחירו, ואפילו עם שמש אדמדמת, מחממת קמעה, 0 המבשרת על קרה. בבית עמד ריח טיגון, צלי ודגים מפולפלים עם י תבשילי ירקות ופירות, עם דבש ועוגיות ביצים, תופיני שזיפים ושטרודל תפוחים ועם כל מיני "בורא"מזונות": הכל הובא מוכן מן המאפיות והקונדיטוריות תמורת ה-500, שחתנה של גולדה רחל שלח כדי להכין ולקנות ביד רחרה... ו . :

אלישע הסתובב לבוש בחליפת טריקו בצבע חקי, בנעליים חדשות המותאמות לרגל שממש תענוג, ומבריקות בשמחה שכזאת, שפשוט עוול להיכנס בהן לבוץ, וגם על ראשו כובע קסקט חדש, חם, מריח מאבק ישן, -- שאמע הכובען תופר אותם ממעילים צבאייםם ישנים -- גם זאת מאותם ת"ק רובלים שחלקם הופרש לכיסוי הדלות אצל הילדים. ליבהישרה לא הניחה. לבעלה מאיר, אשר התנחם בלבו, אפילו שמח בעוניו, סבר שככל שהצרות גדולות יותר ככל שקשה הדלות, קרוב יותר הקץ, קרבה הגאולה: לאחר שהיגיעו ילעיירה. היהודים המגורשים מגליציה ומבוקובינה, הוציא את השופר הישן של אביו שגם הוא היה בעלתוקע. בבית הכנסת, והניחו תחת הכר למראשותיו למשך הלילה; ישן בחוסר מנוחה, התעורר מפעם לפעם; חשש להחמיץ את רגע בואו של המשיח. -- ליבה"שרה לא הניחה לו "לחתוך את האצבעות", לקמץ, רצתה שהשולחן הערוך יכסה ויסתיר מה שיותר. אך היא נהגה לא בפזרנות. לא בזריקת כסף, אלא בתכליתילות ; .הקציבה אפילו סכום למתנה לאשת העגלון, המניקה את נכדה, בנה של גולדה-רחל, אשר יקחו אותו לביתו של הבורסקאי, רק בעוד חצי שנה, לאחר החופה. , :

אותו יום לפנות ערב ירד שלג יבש ועל גבי החלונות מתחילים להתהוות חלומות*קרה מוּכספים. מתחילים להגיע הקרוּאים, וגם הקרובה הרחוקה, הנהדאית העשירה מריאשה, שהילוותה את החמישיה מזהב, נכנסה במעילה היקר עם כריות המותניים והכתפיים. חבוש שטריימל גדול, בא גם בעל התשובה הרופא הזקן וייסגל ששלח את ליבה-שרה לקייב לניתוח וגם הציל את חיי אלישע על ידי פתיחת גרונו הסתום. הרופא הצנום והארכן נושק למזוזה לא באצבעות אלא מתנפל בשפתיו, מנשק ארוכוּת ובעיניים עצומות. אבא רומז לאלישע: למד, זה נקרא להיות. יהודי, -- אך בעיקר באים הבורסקאים שיש להם עסקים עם החתן, הבורסקאי הנאראדיצ'י העשיר. הם קונים גם אצל ר' מאיר את העורות

עדיילן נשמעות חבטות האגוזים הנושרים בלי שים לב לזמן, באיון קולות אנוש מסביב -- 0 '

עולה על לבי, שאם אעלם כעת במעמקי הנהר, לא יידע איש כי הייתי,פה -- -= -- , - ו א :

ובכל זאת מישהו מתבוונן ב * .

אני זז בכוח ממושבי כמי שמבקש להתנער מהיפנוזה ; י פעימות לבי מואצות ובתוך הריקוּת אני חש עפעוף עיניים הקרועות לרווחה, כאילו הנהר הוא המביט בי, בעודו זורם דרכי אל החלל-הריק, | '

משם מביטות בי גם שושני-הפסחא במבט צהוב ורעו י כעת אני פונה לעבר הבית עם הגן, אבל במקומם מתגלה לי רק בור רחב-שוליים עם ארובת-עשן המזדקרת מתוכו, ובקצה הארובה -- מקום קינונו של עוף הגירלי* הלבן -- עומד הוא עכשיו ללא נוצות ונותן יבי מבט מבוהל; ואף-על-פידכן מרגיש אני כי כל צפונות-לבי גלויות ומפורשות לפני עוף זה, העומד עירום-עריה בירכתי הבור, בעוד המראה כולו קורן לתוך עצמותי; : וכבר מייחל אני להופעתו של אדם, שיתן בי עילן בשררודמית, ולו גם יהא זה איש-הרשות אשר יבקש את תעודותי שאינן וישאל לשמי הזר, תחת שמי-"מבט אלה הפרושים מעל לנופי-אבידה, שכה פחדתי שמא אשכח לשוב מהם לארץ-היש -- ה= הה 7

בְּרְחוּבות שאִין בָּדֶם אִיש 4 מהלְכוּת בבואות שאין בְּהֶן ממָש , | ומשִיחות עַל הַעְבר גְּאָלוּ משִיחות על הְרְגַע החולף | יש וְמְבַרְכוּת בְּנְפֶנוְף-הַיְדיִם אֶת הַיִלָד | הפוסע ללא-הָרֶף בְכְווּן חוף-הְרְחְצָה. של הַנְּהֶר / בעוד מֶנסָה מִישָהוּ לְסוּבב אֶת הַזֶמַן, בְּדוּמָה. לסְבִיבון-נֶד, מן הַּרֶה אֶל הַבָּיר חה/ ||. 0 אִן קול תְּלנָה בְּפיקן - ו והן נמיגות באויר בְּלִי ,קדיש" ה- הח ה | :

בית"העלמין -- - | 0 : הוא כמעט נעלם בגיונגל צמחיית-הבר, : אפשר נספג כולו בהוייה של ירקוּת נטושה ומוכת תרדמה

קוצניתדסירפדית: - . : אכן, פעמים כה רבות ראיתי בעינידרוחי אטזו מצבת-אבן משפח. תית, המתרוממת וממריאה מתוככי בית-קברות זה, חוצה ימים ויבשות ומתגלגלת לעברי; ‏ . "

ואולם, מוזרה היא התנהגותם של בתיעלמין: כאשר אתה מהרהר בהם. מרחוק -- הם אוגרים כוח, מתעצמים ולובשים ארשת של גורליגּת, בדומה לכוכביםדומזלות: . 0

ואילו בשעה שאתה ניצב י מול המצבות עצמן -- הכל שב ומתגמד לממֶדי המציאות ושוקע באבניותו האובייקטיבית, ואפילו מוסר עצמו לאיזו שתיקה ססגונית של מה-בכך: של שער עקור על ציריו עם ‏ שריגי חבלבל מפותלים, של עצי דובדבן ושיזף, אשר פירותיהם -מאכל ללטאות . השקופות, ושל פרחים אלמוניים המושיטים לשון אדומה וצהובה כנגד מבקר-פתע כמוני, המדשדש בלן: האבנים, שהאותיות העבריות נשחקו-נשברו עליהן; - ובהתהלכי כך בין המצבות, באור האלכסוני של אחר-הצהריים, ניסיתי לפענח את הכתובות, כשאני, מבקש אחר קרובידמשפחה: -- שמות שפרחו מלבי מאז ילדותי, התיצבו כעת מולי ותבעו פנים ודיברו, אלא שאני חיפשתי שם אחד בלבד, על-אף תחושת החטא שהתעוררה בי: את שם אבי ביקשתי לגלות חקוק על מצבה מן המצבות הללו, ולחינם שיננתי ביני לבין עצמי כי אבי קבור באר*-ישראל ; רציתי לראות את קברו כאן, בסמוך לכל שארי-בשרי הישנים עולמית ; ו נדמה,

קיומה של אחוזת-קבר משפחתית יש בה כדי להפיג את אימת החידלון וליצור הרגשה של אינטימיוּת גם במעמקי המותו ואולם תחושת החטא הלכה וגברה בי על שרצוני לעקור את אבי מעפרה של אר*-ישראל, על דרך גלגול"המחילות ההפוך, ולהשיב את עצמותיו לעירדהצבי; . ם אז עלתה בי גם'דמותה של אמי, בעוד מנסה אני, ברוב בהילות, להדחיק את מחשבתי הרעה, כשאני צועק כמעט: "אבל אמי חיה וקיימת ואפילו שאחיזת: נשמתה התרופפה במקצת בתוך הגוף ו'"" י < . 2

וכבר רעדתי צ־כולי בשל עוצמת מחשבותי האסורות אשר פיכו בל ללא-חשך, ואני קובר וקובר סביבי את כל יקירי, כדי להיחלא מהרגשת העזיבוּת שתקפה עלי בירכתי עיר, שדימיתי כי צללה בלן נהרות מיתולוגיים, לאחר שנעקרתי ממנה בידי מתיך-הזהויות הענקי, נהרות הזורמים דרכי במהירות של תשעים פעימות-לב לדקה, ושוט'פים ושוטפים כל מעצור ; -= : . .

את עיר-הולדתי ראיתי כמבעד לפריזמה של זרם-תחתיות, והיא מרטטת ומנתרת מעלה-מטה, כשכל ניע עפעפיים עלול לזעזע את קיומה כליל -- -- 0 \ : - 2

וֶתּמֶר יעוזדקסט

השובה לרשאלון

(אותו התבקשתי למלא לצורך נסיעה לעיר-הולדתי)

וה לקברות המשפחה", ציינתי בטופס-"התשובה. - ץ מום כן ! וכי יכולתי לרשום, שברצוני לחוות את החלל-הריק ו זהותי הגנוסה חיה את חייה במנותק מכל הסובב אותי, עקי יום עגול ושלם, התלוש כליל מאורח קיומי הרגיל -- לו סא היתה מלחמה עולמית והכל על תילו ניצב, וכי ברצוני

וום זאת: . . ים צורה היתה נקבעת לחיי ולאהבתי אלמלא נותקתי מעיר זו, עיר-הצביו לפני שלושים וחמש שנה ומעלהו

ַאם לְשָם כֶ רְצִיתִי לנסע: = לְדְעַת פָּנִים אחְרוּת ' הָאצוּרות בּי, ההל ל י אשה.. . \ - פ יִלְדִים אשר יִכְלוּ להיות לִי בית אֶחֶר - בּאָרֶץ אֶפְשריוּתי הַמחוּקוּת! -- - --

ְאוּכִי כָּךָ אָרע בַּאָמָת: | אֶטָה זְרֶה הַגִישָה לי אֶת ארוחת-הַצְהָרִיִם. וַישְבָה מוּלִי, י . 09 כְשאָמַרְתִי: ,הִיכֶן כְּלֶםו" | הַבִיטָה בִּי כְּמִשְתְאֶה -- | , יום ללאינוע נשקף אֶז מצד הגן הַמִחְָבִּיל | | וַשָא ריח חֶריף כָּרִית כהל . ָאָלוּ בּתוָ צְלוּחִיוּת צְבְעוּניּת של אָמִי נִשָמַר הקיץ,

ולא יִדַּעְתִּי אם נשאַרְתִּי או נַסַעְתִּי --

יכך פתחתי את דלת-הוכוכית ‏ . | ! עדה ניתן להשקיף לעבר שושני"הפסחא הפורחות בעונה זו הגן ובין הנהר; -. `

יאז חזרתי ואמרתי: "היכן כולם ֶ'" שה הצעירה, שעמדה בסמוך לי ושערה אסוף לאחור במקלעת וז מדונות-הכפר, הצביעה' על החדר הפנימי בו עברה עלי דותי ; ו : ה .

דבר לא השתנה פה,י המהתי, י .. זתי ורגלי נטועות בקרקע הבית שבו ראיתי לראשונה את ר העולם, : - | ,

ניימקשה ושואל:: מדוע רחקתי מפה:ל": : ד הגן קלטו אוזני את פטפוט סילון המים של המיזרקה, כשהוא נועע ימינה ושמאלה כמו אחותי בעת שהיתה רוקדת באלט ודקפת על בהונות-רגליה. הדקות| .

טט שמעתי את פעימות הרוח בעורקי הקיסוס הירוקיםו נזכסום את פתח-הכניסה לבית, עד אשר בא באוזני גם רשרוש מעבר לחלונות, בדומה לקול עלעול פרוע בעתונים ענקיים, ווחים מן הידיים ומתעופפים לעבר הנהר, הזורם לאט רגלות יהבית המשפחתי -- -- -- 0 7 ,

ב בקצה המדרגות היורדות אל הנהר י י ימונה את חבטות האגוזים הנופלים לתוך המים: : וול לפנים מעיגול והתרגעות של גלים המערסלים אצות ריריות ; נני זוכר מתי קבעתי פה את מושבל, כי גם התנמנמתי בהשעיני

-ו חו 2 2 וֹומה לקוּביה התלויה על בלי-מה, עם ארובה ועם שני חלונות לת בירוס ; - : . | |

ל . : ייכתיים -- כורסאות-קש השומרות על טביעות-אצבעות של נ"אדם אשר ניהלו ביניהם שיחה באיזה ספטמבר חלוד, ולם המלים התפזרו זה כבר . -

ק טביעות-האצבעות עוד יודעות לספר על שהיה(.. ח נושבת בקוּביה כעת ומנענעת אותה בקצב גובר והולך ; עד עובר בכורסאות-הקש ובית-"המשפחה נופל אל מי הנהר מתעוררים ; ש לא : ת

נימביט לכאן ולכאן כדי לוודא אם אין איש-משגיח בי, ול' את נעלי ונוגע במים הצמרמרים ; .

₪ שר שוכב במיטתו ועושה את חשבון הנפש. לילה. רוח מתדפ; תריס. אפשר. להוסיף מצעים מעוכים, בדל סיגריה מעשן את במאפרה גדושה. סגריר. אלא שאשר מתעלם מהבאנאליות, ל המקוריות. אם להיות עכברוש אז עד הסוף. הנה, אינו אומו המר, לפחות בכך הוא מקורי.. -- 5 א . ם

בחדר הסמוך נוחרת נועה. מיום שהחלו לישון בחדרים נפרדים רווח לטי מיטות רחבות. מצעים שאינם מקופלים. ריח של רווקות עליזה לאחר תשע( שנות נשואין לא מוצלחים במיוחד. האם ראיתם נשואים מוצלחים ! נ נועה כשהיא דנה עם חברותיה בבעלים ובילדים ; אלא ששניהם יודעים עה! מיותר. יש לומר זאת ברצינות. בהגבהת כתף. האם ראיתם -- --!! הבאנאליות. אשר משוכנע שלא ישתחרר ממנה לעולם, . : | עשיית חשבון נפש בתחילת שנות הארבעים יש בה מן התקווה. נותרו ד! שנים טובות שאפשר לנצל אותן. לדעת נערות, לכתוב כמה מאמרים ט% ואולי אף לסיים את הדוקטוראט. פעם חשבו להביא לעולם ילדים נ ולנסוע ללמוד בלונדון ונועה אמרה וינה. צלילים ‏ של ואלס באוזניה. נאעמ קרנטרשטראסה. אלא שאשר אמר בפסקנות לונדון. טריטורגיט. בהנאן מעלע את השם בחיכו. שם מקומם של כל הבוגדים. ונועה צוחקת. | \ \ / - 0 3 ." 0 0 י א שש 5ל שש " ־־,' שב 1ה ! אלא שבינתיים ספרו צחי ושולה שלונדון מלאה ערבים. הקוסמופול: נעלמה. אפילו האשה עם עשרות החתולים כבר איגנה מטיילת בהייד פארקן ואשר החליט שהדוקטוראט איננו בשבילו. מה הטעם? \ | החיים קבלו טעם שונה לחלוטין. פעם היה להם ריח של וויסקי, . זיעז בית שחי לאחר משחק טניס ואוזון מיוון. לאחרונה ינידמה לו שידיו נ רכות וברגליו קפיצים שנתרככו. מגרשי הטניס מוצפים ילדים כבימי הח הגדול והם מכים בחופשיות ברקטה שידיתה מתכת (כשהמאמן עומד מן| ומתבונן) ובמקום העבודה פונים אליו יותר ויותר אנשים, שפעם לא היה מ ומבקשים שיחתום כערב על הלוואות לקניית דירה, להחלפת מכונית, ל בשיניים. ובין ערבות למשכנתאה הוא מבחין בפרצופים ובתיקים ונמ קטנים ומוצא עצמו מחייך ברכת בוקר טוב לרבים כליכך. \ י אם יתבעו ממנו לציין באצבע או בעיפרון, או ככה סתם -- מה בדיוק ע .יתקשה להגדיר. גיל המעבר, גיל המעבר -- מקרטעת נועה במקומה | מורמת מעל לכוסית ויסקי קטנח, בחדר המגורים, עם שולה) אלא שהואי שאין זה כך. לך והסבר לבני אדם שהפנים האלה מסתירים מאחוריהם את של שנים קודמות שיצא מהקיבוץ וטייל בעולם וראה חיים וכתב סו ועדיין יש לו במגירה אי אלה כתבי-יד שלא ראו אור. לך והסבר לבני שקלישאות של גיל מעבר וחוסר סיפוק ועבודה שגרתית וגידול ילדים הם דו שלומדים לחיות איתם עוד בסביבות השלושים ובגיל הארבעים אתה מו מהם. י

אשר שוכב במיטתו ועושה חשבון נפש ונועה נוחרת . בחדר השני. קו קלילות. מין גשימה עדינה. גופה לא אומר,לו דבר. רק מעט. מלא, ישבן | ציפי עדיין מעוררת אותו, אך לאחרונה החלה להתחמק -- אין לי זמן. ₪ חבר. אני צריכה לעשות לביתי. ואשר מחייך. שפה יש להן לצעירות הו בית עדיין אין לה אך לעשות היא צריכה. - < / מזרון הגומיאוויר רך מדי, הכר נשמט ואשר חובט בו בפראות. זה ל₪ מחצי שנה מטרידה אותו המחשבה על החזרה לקיבוץ, גדמה. לו שכך תיפז הבעיות כולן: המסע המתמיד, הלא מוצלח במיוחד, אחר פרנסה מכובדן ו עימה כסף גם סיפוּק; הטירחה האינסופית שבגידול ילדים, שככל שהם גז היא גדלה עימם, והשהייה המתמדת מול עיניה של נועה המדלגות ממו! העתון, אל הפסנתר, אל התווים הזגוחים על גבי הכנף ואל רגליה הבצקיות . שוב, אשר אינו מאתר ואף אינו מוכן לנסות לקבוע -- מה מכל אלה ! בחיי הקיבוץ השיגרתיים. האם הילדים, שבשעת ביקורם הקבוע יביאו חיו וחיוכים ובעיות קטנות, שהוא -- אב רציני ומתון יוכל להתמודד עימן נ ראוי לשמו, יהפכו למקור נחת : האם האשה, המשוחררת מדאגות שכנות ויו ארוחות ומועקות של טיול מול חלונות ראווה הפרוצים לכל עין וחסומים ₪ תוכל לחזור לתוויה ולרעננותה הקודמת, או, שלמעשה, יצליח רק לה מהסחרחורת הקבועה של הליכה לעבודה, שיבה לבית, אכילה, מנוחה, ! הליכה לעבודה, כשהמשכורת הולכת וקטנה ככל שמחירי הספרים, ההא והקונצרטים הולכים ומאמירים, וש ו הה . הוא לא יחליף מעגל אחד במשנהו. שיגרת הווה בשיגרת עתיד. למען ה\ כשעזב את הקיבוץ ברח משום אותן סיבות שעכשיו הפכו לו לתכלית. הא! המוצהר של הזמן המאפשר לו פנאי במועדים קבועים מבלי יכולת ב" הוודאות המתמרת שהכל קיים ומזוּמן לו אם רק ירצה ואם רק יוחלט ₪ הוא ראוי לכך, וההיות ביחד המתמיד -- שגם המגורים הנפרדים. אינם מו אותו. אני רוצה להחליט בעצמי -- צעק לפני שנים רבות, מי יספרן, מול! אביו, איש כבד בשר וחמור סבר, שראה את בניו משתמטים אחד אחד מהאחו! שכה הפרתה את געוריו שלו -- איני מוכן שאחרים יאמרו מה מתאים לי \ אינו מתאים לי, ואם חיי העיר לא ימצאו חן בעיני תִמיד אוכל לצאת למל לקנות משק -- ולהעסיק שכירים?! -- התקדרו גבותיו של האב, שו מתולתלות, נער,. ששיער ערוותו מתפתל, הציץ מהן, ואשר נבוך למראהו ! פגיע היה. עלו בו הפעמים בהן הערותיו הקנתרניות של אביו (מה שו בעצם רוצה זה לשבת במרפסת ולפצח גרעינים) מילאוהו חימה כה עוה! שהיה מגמגם ויוצא במרוצה, בטריקת דלת. אך עתה, כשנה לאחר שחו מהצבא הוא כבר מסוגל לייצב עצמו, שתי-רגליים שעונות על ריצפת החו ידיו בכיסים, במופגן, והוא חש בציפורן קטגה הננעצת בבשר הכף הרך, מ" ראש ששיערו מתחיל להידלדל בקו המצח הגבוה ואומר במשיכת קול, בהט!ף קלה -- תחשוב מה שתרצה ותגזים לך כמה שתרצה אני את שלי אעשה וזהו. בהנאה משחזר אשר את מלותיו. החלטיות יפה כזו. זקיפת צוואר של `גל עשרים עם ידענות של סבא. והוא מרגיש לראשונה בזה הלילה את חום השמ ואת מגעה הקל של הציפה ברגליו החשופות. \ . , י ן מחר בבוקר ךילך למשרד השיכון ויברר אפשרות של מתן הלוואה לאלה העובריאַ\ לעיירות פיתוח מעבר לקו הירוק. לנועה יספר כשיגמור את הבירורים וה

₪וי שחירי אהבה

הלכתי עד סוף הגעום

הַלְכְתּי עד סוף הַגשם, עד אשָר דֶעַך שמך הבוּעָר בְּתוִי. ְעַכשו, עטוף בֶטלית הָאֶפָר, מהלך זְכְרונֶך בַּמְחְלוּת. מחי.

ְּפַר יִלְדוּתִי נסְחָף בגְשָם, שלא עַליפִּי נִסְחַת הַזְכְרוּן. ובחלומי, אני מצְלִיח בְּקשִי לְתְפס משהו מִשְדָה השפון.

אָנִי מִדקָלֶם שמות שְהְַכַּרְתִּי, בּנגוּן השְכְחָה הַרְגוּע. ורק הַבית שב נוּלְדְתִּי הולך אחרי כְילד פרוע. -

אהבנו בנשימות ארוכות

אָהַבְנוּ בּנֶשִימות אַרְכוּת. אַהַבָה קָצַרֶה, . ַי הַדְג הַמְכלֶה אֶת הַחַמְצֶן בְַּקְוְרִיים. בסוף רק המיִם, וְרְטָט הַזִימִים בַמים -- דְג מַרְמָה בָּיָם מְדָמָה. וְהמִיִם, - | הים בְּרַאוּת של אַלָה אשָר שְלְחוּ אַהַבְתֶם על פְּנִי הַמים. וְהַפָנִים. אַדוָה לָמִיִם. |

אַהַבְנוּ בּנשימות אַרְכוּת. אַהַבֶָה קְצָרֶה, - \ כְּמוּ סגְרְיָה בְּחשֶך -- ,רואים יותר כשְשואַפִים". בּסוף מְכַבִּים. ואֶז הצלילה. 0 9 ה ַצְלילה בּשֶסט קְבין גוף לגוף. - . הבועות לְתִּקְרֶה, הַחְנָק לראות, - 0 0 הֶרפיון לידים וְהְעַוִיתוּת לַפָנִים בְּמִיִם. , או: אשר גַרְאֶה לָאוּר הסיגְרַיה כָּנוּף רְפֶה - 2 שועט עַכְשָו בָּפָה ערוּף הנֶס מִפְנִי צעקתה | | שְהגֶה כְּבֶר הסוף. בְְּכְנְָה, < 08 שָהְנָה הַמלים נְרְבטוּת בּזְכוּכִית הַחַלוּנוּת. הגוף הַמְפַרְפַר פורש גְוילִי שִפַתו חרזכי הקְצווּת. האש נְגְעָה בו רְהויוּת; לַחַכָה וְכְבְתָה. .

אָהְבָנוּ בְּנָשִימוּת ארְכוּת. אַהַבָה קָצַרֶה, עקֶשָנית. כאתונות בְּמַלְכוּת החשכָה. \ שאול, שאוּל הַגְבוה. - ' משָמִיעִים בִּפְנִיר מוּסִיקָה, בְּהַצְגַת יחִיד, וְהוּא חושב על חרְבו וְעַל הגְלְע. | רְחמָנות עְלֶו: אִתָה שטתע 0 אִיִזֶה שטח הוא הַיֶב לשפח. ‏ - בחשָך מִצְמְצַם הוּא שטח הגוף. ק הַפְגִיעות,, אֶמְנֶם. נעשות יוּתַר מְדְיִקוּת, אך היות שְהזכְרוּן עובד עַליפי האַצַבָּעוּת, מה יכולות הָאַצְבָעוּת כְּבֶר לְזֶפר. אֶצְבָעות -- אולי מדת שְטח עְתִּיקָה וְעְנְוָה שהַמְצִיאוּ אוהָבִים חְכָמִים. - . ד השכְחָה קלָה לתָר וְאִנֶה מִכְאִיבֶה. =

אֶהַבנוּ בְֶּשִימּת ארְכוּת. אהבָה קָצֶרֶה. . ך הְרַאוּת קְנְקְרְעוּ, וְחְלְקוּ, בִּין. הָאִהְבוּת, נושָמות עַכשָו בּלְחישָה < | \ | שימות קְצָרוּת, נָשִימוּת קָצרוּת, - ואַהבָה, אֶנָא, אהבָה אַרְכָּה. -

המלצת העורך: | ספר הנענע -כ מאת - ארז ביטון

אנטון שמאס

שלנו. הרי לא תעזוב את אשתך. . ` , שיחות של ממש לא יכול היה לנהל עימה. לא שלא ניסה. אלא שהיא הקפידה בקנאות להעביר את נושא הדיון ליעל, הפקידה הבכירה שניהלה פרשת אהבים ממושכת עם היועץ הפיננסי, וכך, צובטת בירכו, היתה אומרת משולהבת -- אתה רואה, לה לפחות יש טובות הנאה והוא מוקנט, נשבע לעצמו, שבפגישה הבאה לא ייענה לתמרוניה, אך ציפי, במין עקשנות תמוהה. מנסה כל פעם מחדש -- היא גבוהה כזו. או רזה כזו. או, קבלה העלאה, או העליבה פקיד, ואתמול קנתה מעיל ; והוא מתלבט וציפי תובענית -- ואתה מה איתך, אין לך מה לומר? אתה כבר לא בא לדבר אתי רק לשכב איתי, זה מה שאתה רוצה! וכנגד טיעון זה הוא נסוג בבהילות ויעל הפקידה הבכירה הגבוהה והרזה והמעליבה והקונה מעיל, חדשות לבקרים, פורשת עליהם את חסותה הערטילאית וציפי נינוחה ומתפייסת ואומרת -- אין דבר מסכן שלי, אבל אנחנו הרי אוהבים. ההתלהבות בה היתה נוהגת להענות למגעיו נסכה בו ביטחון נעים. נחיריים מתרחבות. שיער מונף. יודע הוא את מלאכתו ובקיא ברזי רזיה. אין עוזבים גבר שנהנים ממנו -- ענה לה במסדרון כשנעמדה מולו והטיחה -- זהו זה. יש לי חבר. גמרנו, עלי לעשות לביתי. -- נהנים?! -- זקפה בו צוואר גבוה. כזה ששיניים קצובות בפסגתו -- בחייך! הכל משחק. והוא אומר -- אהדדי. ואינו בטוח אם חדרה המלה לתודעתה והולך. לחדרו ומניח עט על נייר ומנסה לסכם את דיני החשבונות שלפניו ולהוציא טפל מן העיקר ולמסור למנכ"ל את תמצית התמורות שהתחוללו בשלושת החודשים האחרונים בתחום הענות הציבור לאגרות התום. - 7 . ;

זהו. יש לשים סוף .לדבר כפי שנקודה בסופם של משפטים. עוד מרכז שנזדעזעו סיפיו ועלו תהומותיו וגלשו על גדותיהם, ואין לדעת אם היה או אבד או לא היה מעולם. גם אם ישכב עימה שנית לא תהא ההנאה שלמה, כל ששאב ממנה נגרע זוהרו ולא ישוב עוד לעולם. -.-

ולא ישוב עוד לעולם -- מתנגנת בו מלות השיר בשעה זו של הלילה כשהבוקף כמעט מינץ בחלונות ונועה נוחרת קצובות. מחר ילך למשרד השיכון ולעבודה יאחר. מה הרע בכך? ואולי יצהיר על יום העדרות ויזקפו זאת על חשבון חופשתו. יסתובב ברחובותיה של העיר. הישנים. היכן שעשן סמיך של מכוניות עולה מבליל הצלילים היווניים והבולגריים. מכוניות ענק. חלונות ראווה מלוכלכים, מדרכות צרות וצפצופים אין סופיים של צופרים חסרי סבלנות. יתלה מבט. יקנה כריך -- לחמניה עבה מרוחה במרגרינה ובה חביתה, מלפפון חמוץ ופרוסת עגבניה ואולי בקבוק קוקה קולה קטן, ויחייך, ירגיש בדופק המשותף לו ולהם. פרורי ביצה בזוויות פיו וקוקה קולה בגרונו ורגליו מבקשות להן נעליים כבדות וגרבי צמר ומשא להרימו מלהעלותו אל הקומה השלישית. הרביעית. החמישית. .0 ול מאוחר. כל כך מאוחר. הלילה לשינה נוצר ולא לשמורים. גם אם אין העבודה מהנה וחיי הנשואין הגיעו למין רדידות פושרת -- עדיין נוצר הלילה לשינה. מחר יהיו שקיקי עור תלויים מתחת לעיניו וידיו ירעדו כשילגום את קפה הבוסר =. י אַ : . אולי לא כדאי להצהיר על יום העדרות ולהפסיד חופש? האם לא מוטב לגשת לקופת-חולים ולבקש חופשת מחלה ? -- הוא עדיין זוכר את מורו, פינצקורן, בעל בלורית חומה, שחינך את כיתת הגיל שלו בקפדנות ייקית. מוסר והגינות. הדקדנט הוא תוצאת אי המעש -- היה פינצקורן מרעיד את הגיר בידו -- מתבטלים. משתעממים. מה עושים? חושבים? לא! מתחילים להטיל ספק. לא מאמינים. מאבדים את הביטחון. עבודה, בחורים ובחורות. העבודה מרפאת ! עבודה זה להיות ביחד. לקום בבוקר. ציפורים מצייצות. שמיים! רוּח קרה מניפה שערות -- וקולו מונמך, התלהבות מרעידה את אבריו -- לובשים בגדים קרים. קופצים קצת. מתחממים. יוצאים החוצה. פוגשים חברים. איזה אוויר. איזה יופי. חיוך של אמונה עולה על הפנים. הנה חבר. והנה עוד חבר. הנה אנשים. הנה בני אדם. אלה חיים! בחורים, אלה חיים. מרגישים ששייכים למשהו. שעושים משהו. שמאמינים במשהו, יש תקווה. יש עתיד. יש הווה. והנה מתווה על הלוח סימן קריאה ופינצקורן מחייך ותלמידיו עימו. ולוואי סופו עלי -- מתהפך אשר במיטתו. בשנותיו האחרונות דאג הקיבוץ למחסורו. אחות מיוחדת שכרו לו. שינה עמומה עולה בלבו של אשר כשהוא נזכר בחדרו של המורה. ספרים בכוגנית. אגרטל קטן. לא כלי חרסינה מסין ולא תחריטי ארוטיקה מיפן. א.ד. גורדון. קלאסיקה של תקופת ההשכלה. "כל כתבי" כחולים וגדולים של הוצאת דביר. ברדיצ'בסקי. אחד העם. ברגר. בשורה עומדים ענקי הדור, בחברותא כבידת משקל. תככים שהיו התפרשו בין השיטין ונלכדו ללא מוצא בכריכות מכובדות. והמבקרים, מתבוננים באהבה בספר, סוקרים בהיגנב את אצבעותיו המרעידות של פינצקורן ואת מתניה הרחבים של האחות המעלה בסבלנות אימהית את הדייסה שזלגה. על סנטרו. חברותא -- רוצה אשר לומר לו ממיטתו בשעה מאוחרת זו של לילה שנוצרה לשינה -- יש בה מן המיתה היומיומית, שאין לי שליטה בה. לקום בבוקר. רוח קרה. ללבוש בגדים קרים. לקפוץ. להתחמם. ולראות אנשים. יש הסקה, פינצקורן, ויש מכונית ומיזוּג אוויר, ויש אהובה, פינצקורן, האם היתה לך בקיבוצך פילגש קטנה, תזזנית, עם ישבנים מעוגלים ? יש הכל פינצקורן, אבל נוסחאת הפלאים שלך עבישה. גם דייסה הזולגת על סנטרה לא תאוששה עוד. לא. אל תחשוב שחוויתי חיים והתנסיתי בדרכי שלי רק לבדי להגיע למסקנה זו. ידעתי אותה כבר אז, ואף על פי כן באתי לבקרך. שלא תדע. שלא תרגיש. מה נותר לנו מאשר לשמור על תמימותם של השוטים ? הבהירות שלך, הוודאות שלך בערכי עבודה. עמל, אהבת אחים. מסירוּת. היכולת להצדיע למילים בעלות קונוטציות חד משמעיות, האגושיות הגדולה של כולנו כל בני האדם. . \ 8 . אשר נבוך לרגע, מחשבותיו כבדו. פרסותיו של סילאן לא עבורו נוצרו. לילות נדודי שינה יותר משהם מאיימים הם מיאשים. היאך בוגדת בי המכונה הזו -- הוא מחייך. מין אורגניזם חדש צומח לאיטו מתחת לעור הלבן שפעם היה שחום ומתוח. לאט לאט הוא מחוויר; ליד הפרקים נוצרים קמטוטים זעירים עם כל כיפוף; רק בפישוט אברים הוא עדיין עשוי להשלות את עצמו שלא חלפו

מהרסייך ומחריבייך

ממך -

אולמית גינגולדיגלבוע

נפועל ממש. חתימות, אישורים וכיוצא בזה, בכך ימנע מעצמה וממנו דיונים ופיים והטחת. עלבונות. עד כמה שהוא יודע אין לנועה דיעות פוליטיות הת אך היא רגשנית מטיבעה. ככל שעולה בה הגיל נכמרים רחמיה ותיה האמהיים מחפשים אפיקים חדשים. כל אבק של אי-צדק מעורר בה ות זעומות. לאחרונה החלו לנהל דיונים פוליטיים-מוסריים. משהו שבין ה למריבה זוחל ביניהם. אופקי.

את הולכת ונעשית וורודה -- הוא מנסה להסביר לה כשהיא מזדעזעת צו של בית או מהתנחלות חדשה, והוא נאחז במשהו מעין -- זו מין נות שלא לצורך וחסרת כל הגיון. השאירי לרגש את מסלוליו שלו. מדוע ותו לתחומים בהם הוא כיסוי למטרות אחרות, או לתבוסתנות -- או במשהו ן -- זוהי העילית שלנו. רוחניות צרופה שהתלבשה בחומר. -- ומה את נה. ם , :

|`המילים, מבלי שירצה בכך, מתעטפות במעשה ביקורתי ונועה נקפדת שמיעתן. 5 ֶ

ואתה קליריקאלי. פאנאטי. פאשיסט. מי יאמין שהיית בקיבוץ ושנאת דתיים. אף פעם לא שנאתי דתיים -- הוא מתרעד -- את לא יכולה לדבר בלִי ליבl וידיו נקפצות -- לא אמרתי שאת שונאת, למה את אומרת שאני? -- \ : 7

עומדים מול. וביגיהם תוויות. והוא מנסה שוב, בנימה אישית, שפעם היתה הם בלילות של שיחות על ילדים וידידים -- זה פשוט קשה לי. זה הכל. תנו דברים. אולי לא הייתי צריך ללמוד בגיל מאוחר אבל ניגלה לי עולם . מופלא. שורשי. נמאסה עלי העמדת הפנים שאינה יודעת כלום. לא יתכן ין משהו כמו עליונות רוחנית יהודית. לא לחינם יש בקרבנו כל כך הרבה י שס מה שאני עושה זה פשוט לבחון. לשקול הכל ברוח קרה. פה בארץ חילה ההידרדרות. הכל מושחת. לא אמיתי. אני מנסה לבחון, לשנות עמדות, ור להאמין בתפיסה אחת בלבד. . ג 2 -

חון ברוח קרה -- נועה סבלנית. כגננת מנוסה. אפילו חיוך קל, יודע כל, ים את לחייה -- דתיות זו רוח קרה ? עולם מופלא, חדש, זה רוח קרה? אולי תשמעי אותי כמו שצריך ? ! אני רק מנסה לחשוב על דרכים אחרות. שו לנסות. שלושים שנה של מלחמות מוכיחות כבר שהדרך לא נכונה. אפשר

וארץ ישראל שלמה זה לא מלחמותl - | אני לא עובר מקיצוניות לקיצוניות. אני מנסה להסביר שנאחזנו בקלות מדי במה שלימדו אותנו. בדיעותינו. היה לנו נוח להאמין שאנו עם ככל מים. גם לי היה הרבה יותר נוח אם הייתי מחזיק בדעותי הקודמות. אבל י מוכרח לבחון הכל מחדש. תראי, פה אנחנו ניסינו ליצור עם חדש. גוי ש חשבת פעם ? אכן יצרנו כאן גוי חדש. לא עם. גוי. ור. נוכרי ליהדות. עלים. יורדיםל. אנחנו עם רק כשאנו סובלים. כשאין לנו בסיס. ברגע שנגענו וע -- נבלנה ‏ .

מרינה זה לנבול ? קיבוצים, מושבים, מפעלים, מה אין לנו. אתה נובל לכן ה לך שהעם נובל. לך, תתווכח עם מוטי, לי יש עבודה לעשות.

וחים בלי טעם וריח -- היא אומרת לעצמה כשהיא פונה להכין את ארוחת הריים, או לנקות את האמבטיה, או לשטוף כבסים. תמיד נמצאה לה עבודה שתה או חסרו לה מלים לאומרן, והיא מטיחה בו את פעילותה וכושר מדתה והוא יושב על כסא הנדנדה שבחדר המגורים, מטה גופו קדימה ואחור ימה ואחור ואינו יודע אם לשמוח או לכעוס על שכך מסתיימות שיחותיהם, נוים אינם ברורים אף לו עצמו. קשה לדעת מה גרם לכך. אולי זו עבודת יא. שעסקה במשנתו של אלבלג וממנו לשפינוזה וממנו ליהדות שאינה ע ואינה עצם ואינה ביקורתית אלא כולה חוק החי במצוותיו והמותיר פנאי ותייס;יות ולתהיות. כל כך הרבה. כל כך רבים וכל כך מעט! ואני איני ע כלום. ־

א היה ממשיך בלימודיו. עוסק במחקר. חי את מחשבותיו במסגרת סגורה ל מחקר והוראה ומתפרנס ממנה כעכביש זה מקוריו. אלא שלא רצו החיים * רצו המרצים ועבודת הדוקטוראט נותרה בעשרות הכרטיסיות השמוטות מכתבתו, בראשי הפרקים ובמראי המקומות המרובים. כסימניו של סיטרא וא -- הוא מגחך. מין לילית שבאה. אליו בלילותלו ומוסיפה מסימניה והוא ודעין ובקצותיהן של אותיות מרמז לה רמזים מגונים. \ : |

7 שהיתה לו ציפי. מעט חיים החדירה לעבודה הפקידותית המלאֶה. מגעים טופים של גוף צעיר. וחיוכים סרבניים. פגישות מקריות במסדרון והסתודדויות אחורי דלתות שלא נפתחו לרווחה. יום שבו זומנה לו פגישה עימה היה הולך מישרין, מן הקימה בבוקר, עם הבן הצעיר המכין את כוס הקפה במטבח. עם נת המתאפרת מול מראת האמבטיה. צליל קולותיהם רחוק. עליז. מנגינת צג בחזו. שעון הבוקר מתקתק את רגעיו והוא מציע להסיעם, את הבת ל תחנת האוטובוס שיביאה לבסיס, ואת הבן לתיכון. והם אומרים -- אבא? * תאחר? -- והוא רוצה לומר -- אבא ? לא אבא. אלא גבר. צעיר. שיאחר שב לביתו ופגישת אהבים ממתנת לו עם כתבנית צעירה. שחרחורת, ששדיה גסיים ופטמותיה ורודות. כמעט כמו שלך, בתי. אלא שלפתע תופסת בו בושה ורבת והוא אומר -- נכון. צדקתם. ונשמט למכוניתו. .

משכבים עם ציפי היה נוהל קבוע ושמרני. אגן ירכיים רחב ונשיי והוא מנגן יו באצבעות מיומנות של איש בשל. ומשחקי הכן והלא. וזו הפעם האחרונה

לא הרשה לנועה לגעת בהן, והן העלו אבק, פרורים קטנים שהלכו ןץ לשיכבה לבנה} מסתורית, כקרחון מימים רחוקים. |

ואשר מחייך לעצמו. בזמנן העלו בו הכרטיסיות הרהורי נוחות ומיפלט | לקיבוץ. אצבעותיה מכורסמות הציפורניים של נועה, האוחזות במטלית | חוללו מול עיניו כחולה נפילה שעקביו מוגבהים בקרפ. נועה. נמ. ממחשבותיו כפי שנמלטה היא ממריבתו עם אבא -- אל החדר השו המיטה הזוגית, אל שאלותיה -- שאז, עדיין לא הודה שיש להן תכנם עצמן. ועתה? נועה ישנה בחדר השני. שלווה? ואולי חולמת ? בשרה | אל המזרון. מה לו ולה ? נועה ישנה בחדר השני והיא זרה לו בעורו זה ז ומחוויר ומעוררת בו טינה כמורו פינצקורן הנח עם אבותיו. מה להם| בני אדם פשוטים שחיים בעולמם, מבוצרים בין היום ללילה, בין הנן, בין רגשות לתבונה. וכי מה היא נועה? ילדה בת טובים שהתאהבה בבן; שפירסם קבצי שירה וטייל בעולם וקשרה חייה בחייו ועברה עימו את ע היפות ביותר. שנותיה היפות ביותר -- מעכל אשר את הקלישאה בחיוך | נראה. התבגרה. ילדה. הזדקנה. נועה עם פני הביצה והחזה הקטן והשיער|ן החום. מעולם לא הטיחה בו האשמות. מחשבותיה לעצמה ולולא הוי: הפוליטיים העומדים ביניהם היו חייהם זורמים בין מלים פשוטות וללא חו רק בלילה ארור זה נדמה לו שאף בנשימותיה, שם, מעבר לקיר, יש מין ₪ כבושה. בנהרה הדקה הוא מבחין נשיפות המחפשות להן מלים לאומון אתה. רק אתה. מלים כשאין עבודה לעשותה. תמיד אתה. תמיד אתה ; זעיר מתעוות בו באשר -- קום. שכב עימה. השכח בה את גופה על| אולי זה מה שייקל עליך. תוכל אחר כך לישון. . |

אלא שאשר אינו קם. הוא מושך מעט את השמיכה ומאפשר לאצבעות | לשחק אלו עם אלו בחופשיות. האצבע נצמדת בין רעותה לבין הבוהן ומז מעלה מטה. חם. בלילה ללא שינה הנוחיות הכרחית. פישוק רחב. כפות הו תומכות את העורף. בטן רפויה. אפשר תיפול עליו שיכחה מתוך נוחות ויק להתגונן. ישכח לשוב ולחזור אל הדלת שהוא ירא לפותחה. אם היה מ את הדוקטוראט האם מגיע היה לתשובה שונה מזו שהגיע אליה? ןני] ישכנעו שהצדק אינו עימו ? בזמנו סבר שמוטב לשחק בשירה מלכתוב ! שתשובתה מעוררת אימה ושאלתה הפכה לרטורית, אך כשהחליט מה שההל` לא העלה בדעתו שיבלה ימיו בחישובים סטאטיסטיים. וכך, בין אקומ פקידותית מפוקפקת, לבין יצירתיות בוסרית שהלכה לעולמה, זורמים החל ואינם רוצים והידיים חלשות ובערב מעלה העתון שחיתויות ומעילות וא ופורצים והולם בו כל פעם מחדש. עם יהודי. גוי יהודי. הנה הולכת ומתוו התשובה שלא נכתבה ומציצה בו באלפי אותיות רבועות קטנות מדפים גז שריח הדפוס בהם. אין לברוח. אין להימלט. אין מנוס. \ ברור לו, לאשר, מה יעשה. מחר. באמונה שלמה יקום ובהכרה, וישלין הכרטיסיות מלאות הציטטות ואת הדפים עם ראשי הפרקים וההערות ל₪ וינקה את מכתבתו מהאבק. במטלית לחה יצחצח ובמישחת שימון יחליק| העץ יבהיק וריח חריצות יעלה בכל. כה פשוט ובהיר ומובן מאליו. היה ז תקופה שהקדיש למשוגותיו, מדוע להשאירה על השולחן כזכר? האם הו צורך להשלות עצמו שאי-"פעם ישוב לעסוק בכך? הרי זה מגוחך. חו י מוסרי. כיצד הבינוהו הפילוסופים הגדולים. כל כך טרוויאלי. אשר מ הבינוהו. לא הבינוהו. חובה עלינו להיות ככל הגויים. לא נהפכנו, אלא מ אנו עצמנו, מה שהיינו תמיד; מתחת למסיכת ההכרח, מתחת ללחצם החיים. עכשיו עלינו לעודד את התהליך, לסייע לו. עלינו להתנחל. להו! להתפשט. לסבול. להרוס את המבנה המחייה אותנו. אולי מן ההרס ניווטע כל כך מעט. כל כך ברור -- ועדיין אין יודעים. רק נועה עודה מנסה לתמון שתיקותלו. לה לא יראה הפיתרון. יהיה עללו להציגו באופן אחר לחלוטין. נ כשהילדים אינם וכוס הקפה ריקה על שולחן העבודה והחתול מתחנן הרגליים, אבוד משהו -- היתה מנסה -- דווקא טוב שהכל ברור לך. יהיו קל לכתוב. תשפץ את ראשי הפרקים, תוציא מסקנות, וזהו -- גמרנו. מז לא רוצה להיות ד"ר אשר גולן.

ואשר -- אף עתה מעביר בו הזיכרון ראשוניות מוזרה -- קבע באדישות ל טיפשה. אל תערבבי אם אינך מבינה.

והמלה, משנזרקה לחלל דירת המגורים, אין לה חלונות לצאת דרכם. ו הכל עימו, כאן, בחדר. חיים של אטימות ואשה טיפשה. ויש להמשיך ל₪ הכל כי לשם כך נוצרנו. מיום ליום. מיום ליום. מיום ליום. וכבר אור חיוור מסתנן מבעד ללווחים והמאוחר מוקדם, והבוקר עליו ל למשרד השיכון והוא יבקש הלוואה וימלא טפסים ויעבור למושב מעבו! הירוק. ויקבל בית יפה. ויעבד גינה. ויהא לו טרקטור קטן מתחת ל0 אסבסט מבהיקה במנעוליה. ונשק אישי. וחלומות לחלום ובביטחון מלא נז המובילה אל הישועה כי ככל שנישבע ונפוטם ונתעצם -- כן קרוב המז לבוא. הו פרות הבשן -- יאמר אלוהיכם -- הריני -= =- == ובערבים, ישב עם נועה באכסדרא -- יהיו עמודים או לא? -- והם ץ את שכיניהם בחיוך ובתרכיז אננס, או בירה, או קוקה קולה -- או -- \ תחדש נעוריה, ותתחנחן, ותהדק מותניה בחגורת חבל בהירה. ואיז יותר ספרי שירה. ולא מאמרים פה ושם. וודאי שלא הרהורי דוקטו מיותר. והבת תביא את חבריה מהצבא והבן, שיסיים תיכון, יתקבל לעו וילמד הנדסה. אך ורק הנדסה. שום דבר אחר. ואשר מרגיש עליצות מוזרה באבריו כמין שיכרות חגיגית, גודרת נדרים. וו מולדת מפעמים בו כאילו הוא מצוי כבר בביתו הקטן, המטופח, עם ע וצאצאיו, והכר נשמט והשמיכה קלה ועיניו עצומות ורק אישוניהן מר ללא הרף מתחת לעפעפיים ‏ 40 .

המלצת העורך:

יבתוך הפית" שירים מאת ישראל פנקס

שנים, ובאור מאופל. לא רק נשים סובלות מקמילתן. ` -" אני לא יודע, אבל יש אורגאניזם חדש הצומח מתחת לעור העייף. מיום ליום הוא תופח. מתחיל להתמרמר. להכריז על קיומו. לא די לו בגדילה. הוא רוצה להראות, להתבטא, לנשום.

אשר מרגיש שהוא עתיד להתקלף כנחש גדול. קשה לו לדעת מה יצמח ממנו. בן קיבוץ שעזב את קיבוצו? מיסטיקאי נלהב? גבר שהולך לאיבוד? זה ברור לו כמחוגי השעון הזוהויים האלה, שמחר בבוקר יגש למשרד השיכון ושם, על הכורסאות החומות ישב וימתין עם זוג צעיר ועם גבר מיובל ידיים ועם אשה המטופלת בשלושה ילדים שמארנקה נופלים לסרוגין בקבוק מיץ, מסטיק, ממחטות נייר וטפסים לאלפיהם. הוא ימתין עימם ויכנס בתורו ויזעם על הפקידה וישלח אל הפקיד וישוב אל המודיעין וממנו יעלה קומה אחת או שתיים או שלוש, או שלוש --

בילדותו ספרו לו אגדות שסופרו למלכים על מנת שיצליחו להירדם. כבשים שיש לסופרם. סירה החוצה נהר מגדה לגדה ומעבירה, לסרוגין, טלה וזאב או כבש ונמר או נחש ותינוק. בילדותנו ספרו ועתה אנו מספרים. לעצמנו. דולים מלים במכוון או בהטעיה ומנסים להמשיך. לוא יכול היה לסיים את עבודת הדוקטוראט שלו היו הדברים נראים אחרת. בזמנו נראה לו הנושא מעורר ומעניין והרה עולם: האם קיים חוש יהודי מוסרי, מין אתיקה המיוחדת לעם שהיגיע למונותיאיזם ושלל קורבנות וציווה שלא להדר פני דל, או, שמא היה אותו חוש אך כיסוי לשקלא וטריא תועלתנית שסיבות חיצוניות מנעוה מלהתגשם, ' :

מה חשבו גדולי הפילוסופים היהודיים -- שאחר עמל רב הפריד ביניהם והחליט להתרכז ברוזנצווייג ובבוּבר בלבד -- איזו משמעות נתנו הם לאתיקה היהודית, האם יכלו לצפות את המהפך הנורא שארע דווקא כשהתגשמו כל התקוות והוקמה מדינה ? האם חשו, כמוהו עכשיו, שמוסר זה שלא ידע פניות לא היה נוצר אילולא פואר והולל בידי אלה שלא יכלו שלא לקיימו משום שלא איפשרו להם להנות ? האם היה להם העוז, כמו לו עכשיו, לומר שחוט מופלא זה הוא מסיכתם של המעונים חסרי הברירה. מוסר, שהוא בחינת ראציונאליזציה ריקה מממשית: הו, מה אומללים אנו, צדיקים אנו, אוכלי בשר הלווייתן לעתיד לבוא. ואילו עתה, עם התממשות הנס הגדול, עם השפע והביטחון, פורצת האתיקה האחרת. האמיתית. המהותית. עכשיו יכולים הם להתנער ולפתח במירוץ אחרי כל הטוב הזה השמור ליחיד. יחיד הסגולה מהמין החדש, מאלה הלוקחים. הגאים. בעלי החזקה. :

אשר מתהפך. האתיקה היהודית חסרת הפניות הלהיבה אותו עוד בטרם סיים את לימודיו האקדמאיים. שרוי בדירתו השכורה עם אשתו וילדיו הקטנים, כשעבודתו מאוסה עליו ושני קבצי שיריו שראו אור כבר נשתכחו, ואביו הבא לבקרו מן הקיבוץ מספר לו על מפעל חדש ועל הרכבות משוכללות ועל שכירת משרד פרסומאים יקר לקידום מכירות, ובין הביסקוויטים המרובעים וכוס התה לאשתו העומדת עליהם ברגליה הכאובות, אומר לו אביו בחיוך מלכותי: כדאי לך לחזור, אשר, עכשיו נוח אצלנו, יש הכל.

אשר זוכר, עכשיו, בשעות הקטגות הקודמות לבוקר, שזו היתה המריבה הראשונה שלהם לאחר שנים רבות. קערית הביסקוויטים נשמטה לרצפה, והחתול שנתבהל חמק למטבח, והוא, טופח על ברכיו, צועק -- לא יצאתי משום אי הנוחות, יצאתי משום שרציתי להתמודד, לחיות מבלי שיתמכו בי. מבלי שיקבעו לי. לחפש. להיות אני. עכשין, עכד עכ-שיו אין אפילו למה לחזור! איני קאפי"טאדטא ליסט. והוא רועד, ונועה רצה לחדר השינה ואביו יושב שליו, כמוהו אז לפני שנים רבות, ומתחייך באיטיות -- עוד תתבגר אשר, עוד תתבגר.

ואיך יסביר את החזרה לקיבוץ המעסיקה אותו לאחרונה ? לחזור לדירה הקטנה הצמודה לדירותיהם של אלה שהיו פעם חבריו ועדין נוח להם בחדרם ובעבודתם ובאשה שנשאו ובילדיהם. השלווה הנסוכה שם ! -- האמנם השתניתי? הפכתי לזר, לחסר רגישות, עד שמנוחה נראית שלווה וחיוך -- כנוּת י

אשר מסיט את כרו לספוג מעט קרירות. אין אדם משתנה -- הוא מסכם בידענות של טרם שחר -- מלידתו נותרת בו אותה המבוכה אך מסיכותיה משתנות. הוא מרפד עצמו בחיוכים, בתאָרים,. ברכוש -- כחלק מהאשליה הפרטית, האישית, אך לשווא.

ואשר מחייך על תמימותו ועל הכרטיסיות שמלאו ציטטות מכתבי רוזנצווייג ובובר, בעיקר בובר, ועל השאלה שאיבדה את מהותה, כיוון שמהו המקור לאותו חוש יהודי מפורסם חסר פניות, הפך להנה הוא המקור לאותו חוש יהודי מפורסם וחסר פניות. אכן יש חוש יהודי ויש אתיקה יהודית -- אנו שונים ותמיד נהיה שונים וכשקפצה עליו הוודאות נעלם הצורך לחקור. צווים שנוצרו מכאב לא ישתמרו בעת שפע. אין אתיקה קיצונית חסרת פניות יכולה להתקיים בחיי היום יום הארציים. לא לחינם ביקש ירמיהו להימלט אל המדבר וגדול הנביאים המית את דורו. כשם שתחילת הקידמה המדעית שהביאה נוחות ,הביאה את התועלתנות הפרגמטית, כך אף רומי המעטירה פארה את ההדוניזם. לא. היהדות אינה זקוקה לשפע הזה של מיכשור ועמים כבושים וכורים גרעיניים. היא זקוקה לפרעות. להקזת דם יומית.

אמות מידה שקולות וברות אומדן אינן יכולות להתקיים בעיר לא עיר, בכפר לא כפר ובקיבוץ לא קיבוץ. אין אנו פוליס. אנו מדינה שבדרך.

הבעיות נראו לו ברורות, כמעט רטוריות. אל תהדר פני דל -- גרד אשר את בית שחיו, דומה לו שנעקץ אך אין שום זמזום יתוש סביבו -- הוא פרי משמעת קפדנית של אדם שאינו חי את חייו אלא פנוי לעיון. לשיקול דעת. פנוי להבחין בקצוות ולהתייחס אליהם. ואהבת לרעך -- נועד לתלושים, לחוקרים, להוגים שאינם חווים. אז, כשהחליט שעבודת הדוקטוראט מיוּתרת, הן משום אי תקפותה של הבעיה והן משום הפיתרון המכעיס, המכאיב, שאינו מתקבל על הדעת, נמלא זעם על עצמו. עכשיו הפיתרון הממשי ברור. אני עתיד לחיות -- פוסק אשר -- ולוא על מנת להחיות,

אופטימיות משונה ממלאת אותו. הוא זוכר את תחושת האובדן שליוותה את \ החלטתו להשאיר את הכרטיסיות כגלעד סוריאליסטי על שולחן עבודתו. כיצד

להר דכן

ְּבֶר שְמַעְתִי בְּלִילוּת הַסְתָו עַלֶה לא גַרְאֶה נוּפָל וְרְעד לא חֶלף אֶת בִּשְרִי, ְבְעַצְמִי טַלַחְתִי סוסי לָאֶחוּ לְדְהר לשוא.

ך וְהְגֶה קיץ לְבֶן אִין-סוּפִי הַדְבִּיקנִי ְרִיִח הטיון מִשָקֶר, על צוָאר הַדֶרֶך הְלְבְנָה, וְאֶחְנֶק.

בִּיְדִי. נָמסוּ שלְגים מאַגְדוּת זהב לְקְחִיהֶן כמוץ.

ליקוי לבנה

וְרֶדוף ומְלָא פְּחְדִים מִפעְפִים ואפלים אָנִי מִבַקש מִפֶלְט --

לְמִגְהֶרֶת הַמְטֶרוּ וֶלחם שְהִיא מַצִיעָה

ְלצְלילי מִתְּכֶת עִיִרְמִים של אַקוּרְדיינִיסט עְוַר בְּחְלוּף קונְקוּרֶד ?הה /םכ.ל : מַלְבִּינִים לִי מַצְעִי מִטַתִי אני נֶס אַלִיה וּמִתְאָרְכֶת הַדרֶך לְעַמְתִי

ואני נזְכַר בְּאָרֶץ לִי

ישְמְעָאלִים בְּכְפְרִיהָ יצְאִיִם מִבְתִיהֶם ְִּיל לקוי לְבְנֶה גּמִכִים בְּפַחִים

ורדוף וּמָלא פְּחְדִים |. מסעַפִים וְלא בְּרוּרִים..

אִם בְּטוּח הַיִיתִי שאתְ רוּאֶה אֶת פני בְּקְעָה שְהַתְנועַעְתִי בחשך : בּמַעַלֶה הֶרְחוּב עָמוּס בְּעַצָמִי בְִּיל רֶ שוקע בַּצְבַע הָאוּר מחלונות הַבָּתִים וּבָרִיח הומד של פְּרִיחַת ה.. -- לא הַיְתָה כְּרוּכָה בְּמוּעְקָה גוּפַנִית הַהְתְרחקוּת מאוּתוּ הַמָקוּם ְהִפְּניָה לרחוּבוּת שְמָהֶם אִין רואִים שמים. :

"לא חשבתי שבאת לדבר על זה עוד פעם," אמרה בצינה. "חשבתי שהעניין סגור." .-

"רק קפצתי," הבטיח. "דיברנו והשיחה התגלגלה," "בכלל לא איכפת לי שפעם אחת, לשם שינוי, תפסיק לדבר סחורדסחור ותשאיר לי רק לנחש מה אתה חושב באמת. ממך, לפחות, אפשר לצפות ליותר גילוידלב. זה אתה שמפחד לשים את הקלפים על השולחן, לא אני," . ־

"רגשות זה לא קלפים," התגונן ומעך את בדל הסיגריה במאפרה. שפתיו צרבו והוא לגם ממי הסודה בפטל. חיוך משועשע, אירוני במקצת, עלה על פניו. "אני מרגיש אחריות מסויימת, סוף-"סוף תרמתי משהו לכך שהיכרת אותו. האמת היא שלא חשבתי שיצליח להקסים אותך כבר מהרגע הראשון, ועוד איך! היה טפשי מצידי לחשוב אפילו על אפשרות כזאת. ידעתי, כמובן, שינסה להקסים אותך. גבר מנוסה, מצליח ובעל נסיון, שהסתובב הרבה בעולם. אבל הייתי בטוח שינסה להקסים אותך רק בגללי. אם מישהו היה רומז לי על כך, אפילו בצחוק, הייתי חושב שהוא טיפש." : ־

"אתה מדבר כאילו גנב ממך משהו או לפחות רימה אותך." הם ,

"לפעמים גם זה וגם זה," הודה. : "ובהתחלה חשבת שהוא סתם מנסה לעורר את קינאתך ?"

"לא. חשבתי שהוא מנצל לרעה חברוּת בת יותר מעשרים שנה. חברות כמעט בת"גילך. כשראה שהעניינים מתחילים להתגלגל ככה, היה צריך, לדעתי, לקום, להגיד סליחה ולהסתלק. לא היתה לו שום סיבה לעשות משהו נגדי. החברות שלנו היתה חיובית לגמרי. פשוט לא יכולתי להאמין," "ועכשיו קשה לך ‏ להסתגל לרעיון.'י

"אני לא חושב שאוכל להסתכל אליו אי"פעם," אמר וקם על רגליו. "אני באמת מוכרח ללכת. נצטלצל פעם ונקבע לצאת יחד לארוחת-ערב," האשה הצעירה אמרה משועשעת, "תאר לעצמך מה יחשבו האנשים במסעדה כשיראו בחורה צעירה כמוני עם שני מחזרים זקנים בבת-"אחת. הם ירחמו עלי ויקנאו בכם, אבל יהיה קשה להם להחליט במי לקנא -- בך או ב."י -

"לזה את תצטרכי להתרגל," אמר בנוקשות. = היא התקרבה אליו ויישרה את הצווארון המקומט של חליפתו. ריה סבוןדהרחצה שלה מילא את נחיריו. "תגיד, אתה לא מקנא בו, לפעמים ?" אמרה וקצרה קריצה של נוכלת מנוסה, "אולי, לפעמים." - =י

"לא אמרת לעצמך: למה היה דווקא לו מזל ולא לי,'י

איזו חוצפה, חרות וביטחון, לעזאזל, רכשה לעצמה בחודשים האחרונים, חשב לעצמו, לדבר איתו בצורה כזאת, כמו איזו נואפת ללא בושה. "לא הייתי אומר שהיה לו מזל יותר מאשר לי. הנסיבות היו שונות," אמר.

היא שבה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו ונשקה לו נשיקה מרפרפת בלחי. "טוב טוב, אתה לא צריך לגלות לי את הסודות הכמוסים שלך. אני תמיד אעריך את זה שלא ניסית לשכנע אותי אחרת ולא הקמת מהומות. קצת פחדתי מזה." '

"לא בגלל שהסכמתי," אמר. "ידעתי שאת עקשנית ואם אתנגד -- את רק תתעקשי יותר. אני מכיר אותך מזמן,"

"קיווית שהעניין יתמסמס מעצמו." "בערך, כמו אבעבועות-רוח."

ונקידבש

בוחמלת שיפון

לבנה

מוקב שביט

אשה הצעירה בשמלת השיפון הלבנה יצאה מחדר-השינה וכרכה את זרועותיה % 3סביב» צווארו. "כמה אני שמחה שבאת," אמרה. הוא שמד באמצע חדר-האורחים ניט נבוך במזוודה הפתוחה, שכמה כלי-מיטה צבצו מתוכה. "רק עכשיו הגענו ועוד לא הספקתי דר כלום," היא אמרה. -

ושי נחלץ ממבוכתו. "את נראית נהדר," מלמל. ור היה 9? 8 אשו לא א' ש ש להאיי שר מ לוניו + ט אי.. > -לו לועי>-

אי הזה ממש גן-עדן," ענתה. "הייתי מוכנה להי" ה כאן עור העול."

[ הוא מכיר מקומות." דעון בילה באי הזה כמה ימים לפני עשרים שנה ין," אמרה. "הוא אומר שמעט מאד השתנה /

ני שמח שאת מרוּצה," התאמץ לחייך. רצה להגיד אושרת" אבל המלה לא יצאה לו והוא פכר צבעותיו. היא התנועעה סביבו בקלילות של יונקש בשמלת שיפון לבנה והחופשיות המוחלטת שלה תה מביכה בשבילו. הוא שתה לאט מי סודה בפטל הגישה לן בכוס זכוכית גבוהה וצרה. "בעצם צתי רק להגיד שלום. ידעתי שאתם חוזרים היום. י בדרך לפגישה בעיר," ,

ל תלך כבר. חכה לפחות עד שגדעון יחזור. הוא ד לרגע לחנות. המקרר, פשוט, רלק."י ו" אמר "אני אחכה" והדליק לעצמו סיגריה. דמה לי שאסור לך לעשן". זו, אני גוגכ סיגריה פה ושם," התנצל מבויש, תה עוד כועס עליו?" נך..י”

ייתם חברים טובים הרבה זמן, ועכשיו..." כשיו. עכשיו זה קצת אחרת. מוכרח להיות, לא" מ ? בגלל הפורמאליות ?''

ה לא בדיוק הפורמאליות, אבל גם פורמאליות יא משהו שצריך להתחשב בו."

וא נשף את הלשן ושאל את עצמו אם הוא מכיו וחה בכלל. כל העניין המדהים הזה התרחש מאחורי נו ובעצם שום דבר לא הוסתר בכוונה ממנו. הוא שט לא שם לב משום שלא שיער שדבר מעין זה שוי להתרחש, ועוד אצלו. היהלום על טבעתנישואים שלה נצנץ כשקרבה אל החלון הפתוח. ור השמש הבוהק והחריף, חסר הבוּשה, השקיף את מלת-השיפון הלבנה שלה. שמש האי על החוף ל הגזוזטרה מעל הים שיזפה אותה וחיות רעננה דפה ממנה עד כדי סחרחורת.

אתם נשארים בדירה הזאת? שאל. . נ. היא מספיקה בהחלט ואין לי כוונה לצאת תוך העיר. הבתים בסביבה התרוקנו מדיירים ואחרצוחריים הרחוב שקט לגמרי. גדעון אומר שהציפוים חזרו לכאן."

סתם שאלתי,"7 מלמל. "חשבתי שתעדיפי דירה דשה." היא נשענה בגבה אל השולחן ונענעה הנה נה את אצבעות רגליה היחפות, "לא ידעתי שאתה נטימנטלי כל"כך. חדש זה לא מצב, זאת הרגשה נרמותי//

כבר מאוחר, חשב לעצמו בהרגשה של דחיפת, זקן וחסר"אונים. ראשה הגיע עד חזהו ועיניו טבעו בשער האפל, הרענן והמסחרר שלה. "מתנשקים לפרידה או שרק עכשיו נכנסת ?" שאל קולו של גבר מאחורי גבו. האשה הצעירה ניתקה ממנו. הגבר הנכנס הניח את הסל המלא מצרכים על השולחן והושיט ידו. שני הגברים לחצו ידיים. הוא סקר את הנכנס. מה חיפש בתקווה אובדת ועלובה כזאת: אכזבה, עייפות, עיניים צחיחות, סימני מחלה? מה קורה לגבר בן חמישים ושתיים שקם יום בהיר אחד ונושא לאשה צעירה בת עשרים ואחת, צעירה יותר מילדיו. הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין לעצמו איך יראו יחד בעוד עשר שנים. לא, זה רחוק מדי ובלתידאפשרי. "אני שמח שקפצת, דניאל," אמר בעלה המבוגר של האשה הצעירה.

שקושים, אמר לעצמו בזעף והציץ בשעונו. התור קבע לארבע וחצי. הוא רגז בתוכו משום שהיה דמה לו שאינה מתחשבת כלל במצבו העדין. מה צתה שיעשה -- שינשק את לחיו של החתן, "את ודעת יפה שאני לא מתערב בדברים האלה," אמר חשק את שפתיו. "העיקר שלא תרגישי את עצמך נולה." היא הזדקפה חדות ואצבעותיה חדלו לנוע. 'למה אתה מתכוון נ'"

המלצת העורר:

"בחלון הבית הנוסע"

כ את איתמר יעוז-קסט

"רק עברתי בסביבה בדרך העירה. יש לי פגישה

נאת יודעת. שלא תעשי הכל רק כדי להוכיח שלא ערתיװ

יודע איזה הזיות פרועות עוברות לי במוח! ה" אנחנו מיודדים כבר יותר מעשרים שנה ואני ₪ יכול עכשיו פשוט לקום ולטרוק לך את הדלת בפנין תאר לעצמך מה עובר עלי כשאני רואה את התמן המחרידה והמגוחכת הזאת : אתה מצלצל אלי בטלמן ומבקש שאבוא להיות בייבידסיטר לנכד הקטן של זה מזוויע." הוא הרגיש את הכאב הנוגס בחזהו,

האשה יצאה מחדר-השינה ועמדה ביניהם. "רנתן קצת ?" ~בערך," אמר בעלה "אבל אנחנו גם מבינע קצת זה את זה". י

"קבעתם משהו בנוגע לארוחת-הצוהריים". - "נצטלצל במשך חהשבוע. קודם תתארגנו קצת, חו אתם נמצאים רק בהתחלה. שום דבר לא בועו' הוא חייך חיוך חמוץ. האירוניה שלו היתה חץ ע שנבלע אי"שם בחלל הריק. בכל זאת לא התאנן "כל מה שניסיתי לברר אצלו היה, איך היה ה מתנהג אילו היה נמצא במקומי," אמר. '

ובדייק כנמת * עבתה נכך ו" : "אני לא יודע אם זה צריך לנחם אותי קצת," הפטיו "עכשיו באמת מוכרח לרוץ. אני אנסה מעפטי לראַרת רק את הצד המשעשע שבדבר."

בחדר-המדרגות עמד ונשען רגע על הקיר ואז בחזהו. הבית הישן והארור הזה, אמר לעצמו. א לפחות היו מתחשבים בי ועוברים לבית חדש עם, מעלית, הצחוק הפרוע, השקט, שצחק על עצמן כמעט ביקע את חזהו כשהלך באיטיות למכונן שהחנה בקירבת-מקום על המדרכה ובחן בדאון את ירכתיה הפונים לכביש. עכשיו לא נותר לו א לרבוץ בחוץ, מהצד השני של הדלת, כמו כלב זקן ולחכות בלי לדעת למה בעצם הוא מחכה, וע והרים את עיניו לעבר החלון בקומה הרביעית שענ הצאלון כיסו חלקו ממנו 00

עתון

עליך בפתאומיות או שהיא מזדחלת בגנבה ועל בהונות ומטילה לפניה צל."

"לא חשבתי אפילו לרגע שהעניין לא יהיה מסובך," הודה הגבר השני. "אילו לא היינו חברים הדברים היו פשוטים הרבה יותר. דווקא הקירבה -- לא הזרות יצרו את התסבוכת האינטימית הזֶאת. לזכותה" -- הוא נד בראשו לעבר חדר-דהשינה -- "היא מתנהגת כאילו אינה מרגישה בה."

"לא מרגישה או לא מתחשבת?" "חשבתי שאתה מכיר אותה !"

"חשבתי שאני גם מכיר אותך." הוא הסתובב סביב השולחן בחוסר"מנוחה כאילו חג סביב עצמו. "באמת שאני מבין את התשוקה הזאת להישאר צעיר בכל מחיר, לנסוע לירח דבש לקורפו עם נערה צעירה בת עשרים ואחת, לחיות באשליה מתוקה של בראך שית, לרמות את הזמן המלוכלך ; מין תרדמת חורף הפוכה. בסדר, בסדר, כל מה שכואב לי הוא שבחרת לעשות את זה דווקא איתה. עם אחרת הייתי אולי מקנא קצת, אולי אפילו מלגלג קצת מאחורי הגב. במקרה הזה הלגלוגים השנונים והעוקצניים נעשים מאחורי הגב שלי. גדעון, אני רק מקווה שאין לך שום כוונות רציניות."

"למה אתה מתכוון ?'" "אתה יודע לעזאזל למה אני מתכוון. מה תרצה להוכיח בזה, שאתה עדיין לא מיובש, שאתה מסוך גל", י

"צריך לחשוב בצורה עקומה כדי להכניס לי בראש כוונות כאלה."

"המעשה שלכם הכניס לי בראש כל מיני מחשבות פרועות. אתה אפילו לא יכול לתאר לעצמך. מה אתה רוצה להגיד לי בהתנהגות הזאת שלך, בצורך הזה להיראות טבעי, פשוט וטבעי לעזאזל! אתה

עוד רבע שעה ואני כבר מאחר," חזר על השקר. לא שקר ממש; חצי אמת וחצי שקר. "אתה נראה מצויין". ־ .

"אסנת דאגה לי," אמר החתן הטרי. "היא אפילו לא הסכימה שאשיט לבדי מפרשית בגלל הרוחות והסלעים." \ ,

היא סגרה את מכסה המזוודה והרימה אותה. "תוכלו לדבר ביניכם עד שאכניס את הבגדים. לארון? אמרה. כשפתחה את דלת חדר"השינה ראה את המיטה הזוגית הרחבה העשויה עץ לבן ואת שתי מנורותדהלילה ואת ציור. השמן הגדול על הקיר: רפרודוקציה של גוגן. "הייתי בא לקבל את פניכם בשדה התעופה אילו ידעתי באיזה מטוס בדיוק אתם אמורים להגיע.'" י

"תודה על הרצון הטוב," אמר הגבר השני. "הסתדרנו. תשתה משהו?" . "כבר שתיתי." . :

"אני לא מתכוון לסודה בפטל." | "לא עכשיו, בצוהריים. מספיק חטאתי עם הסיגריה." "עד כדי כך," התפלא הגבר השני. |

הוא נד בראשו. "טוב, תשמע, כמו שאסנת אומרת: כדי לא ללכת סחור-סחור. אין סיכוי שתלמה תסלח לך אידפעם. ביום שנסעתם לשם לירח דבש, היא פשוט נעלה את עצמה בחדר ויבבה. לא בכתה, יבבה."

"אני לא יודע איך אני הייתי מתנהג במקרה כזה," הודה הגבר השני. "אני מבין אותה, ההפתעה היתה מרעדלשסה מדקו .

"אל תהיה טיפש," התרעם. אתה חושב שאילו היית מטפטף את הבשורה הזאת לאט-"לאט משהו באמת היה משתנה. אין שום הבדל אם ההפתעה מתנפלת

מוצרי תכן

בע"כו

מבהכים

את

לקוחותיהם וידידיהם

בארץ ובחו"ל

בשנה שלום

ורווחה כלכלית

הבנות, האין פרוש הדבר שזה רציני?

אני ממלא מחדש את הספלים. היא לא מעלה בדעתה את היקף פרישתו של הצבא. גיוסים מצומצמים כבר היו בעבר; לעתים תקרית בגבול היתה גורמת. לכך, ואנשים התרגלו. אך הפעם זה משהו אחר; לא רק גברים נקראו כי אם נשים וג'יפים ואוטובוסים. אם לשפוט על פי שמועות, דיעות והשערות שנפוצו בעבודה (ומשרד הביטחון הוא מקום טוב לשמועות אמינות בנושאים אלה) עשוייה המלחמה לפרוץ כבר מחר או ביום שאחריו. חישבנו זאת על פי פריטים מסויימים אשר הוטל עלינו להכינם עד למועד מסויים, , "את מבינה, אמא, אני לא חושב שזה באמת רציני, אבל אולי שירות המודיעין שמע משהו, או אולי מנסה יש" ראל להפחיד למשך כמה ימים מדינה ערבית שכנה וזאת מסיבות פוליטיות." (בעבודה איננו יודעים עדין אם ישראל תתקיף או תותקף, ומי ממדינות-ערב תהיה מעורבת בכך. ניחושנו שתהיה זו ירדן.) "בכל אופן, הגיוס נראה גדול מן הרגיל, ואת יודעת, ליתר ביטחון, אולי כדאי שתהיי עם רחל ומקס והילדים בחיפה, למקרה שזה בכל זאת יהפוך הפעם למשהו רציני, ובעיקר אם היריות תבואנה מן הגבול הירדני." אני פורש לפניה מפה של ישראל ומראה לה כי רוחבה של רשצועת-החוף המשתרעת בין תל-אביב לחיפה הוא בסך הכל כשבעה קילומטרים. אחריהם באות הגבעות שבשליטה ירדנית, ועליהן ודאי מוצבים תותחים כבדים שטווח הירי שלהם עולה בהרבה על שבעה קילומטרים ; ולא הייתי רוצה כי הכביש יהיה תחת אש דוקא בזמן שהיא חוזרת לחיפה. :

"אבל הם משפחה", היא אומרת. "ואולי דווקא אצלך אוכל להיות יותר לעזר, אתה יודע, לבשל ולערוך קניות, במקרה שמשהו יתחיל." אני מספר לה שהם ודאי יגייסו גם אותי, אלא שאין זה מתקבל על הדעת כי ישתמשו ביחידת7 המילואים שלנו לצורכי לחימה בחזית, אנחנו משוחררים מזה חמש שנים, ונחשבים לזקנים ובלתי-מאומנים בהשוואה לכושרם של הבחורים הצעירים המשרתים היום בצבא הסדיר. ההוכחה הטובה ביותר היא שטרם קראו לי וזאת בשעה שכה רבים כבר מגוייסים.

הדבר שאיני מספר לה שאכן ביקשו מאתנו להכין את חפצינו האישיים ולהשאיר כתובת מדוייקת שבה ניתן יהיה למצוא אותנו, יהא זה קולנוע או ביתדקפה, ושאותה עלינו לכתוב ברורות על גבי כרטיס שיוֶדבק על הדלת כל אימת שנעזוב את הבית. ואינני מזכיר לה כי אני שייך ליחידת-מילואים של צנחנים. אמא מעולם לא התרגלה לרעיון כי בנה קופץ מאווירונים. לבסוף אני משכנע אותה לחזור לחיפה עוד באותו הערב ואנו הופכים את סעודתנו הקלה לארוחת-ערב על ידי הוספת חביתה. אני מבטיח לבוא לביקור ברגע שתסתיים הכוננות. אנו מפטפטים עוד קצת על דא ועל הא אולם שתיקותינו מתארכות ונעשות יותר ויותר עצובות. אני מתחיל לחשוד כי הפרזתי בהערכת תמימותה של אמי וכי כעת משחקים שנינו ואיננו מניחים האחד לשני לדעת שהננו יודעים כי זו עשוייה להיות סעודתנו המשותפת האחרונה. וכאשר היא שבה לדבר בשקט על גרביים וחולצות, יתכן כי היא עושה זאת כי עולה בדעתה שזה עלול להיות לילי האחרון בחדר הנוח בין מדפידספרים ותמונות התלויות על הקיר לפני שתתחיל המלחמה, ואין היא מעוניינת לקלקל לי אותו. היא מוצאת חפיסת סוכרד יותדמנטה בארנקה ונותנת לי אותה. "אבל את אוהבת למצוץ אותן באוטובוס" אני סח לה. "לא, לא, אתה תיקח אותן, ארי. אתה עובד קשה בימים אלה, ואצלך במשרד, באמצע היום, ודאי חם שם מאוד." אני בטוח שהיא חושבת על המדבר ועל כך שנעים יהיה אם תימצאנה בידי סוכריותדהמנסה שלה בהיותי שם.

הערב יורד ואני מדליק את מנורת-השולחן. אורה הרך מדגיש את הקמטים בפניה של אמי ואת גון הכסף שזורק בשיערה, ואני חש אהבה ועדנה רבה כלפיה. ואין זה רק משום שהיא ילדה וגידלה ואהבה אותי, גם באותן שנים של סכנה בזמן המלחמה. זהו מעשה טבעי ואימהות אינן ראויות להערכה על כך. זה בעיקר גם בגלל דבר מה שארע בפולין לאחר המלחמה, ערב אחד, ליד מקלטך הרדיו. כולנו נאספנו אז סביבו, אמי, אחותי, דודה שרה, דוד רומק ושני הבנים שלהם -- אלי, המבוגר ממני בשנה, וג'ו הצעיר בשנה. דודה היתה אחותו של אבי, ומשפחתה שרדה ברוסיה. לסבי ולסבתי מצד אבי היו שלושה בנים, ולהורי אמי היו ארבעה. כשפרצה המלחמה היו כולם מבוגרים ובעלידמשפחות ; סך הכל משפחות שמנו שלושים ואחת נפש. ורק שתי המשפחות שלנו -- האחת חסרה אב -- אשר נאספו ליד מקלט הרדיו, הן

זיג'מונט פרנקל

מאנגלית : עפרה בן-עמי

הגרמנים עצרו אותו במצור שנערך ליד השוק בעיר הקטנה הסמוכה לכפר, ולאחר מספר ימים שבהם שהה בכלא, נשלח ברגל עם קבוצת אסירים למחנה ריכוז שהיה מרוחק כדי עשרים קילומטרים מן העיר. אבי לקה בהצטננות עוד לפני שעזב אותנו, והיה זה באמצע החורף. אחרי המלחמה שמענו מפי ניצול שהיה עמו באותה קבוצה כי בשעה שיצאו לדרך כבר היה אבי חולה בברונכיט או בדלקת ריאות וחומו היה גבוה. הם צעדו בשלג, ברגל, תחת משמר כבד, וכל מי שנפל ולא היה מסוגל להמשיך -- נורה במקום. אבי נפל פעמיים, קם והמשיך ללכת. בפעם השלישית התעלף ונורה, בערך במחצית הדרך למחנה, במקום שצמחו בו עצים לשני צידי הכביש. אותו ניצול הבטיח לשוב עמנו לשם באחד הימים ולהראות לנו את המקום המדוייק שבו נורה -- אולי יעלה בידינו לגלות קבר כלשהו בסביבה -- אולם האיש מת משחפת בטרם יכולנו לארגן את הנסיעה. וכך, זמן מה לפני שעלינו לישראל, נסענו אמי ואנוכי לאותה עיר קטנה שבה נמצא השוק, ושכרנו בעל-עגלה שייקחנו לדרך המובילה אל מחנה-הריכוז לשעבר. כאשר הגענו לקטע המיוער משני צידי הדרך -- שנמשך כקילומטר ומחצה -- ירדנו מן העגלה וביקשנו ממנו לנסוע הלאה ולחכות לנו בקצה שורת העצים ; הלכנו ברגל אלא שלא ראינו מאומה הנראה כקבר ולכן חזרתי ואמרתי קדיש מספר פעמים בעודנו פוסעים לאורך אותו קטע של הדרך. : ; בהשוואה לשתי מלחמות העולם, עמדה זו להיות קטנה מאוד --ישראל והערבים בלבד -- אולם כאן, לראשונה, אמור היה בנה לקחת חלק במלחמה, למרות שעדיין אסור היה לה לדעת זאת. . ־ ־ לאחר שהזכירה את אי-הסדר והגרביים היא נאנחת מעט ואני יכול לחזות את אפיק של שיחתנו. "אתה יודע, ארי, כל"כך הייתי רוצה שיהיה לך בית מאושר משלך ; אשה נחמדה ומבינה, תוכל להמשיך לצייר בזמנך הפנוי בדיוק כמו שאתה עושה עכשיו, אולי אפילו יהיה לך קל יותר." "כמובן, אמא, אלה הן גם התוכניות שלי; אבל בגילי, עשרים ושש, אני עדיין לא רווק זקן, נכון? וצריך להתאזר מעט בסבלנות עד שמוצאים את האשה הנכונה, כי אחרת, כפי שאת יודעת, יש רק צרות." "כן, כן, כמובן, אני בכלל לא מנסה להאיץ בך. כל דבר. בזמן הוכו."י ו היא גומעת מספל הקפה שלה ומנסה להסוות את שאלתה כתפנית בשיחה. ואז היא שואלת "ולאה? אתה עדיין נפגש אתה לעתים קרובות %" | אני מחייך. "לעתים די קרובות, אבל באמת אמא, חכי קצת. לאה בחורה נחמדה מאוד ואנחנו חברים טובים אבל כדי להחליט על עניינים חשובים למשך כל החיים -- צריך סבלנות, באמת." האמת היא שכבר החלטתי להציע נישואים ללאה ואני די בטוח שהיא אכן תתחתן אתי. אף רציתי לרמוז על כך לאמא עוד הערב (היא מחבבת את לאה), אבל קודם כל עלי לגמור את עניין המלחמה הזאת. = .

אמא עצמה מעלה את הנושא. האם המצב הבטחוני מתוח? שכנם בחיפה גוייס אתמול, וכמוהו גם בחורה צעירה העובדת כמזכירה - של אמי. אם הם מגייסים את

חרי חצות ושקט מאוד. אשתי ובני נרדמו מזמן, ונשמע רק תקתוק השעון במטבח הזה, וכהד העונה מבעד לחלון הפתוח, ניסורו של צרצר בעשב, בחצר.

קטותי הזקוקה לניקוי מפיקה מנגינה קטנה נוספת : ענוע של שביעות רצון, אנחה, לעתים גניחה חנוקה מזנירה כלבלב שחלום רע מבעת את שנתו. אמה שלה נטח היתה חליל.

ל גבי שורת וווים שהתאמתי לאחד המדפים נמים מהופך, מעשה עטלפים, מספר סירים ומחבתות. זהו טפח קטן ונחמד ובית מאוּשר ; אשתי נעימה וגחשקת, נו ילד קטן וחמוד, ואני עצמי בעל טוב למדי.

חד הימים, במהלך השבועיים הקרובים, עומד אני הווג אדם בדם קר. כבר עיבדתי את כל הפרטים הקטורים בכך על מנת שהדבר ייראה כתאונה. איני שנא במיוחד את האיש. אנו נוהגים לצאת ביחד לדוג ים ואף הוא, בדומה לי, אב למשפחה. יכול היה להמד שן לחיות; איש מלבדי אינו סבור כי עליו למות אף לא אחד יאשימני אם לא אהרגהו. רק אני. וה התחיל זמן רב קודם לכן, עוד לפני מלחמת סיני, נשהייתי עדיין רווק. או אולי אף קודם לכן, במלחמת העולם השניה, כאשר אבי נורה בשלג. או אולל אף

קודם לכן. אינני יודע. הצרצר נשתתק ומקטרתי כבתה. נעת רק השעון מתקתק.

נשחזרתי מהעבודה נשקתי ללחייה של אמי והלכתי להתקלח בעוד היא מכינה קפה במטבחה של בעלת הנית. מאז הבוקר עוסקת אמא בסידור חדרי, וייתכן שוד אתקשה במציאת חפץ מחפצי או מכחול מגודל זה או אחר, וזאת מכיוון שאין היא מסוגלת לרדת לחיקרה של השיטה החבוייה מאחורי המהפכה הגלוייה השוררת נחדר מביקור לביקור שלה. אחת לחודש היא מגיעה מחיפה לשבת או לביקור נן יומיים באמצע השבוע. בחיפה היא מתגוררת עם משפחת אחותי. גם אני הייתי חיפאי לפני-שירותי הצבאי, נשהשתחררתי קיבלתי משרה מענינת כטכנאי במשרד הביטחון, במפעל ליד תליאביב, ושכרתי את החדר הזה. פעם בשבועיים בערך אני מבלה סופשבוע בחיפה וזה תמיד גורם לי לחוש צביטה של חרטה בלב. עיר לבנה פזורה על מורדות הכרמל, שלווה ומוצפת שמש, מפרצה נחול ביום ונוצץ באלפי אורות בלילה ; יכול אתה לחיות ולאהוב להרהר ולצייר שם במנוחה. תלדאביב פשוט מפוערת, בלתי מתוכננת, בנייתה מקרית ; בטון אפור (משעמם, חום, המונים אצים ורצים, רעש, מהומה, עסקי כסף שחור בפתחי רחוב לילינבלום, חוף ים מזוהם נניוב. ובכל זאת יש פה משהו -- תסיסה, קדחת, משהו ננחלי האדם הזורמים בה ביום ובבתי הקפה המוארים לעת לילה, משהו החסר בחיפה והמשרה עלי קסם מוזר. , אמי ואני מתיישבים לארוחה קלה של כריכים וקפה ופותחים בשיחה. היא הגיעה אמש בשעה מאוחרת, והנוקר היה עלי להקדים לעבודה, כך שהערב זו ההזדמנות הראשונה שניתנה לנו לשוחח בהרחבה כמנהגנו. תחילה, עניין חדרי ההפוך. היא גילתה כמה זוגות גר* ניים, שניים מהם בלתי תואמים וזקוקים לאיחוי והיא מתכוננת לטפל בהם מיד אחרי הקפה. היא אינה יודעת זאת עדיין, אולם אין זה הערב המתאים לאיחוי גרביים, ויהיה עלי לשלחה בחזרה לחיפה עוד הלילה. המלחמה מיוּעדת למחר או ליום שלאחריו, ומוטב שתהיה במקום נטוח עם אחותי רחל ומשפחתה, בטרם תפרוץ. בינתיים נותרו עוד כשלוש או ארבע שעות -- די זמן כדי לבשר ה זאת בעדינות ובאופן הדרגתי, מבלי להפחידה יתר על המידה.

אמא בשנות החמישים המאוחרות שלה ותהיה זו עבורה המלחמה השלישית בחיה. במלחמה הראשונה היתה מוגנת למדי כבתה הצעירה של משפחה אמידה. ערכים ישנים שעליהם חונכה התמוטטו במהלכה, וקשה היה לחזות או להעריך את החדשים אשר צמחו במקומם. נאשר פרצה מלחמת העולם השנייה היו לה בעל ושני ילדים, אני ואחותי. זמן קצר אחר הכיבוש הגרמני מצאנו מקום מיסתור בכפר קטן ושם נשארנו עד סוף המלחמה. יום אחד יצא אבי כדי להשיג מזון ולא חזר.

(פרט לרקע הכללי של מערכת סיני, תקרית כפר קאסם וקטע מן העיתונות, כל הדמויות, המצבים, הפעולות הצבך איות והבסיסים הבטחוניים המתוארים בסיפור זה הם דמיוניים לחלוטין,)

הקיבוץ הארצי השומר הצע?זר

מברך את

מודינח ישראל

ואה

מעמד הפועלים

בשנת שלום

רווחה כלפליה

ושוויון סוציאלי

בכנק ראונוי, הרפות הכנקאית היוראלית הגדולה כעולם, כסףיהואלא מושחק.כסף הוא ענין רציני.

נכון, כסף הוא ענין רציני והוא גס חומר הגלס של הבנק, אוֹ המוצר הוא השרות או ו תו יש < ליתר דיוק, השרותים.

בנק לאומי נמנה זה שניס על קבוצת "100 הבנקים הגדולים בעולם" ועדיין אין בעיה בנקאית, ולו הקטנה ביותר, שהבנק איננו מטפל בה. רשת בנק לאומי פרושה על פני 5 יבשות תבל עם352 סניפים בישראל ו39 משרדים ברחבי העולם, והכל כדי לספק את השרותים הבנקאיים שאתה זקוק להס.

בנק לאומי ורחוווסו >וחבכם

כשהוא נמצא בגובה כה רב מעל ראשך, ואתה תמיד !נהנה מצורתו המושלמת, המזכירה פרח שקוף-למחצה בשמיים.

פניתו עדיין לשמוע את רעש המטוסים אולם כעת הוא פמרוחק מאוד. מפעם לפעם קורא צנחן אחד לרעהו. אני אמשקיף אל האדמה בידיעה שרק לדקה או אפילו פחות מזה נגלית היא לעיניי כמפה. לפניי וקצת שמאלה ממני, קבמרחק של קילומטר בערך, אני רואה את הצומת והמח" בה; כניראה שעברנו ממש מעליהם בזמן שהתכוננו ?”%?לצניהה. הם נראים שקטים מאוד לאורה של שמש אחר הצהריים ולא ניכרת שם כל תנועה, אם כי ודאי שהבחינו בנו. הקרקע שמתחתיי חולית ברובה עם כמה סלעים בודדים, וכבר מנוקדת במספר מצנחים רפויים. האדמה (מתקרבת במהירות, אני מצמיד את רגליי זו לזו, נוגע [נתלולית חול, מתגלגל פעם אחת, קם ומשחרר את הריתך (זה. זהו אחר-צהריים חם ונעים. עם רוח קלילה וריחות (מידבריים. : . "קבוצה שמונה," קורא המפקד שלנו, "קבוצה שמונה לכאן." עד כה אין זה שונה מכל צניחת"אימון שעשיתי. אני גומע ממימייתי ומדליק סיגריה תוך כדי הליכה (לקראתו, במרחק של כמה מטרים מהצנחן הבלונדיני אשר קפץ לפני, אנו מתקדמים עוד כמה עשרות מטרים למקום שבו נוח להסתתר ושניתן להשקיף ממנו על המחנה; כעת כולנו יחד ואנו מתחפרים. נראה שזה הכל להיום ומיד לאחרך מכן יורדים עלינו הדימדומים. דימדומים הם עניין קצר מאוד במידבר. בקושי ראויים לשם זה לרגע אחד מוסיף להצטייר פסדשמש צר מעל. האופק; אולם מייד לאחר שהוא נעלם נעשה הכל אפור, וכעבור דקות ספורות משתררת חשיכה גמורה, ללא כל אובך או ערפילים העשויים לדחותה על ידי פיזור או שימור קרניד האור האחרונות. המעבר מחום לקור אף הוא מהיר ביותר. החול והסלעים היוקדים בשעות היום מאבדים מהר מאוד את חומם ואנו לובשים סוודרים, מעילי-רוח וכובעייגרב זמן קצר אחרי שקיעת החמה. כשזו תעלה עם שחר יתחולל תהליך הפוך ועלי לזכור לפשוט את בגדיי החמים מיד עם בוא המטוסים ; לבישתם בשעת התקפה רק תוסיף אי נוחיות לכל השאר. פרט לצינה המרעידה את גווינו בשעות הלילה החולף עלינו, יש דברדמה מרגיע בציפייה זו. החול הרך מתאים עצמו לגוף ויש רק להיזהר שלא יחדור לנשק; מחר אינו יום לתקלות,

איש אינו מדבר; כשאינך רואה, אתה שומע. בלילה מגיעים לאוזניך קולות ממרחק רב. : '

תמיד אהבתי לילות במידבר, אך זאת כאשר יכולתי לעשן מדי פעם סיגריה. הלילה אסור הדבר בתכלית האיסור. אבל אתה יכול לשכב על גבך ולצפות בכוכבים, המאירים והנוצצים מאוד, וכעבור זמןדמה יש לך הרגעה כי אתה שוכב על משהו המרחף אטיאט בחלל, בין הכוכבים.

רחש קל עובר בקבוצת העשבים היבשים הצומחים מול החפירה שלי, חיה קטנה כלשהי. אני מתהפך על בטני באיטיות רבה על מנת שלא להפחידה, ורואה כי זהו

אנו טסים בגובה נמוך, עשרים-שלושים מטר, זאת במ* טרה ברורה לחמוק מן הראדאר המצרי. הצינה חודרת למטוס וכבר לא חם לנו. כולם משקיפים מבעד לאשנבים העגולים. שדות וממטרות נגלים לעינינו, כבישים וכפרים מוכרים, עיר קטנה. אחר כך נעלמים השדות ואנו נכנסים למידבר. המטוסים יורדים לגובה נמוך עוד יותר ואנו חוצים את הגבול. אין כל שלטים או סימנים אחרים, שום כוח-סיור או שינוי בנוף, רק מעין דקירה בלב כאשר ישראל נשמטת מאחורינו. לפתע נילווה צליל מרושע לקול המנועים, והערפל האטמוספרי הבהיר עוטה גוון רעיל. איני. מהרהר בשום דבר מיוחד. אגי יבודק: את שרופי נעלי וקושר אחד מהם מחדש. אחר-כך אני מהדק שוב את הרצועה הכפולה של הקסדה תחת סנטרי ומסלק בנשיפה כמה גרגירידאבק מעל כווגת העוזי שלי. לאחר מכן אני שב ומשקיף מבעד לחלון. המידבר נשאר כשהיה. אנו עוברים מעל מאהל בדואי קטן -- אוהלים נמוכים ומטולאים, כבשים וגמלים המתחילים להתפזר באיטיות למשמע רעמן של ציפורי-הענק העפות מעליהם, ואחר-כך שוב המידבר הריק, נראה כאילו אנו טסים בגובה של אוטובוס דו-קומתי אלא שמהירותנו גדולה בהרבה. בכל פעם שיש גבעה או עץ לפנינו זורקים הטייסים את חרטום המטוס, ומש-" עברו אותם, שוב משפילים טוס. גם עתה מתרומם החרטום אך הפעם אין לפנינו כל עץ או גבעה בדרכנו, והקרקע הולכת ונשמטת מתחתנו.

אנחנו מתרוממים. = זה ודאי לא רחוק; כל רגע אנו עלולים עתה להופיע

כזהרורידאור מנצנצים על מסך הראדאר המצרי, עדין לא ניתן לראות מאומה מחלוני; מידבר, סלעים, רצועות-חול. הם ודאי לא יורידו אותנו על גבי סלעים. אנו ממשיכים להתרומם.

מטוסי-הדאקוטה האחרים טסים לשמאלנו ולימיננו בשורה ישרה למדי, ואף הם מתרוממים. כקילומטר מאחורינו טסה שורה נוספת בגובה של כחמישים מטר מעלינו, על מנת שלא לחתוך אותנו במדחפיה בשעת הצניחה, ומא" חוריה, ושוב בגובה רב יותר, השורה השלישית. .

ניצוצידכסף קטנטנים, בגובה רב מאוד, באים מאותו כיוון ומשיגים אותנו ; מטוסי הקרב המלווים אותנו. כעת הפסקנו להתרומם. :

ברגע שהדאקוטות ישחררו את מטענם ואנו גנחת, יהיה כל חייל מסוכן וקשה להריגה ; הוא אוּמן להשתמש בתתמקלע או ברובה בדייקנות מרובה, להשליך רימון-יד ממרחק סביר כך שהוא מתפוצץ ממש תחת רגליך, להצטיין בקרב פנים-אל-פנים, להסתתר ולחשוב בכוחות עצמו. אולם עד אשר נצא מן הדלת הזאת די בפגז אחד או בטיל אחד נגד מטוסים כדי שכל הדבר יחוסל : המטוס, עשרים צנחנים ושני טייסים, ..

אנו לחוצים בין החשש מפני הצניחה לבין התשוקה להסיר מעלינו את קליפת המתכת הזאת המהווה מטרה כה פגיעה. הזמזם במטוסים אלה קולני מאוד וצלילו צורם ומרגיז. אתה פחותדאודיותר מתרגל אליו אך אף פעם אינך אוהב אותו; או אולי אינך אוהב את דקות הציפייה האחרונות עד לשילצול. :

אנו חשים ברצפת המתכת תחת רגלינו, בקירות הדקיקים שאנו שעונים אליהם, במשקלו של המטוס. : ' פותחים את הדלת. : י

הצנחן הבלונדיני היושב לידי מסתכל על הדלת הפתוחה ממצמץ פעמיים ומביט בי. הוא גראה -שללו ורגוע בתכה לית, אלא שהוא מביט בפני כאילו ראה אותם זו פעם ראשונה. '

מה מדהים הוא השקט השורר בתוך המטוס על אף רעם המנועים. רק שני דברים עשויים לזעזע את הדממה: הזמזם או התפוצצות.

המטוס נוטה על צידו. * פירוש הדבר שנותר לנו עוד קצת זמן, לא נצנח בסיבוב, לא הוא שוב מתיישר. זה היה רק תיקון קל של המסלול. הזמזם. ּ,

אנו קמים ומחברים את רצועות המצנח לכבל-הפלדה העובר תחת תקרת המטוס, בודקים את החיבורים על ידי משיכות חזקות. .

צללית חבושת קסדה מסתמנת בפתח הדלת, ונעלמת, רצועת-הפתיחה שלה נאבקת ברוח כנגד שפת הדלת. עוד אחת, נעלמה. עוד אחת, נעלמה. עתה הדלת לפני ואני מזנק החוצה. הרוח מצליפה בי. המידבר פרוש עתה מתחתיי, הנה בא התיפוף הזעיר על גבי, חבלי-"המצנח נחלצים מטורי כיסיהם הקטנים, שריקת הרוח גוברת, אני מתחיל להתהפך, מכה רכה אך איתנה בכתפיי, ודממה. : מבט מהיר אלדעל לעבר החופה -- הכל בסדר,. אין חורים, אין חבלים ‏ מפותלים. ‏ מצנח הנילון העגול שקוטרו שמונה מטר בערך, נראה תמיד מפתיע בקטנותו נותרו מכולם בחיים. ברדיו הגישו משדר על תם להורג, בבוקר של אותו יום, של בכירי הנאצים סו בנירנברג. לשמע הידיעה על התאבדותו של ג זמן קצר לפני שנכנסו לתאו, קילל גו ואמר ט, בן*הזונה." יומיים קודם לכן שבה אמי מנסיעה יהולדתה, מקום שבו סופר לה כיצד נהרגו רוב ; אחיותיה ובני משפחותיהם. עתה הביטה בשקט ג'ו ואמרה:

יודע, זה ודאי קשה לאדם לשבת בתא של בית* ולחכות עד אשר יבואו לקחת אותו למות."

היו עבורי שני תאריכים נפרדים אשר בהם הובס יב במלחמת העולם השנייה : גרמניה נוצחה כשברד נפלה, והנאצים | כאשר אמרה אמי את אשר אמרה אודות גרינג.

תי אותה לאוטובוס הנוסע לחיפה והמשכנו לנפנף טה עד אשר נעלם האוטובוס בפינת הרחוב. אחר חזרתי לחדרי, מקווה שלא גייסו בינתיים את לאה, ש בכווגתי לישון אצלה הלילה. וי לחדר אני מוציא מתחת למיטה את התרמיל עם יהצנחנים שלי, תיק"גילוח, בלוק נייר קטן לסקיצות, ; חפיסות סיגריות וגפרורים. לאחר מכן אני כותב שמה של לאה וכתובתה על פיסתינייר וביציאתי מצמידה לדלת.

[נמצאת בדירתה הקטנה ושמחה לראות אותי. היא ה כי עשויים היו לגייס אותי בינתיים,

ית אהבה ערב מלחמה איננה כבשאר הימים. לאחר שוכבים אנו במיטה זה לצד זו ומעשנים סיגריות, קלילה ועריבה באה מן הים, חודרת מבעד לחלון וח ומצננת את הזיעה שעל גופינו. לאה העירומה להפליא וכעבור זמןדמה אנו שבים לעשות אהבה מים איש בזרועות רעותו. -

יון קודם אנו יודעים כי לאחר זמן"מה -- אולי שעה שעתיים, אולי יותר מאוחר -- נקיץ משנתנו ושוב ה אהבה ושוב נירדם. אך לפני שהיתה שהות לכך צל פעמון בדלת, :

י עשרים וארבע שעות היה חמים ונעים במיטה עם ; כעת אני שוכב בחפירה לא עמוקה, בחולו של ר זה שמימי לא ראיתיו, למרות שקראתי רבות אודותיו בתנ"ך. . הוא דומה לנגב שלנו אלא שהוא י יותר, ריק יותר, קשוח יותר ; חם יותר תחת קרני מש וקר יותר בלילה, אחריהצהריים הצניחו אותנו כאן מדאקוטות ואנו ורים להתקיף את הצומת עם שחר, לאחר שמטוסי" נ שלנו ירככו את המקום. עד כה לא שמענו על כך ר ברדיו (ישנם עמנו כמה מקלטי טרנזיסטור קטנים) להודעה מצרית קצרה מאוד שמסרה כי חיילים אלים גראן י במדבר סיני. טיקר הכות חוצה את ול הלילה ועלינו להחזיק בצומת עד שהם יגיעו ינו דרך הכביש. מחר תפרוץ המהומה האמיתית, לא כאן כי אם גם באו"ם ; התדריך שקיבלנו מורה על חמה בהיקף מלא. השעות שיעברו עלינו עד עלות חר עשויות בהחלט להיות השעות השקטות האחרונות פויות לנו במשך זמן ממושך, כלומר לאלה מאיתנו ישארו בחיים, ע בוקר מוקדמת לקחו אותנו היישר אל שדהה ופח שבו הציבו אותנו בפלוגות שונות, חילקו לנו ימ, נשק ומנות-"קרב, ותידרכו אותנו על הצניחה הרחק לקוייהמצרים, ליד מחגה צבאי שאותו היה ינו לקחת לידינו. מששמענו זאת נעשתה לפתע רוח וקר הקרה שנשבה על המסלולים קרה עוד יותר, אולם שר נגמר התידרוך התאוששו כמה מן הבחורים, ובד שם צנחן בלונדיני צעיר, יצרו מעגל ובמחיאות-כפיים ובות החלו שרים פזמוז פופולארי:

מה לא אמרת זאת, ה לא סיפרת זאת,

ה לא אמרת זאת מקו-או"או"אודם." 1 כך חיכינו. השמש זרחה והחלה יוקדת על פני מסלולים והמטוסים, ואנו מצאנו מפלט מקרניה בצל פיהם. ארוחת-הבוקר שלנו הגיעה -- מנות קרב, הרבה ה חם ומים כדי למלא את מימיותינו; כל אחד צוייד שתי מימיות. אחר כך המשכנו לחכות. האירגון לא ה לקוי -- לחפר; כל דמר היה מוכן שעותי לפפי הופנס לפעולה -- אבל ההמתנה לא היתה נעימה,

ואנו בשעות אחר-הצהריים המאוחרות -- ודאי במטרה ותיר לנו די אורייום על מנת לצנוח ולתפוס עמדות, 8 כדי להשאיר לאחר"מכן את המצרים באפילה, תרתי מל, \

כבוד מוטב כי תראהו בהיותו לבדו, אפילו הא | אנשים רבים מדי, כשהם דחוסים יחדיו באוטומו | גוויות רבות מדי המוטלות בשדה, בעיקר כשהן לנון באותם מדי"חאקי חדגוניים -- מאבדים את זהותם ה שית ואת ייחודם, נעשים אחידים וברי חילוף.

במשך כמה ימים לא הוזכר כפרדקאסם בעתונות. ) כך הופיעה שוב הודעה קצרה כי התקרית תזכה לוץ מלאה וכי ישולמו פיצויים למשפחות הקורבנות. הו שהתקבל אצלי מקריאה בעיתונים היה שהיריות ן על"ידי משמר-הגבול לעבר אנשים אשר התקרבו למ כפרדקאסם שוכן בתחום ישראל אך הינו סמוך ₪ לגבול הירדני וניתן היה לצפות. למיסתננים מ הגבול. אני עצמי ידעתי מהי הרגשתו של שומר"ל בהרים או במידבר. התקנה המקובלת בדבר: "ש סיסמה ! עצור או שאני יורה!" יריה ראשונה בא שנייה ברגליים ורק השלישית על מנת להרוג -ו גיבוב ביורוקראטי מסוכן ; אתה עלול להיהרג ב באמצע הנאום, בגלל רימון המושלך לעברך מן החשיכה. בדרך-כלל משתדל מפקד"האיזור . שחיילו | יסתובבו בשעות הלילה בשטח שבו הוצבו חיילים אזו כשומרים, שכן קודם כל יורים ורק אחרדכך שא שאלות. אנשי הכפר ודאי נהרגו בנסיבות דומות, אולם מספר ההרוגים הגיע לארבעים ושלושה, ותן מביניהם היו נשים, זקנים, וילדים. במשך היום הו עוצר ואילו הם היו בשדות ועבדו ללא כל ידיעה ע ( משחזרו עם ערב נעצרו ליד הכניסה לכפר, יחידים בקבוצות, נחקרו, הועמדו בשורה לצד הכביש וו היו ביניהם אב ובנו וכן משאית עמוסה בנשים ובנעו אשר זימרו בדרכן הביתה. הנאשמים, מספר חיילים ו קצינים, נאסרו ועמדו להישפט. \ אני מגלה כי אני נאחז באותם מאסרים ובמשפט ה שכן ההיבט המשפטי הוא היוצר. בעיניי את הת העיקרי בין כפרדקאסם לבין זוועות הנאצים. שם ה' החוק את מעשי-הרצח וכאן זה פשע. אך המראה נ -- חיילים בלילה, לבושים באותם המדים אשר לת אני בעת שהתקדמנו באותו לילה עצמו אל המחנה ל הצומת ; הם מעמידים בשורה נשים וילדים לצד הנני ויורים בגבם בתת"מקלעים כדוגמת זה.שאני עצמי נש בסיני. העובדה שאני לחמתי וסיכנתי את חיי במל! בזמן שהם עשו זאת, ושאני לעולם לא הייתי מצדיק \ המעשה -- לכאורה מטהרת אותי אישית. הצרה ת שכבר שמעתי בעבר טיעונים מעין אלה, ולקראת המו הקרב גובר בי המתח. יהיו תביעה והגנה, עיון בפפי חוק, הגדרות של תחומי-אחריות, טיעונים וטיעונינו שיעסקו בשאלת המותר והאסור לחייל בנסיבות מ' מות; ויהיה פסק-הדין, אך צודק ככל שיהיה =\ בכל אותם דיבורים וניירת כדי לטשטש את חומרתו מעשה. איש הורג את אחיו אשר לעתים הינו קו נטול הגנה וחף*מפשע ; חולף זמן והדם השפוך מתית תחילה הופך לתיק פלילי ואחר כך לדף בספרי הט טוריה, צא ושאל כמה ארמנים נהרגו בידי הטורקים (₪ חמישים שנה והנשאל אף עשוי שלא לדעת כי נ שם ארמנים כלשהם. שאל גוי בארץ רחוקה כמה יהוד נרצחו בידי הנאצים והוא עשוי שלא לזכור. שאל ת ששרד ממחנה-ריכוז על מספר הצוענים ואף הא( ידע. וביום מן הימים, בעוד שנים אחדות, עשו ! לשאול ו"כמה בכפרדקאסם ?" -- כדי לגלות כי ! הכפר שקע בתהום השיכחה. אך אני אזכור זאת, \ רוצה להיטיב להבין את פעולת ההרג; אין חוק המ אותך למחול משום שאתה מבין, או להצדיק את ! אתה מוחל. יתכן שדחף-ההרג נפוץ ומושרש ₪ מכפי שהננו מעלים בדעתנו. כמה מבין אלה שלא ה' מימיהם הינם טובים ונדיבים באמת ? האדם ודאי ! באורח אינסטינקטיבי כי אזור זה או אחר, גיאוגל או נפשי, אשר בו משתולל הרג ללא הבחנה, מו לאלה הנמצאים בתחומו. על כן הוא לא יתרום לשו איזור מעין זה סביבו וסביב בנידמשפחתו, אלא י למנוע את יצירתו ובמידה ולא יצליח בכך, יעשה כמ! יכולתו כדי להיחלץ ממנו. כמו כן, צחנת גוויות מל בות מעוררת באדם בחילה מידית. חידקים מווכנים מיז פים באוויר, והריח עלול לגרום לו להקיא וזאת במטו להיפטר מאלה שכבר חדרו לפיו ולגרונו. וכשלנ מתחיל הוא להרוג ? חייבת להיות אמונה בחסינות א המתבטאת באופטימיות הידועה של "לי זה לא 0 לקרות"; כמסיכת גאז כנגד צחנת הגוויות. -

המשפט נפתח. שמונה נאשמים, שני קצינים וש" חוגרים . וטוראים, חלקם מואשמים בהריגה וחלקם \ ריות בלתי ישירה למעשה. : מטולי-הרימונים לזחול אל תוך המחנה -- נשמעו צעקות מפקדינו וראינו מולנו דגל לבן שהיה, כמדומני, מגבת, שנקשרה בחיפזון אל מקל של מטאטא, הכל פלטו אנחת* רווחה שכן קרב-הכידונים שהיה צפוי לנו הישרה עלינו עצבנות לא מעטה. השבויים הוקהלו לאחד הבניינים והופקד עליהם משמר כבד. ניסיתי לפתוח בשיחה עם אחדים מהם אולם עשיתי זאת זמן קצר מדי אחרי הקרב. אחד השבויים הצביע בהיסוסדמה לעבר מימייתי ואני הסרתי את הפקק והפחתיה כדי להראות לו שהיא ריקה. למעשה, רימיתי אותו. על ירחי השנייה היתה לי מימייה נוספת מכוסה בחלקה על ידי נרתיק האקדח הפרטי שלי והמחסניות הרזרביות של תת-המקלע, ואמנם היה בה מעט מים. אך מכיוון שלא ידעתי מי ישיג אותנו ראשון -- המצרים או כוחותינו -- לא היה ברצוני להיפרד ממנה. אותו שבוי מצרי גמר ללחום לפי שעה; ובאשר לי, ייתכן שלא. החלטתי כי ברגע שתגיע תגבורת ונקבל אספקתימים חדשה, אחפש אותו בין השבויים ואתן לו מימייה שלמה וגם כמה סיגריות, אולי אף אתוודה בפניו

על הונאתי הקטנה ואסביר לו את מניעי, מייד לאחרדמכן התמקמנו בחפירות והתארגנו לצורך הגנה על המחנה או על אשר נותר ממנו. הקרקע היתה שסועה וצרובה וכל כמה עשרות מטרים נתקלת בגווייה מאובקת שהיתה לרוב מוכתמת בדם. הגוויות בחלקן נראו שלוות, כאילו היו שקועות בשינה; חלקן נראו דרמאטיות, לעתים עם אצבעות מעוקמות זקורות אלדעל, ואחרות היו מוטלות בתנוחות בלתייטבעיות או אפילו מגוחכות חיילינו הסירו מעליהן דרגות, שעונים, ולפרקים אף אקדח או מזכרת דומה. שעות ספורות לאחר מכן כבר כיסו את הגופות ענני-זבובים ,ולמחרת היום הן החלו מעלות צחנה ואיש לא ניגש אליהן יותר. :

שוב רחובות תל-אביב, כאילו מאום לא קרה. היום אחר-הצהריים חזרתי במטוס מלא חיילים השבים הביתה, גם הפעם דאקוטה. העתון הראשון הנופל לידי מזה שבוע, תיאורים מפורטים של הקרבות הקצרים במלחמה אשר זה עתה הגיעה אל קיצה. מאמרים פוליטיים. לחץ מצד האוים לנסיגה ישראלית. הודעה קצרה מאת ראש-הממשך לה בדבר חקירה מלאה של תקרית כפריקאסם ומתן פיצויים למשפחת. אני תמה לדעת מה בדיוק אירע שם -- אולי היה חייל אשר שש ללחוץ על ההדק בזמן עוצר. האוכלוסיה הישראלית זוכה בעתון לשבחים על התנהגותה בימי המלחמה. מאגרי-המזון לא נחטפו למרות הזכרונות ממלחמת העולם השנייה. רעם המנועים אינו מפריע לוויכוחים האסטראטגיים המתנהלים במטוס. טור" אים, רבידטוראים, סמלים ושני קצינים צעירים מותחים ביקורת מוחצת על חלקו של הפיקוד הבריטי והצרפתי במלחמה. הדיעה הרווחת היא שאם אתה מתחיל דברדמה עליך להשלימו היטב ובמהירות. ההפצצה הראשונה ששיתקה את חיל-האוויר המצרי היתה בסדר, אולם מה אירע אחר כך : ביום הראשון עלו החיילים לאוניות ; ביום השני היו האוניות בדרכן ; ביום השלישי התקרבו לחוף המצרי; לאחר מכן החלו החיילים לרדת לחוף ; אחר כך היתה הצבעה באו"ם והכל הלך לעזאזל. יריעת התלונות מתרחבת ועתה היא כוללת, בנוסף לענייני צבא, גם מדיניות עולמית ; התחזית היא שתוך כמה שנים עתידה ארה"ב לסבול מתוצאות תמיכתה בנאצר. בשדה*התעופה מצפה לנו משאית צבאית המסיעה אותנו לתל-אביב, וכעבור שעה אני פוסע, ברחוב הצר שבו אני גר. הנה פינתו קלופת-הטיח של בית ישן, והחתולה הברודה המתמכרת לקרני"השמש על המעקה הלבן הנמוך. אותה שמש סייעה לריקבון גופות החיילים המצריים אשר נהרגו באותה התקפה אווירית שקדמה להסתערותנו. כבר ראיתי מימי גוויות"אדם, אך בכל פעם היתה זו גווייה אחת מסודרת ומוכנה לקבורה. לכולן היה מראה. עצמאי ומכובד. במחנה המצרי לא נותר זכר למראה המכובד, וזאת בשל הכמות. אם על אדם לעורר בך ירבוע קטן המרחרח סביב בתורו אחר מזון. מכרסם זעיר זה הוא אחד החיות החינניות ביותר במידבר ; גודלו כגודל אוגר, צבעו כעין המידבר ובטנו לבנה, אוזני ארנבת לו ועיניים שחורות וענקיות. זנבו צר וארוך מכלל גופו, ומסתיים במכחול שחור-לבן. הוא מדלג לקראתי על רגליו האחוריות הארוכות, שעה שהקדמיות הקטנטנות חבויות כמעט כליל בפרוות בטנו; הוא מריח את תת-"המקלע שלי ומשנוכח כי אין הוא ראוי לאכילה ממשיך בדילוגיו ונעלם אל תוך הלילה. מלחמת סיני אינה נוגעת לו יותר מכפי שלכידתו של ירבוע על ידי שועל נוגעת לשרי"המלחמה שלנו בתל-אביב ובקהיר. המזרח נראה קצת פחות כהה משאר האופק, אך ייתכן שזה הדמיון שלי בלבד. מכל מקום, כאשר יעלה השחר יתרחש הדבר מהר מאוד, בין אם זה יקרה עכשיו או מאוחר יותר. ישנה נקודה באופק המזרחי אשר בה נוצר מעין סרטן שגדל בהדרגה, אף אם באורח בלתי נראה לעין, והוא עתיד להתפשט ולחסל את הלילה. בשעה זו גלים ודאי נחבטים קלות אל דופן ספינה הנמה את שנתה בנמל מרוחק ורגוע ; זוגות אוהבים נחים בפרך דסים עטופי ניחוח פרי בשל; ובצדרידשינה חמים, ערפל דק של חלומות נסוך מעל כרים רכים, ונשימתו הקצובה של תינוק בעריסה. : רעש עמום מגיע מאחור, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, שריקה נשמעת מעלינו וכהד עונות לה מספר התפוצצויות מכיוון המחנה. מרגמותינו פתחו באש לקראת ההתקפה. וכעת שומעים אגו את המטוסים מגיעים. השחר עולה.

תחילה היינו מתוחים למדי כי סברנו שאלה מטוסים מצריים הבאים להפציצנו. אך אז ראינו אותם צוללים בזה אחר זה אל המחנה המצרי ומותירים בעקבותיהם פיצוצים, עשן ולהבות. שכבנו שם בנוחיות בתוך החול הרך, באויר הבוקר שהיה עדיין צונן ורענן, וצפינו במחנה-האוייב ההופך לתל-חרבות. זה לא היה שונה בהרבה מצפייה בסרט מלחמה, בצבע ועל מסך רחב.

כאשר סיימו המטוסים את מלאכתם והסתלקו קמנו והתך חלנו להתקדם. עשינו זאת בקצב-הליכה ושמרנו על שורה ישרה, בדיוק כפי שלימדונו באימונים. פרט לנפץ הלהבות אשר עלה מן המחנה, שררה-דממה. ברור הית לנו כי עומדים אנו לראות גוויות, לקחת שבויים פצועים, להגיש עזרה-ראשונה ולמצוא כמה מזכרות, במרחק של כמאה מטרים מן המחנה נעצר לפתע הצנחן הבלונדיני אשר ישב לידי במטוס, ושכעת התקדם במרחק של כתריסר צעדים לימיני, וצעק בקול מופתע ונזעם "אבא, למה דווקא אני?". מישהו צחק בקול, ואחד או שניים אחרים גיחכו ; חוש-הומור קרבי לגבי מה שלבטח היה פצעדקל מכדור תועה -- אולם הוא נעמד בפנים בוהים, ידו נשלחה אל חזהו או כתפו, אחר שמט את הרובה ונפל. כשהגענו אליו כבר היה מת ודמו החל מפעפע מתחת ידו שאחזה בחזהו. נשמעה צעקת "חובש !" -- וכולם השתטחו על האדמה מכיוון שברד-כדורים שרק מכל עבר. הסתבר כי לא זן, בלבד שחלק מן המצרים נשארו בחיים לאחר ההתקפה האווירית אלא שהם אף היו מאורגנים דיים בכדי להניח לנו להתקרב למחנה וללכדנו בטווח רצחני ובשטח פתוח. כמה אנשים שלפו אתי-חפירה והחלו מתחפרים, ואז נשמעה הפקודה, בקול החלטי

ואולי אף נואש במקצת : "הצמד כידוווון !" ` , נקישות מתכתיות נשמעו מכל עבר. "היכון לזינוק !"

הכדורים שרקו מעל ראשינו כמקודם. ציפיתי שיפרוץ ויכוח, אנשים מתונים ינסו לשכנע את הקצין, האידיוט כי עלינו לפתוח קודם באש על המחנה ולהחזיר את חיל-האוויר כדי שישלים את המלאכה, או לכל הפחות עלינו לזחול ולא לרוץ את מאת המטרים הגותרים: לא יכולתי לראות את עצמי מתרומם תחת אש כזאת כדי לכסות את כל השטח הגלוי, גם אם אכן תינתן הפקודה הצפויה הבאה. למרות שהיה עדיין קריר כלפני חמש דקות, חשתי כי אני מזיע כולי,

"קדימההההה !"

משום מה מצננת רוח קלה את פני הרטובים ואני רואה הרבה יותר טוב את המחנה. רק אז אני מבין כי קמתי על רגליי וכעת אני רץ לעבר המחנה עם כולם. זו היתה פעם ראשונה ששמעתי, והשתתפתי, בזעקת"קרב אמיתית של חילדרגלים מתקיף עם כידונים על רוביהם : מעין "אאאאאאא..." ארוך ומתגלגל, הנצעק במלוא הגרון ומיוּעד לחזק אותך ולהעביר חלק מאימתך אל האוייב,

תוד כדי התקדמותנו נהרגו ונפצעו אחדים מבין חיילינו, ולאחר*מכן הגענו אל שולי המחנה כשאנו תופחים עמדות חיפוי והתקפה שונות ומתחילים לכוון כמות גוברת והולכת של אש מדוייקת אל שטחו. בשלב שבו החלו בגודל מלון וזרועות שאורכן כפול כמעט. בעיניו של חובב היבשה, שאין לו ענין מיוחד במדעי-הטבע, הם נראים דוחים למדי. התמנונים הם חלק בלתי נפרד מאפלולית המחילות שמהן הם משחרים לטרף. יש ביכולך תם לשנות את צבעם מצהוביחולי לגווני חום שונים, מגוון אחיד או מנוקד ועד לשחור מוחלט כמעט. הם כה מיטיבים להתמזג עם הסלעים ועשבי-הים, שאתה נוטה לחשוד בהם בכושר כישוף, ביכולת להיעשות לאותם דברים ממש. הם מסוגלים להלך כמו יצור בעלך רגליים, לזחול כחלזונות או להשתמש בהנעה סילונית כדי לשחות במים פתוחים כשהם מרימים סביבם מסך עשן שחור במנוסתם מפני אויב. מבנה עיניהם --

והתמנונים שייכים לרכיכות -- דומה לזה של עין-האדם, ונתגלה כי הם בונים מקלטים העשויים מאבנים שטוחות עם דלתות או מכסים הניתנים להסרה.

לעתים אני תמה מדוע יצורי המאדים האינטליגנטיים, הרצחניים והבלתי-אנושיים של ה. ג'. וולס נוצרו על פי דמותו של התמנון.

ג'רוסלם פוסט, 10 בנובמבר, 1959.

"מש"ק כפר-קאסם משתחרר היום מן הכלא."

"תל-אביב. שלום עופר, הנאשם השלישי במשפט כפרקאסם, משתחרר בבוקר יום שלישי (היום) מבית-הסוהר. ערב מלחמת סיני היה עופר טוראו-ראשון, שהוצב עם שני טוראים בכניסה לכפר-קאסם. הוא האיש אשר הואשם בהריגתם (להבדול מאחריות בלתי ישירה למעשה) של רוב ארבעים ושלושה אנשי הכפר. עונשו המקורי של עופר היה חמש-עשרה שנים, אר שהותו בכלא קוצרה לעשר שנים על ידי בית-הדין הצבאי לערעורים, ולשבע שנים על ידי הרמטכ"ל. נשוא המדינה הפעיל את סמכותו על מנת להפחית את העונש לארבע וחצי שנים, וביום שני החליטה הוועדה לשחרורי-מבחן של אסירים כו און צורך שושלים את השנה וחצי הנותרות. \ בשומעו על החלטת הוועדה אמר עופר כוּ ישא לאשה את חברתו, אשר חיכתה לו במשך שלוש השנים בהן ושב בכלא. הם מתכוננים לגור בשוך-מוניס, לוד תלאביב.

מבין שאר שבעת אנשי-הצבא שנמצאו אשמים בהריגות כפר-קאסם רק שמואל מאלינקי וגבריאל דהאן, שני הקצינים שהיו מעורבים בפרשה, נמצאום עדייך במאסר.*

קניתי את העיתון בדרך לעבודה וקראתי אותו על ספלקפה במשרד. הידיעה הופיעה באותיות זעירות והוצנעה בקרן-זווית של העמוד; יכולה היתה להיעלם בקלות רבה מעינו של הקורא השטחי. שלוש שנים בלבד עברו מאז תקרית כפר-קאסם, ורוב הנדונים כבר שוחרר מן

כמה קילוגראמים של עופרת הצמודים לחגורתך גורמים לך לאבד כמעט לחלוטין את משקלך בתוך המים, ואתה נישא מתחת לפני המים, משתמש בשנורקל, או עמוק יותר, עם מיכלי אוויר דחוס ; נע מעל גבי סלעים וקניוה נים, עד שאתה מגיע אל אמפיתיאטרון תת"מימי קטן שקרקעיתו חולית.. המקום מכותר מכל עבריו בסלעים ושם מנצנצים המים בצבע כסף : נחיל גדול של דגים זעירים, והם שוחים -- יחדיו לאיטם באותו כיוון. אם אינך עושה כל תנועה פתאומית העלולה להפחיד את הדגים, אתה צף במרכזו של אותו ענן כסוף ודממה שוררת סביבך, השקט מוחלט מתחת לפני המים.

בצילו של סלע סמוך לקרקעית אורבת צללית כהה יותר ; דגדהטרף, ציידיהים, העוקב אחר הנחיל והניזון ממנו. הריחוף המעודן, הכירסום בעשבי-הים, אינם עבורן. אתה יכול להתבונן בו כל עוד אינך מפחידו על ידי תנועה פתאומית או על ידי נסיון להתקרב אליו יתר על המידה ; ברגע שאתה עושה זאת מבזיקה הצללית והדג נעלם לפתע כלא-היה; רק החול אשר התרומם מעט שב אל מקומו בקרקעית.

דגי"הים באים בכל הצורות, הגדלים והצבעים, ולכל סוג אישיות משלו. חלקם ממזרים קטנים ומכוערים אך חביך בים, בעלי עיניים זערוריות, המציצים מבין נקבות-הסל* עים המשמשות להם כמשכן, אחרים -- דגי"העקרב -- מכוערים, קוצניים ומחודדים והם מסוגלים להחליף צבעים ולסמוך על הסוואתם למניעת גילויים. ישנם דגים מפוסך פסים כזברה ואחרים רב-גוניים ; דג הבורי הכסוף המלחך עשבי"ים ; הסרגוסים והלוקסים. נראה שלטורפים מסויי" מים מבין הדגים פיות ענקיים בכדי לבלוע דג שמידתו כמידתם.

כן ישנם הסרטנים למיניהם והחסילונים אשר בהם אתה נתקל בנקיקים, במערות ותחת הסלעים. סרטןך-הנזיר הקטן והמצחיק בעל הבטן הרכה בוחר לדור בקונכית ריקה ורק חלקו הקדמי של גופו מבצבץ ממנה. הסרטנים הכחולים המהוללים נכנסים בימות הסתיו אל המים הרדודים וניתן ללכוד אותם בעשרות, בעזרת מוט מחודד, ואחר לצלותם על אש.

בתוך הצמחייה שבקרקעית הים חיים יצורים קטנים המחוברים לסלעים ונראים כפרחים פעוטים ועדינים. למגע אצבע נעלמים הם אל תוך גבעוליהם. ישנו גם יצור חסר"תנועה כמעט, הדומה למלפפון, וחלזונות חסריך קונכיות השוחים במים ומזכירים ארנבות. מדוזות תכוה לות ושקופות תלויות בתוך המים כפעמונים דוממים. סוסידים נאחזים בצמחייה בזנבותיהם ומושבות שלמות של קיפודידים שחורים מניעים אט אט את קוציהם.

השארתי את התמנון לסוף. משלמדתי להכירם, גיליתי כי שאר היצורים הם בעלי תכונה. אחד ברורה: הם יפים או מכוערים, מגושמים או מעודנים, זריזים או איטיים, מצחיקים או מפחידים. התמנון הוא כל אלה ועוד יותר מכך. במעמקים אשר אליהם הגעתי בעזרת מסיכה ושנור" קל בלבד, עתיד הייתי לפגוש תמנון אחד בלבד שיהא גדול דיו בכדי להיות מסוכן. לממוצעים שביניהם ראש שתי דיעות רווחות בציבור : האחת, נפוצה מדי לטעמי, נִי החיילים מילאו אחר פקודות ועל כן אינם אשמים; השנייה -- כי תהיה הפקודה אשר תהיה, חייב אדם אחריות על מילוייה או על אי-מילוייה. אף שומר גבול מן הכפרים הסמוכים לא נשפט מעולם על אי-הריגת חושבי הכפר שעליו הופקד, :

המשפט מסתיים. כל הנאשמים מורשעים בדין ונפסקים קם פרקי מאסר ממושכים. (עונש מוות כמעט ואינו קיים בארץ.)

נאשר מודיעים על .פסק-הדין בראדיו אני נמצא לבדי נחדרי ונשאר ללא נוע במשך דקה או שתיים. אחר אני מוזג לעצמי כוסית וודקה גדולה, עומד על רגליי ומרימה לחיי משהו אן מישהו המצויים מעבר לחדר המחשיך. הם הרגו בסגנון דומה מאוד לזה של הנאצים. ישראל אסרה, שפטה והרשיעה אותם. פחדיי היו בלתי-מבוסך סים. ובשעה שאני לוגם את המשקה סרה אטדאט אבן נבדה מעל ליבי.

זמן קצר אחרי המלחמה התחתנתי עם לאה ומאז אנו מאוך שרים מאוד ביחד. יש לנו בית נוח בן שלושה חדרים ע₪ דשא בחזית וכמה עצים מאחור, ויש לנו ילד קטן וחמוד המתרוצץ בבית. הקטנוע הישן שלי עודנו חונה מל הבית, אך כעת נתווספה לו סירת-צד שבעזרתה ניתן לקחת את כל המשפחה לפיקניקים ולים. יום אחד נחליפו בצירוף אידאלו חסכונות, במכונית קטנה, משוך מטת אך במצב טוב, אלא שהדבר יצטרך להתרחש לאחר קניית מכונתיכביסה מישרתי ממשיכה להיות מעניינת מאוד ורבת-סיפוק, וההנהלה מרוצה מעבודתי. ונות מתמונותי תלויות על הקירות. לא הפסקתי לצייר אחרי החתונה; לפני מספר חודשים אף נערכה תערוכה של ציוריי בגלריה קטנה ; זכיתי בביקורת אוהדת ומכר" תי מספר תמונות. רוב התמונות הן של דגים. אני לא צייר פיגוראטיבי ואף לא מופשט לגמרי, ועם דגים אתה יכול לעשות ככל העולה בדמיונך הן בצורה ובקומפו" זיציה והן בצבע והם תמיד נשארים דגים. אך לא זו הסיבה שאני מציירם. מאז הגעתי ארצה אני עוסק הרבה בים על כל חופיו, היבטיו, מצבי-רוחו ואקלימיו; אני גם אוהב מאוד לשחות, לדוג ולצלול. ` נגלל הילד אין לאה ואני מרבים לצאת בערבים נכשם שעשינו פעם. אנו מרבים לקרוא ולשמוע תקליטים, לפעמים רפי הקטן מתעורר ואני מניח את הספר, מסיר וגליי מן השולחן והולך להביא לו משהו לשתות. אני שוכב על מיטת"השדה המתקפלת אשר ליד מיטתו ומנית לו לאחוז בידי שעה שהוא שב ונרדם.

על מדְרְכֶה חַמָה ְשימַת חָתול קְבֶן זְרְמָה בְַּפְסְקות הְיִיתִי שם וְְלְאֶה וכְשְחזְרְתי צל מדרפה חמ \ - * אָלים י ורְגֶש רַע של חַרְטָה \ חָתוּל לְבֶן לְקְחַת וְצֶל לְהְצִיל ַּהַפְסְקוּת שְבִּין המש נְאָנִי הולְכֶת. קייץ 79

אם השירִים מְתְאָרִים מַצֶב סְפָרִים על הדוּכָנִים ינִיחוּ קהְלֶת אַיוב וֶשִיר הָשִירִים ִעַלְעַל לְבדו הֶאִיש שיבוא ְהדפִים יִצְהִיב וּמה שקוּרֶה לי קְרֶה גם לָה וְִקְרֶה לָהֶם 0 בְּשָנוּיִים של נוסח. וּמָעל לדוּכָן לְהַשְפִּיל מבָט יִבש וּבְעַפְעַפִים רכוּת לְכסוּת חצות -- שעון וְאִין מִחוּג | וְהַדְפִים בִּין דוּכָני יריד רִיקים יעופו.

אֶחָד לְאֶחָד חְרוּז וביניהם

מַתוּק הָאוּר כְּבַד בַשפּוּלִי תְּחְלְת-הַדֶרֶף. אֶחֶד לְאֶחָד ובֶ שְעְרָה עַנֶק לְצוָארֶה עַנֶק גַסְתֶר רק בִּינִיקֶם בִּין אור לְאוּר | הַחשכָה.

ויד פַּרְמָה חֶרוּ צהב פְּרְמָה הגר דולק שַקט ְּכֶל דַרְכִיה וּמבֶּטָה אָלִיו חְרוּז כֶּחֶל בְּלבֶךָ שְעְרָה עַנֶק לְצַוָארֶהּ.

פגישתי הקצרה והראשונה עם הים היתה בצפון-פולין, זמן קצר אחרי המלחמה. זה היה הים הבאלטי ויצאתי אליו לטיול עם קבוצת נערים. חווייה מאכזבת. השמיים היו מעוננים והחוף שאליו היגענו היה בוצי. התעקשתי לטעום את המים ולכן ניגשתי למים כשהבוץ מכסה את קרסוליי, טבלתי אצבעותיי במים וליקקתין. המים היו פחות מלוחים מכפי שציפיתי ועשבי-הים שצפו בתוכם נואו כעלידכרוב כמושים. לא נשכה כל רוח והאופק לא נראה מפני הערפל. נעליי היו מכוסות בוץ, וגרביי לחות. חיפשנו ענבר בתוך עשבייהים שנסחפו אל החוף אך לא העלינו דבר.

אולם כשעלינו ארצה והשתקענו בחיפה גיליתי את היםך התיכון, כל אחד היה יכול לרחוץ בים- בקיץ, ורבים עסקו בדייג, אך עבורי היתה לים משמעות מיוחדת. נמשר הזמן למדתי להבין ולאהוב את כל מצבי-רוחו את פעימות ליבו הגדול כנגד החוף. ואז, משנעשיתי שחיין ודילג טוב וחשבתי כי ידעתי הרבה על הים, התך וודעתי אף אל ספורט הצלילה שזה מקרוב הגיע לישך ראל, י

בטינה

גם קודם לכן הייתי טוב למדי בצלילה ; יכולתי לרדת יעומק של כמה מטרים מתחת למים ולהישאר שם כמחצית הדקה או יותר מזה. אך הראוּת תחת המים מוגבלת מאוד. תודות למסיכת-הצלילה נפקחו עיניי לפתע. עד עצם היום הזה זכורה לי תדהמתי העצומה משנגלה לי ני עולם כזה אכן קיים. כעת ידועה עובדה זו לרוב גני"האדם באמצעות תצלומים צבעוניים וסרטים, תחושה נלשהי של החווייה נוצרת גם תוך כדי התבוננות באקוואריום של דגים טרופיים; אך אין כל תחליף לאשר גלה לעיניך בשעת צלילה. בדיבבד עם אותה תדהמה ניעורה בי הרגשה מעורפלת, אך כמעט מיידית, כי הדבך וים מוכרים לי, כאילו כבר הייתי שם פעם. מאז תוהה אני לעיתים, ברוח מדעית מבודחת, אם אותו גן-עדן שאנד לנו בשחר תולדותנו היה באמת יבשתי, או אולי טנועים עמוק בתוכנו געגועים לזמנים מוקדמים עוד 'ותר, של ריחוף בעולם כחול-ירקרק, אותו נטשנו לטובת העמל והשמש הנוקבת, הזיעה והצימאון אשר לחוף.

קו

חודש טבת תשל"ט בהוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית ערכה ש%שגה בהס

איכוּת הצליל,?: למשל:,מצלוּל דל, מצלול אטוּם, מצלול מלא

מצלול

בְּלִיל

יחידת הקוּל המוסיקלי, למשל: צליל גבוה, צליל.נמוך. דו, רה,מי וכו' הם צלילים /

טון

יחידה למדידת הרוח בין גובהּ שני צלילים, בפסנתר האוקטבה מחוּלקת ל-17 חצאי-טונים שוים, בין דוּ לבין רֶה טון (שלם) אחד; בין מי לבין פֶּה חציהטון

נסק

דיאָז; מוגבהּ בחצי-טון מגובהו היסודי של הצליל, למשל: פֶ גֶסַק. סימנו של הַנֶסֶק בתוי הנגינה % ם

בּמוּל; מעמך בחצי-טון מגובה! היסודי של הצליל, למשל: סי נָחָת, סימנ של הַנְחֶת בתוי הנגינה ל ם

נֶחֶת

סַלְקה

בתוי הנגינה הסימן 3 (בּקאר), והוא נועד לבטל את הנָחֶת או את הנֶסְק, וּלהחזיר את הצליל לגובהו היסודי . . באנגלית: [הזט)המ3

שורשו של השם נֶסֶק כשורש השם מסוק, ושניהם קשוּרים במשמעוּת העלייה וההמראה. : מסוק במקום מנסוק; הנג"ן חסרת התנוּעה גבלעת בסמ"ך, וזה הדין בדרך כלל בנו"ץ חסרת תנוּעה, שהיא גבלעת, למשל: הַצִיל (במקום הנציל), מסִיע (במקום מנסיע),

תן דעתך:

עופק בשביל האקדוליה ללשון העבדית כשירות לציבור ע

רזב:ררר: ינטר-אורירנ ריביבוורד בו ג'יבד

מפעטולי

4 . י ב ו ל 0 ת - י 0 : . ם י כ

בע"מ

תל אבוה, רחוב לאונרדו דה וינציל 13

ת.ד. 40009, טלפון 251302

ה מחלקה

הספקת חומרי גלם למפעלי תעשיה. ציוד תעשיתי ומיכון תח קלאי איש רא ים דוקוימנום ריילם ש רו ת ל מ 5 ע לי תעשייה|

פריטי"הציוד השונים, יכולת לגלות חלק מוכן כלשהו אשר אלמלא מצאת אותו היה עליך לשרטטו ולבנותו, ולכן החיטוט במחסן של נ. כמעט תמיד כדאי. אנו, מצידנו, החזרנו להם בהכנת שרטוטים-טכניים שונים או בבניית חלקים לפי דרישות מיוחדות., דבר שלא היה באפשרותם לעשות בעצמם. כעבור שבוע לערך אכלו שני טכנאים מנ., שהיתה לי עמם היכרות כלשהי, ארוחת-צהריים בקאנטינה שלנו, ליד שולחן הסמוך לשולחני. הם דיברו על שכר, יוקרד המחייה, מחירים ותלונות של נשותיהם, והישווּ משכוד רות של מהנדסים, טכנאים, פקידים ופועלים פשוך טים. אני אכלתי בגפי וקראתי ספרכיס שהיה שעון אל בקבוקדהשתייה שלפני. :

"יכמה, למשל, מקבל שומר חדש כמו כרמי?" שאל אחד מהם. אַ

"ילא יודע," השיב חברו. "הם שייכים רשמית למשטרה או למשמר"הגבול, לכן הם ודאי מקבלים את מדיהם ואת האוכל שלהם חינם. דרך-אגב, יכול להיות שכרמי הוא מקרה מיוחד: הוא אחד מאנשי כפר-קאסם, והוא יצא מן הכלא רק לפני פחות משנה." שעה שנאמרו הדברים האלה הרמתי כפית לעבר שפתיי ותנועתי לא נקטעה. המשכתי לאכול לאטילאט כשאני מיישיר את מבטי אל הספר השעון אל בקבוק האורנך ג'דה.

חלומידבהקיץ הועמד עתה במבחן. כרמי הוא שם נפוץ למדי. זאת הסיבה שלא עורר בי מאומה כאשר מישקה הזכירו. אותו ערב, בבית, בדקתי את הידיעות שגזרתי אז מן העיתונים. כרמי הרג ארבעה בנידאדם, בהם אשה אחת, ועונגשו המקורי היה שתיים-עשרה שנות מאסר.

פגישה ראשונה עם כרמי. אני מגיע אל שער מחנה נ. על הקטנוע שלי, בשליחות הגרוטאות הרגילה-אנחנו זקוקים למיכל קטן לאוויר"דחוס עם שסתום-מחט -- חפץ שאני זוכר כי ראיתיו בביקורי האחרון במחסן. מתלמד צעיר משלנו הציע לגשת לשם ולהביאו אך אני אמרתי שאולי לא יצליח למוצאו ובין כך ובין כך יש ברצוני להציץ בכמה חלקים אחרים, וכך הגעתי בעצמי. שני שומרים היו ליד השער, איש מהם אינו מוּכּר לי. האחד, בחור צעיר יחסית, ניגש אלי ואילו השני נשאר מאחורי חלון הזכוכית של הצריף הקטן ורשם דבר"מה ביומן. קל לזהות את כרמי בתור זה שבא לקראתי; שניהם לובשים מדים של משמר-הגבול, אך רק המבוגר מביניהם, אשר נשאר בצריף, עונד את אות מבצע-סיני. | אני מציג את עצמי, מראה את אישור-הכניסה שלי ומסביר בקצרה את מטרת ביקורי תוך כדי התבוננות יסודית אך מוסווית באיש. הוא כבן עשרים וחמש, גובהו בינוני או קצת פחות מבינוני, צנום ובעל כתפיים צרות, יתכן שהגובה והכתפיים הצרות היוו אצלו מקור לתסביך" נחיתות, מקרה נפוץ למדי שהשפיע אולי אף על מעשה" הטבח. הוא בודק את האישור שלי ביסודיות, משיבו לי ומהנהן ברצינות גדולה, גדולה מכפי שדורשת בדיקה שגרתית של אישור"כניסה. שוב השאיפה להיראות חשוב מכפי שהוא באמת. י י

אני מתכונן להתניע את הקטנוע, אחר מסיר רגלי מן המתנע ושואל :

"אולי במקרה שמך כרמי%" : "לא," הוא אומר, "אני בןדיוסף. אני רק שלושה חודשים במשמר הגבול. ההוא כרמי," ומצביע על האיש שבצריף. כרמי יוצא ומצטרף אלינו, מראהו רגיל ביותר, אנושי, ופניו אינם נטולי חביבות. הוא מבוגר ממני במקצת, על אצבעו טבעת-נישואין וכפי שכבר הבחנתי קודם לכן, הוא עונד על מדיו אות השתתפות במבצע-סיני. אני משתכנע עוד יותר כי זיהוי רוצחים על פי הופעתם החיצונית הוא נסיון אבוד מראש. כל כך מעט אנשים אכן רוצחים הם, ולעומת זה כה רבים מסוגלים לכך - בנסיבות מסויימות -- כך שזה פוסל לחלוטין כל שיטת מיון. רוב הפושעים, הרוצחים ומפקדי מחנות-הריכוז נראים דומים מאוד למורים, מדענים, אמנים ואפילו בהגי-דת: י

"שלום," אנר אומר. "אני מקווה שאני לא מפריע לך מפני שזה עניין אישי באמצע שעות העבודה, שמי ארל ואני טכנאי ב.,. וחבר של מישקה, הבחור שאיתו שוחחת על דייג לפני כמה ימים."

"יאה, כן," הוא נזכר ומחייך. "שמי כרמי." אנחנו לוחצים ידיים. שלו יבשה וחמימה.

אני יורד מן הקטנוע ואנו עומדים שם ומשוחחים שעה קלה על ענייני דייג. הידע שלי על דגי-חוף ומנהגיהם מרשימו, אך גם הידע שלו, יחסית לאדם שמעולם לא שמישהו ידע כי קראתי את הידיעה וכי הייתי מודע לאי"הצדק שנעשה. כבר אז התחלתי לטשטש את עקבותיי. אולם ההרגשה כי כל זה אינו אלא חלום-בהקיץ היתה חזקה מאוד, ולמרות שהירביתי להרהר בכך בשבוך עות הבאים, איני סבור כי אכן התייחסתי לתוכניתי ברצינות יתרה. דרכים אחרות, פחות קיצוניות, היו פתוחות בפני ; לדוגמה, יכולתי להצביע בבחירות הבאות נגד המפלגה שהיתה בשלטון בזמן ההרגוּת בכפרדקאסם, או אולי להדפיס כרוזים ולהפיצם. לאחר מחשבות רבות שנמשכו מספר שבועות קנתה לה תוכנית-הרצח המקורית שביתה במוחי כדברדמה שהייתי מבצעו אילו נפלה לידי ההזדמנות, אלא שהייתי סמוך ובטוח כי זו לעולם לא תיפול לידי. שניים וחצי מיליון תושבים יש בישראל, הסיכויים שאפגוש במקרה מישהו השייך לאותו קומץ נאשמים היה לאפס; בדקתי את הסיכוי על פי תורת7 ההסתברות בעזרת סרגל חישוב שלי. ידעתי, כמובן, את כל המימרות הנדושות: זהו עולם קטן, בישראל כולם פוגשים את כולם, החיים דמיוניים מן הספרות. אך אותו צד בתוכי אשר חתר מעל לכל לחיים שקטים -- לא היסס לפטור כל אלה בביטול כופר.

הייתי צריך לדעת טוב יותר.

יום אחד בראשית האביב יצאתי עם מישקה, חבר טוב שלי ממקום-העבודה, לדייג בחכה על סלעי-הים בחוף תל-ברוך. כבר לא יצאנו לדוג יחד באותה תכיפות כפי שנהגנו בימי רווקותי, אך היה זה יום כחול ונאה ולרשות מישקה עמד ג'יפ וכך זנחתי את משפחתי לחצי יום מתוך הבטחה ותקווה שאביא דגידים טריים לארוחת-הערב. איש מאיתנו לא היה דייג-חכה נלהב במיוחד; אינך יכול להיות כזה לאחר שהתנסית, ולוּ רק פעם אחת בדייג תת"מיימי, ולכך היה עדיין קר מדי. אך נעם לי לעמוד על הסלעים בחברת מישקה, לפטפט ולהתבונן בים הכחול. כעבור זמןדמה העלה כל אחד מאיתנו כמה סרגוסים בחכתו, לא גדולים במיוחד אבל בהחלט מתקבך לים על הדעת. "אתה יודע עם מי כדאי לנו לצאת לדוג 1" אמר מישקה, "עם כרמי; הוא אחד השומרים בנ. והוא מכיר את כל איזור החוף בסביבות תלדאביב כמו את כף ידו ויודע איפה ומתי ובאיזה פיתיון אפשר לתפוס כל דג, אני לא מבין מדוע אשתו טרם התגרשה ממנו, כי אם הוא לא נמצא בעבודה-אז הוא נמצא על החוף, גם בלילות, הכרתי אותו לפני כמה ימים, וסיפרתי לו שגם אנחנו יוצאים לדוג לפעמים, וסידרתי ששלושתנו נצא פעם יחד'/וי

"הוא עופק בדייג תת-מיימי בקייץ %" "לא, רק בחכה." "אולי כתמורה נוכל ללמד אותו." "רעיון מצרויין,"

מחנה נ. היה מקום קטן, צבאי-למחצה, אשר רוב עובדיו אזרחים. היו בו שני בתידמלאכה ומחסן-גרוטאות גדול שהיה הסיבה העיקרית לביקורינו שם. לעיתים, בין

מנחם פניאס

משוה יומית

הַרְהוּרִיִם אחרונים בִּנוּשָא הַדְמָמָה דְמָמָה שְנְשְפְּכֶת מִכָּ הפיות. אֶפָּס עצוּר וְעָזוּב לא יוכל לְהְתְמוּדְד עִם זֶה נחוץ לו פח נחוּצה לו נְחִישוּת. אֶלףיבַּית של פטישים. | ִגְלְגָלִים בַּרְחוב מִסְתובָכִים לְפְנוּת לָאֶן רוּצִים צֶמק רוצים לְשבֶת חמוּרִים לא נוערים לשְוָא יש סְבָּה לְעַזיּבָה הו יש סְבָּה להֶדמוּת הַמִתְמְדֶת לָמַה שְאַתָה מִיצג אֶפָס עצור וְעָזוּב לא יברֶך כְאן. כָּאן מִסְתוּבָבִים לְהרְגִיש אֶת הַקְלוּח הדק של הַזֶמָה את הנוחיוּת.

\ הרשויות השונות הפחיתו את עונשי המאסר הממוה אשר נפסקו לרוצחי גברים, נשים וילדים חפים ע עד אשר כמעט ולא נותר מהם מאומה. זוכר אני גונתי הראשונה לכך היתה "להסתלק!" -- ובעקה השאלה, "לאן?" -- אלא שלכך כבר ידעתי את ובה; לא היה לאן לברוח. נעבור שנים אחדות מאז רצחו הנאצים כל יהודי עִי בעולם"שהיה, למעשה, כמעט כל יהודי שהצליחו וח את ידיהם עליו -- היתה ישראל מסוגלת לעשות ב הזה, הרי שפל מלינה לֶבטה היתת מפוגלת | לא היה לאן לברוה. דברזמה אפל, כודר. וכבד, עלי בשבתי שם רכון מעל העיתון עם ספל-הקפה . אולי טעיתי. אולי תקוותי לאפשרות קיומה של ה צודקת למדי לא היתה אלא אשליית-נעורים שנגזר ; לחלוף ביום מן הימים. ככלות הכל, מאז ומעולם מעשי"טבח כאלה. ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר, לה' אלי. וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם : כה ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו ו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ההוא כשלשת אלפי איש. י

אפל... לא היתה לו ברירה. אחדותה של האומה, מעת והדת עמדו בסכנה. אף בימינו, במקרי-חרום זים, שולט הקברניט לטוב או לרע בחיי האנשים ויים על סיפון אונייתו, ולמרגלות הר סיני היה מצב ה. כמו כן ניתן היה לומר שהיה זה סכסוך משפחתי : ים הורגים יהודים. לא היה משטורם בכך רצה של וט חסר הגנה. ב*1948 נכבש דיר"יאסין על ידי כוחות אצ"ל ולח"י. רו "המרד"" אומר מנחם בגין, מפקד אצ"ל באותה ופה, שבמהלך הקרב הקשה, שבו נהרגו ארבעה לוח" יהודים ונפצעו כ-40, כשהאבדות של הערבים היו שלושה מזה, היה בלתי אפשרי למנוע מספר אבדות תושבים אזרחים שלא עזבו את הכפר לפני הקרב ות הזהרות ברמקול של הכובשים. הוא לא נוקב פר ההרוגים. בספר "תולדות ההגנה" מאת י. סלוצקי ר שלאחר הכיבוש "הפורשים ערכו בכפר טבח מבלי דיל בין איש לאשה, בין זקן לילד , , . מספרם הכללי החללים, אנשים, נשים וטף, הגיע ל-245 נפש."

ןאבל... אפשר לטעון כי אותה קבוצה השתייכה ני ארגונים שוליים בעלי נטיות טרוריסטיות,

, נכפר"קאסם, עשו חיילי צ.ה.ל, דבר דומה ללא שום , אחרי שנערך משפט צדק ונפסקו עונשים כבדים, פו פעולה בית-הדין הצבאי, הרמטכ"ל, נשיא המדינה ווועדה לשחרור" על מנת לשחרר את רוב הנדונים שלוש שנים בלבד; עונש המתאים יותר לגנבים רים,

פ שום "כן, אבליי לא תפס.

פי התנ"ך, לפני שנים רבות, לפני כפרדקאסם ולפני יאסין ולפני היטלר ולפני התורקים ולפני הצלבנים ני משה רבנו, הביא אלוהים מבול על הארץ כדי שמיד את הגזע האגושי בגלל חטאיו, ואז נסוג מהח" תו והודה בטעותו: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה נור האדם כי יצר לב האדם רע מנעורין.'י

וכנית ללכוד את אחד הרוצחים ולהוציאו להורג נתד וה בי כבר בהתחלה, מן הרגע שבו קראתי את יעה בעיתון. היא ודאי צצה ביחד עם התשוקה לברוח כרה כי אין מקום אליו אוכל להימלט. היה עלי יאנק על כך כאן, בארצי שלי, במקום שבו אני מעוגן ור מבכל מקום אחר בעולם. ראיתי בעיני רוחי את שפט הצפוי לי, את הצגתן הבהירה והאמיצה של ינות למעשה שעשיתי, את בקשתי, במידה וימצאוני ם, לקבלת עונש זהה לעונשם של שאר הרוצחים : שלוש שנות מאסר; בקיצור, הסרת חלק מן הכתם נק בכבודה של ישראל. גם אז ידעתי כי הדבר עלול זול שבועות או חודשים מעבודתי הסדירה, ללכוד את ד הרוצחים ולהכין את הרקע להוצאתו להורג, ועם וה ומשפחה כשלי לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. הסיכוי לשחות מספר שנים במאסר לא שבה את לבי. לא הייתי בטוח שיפסקו לי שלוש שנים בלבד, לאחר צאתי כך נגד החלטותיהן של הרשויות הגבוהות ביותר. נר הרהרתי בכך שאם אמנם אעשה זאת אוכל להסוות ו הדבר כתאונה ובדרך זו להימנע ממשפט. חשוב הלי לדעת כי לא עמדתי בצד בחיבוק-ידיים, כי הצדק שה; יתכן כי בבוא היום אחשוף את אשר עשיתי, ' אין צורך ללכת מיד לבית-הסוהר. משסיימתי לקרוא ! העיתון מוללתי והשלכתי אותו לסל-הניירות, ורק וכי הביתה קניתי אחר; נראה כי לא הייתי מעוניין

יערה בן-דוד

שלוֶתִי שלותו שלוְתָּ \ פוּשָקֶת שְפְתִיִם רוּצעת אוַּתְנוּ לְעַבְדִים משְנֶע"כְכַר"דתנגוף מִשָלַח זְקָנ על פִי מִדוּתְיו פושָה הקפוּת לְשְגְעונוּ הַמְכָּר , על אָהְבֶה קְלָה כְּבחמוּרֶה יִהְיָה נִשְמָּט : ולא יִחֶשָה ְהוּא מְנסָה ְּצְטִיוּת גְדוּלָה עוד יותר ם ְהְיָה מוּכָן לֶנסוּת בעוּלֶה מן הְרחְעֶה אִינָנּ יכול שָלא לחֶשוב כַּעַת בַּצְקילוּת דַעַת גוּבְרֶת וְהוּלְכֶת שָהנְִינָה וְהַלְקִיחָה \ הֶן מִתָּנוּת שָמִים (לְקיחֶה לָשֶם נְתִינֶה | ְתִינֶה לָשָם לְקִיחֶה) | 0 שְַזְכוּת לְהנִיח הִיא הַזְכוּת לְהֶיוּת מִנֶח לַקִיות מנֶח זֶה לא יְהַזֶרֶק לעוף הָשָמיִם. לְהזֶרֶק | זֶה לת נְיְר-כְּסֶף. מרשרש בְּרוּ.

הֶעֶרֶב גְלִיתִי קלון לָלא שם ַל הַמִדְוֶ'כָה שְמִיכָה עַרְמָה : בואִי אָמָא אַדְמָה הגישי קָלוּן אני מְכסָה אותֶך בערימותיי.

מוות. הראש מתאים יותר, אך לא בהרבה, כי הגולגו מעניקה הגנה רבה מדי. אם הקליעה תהיה במרכז יו חוד"הצלצל ויגיע בקלות אל המוח, אך די בסטייה ץ לצד אחד ועגלוליות הקודקוד תגרום לו להחליק מ ולהשאיר פצע קל בלבד. וכך נותר רק הצוואר, וכאן! כמעט אפשרות להיכשל; או שאתה פוגע במיפרקת \ באחד מעורקי-הצוואר או בגרון. ועם מוות אזי הו? או אובדן-ההכרה וחדירת מידהים ישלימו את המיו תוך זמן קצר מאוד. : |

כל החישובים שהוזכרו לעיל, וכן האימונים. הות\ לירייה ממרחק של מטרים אחדים. אך מתקבל על הו כי הדבר ייעשה מטווח קרוב יותר. לאחר שסיימתי את אימוני הקליעה שלי, ימים ספו" לפני תחילת חופשת הקייץ, השחזתי מחדש את וז החץ של הצלצל הארוך אשר נתקהה משהו בזמן הא נים והחלפתי את זוג סרטי-הגומי, שמצבם היה ע" טוב, בזוג חדש לגמרי.

יום שישי אחר הצהריים, סוף השבוע הראשון לחופ?\ השנתי. ,

היום כרמי לא יכול היה להילוות אלי ואני נמצא ! החוף לבדי. מחר יהיה עלי לקחת את כל המשפחה ל? לאה כבר אינה רואה בעין יפה את יציאותיי התכו! לחייג תִת-מימִי בחברת כרמי. . המפרץ הקטן ריק מאדם; חול לבן, מים כחולים-יר?" קים ; ושמי תכלת חיוורים. אין סביבי אלא שלווה מש" מת ובלתי מקוטעת. אני תוהה אם אוכל אי פעם למו שוב שלווה כזאת לאחר שאהרוג את כרמי. זהו, דוו אגב, אחר הצהריים מתאים כדי להגיע בן להח! סופית. גבר ואשה מופיעים מאחורי הסלע אשר מימיני ופוס בנחת לאורך החוף, שקועים בשיחה. בעצם אולי ה' הוא המדבר, מסביר דברדמה בכובדדראש ובידענות, ו' אשה מתעניינת, או מתחזה כמתעניינת ומדי פעם % היא מהנהלת בחיוב. בן-זוגה נראה כאינטלקטואל ו היא שייכת לסוג הבלונדיניות החושניות. שניהם עונד!

עתון ”ן

אמצע הקייץ, זמן קצר לפני החופש השנתי. כל ההכנות בקשר להמתתו של כרמי הושלמו. אין עדיין תאריך מדוייק אשר בו עתיד הוא למוּת. כמעט לבטח שהדבר יתרחש במהלך השבועיים של החופש השנתי כאשר נצא יחד לדייג תת"מיימי. אני חייב לחכות לשעת"כושר כאשר הים יהיה גליל ושקט ולא יהיו אנשים רבים מדי על החוף או סמוך לנו. מצד שני, אסור לי לדחות זאת יתר על המידה. אין בינתיים כל הוכחה שידועה לי על חלקו של כרמי במעשי-הרצח של כפרך קאסם. אך כחרב דמוקלס מרחפת מעל ראשי האפשרות שהערב, מחר, מחרתיים, יזכיר מישהו באוזניי את חלקו בהם, ואז התאונה שתכננתי כבר לא תיראה מקרית ביותר: קיימת גם סכנה אחרת, אך שאינה סבירה ביותר : תחת אשר יפלוט רובי יריית טעות, יעשה זאת רובהו של כרמי. כרמי יקבל עונש חמור על הזנחה-פושעת והריגה, ובצירוף הזמן שכבר בילה במאסר בגלל כפרדקאסם, יהא הסיכום הכללי קרוב למידת עונש צודק למדי. אך בלתי סביר להניח שהדבר יקרה. נקטתי את כל אמצעי הזהירות כשהוריתי לו על חשיבות פתיחת הניצרה רק לאחר שבחרת את המטרה ובדקת כי אין איש בקו"הירי. למעשה, ידע זאת קודם לכן כיוון שהוא חייל ומורגל בכליינשק. י הוא ממש שיתף פעולה עם תוכניתי בהעניקו לי יתרון במים על ידי בחירת ציוד-הצלילה שלו, בחירה שהיתה ברוב המקרם מנוגדת לעצתי. לדוגמה, אני משתמש במסיכת"צלילה קטנה וקלה המכסה רק את העיניים והאף, ובשנורקל נפרד המוחזק בפה. חלקו העליון של הצינורה השנורקל ניצב ישר ופתוח. הוא אמנם מתמלא במים בשעת הצלילה אך קל מאוד לרוקנו על ידי נשיפה חזקה ברגע שחזרת ועלית אל פני המים. זהו ציוד-"צלילה רגיל של צוללן מתקדם. ואילו כרמי נתפתה לרכוש את המסיכה העגולה הגדולה, המכסה גם את הפה, ואשר לה צינורה .נשימה הבנוי בתוך שפת הגומי העליונה, עם שסתוםציפה הסוגר את השנורקל בשעת הצלילה. מסיכה כזאת נוחה יותר להתבוננות תוך כדי שחייה על פני מים שקטים, אך מגרעתה האחת היא שאתה נושם כל הזמן על פני הזכוכית ומערפלה במהירות ; ושנית, גל חזק או התנגשות בסלע עלולים להסיטה. במקרה שלי, המסיכה והשנורקל שניהם קטנים, קלים ומתואמים היטב. ואילו מסיכתו של כרמי גדולה ומסורבלת ואם תוסט תופרענה ראייתו ונשימתו בעת ובעונה אחת.

כמו"כן עניין סנפירי-הצלילה, "רגלי-"הצפרדע". כרמי פשוט לא הצליח להתרגל אליהם והעדיף לשחות יחף, למרות שהסנפירים נוטלים את רוב המאמץ מן השחייה, מוסיפים מהירות וביטחון ובפרט כשאתה נמצא תחת פני המים. על כן אני מהיר ובטוח בים מכרמי, ומתעייף פחות ממנו, גם אם לא נביא בחשבון את שנות הנסיון שמאחורי. מצד שני הוא הסתגל במהירות לחגוך רת-העופרת והדבר שוב מסייע לתוכניתי. גוף-האדם צף, נדרש מאמץ מסויים על מנת לצלול מטה ולהישאר שם. במשך זמן"מה. חגורת-העופרת מאוזנת כך שאתה עדיין צף על פני המים אך מסוגל גם לרדת ללא מאמץ, היא עושה אותך כמעט חסרדמשקל במים, בדומה לאסטרוך נאוטים בחלל. וכך, אתה יכול לצוף על פני המים ללא מאמץ, אך אם ריאותיך מתמלאות: מים בזמן שאתה למטה -- אתה נשאר למטה. היה לי רובה קל וקצר כאשר התחלתי ללמד את כרמי והוא קנה רובה דומה. הטווח שלו ועוצמתו מוגבלים אך הוא טוב יותר לצייד בין סלעים ומערות, כאשר הירייה נעשית מטווח-קצר. אורכם של הרובים בעלי העוצמה הגדולה"יותר מגביל את חופש-התנועה בסביבה כזאת. רק לאחר שקנה את שלו התחלתי לציין כי אולי רצוי להחזיק שניים, השני ארוך ורבדעוצמה עבור יריות ארוכות"טווח במים פתוחים. אך גם לאחר שקניתי את הרובה השני העמדתי פנים שאיני מרוצה ממנו ורק לעיתים נדירות לקחתיו לחוף בצאתי עם כרמי. אולם לקחתי אותו בכל פעם שיצאתי לבדי לאימונים. זהו כלי אימתני, אורכו יותר ממטר, ויש לו זוג חבלי"גומי המבטיחים טווח ועוצמה מירביים. תודות לאורכו הוא גם ל מדוייק ביותר. תחילה שימשו לי למטרה קונכיות או אבנים שהנחתין על קרקע"הים במעגל. כאשר הייתי מצליח לקלוע ברציפות במעגל קטן, נהגתי לזוז ולנסות לירות ממרחקים גדולים יותר ומזווית, עד שלבסוף קלעתי תשע פעמים מתוך עשר בשקית פלסטיק קטנה מלאת חול ממרחק של שנייםדשלושה מטר. י בירייה מלמעלה הבחירה היא בין הגב, הצוואר או הראש. הוצאתי מכלל חשבון את הגב. רוּבוּ מוגן על ידי עצמות הכתפיים, הצלעות ועמוד השידרה; רק אם כן יחדור חודדהצלצל ללב או לאחד העורקים -- יהיה זה פצע ביקרם במקום משכנם, מקיף ביותר. אני שואל אותו באיזה פיתיון הוא משתמש בדרך-כלל, והוא אומר כי בדגדמלוח מן הסוג הפשוט שאתה קונה מתוך חבית. אני לא שמעתי מעודי על פיתיון מעין זה, ותמיד השתך . משתי בחסילונים, בפיסות דגדטרי או בחלזונות שאני מלקט על הסלעים. הוא משיב כי כל אלה טובים, אך הדג המלוח מותיר אחריו פס שמן המושך דגים למרחוק. אני אומר כי אנסה זאת בהזדמנות הראשונה, ולקראת סוף שיחתנו אנו קובעים לצאת לדוג ביחד באחד הימים של השבוע הבא. אני אתקשר עם מישקה ונקבע את המועד הסופי בטלפון. הפרט הלוכד את עיניי בזמן השיחה הוא הדרך שבה מדגים כרמי את דבריו בעזרת ידין, מחקה את התנועה של פשיטת עורו של הדג המלוח וחיתוכו,

הוא הראשון המזכיר דייג תת-מיימי, כיוון ששמע על ן חיבתנו הגדולה לכך מפי מישקה. אני מדבר על הנושא בהתלהבות, אך איני מגזים בה. ייתכן שדייג תת"מיימי יטול תפקיד ראשי בתוכניתי ויהיה עלי לפתות את כרמי לכך לאט ובביטחה. י

כך הוגש לי כרמי כמו על צלחת, אך אני דחיתי את אפשרות ההרג הגלוי. זה היה יכול להיות קל מאוד לביצוע : אני נוסע לנ. עם אקדח בכיס ויורה בו מטוות קצר. לוקח שני אקדחים, למקרה שאחד יתקלקל. אם אכן החלטתי לא להרוג את כרמי בצורה גלוייה -- הרי זו פחדנות מצידי ; הפחד להיות מוקע בתור רוצח, לעמוד בפני משפט, לבלות מספר שנים במאסר; גם מטרידה אותי תגובתם של לאה וידידיי, ושל בני הקטן. הוקעת רצח זה דבר אחד ואילו מינוי עצמך למתיאך להורג הוא דבר אחר לחלוטין. ואולי גם איני מתכגן כלל דברדמה אשר ייראה כתאונה אלא ממשיך לרמות את עצמי, דוחה זאת עד אשר ימצא לי תירוץ משכנע בכדי שלא לעשות מאומה. וברקע מציק פחד נוסף -- איני יודע כיצד אני אגיב על הרצח, מהי ההרגשה לאחרמעשה, כאשר אתה יודע שהרגת אדם בדםיקר גם אם היה ראוי לכך. מישקה, כרמי ואני התחלנו יוצאים לדוג יחד לפחות פעם בשבוע, ובדרך"כלל היינו שבים הביתה עם שלל נאה. בעיגי הכל, כולל מישקה וכרמי, נראה כי נעשנו חברים טובים. מזג-האוויר החל מתחמם ועד מהרה נוכל גם לצאת לדייג תת"מימי. כרמי מגלה התעניינות רבה ואנו מבטיחים לו ללמדו. לקראת סוף האביב מתחיל מישקה להיעלם מן התמונה. יש לו חברה חדשה ואני חש חתונה באופק. הקשרים בינו ובינה מהודקים גם מחוץ למיטה, יש להם הרבה מן המשותף וטוב להם ביחד. זה טוב גם עבורי, יותיר אותי רק עם כרמי ועם הים. וכך מגיע היום שבו כרמי ואני מכבים את מנועי הקטך נועים שלנו ונעצרים. שבת היום, ואנו בחרנו בחוף קיסריה, המרוחק כשעת נסיעה מן הבית, לשיעור-"הצלילה הראשון שלו. העיר העתיקה משתרעת סביבנו על חורבותיה, והמזח ריק מאדם. הים שקט וצלול, ממש מושלם לצלילה, ואנו לובשים בשקיקה את בגדידהים שלנו. "קודם כל, המסיכה", אני מסביר לכרמי. "לא, גם על האף, זהו זה. אתה נושם דרך הפה. בסדר? עכשיו השנורקל; הצינור תחת רצועת המסכה ואת וה אתה מחזיק בפה -- תמשיך לנשום דרכו, זהו זה -- לא, הפומית הזאת בין השפתיים והחניכיים, ושתי הבליטות הקטנות שלה בין השיניים, אבל לא חזק מדי -- זהו זה. או"קיי, עכשיו היכנס למים ותתחיל לשחות ; אתה יכול לשחות עם הפנים בתוך המים, אתה נושם דרך הצינור."

כרמי שוחה לאיטו לאורך המזח ואינו נושא אף לרגע את פניו מן המים. לעתים הוא מתעכב על מנת לבחון פרט מעניין זה או אחר. הוא נשאר במים עשר, עשרים דקות, חצי שעה. יתוש-הצלילה עקצו. אני זוכר את כניסתי הראשונה לים עם מסיכה ושנורקל. לפתע אתה נעשת עשיר, אתה אדם אחר. לבסוף יוצא כרמי מן הים, מסיר את המסיכה והשנורקל ומתיישב לידי. "שמע, זה פאנטאסטי," הוא אומר ונועץ עיניים משתאות במסיכה. "חתיכת-זכוכית עם שפת גומי מסביב, שעולה כמו כמה כרטיסי-קולנוע, שאתה רואה אותה כל הזמן בחלונותהראווה, ואני אף פעם.לא ידעתי על זה. פאנטאסטי." אחרי שעישן סיגריה הוא שב ונכנס למים ואני שוחה לצידו ומדגים לו כיצד צוללים. ליד הקרקעית, מתחתיו, אני מתהפך על גבי ומנופף לו בידי, והוא מחזיר לי נפנוף מלמעלה. אחר"הצהריים הוא כבר מסוגל לעומק בינוני, ומסיים את היום בציד דג בורי קטן בעזרת הרובה שלי. כולו משולהב מן הספורט החדש הוא ממטיר עלי שפע שאלות טכניות על אודות צלילה ודייג תת" מימי. אני מבטיח ללמדו וה.וא אסיר"תודה לי עד מאוד.

אלי בכר

לְאְבִי יש תְנוּעות חד פעמיות תְּמִיד סוף, תְּמִיד שרוף. הוא מדִבָּר , גַרות קְפָּה מִנְמִיכִים קוּמָה. - איפה קולו, אִיפה קול אָמִי שְנִיהֶם צעִיף סְגוּר, אָנִי עוטף בו אֶת כָּל הַתִּפְרִים.

אָנִי בּורח מַעַצְמִי כָּמו עַצִם, זְזֶה פְּתָאם בְּתוּ הַבֶּשָר. אֶמפּת ילד! \ ַלו אֶצְלִי זַיפִים בְּנְתוּת שְלְאחר-הַמְוֶת. אָבִי יספר עִם חבריו: כַּמָה רך הַבַּן בעַשוּתו שיר. צְמוּד לְקְרְקָעִית הַכְּאֶב, אויר חֶשוּך ממלא רְאוּתִיו

ִּינָתַים. אָני כָאן. שיר מְצְטְט שיר, סִפְרִי שִירֶָה מִחְלָפִים בְּנָשִים. ול הַסְפָּה שָמְלוּת וָאוּרְחִים, קְרוּבִי. גוף. '

אָני יודע , בְּאוטוּבוּס אשָב לֶבד זך יצלצל בּי כְּבְחוּטיעַצִירֶה אחר כּך אָרְד קוּמָה אֶחַת לְתוּכִי.

את יכוכלה

אַתְ יכוּלָה לְבוּא בִּרשְרוּש א לְעוּלֶם לא מַדִיִקֶת. ראי, , אַנָשִים נַכְנָסִים לְבִית-קְפֶה על מְנֶת לְאֶהב, הם יכו אֶת השָמִיִם שכְנָעוּ אוּתֶם לְרְדֶת, אַך לְעּלֶם לא יִצְלִיחוּ להנִיסֶם. | צְלִי להחְזיק בְּהֶם, עְלי להחזיק בָּף.

הו מַעַבָרִים נְקָיִים רֶ סְגוּר עוּלָה מתוך ראשי, אִתְ שְבְיִית כָּאן ּכְבֶר את כָּאן, הַתְרְחָקִי כַתְחלַת עֶנן. עוד מעט אאַרְגְך אֶת יָדִי עְלִים כְּבָדִים ירחפו, עַכשו כָּל פניך בּידי. אִמרְתִי לך.

שדרות בָּאוּת לְפֶנִי אנָשים אַנִי חושב לְהאֶחָז. עד אֶז, הַניחי כְּאֶב על כְּאֶב וֶשירה אַחַת של בְכִי.

המלצת העורך:

'יהצריף השבדליי

סיפורים

מאת יוסי הדור

לובשים את אביזרי-הצלילה השונים, בודקים את הרובים ונכנסים פנימה. אני נושא את רובי הארוך. פני הים שטוחים ושקופים, והראוּת תחת המים מושלמת. אנחנו מבחינים כבר בדגים, אך אלה המצויים קרוב לחוף קטנים למדי. טנדר קטן ואפור מכוסה בד"ברזנט מאחור מופיע מכיוון הכביש ; משפחה יוצאת ממנו ובניה מתחילים להקים לעצמם מפלט מן השמש. נראה כי אף הם לא הביאו עימם מסיכות ושנורקלים. בפנותו שמאלה חולפים כרמי ואני על פני סלע המזדקר מתוך המים. אין היום דייגים על הסלע, ואף המפרץ שמאחוריו נראה ריק מאדם. גם ליד הסלע נראים דגים אך הם עדיין קטנים. המקום הקבוע שלנו הוא שונית תת-מיימית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטר מן החוף, ואנו שמנו פעמינו אליה. קרקעית-החול שמעליה אנו שוחים, נעשית עמוקה יותר ויותר; ראשי הסלעים של השונית עתידים להימצא בעומק של ארבעה-חמישה מטך רים מתחת פני המים. לאחר זמן-מה אנו רואים משהו כהה ואנו מגיעים אל הסלעים. דגים גדולים יותר שטים בתוך הקניונים, וכרמי יורד פעמיים וצד בנסיונו השני סרגוס קטן. הוא עולה למעלה, מצמיד את הדג למהדק שעל חגורתו וטוען שוב את רובהו. למען הרושם הטוב אף אני צולל וצד דג גדול במקצת מזה שלו. היתה זו ירייה מדוייקת וארוכת-טווח והוא מהנהן בהערכה. אני טוען שוב את הרובה, בודק אם החוד מוברג כהלכה, ומותח את זוג סרטי"הגומי הראשון. כרמי יורד כדי להציץ מתחת לסלע התלוי מעל הקרקעית, אני מותח את זוג הסרטים השני, נושא ראשי ומביט סביב. אין במים איש מלבדנו, לא הגיעו כל מתרחצים חדשים אל החוף ושום ספינה אינה נראית באופק. אני משחרר את הניצרה. לא בצלילה הזאת, כי ראשו וכתפיו מוסתרים על ידי שפת הסלע. באחת הבאות, אולי בזו הבאה. ליבי הולם בחוזקה, אך פרט לכך אני רגוע למדי. עברתי שלב מסויים וכעת אני יודע כי אני עומד לעשות זאת. כרמי עדיין למטה ואני צולל כדי לראות מה מעשיו, זה חייב להיות דברדמה מרתק כי הוא נשאר שם למטה לפחות מחצית הדקה וכעת ודאי נגמר לו האוויר. אני מחזיק בשפת הסלע במרחק של כמה מטרים מכרמי, מציץ מתחתיה, רואה אותו עם התמנון, אחר אני עוזב את שפת הסלע וחוזר למעלה. התמונה כוּלה ברורה במוחי, הן המתרחש עכשיו והן הדברים שלבטח הובילו לזה. התמנון אינו הענק שבתמנוך נים, אף על פי שיחסית לעומק ולמרחק שלו מן החוף הוא גדול למדי. גופו גדול במעט מראש אדם, וזרועותיו ארוכות ועבות כזרוע אדם, אלא שכפי שכרמי מגלה עתה, הן הרבה יותר חזקות, תודות לטורים של כפתורי" מציצה הקבועים בהן, הן מתאימות יותר לאחיזה במים. כרמי פשוט החטיא פעמיים, פעם אחת עם רובהו ופעם נוספת עם סכינו. הצלצל חדר דרך עור התמנון, בין שתי זרועות, פגיעה המקבילה לפצע שטחי בעור אדם ואין בה כדי לשתק את כוחה של רכיכה. איני סבור שלאחר מכן הוא נגע בתמנון בכוונה תחילה, והתמנון ודאי לא השיב לו התקפה. ידו כנראה הסתבכה איכשהו בטווח זרועותיו של התמנון. ישנה שיטה ערבית לציד תמנונים בעזרת ענף עץ"זית שמכניסים ובוחשים בו על הנקיק אשר בו מסתתרת הרכיכה. התמנון חושב את העלים הכסופים לדגים קטנים, תופס בענף ונשלף מן המים בטרם הספיק לשחרר את אחיזתו. אולי הזיז כרמי את אצבעותיו לעבר התמנון, או ניסה להוציא את הצלצל ואז נלכד בפרק-ידו. אחר כך השתמש בסכינו ושוב שגה בתוקעו את הלהב באחת הזרועות עד לניצב, וזאת כאשר רוחב הלהב מקביל לסיבי-השריר, דבר שהשאיר את הזרוע כמעט בלתי-פגועה וכשרה לפעולה. אילו חתך את הזרוע היו נשארות שבע אחרות, המקום היחיד הפגיע באורח מיידי אצל התמנון הוא המוח, והוא נמצא בין

העיניים בערך. ן המראה שניגלה לעיניי היה התמנון, אשר מחצית זרוך עותיו כרוכות היטב סביב זיזדהסלע, בדרך שמנעה כמעט לחלוטין את הזזתו משם, ושלוש או ארבע זרועות נוספות סביב כרמי; האחת מפותלת סביב צווארו, השנייה תחת ביתדשחיו ומעל כתפו, השלישית סביב זרועו והרביעית על פניו כשהיא מפריעה למסיכה. היה זה כאילו נלפת אל הסלע בכבלי-גומי שעוביים כשל זרוע אדם. היה גם מעט. דם במים; ייתכן שחוד סכינו של כרמי חתכו. דם המשתקף מבעד למי ים ירקרקים-תכולים מאבד את צבעו האדום-החי ועוטה גוון כתום ודהוי, כמעט חוּם.

כרמי, אשר מסיכתו הוסטה הצידה, עשה תנועות מבוה* לות ותזזיות על מנת להשתחרר מן התמנון. זרועו האחת היתה חופשייה אך לא היתה שום נקודת-אחיזה טובה באותו צד, והיא היטלטלה נואשות בתוך המים. בהתבונני בו ראיתי כי תנועותיו נעשו איטיות יותר ויותר עד

נמתינישואין. לעתים קרובות זוגות כאלה מאושרים ד ביחד. כשהם עוברים על פני היא מעיפה בי מבט חוי זמן"מה הם נעלמים מאחורי סלע וממשיכים לאורך וף. . 0 0 כך קשה לחדור מבעד להופעתו החיצונית של אדם הוסיף ניחושים. הם גראו כזוג נשוי, אך האם הם ואים זה לזה ? האם סיפר לה הגבר דברדמה או שמא שם אותה ? כאשר הביטה בי, העשתה זאת בפיזורת או על דרך ההזמנה הבלתי-מחייבת 1 ההיתה טהורת" דות או פרוצה ? מה עושים שניים אלה בחיי היומיום להם? . :

וא מצידה ראתה גבר צעיר ושזוף, אשר לבטח יצא חריצהריים של דייג תת-מיימי. לצידי על החול, לצד סיכה, השנורקל, חגורת-העופרת, הסנפירים והרובה נח דג לוקוס כהה השוקל כשני קילו ולועו הגדול לרווחה. אין זה נראה כלל וכלל כביתידין לערעוך ם בפעולתו. '

לכרמי יש משפחה. ביקרתי בביתם מספר פעמים איתי אשה שקטה וטובה מהלכת חרישית בחדרים, עה עבורנו קפה, וילד קטן ונחמד מטפס על ברכיו כרמי ולוחץ את לחיו כנגד פני אביו. אני רואה כרמי כורך זרועו סביב הילד ומחבקו ואני שואלו, אם זה מעניק לך את הזכות להרוג אחרים ?" -- וכנגד ם הכחול הוא שותק. ו כך מסובבת אמי את כפתור מקלט-הרדיו והיא ובה כיוון שעמדו לתלות אדם, והוא ישב בתאו וחיכה, חר איבד עצמו לדעת זמן קצר לפני שבאו לקחתו. י יושב לצידי על הסלע, לבוש בכתונת-הלילה הארוכה לאנל, אותה לבש לאחר שהצטנן קלות במקום מחבו, זה היה זמןדמה לפני צאתו אל השוק בעיר הקטנה מנת להשיג לנו מצרכים. השיער על רקותיו לבן -- ה היה מאז ימי נעוריו, דבר ששיווה לו מראה מכובד וחר, אך משום"מה מסתיימת כתונת-הלילה שלו בצווא* ן נוקשה, והוא משעין ידיו על מקל-ההליכה הנאה לו, מן הימים שלפני המלחמה. אנו שרויים בעיצומה ל אחת משיחותינו החמימות והידידותיות, אשית כל אתה חייב להיות בן-אדם," הוא אומר. '"רק חר מכן בא כל השאר. כה מעט אנשים הם בנייאדם ום, ארי; אני עורך-דין -- אני ודע." -- ה נכן," אני שואלו, "שבכל פעם שמישהו מעיירת לדתך אוסטשיקי-דולנה ביקש ממך לטפל גתיק שלו ד מישהו אחר מבני-העיר, היית מסרב ואומר שאתה טער על כי שניהם כאחד לא וכלו להפסיד כעונש כן שגררו איש את אחיו למשפט%" מחייך ומהנהן.

היה פעם מקרה-רצח נ'" וּו\חצ באוסטשיקי דולנה? לא; אף פעם. רק עניינים נים כמו עסקים, שותפויות, חלקות-אדמה." כרמי 3" רמי," הוא אומר לאט. "אתה יודע, כאשר לקחו אותי ד ומאמך ומאחותך והתחילו להוביל אותנו לאורך ניש וירו באיש הראשון שנפל, ריחפו כמה פתיתידשלג תוך ליבי ושכחו להנמס. יש בתנ"ך חוק המגביל את ויותיו החוקיות של גבר אשר מבושיו פגועים. אולי יד להיות חוק האוסר על אנשים שליבם קפא להחליט ושאים כמו אלה. אבל ארי, למה דווקא אתה ?" נא, למה דווקא אני ג" \ מתבלבל, מנסה להיזכר אם שאלה זו, בעברית, ורה להיות איזו בדיחה פרטית ישנה ביננו, וכיוון ינו מצליח להיזכר, הוא נד בראשו, עדיין מבולבל. ה נראה הגל שמאחוריו כשלג, ואבי נמוג בתוכו, ואני ו3 לנדי. יש לי הרגשה מוזרה שהים מנסה לומר זנרימה בשפה שאני עתיד עוד מעט להבינה, אך אף מאמציי אני נכשל. אני נכנס למים והים החמים וטף את קרסולי, את ברכי, מושך בלטיפה את מותניי, ' נעצר ואומר כלפי המשטח הכחול הנע ברכוּת עבר סלעים חומים ומרוחקים :

ם עומד למות כאן באחד וֹ»ימ־ים הקרובים. עזור לו ת בעדנה וללא כאבים, ככל שתוכל."

מגיעים אנו על קטנועינו חונה רק מכונית אחת ליד וף ולה לוחיות"זיהוי בריטיות. שני הזוגות אשר ודאי ו בה, משתזפים במרחק של כעשרים מטרים מן ום שממנו אנחנו בדרך"כלל צוללים. בעוברינו לידם מחליפים ברכות בוקר-טוב. ניכר כי זוג אחד מהם "ד'ם, קרוב לוודאי יהודים-אנגלים, והזוג השני ישרא, ולל הארבעה מבוגרים מעט מכרמי וממני. אין להם צ'ודיצלילה. "אל תחסלו את כל הדגים שבים, קטה," אומר האנגלי בחיוך ידידותי. "לא," מצחקק מתו כרמי, "רק עד כמה שנוכל לשאת אתנו."י

נו מגיעים אל הנקודה החביבה עלינו, מתפשטים,

הדבר נחשב ככישלון המזימה, בדומה לבריח מקוו' בדלת של רצפת חדריתלייה, או הפסקת זרם"הן במקרה של כיסא-חשמלי ; או אולי אני התערבתי במן של התמנון מפני שנטל חלק בעשק לא-לו, או | הרכיכה הפכה לפתע לסמל של דברדמה גרוע ומ מכרמי, ועל כן היה עלי להרגה תחילה, או ם כרמי,

דממה עמוקה שוררת בתוכי ואני מניח לתחושותיי ל ללא מחשבה. החוף והים יפים להפליא ושלווים, שהיו שלשום, כאשר הייתי כאן לבדי, ואני חש קו רבה אליהם, אָני כמעט חלק מהם. דג קופץ ושחף| צולל לקראתו ומחטיא. ילידדהיבשה אני אך כבר ו גם דג שחף. בצעתי בגופי את המים הצלולים והצוי ונישאתי בדאון קל על גבי הזרמים העולים אשר הו השמש והחולות האלה. מעולם .לא היה לפני אם החוף הזה ; ליבי הוא. אונייה צבועת-עיניים, והכל [ מצפה שיגלוהו, אפילו הזמן; חולות אלה מעולם| ידעו טעמו של שעון-חול. ושוב הים מדבר, מנסה ( לי דברדמה שאני עומד להבינו. זה חייב להיעשות מ צעות כל החושים, בכמה רבדים בעת ובעונה | המיקצב, התנפצות הגלים אל החוף, מוכרים לי מ מעורפל. מראה האדוות חלק וענוג, כדוגמת פני | או מים הנסוגים לאחר שיטפון או מבוּל. הגלים מותי נוצת כנף אחת לבנה לרגליי, ואני מרימה ומחפץ עקבות שעווה אך מוצא רק כתם זפת של מיכל;ת נפן אונייה, המיקצב הזה, מים מתנפצים אל איזה הרף נ ואונייה. ועכשיו אני גם מוהה אותה. שוב ושוב ן הים על שורה מתוך שיר שקראתי לפני זמן רב ו כמעט נשכח מזכרוני.

"המיטען פורק על הר אררט, והאונייה הושטה מן ומעבר לקשת." 60

מתוך ספר-סיפורים העתיד להו בקרוב בהוצאת ספרית פועלים, .

בנשמה

פתאום, ובמקום לזרות על החתן מעט אפר, זכר לחורבן בית המקדש /! המקובל הזקן את האפר על ראשה של הכלה והכל הבחינו שגולדה-רחל החו שוב והניחה שתי ידיה על הראש, כחוששת שהאפר לא ייפול מעל וא אך גם הפעם ארך חיוורונה כהרף-עין, מיד היא שתתה עם כולם לחיים ע כמעט בהתלהבות על ברכות "מזל טוב", על הברכות והאיחולים, שתתה א קצת יותר מדי, התבשמה מעט, וכאשר בחצות הגיע רחמיאל העגלון עם הסו רתומים למזחלת כדי להובילם לתחנת הרכבת, היא התנשקה לא רק עם) ואמא, עם האחיות והאחים, אלא גם עם כל האורחים; יואל עזר לה להתל הושיב אותה תחת הגגון, כיסה את רגליה במרבד והוא עצמו לפני שהתי במזחלת הניף שתי ידיו אל העומדים על הסף, בדלת הפתוחה. אמא רצה ! אל המזחלת ולא יכלה להפסיק מלהתנשק עם הבת, שכבר לא הוציאה הראש מתחת לגגון, ושוטו הארוך של רחמיאל שרק אל תוך הלילה והמ גרפסה אל השרג הלורד,

וכאשר, לאחר נסיעתה של גולדה-רחל, נכנסו כולם אל תוך הבית, יצא פט בריצה והכל שמעו את צחוקו הפראי 69

נייחותו דומה היה כי הוא מזדחל ומציף את הגוף האנושי הלכוד. `

רק לאחר שראיתי את הצלצל המזודקר בדיוק בין שתי עיניו של התמנון הבנתי כי יריתי. לרגע פסקה כל תנועה והמחזה קיבל אופי של צילום דומם. תחושתי הראשונה היתה גאווה על קליעתי המדוייקת : ממרחק של כמעט שלושה מטרים, כמעט בלי לכוון, בדיוק בין העיניים,

מגופו של התמנון פרץ ענן דיו עצום והוא שיחרר את שבויו. שמטתי את רובי וירדתי בצלילה אנכית לעבר הזרועות המתרפות, בעלות הטורים הלבנים של כפתוריה מציצה, ועם יד אחת על ניצב סכיני העברתי את ידי השנייה תחת כתפו של כרמי ונשאתי אותו מעלה עמי. ירקתי את פיית השנורקל והשמעתי שתי צעקות "הצילוו !" ממושכות, אחר החזרתי את השנורקל לפי ושחיתי במלוא המהירות לעבר החוף. אחרי הצעקה השנייה מיהרו האנגלי וחברו אל המים וראיתי כי גם הגבר הנמצא רחוק יותר על החוף קם על רגליו. השניים הראשונים פגשוני במחצית-הדרך אל החוף ולקחו ממני את כרמי, איש-איש תומך בו תחת בית-שחיו מצד אחד. הם היו שחיינים טובים והתקדמו מהר. תוך דקות ספוה רות הגענו לחוף. הישראלי השכיב את כרמי, התיישב על בטנו והחל מניף את זרועותיו מעלה ומטה. "חכה, יש דרך טובה יותר," אמר האנגלי וביצע בו הנשמה מפהה לפה. אחת הנשים ניגשה אלי ושאלה אם אני בסדר. אמרתי "כן, תודה, אני רק רוצה לנוח קצת." אחר ישבתי ליד המים והסתכלתי אל הים. '

לפי שעוני עברו עשרים ושתים דקות מאז נלכד כרמי בזרועות התמגון; מתוכן רק השתיים . האחרונות חלפו מחוץ למים. יש לו סיכוי של חמישים אחוז; כל רגע עשוי חזהו להתרומם והוא יתחיל להקיא מי-ים, או שההנשמה המלאכותית תימשך עוד חצי שעה, שעה, בינתיים יובא גם רופא אל החוף, אך מאום לא יעזור,

למעשה עדיין לא ברור לי מה קרה בעצם; אם ניצלו חייו של כרמי או אם הוצאתו-להורג רק נדחתה; האם

אשר נפסקו לגמרי. התמנון גיבש את אחיזתו והידקה. - סגרתי את ניצרתירובי וצפתי מעל הסלע כשאני צופה במותו של כרמי. זה היה כמעט קל מדי, כשתפקידי מצטמצם ברגע האחרון מזה של מוציא-להורג פעיל למורה-דרך פשוט אשר הוביל את כרמי למערה שבה הסתתרה חיית"הים. הדבר אירע כמעט כמו באגדה יוונית. וישנם מקומות המידבר, שדה-הקרב, הים -- אשר בהם מאבד מותו של אדם את רוב היבטיו המבעיתים ומשתלב ברות הסגיבה. ‏ | :

אני נושא ראשי ומשקיף סביב. איש לא נכנס למים בינתיים ולא הופיעו כל מתרחצים חדשים על החוף. פני המים הרגועים, וסעודת-הפיקניק על החוף, נראים כאילו יצאו מתוך כרזת-פירסומת לתיירים. גם מתחת למים לא חל כל שינוי ואני עורך בשלווה את חישוביי, משנקטעת הספקת-החמצן מתים כעבור כמה דקות. האוויר שנותר בריאות עשוי להאריך זאת במקצת. אם אשאיר את כרמי למטה כרבע שעה ואחריכך אתמהמה במשיית גופתו החוצה במשך רבע שעה נוספת, לא תועיל כל עזרה שתינתן לו. כיוונתי את הטבעת החיצונית של שעון"הצלילה שלי לעשרים דקות והתחלתי לחכות.

זמןדמה לאחר-מכן הרמתי שוב את ראשי והתבוננתי סביב. שום שינוי. במרחק של כשני קילומטרים נע מפרש של סירה קטנה לכיוון הנגדי. מתחתי שחו להקותידגים אשר חלפו מפעם לפעם מעל כרמי והסלע, .

שוב ירדתי כדי לצפות במתרחש תחת הסלע. בגלל שכבת-המים שהפרידה בינינו לבש גופו של כרמי גוון ירקרק-בהיר. הוא לא נע. התמנון עדיין אחז בו. הזרוע הפצועה המשיכה לדחף באיטיות, כנראה בנסיון למצוא דרך לסילוק החפץ החד התקוע בה. אחד או שניים מן הקצוות הדקיקים, דמויי-השוטים של זרועות אחרות התפתלו כתולעים סביב כתפו של כרמי ובדקוהו. תנועות היצור שעתה היה צבעו חום-כהה נראו בלתי-אנושיות לחלוטין -- אדוות קלות חולפות דרך העור, הגוף מתנועע קלות מצד אל צד ; דברדמה אפל ונוכרי, אשר למרות

טבעות

שלג כזה. ואני רק בנעליים קלות. ומה יכולה להוסיף הליכה לבית העלמין עם מטורף, הפרא התם, שאינו נושא באחריות למעשיו ? היה זה רעיון שטותי. איך אפשר בכלל ללכת במזג אוויר כזה, לחפש קבר, ובשביל מה?

כאשר ראה אותה חוזרת כה מהר ושמע את קולה הנרגז, המלא דברים נכוחים, וכמו שנדמה לו, גם חרטה, הורה הבורסקאי מנאראדיץ' להעמיד מיד את החופת. \ , |

-- כן, שיעמידו את החופה, -- אמרה אל החתן, אך לפיטשה המשוגע שעמד שעון אל הקיר בפנים מחייכות-מכורכמות -- כן פיטשה שיעמידו את החופה ? שיעמידו . .. וכאשר יואל נכנס לחדר השני ללבוש את הקיטל שצריך להזכיר את התכריכים של יום המוות, היא הוסיפה: מחרסים מלוקטים, אי אפשר להקים חיים, נכון, פיטשה ? ובחלום, פיטשה, מה דעתך, יכול הלב להתפוצץ משמחה ? והיא נעמדה עם יואל תחת החופה. ללא כלי-זמר, ללא בדחן; חופה כזאת חרישית שאפשר היה לשמוע את השלג נושר על הגנים, והחורף עומד בבוסתנים, הקידושין התנהלו לפי המינהג הקבוע זה דורות. אך הרב הזקן, ר' וולוולה טעה

להף יצרני אופנה בע"מ

מברכום. את לקוהותיהם

וידידיהם ברחבי הארץ והעולם

בשנת ‏ שלום ושגשוןג רלהלי

להב, רח' וולפסון 57 ת"א, טלפון 827102

והיא מיהרה לעבור את מגרשי הטניס. באחרון שיחק זוג לבוש בלבן. לרגע הפסיק הגבר לרוץ אחרי הכדור שנפל, והתבונן בדמות הצמוקה, הלבושה ברישול, שרכבה על פניהם.

העצים שבצד הדרך היו כהים, מחמת העננים, שהק" דימו את רדת הלילה. שביל רוכבי האופניים נבלע בתוך הכביש, והמכוניות המהירות חלפו בשריקה קרוב מאוד אליה. המאמץ החל לתת את אותותיו בנשימתה. :

היא הגיעה לכביש הראשי, ולא ידעה עוד לאן להמשיך. בעיני רוחה נעור בבהירות המראה משכבר הימים. העיירה על רחובותיה ופינות הכבישים, הדרך כים הפונות אל הים, ושבילי הרכיבה היורדים בחולות, בין הגדרות הרבות בשדות הבתה שבמדרונות.

שוב יצאה השמש מתחת לעננים סמוך מאוד לאופק ולגגות המרוחקים. היא המשיכה ברחוב הראשי אל החוף, למרות שידעה שלא תפנה בקיצור, העובר ליד המקום בו עמד בית-הכנסת, רק נזהרה, כמו אז, לא למעוד לחריץ של פסי החשמליות.

מאחורי הטיילת עדיין מרוּבה היה האור, על מדרונות החול הלבנים. היא אחזה בכידון בחוזקה וירדה בשך ביל בין גדרות הברזל ובין השיחים השחורים. האור הנמוך רץ על פני המים ורדף פעמיים אחרי צלליתה. והרי ליד אותם שיחים רכבתי כבר פעם. הייתי כל כך מאושרת. יֶ .

שוב לא ידעה לשם מה חזרה אל הבית הריק, שהיא מנקה לעצמה. תחושה חריפה מלאה אותה, כי המוות יבוא בקרוב,

היא לא הרפתה את עוצמת אחיות הכידון. גם אור הדמדומים נמשך. דבר לא נגרע מהתכלת הכהה של השמיים. בעוברה בכביש בין העצים, טפחו צללים על פניה,

בעיירה כבר הוצגו לראווה חדרי המגורים מאחורי החלונות הגדולים: חיים נוכריים מוּארים באור חם, מאחורי וילאות ואגרטלי הפרחים. נפש חיה לא עברה ברחובות, דרכם רכבה. גופה היטלטל עם תנועת הדוושות העולות ויורדות. בהסח דעת המשיך כה לרכב חרישית, חזרה אל הבית ‏ %)

מאי, 1979

רכיבת ערב

סיפור ושיר

מיכל גובריו

אבל, לחששותיה לא היה על מה שיסמכו. האגם המלאכותי היה, וגם כמה ברבורים אפורים צפו על מעט המים שבקרקעיתו. המים, נראו שחורים כמעט. אולי מחמת העננים, שהחלו מחדש לכסות את הש* מים, האפורים בין כה וכה.

בסמוך היה בית-קפה. היא עברה מחוץ לגדר השיחים שלו. שולחנות ברזל צבוּעים עמדו על המדשאה. אבל, חצר המשחקים, המופרדת משאר בית הקפה בגדר נמוכה, אדומה, ובה נדנדות, החצר בה בילתה עם אמה ואחיה, לא היתה. במקומה הותקנו משטחי טניס. איש לא ישב בשעה המאוחרת ליד השולחנות,

בתוך הכחול

ְבשְתִּי אֶת הַחְלְצָה הלְבְנָה ְיִצַאתִי למִרְפְסֶת בְּתוּךָ הַכְּחל יְשְבוּ א:נָשִים שְניִם שְניִם ושולים כְּחְלִים לְבָנִים הֶחְלִיקוּ בִּינֶם ובין הָעְֶן הַתְהַלַכְתִי בִּיגִיהֶם יָמִים אַרְכִים שעות שהַיִם הַסְתַּחְרֶר בַּקְמָטִים וְעִירִים ושעוּת שְקְפָא בּחַלוּן

אֶז הַתְּרִיסִים לא הוּעִילר יוּתָר ַדִי לצצר אֶת הְַּכַלֶת מַלְזֶרם לַסְדִינִים וְאֶת כנפי הגדילים מִלְרֶפד יוצר אור כָּל אוּתֶם הַבְּקְרִים

יא יצאה מהבית כשכבר החלו הדמדו" מים. האור הכחול מעט של השקיעה מילא | 'את החצר. התבהרות פתאומית הטילה צללים, למרות השעה המאוחרת. בעצם א ידעה מה השעה. מאז שהגיעה אל הבית נגמלה ט אט מההרגל להביט בשעון, ולבסוף, הסירה אותו ידי להרחיקו ממימי הניקוי, ומאז לא ענדה אותו ו'. רק חילופי האור האיטיים של הארץ הצפונית, שר כמעט ונשכחו ממנה כל אותן שנים, היו לה ווה שעות בימים אלה. גם עכשיו, כשיצאה פתאום, א ידעה מדוע. היא הניחה את מלאכתה במקום עמדה, כמן כפתה עליה השמש, שהופיעה אחרי יום שם קיצי, לצאת אל אור השקיעה. יא נאלצה להתכופף מתחת למדרגות העץ, כדי נתק את מנגנון מנעול האופניים. היא רכנה מתחת מושב אחרי אצבעותיה, אשר גיששו במנעול. תנועות רבות וזרות מחקו מהאצבעות את ההרגל הישן ל חילוץ לשון הברזל בתנועה קלה.

מחצר השכנים עלה קול טפטוף מי הגשם, הגולשים מהשיחים אל מרצפות הגינה. עלו גם ריח דשא רטוב וקרירות. בחלון הגדול דלקו אצלם כבר מנורות השולחן. אבל, האור הרך, העטור צמחים ושולי וילוד נות, לא גלש החוצה, לתוך הבוהק של שעת השקיה. איש לא נראה בסלון המואר, וגם לא בגן, או נרחוב, אליו הוליכה את האופניים, כששתי ידיה מנוושות את הכידון מעל שיחי הבר, שצמחו בחצר,

תנועת הרכיבה הוליכה אותה בלי שהיות מבעד לרחובות העיירה, מבלי שאיש יבחין במעברה החרישי על פני החלונות המוארים. גופה הטלטל בתנועה המלאה של סיבוב הדוושות. לרגע שכחה את רזון אבריה, את המחלה. הרוּח הכתה בעורפה, ונפנפה את שערה הדליל. כל כולה התמסרה למאמץ לשמור על שיווי המשקל.

מבלי שתרגיש, עברה על פני הבתים האחרונים של העיירה, וכבר חצתה את משטחי עצי הליבנה והמדד שאות, המובילים עד החורש, ;

פתאום התאוותה בחריפות רבה לראות את הברבוך וים, ששטו בתחתית האגם. היא דיוושה במעלה הכביש, וחרדה לא ברורה התעוררה בה. מי ערב שעדיין שטים באגם ברבורים ? אחרי כל מה שעבר. מי ערב שעדיין מצוי האגם במורד ?

אנתולוגיה קטנה, משוררים ערבים בישראל; ערך ותרגם ששון סומך

נאג'י דאהר

ד א גות

(בעקבות ,מלחמה ושלום" של טולסטוי) -- האִם תוציא אֶת לִילף לְלא שְנָה, וְאִיש לא יקונן עָלִיך? אם אַתָּה בָּא, נוסע, מפליג, בְּלִיִלֶה זֶה , | שָהַטְמְרַע על פָנִי הַדרְכִים! איש לא ידע ציך יִהְיָה הַמסֶע, בִּי הֶעולֶם אִינו הַנְקְדֶה, אינ? הָאוּר, וְאַתָּה אַם תַּתְחִיל לשרף צְמִיגִים עַל הָאסְפלְט, הָעוּלֶם , ישליך אוּתְך הַרְחק, לא משום שְאַתָה מִחפֶש =. : לא-כְלוּם, אָנִי אומר קֶ אֶת הָאָמַת על שְאִינֶף. יודע מָי אַתָּה.

-- אַתָּה הַסְתוּבַבְתַּ בַּרְחוּב-הנְכֶר שלֶ רבוּת נקַרעַתִ לגזָרִים רבות, חְלַמִתִּ על פַתיקְבָּר שְהַזָרִים לא יְטְלוּךָ מִיֶדֶך, סוּבבְת כַפְתּוּרִים שֶלמְקֶלְט, הַסְתננְתְּ לְכֶל רְחובוּת הֶעַירֶה הזאת לְחַפָש חמימוּת שְתְעוּרַר בֶּך אֶת הְרְגֶש שְאַתֶּה גְבֶר קָאשָה חוּשָקֶת בו. אַך מִשְנְמְצָאת ליד אָבֶן השרוּעָה בָּאוּר -- צַנחַתִּ -- לף.

חָבַקְתְּ אֶת ראשף לד הַחוּבק כַדור.

נאג"י דאהר (נולד: נצרת 1951) הוציא באחרונה את קובץ שיריו השני "שירים אל אבו חיאן אל| תוחידי* (1979) בהוצאת "אל-שרק', חיפה. השיר המובא כאן לקוח מן הקובץ הנ"ל. ב"עתון 77" מס' 15 פירסמנו שני שירים של דאהר מתוך קובץ שיריו הראשון ב"חיפוש אחר זמז אחר".

וְעְצִים בּלֶב הֶעַצֶב והחיוך מקרין תִּכְכֶת רְחַמָנִית עַם חלומוּת רעננים, נָעוּרִים.

כאַשָר הַפְעִימות יְעַצְרו ל ְאַדְמוּמִית הַלְחָיִים תִּתְפוּנְג | נחוצוּת שְפַתִיִם קרוּת הנושקות - בְּעַל כְרחֶן -- לאשר עליה

עזוי סבים

הַנִכָד, בְּגיל הֶַמִידֶה, עובד בַּשֶדֶה מַבִיט בְּאפֶק הַמסְתוּרִי ד עְסוּקִיו אוֹוּכ;*טיוּמ.?ים. בַּטרקְליך מחַרְחָר הַסֶב הַבָּא בַּיָמִים: ,לך תְּביא אֶת סְבֶף. יְלֶד". הְרְגְלִים הקטנות טֶסוּת לֶהֶן: ,סבָּא, גשידַבֶר עם סְבֶף". הַסבָּא מְחַכֶה לנְכְדו"הסְבָּא וחוּלֶם על שני הֶַחֶלֶב

מישל חדאד

ער מרפסת פנימית

הקִיפוּ אוּתְי קירות - לָהֶם חלונות רְבוּעים - - מרְבִּי-צַלְעוּת, אנכיים וּמִתְקְפָּלִים || בפְגִישְתֶם אורות מַלְבַּנָיִים. וקרֶ גִבְהְת - | וְסַבָּא רבדמתת הַגִרְדָם נִים-לא-נָים וסַבְּ רבימִתָת הַגִרְדָם נִים-לארנים ִּעְתות יקיצתו הוּא צד קוּרְאִים וּשְפַנִים וחָזירים שאינוּ אוכל אֶת בְּשָרֶם. רְביחֶסָד, אִיִתָן בְּדְעְתו לְהַשָאָר כאשר הצרְצרִים מְתְחָרִים עִם הַנְבִיחות שָמחוץ למַרְפָּסֶת. אופנים שְנְכְנֶסו דרֶ הַדְלְתוּת הַמְרְבִּים עַבְרוּ אֶת החדרים בְּשָנִי גלְגלִים חוּכְזִים ְבְרוּ על חֶקִי הַמְּנוּעָה חר נשענוּ בַּחְצַר | ; מַכִים שמִישָהוּ יבוא לרפב עְלִיהֶם כְּבקְרְקְס לְהסִיעֶם בַּעַמִידֶה, לְלא ידים.

אָני. מוסיף לְהְתְאָמֶן לְטַפַס על גלְגלי הְרְפִים

מושל חדאד, איש נצרת, מוכר לקוראי "עתון 77". מבחר משירילו יופיע בקרוב בתירגומו של פרופ' סומך.

נזני ספרים של נאדז'דה מנדלעוחאם

רותילכנית

אחמטובה ומנדלשטאם ‏ =46

מספרת נ., ביקר פסטרנאק את אחמטובה ולפני לכתה הניח שטר של אלף רובל מתחת לכר שלה. מבחינה פסיכולוגית, אומרת נ., היה ערך הסכום גדול בהרבה משוויו,

את בורים פסטרנאק אנו מכירים פחות כמשורר ליוי ויותר כמחבר היצירה הפרוזאית החשובה של התקופה, ד"ר ז'יוואגו. הרצון לכתוב יצירה פרוזאית, אומרת נ, הובע על ידי פסטרנאק עוד בתקופה מוקדמת, והיה לה בלתי מובן לחלוטין. מדוע ימיר את מתת הטבע, את כשרונו הפיוטי, בצורה אחרת של כתיבה? היום, הא אומרת, "אני מבינה יותר טוב את פסטרנאק."

ידוסטוייבסקי -- כותבת נ. -- גם הוא כתב בתקופה על משבר, אך בימים ההם עוד לא התפוררה כליל הריקמה החברתית. פירוש הדבר, עדיין היה מקום לגיבוש רעיוי נות סוציאליים, פילוסופיים ודתיים, בחלקים של הציבור ובדעת היחיד. ואילו פסטרנאק התחיל לחשוב על כתינת ספר בזמן שפסקה בו זרימת האידיאות, וכל בעייתנו היתה להגיע במישרין אל מטרה סופית שנקבעה בעבורנו מראש. ואולם, "אחידות הדעות" המוצהרת כמו פירקה את הקשר בין המולקולות ; החברה האנושית היא מיבנה מורכב, וכשמכניסים אותה למיטת-סדום של נוסחה. המח' לקת אותה לשניים -- המון רוחש מזה ומנהיגות שכולה מורכבת מענקים וגאונים מזה -- הורסים באופן מלאכותי ומכוון את מרקם הקשרים בין בנידהאדם. העיקרון הבסיסי של חיינו היה עקירה שיטתית של בני-אדם, וכוונתי ל\ רק לעמים שלמים או מעמדות סוציאליים (כגון הקולקים בימי הקולקטיביזציה), או שילוח המוני של חלקי אוני לוסיה שלמים למחנות עבודה או לגלות ; כוונתי לאופן שבו סודרו באופן נורמאלי חיי אנשים, בלי שימוץ בכוח, אם השלים מי את לימודיו או הכשרתו, מו היה נשלח לעבודה במקום מרוחק, במנגנון המפלגתי או במקצוע שבו בחר -- הרחק מן הבית, לבדו בין זרים, למקום בו לא יעז לפתוח פה... בדרך זו של טלטול מיכאני היו אנשים נעקרים משורשיהם, וכך הוחש התה' לידך של אטומיזציה ואובדן האישיות."

קשה מאוד, בספר כה גדול, לבחור את הציטוט הנכון. אני בחרתי בקטע זה על-מנת שישמש דוגמה להסתכלות הביקורתית המיוחדת של נאדז'דה. התופעה של שליחת אנשים למקומות רחוקים, פגשנו אותה הרבה בסיפורים הסובייטיים, שהיינו פעם מרבים לקרוא. תמיד התפעלנו מן ה"חלוציות", מן היציאה אל הלא-נודע, אל מרחני הארץ הגדולה. מעולם לא ראִינו בכך תהליך של עקירה והתפוררות, ומכל שכן לא קשרנו זאת במה שעתיד היה להתחולל בחברה הסובייטית בימי המאסרים והטרור. שלא כמנדלשטאם ואשתו, חיכינו זמן רב עד שעברנו מהתפעלות אוהדת להסתייגות, לביקורת והינתקות. ואכן, נאדז'דה לא סלחה לנו. בלעג מר היא מדברת על אנשים כז'אַן פול סארטר או לואי אראגון. "המלחמה -- היא ממשיכה -- יצרה שעה קלה של קירובי לבבות, והחזרה ארעית זו של רגש השייכות, היא שהני שירה את הקרקע למאורעות של שנות החמישים ולתסיסה בקרב הדור הצעיר שבאה בעקבותיהן. מטעם זה יכול פסטרנאק להשלים את ספרו רק לאחר המלחמה. בעיני יש משמעות לכך שגיבור הספר הוא משורר אשר הבוו" גראפיה שלו מקבילה לזו של המחבר, ועם זאת משובשת

עתוו לל

לחלוטין. לאחר שנים עוד נהגה לספר על המקרה, ולהוך סיף שיצאה "כמו עגל קטן ונכנע" לעשות את שנתבקשה, גם נאדז'דה לא שכחה, וסיכמה בליבה כי טוב הדבר אשר עשתה. שונה מזה היתה הפגישה עם מארינה צבטאייבה. הפעם באה נאדז'דה בלויית מ. אל הבית המוסקבאי הישן. הם דפקו ומארינה פתחה. היא נצטהלה למראהו של מנדלשטאם, אך את נ. לא זיכתה אפילו במבט אחד. מיד גררה אותו עמה להראות לו את בתה, ואת נאדז'דה השאירה לבד, בחדר"כניסה חשוך ומלא גרוטאות. הדבר חרה לו, למנדלשטאם ; הוא קיצר את שהותו ומיהר לרדת. "יתר הזמן דיברו שניהם. בעמידה," כותבת . נ., "בעוד אני יושבת לי על כיסא חורק ורעוע ומודדת אותם בעיני בלי שום דרך"יארץ." בשעת-כושר ראשונה נפרד מנדלשטאם, ואת נאדז'דה טלטל עמו, כמי שתופס גור של חתולים בעורפו. כך, אומרת היא, נהג לא פעם לקטוע ביקור, וגור של חתולים אין שואלים לדעתו כש* תופסים אותו בעורף.. *

עזה וספונטאנית היתה מארינה צבטאייבה, ולדברי 1. היתה לה השפעה גדולה על אישיותו ושירתו של מנדל" שטאם. גורלה היה טראגי עד אין שיעור. בעלה נותק ממנה, ובימי מלחמת האזרחים שירת כקצין בצבא הלבן. היא נשארה לבדה עם שתי בנותיה, ומאין יכולת לפרנסן הכניסה אחת מהן לבית"יתומים, והילדה גוועה ומתה. אחרדכך היגרה מרוסיה, ועד 1929 חיה בפראג ובפאריס. כששבה מצאה שבעלה הוצא להורג, ובתה נשלחה למחנה. בימי הפלישה הגרמנית פונתה ממוסקבה, ובעיר קטנה על נהר קאמה, בייאוש ובבדידות, שמה קץ לחיה. "איני יודעת שום גורל נורא מזה של מארינה צבטאייבה,* כותבת נ. מנדלשטאם. '

אחמטובה, הגבירה האמיצה והנערצת של השירה הרוך סית, ידועה לנו יותר מחברתה. היא-"עצמה לא נאסרה, אד המוסדות הספרותיים החרימו אותה במשך שנים רבות ; בשנות הטרור נאסר בעלה, פונין, ובנה מנשואיה הראשונים, לב גומילוב. גומילוב, בעלה ואבי בנה, היה מייסדה של האסכולה האמאמאיסטית בשירה הרוסית של לפני המהפכה, קבוצה, אליה השתייכה אחמטובה ובְמידת מה גם מנדלשטאם. הבן בילה במאסר שנים רבות, ולאחר הדו"ח של ז'דאנוב אשר גינה אותה ואת זושצ'נקו ניאותה, בדאגתה לחיו, לפרסם שירים בשבחו של סטאלין. לגינוי של ז'דאנוב קדם מאורע שארע לפני כן, בסוף שנות המלחמה, אחמטובה חזרה אז מן הפינוי בטאַשקנט, ובדרכה ללנינגראד נתעכבה במוסקבה, ונתבקשה לקרוא משיריה באולם גדול במוסקבה. כשעלתה המשוררת על הבמה, קם קהל של אלפים ונשא תשואות לה, שעה ארוכה. 2 ,

אחמטובה זכתה לראות את קץ הטרור ואת שחרור בנה, ובזיקנתה היתה מוקפת, כבנעוריה, חיבה והערצה של משוררי דור צעיר. היא שמרה על ידידות אמיצה עם נאדז'דה; בשנים הקשות חילקו ביניהן את פתן וסעדו אשה את רעותה. ידידיה חרדו לה מאוד מחמת הגינוי של ז'דאנוב. . בימים אלה, מספרת נאדז'דה, פגשה ברחוב את פסטרך נאק. הם נכנסו לחדר מדרגות חשוך -- מסוכן היה אז לפסטרנאק להיראות בחברתה של נ. -- והאריכו בשיחה. פסטרנאק אמר לה שהוא שואל עצמו, היוכלו להמשיך לחיות אם יהרגו את אחמטובה. בהזדמנות הראשונה,

4 ג . ני ספרים כתבה נאדז'דה מנדלשטאם, אלמנת * יליץ המשורר הרוסי אוסיפ מנדלשטאם. היא נת[ /% קשרה עמו בשנת 1919, והוא אז משורר צעיר המשתייך לחוג חדשני בספרות הרוסית. הם נותקו זה מוה במלחמת האזרחים, אך משעה שנפגשו שנית עשו יחד את דרך חייהם שבמרוצתה נעשה המשורר הצעיר, מנודה ומוחרם, מגורש מאגודת הסופרים, מוגלה מן הבירה, ובסופו של דבר נאסר במאי 19238 ונשלח לאחד המחנות, ומשם לא חזר. *

נאדזידה האריכה ימים אחריו והקדישה את ימיה לאיסוף ולשחזור שירתו, מזכרוגות וכתבי-יד, דפי"עתונים ישנים, ספרים שנשתכחו אידפה אידשם. ובתוך"כך כתבה היא עצמה שני ספרים מרגשים, שנתפרסמו בתוך רוסיה ביסאמאיזדאט",. הוצאת ספרי המחתרת, ולימים הוצאו לאור מחוץ לגבולות ברה"מ. הספר הראשון נקרא באנ* גלית \ 6קס 56ת4841 11006 -- "תקווה באין תקווה"; השני נקרא 608ת00ת404 6קסד, "כשגם התקווה לא שרדה". (ברוסית הספר הראשון נקרא פשוט "זכרונות", והבא אחריו -- "הספר השני"). לעברית תורגם הספר הראשון של נאדנ'דה מ., בהוצאת "עם עובד", ונקרא -- "תקוות השיר” .

אין רצף כרונולוגי בין שני הספרים. הראשון הוא כעין קטע קרוע מתוך המציאות, ומתחיל במלים: "אחר שמנדלשטאם סטר על לחיו של אלכסיי טולסטוי, חזר מיד למוסקבה..." הספר השני כמו עוטף את הראשון ביריעה רחבה, פורש חומר רקע, וכן הוא מספר יותר על נאדז'דה עצמה, בימי חייו של מ. ובשנים הארוכות שלאחר מותו. בספר הראשון היא עדיין ממאנת להאמין ; בשני היא ממאנת להינחם. ואולם, ספרה אינו מגילת7 קינה כי אם משא של קטרוג וזעם, אל בני ארצה שהרכינו ראש, אל בני דורה שעמדו מנגד. כבד הקורגס של נאדז'דה מנדלשטאם. אילו הותר לנו להתעלם לשעה קלה מן המסיבות הטרא* גיות, הינו אומרים שחלק לא קטן מספרה של ג.מ. נכנס לקטגוריה של רכילות ספרותית. הרכילות, יאמרו אשר יאמרו המוראליסטים, היא עיסוק מהנה ביותר, ורכילות ספרותית יש לה טעם מיוחד, בעיקר כשהדברים אמוּרים בסופרים שידענו וליווינו בימי חיינו =- ארנבורג, פסטרנאק, זושצ'נקו, אחמטובה ואחרים. נדאז'דה פגשה את כל אלה, בצעירותה, במעמד של "אשתו של מ.". בימים ההם לא היה איש מהם מעלה בדעתו, שהיא עתידה להאריך ימים מכולם ולהפתיע את העולם בשני ספרים רבידמכר ורבי-דעוצמה. . :

לפי ההערכה של נ. ארבעה הם המשוררים הגדולים שקמו לרוסיה בדור שלה -- אננה אחממובה, בוריס פסטרנאק, מארינה צבטאייבה ואוסיפ מנדלשטאם. כשאנו הולכים בעקבותיה וסוקרים את הקורות אותם, כאמנים וכבניאדם, אנו חשים במחיר הנורא שגבתה התקופה ההיא. בימים שהכירה נאדז'דה את אוסים כבר היו כל הארבעה משוררים ידועים, ושתי הנשים היו ידידות,.של מנדל" שטאם.. על הפגישה הראשונה שלה עם אכמטובה היא מספרת את התקרית הבאה: היא נמצאה אז לבדה בבית, לבושה בפיז'מה כהה. התברר לה באותו רגע, שאין בבית סיגרך יות, ולא היה לה רצון להחליף בגדים ולצאת לקנותן. "לכי את, אננה אנדרייבנה",, אמרה נאדז'דה לאורחתה, "ואני ארתיח בינתיים תה." אכמטובה, שהיתה כבר אז מוקפת מעריצים ורגילה ליחס אחר לגמרי, הופתעה

אנתולוגיח קטנה מהשירה הרוסית. מרוסית: יעקב בסר.

נטוימו לבו

שימו לב! , הַרִי, אֶם נִדְלָקִיִם הַכוכָבִים -- זאת אוּמרֶת שְזֶה נָחוץ לְמִישָהוּ . זאת אוּמָרֶת שמִישָהוּ רוּצָה שיהֶיּ, לאו זאת אוּמָרֶת שמִישָהוּ קוּרָא ליריקוּת הָאֶלָה אַבְני-חֶן?

כמו מצִיל חַייו תוך-רוּחות-אַבֶק של שעות הצַהָרִיִם הוא מִתְפֶּרץ יְשָר לְאְלהִים, מִפְחַד קִיאַחֶר, ַיכָה, מֶנשָק אֶת ידו הַמְגְְדֶתי . מְבקש -- / שִיִהְיָה כוּכֶב בִּכֶל מִחִיר! הוא נְִבָּצ -- | לא יוכל לְשַאת ענוי הָאִיגְכוּכֶבו את מְהַלֶך דַאוּג, אֶבֶל שקט כלפִייחוץ. אוּמר לְמִישָהוּ: הַרי טוב לָך עַכשו? לא מפחידי מָה! | שימו לב! הַרֶי, אם גִדְלְקִים הִכוּכָבִים - זאת אוּמְרֶת , שְזֶה נֶחוץ לְמִישָהוּ זאת אוּמרֶת שְזֶה הָכְרח, ‏ 0 שָמדִי עָרֶב | מעל גגוּת-הַבְתִים : ִדְלֶק לפַחוּת כוכֶב אֶחְד?!

נתאכזבה מן הקצב והממדים של הוצאת שירי מנדלשטאם," אחר שיצאה בכעס מבית אגודת-הסופרים, הודיעה להם במכתב שלעולם לא תציג עוד את כף רגלה במוסד שלהם. "ייתכן -- היא כותבת -- שהפרתי פעם את נדרי זה. על כל פנים ביקרתי כמה פעמים בקולנוע שלהם (לראות את "בשורת סט. מתיא" של פאזוליני, שלא מצא חן בעיני כלל, ואת "הדיקטטור הגדול" -- צ'פלין, גם בסרט בינוני הוא טוב) ; ופעם אכלתי ארוחה במסעדה שלהם, בשובי מן הלווייה של ארנבורג." את ארנבורג, בניגוד לדעה רווחת, אין נאדז'דה רואה כסניגור למשי טרו של סטאלין. "חסריאונים היה, ככל השאר -- היא כותבת -- אך לפחות השתדל לעזור לאחרים." מבין ספריו היא מחשיבה את האחרון, "אנשים, שנים, חיים", שפתח אופקים חדשים בפני קוראים צעירים. | בינתיים נמלא העשור השמיני של שנותיה, ורוב בני דורה, אויבים כידידים, הלכו לעולמם. הזמנים התחלפו, ואין לדעת אם עוד יקום דור חדש של קוראים שיבינו את שירתו של אוסים מנדלשטאם. אך ודאי יתעכבו בדרכם לרגע כדי לחלוק כבוד לאשה הקטנה והזקנה, היושבת לה בדירתה המוסקבאית עם זכרונותיה ורשימותיה, חדתך לשון ועזת-רוח, שנטלה על עצמה את המשימה לשמר את זכרו של איש אהוב ואת גווילי שיריו -- ואכן קיימה אותה 00

* מבחר מצונזר של שירי מנדלשטאם הופיע לפני שנים אחדות בהוצאה יוקרתית : "ספריית המשורר". , . ו (הערת המע')

ההיה מודע ליהדותו ? היתה בו, אומרת נ., תחושה עזה של שייכות לשבט שלו. "מעולם לא שכח מ. שהיה יהודי, כותבת היא. בדמיונותיו נמשך דרומה, לים התיכון, אל הרועים והמלכים של התנ"ך, אל הפייטנים והפילוסופים היהודים של אלכסנדריה וספרד. בימי גלותם בעיר וורונז' קרא ספר על פיטן יהודי בספרד שנכלא בימי האינקוויזיציה ונכבל באזיקים, ובמאסרו חיבר סונטות ברחש שפתיים, שאחריכך העלה אותן על הכתב. מ. ראה עצמו כיוצא חלציו של אותו פייטן. "ודאי יש בי טיפה מדמו," אמר. :

נאדו'דה עצמה דומה שהיא חשה ביהדותה פחות כקשר של תרבות ויותר כקשר של גורל. "כשיתחילו שוב להרוג ביהודים," היא כותבת בסוף של פרק, "עדיף לי להיות במוסקבה. ודאי תזדמן איזו ישישונת אשר תאמר : לזו הניחו נא.. ." הכתיבה של נדז'דה היא לפעמים ארכנית, אך סופידהפרקים שלה הם חדים וחצובים, קולעים, לעתים ציניים. .

היום, בגמר העשור השמיני של חיה, אכן היא יושבת במוסקבה, בדירה קטנה משל עצמה. את זכות הישיבה בבירה השיגה הודות להתערבות של עתונאית אמיצה ונמרצת, פרידה ויגדורובה, ובתוך-כך נזדמנה לה האפי שרות לקנות דירה קטנה בשיכון קאופרטיבי גדול. את הכסף לרכישתה סרבה אגודת הסופרים להלוות לה, והיא קיבלה אותו מידי הסופר קונסטנטין סימונוב. על-כך היא חבה לו חוב תודה -- מה גם שהיסס לקבל חלק מזה בחורה:

עם הממסד הספרותי הסתכסכה נדו'דה גם עכשיו: היא

ה, לו יִדְעְתִּי שזו הַדַרֶך, עַת יִצַאתִי בְּבְכוּרֶה, כִּי שוּרֶה של שיר הוּרְגֶת, גְרון נשטֶף בֶּדֶם-שִירֶה!

עָל ליאָנווּת: ז בְּדִיחוּת הדעת מוְחָל הְיִיתִי כְּמו על שטות. הֶרֶאשִית הְָיְתָה כה מְרְחָקֶת נַסְיון ראשון כָּל כָּך פֶעוט.

יש בִּין זְקְנָה לְרוּמָא קָשָר, שְבְּמְקום .קשְקוּש"פֶטֶפוּט מן הַשחֶקֶן הִיא מְבַקֶשֶת צל הַבָּמָה פשוט לְמוּת.

כאשר שוּרֶה ככְתִּיב הֶרְגֶש, יִשֶלַח הא עְבְד לַבָּמֶה, ְכָאך הָאמָנות נַגְמֶרֶת נושָמִים גוּרֶל ואדמה,

ה מל מ

ההַמלֶה שְקְטָה. אֶל הַבָּמָה יִצַאתִי, אֶל מזוזת הַדְלֶת נַשָעַנְתִי בְּכְתָפַי. ְהַד רְחוק אנִי שָמַעְתּי אֶת הָעְתִיד לְקְרוּת לי בְְּמִי.

צְלִי כְּון מחֶשך הַליִלֶה ּאֶלֶף מִשקְפות על צִיר אֶחָד, אָבִי, אלי שְבשָמיִם, הַלְוָאי ש תַּעַבִיר קְבעַת זו רק מָן הצד.

אָני אוהב אֶת רַעִיונֶך, עקש הוא, - גם לֶשחָק אֶת הַתִפְקִיד אָנִי מוּכן. בל עַכשָו דְרְמָה. שונה כָּאן מִתְרְחֶשֶת, שֶחֶרֶר אוּתִי הפעם אם תוכל.

א הְַכָנִית כְּלֶה כְּבַר מִחֶשָבֶת, בַּלְתִי נְמְנֶע קְצָה שֶל דֶרֶך זי, אָנִי. בודד, הפל בְּתוּך צְבִיעוּת וֶשְקָר, לְדְיוּת חַיִים -- זֶה לא מִשְחֶָק בְּמַחִזֶה.

נאסונות. כביכול ניסה פסטרנאָק לראות את חייו אילו הוטו לאפיק אחר... מנדלשטאם, לא היתה שום אלטרנטיבה אחרת: הוא שילם את מחיר ביומו ובדורו, ומתחילה ראה עצמו כמי שחייב עב מול השקיעה הכללית. 'הדור האכזר' לא היטה 'יו לאַפיק אחר -- בדרכו הלך, אך קשה עד אין חיתה החליפה הזו . "

י מדלשטאם -- דרכו אל המאסר והמוות, לא הית זנר מן המקריות. היא היתה מוכתבת על ידי אופיו יותו. במוקדם ניתק עצמו מזרם ההסכמה הכללית. נאמצע שנות העשרים יצא להגנה על חמישה אנשים ם שנידונו למוות, ומכוח ההשפעה של בוכארין מוטל פסק"הדין. (לימים עתיד היה בוכארין להת" ם לטובת מנדלשטאם עצמו). בודד היה מנדלשטאם; נו" שלו, החיוני לכל יוצר, הלד והצטמצם. השיר טאלין ששימש עילה למעצרו, בו הוא מתאר אותו 7 פרימיטיבי השש להרג, נמוך"מצח ועב-"אצבך חיה כה מרוחק מן המיתוס של תקופתו עד שחרג ד הקליטה של בני סביבו. בראשית שנות השלושים מחזור של "שירי זאב", שכמו חזה בהם את העתיד ת לו: העולם שהוא חי בו עולם של הזאבים הוא, ; בתכונתי, אינני זאב".

ת אומרת נאדז'דה, חזור והדגש, שהיתה בו עד חימים האחרונים תחושה מיוחדת לו של שמחתך יקמחה -- אך לא אושר. "מי אמר שאת צריכה 1 מאושרת," נהג לומר. י

ולאדימיר מאיאקובסקי

בוריס פסטרנק

סהססו( ) אורלוגד

ברכת שנה טובה וחג שמח

למפעלי תכן

ולכל חברי הקיבוצים והמושבים בארץ

אורלוגד -- יבוא ושיווק שעונים

שעוני-יד, טעוני קיר

מעבדת שרות ארצית לכל סוגי השעונים,

כולל שעוני קוורץ.

אחד-העם 39 ת"א, טלפון 297555

₪ ר 4 י .או צ - ש הה 0 ₪0 0 . א+ לל 7 2

של טרקטורים וציוד לגן ולנוי מתוצרת גון-דיר ! מבחר טרקטורים מ 8-עד 20 כ"ס עם הנעה רגילה והידרוסטטית מכסחות רכיבה ומערכת כלי גינון כגון: אוססי דשא, מרססים, מתחחות עגלות ועוד.

ריפ המשביר המרכזי האגף הטכני המחלקה למכונות חקלאיות תא, גבורי ישראל 76, טל 55 399 חימה טל. 662161

שמיכות כרכוי

מברכת את חבריה

וכקוחופיה בכל רחבי האר*

בשנת שלום ופוריות

קיבו* כרמיה, ד. נ. חוף אשקלון

טל.. 057-837252

עתו|

גלגל המזלות על תקרת ב'"כ בחודורוב התצלום מאוסף מוזיאון תל-אביב

אדם בישראל, התבטא בתקופות מאוחרות בקשירת ארוע פרטי או שם פרטי למזל המתאים.

הצורה הסכימאטית הקבועה, שבה סודרו המזלות על רצפות הפסיפס העתיקות בארץדישראל והדגשת אר" בע עונות השנה, מצדיקים את ההנחה בדבר התפקיד הפונקציונאלי שנועד להם, ביחס לחישוב המועדים והחגים. ואולם, קשה להסתפק בהסבר הפונקציונאלי לבדו, ברור שקיים גם קשר נוסף בין גלגל המזלות לבין סמלים יהודיים מרכזיים, כגון: עקידת יצחק, ארון הקודש, כלי המשכן והמקדש ומנורת שבעת הקנים. מוטיבים אלה המופיעים בשכנות לגלגל המזלות על-גבי רצפות הפסיפס, רומזים לסמליות הקשורה בציפייה לגאולה וברעיונות משיחיים. בהקשר זה, עשויים שנייםדעשר המזלות להיות ביטוי אליגורי לשנייםדעשר שבטי ישראל, לשניים"עשר השוורים שבמקדש שלמה, או לשנייםדעשר האבנים שבאפוד הכהן הגדול. " ם הגישה האליגורית ביחס לשנייםדעשר השבטים מוצאת לה חיזוק גם במדרשים של רבני פולין, כגון: "ולפי שהם משולים לכוכבים... ואלה שמות ב"י [בני יעקב] הבאים מצרימה". - כסיכום לאמור עד כה, אפשר למנות כמה נושאים מרכזיים המבוטאים באמצעותו של גלגל המזלות שבעיטור בתי-"הכנסת : 1. ביטוי לעונות השנה בהקשר לחישוב מועדי ישראל. 2 ייצוג של ברואי האל, המהווים עדות לשליטתו. 3 תהילה ליקום ולבורא. 4. אליגוריה על שנייםדעשר שבטי ישראל, כמייצגים את עם ישראל. 5. תיווך בין האל לברואיו, וקיום השגחה על האדם ועל התנהגותו המוסרית. 6. ביטוי לתפישה פילוסופית, המתייחסת למושג הזמן, היקום והקיום האנושי, והמקשרת ביניהם. 7. זיהוי ה"ספירות" עם המזלות עפ"י רמזים במקורות קבליים, |

להלן פיסקה מספרו של קורדובירו, המקשרת את תפיסת הזמן, הספירות והבריאה עם מנהגי ישראל ועם דין, חסד ורחמים: |

"הזמז הוא העניין הנמשך ומתגלגל ונקשר, נעוץ תמיד תחלתו בסופו וכמעט שאון לו סוף, תהיה המציאות מסודרה בחכמה העליונה, זמן מכאן כנגד זמן העליון, והזמץ העליון כאשר נתעורר ונמשך מהאצוילות, דהיינו הנהגת הספירות, דהיינו גלגול בחינות הספירות ביובלות ושמיטון ושנים וחדשים ושבתות וימים ושעות. ואח"כ נתפשט מאצילות אל בריאה, דהיינו סוד גלגול בחינת הכסא. להנהגה העליונה. שעות הדין האצילות מתלבשות בשעות הדין בבריאה, וכך שעות סימני רחמים באצילות הן מתלבשות בשעות וזמני הבריאה. וכעניין שמתלבשת אצילות בבריאה, כן תתלבש בריאה ביצירה. וסדרי זמני הבריאה יתפשטו ויתלבשו ביצירה, ושינוי השעות אשר בברואה יהיה ביצירה וכן שינוי הזמנים אשר ביצירה יתלבשו גם כז בעולם העשיה. והיינו סוף האוםנים שבחם לגלגל הגלגלים על מהלכם הירוע". בהמשך הדברים, נזכרים סדרי תפילה, שב`ת וחגים,

לפי התצלומים שבהישג ידינו, אפשר לקבוע בוודך אות, שסימני שנייםדעשר המזלות צויירו במרכזן

גלגל המזלות במרכזן של תקרות עץ מצויירות בבתייכנסת בפולין

(קטעים מעבודת מ"א, אונ' ת'"א)

אידה הוברמו

לעומת גישה זאת, מוזכרים הכוכבים והמזלות כעדות לנפלאות הבריאה ולמעשיו וכוחו של האל. בספר איוב (ל"ח, ז'), מריעים הכוכבים לאלוהים ומהללים את בריאת הארץ ואת פלאי היקום. תיאור זה בא להדגיש את שליטתו ואת צדקתו של אלוהי ישראל, והוא מופיע כמבוא להוכחת צדקתו של איוב לעומת רעיו. בדוגמאות אלו מופיעים זה בצד זה, מוטיבים הקשורים במאקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס, אוּלם אין עדיין קשר ישיר בין הכוכבים, כמייצגים השגחה אלוהית, לבין התנהגותו המוסרית של האדם. גישה, שלפיה קשורים אהדדי מעשי האדם, גורלו ומזלו, ואשר תאפיין את התפתחותו של הנושא בימי-הביד ניים. (רעיונות המאקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס חדרו לתרבויות האירופיות בימי-הביניים, דרך מקורות ניאופלטוניים ונשתרשו בהן באמצעות תיאולוגים נוצריים.) 2 : ' שתי הגישות אל נושא כוכבי השמיים והמזלות, שאובחנו בכתבי התנ"ך, המשיכו להתקיים בדורות שלאחר"מכן. בימי-הביניים היה. נפוץ בקרב היהודים העיסוק באסטרולוגיה. מתרגמים יהודיים היו בין מתווכי התרבויות והעבירו כתבידיד ערביים בנוש" אים אסטרולוגיים לאירופה. - רבים מחכמי ישראל התנגדו לעיסוק בכוכבים. העקבי והנמרץ שביניהם היה הרמב"ם. לפיו, אסור היה על'היהודים אף תיאור גרמי השמיים, כמו -- שמש, ירח, כוכבים או מלאכים. אלא שדעתו של הרמב""ם היתה במיעוט ואילו חכמים, כגון סעדיה גאון ודונולו, פירשו את "ספר היצירה" והרחיבו בו את העניין האסטרולוגי. נפוץ היה אז גם הנוהג לנבא עתידות ולייחס את גורלו של עם ישראל למזלות השמים.

הן ביהדות והן בנצרות התפתחה גישה, אשר לפיה מעידים המזלות ותנועת הכוכבים על רצון האלוהים ככוח עליון. לפי גישה זו, ממלאים הכוכבים תפקיד של מתווך ומשגיח על ברואי האל, מטעמו. מחשבות על קיומם של יצורים "מלאכיים", המקשרים בין האל לבריאתו, אפשר למצוא גם במיסטיקה היהודית, והן באות לידי ביטוי במעשה "המרכבה" -- בהשפעת המקובלים של צפת, ובמדרשים המלד ווים את "פרק שירה". ב"משל הקדמוני", מאת בן סהולה, שנכתב במאה ה-13 וזכה לפופולאריות במאות הךls--17, אנו קוראים: *לוראה את השם הנכבד והנורא, היום הבינותי מאמרך הנוראה, דברי מחזה ונבואה, כי הגלגלים בחפץ השם מתנועעים, והכוכבים אינם מטיבים ואינם מרעים, ויש להם בתנועתם כוונה, ובתקופתם הנאמנה, והכוונה ההיא להדמות אל העצם הפשוט והנחמד אשר בסוד קדושים עמד... ועל כן ראוי לאדם להזהר במעשיו העצומים, ליראה את השם אלהים"... (פרק ע"ז). . בפיסקה מודגש הקשר שבין המיקרוקוסמוס למאקרו" קוסמוס. לכוכבים תפקיד מתווך, כשגורלו של האדם מותנה בכוחות עליונים ובהתנהגותו המוסרית עלי אדמות. גם בפרשנות ל"פרק שירה" שנכתב, כנראה, בסוף המאה ה-18, באה לידי ביטוי תפישת הקשר שבין המיקרוקוסמוס למאקרוקוסמוס -- "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, מכה בו ואומר לו גדל". ואף רעיון ההשגחה הפרטית, לה זוכה כל

1 ליגבי תקרות העץ שבבתי-הכנסת בפולין, | ז 5 במאות ה-17 וה-18, צויידו מוטיבים שיש ' להם אחיזה בסימבוליקה האוניברסאלית, | ואשר גובשו בהשפעת מוטיבים מהתנ"ך, המדרשים, רעיונות קבליים, פרקי שירה וספרי מש" ים -- כשהם מושפעים מפירושים עממיים ומרעיון קתלות ההדדית שבין דין וחסד אלוהיים לבין התנהנותו יראת"השמים של כל פרט בקרב העם.

וותם החזוּתית של המוטיבים הגיעה אל ציירי התקרות לאחר התפתחותם באמנות האירופית של מי"הביניים, ולאחר שזכו לתפוצה רבה באמצעות אמנות ניידת שימושית וספרים מאויירים. בשמשם וגמה לציורי קיר ותקרה בבתי-הכנסת, קבלו מוטיד ים אלה אופי מונומנטאלי. -

לגלי המזלות כמוטיב מרכזי בעיטור בתי"כנסת יהודיים הופיעו בשתי תקופות : במאות ה"4--6 -- נמוכז לרצפות פסיפס בארץ-ישראל, ובמאות הידו--18 -- כמרכז לעיטור תקרות עץ במזרת-

אירופה, ל רצפות בתידכנסת עתיקים נמצא גלגל המזלות נחמת"טבריה, בבית-אלפא, בנערן ובחוסיפה. בכל המקומות הנזכרים היתה תוכנית הגלגלים דומה ומנוססת על מרובע החוסם מעגל, שבו שנייםדעשר המזלות. בכל אחת מפינות המרובע תואר ייצוג של עונת השנה. במרכז המעגל תוארה הפיגוראציה של השמש. הסכימה הכללית היתה שונה מהמקובל נתרבויות הפאגאניות של אותה התקופה. לעומת זאת, מוצאים אנו סכימות דומות באמנות הנוצרית של ימי הביניים. . עליגבי תקרות העץ, תפס מוטיב המזלות מקום מרכזי מבחינה איקונוגראפית ומבחינת הקומפוזיציה הציורית. (בתקופות האחרות, כלומר בין המאה השישית למאה השבע-עשרה, נמצאו סימני המזלות באמנות היהודית כתיאורים זעירים -- לעתים כגלגל שלם ולעתים כמזלות בודדים,) : גלגל המזלות הוא מעגל שמיימי, שבאמצעותו תיארו התוכנים הקדמונים את תנועתה המדומה של השמש סביב כדורדהארץ. מעגל זה חוּלק לשניים"עשר חלקים, בהתאם לשניים-עשר חודשי השנה. כל מזל נמצא מאחורי השמש בחודש מסויים, ולפיכך גקבע מול לכל חודש, : 7 . תחילת התפתחותו של מוטיב המזלות -- אצל הכשדים הקדמונים. סימני גלגל המזלות, שהם ביסודם קונסטרוקציה מתימטית, הפכו בתרבויות הפאגאניות לנושא של הערצה אלוהית ונחשבו כמשפיעים על חיי"האדם, אַ .. נסוף התקופה הפאגאנית, הגיע הזיהוי של האלים עם גופים אסטראליים לשיאו. בשלב זה היתה התך אמה מלאה בין אסטרונומיה למיתולוגיה, : מושג הזודיאק וסמליו החזותיים, המסומלים בחלקם הגדול על-ידי בעלי-חיים, התפשט מהמזרח אל המערב בראשיתה של הנצרות. הנוצרים הראשונים עדיין האמינו בכוחם של הכוכבים, אך הציבו להם סייגים, שלפיהם אין האחרונים יכולים לפעול בניגוד לרצון האל. כבר פילון לפניהם שלל את רעיון הערך צת ברואי"האל, במקום את הבורא עצמו -- על אף היווצרותם של כוחות נערצים אבסטראקטיים, כגון: שמיים, זמן, עונות השנה. ; : גם ברפואה של ימי-הביניים ייחסו לאנאטומיה ולד פיסיולוגיה את שליטתם של כוכבי השמיים. נפוצה הדעה, שלכל סימן בגלגל המזלות יש נגיעה לחלק מגוף האדם. בהמשך לימי-הביניים, במאות הl5 וח"l6, היה עדיין מעמדה של האסטרולוגיה איתן, ונוצר קונפליקט בין התפתחותו של ההומאניזם, הדוגל ברצון החופשי של האדם, לבין התפישה נדבר תלותו של האדם בגורל ובסימני הטבע,

נמחשבה היהודית היחס למוטיב המזלות והכוכבים הוא אמביוואלנטי. כבר בתנ"ך אפשר להבדיל בין שני סוגים של תזכורת לנושא זה. בסוג אחד של תזכורת, בא לידי ביטוי היחס השלילי -- הרואה נכוכבים ובמזלות נושא אלילי. המזלות והכוכבים נזכרים בספר מלכים ב' (כ"ג, ה), בקשר למלך יאשיהו, אשר הוציא את עובדי האלילים מן ההיכל: "ואת המקטרים לבעל לשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמיים"; בספר עמוס (ה'. כ"ו) מוכיח הנביא את ישראל על עבודתם את צבא השמים, ועל שראו נכוכב את אלוהיהם. :

דור הורבכיץ בפילל

סוכנות נסיעות ותיירות

מברכה את ידידיה ולקוחותיה בשנת רווחה ושלום.

ת"א, רחוב אלנבי 113 (בפסג')

טלן ז 621351ן 614025ן התיד* 672

טלקס: 03-2113

מברקים: הורבלטרה

נוסד 1933

סידורים מיוחדים לקיבוצים

לחברי תנועת המושבים

ולהתיישבות העובדת

,וֹ 2 9 \י 09 ת : | 5 -. י האה . [ ח- ש

ספר עקד 1979 (שנתון לשירה)

ארז ביטון: "ספר הנענע" (שירים חדשים) "שירי לים מלר" (מגרמנית : מ. וינקלר)

לר3

הלל ברזל: "השיר החדש -- משגב להיתול" [יופיע בקרוב]

גילה רמרזהראוך : "י.ח. ברנר והספרות המודרנית" (יופיע בקרוב)

ספרי "מרתף 29, ליד עקד":

בדי וםעה": "טבוע בתןכל"

נעם עמנואל: "אות ההגמוניה -- ספר שני"

"תר סז ק"

חברה לחימיקלים חקלאיים ותעשייתיים

בעװמ

שמן ריסום להדרים -- להדברת הכנימה האדומה, השחורה וכנימות מגן אחרות.

שמן חורפי לעצי פרי נשירים -- להדברת מזיקים חורפיים ולהתעוררות מלאה ואחידה. : \

שלום, שוויוז ורווחה

פתיון נגר זבום הפירות =- תרמון 127.

קוטלי חרקים =- פרתיון, מלתיון, מתונים, מוקספן, הפטכלור ועוד.

מאח לים:

קוטלי עשבים -- כלליים, מחוזקים וסלקטיביים.

אינפקטיסידים ביתיים -- בעלי פעולה ממושכת ומידית באותה עת

מרפאת הילדים ל"יש ראובן בריינין

אירוסולים

טל.י 9237856

משרד ראשי: קרית-דאריה, פתחת-"תקוה

ההוהלה והלורהחים

טל. 5721534

משרד חיפה : דרך העצמאות 59

- ת.די 183, תלדאביב

5 חאד .א . וו אוסס 03-2470 : אפוסד

ערב ראש השנה תש"ם

עתון װ:\

אעסוק בסובייטולוגיה. שמה הם לא יודעים שום דבר. האנגלית שגורה בפי, אוכל ליצור שיטה סוף סוף אבל שם בישראל הלכי רוח נציונליסטיים, אז אפשר אולי לנסוע לאמריקה, או לגרמניה, צריך להקפיד להשליך בדלי סיגריות אל תוך מאפרה. אולי באמת להתחתן אתה ולנסוע זה הפיתרון. אשה יהודיה זה לא בדיוק תענוג גדול, אבל לעומת זאת, אמצעי-תעבורה בדוק. שיעבירו לשם את המיקרופונים שלהם, חראיים, רוצחים... -- עוד נדבר על כך אניה, זה לא בוער -- זה רק בשביל המקרה הגרוע ביותר, את מבינה. :

ליבכבי זך דרבנוה

ְּעְעָה שלש מִתְחִיל לְרְדֶת גְשָם על גְשָר וְטֶרְלו || מִתְחִיל לְרְדֶת גָשָם

מִתַּחֶת לגְשָר זקָן מִתְחַלק בְּכְרִיכְיו עַם הַלְחְפִים כּמוהוּ הם ארְכִי אף הוא הולך הַצַוְחוּת שְלָהֶם הוּלְכוּת וּשָקטוּת הֶם מִתְיִשָבִים על המעקות בִּינִיהֶם רַוָחִים שוִים וּמְדוּדִים של בול-עץ רֶטב וְצְגל הבָט , אִין הם דוּמים לשְחֶפִים הַבְַּטִיִים הַיּמְתִיכוּניִים | | שָעָפִים לְלווּת הַסְפִינוּת ללוות הספינות אַתָּה בָּאתְ לא ידוע לָאָן בְִּין מטֶרְיָה וּבְאִין. שכְמְיה נער נער רְזֶה מִתְחִיל לרוּץ | עַל גֶשָר וְטֶרְלו , מִתְחִיל לְרוץ

מִתָּחַת לגשר - הַשְחְפִים מִתְישָרִים כְּמוּ חַיִלים בשוּרֶה אֶל עוּבר נָדִיר וּבְעֶת וּבְעוּנֶה אַחַת ִפָנִים רְאשִי הַפִּנְגְִין וּבדְרִיכוּת מְלַכְסְנֶם עינים שחוּרוּת וְצַרוּת וְשֶהַף אֶחֶד נקְלֶע כּמוּ נגוּד לְכֶל זֶה | כּמוּ עַנָפִים על שָמיִם אִפרִים בִּין חּטי הַחַשְמַל עַם כָּל מכת רוח הא פורש כַנָפִיר לשמר על שווי הַמִסְקֶל מִתְחִיל לְהַחֶשִיך | עַל גֶשֶר וְטְרְלו מִתְחִיל לְהחשִיך

מְתַּחֶת לַגֶשָר נדְלְקֶת שרְקֶרֶת פ;;!סים : גָשֶם מטֶרות-דְמוּת בַנְהֶר וְאַכְזְבֶה בַּדְשָא ָשֶם אַסְפלְט מִחַפָש הוּא אוסף אֶת כַּנפִיו ו נוּצָה מִזְדְקְרֶת בְּרוּח כּמוּ שמְלָה של אֶשָה

נדְלְקֶת

שרשָרֶת

מרוסית : 3.ב.+

יבגני דובנוב משורר. רוסי צעיר,עולה'מברה”מ. הלומד עתה בלונדון (אוקספורד). ,

קחואת עצמכם

מבאן

יורי מילוסלאבסקי

מרוסית: אביבה שביט

הו; איך ואניוחה רזין היכה את וולה צ'גוביטש -- סתם כך, מתוך ניבזות, מתוך בוגדנות לשמה, אין לתאר זאת במלים. ואניצ'קה הגנה עליו, אספה את וולה מן הרצפה חלקים-חלקים, הרכיבה אותם. כמו פייה מן האגדות נסכה עליו מים חיים -- והוא קם לתחיה. ולבסוף : עוד בהיותו מוטל על הרצפה, נאחז בידיו הקלושות בצווארה של אניצ'קה: "אני אוהב אותך יותר מאשר את עצמי, עשי לי משהו, איני יכול כך יותר" ואניצ'קה ענתה לו: "וולה, הרבץ בי, הכה אותי חזק, עשה לי כואב, נשך אותי עד זוב דם.. ."

זימרנו את העניין ? זימרנו. חוץ מן האמת -- הכל שטויות, :

-- סלבה, אלוהים אדירים, חלמתי חלום בלהות נורא. בגדתי בך בחלום.

=-- בסדה, ספרי לי. בעצם. רגפע, לא צריך, רשמי כאן מה שזכור לך, אני אסביר לך אחר כך.

-- סלבה, אני לא זוכרת... הייתי ילדה, טיילתי בגך ..

-- אהה, הכל מובן, גן, עצים -- סמלים זיכריים.

-- שמע, אולי גם אנו נגיש בקשת יציאה ?

-- מה, מה פתאום ?

-- להגיש בקשת יציאה.

=- אגיה, בתדר לא צריך לשוחח על כך:

-- מה אמרתי? להגיש בשקט בקשה ולצאת. הרי כאן אי אפשר לחיות -- אני פוחדת לצאת לרחוב, לראות את הפרצופים הללו...

-- ואף על פי כן, כפי שידוע לך, אני, איני יהודי.

-- שטויות ! אני יהודיה, ואפילו יכול להיות שיש לי שם קרובים. | `

-- הרי רק בבוקר אמרת שהציונים הם גועל נפש.

-- מה זה שייך לציונים ? אנחנו ניסע ונחיה כמו לגודאדם. אני אעבוד ואלמד ואתה תכתוב. \

-- אם ניסע מכאן, אני שוב לא אכתוב דבר לעוך לם. 2 |

-- אז תהיה מורה לאנגלית. , מלה אחת לא אכתוב, הכל אספר בעל פה, הכל, מה שאני יודע אומר בעל פה -- כן, לכתוב -- זין בתחת. ההתרחשויות -- שיתרחשו בלעדי, אולי

ע יה עליהם, פשוט, להרוג אותי .או -- (**** להשאיר אותי במנוחה: איזו עבודה צנועה וֹעם משכורת לא גבוהה ותוספת זעירה ? ? מהצד, המאפשרת רכישת דיור מתקבל

ל הדעת ומכונית. א, אינני מגזים בהערכה העצמית שלי, הם הגזימו ק באפשרויות שלי וגם ביכולתם הם. זה קורה לנו גלל התלהבות יתר. אם לא כך, הכל היה נגמר זמן: אם לא שם, אז כאן. ואני הייתי מייד סותם! אמינו לי, לעולם לא הייתי פותח פה ארור, מלוכלך, יכלני. בדרך כלל אני לא כותב דבר ולא הייתי

תב אילו...

ילו ואלמלא היו צומחות פטריות בפה".

ר רבדטוראי פרידמן, היה נוהג לספר שפטריות ווקא צומחות בפה -- הוא בעצמו ראה. בחפירה וכב מת, בפה שלו אדמה. ובתוך האדמה הזאת, פטריות. פרידמן סבר שהיו אלה -- שמפיגך נים,

ה, תנאי התגשמותה של תקוות מחבר המיכתם. יח -- אולי, אין זה מיכתם, אלא פתגם. ם הרגיזו אותי, לרוע מזלם ולרוע מזלי. אגב, אם צר הרושם שאיני שפוי בדעתי, ושאני סובל ממגך מניה ומתסביך הרדיפה של שיגעון הגדולה שלי, י שהרושם מוטעה. פעמים מספר פניתי לפסיכיאד ים שונים, והם לא גילו בי עניין. מצאוני בריא מרי. אפילו סימנים נאורוטיים לא מצאו, למרות אם לקחת בחשבון את קשיי הקליטה ואת בעיותי משפחתיות, סמנים אלו הם כורח המציאות. ל כן חוזר אני ואומר : הם הרגיזו אותי, לא הרגיעוה בזמן -- אז אני אפלוט את המידע שהיצטבר בי משך העשור האחרון. אשתדל להעניק לו עניין כלל. אשתדל להגישו ובעת ובעונה אחת אתן דרור כשרונותיו היצירתיים. אני מכיר את עוצמת המלים, ג ודל שמלים יטלות לועול.... \ .

: כך התחיל הליכלוך: אניצ'קה חגגה את שמחת ההדרדרוּת שלה. היתה משתכרת מכוסית ייןדשולחן -- עצבים. החגיגה היתה גם של החברים שלה! לאניצ'קה, ידוע, לא היה מראה של זונה, והודות לכך כל סט" תיה הרגעיות נחשבו בעיני הנערים לנצחון. לאחר ורָמה התחיל לחיות אתה הפרוזאיקון וולה ציגוד יטש; זה, שהיתה לו בליטה עגולה על רקתו. הוא ירבה לנבל פיו ולימד גם את אניצ'קה : ביטוייה גסים"עסיסיים גירו אותו. היא התבגרה מאד, נהגה נוא לשתות יין בשמלה אדומה ובגרביים שחורים. ה הלם אותה מאד, היתה בה גם טרגיות וגם חוסר וה.

נון? מה ערך לעלבון בשעה שמתחככים בספך ת? `

חגיגת יום הולדת של אברהם אושרוביטש, אחז וּלה ציגוביטש את אניצ'קה בשדיה, דבר שהיה וגע בה תמיד, דחף אותה אל הקיר, הרימה, הושיבה חזרה ודחף פרצופה לסלט ירקות מטובל בשמן. ניצ'קה פרצה בבכי, אז אחז וולה בשערותיה וזרק תה מעבר לדלת. ‏ .. . . אורחים גערו בו. וולה יצא אל אניצ'קה לחדר מדרגות, שם היא התפתלה ובכתה, הוא דחף אותה וחוב. עצר מונית ושלח אותה למקום בלתי ידוע. עה ארוכה המשיכו לשתות, אספו כסף למשקה ךיסף, שלחו את אברהם אושרוביטש למסעדת שדהותעופה, הפתוחה כל היממה: "לך, יה חרא, זה יום ולדת שלך, יהחרה -- ... האורחים, יה חרא, וצים לשתות!!!" -

וגיציקה חזרה: שמלתה האדומה השחירה וגרביה שחורים האדימו, ברכיה המוכות היו בדם. - אתם שותים כאן בשקט, בקוס של האמא שלכם אותי אנסו כבר שלוש פעמים.,. =כל כך מהר? -= שאל דוברולובוב.

- אתה סתום עצמך, אימפוטנט אחד. ו של מי כאן העלבון?

"קחו את עצמכם מכאן", רומאן בכתובים של סופר צעיר עולה מברה"מ היושב בירושלים וכותב רוסית. הפרק הראשון של הרומאז הופיע ב-"22" מס' 2, דוירחון לספרות ולמדיניות המופיע בארץ. עם הופעת הפרק התעורר ויכוח נוקב סביבו בעתונות הספרותית ברוסית ובעברית בשל הנימה החריפה בה כתוב הטקסט. אנו מפרסמים קטעים בודדים מתוך הפרק הראשון,

ב"סוברו" הצנועה. עתה באו החברה אל סבי ואנג'לה בלבד, ואילו אלי משיח, החלטתו נחושז להרוויח גלגלים חדשים על חשבונה של אניצ'קן להרוויח -- פשוטו כמשמעו: לאניצק'ה היה רשין נהיגה, דבר שאיפשר לה לקנות מכונית ללא מסין לכן "פזל" אלי משיח, לעבר "מרצדס". אני מו את אניצ'קה, היא לא היתה תופסת מה מתרחש כון אך התגשמה בקשתי, זו שרשמתי על פתק וטמנוי בין אבני הכותל -- על דירת הסוכנות המשותפו פשטה המשטרה, גילתה את "אצבע" החשיש, וני הנוכחים קיבלו שלוש שנים על תנאי, כולם, ח מאלי משיח. אותו רק הזהירו לבל יוסיף לבוא לך" ר :

הוא הבין -- והפסיק להופיע

* שרותי הביטחון בבריה"מ. ** ייסנין -- משורר רוסי נודע (1925--1895)

=- בסדר גמור מה ?

-- בסדר גמור המפקד,

כך נהגנו להתבדח ולהתפלפל בנוסח של דו-שיח טיפוסי בין הטירון לבין רב-טוראי.

אניצ'קה נקלעה לרחוב נרציסוב (פינת רחוב המלך ג'ורג), לאחר שברחה מדירת הסוכנות. שלושה חדרים ושלוש דיירות : סבינה מברזיל, אנג'לה מארך ה"ב ואניצ'קה. בדירה נהגו לבקר "חברה" מבית הקפה "טעמון" -- חברי התנועה "הפנתרים השחורים", עתונאים מן השבועון "העולם הזה", וסטודנ" טים מ"בצלאל". בעיני אניצ'קה כולם היו אותו הדך בר: אותם הפנים ואותו כל השאר, כפי -- שבעיני ובעיניכם --פני הסינים כולם. היא לעולם לא למדה להבחין מי מהם הגיע היום ומי נשאר מן הלילה הקודם: רובץ לו ישבן חום על שמיכתה של אניצ'קה -- מתנת פרידה. לאחרונה היה מופיע אצל אניצ'קה אלי משיח -- צר המותניים, במכנסי ג'ינס, בחולצת "צ'ארלי", עם עלה חשיש במיכל מכסף. הוא הגיע ולם מלשינים: פימקה ואהרון, חתיכת כ חרא, "חכם גדול", וחנקין שהקג"ב* מינהו להיות יהודי, טרלצקי, וגם אלו המגיעים מקייב, ממינסק וכל הפרובוקאטורים -- המארגנים את ההפגנות. ואילו הדמוקרטים, הם כולם, ממש עובדי הק.ג.ב. והמתקשרים מעבר לגבולות. מי הם בעצם המצלצלים משם, למעשה אף אחד אינו מצלצל, הכל מאורגן כאן בלוביאנקה. וסוניצ'קה מרמולדובה הזאת, אננה -- חנה, שכבנית אחת מזדיינת בתפקיד ; כולם מלשינים, אחד מלשין על השני. : איך היא יכולה בכלל להסתובב עם הסירחון הזה ? לוחם"חופש מסריח של העם הרוסי המצחין: ירד פלאים והפסיק להתרחץ. עליהם להוסיף סעיף חדש להצהרת זכויות האדם, בהתאם לתנאי המקום: ילכל אזרח הזכות לא להתקלח ולא ללכת לבית מרחץ".

הוא היה רגיש לריחות בנידאדם: זיעת בית-השחי, זיעת רגליים, הפרשות נקביות וזכריות, ראש שלא חפפוהו במשך שבוע. כשעה אחרי אשתו לא היה מסוגל ליפסקי להיכנס לבית-השימוש. ריחות ילדים עוררו בו בחילה. למזלו, הדירה היתה מרווחת. הוא חרד מקירבתו של אדם, הבל פיו יכהו בריחו בשעת הדיבור. :

לפני כחמש שנים, שלח, האלוף ג'ימס בונד, למיכאיל ליפסקי את אנשיו: היה זה בזמן שליפסקי -- האב יצא סופית לגימלאות ופירסם את זכרונותיו בעתון ימולדת".

הם צצו בשבע-וחצי בבוקר -- בשעה כה מוקדמת התעורר ליפסקי בפעם האחרונה ביום בו הגיש את עבודת הגמר שלו. מאותה שעה יומו היה בלתיה סדיר. הם הטינופות האלה ידעו כפי הנראה מתוך חקירה מוקדמת, שבבקרים הוא רחוק מלתפקד כראוי. הם עצמם היו רעננים וחסונים, בעלי תגים אוניברסיטאיים: שהרי הם שוכבים לישון בעשר בערב ונרדמים בלי להיעזר בקריאת ספר. .

הם נכנסו למשרדו. במשרד זה בילה בדרך כלל את לילותיו, חוץ ממקרים בודדים, בהם יצא לספק את יצריו המיניים. אחד כזה,** יסינין, עכשווי, בעל שער ארוך אך לא יתר על המידה, במקטורן דמוי טוויד תוצרת פולין"העממית, -- רכן על ליפסקי, ועיניו עצומות למחצה, הוציא מכיס המקטורן אישור. וליפסקי בלי משקפיו לא ראה דבר. אך לפי הריח הכיר בהם אנשי הקג"ב משום שלא היה להם שום ריח. סטריליות חסרת מין. אף לא ריח בוקר של משחת השיניים, אף לא תערובת של ריח כיסא יציב וארוחת*בוקר חלבית -- נקי נקי מכל -- למבין דבר. הנבזות של הצגת האישור לאיש קצר הראייה (הם יודעים! -- ברגע שביקש את משקפיו נעלם האי" שור) -- גם בכך לא היה כדי להרגיז את ליפסקי, כיוון שלא נדף מהם שום ריח. בעל האישור קפא רכון מעל המיטה, ובדרך זו בלם את תנועותיו של ליפסקי והשני פסע לאורך מדפי הספרים כשראשו מוּטה אלכסונית על אחת מכתפיו.

ג גן משנה דן והרס"ר מנדלבוים שתו קפה % בחלב, שקועים בוויכוח על. הדרך הטובה . ביותר להיפטר מגוויות האוייב, במוצבים * שבמדבר. מנדלבוים היה בדעה שאת הגוויות יש להציף בבנזין ולשורפן. שיטה לא נעימה אך מועילה. כך נוהגים הסורים והמצרים בגוויות שלנו, אז לא צריך לעשות הצגות.

בחייו האזרחיים מרצה הרס"ר מנדלבוים באוניברך סיטה על ספרות יהדות מזרח אירופה, בין המאות ה*ls וה-18. סגן משנה דן היה איש צבא קבע, בחור צעיר -- "צוציק" כפי שכינהו מנדלבוים. "צוציק" טען כי את הגוויות יש לקבור עמוק ככל האפשר בחול. הוא צבר את נסיונו בשתי מלחמות, ואילו הפרופסור מנדלבוים השתתף כבר בשלוש מלחמות.

איש מן המתווכחים לא הגיב בהיכנסי לחדר. מנדלד בוים הביא הוכחות חותכות:

-- אתה, הרי אינך יכול לבדוק אם קברו את הגוויה עמוק או לא. החייל יכסה אותה בשכבת חול. דקה ואתה אפילו לא תבחין. ובלילה היא תצחין מתחת לאפך, אז תבין. - : `

ברגע זה שם לב מנדלבוים לנוכחותי. -- אהה, האדון הרוסי (אמר ברוסית במבטא פולני) -- אין העסקים? (בעברית) איך הסתדרת בארץ? =- בסדר גמור. : :

עתוו 77

כשהם רכונים מעל הרמקול שעל שולחנו של פושקין. וה'יפושקיניסט" חניך הבית, הצייר המקצועני הגרוע מיכאיל איבנוביץ' ישצ"ין, כמעט שכב על ספתו של פושקין באומרו משהו מרומם נפש כמו: "כל שנה, בימים אלה אני כאילו מת עם פושקין". פעמים רבות ניסינו להחליף את הטקס המאוס הזה במלים אנושיות, להזמין אנשים חיים, בעלי כישרון. לפעמים היינו מצליחים, ואז בשנה שלאחר מכן דרשה ההנהלה בתוקף שנהיה נאמנים לשיעמום המסורתי. זכור לי איך שבאחת האספות הללו, בתום "התפילה הפרבוסלבית" (אחד החידושים המהפכניים) נתנה האחה ראית על הבית-מוזיאון את רשות הדיבור לבמאי צעיר ממוסקבה. הוא הודיע בלי שום דברי הקדמה שהוא עומד לקרוא שיר של פושקין -- המוכר לכולם -- "לסיביר". לשם מה עלה בדעתו לקרוא את השיר הנדוש, שאין ילד אחד הלומד בבית ספר יסודי שאינו מכירו. אבל, הנה הוא החל לקרוא, ולפתע נזכרנו שפסק-הדין במשפט של סיניאבסקי ודניאל נקבע זה עתה. הוא קרא באיטיות מכוונת, כשהוא מפזר בחדר הקטן מלים מדיפות ריח של חופש. בדרך בלתי צפויה קיבל השיר מימד נוסף והחל לוחץ על האנשים הנותרים בחדר העך בודה של פושקין, הוא הצמיד אותם אל הקירות ולא נשאר כאן מקום אלא, לזיכרון והשתתפות בצער. הבמאי ממוסקבה קרא את השיר כאילו אמר תפילה. -- | בחורף שבעים ושלוש הוחלט במוזיאון שהפעם, ב-10 לפברואר יופיעו רק משוררים ולא בחדר העבודה של פושקין, אלא בחצר פנימית קטנה ליד פסלו של המשורר. בין המוזמגים היה גם ווזניסנסקי, אך ביום הזיכרון הוא לא הגיע ולאחר כשבועיים צלמו את הופעתו בנפרד בכדי לצרפה להסרטה המקורית וכל צוות עובדי המוך זיאון היו צריכים לעמוד סביב הפסל במקום הקהל האמיתי. היתה תקופת הפשרת השלגים. השלג הנמס התערבב בלכלוך ואפילו השמיים המטירו בוץ. הרגליים קפאו בתוך המגפיים הלחים. אנשי הקולנוע הציבו את מצלמותיהם כבר לפני כ-40 דקות, והתחננו לפנינו ה"קהל" שנחכה עוד מעט, היו אף מוכנים לשלוח מישהו להביא בקבוק משקה. עובדי' המוזיאון, כחמישים במספר, אשר בתחילה התך ייחסו ‏ בסקרנות להזדמנות להביט מקרוב במשוור המפורסם ובהתלהבות לאפשרות להשתחרר לשעה קלה מהשיגרה, החלו מאבדים את סבלנותם. קולונלים בדימוס שרצו להגדיל את הכנסתם על ידי ניהול משק ה"בית" כולם כאחד אנשי הק.ג.ב. לשעבר, שוחחו על חוסר משמעת אצל הדור הצעיר ועל האפשרות לתקן את המעוות בשיטות הידועות. סבתות -- שומרות האולמות דרכו במקום במגפי הלבד הרטובים. מדריכי תיירים צעירים ואנשי המחקר -- (מוזיאון פושקין אינו מקום עבודה פשוט,) כשישה מהם כתבו שירים בעצמם, והיו שכתבו שירים לא רעים -- לעגו למצב שנוצר. והנה הופיע בחצר המשורר. הוא נכנס מוקף להקת נערות ונערים חובבי ספרות. חלק מהם היו צעירים מאד, אך האחרים התקרבו לגיל העמידה. כולם ציפו למוצא פיו. היו שהתפעלו משתיקתו, מעיל הפרווה שלו היה פרום. הוא השליכו בתיאטרליות אל תוך זרועותיה של אחת המעריצות ונשאר בסודר ססגוני ובצעיף. "אנדריי שמור על גרונך" פלטה מחזיקת המעיל, ובכך העירה למען ידעו שהיא קרובה לעניין. הוא נתבקש לפתוח בכמה מלים, כאילו האירוע מתרחש באמת ב-10 בפברואר. אמר כמה מלים בלתי ברורות, שאי אפשר לזוכרן, משהו בלתי מקורי שלא נבדל מדבריהם של אחרים בהזדמנויות דומות. עלה בדעתי שהוא אשר תמיד אהב להדגיש את הכרותו עם בוריס פסטרנק, לא יכול שלא לדעת שה-10 בפברואר הוא גם יום הולדתו של פסטרנק.. ובשנת 1973 לא נזקק אדם לאומץ לב מיוחד כדי לקשור בין שני התאריכים.

הגבירות מהמוזיאון הביטו בו בסקרנות מעורבת ברגשי כבוד. שלא כמו לפני מספר שנים, כאשר אחרי הצגת ה"אנטיעולמות" *. הם צוותו כמו מטורפות שזוהי בריו" נות ולא שירה ושפעם לא היו עוברים לסדר היום על "אומנות" מסוג זה. הזמן עידן את טעמן, הן למדו שגם זה אפשרי, שזה מותר ואפילו יסודות המוסר לא יהרסו משירים כאלה. הצעירים שבינינו ציפו לקריאת השירים עם חיוכים ספקניים, : י

בשביל ההסרטה הוא קרא שני שירים. אחד מהם היה: "קינה על שתי פואמות שלא נולדו". הוא קרא, אך שום נס לא גרם לטקסט לעלות על עצמו. פניו, היו אותם פנים שהיכרתי פעם, אך הם אבדו מהדריכות ומהמתח. הזמן לא פסח עליהם. עיניו היו קרירות וריקות כמו אצל הילד שליבו הקפא, מאגדת אנדרסן. עמידתו היתה

* אחד הספרים הנודעים של ווזגיסנסקי.

כרמיט | לרערב זיכרון על אנדריי ווזניסנסקי

נטליה בורינשטיין

מרוסית : אביבה שביט

"אחרי מל, לפודי הפרידה מעל ארמונות פורנצה עפים טריים ומספידים... *

הקהל היה שקט ורציני. כמעט ולא מחאו כפיים, נמנעו

מלעשות דבר שיפריע להתרכז בשירה. לא התפרצו בבקשות לשיר זה או אחר, לא העבירו פתקים, לא זרקו פרחים בהיסטריה. הוא חש באווירה שבאולם, העריך אותה וקרא ברצינות והרבה. הוא עמד בפישוק קל, בתנוחה ספורטיבית, גמישה, בכל השיר, בלתי צפויה. בקריאתן, נגח בראשו, כאילו ניסה לתקוע שער בלתי נראה. : הוא סיים בקריאת השיר "מונולוג. של מרלין מונרו". איך התמשכה בפיו המלה הארה החוזרת "בל--תי--נס--בל*! נדמהיהיה שהוא מותח אותה על כל חיינו.

7רצחתי פואמה"?

כבר חלפו שנתיים מיום שנאסרה עלינו העלייה. התנסינו כבר בכל אסיפות ההשמצה. משום מה לא פיטרו אותי מעבודתי במוזיאון פושקין, אך מנעו ממני כניסה לאר" כיון ולספריה, הורידו את תוכנית הטלוויזיה שלי ואסרו עלי העבודה באירגון תערוכות. ישבתי ומילאתי כרטיסיד רישום למחסן ולספריה. חודשים רבים לוויתי במבטיד פרידה, מקומות שאהבתי, ושלא ידעתי איך אפשר לחיות בלעדיהם. נדמה שמחלת הנוסטלגיה האמיתית עברה עלי דווקא אז, עוד טרם עזבתי את לנינגרד ולו ליום אחד, מקווה אני שהתחסנתי לקראת העתיד. בין הפרי7 דות הרבות, מאורע לא חשוב ביותר אך זכור לי היטב היה עוד ערב קריאה של ווזניסנסקי.

"היה ינואר או פברואר איזה חורף מחורבן..." וכמו בכל חורף התכוננו, במוזיאון, לקיים ב-10 בפברואר ערב זיכרון לפושקין אשר כוּנה בעיר באופן לא רשמי "ערב"אשכבה". כל המי והמה של לנינגרד ראו לעצמם חובה לבוא לאותו ערב. השיגי לנו כרטיסים ליאשכבה" -- הציקו לי מכריי. אני בעצמי הייתי בערבים מסוג זה כעשר פעמים, אך רק לעתים רחוקות הם הצדיקו את ההתעניינות הרבה. דיברו באריכות ובשיעמום, איש האקדמיה אלקסייב, או הפרופסור איזמילוב או "גרוטאה"" מלומדת אחרת מביתו של פושקין, על תרומתו הבינלאו" מית של פושקין לאנושות המתקדמת. אח"כ דברו נציגים של כל הארגונים שרק אפשר לעלות על הדעת; החל מארגון הסופרים ועד לילדי כיתה א' מבית הספר הסמוך, משוררים גרועים כמו דודין או טורופיגין קראו משיריהם 1 וף שנות החמישים -- ושנות השישים ידועות \ כשנים של פריצת השירה: "תקופת ה'במה' בשירה, היא מצעדה הנועז והצוהל". זכורה לי הרצאתו של מישהו על 1 מרטינוב ועל י. חברותיי אימצו לעצמן את ג יבטושנקו, ובפעם שנה שר * אוקודג'בה את שיריו באולם הקטן ברחוב ינסקה: "על מה אתם מוקיעים את ואנקה מורוזוב, אין הוא אשם בדבר..." התלהבות הקהל היתה ק אך אני לא נסחפתי בהתלהבות. . יו תגליות משלי. ראשית בשירת המאה הזאת י את ההישג החשוב ביותר, ולראות בשירתם של סטבנסקי או של יבטושנקו המשכיות השירה הזאת, ; לי פשוט מצחיק. השירה ההיא חלפה, כבתה עמו ניצניה האחרונים ולא מקרבם של אלה כמו ושקו -- רוג'דסטבנסקי אפשר היה לצפות שיהיו אי מקומם. ידידתי אילצה אותי לקרוא את הקבצים שנים והדלים של ווזניסנסקי, "פרבולה" ו""מוזאיקה". תי - וכאילו כלום. פירוטכניקה, זיקוקי די-נור , ירושתו של מאיאקובסקי, שירה תעמולתית לירית. ה פיוטית במסגרת של ליברליזם רוסי מורשה.

נ קריאת שירתו של ווזניסנסקי לא הייתי הולכת לא שכנועה של הידידה ; "עוד תיווכחי לדעת".

-- תי -- נס -- בל ו"

צפיתי לרבות מערב קריאה זה. וטעיתי. הנמה יצא בחור שנראה צעיר משלושים שנות חייו. ו היה חזק, וקמור כמו תפוח עץ. סודר אפור, ס. בעינים דרוכות, מתוח, כאילו לא האמין עד לרגע ון, שכל כך הרבה אנשים יקשיבו לשיריו. דומה נתיו עלולות להתעוות בכל רגע בעווית עלבון של כאילו חשש שלא יבינו אותו.

קרא את 2 "בלדת הפרבולה", ואת "גויא" ועוד שירים מוכרים היטב. הוא פלט את חידודיו ואת קותיו. כל עוד הוא עמד כאן, אש אמירותיו נראתה ית, משהו. :

' ברוק שוכבת על גשר, עליה מגהץ המכונית, הצמיגים הסוליות מטבע מבריק האישון."

ויו הקרואים קרע קרט -- היה קצב שונה מזה שעל יו. בקוראו בצורה המיוחדת לו ; מחד גיסא הוא משך ות מסויימות, ומאידך גיסא -- קיצר אחרות, בדרך הצליח להכניס צזורות מפתיעות במקומות בלתי ים., פעם בין מלתדיחס למלה ופעם באמצע המלה ה, בין שתי הברותיה. בו במקום הוא אירגן את וב לשלמות עצבנית ופועמת ; "לילי ברוק שוכבת גשר, -- הנה היא, הצנזורה! -- עבר עליה מגהץ וה נאמר במלוא עוצמת קולו, והיד עולה מעלה, כך גפילה : על ידי המכוניות. ת-חדת -- צנזורה -- ליליות, תד"ח"ת -- שוב צנזורה -- צמיגים, כמו -- ש חזק ביותר על ה"כמו" -- מטבעעע -- ושוב לה -- מבריק האישון.". פשטני ודל, הוא ביטוי של הרגשה מגוחכת, כאילו ומו השיקרי והטרגי של מאיאקובסקי, מצפה היום ושו האמיתי וגם רמז על כך שהמחבר והקורא עצמו [ ברצינות למלא את המקום הזה. השיר העלוב ז קיבל פירוש טרגי; בקריאת המשורר גבר ה"בין שין" על הכתוב עצמו. בשיר "סתיו בסגוליד", שיר מד אז לא נתקלתי בו, הוא פרץ אל המלים הפשוטות [ יסוד להאמין שבעתיד ישתחרר מהפירוטכניקה ויגיע ריקה אמיתית.

ודה שבסתוו, בחורש, בדלף, שת בי ומשהו שאלת, נת ברצועה הכלב א היה סרבן, ולך ..

! קלא שירים על פירנצה ועל עצמו בפירנצה, שירים }יו עצובים, ואירוניים, שירים שהעמיקו את הרגשת }װה והרצינות, שדחו הצידה ציפיה לשערוריה ספרו" ז אפשרית. יתכן שאין הוא משורר גדול, אך הוא ו- כך נראה לי -- משורר שלנו, הוא הביע את שת הכמיהה והמבוכה. אותו, בדיוק כמו אותנו, רימו ורים, ונעוריו בדיוק כמו נעורינו עמדו להסתיים.

משוררים ידועים בני זמננו. אקז'בה הוא גם זמר. שני שירים מרכזיים של ווזניסנסקי.

מחברת עולה מבריה"מ, מבקרת ומסאית. בארץ ולדתה היתה עובדת בכירה במוזיאון פושקיז. חברת וערכת הדו-ירחון "22". אנו מקווים להוסיף ולפרסם (בודותיה גם בעתיד. ,

הבל, חסרי תועלת, אך הם לא היו גרועים מ רצונם לעורר שערוריה, לעבור על החוק, להנין עצמם, להעניק חיים לקריאתם לעומת דמותו -| פסל שעווה, :

בחדר, בו כשנתיים לפני כן, ניסינו ללא הצלחה, 0 לפחות לתריסר צופים, ערב שירה של יוסף וו אנדריי ווזניסנסקי קרא משיריו במשך שעתיים, מו רבה, הצלחה שקיבלה את ברכת ההנהלה.

"אני מבקש כשלון ואסון.

היו טובים אלי,"

הכישלון קיבל צורה של הצלחה ובשל כך הה | יותר. שירת שנות החמישים-שישים לא תעמד מ הנצחיות. היא נכשלה כבר בעשור הבא.

"אנחנו רבים. אנחנו אולי ארבעה" --

כתב ווזניסנסקי בשנת שישים ושתיים, על פי שו של פסטרנק. הם כולם דמיינו לעצמם "עמדות מ שננטשו על ידי הקודמים הגדולים שמתו. אך וע הללו לא קיימות, הן נעלמות ברגע בו הולך המ ב-10 בפברואר ומופיעות לאחר יובל שנים ב"₪ נ רואר חדש, כשנולד שוב משורר,

ווזניסנסקי ומשוררים השייכים לסביבתו מספקים תו פיוטית המשרתת את האוכלוסיה ומעניקים לה ט מתאים לרמתה :

"וכבשאנו יוצאים לאיצטדיונים בטומסק או בריגה ללוז'ניקי הצאצאים המבינים אותכם נמשכים אל המחר ררך השירים ו*"

זאת עבודה מועילה כמו עבודתו של טבח או מלצר, \ שאין לה שום קשר לשירה. שירה היא השלטון עצמו

לדנה לבני

טזיון דביק

ספר שיריה הראשון של משוררת בעלת ביטי

עז וחדשני

הוצאת עתון 77

סדרת ספרים ראשונים

הוצאת ספרים בע"מ

נחמני 49 ת"א טל' 612003

אדיר כהן

מסע בניקבת עץ-התות / רומן

מישקה בן-דוד

זקן -- סיפורים

עתוו

משורר שלי! הוא משורר שלהם, ליריקון שלהם, מכפר על חטאם! ביניהם קיימת אחדות הרוח והבנה הדדית כנה. .

"אתה אומר להם בפעלים! אתה את המוכים מאשפתות מרים! אתה מבשר להם את יבואוי !

הנה הם מקיפים את משוררם. פניו נשארים ללא חיות, בלי לראות פנים הוא חותם על ספריו, מקבל את הזמנתם לבוא בערב לקרוא משיריו בטרקלינו של פושקין ויוצא כשהלהקה אחריו, :

דמות השעווה של המשורר

גרות בטרקלינו של פושקין מאירים את חשכת היום בחודש פברואר. הקהל מתיישב בכסאות שהובאו לחדר זה ולשני חדרים צמודים. מעל לווזניסנסקי הצעיר תלוי דיוקנו של פושקין. יצירתו של קפרינסקי. אני ממשיכה לקוות שאולי לרגע תחזור, לעיניו הקפואות של המשורר, אותה דריכות, אך העיניים ריקות, ריקות. באותה מידה ריקים השירים החדשים שלו. אמנם, הניגון, הקצב, ההדך גשים, הקול והפתוס נותרו מן השירים הישנים, אך אישם בדרך אבדה הרעננות והכנות. נשאר רק משחק בלתי פוסק של השוואות ונאולוגיזמים :

"תמוסת הדיכאון של העולם מעורב בדכאננו המפוספס יריקה במראה -- טרק -- לא תגיע אל הנמען".

בקשוהו לקרוא את "מאיאקובסקי בפריס", אך הוא קרא שיר אחר גם כן על מאיאקובסקי -- "דודשיח עם אפיה. גרף". כעבור עשר שנים, לאחר שפגש ב"דכאונו המפוספס" -- בהעמדת פנים או בכנות? -- הוא חיקה את ההדגשות הפתטיות של מאיאקובסקי. :

"אתם הלכתם, המובנים בעשרה האחוזים. נשארו אסייב ופסטרנק. אך אנו לא נלך -- אף אם יש המקווים לכך! -- אנו נאבק בעד הנעורים..,י

מקרה נורא, כשטעות טרגית ופושעת מוצאת לעצמה יורשים נאמנים ! מה אפשר היום לצפות משירה, שמוטל עליה עדין חוב של משהו שלא טמון בתוכה. עמדה שלא מתיימרת להביע בשיר כנות, שלא לדבר על רעיון רציני. כך באים לעולם שירים שנולדים מתים, של משורר שכבה ובמקום יצירה חייה, הוא מציע לנו לאהוב, כמוהו, את יצירתו שלא נולדה.

"כמו תלמידה אחרי הפלה, בולי ריק ומלא שתיקה . אני אוהב בעצבות עורך-ראשי את יצורתי שלא נולדה".

מן השירים שנקראו באותו ערב אני זוכרת שירים על לווייתן של ? קירסנוב, שיר נורא בעל שם מגעיל "כלבוליפסיס" ושיר על נמלה שאבדה את דרכה ולא התקבלה חזרה לחיק משפחתה.

בעוד חודש על שבב עץ, כמו ברינג, היא תפליג אל משפחתה, אך יענו לה מן החוף הזה: "את נמלה מן החוף האחר."

פעמיים נגע ווזניסנסקי בנושא העזיבה. הקובץ האחרון "עלה האלון של הויולה" פותח בשיר "מהתחלה":

"לא האלף-בית הזה למדתם, לא אלה מצלתיים אותכם פיתו לא תאלצו אותם להיות אחרים -- חפשו חדשים !"

הוא הגיב ללא רוגז וזה כבר הרבה. והבנה אין לחפש אצלו, דברים הקרובים לו בהרבה, רחוקים ממנו! הוא הרבה לקרוא לפי בקשת הקהל מהשירים הישנים. גם את "מונולוג של מרלין מונרו" וגם את "הסתיו בסיגוך ליד", הכל הצטמק על שפתיו המתות ונשר כמו עלה יבש,

משוררים צעירים מפלייתו היו חסרי סבלנות, רצו לקרוא משיריהם, הוא נתן להם את ההזדמנות. היו אלה דברי

: קירסנוב, משורר רוסי ממוצא יהודי.

ספורטיבית. כמו בימים ההם עדיין נגח בראשו בכדור בלתי נראה. השתמש בהדגשות קוליות מוכרות שהפכו כבר לסימן-הכר אופייני לקריאתו. הכל היה מת: "כמו מזוודת אקורדיאון, שנגנבה ממנה המוסיקה., ,'"

בחירת השירים לא היתה מקרית. בשירים אלה היה שמץ של מחאה, הם עסקו בגורל הרעיון"השירי שנחנק בטרם נולד :

"רצחתי פואמה, רצחתי אותה לפני לידתה !" אלה יכלו להיות שירים על הקונפורמיזם האישי שלו, אילו בהמשך לא היה מאשים גם את האחרים, כאילו חייבים הם להתחלק איתו באשמתו, ולו בשל פחדנותו שלו לא היה מארגן קבורה ציבורית אדירה בהשתתפות גדולי התרבות בעולם. | |

"הפתחזו הקברים, כמו טכינים מתקפלים של ענק, קומו -- סרוונטס, בוריסט פסטרנק, ברמנטה, אהבתם אותם, עכשיו גם הם אינם אלא שרידים. -- קומו. . ואתה חבר הסובייט העליון, : חבר גמזטוב, קומו. . . *

הנה כך, חבר הסובייט העליון, סרוונטס ופסטרנק והמחבר עצמו, \ -- את כולם להעמיד בשתי שורות ושיבכו:

*מתה האמנות, אין לה תקומה, וזה לא פחות חשוב, מנאום בתאריך חגיגי...".

ולזה הוא קורא שירה - הרי כאן הוא מציג מות הפוטנ" ציאל האמנותי. .

מימינה של מצבת-פושקין נראים פני המנהלת מתוחים מעומס המחשבה, שאינה רגילה בה. עפעף אחד שתמיד מורד, מעניק לפרופיל השמאלי הבעה של כאילו עיוורון, ואילו לפרופיל הימני -- הבעה דודמשמעית, אך התסך רוקת הגבוהה -- בסגנון שנות השישים -- מוסיפה לקלסתרה הדרת פנים רישמית. גדולה ברכילות ובהתך חשבנות. דיונים מקצועיים היתה פותחת במלים : "אני, כמובן, לא פושקיניסטית ולא מומחית..." היא לא מומחית, אך משבשת את רעיונותינו, מצנזרת תערוכות : ביטלה ערב המוקדש לזכרה של אחמטובה. לצידה עומדת לודמילה, יש בה כל כך הרבה בשר עד שלא מותר מקום לנפש. "לודוצ'קה -- היה אומר לה הבוס -- אנא, אל תאכלי דג מלוח מעל ההדפסים, אלה בכל זאת הדפך סים". איך שהיא צווחה באסיפה הדנה ברצוני הפלילי לעלות לישראל : "מזהמי שורות העובדים. קוסמופוליטים חסרי מולדת, בוגדים, יוצרי אווירה עויינת -- כל המלל הידוע משנת ארבעים ותשע. חלומה ומטרת חייה -- משרה של שומרת ראשית במוזיאון.

הן מקשיבות כרגע לשיריו של ווזניסנסקי ומפניהן לא נעלמת הבעת ההתרגשות.

"אתם, קומו בסיבור, בפריוס, בעיירות . נידחות,

כמה הרגנו בתוכנו מבלי שנוליד .. .".

ברגע זה עורכת המנהלת חשבון נפש של החיובי שהטך ביעו בה חיי החברה הקשים, והמשורר משכנע אותה שאכן היו דברים חיוביים,

"את נערת כנופיית הג'אז, את זוכרת סרטי הצמות של בית-הספר.. .".

לודמילה פטרובנה בוכה -- הסרטים באמת הין נהדרים

*איפה הנסיך, סבתא? והבתולים אפשר למסגר במסגרת .. .".

ולשמור בכספת . . .

"דקת-דומוה. דקה -- כמו נצה. נדמנו -- חכינו למזג אווור. היום לא תגיד, ומחר, לא תתקן בעצם. זכרון נצה.'

והנה הן התנחמו, היתה להן התעלות הנפש הודות להבנת המשורר לצערן, והן מתחלקות באשמתו ומוחלות לו כפי שהוא, רגע קודם לכן, מחל להן והפך אותן מרודפות לנרדפות. הוא הסביר וגילה את העיקר -- אשמתן היא לא בסתימת פה לאחרים, אלא בשתיקתן, והן מוכנות להאמין שהיה להן אידפעם משהו להגיד. שהיה להן גורל טרגי ושבעקבותיו תבוא, לא שיכחה, מבזה אלא זיכרון נצחים. ואני לרגע חשבתי שהוא יכול להיות

מסייה הנרי אמורו נבחר בפעם הרביעית

מסיה הורי אמורו נבחר. לאקדמיה. דה" סייאנט-מוראל-א"פוליטיק = ב77 לוובהרר ובכך מילא את מקומו של המנוח ז'אק שאסטנה מן המחלקה להיסטוריה וגיאוגרפיה מסיה הנרי אמורו נבחר בהצבעה הרביעית וקיבל 71 קולות כנגד 13 הקולות שויתוו למר פייר 'ור וכנגד 6 קולות שניתנן לילר גיום"אנדרה דה ברטייה דה-סובלנלי גולד ב-1 לוולי 1920 בפריגה

הוי- נולד בפריגה ליד בורדו אני שותה שמפניה לכבודו . ' אולי אחה מפיר מר אמורוינכבד את יהידי דידייה. הגרילן ישם לבד.

איני מכיר, מסייה, אף איש בפריגה ואם חשבת כך אזי אתה שוגה כי עסקינן אנחנו במדע ובמוסר וידידים, ידיד יקר, זה עם מוזר

אול קורא ביימובל ליטשרב" מתוך חובה עצר מה. לא לשכוח את הצרפתית הבסיסית שלי. בציקר את המודענת הקטסנות. את 'בקיצור". את החולף במהירות ואינו חוזר. מר אמורו מפריגה: דידייה מולד בפריגה. הכרתי אותו במקרה ומסתבר שהנו בן-דודה של אווללן. ניהלנו שיחות אחדות. ארוכות ומקריות. גם הוא כותב שירים ושאר ירקות. אינני מתך געגע לשירים שהראה לי. אינני מתגעגע בכלל. אני מתבייש להתגעגע ומעשן. העשן אומר דבהים ויש מי שיודע לי.

(עכשיו משבדקתי עניינו של מר אמורו הנבחר מפריגה נוכחתי בטעותי, שהרי הדבר נכתב בלה-מונד ועניינו רחוק מן הספרות). סוף סוגריים. . -

7 האופניים של מר לייזי

מה עושה היגט הקטנה, עכשיו? מה עושה מארי-קלייר דיז'ה מדיז'ון י מה עושה כריסטין! מה עושה מארי-מדלן שהיתה מלקקת למו רים ‏ את הישבן נוסעת איתם ילייסלטה. אוניברסיטה"" בסיטרואנים הקטנים שלהם היה קר בחורף השלג כיסה את הקתדרלה את סאן-פול את סאך-גיום י את האופויים של מר ליי' הקונסירז. -.

עכשיו אני חי בארץ-ישראל ונזכר בכם ממרחקים ואינני שואל מדוע מדוע כועס הוא מר לייז' מדוע כועס הוא מר לייז' הקונסיירז' וסוגר בית-שימוש בבריח כבד צריך לחרבן אדוני אז תרד מדרגה מדרגה . 5. : מדרגה 3 :

נקוד. פסיק,

משה בןדשאול

בהלדאריב הרבה גדול מאוד כל-"כד

אני עייף.

3. פאם פאטאל וציור

האשה האנרכיסטית נסעה בקו 4 אל מלון א. עליתי לחדרי מתחיל לקווקו. כך אני יושב בחדרי ומקווקו. המסכה הסינית הכחוד לה (תיאטרון נו) מסתכלת בי. אני מסתכל במספלה הסינית . = ־

אם הייתי מוסיף איזשהו ירח למעלה בכלי שהו מקום זה היה בטח רומאנטי יותר. עשיתי ציור כתבתי באנגלית

1. -אםם =הופסוא

חלמתי דיאלוג. האשה האנרכיסטית על הבמה בצוותא הקטנה, בכובע לבן ומטורף, עם פומית בפה וסיגריה ושיעול, אבל הרבה לותר יפה, אולי אילנה, מדברת : אני פאם פאטאל אבל אני מתביישת למה את מתביישת

להיות כאן ולהגיד את הדברים האלה עם הכובע והפוּמית ) .

כי את מרגישה מרלן דיטריך? לא. '

אז מה! אנל. האה גן י לי. גן ובגן יש באר ואני שואבת ממי הבאר עומדים השבאב ומסתכלים ושואלים מאין באת יה-בינתי ולאן תלכי ומה אגיד להסם? תגידי שאת מפקיעין. בפקיעין את מכירה את מנעם חדאד שכותב סיפורים. זה לא מתאים זה לא מתאים.

כד ישבתי נחלמתן את הדיאלון של הפאם פאטאל הביישנית.

4 ברונר שולץ

פאם פאטאל יושבת בקפה ש. ומדברת תר7 בות בעברית פולנית. קוראה ביקורת ספרות מה אומרים הבחורים הצעירים גם היא כותבת שלר (גם היא כותבת שיר גם היא פואימה גם היא ּ על הידיים הראש הצואר הפרקים יהלומים זהב כסף ספיר איזמרגד לשם היא אבן טובה סעיד מטאטא בדלי סיגריה מתחת לרגליה מתכופף להרים נייר מריח פאקודראבאן . הו פאקו-ראבאן דגם הבושם מספר 1 הוא מריח .

פאם פאקו פאטאל מעשנת שירים " קוראה עתונים * .

ברוּנו שול* שלי ברונו שול* שלי היא מנופפת בברכיה ומוחקת אותי. י

5 בעיות בוערות וציור

אשה אנרכיסטית מסתכלת בפאם-פאקוך פאטאל ואומרת

גבי פאקו מסתכלת באשה אנרכיסטית ואומד רת

סעיד אינו אומר כשהוא מטאטא הוא מחכה -

עם בעיות בוערות בנחירלו

1. אשה אנרכיסטית

שה אנרכיסטית. המשקפיים מלאי אדים טעלו ממרק הגולאש שהיא טועמת באטיות קפה ש. צפור. או היתה יכולה להיות צפור. לל קולה הגבוה הנוסק המתרסק הנופל הנוחת ואינו מסתיים אינו מסתיים. י אשה אנרכיסטית באתי מג'נבה לכתוב הצגה נגד הפלשתינאים. מאז שה'יפה"אלדאויי אצ\ את המטוס סוויסאייר אני נגד הפלשתינאים כלומר נגד הערבים. |

וה לא אותו דבר בשבילי. ` גשבילי זה אותו דבר. במחזה שלי ישנה דבווה נולדה פלשתינאית אבל איננה יודעת ה מתרחש? ‏ . :

ןב'ך'ןיבו}\. חשבתי התנחלות אבל התנחלות זה מני. .- |

לכי איפוא לחיות בקיבו* הקונספציה תשתוה התאורה תשתנה העינים שלך ישתנו הערבים לא רק טרוריסטים. .

אשה אנרכיסטית גרה במלון א. שהוא המלון ול ביופר ‏ בצליאביב ונוסעת נמספר ; היא מקנחת את אצבעותיה בשמלה מבד ענה אמריקאי אפור עם מעין-דאבקת-זהב. ידה בשערותיה.

היפתות. - ר - שיניים בצבע קקאו.

תסעי לירושלים תדברי איתם לא יתקיפו אותך גב' אלין הם לא שונאים תיירות בכלל לא הם מוכרים שטיחים בצבע בז' קנקני נחושת. יש אדום. לא, הנחושת בצבע צהוב. בן צהוב לחנם. :

אני אשה אנרכיסטית לא מאמינה אין לי מולדת. דרכון הוא ענין שימושי.

למה אינך גומרת את המרק. שתי כפות זה מספיק ו . |

לוברת אלין אין מעורבות נפשית במרק אין לה מעורבות נאציונאלית יש לה דרכון. היא ממוללת באצבעות את השרשרת של החרוד זים ההודיים הסבוכים על חלקת צוארה. גרבי ניילון נוזלות עקבי נעליים נמוכים פנים של כותבת מחזות שאינם מוצגים

`אני אשה אנרכיסטית המקצוע פסיכולוגיה איפה הקיבו*צ שאתה מציע .

על הפיקוס המצוי בין העפאים בתוך הצמות בין האמירים קופ\* השרקרק

אטה בת 50 כא בת פפ-אולי 45. תלד לק בוא, לירושלים. לקיבוץ. יש ערימה של חבריה על הדשא בקי\

לא עכשיו גברת אלין. אני מברך אותך לשלום. יחי פלשתינה איי (לשעבר).

2. מוכר שטיחים

אני מוכר שטיחים. שטיחים. העור שלי מלא כבר אניצים של כבש. הראש שלי נופל על השטחים ל שתי כתפי - י אני מוכר שטיחים. שטיחים. נלילה בדרכים י צומחים נופי. . *

מתי הגעת לכאן. אפשר לראות תעודת זהות. מהו אתה הולך לראות בגן-חיות? תבוא מחר זה בלל-כסף. אשתך באוטובוסי? בת כמה אשתךי? מהו בת 314 הנעלים שלך קרועות ממה?! מהם חומרי החבלה שאתה מכיר ל מה עשה בדיוק 6שז'ה . הפנים שלך צבע דובדבן. מסריח ממך חשיש.

אני מוכר שטיחים. שטיחים. לבחורה הזאת שעוברת יש שדה עם שני אנטיחים: י 6" יאי העור שלי אינו מע - . ףשפתשהל‎ יש עור של כבש, עור של עז ף אני מוכר שטיחים. שטיחים. .

י.

שם, עד שיגיעו הרוסים. קודם אעבור אני עם אימי, והוא לאדחר-מכן יצטרף אלינו. אז עלנו לחדר-מגורינו באחת הקומות של בית-החולים.

המעבר ל"צד הארי" התרחש במציאות כן. אני ואימי עברנו לכתובת של שוטר פולני מכר. שקיובל עבור הסתרתנו -- והסתכנות בעונשמוות בגללה -- הון-תועפות בדולארים מדי חודש. (אלה היו כספי דוד זאמק, ורק אח"נ הגיעו הקצבות מכספי הג'וינט; תמיד חשוג לציין מי עזר למי, ומי הציל את מי; מידע כזה הה צרוך להישמר, ביקום צודק יותר, בגינזן קוסמי המתוחזק בקפדנות). אימי ואני עברנו את מישמרות . הנאצים, המשטרה הפולנות ומשטרת הגטו, בלועים בהמון פועלים ופועלות, שצעדו דרך השערים של הגטו לעבודת-כפייה יומית.. ביחוד אני הייתי צריך להיבלע בהמון שלא יבחינו בי. ביצד הארי! הועברנן לכתו" בת-הקישור ע"י שוטר פולני מכר, שהכול תואם איתו בקפדנות. זה היה כעשרה ימים לפני מוד הגטו, באפריל 1943, כמעט ברגע האחרון האפשרי, וכחודשיים לאחר השיחה עם אבי המתוארת לעיל. (אגב, כעשר פעמים ניצלתי כך, כבמעט ברגע האחרוז האפשרי, או וחודי ממאות רבות). אנו הועברנו לבסוף למשפחתו של השוטר נובינסקי, בסביבה כפרית אידילות, ליד ורשה. שם אכלתי כל הזמן מרקהחות של פירות וספגתי ריח של י"ש לא-חוקי שהופק מפרג במקום-סתר בבית הכפרי ההוא, שהיה מלא וגדוש פעילות לא-חוקית בחיק הטבע, לאבי היה תפקיד (יחד עם אחיו, הדוד מארק) באירגון היהודי הלוחם; אך הוסכם שיוכל לעבור ל"צד. הארי". בין 18 ל-75 באפריל. אולט בדיוק אז פרץ מרד גטו ורשה כאשר הכוחות הנאציים נכנסו אל הגטו, מתוך מגמת השמדה, ישבנו, אימי ואני, בבית האיכר הפולני, לד שולחן בעת ארוחה, כשנודע לנו על פרוץ המרד בגסו. היה ברגר לנו שאם בשעות הקרובוה בייתר לא נסבל הודעה כי ארי הצליה לעברה ליצד האריי עוד לפנר תהחילת הקרבות. חה הוא נתקע -- בסבירוּת של כמאט מאה אחוז - בלב התבערה. אם כן נותרנו לוד השולח! יושבים קפואים ושותקים שעות ארוכות בתום הארוחה, עד שירד הלילה, ואיש לא בא. אני זובר שרציתי מאוד לבכות, -ורק אנוה "כבת גברי", ואולי גם הרצון לשמור על המעטה הדק של נורמליות ושל אותה. "אידיליה בפרית' במקום מיסתורנו, הם שמנעו אותי מכך. מנל מקום, השיחה הממשית האחרונה שלי עם אני התקיימה באותה חצר הדוממת ומוארת באוו כוכבים, בין כתלי בית-החולים היהודי בוורשה.

. מרד הפולני פרץ (1.8.44). פלוגות ל"* "ארמיה קראיובה" (צבא-הפנים הלי %אומד-פאטריוטי) שיחררו את ורשה : מהגרמנים, הצרים עתה על העיר ומנסים לכבוש אותה בית-בית, רחוב-רחוב ורובעי רובע, בעוד הרוסים מגיעים רק עד נהר הוויסי לה, החוצה בין ורשה לפרברה המזרחי, פראגה. אני מצוי עם אימי, ועם עוד מכרים אחדים, בדירה באחד מפרברי ורשה המערביים, אחוי טילטולים ומעברים מסוכנים בין כמה דירותי מחבוא ב"צד הארי". דבר אחד אי-אפשו להכחיש אצל הפולנים : את האומץ שלהם. זה לא פשוט להתגבר על אוגדות האס.אס ועל הטנקים של הוורמאכט, עם מכונות יריה, אקדי

עתוו לד

הצבא האדום במאות קילומטרים, בהסתייעי בסרגל).

מכל מקום, אבי העיר לי שאיז לעשות מהיטלר כוח כמעט כל-יכול וכי אשמים אלה שהעלוהו לגדוּלה. הוא הזכיר את הקצונה, את ההון הגדול, את שגיאות תנועת-הפועלים, את תאוות

גרמניה לכיבושים ואת ציות הגרמנים למנהיג, ואת שגיאות כל העולם ביחס להוטלר. כבר התחיל להסות קר יותר במהלך אותה שיחה לילית ארורה, והיינו אולי צריכים לחזור לחדר שלנו באחת הקומות של בית-החולים, שבו ישנה עתה אימי. אבל הוספנו לעמוד בחצר הדוממת והשחורה, המוארת רק באור-כוכבים (אינני זוכר אור-ירח), ואפילו לא נשענו על אחד הההיטים הנטושים, והיינו כמנסים לברר ענלן: את הענין המרכזי. אבע שכל אלה שהכירו אותו ומכירים אותי אומרים כי אני דומה לו מאוד בפנים, וגם ירשתי ממנו משהו מצד אהבת-הלימוד, כישרונות ידועים ונטייה למעורבות ציבורית (הוא היה אולי הרופא המקובל ביותר על דלת-העם היהודית בוורשה ונודע גם כפעיל בקרב חוגי-השמאל, עם מצפוז לוהט, אם כי לא היה חבר מפלגה זו או אחרת), אבי אמר שייתכן כי בכוכבים האחרים אין גרמנים ואין יהודים, ואין ורשה, ואין גטו, ואפילו און שם הצבא האדום, וגם לא בני-אדם בכלל; אם כי אין להיות בטוח; וכל עניין הנאצים הוא אפיזודה גמורה מצד יקום הכוכבים, שהראדיוס שלו הוא מיליארדי שנות-אור. אבל הוספתי והערתי בחומרה, גם באלוהים . אין להאמין או אין לבטוח בקיומו אחרי שכולם נשלחו לטרבלינקה זה מוסכם. אמר ארא. (אגב, אבא, זה עבורי בפולנית תמיד "8+08ז"). בעצם היהודי הדתי היחיד במשפחתנו היה אחד מסביי, האבא של אמא, שלקחו אותו באחת ה"אקציות" מעליית-הגג שבה הסתתר בביתנו; הוא חדל להבין עוד במרוצת ה"אקציות" הראשונות את העולם המודרני המסובך, אן המטורף, והרע של שנות ה-40 המוקדמות.

ברגע זה, דהיינו בנקודה הזאת שהשיחה הגיעה אליה, אמר לי אבי, שהודות לפספו של דוד זאמק (ד"ר רפפורט, רופא-מנתח עשיר ונדיב, דודו של אבי) נוכל, אם נתכנן מעשינו היטב, לעזוב את הגטו ולעבור ל"צד הארי" ולהתחבא

: בי ואני עומדים בחצר בלילה. אני חואשב שהזמן היה אז: פברואר 1945, והמקום ברור: באמצע מה שנותר ' מגטו ורשה, ליד אחד מגושי-הבניינים של בית-החולים היהודי, שאבי, יעקב (קובה) מונבז, היה בו רופא פנימי ודוע. הלילה היה קר; אך נעים. הכוכבים נראו רחוקים מאוד, גבוהים מאוד, נשקפים למעלה במעין תיקרה של מלבן המותווה על-ידי גושי-הבניינים שסוגרים על החצר. אבי מטביר לי משהו (בפולנית, כמובן. לא דיברנו יידיש בבית). מסביב שורר שקט מוחלט. איז קול -- לא של גרמנים ולא של יהודים. לא גרמנית, לא פולנית ולא יידיש. אני הנני אז בן תשע לערך, והשיחה שלנו היא בעצם, במידה שזכור לי, רק על שנו נושאים: על הכוכבים ועל היציאה מהגטו. החצר היתה מעט ריקה ; אבל היו בה בכל-זאת שרידי רהיטים שנותרו כאן כמזכרת מאחד המעברים הרבים מדירה לדירה. ומה"צימצומים" של השטח, שאיפיינו את המגורים בגטו בתקופת ה"אקציות". כל מיני שולחנות, כיסאות וארונות עם דלתות פעורות ננטשו על-ודו משפחות כלשהן תוך פינוי דירותיהן] ומעבר אל חלק הגטו המוקטן, שנותר בינתיים כארץ-. חיים על-תנאי.

אבי מסביר לי מה שבעצם ידעתי כבר (בדומה לידע שהיה לי מגיל חמש או שש על דינוזאורים ונגלפום) : הכוכבים הם ענקיים בדרך- לל ורחוקים מאוד. ייתכן שרבים מהם מלווים גם בכוכבי-לכת כמו כדור-הארץ. אני מביע סברה שאולי גם על אחדים מכוכבי-הלכת הללו חיים נאצים ויהודים, ויש שם גם פולנים שיחסו אליהם הוא דומשמעי, והרוסים מצליחים לעצור את הגרמנים. שיחה זו מוזקיימת, במידה שזכור לי, בבר אחרי מפלת הנאצים בסטאלינגראד. אבא אומר שייתכן, כי כולנו אבודים; אבל הרוסים יחסלו, לדעתו, את היטלר לחלוטין. אם כן, אני שואל, אולי עשינו שגיאה שלא ברחנו לרוסיה מוורשה, בספטמבר 59', בשעוד היתה לנו מכונית עם נהג, סרגיי שמו, ונערך אז דיון משפחתי על כמות הבנזין שנזרקק לה, ועל השאלה בידי מי להפקיד את הדירה. אבל אבי מציין שהוא איננו מדבר רק על הסתופפות בצל הרוסים, אלא בכלל על כך שרק הרוסים הבינו עם מי יש להם עסק ומה זו מלחמה טןטאלית. הנאצים רצו מלחמה טוטאלית -- ומלחמה טוטאלית קיבלו. כמה שונים הרוסים מהצרפתים הרכרוכיים והדואגים-לנוחיותם ! גם אם תימשך המלחמה שנה או עשר שנים, ה"צ-ייר הטיפש כבר הפסיד אותה". (כאן השתמש אבי, בלי ספק, בפיזמון פולני נגד היטלר, שרווח גם בגטו ושבו כונה היטלר "ציר טופש". השורה הבולטת בפלזמון הנ"ל היתה: "1217מחת וסטlק סמ[סשי Iה2o2lעם" . גם אז נראה לי, כי קיימת אוזו דיספרופורציה בלתי-מוסברת בין ייחוס טיפשות של בעל-מלאכה ירגד להיטלר, מצד אחד, לבין הכוח הדמוני, שהוא גילם בהיסטוריה בכלל ובהכחדתנו (בהכחדת משפחתנו, בהכחדת יהודי ורשה, ובהכחדת היהודים מעיקרם) בפרט. אולי לא ניסחתי זאת בדיוק במילום אלו בשיחה הנ"ל עם אבי, שהיתה שיחתי הרצינית האחרונה איתו פנים-אלפנים, בלי אנשים נוספים ; אבל בוודאי אמרתי משהו כגון שהיטלר איננו רק "צייר טופש", אלא שהוא כוח קשה, נורא ורע, מעון דרקון שרק הצבא האדום יודע כיצד לטפל בו. (האנגלו-אמריקנים היו מתקדמים אז רק בקושי, כל פעם איזה 5 או 10 ק"מ, בסיציליה או בדרום-איטליה; וזה לא נראה לי רציני, אחרו שרוב יהודי ורשה, רוב משפחתנו ובמעט כל החברים שלי כבר נשלחו לארבלינקה. ייתכן שבראיה היסטורית מאוזנת יותר מתברר, כו תפקיד אמריקה בהבסת הנאצים נפל אך במעט מתפקיד רוסיה ומעמידתה העיקשת של אנגליה ב-1940. אבל לא היתה לי אז, ובעצם אין לי גם כיום, ראיה מאוזנת כזאת. לעומת-זאת היתה לי מפת-אירופה קטנה, שעל-פניה מדדתי בשנת 1943 ובמחצית הראשונה של 1944, תחילה בגטו, ולאחר-מכן ב"צד הארי", בין במחבוא ובין עם תעודת-זהות מזויפת, את התקדמות

שלושה זכרונות ילדוח

גבריאל מוקד

שימה אותי בכל-זאת טענה אחת של תעמולה נאצית שם. "פולנים !" הרעים העלון המזוהם של גבלס, "בממשלת-לובלין הפולנית, שזהעתה הוקמה ע"י'הקומוניסטים יש נשיא ביירוט, וראש-הממשלה אוסובקה-מוראבסקי, ושרההגנה, מארשאל ספיכאלסקי. האם שמעתם אי-פעם על קיומם של אישים אלה לפני שהסובייטים המליכום עליכם ?" באמת, הייתי ילד עם נטיות פוליטיות (סוף-כל-סוף הפוליטיקה פלשה לחיי בצורה קטלנית כל-כך) ועם מתחלביאה-פעיפין גְבוֶה, רלר כל האמה ‏ ה מעולם לא שמעתי על מנהיגים אלה של פוליז החדשה. נראה, איפוא, כי גם השטן או עוזרו הבאנאלי יכול להעיר פה ושם הערות צודקות.

3

הפש "הרוסים באים, הרוסים באים", וה % היה פזמוז-חוזר בפי כולם בזאקופנה, ו מקום-בוגפש הפולני הודגע בכול ." צ'כוסלובקיה, \ שנמלטנו אליו עם "תעודות אריות", מסביבות ורשה, דרך קראקא, עיר-הבירה העתיקה שהנאצים איוו אותה לעצמם כמטה המרכזי שלהם בפולין. אגב, את תעודות-הזהות שלנו, זיף במו-ידיו פועלדפוס יהודי-פולני, משה הפטל, שענה בשנות הכיבוש הנאצי לשם: "סטאניטלב קובלסקי", חברו של גומולקה מנוער. אשף זה של זיופים ועיסקות-קומבינאציה שונות תחת הכיבוש, היה יכול לספק לך אפילו חותמות של מפקדת אס. אס. בפולון הכבושה ולהצילך באלף דרכים באלו. בשנים האלה, כל חותמתי כזאת היתה שווה חיים וזהב. לנו הוא סיפק תעודות-זהות גרמניות ("קנקארטן"), המעידות קודם-כל כי אנו פולנים בני-פולנים, ולא רק זאת אלא שתעודותיו המופלאות של ויניארסקי (אשר הצול אותי פעם מבית "שרוף", ש-24 שעות לאחר שנטל אותי משם בערב קייצי אחד ירה הגסטאפו בכל תושביו), העידו כי אנו פולנים בני חבל-ורשה, ולא מעיר הבירה עצמה -- דבר שהקנה לנו אפשרות חוקית להתנועע על פני פולין הכבושה, בעוד שתושבים מוורשה עצמה היו מיועדים למחנה-מעצר מיוחד. החורף עבר עלונו במושב זה של קייטנים, מנהל נאצי בזעיר-אנפין והשבט ההררי של הגוראלים, שהנאצים ניסו להוכיח כי הוא שבט ארי שהיק החייב להתגיס לאס אס, ההררי נגד הרוסים. כאן גם הלכתי, במידה שהייתי מוכרח, אל הכנסייה ועברתי אימונים פנטאסטיים של גלישה במגלשות למיניהן. הכפור הגיע ל-25% מתחת ל-ס, וכדי לשתות מים היה צריך לרקע קרדו בדליים. תנוכי אוזני קפאו לגמרי, כי פעם חבשתי בטעות כובע בלי אוזניות. בהיותי ילד בז 4, לפני המלחמה, הייתי בזאקופנה עם הורי, וצולמתי ברכבת-הרים. אולם עכשיו הצד הטוב בזאקופנה היה טמון בעובדה, כי ההרריים התמימים, לא ידעו להבדיל בין פולני ארי מהצפוז, לבון יהודי-פולני מהצפון, דבר שפולנים רגילים מאומנים בו ככלבי-ציד. (באמת, לא כדאי להיות מיעוט בשום מקום).

והנה, בעיצומו של החורף הזה, פושטת שמועה כי הרוסים מתקרבים : גונבים, אונסים, מחרימים שעונים ומשתכרים,; אך משמידים בכל מקום את הגרמנים. והנה היום הוא : 29 בינואר 5. קרני-דמדומים של שמש אדומה מרצדות על שלג חורק. פנסי-הנפט מודלקים. עוד לפני שעתיים עזב רכב גרמני משוריין את העיירה; אפילו תמונות ה"פיהרר" הורדו מהקירות. הגרמנים, כרגיל, יעילים ומצוחצחים. טור ממוכז של כלי-הררר עוזב את דמקום. אזה צר איום וחזק יבוא במקומם? פתאום נשמעת, מעבר לעקולי הבתים, שירת "פרחו גם אגס וגם תפוח". מופיע המון-עגלות עם כמה זחלימיים שיושבים עליהם חיילים וחיילות רוסיים. קצין אחד, שתוי בעליל וענוד כמה שעונים, שר חליפות ומתייפח : "ואנו, אנו הבאנו לכם דמוקראטיה, חברים !" אין ספק שזה היום היפה בחיי. יושבי בור צלמוות ראו אור גדול. מכל מאה נשארנו חבישה, ובין הילדים עוד פחות 0) : | צרכינו יכולנו לעשות בפינות המרתפים הזנוחים, או לעלות למעלה לדירות הלא-הרוסות בקומות העליונות של הבית, תוך סיכון חיים, הן מחמת ההפגזה הכבדה והן מחמת כנופיות של אוקראינים, וכו', עוזרי האס-אס, המשוטטים בין החורבות, מחפשים שלל ומענים את הנופלים בידיהם עינויים משונים. (אכן, זו היתה "אירופה הפראית" של המחצית הראשונה של שנות-הארבעים. צריך היה חוסר-מזל כדי להיוולד דווקא להוכה. מהח טוב היה אילו ניתן להציל באיזו מכונת-זמן, או על-ידי שינוי מהלך-ההיסטוריה, את כל הקורבנות-דאז...). באחד הימים האהרונים של המרד אותרנו במרתף שלנו ע"י קבוצת האוקראונים מעוזרי האס.אס. הם הוציאו את כולנו לגינה עלובה ביז הבתים, ורק אמונתם העזה כי ברשות אחדים מאיתנו מצויים אוצרות-קורח חבויים מנעה את חיסולנו המיידי. בעת המשא-ומתן על הכופר שעלינו לתת להם תמורת חיינו והערובות שלא יירן בנו לאחר שישיגו את מבוקשם (ערובות שממילא לא היו שוות את המילים שבהן היו עשויות להינתז), גיליתי, אני חושב, את שיאהסטואיות של חיי : המשכתי לקרוא אותו רומאז של יוסף קונראד-קוז'ניובסקי : 'נוסטרומו', שקראתיו קודם לבואם של האוקראינים לאור התאורה הדלה. במרתף ישלנר". אינני יודע איך היה נגמר המחזה הזה (בוודאי היה נגמר בכי רע), אילמלא הגיעו פתאום לשטח מיספר משאיות עם חיילים גרמניים בראשות אוזה סרן. חיילי-הוורמאכט הללו הבריחו את האוקראינים, הטעינו אותנו על המשאיות והעבירו אותנו לכפר על גדת-הוויסלה המערבית מחוץ לוורשה. אינני יודע מדוע עשו זאת. אמנם עמד אז להיכנס לתוקפו הסכםכניעה בין הפולנים והגרמנים, שעל-פיו היה על הפולנים להניח את נשקם, והגרמנים במקום להמיתם התחייבו להעביר אותם למחנות-שבויים ומחנות-מעבר מחוץ לעיר. אבל, ראשיתכול, אינני זוכר אם כל מחזה-הבלהות הזה של הידיינות עם האוקראינים על-פי הקבר היה אחרי חתימת ההסכם. חוץ מזה, בין כך וביז כך, סיכויי הקפדה על הסכם כזה בכל פרט ופרט, והסיכוי שצבא גרמני ידאג לאזרחיים במיקרים החריגים, היו ממילא קרובים לאפס. אמנם ביחידה הגרמנית הנ"ל, שהצילה אותנו ושנסוגה דרך ארוכה מאוד ממרכז רוסיה, רווחו כבר הילכי-רוח אנטי-נאצים. מי שדיבר אז גרמנית, היה יכול לשמוע מהם חוות-דעת כגון "היטלר קאפוט". באותה התקופה האנגלוסאכטים כבר התקרבו לנהר הרייז. בראש היחידה עמד קולונל אריסטוקראטי מהצבא המקצועי הישן. היחידה הזאת חנתה בכפר, שאליו הובילה אותנו, כשבועיים, ובמשך אותו פרק-זמן היכרנו לאמעט את החיילים האלה, מה עוד שישבנו ביקתה לוד ביקתה תחת אש הפגזה רוסית כבדה מהגדה הנגדית של נהר-הוויסלה, שלגרמנים מצילונו היא היתה כהפגזת תופת ולנו -- למרות מידת הסכנה השווה -- קונצרט נפלא. פעם אחת אף באה לסביבה יחידת אס-אס, שנראתה כמו שהיתה בעצם : חבורה ממושמעת ופראית של רוצחים עייפים, ואת המתיחות הין הגדוד ה+רמני "שלגו" לבין האס אס. אפשר היה ממש לחתוך בסכינים : זה היה כבר בתקופה שלאחר מרד-הקצינים של 20.7.44 וכאשר היה ברור שגרוייה אבודה.

לסש בל זאת ברור שהצלת קלבוצת פולנים (שביניהם היו גם יהודים שהעמידו פני פולנים) בידי גדוד של ורמאכט הנאצי היא בכל-זאת חריג בל-ייאמן, שביב מזל מאיזו רולטה דימיוגי"ה של אל-המלהמה .

אגב, במשר כל-אותה התקופה, היו לי רק שני זוגות בגדים, שלבשתי אותם חליפות, לאחר שאימי כיבסה אותם; אכלנו בעיקר תפוחיאדמה, קראתי כל הזמן, וכמתוך קדחת, איזה ספר מוזר ומוכתם ע"י חריוני. זְבוָבים מהים, שנסב על תולדותיו של ראספוטין הנוכל בחצר הצאר, וכן עיינתי מדי פעם בבדלים חרוכים של עיתונים בפולנית, שהוציא-לאור משרדהתעמולה של יוסף גבלס, אשר על-פיהם הגנה גרמניה הנאצית על אירופה זוהרת, גיבורה ועמלה נגד מונגולים המופעלים בידי יהודים מושחתים, אכזריים וערמומיים. זכור לי שהרם ובקבוקי-מולוטוב. הפולנים אינם נרתעים קורבנות. אפשר להטב עליהם את הפיזמון עממי על מאצייק המונח כבר "על קרש" ארון-מתים) ; אך אילו רק ניגנו לו קצת היה ד קם למחול או לקרב בפעם נוספת. ("כי ואצייק נשמה כזאת : אם מנגנים לו הוא זע וד'). אולם עד-מהרה נקלענו, תוך מהלר נויו של המרד, למרתף גדול של בית-מידות, ם הרבה שכנים פולניים. גם אנחנו מעמידים, ובן, פני פולנים, כי אי-אפשר בינתיים לדעת ה יילד וום. מהמרתף אי-אפשר לצאת, אלא ולי בקושי לכמה חצרות סמוכות ותו-לא, כו ראשינו ניחתת בלי הרף הפגזה קטלנית בדה, הן של פצצות מטוסים והן של פגזי ותחים וכדורים תועים מכל המינים. אמנם מי ננח (גם כילד בן 5 או 4) בהפצצות גרמניות ורשה בספטמבר 1959, לא יושפע על-נקלה שום הפגזה, למעט הפגזה אטומית. אז הבתים דו בלי הרף (אלה שלא קרסו) כמעט 24 עות ביממה, וקיץ-ילדוּת נפלא חוסל אחתתמיד במלכודות-המיקלטים. כמי שעבר, כאו, "אסכולת"-הפצצות כזאת נראו לי, למל הפצצות המצרים מהאוויר על תל-אביב תש"ד, באמצעוּת מטוס או שניים, כבדיחה מימה. זכור לי שהמשכתי בזמן הפצצה אחת את לצעוד בשלווה לעבר הצגה יומית בקולעיזאוהיחך", במלמלי לעצמר "זה לא רצלנ, | לא רציני". גם ההפגזה הירדנית על מחנהרקין בראשית מלחמת ששת-הימים, שנקלעי לתוכה מייד עם גיוסי אז ושנהרג בה אדם ורחק קטן ממני, נראתה לי רק כרסיס-הרעשה וט ומזולזל מול זיכרונות ילדותי. מכל מקום, ופגזה שכלאה אותנו במרתפו של אותו ביתודות לא נפלה מקודמתה חמש שנים לפני-כן, ולי אף עלתה עליה. מה עוד שבהדרגה ניתק ובע שלנו מייתר חלקי ורשה המורדת, והכוות הפולניים נסוגו ממנו. נותרנו באיזו שממה שטח-הפקר, עם מעט מאוד מזון. החבורה נו (יהודים המעמידים פני פולנים והמכירים את זה) שמרה ברשותה אוצר אחרון : מיסחבילות צנימים, קופסאות סארדינים וצלוות ריבה (עד היום פוקד אותי רטט של זים[ כשאני רואה צלוחית קונפיטורה כזאת ו קופסת סארדינים), וכן דולארים ויהלומים, היה צריך. להסתיר את עצם קיומם, תפורים יטנות המעילים. גם מהמים נותרו בסוף רק ני מיכלים גדולים, כי הצינורות פוצצו. את

קודה. פסיק,

מדרגה עוד שמונים : זירות רבותי, לא לעשות בתחתוניסם.

|לייז סופקת כפיה..הו מו-דליה. ברקה יה מתפוצצים ורידים ורודים. | ויו אני שונאת יהודים! ; מה פתאום. רק משהו בתוך-תוכי מת-

. . ו;תש}?ל יותף. קה את המ9

הפרדס

נימוכר שטיחים. שטיחלם. צ' פרה או שני כבשים או בד פרחים טנגוף ביום (”נשי אחר צהריים זה כבר מאוחר בחיאת אבוהי זה יפה נחורות יושבות בבית קפה.

ות פאקו-פאטאל מנערת את הפירורים טשלת הסוף-סזון מצמר מוהיר קל. היא לפת: יתי רוצה להיות אשה אנרכיסטית. האצות פורטות את הפנינים שיורד הגשם ליקים תנורים בקפה ש.

תיתי קפה. ידידי שתה בירה. אני מרגיש לד עייף, כמי שקטף פרדס ולא בא וכו ‏ %₪

שאלחה: האם לא חששתם שיצירותיכם עשויות ו*הפ"װן לנייר ערך, לאמצעי השקעה 1 והאם כדאדאיסטים אן המוזיאונים לא פחדתם שיכניסו גם אתכם לאותם ) מותי |

תשובה : נלחמנו כדי להתקיים. לא פחדנו. אישית, ( לא חשבתי שאני יכול להפוך ל"ערך" כלשהו. ו להשתתף ביצירת שפה חדשה. עבדתי בחוסר אינן טיות מוחלטת מבחינה מטריאלית.

שאלה: ואיך הרגשת מאוחר יותר, כאשר ראית או עבודותיך במוזיאון ?

תשוכה : כלל לא ראיתי. נהניתי רק מעליית המחיון שאלה: האם תנועת ה"דאדאיזם" השפיעה בסופו דבר על השקפות העולם הקיימות + תשובה: ניסינו להשפיע על התרבות הכללית, ₪ מושגים ולמחוק את העבר שהווה נטל כבד. זו) המטרות שהגשמנו. המוזיאונים עצמם עושים היוםן מולה לרעיונות ה"דאדא". :

שאלה: ואתה רואה בזה עזרה או אינטגראציה -- נ₪ שילוב לתוך המסגרות הקיימות ? :

תשובה : זוהי עזרה. אםיכי במידה מסויימת יש גם הפרעה ‏ לרעיונות הראשוניים, אך איננו ו להתנגד לכף.

שאלה : התנגדת לסוריאליזם -- מדוע? תשובחה: צרפת לא היתה רגילה שזרים יעצבו לו רעיונותיה. טענו שם שרעיונות "דאדא" אינם בוו דיים, ובתגובה להם ותוך הגנה על בהירות הרוח ה פתית, יצרו את הסוריאליזם. ממקורות "דאדא" נו "דאדא". אני לא רציתי להשתתף. שאלה: מדוע? האם ראית בסוריאליזםם גוון ספוון תשובה: כן. אנחנו נלחמנו נגד הספרות, ובסוריא" היה רעיון נוסף לעניין האמנות הפלאסטית הטהורה, שאלה: האם אתה רואה הבדל בין שירה לציור: תשובה : השירה והציור אחד הם. אך שלא כסוריאליס תפסנו אנו את הציור כשירה אבסטראקטית. האמנו הצבע אינו זקוק למימד הספרותי כדי להביע את הו שאלה: ב-1922 חזרת לרומניה. מדועו

תשוכה : חזרתי לרומניה אחרי האכזבה שנחלתי נ רומניה הוותה שוב שדה חדש, קרקע בתולה ע מאידך הרגשתי שם בבית. חברי האמנים קראו לי ל הורי הזקנים קראו לי. לכן חזרתי. הפכתי את החוברת "קונטמפורנול" מכתב עת פו זעיר לחוברת מודרנית לתעמולה אמנותית. תרמתי ל דוש התרבות הרומנית, אך, לאחר 1926 עם הגגני האנטישמיות, לא יכולתי להציג עוד ברומניה.

שאלה : ב1941 יצאת בדרכך לפלשתינה--ארץ"ישו) האם אפשר לראות במעבר זה ניסיון למצוא לש מולדת חדשה + : תשדבה : אני לא הייתי ציוני. אולם גיסי פעל בת! הרוויזיוניסטית. התיידד עם ז'בוטינסקי. באו אלינו ל טים מגרמניה וכך התחלתי לשמוע על המתרחש ! התחלתי לעבוד אז כתועמלן ציוני דרך הציורים שניו -- עפ"י אינפורמציות. הרגשתי שיש לעשות מ למען עמי. בארצות הברית היו לי ידידים, שקראו לי ל אליהם, אך נסיעה זו לא נראתה לי הגיונית. חשנו "מצא לעצמך מולדת." ארץ ישראל משכה אותי כקרקע בתולה מבחינה אמנותית. עם בואי ארצה, נא להעלות את הרמה האמנותית הקיימת. נאבקתי יד סטצמקי וזריצקי למען האבסטראקט. ניסיתי ליזום ת! אמנותית מהפכנית שתקרא "אופקים חדשים" י את הקמת כפר האמנים "עין הוד" -- שגעון ה"דו האחרון שלי,

שאלה : כ"דאדאיסט", הלוחם נגד מיתוסים לאומיים ל מניים כיצד הגבת לאווירה מסויימת מסוג זה השו בישראל ?

תשובה: היו כמה ציירים שניסו לפתח רעיון ! באמנות -- מעין "הביטו למזרח". הייתי הראשון ל! בהם. על האמנות להיות שפה בינלאומית. ולא לו רגשות לאומיים. איני מאמין ביצירת אמנות ישר\ בעלת אופי לאומי, ואיני רואה עתיד לאמנות כזו. שאלה : השאלה הקודמת התכוונה למישור הפוליטי! רתי. 0

תשובה: עסקתי באמנות ולא בפוליטיקה. שאלה: בתמונות שציירת בתקופת שהותך הוא! בארץ, מופיעים צבעי "דאדא" פר אקסלנס. לעמז נטשת את האבסטראקט. האם זה ויתור? י תשובה : עם בואי לארץ שכחתי את התאוריות התלהבתי מצבעי הארץ, מבתי הקפה, מן העצים, ה' מתפוחי הזהב, מהאנשים הלבושים בבגדים בעלי !3 עליזים. כצייר התלהבתי מאותה שמחת צבעים. הוג שיש כאן משהו שכדאי לרשום. ולרגע שכחתי מ"ד\ו

שיחה עם מרסל ינקו

שוחחו: מרצילה אריאלי

בנימין סגל

לקונפורמיסטים של אנטיקונפורמיזם ?

תשובה : לא. האמנו כי האמנות חייבת להיות ניסיונית, חיה. כפי שצמח מתפתח לפי חוקים מבעיים, כך גם האמנות חייבת להתפתח לפי חוקיה הטבעיים. ,

לא פחדנו מקונפורמיזם חדש, מאקדמיזם-"דאדא" חדש. ממילא האמנו שלכל יצירה יש רק תפקיד זמני.

שר כוי

מלכת הריקודים

א66שטס 6סאוסאאס

אֶנָא, רְקְָדִי אִתִּי. רַגְלי בְּגְדוּ כְָּמל נחל הֶלְכוּ לְבדֶם לגן אֶחר שְכַחְתִי לעמד לְבד.

רקדי אִתִּי כָּמל קבים מְרֶשִים יְרָקִים של גן-ילְדִים, ְּספְסְלִים של בִּיתבְּנְסֶת, - כּחְבּוּק של מוְּצאִי-שבַּת.

אַתְ צְרִיכָה לרקד אִתִּי צָמוּד לְחַבַּק אותי סְבִיב בִּית הֶחְזֶה. הזֶהרי שָלא לְדֶרך עָלִי -- הֶרגְלַיִם שלי בַגָדוּ כַּמל נחל.

שיחות

ְדבֶּר עִם הְָבָרִים זה כְּמוּ לְדֶיוּת בַמִדְבָּר ּלְדְבָּר. אף אֶחָד ש.ומָע את -כ אִיך איש שִיִסְפָּר. אָלָא שְמַדְבָּר הוּא בוגְדְנִי.

₪, .. גישתנו המשמעותית הראשונה עם מרסל ינקו, | 7% ארעה בגלריה רוזנפלד בתלדאביב, ולא היתה | ] 7% פגישה אישית. בעל הגלריה, הוציא מתוך ארון 0 שרבמרתף, תמונות של מרסל שצויירו בשווייץ, . בצרפת, ברומניה. ובישראל. , הרגשנו צורך לשוחח עם האיש שצייר תמונות אלה. ראיינו את מרסל ינקו בדד למאי 1979, בשעה 10 בבוקר, בדירתו בתל"אביב. על אחד מקירות החדר בו ישבנו -- תבליט של דאדאיסט אחר -- הנס אַרפ. על השולחן, ניירות, חוברות אומנות, פסל קטן. :

שאלח: האם לעובדה שנולדת ברומניה, היתה השפעה על התפתחותך המאוחרת +

תשובה : אני חב לרומניה את היסודות האומנותיים שלי, היו לי שם חברים רבים כ טריסטן צארה, יון ויניה, יון בארבו ציפיריאן ואורמוז -- הדאדאיסט הראשון שבעולם. הרעיונות שספגתי שם פתחו בי אֶת יסודות מהפכת האבסורד. שאלה : בהגיעך לציריך, בשנת 1915, כדי ללמוד ארכיטקטורה, הפכת לחלק מהאוכלוסיה הקבועה של קברט "וולטר", בו נולדה תנועת ה"דאדא". מה היה ה"דדאיזם עבורך ? תשובה: ה"דאדאיזם" היה רעיון מהפכני לא רק בתחום האמנותי אלא בתחום הכללי של תרבות האדם. מאוחר יותר התפתחה התנועה גם לכיוונים פוליטיים.. שאלה: הנס ריכטר, הדאדאיסט, מספר שהייתם שכניהם לרחוב של לנין, ראדק וזינובייב, אלא שמשטרת ציריך פחדה יותר מכם. מדוע ?

תשובה : משטרת ציריך היתה אומנם אויבנו העיקרי. ציריך היא עיר בורגנית מאוד, אנו הפרענו לשלוותה, מסיבותינו התחילו בשעה 10 ונסתיימו ב"1 בלילה. המשטרה הצליחה לסגור לנו את הקברט כחודש אחרי פתיחתו. באשר ללנין, הוא היה בא למסיבותינו כדי לבלות. בעצמו התנגד לאומנות האבסטרקטית, אך היה די אינטליגנטי כדי להבין שרעיונותינו יכולים אולי לשרת את מטרותיו. האה

שאלה : קיימות גירסאות שונות המספרות כיצד נולד שם התנועה, "דאדא". בשל ריבוי הגירסאות, הפך מקור שם זה לאגדה. לפי גירסתו של ריכטר, שמע הוגו בל אותך ואת צארה מדברים רומנית ואומרים "דא, דא, דא," (כן, כן, כן) וחשב אז לכנות את תנועתכם "דאדא", לאות אופטימיות והתלהבות. מה היא גירסתך ? תשובה: השם "דאדא" לקוח מן המילון. צארה דפדף באיזה "לרוס" ומצא את המילה "דאדא", שפירושה סוס משחק לילדים. נראה היה לנו כי מילה זו מציגה משהו מהשקפתנו על חזרה לילדות, לפרימיטיביות, למחשבת התחדשות וטוהר. ,

שאלה : לתנועת ה"דאדא" היה שלב דסטרוקטיבי, בו רצו חבריה להוכיחת את חוסר האונים הכללי של החברה הקיימת, ע"י הרס האומנות המקובלת -- בדרך של הצגת חפצים אנטי"אומנותיים. (פיקביה, דיושמף) אולם היה לתנועה גם שלב קונסטרוקטיבי, שהתבטא ברצון ליצור אמנות חדשה ע"י החזרה לפרימיטיבי ולאמנטארי. האם נכון לומר כי פעילותך שייכת יותר לשלב הקונסטרוק* טיבי!

אני האמנתי פחות מאחרים בנחיצותן של השערוריות. חשבתי שיש לחפש דרך חדשה בצורה הגיונית. עבדתי בניסויים של גבס ופרסקות. אך ההתנגדות היתה מעליבה. האנשים חשבו כי אנו צוחקים מהם. אף האנשים המש" כילים חשבו אותנו לבלתי שפויים או לזייפנים. התברר לי שאלה שהאמינו בדרך הדסטרוקטיבית צדקו. בחירת דרך זו היתה נחוצה כדי לעקור את הדעות הקדומות ששלטו אז בציבור, 2

טריסטיאן צארה הצליח לגרום להפצת רעיונותיו בדרך הדסטרוקטיבית. הוא היה למעשה הרוח התעמולתית והביורוקראטית של התנועה.

שאלה: האם אתה חושב שמה שגורם להצלחתה של תנועה אומנותית הם האמצעים חוץ אומנותיים ?

תשובה : אנו היינו נשארים קבוצה נשכחת אלמלא התע" מולה של צארה,

שא?'ה: לפנינו ציטטה.מן המניפסט הקאניבלי "דאדא" של פרנסיס פיקביה שנקרא במסיבת "דאדא" בפריז, 21 במרס 1920. BזחץטoB! 6וס שספוBוא 8[ Bוo 6חשBסחד ל(...,).שרקה צפקו (...), אן מהי אני אומר לכם שהנכם אידיוטים. תוך שלושה חודשים חברי ואני נמכור לכם את ציורינו בכמה פראנקים."

המניפסט מצביע על הלך רוח דו משמעי: מצד אחד גידוף החברה מצד שני השתלבות במעגל מקובל כגון מכירת תמונות, האם עצם העובדה שהיתה קיימת מודעות לעניין אחרון זה, לא גרמה לכם לחשוש מפני תהליך של דיורסיהוl האם לא פחדתם מאפשרות הפיכתכם

ושז

1 חום

.סדו! sפום דזפטסאו וא דםוא

מפעלי מכתכת בע"מ

ממפעלי מאיר

יצחק כהן

מבנייפלדה מודלריים

ברבת ש נה טובה

שנת שלום ושגשוג בלכלי

חממות -- בתי אריזה -- לולים -- מבני תעשיה -- ומחסנים =.

- בף 0 בעם ערובה למוצרים מעולים במחירים סבירים

המפעל : אזור התעשיה, ארז טל. 051-25116 המשרד : רח' הרצל 205, רחובות טל. 054-54764

מ בר ך

את לקוחותיו

ולדידיו

בשנה טובה

וכובורכת

לה: מה יותר חשוב עבורך, היצירה המוגמרת והצגתה פני קהל, או החוויה -- התהליך היצירתי+ שנה : החוויה ותהליך היצירה חשובים לי מן היצירה מוגמרת והצגתה בפני קהל.

וֹאלה: מהי חווית היצירה עבורך ? האם זה ניסיון מענה ך%יריס בלנשו מדבר על תחושת מוות), או משתנה חמונה לתמונה + :

לנה; חווית היצירה שונה כמובן מתמונה לתמונה, 1 נדרך כלל אינה מהוה ניסיון מענה. להפך! זהו וגט הקיומי הטוב ביותר. זהו עצם רגש הקיום עבורי. אלה: ולסיכום -- מי אתה, מרסל ינקוו

בוֹשובה: אני רואה את עצמי כמשוגע ישראלי קטן שיכול 7 להיות אירופאי גדול אך אינו מצטער על בחיי 60 --

לא תמיד מחפש אלתרמן בהשוואה את ההעצמה. ה יום פתאומי פותח בציור שגאלי : / אבל השמים, ! /( לבנה/ / עלן ללחך את חציר גגותינו. / (17) בדרך כלל כשמאניש אלתרמן את השמיים נשמר [ כוח בראשיתי מיתי: "השמים יסעןו, רבי שעט | (סתיו עתיק, 41), ובוודאי כך ב"אל הפילים" -- "הען הולכים". השוואת שמיים לעז בפיגורה מעין המיוז ו בוודאי אירונית. את חלקו האחד של הדימוי -| שבראשי הגגות, אין כל קושי לממש. המבט, מכל מ מופנה כלפי מעלה, עד ל'אי דיוק' : השמיים "עלו", | כמצווה על פי ההגיון -- "ירדו' אל הגגות*. | בדימוי זה אנו חומקים מהשמיים ומתרכזים אך נו המדמה. דבר זק אינו בלהי מוכר בשירח. א₪ כוח שירי רב כדי לזהות בתודעתנו שמיים -- עם ע באותו השיר אלתרמן מותח את דימוייו עוד ין / מי בנתיבות חלבך יעבר ?/ לבנו דומע כמו חפרפון הוא עיוור, / הוא עיוור באור. / (18) השוואת לב דומע לחפרפרת היא חסרת שחר (! במקום השוואה ליצור בוכה (תן, תנין) באה השו לחיה שלא הבכי מאפיינה, אלא ההתחפרות ף "ליבנו בוכה" אפוא לא בשפע, ולא בגלוי, כי אם מ תרים. ברם כאן תומך אלתרמן את הדימוי הקשה זו בקטכריזה, שהיא אחת המתוחות בפיגורות שבכיים: ין [הלב] עיוור, /הוא עוור באור" ("לב עיוור" מ על הדעת את הקטכריזה המצוטטת ביותר, זו של מל -- "פיות עיוורים") ; אך כאן היסוד השרירותי שמז וואה נסמך אל הדימוי הקודם : הלב, שהוא "כמו ח פרת", הוא העיוור באור. כך שתי ההשוואות, שכל \ מהן קשה למימוש, תומכות זו בזו עד שהן מיש את הציור המתוח לא בקצה זה או אחר, אלא מ נקודות כובד משותפת, אמצעית. מגמה אחרת במתיחת הדימוי הוא במה שניתן ל הדימוי הגיאומטרי. אחד הציורים המפורסמים בכ"פ ה "והירח / על כידון הברוש" (ירח, ד). בדימוי זה מל המשורר שתי צורות גיאומטריות קונטרפונקטיות ! בכך מתח צורני בלתי מתפשר, המייצג גם כוחות ! -- טבע ואדם, וכן תפישות עולם קוטביות, כגון רומנ ומלחמתיות, ובמחשבה נוספת -- נקביות וזכריות. ו' אף כי הדובר לא ציין את צורתו של הירח, אנו ! לנו, מיידית, ירח מלא; לא כל כך בתוקף הקוננ! הרומנטית כמו בהתאם לסוגסטיה של המתח הגיאומ! (חרמש ירח על כידון ברוש ייראה פתיטי ועלוב). ז השירי ברר אפוא מתוך מגוון אפשרויות שתי 4ו ייחודיות, והפגיש ביניהן. הברירה המדוייקת וההפ יוצרות את המתח העז.

היסוד המטפורי שבתמונה דלעיל משוקע בזיהוי "ניז עם "ברוש". זיהוי זה מופעל בתודעתנו על ידי ה' בקו מיתאר דומה. הזיהוי ברוש-כידון הוא מיידי, ו חייב להיות כן כדי שלא תיווצר השהייה בדרך לל העיקרי -- 'ברוש+כידון' ביחס ל'ירח'. אך יש וההל הגיאומטרית איננה מיידית כל כך. בשיר הדליקהו הזימון החוזר של הראיה הדסטרוקטיבית עם הנהנת! קורא המשורר : / פעמון שריפותינו -- / אשכול הגפ! צפירת האסון /ן[..*>] י (27)

תזמוּנם של "פעמון שרפותינו" ו"אשכול הגפן", נ הנרגש, הוא חתוך ודחוס ביותר. בצד המתח התי! המתחלף בין אסון לבין יופי והרמוניה מצוי קו המיו המשותף, שאין לו נגיעה בתוכן: אין ספק, במקוה זיהויו של בסיס ההשוואה הוא קשה. לפנינו מעין הש כיאסטית : פעמון צורתו כשל אשכול הפוך.

כשם שאלתרמן ממתח את רגישות חושינו בלשון ה פורית כן הוא עושה באפיגרם השירי. אלתרמן הא \ המשוררים שיסוד ההתבוננות, בשורשו הקדום, מל אל שער התבונה. אמרות חכמה, שצוטטו בתנ!

הכ שלו 8 ו - לל ל 5 דג - י ר קם ו4 כ ו הלפ ל : ןז ח־ ך . ־וֹ 3 / ול 2 0 0 קו - 0 2 2 ה -ש ק ה - 0 ה י 1 א 90 ה ו- של השום 5 1 1 : ו

ס] החש אמם הש הא מהו ההב ת. ל. 6 -א ש 0 ₪ הש₪ ₪ כ 0 ר - סקתקר שוי- 7 י י 0 ק ל- 4- 7 2 ום 0 2 4 27 2 ש 0 וש 2 7 הה תתו הבם .. קו ₪ - ש ה ק 2 0 2

(עיון בשירים שמכבר של נתן אלתרמן) מאמר שלישי ואחרון

אהרן קומם

חוזר אלתרמן ומציג את עוצמתו של הקוסמוס וקיסמו, וכן את חידת קיומו של היקום, ביישותו הנאצלת -- האור, ללא האדם הרואה. כך המלים, ושמא התופעות עצמן בשורשן הקמאי, מתגלגלות ומתהפכות נגד עינינו מכל צדדיהן. משהוטבע הצירוף בספר השירים הריהו מחלחל בשלימותו בכל אחד מאיבריו.

קו שלישי בו מתאפיינת המטפוריקה האלתרמנית היא עוצמת מתחיה הפנימיים, או רוחב מוטות כנפיה. אפשר להציגה, ממרחק עויין, כנטייה קפריזית אל האוקסימורון ואל הקטכריזה. אך סגולתה החיובית היא בהרחבת גבוך לות תודעתנו, במתיחת מיתרי הפרצפציה שלנו עד לאותו גבול בו הם עדיין מפיקים צלילים חדשים וקבילים. הדבר נעשה קודם כל במידת הגודש, הנדמית כאי-עקביות, והגורמת לקושי במציאת החוט המקשר בין המטפורות השונות (כגון בשירים פגישה לאין קץ, השיר הזר ובהר הדומיות וכן בקטעים מסויימים בשירים אחרים). שירים אלה הם כריטוטים קיצוניים, שלא האחדות התימאטיתמטפורית היא מצעם. אי-עקביותם ואי-דהתקשרותם היא הגיונם. בשירים אלה אלתרמן מוליכנו עד לגבול המבוכה, אולם התוצאה איננה זניחת השיר, כמחאה, אלא היאחזות בו, מתוך אי-רצון להיפרד מ'פלאיו הבלתיך נפתרים', כלשונו של שטיינברג. גם בתחומי הציור היחיד מפעיל אלתרמן את תודעתנו במתח רב, המשורר מבודד, לעיתים, אלמנט חלקי, ובדרך כלל משני, והופכו ליסוד ההשוואה. אם נלך מן הקל אל הכבד, נוּכל להתחיל בשיר הנאום: /הה, תפארת חייו ומותו של הנאום! --/ /---- הממריא כחומה ומשביע -- לגשת ! / (29) : חומה איננה ממריאה. ועם זאת היא נטענת בשיר, על פי התנועה המהירה השוררת בכל מרכיביו, ביכולת לאך לה, להמריא. ואילו "הנאום", שהוא הפשטה (השיר בנוי כשרשרת מטונימיות : אין נואם -- רק נאוּם; אין קהל -- רק שמועות, לחש וכו), נטען בכובד, במאסיביות ובעוצמה, הייחודיות לחומה. היכולת לטבוע את הצירוף "הממריא כחומה" משחררת את המשורר מכבלים כלשהם באשר ליחס שבין מוביל לנושא, בין דומה למדומה. אם נבודד, לצורך עיון זה, את הדימוי "כסדום", שהוא שגור בשפתנו, וגנסה לחבר לו את המדומה הראוי, נוכל להבין את כר הפעולה הנרחב לדמיון המשורר : אלתרמן עורך את ההשוואה לא מן התחום המקובל, המוסרי, כי אם, מפעיל קישור גיאופיסי, כביכול, לתהומות הנגך לים בחלום: "ואנו נופלים, / נפתחים ' כסדום !" (אל הפילים, ב, 22). כך מופעלת תודעתנו בצורה מודרכתמתוחה, לא על פי מהלכים מופרים וקבועים, כי אם על פי חוּקיה המיוחדים של השירה. פוטנציה זו מגולמת יפה בקריאת ההתפעלות לפונדקית : / מול בצורת ימינו שגבת כמפלצת / / של יופי, של אושר של קיץ! / (ערב בפונרק השירים הנושן, 13) השוואה זו לאשה -- "שגבת כמפלצת", אפשר להציב כאבן בוחן בהתייחסות למטפוריקה של כ"ם: האם זהו דימוי מופלא, מקורי, מיוחד, או שהוא מדגים מלאכותיות, צרימה, או "פאתוס ממותק"?7ז% אפשר להצביע על אידההתאמה שבין הדימוי למדומה, על ההפרז הה היפרבולי שבו; אך אפשר, ואולי ראוי, ליהנות מכוח ההמצאה המיוחד, מהיכולת להעלים כמעט את המפלצתיות שבמפלצת, לבודד את מרבית היסודות הקשורים ב" 868 5600646 ולהעלות אל פני השטח את האלמנט האחד שהוא בר-השוואה בין פונדקית למפלצת -- העוצך מה הפיסית*מאגית, ההופכת פחד (כלפי המפלצת) להשך תאות (כלפי הפונדקית).

ח

ג צד ישירותה של המטפוריקה האלתרמנית, %** המציגה עמדה קרובה ככל הניתן אל היקום, תכונתה השניה היא: התגבשותה בצמתים. 8 הישנותם של ציורים אינה רק תופעה מיספרית, לשם הארתם של ניואנסים דקים. החזרה משמשת את המשורר לשם הצצה מזווית אחרת, מהופכת, בלתי צפויה. אלתרמן מסיט, כביכול, עצמים מסויימים, בוחנם ומאירם מצדדיהם השונים בהשקפה חדשה. צמתים של מוטיבים מצויים לרוב בכ"ב, והם מעמידים מעין מטפו" רות תבניתיות, המציגות, בנוסף לתיפקודן המיידי בשיר, מעין מונטאג', או חזות סינופטית של כללות יצירתו של המשורר. כך באשר ל"דרך", וכך באשר ל"יד" ול"מפתן" ושגדי", וכפי שראינו לעיל אף ל"עלמה", המתיישמים בזוויותיהם השונות לאהובה, לעיר, לדובר עצמו, ליקום ולאל. הישגו זה של המשורר מעניק לכ'ים * את הרבגוניות והעומק שבשירה, שככל היותה מוכרת וידועה, לעולם יש בה צד נסתר, המחכה להארה נוספת. י בנוסף על הסגולה להעמיד ביטוי אחד בריבוי פניו (ההקשר הוא בעיקר של שירים שונים), מציג אלתרמן לעיתים בשיר האחד ביטויים רבים, המתקשרים ביניהם בשדה מטפורי משוּתף כמכלול דימויים. במלים אחרות, כנגד הריבוי בתוך אחדות מוגשם במטפוריקה האלתרך מנית העיקרון של אחדות בתוך ריבוי. בשיר פשוט בהנאום קיימת שורה של 'מובילים' (סופות, עננת, חשרת, אשד, מבול, נחשול, מטביע, רעם), שכולם מתחום הסערה והמים הרבים, וכנגדם, כאביזר תפאורתי-ריאלי -- "כוס המים" (של הנואם), המעמידה את מתח הדימויים שבשיר בפרופורציה אירונית. לעומת זאת בשיר על קביים אלייף דימויי טירה, או עיר בצוּרה (ואולי כלא) -- שער, חומה, דלתות ובריחן, כמצור -- מהווים מעין מפתח לסתרי הווייתו הנסערת של הדובר: הם ממחישים בהצטרפותם את המאמץ והקושי להגיע אל האהובה %%. משמע, בתחומי הקשרים המטפוריים הסמויים מתקיימת מעין עלילת משנה של התקשרות, מתח והתרה. גילויה של מערכת כזו הופך את הקורא מצרכן פאסיבי לשותף אקטיבי ביצירה. דרך שלישית בהעמדת צומת מטפורי היא בהצגת מכלוך לים המתגבשים בזיקה פנימית מיוחדת. החשוב שבהם הוא הצירוף 'אור -- יאור -- רואה', התומך ממעמקיו את הכוח החזותי הנדיר המופעל בכ'ים. זהו אחד הקיך שורים השגורים בקובץ, והוא מדגים מעין 'צירוף שתיה' -- כלשונו של סדן, החותר ביסודות ההווייה ובתעלומות נפשו של היוצר. בזיווג מעין זה מעמיד המשורר, בדרך נס, זיקה נעלמה בין תופעות שונות, ששורשן, תרתי משמע, משותף : לאהובה יכול הדובר לומר, כפי שרה אינו -- "אין יאור בעולם שקט כמוני" (היאור, 19), ולתבל -- הגידי אם לא כיאורייך יפיתי !" (אל הפילים, ג, 23); בניסוח אפיגרמטי סמכותי קובע המשורר -- "/יש דומיה חדה עד היותה לקשב. / אשר נולדה --יאור, ונהפכה = --ראי. // (אולי היד, 84) ; עד ש'אור' ו'יאורי נפתכים ונחלפים זה בזה : את ההמנון לאור פותח אלתרמן במלים -- "האור --/[...] הגיבור הצעיר על הזה יאורות"" (85), ואילו בפנייתו לתבל, בחילוף מזהיר -- "אלייך, אלייך [...]/ ליפול על חזה האוף !" (23). באותו המנון לאור רגע ההכרה המזעזע הוא בניסוח "אוף בלי רואה?י ; ואילו בנהר הדומיות, משירי האהבה הנואי שים בספרותנו, תאנאטוס ואירוס מתחברים: / המראות שנפלו פה אינם קמים/ / הילדים שתעו פה חדלו לראות -- --/מסבים דומיח של הרבה אנמים / [... ] /ורק פרע צומח האור הרחם/ [...] (65)

"אגמים" הם כאן בוודאי כווריאציה חמקנית על 'יאורים', אובדן הראיה, שהוא אבידה כבדה ביותר לגיבור בייב, מועתק פה אל ההגשמה המטפורית הפתטית -- "הילדים שתעו פה חדלו לראות" *5. בתמונה זו של עיוורון טוך טאלי, ללא "מראות" ומבלי "לראות", צמיחת הפרע של "האור" מעניקה לו חיוניות וגיטאטיבית, שהיא קונטרה פונקטית למוות המשתרר, והיא אפשרית רק כהוויית מיתית חסרת רסן, בלתי תלויה באדם. אשר ל"מראות" -- אלתרמן מוחק את המרחק שבין מציאות ממשית (מראה) ומשתקפת (מראֶה) על ידי חיבורן בביטוי הריבוי המשוּתף -- "מראות". אפילו כשברי משמעות אחת גוברת, אין רעותה מסולקת לגמרי. בדוגמא דלעיל "מרך אות" הם רבים של מראה [אל"ף סגולה], אך מה ביחס ל'יאנחנו עוברים בשערים ומראות'. (שדרות בנשם, 49), "כיבית המנורה והמראות תדהה" (איגרת, 61), "הוארו במראות" (נשבעתי, עיניי, ד117), ואפילו "טרקלין המראות שרימני" (בוקר בהיר, 126) ? %% דומה, כי בקומפלקס זה, המתפתח לסעיפיו -- 'אור-יאורדרואהדראי (מראות)',

* כייב, שייע : ריית של '"יכוכבים בחוץ'י ויישמחת ענייםיי.

לבסוף הערות אחדות לעניין המבנה של הקובץ "כוכבים בחוץ"

'₪ 19 פישת היסוד בדברינו יכולה להיות ברת יישום %** והשפעה גם בהיבט זה: בראש וראשונה, כי ] \₪ אי להקיש מאחריתו של אלתרמן על ראשיתו. ? \₪ ככל שאנו נוטים היום -- כנראה בהגזמת מה, לראות באישיות היוצרת, בכל ריבוי פניה, גורם מאחד ומלכד, אי"אפשר תמיד לשחזר את נקודות הפתיחה והך התפתחות של דרך היצירה בהתאם להישגים הברורים של אמצע הדרך או סופה. ולגבי דידנו, תפישות פואטיות גלויות וגלומות של אלתרמן המאוחר אינן יכולות לחייב, למפרע, את אלתרמן הצעיר. אפשר להעדיף (כדוגמת ד. סדן) את אלתרמן המאוחר על פני אלתרמן הצעיר, אך אי"אפשר לטעון לזיקה עד כדי זהות (כדוגמת נ. זך) בין עיר היזנה לכיים. הצגת דגם מגובש ותמידי נוחה היא והגיונית, אולם היא מסיחה את הדעת מן המהפכות המייחדות את האמנות, ואת האמנות המודרנית בפרט.

ייחודו של "ם הוא בעוצמה הסטיכית והדיוניסית שבו, ולא בעריכתו ובציווייו הלוגיים. שירתו מונעת לא בכות ההכרה, כי אם למרות ההכרה, ולעתים על אפה ועל חמתה, על פי זיקה. בלתי אמצעית אל היקום. השירים המהלכים עלינו קסם אינם, דווקא, היגדים גלויים, או מוסווים, אלא להיפך : התפרצויות שיש בהן עקרון מארגן של הכיאוס, הסדרה והארה של השפע החזוני, תיעול ואיפוק של הסער והדחף של מי שהציץ בכבשונו של עולם. השיבה לפ"בם והעניין הרב בו ממרחק של ארבעים שנה אינם מבוססים על היענות לצווים ולחיובים, כי אם על היענות ספונטאנית לקסמי המראות, תוך הסרת מחיך צות בתחומי הלשון ומעבר לה, בתוך המגע הגדיר עם הקוסמוס ותופעותיו.

עיון כולל בכיים מדגיש את ההבדל הרב שבינו לבין שאר ספריו של אלתרמן : נקודות התורפה בו -- וכאלה יש לא מעט, אינן פוגמות בהשפעה החזקה של הקובץ כולו. בעוד הפואימה ש"יע אפשר להמשיל עליה, כי כוחה כשלשלת נמדד על. פי החוליות החלשות דווקא, אין לומר כן, בשום אופן, על כ"ב. לא הקובץ כולו, ולא השיר הבודד, אינם מתמוטטים עם זיהויין של חולשות ופרכות מקומיות. וכן להיפך : הישגים שיריים מיוחדים, בהיבטים ספציפיים, אינם כופים עצמם על הקובץ ואינם מלכדים את כל השירים סביבם, אלא מהווים צלע אחת מרבות בפריזמה העשירה של המכלול. בעוד אין ספק, לדעתנו, כי שירי הפניה לאל -- ירח, כנור הברול (השיר השני בעיקר), אנרת ושיר שלושה אחים, מהווים, מבחינה תימאטית ושירית, אחת מנקודות המוקד בכ"ים, אין כמובן כל אפשרות לטעון כי שירי כ"ם מביאים עימם בשורה רליגיוזית. והוא הדין בכל סיווג אחר, תימאטי או ז'אנרי. אידהחיוב הפרוגרמאטי או התבניתי בכפים בולט עם הישופן של נקודות התורפה בו. שירים כגון בית ישן ויונים (51), והסער עבר פה לפנות בוקר (59), או שערים לרווחה (115) והשווק בשמש (126), שהקובץ כולו, והמ" דורים (הראשון והרביעי) בהם כלולים השירים לא היו נפסדים אילו נשמטו, שירים אלה אינם מעמעמים את ייחודו של הספר. ואם למצות היבט זה, 'שירי הקיץ והכרך' של השער השלישי -- חוץ משיר הפיתחה, האור, נותנים אך מושג חיוור, ואולי מטעה, על סגולותיו של הקובץ. בהיבט זה עברה ההערכה הבקורתית תפנית של מאה-ושמונים מעלות כמעט: מבקרים ראשונים קרובים היו להתפעל, קודם כל, מגילוי הנוף הארצישראלי בכוים, עד כדי כך, שמאחדים מהם נעלם כליל הנוף האחר -- הארופאי מלבר, והאגדי"מיתי מלגו, שהוא הוא המעניק לשירים את טעמם הייחודי. דור העליה השלישית והרבי" עית רגיל היה בעימות חריף של נוף הארץ הקשה, הצחיח, עם הנוף הירוק, שופע המים והצל בחוץ-לארץ. והנה אלתרמן אינו מסתייג, אלא מפליא ומשגיא -- לא הווייה כפרית (כשלונסקי, או רחל), אלא הוויית כרך מתהווה. ברם בכך לא ניתק אלתרמן מן הפאתוס. אדרבה, אם יש אודות בכ'ים, רבות מהן מוקדשות בלהט, כפשוטו, לשמש. ולעיר הנבנית. עלייתם של דורות קוראים בני הארץ,. שהוויית העיר הישראלית אין בה חידוש אקסוטי לגביהם, הרחיקה את ההפלאה שבשירי הקיץ והכרך מן המוקד, עד כי כיום מעטים הם המתייחסים לשירים אלה. אך מן הדין לתת בהם סימנים.

אין ספק שבשירי העיר הנבנית אלתרמן, כמעט, ביודך עין, הוא אפיגון של עצמו. בשיר הולדת הרחום, למשל, שכשאר שירי הקיץ והכרך שוררת בו התפעלות חסרת גווני ביניים יחד עם היפרבולה צעקנית ("קרבות הביד ניים", "אלהים אדירים", "הברזל הענק", "לעולם",

הוא נפתה אולי להאמין למבקריו, כי לאחר כיים הוא נמצא בקו העליה. וכשנתפכחה הבקורת, עם הופעת מיעז, ויותר מכך עם עיר היונה, כבר לא היה בכוחו של אלתרמן להתעצב מחדש. אלתרמן הבוגר יכול היה לחזור יבמידה ידועה לנופו הראשון רק בז'אנר רחוק משורש נשמתו -- במחזה. בפונדק הרוחות הרינו לכאורה שוב בחברת מיוודעינו מפיים, אולם לאמיתו של דבר הננו בתחומי המאמץ לשוב לנופים ראשונים, כשהקרע שבאידההתאחות אינו טראגי, כי אם סנטימנטלי; לא סמלי, כי אם אלגוריסטי.

ט

ם =\ בחון קוויה, מגמותיה וחומריה של המטפוריקה 'ל האלתרמנית מצריך עוד עיון רב. בינתיים %* 4 דומה כי הבקורת מצאה לנכון להאיר רק על \ 9 היבט אחד -- השפע המטפורי שבכ"ב, שפע שנדמה למבקרים רבים כשמור לרעתו של אלתרמן. הד הפתעה שבמפגש עם כ'ים ניתרגמה אצל אלה להסתייגות, במקום להודאה על הברכה, בעיקר, שבשפע זה. בכל אופן, אחדות הדעים שבין מבקרים ממחנות שונים ובעלי טעמים קוטביים, התאמה כה רבה ממרחק של עשרים* וחמש שנים, מעידה על שינויי טעם מפליגים שנתחוללו בינתיים בפרשה זו של הנורמה ללשון הפיוטית: מחד גיסא ש. צמח, שבשנות השלושים, בראשית צעדיו של אלתרמן, ראה במטפוריות הגדושה מודרניזם עקר, ומאידך גיסא נ. זך כמעט בתום דרכו היוצרת של אלתרמן, הפוסל את המטפוריות בראותו בה, בעיקר, הצטעצעות והתרחקות מהלשון החיה, הדיבורית. בתוך. פרק הזמן הזה משלימה השירה העברית מעגל שלם בהתפתחותה, והיא ממצה, כביכול, את מגמותיה האימאג'יסטיות. הפניה לעבר לשון הדיבור והשיחה מעמידה מודל חדש, נקי מציוריות, או לפחות מציוריות גדושה. בדילמה זו אפשר לגלות מגמה חיונית, מבחינה הסטורית, להתפתחותה ולהתגוונותה של השירה העברית, אך בוודאי שאין שום אפשרות לפסוק קריטריונים אסתטיים ערכיים (וכי לא מחוור כי פרוזאיזם לשמו הניב בשירתנו, בין מחקי זך לפחות, יצירות פחותו ומאנייריסטיות עד לשעמום נו" רא ?). עם זאת, דומה כי השיבה אל הציוריות המטפורית היא אבן-בוחן תמידית לחיוניותה של השירה. הפרוזאיזם הוא אנטי-גורמה, יותר מאשר גורמה. החייאתה של המטפורה במעגלי תקופות (האליזבטנית ; הרומנטית ; המודרנית) מסמנת תמיד זיקה רעננה ומחודשת אל הקוס" מוס, אל יצר החיים, אל המעמקים. ואף התעלותה של הפרוזה המודרנית כרוכה, בין השאר, בהודקקות אל הציור הפיוטי.

תמיד קמו לה למטפוריות מתנגדים, -- בדרך כלל דוגך -מטיקונים רציונליסטיים, שעמדותיהם המגובשות שקולות ונכוחות, אך הן לגמרי מחוץ לעולמה של השירה. הוויכוח על האימאג'יזם בדרגותיו השונות -- כגון זה שעורר ראסקין בהגדרתו המפורסמת על 'השגיון הפתיטי' לפני למעלה ממאה שנה, וכגון זה שהיה צריך לנהל ריצ'רדס רק לפני כארבעים שנה (במקביל, כמעט, להופעת פ"ם) על הלגיטימיות של המטפוריות "הגדושה" (השקפת מבקרי המטפוריות נסמכת תמיד אל טענת גודש), וויכוח זה הוא עדות למאבק התמידי שעל השירה לנהל כדי לשמור על חיוניותה ועל ייחודה. ייתכן כי השירה זקוקה לשומרי חוק נוקשים, שימנעו ממנה התפתחות שרירותית (דוגמאות למטפוריות מנופחות מצויות כבר במאה הראי שונה, אצל קווינטיליאן). נכון הוא אף כי שכרון ממטי פוריות כמו מאמצעי אחר, עלול להתגלגל בחקיינות ובעשייה מלאכותית. ברם תקופותיה הגדולות של השיורה, בינתיים, הן התקופות הפוריות והברוכות בזיקה המטפורית, כשהמופת לכולן היא התקופה האליזבטנית 9. כיים מחזיר אותנו דרך המטפוריות שלו, דרך הקצר שהוא יוצר בנגיעה בדברים, ומבחינה הסטורית דרך העיקוף שהוא עוקף את משוררי העליה השלישית -- ואפילו את מורהו שלונסקי, אל תמונת העולם הראשון, החי בתוכנו, יותר משאנו חיים בו. אלתרמן של כיים מחדד בעוצמה רבה את חושינו, את השמיעה, ובמיוחד את הראיה, עד שב}'ה\יפקהותם" במלוא השיעור היקום נעשה קרוב לנו ביותר. הקירבה לעולם אינה שיבה אל גן העדן האבוד. אדרבה, הדראמה האנושית מתקיימת בזירה הקדומה בממדים ובעוצמה שלא שיערנום, חוות לרוף בפ"ם: "גם למראה נושן יש רגע של לדת" (27); "ישנן יפות יותר ממנה, / אך אין יפה וה" (117) ; "כי אני מתפלל/שתהיי שלי, /רק למען ונל אותך לשכוח" (68); "בתי שנותי חודלות לרוץ קואת המוות/בהתגלות ברכך מבעד לשמלה" (15); ַיא כל המולה לדממה מתעוררת" (19), וכן עוד אמרות נות אחרות, כמו ביחס לדרך, מאלה שציטטנו ומאלה הותרנו. אמרות אלו משמשות כאבני בניין לשיר האלך ומני -- כמצע (ירח), כהארת פתאום (תמצית הערב), ו ניעד אחרון (היאוף). בעיקר הן משהות את מהלכו ננוער של השיר ומפיגות את מרוצתו, בהעניקן לו אי ל שפיות, תחושת התרוממות מעל החוויות הדחוסות. ונר החווה, כך נדמה, מתמרק על פי היכולת לעכל ת החווייה ולהציב לה חוקים מעמדת הצופה, המביט ניכול באחר. אולם ככל שפונקציה זו מתקיימת, זורע לתומן בשירי כ"ם גם היגדים אחרים, פסבדו-לוגיים, עיתים חכמניים, ולעיתים שאובים מהגיון מרוחק, זר מזר: / באור ובגשם העיר מסורקת. / היפה באמת -- וא תמיד בישנית. (שדרות בגשם, 49) סון חיינו אינו יכול לאמץ את התבוננותו זו של אשורר. והוא הדין בקביעה השרירותית -- "משקט גוגית שבירים לילות סיוון". (שיר על דבר פניך, 23) מה דווקא סיוון ? והנה, בעוד בדוגמאות אלו חש הווא, כמעמדת יתרון, כי המשורר לא נתעלה בהיגדיו, פטר להצביע על גיבושו ומיצויו של ההיגד הפיוטי נתיחה לאל הפילים : כאן הקורא מוכנע על ידי המתי" ות האפיגרמטית -- / אין קץ לחכמה ואין כסיל לקישוט/ ואפילו ידך הלבנה אשמה היא -- (19) תוך התבנית הלוגית (אין.. . ואין .. . ואפילו. . .) יוצק לתרמן יחסים שהם לא רק א-לוגיים, כי אם, אולי, אנטיה וגיים. עם שהוא מרגילנו לעמדת הדובר החכם (בשני וגדי השלילה הפותחים), הוא מעבירנו בשורה השניה אבחון ויזואלי חד (הסינקדוכה "ידך הלבנה"), ומך נה, בצירוף אבסורדי, לקטיגוריה מוסרית"משפטית : אשמה" 5. בכך מעורר הדובר ציפיה להנמקת הקביעה חמורה (במה אשמה היד הלבנה, המעוררת תחושת רוך וקא). אך ציפיה זו נשברת מייד: "אצא לי על כן, מעיל קיץ פשוט, /לטייל בין פילי השמיים". האם שמע הדברים כי הדובר חומק מסבך יחסיו עם האהובה ל הקוסמוס, אל "פילי השמיים"? אולי. והעיקר, האם 'אני" בא להדגים את אינסופיות החוכמה, או אולי הוא הכסיל לקישוט"? אכן, כל השערה שהיא לא תוכל גשר על פני הפערים העצומים, והנפלאים, שמציגה ופתיחה המיוחדת הזו. בכך האפיגרם כמוהו כמטפורה : וא ממתח את תחומי השגתנו, קליטתנו והגבתנו על יקום. אין זה מקרה שדווקא ההיגד האנטי-לוגי הזה, קראנו לו האפיגרם הפיוטי, משמש מצע למפגש המיתי ם "פילי השמיים". מפגש זה אפשרי רק בחוקיות אחרת, ויאלית ואדלוגית -- סמלית. סימנו של האפיגרם פיוטי הוא שאין הוא ניתן להישלף מהקשרו : האפיגרם וגי ("גם למראה נושן") הוא ניד ובר"יישום בכל קשר שהוא. האפיגרם הפיוטי מחובר להקשרו, והוא שכנע וברדסבר רק במקומו. תוקפו הכולל הוא מלבר נד. בתוך תוכו הוא כמטפורה, מקשר רחוקים ומאחד ידחים, בהקשרו. * . יכיה הבאים של שירת אלתרמן הביאוה, בעקבות פישות עקרוניות חדשות ובעקבות לחצים שונים, הסה וריים ואישיים, לנטישתו של האפיגרם הפיוטי. אלתרמן אחר כזים שואף אל הניסוח הבהיר והלוגי. מגמה זו נרת בכתביו הבאים: בעושר האפיגרמטי הבהיר והד דוייק שבש"יע ("כי חצוי העולם, כי הוא שניים" ; "חיים ללו הקץ"; "רעיה [...] אם כל חי[...] את שומרת קו היחיד, המבדיל בין חיינו למוות"), ב"עונשו של וסר השכל" במ"ימ (בדברי ה'מחבר' בפרולוג ובאפילוג, מעט בכל דברי האב לבנו), ובמסאיות הגלויה והישירה ר חיונה (שגילומה המגובש הוא שיר עשרה אחים). אפיגרם הפיוטי הוא רבדמשמעי ורב-היבטי, והוא מציג זטים מטפוריים להנחותיו. האפיגרם המקובל משועבד תפישות רציונליות. הוא עוקרנו, בהתרחבותו, מתחומי שירה, ומעבירנו לשדות אחרים. "עונשו של מוסר השכל" חל גם על אלתרמן : המשורר שבו (ולא הדמות לאומית), נידון בו לא פחות מדמויותיו הבדויות, מצריים קהלה,

היערכות המקיפה בשירת אלתרמן בין כזים לש"ע גוררת וא תמורות בהיבטים אחדים : מטפוריקה חדשה, נוחה ת. זו אינה אגרסיבית לא בשפעיה ולא במתחיה; נית, העדפת האפיגרמטיות הצחה והלוגית על פני האפיך ומטיות הפיוטית ; שלישית, תבניתיות קפדנית, על פי קו 'אי מבורר, ולוא לכאורה. שלוש התמורות הללו 'ו בלתי תלויות זו בזו. אלתרמן, שנסחף יותר ויותר * די תביעות ההווה של דורו, על פי נטייתו שלו, * הגיע להכרה ולזיהוי של הקרע העמוק ביצירתו.

מתוך כ/ים (--28), ורשפי אש, מתוך עיר היונה (ש 3. שני השירים אינם אישיים"ליריים, כי אם תיאןןוּ? ובתור שכאלה מגמתם וקוויהם נוחים לאבחון. והן לפנינו מצד אחד שיר שחוקיו לא הוכתבו לו, והוא מ לו נתיב לפי עוצמת שפעיו, ומצד אחר שיר שהו בשלשלאות בטרם עשה את צעדיו הראשונים. הגון הציורי"מטפורי הוא לכאורה בשיר השני, המאוחר. הו מביע, בצורה ישירה כמעט, את אי-היכולת למצות אן התופעה (האש), או אף להציגה. השיר המוקדם, לען זאת, רחוק מעמדת וויתור. הדובר מביט בדליקה בעינין חדשות וחושף את צידה האפל-הנסתר של התופען. חגיגת השמחה הכרוכה בדליקה, והזדון המסתתר נון מעשה ההרס ומאחוריו. עד שהשיר ממריא בסלומו מו פית המתבונןדהמתאר אל תצפית החוזה : מרוצתה הנ שכת של אנדרטת השיש -- "לבנה ונצחית כלבנת הנ" בור, [...] האם וילדה השבור", אינה כפותה למו עיניים. היא מפגישה את המימטי עם האידיאלי, )ן הקונקרטי עם הסמלי. מרוצת האנדרטה |היא האידי האמנותי -- קביעות ואידתלות, מוצקות ותנועה, פ טיות ומרוצה. היא אפשרית רק בתפישת משורר תמו וסחרחר', שלא כבל עצמו באזיקים, שהחזון השירי למז מכתיב לו את מהלכי השיר. לעומת זאת הסדר האנפו" שבשיר רשפי אש הוא אלגוריסטי. כאן השפע מעיד (' דלות, והדיוק המשקלי על מכאנית מטרונומית. ההתק הרב-חזיתית של דימויי השיר אינה מוליכה להבקעה )ן לא בגזרה אחת. יובש וצינה עולים מן השיר כמשבוי הקלדיאוסקופ. גם הפואנטה שבסיום אינה נופחת וו חיים בשיר כולו. 8 .

המרחק שבין הדליקה לבין רשפי אש, בין שיר הנמ ממקורו לבין שיר מאורגן ומוכתב, מסמן את המון שעבר אלתרמן בזיקתו הלירית ליקום וליצירה. אין לתו את הקולר באופן החלטי בתפנית שעשה אלתרמן ע היצירה הלאומית. אולם ביצירתו שלו שתי התמון מתחוללות כאחת. ההאזנה הבלעדית לשירת היחיד וע גינתה היא שהניבה את שירת כ"ים. אין עוד קובץ ₪₪ הגשים אלתרמן, כניסוחו המאוחר שלו עצמו, את העקו| של "לשיר לא על כי את" (עיר היונה, 112). מחנו וקשה ושונה הוא משפטו האחר: /קם השיר [...!] / והנה בלי משים כבר נתפש (או הרגל או אזלת יד))| / למוסר ההשפל. .. /, - .. אלתרמן מיטיב לנסח את הסכנה האורבת לפתח השיון ושירתו שלו קודם כל : משוררנו חוזר ומתריע כאן כ "עונשו של מוסר השכל", הפעם בפירוש כקריטיין בקורתי כנגד השיר עצמו. ברם בהמשך השיר אלתו כמו מנסח את פרידתו המפורשת והמודעת מהפואטיץ שהנחתה אותו בנעוריו: /יש [...]/ / מלים נכוו וגדולות / /מלצרף אליהן דימויים מפתיעים וחדים ע כלאיים / / המורדים את ישרות קויהן. יפעתן מטינן בודדה היא/ / וסולדה מרבוי מכסיסים הבאים להו מהן לוט. / (אשמרת שלישית, שם, 346) הביטויים שהדגשנו אפשר להתאימם לכל מבקר שמ בקורֶת על דרכו של אלתרמן בשירה, ובכ"ב בפו! אפילו נייחס פואטיקה ניאודקלאסית זו רק לנושא אז של השירה -- המוות ("יעל התוהו", "אינות כל", הנ" מה"), שהוא נושאו של השיר אשמרת שלישית, לא ן תפש את השירה אלתרמן בכותבו את שיר הסיום לפ'ל: היש בו פחות אימה, פחות דעת האחרית, בגלל "הדימי יים המפתיעים"l היש בו, בשל אי-הקפדה על "ישוון הקו" -- פחות שייהl לנו אין ספק כי מקור הו הוא שם, בקובץ הראשון: גם חליל הרועה יטרף נל הגיע לקצות מישוריו, `

השיר אשמרת שלישית בניסוחיו המבריקים, והארכניט רחוק הוא מהסוגסטיביות המקפיאה שבשיר הם לו באורח פרדוקסאלי אפשר לומר, כי דווקא הדרך המו' חרת, הרציונאלית -- גם ברשפי אש וגם באשמרת ש" שית, מחייבת "ריבוי טכסיסים". לא האריכות הטקסט\' לית קובעת (הדליקה כפול הוא מרשפי אש, ומנגד אשמי! שלישית ארוך בהרבה מהם לבדם), כי אם: מידת ההיענו!

המלצת העורך:

"באור התכלת הלוה"י

מאת

עמוס עוז

והכרך', ורובם לשם החרוז הנקבי, ודווקא בחרוזה הרא" שונה, המדגישה את המלאכותיות ? 62 , ועוד הערה : הראינו קודם את זיקתו הבלתי"אמצעית של המשורר ליקום ביכולתו להעמיד מיידית דימויים של טבע, הלקוחים מהקשרם הקוסמי וניטעים בשיר ללא הכנה, ועם זאת ללא תחושה של שרירות ("הגידי אם לא כיאורייך יפיתי 7). בשירי הקיץ והכרך בולט המאמץ לסימבוליזציה ומיתולוגיזציה : השיא הוא אולי במיתוס הפרומיתיאי בציור "השמש המסומר אל סלע הרקיע !" (97; וכן ביחס לעיר, 109). אך הסמלים הללו, שסימני הקריאה חוזרים ומצביעים אליהם בקול .רם, סמלים אלה הם כה שקופים, שהם מתמוססים עם זיהויים. במגמה סמלנית אחרת יכול אלתרמן לגייס ביבר שלם -- "עטלף" ו"לטאה" ו"נחש" נושא בינור (!), כולו מן הזוחלים (ליל שרב, 95--96), והקורא נשאר אדיש לנוכח רפיון הכוח של משורר מתייגע %, כלומר, דווקא בשירים בהם טוען המשורר לסמלים גדולים וברורים ולהישגים ממשיים -- כגון התרת המתח הארוטי ונגיעה בלב הדברים, רחוק הוא מן האמת השירית ככל שמלים יכולות לחצוץ בינינו לבין התופעות, י מה לשירים אלה ולכ/ים ? המשתתפים הם, באיזו צורה שהיא, בקיום העניין המחודש בקובץ שיריו הראשון של אלתרמןl היכולים הם, ברפיסותם השקופה, להשתתף במבנה סימפוני-"קונטרפונקטי כולל של הספר! לנו נראה כי אלה הם שירים שנוספו על השירים הליך ריים"האישיים של כ"ם. נוספו -- כפשוטו: ציוריהם ודימוייהם לא יכלו לשמש מקור לשירה של משורר הנטוע בלב הקוסמוס. שירי הקיץ והכרך נוצרו כווריאציה מאוחרת, עשויה וכפויה. הם פותחו והותאמו, ככל שאלך | תרמן הצעיר יכול היה, לטעם הדור ולתביעותיו האקטוך וֹ אליות, כשהמלאכותיות שבהתאמת ציורי השתיה מוטעמת , על ידי מגמת ההפרז הריטורי-היפרבולי. שירים אלה \ מייצגים בצורה ראשונית, אולי בלתי-מודעת בינתיים, | את זיקתו של אלתרמן לאקטואליה, את תחושתו כי אין הוא רשאי להתעלם ממאורעות התקופה. מהמעשה הציוני, הציוריות האותנטית מגיחה בשירים אלה כרימיניסצנט ממגע החסד החד-פעמי של המשורר גלוי העיניים עם העולם: "אל מול חצוצרות האור/אלך!" אינו יכול לבנות שיר, אלא רק לפתוח אותו (תמזז, 98) ; לשווא מנסה הציור הנדיר לפרוץ מעבר לתפישה האידיאולוגית המחייבת סגידה לארץ ("הדממה שהישגבת, שחשפת עד סופה [...]"). דימוי אחר -- "הציד בא ליום [...] הוא אל סובכה גורר שקיעות כרותות ידיים" -- אפילו בשלונסקאיות שבו, מבהיק כציור סוריאלי מיוחד, ברם אין בכוחו ללכד את הרצף הדקדוקי-הריטורי שעל פיו כתוב מחזור השירים מערומי האש (102). אין ספק, אילו נותרו מכ"ם שירי השער השלישי בלבד, לא היה אלתרמן זוכה להכרה כמשורר לירי מן המעלה הראשונה, ולא היינו יכולים לחזור, ממרחק של ארבעים שנה, אחוזי קסם שאינו פג מספר שיריו הראשון של המשורר. ן מכאן ואילך תלך ותחריף הדילימה של אלתרמן. ויותר מכך : ילך ויחלש הדחף הלירי. המשורר ייעקר -- במלוא הטראגיות המשתמעת, מקרקע שירתו הראשונה, המיתית. במקום העמדה הראשונית, שבה היחיד והקוסמוס הם הוודאויות היחידות, תגבר העמדה הלאומית-הציבורית, ובמקביל, שפיות אפולינית וסדירות רציונאלית יציגו סייגים בהירים וחדים למהלכי השיר. הסער והדחף מלך שעבר ייעלמו. סדר ומשטר אינם מניחים לשיר, חוץ ממקרים בודדים, לפרוץ מסגרות, לא בתבניתו ולא בציוך ריותו. בלשון המשורר עצמו -- מכאן ואילך הוא לא ינסה, כב כזים, לפרוץ את אזיקי השיר ולעקור מפיו "וידו7 יים", כי אם להיפך : להכביד עליו בכבלים ובשלשלאות. חדילמה הלאומית בתולדות ספרותנו החדשה היא כה קשה, שההכרעה בכל כיוון שהוא רבת סכנות היא. אולם ההתרחקות ממקורות השירה -- מרצון ושלא מרצון, מהכרה פנימית או בלחץ הנסיבות נראית כפועל יוצא הכרחי. בכ"ם ניסה אלתרמן לצרף ולחבר את ה"תאומים" שבו בקשר סיאמי. מכאן ואילך אין עוד תאומים, אלא אח אחד מסלק את משנהו. זה ש"חצה במאות השנים של היער", שזכר -- ולוא רק זכר, "את אבות הנפילים, האור והמים", זה שלא נסחף עם הכלל, ב"עדר", אח זה נטרפה דעתו, או נרצח בזדון. זהו המיתוס החשוב ביותר בכ"ם. מכאן ואילך האח הנותר הוא ברשות הרבים 9%,

כי אלתרמן פנה אל הציבור ואל ההסטוריה מתברר על פי יצירותיו הבאות. כאן נמחיש עתה את התהליך הנלווה, שהוא המס הכבד ביותר שאמן יכול לשלם. ביאליק ניסח זאת בחריפות -- "חיפשתי פרוטתכם / ויאבד דינרי --". אלתרמן, כנראה, הכרעתו לעצמו היתה כה ברורה, שלא חש, ובכל אופן לא ביטא, את הקרבן שהקריב.

נמחיש את התמורה בתפישה השירית על פי השוואה בין שני שירים בעלי נושא דומה ככל האפשר: הדליקה, "לעד"), משתמש אלתרמן בשניים מהציורים המשמעותיים ביותר ביצירתו: הראשון -- /זו העיר [...] / /נפחים את עיניה פקחו בצבת, / / אמרו לה -- הנה ימייך ! (108) '

יפקיחת העיניים' -- אחד הציורים המורכבים בשירת כ!ום, והחוזר בווריאציות מרובות, מעמידה פה צירוף קישוטיה מיקרי. הציור אינו מעכב את הפרצפציה שלנו כטבע הציור המטפורי, אלא להיפך, הוא נבלע ואובד, כזיקוקין דידנור, שהחדשים משכיחים מייד את קודמיהם (בידוד הציור בציטטה נפרדת מעניק לו משקל מוגזם לגבי ערכיותו ברצף). בשיר אחר, לעומת זאת, קיים וחי אותו הצירוף להמחשת קונפליקט דרמטי מן המעלה הראשונה -- בין היוצר ליצירתו. תוך כדי הצגה מגובשת של הפוא* טיקה האלתרמנית מוצעים בהשיר הזר שני עקרונות : האחד, זיקה בלתי אמצעית אל היקום (בית שלישי בעיקר -- "הוא [השיר] ראה את העיר עירומה לפנות שחר הבלי מחיצות ועטיפות, וברגע הטוהר הראשוני של הי"ך קיצה, ומיד: "הוא עבר [... ] וליטף וכבשיר הפתי" חה!...] ונישק [...]"); והעקרון השני, איפוק הה רגש: השיר, אומנם, "כרע לכל עצב" (גם כן כדוגמת ה'סגידה' שבשיר הפתיחה), אבל -- "דמעותיו בוכות פנימה" (46--47). למן ‏ פתיחתו משתריין אפוא השיר ומתגונן בפני כל חישוף אינטימי. אך היוצר אינו מוותר. ונוצר מאבק אלים : את נחושת ריסיו / בצבת אָרימה. / אעננו לשווא: הישבר וזעק! / ` המרחק בין שני גילומיו של ציור פקיחת העיניים בכפייה הוא רב: בהזלדת הרחוs ציור חלקי, מבוזבז, השוקע מייד בשכחה; בהשיר הזר זהו ציור מורכב ומפותח, המציג קונפליקט רוחני כהתגוששות פיסית אכזרית : "אעננו לשוא [...] בצינוק משפתיו נעקרו וידויים" (תמונת העינוי מזכירה מאוד את עינוי האח באגרת). הציור חושף זיקה אינטימית"קישחת בין היוצר ליצירתו = ספק כציור ילדותי (בובה שמנסים לפקוח עיניה), ספק כדימוי מעולם הבולשת (עציר שמבקשים לסחוט ממנו הודאה). בשירת הכרך, לעומת זאת, מדגים הציור יחסים סתמיים בין "נפחים" ל"עיר".

והנה הציור השני בשיר הולדת הרחום הנוגע באחד מביטויי המפתח בכ"ם: זו העיר [,...] / בכאב ובכוח יולד רחובה [... )

// אל ליבה הכבד / / לבדי אלך. / (109) הרצון לנגוע בלב הדברים הוא המניע את שירת כ'ים. חמדת החיים ותשוקת הקיום מעמידה את "ואמות ואוסיף ללכת"; כאן ועכשיו הדחף הוא לנסות לשבור את המחיך צה שבין האדם ליקום ולתופעותיו. בשום מקום רצון זה אינו מתגשם, חוץ מבשירי השער השלישי. ואם "אלך" דלעיל הוא על גבול הוודאות (כהווה) והמשאלה (כעתיד), יש לו עזר כנגדו בשיר קודם: / עוד צפרני קשות. נגעתי עד ליבה./ / לא יצילוה מידי עד נצח. / (106). » האובייקט כאן הוא האדמה, בשיר מערומי חאש, שהוא הקרוב ביותר בכל שירי כ"ים לשירה הציונית-"התיישבותית שנהגה בארץ בין שתי מלחמות העולם. הצד השווה שב"אדמה" (דלעיל) וב"עיר" ו"שוק" הרווחים בשער ג' הוא היותם אוביקטים פיסיים, שהיחס אליהם הוא ישיר, ריאליסטי ובלתי אישי, למרות כל ההשתדלויות, אל האהובה אין גיבור כ"ם מגיע לעולם, ו"אל לב הזמר נשברה העט"; אך העיר והאדמה נכבשות, ובאותה הטרמינולוגיה עצמה. לא גברות חוגגת כאן, כי אם כשלון שירי : מוטיב מפתח ההופך למליצה, וכובד ראש -- להיפרבולה ריקה.

החיקוי העצמי והנסיון החוזר לצעוק במלוא הקול, תוך השתעבדות לריטוריות ולאמירתיות, לאנפוריות מאומצת והיפרבולה לשמה, מאפיינים את רוב רובם של שירי השער השלישי. אפשר להראות בדוגמאות רבות כי ציורי מפתח נוספים סר חינם בהקשרם החדש: "הקשיבי, / ידיים אלייך אושיט -- / הרימי אותי, על ברכייך הושיה בי". (86--87) המכוון לעיר, נודף אפיגוניות בכל אות שבו9l. אכן, מה ל"קרב מסותר של שתיקות וקולות" בין העיר לבין "שרב וחולות" (ליל שרבם, 95) ול"מלחמת שתיקות בחזה מול חזה" של שני אנשים (בני זוג?) נוכריים (הלילה הזה, 31)? מה ל"על רעשך הרם היום יוניי תרות" (מראות אבים, 97) ול"על העיר עפות יונים [...] על העיר יונים עפות, / כל ימיי שטים ביחד" (תבת הזמרה נפרדת, 112--114) ? מה לאלתרמן ולכל הדימויים הגסים, המשורבבים כביכול בידי משורר אחר, כגון "שורת אבטובוסים כבדים כדמעות" (87), "אינקוויזיציה קדושה" (91) ועץ הזית הרובץ "ערירי כרואה חשבונות" (101) ? ומי מניע את אלתרמן, במלאכת השיר, להזדקק לצירוף המלאכותי של שם העצם הזוגי -- "שרווליים", "חלוניים", "סכיניים", "סליים", "צוואריים'" (87--90), ומעבר לשני שירי וום השוק -- "ברקיים" (97); ואפילו "תניניים" (126) -- כולם ב'שירי הקיץ

`א / ' וומש

בטירוף הזמנים -

* חטיבות שלמות מן ההווייה היהודית בפולניה ומן התחו" הרוטט -- עד שיצאו מלפניו מרוממים ומחוזקים,

כל שהכירוהו מקרוב, נשתבחו באיש זה \ המעורב עם הבריות, מסביר פנים לאדם ודורש טובתו. הוא עצמו היה נחבא אל הכלים. כאביו וסבלותיו הוסתרו תמיד מעין הרואים. מאושר. היה כי ניתן לו להלך ולעשות עבודתו בירושלים. מלבד שהיה במשך שנים כתב "הפאָרווערטס" הניו"יורקי ובזמנו דיוות יוםיום על -משפט אייכמן בירושלים, ומלבד שנתן מיכולתו למדור האידיש שבשידורידישראל, הרי עיקר מחשבתו היה -- להתמסר לכתיבת הסיפור היהודי, שלו ושל בני עמו, בטירוף הזמנים שבעולם. ` : 2

מאז ספרו-המזעזע "בדמייך חיי" ("און אין דיין בלוט זאלסטו לעבן") שהתחיל לכתוב במחבוא ויצא ביידיש בפאריס בשנת 1949, ויצירתו הסיפורית-ההגותית הגדולה "בצעדים סומים על פני האדמה" ("מיט בלינדע טריט איבער דער ערד"), שיצא ביידיש,, בישראל בשנת 1968, ועד קובץ הסיפורים החזויים והנוקבים "דער מבול", שיצא בסמוך למותו של לייב רוכמן ומחכה עתה לתרגוםם. עברי. , :

אכן, שלושת הספרים האלה מבטאים את סגולות הנפש ואת מאבקי הרוח של מספרנו אשר העניק לדורנו ולדורות באים לא רק מסכת סיפורית הגוייה ואותנטית, יחידה בסוגה מבחינה אישית ולאומית, אלא גם יצירה בעלת ערך אסתטי ואמנותי שמקומה לא ייגרע בכל ספרות גדולה. הקורא העברי כבר התרשם במידה רבה מכוח תוכנם של שני הספרים "בדמייך חיי" ו"בצעדים. סומים. על פני האדמה", אבל עדין לא טעם מתכני הסיפורים הכלולים בספרו האחרון של לייב רוכמן. .

גם כאן, בסיפורי "המבול", מעלה רוכמן את נוכחות הווייתו של האדם היהודי בעולם אכזר המבקש לענותו ולקחת את נפשו. על אף הגישה: הסוריאליסטית מופיעים בכמה מן הסיפורים דמויות אותנטיות ומקומות בשמו" תיהם, כמו אסתר ולייבל, מלכה'לי וקלמן, כמו מאַיידאנק ולובלין, סדום ועמורה; אלא שכאן, ובעיקר בסיפור ~קשת בענן" (דער רעגענבויגן) מהדהדים מרחקים ומר" חבים של עולם ערטילאי, עולם שאדמתו היתה לאפר ולעשן, מיני שדות חולים המעלים מתוכם נשימת"אבק של שריפה וחורבן. ובתוך חללו של העולם ההוא, ספק מהלך וספק מדלג עוד שריד אחד שאינו ודע מניין הוא בא ובן כמה שנים הוא, אך מישהו הידע להמחיש לעצמו היטב כי הלאה ממנו שרף האלוהים את החוטאים על פני האדמה, ואילו כאן, לפניו, שרפו החוטאים את האלוהים והורידו את כנפי השכיגה עד. עפר. בחלל זה, ריצתו של השריד היא אוורירית, בלא רגליים ; הוא רץ מפחד ענני השחור למעלה ומפני מראה האפר הכחלחל למטה. ויש נסמכים אל השריד גם אחרים שנמלטו משדות האפר, זכרים ונקבות שאיש אינו יודע מניין הם ומה גילם -- בני בלי-שם שרק ריח החורבן הולך לפניהם. זוהי עדה שאלוהים הסתיר פניו ממנה, ושמרוב יאוש כנראה תישאר בביקעה ועל פני האפר תקים היכל למענו. ואולם השריד יש שחש בדופק השארית של ההווייה; דומה עליו כי איד"שם יש מי שחושב עליו, גם זוכרים את שמָו. פתאום הוא תופס כי אנשי-"החורבן בכל הדורות מצווים להיות זכר לחורבן, ועל כן יש להוליד ילדים של דור חדש, ילדים שיספגו לתוכם את הדווי של השדות בנכר ובכוחם החדש יפרו. שדות-"חיים משלהם. השריד רואה מבעד לקשת"בענן אופק חדש, שם רוח אלוהים מנערת את הנענים ומרימה אותם מעל אשפתות, והאלוהים שוב שלהם, אלוהי אבו". תיהם שנשבע בקשת שנתן בענן להקים ברית עימם ועם זרעם אחריהם. ד ה וה

אלה הם בעיקרם עומקם הדמיוני ומשמעותם הממחישה של סיפורי לייב רוכמן, : ו

לייב רוכמן הקדים להסתלק מן החיים. בעצם. יכולתו ההגותית"יצירתית עמד. רק ימים אחדים החזיק בידיו את ספרו החדש "המבול" -- ופתאום נפל. כאילו כיוון ליבו להפסיק את נוכחותו בעולם הזה, כדי להשלים תיקון אמונתו בבורא עליון. הסתלקותו בטרםיעת כמו באה להביע סיום חותך בדרך היסורים שטילטלוהו כל מלוי, מעין השלמה לליבוטי נפש היחיד מתוך שארית הפליטה בכמיהותיה לפדות, לגאולה. הו הח 45

אריה ליפשיץ

מות דיוקנו של המספר לייב רוכמן, נעשית לד" עם הימים החולפים מאז הסתלקותו, דמות הזוייה ואוורירית יותר ויותר, עד שדומה . < עלינו כי נשמתו. השקופה מרחפת לנגד עינינו בכל שעה שאנו חושבים עליו. לייב רוכמו הריע והידיד בחיי היומיום שלנו בירושלים, מי שהיה מהלך בינינו במאור פניו ובאהבת האדם שבו, עתה כאילו חזר והתכנס אל תוך יגון סיפוריו, ומדי פעם בפעם שוב עולה רוחו לפנינו בטוהר יצירתו. ֶ מעטים הסופרים שכל חייהם גלומים וטבועים ביצירתם, שיצירתם עולה מתוך תוכה של נשימת אפם מרא" שית ועד אחרית. סופר יחיד כזה היה לייב רוכמן, איש עניו ומופלא בסגולות, שהזדכך ביסורים והתקדש במסיי רות"הנפש להעלות את הסיפור היהודי בטירוף הזמנים שבעולם -- סיפור רוחש זעקת ענות ופירכוסי הבריאה, מן הטראגיים שבהויית אנוש. ‏ \ . אמרנו לייחד כמה. וכמה דברים על היד |ויצירתו של לייב רוכמן -- מהלך חייו הארציים וזרימת חייו הנפשיים, הרוחניים, 2 הוא נולד בשניים בינואר 1918 במינסק"מאזאוויעצק, כארבעים קילומטר מזרחית לווארשה. אביו ר' שמעון היה מחסידיו הנלהבים של הרבי מגוּר, בעל חנות ליין, שמדי פעם שימש גם כמוהל. בן חמש היה לייב רוכמן כשמת עליו אבביו וכבן אחת-עשרה נשלח ע"י אמו לווארשה כדי ללמוד בישיבה הידועה ~עמודי התורה". העומד בראש הישיבה הביא את. הנער, העילוי, אל הרבי מפוריסאוו, שבחצרו התעמק לייב רוכמן בחסידות עד שהיה לאחד ממקורבי הרבי ונודע בשם "לייבעלע מינסקער". הוא התמיד בלימודי התורה, וכבן ששדעשרה קיבל היתרהוראה. אולם משהו זע בלב הנער כנגד הליכות הפאר בחצר הרבי, לא סבל עוד את השמשים והגבאים שהסתירו מעינו של הרבי עוולות למיניהן -- עד שהוצא מן החצר, באותם הימים התחיל רוכמן לחבר סיפוריו הראשונים; וביניהם סיפור נרחב על ההווי בחצר הרבי. כמה מסופרי ווארשה היהודית שקראו רומאן מוגמר.זה, המליצו להוד ציאו לאור, אך ברגע האחרון בא המחבר הצעיר והחליט לגנוז את פרי עטו. -- מאז ועד פרוץ מלחמת-היטלר כתב רוכמן רשימות וסיפורים, גם השתתף בעתון "מאָמענט". באו שנות המלחמה והלמו בו. תחילה בתנאי הגיטו של מינסק"מאזאוויעצק, ואח"כ ביסורי המחבוא הממושך. -- עודו בגיטו, בשנת 1949, הכיר מקרוב את הנערה אסתר, אף היא מבית חסידים שהיתה לו לרעייה ולאם ילדיו. מן המגע הראשון ראתה בו אסתר מידה של חוסן רוחני, משהו מאצילות מלכותית. לדבריה, התרקמו ביניהם חיים של גדולה נפשית. על ידו נתרוממה. לימד אותה להתרחק מז הטפל ולהתרכז בעיקרי החיים. כפי שידעה אותו בכל הליכותיו, אומרת. אסתר, לא נוצרו חייו אלא לשליחות מופלאה אחת -- הוא נס קיומיותו. כי לייב רוכמן חלה הרבה מאז תחילת השואה; לאחר שישב מדוכדך וחנוק במחבוא במשך שנתיים, בבואו לעיר לודז' ; ואח"כ שוב חלה קשות במשך שלוש שנים ואושפז במוסד רפואי בשוייץ, נס גדול היה לו שקם מחוליו כדי להתכונן ולעלות לא"י. אכן, מפעם לפעם עמד לפני גזר-דין של מוות... המ ט אף לשעה אחת לא הסיח דעתו כי הוא, הריהו מן השרידים והפליטים שנותרו מאימת החורבן, וכי עליו החובה לספר עליהם, לספר ולזכור, לספר ולא להנית להם -- לדברים הנוראים. אפשר ואפשר כי חובה זו היא שהותירה אותו בין השרידים והוליכה אותו עד תקומת ישראל, לזכות ולחיות בירושלים מתוך רוממות שביצירה ולהיאסף אל דממת הקודש אשר בהריה. - הייתי מן הבאים לביתו של לייב רוכמן ברחוב יורדי" הסירה שבירושלים, ולעתים בין המוזמנים לשולחנו בלילות שבת. מלבד קרובים וידידים היו באים אליו תלמידי אוניברסיטאות וישיבות, סופרים ואמנים, בני נוער מחוגים שונים, גם יחידים שהתגיירו והצטרפו אל העם היהודי. בין ברכה לזמירות התנהלו שיחות משמעו" תיות בלתיינשכחות, והכל ביקשו לשמוע מה אומר הסופר"המארח -- אותם קטעי-סיפור מרתקים אשר זרמו מתוך לב נרגש בקולו העמום וברעד כתפיו. רגיש היה תיות בלתי-נשכחות והכל ביקשו לשמוע מה אומר יום, אלתרמן מייצג את הדילימה המרכזית של משורר נוי בגדולתו -- מידת היענותו להסטוריה ולאומה במסו7 ה הגדולות. ייתכן כי משורר גדול אינו יכול ואינו אי להתעלם מהמתרחש בתחום הכלל. יתכן אפילו נאן, במידת יכולתו להיענות במלואו לצורכי העם, לומה אבן הבוחן לגדולתו. אזהרתו של ברנר בהגינו ל יליג ושירתו מפני מבקריו החריפים, כי אם זו אינה ירה -- "לעזאזל השירה !" -- אזהרה זו אינה יכולה הישכח. ברם אסור שיישכח מאיתנו הקרבן הכבד שגדולי צרינו הקריבו בשעה שנפנו לצורכי ציבור, אלתרמן וה את האומה באחד מפרקי חייה הגורליים. הוא עולם אינו מבכה את אבידת עולמו הפיוטי, את המחיר ננד שנאלץ לשלם. יותר מקודמיו הגדולים . האמין שליחות. אך לא פחות מהם חייב היה לוותר על זיקתו אשנית ליקים ולשכדה. 0 - 0 . , ע קרוב היה אלתרמן להגיע אל מעבר לשירה, ללשון לפאתוס שהם כמעט נבואיים. כשלון ש"ע, אי"הנחת מורגשת בו, אינם מוחים את חשיבות הקובץ. באיזה הוא מקום הכשלון אינו רק של המשורר, כי אם של ציאות החולין שהיא נחלת כולנו. בש"ע נוגע אלתרמן נקודות המשבר החריפות בחיי יחיד, ובעיקר בחיי עם. הסטוריה היהודית, שחזון השלום הוא ייעודה, אינה ולה, למרבית הצער, למחות את קינות 'איכה' ואת ירי שייץ 5. האקטואליות שבספר זה היא מעין אקטוא" יות חוזרת, בהתרגש אסון אישי, וכן במעגלי ההסטוריה טואגית של עמנו, למעלה מהאקטואליות החד-פעמית בעיר היונה, ולא כל שכן בשירי המור השביעי. ברם פירקי הביניים, שבהם אדם וחברה יכולים להיפנות. וחשי הלב, לבירור זיקתו של האדם ביקום, ימשכו ותנו אליהם שירי כ'ים בכוחם הראשון. יותר מכל קובץ חר ליחם לא נֶס גם ממרחק של שנים. ‏ .

5. בשיר פגישה לאין ק* מצטרפים שלושה מהציורים דלעיל בשורה אחת "שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים" (8). . : 5 ילדים, שהם כמיצוי האהבה, מייצגים בכ"ב את א"התמלאות הקשר בין האוהבים, כגון: "אל תבואי עכשיו. ילד מת בחיקלי (73). וכן ביחס לאהובה .-- 'עוללייך", בפגישה לאין קץ (8), ו'"יתומייך", בהיאור (78). : 5. האם אין אפשרות לטעון, בהארה חוזרת, כי "לשון | | המראות" של ביאליק גם היא פירושה מראֶָה ומראֶה בהצטרפותם? (לא רק על פי חזון העולם || ההפוך. "ראי" ממש מופיע בהבריכה בשורה 159). 3. ר' זד, יהרהוריםי, עמי לll. . . במקומות אחרים 'מדייק' אלתרמן יותר? ר' "שמיך הקרבים למטה"' (44), וכן '"השמיים הנופלים" (126). : 5 טרמינולוגיה משפטית מצויה בפגישה לאין ק: "לספרים רק את החטא והשופטת" (8); אולם < פסק הדין דלעיל חמור הוא יותר, בהתיישמותו לסינקדוכה (!'היד''). :

,ופחסוסהם +0 עהסספסותם סחl ~8.! ,05זהחסום , .4 .ם ,הססחס.! ,אזסץ-אוסא (באשר להגנתו על מטפוריות גדושה ר' שם, עמ' 7. |)| ₪0 3

4 ר' "אני היד אשר הושטה אל לילכך", בפרידה מן העולם (אגרת, 62), וכן "עוד אצניח אלייך ידיים" (56) ויירוצה עוד אותך על ברכיים לקתת"" | (129), לאהובה. הגשמת מוטיב האהבה עם העיר | דווקא היא חסרת טעם מכל בחינה שהיא, ' 4 בשיר שאינו שייך לשירי הקיל והכרך, בת המוזג, מופיע הצירוף "דליים" (141) בחרוזה השניה, והוא אומנם אינו לוכד את תשומת הלב (ד. סדן הציג הנחה, לפיה משוררים גדולים, החתרוזה ה-. שניה קודמת אצלם לראשונה, ולהפך לגבי משוררים ממעלה נמוכה). "פתאומיים" שבפתח אגרת -- || היחיד שאינו שם עצם, צידוקו הוא בהתקשרותו הן לעיניים (שתיים) והן לדמות הכפולה של הי'תאומים"". /

= היש צורך להעמיד ביבר. עכור זת, כולל "התנין הרוח. עם כל אחיותיה, ה"יפילים!" וייהפרות'י שב הרוח עם כל אחיותית, ה'"פלים" ו''יהפרות'י שבאל הפילים וה"דובים" שבלבדך ובשיר שלושה אחיםl את החיות הלא ריאליות, הרומנטיותד מיתיות, אנו קולטים במליאותן ; את ביבר הזוח\ לים, שבעיקרו ריאלי הוא, אנו מקבלים כמליס .. .ריקות. . 0 י : ' על פי אינטרפרטציה זו מקביל מיתוס רצח האח - הטוב והישר ליחלום השיירות' של ביאליק בספיח ; \ ביאליק אינו פוגע ב'אניי הצמוד לאיבי הנחל, אך . ה'אני" הנחות, שעם השיירות, מתרחק והולך ממנו. 4 ר' עדותו של ח. גורי על פרסום חוזר בעיתון יומי אחד של השיר השפעה: ' -- -- ולי תתנהו חי, כי חי אותי עינה" -- ביום תפיסת אייכמן: | ולהבדיל, על קריאת השיר ק* האב בשלושים | לפטירת אביו של גורי (הארץ, 1.9.67). - `

סיפורי לייב רוכמן

ספרים

מאד "ארצישראלי" בשיר זה, ב"חאקיוּת" הזאת. העיסן בייילדים" הוא בסופו של דבר אמצעי כדי להעביר בעצן את "תחושת הריקות." ` > ו

אם האושר הוא "רק מזיק לעיניים", אם הוא רק "מסנווףי - הרי הוא אושר מדומה; מטמון אבוד, שאם נו ממנו משהו -- הרי זה אך זוהרו המתעתע, שאינו מיש לעיגלים, .. ) . ו : אם יש שירים יותר אותנטיים בספר -- אזי הם אלן שיש בהם עיסוק ב"ילדים": עמ' 27 -- "ואַנחנו צחקו כמו ילדים / מבתים בטוחים. . . היינו מבתים בטוחים | לכן צחקנו /. אחרת היינו צורחים." אם יש כאן צחן הוא מר. אם יש "גבול דק, של שפיות ההורים" הף הוא זה שבין הצרחה המרה לצחוק. המר. גבול דק. א יש "גיל" בו אפשר לבכות "מתי ועל מה שמתחשק" הוי זה "גיל הפסיביות הנקראת ילדוּת" (עמ' 15). אם ש סיכוי ממשי ל"עוף", מן "המסגרות הבטוחות", הרי ו ב"גיל. הילדות". י י

כאן שבים אנו לנקודת ההתחלה : "הילדות", במובגהן הרגשיינפשי היא-היא ה"עולם" המעמד מול "על" אנשים-אחרים". זהו עימות מתמיד בין שני עולמות בעלידאיכויות מנוגדות : משהו "יעף" מול משהוץ”בטוח”;? "שדה נוריות" מול "שדה קוצים ולענות; משהו ל" ברור ומאושר מול משהו "ממוסגרהממסגר", סטריאוטיפי, של "טלאים וסיסמאות"; משהו "יפהפה" מול מעת משעמם בכיעורוא - - * בל

עם זאת -- "המשהו הבטוח" נחוץ: הוא שומר ל שפיות, כאשר מתגלע חוסר-דהתכלית שבשקיעה "נגן אחר בבדידות איומה". .

הלשון, כפי האמור, מדוברת. הפנייה ישירה: "אנ'", "אתם", "אנחנו". האופי הוא מחאתי-אישי, נגד משהו אלמנטרי לחיים אנושיים אמיתיים שאובד, נגד העלינון שבאטימות רגשית, נגד אי-היכולת לבכות \ "באמת', נגד "מסג,רת", נגד "בית בטוח", מחלט, נגד "כל שאיננו טבע (טבע שונה מזה שמגלים טיון דביק). עם זאת, שימוש ישיר בלשון ב"חומרים פשוטים", . מובנים" מחייב. זהירות .יתר, שלא לגלוש לא"אמינות ההבעה ע" שימוש, פה ושם, ב"חומרים מובנים מדי", כלומי: קונוונציונאליים. השיר -בעמ' 68 הוא מעט כזה: ם העמדה חדה של "שדה נוריות" מול "שדה קוצים ולעי נות". בשיר שבעמ' 13 (בש. בן-ציון חמישים וחמש") יכולה להימצא שורה "מסוכנת" כזו -- השורה המסוימז (".. . הטיח מתפורר, העשבים גדלים והנמלים מתרנון מהר". . .). במקרה זה -- זהו משהו "שעל הגבול הדק", שכן השיר בכוליותו הוא מן היפים יותר,. האמינים יוו בספר (מענין כי גם בו עיסוק בילדות באיזשהו אופן שונה, אמנם, בנקודות המבט מן השירים שהוזכרו לעיל), בשימוש בלשון מסוג כזה מתחייבת, אם-כן זהירות"יתו מחאה אמיתית נגד. "מסגרת" מוכרחה, כדי שתשכוע להביע את עצמה בחמרים שאינם "מסגרות", שאים קונוונציות. טון הדברים "משנה" אך לא הוא לברו, לסיכום: יש למה ל"האזין" בספר זה, להאזין בזהירות, אולי, במקום שהדבר אפשרי : להתקרב מאד כדי להתו" חק, להתרחק מאד כדי להתקרבם פחות. אטומים, יותו פגיטים !. *

יותר פגינעים.

תמר משמר

טיון דביק*. שירים. עדנה לבני. הוצ עתון 77". -69 עמ'.

מה?! של תחושת ‏ המחנק, \ ה"דביקוּת המבתחילה" ( ="הוויית טיון דביק") ? ! של אשליית-פריחה, של "אור ושל צבעים" (עמ' 69)?! צמיחתה של ההתפכחות, מאותה אשליה עצמה, בפרק זה (ולכן, אולי, בפרק זה, לא דומיננטית נימת ההתרסה ? ! או, אולי, "באמת צמיחה" עמ' 61 ". . .דיכוטומות / אפילו פוליכוטומית / מסתך עפת וגדלה להרבה כיוונים / אבל תמיד למעלה לשמים / לא יודעת להחליט / לא צריכה להחליט / כמו הטבע".), מתוך "ההויה הטיונית-דביקה", מתוך אל..., כלפי מעלה, חפשית, "שמחליטים בשבילה"?!

הפרקים הראשיים בספר מחולקים לפרקי"משנה : נביטה : חטיבה ללא שם; "חולשה ו"; "ריח של חאקי." הצצה : חטיבה ללא שם ; "בחילה" ; "חולשה וו" ; "לענה, יבלית סרוחה". צמיחה : שירים ברצף אחד. שורי החטיבות*ללא-שם אינם מאופיינים ע"י המשוררת, באופן ספציפי, פרט להיותם גתונים במסגרת הכללית של "נביטה" או "הצצה", לכן אפיון מלאכותי, של הקורא, יהא כפוי ומיותר (בכלל, רוב השירים בספר הם בנידבלידשם ; שם הוא מעין "מסגיר ממסגר" וְהרי המשוררת טוענת באחד השירים: "אני לא בשביל מסגרת" -- עמ' 15). "חולשות" נקשרות באופן"שהוא למד לים: "נפסק עם / המלים אחרי הנקודה"... (עמ' 20), "לפעמים כשאני נעצרת / מעבר למלים"... (עמ' 21), "הייתי רוצה מזווית ראיה של רצפה / לראות בהוצרות המלים"... (עמ' 51). "בחילה" אינה דורשת הארה מיוחדת נוספת, לאור ההתייחסות הכוללת (וכן הספציפית בתחילת הדיון), כמודכן "לענה, יבלית סרוחה" וכן שירי "צמיחה", שכבר הורחבה עליהם היריעה. . : את פרק המשנה "ריח של חאקי" יכולות לאפיין השורות הבאות (עמ' 26): "כבר לא אכפת לי שתהיה מלחמה / זה מהדברים שילדים אוהבים... מה טעם לאושר אם הוא רק מזיק לעיניים / כשהדברים שאוהבים ריקים / מה טעם לילדים של שלום." :

שורות אלה מוחשיות מאד, מדגימות ביתר חזקה אמירה קודמת, בשיר אַחר, באותו פרק עצמו, היא: "ריח חאקי בכל מקום". (עמ' 24). ההתייחסות -- "זה מהדברים שילדים אוהבים", מקנה לביטוי אמינות יתר. יש משהו < ה ו ין דביק", ספר שיריה הראשון של עדנה 0 לבני, מושך תשומת-לב באופידשמו החריג , וּ במקצת -- אופידשם, "בוטני", כביכול "איך . ספרותי בתכלית" (טיוּן דביק הוא צמח נפוץ מאוד בארץ, ממשפחת המורכבים). כמו"כן. אופידשמם של שלושת פרקיו העיקריים : נביטה -- הצצה =- צמיחה. כשקוראים בספר מוצאים עוד, פה ושם, "שביבים בוטנים" (עמ' 54: "פשעיניו היו בגבה שני פסיגים', עמ' 0: פלנקטון, עמ' 61: דיכטומית) או "שביבים ביולוגיים -- כלליים" (עמ' 41: ... זימים, | טרכיאות, צנורותדם". . ~ עמ' 60 ; "פיישית. גנטית). .. . מסתבר שזו "שפה", במובן הנסיון להציג עמדה קיומית בעלת איכות מסויימת, משהו מאוד מוחשי, מאוד "פיןי". אותו "משהו", הוא מריר מאוד, מתריס נגד איזו "דביקות מבחילה", דוחה, אשר עם היותה ממשית מאוד קיים בה יסוד איןדפשר חזק : "הבחילה לא לְמדה אותי / לא לאכול מהעץ בלילה / מסביב ריח אתילן מבחיל / אפילו דלתות או חלונות / אין ברחובות להפרשות. / פנים שמשתקפות / זרות ואטומות / לחות כזאת היא מקור למחלות"... (עמ' 44). משהו חנוק חונק, לחות רעה,. בחילה שלא לימרה "להקיא בבוקר". "... יכל להיות שזה מסתנן לאט / כלחש דליפת גז מרעיל קטלני / לכן העץ שלי משיר שערותיו / מצהיב נחנק / באין גשם." . 7 . הבחילה : אם היא לחות:-- היא מקור למחלות, אם היא לחש -- הרי של דליפת גז רעיל קטלני. אם יש ריח -- הרי הוא "ריח אתילן מבחיל", אם יש פנים הן כאלה ש"מש" תקפות זרות ואטומות" -- יסוד מוצנע, בשיר זה, למוטיב "משיר שערותיו מצהיבדנחנק באין גשם". "פנים שמשך תקפות זרות ואטומות" -- יסוד מצנע, בשיר זה, למוטיב חוזר. ונשנה בשירים אחרים בספר, תופח ומתפתח, מוטיב שהוא. פחות "רעיון" ויותר ביטוי לתחושה תמידית: תחושת עימות מתמיד בין "האני השר" לבין "אנשים אחרים", או במלים אחרות: תחושת העליבות לנוכח האטימות הרגשית השורה בכל מקום, מה שיוצר הפנמה הגובלת בסופו של דבר באיזו אגוצנטריות של "נולדתי כך / שאני חשופה יותר" (עמ' 40). עמ' 15 -- "זה בטח לא אתם אנשים / זה רק אני בשבילי / שאוכל לבכות מתי ועל מה שמתחשק לי". ; עמ' 16 -- "אני ממריאה דרך קירות אנשים? ; עמ' 24 -- "עייפה מספורי אנשים אחרים" ; עמ' 37 -- "ימים של ברכה / מהלכת עם העורף לאנשים. י , : .

החיפוש הוא מתמיד: אחר כנות, אחר רגישות, אחר היכולת לבכות "באמת", אחר פגיעוּת, כזו של 'הברושים הפגיעים כל כך לרוח' בניגוד ל"אנשים שלא פגיעים לכלום / רק לאנשים"... (37). "האנשים" -- טיבם "ממוסגר". הטבע, באורח פרדוקסלי, "אנושי" מהם, משום שהוא טבעי כל-כך. לכן "ימים יפים", הם ימים של הפניית עורף לאנשים, הם ימי ברכה משום שהם מאפך שרים להיות רגישה, לשיב-לב לפרטים, להזהר לא לדרוך על קצות האצבעות, ללטף, להיות בשקט, בשלווה.

בשירי "צמיחה" נדמה לי כי מוּשגת איזו פשרה, השיר "הולך רגל" בפרק זה (עמ' 64) אומר: "איך אפשר להאשים אדם / בגלל מטען גנטי, בגלל חינוך / בגלל שלא ראה איך יראה, / אם יש לו עיני עורים / רגישות אטומים / ולא ידע, רק אחר כך אין גבול להאשמות, / גם לא להצדקות / רק הגבול שלנו / והוא כל כך נייד / תן בעיטה היטלראית אחת -- / והוא יעוף / לצד. "יהולך רגל" הוא כל אחד, כל אדם שמקיים פעילות ‏ 'ירגילה!י, "נורמלית", של הליכה. אידאפשר להאשימו משום שכך הוא, מכורח "סביבה ותורשה". להאשמות אין גבול, אלא רק זה שקובעים הולכידרגל אחרים. משום כך הוא "כלדכך נייד", אינו משמעותי ב"אמת"; בסופו של דבר "בעיטה"היטלראית אחת" תעיף אותו לצד. יש משהו "שואֶתי" באמירה הזאת, מעין אירוניה מרה, שיש עימה מודעוּת ילחוסר-התכליתיות שבקיום. :

גלגל המזלות

חלקית, הודות לידיעות הרקצ ההיסטורי והרה. שבו צויירו התקרות, ובהתחשב בתלות ההדדית ₪ מוטיבים אחרים בקומפוזיציה. בציור שבתקרת חו" דורוב, מייצג הנשר, הנמצא במרכז גלגל המזלון את הגבהים, השמיים והשמש. במיקומו ובמשמעותו דומה תפקידו לזה של הסול (אל השמש) בפסיפסים העתיקים, ובהקשר זה מייצגים: הנשר והמזלות אז מלכות השמים, ( '

האלה: חודורוב, גבוזדזיץ, טראגוביצה, מוהילב, גרוץ, ז'ידצ'וב. בהשוואה שנעשתה ביניהם מתברר, שהקומפוזיציה בהם אינה אחידה, אך בכל מקרה נשמר מקומם המרכזי בין המוטיבים האחרים שעל התקרה. ההבדלים בצורתם של מזלות מסויימים, מעידים על היעדר סכימת"יסוד משותפת לכולם. המזלות מסודרים בציור, בהתחשב במבנה התקרה ובקומפוזיציה הכללית. כך, למשל, מצויירים שנייםה עשר הסימנים שבגבוזדזיץ עליגבי ארבע צלעות ה;?;נחברות למרובע ולא למעגל -- כמקובל בדרךי פלל: , .

בהתחשב במעגלים האחרים שעל התקרה, ובתונס המוטיבים: דגים, שפנים, ולצידם אילנות ובעל" כנף -- מהווה גלגל המזלות ציר מרכזי ורב-משמעי לפילוסופיה סבוכה, הכוללת התייחסות למושג הזמן האדרת כוחו של האל והדגשת הקשר ההדדי שני יסודות היקום השונים; והמורה על ההשגחה שלו זוכה עם ישראל. השגחה, המחייבת התנהגות מוסרית של כל פרט בישראל.

הפנייה היא ישירה ברוב השירים, השפה מדוברת, החיפוש אחר כנות הוא ב"לשון כנה", ישירה. אלא שישירות מסוג כזה, מטיחה, מתריסה, בחלק גדול של השירים, יוצרת דווקא דיסטנס, ,מרחיקה ומרתיעה, מעוררת להתרגזות. אולי, באופן כזה אפשר יהיה להפוך את "האָנשים האחרים" יותר פגיעים, פחות אטומים. \ :

במרכזו של גלגל המזלות שעלגבי תקרת חודורוב מצוייר נשר בעל שני ראשים, וכתר. נשר דומה צוייר בגבוזדזיץ, אך שם אינו נמצא במרכז המזך

שירי "נביטה" וחלק משירי "הצצה" פותחים בנימת שלילה: "אידאפשר להאשים אותי"... (עמ' דו); "אל תתן לי כלום / אינני צריכה גדבות"... (עמ' 18) ; "כבר לא אכפת לי"... (עמ' 76), "אַפילו זה לא מגיע לי"... (עמ' 33). נימה זו היא, למשל, אחת מאמצעי ההרחקה היותר ספציפיים. :

מקומם המרכזי של סימני המזלות בציורי התקרו! מדגיש את חשיבותם בביטוי מיתוסים מופשטי! רבי"עוצמה כמו: היחס אל הגלות והשאיפה לגאולה תהילה לאל והאדרת בריאתו. מושג השכר והעונ? הדין והחסד. : : \

היעדר סכימה אחידה וקבועה, היעדר האליגוריות של עונות השנה, ומיקוּמם הגבוה של גלגלי המזלות -- על התקרות, ממעטים את ערכם הפונקציונאלי, בקביעת לוח מועדידישראל, עיקר תפקידם, מתבטא לפיכך, במשמעותם הסמלית, המעניקה סמליות גם למוטיבים אחרים המתוארים סביבם. || \ \ את המשמעות הרבה של גלגל המזלות אפשר לפענח

מיתוסים אלו, קיבלו ביטוי חזותי, בציורי התקרוח של בתי-"הכנסת מעץ בתקופות הנזכרות ‏ 00 .

הפרק "צמיחה" מעורר מעט תהיה: האם הצמיחה היא זו הרצויה ? ! השאלה הנכונה יותר היא : צמיחה -- של

ספרים

האם האשם במעורבותו הרבה מדי של הסופר? באי יכולתו לוֹ"ובװק,` רגשית, מחומר הגלם הספרותי? הרי במילותיו שלו אמר "רק צל דהוי או בבואה מלוטשת".

אין עיקרם של סיפורים אלה הסביבה וההווי החברתל המיוחד לה -- עיקרם ה"אני", והשתלבותו באותה הסביבה -- ולכן, כל בידיון נתפס כממשות. כשם שחוויות הסופר כ"אני" הן אישיות, כך אף חוויות הקורא כקורא אישיות, וכאשר נקודת המפגש אינה מתקיימת האכזבה מביכה. דווקא האפילוג, ("הילדות שבדמיון") הבא לומר לנו מדוע כל סיפור ילדות אינו יאמת -- עומד בפני עצמן כיצירת ספרות שלמה. קטעיו התאוריים. יוצרים פסיפם שלם. מתוך נסיונו להיות מרוחק, אדיש, מבקר -- הוא מחייה חוויות ודמויות וההווי חיים שלם. וכך -- הוא מכריח אותנו להיות מעורבים ומעלה בצורה. תמציתית -- את מה שהסיפורים ניסו להעלות -- כל אחד לחוד (60

הסיבור שבדצ'ון

שולמית ג, גלבוע

שמעון בלס: בעיר: התחתית, הוצ' תרמיל, 4 שמל . י

בסביבה עויינת. 9 הש . כאשר המציאות מבעיתה -- בית סוהר, בית בושת, עיוור שניצמד -- מה נותר להזייה ? ולחילופין, כשההזייה היא אסוציאטיבית למתרחש ומשמשת פועל יוצא או מנבאת עתיד -- ברור שהמעברים דו-סטריים,

שני סיפורים מורכבים מצויים בקובץ: "דרך פרידה" וימול החומה". הראשון מתאר לילה בחייו של הגיבור הכולל מפגש עם חבהר נשכח, חולה, יחסים מיוחדים במינם עם זונה מיוחדת במינה ואִימה הנובעת מפגישה עם המשטרה החשאית, פגישה, העתידה להתקיים למחרת. השני, שהוא סיפור מסגרת מובהק, שאף תוכו מורכב ממסגרות זמן ומקום מרובות, מתאר ביקור אסירים פוליך טיים בבית הסוהר ומפגש תמוה תוך כדי הביקור. שני סיפורים אלה מעלים ברגישות מרובה ובאמינות את הווי החיים בעיר התחתית בבגדאד, את המציאות היהוה דית, לאו דווקא הציונית, אך המבקשת, כתמיד, "לתקן עולם", ויוצרים אווירה של מתח שאפילו יחסי המשפחה המתוקנים הולכים בה לאיבוד. - מה שאין כן הסיפוּר "דודה ע'אוני". דמותה של השכנה הארמנית שילדתה נאלצה לזנות לטורקים וביתה המסך תורי, המלא חושניות תמוהה מושך את הילד --+ נותרה בחזקת משאלת לב ספרותית,. ניכר היה רצונו של המספר להציג לפנינו אשה שהפעימה את ילדותו והרטיטה את חושיו, ואשר מפגשיו השונים עימה האירו כל פעם זווית אחרת של קיומה ושל התבגה רותו, אך הסיפור, הנקרא בנשימה עצורה ומתוך ציפיה -- י מותיר אכזבה. ' : . דודה ע'אוני כמוה כתמונה שצוירה ביד אמן -- מיוחדת, ארוטית, אפילו תלת ממדית -- אך עדיין אין בה רוּת חיים. : י ולם הילדות הוא עולם על -- זמני שמקומו בדמיון יותר מאשר במציאות. הוא שלמות חווייתית שאי אתה יכול לפרקה לחלקיה או למצותה במילים" -- כותב שמעון בלס באפי" לספרו "בעיר התחתית". האפילוג ככל אפילוג, מצוי פו של הספר, כך, שלאחר שסיימנו לקרוא שישה וים הקשורים במובהק לילדותו של הסופר, נאמר - אל תאַמינו. כל הכתוב אינו האמת. חיוור הוא מז מה שאכן היה. , אלגיה מטבעה מייפה חוויות, מחריפה או מחליקה, צנֶה או מעדנת -- אך ברור מאליו -- מסלפת. ברור שהמבוגר המנסה לתאר את ילדותו לא כתיעוד י אלא כבדיון ספרותי יהיה נתון ללחצים כפולים לחצה של אמנות ולחצם של זפרונות, וכל התנצלות ה להזהירנו -- כמוה כהתפרצות לדלת פתוחה. \ ה היתה הילדות מזכרונותינו המשומרים והניתנים שש אוּ למיסחור. אין אנו היסטוריונים -- ולכן לא ז לחקור ולדעת עד מה שונה היתה, אף אין אנו וי ספרות המחפשים את .הקשרים בין האישיות למו על מנת "לדלות ולמוץ" כל סמל אפשרי -- אנו אים -- ותוּ לא -- ועבורנו הסיפור הוא הספרות את גם יחד. ‏ ;

והמידה היחיד לשיפוטנו הוא עומק החוויה המתעו" ננו, ואם אין הסיפור מעורר בנו תחושות -- שום טוריה לא תמלא את מקומו. אף לא התנצלות. לא לחינם כתב בלס את שכתב. המלה, ככל סמל ינל את מוגדרותו -- מגבילה. משהתחמנו את חוויו" ו נסך הכל של סימנים מוסכמים הפכנו אותן לנחלת המכיר את סימנינו ושותף לאסוציאציות ולטווח העד וח שסביבם. "האני" הפרטי -- אף כי חונך על אותה ח סימנים וסמלים, אינו מוכן להודות באחידות הקו" ינית הזו והוא מתמרד. . ח אי ההבעה -- או מוטב, חוויית "כל מה. שתיארתי ואַפילו אפס קצהו של מה שהיה או של מה שאני ' (בלוויית ודאות שכל הבעה נוספת תהא אך חזרה...) ות בספרות כבחיים. : : לא רק הסמלים והסימנים בהם אנו משתמשים מבילסטנדרטיזציה של. חוויותינו -- אלא אף תוכנן החוויות : אהבה, יחסי הורים, אכזבות וכיוצא בזה ' מצבים, שצריך אדם להתגבר על מנת לתפוס שאין נתרחשים רק לו.... .

יעת התכנים, שונים סיפוריו של בלס מסיפורי ילדות ם רקע ההתרחשות הוא בגדאד -- עיראק ערב המהה ; והסופר מופיע כנער ועלם המשולב אקטיבית, וחשויות. . ה `

בטירוף הזמנים

המוות כבר כילה מלאכתו, מושבות היהודים שרופות באש, חומת-הגיטו קרוסה לארץ", והניצולים קמים מן החורבן ומנסים לחדש חייהם. המספר מעצב בספר זה מעין חלל קוסמי מלא-תנועה, אשר בו מתערבבים החיים והמתים, הגוי וחזוי וערטילאי, מציאות ודמיון. הנה שרידי היהודים מברגן-בלזן ואושוויץ, והגה שבויי יהודה שנשתיירו מרומא. זמנים ומקומות מרוחקים, קרבים זה לזה. יהודי הבונקרים והמחבואים, יחד עם הנשרפים, מתלכדים להקהיל קהילות ועולים אל מרכזי אירופה לעשות שם את חשבון העם על ההרג ועל האבדון, ולאחר שהכירו את מידותיהן של האומות שבתוכן ישבו -- טובים ורשעים שבהם -- שוב יורישו לבניהם אחריהם את צו החיים, להיות שוב. עדת-בראשית להצמיח דור חדש. : ת

סופר יס בעל חוד היה. לא בלבד בעינו ההדה. ברגישותו הרוטטת, בעומק תחושותיו, אלא גם ברוחב דעתו והשקפתו על סדרי העולם ועל אנשים מבני עמים שמטבעם אינם יכולים אלא להרע למי שאינו כמוהם. .

י הקובץ אינם עשויים מקשה אחת, רמותיהם ת, אך משותפת לכולם דרך הכתיבה המעורבת: והווה, מציאות והזייה, מעורבות פוליטית ותלישות משקיף מן חצד. ההווה אינו הבגרות -- בה האדם ו לילדותו ודן בה מתוך פרספקטיבת הנוסטלגיה (עד וטהאמינות הספרותית מאפשרת) אלא הילדות עצמה, ז", הווה, שעבורנו ועבור הגיבור הפך כבר לעבר, זורים, הכתובים בגוף ראשון, מצוי. משחק הזמנים ההתרחשויות הקיימות בהווה (העבר) לבין זכרונות 1 (עבר רחוק) ושאיפותיו (העתיד).

היהודי והעולם הקיים לעינינו -- בהם התחבט מאז ילדותו בעיירה הפולנית, כשלמד תורה בישיבות והתחנך בחצרו של רבי גדול, וכאשר עמד על טיב ערכיה של ההשכלה באירופה. ביקש לראות בהם קרן-אור להבגנה בין הבריות ומכוחם נפעם לספר את סיפוריו הראשונים, אד על הסף, עוד בטרם הספיק להגיע לעיצוב כתיבתו =- ואותה קרן האור כהתה וצבתה לעמוּד שחור של אש מכלה, משמידה.

מהיזמן מורכב זה ממלאת ההזיה תפקיד מרכזי. ‏ . וו -- המנסה להחיות מציאות שחלפה ואיננה (ראה לו), עשיר בחלומות, שחלקם בעלי משמעות סמלית ₪ הופכים להיות מרכיב מתכני הסיפוּר -- שכנבואה ויד להתממש. במקרים רבים, המעבר בין ההתרחך המציאותית, שהיא ריאליסטית במודגש (על ידי וגים פשטניים ותיאוּרים יבשים) לבין ההזיה -- תטש לחלוטין והקורא נדרש לעיון חוזר. ‏ .

לייב רוכמן, שניצל מן הכליון כל עוד נפשו בו, ואשר נתחנך בכוח החיות ובישראל, ניחן בסגולותיו של מספר גדול. מגוונים סיפוריו מן ההווי היהודי בגולה, אף מהווי הארץ, אך שני ספריו הנחשבים: "בדמייך חיי" (תירגם חנוך קלעי) ו"בצעדים סומים על פני האדמה" (תירגם א.ד. שפיר) נבנו והועלו כעין מצבה עזת" ביטוי לטרגדיה של ההרס ביהדות אירופה ולמאבק שרידיה לעלות לישראל. .

בדומה ל-ק., גיבורו של פראנץ קפקא, הומה ומהמה בספר זה גיבורו של רוכמן -- ש. -- זוהי דמות קרובה וערפילית המהלכת בתוך ובעקבות העדה האובדת. ש. החא הגל שעל גִבוּ נישאים כולָם. הוא מזעיקם, מזהירם, מבקש ארוכה ליסוריהם. הוא הרואה, ואינו נראה, עושה הכל שלא ייראה. כמו ק. ב"הגילגול" כן ש. הצועד בצעדים סומים על פני האדמה וחש את השקיעה, כאילו "שט במיטה-בין קברותיהם". לא שהוא רוצה בכך -- "הם משקעים אותו". כחנוט יושב הוא במיטה. רצונו קפא"הקריש בחשיכה. מפעם לפעם ביקש לקרוא אל מי, אל קרוב, אבל גם הקול מומך היה בו. הלה לא היה שומעו. מרחקים מפרידים ביניהם".

הסופר פונה לסוריאליזם, אף לא למה שמכונה ום פנטסטי. זה בצד זה שוכנות המציאות הפרוזהווי מחתרתי, חלוקת כרוזים, טרור משטרתי, זונה ולב, מחלה חשוכת מרפא, שכנה ארמנית תמוהה לת -- וההזזיה : ביעותים, מרדפים, מחלות, מוות ; ט אי אפשר להבדיל ביניהן... |

הפרוזה של רוכמן מצטיינת לא רק בהתבוננות מעך מיקה ומתעלה כערך אסתטי ומוסרי; ווהי גם פרוזוה סוערת ומסעירה, נוטלת מנוחה, מקוממת לעשות למען תיקון האדם. ,

דוד התיאור שווה לשני המישורים, המספר מתאר המתרחש פעם סביב לו, פעם בתוכו ; פעם, כביכול "קטיבית ופעם סובייקטיבית ; פעם את שנראה לעין ת שחש הלב. כשהוא מצוי בלב ההתרחשות -- ז מאופקת כמשקיף מן הצד, וכשהוא מנוּכר ומשקיף ועד נימתו מרוגשת והוא יודע כל. \

אכן, בפרקים של "בדמייך חיי" תיאר רוכמן בצורת יוימן הווייה אכזרית שאין עימה אלא קונפרונטציה עם המוות, אותה חרדה מתמדת לאפשרות ההלשנה בכל יום ובכל שעה, שאפילו "הילד התמים עלול להיות הרוצח שלנו". זהו סיפור ריאליסטי חותך, העולה על כל דמיון. אולם למעלתה הרוחנית של בלטריסטיקה, הממזגת הגותה עולם היסטורית ורגישות אישית מאין כמוה, הגיע לייב רוכמן. ביצירתו הגדולה "בצעדים סומים על פני האדמה". כאן מדובב המספר שנים שלאחר השואה, "כשמלאך*

דמותו של ש. חוזרת ומופיעה גם בספר הסיפורים "המבול"י. '

"המבול" ו"מצעדים .סומים על פני האדמה" מורכבים מאלמנטים סוריאליסטיים \ של הזייה ומסתורין, אך יחד עם זה מבהירים במוחש מחשבותילב כדי לדעת מהו יסוד הניתוק בין הבריות וכיצד מסתבכת. פקעת הזמנים שאין להתירה. יריעה סיפורית זו מביעה תחתיתו ורומו של עולם אנושי במכאוביו ובתקוותיו, עולם שכולנו מתנודדים בתוכו, נופלים וקמים 06 ר 0

ינים זה מאפשר קיום בו-זמני של ההזיה והמציאות י הפיכת האחת לרעותה -- באיזה סדר שתמצא !... והוא המאפשר את אווירת המתח והאדישות חד בה חי הגיבור | הנלחם למען עולם טוב יותר

חברה ליצוא ת כן בע"ל

רח' ליאנורדו דה וינצ'י 13

תליאביב

ברך

08 צאהס6o₪o דמהספאם א=הספז

ול וד 40009 .ם.ס ם

שנה א', שנה בי

9 אשפוסד

1 6ד

יישלח לביתך

נציגי תע שיה ,;ק'י\:יציו'נ`

תמורת צ'ק

חברת צינקל

על 190 ל"

תעשיית צינורות חמרן אשר הגיעו לסיני ולגולן!

מברכת את אנשי הרוח המשתתפים בעתון

כולל כושלוח

שיעסקו גם בציונות מעשית.

צינקל בע"מ, פ"ת, אזור התעשייה החדש, רח' אפעל 27

טל': 023551

בפרוס השנה החדשה

ת ש " כו

-ם סב הגוררלות ה . כבל. לקוחותיון ויד נ - רשוף טופה ופוףיהף.

קרול בצ"7ם

לוד, ת"ד 65 \ של. 25628666

טלקס 31155 ספרים

אותה והיא פטרה את העניין בצחוק, כאב השנים \!"ורל'י בת.:. .. (שם). ` , "

עוצמת המעשה, שדרכו היינו צריכים לקבל את התחושה של חוסר מגע עם כל אדם קרוב, נחלשת, שכן אין אנו יודעים על המבצעת אותו דבר, אין אנו מבינים אותה. אין בדידותה, אופיה, חודרים אלינו שלב שלב ומכינים אותנו לשיא, שאותו נספוג בהבנה רגשית, שכבר הופעלה עלינו. ט 2

כך גם בסיפור "יאיר צמח מת". מה הביא אשה צעירה לקשור את חייה לגבר מת, שאין היא בטוחה כלל, שהכירה אותו, לטפל בהוריו הזקנים, לנחם, להשיא את כלתו לגבר אחר, ולשבת בבית ההורים הזקנים במחיצת תמונותיו של יאיר המת -- "כל חיי אני אוגרת זכרונות, צוברת |אותם במוחי בלי סדר ובלי משמעת, אולי אזדקק להם יום אחד. בלי. הזכרונות אין לי כמעט אחיזה. הנה אני גרה בחדר קטן מידי ערב באה לשם. בחדר הצר, הזה הדמיוה נות פתאום חיים, ואני שוכבת שעות רבות במיטתי, רוקמת חיים בחשכה". (שם). שוב מעשה דרסטי, שעוצמך תו נחלשת, שכן אין אנו מבינים את מניעה של האישה לבחור בחיים לצד אדם מת. . . :

חזקים בהשפעתם הם הסיפורים "ספרים", "איך הורגים כלב"י, "חלקת פרחים", בהם מתמקד הסופר ביתר הרחך בה באופיין של הדמויות,. ומאפשר לנו ללכת איתן שלבך שלב עד לביצוע מעשיהן, ובכך גם מרחיב את המעגל המצומצם של העלילה, פורש אותה ומבטל את הכפייתיות של המבנה הקפוע,. - ל

למושג 'עלילה' מתקשר המושג 'קלות'. קל להמציא עליד לה, קשה להמציא חדשה וכאן נדרשים הלשון והדמויות להיות ייחודיות יותר. הדמויות הן פונקציה של האינדיבידואלי והטיפוסי. \ הן טיפוסיות וסמליות במקצוען, באורח חייהן והן ייחודיות בדרך ראייתן את המציאות המביאה אותן לעשות מעשים קיצוניים.

השפה שקולה ומדודה, אינפורמטיבית ברובה, אינה מנסה להתממש מבחינת עושר הלשון.. היא מספרת מעשה ומנסה להביא אותו לידי סופו בצורה ברורה ושקולה. יוסי הדר מתאר את הווי הסבלים בשוק, הסנדלרים, הקצבים ותוך כדי כך פורס פרוסת חיים מהווי בארץ בתקופת הצנע, כאשר עוסק בגיבורים מעין אלו, גם כאשר הם עצמם אינם מדברים, יורדת השפה למעמדם של הדמויות. ולעתים מתחבטת בין סגנונו של המספר לבין סגנון דיבורם של הגיבורים : "אפילו אלברט ומאשה, שבהתחלה צחקו קצת ואמרו שהיום אנחנו במדינת ישראל והיטלר מת מזמן, ואת זה צריך להכניס לו לראש, אפילו הם התחילו להתך עצבן, ובמטבח היו שומעים את מאשה צועקת על אלברט שילך ויגיד לדאצ'ה שאי אפשר כך עם ליבן וזה אצלם עניין של פרנסה. כי האנשים ששומעים אותו משתגע לא רוצים לבוא לקפה, ובעיניינים של פרנסה אין חוכמות כי אלה החיים." ("גמדים"). י : :

ברגישות ובכישרון חושף המספר את ,דמויות הזקנים, החולים, הכואבים, מוצא אותן בכל שכבות הציבור, מתאר אותם בקשי-עמלם, בצדדים, המוצלים של חייהם, אין הוא שופט אותם, הוא מסובב את עדשת המקרוסקופ, ממקד ומגדיל -- את הכאב. את השיפוט המוסרי, אם ירצה, יעשה הקורא ‏ % - =0

ערב ראש השנה תש"כ

מוות. שינה. יכור .

סרינה רון

יוסי הדר, "הצריף השבדי", ספרית הפועלים.

טלית, כמבנה המעשים המגולמים בה, ארגון החומר עפ"י סיבה ותכלית ובעלת חיתוך ברור של התחלה, אמצע וסוף. לא נדון כאן בתפיסות השונות לגבי חשיבות העלילה, על היותה מבחן לסיפור ולדמויות "כל האושר והיסורים האנושיים לובשים צורה של פעולה" (אריסטו), אֶ על היותה דבר מלאכותי, נסיון להטיל. על החומר מבנה וקונסטרוקציה שאין בו. כל הדרכים כשרות לספר סיפור ובנו יש צמאון לעלילות. רעננות ומתח יש בעלילה. זאת הסיפורים מספקים, אולם הצורך לספק אותם בצורה מהירה וחדה בסוף מפתיע, שהנו לפעמים "פואנטה", בא במקרים מסויימים על חשבון הדמות והעמקת אופיה. המעשים שעושים הגיבורים הם לעתים דרסטיים, וכדי לספק את \ ההפתעה הכרוכה ‏ בהם ולהביא ‏ את העלילה לידי מימוש תכליתה במהירות ובחדות, ישנה התעלמות מסויימת מאופי הדמות המבצעת את המעשה, ומאחר שהמעשים ברובם מסמנים תחושה של בדידות, ניכור וכאב הרי התעלמות מהעמקת אופי הדמות מותירה אותה תמהונית, ובכך מחלישה גם את עוצמת המעשה, את הקרנת הכאב הנובע ממנו. ש

ב"חלקה שמורה" מסופר על אשה זקנה, שמתה ואשר יום לפני מותה ביקשה משכנה הצעיר לא לבקרנה עוד. לאחר מותה התברר לו שהאשה אהבה אותו אהבת אשה לגבר וכי הותירה לו את חלקת הקבר הצמודה לזו שלה, ואת טבעת הזהב, שקנתה לבעל, שלא היה לה מעולם. הסוף נחרץ ומפתיע. שאלת המטרה, שהציב הסופר,. ברורה לגמרי. היחסים בין השניים, לפחות מצד האשה, היו יחסים שבין אשה לגבר, ולכך יש סימוכין בטקסט : נתנה לו תמונה, בבואו, פיזרה את שערה וכו'. גם יסוד ההכר" חיות למעשה מצוי בסיפור, אולם מה יודעים אנו על אשה בודדה זו. מה הביא אותה לידי עשיית המעשה, כיצד אמרה שלא יבוא לבקרנה, האם חיתה את מותה? האם התאבדה? מהו גודל הכאב שגרם למותה ? תשובתו של המספר היא באווירת המועקה, שלפעמים היתה שורה על פניה -- "והפנים השלווים והעיניים הבהירות לפעמים הם נחרדים לרגע והעווית חולפת בהם... פעם שאל

תנובה אקספורט

מברכת את עם ישראל

בשנת שלום ורווחה כלכלית

8 צריף השבדי חדרים, חדרים, 15 סיפורים, פיסות חיים שכונסו יחדיו. ~ "בוז'מוי" ממללת הזונה הזקנה יבדוכה. הפוה לניה רגינה מלכסנת עיניה ומגלגלת את צחוק ים שלה בעד החלון הפרוץ. זאלץ, במזוודתו הקטנה, ל את זכרונותיו, נוטש את משפחתו ושם פעמיו אמריקה הגדולה ; "אמריקה שאי אַפשר לתאר, שצריך ות בעיניים" -- פלאנטה אחרת. ליבן המשוגע מצמיד מפוחית הפה אל שפתיו ובכל החושים מנגן לעדת יו הזעירים, השוכנים בלבבו, -

ע ליד לי המתנדבת שוכב יוצא הקיבוץ הממורמר וצי"י, הוא אומר לה -- "אני רוצה לחיות גם אחרי וחמה". : י

זה על ריבוי יושביו נע מפולניה לארץ ישראל, ת סנדלרים בשוּק ודוּכן לממכר פלפל עד לרמת י, ארץ הבור בה השמש קופחת במלוא עוצמתה ת גיצים קטנים וגחלים :לוחשות בפרדסו של דיסקין ה באש. באו כולם: חיילים משועממים, . זקנים, י, נשים נטושות, בזכות היותם אנשים. כל אלה חדים ומלופפים בתחושת הכאב הבא לידי ביטוי ת. בשינה. ובזיקנה. י .

שה מוטיבים אלו הם כלי המלחמה בו משתמשים הגיך ₪ כדי להשתחרר מתחושת הבדידות ומתחושת הריקנות וה אותם עקב ניתוק בינם לבין סביבתם, מחוסר הת למצות את האהבה, ומחוסר האובייקט לשם מימוש ו האהבה -- "יום אחד מת יאיר ואני קמתי לחיות נ אחרים". ה"חיים האחרים", שמצאה הגיבורה וטיפחה וא תשומת הלב, חיים. של מוות הם, למען שימור ון המת וּבכפיפת הוריו הזקנים ("יאיר צמח מת"). וקנתו של הפנסיונר, המנתקת אותו מעבודתו ומסמלת אי היותו נחוץ בחברה, מובילה אותו לחיים חדשים, ם שאף הם בריחה: מכונפים בספרים, בלימודים זמים מכל מערכת החיים בביתו, מבנו, מאשתו. ד שנוצח במאבק עם משפחתו, שהתנגדה ללימודיו, ל לחיים חדשים -- "שער המוסד סגר עלינו... אחרי ווחח אנחנו יוצאים, שלובי זרוע, לשבת על ספסל בגיך המוסד ולהביט מבעד לשבכת הגדר אל הרחוב. יש לנו א קבוע עליו אנו יושבים, עד שהשמש קופחת על טונו". (װספרוםװ) אַ . ץ

י מאבק סמוי בין העלילה לבין הגיבורים, . בין נורים לבין עצמם, לבני זוגם, כשמאבק זה לחיים ולת הוא. יעל העירונית, שלא מצאה את חייה בכפר, וחדת מהוריו של בעלה ומהסביבה הזרה, מהתנים, ₪ לחיים חדשים במות חמה. ניצחון העירונית על ול האב לוחם המחתרת -- "ופתאום פרצה האש הגדופוצה מבעד לתריס הסגור. אור אדום חדר והיטיל את ול הקירות ועל התיקרה הצללים שעל הקיר נעו, 'ם' צחקה יעל" -- ("הפרדס של דיסקין"). -

חשינה מוות היא. התנומה בכבדותה, משמשת כלי נשק זעימות מהחיים -- "בלילה שמתי עצמי ישן, שכבתי ה המיטה. אני עייף מאד תירצתי לה, רוצה לישון זות, במרחב, תירוץ קלוש אָמרתי לעצמי, איני מרמה ה. שמעתי את גופה נע לצידי ברמז". ("הצריף ה""), ר ה

ושינה, הממלאה את תפקידה הביולוגי, הגופני, , ונפת בתוכה את חריקנות, את השיעמום טת מעבר לפתיחת חיים חדשים. חיי הלילה, חיה, בריחה, הרפתקאה ‏ מפוקפקת ‏ בהם -- ה גם היום כמו בכל ערב אני יוצאת לטייל לבדי !... אשה יחידה בחוץ בחושך אולי לא נאה+ מרים הארוכים שדן מביא עימו מבית החרושת פסק. לניו שנעצמו ועם העתון שנשמט לו על הברכיים, ' נותרתי לידו קצת נבוכה, עוד ממשיכה לשבת על רפרף הקטן". ("הערב"). ,

נים אלו המאפיינים כמעט כל סיפור מצביעים על 7 של נלוגן נוסף לבריחה ולניתוק מהסביבה. המוות 7 כתוצאתו הסופית, בשינה מתנוונים האָברים המך 2 לת הפעילות במצב של. עירות ורצון חיים, והזיקנה 'הויקנה מחלה בפני עצמה" אמר הרופא למרין על 1 במחלה זן נלחמים לפעמים במוות עצמו: "הוא ולמות -- אמר הרופא והביט בי --, אתה הבן אולי ר אתו, ישמע לך". (הצריף. השבדי") : דווקא בעת ! האָברים, הטבעי בזיקנה ומכוון בשינה, והשהיית 4”לית, הופכים המחשבה והרגש למוקדים של פעולה נהמאפשרים` לדמויות . בינוניות מבחינת השכלתם, 'ום, אורח חייהם לשאת על גבם נטל כבד זה,

ח אלו מתממשות ובאות לידי ביטוי בסיפורים גקדים סביב העלילה, והעלילה, בתפיסתה האריסטו-

ספרים

תיו הנפשיות, אי שם בגרעין הנפש ומבלי שז הוא ידע על כך או העז לחשוב על כך מסתתו פחות ולא יותר -- הומוסקסואל לאטנטי המן ללא תקנה בגיסו הצעיר. אהבת נפש אסורה ח סיכוי וחסרת תקנה. "אני אוהב את חנא אהבת נפש. שום דבר אינו | לי. אני הוגה בו יותר משאני הוגה בכל דנו| ובה בשעה אני יודע שזה חלום באספמיה. ) שאני אוהב להגות בעצם אהבתי ואוהב לא ₪ להגות במכשולים העומדים על דרכה. וככל שז שולים מיאשים אותי יותר כן מעמיקה הנאת היי רים ומחריפה תחושת ההעגשה העצמית. כל ה עומד ביני, ובין אהוב נפשי. כל דבר וגורם ש להעלות על הדעת מרחיקים אותנו זה מזה."

מרגע שהדברים מתבהרים' לאשרקה, הא הט לוויריסט חסר מעצורים, רודף קפוטות של ג בשכונת מאה שערים, מציצן מתוך כפייה נ המוצנע של אברכים. כל אלה מובילים לסוף שוּ} סוף אלא הצהרה של לבטים וחיים מתוך י והשלמה עם . העובדה שלא הכל בעולם זהל במתכונת של גן-עדן וישנם ייסורים קשים שק להשלים אתם וכו'. \ - : |

לשם מה נזקק הסופר לדמותו המתפתלת והמ טלת של ר' אשרקה, אינני יודע. עד אשר פגנה ל בנבכי נפשו הסוטה של גיבור הנובלה היו הונ כתוּבים ביד אמן, הוויית חיים מעניינת, שו קרובה אל הישראלי הממוצע, אנשי מאה שו החיים בעולם אחר ורחוק כל כך בהווייתו אז קרוב מבחינה פיזית. אל עולם מיסתורי וקסום מציץ יהושע ברדיוסף ומאיר אותו באור בהיר ו ובעברית מהוקצעת ומובנת היטב. מרגע שפנה! סוק בפסיכולוגיה המינית של גיבור הספר, "א כיוון" והשאיר את הקורא תמה. אם כבר הומו סואליות, למה דווקא כאן? 6 -

המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור והחריגה לחלוטין גאולת עם ישראל במדינת ישראל עצמאית בארץ ישו עם ממשלה, צבא ושאר מרכיבים חברתיים הא ממלכתיות. בנקודה זו עולה הרלוואנטיות של המ במלואה. 'שירופו של בן-אדף" נראה, בחלקים ו ממנו, כאילו נכתב בימים אלה. במישור חברתי א ברסאלי, המחזה מציג את גורלו של בעל הדיעה החו ואולם, הצבעה על הרלוואנטיות העזה של "טירפ' בן-*אדר" איננה יכולה לפתור את המחזה ואת הת הפוליטיות המבוטאות בו מהצבעה על דילמה בס עמדת המחזאי, יחסנו לדמות והאפקט הדראמאטי ל עלילה -- כולם קשורים קשר בל-ינתק לתשובה ל שאלה: האם בןיאדר הוא מטורף או לא? ללא ת? ברורה, איננו יודעים כיצד יש להתייחס לתיזה הלאו של הגיבור. חולשתו של המחזה היא, שהמחזאי מ אותנו כאמביוואלנטיות מוחלטת עד סוף מחזהו, () אני מציע לראות את "טירופו של בן"אדריי כחו? מסורת מחזאות הספק הארצישראלית. ראייה קאס זו עשוייה לפתור את חידת משמעותו של בן האינדיווידואליזם האינסטינקטיבי שלו, הטירוף ! שבו, הוא הוא התשובה למציאות של ספסרים ומ הגלות בתחומי ארץ*ישראל. מכאן, שאל לנו ו מהי גישתו של המחזאי לבשורה הציונית שהא בפי דמותו התמהונית, אלא לשים את הדגש על האינדווידואליזם האותנטי של בן-אדר, הליכתו עד ו ואי נכונותו להתפשר עם הבינוניות שסביבו. (4)

ישירופו של בן-ארריי אינו מחזה חשוב. ואולם, זהו מץ מעניין ביותר באקטואליות שבו ובתפיסתו הרעי! אפשר, שהוא האחרון בשרשרת מחזאות הספק ו יישבותית. אחריו, אחרי 1928, יתחילו להגיע * השמועות על המתרחש באמת ובתמים במחנות הו שבאירופה. ידיעות אלה תבאנה לגל חדש של מח מעודדת, מחזאות מסירת ספקות, אשר יגיע לשיאו ‏ חילת שנות הארבעים עם מחזות חלוציים הרואיים |

(4) במאמרו, "מחזותיו של י. כהן* *גליונות", כ"ה 1--8), אין ש"י פנואלי מזכיר אף במילה אחת *טירופו של בן-אדר", אך יש בדבריו משום ה \ דמותו של בן-אדר בעקיפין. המחבר מפרט על ז | \ הפאוסטית האוחזת בגיבוריו של י. כהן: אלה ₪ שים שלימות כמעט אלוהית החורגת מהמצו ! אליסטי, אך נופלים -- כפאוסט -- בידיו של ) מדאי (או מפיסתופלס). במידה רבה, כזה ‏ גורלו של בז-אדר, הנופל קורבן לאידיאליזם ! ליטי החריג של עצמו. .

חבלינים חריפים לאוחה | חצי נשרה ‏ -

י- בזראלה

/אהבת נפש" סיפרו החדש של יהושע בר יוסף. (הוצאת "סימן קריאה" ו'יהקיבו* המאוחד'י.

מצידו האנושי כל חידוש וייחודו בהיותו נטוע בסה ביבה מיוחדת כל כך. אלא שלא לכך התכוון הסופר. משהו בעטיפת הספר מרמז "... יהושע בר יוסף, מחבר 'עיר קסומה/, שיצירות לא מעטות שלו עוררו טלטלה בציבור הקוראים.. ." כאילו מין ג'נר חדש של ספרות מטלטלת, לא עלינו, על כל פנים קריצה אל כתיבה בנוסח עיתונות מסויימת שתפקידה להדהים וליצור אפקטים והתייחסויות חברתיות שבעצם אין להםיקשר עם ספרות יפת. | - *. -

אשרקה אינו רק מתחבט ומתלבט בחוסר האונים האישי שלו. אשרקה, הוא בנבכי נשמתו, עמוק עמוק מתחת לכיסויים הרבים של לבושו ושל מחלפו-

מחזאות הספק

גדעון עפרת

מאמר שני ואחרון

בסצינה ב' של מערכה א' נפגוש שניים מתושביה החד" שים יחסית של ארץ-ישראל והללו יתלוננו על הקשיים בארץ -- קשיים של עשיית רווחים. "פרנסה זה העיקף"" (עמ' ש'), הם יגידן, כאן, במקום יבוש ביצות, חפירת בארות וסלילת דרכים, קונים אנשים מגרשים, מספסרים בהם וכיו"ב. בניית ארץדישראל היא עתה בנייה של ספד סרים ובעלי הון. ,

אין כאן אידיאליזם לאומי. מששומעת גב' גולדברוך כי בןדאדר מקפיד לקרוא לאשתו בשם תירזה (במקום "תרזה"), כלומר בשם עברי -- היא מכנה זאת "שוביך ניזם גמור" (עמ' ש"ז). כדאי לציין, דומני, שאין זה ברור די צרכו בהי עמדת המחזאי ביחס לדמויותיו אלה. הני" מה. הצפוייה של ביקורתיות מוצנעת כאן מאוד בין קפלי הריאליזם. מה שברור הוא, שאין זה . מחוה ה" מטיף לחלוציות דווקא. זעיריהבורגנות היא נתון שהמחזאי אינו מערער עליו. ואפילו, נאמרים דבריו בשנות השלושים ותוך מהלך לאומי חלוצי רב"מידות. -

ובכל זאת, אל תוך העולם הזעיר-בורגני הנדון משליף יעקב כהן דמות חריגה.

שמעון בן-אדר הינו דמות ברנרית או דוסטוייבסקאית מובהקת. "אני,.. שלהבת בוערת בי וצועק אני אני מכאב !" (עמ' שי"ט). \ ־ - דמותו של בן-אדר היא דמות המשורר המקולל, או ביתר דיוק -- הסופר היוצא חוצץ נגד הבינוניות הזעיר" בורגנאת. זוהי, כא`מיור, יציאה חוצץ בסיגנון ברגרי (והש" ווה דמותו של בן-אדר לדמותו של אליהו חזקוני ביימעבר לגכולין") : בן-אדר מאופיין כ"חיוור ונפול לחיים, עיניו קדחניות ושערו מדובלל קצת..." בחברת הפשרנים, הוא איש האידיאליזם המוחלט; בחברת השיקולים הת" בונייםדתועלתיים, הוא איש האינסטינקט, :

מהי בשורתו של בן"יאדר ? זוהי, ביסודה, בשורת ארץישראל השלימה. טירופו הגדול של בן"אדר הוא אמונתו

7 יבור הספר, אשרקה, סופר סתם, איש מאה שערים שעוסק שלא מתוך קדושה יתירה , בהעתקתם של כתבי הקודש. אשרקה הוא ; כופר בעיקר רחמנא ליצלן, נשוי זה שנים לאשה ממשפחה חרדית מיוחסת, אב לשני ילדים שנישאו ואשר עמהם הוא מקייםי קשר רופף. אשרקה חי את חייו תוך רדיפה אחר. הנאות החיים הקטנות, כמו משחקי שח שהוא משחק עם שני פרופסורים מדי שבת. הוא קורא ספרים חיצוניים והולך מפעם לפעם לחזות בהצגת תיאטרון. אדם שאין לו אחיזה, לא בסביבתו הטבעית החרדית ולא בכל מקום אחר. וכך הוא מתאר את עצמו: "לעתים קרובות אני מוצא עצמי מהרהר הרהור חוזר ונשנה, אימתי וכיצד איבדתי את אמונתי. היכן היא נקודת המעבר מאדם שיש לו אלוהים חיים לאדם נטול אמונה... איני בורח משום שאין לי לאן לברוח. כדאי לי להישאר על מקומי ולהתגבר על הסלידה מפני השקר... שום תיאטרון בעולם לא ייתן לי שפע כזה של שעשוע כשם שנותן לי התיאטרון שאני חי בו כל ימות השנה. קראתי את שקספיר, ראיתי כמה הצגות תיאטרון ראיתי כמה סרטים מובחרים ואני משווה בלי משוא פנים. החוויה שאני זוכה לה היא בלתי אמצעית, אולי ממשית יותר מפני שאין בה צל צילו של משחק..." :

לפנינו אדם בלא אחיזה, העוסק בהנאות הרגע ואינו מוכן להילחם על שינוי דרך ועל שינוי מקום. דמות שכמותה רבות בנוף הארצישראלי המקובל וייחודה במקרה זה הוא בהיותה מעוגנת בתוך סביבה שאך מעט נכתב עליה בספרותנו. . 0

מעל למחצית הספר הצנום הזה מוקדשת לתיאור חייי של אשרקה והדברים מובאים מפיו ובלשונו ומתוארים בדרך כלל ברוח המותירה טעם של אנינות ואמת. דמותו של אשרקה מעוצבת היטב ואמינה, תמונה רב צדדית של איש שטוח ורופס שאין בו

על ממשיכי הגלות בתחומי א"י

ב-1928 כותב יעקב כהן מחזה בשם ישירופן של כן אדריי (הופיע ב19427 ב"העולם", שנה כ"ז). זהו מחזה המהווה את הנוסח העברי ל'"האב!י של אוגוסט סטרינדברג. סיפורו של המחזה הוא סיפור כפייה זדונית של טירוף על גיבור תמים -- שמעון בן-אדר (אף הוא -- בדומה לאנטידגיבורינו הקודמים -- סופר בלתי-מצלית). עי" כובי מכתבים, השלכת מנורה, כניסת סאניטרים ועקידת הגיבור -- מרכיבים אלה ואחרים איגם יכולים שלא לה" עיד כי לפנינו "האב" העברי. | במידה רבה, מחזהו של יעקב כהן הוא הצגת הניגוד לאפוס החלוצי. הנה כי כן, לעומת אדמות יישובים, בי" צות וכפרים ששימשו קרקע למחזות ההתיישבות המרכד זיים, מחזהו של י. כהן מתרחש בעיר -- "עיר בארץ ישך ראל" (תל-יאביב, ככל הנראה). זמן ההתרחשות הוא חודש טבת תרצ"ז (1937) ודמויות המחזה הינן בורגאניות =- סוחרים, רופא, סופר וכיו"ב, מיתוס האדמה הגורדוני מומר כאן במיתוס היהודי והסוחר : (%) מר אוסטמן עומד למכור פרדס, מחמת המצב הקשה, ובמקומו יבנה בית על המגרש בצפון. לא, שום חלוץ לא נפגוש כאן. להיפך,

(5) לעניין הטירוף: גיבור מחזה מטורף הוא תופעה | \ חוזרת במחזה ההתיישבותי. . כאן, בדיוננו, עסקנו ונעסוק במטורפים כבן-אדר, או כיהושע מ"בין עיים". אשמת טירוף תיטפל גם על דן מ"בסבר" לאלכבסנדר כרמון (1925) וזאת משום אמונתו בהשבחת זן על-ידי זיווג צפורים מאותה משפחה (לנס| \ יונותיו של דן יהיו השלכות לנסיונות הלאומיים הנעשים בארץ-ישראל). מטורף כביר הוא עזרא, חלוץ ענק, מהמחזה "הברית הרביעית" (1917), שנכתב בפולניה בפולנית בידי צילה קומרקר ותורגם לעברית ב"השלח". אם נסכים לראות במחזה זה מחזה ארצישראלי (שכן, עניינו בחלוצים במושבה - ביהודה), כי אז עזרא שייר לקבוצה שלנן: הפאנאטיזם שלו בכל הקשור לצו האדמה מביאו למעשי טירוף של פיצוץ בית-הספר המקומי (שכן, לימוד נוגד את עבודת-האדמה) והמחזאות אף מעלה קצף משוגעים על שפתותיו. נדגיש, עם זאת, ש"הברית הרביעית" אינו מחזה-ספק. כיוון שהמחזה נכתם בפולניה, רחוק מהמציאות הארצישראלית, יכולה היתה צילה קומרקר לעצב בהתלהבות רומאנטית את חזון הברית של החלוצים עם האדמה. "הברית הרבועית" הוא המחזה החלוצי הפוזיטיבי ביותר שקם לדראמת ההתיישבות (לצד *החלוץ הקטן* של א. כרמון -- 1927, אשר גם בו התאפשר האידיאליזם הטוטאלי בזכות היות המחזה מכוון לנערים). : :

חוסר הפיתרון במחזהו של יעקב כהן מומר בפיתרון ברור מאוד במחזהו של אבי"שאול. לאחר. שהמחיש יהושע לחלוציו את מהות קורבנם באמצעות משל עקידת יצחק, הם מתכנסים לפתע סביבו והם נסחפים יחדו בשירה ומחול של קורבן לאדמה. הטירוף ניצח, גם אם המטורף הפך לקורבן וצנח מת באמצע המחול והשירה. הטירוף ניצח, רוצה לומר -- האידיאולוגיה הפאנאטית ניצחה. ב*l92B' נזקקתי החברה הישראלית לפאנאטיות החלוצית כתשובה לאימי השואה המרפים ידיים ולבעיות של חוסר תעסוקה מקומית. לא פתרון קיומי קודם כאן לפתרון ציוני מדיני. הספק הברנרי, שאת גלגוליו ראינו במחזות שונים, יאלץ לחכות עתה מספר שנים עד תחילת שנות החמישים. עתה, לאחר האפוס החלוצי ומלחמת השחרור, יקום הספק מחדש וינחה את המחזאות הישראלית לאורךף רוב דרכה. "ליל"העשרים" ליהושע סובול, "יאשה גורןי ליוסף בר-יוסף, נמר הברבורות" ליעקב שבתאי ועוד - כל אלה מורידים את הכובע בפני זכות הראשונים של מחזות הספק הראשונים 00

המלצת" העורך: "השקט הנפשי" -- אהוד בן-עזר

הפשרות ? מערכה ב' מגבירה בנו את הספק, באשר דבר הט”\;וף הופך ישיר וברור : הצייר, המושל במערכה ב', מגדיר את יהושע -- "החולה, המשוגע הזה. משוגע -- לאמור: נביא אלוהים, אלוהי האלוהים". (שם, עמי קיב). נתן, אחד החלוצים, מגדיר את יהושע -- "הוא בא עלינו בכוח שגעונו." (עמ' קי"ז) ואילו מספר חלוצים גם יחד יטענו בפני יהושע במישרין: -

"יהודה : אתה מאבד את עצמך לדעת. חולה הנך, -- עליך לנוח, להרפא. . : נתן, משה : כן, חולה אתה, יהושע, האמן לנו!" , (עמי קיט)

בכוח דבקותו הפאנאטית,.מביא יהושע עוד ועוד קורד בנות על סביבתו. לאה, אהובתו לשעבר, איבדה את ילדם והפכה חולה מאוד. נתן, תוקף את יהושע -- "ראה, יהושע, פרי שגעונך. אתה מרצחה!.. . (עמ' קכג) עד כאן, הניגוד הוא הניגוד המוכר לנו שבסיגנון בןך אדר. המטורף (כאשר השיגעון שווה לפאנאטיות האידי" אולוגית) המנוגד לסביבה החברתית המנוונת. אלא, ש-"

ואליסטיים ("האדמה. הזאת'"" לא. אשמן, "יחיים" למ. דר, ישדורות"" לא. כרמון ועוד). -

הטירוף -- האידיאולוגיה הפאנטית

מן המחזות הללו -- החיוביים -- נמצא אחד שהוא ננחינת אח תאום בלתי-זהה לישירופו של בן-אדר?. זהו מזוה, שכוח"אל אף הוא, שנכתב בשנת 1928, כלומר מש בראשית הגל ההרואי"אידיאליסטי הנ"ל, ושמו -- שין עיים". את המחזה כתב מרדכי אבי-שאול והוא תופס שתי ציפורים במכה אחת : מחד, נמצא את התיאור הספקני והביקורתי של ההווי החלוצי בארץ-ישראל. נאידך, נמצא את הדמות המרכזית כדמות נבואית מטוך ועת, עם אמביוואלנטיות המזכירה את זו של בן-אדר. אולם, שלא בדומה למחזות הספק, לא תבוא דמות זו - יהושע שמה -- מבחוץ בכוונה לזנוח את החלוצים האומללים מאחוריה, אלא היא תגבש את עלובי החיים ֶניב שגעונה, שיהפוך לדגל המסירות הראדיקלית לרעך ון החלוצי. המחזאי הופך, איפוא, את האמביוואלנטיות את המוצא הקיומי לפתרון לאומי ברור של ההאחזות באדמה. . :

ינין עיים" הוא מחזה בן שני מערכות. מערכה א' עומדת סימן הספק הגדול ודבר ניוונו של החלוץ, מערכה ב' נציגה את נצחון. הלהטי החלוצי של יהושע (חולשתו גודולה של המחזה, אגב, היא בחוסר כל תנועה ממשית מערכה א' לב': דבר הלהט המטורף של יהושע החלוץ נשמע היטב כבר במערכה א' ואין המחזאי מספק כל מטיבאציות לשינוי הפתאומי שחל בקרב החלוצים הואשים עם החלטתם ללכת לאורו של יהושע).

ונר הניוון החברתי בקרב החלוצים חזק מאוד ב'יכין ים". באורח אירוני, שם קבוצת החלוצים הוא "משיח", אך המציאות הינה אנטידמשיחית. אוסף ביטויים שונים אורך המחזה יביא לנו את בשורת הספק הבאה :

*7...חשר עולמנו... אין עבודה... ימים. באו עלינו, אשר אין בהם חפץ. הקבוצה... מתפוררת... הללו (החלוצים הספקנים/ג.ע.) מכרסמים, כעכברי מוות, את ביננו היקר... אין כבר אודם ואין בושה בפנים. יש עוד מתחסדים, האומרים, שהלואה הם לוקחים וישלמוה. שקר! נדבה בזוייה !: אין ממש כבר בושה. רצון למרוד אין ! המורדים -- -- -- הבורחים.. ; מרוב בטלה משתגעים האנשים. כעכברים מסוממים הם רצים רצוא ושוב. מיללים ללא תושיה. אין כוח. אין כוח של רצון... לא ננשק ולא נחבק ולא נשיר. כי שקר הוא. אין רצון לחיות, לשקר ולכזב יום-יום, להשתחוות לאלילי שקר. למרוד באלוהים... מפולת. הנשמה נתרוקנה, יהושע. יחד עם הגוף, עם העצמות... קבוצת 'משיח' המפורסמת -- -- -- ה-ה-ה-, בעלת האידיאלים הסוציאליים הנשגבים ; בעלת האידיאלים, אמרתי, -- יושבת בפיהוק שפתיים, בחיבוק ידיים, בחיטוט פצעים.,.י . :

("בין עיים", הוצאת אחיעבר, תל-אביב, תרפ"ח)

[דהושע יצייר את הקבוצה בבולמוס של טירוף אלים, וה" הצצה ? =- א :

" .. . דומני, שאתם. הנכם מצויירים כאן על הסחבה הזאת, כולכם יחדו: קרועים, בלויים, נקובים, סרוחים, מטולאים, פרועים... עיים,..' (שם, עמ' קכב) : :

זחמונה מוכרת לנו היטב ממחזות הספק הקודמים שהז" יונו. ואולם, "יבין עיים" איננו כבר בדיוק מחזה ספק. וא גואל את הספק והופכו לשירת "תחזקנה", גם אם הפך איננו בנוי עדיין באורח אורגאני, סביר והכרחי. זמהפך נוצר בזכותו של יהושע. הלה, איש האדמה והחת. - י . ,

"כן, מלט בחשתי! (מתוך עליזות) אין לך עבודה נחמדה מזו: לבחוש מלט. הנל מרגיש את עצמך בן-ענקים בשעת העבודה וכל האנשים האחרים כחגבים הם בעיניך!... לעבוד ! לעבוד! בריא הנני!" (שם, עמ' צו) :

אמור, מרדכי אבידשאול מעצב את גיבורו כמטורף, אשר עקנות ציבורית ותמיהה מלווים את דבריו ומעשיו. חושע מדבר ופועל מתוך אקסטאזה מתמדת. הוא מגייס ת הנביאים ואת האלוהים לאידיאל האדמה שלו. אין חא נכון לכל פשרות ואין הקורבנות מרתיעים אותו: ניחת אם בודדה בניכר, מותה"של אם זו בהמשך המחזה, מת בנו יחידו וכו' -- אינם אלא גורם מעורר ומחזק נ האקסטאטי של יהושע. הוא מזכיר לנו את בראנד פאנאטי של איבסן וכבר כאן מתעוררת האמביוואלנ" לות: האם מבקר המחזאי את דמותו )כפי שביקר איבסן " בראנד(, או שמא הוא מעריץ את דבקותה חסרת

ו צססם ז]6ן] ם0 כ)

< יגעה הרי-זהב -- משוררת משנות ה-20--40

ולא היה בינינו אלא

ולא היה בינינו אלא כלום, י ולא היה בינינו רק השום; ולא היה, רק. ריִח של בצל ‏ | עלה. ומעוני דלף הטל.

וכשלפתע תפוח יתנפץ , ' בנפלו לארץ, ושר אל בין רגלוך... אתה תביט עלי, ראשך שעון אל עץ -- ואנוכי, מעודנות, אוסיף ללכבת...

ולא היה, אלא זו השלכת . נפלה עלינו, מולבת בכופה, ו ואנובי הייתי כה ופה ה- הה הואל אזני, כמו כוכבים, נשקו מליך...

אתה היית אז כל כך צעיר ולא היה בינינו -- רק השיר מקיר אל קיר. '

לל"ב

תחרות החרוז הקולע!

אים להם מי האוייב האמיתי. אל תספרי לי שהמות הגאוני שלבם לא תפס את הפטנט! אמנם אין אצלכם מובטלים, אבל אני מקווה שזה מצב זמני. ב

אמרנו שלא בטוח, אבל זאת לא בעיה. עם רמת שכר כמו אצלנו לא צריןך אבטלה. הבעוה היא אחרת. יש לנו מעצורים. זוכרים תמוד את האגדה על הגולם... אא... זה קצת דומה לשוליית הקוסם, זוכר? גם לפרנקנשטין. אגדות כאלה וש בכל תרברה . \ :

הכוס שעל השולחן החלה להסתובב כמו מטורפת. .

-- בשאני שומע את המלה תרבות -- נשמע קול הזכובית שהתנפצה לרסיסים -- אני משחרר את ניצרת האקדח... 0 '

צבייש

ושלמנו על כך ביוקר. אתם נעזרים בה -- כל הכבוד!. ` :

שאלנו למה זה טוב והוא נאות להסביר. ` וא ש

-- טוהר. הגזע, למשל, חינוך לצייתנות, תנו לקוסר אשר לקוסר, לא, סלוחה, זה לא שלכם. אבל אצלכם הדת גם כן מטיפה לקבלת הדון, להערצת המנהיגות, לאהבת מולדת. המולדת מעל הכל. נפלא ! כבד את מצוות אלוהיך! מצוין! אדם שמובטח לו עולם הבא -- אינו עושה צרות. אמרנו שלא בדיוק. יש אצלנו, מה שמכונה בפינו: המאפיה השמאלנית שבועטים וצועקים, אבל זה לא נורא, נגמור אתם בבוא הזמן; מה שמדאוג זה האספסוף מהשכונות. . .

-- שוב דבר -- השיב בביטול של בעל נסיון -- נותנים להם מדים ונשק ושררה ושכר הולם ופריווילגיות ומר-

רצינו להעלות באוב את המנהיג אבל נאלצנו להסתפק בשר- התעמולה שלו. התגלה דווקא כברנש אדיב -- לפחות יבתור רוח רפאים שמנוחתה הוטרדה.

-- מה והיה -- שאלנו. 2 -

-- אצלכם ? -- וודא ומייד הבין שםדיוק לכך התכוונו, בי אצלו כבר לא יהוה. -- אצלכם רבותו, הכל נראה לי בסרר. אתם מובילום את הבית השלישי בן אלף השנה בדרך הנכונה. הערנו לו שאלף שנה נועדו להיות שלהם. אצלנו הסיסמה היא אלפיים. -- סלוחה -- הצטדק בחיפזון. -- שבחתי שאתם רגישים להשוואות. גם אנחנו היינו פעם, אבל נגמלנו מזה. על כל פניום התחלתם בסדר גמור. עוד תשיגו אותנו. \ - :

סיפור מהחיים

חתולים: רזים, דלים. ומזי-רעב התהלכו בחצרות שכוחות-אל, גררו את גופותיהם השדופים, שרכו את רגליהם המצומקות ותרו אחר קמצוץ מזון; שאריות זבל לו רק נמצאו. פרורים לקיים את הנפש. , 1 לפתע פתאום נגלה לעיניהם מירבץ קצפת. בכוחות אחרונים נפלו החתולים על מה שנראה להם בתחילה כפאטה-מורְגאנה. והנה, שמנת, בשרים, קרמים אננס ותות ; בקיצור, ארוחת שחיתות. , : 0

אחז אחד סטייק בין שיניו ובה בעת. הִיִתה לשונו חופרת בערימת שמנת ; שני טבל כל ראשו במיקווה חלב; אחר זלל קרם בוואריה ובאותו זמן שיקע את אחוריו במוס שוקולד ושאב בפי-הטבעת ככל יכולתו.. סימולטני.

בקדחת הזלילה החלו החתולים אוכלים גם איש את אחיו. הלבן קצץ לג'ינג'י אוזן ; הג'ינג'י טרף את רגלו של השחור, כשזה נגס בישבנו של הלבן. .

אחר כך החתולים הקיאו. כל מה שרק עתה נקלט == נפלט. הקיא התערבב בהררי המזון והיו לתמיסה אחת. בתרכובת זו התבוססו להם 17, 18 חתולים שאינם יכולים עוד לא לאכול ואף לא להקיא, \ . י

אחד מחזיק ביז שיניו שאריות רגל חברו ; אחר יורק מפיו בדל אוזן של רעהו. פצועים, חבולים וכואבים שכבו החתולים במה שהיה עד לא מזמן שדה קצפת וכל טגב. "אין, לנו תרבות אכילה" -- ייבב אחד, "כל הזלילה שלנו היתה חלטורה בלתי. מתוכננת", -- יילל אחר מקצה המירבץ; "בכול אשם החתול שהחזיק בידיו את הבשר" -- הוסיף שלישי ; "המצב איננו כה חמור כפי שאתם מתארים", -- הרגיע רביעי. י באלל

ערב ורד ומגיע הלול, בוקר חדש עולה על פני השטח, וחוזר חלילה. כך חולפים להם הימים. 17, 18 חתולים מונחים בשדה קצפת, קיא ודם, מייבבים. ומטיחים האשמות הדדיות. ואין מושיע ואין מנחם ‏ - : 3 ול

אמנון אברמוביאי

שעור

בפאראה

פוליטיקה

אגודת הסופרים העבריים - במדינת ישראל |

אבדה

המוצא הישר

ייתקשר בדחיפות לטל' 253256/7

שאלנו למה הוא מתכוון.. -- הפיקוח על אמצעי התקשורת -- הסביר -- התחלה מצויינת ואני מבין שזה מה שניתן לעשות בתנאים שיש לבם ברגע. תשתפרו במשך הזמן, כשתנחלו הצלחות בשטחים אחרים. שאלנו -- מתי, והוא ניסה להתחמק. -- תרגישו בעצמכם -- רמז לבסוף -- רגעים היסטוריים אי אפשר להחמיץ. וש לכם, למשל, יתרון עצום עלינו בכך שהשכלתם לשתף פעולה עם המימסד הדתי. אנחנו לחמנו בדת

אמרו הרומאים :

וצסם +66ו! חסח וצסן ז6Bו! oסט6o

והתכוונו לומר שמה שמותר ליופיטר, אסור לפר. יופיטיר ורויתפר, נשארנו עם החצי השני.

מגזוז למשפהה בצלה

נעטף בניירות מכל הצדדים. 'החמר לספה . לילה אחד," הוא אומר "נהדר"

המלצרית מביאה את כוס הקפה השניה, איז לה היכן להניח אותה.

"כבר לא צריך קפה" הוא אומר לה בלחש. אסור להפריע לו לקרוא את שירין היא לוקחת את הקפה והולכת והוא קם פתאום ורודף אחריה מושך את הכוס מידה ושותה בלגימה אחת, הוא לא ישן כל הלילה, הוא מסביר לה, הוא "פורץ" 60

ח, מוץ

משוררו/ת

אל לך לשמור את שיריך במגירה ואת כספך בבנק אנו נוציא לאור את שיריך במהדורת ענק מפוארת. תמורת סכום סמלי של 5000 דולר * תנציח את שמך, ותוכל להעניק לקרוביך וידידיך שי נפלא מעתה ועד עולם.

מויל מנוסה

התשלום אפשרי גם במטבע מקומי, לפי השער המעודכן.

לחסרידכישרון הנחה גדולה.

מכנסיו עוד קבוצה של שרים, קם ממקומו ומוציא מכיסו האחורי, אחר כך מוציא חבילה של שירים שמונחת מתחת לכובע הקסקט גיליונות נייר בכתב צפוף, בכיס המקטורן יש עוד גיליונות מגוללים בגומי.

"קרא, קרא" הוא אומר כל הָזמן "מצויין אה? מצוין? פריצה אמיתית'”

על השולחןז ערימות ערימות של ניירות ואני לתומי חשבתי שהוא פשוט השמין מעט.

7 הוא ממשיך לדחוק בי. אני

עריכה צביה בז-שלום

חבר של יל"ג

למאזניים בן הדso ועוד

הת פקוף הלף

ליובל התרדמה היוצרת

להתמדה עיקשת לשמור

על צחות השממה

חופשית מכל טל של כשרון

מחר אני אומר לידידי, כדי שיראה לי את השירים. המשורר אפילו לא שמע את דברי

7"הנה, הבה,? הרא הה. אני מבקש שוב, "אולי מחר? הוא מתחיל לקרוא את השיר. חמש, שש שורות, אחר כך הוא משתתק. "מה אתה אומר?" הוא שואל. השתיקה נמשכת. אני מתחנן, "אולי מחר?"

"לא לא" הוא אומר, הוא ישמיע שנית את השיר. לא הספקתי לענות, הוא קורא, אני שומע את אשתו צועקת שיחדל לדבר בשעות כאלה, היא מאיימת עליו בגירושין, האשה. גם אישתי אומרת משהו שתיקח את הטלפון ותעיף אותנו. שוב שתיקה. בלחש הוא שואל לדעתי. אני אומר

"מצויין מצויין" והוא עונה לי "אתה רואה ? להתראות מחר" השיחה ניתקת.

למחרת אני פוגש שניים מידידי, הם כמעט ואינם מזהים אותי, אני רואה אותם מדדים כמוני. "מה קרה?" אני שואל. הם לא ישנו בלילה. מדוע לא ישנו? צילצלו אליהם.

"שירים ?" אני שואל. הם מביטים בי בתדהמה. המשורר פרץ דרך חדשה. בבית הקפה אני מבקש הפוך כפול. אני מתחיל לשתות.

לתזמנן עוך אאם" אגי שומל לודי קול מוכר. הוא עליז, הוא שמח. הוא רענן כאילו ישן שבוע ברציפות. הוא חוטף לי את כוס הקפה ומתחיל לשתות.

"לא ישנתי כל הלילה" הוא אומר לי "בהבתן . לחחש "פתבתי, שמע ז פריצה אמיתית" הוא מוציא מכיסו גיליונות נייר ומושיט לי אותם שאקרא, אני קורא,

"מצויט אהל" הוא שואל. חוסף את הנערות בשדה אחר בר שגלה ‏ מפיס

וֹ'ך\דוֹ

י

הוּא רזה, רזה מאוד, הוא עובד באיזה עתון, כבר עבר את שנות הארבעים, לא גבוה במיוחה ' לא.. גם לא צנוע במיוחד, בהחלט לא. הוא משורר .

באמצע הלילה הוא מטלפן אלי פתאום, אני, שאיני כותב שירה. הוא מודיע לי שהוא פרץ איזו דרך חדשה. אני לא מבין על איזו דרך הוא מדבר, עד כמה שידוע לי הוא אינו עובד בכבישים. הוא אומר שכדאי לי להמתין רגע בטלפון, אני שומע אותו מהעבר השני מפשפש בניירות שונים. בשעה הקטנה הזו של הלילה קול הרשרוש עז.

"הנה, הנה". אני שומע את קולו הנרגש, אחר כך חבטה, השפופרת נפלה, הוא מתכופף להרימה, הניירות נופלים, הוּא מתנצל ומבקש שאמתין, אני מעיף עין על האשה השוכבת לצידי, הקול הנשמע מעבר לקו מעיר אותה. יזֶה לא מללואים" אני לוחש לה. הדלת נפתחת והילדים מציצים פנימה בבהלה לראות מה קרה? "לא. המשטרה לא באה" אני אומר להם "לכו לישוך".

ידידו המשורר, מתארגן בינתיים. הוא מתנצל. "רגע" הוא אומר. הטלפון במקומה הגירות כולם בוד, חוא מחפש את השיר שאבד. זו פריצת דרך ממשית, זה משהו שבא לו באקהא חוא חשב. הגא אוָמר, שכבר יבש העט, הרי אני יודע שספרו השביעי כמעט לא זכה לתגובות, הוא היה מיואש. אני שומע בינתיים מישהו קורא לו, אשתו מבקשת שיבוא לישון. הוא לוחש לי בטלפון שהנה מצא את השיר. אחד משכני שגר מתחת לדירתנו דופק במטאטא על תיקרתו, מבקש שלא ירעישו אצלנו, נראה לו שמשחקים אצלנו בגולות על הרצפה. אני שולח את אשתי להשכין שלום בינינו ובין השכנים. אולי כדאי שניפגש

כתב עת בא בימים

מ חפש

בית אבות מכובד

[ילרכת אינה אחראית לתוכן המודעות, אך מזדהה עם חלק מהן.

וב ריב =. 5 3

המכונית שמשיגה בשקט מה שהאחרות מתאמצות להשיג בכוח..

| מערכת. ההיגוי החדישה בשיטת המסרק . | ומערכת בלמי הדיסק מלפנים עם תופים |מאחור -- כל אלה מעניקים לביצועוה \ | המעולים של ה-305 מימד חדש של . יציבות, וצמידות מופלאה לכבוש. . 0 אולם בפיג'וי3os עוצמה פירושה גם . בטוםןת;*- ג - ג ל ו[ של הב שני-ו ר ומ הה הה -וים י הח ₪ להש ו 5- נ 0 , |

המרכב קשיח עם קורות פלדה מיוחדות | לספוגת חבטות:; החלק הקדמי והחלק . האחורי של תא הנוסעים בולמים את . המכות על ידי דפורמציה פרוגרסיוביה. .. בל אלה הם מרכוביה של "נוסחת הבטיחות" המפורסמת, אשר הופכים את ה-305 למכונות בטוחה ללא כל תחרות. ו מישו ב - -ו לב - מצריכת הדלק הנמוכה, ומהוצאות \ \ האחזקה הנמוכות (החלפת שמנים בל . הש מתו ה הי- ה בלבד), וכמובן את האחריות הנותנת ‏ . בפיג'ו לשנה שלמה ללא כל הגבלת \ | קולומטרים, ותגיע גם אתה למסקנה ‏ \ כי המהפכה הצרפתית חייבת להיות שלך.

*הכוח השקטיי הוא אחד ממחוללי .. היי בנר ייו -ל י ה-305 החדשה באה לודי ביטוי לןא . בביצועים מרשימום אלא גם בפעולה ‏ . שקטה, מתואמת וחסכונית של כל - המערכות. המכניות במכונות. י .. התבונן במנוע למשל. הן מנוע ה-.71) - מי - ע וום - י. המיו - מ שש סמייק מצטיין בדינמיות מפתיעה בכל - וההל וו י ה -מו ים בלחץ עם גל זזים עילי,והוא מצטון . בפעולה חלקד ושקטה להפלוא. \ 57 מערכת המתלים הנפסדת לכל גלגל, - : ו-ו ו ה ל-הל וב ייו - 0

ד.6.)ששפכו המהפכה הצרפתית

המפיץ הבלעדי: דוד לובינסקי בע"מ, תלי-אביב: רח' שונצינו 16, טל. 3332146 ירושלים: רח' הס 3, טל. 222666, 228888 סוכנויות: ירושלים: מוסך גסנר, איזור התעשיה טל. 523221-2. חיפה: אוריאל כהן, רח' אלנבי 51, טל. 523363, 536872, רכב הצפון בע''מ, שדרות בן גוריון (שד"הכרמל) 8 טל. 538228 נצרת: מישל וזוהיר סרוג'י, מרכז התעשיה החדש, טל. 71339 - 56860. חדרה: קלינע שיווק רכב בע"מ, הרברט סמואל 25, טל. 31689 שכם: עומר כליפא, רח' פייסל, טל. 1894 רמאללה: מכון '"אל מצרי" אל בירה, איזור התעשיה, טל. 3657. בארישבע: מוסך אכספרס, איזור התעשיה, טל. 78292.אשנב הנגב, דרך חברון 3, טל. 33210 ראשון לציון: מוסך '"שרתון" רח' הרצל 41, טל..994481. אשקלון: אלבי ושות' סוכנות לרכב פיג'ו, איזור התעשיה, טל. 051-25757 כפר סבא: מוסך פוספלד טל.'20161, י נתניה: לוינקופף הרמן, רח' שוהם 4 .טל,37821; 35081

בחודש הבא, ב-13 באוקטובר, תיפתח תערוכה מיצירות בטין אמיר החדשות -- ביפו, בד גלריה '"שולמית". בטין הופיעה בעתרוכת*"יחיד ראשונה שלה, ב-1961, בגלריה "דוגית"" בת'"א. מאז ועד 1973 היו לה 2 תערוכות פומביות, בערי הארץ הגדולות וגם בחו'"ל.

זיגמונט פרנקל

היתוכידהעל -- המחבר

בוריס פסטרנאק

ולאדימיר מאיאקובסקו

א.ס. פושקיז

גבריאל מוקד

שלונסקי =- מאת מרסל ונקו

שמעון בלס