מחיר 7.50, כולל מע"מ. מנוי שנתי 40 ל"י. מס. 3 לנידלולי סיווודתמוז תשל"ז

אנדד אלדן . שולמית אפפל . יצחק בבל . מרטין בובר . שמעון בלס . אהוד בן עזר . ילקב בסר . חמוטל ברדיוסף . ישראלה בשן . מיכל גוברין . אביבה גור . פנחס גינוסר . יאירה גנוסר . יונה וולר . מישל חדאד + חנה טויכסלר . יורם . דן לוי + הדרה לזר + ברנרד מלמוד . עליזה נהור . ששון סומר . ז'אן פול פארטר . יהודה פראג . יעקב:פרידמן . זיגמונט פרנקל . ריבה .רוביו . שלום רצבי . טוביה ריבנר . א. ל..שטראום..

אנדד אלד

שוני עזירים אָלִי, נושף צלילים -- הַצְפַע - מִמַרְאוּת גָרִים בְּפֶנת מם הר ויו \ רשֶרוּש רוחֶש בְָּזְנִי ש0 . מרוּח מְנקֶשֶת בַּתְּרִיסִים וּמרעם מְטוּסִים שְאֶת פּשרֶם אני יודע

ְּלִיאה בְּעִינִיך כְשָאָנִי שֶח על | על עָב היורד על עִיני כְזקן אֶב פה וּבְלִי לבוּש צֶף על בְּהוּנוּת ְּאדְרֶת עַנְנָה קלָה לְכְתְפִי - לטַפְתִּי לירק הַמְכַסָה סְלָעִים גָמִים מדוע פַּלָאִי לְבְלוּב צְפִים בְּעִינֶיו? - הוּא חדש שְבָט עָלִי שבָטו על עלְעלִי -- ואני מקל שקד בִּדָיו וְאֶת הַמשרְגות - רוּאֶה. פִיו פְּלְחִים לוְחֶשִים חַג על הַגג בַּחרֶף ִּין פְּלַח לְפְלַח חֶרֶה שְדַבַּרְתִּי על הַפְרִי שישוב וְכרעְתִי אֶל גְבְעוּל דק עְפר בְּיִדִי דְבֶק נמוג מי שָפַּלְאִי לבָלוּב פֶשוט צֶף בְּדמִי עַכָשָו לאֶן ?צוף פּלָאִי וּבְלִי לבוש. פִּיו לבֶלב לַמָוֶת.

עליזה נהור שחיר אהבה אולי יבוּא יום וסופסוּף תִּכְּנָ |‏ - לְמְחַזור הֶעָסִיס בעצי הַזות הָאַהוּבִים וְתְשִיר אֶת שמָף הַמִבְדיל כְּקוּר עַכָבִיש - | בּינִי לבין גלי הֶהָרִים וְהֶשָמִיִם וְהָמִים הַמְחַבָּקִים - אך עד אֶז שירי יְהִיו שִירִי אַהַבֶה לנעל הַזְרוּקֶה על הַמדרגוּת - וְלְהַפְסְקוּת בִּין משָבִי הָרוּםַ וְהְרִיק הַזוהָר על גְבוּל חלומות מִצָטַלְבִים. מן ל3 - לְהָאְדִיר אֶת אַשר אולי לא הָיִיתְ כָּאן - א שְתְּהְיָה תַּחַת עי הכוּכָבִים - - הַמבִיטות לָלא עְפָעוּף וּבָאוּתוּ אוקינוס רוּחי הַשוטֶף אותִי לְפְעָמִים ואָנִי שושנת הֶחְלָל הַמסְתּוּבְבַת. וֶעל בּרְכִיך ידיך ששָאלו - שאלות עיפות וְלְפְּעָמִים חַיכוּ יותָף - מִפִיף הדיאוניזי. | אל נָא תְאָסף אוּתן - אֶל הָאָלֶם שְמִמָנוּ א שִיבָה לַמִבָט. אולי יבוּא יוּם וְהַגעַגוּעִים יפנו , מֶ מבּעדֶף וְעָמָ אֶ מְעבָר ה 0 לא יִיִסְרוּ מָלְקְחִי הֶאֶש אֶת הַבְּטָר | בִּשמֶך הַמָתוק הֶרִיחָנִי כְּמַנְגוּ נמֶס ' אֶלָא על כָלִי הַנֶחשֶת בְּחַדרִי - - עוד תמְזם בְֶּ-זכֶר כְּבֶךְ מוּמָר לָרך ‏ \ הַשָמש השוקעת לְכְלֶם וְדְמוּ בְּכֶל זאת דָמִף. א צד אז \ |ווחס 05 0

פרויםוראץ יצחקבבל

י שנת אלף תשע"מאות ותשע-"עשרה התנפלו אנשיו י- < של בניה קריק על חיל המאסף של צבא המתנד* .. בים הלבנים, חיסלו את הקצינים ותפסו חלק משיירת האספקה. כפרס דרשו ממועצת העיר של אודסה שלושה ימי "מרד השלום", אבל לא קיבלו רשות, ולפיכך רוקנו את האריגים מכל החנויות שהיו מוצ" בות על רחוב אלכסנדרובקה. פעילותם עברה אחר-כך לחברה בערבון מוגבל.

היו נכנסים לבנק, פוסחים על הקליינטים ומבקשים מעובדי הקואופרטיב להניח במכונית, שחיכתה להם ברחוב, שקים עם כסף וחפצי"ערך. עבר חודש לפני שהתחילו לירות בהם. ואז נמצאו אנשים שאמרו, שבעניין התפיסות והמאסרים יש התייחסות לאהרון פסקין, בעל ביתדמלאכה. ממה מורכבת העבודה באותו בית מלאכה -- לא נאמר. בדירתו של פסקין עמד שולחן*מלאכה -- מכונה ארוכה עם סוללת-עופרת שחוקה ; על - הרצפה התגלגלו נסורת וקרטון לכריכה. פעם אחת בבוקר אביב דפק ידידו של פסקין מישה יבלוצ'קו בדלת בית*המלאכה. -- ארון, אמר אורחו של פסקין, ברחוב מזג אוויר נהדר. על הפנים שלי אתה רואה טיפוס, שמסוגל לתפוס חצי בקבוק עם הכיבוד שהוא אוהב ולנסוע באוויר הצח לארקדיה. אתה יכול לצחוק על סובייקט כזה, אבל אני אוהב לפעמים לזרוק את כל המחשבות האלה מהראש... פסקין התלבש ונסע עם מישה יבלוצ'קו בכרכרה לארקדיה. הם היו .על גלגלים עד הערב. בדמדומים נכנס מישה יבלוצ'קו לחדר, שבו רחצה מאדאם פסקין בחבית את ביתה בת הארבע עשרה. ! ! -- ברכותי, אמר מישה, מסיר את כובעו, -- אנחנו בילינו יוצא מן הכלל. האוויר -- זה משהו שכמוהו לא היה, רק שצריך לזלול הרבה אפונה, לפני שמדברים עם הבעל שלך. יש לו אופי מאוס. . ' -- מצאת למי לספר, הגתה מאדאם פסקין, תפסה את הבת בשערותיה וטלטלה אותה לכל צד. איפה הוא, האבנטוריסט הזהי

-- אבנטוריסט -- אמרה לו מאדאם פסקין, אתה עוד | צוחק... אני מקבלת התקפה מהבת שלך, היא לא רוצה | לחפוף את השיער. לך תקיים שיחה עם הבת שלך... | פסקין שתק ורק קפץ שיניים.

-- הוא נח בגינת החצר. . י מישה הרים שוב את הכובע, אמר שלום והלך לכרכרה. בלי לחכות לבעלה, הלכה מאדאם פסקין אחריו לגינת החצר. הוא ישב חבוש כובע פנמה, משעין זרועו על ספסל הגינה וקופץ שיניים.

5

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות

ת.ד. 16452, תל-אביב

ייעוץ גרפי: מרגלית צפתי

העורך: יעקב בסר ,

דפוס "עמל" בע"מ, טלפון: 58498, ת"א

פוליטיקאי הגון : אם תשחדו שוב לא יסדר אותך. י ווליאן טובים.

או להחיות שפה שנשתכחה? על כך כתב בהרחבה ויליאם א. קראוס. מספר הד שפות המדוברות כעת במקומות שונים בעולם נע בין . שלושת אלפים לארבעת אלפים. לפני מאתים שנה חיבר גרמני בשם פאלאס את המילון ההשוואתי של כל לשונות העולם, ובו כלל למעשה רק מאתים שפות, 51 אירופיות ועוד 149 לשונות אסיה, אך לא כלל, מחמת אי-ידיעה, את השפות המרובות של יבשת אפריקה, של הפסיפיק, ודרום-אמריקה. בין השנים 1806 ל-1817 פירסם גרמני אחר, המדקדק אדילונג, מחקר אנציקלופדי על חמש מאות לשונות ודיאלקטים, מרחק רב מ-3000-- 0 הלשונות שהמומחים מתווכחים עליהן כעת. אם קיימים חילוקי דעות בנוגע למספר הלשונות המדוברות בעולם, הרי ישנה הסכמה מלאה לגבי הלשונות העיקריות, שמספר הדוברים בהן הוא לפחות מיליון אחד. מספר לשונות אלו הוא לl4, החל מהעברית, אפריקנס (5 מיליון) ועד לזולו (4 מיליון). בין 149 הלשונות האלו נימנות גם עשר הלשונות ה"יגדולות'י שמספר הדוברים בכל אחת מהן הוא לא פחות ממאה מיליון. עשר לשונות גדולות אלו הן: סינית מנדרינית : 5 מללילון, אנגלית: 333 מיליון. רוסית: 206 מיליון. ספרדית : 192 מיללון. הינדי: 192 מיליון. גרמנית: 120 מיליון. ערבית: 109 מלליון. בנגאד לית : 108 מיליון. פורטוגזית : 108 מיללון. יפנית : 5 מלללון.

אפרים, לפני שאריק איינשטיין ניחם ואמר '"אני ואתה נשנה את העולם" כן, אני ואתה נשנה את העולם. אבל, בינתיים, הקיטוב קיים, ואני נאשמת::

את מדור הספורט בעיתון אניל מרימה בקצות הה אצבעות ומעבירה אותו הישר לבני -- כנפטרת מעונש. דא עקא -- את מדורי הספרות וכתבידהעת הוא מחזיר אלי במהירות, ככדור מוקצה מחמת מיאוס. פער-הדורות? פער-דהתרבות?! מה-יהיה? האמנם "נתגבר"ו ככתוב בפזמון האמריקני הד משלה, החביב "סחססופצס ווחs 6/ץ".

אוניברסיטת '"ברדאילן'" ראיתי צמד גברים ותיים מהלכים זה בצד זה, עקב בצד אגודל. האחד -- צעיר אמריקני (לומד איתי בחוג לספרות) ששערות זקנו הדתי ושער ראשו האפרו-היפי מתמזגים זה בזה להילה בהירה סביב ראשו הגבוה. השני, חברו, שלא היה מוּפר לי, יהודי מזרחי שחרחר ודתי, שזקנו ומגד בעתו כהים אף מפניו. הס פסעו זה ליד זה כדורשי דרשה הדדית. כאמור, עקב בצד אגודל, ועסקו, כך ראיתי בהתקרבי אליהם, בשקלא וטריא שענינו אותם מאד מאד. תנועת האגודל שימשה סיוע להוכחות שנאמרו בהתלהבות, ומנוד הראש החבוש כיפה או מגבעת הוסיף משקל-יתר לדברים. בהתקרבי אל המתפלמסים, שמעתי שהם מתווכחים על הרוסים: "הרוסים --אני אומר לך...יי הבינותי שהדת היהודית לוחמת במוז'יקים, אבל בהמשך אמר האמרילקני: '"הרוסים טובים לותר ו'" והמזרחי ענה ואמר: "לא ! אני טוען שלא ! ואני מתעניין בנושא ולומד אותו -- מוביל ג'ירג'י וארזה טובה יותר ! יותר מ'"'ריאל מאדריד'י, הוסיף, החליק את זקנו והוסיף: '"אם ירצה השם, צ.ס.ק.א. תנצח במוסקבה את האיטלקים, ואז (אנחנו!!) נעלה לגמר ויי

נו, טוב. חלק מהאינטליגנציה ייעבר את הרוביקון''. פתיחוּת לספורט כבר ישנה אצל חלק מן האנשיםהיפים. ידוע שהמומחה להסטוריה עתיקה, פרופי יעבץ, הנו אוהד מושבע של כדורגל ('ינפש בריאה בגוף בריאי) ורבים מהסטודנטים הנאורים יהלכו בעקבותלו ובעקבות דומלו. ; : אבל זו רק אשליה של הומוגניות חברתית-תרבותית. אין זו ''שפה משותפת'"י. -- מה קורה בחציהשני של המגרש? מי קורא ספרות בבלומפילד! מי עובר היום בישראל מסיגנון של פתיחת-ראשים לייראש פתוח" מאטאפורית? הצרוף תרבות-אנושית נשמע היום צירוף אירוני. לא הרמוני. שתי המילים עוינות זו את זו. תרבות -- ללא אנשים. המונים -- ללא תרבות.

~נשספה קמטנה"

יורה ו לוכרושב

ה לא כבר הרצה פרופסור אמריקאי לפיד לולוגיה על התפתחותן של שפות, על שפות יגדולות'' וייקטנות", משפחות של שפות, דיאלקטים, שפות ששבקו חיים, ואינך מוצא עקבותיהן אלא במצבות אבן או גוילי קלף, ועל שפות שהחלו אותן, כמו השפה העברית, ושפות שמנסים להחיותן או לקיימן ללא הצלחה. האם שפה שמדברים בה רק כמה מאות אלפי איש, או אפילו מיליונים מועטים -- נחוצה? שאל הד פרופסור -- האם אלן שפה יקטנהיי משמשת מכ-ד שול בעולם המודרני, שהרס מחיצות, ואשר המטוס הפכו כמעט לעולם אחד? האם אלן זו רומנטיקה מזיקה כאשר מנסים לשמר שפה יקטנה"י וגוועת,

ש < ושערים" .

יאירה גנוסר

' דו של אולסי Bרי נחשבת היום לנכס תר7 , יבות של המוני המדינה יותר מ'"ידנו לבדה ידנו החזקה -- את כובד העול מעל גאון צוארנו פרקה"'. או, לחלופין, גופו הארוך, הבודי, של טל ברודי נחשב היום לנכס תרבות של המוני המדינה יותר מיהנה מוטלות גופותינויי (יסלחו מתי-מדבר, ומתי-ההר ויסלחו שני החיים, המשוררים, על השימוש הנלוז בשורות)

השירה נקלעת לסל חיינו ככדור מלא, שהחטיא את יעדו, כי אין לו תופסים. הכדור המסכן שומר על חוקי המשחק. כמו בתוך רשת קרועה עוברים. הסלים, חולפים הכדורים. אבל חוקי המשחק של הקריאה אינם נתפסים בסל. אינם נקלטים בטלד וויסיה. והאוהדים -- האוהדים אינם. האוהדים אינם על המפה.

הספורט והספרות ממחישים היום קצוות. קיטוב. לאוהדי הספורט, בחלקם הנותן את הטון, (והוא נותן !) יש פרצוף אמורפי של אנשים נעים ונדים, המתגודדים יחד על-"מנת להיות יחד, הקוראים זה לזה '"כל הכבוד ו'" ומחפשים בבלי דעת איזו תחושת אמת מוחלטת, טוטאלית, מדריכה. את המוחלטות, את הטוטאליות הם מאתרים בהמוניהם על פי המסות (מסות, אם שכחת, = כמויות. לא רשימותיו של יעקב שטיינברג). ובקוטב השני -- אניניהספרות. לאניני-הספרות, בחלקם הנותן את הטון, (והוא נותן!) יש פרצוף של אליטה אנטי-עממית, מחבקת היקפים לא גדולים, מעודנת, אקסקלוסיבית. בעיקר -- אקסקלוסיבית. אינה מאזינה לחדך שות, מסתגרת, תרה אחר חידושיה שלה.

אם נמשיך להתייחס לניגודים משמעותיים אלה לא במלוא רצינוּתם, אלא בטון קליל, פזמוני, כיאה לפזמונים המשובצים בתוכנית !ישירים ושערים'! -- הרי זו שירה עצובה. 'יכולנו אשמים"" אמר הנשיא

לכ" ת.ד, 16452, ת'א ; ־ הנני מבקש להיות מנוי על עתונכם. הש ש ח מצורף בזה צ'ק על סך --.40 ל"י, (ארבעים) המשוך על \ בנק ............. ת : ה תאריך .....

עקד

| אחיזה של חול, מאת איתמר יעוזדקסט, מתאר את לבטי התאקלמותו של צעיר -- בארץ, המחפש דרכו גם כמשורר מתחיל. עיקרו של הספר אינו בעלילה 'החיצונית, אלא ברגישויות ובמתחים פנימיים של עולה יחדש, תוך נסיונות התקרבות שונים אל ההווייה היש ראלית -- על רקע גלי העליות ההמוניות של שנות ה-50. / במערכת ההתרחשויות משתלבת גם 'יפרשת קסטנר"י ,הידועה, ועימה הדי השואה, פרשה אשר השלכותיה . מקרינות על התנהגות חלק מן הדמויות שבספר.

4 ספר זה מהווה חוליה במחזור פרקי"יצירה של המחבר בפרוזה ובשירה, מחזור הבא לבטא תהליך של עקירה מארץ לארץ, כתוצאה מן השואה -- בדרך המבע הכמו-אוטוביוגראפי. פרקי הפרוזה והשירה שבמחזור וּהכללי, רובם ככולם, עומדים בסימן הדו*שורשיות, והם , שייכים לקטגוריה של ספרות-הגירה יהודית, בגילגולה הישראלי: הגירה הביתה. : החטיבות העיקריות שראו-אור עד כה מתוך מחזור 4נ!ו־קי המהגר הביתה, כפי שהן מתקשרות ומשלימות *זו את זו, על"פי הסדר הפנימי: + \ בץ קרני הצבי (שירים בפרוזה -- 1976) > 4 נוף בעשן (שירים -- 1961) יד- ל \ בחלון הבית הנוסע (רומאן -- 1970) . ך 4 אחיזה של חול (רומאן -- 1977) ( 4 < הקו הזרחנ? (נובילה -- 1972). י. < י ל י צל הציפור (רומאן -- 1971) , י 4 דוישורש (שירים -- 1976). , 4 על התפיסה הניאודיהודית בתחומי הספרות והאמד צנות (פאמפלט -- 1974). 4 4 בהכנה : * 4 בוואקוּם העולם (סיפורים) : * 4 סדנה \ פנימית (עיונים בפרובלמטיקה של ד-ל 4 שורשיות) . 2 המהגר הביתה. 3

תנובה אקספורט

אגודה חקלאית שתופית מרכזית לשווק

תוצרת משקי העובדים העבריים בע'"מ

ת,ד. 20059 -- טל. 2837211

רחוב לינקולן 17 תל-אביב

רדיקליסם : קונסרווטיזם של הדור הבא.. ־ יוליאן טובים.

מזרצ חורף

-- אין עובדים. הוא בוקע מהנפש ומתגלה. אין הוא נחלת הרגע שבו הוא מופיע (במקרה האפוריזם, אין הוא חלק שהופקע מקשר"כולל כדי להיות 'יפסוק"' אלא הוא בבחינת אחדות סגורה בעצמה המבקשת להישאר כזאת); כל מאורעות הנפש וכל העזותיה הכשירו לו את הקרקע ועכשיו הנץ והוא פורח. אין כאן אחריות כגון זו שביחס בין המלה לרעיון; כאן אין צורך באחריות ; הרעיון ערב לעצמו בעצם קלומו. הנאמנות השלישית, הנעלה מכולן, היא של הנפש לבור" אה, אשר קבע בה את אמת הווייתה למען תשאף אליה בהתהוותה. התהוותה הנאמנה מתאשרת במה שמניחה לה מערבולת ההמצאות שגרפתה במשחקה, והיא רשאית להיפתח ולקלוט את זרע ההשראה. "הוודאויות שאין להוכיחן'" שהיא משיגה, לא בתחום הרעיון ולא בתחום המלה הן מתפרכסות. הכל כאן "אמת לאמיתה"'. בכן נוצר "ספר פסוקים" במשך חייו של אדם. מרטין מרדכי בובר

דלתות-סתר רבות נפתחות לפני מי שגמר אומר בלבו לקבל במחשבתו, בהסתכלותו ובחייו את דינה של הניגודיות באמת האחת.

אפשר שנקל לו ליחיד להשתחרר מלחץ האינטרסים של עצמו ולחשוב את את האמת -- אף כי יכאב לו הדבר -- מלהשתחרר מאונס-התגובה המושך אותו מטעות קודמלו ודוחפו לטעות ההפוכה.

סימני הכפרה המקראית, התפלשות באפר וחגירת. שק, הם אף סימני האבל על מת או על עיר. הכפרה כמוה כקינה על חיים שנחרבו, והיא פותחת פתת לחיים חדשים. כיוון שנינווה ראתה עצמה נחרבת במציאות-הלב, בעקבות הנביא, שוב לא היה צורך בחורבנה ממש. באותה מציאות סמויה לא היה דבר הנביא נבואת-שווא. נבואות משתלבות מעצמן בשוּרת סיבה-ומסובב המוליכה אל הארוע הצפוי או אל ארוע אחר. האוראקול ב'ימלך אוידיפוסיי מבקש להבטיח שנבואתו תתקיים; נבואתדהשואה המקראית מבקשת לבטל את הגשמתה.

יש כאבים ללאדנשוא המאלצים אותנו להסתייע במורפיום, ויש מציאויות שמעבר לכל שיעור המאלצות אותנו להסתייע באשליה. גם כאן וגם כאן אורבת סכנת ההתמכרות לסם, אולם סכנת האשליה רבה יותר מפני שאין מכירים בה ועלדכן לא תעורר ההכרה בעוד מועד את הרצון להתנגד להרגל ההרסני. לכן בימי זוועה עלול חוש המציאות הרגיש ביותר, ודווקא הוא, להינזק-לתמיד ולהפסיד-ללא" תקנה את ההבחנה הדקה ואת ישרותו.

טען נגד העסקן שדיבר שקר, ולא תחסר לו תשובה. ראשית, יאמר, דיבר אמת לאמיתה. שנית, המפלגה היריבה משקרת יותר. שלישית, מותר ואף ראוי לשקר, אם השקר מועיל לעניין הצודק. ועל-כן מן הדין שתאמין גם להבא לכל מלה שלו. 7

אין אמת בטענה שמצוקת היחיד מתנדפת ומתאפד סת מנקודת ראותה של הכוליות. היא אמנם מותנית בפרטיותו של היחיד, אך כמו אותו קיום בודד היא מציאות. האספקט הסובייקטיבי של הצער, כתוצאת תודעה מוגבלת, אינו מבטל את האספקט האובייקטיבי שלו, כדיסהארמוניה בלן תודעה זו ובין הכוליות. כאב הנפש כמוהו ככאב הגוף שניהם מעידים על חולי, אם קל ואם קשה. אם התייסרותו היא אחת התולעים ואם המתייסר הוא אחד המצוקים, הם מאשרים את אלגאולתו של העולם.

כשם שמדוזת-הים אינה אותו חומר דביק וחסרצורה המוטל על החוף אלא הפעמון הזוהר, הכחול והשקוף המרחף במים, כן ממשותם של ציורי-חלום אינה בסבך שנותר מהם בחרבת היום, אלא הם שרויים באותו אור קסום שלבשו כאשר נעו-צפו בנהרת החלום.

מי שמאמין באל שאינו מתגלה בהלכה פסוקה, אלא שחסידו מצווה לצותת למצוותילו כל רגע, דומה למי שמאמין בערכה האובייקטיבי של יצירת אמנות שאינו מיתרגם לכללים אסתטיים, אלא עולה ממהותה של כל יצירה ומתגלה בצורותיה או שוללן. =6 . הלוס

ייהצורה האפוריסטית", אומר א.ל. שטראוס באחד מייפסוקיי ספר זה ישאינה מבקשת ראיות ואף אינה מאפשרת אותן, מניחה לך לכזב כאוות-נפשך. אולם גם מעניקה לך את החופש לומר את האמת לאמיתה, היינו להביע ודאויות שאין להוכיחן בלי לפרכס אותן בהגיון ובשיטה.'"' פסוק זה רומז על נאמנות משולשת. קודם כל על נאמנות המלה לרעיון. "לכזב'י במשמע הפסוק הנ'יל אינו זהה עם "ילשקריי. יילשקר'יי פירושו לומר דבר שאינו בדעת אומרו. "לכזב"' פירושו לומר דבר שאומרו לא חשב עליו. המשקר מציג במירמה מצב עובדתי; המכזב מציגיבמירמה תהליך מחשבתי. מי שנאמן בתחום זה רעיונו מטיל עליו את מרותו; הוא מביע אותו, ורק אותו. אין הוא מחדדו ואין הוא מחליקו. אין הוא מוסיף לו "הוכחות'" ופירושים ולא קישוטים כלשהם, ואף אין הוא אומר פחות ממנו. הנאמנת השניה, הנעלה מן הראשונה, היא של הרעיון לנפש. על רעיון אמיתי שלא כמו על המלה האמיתית

אם מצווים אנו לשאת בסבל יותר מבני תקופות אחרות, ראו? שנבין את הרמז, כאילו הסבל הוא הנושא בשורות אלוהים יותר מכל שליחיו האחרים שהוא שולח אל העולם. אם ברצוננו לקבל את הבשורות הללו כראוי ואף להשיב עליהן כראול, שומה עלינו לעמוד בשני פיתויים בני הזמן. הראשון הוא הפיתוי לתייב את הסבל ולא לרצות למנוע אותו; ופירוש הדבר לזייף את מהותו ולהופכו למעין תשוקה עיוורת. השני הוא הפיתוי לסלק את הסבל בטרם נאזין לו אל-נכון ; ופירוש הדבר להתכחש לשליחות שבו ולהופכו לעובדה חסרת-טעם. הסבל מבקש שירפאוהו, ואין לרפא אותו אלא מכוח שפע הטעסם הטמון בו.

תואם-לזמנו לא רק מה שמקיים את מצוות הזמן המפורשות ומשמש את הכוחות המושלים בו (או פועל נגדם וגם בכך מכוון על פיהם). בהכרח מזווג לכל זמן משהו שאינו עשוי לפי מידותיו הבולטות, והוא תחום שבו נשמר האור הגנוז לרשויות שאין הזמן בכללו יפה לשרתן. כל זמן חי מכוח השיפעה השלמה של הכוליות, ואילו היה נעדר ממנו מה שאיננו משועבד לו, הרי שנעדר ממנו כוח חלותו. הלא-תואם-לזמנו תואם לזמנו מפני שהוא שומר על הזיקות לרשויות שהזמן עלול להפסיד את הקשר אליהן, אף כי הוא ניזון מנוכחותן הנסתרת ואפשר שכבר מחר יהא אנוס לבקש אצלן את גאולתו. .

זעזועים גדולים פגיעתם קשה באדם הארמוני החי לבטח. קלה פגיעתם במי שרגיל בשניוּת.

איני יודע אם העלה מישהו את הרעיון לספר סיפור בקו ישר, מסופו עד ראשיתו, לעקוב אחר חוט העלילה עד למקור, כמו שאפשר להקרין סרט ברצף מהופך. והרי לאמיתו של דבר משהו-בדומה לכך הוא מבוקשו של כל סיפור גדול. כשמספרים לנו האמנים הגדולים את המוקדם אחרי המאוחר, או מניחים לאחת הדמויות ללכת בעקבות דמות אחרת ולחזות שנית את אשר זו כבר חוותה -- למה נפשם אם לא לביטול חומרתו הנוראה של הכיווןדלעתיד במסלול החד-סטרי של הזמן, כדי שיהיה לדרך רחבה שהקרונות נוסעים בה הלוךושוב, לארצ רחבת ידים מרושתת דרכים לרוב, יתרה מזו : למרחב שבו נוכל לנוע קדימה ולאחור ולצדדין, לשוב אל שנראה ונהיה ולהקיפו באותה חירות שהזמן הממשי מונעה מאתנוו

השירה הצרה צורותיה בתוך הזמן מבקשת להתגבר על הזמניות שבה בעזרת קססם השלמות החוזרת ומתקיימת. חו* לקסם הכללי הזה יודע כל אחד מסוגיה כשף מיוחד נגד החלוף: האֶפוס הופך את הזמן לחלל ומאפשר את שיבת כל מה שהופיע בעבר, למעשה או בחלום; הדראמה מעלה-"באוב כל מה שנגלה ואירע ומלבישתו דמות של גילוי ואירוע מחודש בהווה ; הליריקה מנחילה אוטונוך מיה למצבו הפנימי או החיצוני של הרגע, מפקיעה אותו מרשות הגורל, משילה מעליו סיבה ומסובב וכך מעלה אותו אל תחום העל-זמני.

לא בכדי נולדה הדראמה פעמיים מפולחן אל שמת וקם-לתחיה, המבטיח לחסידיו נצחון דומה על המוות: דיוניסוס ביוון העתיקה וישוע הנוצרי בימי-הבינים באירופה. שכן התיאטרון השירי מעלה במאמץ אדיר את גיבורי העבר ואת גורלם אל ההווה, ומנחיל למת חיים חדשים בכל-עת, תמיד. בזמן בו אנו מתקרבים לאפשרות שנוכל להקיף בנסיעה במטוס את כדור הארץ בשתי שעות, הרי נדחקת האנושיות איש לזרועות רעהו, ומן ההכרח לנת את כל מה שמגביל ומכביד על ההידברות ביניהם. לדעת כמה פילולוגים מהוות השפות הייקטנות'י הכבדה שכזו, סיג והפרעה להתפתחות העמים המסוגרים בשפה "יקטנה" כזו, המשמשת מחיצה בהידברות הבין לאומית. לדעתם הגיע הזמן להינתק ממורשת העבר, מן הקשרים האמוציונאליים, מן הדבקות הזאת של אומה קטנה בשפתה ה'יקטנה"". עברה שעתן של שפות כמו ההונגרית, או שפת בוגי, או שפת מבונד דו, או שפת אפיק, או סלובאקית, שוודית, ואפילו שפה כשפת וו, שלא רבים שמעו את שמה, אך מדבד רים בה כיום ארבעים ואחד מיליון נפש. אך, אומרת ג'קלין מארקס, פילולוגית מברזיל, נסיעה אחת לבלגיה, מעמידה את הפילולוגים האלה על האמת המרה כי שורשי שפה יקטנהי"י עמוקים ושזורים בנוף, בהיסטוריה, באופי של העם הקטן. ההפגנות, המרירות, הזעם, האיבה המתד לוות למלחמת השפות בבלגיה מוכיחות שהיעילוּת איננה המידה האחת שבהן מודד עם את חייו. נסיעה אחת לישראל היתה אולי מוכיחה יותר מזה: כי השפה הייקטנה"י איננה לאומה ייקטנהיי רק מכשיר טכני להידברות. אלא תמצית כל קיומה 0 ־ <

יתן להקביל את שתי האהדות: הספורט < והספרות. אתה, הפאסיבי, צופה בטלוויזד יה ב'יהילוך חוזר'י האיטיות בנוייה על : = ידיעות הסיום. אתה יודע שתראה שיא, הייגוליי יוכנס לשער. שוב מתגלה לך לפרטלו הסיגנון האהוב עליך. מודגש השוני בין רצף פרטים תואמים, לבין מהלכים, שהקשר ביניהם מקרי, חסר יופי. בהילוך החוזר מתגלה החלק השירי של הכדורגלו =.. : כך גם בקריאה שהוייה בשירה : שוב מתגלים איפד לגני סיגנון מוּכר, וחידושיו. מתוך המקרי לכאורה נוצרת אחדות, מתגלים השיאים שכיוונו את תשומת ליבנו. בסךדהכל אתה נהנה ממורכבות הספורט החכם הזה.

ולסיום -- יהיה טוב. באחרית הימים:. עוד יתנהל בארצנו הוויכוח הגדול בין אוהדי דפנה (דאפי) (בתו של א.ב. יהושוע. ראה יהמאהבי) לבין אוהדי וונדי (אחייניתה של עמליה כהנא כרמון (ראה "ישדות מגנטיים'"'). אַ דאפי מתאימה מאד להיות נערצת על ידי חובבי ספורט וכדורגל: צעירה מתוקה, עגלגלה, ולא גבוהה. דאפי אינה יודעת עכשיו מה תעשה בעוד שעה -- תכנון מראש מחליא אותה. אביה הוא בעל מוסך הגון, והיא שוחרת הרפתקאות. היא תגדל, כאוהדת שלייי, לא בגלל אביה, אלא בגלל אהדה לסופר בוּלי. הואיל וסולקה לאחרונה מלימודיה בכתה השישית, יש סיכוי לראותה בבלומפילד, או בירושלים. אולי תתאהב במימיליאן. מתאים לדאפי להיות מלכתם הנבחרת של נבחרת הליגה הלאומית בכדורגל. , . ואילו וונדי מתאימה לאוהדי הכדורסל: מופיעה במקום לא ריאלי ברשימת ד''ש. דוקטורנטית. וונדי הגבוהה שאינה מוציאה את רגלה הארוכה מן המטה, לפני שברור לה כיצד תשרת רגלה את האמביציות האינטלקטואליות שלה. וונדי הארוכה -- לבוא אמריקני, דרושה לקהל כחביבת שחקני הכדורסל. בעיני מחזאי אחד היא כבר מוצאת חן. (ראה דמותו של זבולון ביישדות מאגנטייםיי)

באחרית הימים תפרול מלחמת אוהדי הספרות : דאפי או וונדי? מי מהן תופיע כנערת*השער! וֹכשי,בוא, באחרית הימים, אליהו, הזכור לטוב, י'ש.בו: המוני המוני הקוראים החלוקים בין 'יהמאהב'"' לבין "שדות מאגנטיים'י ואליהו המתווך יתבונן במועמדות לראשות-השער, ויכריע: תיק'ו 0 |

סדנא לכתיבה יוצרת

שירה

גלריה /דונגית" רח' פרישמן 43, ת"א, טלי 86 75 23

קטעים | מגרמנית : טוביה ריבנר

אריה לודוויג שטראוס

אגרוף: יד כועסת.

יוליאן טובים.

לחירורגית, כי גילו גידול בקיבתה. "אסונות," אמר, "מספיק שתסתובב חצידשעה בבית-חולים כדי לקבל דכאון". . כשהגענו לחדר, יצאה פ'אטמה בעביט אל השירותים. עמדנו ליד המיטה והסתכלנו בהודא המאכילה ללא הצלחה את אמא. לא נותרו עוד מבקרים בחדר, לבד מהבעל האוחז בידה של אשתו ודובר אליה חרש. עיני האשה היו תפוחות. מחר לחירורגית. אם תהיה בת-מזל, לא יהיה הגידול ממאיר. פני סמדר נשקפו לי לפתע. לבי התכווץ. מי יודע? עשר שנים חלפו ! פניתי למוצטפא: "נחכה בחוץ". הוא נד בראשו ורחק מהפתח. עמדנו אחר-כך בפרוזדור בוהים נכחנו עד שובה של פ'אטמה. "ככה זה, סעיד, ככה זה," נתאנחה. "אלוהים יתן בך כוח," אמרתי. - "אנו עושים מה שיכולים ואלוהים עושה מה שנגזר עלינו". "לב זהב יש לך," אמרתי בקול ניחר. עיניה התלחלחו וחיוך מבוייש עלה על שפתיה. "כמה אני שמחה לראות אותך". "יגם אני," אמרתי. היא השפילה ראשה ושתקה. מוצטפא משך בשרוולי. "בוא נצא". פ'אטמה חזרה לחדר ואנו פנינו לעבר היציאה. תנועה ערה היתה במישורת הרחבה המפרידה בין שתי המחלקות הפנימיות. דלתות המחלקות המקבילות זו לזו נפתחו ללא-הרף ולובשי לבן ושרתים נכנסו ויצאו במהומה רבה. המעליות פלטו וקלטו קהל שאצה לו הדרך. על הספסלים הסדורים לאורך הכתלים ישבו כמה חולים בחברת מבקריהם. ישבנו גם אנחנו והצתנו סיגריות. התבוננתי זמן רב בספרות המתחלפות בלוחיות המעליות ובכל פעם שהספרה שש דלקה, חיכיתי להיפתח הדלתיות המזוהמות וקלופות-הצבע. שתי נורות פלורצנטיות התקועות בתקרה הטילו אור עכור על הכתלים האפורים ועל הרצפה זרועת פיסות-נייר ובדליך סיגריות. זכרונות רבים חלפו בראשי ביעף. חשתי עצמי נבוב ואומלל.

מצב רוחו של מוצטפא, נדמה לי, לא היה טוב משלי, הגם שגילה ערנות"מה והשמיע באוזני הערות על אחות רחמניה שחלפה על פנינו, על רופא חמורדסבר, על חולה זה או אחר. ארחות-המקום נהירים היו לו ופעם בפעם מתרומם היה ממקומו כדי לברך אחד מעובדי המוסד. הוא לא חזר לדבר בענייני המשפחה, אך בטוח הייתי שבסתרי לבו מהרהר היה בדברי אליו במרפסת ובורר אולי לעצמו דרכים להביאני להתפייסות. בעיניו הייתי עריק שנטש את בית הוריו והתכחש למוצאו. לעולם לא יבין שאדם יכול להיות נאמן לעצמו, לעקרונותיו, לדרכו שלו בחיים. לדידו, הנאמנות למשפחה קודמת לכל, ולכן שמר על קשר עמי וניסה ככל יכולתו לפרוש עלי את חסותו. אף-על-פי-כן נזהר כל אותן שנים מלהטיף לי מוסר או להרצות לפני את השקפת עולמו. הוא עשה זאת בעקיפין, דיבר על ליבה של פ'אטמה וזו היתה מנסה לחזור על דבריו בקולה הרך המלטף. "מוצטפא מדבר מפיך," הייתי אומר לה בשבתה מולי בביתיהכלא ובהניחה לפני את צרורות המטעמים שהתקינה בשבילי. היא היתה מחייכת את חיוכה המבוייש ומכחישה. אני מנסה עתה להעלות את המחשבות שחלפו בראשי בערבוביה. אינני זוכר ואינני יכול להביא את כולן. שרוי הייתי בתחושה קשה של מוסר-כליות. בטוחני, שאילו נדרשתי אותה שעה להסביר את עצמי, לא הייתי יכול להעלות ולו נימוק אחד המצדיק את התנהגותי. ביני לביני מכיר הייתי בחטאתי, מודה הייתי שנהגתי כנער חמוםראש, שהגבהתי לבי ופגעתי בכבודו של אבי, כששב נכלם ומושפל מאצל המושל. גם עתה, שאני יושב שוב בפאריס, שתולדקבע בחברת עקורים, לובש איצטלה של לוחם ומטיף, גם עתה לא אוכל להצדיק את התנהגותי ולא אבקש לעשות כן. סבוכות הן דרכי החיים, סבוכות ומפותלות. יש שאתה מצטער על מעשים שעשית, על דברים שאמרת, על אמונות שנשאת בלבך והכזיבוך. במקום שבתך ליד המכתבה, בחדר סגור ומוגף וילונות, משקיף אתה אל העבר ותוגה תציפך. לא כך הייתי נוהג עכשיו, יש שאתה אומר. אבל לא. לא אומר זאת לעולם, לא אתחמק ולא אבקש הסברים. מקבל אני עלי את הכל, כי ידוע אדע שבנסיבות ההן לא הייתי יכול לנהוג אחרת.

אני כותב ומוחק, משחיר דפים ומטיל אותם לסל. אני מתאמץ להכניס סדר במחשבותי, לשלוט בזרם הזכרונות הסוחף אותי. מה עז רצוני לומר הכל, ללא סינון, ללא סדר, בהיעלם אחד, אבל קצרה ידי והמלאכה קשה. ליליאן מנסה לעודד את רוחי, מבקשת לעזור לי, ואני דוחה אותה מעל פני וכולא את עצמי בין ארבעת הקירות. עולם אחר הוא עולמי, אני אומר לה, עולם נעול הוא וזר לא יבוא בו. נעלבת ליליאן ופורשת לה, ואני שוקע במצולות. האם תבין אותי ליליאן כשתקרא את הדברים האלה? האם סמדר תבין? האם בני משפחתי יבינו? אחת היא לי, כי לא להם כותב אני, לא לבקשת הבנה משתדל אני לזכור הכל ולא להעלים דבר. אני רוצה להתבונן בעצמי באספקלריה שלי. די לי בהעמדת-הפנים ובמישחק התחפושות. "היתה לך משימה," אומרת ליליאן. נסעתי לראות את אמי הגוססת, אני עונה. "ולא עשית דבר אחר?" גיליתי את עצמי, אני עונה. ' "אדם אינו מגלה את עצמו, הוא נושא עצמו עמו תמיד". את לא מבינה אותי, ליליאן, את לא יכולה להבין אותי. עולמך פתוח ואת בתוכו, ועולמי נעול ואני מחוצה לו. אני רוצה לאחוז בכל החוטים, לחדור אל כל הפינות, לגעת. בכל הדברים! ()

לונה וולך

שני סוגי חיים

שני סוּגי חיים | שָנִי סוגי רְגֶש שָנִי סוּגי פַּעְלוּת '. שני סוּגי דְבָרִים שונֶים הַמִתְרחשים שְנִי סוּגים בְּאוּתָה עַת ְנְחֶש בַעַל שְני ראשִים שָנִי הַדְבָרִים שנים הַמְתְרְחשים בְּאוּתָה עַת שני צְבָעִים הָפוּכִים אַדָמִים וַירְקִים שני צַבָעִים שוּנים אַטוּמִים וּשָקוּפִים שָנִי צְבְעִים שונים חָמְרְיִים וְקרְנִיִים שְתִּי קרנים שונות בְּאוּתו זֶמַן אֶחָד בְּכֶל הַמקוּמוּת הסימוּ?טנִיים בַזֶמַן פלוּס חוש נוסֶָף לשְנִי דְבָרִים מבִין בְּהַפְעֶלָה הַמְבִין רק בְַּפְעְלָה אֶת המִתֶרחש בְַּעַצָמו -

"לא תיארתי לעצמי שהיא במצב כזה". ""קיווינו לשיפור. גם הרופאים נתנו לנו לקוות בהתחלה. עכשיו לא רוצים לדבר אתנו, מתנהגים אלינו כאילו היינו טרדנים, פושטי-יד. רוצים רק שניקח אותה". ומקץ רגע הוסיף: יפיאטמה מבלה כאן ימים שלמים. מחמוד אמר לה שלא יפריע לה לטפל באמא, הוא מתנהג כגבר".. מחמוד ? אכן, הזמנים השתנו -- חשבתי בלבי. אולי גם הוא רוצה לראות אותי ? והכל יישכח, המריבות, הקללות, האיוּמים על פ'אטמה לבל תבוא לבקרני! נהיה פקיד במשרד-החקלאות, בעל חלקת-אדמה וטרקטור. כולם הס" תדרו. הממשל הצבאי חלף ואימת השלטון סרה מהם קמעה, ואבא חולה הסכרת שבע-נחת מבניו ומחתניו, יכול להרשות לעצמו לשכוח את השבועה שלא יראה את בנו בחיים! מועקה רבצה על ליבי וחשתי עצמי כמי שנתפס בטעות ואין לאל ידו לתקנה. האם נחפזתי לבוא ? הנה, אני עומד ומדבר אל מוצטפא, ועוד אדבר אתו רבות, ועוד אפגוש את שאר בני המשפחה, ומי יודע אם אוכל לעמוד בסירובי שלא לבקר בכפר! האם לשם כך באתי? להתפייס מסביב מיטתה של אמא ? לדרוש שיכירו בשייכותי וישתפוני בהוצאות ? אַ "בעניין ההוצאות," אמרתי בקול בהול, "לא כדאי שתדבר עכשיו עם אבא". י הפתעה נסתמנה על פני מוצטפא, אך הוא מיד חייך. "גם לא חשבתי לדבר איתו," השיב כממתיק סוד. "אולי מאוחר יותר". .. "מוטב שאתה תדבר אתו". "לא בקרוב". "הוא נתן הוראה להכין חדר בשבילך". "הנח לזה". "אני מוסר לך מה שנתבקשתי למסור". רגע ארוך הבטנו זה בזה ודומה כאילו הבנו זה את זה. "נדבר על משהו אחר," אמרתי. "יאולי עליך %" "מוְטב עליך," מיהרתי לתקן. "במכתבים לא כתבת על עצמך, על כולם כתבת אבל לא על עצמך". "כתבתי מה שאמא ביקשה לכתוב". | "היא לא ביקשה שתכתוב עליך*" הוא צחק. "לא ידעתי שזה יכול לעניין אותך". תשובתו הביכה אותי, כי במכתבי נמנעתי מלשאול עליו כפי שנמנעתי מלשאול על השאר. רק לפ'אטמה שיגרתי ברכות. אבל הוא לא ביקש לערוך עמי חשבון, ובראותו את מבוכתי, מיהר להיענות למשאלתי. הוא סיפר על עבודתו בבית-הספר של הכפר, על משכורתו של מורה בלתי-מוסמך, שאלמלא ההכנסות מחלקת-האדמה שעוד נותרה בידי המשפחה, אידאפשר היה לו לעמוד בהוצאות הבית. גילה קורת"רוח מחמשת ילדיו, שהגדול בהם מתקרב לשנתו השש-עשרה. "רוצה להיות עצמאי," אמר, "ללמוד מקצוע כדי שלא יהיה תלוי במשכורת כמו אביו". הקשבתי באורךרוח לדבריו ומדי פעם הצגתי שאלה או שתיים. שוחחנו כשני אחים שכאילו דבר אינו מפריד ביניהם. בינתיים שעת-הביקור הגיעה לקיצה, הערב ירד ובשבילי הגן דלקו האורות. נכנסנו פנימה. החולים כבר תפסו את מקומותיהם אצל השולחן הארוך והאחיות העמידו לפניהם את ארוחתהערב. פנינו לפרוזדור, ובדרך גילה מוצטפא את אוזני שהאשה הצעירה השוכבת בחדרה של אמא מועברת מחר

לאחוז 27 החוטים

פרק מתוך רומאן בכתובים

שמעון בלס

מא התאמצה להדק על הכף את שפתה התחתונה השמוטה כלפי מטה, אבל לא יכלה לבלוע אלא מעט מהנוזל הצהבהב, והשאר נפלט חזרה על המגבת הפרושה על חזה. הוּדא הביטה בבעלה העומד בפתח החדר וזה הפך פניו אל הפרוזדור. פ'אטמה הצליחה יותר בהאכלתה, אבל היא יצאה בעביט אל השירותים והודא מילאה את מקומה. . לא נותרו מבקרים בחדר מלבד בעלה של האשה הצעירה, האוחז בידה ודובר אליה חרש. כשנכנסתי, הצטופפו רבים במעברים הצרים שבין שש המיטות והאויר היה חם ודחוס. פ'אטמה הודיעה לאמא על בואי ונדמה היה לי שהבינה, אבל כשרכנתי עליה ודיברתי אתה, לא הגיבה. שום שריר לא זע בפניה ומבטה נשאר קפוא ואילם. "הלכה לנו," התייפחה פ'אטמה, "אימנו הלכה". ־ מוצטפא משך בזרועי. "בוא ניצא". יצאנו אל הפרוזדור ומשם אל אולם-הכניסה שבמרכזו שולחן ארוך. כל המושבים היו תפוסים, חולים אחדים ובני משפחותיהם עמדו מסביב או התגודדו בפינות. בירכתי האולם, סמוך לדלת הזכוכית של המרפסת, צפו כמה ילדים בשתי בובות-נייר שפטפטו על מסך הטלוויזיה. מוצטפא הושיט לי סיגריה. "השמיעה אינה כראייה," אמר כקורא במחשבותי. , פסעתי לעבר דלת-הזכוכית ופתחתיה במשיכה. מוצטפא בא בעקבותי. "חולים במצבה לא משאירים כאן," אמר, "אבל היא צריכה להיות תחת השגחה. אמרתי להם, הכל מסודר, הכסף שולם ורק מחכים שיתפנה מקום". מחכים שמישהו ימות -- חשבתי לעצמי כשאני נשען בשתי ידי על המעקה. מישהו צריך למות כדי שלאמא יהיה מקום במוסד. אחריכך יחכו למותה. תמיד יש גוויות נושמות המחכות בתור. "אני רוצה להשתתף בהוצאות," אמרתי בנשימה קטועה. "לא זו הבעייה", באה תשובתו של מוצטפא. . "אתם לא רוצים לשתף אותי," אמרתי כשאני נסוב אליו. הוא הביט בי רגע, אחר השפיל עיניו אל הסיגריה הנתונה בין אצבעותיו, ניער את האפר החוצה והפטיר: "תדבר עם אבא".

תשובתו הכעיסה אותי. "באתי לראות את אמא," אמרתי. חיוך פשט על פניו ואני חשבתי בליבי, שלו אבא נפל למשכב לא הייתי בא. חזרתי ונשענתי על המעקה. לא עת היתה למריבה ומוצטפא אינו הכתובת. רציתי רק שידע את עמדתי ושימסור אותה למי שירצה, כפי שנהג לעשות תמיד. לאמיתודשלידבר לא היה. בלבי. עליו,. להיפר. =- חבתי לו טובה על ששימש פה לאמא וניסח את דבריה אלי כל שנות ישיבתי בנכר. גם לאחר שלקתה בשטף-דם במוח, דאג להעמידני על מצבה ושיגר את איגרותיו אחת לשבוע. לא, אין בליבי עליו, חזרתי ואמרתי לעצמי. הוא ממלא את תפקידו כפי הבנתו, הוא הבכור וחש איזו אחריות כלפי. לא אדרוש ממנו להבין אותי. וֹ*רוח קלה הרעידה את ענפי האקליפטוסים שמתחתנו. על השביל החוצה את כרי"הדשא בקשת רחבה, פסע איש לבוש חלוק לבן והדף אלונקה ריקה לפניו. הוא שרק שריקה עמומה שעל טיבה לא עמדתי גם לאחר שהיגיע לקרבת הבית. כשנעלם, לא נראתה עוד נפש חיה בגן רחב-הידיים. נשאתי עיני אל השמיים הכתומים ארגמן וחשבתי בליבי שעוד מעט ירד הלילה, הלילה הראשון מקץ שש שנים. נזכרתי בדברי לליליאן כשעמדנו שעונים אל מעקה גשר סןדמישל בשעת בין-ערביים מתמשכת. "אצלנו מחשיך תיכף אחרי שקיעת החמה," אמרתי והיא הקיפה אותי בזרועה: "תיקח אותי ?" רבות ביקשה להילוות אלי, אבל כשעמדתי לנסוע נזהרה מלחזור על בקשתה. "אתה נראה עייף," אמר מוצטפא. "גם אתה," החזרתי לו בחיוך. "רזית," אמר בהניחו ידו על שכמי. "השתנית קצת". "אולי," עניתי. » "אתה בסדר?ל" "אני בסדר, מוצטפא, גם לא השתניתי". הוא הביט בי בשמץ דאגה, אחר משך ידו מעלי. "הזמנים השתנו," אמר ומצץ מציצה ארוכה מהסיגריה עד שכילה אותה. כשהטילה על הרצפה ומעך אותה ברגלו, נשען אף הוא על המעקה והחריש. "אבא לא כמו שהיה," אמר לבסוף. "הוא איש זקן וסובל מסכרת. הוא רוצה לראות אותך". \ "אתה בא כל יום ?" שאלתי. "לפעמים פעמיים ביום. כשיש לי זמן, אני מביא את פ'אטמה ומחזיר אותה בערב".

פנים: מה שצמח מסביב לאף. יוליאן טובים.

סימן עשה תנועה ופתח קצת את מגירת השולחן. -- אני ריק -- אמר פרוים -- בידיים אין לי שום דבר, ובמגפיים אין לי שום דבר, ומאחורי השער ברחוב לא השארתי איש... שלח את הבחורים שלי, בעל-הבית, ותגיד מה המחיר שלך... י 0 הושיבו את הזקן בכורסה, הביאו לו קוניאק. בורובוי יצא מהחדר ואסף אצלו חוקרים ומפקחים, שהגיעו ממוסקבה. -- אני אראה לכם בחור אחד -- אמר -- זאת אפופיאה, שני לו אין. ובורובוי סיפר שפרוים שתום העין, ולא בניה קריק, הוא המנהיג האמיתי של ארבעים אלף גנבי אודסה. המשחק שלו סגור, אבל הכול התנהל לפי תוכניתו, שוד בתי-חרושת והקופה העירונית של אוצר המדינה, התנפלות על מתנדבים לבנים ועל צבאות הברית. בורובוי ציפה ליציאתו של הזקן כדי לשוחח עמו. פרוים לא הופיע. החוקר המשועמם יצא לחיפושים. הוא עבר כל הבניין ולבסוף הציץ לחצר השחורה. פרוים גראץ' שכב שם, שרוע תחת הברזנט, ליד הקיר, שמטפס התפתל עליו. שני חיילל הצבא האדום עישנו סיגריות מתוצרת עצמית ליד גווייתו. . -- דוב מוחלט -- אמר המבוגר, בראותו את בורובוי -- זה כוח שאין לו מידה... זקן כזה אם לא הורגים אותו, איאפשר לסבול. דחפנו לו עשר והוא עוד בועט... החייל התלהב, עיניו הבריקו, הקסקט גלש לו הצידה, -- אתה טוחן יותר מפוּד -- קטע אותו הסוהר השני, מת אז מת, כולם שווים. .. -- לא כולם -- הזדעק המבוגר -- אחד מתחנן, צועק, השני מלה לא אומר... איך זה יכול להיות שכולם שווים... -- אצלי כולם שווים -- חזר בעיקשות החייל הצעיר -- לכולם אותם פנים, אני לא מבדיל ביניהם... - בורובוי התכופף והרים את הברזנט. העויה נשארה על פניו של הזקן. החוקר חזר לחדרו. היה זה חדר מעוגל, מצופה בד אטלס, היתה שם אסיפה בענין החוקים החדשים של תעשיית הייצור. סימן דיווח על חוסר הסדרים שמצא, על פסקי"| הדין הגבערים, על הניסוח חסר ההגיון של הפרוטוקולים . מהחקירות. הוא דרש בתוקף שהחוקרים יתחלקו לקבוצות, ישתלמו בחקירות משפטיות וינהלו את העניינים לפי ההוראות וההנחיות הבאות מההנהלה הראשית במוסקבה. בורובוי הקשיב בפינתו. הוא ישב לבדו, רחוק מהאחרים. לאחר האסיפה ניגש אליו סימן וגטל את י. . -- אתה כועס עלי, אני יודע -- אמר -- אבל רק אנחנו השלטון, סאשה, אנחנו -- השלטון הממשלתי, ואת זה צריך לזכור. -- אני לא כועס -- ענה בורובוי והפנה את גבו -- אתה לא אודסאי, אתה לא מסוגל לדעת זאת, פה הסטוריה שלמה עם הזקריהזה . , : הם התישבו באותה שורה, היושב"ראש, שמלאו לו עשרים ושלוש, עם פיקודו. סימן החזיק את ידו של בורובוי ולחץ אותה. ְ : -- ענה לי בתור צ'קיסט -- אמר לאחר שתיקה -- ענה לי בתור רבולוציונר, לשם מה נחוץ האדם הזה לחברת העתיד? -- אינני יודע -- בורובוי לא נע והתבונן נכחו -- כנראה לא נחוץ... : הוא השתדל לגרש את הזכרונות. אחר, בהתעוררות, החל שוב לספר לצ'קיסטים שהגיעו ממוסקבה על חייו של פרוים גראץ', על תחבלנותו, על חמקנותו, על הבוז שרחש למקובבין,. של בל דברי הימים המופלאים הללו, שנסתלקו אל העבר - 0) 6

* גידוף בלשון העולם התחתון, באוקראינית: לא יוצלח. ** 'שוק הפשפשים' האודסאי. - י :

שיחקו הרכבים בקלפים ושתו יין משברי-חרס. פרצי רוח חמים התעופפו על קירות הגיר, השמש בכחול-"תדהמתה נשפכה על החצר. פרוים קם ויצא לרחוב. הוא חצה את רחוב פרוחורובסקאיה, המדיף לשמים מחנק עשן קבצני נסתר במטבחו, ואת כיכר שוק אלקוץ'** שבה עמדו אנשים עטופי וילונות ומסכים ומכרו אותם זה לזה. הוא הגיע עד רחוב יקטרינסקאיה, פנה לאנדרטת האימפרטורית, ונכנס לבנין הצ'קה. : -- אני פרוים -- אמר למפקד -- אני רוצה את בעל הבית. יושבדראש הצ'קה היה אז ולאדיסלאב סימן, שהגיע ממוסקבה. כששמע על בואו של פרוים הזמין את החוקר בורובוי, כדי להוציא ממנו פרטים על המבקר. -- זה בחור גרנדיוזי -- ענה בורובוי -- כאן כל אודסה תעבור לפניך... והמפקד הוביל לקאבינט את הזקן הלבוש קרעי בד מפרשים, ענקי כמו בנין, אדמוני, בעל עין עצומה ולחי מושחתה. -- בעל הבית -- אמר הבא -- את מי אתה מכה? אתה מכה נשרים. עם מי תישאר, בעל הבית, עם זבל ?..

הסיפור '"יפרוים גראץ' '" התפרסם לראשונה בכתב העת : בלשון הרוסית היוצא בנלו-יורק, ל"ווזדוּשניה פוטי"י בשנת 3. בברית-המועצות נדפס הסיפור לראשונה באוגוסט 3, ב"זנאמיה" מס. 8. הוא כלול בקובל סיפורי באבל שיצא בהוצאה רשמית בשנת 1966 בקמרובו ובמוסקבה. הטקסט בקובץ הסיפורים (אסבראנויה, 1966) זהה לטקסט המופיע בכתבי-העת ; בניגוד לסיפורים אחרים בקובל זה לא נעשתה בו כל עריכה ולא עבר צנזורה. אפשר לראות את "פרוים גראץ' '" כסיפור החותם את מחזור "סיפורי אודסה": הוא מתאר את חיסול האיש החזק ביותר בעולם התחתון האודסאי, פרוים גראץ', המופיע גם באחרים מ'יסיפורי אודסה", ותופס מקום מרכזי בסיפור "האביי. "פרוים גראצ'" לא התפרסם יתד עם שאר סיפורי אודסה, ולא ידוע בדיוק באיזה תאריך התחבר. בספרו "יצחק באבל האמן הרוסי של הסיפור הקצר”` (1974) מעריך פאלן שכתיבתו נסתיימה ב-1933. ארבעת סיפורי אודסה האחרים חוברו בין השנים 1921 ל-1924. יותר מאשר 4 סיפורי אודסה האחרים בולטת בסיפור זה בעיית היחסים בין אנשי העולם התחתון באודסה ובין המשטר הקומוניסטי: הכוחות אשר צמחו מתוך העם בימי המשטר הישן ונאבקו על פי דרכם למען שינוי הסדר הסוציאלי נחשבים בעיני המשטר החדש לשרידים מסוכנים של העבר. טיפוס מענלין, שלא הופיע בסיפורי אודסה הקודמים, הוא בורובוי, התוקר בן אודסה המשרת בצ'קה. לפי ההשערות המרמזות שבתקופה מסויימת היה לבאבל תפקיד כלשהו בצ'קה, ולפי סיום הסיפור, המייחס לבורובוי דחף לספר ל'"ימוסקבאיםיי על פרוים גראצי כעל חתיכת הסטוריה אודסאית, נראה שבורובוי מייצג את נקודת מבטו של הסופר. , "פרוים גראץ' " לא נכלל בקובץ סיפורי באבל שתירגם א. שלונסקי לעברית, ואשר הופיע בספריית פועלים בשנת 1963. בתרגומי נעזרתל באימל, מוניה בורשטיין, אשר סיפוריו של באבל הם לי פתח לעולם ילדותה ונעוריה. " ` ' ,תודתי נתונה גם לד'ר עדה שטיינברג, שמפיה שמעתי -הרצאות על באבל באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעצותיה נעזרתי בתרגום סיפור זה. ח. ב'"י. .

פרוים גראץ'

יצחק בבל

מרוסית : חמוטל בר-יוסף

1

-- בונאבאק *, התחילה מאדאם פסקין, הסתכלה בבעלה מתחת לכובע הפנמה וצעקה. השכנים באו בריצה לקול צעקתה. . -- הוא לא חי -- אמרה להם מאדאם פסקין -- הוא מת. היתה זאת טעות. פסקין היה ירוי בשני מקומות בחזה וגולגולתו היתה שבורה, אבל הוא עדיין חי. הובילו אותו לבית-החולים היהודי. ד"ר זילברברג ולא אחר הוא שניתח את הפצוע, אבל לפסקין לא שיחק המזל -- הוא מת תחת הסכין. באותו לילה אסרה הצ'קה אדם המכונה הגרגזיני ואת ידידו קוליה לאפידוס. אחד מהם היה הרכב של מישה יבלוצ'קו,. השני חיכה לכרכרה בארקדיה, על שפת הים, בעיקול המוביל לערבה. ירו בהם לאחר החקירה, אשר לא נמשכה זמן רב. מישקה יבלוצ'קו היה היחיד שהתחמק מהמארב. עקבותיו אבדו, ועברו כמה ימים עד שהגיעת זקנה, מוכרת גרעינים לחצרו של פרוים גראץ' היא בשאה בידה סל עם סחורתה. אחת מגבותיה, כמו שיח פחם שעיר, היתה מורמת כלפי מעלה, השניה, כמעט לא מסומנת, היתה כפופה על הריסים. פרוים גראץ' ישב בפישוק רגלים ליד האורווה ושיחק עם נכדו ארקדי. הילד הזה נפלט לפני שלוש שנים מהרחם הענקית של בתו בסקה. הסב הושיט אצבע לארקדי, וזה אחז בה, נתלה והתנדנד עליה, כמו על מוט. -- אתה -- שטויה... -- אמר פרוים לנכד, מביט בו בעינו הלחידה: ` :

אליו התקרבה הזקנה עם הגבה השעירה והנעללים הגבריות, קשורות בחבל. -- פרוים -- הגתה הזקנה, אני אומר לך שלבנידהאדם האלה אין אנושיות. מלה שלהם לא מלה. הם חונקים אותנו במרתפים, כמו כלבים בבור. הם לא נותנים לנו לדבר לפני המוות... צריך לכרסם אותם בשינים, את הבני-אדם האלה, ולתלוש מתוכם את הלב... אתה שותק, פרוים -- הוסיף מישה יבלוצ'קו -- הבחורים מחכים שאתה תפסיק לשתול.., .

מישה קם, העביר את הסל מיד ליד והלך, מרים את גבתו השחורה. שלוש נערות בעלות צמות קלועות נפגשו עמו בכיכר אלכסייב, ליד הכנסיה. הם טיילו, מחובקות במתנים. -- עלמותי, אמר להן מישה יבלוצ'קו, לא אכבד אתכן בתה עם כעכים. הוא שפך לכיס שמלותיה גרעינים מתוך כוס ונעלם, עוקף את הכנסיה. . :

פרוים גראץ' נשאר לבדו בחצרו. הוא ישב ללא ניע, תוקע בחלל את עינו היחידה. הפרדים שנחטפו מהצבא הקולונ" יאלי לעסו בחריקה את השחת באורווה, האמהות המפוטמות היו רועות עם הסייחים באחוזת המשק. בצל עץ הערמון

אביכבה גור

הרבה דברים

הַרְבּה דְבָרִים אֶל קו הָאפֶק. - מקָשִיבִים אַנחְנוּ -- הֶבָל מעִיני טְלְלִים | בַּקשְתִי. -- גם אַבו ' ּ ְּאָרֶץ גְכְריָה . אי 5. | תלוּיה ועומדֶת קְדַנְצָה שלף - בּצמַת ראשִי. וּבְכַן -- תקבר לָך אֶת אַבְרָהֶם אָבִינו בַּרְצפֶה, או תִגלְגֶל אותור בְּקוּל גִבְרִי על סְלִיל הצְלולויד של אַיזָה סנס פִיקשה - אַבֶל כַּתַּר לי זְעִיר. הֶנָה אורקול | כ התר י ₪: ירוּשָלִיִם לָה. גְבָעות סָבִים - הֶאפַק הוא עֶגל

אֶת הַמִבְחְנָה שָטפְתִּי אֶחֶררכֶּך בָּמיִם וּבְסַבוּן -- מַי השָטִיפֶה הָיוּ חוּמִים -- והַחזרְִּי אותָה לְמקוּמָה.

2

הַבְטַחְתִּי לֶ כְּלֶב! קח אֶת אָבִיך | בוא וְאֶמְרַח לֶ יוד על שְפְתי הַסא הכאם קעל לְפְתִיף עָקְר עִם אַחָרֶת לָעִיר השְנַיָה. הַמְדְרְכָה קְבְּרה אותו. אַדְמָה קֶשֶת"תָּמֶס. אָבֶן פּגְעָה לי בְּמְצְחִי. אַתָּה בוכָה ? אני בוכָה? | הְבְטַחְתִי לך כְּלְבי הִבְטַחְתִי לָך אָבַן? |

3

יא כפוּרחַת עְלְתָה נְצֶה לא הָיה לל הכח לַגְנב אֶת לבָּה צַפִיתִי אוּתָה מִתָאדֶה בשמָש, מִתְיִבֶּשֶת בצֶל עובְרֶת בְַּלֶָה בְְּרֶם הֶחָמָרִים.

לל לול

מוקדש ליצחק יעקבי. נפל בט' תמוז תש'יח

אנִי מחזיר אֶת הַמְחוּגֶה של דודי יִצְחֶק אֶל תָּבַת || \ ְכֶשִירִי השרטוט. הִיא עְלְתָה מן הַמְגְרָה לדקוּת . אֶחְדות לְסיע בְּיְדִי לרשם מעְגֶל. - | עַכְשָו הוּא חוּזֶר. ' דגם הַתותֶח שְבָּנה מעץ יוּרה לְכְבודְנוּ שְני פַגְזִי אָבֶק. אומָרִים שאנִי דומה לו , | אולי קָצַת יותר עֶגל בַּפּנִיִם. , אם אוּכל לְסְפָּר בְּעְנְין זֶה בְּרוּח קְרָה ודאי אספָּר.

-ור

1

גְבִיש שֶחָמַם מִסְפַר שניות הַמְרִיא בְּאָדִים סְגְלִים. נתוק הקשרים אִפֶשר לַחמָר לְמַלָא כָּל צוּרֶה (בְּהְתְָאִם ?צוּרת הַכְּלִי) אף עד מֶהְרֶה הַתְעַבוּ הָאָדים עַל הדפן הקר | הסְגל הַעָמִיק לָרֶגַע נוּסֶף אחר הֶעָכִיר. הַצְלַחְתִּי לְגְרַד מעל הדפֶ מְסְפַר פְּרוּרִים,

שטויות מותר לדבר רק לא בקול חגיגי מדי... : . יוליאן טובים.

לפני כל טיול היה אבי נועל את בריחי הדלת ומקפיד להסתיר את המפתחות בחדרו. בבוקר היציאה לטיול עליי להשכים ראשון, בהתגנב, בעוד כל בני הבית ישנים, לשחרר את בריחי הדלת. לנעול את הנעליים ברחוב אחר. לא בןיפתח, המלקות שאב מכה בן השב ממסע מפרך ממיתות את הכוח לאהוב,

ולא היה מי שיאמר, ילד, הנורא מכל הוא להסתגל לחוסראושר. י עדיין לא כתבתי על אחי. ממנו בא במצחי האות. "כמה שהם שונים," הין דודיי מלטפים את בלוריתו השחורה. אמרו עליו שהוא ילד יפיפה. רך ומשיב נשיקות. מחמד הדודות. בפינת הרטקלין הייתי אני כובש עיניי בספר. לקרוא למדתי מעצמי כבר בגיל ארבע. לבסוף היה מישהו נזכר לשבח את פיקחותי. מעודי לא הכינותי שיעורים. קורא הייתי אותם בעל-פה מתוך מחברת ריקה. אחי אהב מאד להתיפות מול הראי. עשויים היינו להיות ידידים. שנתיים לאחר בואנו לארץ החדשה נדרס למוות. מכונית פגעה באופניו והסתלקה. בשנתו האחרונה השתדל מאד, ויתר על שעשועים. ציוניו השתוו לשלי. יאז חשבתי שאין זה הוגן. אחר מותו אסרו עליי לרכב על אופניים. אולי איסור יחיד שלא המרתי.

בהתגנב היתה גם היציאה למחנה-עבודה בכפר. הביטחון שהכל בר-חלוף מלבד הטוב הצפוי מגן מפני עריצות המבוך גרים, מפני רשעות הנעורים. ואולי כלל לא זה. אולי רק החרדה מפני הטוב המנוכר מרחיקה אל רע אחר שכבר הסכנת לו מיום שעמדת על דעתך. האושר מאיים בזרותו. חותם של חוסר-אושר מילדות מיירא מפני מהפכה של טוב. היה בינינו נער שמן ומשתטה. במחנה-העבודה, רכובים על ענפידזית לשעות מסיק שוממות, שימש מטרה נעה. "אני לא מבין מה מחזיק אותו אצלנו," אמרתי לנערה בסמוך. | ""ואותך *" : אמת. תמיד נמצא מחוץ למעגל ציחקוקיהם. בנים בנות קוראים בקול מצטווח מתוך ספר המאייר אופני מישגל. מעבירים מיד ליד, סמוקים כבתוך ריגשה של השבעה. ילדים. ' לאחר העבודה מותר היה לשוטט בגפך. להכיר שדות ריקים בשקיעה, ארנב מבוהל. נשירת אגס. , בשעות של כעס הרגל היה בידי אימי לקרוא, למה את אחיך לקח האלוהים. למה לא אותך. עוד במלינה ואני בן שש נולדה להם בת, ילדה יפיפיה. אני זוכר איך בשובנו, אחי ואני, מבית-הספר, אבא קורא בעסק גדול אל חדר-העבודה. מהיום והלאה אחריות . היה זמן, הרף-עין, בו מותר היה להתגנב בשבתות אל מיטתם. מחובק בחיק אם לנשק לעור הרך של צווארה. חזרנו ממחנה העבודה מבוסמים אל החידוש הצפוי, גימה נזיסטים. =

עניין זה של היפוך הציפיות קורה ודאי לכל. השוני הוא בטיב הצלקות. כוחו של הפוגע ניזון מחולשתו של הפגיע. ככל שהפוגע צובר שרירים מן התרגול, כן גדלה פגיעותו של האחר. חושיו משתבררים, כיהלום המלוטש. חייב היית להישאר בעיר ולדאוג לעצמך לנו אין כסף בשבילך וגם אינך ראוי ' כשאני חושב על כך כעת, באיזו פראות נלהבת מטילים עצמם אנשים צעירים לתוך החיים, הלב גס בכל רמז מכשול, דילוגי המשוכות במישור אין"קץ, אשליה של

מעלה פסגות, -- באותם ימים התרוצצתי בהרבה משרדים עד שלבסוף כשרתי ללמוד בתיכון ערב לנערים-עובדים. נמצאתי במקומי עם חבורת משוניי, נפגעים בטרם-קרב, נושכים בשרם לקראת מטרה שמילדות, מינקות היו הכל סביב דוחקים, דעת, דעת, בשעות ערב עד לילה כילינו נעורינו מושכים צעיף אחר צעיף מעל פסל מת. פעמים, עדיין דימדומים, ברחוב נעצרת חבורת גימנזיסטים, הם בדרכם לתנועת-נוער או לקולנוע. בחדר כיתְתנו, בצוותא עם כעשרים נערים ונערות שכולם השכימו אפשר בשעה שש בבוקר, כוס תה חפוזה, נסיעה ארוכה לעבודה בחברת מבוגרים תשושה, מתקיימים מכריך או מעוגה רפוסה, מכינים שיעורים בשעה הקצרה שבין עבודה ללימודים וכבר רכונים לקרוא בלדה, פרק בהיסה טוריה, אצים להצביע אל הלוח, הניצחון עם תרגיל שנפתר כהלכה, חיבור המביא את ידו של המורה על כתפיך בחיבה. ברחוב נעצרת חבורת גימנזיסטים, הם בדרכם מתנועתנוער או מקולנוע. שימחתם קטנה מצערנו על יום לימודים שכלה, שלא לתת מבט בחלון, כל אשר מעבר לו כלה, זר לרעבוננו. * היתה בחבריי ללימודים גאווה סמויה, שונים מכל הנוער העובד. והשלמה נבונה. ` במשכורתי הראשונה רכשתי אנציקלופדיה של ממציאים. אחר-כך הלימודים בערב הם תת-תזונה. אוגר בסתר. מתגעך גע לנעורים. 0 המדריך בתנועת הנוער הציע להכניסני לפנימיית לימודים בכפר בקעת-ניצנים, לחוף נהר ויובליו, בריכות דגים, שם כל בוקר נושקת העין מרחבים והמורים נוהגים בידידות. יש מילגה לחברי תנועה החדשים בארץ. נבהל מסירובי העז. .-

6מט*] 8כ [

קורינה

את הצפון. נבחר להביא את הטוהר אל החולין. המלאכים מזמזמים ברקע, המנצחת נאלמת. וכבר פטור מכל מגע עימה. לא ילד, לא גבר, צדיק אני. והתשוקה הזאת אל הקדושה, האימה מפני החיים ופחיהם, מאז. אה, קללה הצדיק השפל! לא השכלת להיות בשרדודם ללא נקיפת-לב, להיהנות אל החיים ומדוחיהם. אות קין זה של היוצא-דופן ניתן בך מבלי להישאל. היית שב ואומר, שבעתיים, שבעים ושבעה. מבלי למצוא ניחומים. וכל מעשה שביקשת לעשותו, שליו, הפעם יקרה הדבר, אדמה לשאר האדם, -- היה בא זה ומצליף, שונה אתה, שונה. מאז אותה שקיעה על המזח לחוף המרינה שוקעת בי דממה. אם אשבות רעב יאכילוני בצינורות להכאיב. את שתיקתי איש לא יזין ברעשיו, בקולות טלוויזיה, בהמולת הטורחים סביב מיטתי. שתיקתי דומעת, כמו נר כבה, עד בוקר יעורו ואפוג. תמצא במיטתי רק שלולית מעטה. הסיפורים יפים בעיני דרווין, בהסתייגות, שלא יסתיימו באסון, -- דבר שיש לצאת נגדו באופן חוקי". סיפור חיי

לא היה נושא-חן בעיניו. עייף אני מכדי לצאת באופן חוקי נגד היד המתעתעת. יש רגעים מול שקיעה: אפילו השמש נואשת אז מלהאמין

בבוקר.

בהיותי כבן ארבע-עשרה החלה להציק לי לראשונה אהבת נערה. היה ערב אביבי חם, האביב הרביעי שלנו כמהגרים. עדיין הקפידו עימי על לבישת בגדים חמים. פרפר לבן ניתקה משער הבית היפה בשכונה, לוחשת: "רוצה להיות חבר שלי?" יתכן שהעולם הוסיף לרחוש. מכונית חלפה אולי מדי פעם. בתוכי דממה. אמנם היה כל יום נסיון נוסף לשנות את הסמנמנים, לקצץ בשיער, בשם. אפילו אצבע למצוץ, כדרך ילדי המקום. כיום זה מצחיק. ייבשביל מה?" "כי אתה מוצאדחן בעיניי." פניה לא נראו היטב בחשיכה. האם אותה זה מצחיק. חשבתי, נחכה ליום. "אני לא צריך את זה." הביתה הגעתי במרוצה. אחריכך למדתי מן השמועה את שמה, שתלמידת בית-ספר פרטי. אביה בעל מכבסה. היתה מגיחה כל אותו קיץ בבגדים דקים, לבנים תמיד, בהתקפה ממונעת: בשעות הצהריים, כאשר הורינו נחים בלב שוקט, אני יורד לי מן הגבעה, דרכי עוברת על פני ביתה, להשליך אבנים קטנות בים. ליד השער, סנדל לבן אחד על המדרכה, השני על דוושת האופניים ומיד בתזזית עולה, קרובה מאד, נכונה להפיל. שנינו שותקים. 0 היא מצליחה לאבד את שיווידהמשקל, האופניים מתיזים ניצוצות מן השמש, נופלים בינינו בזהירות. אני ממתין בלל לנוע, נזהר שלא לנגוע בשערה, כבר לא מהגר, איש המקום הגס בנימוסים. תלתליה זורחים, בהירים כעיניה הנפערות אליי, ירוק עז מן הים. וכל העת ידה האחת מחליקה בפיזור נפש מרוכז את האבק מן החצאית הלבנה. כאשר היא מפליגה לביתה אף אני זקוף מאד, צועד אל הים, להשליך אבנים בירקותו, בקצף, באילמותי הנכאה. אחר חוזר לחצר ביתנו, לגגו השטוח של מבנה קטן, .מחסן הדיירים. חבוי על ידי מסך ענפים עשירי עלווה. פעמים מנער מן ההזיות קול ציחקוקים, לא חצאיותיה הלבנות, ילד וילדה, אפשר אחד מהם אחיה, כבני חמש, מסתתרים להסיר תחתוניהם ליד קיר המחסן. בוחנים זה את זו בכל חמשת החושים. מן הגג מציץ בהם צדיק עיוור בהשתאות. מבקש לבוא בגלגול אחר. לא ידעתי אז שאני מכלה את הקיץ האחרון של ילדותי. זכורני את חוסר-הישע, ההרגשה שהחיים חידה כפוייה שלעולם לא אפענח. אידמשם נשתלחה אצבע מסנוורת בנזיפה. בקשת רחבה, מרחוק, ניצבו המורים, מקהלה. לוונית, ואהבת, ואהבת; ההורים שלא דיברו כלל, מלבד. על החסר להם, הכסף. בהתגוששות יום-יומית, מי הצודק, תשוקתה של אימי לשמלה חדשה, לנעוריה, כיסופיו של אבי לחיבה. מצליפים בבנם מוסר על חטא כשלונותיהם, על שתיקתו, המרדנית לדעתם. מה טעם בצעקה כשאין שומע. ובני גילי מזה. התלחשויות הבנות, מריבותיהן הקטנות. כשהבנים שקועים בהן, מתעוררים לעוג סביב כתף חשופה, קריצת-עין. בקצה האופק-עץ יחיד, -- תנועת הנוער. דבקתי בגזעו הדס: : המדריך צעיר מן המבוגרים ומבוגר דיו מבני-גילנו. הבטחה של גאולה בלהט דרשותיו, מתן טעם לסבל. למשל, משטר המים הקשה בטיולים למדבר. מי רפאלו יאסון. נולדתי במלינה להוריי מורדי | ואנגילינה לבית הנדל. אתמול חל יום-הולדתי הארבעים ושניים. | = אני כותב אוטוביוגרפיה משום שחיי כלים. | המשפט הזה מתהלך עמי כבר חודשים אחדים ולא מעז: ירא מפני המלה הכתובה, תחליף החיים. אבל הרחק מכל אהוביי ומיודעיי, בחדר הממוזג, מבעד לחלון גינת פטיו, קקטוסים, הכל פלסטיק, חיוך האחיות ורק ידיעה עמומה שכאן יוסטון, טקסס, אם כי, -- לו הרים אותנו עבדו הכושי של אלדין בלילה למדבר אחר, איש לא היה מבחין. : הכושית המנקה, האחיות, איש לא יבין את הכתוב. איש לא יקרא. לעצמי אני משחזר, ברגעי השיפיון המתמעטים.

כל עוד אכתוב אפשר אאריך רוח. לא הייתי איש של מעשים גדולים. בכל זאת מנסה להאמין: החיים לא לריק. אם מצוקה נכנסת לביתך, אינך יכול לבעוט בה אל מעבר לסף. : הזיכרון הראשון שלי הוא מהיותי בן שנתיים. אני בטות בזמן ובמועד בדיוק של שניה: היתה רעידת אדמה. ישבתי על השטיח, סמוך לאח המבוערת. מכוח הצעקות סביב הרמתי עיניי לתקרה וראיתיה מתנודדת. גבישי הקריסטל

הרעישו מבוהלים בנברשות.

כך שהפחד הוא אויב ותיק. בהיותי בן חמש, בגן הילדים, השתוקקתי יום יום לנגוע בשערותיה של יפהפיה אדמונית. אם קרבה אליי בפינת המשחקים הייתי משתתק, מבקש שהנמשים יפלו עליי כגשם קייצי. פעם ראיתי את ידידי אורל נושק לה בסתר. הבובה נשמטה מידה. היו לה עיניים צוחקות. רצתי מחצר גן-הילדים להציץ על קצות האצבעות בחלונות בית"הספר. על הלוח נרשמה שאלת חשבון. מיד צעקתי בקול דק לתוך שתיקתם את התשובה. "טוב מאד! מי זה ענה?" הסב המורה פניו לכיתה. מאז הפך הדבר הרגל להקיפני בחצר עם שאלות לוח-

הכפל. צעיר הייתי מאחי בשנה. כאשר הגעתי לכיתה א' התברר שאף הוא עלה כיתה. העניין הקניט מדי שנה. אם כי לא

לאורך זמן -- אני זוכר את ההנאה החושנית ממגע הגיר בלוח הצפחה.

בגיל תשע זרקתי לחצר את סיכת העניבה, תכשיט יקר, זהב משובץ ושמי חרוט בו באותיות מסולסלות. באותו זמן החילותי מבקר בתנועת-נוער והמדריך הסביר מלים חדשות: בורגנות, דקדנציה. הוריי היכו אותי, כדרכם. הייתי,

לדעתם, מרדן עיקש. אפשר לומר שהמכות היו לחם-חוקי. לאכול מיעטתי. כיוון

שלא אכלתי, ספגתי מכות.

כך שהסבל הוא אויב ותיק. באותה תקופה התקיימו משפטי העולם נגד פושעי המלחמה. ידעתי את העיתונים מלה במלה. הדודים היו באים לחקור

מפי בחיוך מתאנח את הפרטים. את שידורי הטלוויזיה שלהם כאן ביוסטון, טקסס, אני מתעב: גבר רב"און מתפרקד בדשא מתחת לעץ תפוחים. נערה ארוכת שיער ואיברים נושרת לחיקו, מתמסרת לבושם המומלץ. לאחר הניתוח הראשון נזדמנה בדצמבר, בשדה לא רחוק מז הבית, שבת של שמש. עדר ורועיו. הקיפו סביב, מלחכים, הטלאים רצים בשכרות רחש מנוע אווירונים המכונאי מכוון את קול הרמקולים במגרש הדרייב-איין הרועה נותן חיוך טוב שלום נביחת כלב מרחוק השמש באה והולכת בין העננים פעמוני העדר קולותיו המתרחקים רר הים מהה ממההה הכאב בין הצלעות בא והולך כאז באה יום יום מתנדבת עם עגלת הספריה. אין לה אף ספר מספריו של 06ח88קס0אחסוא. \ רק רבי-מכר, מאות עמודים. אנשים מוכנים לשלם הרבה בשביל השיכחה, שלא יגמר לעולם סיפורו של הזולת. בין חפציי המעטים מן הבית יש עמי ספר ישן, האוטוביו" גרפיה של דרווין. יפה הוא בקריאה החוזרת כבראשונה: -- -- זכורני כי בהימצאי בפתח-התקווה-הטובה, בארץך האש, חשבתי בליבי שלא אוכל להפיק תועלת גדולה יותר מחיי מאשר בהוסיפי דברדמה לידיעות הטבע -- --

הו דברים אלה ממש יפים גם כאשר מדובר בטבע האדם

או החיים. \ ובמקום אחר: -- -- לעת הזאת יאזלו בוודאי כוחותיי ואני אהיה מוכן לקראת 18ז01 סמטא -- -- זהו ביטוי לטיני, מעיר המתרגם, שמשמעותו -- יכול אדם למות לאחר שתקוותיו הגדולות ביותר נתגשמו בחיים. שלא כדרווין, לעצמי אני משחזר.

בהיותי בן שתים-עשרה הייתי לצדיק עיוור. - מלכתחילה נועדתי להיות מלאך, אחד ממקהלה של מלאכים משוררים. אלא שקולי נצטרד. בפתאומיות היה מתקשח,

עורב שחור ליד מעיין מפכה.

מדרך הטבע הוא, משהה המנצחת ידה על גופי. ידה לא מגיעה עד לראשי. מראי כבן תשע ואילו המנצחת גמדת. חטוטרת כצעקה פורצת לה מתוך הגב. שיכבו על המחצלת, השמש טובה לעצמות. עיצמו עיניים ילדים. עיניי נבהלות

למגע שרץ ידה על אשכיי,

באותו רגע חדל להיות מלאך.

לא גורשתי. ממש כמו באגדות, הילד ששיחק את הצדיק חלה. מבקש רשות למלא את מקומו. לא מבקש, מתחנן. משנן את התפקיד, בסתר, לאור הירח המלא. המלים מדלגות מן הלב לדפים, עדר שסוף-סוף הותר לו לצאת מן המכד

ראוני, מהלך עם מקל, העיניים פקוחות ולא רואות אלא

לסוס ארבע רגליים, אחת בכל פינה. : יוליאן טוביםם

"מי מדבר?" , , | "שוחחנו. .. נתת לי את מספר הטלפון שלך, אלא שחשבתי ששמך עדה, לא אידה.'" » "טעית במספר", אמרה וניתקה את הקשר. הוא נשמע כמו אדם שבא בתום-לב לכתובת ונפגש במבט תוהה. "אני לא זוכרת. . ." היא מלמלה ובאמרה מלים אלה, נפלה על הכרים מלאת בחילה: היא עשתה מאמץ לזכור! כאילו היה זה אפשרי. אולי הייתה מטרה לבדיחה מכוערת. בדיחה מכוערת, קולעת. ,

"יתכן שמישהו מתבדח על חשבונך", אמר דוד., "יתכן שמישהו הסתכל בי והחליט שכדאי לנסות..." "יתכן", אמר דוד והמשיך לגרוף את העלים על הדשא. "לך לעזאזל", היא אמרה. \ '

אבל במטה, אמר דוד, לפני שהתקבץ בחלקו הוא של שנתם: ` ” "הוא עוד יכול לבוא לכאן. זה לא מצחיק, בעצם." "לא, זה לא מצחיק."י . בליבה, פקדה עליו אידה לשתוק. אם הוא ימשיך, יברחו הזדון והכאב, שאותם התאמצה להחזיק בתוכה פנימה, כמו כספית המתחלקת ומכפילה את עצמה לגרגרים אין ספור, תתגלגל עד קצה הארץ, תסתחרר בבקיעים, כאשר היא שואפת להתחבר אל צור מחצבתה של הזדון, של הכאב; ודמותה של אידה שטה על פני הכספית, משתקפת על מסך איזה-שהוא, קיר־אָללים איזה"שהוא, אשר ילכוד אותה; מישהוא המחכה בשקט ובצפיה, והמחזיק בתוכו את הכספית שלו, יקבל אותה ויתהה אם המתים מנסים להגיע אליו. - "מעניין מי הבחור הזה", אמר דוד. "לך לישון", אמרה אידה, אבל עכשיו הכספית התפצלה והתפוררה בקצוות. גרגרי הכאב נגעו בגופה וזרמו לקצות אצבעותיה. היא קמצה את כפות ידיה כדי לעצור בפניהם להימלט, הרימה אותן והורידה מכה על רקתו. עיניו נפקחו לרוחבן, התחדדו והוא חייך: . "לילה טוב,":

הגיע הזמן להניח ללילה להמשך, הלילה הארוך. אך אידה לא היתה מסוגלת להחזיק עוד את כספית הכאב, אשר זרמה וזרמה לקצות אצבעותיה. מהר, בטרם תגיע הכספית לאדמה, אמרה: : אַ : "הגיע הזמן, דוד. הגיע הזמן שתלך." היה זה כאילו שעון עצר את מחוג-הדקות שלו, בטרם יעשה תנועה קלה שבקלות, אשר תדחוק את הזמן למימד אחר. אבל גם כאשר דוד ענה "כן, הגיע הזמן", לא התקדם המחוג 00 :

מאנגלית יהודה פראג

שעון חול

ריבה ררריו

ידה ודוד שכבו בנסיגה הרעה והמכאיבה של שנתם: שעון-חול, שהחומר היחיד שבו, זרם דרך הצוואר הצר של נשואיהם מהאחד לשני, עד אשר אחד מהם -- פעם הוא, פעם היא -- היה מרוקן, בהשאירו את השני עמוס במסת הזמן של היותם יחד. והחול שטף ומלא את החדר ונמס והפך לזכוכית, בעוד השמש, המוסתרת מאחורי העצים, יקדה ביתר שאת. בחדר זה של הבית הגוסס, פקחה אידה את עיניה. מיד, התחילה בבניית חדר אחר, פרט לאחר פרט: הדלת הכבדה שתסגור עליה כאשר בנה, יהושע, כבר לא יזדקק לה ; ורדים בנחושת, שמחתה היחידה ; הרהיטים הקודרים והפונקציונליים וקירות לבנים... אבל היא מהרה מדי, ואגרטל הנחושת הסתובב כמו סביבון ופיזר את כתרות הוורדים אשר התגרו בעיניה. החלום נס. דוד זז לרוחב שטחה העצום של מיטתם, ויהושע פרץ לתוך החדר והתנגש בגלי-החול, כדרכו כל בוקר, עמד ליד המיטה רק כדי לזרוק מבט חטוף באמו ובאביב, ולוודא ששניהם נוכחים יחד, בטרם יוכלו להתחיל ביומו.

9 לבדה בבית, אידה התפכה על גבה וקפלה את זרועותיה מאחורי ראשה. עיניה נעו אל הקיר שטוף-השמש שממול מיטתה והיא התבוננה בצללי העלים שבחוץ, אשר לבשו צורות חדות : גולגולות ופרחים; ליצנים ונמרים ; אנשים בוכים ומתנענעים. ובמרכז הקיר -- נתפסה היא במראה שתלתה שם. אידה הסתכלה שוב בצלליות הנעות, אשר שקעו ורעדו כמו מסגרת מסביב למראה, ותהתה אם צורות אלה אמנם קיימות במציאות, כעין תעתועי אור ואוויר, מירז' של התרחשויות אמיתיות, המשתקפות על קיר ביתה. אולי המתים מנסים "להגיע" אליה... היא חשה תחושה חזקה של צורך, אחריות, להנציח את הדמויות: היה בכאבם איום, זדון, שאסור לה להניח להם להימלט. *

הטלפון צלצל והיא שחררה את כפות-ידיה הקמוצות כדי להרים את השפופרת. -

"עדה ל'"

"לא, זאת אידה מדברת.""

"טוב, ובכן אידה. שמעי, זוכרת, נתת לי טרמפ במכונית שלךססי”

בעיר אגרתי כסף, מייחל לבוקר אקום מן החלום הרע, אלך לגמנסיה. העולם גם כך התגשם גלות בתוך גלות. ולא היה מי שיתרה, נער, הנורא מכל הוא להיסתגל לחוסר עבודתי פשוטה, לטפל בדואר משרדי המרכז-החקלאי. את המכתבים הנכנסים יש למיין ולחלק מחדר לחדר, בששת הקומות. אחר כך, מאולם גדול בו גחונות עשרות כתבניות, מובא אליי הדואר היוצא לשם ביול ומשלוח. כמו-כן ניצבת אצלי מכונת שיכפול להדפסת חוזרים, מלאכה הדורשת מיומנות מעטה. פעמים נשאר זמן להכנת שיעורים או לקריאה. לפני בואי העסיקו במקום שתי בחורות. מנהלת כוחדהאדם מברכת כל בוקר בטוב את פינתי. פעם בשבועיים מגיע סוכן של הוצאת ספרים לחלק למנוייו ספרים חדשים ומרשה לעיין בהם. קיטוני ללא חלון. נורת ניאון דולקת כל שעות היום מעל לדלפק. בשבתות, עייף מכדי לצאת אל השמש. מאחר לישון. זכורני שבת כווייה, הקיצותי פתאום למרגלותיי ניצבו צוחקות אימי ואחותי היפה, ילדה בת עשר, נחשלת בלימודיה. בין בוהן לאצבע רגלי השמאלית היה תקוע קטע עתון. דלוק. אימי קמצה בכפה קופסת גפרורים, מקבלת מאחותי את הגפרור הכבוי. רק אעצום עיניים והצחוק ההוא שלהן באוזניי

גמרתי אומר להוציא את אחותי מן הבית. בבקעת-ניצנים תשתפר. כאן אין לה סיכוי. ; כל יום רשום ביומנה רע רע. לבסוף השתכנעו ההורים שאין טוב מזה. ניאותו לממן בשכורתי את לימודיה. קיבלנו מן הפנימיה רשימת ציוד. תוך ימים אחדים היו כל חסכונותיי צרורים בתוך שמיכה חדשה, חולצות, לבנים, כלי מיטה. החידוש שיחד את אחותי להיפרד מעל הורינו, לשמוח. לאחר שלוש שעות נסיעה הוּרדנו בתחנת האוטובוסים של בקעת-ניצנים, רק שתינו והצרור על גבי. שלושה קילומטרים של דרך עפר אל שער המשק. היתה שעת צהריים קיצית כמו פרי שנשתייר על העץ, כבדה בחום, בשתיקה מן הקולות העירוניים, ברהש חיי הסתר של כל החי והצומח לעצמו. ופטפוטי אחותי המתאמצת לשמח את המשא מעליי. עצי התמרים, המטפלת, אנשי המקום, הכל ספקו כפיים. מיד ניתן לנו חדר ללינת לילה. הקטנה הביאה מסרק שאקלע את צמתה. המסרק נתקע להכעיס בשיער הרטוב. נרעדה פתאום ביבבה. עם בוקר האירה הזריחה שדות עד קצה האופק, בלא בית. רק אני. כף ידה הלחה לא משה מתוך ידי. שנינו יחד עזובים. קח את אחותך היחידה וספר לה בדרך שאת הכל אתה עושה מאהבה \ תכתוב . תבוא לביקורים ילדה טובה. נער הייתי ולא ידעתי שאף את הפיקדון הזה עשוי אני לאבד

בלילה נזכרתי איך פיסת החול דוחה את הים בלך ושוב. הִים בסבלנות אין-קץ מחלחל. אין לה מנוס מפניו. כל ביאה שלו מותירה בה משהו מלחותו, היא כבר אחרת. מתרככת. גם כאשר נסוג, עדיין בה. הולך ובא. לולי היתה לו חוף היה חדל להיות ים, נהפך לאסון. לולי היה לה ים היתה נהפכת ליבשה סתם. החוף והים אוהבים בתכלית, בהבנה מפוקחת אבל oההפסאיסוא זה אני. ידעתי זאת כאשר, באקראין קראתי .את .סיפור אווזלרהבר ה= = , הכתיבה: שיחת מלים אל מלים, ספר אל ספר. אם כי נולד ומת לפניי ניתן להכירו נפש את נפש, כיסוף את כיסוף. והשמחה: על פני מרחב הזמן פזורים שונים נוספים. אם כי אני, לשהות חמיקה, זכיתי לסיואר אחותי, החיים מפרידים, ואילו 1410088810 אחי, מאמין, מטיף לדת אמת, איש מת עוד ב"1855, -- המוות לא יפריד בינינו. מבינים שנינו, הנלעגוּת אינה אובייקטיבית אלא צורך לאחרים. התגוגנותם אין"אונים מפני היוצא-דופן. מבין אני את פנייתך לאלוהים כהשלמה עם הבדידות. ניחומים מדומים. מקנא אני בך אחי הדני על שנולדת בדור אחר. אצלך האמונה היא מעבר מז הטרקלין אל הכנסייה שבחצר. אבינו שבשמיים אמתלאה מצויינת לשיחת אדם עם נפשו במר נפשו. איש לא יניד ראש. אבינו שבשמיים, המודה בך מודה בתבוסה. הבדידות לוקחת שלל. :

מיכל גוברין

למיכאל

הָאַם לא תְדע כִּי על יִם של מָוַת אני נשאת אָלִי לא על הַסְטִיכְס, נָהֶר אֶצִיל בִּתפֶת שיש | לא כָּארוּן הַגוהַג בַּשבָר הטרוף, . אָנִי קְרְבֶָה כְּנַס נושם בערמת הילְדִים בבור | ל לְחָיִי עוד נחו תַּלְתְלִי הָאֶח שבְּמוּתו חְיִיתִי נֶשימֶתו הָרוּח בְּשָעַרוּתִי : הּצְצָדִים כְּבְדוּ טְבְו בַעַרְמות רַגְלִים נַתָקוּ הָאַבְזָמִים : , וְהִיכֶן הגעלים : ? שָאִין דַרְכֶן מתוף הָאִֶפֶר? .

שֶל הָרְאשִים \ שְמִכְסְתֶם הוּתִירֶה כֶּף של יד מוּטְלֶת שָאֶת ה"ינו לֶשה - , הָאָם לא תַּרְאֶה הַגּה עומְדִים מאחורי פָנִינוּ טורי קְרוּנוּת כּאַבָנִים מגאָלות אשר נֶשאוּ אוּתָנוּ / ְּמסֶע קָבוע מאִי אֶד - הלום ר הן תפירתן מסה לר ש. הו ועמוד עֶשָן לְהנְחותָנוּ עד לִירְכְתִי הָרוּת. | |

רוצה הייתי לראותך חי בעולמי. חשוף. למרות שאתה סופר. למרות שהכתיבה כמוה כהמצאת אבינו שבשמיים, תקוות סתר שיהיה שומע. תקווה מתבדה כל בוקר למראה הדפים על הכר, בתוליים `

הָאַם לא שָמַעְתָ בְּהָמְית גְּרוּנֶנוּ אֶת השקְט אֶת הַצִפְקָה הלא מַרְפָּה הלא פּוּסְקָת

איש לא ירשום, בעוד מאה שנה, רפאלו אחי, אהבתיך. אתה אני ואני אתה. פיסת החול והים. גם אם נדחה בלך ושוב. חילחלת

5 מoתמטאד

מכונות מכירה אוטומטיות למשקאות חמים וקרים במכירה ובהשכרה בתנאים נוחים. - שרות בכל הארצ-8 י \ שלפון 757159י .02‏ 88

סימטריה : אסתטיקה של אידיוטים.

יוליאן טובים.

"כן, אבל אני חושב שמשהו לא בסדר, זה נשמע כחירחורים

ואחר כך רעש עמום..." ' בחדר חשוך זה, עם הערפל שמאחורי השמשות, זה נשמע

הבחילרה

טבעי לחלוטין. לא אשכח את מבטו. "אתה צריך לעלות ולראות", הוספתי בערמומיות. "לא, לא! אמר; אחר כך: אני מפחד שיתפוש אותי. מה

קטע

השעה ?"

"עשר.'"

"אלך בעשר וחצי אם לא יירד." פניתי לעבר הדלת. "אתה הולך ? אתה לא נשאר?"

װלאיװ

"זה היה באמת חירחור?" "אני לא יודע, אמרתי לו בצאתי, אולי היה לי מצב רוח

כזה.'" הערפל התרומם קצת. נחפזתי להגיע לרחוב טורנבריד: הייתי זקוק לאורות שלו. זאת היתה אכזבה: אורות היו שם די והותר, נהרו על פני חלונות הראווה, אבל לא היה זה אור עליז: מחמת הערפל היה לבן לחלוטין וירד על

הכתפיים כמו מיקלחת.

אנשים רבים, בעיקר נשים: משרתות, עוזרות בית, גם בעלות בית, מאלו שאומרות: "אני קונה בעצמי, זה יותר בטוח." היו מציצות במוצגים ולבסוף נכנסות. עצרתי לפני חנות המעדנים של ז'וליאן. מפעם לפעם ראיתי מבעד לשמשה יד שהצביעה על רגלי החזיר הממולאות כמהים ועל הנקניקים. אחר כך גחנה נערה בלונדית עבה, חזה מוצג לראווה, ואחזה בין אצבעותיה בקצהו של נתֶח בשר מת. בחדרו, מרחק חמש דקות משם, היה אדון פאסקל

מת. , 1 חיפשתי משענת יציבה סביבי, מחסום בפני מחשבותי. ולא נמצא שם: לאט, לאט, נפרם הערפל, אך משהו טורד מנוחה הוסיף להתגלגל ברחוב. אולי לא איום של ממש: דברי מה מחוק, שקוף, אך דווקא זה מה שהפחיד בסופו של דבר. השענתי את מצחי כנגד השמשה. על מאיונית של ביצה רוסית הבחנתי בטיפה בצבע אדום כהה: זה היה דם. אותו אדום על גבי אותו צהוב הפך את קיבתי. לפתע נגלה לי מראה בהקיץ: מישהו נפל, פניו כלפי מטה והזיל דם אל הצלחות. הביצה התגלגלה בדם ; עיגול העגד בניה שעיטר אותה ניתק, נפל והשתטח, אדום על גבי אדום. המאיונית ניגרה מעט: שלולית של מימרח צהוב שחצתה

את זרם הדם לשניים. ייוה באמת טפשי, צריך להתנער. אלך לעבוד בספרייה."

לעבוד ? ידעתי יפה שלא אכתוב אף שורה. עוד יום מופסד. כשחציתי את הגן הציבורי ראיתי גלימה גדולה כחולה ודוממת על ספסל שעליו בדרך כלל אני יושב. הנה אחד

שלא היה לו קר. . כשנכנסתי אל אולם הקריאה, היה האוטודידאקט בדרכו

החוצה. הוא קפץ לקראתי: "עלי להודות לך, אדוני. התצלומים שלך העניקו לי שעות

בלתי נשכחות." למראהו עבר בי זיק של תקווה + בשניים אולי יהיה קל יותר לעבור את היום הזה. אבל עם האוטודידאקט אתה

בשניים רק למראית עין. ו : הוא טפח על כרך קווארטו. הסטוריה של הדתות. "אדוני, איש לא יכשר כנוּסאפייה להתוות סינטיזה כה

מקיפה. האין זה נכון ל"

הוא גראה מיוגע וידיו רעדו.

"אתה לא נראה טוב," אמרתי לו. : "כן, אדוני, נכון. זה משום שקרה לי דבר מחריד." השומר בא לקראתנו: זה היה קורסיקני קטן מהיר חימה, בעל שפם של מנצח על תזמורת צבאית. הוא משוטט ארוכות בין השולחנות ומנקש בעקבים. בחורף, הוא יורק אל מימחטות, שאחר כך הוא מייבש לפני התנור. האוטודידאקט התקרב עד כי נשף אל פני.. "לא אגיד לך מאומה בנוכחות איש זה, אמר לי כממתיק

סוד." אם תרצה, אדוני..,?"

ו" מה ? שק

הסמיק וירכיו עיכסו בחן.

"אדוני, הו! אדוני: אני שם את נפשי בכפי. האם תואיל לכבדני' ולסעוד עמי בצהריים ביום רביעי?"

"ברצוך רב:"

רציתי לסעוד עמו ממש כמו שרציתי לתלות את עצמי. "איזה אושר אתה גורם לי," אמר האוטודידאקט. הוסיף במהירות : אם תסכים, אבוא לקחתך מביתך." ונעלם, מחשש, ללא ספק, שמא אשנה את דעתי אם יניח לי שהות. . השעה היתה אחת עשרה וחצי. עבדתי עד שתיים פחות רבע. עבודה גרועה : ספר היה מונח לנגד עיני, אך מחשבותי. חזרו ללא הרף אל קפה מאבלי. האם כבר ירד אדון פאסקל. לאמיתו של דבר, לא האמנתי כל כך במותו וזה בדיוק מה שהקניט אותי. מין רעיון צף שלא יכולתי להאמין בו וגם לא להפריכו. נעליו של הקורסיקני חרקו על רצפת העץ. מספר פעמים בא וניצב לפני, כאילו התכוון לדבר אתי. אך חזר בו והתרחק. י סמוך לאחת עזבו אחרוני הקוראים. לא הייתי רעב. בעיקר לא רציתי ללכת משם. הוספתי לעבוד עוד זמן-מה ואחר כך נעתקתי ממקומי: חשתי עצמי קבור בתוך השקט. הרמתי ראש: הייתי לבדי: הקורסיקני ירד כנראה אל אשתו שהיא שוערת הספריה ; נזקקתי לקול צעדיו. שמעתי רק את קול המפל הקל של הפחמים בתנור. הערפל פשט בחדר. לא הערפל האמיתי, שהתפזר מוזמן, -- האחר, זה שהרחובות היו עדיין מלאים אותו, זה שעלה מן הקירות, מן המידרכות. מין העדר ממשות בדברים. הספרים היו עדיין שם, כמובן, מסודרים על האיצטבות לפי האלף-בית, עם לא היה לי חשק לאכול את הקרואסנים ההם. , "אני צריך לכבות את החשמל. שתי מנורות בשביל לקוח יחיד בתשע בבוקר. בעל הבית יתן לי מנה." האפלולית פלשה אל הקפה. אור דל מלוכלך באפור ובחום, ירד כעת מבעד לחלונות הגבוהים. "אפשר לראות את אדון פאסקל בבקשה." לא ראיתי בהכנס הזקנה. משב אוויר מקפיא הרעיד אותי. "אדון פאסקל עוד לא ירך," ־ "זו גברת פלוראן ששלחה אותי, המשיכה, ,היא לא מרגישה טוב. לא תבוא היום." = גברת פלוראן היא הקופאית, אדומת השיער. "מזג אוויר כזה, אומרת הזקנה, משפיע רע על הבטן שלה."". , המלצר לבש ארשת חשיבות: "זה הערפל, השיב, ככה גם אדון פאסקל; אני מתפלא שהוא לא ירד. ביקשו אותו בטלפון. בדרך כלל, הוא יורד

בשמונה.". 2 מוכנית, הביטה הזקנה בתיקרה: "הוא נמצא למעלה%" ‏ . "כן, שם החדר שלו." הזקנה אמרה בקול מתמשך, כאילו דיברה אל עצמה. "ואם הוא מת..." "נו, באמת ! פניו של המלצר הביעו תרעומת עזה -- נו, באמת! תודה !" יואם הוא מת... מחשבה זו רפרפה מעלי. ממין המחשבות שבאות כשיורד ערפל. הזקנה יצאה. היה עלי לעשות כמוה: קר היה וחשוך. הערפל הסתנן מתחת לדלת, עמד להתרומם לאט ולכסות הכל. בספרייה העירונית יכולתי למצוא אור ואש. ושוב נמעכו פנים כנגד השמשה ; עשו העוויות. "ירק רגע," אמר המלצר בכעס, ויצא בריצה. הפנים נמוגו, נשארתי לבדי. הוכחתי את עצמי מרות על שעזבתי את חדרי. כעת, פלש בוודאי הערפל לתוכו; אפחד לחזור לשם. מאחורי הקופה, בצל, חרק משהו. הרעש בא מכיוון המדרגות הפרטיות: האם ירד סוף סוף בעל הבית? לא: איש לא הופיע; המדרגות חרקו מעצמן. אדון פאסקל ישן עדיין. או מת משל לראשי. נמצא מת במיטתו, בבוקר ערפל אחד. -- בכותרת משנה: בקפה לקוחות שתו מבלי לחשוד... . אך האם היה עדיין במיטתו? האם לא התגלגל ממנה, מושך את הסדינים עמו וחובט את הראש ברצפה? | אני מכיר היטב את אדון פאסקל. לפעמים היה שואל לשלומי. שמן מלא חדווה, עם זקן מטופח יפה: את מת זה מחמת שבץ. צבעו יהיה כחציל, ולשונו תשתרבב מן הפה. הזקן באוויר ; הצוואר סגול מתחת לשיער המסולסל. המדרגות הפרטיות נבלעו בחשיכה. בקושי יכולתי להבחין בגולת המעקה. יהיה עלי לעבור דרך הצללים ההם. המדרגות יחרקו. למעלה, אמצא את דלת החדר. הגופה נמצאת שם, מעל לראשי. אסובב את המתג: אגע בעור החמים, כדי להווכח. -- אינני יכול עוד לשאת זאת, אני קם. אם המלצר יתפוש אותי במדרגות, אומר לו ששמעד תי רעש. הה : המלצר חזר לפתע, מתנשם. יכן, אדוני!" הוא קורא. \ -. . ' אידיוט! הוא בא לקראתי. | ; "זה שני פרנק." ` : יישמעתי רעש למעלה." אמרתי לו. . ' "הגיע הזמן," ר 4 .

זזאן פול סארטר

מצרפתית : הדרה לזר

יות שישין

ערפל היה סמיך ,כל כך בבולבאר דה-לה-רדוט, עד שחשבתי כי מוטב ללכת צמוד לקירות הקסר" וקטין; פנסי המכוניות מימיני הפיצו אור לח נכחם, ולא ניתן היה להבחין איפה מסתיימת המידרכה. אנשים היו סביבי ; שמעתי את קול צעדיהם או, לפעמים, את מלמול המלולים: אבל לא ראיתי אף אחד. לרגע, נתגלו פני אשה בגובה כתפי, אך הערפל בלע אותן . מיד; ברגע אחר חלף מישהו לידי והתנשם בכבדות רבה. לא ידעתי לאן אני הולך, כל כך שקוע הייתי: היה עלי להתקדם בזהירות, לגשת בקצה הרגל על פני האדמה ואפילו להושיט את הידיים קדימה. לא הפקתי שום עונג מפעילות זו. אף-על-פי-כן לא עלה בדעתי לחזור, נתפשתי לדבר. לבסוף, מקץ חצי שעה, הבחנתי מרחוק באד כחלחל. גיווטתי את הדרך לפיו, ובמהרה הגעתי אל שפת נגוהה גדולה; בתווך, בוקע את הערפל באורותיו, היכרתי את קפה מאבלי. לקפה תריסר מנורות חשמל; אך רק שתיים מהן דלקו, האחת מעל הקופה, השנייה בתיקרה. המלצר היחיד תחב אותי לפינה חשוכה. - . : "ילא לכאן, אדוני, אני מנקה." . הוא לבש ז'אקט ללא חזייה וללא צווארון חליף, וכותונת לבנה מפוספסת בסגול. הוא פיהק, הביט בי בפנים זעוּפות שעה שהעביר אצבעות בשערו. "קפה שחור וקרואסנים." : הוא שיפשף את עיניו מבלי להשיב והתרחק. טבלתי בצל את עיני, צל עכור ומקפיא. ההסקה כנראה לא פעלה. לא הייתי לבדי. אשה שלפניה גון שעווה ישבה למולי וידיה התנועעו ללא הרף, פעם כדי להחליק על חולצתה, פעם כדי להיטיב את כובעה השחור. היא היתה בחברת איש מגודל, בלונדי, שאכל בריוש * מבלי להוציא הגה. השתיקה נראתה לי כבדה. רציתי להדליק את המקטרת, אך לא היה לי נעים להסב את תשומת לבם על ידי חריקת הגפרור. צלצול טלפון. הידיים נעצרו: נשארו צמודות לחולצה. המלצר לא מיהר. סיים במתינות לטאטא, לפני שפנה והרים את השפופרת. "הלו, זה אדון ג'ורג'? בוקר טוב, אדון ג'ורג'. . . כן, אדון גורג'... בעל הבית לא נמצא כאן... כן, הוא צריך לרדת... אה! בערפל כזה... הוא יורד בשמונה בדרך כלל... כן, אדון ג'ורג'. אמסור לו את ההוה דלפה. להתראות, אדון ג'ורג'." הערפל נח על השמשות כמו וילון כבד מקטיפה אפורה. פנים דבקו לרגע בריבוע ונעלמו. : האשה אמרה בריטון: יתקשור לי את הנעל," "יזה לא ניתר, אמר האיש מבלי להביט. האשה התעצבנה. ;דיהאַ רצו לאורך חולצתה ועל פני צווארה כעכבישים גדוד לים. - יכן, דווקא כן, תקשור לי את הנעל." ' הוא התכופף בפנים מיוגעות, ונגע קלות בכף רגלה מתחת לשולחן. ְ ”זהוי!! היא חייכה בקורת רוח. האיש קרא למלצר. 'ימלצר, מה החשבון ?" : "כמה בריוש?" אמר המלצר. השפלתי את עיני על מנת שלא להראות כמי שחוקר אותם. לאחר שניות מספר, שמעתי רחש וראיתי כיצד מתגלים קצה -חצאית וזוג ערדליים. מרופשים בבוץ יבש. בעקבותיהם הופיעו אלה של האיש, מבריקים וחדי חרטום. התקדמו לעברי, עצרו וסבבו לאחור: הוא לבש את מעילו. אותו רגע, מקצה זרוע מתוחה, החלה יורדת כף יד, לאורך החצאית ; היססה מעט, גרדה בחצאית. "את מוכנה ?" שאל האיש. \ היד נפתחה וקרבה ונגעה בכוכב רפש גדול שעל הערדל הימני, אחר כך נעלמה. "אוף !" אמר האיש. , הוא נטל מיזוודה שהיתה סמוך לקולבים. יצאו וראיתים נבלעים בערפל. "הם שחקנים, אמר לי המלצר כשהביא את הקפה, הופיעו בקטעט הביניים בסינהדפאלאס. האשה קושרת את עיניה ומנחשת את גילם של הצופים. הם נוסעים היום כי זה יום שישי ומחליפים. את התוכנית. , נטל צלחת של קרואסנים מן השולחן שהשחקנים עזבו זה עתה. .. "אין צורך".

* מין עוגת שמרים -- ה.ל. - : מתוך ספר שעתיד להופיע בהוצ' סימן קריאה בתרגומה של הדרדי לזר. ו

התאומים האלה יפים, כמה דומים הם זה לזה, במיוחד אחד... - . ם יוליאן טובים.

צפיה בוטחת. חשתי חסר אונים: הייתי בחוץ, על סף הגן, על סף הדרמה הקטנה שלהם, אבל הם, הם דבקו זה בזו בתוקף העוצמה החשוכה של תשוקותיהם, הם היו לזוג. עצרתי בנשימתי, רציתי לראות מה יצטייר על פני ילדה"זקנה זו, כאשר אותו איש מאחורי גבי, יסלק לצדדים את שולי

גלימתו. : אך פתאום, משוחררת, נעגעה הקטנה בראשה והחלה לרוץ. הברנש בגלימה ראה אותי: זה הדבר שעצר בעדו. לרגע נותר ללא נוע באמצע השדירה, אחר פנה משם, גבו מעוגל.

הגלימה חבטה בקרסוליו.

פתחתי את השער והשגתי אותו בן רגע.

'יהי, שמע!" קראתי. הוא החל לרעוד. : | "סכנה גדולה רובצת על העיר," אמרתי לו בנימוס בעוברי. נכנסתי אל אולם הקריאה ונטלתי, משולחן אחד, את 'מנזר פארמה'. נסיתי לשקוע בקריאה, למצוא מיפלט באיטליה הבהירה של סטאנדל. הדבר עלה בידי בהבזקים, בהזיות קצרות, אחר הייתי שב ונופל אל תוך היום המאיים, למולי היה זקן קטן שכיחכח בגרונו, ואיש צעיר שקוע בחלומות, מפורקד על כיסא. י מ השעות עברו, השמשות השחירו. היינו ארבעה, להוציא את הקורסיקני שהחתים על שולחנו את הרכישות האחרונות של הספרייה. היה שם אותו זקן קטן, האיש הצעיר הבלונדי, אשה צעירה שהכינה את עבודת התואר שלה --ואני. מזמן לזמן, הרים אחד מאיתנו את ראשו, העיף כאחוז פחד מבט חטוף וחשדני בשלושת האחרים. ברגע מסויים החל הזקן הקטן לצחוק. ראיתי איך עוברת צמרמורת באשה הצעירה מראשה ועד כפות רגליה. אך כבר פיענחתי במהופך את

שם הספר שקרא: זה היה רומאן מבדח.

שבע פחות עשר דקות. פתאום חשבתי שהספרייה נסגרת בשבע. שוב אזרק אל העיר. לאן אלך? מה אעשה ? הזקן גמר את הרומאן שלו. אך לא הלך משם. הוא תופף באצבע על השולחן, בנקישות יבשות וקבועות.

"רבותי, אמר הקורסיקני, עוד מעט סוגרים." האיש הצעיר נעתק ממקומו ושלח בי מבט קצר. האשה הצעירה הסתובבה אל הקורסיקני, אחר שבה ונטלה את

ספרה ונראתה כמי ששקע בקריאה.

"סוגרים," אמר הקורסיקני, לאחר חמש דקות. הזקן נענע בראשו כפוסח על שתי הסעיפים. האשה הצעירה

הסיטה את ספרה, מבלי לקום. הקורסיקני לא חזר על דבריו. הוא פסע מספר פסיעות הססניות, אחר סובב את המתג. מעל שולחנות הקריאה כבו המנורות. רק הנורה המרכזית נשארה דולקת. "צריך ללכת ?" שאל הזקן חרישית. : האיש הצעיר קם לאט, באי רצון. כעת נותר רק לראות מי יתמהמה יותר בלבישת המעיל. כאשר עזבתי, ישבה

עדיין האשה במקומה, יד אחת מונחת שטוחה על הספר. למטה, נפערה דלת הכניסה אל הלילה. האיש הצעיר שצעד בראש, הסתובב, ירד לאיטו במדרגות, חצה את אולם הכניסה; על המפתן, השתהה לרגע אחר כך השליך עצמו אל הלילה ונעלם. . כשהיגעתי אל תחתית המדרגות, הרמתי את ראשי. מקץ רגע, עזב הזקן הקטן את אולם הקריאה, רוכס את מעילו. כשירד על פני שלוש המדרגות הראשונות נעתקתי וצללתי

בעצימת עיניים.

חשתי על פני ליטוף קל ורענן. מישהו שרק מרחוק. הרמתי את עפעפי: גשם ירד. גשם רך ושקט. הכיכר היתה מוארת שליווה בארבעת פנסיה. כיכר של עיר שדה בגשם. האיש הצעיר התרחק בפסיעות רחבות; היה זה הוא ששרק: רציתי לצעוק אל שני האחרים, שלא ידעו עדיין, שהם יכולים לצאת ללא חשש, שהאיום חלף. , הזקן הקטן הופיע על הסף. גרד בלחיו, נבוך, אחר כך

העלה על פניו חיוך רחב ופרש את המטריה ‏ )

אִינָנִי שוּגָה בּהזיות | אָכן בַּין תי הכנסיות כַּכָר ובִית-סְפָר יֶשֶן שְהפטְרִיאַרֶך השני עַשָאָם לַסְטֶקְיְתו הֶרְאשוּנָה והכוסות נעשו לָבָנִים כְּחְלֶב. . עֶת הַתְּחְיָה הַגִיעָה. הנסים הָיוּ לְשְגְרֶה. אשרי פְּגִישתָנוּ.. אַשרִינוּ.

מישל הדאד משורר בן-נצרת, יליד 1919. מראשוני הסופרים הערבים שהחלו מפרסמים מיצירתם לאחר קום המדינה. עד כה הוציא ארבעה קובצי-שירה. \ שני השירים המובאים כאן תורגמו מתוך הקובץ "אם תשאלי שהופיע בנצרת בשנת 1975. -

בקומה הראשונה היו התריסים מוגפים. ` בהלה אמיתית אחזה בי. לא ידעתי עוד לאן אני הולך. רצתי לאורך הרציפים, סובבתי ברחובות השוממים של רובע בוואזי: הבתים הביטו בעיניים עגומות במנוסתי. פניתי חדות לאחור: מה התרחש מאחורי גבי? אולי זה יתחיל מאחורי, וכאשר אסתובב, פתאום, יהיה זה מאוחר מדי. כל עוד אוכל להתבונן בעצמים, לא יקרה מאום: הבטתי ברבים מהם ככל האפשר, במידרכות, בבתים, בפנסי הגאז; עיני עברו בחפזה מן האחד אל השני כדי להפתיעם בעצם התמורה. צורתם לא היתה טבעית במיוחד, אבל אני אמרתי לעצמי בתקיפות : הנה פנס גאז, הנה ברזייה, וניסיתי להשיב אותם בכוח מבטי אל חזותם היומיומית. שוב ושוב עברתי על פני בארים בדרכי: 'הקפה של הברטונים', 'הבאר של הצי?. עצרתי, עמדתי חוכך בדעתי לפני וילונות המלמלה הוורדרדים שלהם : אולי לא נוגעו מקומות אלה הספונים היטב, אולי סוגרים הם עדיין על חלקה מן העולם של אתמול, חלקה מבודדת, נשכחת. אלא שהיה עלי לפתוח את הדלת, להיכנס. לא העזתי; שבתי והלכתי. דלתות הבתים הפחידו אותי, בעיקר. חששתי פן יפתחו מעצמן. לבסוף הייתי הולך באמצע המידרכה. ת פתאום יצאתי אל רציף בסאן די נור ****. ספינות דיג, יאכטות קטנות. הנחתי רגל על טבעת רחוקה בתוך האבן. כאן, הרחק מן הבתים, הרחק מן הדלתות, בא עלי רגע של הפוגה. על המים הרוגעים, הזרועים נקודות שחורות,

צף פקק. "ומתחת למים? לא העלית בדעתך מה יכול להיות מתחת

למים.'"

מפלצת ? שריון גדול, מחציתו שקועה בבוץ ? תריסר זוגות רגליים בוססות לאט במדמנה. המפלצת מתרוממת מעט, מפעם לפעם. במעמקי המים. קרבתי, אורב לזיע, לאדוות

קלה. הפקק נשאר דומם, בין הנקודות השחורות. באותו רגע שמעתי קולות. סוף סוף. שבתי על עקבי והמ-

שכתי בדרכי.

ברחוב דה קאסטיליון הישגתי את האנשים שדיברו. לקול צעדי נתחלחלו מאד והסתובבו כאיש אחד. ראיתי את עיניהם הלאדשקטות עוברות על פני, אל מאחורי גבי, כדי לראות אם לא קרב דבר"מה נוסף. היו, איפוא, כמוני, גם בם אחז פחד? כשעברתי על פניהם החלפנו מבטים. עוד מעט, והיינו מחליפים דברים. אך המבטים הפיקו פתאום חשד: ביום שכזה אין מדברים עם כל אחד. מצאתי את עצמי ברחוב בוּליבה, חסר נשימה. ובכן, נפל הפור: עמדתי לחזור לספרייה, לקחת רומאן, לנסות לקרוא. בלכתי לאורך הגדר המסורגת של הגן הציבורי הבחנתי באותו ברנש בגלימה. עדין היה שם, בגן העזוב; אפו

האדים כאוזניו.

עמדתי לפתוח את השער, אך מבע פניו עיכב בעדי: הוא צמצם עיניים והעלה על פניו מעין גיחוך מטופש ורכרוכי. אך בו בזמן נעץ את עיניו במשהו נסתר ממני, ומבטו כה

קשה ודבק, שהסתובבתי באחת.

למולו, רגל אחת באוויר, הפה פעוּר למחצה, בחנה אותו ילדה כבת עשר, מרותקת, מושכת בעצבנות במטפחתה ומטה

קדימה את פניה המחודדות.

הברנש חייך לעצמו, כמי שחושב על מהתלה טובה. לפתע קם, ידיו בכיסי הגלימה, שירדה עד כפות רגליו. פסע שתי פסיעות ועיניו התגלגלו. חשבתי שהוא עומד ליפול. אך

הוא הוסיף לחייך בארשת מנומנמת.

הבנתי פתאום: הגלימה. רציתי למנוע זאת. די היה אם הייתי משתעל או פותח את השער. אך גם אני עצמי הייתי מרותק, אל פניה של הילדה. פניה היו דרוכות מפחד, ליבה הלם ודאי בפראות: אלא שהבחנתי באותו פרצוף עכברי גם משהו תקיף ומרושע. זו לא היתה סקרנות אלא מעין י"** מעגני הצפון -- ה.ל. גביהם השחורים או החומים והתוויות שלהם 7,996 י זכlד ** אתאפקנז ***. אבל... איך לומר ? רבי כוח ועובי, ואיתם גם התנור, המנורות הירוקות, החלונות הגדולים, הסולמות, הם חוסמים כרגיל בעד העתיד. כל עוד נותרים בין כתלים אלה, מה שיקרה חייב לקרות מימינו או משמאלו של התנור. אם ייכנס סט. דני בעצמו, נושא את ראשו בידיו, יהיה עליו להיכנס מימין, לעבור בין האיצטבות המוקדשות לספרות צרפתית לבין השולחן המוקצה לקוראות. ואם לא יגע ברצפה, אם ינשא עשרים סנטימטר מעל לארץ, יהיה צווארו השותת דם בדיוק בגובה איצטבת הספרים השלישית. וכך חפצים אלה משמשים לפחות כדי לתחום את גבולות המתקבל על הדעת. ובכן היום, היום אין הם תוחמים עוד דבר: נדמה שעצם קיומם מוטל בספק, וכי בקושי רב הם עוברים מרגע אחד אל משנהו. אחזתי בין ידי בחזקה את הספר שקראתי: אבל התחושות העזות ביותר התקהו. כלום לא נראה אמיתי. הייתי כמוקף בתפאורת קרטון שיכולה היתה להיעקר בבת אחת. העולם חיכה, עוצר את נשימתו, מתמעט -- חיכה להתקף שלו, לבחילה שלו, כמו אדון אשיל, אתמול. קמתי. לא יכולתי עוד לשבת במקום, בין כל אותם דברים שנידלדלו. ניגשתי להעיף מבט מבעד לחלון בפדחתו של אמפטראז. מלמלתי: הכל יכול לקרות, הכל יכול לקרות. כמובן, לא מסוג הזוועות שאנשים המציאו; אמפטראז לא יקום ויפתח במחול על כנו: זה יהיה משהו אחר. הבטתי בחרדה באותם יצורים רופפים שבעוד שעה, בעוד רגע, יתמוטטו אולי: נכון, הייתי שם, חייתי בין כל אותם ספרים גדושי ידיעות, שכמה מהם תארו את הצורות הבלתי משתנות של בעלי החיים, וכמה מהם הסבירו שכמות האנרך גיה נשמרת בשלמות בתוך היקום ; הייתי שם, עומד לפני חלון שלזגוגיות שלו מקדם השתברות. אור קבוע. אבל כמה דלים המחסומים! מתוך עצלות, אני משער, נשאר העולם דומה יום אחר יום. היום, הוא נראה כרוצה להשתנות.

ואז יכול הכל, הכל לקרות. אסור לי להפסיד רגע: שורשה של מצוקה זו הוא העניין בקפה מאבלי. עלי לשוב לשם, לראות את אדון פאסקל בחיים, לנגוע אם יהיה צורך בזקנו או בידו, אולי אז

אשתחרר. . ' לקחתי את המעיל בחפזה והשלכתיו, מבלי ללבשו, על כתפי ; נמלטתי. בעברי בגן הציבורי, שוב נגלה לי באותו מקום אותו ברנש בגלימה ; היו לו פנים ענקיות חיוורות בין

שתי אזניים ארגמניות מקור.

קפה מאבלי התנוצץ מרחוק: הפעם הודלקו כנראה תריסר הנורות. האצתי את צעדי: היה עלי לגמור את העניין. תחילה העפתי מבט בחלון המעוגל הגדול ; האולם היה עזוב. הקופאית לא היתה שם, גם לא המלצר -- גם לא אדון

פאסקל.

הכניסה עלתה לי במאמץ; לא ישבתי. קראתי: "מלצר !" איש לא ענה. ספל ריק על שולחן. קוביית סוכר בתחתית

הספל.

"אין אף אחד?"

מעיל היה תלוי על וו. עיתונים מצויירים נערמו בכריכות קרטון שחורות על שולחן קטן. ארבתי לכל רחש, עוצר נשימתי. המדרגות הפרטיות חרקו קלות. בחוץ, צופר של אוניה. יצאתי בפסיעות-אחרונית, מבלי להמיש עיניים מן

המדרגות.

אני יודע יפה: בשתים אחר הצהריים הלקוחות מועטים. אדון פאסקל חלה בשפעת ; כנראה שלח את המלצר לסידוה רים -- להביא רופא, אולי. כן, אלא שאני, הייתי חייב לראות את אדון פאסקל. בכניסה אל רחוב טורנבריד, הסבתי את ראשי. התבוננתי בסלידה בבית הקפה הנוצץ והריק. ** שימוש הציבור -- ספרות צהפתית -- ה.לי ** שימוש הציבור -- מדעי הטבע -- ה.ל.

מישל חדאד

המפתחות

מערבית : ששון סומך

שולמית אפפל

אַת עוּמְדֶת מִמָנִי קשיוּתך כַּלְחֶָם הטוב הפל הזעִם יפִי כָּזֶה , שָתִּי פְּטְמוּת שרואִים אֶצְלך כָּל הקיץ ואת עֶמק מן הַבֶּסֶן תְּמוּגֶה מדְהִימָה . פְּרָאוּת כַּזו כָּל. פעם. .

לְפָנִים הְיָה זֶה בִּית-סְפָּר מִתְחִיל | שב לפני רְבַע מאֶה אַרְכֶּ, - 0 לְמַדְתִּי אותיות וּסְפַרות ' וּמִבְנָה הָעוּלָם : \ ְגם שִננְתִּי אֶת המעשיות הַמִזיפות - - ' כַכַתוּב בַסְפָרִים. \ היום בַככָּר אשָר לו שַתִיתִי מעט יין לְהְתְאוּשַש בַּמָקוּם שְהְיוּ בו הַבִָּים משחַקִים וְרְבִים עד שהַפְכוּ לָאָבוּת אוּכְֶלי בסֶר השותים עָרק ליד הגְרְנוּת הַאַרְכָאִיות. הָמַיִם שם הְפְכוּ זֶה שְנִים לְיין משְבֶּת. | - פה ושם שְלְחָנוּת וְאכָל ֶ תַּחַת סִפּסְלִים וּמִחְבַּרוּת | וְסוחֶרִים עִם סִיגְרִיוּת תחת תִַּלָמִידִים עִם עִפרוּנות וחתוּלים שחורים מְזְנָבִים הַזוּקְרים צ%וארִיהֶם | . ְּצְפּיָה לפרוּרים הְַזֶרָקים בְּוְנָה או בְּמקְרה. | - אִינָנִי מהנדֶס וִלא אוכל לֶציַר הַמְשֶלֶש הַדמִיונִי ולקֶבע בּזְוְיוּתִיו סְטֶקְיָה וּשתי כְּנְסִיות -

כף-הַיָד הַמְקְעֶקעת בְּהַבְטָחוּת ִפְנְפָה בְּלִי-הֶרֶף, נִעַלְמָה והספוּר הַתְחִיל מסופו . וְהמִפְתְחוּת שְהַשְלכָנוּ אֶל הַּחְתִּית הים משכ אֶת תּשוּמַת לְבָּם של הַדְגִים הָאוּהָבִים וְהֶם החלוּ לאַסף צְדְפִים צְבְעונֶיִים , ְּמְסְגְרֶת לָאַהַבתיאָנוש. \ . אחר שחו לָעַבֶר החוף לְהַשֶלִיך מִפְתַחוּתילְבָּם על הַחול. |

הנס הראנמון

הסְטְקְיָה שְלְיָד שְתִּי הַכְּנָסִיית הַתְעוּרְרָה לקול תִפלות-אין-עמָק.

החיים הם עינוי אחד גדול, מוטב כבר לא להלוולד, אך למזל כזה זוכה אחד לאלף. : י י יוליאן טובים.

רגליו הקטנות נתונות בנעלי עור משובח, ירד במדרגות בדילוגים קלים, מפית גדולה תחוּבה לו תחת כפתור של מקטורן-טוקסדו. הוא נעצר על השלב החמישי של המדרגות ובחן במבט את הבאים לבקרו. : "מי בא בלילדשבת אל אדם שיש לו אורחים, לקלקל לו את ארוחת-הערב?" "סלח לי שאני מטרידך, מר פישביין", אמר מנדל, "אלמלא באתי עכשיו, לא הייתי יכול לבוא מחר." - "בלי הקדמות נוספות, אמור באיזה עניין באת. אני אדם רעב". "רעב", היליל יצחק. פישביין היטיב את משקפידהמצבט על אפו. "מה יש לו ?". "זה בני יצחק. כך הוא כל ימין". יצחק יילל כחתול. "אני שולח אותו לקליפורניה". "מר פישביין לא תורם לטיולי תענוגות אישיים". "אני אדם חולה, והוא מוכרח לנסוע הלילה ברכבת אל דודי ליאו." "לעולם איני נותן לצדקה בלתי"מאורגנת", אמר פישביין. "אבל אם אתם רעבים, אזמינכם למטה, למטבח שלי. יש לנו הערב בשר-תרנגולת עם מעיים ממולאים". < "כל מה שאני מבקש הוא שלושים-וחמישה דולרים לכרטיסרכבת אל דודי בקליפורניה. שאר הכסף כבר יש לי". "מיהו דודך ? אדם בן כמהז%'" . "בן שמונים-ואחת, שיחיה ויאריך ימים". פישביין פרץ בצחוק. "שמונים ואחת, ואתה שולח לו את רפה*"השכל הזה". מנדל, מנענע את שתי זרועותיו, קרא: "בבקשה ממך, בלי שמות-גנאי". י

פישביין הסכים עמו בנימוס.

"במקום שהדלת פתוחה, שם אנחנו ניכנסים הביתה", אמר האיש החולה. "אם תרצה בטובך לתת לי שלושים-וחמישה דולרים, יברך אותך אלוהים. מהם שלושים-וחמישה דולרים למ; פישביין ? לא כלום. בשבילי, בשביל הנער שלי, זה הכל".

פישביין נזדקף מלוא קומתו.

תרומות פרטיות אני לא תורם -- רק למוסדות. זאת מדיניוד

תי הקבועה". , , מנדל כרע על ברכיו החורקות על השטיח. "בבקשה ממך, מר פישביין, אם לא שלושים-וחמישה, שמא

תיתן עשרים".

"לווינסון !" קרא פישביין בכעס.

המשרת בעל הפיאות הארוכות הופיע בראש המדרגות. "הראה לחבורת זו היכן הדלת -- אלאיאםיכן רוצה הילסעוד את ליבו תחילה, לפני שהוא עוזב את הבית". "מה שיש לי, לא ירפא אותו בשר-תרנגולת", אמר מנדל.

"לכיווּן זה, בבקשה", אמר לווינסון ברדתו.

יצחק סייע לאביו לקום. "הבא אותו למוסד", יעץ פישביין מעבר למעקה-השיש, הוא מיהר ועלה במדרגות, ומיד נמצאו שניהם בחוץ, רוחות מצליפות בפניהם ומעכבות אותם. ההליכה אל הרכבת-התחתית הייתה מייגעת. הרוח נשבה באבלוּת. חסרדנשימה, ליכסן מנדל מבטים אל הצללים, מהדק את בוטניו באגרופו הקופא, דבק יצחק אל אביו. הם נכנסו לגינה ציבורית לנוח רגע על ספסל-אבן מתחת לעץ חסרדעלים, בעל שני ענפים. הענף הימני העבה היה מוּרם, השמאלי, הדק, היה תלוי ומשתפל. ירח חיוור מאוד עלה לאיטו, וכן עלתה ובאה לקראתם, כאשר קרבו אל הספסל, דמותו של זר. /

"מועדים לשמחה", אמר האיש בצרידות. . מנדל נפנף בזרועותיו המדולדלות, כאילו אזל כל דמו. יצחק ייבב חלוּשות. פעמון התענבל והשעה היתה רק עשר.

לקרוא מולדת-מכורה+

טירוּף עתיק נותן בי אש-קולו, אבל איני יכול.:.. עדיין -- לא! 198

כל מי שישמע שיר זה (ופן יותר מכל משורר עברי בדורות האחרונים, כתב את שיריו גם לאוזן ולא רק לעין) יבחין כבר משמיעה ראשונה עד כמה מצויינת ההתאמה בין הצליל לבין המשמעות והתחושה. תחושתו של איש הצפון הפוגש בארץ הצחיחה והלוהטת, בארץ שאדמתה סלעית ונוקשה והגרון בה ניחר, מוצאת לה ביטוי בריכוז גבוה של צלילי "חו" (חול, יכול, אוח, חוד, מכורה ועוד) וכן של צלילי ה"ק" (זורק, נאקו, לקרוא, עתיק ועוד). אנטי תיזה לשירי "חיבת ציון"י הביטוי הצלילי המוצלח של המפגש עם הצחיחות והנוקשות הוא רק פן אחד של "עדיין -- לא !" מתחתיו חבוי פן אחר, חבוי העימות האלים בין תמונת ארץ-ישראל שצויירה על ידי השירה העברית בגולה לבין חוויית המיפגש של עולה מאירופה המזרחית עם ארץ-ישראל הממשית של אותן שנים. . שירת "חיבת-ציון" ואחריה שירת ביאליק ודורו ציירו תמונה אידילית של ארץ-ישראל כמקום שבו ימצא יהודי כל מה שחסר לו בגולה: מול טחב המרתפים -- השמש, מול העיירה הצפופה -- מרחב שדות וכו'. תמונה זו נספגה בכל החינוך העברי ונקלטה כמעט אצל כל יהודי שהיתה לו זיקה לארץדישראל. כמה פסוקים משירו של ביאליק "איגרת קטנה" (מן הגולה לאחי בציון) הם דגם מייצג לתמונה אידילית זו: "שדות בר, נחלת אבות ומרחב ודרור... אתה המאושר, לך מרחב. מסביב, די אוויר לנשימה, די שמש, די צל... לא תזרע היתה שעת ארוחת-הערב והרחוב היה ריק, אבל חלונות החנויות האירו באור כהוי את דרכם אל הפינה. הם חצו את הרחוב העזוּב והמשיכו. בקריאת"שמחה, הצביע יצחק על שלושת הכדורים הזהובים. מנדל נתחייך אך היה תשוש כאשר הגיעו לבית*המשכונות. - : המשכונאי, אדוּם-זקן ומרכיב משקפיים במסגרת-קרן שחורה, ישב ואכל דג-לבן באחורי חנותו. הוא הפנה את ראשו, ראה אותם ושב לגמוע את התה שלו. לאחר חמש דקות יצא אליהם, טופח על שפתיו חסרותהצורה בממחטה לבנה גדולה. מנדל, נושם בכבדות, הושיט לו את שעון-הזהב הבלוי. המשכונאי הסיט את משקפיו אל מצחו וחבש משקפת על עינו. הוא הפך את השעון בידיו פעם אחת. "שמונה דולרים". האיש ההולך-למות ליחלח את שפתיו הסדוקות. "אני זקוק לשלושים-וחמישה, ויהי מה." "אז לך אל רוטשילד". ` "לי עצמי זה עלה שישים". ` "ב19057". המשכונאי החזיר את שעון-היד. זה פסק מתיקתוקו. מנדל כיוונן את השעון אט"אט, והוא חזר לתקתק בקול נבוּב. : "יצחק מוכרח לנסוע אל דודי, לקליפורניה". "זאת ארץ חופשית", אמר המשכונאי. יצחק, שהיה מסתכל בבאנג'ו, הצהיל קולו בצחקוק. "מה יש לו ?" שאל המשכונאי. "יהא אפוא שמונה דולרים", מילמל מנדל, "אבל איפה אשיג את השאר עד הלילה ? "כמה בעד כובעי ומעילי?" שאל. : "זה לא מיקח". המשכונאי נכנס לאחורי הסורג ומילא טופס של כרטיס. הוא נעל את השעון בתוך מגירה קטגה, אך מנדל עוד שמע אותו מתקתק. ' * משיצאו לרחוב, שילשל את שמונת הדולרים לתוך שקיתהנייר, ואז פישפש בכיסיו אחר פתק. משמצאו אימץ עיניו לקרוא את הכתובת הרשומה עליו לאורו של פנס-הרחוב. בשעה שהיו מדשדשים לעבר הרכבת התחתית, הצביע מנדל על השמיים המבוזקים. "יצחק, ראה כמה כוכבים יש הלילה. :

"ביצים", אמר יצחק. "קודם נלך למר פישביין, אחר-כך נאכל".

הם ירדו מן הרכבת במנהטן העילית והוצרכו ללכת מהלך של כמה גושי-בניינים, עד שאיתרו את ביתו של פישביין. "ממש ארמון", מלמל מנדל וציפה לרגע של חמימות.

יצחק נעץ עיניים חרדות בדלתו הכבדה של הבית. מנדל צילצל. המשרת, אדם בעל פאות-לחיים ארוכות, בא אל הדלת ואמר כִי האדון והגברת פושביין סועדים בשעה זו ולא יוכלו לקבל פני איש. :

"שיאכל במנוחה, אבל אנחנו נחכה עד שיגמור". בוא שוב מחר בבוקר. מחר בבוקר מר פישביין ידבר אתך. הוא לא עושה עסקים ולא צדקה בשעת-ערב זו". "בצדקה אני לא מעוניין --"

"חזרר מחר",

"אמור לו, זה עניין וֹשל חיים או מוות

"חיים או מוות של מי%"

"אם לא שלו, אז שלי".

"אל תהיה פיקח מתחכם שכזה". "הבט לי בפנים", אמר מנדל, ואמור לי, אם יש לי זמן

עד מחך בבוכר%'/

המשרת נתן עיניו בו, אחרדכך ביצחק, והכניסם פנימה

באי-רצון.

חדר-הכניסה היה אולם גבה-תקרה ועצום-מידות, ציורי" שמן מרובים על כתליו, ובו שפעת ריפוּדי-משל, שטיח פרחוני עבה מתחת לרגליים ומדרגות"שיש. ־ מר פישביין, אדם כרסתני וקרח ובעל נחיריים שעירים,

הוא יצא משם שנתיים לאחר שסרגיי ייסנין שלח יד בנפשו ושלוש שנים לפני שמאיאקובסקי איבד את עצמו לדעת. כשנה לאחר עלייתו ניטלה הליגאליות ממפלגת פועליציון, שהיתה המפלגה היחידה המותרת בברית-המועצות,

כמובן פרט למפלגה הקומוניסטית. . את שיריו הראשונים בארץ-ישראל כתב עדיין ברוסית (הנוסחים הראשונים של "מכתב אל האשה", "אהבה חשמלית", "פלישת הרובוטים" ו"שיחה עם אליהו הנביא"). רק ב"1929 החל לפרסם את שיריו העבריים, כשאברהם שלונסקי משמש לו שושבין, אך את שירו העברי הראשון "עדיין -- לא!", שנכתב כשנה לאחר שהגיע למולדת גנז עשרים ושמונה שנים, עד שבחר בו לפתוח את מיבחר שיריו המייצג

ביותר: "לאורך הדרך".

כשהביא שיר זה בראש ספרו, ב-1956, עדיין הוסיף פן להתייחס לצעדו הראשון בשפה החדשה כאל יצירה שלא

בשלה כל צרכת וכיבהך-”ביסיװ פיוטי".

לאמיתו של דבר "עדיין -- לא!" הוא שיר מגובש, שכל מי שנותן את דעתו על התפתחותה של השירה העברית

הארצישראלית אסור לו להתעלם ממנו.,

וגתרי החשיר:

אלכסנדר 8ן עריין לא השמש -- גיהינום צלויאדמת פיתי -- צבר וחול.+ אני זורק לך בגלוי: : איני יפול!

איני יכול את נאקו של אוח, את השרב אשר אפו חרה, את החיים על חוד החוח --

הר -ו 5 לדימה - לאידיוטים

(51תזעת 15 10כ1) מאנגלית : חנה טויכסלר

ברנאר* מלמוד

קתוקו העמום של השעון פסק. מנדל, שהיה מנמנם באפלולית, הקיץ בבהלה. הכאב חזר ובא, כאשר היטה אוזן לשמוע. הוא לבש את בגדיו הקרים, שאפפוהו בצינה מרה, ובזבז דקות בשבתו על קצה"-מיטתו. `

"יצחק", נאנח לבסוף. : במטבח היה יצחק, פיו התמיה פעור, והוא מחזיק שישה בוטנים בכף-ידו. בזה אחר זה הניחם על השולחן. ?אחת... שתיים... תשע". הוא אספם אחד לאחד והופיע בפתחו של החדר. מנדל, בכובע רחב מכפי מידתו ובמעיל-עליון ארוך, עדיין ישב על המיטה. יצחק הסתכל בעיניים ואוזגיים קטנות, שיער עבות מאפיר את צדי ראשו. ` "לישון", אמר בקול מאונפף. "לא", מילמל מנדל. הוא קם כנחנק. "בוא, יצחק". "הוא כיוון את שעון-היד הישן שלו, אף כי מראה השעון הגדול שעמד-מלכת עורר בו בחילה. יצחק ביקש להגישו אל אוזנו. "לא, מאוחר מדי". מנדל הרחיק את שעון-היד בקפידה, הוציא מן המגירה את שקית"הנייר הקטנה, עם הקמוּטים והחמישיות, ושילשלה לתוך כיס מעילו-העליון. הוא סייע ליצחק ללבוש את מעילו שלו. יצחק הביט באחד החלונות האפלים, אחרי-כן במישנהו. מנדל בהה בשני החלונות האטומים, = לאיטם ירדו במדרגות, באור הקלוש, מנדל הולך ראשון ויצחק מסתכל בצללים הנעים על הקיר. לאחד הצללים, שהיה ארוך, הציע אחד מבוטניו. װרעב”י בפרוזדור למטה השקיף הזקן מבעד לזכוכית הדקה. הלילה, לילדנובמבר, היה קר ושומם. בפותחו את הדלת שירבב ראשו החוצה בזהירות. אף כי לא ראה דבר, מיהר לסגור את הדלת. "גינזבוּרג, זה שבא לראות אותי אתמול", לחש על אוזנו של יצחק. | יצחק מצץ אוויר. "אתה יודע, למי אני מתכוון ?". יצחק סרק את סנטרו באצבעותיו. "הוא האיש, עם הזקן השחור. אל תדבר אליו ואל תלך עימו, אם יבקש ממך". יצחק גנח. "לאנשים צעירים הוא לא כל-כך נטפל", אמר מנדל בהירהור שני, י

שירו העברי הראשון שש ה . - אלכסנדר פו

פנחס גינוסר

שהגיע אלכסנדר פן ארצה מברית-המועצות היה עלם בן כ"א, משורר ששיריו הופיעו בדפוס ונקראו בנשפי-שירה במוסקבה, שפת שירו היתה רוסית ובין עמיתיו להופעה בנשפי השירה נמנו גם "אריות" כסרגיי ייסנין וכוולאדימיר מאיאקובסקי. אפשר שהוא לא היה מודע לכך שהצליח לצאת את רוסיה הסובייטית "בשעה ה-11", אך אין ספק שחש במעומעם את המחנק הגובר והולך בתחומים שהיו יקרים לליבו, המצפון הוא קול חרישי הלוחש שמישהו רואה... \ יוליאן טובים.

"לעצמי", התחנן הזקן, "איני מבקש דבר. אבל מה יהא על הנער שלי ?" גינזבורג משך קלות בכתפיו. "מה שיהיה יהיה. זה לא בתחום אחריותי. יש לי די דברים לחשוב עליהם בלי לדאוג למישהו שחסר לו בורג בראשו". ימהי איפוא אחריותך ?" "ליצור את התנאים. לסבב שיקרה מה שקורה. אני לא בעסק האנתרופומורפי". , יייהיה עסקך אשר יהיה, היכן רחמיך ?" : ייזאת לא הפרקמטיה שלי. החוק הוא החוק." יאיזה חוק ?". 'יהחוק העולמי הקוסמי, לכל הרוחות, זה שאני חייב לציית לו בעצמי". : "איזה מין חוק הוא זה ?", קרא מנדל. "למען השם, איגך מבין מה עבר עלי בחיי עם הנער המסכן הזה? הבט בו. שלושים ותשע שנים, מיום שנולד, אני מחכה שיתבגר, ואינו מתבגר. מבין אתה מה זה ללב של אב? למה אינך מניח לו לנסוע אל דודו ?" קולו גבר, ועכשיו היה צועק. יצחק יילל בקול גדול. יימוטב שתירגע, שמא תפגע ברגשותיו של מישהו", אמר . גינזבורג בקריצה כלפי יצחק. 'יכל חיי", צעק מנדל, וגופו מרטיט, "מה היה לי? הייתי עבי. סבלתי ממחלות. כשעבדתי, עבדתי קשה מדי, כשלא עבדתי, היה רע יותר. אשתי מתה צעירה לימים. אך אני לא ביקשתי דבר מאיש. עכשיו אני מבקש מעשה-חסד קטן. הואל"נא בטובך, מר גינזבורג". אוסף-הכרטיסים חיטט בשיניו בגפרור. "אינך היחיד, ידידי, יש אנשים שחלקם גרוע מזה. ככה זֶה בארץ הזאת". ייכלב שכמותך". מנדל השתער על גרונו של גינזבורג והתחיל חונקו. "ממזר שכמותך, אינך מבין, מהו להיות אנושי ל'" הם נאבקו אף אל אף, וגינזבורג, שעיניו המשתוממות הלכו ונתבלטו, התחיל צוחק. "אפס שכמותך, אני ארסק אותך לחתיכות". 0 עיניו נדלקו בחימה, ומנדל חש קור נורא מנשוא, כפגיון של קרח שפולש לתוך גופו, וכל אבריו מצטמקים. י הנה אני מת בלי לעזור ליצחק. המון נתקהל סביבם. יצחק ייבב בפחד. י דבק בגינזבורג, ביסוריו האחרונים, ראה מנדל את עומק אימתו משתקף בעיניו של אוסף-הכרטיסים. אך הוא גם ראה שגינזבורג, הבוהה בבבוּאת עצמו בעיניו, רואה איך משתקף בהן שיעוּר זעמו האיום שלו. לעיניו של מנדל נתהבהב אור כאור-כוכבים, אור מסנוור שהוליד חשכה. גינזבורג היה כנדהם. "מי אני?" : אחיזתו בזקן המפרפר רפתה קמעה-קמעה, ומנדל, ליבו פועם אך כהוא-זה, צנח לארץ. "לך", הפטיר גינזבורג, "הבא אותו לרכבת". "תן לעבור", פקד על שומר. . ההמון נתפלג, לפנות דרך. יצחק סייע לאביו לקום, ובצעדים כושלים ירדו שניהם במדרגות אל הרציף, שם המתינה הרכבת, מוארת ונכונה לצאת לדרכה. ' מנדל מצא ליצחק מושב בקרון וחיבקו בחופזה. עזור לדוד ליאו, יצחק'יל, וכן זכור את אביך ואת אמך." "היה נחמד אליו", אמר לקונדוקטור, "הראה לו, היכן כל דבר". - הוא המתין עד שזזה הרכבת לאיטה. יצחק ישב בקצה מושבו, פניו מאומצות ומביטות בכיון מסעו. משנסעה הרכבת, עלה מנדל במדרגות, לראות | מה היה על גינזבורג / 0 ; שלושים-וחמישה אלף ? למי יש כל"כך הרבה כסף? בעלי הוא רב עני. הרופאים נוטלים כל פרוטה". "ידידי היקר", אמר הרב, "אילו היה לי, הייתי נותן לך". ייש לי כבר שבעים", אמר מנדל בלב כבד. "כל מה שאני חסר הוא עוד שלושים-וחמישה". "אלוהים יתן לך", אמר הרב. וה "בקבר", אמר מנדל. "הם נחוצים לי הלילה. בוא, יצחק". ייחכה", קרא הרב. . הוא מיהר ונכנס לתוך הבית, וחזר ויצא, בידו קפטן עם ביטנת-פרווה שהושיט למנדל. "יאַשה", צווחה אשתו, "לא את מעילך החדש !" "יש לי המעיל הישן. מי זקוק לשני מעילים לגוף אחד ?'"" "יאשה, אני צועקת". : "ימי יכול לבוא בין עניים, הגידי לי, במעיל חדש ?" "יאשה", צעקה, "מה יעשה האיש הזה במעילך! הכסף נחוץ לו הלילה. המשכונאים ישנים". "אם-כן, שיעיר אותם". "לא". היא חטפה את המעיל מידי מנדל. הוא החזיק בשרווּל, מתגושש עמה. אותה אני מכיר, חֶשב. "שיילוק", מלמל. עיניה התנוצצו. ' הרב נאנק והתנודד מתוך סחרחורת. אשתו פלטה צעקה, כשחילץ מנדל את המעיל מידיה. ' "רוץ", קרא הרב. "רוץ, יצחק". בריצה יצאו מן הבית וירדו במדרגות-העץ. "עמוד, גנב", קראה אשת-הרב. הרב לחץ את שתי כפות-ידיו אל צדעיו וצנח לרצפה. "הצילו !" בכתה אשתו. התקף-לב ! הצילו !" אולם מנדל ויצחק כבר היו רצים ברחובות, נושאים בידיהם את הקפטן החדש של הרב, ולו ביטנת-פרווה. אחריהם, בדממה, רץ גינזבורג. ֶ השעה היתה מאוחרת מאוד כאשר קנה מנדל את כרטיס7 הרכבת, בקופה היחידה שעדיין היתה פתוחה. לא היתה שהוּת להתעכב ולאכול כריך, לפיכך אכל יצחק את בוטניו, ושניהם מיהרו אל הרכבת, רצים על"פני התחנה העזובה, רחבת-המידות. , , , "אז בבוקר", התנשף מנדל תוך כדי ריצה, "יבוא אדם שהוא מוכר כריכים וקפה. אכול, אבל קבל עודף. כאשר לקליפורניה הרכבת תגיע, יחכה לך בתחנה הדוד ליאו. אם אתה לא תכיר אותו, הוא יכיר אותך. אמור לו שאני שולח את מיטב דרישות-השלום". < אדך משהגיעו אל השער היוצא אל הרציף, נמצא השער סגור, והאור כבוי. מנדל, נאנק, חבט בשער באגרופו. "מאוחר מדי", אמר אוסף-הכרטיסים, והוא אדם מסורבל ומזוקן, נחיריו שעירים, וריח מפוקפק נודף ממנו. הוא הצביע על שעון-התחנה. "כבר אחרי שתיים-עשרה". "אך אני רואה, שעדיין עומדת שם הרכבת", אמר מנדל, מדדה בצערו. "זה עתה יצאה -- בעוד דקה אחת". "דקה זה מספיק. רק פתח את השער". "מאוחר מדי, אמרתי לך". . מנדל היכה על חזהו הגרוּם בשתי ידיו. "בכל לבי אני מבקש ממך את החסד הקטן הזה".

"חסדים קיבלת מספיק. בשבילך הרכבת נסעה. כבר היה עליך להיות מת בחצות-לילה. אמרתי לך כך אתמול. זה המיטב שאני יכול לעשות". "גינזבוורג !" מנדל נרתע מפניו. - "ומי זולתי ?" הקול היה מתכתי, העיניים הבריקו, הבעתהפנים היתה מבודחת. < נדל פלט צעקה נוקבת ומיוסרת, כשנעלם הזר המזוקן כין השיחים. שוטר הגיע במרוצה, ואףדעל-פי שחבט בשיחים במקלו, לא העלה דבר. מנדל ויצחק נחפזו לצאת ך הגינה הקטנה. כשהביט מנדל לאחוריו, ראה את העץ /מת והנה זרועו הדקה שלוחה כלפי מעלה וזרועו העבה זלויה מדולדלת. מנדל גנח. קם עלו על חשמלית וירדו ליד ביתו של ידיד מימים-עברו, אך זה מת לפני שנים. באותו גוש-בניינים נכנסו למסעדה הזמינו שתי ביצים מטוגנות בשביל יצחק. כל השולחנות קין תפוסים עד אפס מקום פרט לאחד, שסועד יחיד הסב אליו, אדם מסורבל, אוכל מרק עם כוסמת. אחרי הצצה אחת באיש יצאו בחיפזון, אף שיצחק בכה. למנדל היתה עוד כתובת אחת רשומה על' פתק, אולם הבית היה מרוחק מדי, בשכונת קווינס, על"כן עמדו באחד

הפתחים, מרעידים מצינה. מה אוכל לעשות, חשב בקדחתנות, בשעה קצרה אחת ? עלו על דעתו הרהיטים שבדירה. הכל גרוטאות, אך אולי זה יכניס דולרים אחדים. "בוא, יצחק". שוב הלכו אל המשכונאי, לדבר עמו. אבל בית-העסק שלו היה חשוך וסגור היטב בשער-ברזל. טבעות ושעוני-זהב התנוצצו

מבער לסורג . הם עמדו מכווצים מאחורי עמוד-טלפון, שניהם קופאים מקור. יצחק ייבב. 'יראה את הירח הגדול, יצחק. כל השמים לבנים". הוא הורה בידו, אך יצחק מיאן להביט. י מנדל חלם רגע על השמים, שהם מוארים באור גדול, יריעות ארוכות של אור משתרעות לכל הכיוונים. תחת כיפת" השמים, בקליפורניה, יושב הדוד ליאו, שותה תה בלימון. מנדל חש חמימות, אך הקיץ וצינה אחזה בו. מעבר לרחוב עמד בית"כנסת ישן-נושן, בנוי לבנים. הוא הלם בדלת הענקית, אך איש לא הופיע. הוא המתין עד שחזרה אליו נשימתו וחזר ודפק בייאוש. לבסוף נשמע קול פסיעות בתוך הבית. דלת בית-הכנסת נפתחה בחריקה על צירידהנחושת הכבדים. גבאי לבוש כהים, מחזיק נר נוטף בידו, לטש בהם את

עיניו. "מי דופק בשעת-לילה זו וברעש כזה בדלת בית-הכנסת ?" מנדל השיח לפני הגבאי את צרותיו. "בבקשה ממך, הייתי

לוצת לדבר עם הרבי?. . י "הרב אדם זקן. עכשיו הוא ישן. אשתו לא תניח לך לראותו.

לך הביתה ושוב מחר". "מחר כבר שבקתי חיים לכל חי. אני אדם גוסס". אף שהגבאי נראה כמפקפק, הורה על בית-עץ ישן שעמד בסמוך. "הנה, שם הוא גר". הוא נבלע בתוך בית-הכנסת, נרו הדולק/מטיל צללים על סביבותיו. ' מנדל, עם יצחק האוחז בשרווּלו, עלה במדרגות-העץ וצלצל בפעמון. לאחר כמה דקות יצאה אל המירפסת שלפני הבית אשה רחבת-פנים, בעלת-גוף ובעלת-שיבה, עוטה חלוק קרוע מעל לכתונת-הלילה שלה. היא אמרה בהדגשה, שהרב ישן ואיהאפשר להעירו. : אך בעודה עומדת על דעתה, הגיע הרב בצעדים כושלים אל הדלת. הוא הקשיב רגע ואמר: "הרוצה לראות את פני, אנא ייכנס". נכנסו לחדר מגובב כלים. הרב היה אדם זקן וכחוש, כתפיו שחות, וזקנו -- קווּצת שיער לבן. לבוש היה גלימת-לילה של פלאנל, ולראשו כיפה שחורה ; רגליו היו יחפות. "אבוי לי", התאוננה אשתו, "נעל נעליים, או שמחר תבוא, בלי"ספק, דלקת-הריאות". היא היתה עבת-כרס, צעירה מבעלה. אחרי שנתנה עיניה ביצחק הסבה את פניה. מנדל הסביר, אגב-התנצלות, את תכלית ביקורו. "כל מה שעוד נחוץ לי הוא שלושים וחמישה דולרים". ישלושים-וחמישה ?" אמרה אשתו של הרב, "למה לא

חלוצים שהמפגש עם הארץ המם אותם, בגלל הניגוד בין הרושם הראשון לבין צפיותיהם, אך משחלפה התדהמה הראשונה חוזרת הכמיהה לציון ותופשת מחדש את מקומה בליבם -- כשהוא הרבה פחות תמימה, אך הרבה יותר מחושלת 0) בפעם הראשונה בא אחרי ה"איני יכול" סימן קריאה, בפעם השנייה הוא בא בלתי צמוד לשום סימן פיסוק ובפעם השלישית באות אחריו שלוש נקודות, אך הדירוג נבנה בדרך מורכבת יותר מאשר בשימוש בסימני פיסוק. בפעם הראשונה מוצג ה"איני יכול" כפרידה מוחלטת, ביחוד כאשר הוא בא אחרי צירוף המילים "אני זורק לך בגלוי", המעלה על דעתו של הקורא את הביטוי העממי "זורק לה את הגט". < בבית השני מנצל אלכסנדר פן את המתח שבין סיום השורה השירית לבין סיומו של המשפט (והבית השני מהווה כולו משפט אחד). סיום השורה הראשונה בבית השני יוצר רושם שהמשורר בא לפרט את הדברים שאותם הוא דוחה דחייה מוחלטת. בשורה ראשונה היא 'אינו יכול' "את נאקו של אוח", בשורה שאחריה הוא מצרף ל"נאקו של אוח" את "החמסין" אשר אפו חרה" והדחייה באה לשיאה במיטאך פורה "חיים על חוד החוח", אך משהגיעה הדחייה לשיאה מתברר כי אין זו דחייה מוחלטת אלא הסתייגות. מתכוון הוא לומר -- לא שאיננו יכול לשאת את כל אלה, אלא שאין הוא יכול להזדהות איתם, לאהבם: אין הוא יכול לקרוא להם "מולדת -- מכורה". בואה של ההסתייגות לאחר שיא הרושם של הדחייה יוצר את האפקט של היפוך הכיוון, והאפקט מתחזק כאשר הבית השלישי נפתח במילים "טירוף עתיק נותן בי אש-קולו", כי משנחלשה הדחייה חוזרת ופועלת בו הכמיהה העתיקה, אך הוא מתנצל "אבל איני יכול. .." אין הוא יכול להתמכר לכמיהה זו והמילים האחרונות "עדיין -- לא!" ממלאות תפקיד כפול. הן מבהירות שההסתייגות היא זמנית, היא תחלוף, אך הסיום בתיבה "לא!" אומר לנו שהתהליך המיוסר עדיין לא נסתיים. - שירו הראשון של פן הוא גם הד לתחושה של דור של אל קוצים... מדוע לא תביט השמש אלי?" הכמיהה לשמשה של ארץ-ישראל ולשמש בכלל היא מוטיב נפוץ לא רק אצל ביאליק ושניאור, ופן, בשירו העברי הראשון פוגש בשמש הנכספת הזו והנה היא "גיהינום צלוי", דהיינו -- מקור לייסורי תופת. הוא מבקש את שדות הבר (בלשונו "אדמת פתי") והנה הם "צבר וחול", כלומר נטולי פוריות. הרי זו כמעט התרסה אירונית ישירה ל"לא תזרע אל קוצים" שב"איגרֶת קטנה". ביאליק יודע כי לאחיו בציון "די אוויר לנשימה" (ועוד יהודה הלוי אמר "אוויר ארצה -- מחיי נשמות"). בא פן ומכריז שאוויר זה הוא "שרב אשר אפו חרה". המרחב והדריר שבשירו של ביאליק הופכים כאן לניגודם -- ל"חיים על חוד החוח". מסתבר כי בשיר מוצגת מציאות נוקשה לעומת חזון ורוד, או, אם תרצו, לעומת האשלייה. איתמר אבן-זוהר הפנה את תשומת ליבי לכך שהאנטי-תיזה בשיר זה לשירו של ביאליק יכולה לנבוע גם מן הנטייה של הפוטוריזם הרוסי (ופן היה תלמיד אסכולה זו) לקרוא תגר על הקלאסיקה הלאומית.

מאבק פנימי

עיון מדוקדק יותר בשיר יגלה בו מאבק בין שתי עמדות נפשיות, שכל אחת מהן מגובשת בצירוף מילים. מצד אחד המציאות הטופחת על פניו, כשהיא מנוסחת ב"חיים על חוד החוח", שבולט בהן הצליל ". מצד שני מנסח הוא את הכמיהה ההיסטורית לארץ-ישראל המוסיפה ללהוט בו במיד לים "טירוף עתיק נותן בי אש-קולו". בצירוף זה בולט צלילו של היש" מהלכו של המאבק הפנימי מתבטא בחזרה משולשת על זוג המילים "איני יכוליי. החזרה המשולשת אינה דחייה: משולך שת של ארץ-ישראל, אלא שלושה שלבים בהחלשותיה של דחייה זו. הסימן החיצוני לדירוג הוא בסימני הפיסוק.

אשה שכותבת מבצעת שני פשעים בעת ובעונה אחת

מרבה את מספר הספרים יוליאן טובים

ומפחיתה את מספר הנשים.

קית בגדה בהם. אמנם, גם בימים הקשים שעברו עליהם, ימי רדיפות וחנק כלכלי, לא פסו גילויים של אחווה, של נדיבות"לב וריעות כנה מצד מוסלמים כלפי בני-ארצם היהודים, אך רבים מהצעירים היהודיים, ודווקא אלה שנטו לרעיונות של ליבראליזם וסוציאליזם, חשו שידידיהם הערך בם אינם מוכנים לסכן דבר כדי לגונן עליהם. לעתים קרוך בות היו הידידים המוסלמים הללו חצויים בין אהדה טבעית לעניין הערבי-דפלסטיני לבין נאמנות והבנה לידידיהם היהודים. ,

מעניינת במיוחד היא צורתו הספרותית של "יציאת עיראק!. הוא כתוב פרקים-פרקים, כשכל פרק מעלה את סיפורה של דמות או של מספר דמויות הקשורות במאורע מסויים. חרף הפיצול הזה, נשמרת אחדותו של הספר, הן בזכות האווירה הכללית המשותפת, המרחפת על פני כל הסצנות האלה, והן בשל העובדה, שאחדות מן הדמויות מתפקדות גם כדמויות7 מקשרות, נעלמות וצצות שוב בפרקים מאוחרים. רוב הפרך קים בנויים בזה האופן: המספר מוסר לנו מה היא הדמות שתופיע באותו פרק, רקעה, יחסיה עם המספר עצמו וכו'. אחר-כך "מופעלת" הדמות, בדרך כלל ע"י סידרה של דיאלוגים בינה לבין דמויות אחרות, או בינה לבין המספר. המחבר אף מספק לקורא נתונים חיוניים על הרקע ההיסך טורי, הפוליטי, הכלכלי והחברתי, אולם בסופו של דבר מעייניו . נתונים לא לשלמות התמונה ההיסטורית אלא לשיחזור עולמן הפנימי של דמויותיו, ולמעקב אחר התמורה הגדולה שהתחוללה בתחושתם של גיבוריו בתגובה על אשר התרחש סביבם. , מאחר שאינני היסטוריון, אין אני נוטל על עצמי לחוות דיעה באשר למידת שלמותה וחדוּתה של התמונה ההיסטןרית שהמחבר מעניק לנו בספרו. אולם אין לי ספק שהוא היטיב לתאר את רוב הדמויות שבספר, ובפרט את דיוקנאותיהם של המשכילים היהודים הצעירים, המתלבטים, המחפשים דרך אל עתיד טוב יותר. ואגב אורחא אעיר, שבספר קלוש משום מה רישומם של הקומוניסטים היהודים הצעירים, שממש בימים ההם נכנסו לפעילות הן בתוך הד קהילה היהודית והן מחוצה לה, ואשר רבים מהם הקריבו

איננה נכונה וגורמת אי-נוחות לצופה.

משוררים כדע. הלל, למשל, תוהים לא אחת כשהם נשאלים אם לקרוא את שיריהם כשירי ילדים. הלא יש ו"אובייקט'י בן שלוש הופך אותך ל"רס"ר" ואחר -- מבוגר -- "פורט על רכי מיתריך". הנכון הוא -- לפנות בשיר אל אובייקט קונקרטי, ה"מכתיבי* לך את ההסתגלויות.

החוקים האורגניים של

הטסכניקה הכללית

מטר* -- כל תופעה בטבע, כל פעולה פיזית או רוחנית, היא שורה של יחידות אקטיביות ופחות אקטיביות: יום -- לילה, פריחה -- כמישה, פעימות הלב, הנשימה והדיבור בכלל. , שני משפטים בעלי אותה אקטיביות הם נגד הטבע של הדיבור בחיים ונגד יכולת הקליטה של הצופה בתיאטרון: דיבורו של מר סלואן בתיאטרון באר-שבע לדוגמא, או צ'יפ ופרדי בסטודיו של נתיב -- קשה לקליטה. המטר חל על המחזה כולו, על כל מערכה, על כל משפט. על הבמאי והשחקן לקבוע מראש, לפי הגיון תיאטרלי (התחלה ב" +, סוף ב" + ועוד).את המטר של המחזה. היוונים שמרו על חוק המטר והקפידו במחזותיהם על מספר מערכות אי"זוגי: אנטיגונה -- חמש מערכות, מדיאה -- חמש מערכות ( + -- + -- +) \ ־ '

החוקים האורגניים של

בניין ההצגה

אידיאה -- האידיאה היא המטרה העליונה, אליה חותך7 רים המחזאי והשחקנים בהעלותם את המחזה. אידיאה -- היא הרצון הדוחף את המחבר ומכתיב לו את תיאור הדמויות והמצבים, מהגרעין -- שהוא רושם או מחשבה -- ההולך ומתפתח עד לסופו הטוב או הרע של המחזה, בהתאם לכוונתו של המחבר. ההתנגשות בין הדמויות הפרואידאיות לבין הדמויות הקונך טראידיאיות יוצרת את הקונפליקט -- את טבע התיאטרון -- המבליט והמבהיר את מטרתו של המחבר. ‏ . כוונה זו. צריכה להיות ברורה לגמרי לבמאי ולשחקנים -- היא קובעת את עמדת השחקן לגבי תפקידו כסניגור או כקטיגור של הדמות. , באמצעים תיאטרליים: בימוי, משחק ואור -- ניתן להבליט מומנטים מסויימים ולטשטש אחרים, בהתאם למטרה העלך לונה. , יש ומחזה רצוי להצגה מבחינת הנושא,. מבחינה תיאטרלית, מבחחינה פרקטית ואינו מתאים מבחינה אידאית -- הבמאי והשחקנים, בעזרת האמצעים שהזכרתי, יכולים להציגו כמטרתם. מירהל'ה אפרת, הוצגה (בתיאטרון האידי ואצלנו לפני שנים) כדמות אריסטוקרטית, המקדישה את חייה לילדיה הגומלים לה רעה תחת טובה. בהשפעת כלתה הקנטרנית משתלטים הבנים על עסקי אימם, המתדרדרים ומתדלדלים . בניהולם. מירהל'ה אפרת עוזבת, לבסוף, את ביתה, זקנה וחסרת כל. . י

* המונח מטר נקבע ע"י סטאניסלבסקי בשעת העבודה.

ה לתםאר

של ניר שוחט.

ברדמשה נוטל על עצמו משימה נועזת ותובענית: לתאר את השנים האחרונות של יהדות עיראק (ובעיקר זו של בגדאד), שנים שבהן חזו בני גלות זו מבשרם בהתמוגגותה ההדרגתית של חוויית דודהקיום בינם לבין שכניהם העיראך קים. לפי המתואר בספר, הרי בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובעיקר עם הקמת מדינת ישראל, נוצרו תנאים חדשים שהביאו, בסופו של תהליך, לעקירתם ההמונית של היהודים מארץ שחיו בה אלפי שנים, ולעלייתם לישראל במבצע "עזרא ונחמיה". למען האמת, הזעזוע הגדול, שיצר קרע עמוק בין יהודי עיראק למוסלמיה, אירע כמה שנים קודם לכן: בשנת 1941 נערך פוגרום ביהודי בגדאד, פוגרום ששאב השראה, לפחות באופן חלקי, מחוגים פרו-נאציים מקומיים. אמנם יהדות בגדאד התאוששה וידעה תקופת שגשוג ללא תקדים בין השנים 1941--1948, אך רישומה של הטראומה, הנקראת "פ'רהוּד", לא נמחה. ערב פרוץ הקרבות בא"י חזרו הפעילים הפרודנאציים לזירה הפוליטית, ועיתוניהם ניהלו הסתה פרועה נגד יהודי ארצם. הוקמו בתי-דין צבאיים שדנו מאות יהודים (ולא יהודים!), צעירים ומבוגרים, בהאשמות (בדויות לרוב) של ציונות או/ו קומוניזם. עם תלייתו של הסוחר היהודי שפיק עדס בעיר הנמל בצרה חשו יהודי עיראק שהקרקע נשמטה כליל מתחת לרגליהם, וכי שוב לא יחזרו ימים כמקודם. וכאשר ניתנה להם האפשרות לעלות לישראל במחיר ויתור על ברונןינותם ועל רכושם, עשו זאת בהמוניהם, גםאם לא בלב קל. הספר יציאת עיראק בא, כאמור, לתאר את אשר התרחש בשנים ההן, וכותרת-"המשנה שלו -- "זכרונות משנות 5 -- תעיד על כך. אליבא דאמת, לא מדובר בזכרונות פוליטיים במובנו המקובל של מונח זה, ובוודאי לא בספר היסטורי עסקינן. לפנינו תמונה פאנוראמית, העשויה פסיפס של סיפורים אישיים על עשרות גברים ונשים, בעיקר צעירים, שמצאו עצמם לפתע פתאום מרחפים בין שמיים וארץ. דומה שאחד הרגשות שהעיקו במיוחד על אנשים אלה, ובפרט על הצעירים, הוא שהחברה העיראה

השוני בין ויזייה לוויזייה בחיים מאלץ את הסובייקט ל"יניקה" -- ל"סחיפה" מחדש בין מילה למילה. *הסחיפה" גורמת לקבוע המילה -- הפיקסציה. נוצר זיגדזג טונלי בין המילים -- פאוזה לוגית. הפאוזה מקלה על האובייקט לראות את שורת הוויזיות -- את המשפט. הטכסט שעל השחקן לדבר על הבמה הוא מסה מתה; הוא סיכום--תוצאה מחשבה, רגש ורצון של הסופר, המשורר, המחזאי. , על השחקן להפוך את התהליך -- להחיות את הטכסט בעזרת המניעים הרוחניים שלו. בתהליך החיאת הדיבור, יוצרים את הפאוזות בין הוויזיות באופן מכני, הפאוזות מחייבות את השחקן לחשוב, להרגיש, לרצות, כדי לראות -- לפני בטאו את המילה. עַל השחקן להעביר את המסה המתה של המחבר דרך מניעיו הרוחניים שלו ולא להגיש אותה רק "מן השפה ולחוץ". הפאוזה אינה הפסקה של זמן; היא חיץ טונלי בין מילה למילה. היא נעשית יעילה כשהיא הופכת ל"טבע שני" לשחקן; כשהיא הופכת, עלדידי תירגול, ממיכנית לאורגגלת. בלי שליטה בטכניקה של החיאת הדיבור תלוי השחקן במקרה -- בתפקיד; ככל שהתפקיד אידנטי יותר -- השחקן תלוי פחות בשיטה ולהיפך. 2 לדוגמא אותו שחקן בשירי ברסנס -- זכה לשבחים ; 'בתפקיד פרגינט -- פחות, אותה שחקנית ב"כטוב בעיניכם" בתור גבר -- זכתה לשבחים; בתור אשה -- פחות (בתפקיד רוזלינד). תהליך החייאת הדיבור פוֶתח ברוסיה עלדידי ס. וולקונסקי, אומץ ע"י סטניסלבסקי כאח לטכניקה הכללית של השחקן.

בלת:

החוקים האורגניים של השחקן

השיתוף הוא אחד היסודות בטכניקה הפנימית של השחקן. הגדרת השיתוף היא: קליטה רוחנית של אובייקט ותגובה עליה. האמצעים שבעזרתם יוצרים את השיתוף הם ההסתגך לויות -- ההתחכמויות. . ה השיתוף על כל צורותיו הקיים בחיים (בינו לבינה, בינו לבין אחר, בינה לבין אחרת ועוד), קיים גם על הבמה. כלומר: ההסתגלויות מבוטאות ע"י קול, ז'סטה, מימיקה. . המונולוג -- השיתוף המסובך ביותר: ביני לביני ("להיות או לא להיות"), או ביני לבין אובייקט שאינו עלדידי, או ביני ובין אובייקט שמת (שירים ליריים, ליריים דרמתיים) -- חי וקיים במציאות, בלי קול. המונולוג הוא השיתוף הקשה ביותר לביצוע על הבמה. על השחקן למצוא טון דיבור סגור כל כך, עַמוק כל כך, שיהיה ביטוי למחשבה -- מחד, ועליו להישמע בשורה הרחוקה ביותר -- מאידך. שחקנים שאינם מודעים לעובדה זו -- עושים את מלאכתם קלה והופכים את הצופים לאובייקט. ע"י כך הם מחטיאים את כוונת השיר -- מתנכרים למהותו. צופה הנבחר באקראי ע"י השחקן כאובייקט -- נבוך מאד. לדוגמא בשירה של לאה גולדברג "אפילו בחלום לא ראיתיך מאז נפרדנו", המושמע לעיתים קרובות, : ישנם שירים שמטיבעם מכוונים למסה : שירי עם, בלדות, שירים אפיים ; הקהל הוא אז אובייקט מתאים -- אורגני. ועוד על שיתוף -- אחד האמצעים השומרים על הצגה, על תפקיד, מניוון; הוא שיתוף ממש -- בכל פעם מחדש. כוחן של הסתגלויות -- אמינותן, הוא בטריותן, בהיווצרותן על הבמה ברגע קונקרטי: קביעה מראש של התחכמויות --

נהרות בבל ומעברות ישטשראל

ששון סומך שני ספרים על יהדות ‏ עראק

מאמר קודם ("יעתון 1977", חוברת אפרילדמאי) | ניסיתי להציג את יצירתם של שני סופרים ישך ראלים הכותבים ערבית, סופרים שעלו מעיראק בראשית שנות החמישים, ויצירתם הסיפורית משקפת הן את ההווי ישראלי, הן את זה העיראקי, והן את העימות הישראלי-ערבי. | הפעם אתעכב אצל שני ספרים שהופיעו זה עתה בעברית, אף הם מאת ישראלים שמוצאם בארץ-הנהריים. אמנם, המפריד בין שני הספרים שאעסוק בהם אינו מעט, אך מאחדת אותם העובדה, שהנפשות הפועלות בשניהם הינן בנות גלות אחת, בשני גלגוליה, ומבחינת הרצף ההיסטורי כאילו משלימים הם זה את זה. -

קרקע נשמטת

ספרו של יצחק בר-משה, יציאת עיראק, שהופיע בימים אלה (הוצאת ועד עדת הספרדים, ירושלים 1977 ; 360 עמ') נכתב במקורו ערבית ואף הופיע בלשון זו בירושלים לפני כשנתיים. הנוסח העברי, שפורסם עתה, הוא מעשה ידיו

הדרכה מעשית לל מבלף -

ישראלה בשן

נשי התיאטרון בארץ -- שחקנים, במאים, מבקרים, מרצים לתיאטרון חסרים טכניקה חשובה שרכישתה היתה מעלה את רמת הביצוע והשיפוט : של אמנות. זו. השחקנים המקצועיים וכן התלמידים בבתי-הספר ובחוגים לתיאטרון, מפתחים באינטנסיביות את הטכניקה החיצונית -- קול, דיקציה, תנועה, מימיקה, שבעזרתם מבטא השחקן את הדמות ; הטכניקה הפנימית, שבעזרתה בונה השחקן את הדמות -- חסרה לגמרי. לכאורה הטכניקה הפנימית מיותרת; הלא מטרתו של השחקן על הבמה היא '"ילהיות טבעי'" -- כמו בחיים -- ומה לימוד צריך כאן?! לאמיתו של דבר, השוני בין החיים לבמה הוא רב כשוני שבין הטבע לאמנות. הטכניקה הפנימית מקנה לשחקן שורה של חוקים שבמציאות אנחנו פועלים לפיהם בלי להיות מודעים להם. "האמת הסצנית" בנויה על "שקר" -- על תנאים מוצעים -- וכוח השכנוע של אמת זו תלוי במידת ביסוסה על החוקים האורגניים של החיים, הוא הדין לגבי הצופה הבא לתיאטרון כדי להאמין ליישקר"י, ליפול באשלייה, בתנאי שתיישם את הטבע האורגני של החיים,

לדוגמא: שרטוטה של קטה קולביץ "האם עַם ילדיה הרטך בים" הוא תוצאת התייחסותה של האמנית לנושא. אמן הבמה, היוצר בפומבי, בכפייה, חייב לארגן לפי חוקים אלה את התאמצותו הרוחנית, כי חוקי הפעילות של השחקן (הסובייקט) הם חוקי הקליטה-התפיסה של הצופה (האובך ייקט). ו במציאות, תפקיד הסובייקט והאובייקט מתחלפים לסירוגין.

החוקים האורגניים של הדיבור

הדיבור, על הבמה כבחיים, הוא אמצעי השיתוף החשוב ביותר -- הקונקרטי ביותר. הדיבור על הבמה הוא היפוכו של תהליך הדיבור בחיים, במציאות הוויזייה; הדמוְתיוּת של המילה -- התיאוריוּת שלה -- קודמת לביטוי המילה. הוויזייה של המילה "ביתי", לדוגמא, יונקת את חיוניותה משלושת המפעילים הרוחניים שלי: המחשבה, הרגש, הד רצון.: . הוויזייה מושפעת -- "נצבעת" -- עלדידם ברגש, בטמפרמנט, ביחס שלי לבת והמילה "ביתי מבוטאת באופן אורגני מאליה. ביטוי המילה בקול הוא סוף תהליך (בחיים) ולא תחילתו (בתיאטרון).

לאמר למישהו '"אידיוט'י, זה לא עלבון אלא דיאגנוזה.

יוליאן טובים.

אשר פנה רוצצו את נפשו ודיכאו בו את דחפיו היוצרים. אכן, הצליח שלמה -- חרף נתיב המכשולים שנפרש לפניו -- לסיים את לימודיו ואף ללמוד מספר שנים באוניברסיה טה, וכל זאת בזכות עקשנותו וכשרונותיו. אולם בשלב כלשהו הוא מחליט לקום ולהגר לארה"ב. שם הוא משמש כמורה לעברית לילדידיהודים מפונקים, ושם הוא חי חיי בידוד"עקרותדשיעמום. בסופו של הסיפור הוא מחליט לא" חר היסוסים אינסופיים, לשוב ארצה ולשקע עצמו בחיי

יצירה ומאבק. ; הסיפור מתנהל בו זמנית בשני מישורים. מישור ההווה: שלמה בן ה-30 בגולה האמריקאית הדווייה ; ומישור העבר: הילד שלמה בתופת המעברות והאפלייה. פרקי העבר ופרקי ההווה מופיעים בספר לסירוגין, ומבין השניים חביבים עלי פרקי הילדות דווקא. אך דומני שעל הספר כולו מעיבה תחושת החמלה-העצמית, והלשון גדושת הביטויים הריגושיים, המביעים תיסכול וכאב. לעיתים ממירים ביטויים אלה את החווייה עצמה ודוחקים אותה לשוליים, ואם להשתמש בביטוי הלקוח מתורת הרומאן, הרי קורה שיסוד ההיגד הריגושי בא על מקומו של יסוד ההראיה. אסתפק כאן בציטוט דוגמא קצרה האופיינית ללשונו של הספר: "פצע וחבורה ומכה טריה, מורסה וקרום של פצע מגליד תחת בגד קל. פנים נבולים ונפולים, גופות כמושים בטרם עת מרוב דאגה, מרוב מצוקה, ממחסור, מהזנחה". אולם אם לשון*נוטפת-"מכאוב זו ניתן להבינה כהשתקפות של חווייה קשה מנשוא, הרי קשה להבין חלק לא-מבוטל מהפרקים ה"אמריקאים" שבספר, המהווים כל אחד לעצמו מעין מאמר ביקורתי הנעדר, כמעט, כל אלמנט נראטיבי, והחסר קשר של ממש עם כלל היצירה (למשל, פרק ז, שהוא מעין "סקר" פיליטוני של חבורות היורדים הישראלים שאתה פוגש בארה"ב, פרק מאלף כשהוא לעצמו. אך כיצד זה מצא את דרכו לתוך הרומאן -- קשה לדעת). ספר עצוב, ספר מדכא, אך עם זאת עניין לנו עם זעקה - מרה, זעקת דור מנוכר וממורמר שחיפש ולא מצא, שיווע ולא נענה ; ולאורך דרכו נתקל בחומה של התכחשות ושל בוז 0 בגירסה הערבית המקורית של ברדמשה, לשחזר את לשונם הטבעית של הגיבורים מבין שיטי הלשון המעובדת. שונה המצב בתרגום העברי. כאן חלה התרחקות כפולה ומכופלת מלשונם האמיתית של הגיבורים, ולמעשה אנו עדים לתרך גום"של "תרגום". על-כן יש שדיאלוגים אלה, בצורתם העברית, נשמעים רדודים וחסרי-חיות, ולעיתים עשויים ליצור רושם של ארכנות שלא לצורך. אך קשיים אלה אין בהם כדי לפגום בערכו הכללי של הספר, שהוא, כאמור, עדות כנה, הכתובה בידי סופר המאחד בתוכו בקיאות, חריצות וחוש אסתטי גם"יחד. בזכותן של תכונות אלה ניתנה לנו אפשרות נדירה להציץ בהווייה מעניינת ומורכבת, הווייה שעד כה היתה כמעט מחוץ לתחומיה ולתודעתה של הספרות העברית בישראל.

בפילרםה

אירועים שבספרו של ברדמשה מסתיימים, איפוא, בשנת 1950 או 1951 ; ובה בעת מתחילה עלילת 'הסיפור "האסופים" מאת לב חקק, שאף הוא הופיע בימים אלה (הוצאת תמוז, ת"א, 1977; 0 עמי). יהדות עיראק שהסתלקה בחופזה בעזבה מאחוריה את רכושה ואת קברות אבותיה, הגיעה ארצה מלאה תקווה ורצון טוב. המציאות שציפתה לה -- מעברות לדור בהן, התנכרות לערכיה ולמורשתה, קשיי הסתגלות טבעיים וקשיים שנערמו ע"י הרשות -- היוותה בעבורה הפתעה בלתי נעימה, אם לנקוט בלשון המעטה. הדור שבוסס בראשית דרכו בבוץ המעברות היה בחלקו לדור אובד, מתוסכל, ורבים מבניו חשו שגם כאן בגדו בהם הבריות. מישקע זה לא נמחה גם כאשר חלפו השנים והשתנו התנאים החיצוניים. על דור זה מספר הרומאן הקצר של לב חקק. ואכן, גם ספר זה הריהו מעין ספר עדות, אם-כי בתורת מוצר ספרותי אין הוא לובש צורה של ספר"זכרונות אלא של רומאן דווקא. זהו סיפורו של שלמה מעתוק, בן למשפחה בגדאדית בת מעמד הביניים, שהגיע ארצה בהיותו בן עשר או פחות, ועבר את שבעה מדורי הגיהינום של שנות ה-50 המוקדמות. האפלייה, הזלזול והקרירות שנתקל בהם בכל את עצמם על מזבח אמונתם. במקרים המעטים שהמחבר מזכיר ‏ את הפעילים האלה, נעשה הדבר בעקיפין, מתוך ריחוק בולט. אך למען הדיוק עלי להוסיף, שגם פעילי המחתרת הציונית שבקהילה רישומם שולי וחסרדצבע בספך רו של בר-"משה, כי-"על-"כן הוא יצא לתאר את הדמויות שהכיר מקרוב, ובראש ובראשונה צעירים יהודים משכילים שלא היו פעילים יתר*על-המידה בחיים הפוליטיים. בתורת עדות אישית, איפוא, מהווה הספר תרומה חשובה, הכתובה בכישרון ספרותי מובהק. המו"ל ראוי לברכה על שנטל על עצמו לתרגם ולהדפיס ספר רב"מימדים זה. בכך מיתוסף עתה ספר חשוב למדף הספרים העברי, ואין לי כל ספק בכך, שהקורא, ולא רק בן העדה הבבלית, יפיק הנאה מרובה מקריאתו.

בטרם איפרד מעל הספר עלי להעיר כמה הערות באשר לגירסתו העברית של הספר. כאמור, תרגום הספר נעשה לאו דווקא בידי המחבר. אין אני בא לטעון על מהימנות התרגום, אולם יש בו, בנוסח הערבי המקורי, קטעים, ביטוד יים ועניינים שנועדו מלכתחילה למי שיש לו היכרות כלשהי עם החומר וההווי המתוארים בו. הגירסה העברית נעשתה בלא השמטות ובלא הוספת הסברים, וייתכן שבכך תיפגם לא רק ההבנה המלאה אלא אף ההנאה האסתטית עצמה. כך, למשל, יש איזכור תדיר של שמות"אישים, עיך תונים, מפלגות, אירועים היסטוריים, וכל אלה הריהם בעלי אופי "לוקאלי" למדי, ובדרך כלל אינם ידועים אף לקורא ערבית שלא חי בעיר בגדאד. אילו היה המחבר נוטל על עצמו את מלאכת התרגום, או אפילו את עריכתו היסודית של הנוסח העברי, היה מן הסתם משמיט פסקות וקטעים לא מעטים, וע"י כך היה מביא לידי מיקודדיתר של החווייה האנושית המקופלת ביצירתו. ומעניין לעניין באותו עניין: כבר עמדתי על כך שהדיאלוגים מהווים נדבך חשוב ביותר בספר, דיאלוגים אלה נכתבו במקור הערבי של הספר לאו דווקא בלשון המדוברת של בגדאד (הלהג היהודי והלהג המוסלמי) אלא "תורגמו" לערבית פורמאלית, השונה לא מעט מהלהגים המקומיים. כך נגרע משהו ממיידיותה של החווייה, אולם עדיין ניתן,

שלום רצבי

י

כְּרוּח שָלוּחֶה אַבוּדָה מִיִם אָמִי לילית מְלַאֶת תְנוּעוּת עַץ מְנעָר = אַהוּבְתִי ידִיהְ חורשות בִבְּשֶר ופְנִימָה פְנִימָה לו כְּמַסְרְקוּת בּרְזֶל מְלְבָּנות בְּגְבֶּם של קדושים הַרוּגִי מַלָכוּת מאריכי אֶחֶדד ; עד צאת הַנְשְמָה להתְחַרֶשוּתָה - לְהַבְדִיל מִתְּחָית הַבָּשֶר: מתִנוּעוּתִיהְ היצוקות של הנַפש : \ שֶהֶן הַדָם

או מִצַעקתי אַסְפקְלריָה שוּאָבֶת אורֶה מַרסִיסִי הַדֶם תנועותִיהָ הקפואות של הַנָפֶש

נַלְבָּטֶת שְתִיקְתְך מִתְנַפְצֶת במְחֶלְט.

||אָבְן שְהִיא אָבֶן מַעַצְבֶת רוח גְשֶם וְיָד. אַדְמָה ְהִיא אַדְמָה בַּפְרִיחָה א קְמִילָה, חשוּפָּה א לבושת אַסְפַלְט שָמִיִם קָהֶם שמיִם, רבים, לְכֶל אֶחֶל ‏ \ 0

בִּהְתְפוּצְצוּת אָכְלוּסִין או ילודי-אהַבָה

חוּמוּת הַשְכֶל הַיִשָר קורֶסות: מְהְפְּנְטִים סֶב אַם וְאֶשָה ִבִּיטִים אִיך איל הברזל הַישן מאָז מְנגְחַ אַט אַט

בָּבְטֶחֶה יִצוּקָה לְתְנוּעות אהַבֶה.

שתיקתך נלבפמת במוחהלם

עַל מֶנֶת שְהַדְבְרִים יִלְבשוּ אֶת צורת פִָּים הַגֶפֶש אף שאין אָני יידע מָה היא נָפֶש, מִי הִיא = ו[אף שאִין אני יודע מי הַם, מָה הם וְהֶעְקֶר מה בִּנִי לְבִינֶם, או בִּינֶם לְבִין עַצְמָם מָה? מה שְעושָה אותִי אני שְעוּשֶם הֶם, סְתֶם אָני מְחַשָב כמְחַשְבִי הקצין מאֶז שְנזְהֶרין בְּקַלָה כְּבַחְמוּרֶה אֶת גבה הָאָנֶך שמוּתָחַ הַגֶשָם בְְּמְָטְרו פעם רך וְנסְפְּג ופעם בעל חַמָה ושוטף פל אֶל הַיִם וָלא על פִּי הַתְקְמְרוּת הַשמִים חֶס לקְמִירוּת הָאַדְמָה , ולְעְמְקִי אוקיֶנוסים שְהַא קְנִי מדֶה אוּתְנְטִים של מִיִם של ים

או בָּאָמְצָעוּת מפוי וְסמוּן, כֶּחל - ים, - \ חום - אַדְמָה, ירק -- שְפְלָה וְכיוּצַא בְּהַנֶה

אֶלָא יושב כַבְטָרֶם לְדֶה

סוּפר אֶחֶד לאֶחָד, סופר וּמצְרְף | אֶת תנועותִיה הַמורֶשות ל הָאהְבֶה, ?לא סְיגִי מין וְדֶת ללא התְחַשבות בְּעמָק וְגְבה או רום וּקפְלָה שְבִין אָדֶם לְאָדֶם ובין אָדֶם לְחַיֶה, ובינו (במתֶלְט) לְרמש הְרוּמש על הָאַדְמָה וְצוּלת-יִם סְבִי מאָז װ;!מוּ;תוֹ םקבוּץה בַּפָנִים פָּנִים םו;?װ?ה עדין נע וְנֶד בִּין כְּתְלִי חַדְרִיו בַּתְפְלָה שרוּשמָה אַהַבֶה

אולי לא יתעורר הוויכוח בעד או נגד ברכט. הבאתי דוגמאות אחדות לטכניקה הפנימית של אמנות התיאטרון, הכוללת ארבע טכניקות : של הדיבור, של הך שחקן, של תפקיד מסויים, של בניין הצגה, וטכניקה נוספת -- כללית -- השייכת לכל אחת מהנ"ל. - . הטכניקה הפנימית היא כלי-עזר חשוב ביותר לעבודת השחקן. בלעדיה הוא יכול להצהיר "הנני", בעלותו על הבמה, רק לעיתים רחוקות. 0 : '

למשל, רוצה לעזור לידיד ואדגיש את כישוריו הטובים, תפיסתו המהירה וכו, למרות שאיננו כל כך דייקן; או שאני רוצה להכשילו ואדגיש את אי"דייקנותו, את איך היכולת לסמוך עליו, למרות שכישוריו אינם כה רעים. אימא קוראז, יכולה לסמל פריצות, טפילות וציניות -- כביטוי לשנאה אל עולם מבולבל ומדיניות מסכסכת ; אף גבורה, תושיה, כושר-"סבל והתמודדות עם אלמנות ושכול -- כביטוי לשלום נכסף -- בהתאם לכוונת המציגים (ואז מירהל'ה אפרת זכתה לאהדה עצומה בקרב הצופים וסחטה דמעות רבות (גם מעיני). זיהו בה, אולי, את ה"יידישע מאמע". בתפיסה שונה היא, אולי, אישה שתלטנית, יחסנית, המסרסת למעשה, את ילדיה וקושרת אותם לטבורה גם אחרי הופכם לאנשים, בתיאטרון, כמו במציאות, אין שני רצונות מנוגדים זה לזה יכולים להתקיים ולהתבטא בעת ובעונה אחת. או שאני,

יתוש: יצור שנוצר כך כדי שנסמפט סבובים. . יוליאן טובים.

פורצים ונצורים ב'

מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1976 -1977)

7 י תי ה מהח- סהיו 0

מאמר שלישי ואחרון

אהוד בון עזר

ניקול (והישראלים) לברקו (ולצה"ל) לפני מלחמת אוקטובר 3, והאכזבה המרה (לה גרמו השניים והשניים, שחטאו בתענוג ובשיכחה), זו האכזבה שבאה לאחר העונש, לאחר החטא הקדמון, וראשיתה באותה נקודה ממנה החל תהליך התפוררותם של האהבה, השלמות, ההערצה, העונג, והחיים אשר נידמו כמלאי יפעה וחסרי אחריות. ואילו עתה בא

לעיתים, לצאת לפני כולם לפרשת-הדרכים שבשערי כפרי ולתייצב שם ולפרוע זרועותי ולא להניח לדבר לקרות.

ה.

בועות אחדים לפני אוקטובר 73' הופיע בישראל . הרומאן "אודיסאה 67' ", אשר מלחמת יוני 67' משמשת לו נושא מרכזי. גיבור הרומאן של אברהם פסקא הוא בחור ישראלי בשם גיורא, שחי שנים רבות בפירנצה, נשוי לאיטלקיה, לא-יהודיה. הספר פותח בפיסקה -- "אבי הוא פאשיסט יהודי. יהודים פאשיסטים מזדעזעים מהצירוף. זה פשוט לא מסתדר להם. איפה ראית יהודי פאשיסט. גרמני כן. איטלקי אולי. לא יהודי." (19) בעיני גיורא, אביו הוא ריאקציונר, בעל רוח לאומנית של "אתה בחרתנו". גיורא סופג את המשקע הזה מילדותו, ובורח מפניו כשהוא מתחיל לעמוד על דעתו. ולבסוף משתקע בפירנצה עם אשתו הלא-יהודיה, זה שיאו של הנסיון לברוח מזהותו הישראליתייהודית, ולחיות חיים של שלווה, מחוץ להיסטוריה של עמו. גיורא סולד לשמוע שבחי ישראל במלחמתה בערבים מפי קרובי משפחת אשתו, פאשיסטים איטלקיים לשעבר, אך מתנגד גם לביקורת הקטלנית המוטחת כלפי ישראל מפי חוג חבריה של אשתו, שמאלניים איטלקיים. | שעת המשבר לישראל, ערב מלחמת יוני 67', היא גם שעת משבר בחייו, והוא עוזב את אשתו, קורע את המירקם הדק של יחסים חדשים שארג סביבו באיטליה, וטס לישראל, להתגייס. הוא לוקח חלק בקרבות השריון בסיני. המלחמה קצרה. ישראל חזקה. הערבים נמלטים. וגיורא עוזב את הארץ מיד לאחר תום זקרבות, מבלי לעלות אפילו לירושלים, לראות את הכותל, כי הוא בז לסנטימנטאליות הלאומית הזאת, וחוזר לאיטליה. | גיבורו של פסקא כמו מתרעם על עצמו על האטאביזם שמתעורר בו כל אימת שנשקפת מלחמה חדשה באופק ישראל, והוא רץ לקחת חלק בה, למרות שסולד מן ה'יפאשיזם הישראלי". הספר כתוב מנקודת מבט הרואה את ישראל כמעצמה בעלת כוח, העתידה לנצח את הערבים יהמסכנים בכל מלחמה, ואשר אין נשקפת סכנה ממשית לקיומה. וכל אלה גורמים לבטים קשים לגיורא ; הוא שולל, מנקודת ראות קוסמופוליטית, שמאלית, -- את החגיגיות הלאומית, ולכן גם בז לצבאיות, ועם זאת אינו יכול שלא להליחם, כאשר יש צורך בכך. אך הניצחון רק מוכיח לו עד כמה השתתפותו במלחמה היתה חולשה של פאציפיסט, המתפתה לקחת חלק בהרפתקאות בעלות אופי "פאשיסטי".

אולי יכול אני לגונן על כפרי ועל יושבין." (1%)

גיבורי סיפורו של יצחק בן-נר, "ניקול" (1975), הם ברקו, מפקד-חטיבה בצה"ל, ומזכירתו-אהובתו, ניקול. מלחמת יום הכיפורים היא החטא הקדמון של שניהם, הנקודה ממנה החלו ענייניהם הפרטיים להתפורר ולהידרדר בתוך ההתפורך רות וההידרדרות הכללית. ביום השישי הגורלי, ערב יום כיפור, הם עלו מסיני לבלות את השבת. בגלל קאפריזה של ניקול איחר ברקו את פתיחת המלחמה; לשווא התקשרו עימו מיחידתו הצבאית : איחורו של ברקו, בצירוף מישגים אחרים שלו, ביום הקרבות השני, בחילוץ חייליו שנלכדו במעוזים על גדות הסואץ, מביאים, לאחר זמן לא רב,

תור ההתפכחות, ועמה רצונו, או הכרח גורלו, של איש הצבא, להצדיק עצמו ולנער מעליו את האחריות לקלון, לשגיאות שנעשו, לקרבנות, למפלה, למחדל; אך כנגדו קמים האשה (והציבור הישראלי), המשמשים לו מזכרת עוון, מזכרת קלון, על כי לא עמד בציפיותיהם המופרזות ממנו, ועל כן הם מתעללים בו, מעשה אוהב נכזב, כדי לשבור בו כל מה שהעריצו פעם ואהבו ללא כל ביקורת, אך האם ניקול (והישראלים) נקיים מחטא ? -- ודאי שלא. לא על פי הסיפור, ולא פי אורח החיים הישראלי לפני אוקטובר 73. ולכן כה אכזרית מלחמתה של ניקול בברקו, כי היא רוצה להכריחו לאחת מן השתיים: להתמוטט כליל מתוך הכרת אשמתו, או -- להעניק לה כל אותו ביטחון ששאבה מיישותו בטרם מעד; והדבר השני שהיא מבקשת ממנו הוא בלתי"אפשרי ; ברקו אינו יכול להזיז למענה את

להדחתו מן הצבא, ללא האשמה ומשפט. ברקו פושט מדיו ומתמסר ללימוד הבחינה המשפטית של פרשת הדחתו, כדי לטהר את שמו. ניקול נישארת לחיות עימו. שניהם גרים יחד, במופגן, בדירה אחת בתל-אביב (ברקו נשוי, אך חי בנפרד מאשתו), אבל חייהם עתה שוב אינם מה שהיו לפני המלחמה. וניקול, לאחר נסיונות שאינם

עולים יפה להינתק ממנו, נעשיית תמצית קלונו -- ' "והיא עמו. אין הוא מבקש להינתק ממנה ואינו מבקשה שתינתק ממנו. היא עמו. כמו חותם המאשר את אשמתו. כמו כבל הקלון את שניהם זה לזה."(18) . | ניקול וקלון -- זוהי כמעט אותה מנגינת מילים. אף שסיפורו של בןינר הוא סיפור ריאליסטי, קשה שלא להבחין בסמליותו. ניקול והציבור הישראלי, כיסוד הנשיי, ברקו וצה"ל -- כיסוד הגברי. הערצתה הרומאנטית של

מחוגי הזמן לאחור. 0 אנו מוצאים כאן תבנית של התנהגות כמו-כפייתית. האופנית לסיפורי בן"נר. גיבוריהם מבוססים בביצה של חיידתחליף, חיים מזוייפים, מבוזבזים ופאתטיים. ומפעמת בקרבם כמיהה עזה, ולעיתים מרושעת, להשיג את הבלתיאפשרי ולהחזיר את העבר, או לגלותו מחדש בהווה -- ונילווה על כמיהה זו פחד עמוק מפני התגשמותו של המצב הבלתידאפשרי הזה, העלול להתגלות כתפלצתי וכסיוטי,

בהיעשותו חלק מן ההווה והעתיד. וכל הנתיבים הללו -- התפוררות האהבה, חיי התחליף, האלימות, הרשעות, הפחד, הסיוט, הכמיהה לבלתידאפשרי והפחד מפני התממשותו, על.רקע ישראל ומלחמותיה -- מוליכים לקראת סיפורו האחרון של בן-נר, "אחרי הגשם" (1976).

יעקב פרידמן

אלהים אינו מדבר עוד

הסיפור הוא מעין "אוטופיה שחורה", ומתוארת בו תל-אביב לאחר המלחמה הבאה. מגיעות בו לידי קיצוניות המגמות שקיימות בהווה בישראל, אך אולי אין רוצים להכיר בכל חריפותן: זרות ואיבה. אלימות כמוסה וגלוייה. מצב פוליטי לא יציב מבית ומחוץ. חשש להתפוררות. שימוש בסמים ונוקשות של משטרה. קיצוניות מימין וקיצוניות משמאל, המביאות לקיטוב של מעין מלחמת אזרחים. : הסיפור פותח באווירה ריאליסטית, תל-אביבית, מוזרה מעט; ולאט"לאט מתברר כי מסופר בו על עיר אפלה, בגלל מחסור בדלק, אשר בריונים מסתובבים ברחובותיה, והשלטון בה קשוח וקצר"יד כאחד. חלקים רבים בעיר הרוסים, בגלל המלחמה. ולתושבים המוכים, ולאזרחי הארץ כולה, רק שתי תקוות להיגאל: ` * "אם ימצאו נפט, יהיה לסינים אינטרס זה מה שאנחנו צריכים. קשר עם סין ונפט. זה יחסל את התלות שלנו, אחת ולתמיד," (44) . ברחובות צועדים חבורות של "גושניקים", כניראה -- צעירים דתיים, בכיפות, והם מתנהגים כקלגסים, מטילים פחד; ואם מישהו מעיז לקרוא לעומתם: "אתם הבאתם כל זאת עלינו, פאשיסטים!" -- הם מתנפלים עליו ושוברים את עצמותיו, כמעשה יום"יום. - . 0 קיים מחסור חמור במזון, שכבת האינטליגנציה מדולדלת. האוניברסיטאות סגורות. והתכנסויות עקרות של חוגים שמאליים, המקווים לשנות את המצב, רק מדגישות את חוסר התקווה. י ל-מו

מיידיש: יעקב בסר

אָלהִים אינוּ מְדְבַּר עוד ' בּפִי שדְבָּר בִּימִי. החומש, אִינו עַולָה בִּזְִיחָה כְּעְְך של אש מְמַעַל לַגֶג עְלָנו. דם וחְוֶה נמוגו בְּוּמֶק הגן, בְּעֶל מַרְאֶה אָלהִיִם המְפוּעַנת, ואָנו - גְְכִָּים לְחְפשו במחשף פֶקע גְפַל..

האם פרספקטיבה יהירה זו של כוח, שהשפיעה על מחנה הניצים כמו גם על מחנה היונים בישראל, לפני אוקטובר 3' -- היתה מפרנסת את ספרו של פסקא אילו נכתב באיחור של חודשים אחדים, אחרי אוקטובר 72'? --.אני משוכנע שאלמלא נכתב הספר לפני מלחמת יום הכיפורים, לא היה נכתב כך לאחריה. : :

את שינוייה של הפרספקטיבה, שכולנו היינו שותפים לה בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, היטיב להגדיר ד"ר עמוס שפירא, במאמרו "בחזרה לדמותו של דוד" (נובמבר, 1973), באמרו כי -- "דוד הנער, הניצב כשהקלע בידו למול הענק גוליית, המזויין מכף רגלו ועד ראש, הוא דמות המעוררת אהדה רבה. אהדה ממין זה אפפה את ישראל לפני מלחמת ששת הימים. מימדיו הפאנטאסטיים של נצחון הבזק הישראלי חוללו את התהליך המוזר של "גולייתיזאציה' לגבי דמות דוד הישראלי." (11). הוא מוסיף ואומר, כי הגישה הישראלית הטיפוסית כלפי העולם, הספוגה ביטחון עצמי, האיצה את התהליך של ה"גולייתיזאציה" והגבירה את אי"ההבנה וחוסר האמון בעולם למניעינו ולמהלכינו. "התופעה של ביטחון עצמי מופגן, המהול בחרדות הנובעות מעמקי התת-מודע הקיבוצי שלנו, תרמה לא מעט לעירפול: תדמיתנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. קשה, אם לא בלתי אפשרי, להיות דוד וגוליית בעת ובעונה אחת. התהליך של ידה"גולייתיזאציה' של תדמית ישראל החל עם מתקפת-" הפתע המאסיבית בצהרי יום-הכיפורים. האיום הברוטאלי בהתערבות צבאית סובייטית האיץ והגביר תהליך זה. בין אם אנו מאושרים מכך ובין אם לאו, ישראל חוזרת לדמות דוד." (שם)

צעדים יִחַפִּים ץל מַלְאָכִים, אִינֶם נושקים עוד אֶת ספנו, ָפִי שזה. הַיה בימין הָאָבות, רק הגעגוּע שְלָנוּ בּּכֶה על כְּנְפִיהֶם הַתְּכוּלוּת, הצפות בָּמוּ לְבָנוּת טְבוּוּת, על פָּנִי כָּל נְהֶרות הְעולֶם...

העיר מצוייה תחת שלטון של משמר מקומי אלים, המתנהג כאילו שיתף פעולה עם מעצמה זרה, ועוצר אנשים מכל הסוגים: "עריקים, אנשי הגוש (דתיים), שלומניקים (שמאך לניים), נערי כנופיות, ערבים, נערות-סמים ותמהונידרחוב." -- "עם אחר הללו. עם אחר, אנשי המשמר." אומר המספר. "עם אחר החיילים שבגבולות. עם אחר אנשי השלום. עמים נבדלים הגושניקים והמסוממים ונערי הכנופיות. עם אחד בחיפה ועם אחד בתל-אביב ועם אחר בחולון ובבת-ים. הכל מתפרד במשטמה גדולה." (שם) ‏ . ל כאורפיאוס בשאול מסתובב המספר בלילה בעיר המוזרה הזאת, מחפש את אחותו המכורה לסמים; פוגש באשתו האהובה, שעזבה אותו וחיה עם אדם אחר; ומוכה ונרדף הוא מנסה לתקן ולהחזיר את הדברים אל מקורם, כמו בטרם נשברו; לקוות לעתיד מפואר, כפי שהיתה האהבה בראשיתה -- . ,

ְּחֶצות מַתְרְְקִים אָנו בְּאָוְנִיני אֶל הַרְשָא הַגֶּם, אֶל עֶלְה"עַץ, אֶל עור הַפֶּרִי הַצְעִיר: אָנו מחַפשִים אֶת שְתִיקֶת אָלהִים הָרִיְנִית וּמְנסִים לְפֶרֶשָה בּצְלו של שִיר עָרֶב... ,

הָאָבות שִמְעִי דְּבַר הָאֶל, וָאָנוּ מִפִיטִים שירים חַלוּלִים, בְדִי לְחַתָּל אֶת הגעגוע הָעִירום לְנֶשִימת אֶלהִים, אָשָר הֶרישית הַיא מִגֶשִיפת הַכוכְבִיוּת, ממעל לָאָגָמִים נָמִים בַּעַתוּת חרף.

ט.

רב יום הכיפורים תשל"ג, 1973, נדפס בעיתון "הארץ" סיפור של יצחק בן-נר, "שקיעה כפרית". גיבורו, בן כפר בעמק, חי בסיוט, בפחד מפני אסון נורא כי יבוא -- "אני מלא פחד מן המחשבה על היום שבו יקום מישהו מן היקרים לי בכפר-הולדתי ויתייצב בדרך המובילה אל הכביש הראשי וישא עיניו אל העולם ויראה את הקטסטרופה הדוהרת כמערבולת*"אבק בדרך, נכונה לגרוף הכל ולערבל הכל בתוכה ולהרוס הכל ולהפוך הכל לענן של שבבים -- ואזי, באין מגן, יישמד כל הירוק הזה, כל השלו, היקר והטוב הזה, שנצבר כאן על הגבעה הקטנה, בפינת הדרך; יישמד לעד. אימת הקטסי טרופה הזאת היא שאוחזת בי בכל פעם שאני מהרהר בה; ושוב, מבקש אני להסביר, לא בגיני, אל בגין המקום ויעודו ובגין אנשיו ותכליתם. מבקש אני למנוע אותם מלפקוח את עיניהם. ככל שיאחרו להבחין ברוע המסתער עליהם לכלותם מן העולם החוטא הזה, כן ייטב. עליכן מבקש אני,

בַּדִידוּתָנוּ בִּּכָה וְהַבְּכִי הַזֶּה כּחוּל-כְּהֶה הוא, מי צִלֶה של צְפּוּר מִתָה ממעל לשֶלְג לְבֶן של יער חֶסַר היים.

"תחזיקי מעמד, את מוכרחה. כשיעבור הכל אבוא אליך, להשיבך אלי. אני יודע שבזה את רוצה. אני יודע. שנינו נשוב ונתחייה זה בזה. האהבה תתחייה. רק תחזיקי מעמד בכל כוחך. אל תיסחפי. אל תניחי לעצמך להיסחף אל הייאוש המתוק הזה, לשקוע באבדון הזה. החזיקי מעמד, אחר כך יבואו מים צלולים כאוויר"הרים וישטפו הכל והבשר יתפורר לעפר והעפר לאבק והאבק יהיה לשכחה גדולה.. רק אנחגו ניוותר, חסונים כאלונים על שפת הנחל. קווי לכך. קווי לכך. האמיני בי וחיי." (שם) ו אך האשה כבר אבודה, חולה, מפוחדת וחסרת כוח. ואין

אָלהִים אִינו מְדְבָּר עוד, הוא עָיֶף, חְָכָם תֶקד: אָלהִים אִינוּ מאמִין עוד באָלהות הַמִלִים., -

-

לא השמלה מרוממת את האשה בעיני הגבר, אלא וגו... יוליאן טובים.

תל"אביב, רח' נחמני 49, טל' 612003 האאה האה ההו

ד"ר משה פלדנקרייז שכלול היכולת הלכה ומעשה מהדורה מאויירת, 14 צילומים

. ה. ברוקס האוטוסוגסטיה לפי שיטת אמיל קואה תרגם והוסיף אחרית דבר ד?ר משה פלדנקרייז ; מנוא \ . -- פרופ'! הוגו ברגמן הקדמה : -- פרופ' הנס קריטלר ופרופ' שולמית קריטלר :

לקראת שבוע הספר העברי הופיע

מבחר ספרותנו בשנת חתשל"ו

בעריכת מנחם פרי

אנתולוגיה הכוללת מיצירותיהם של 31 סופרים ומשוררים ומגישה ממיטב הסיפורת והשירה שראו אור בארץל בשנה החולפת. להוצאתה לאור חברו משרד החינוך והתרבות והתאחדות הוצאות ספרים בישראל.

4 עמודים בכריכה רכה מחיר מיוחד לשבוע הספר: --.28 לייי

((אינו כולל מס ערך מוסף)

להשיג בדוכני שבוע הספר בשווקים, בחנויות הספרים ובהוצאת ""יחדיו'י, קרליבך 29, טל. 284191, תל-אביב.

אפשרות להחזיר את ההתרחשויות לאחור, למקורן. הסיפור האפוקאליפטי מסתיים בתמונה מאקאברית ואירונית, של המוני אדם, היוצאים לפנות בוקר מבין הבתים ההרוסים והמדורות, שמחים כי נתגלה מאגר עצום של נפט במקומות רבים בישראל. וזוהי, כביכריל, הגאולה.

ל דור של צעירים, ואנו רואים זאת בכל נסיון חדש לתגובה פאציפיסטית, וכחלק מן ההלם שלאחר כל מלחמה או תקופת התשה ממושכת בגבולות -- כל דור צעיר נוטה לחשוב ששורשי הסיכסוך הערבידישראלי נולדו ב*1973, או ב19677, 1956 או 1948, או אולי אפילו לאחר השואה. לכן חשוב לחקור ולראות מ ההיה בעבר, אף כי ההתחקות אחר השורשים עלולה גם לייאש בהביאה לפאטאליזם מסויים. הגישה שלי, במחקרי, העתיד להיקרא בשם "צל הפרדסים והריגעש", אינה רק ניתוח ספרותי, או רק תיאור היסטורי, אלא מיתודה כוללת, המנסה לראות את ההיסטוריה הנפשית של יחסינו אל הערבים מסוף המאה הקודמת ועד תקופתנו, ואת תחושות המלחמה והמצור, על פי השתקפויותיהן הספרותיות ; וזאת מתוך הנחה, שבספרות בא לידי ביטוי הריתמוס האמיתי של המציאות האנושית, אשר קשה להבחין בו לעיתים מבעד למחקרי ההיסטוריה, ספרי זכרונות, כרכי דוקומנטאציה, ויכוחים פוליטיים או ניתוחים פורמאליסטיים של טכסטים ספרותיים.

ב-21 ביוני תוכלו לקצווג - את דמווצה ושול ההסטתדרות

בבחירות להסתדרות צריכים לקחת חלק כל חברה וחבר בהסתדרות,על מנת לקבוע את דמותה,לחזק את כוחה ולהשפיע על דרכת. \ | , אל תוותרו על הזכות לבחור את מוסדות ההסתדרות. עקבו אחרי הפרסומים השונים המספקים מידע שוטף על הליכי הבחירות. \ |

ההסטתדרות היימת בוטובילדךיום הבחירות : 21.6.77

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל- ועדת הבחירות המרכזית ועידת ההסתדרות . ועידת נעמת: מועצות הפועלים

קיימת בישראל דילמה חינוכית קשה. אם אתה חוזר לאותו מישור ערכי, אשר איפיין את תקופת העליות הראשונות לארץדישראל (דוגמת הפאתוס הברנרי), ואשר התפורר עם דור 1948, ואם אתה מחנך לאור ערכים, וביניהם לכך שהמצור אינו נצחי, וכי יבוא שלום, והערבים יקבלו אותנו כי אנו מביאים ברכה למזרח התיכון, וכי הציונות ואחוות" העמים עתידות ללכת יד ביד, ועוד כהנה וכהנה ערכים, הרחוקים מהגשמה מידית -- אז אתה צבוע, או נאיבי וטיפש. שהרי המציאות טופחת על פניך שנה אחרי שנה ומלחמה אחרי מלחמה.

אך מצד שני, אם בכתיבתך, בחייך, ובהבנתך את התקופה וספרותה -- אתה נעשה ריאליסט, אתה הולך אחר צד אחד, בולט וטראגי, בתחושתו החריפה של ברנר, אבל אינך תופש את כולו, את הרגשת האין"ברירה שלו, שהיא חזקה אפילו מן האמונה בכוחה של האידאה לשנות את המציאות, ועם זאת אינה מביאה לפאטאליזם. וכך, הסכנה היא שכאשר אתה נעשה ריאליסט בישראל, אתה נעשה פראגמאטיסט, מאבד את המתח המפרה שבין ערכים ומציאות, ובסופו של דבר מוצא את עצמך פאטאליסט. אתה מבין מה קורה סביבך, ורואה את המצב מפרספקטיבה נכונה, ותופש ששורשיו של הסכסוך עמוקים ביותר -- ואז, מרוב ריאליזם ושפיות7 דעת, אתה חדל להאמין ביכולת שלך לשנות את המציאות, ואתה שוקע בפאטאליזם, שהוא אולי סוג מסיים של ליבאנטיניות, ועלול להשתלב באיזור בצורה הגרועה ביותר

שיכולה להיות. והסכנה הרבה ביותר היא כי בתהליך ההתפכחות הנמשך והולך יחול אצלנו, הישראלים, אובדן מוחלט של האמונה, כי יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, לבין עמדת הערבים כלפינו, ורצונם בברית שלום עמנו.

הערות

1. יצחק אורפז : "נמלים". עם עובד. תלדאביב. 1968. 2 בנימין תמוז : "תחרות שחייה".. בקובץ "סיפור אנטון הד ארמני". מחברות לספרות. 1964. הסיפור "תחרות שחייה" נדפס לראשונה ב"לוח הארץ", 1951/52. 3. בנימין תמוז: "הפרדס" .הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1972. 4 ה אססoט) 6ות44ת14) סמl' : 181058 מגזגהתסל : 566 1974 .16קת4014ט3) .ס1 ת1 256סת17 : מנסע'ן 5. יוסף מונדי: "זה מסתובב", הוצאת "עכשיו". 1916. עמ' 54. 6 שם. עמ' 47. 1. \שם. עמ' 51. 8 ראה: "פורצים ונצורים" "קשת". קיץ 1968. » 9 איתמר יעוזדקסט: "על התפיסה הניאודיהודית בתחומי הה ספרות והאמנות". הוצאת עקד. 1974. 0. אברהם פסקא : "אודיסיאה ד6'"". ספרית פועלים. 1973. עמ' 5. 1. עמוס שפירא : "בחזרה לדמותו של דור". ידיעות אחרונות. 3.₪ . -. יצהק בדינר: "שקיעה כפרית". סיפורים. הוצאת עם עובד. תל"אביב. 1976. עמ' 62. 3. \שם. עמ' [lB. 4. יצחק בן"נר : "אחרי הגשם". סיפור. "הארץ". 20.4.76.

תיכנון % בניה א שיפוצים

בניה חשמל נגרות אינסטלציה טיה | א א ריצוף חרסינה סיוד צבע דקורציה \ א

אצל המומחים

האחים טיאר (עוסק מורשה)

רח' יעבץ 1, בני ברק, טלי 788692

אֶ שירות מהיר ואדיב א עבודה מעולה א אחריות א

-- ובונה עליו סיפור, היה מגלה, לקראת סופו (אולי בעזרת הבזק"לאחור), כ"פואָנטה" של הסיפור או כשיאו, או תכנה זאת כאשר תכנה -- כי גם הנער אינו בנו האמיתי של אביו. אך כאן אין הדבר מתקבל על הדעת, שכן ירשתי ממנו את מצחו ואת שפתו התחתונה, אבל אומרים שכמעט כל אב מהרהר בכך מפעם לפעם: "הקוקיה בכל צמרת לועגת לגבר נשוי ומזמרת: / 'קוקו, קוקו, הו מילת*אימים / "צוך רמת את אזנם של הנשואים."

האם: האם:

יתכן שכל ילדינו כולם הם במובן ידוע גוזלים של קוקיה, שהאשה נותנת תחת כנפי הגבר או שהוא נותנם ברחמה. כך הדבר משום שנוטים אנו לצייר לנו את הילד העתיד להיוולד כהעתק מדוייק שלנו, אף כי צעיר ומושלם יותר: בני לא יהיה קצרדראייה ויתקבל מייד לקורס"טייס; בני לא ייאלץ לעקוב אחר ציפורים, אך ורק בשבתות, אלא ינהיג מסעות למעמקי הג'ונגלים או אל מתחת לפני הים; הוא יגלה תגליות חשובות ויביא ממסעותיו סרטים שיש בהם כדי לרתק את קהל-הצופים ברחבי תבל (וכמובן יזכור ואף יזכיר, כיצד אבו, תרמילו על שכמו, הדריך אותו

בצעדיו הראשונים). וכאשר בוקע לבסוף הגוזל מן הביצה ומתחיל להתפתח, וניכרת בו מזיגה -- מקרית לגמרי, לעתים -- של תכונות שני הוריו, כי אז מתברר כי כל מה שאמרו הוא אמת צרופה: זיווּגם המוצלח. שתי החתימות שעל חוזה-הנישואין היו לבשר אחד, ובהשתאות מתמדת רואים אנו, בין מצחנו לשפתנו התחתונה, את עיניה הנפלאות של הנערה שאהבנו לפני שנים רבות. ובכלדזאת... ובכלדזאת... לפעמים מנקרת במוחנו איזו תרעומת, כמעט תחושת עלבון, שכך מהלו אותנו; כמעט האשמה אילמת בטפילוּת, כמעט כמו הטפילוּת של הקוקיה. ואז, כשתי הציפורים הקטנות הללו, אתם עפים מן העץ אל הקן, מן הקן בחזרה אל העץ, ומאכילים ומגדלים אותם. (ואם יקרה הדבר בעתות רווחה, בהדבשעה שאתם עצמכם גדלתם בעתות מצוקה ורעב, הם אפילו ידגישו את הדמיון ביניכם לבינם בקומתם הגבוהה מקומתכם.) ואז יגיע סוףסוף היום -- אף"כי ייתכנו כל מיני הבדלים כגון: הם אינם עושים זאת ברגע בקיעתם אלא כעבור פרקיזמן ממושך הרבה יותר, לאחר שבגרו לגמרי; ואין הם עושים זאת בכנפיהם הקצרות והרחבות ובשקערוריות שעל גבם אלא במתיחת שעון ותלישת דפים מן הלוח, ובמתנות לימי-הולדת; . ואין הם עושים זאת לבני דורם אלא להוריהם, כשהם צוחקים איתם קרוב יותר ויותר אל השוליים, ולבסוף משליכים אותם מתוך הקן החמים של החיים 9 מאנגלית : פרנכין שניצר

חערת העורך: בעמ' 14 שובש חלק מהכותרת: צי'יל (1976=--1967). ההערות הראשונות שבשולי המאמר בעמ' 14 מתייחסות לחלקה הקודם של המסה בגל' מס' דברי י. אופן, מ. בן שאול, א. בכר, מ. יחיל, ג. מוקד, ר. חלפי, ר. סומק, יופיעו בגלי מס' 4 . ג והו

גוזל הקוקיה

זיגמונט פרנקל

הצפרות -- הציד ביחידות, או בחברת נערה שאפשר לדפוק אותה אחר-כך בין השיחים. מפעם לפעם אתה צריך גם לצאת עם הזקן שלך, אך אסור כמובן, שזה יהפך

למנהג קבוע. מעניין לדעת מהי בשבילו הצפרוּת כשהתגייס לצבא רצה להיות טייס, אבל פסלוּ אותו כי הרכיב משקפיים, לכן נעשה בסופו של דבר טכנאי-מטוסים, התחבר עם טייסים ומדיך פעם "תפס טרמפ" במטוס, ואף*על-פי-כן נישאר מתוסכל. ועתה, בהגיעו לגיל"העמידה, צפו לפתע הכבוד וההתעניינות בציפורים: האם מפחד הוא מפני המוות הממשמש ובא ? "המתגעגע הוא פתאום, לאחר עשרים שנה רצופות של עבודה, של שכיבה עם אותה האשה ושל גידול הילדים, אל שאיפותיו הנושנות, שרובן לא התגשמו, השאיפות להתהולל בלהט נעורים ולהיות חופשי כציפור ? הזה הוא הקול הקורא

שבנפשו של שודד"הים, של הנווד?

הקוקיה: י הנה הם, היא ובן-זוגה, מאכילים את הפרחח מבוקר עד ערב. הוא כבר גדול מהם פי שניים, אבל הם אינם מבחינים במאומה, אולי הם סבורים שכך דרך העולם וטורחים עוד יותר. אני משערת שבתחום נסיונם המצומצם הם רווים נחת איכשהו. לעולם לא ידעו את חיי החופש של הקוקיה, את ריגשת החיזור. ואת ההנאה המינית. שאומנם יש לשלם בעדה באי-נוחות רגעית -- הטלת ביצה זעירה למדי -- אבל ללא צורך להתרוצץ בלי הרף כדי להאכיל את הדור הבא ולטפחו. כל היער הזה והשמש והרוח והנחלים והמון יצורים מקסימים סביבם, אך הם טרודים ועייפים מכדי לשים לב לכל אלה. לגבי דידם איָן כל הבדל בין תולעת ובין פרפר -- שניהם אינם אלא טרף שעליהם להביאו אל הקן ביעילות. ובמהירות, בעוד אנו נשארים מפוספסים, פנויים

וחופשיים.

האם המאמצת :

ודאי שידענו מייד שגוזל של קוקיה הוא, אך אז כבר לא יכולנו לעשות כלום ואולי גם לא רצינו. למעשה יש בגידולו משום אתגר. הוא נעשה גדול כל-יכך שיכולתך לטפח אותו ממלאה אותך תחושת חשיבות וכוח. יתר-על-כן יש בכך חריגה מן השיגרה, הרפתקה של ממש: לא לכל פשוש, אדום-חזה או פיפיון ניתן (כמעט ‏ אמרתי ניתנת הזכות) לדגור על ביצת קוקיה. אמנם תענוג מפוקפק הוא, אבל את מעשירה את נסיונך ואחר-כך יכולה להתרברב שנים רבות. זאת ועוד, גוזל הקוקיה לא יחשוד לעולם שאינ* כם הוריו האמיתיים, ובלילה יידחק תחת כנפיים כל עוד קטן הוא דיו לעשות כן ויעניק לכם אותה אהבה שיכולה היתה לזכות בה אמו אילו לא בחרה בחיי חופש. הבן: אני מתאר לעצמי שאם היה סופר ממציא סיטואציה כזאת -- אב ובנו יוצאים למסע-צפרוּת ונתקלים בגוזל של קוקיה | ץ" "" אב: חכה רגע, הישאר כפוף, אל תעשה תנועות ' פתאומיות. המזל משחק לך, בני. דומה שכדאי לעיתים לצפות בציפורים עם אביך הזקן. הנה שם, בשיח הגדול תחת העץ ההוא, למעלה מצד שמאל: גוזל של קוקיה, כמעט בוגר, יושב לו על הענף ליד הקן שכבר קטן מכפי מידתו. עוד מעט נראה בוודאי כיצד הוריומאמציו מאכילים אותו -- כמדומה שאלה פשושים. אנו נסתדר כאן ונעמיד את הטלסקופ על החצובה -- מראה זה כדאי לצפות בו. אחרי-כן אולי ננסה גם לצלם אותו. מן המיוּדעות הוא כי הן מטילות את ביציהן בקני ציפורים אחרות. אך כיצד יעשו זאת, מדוע כה דומה הביצה לביצי המארחת, ואיך גובר גוזל הקוקיה על יריביו -- זו פרשה אחרת שעוד לא פוענחה כליל עד עצם היום הזה. אמנם הביצה היא בדרך כלל גדולה מעט יותר מביצי המארחת, אבל היא דומה להן תמיד בצבעה ובדגם סימניה. מעולם לא היה ספק שאין הקוקיהדהאם משנה ברגע האחרון את סימני הביצה שבתוך גופה גם לאחר שהיא מתבוננת בביצי המארחת, ובייחוד כשהקן הוא קן עגול ומסוגר ואין היא יכולה בלאו-הכי להבחין בביצים המונחות בתוכו: כיום סבורים שהסימנים תורשתיים ושהקוקיה תבחר תמיד, או כמעט תמיד, בקן של משפחות הציפורים שגידלה אותה. עד כאן, הכל כשורה, אך גם לאב יש חלק בתורשה, ובעניין זה ישנן שתי תיאוריות מקבילות. האחת גורסת שקוקיות ממין זכר וממין נקבה שגידלו אותן ציפורים ממשפחה אחת, נמשכות זו לזו, ואילו לפי התיאוריה האחרת אין לזכר של הקוקיה כל חלק בקביעת צבע הקליפה והסימנים שעליה. מכל מקום ההצלחה מובטחת: רק ביצת-קוקיה אחת מתוך עשר לכל היותר מגלים ההורים-המאמצים ומסלקים מקנם. וכדי לצמצם אפילו מידת סיכון זו -- ולא נחקור את בעיית הציפורים כמתמטיקאים -- הרי בכל פעם שהקוקיה מטילה ביצה בקן של ציפור אחרת היא מסלקת אחת מביצי המארחת ומשמידה אותה או אוכלת אותה. כדי שלא ישתנה המספר. לגוזל הקוקיה הבוקע מקליפתו שקערורית דמויית-אוכף בגבו; תוך שעות מעטות, אף-על-פי שעודנו ורדרד, ועיוור, הוא מצליח להכניס כנף אחת תחת הביצה או הגוזל הסמוכים אליו ביותר וכך הוא דוחקם אחד-אחד ומשליכם מתוך הקן. כך עושה הוא באינסטינקט ; ואילו חוּשם הטבעי של הוריודמאמציו מעורר אותם להאכילו אפילו בשעה שהצאצאים שלהם מצייצים תחת העץ עד שגרונם ניחר והם מתים מרעב או טורף חוטף אותם. קריאתם, כשאינה באה מתוך הקן, ודאי נוגעת פחות ללב ההורים, ואילו קולו של גוזלדהקוקיה, ונוסף עליו מראה גרונו המבהיק באדום"כתום משכנע הרבה יותר. ואכן, מאכילים הם אותו מבוקר עד ערב, עד שהוא מתבגר ועף לו. : הבן: כן, הוא צודק, וזה מעניין למדי, מתברר כי היום אינו משעמם ואינו מעיק כפי שחששתי שיהיה כשהסכמתי לצאת אתו לטיול הזה לאחר שאמא הפצירה בי כל-כך: איך חלם תמיד לטייל עם בניו לכשיגדלו ואיך תנתן לנו הזדמנות לשוחח קצת ואולי אף לצמצם מעט את הפער הנורמלי בהחלט, מיהרה להוסיף -- בין שני הדורות שלנו. אני חייב להודות שהוא חבר מתאים למדי למסע כזה -- אם נגזר עליך לצאת עם אדם קשיש. בעיני עדיף הציד על

פשוט ומרגיז: סכנת עליית הימין לא השפיעה על המתלבטים בין המערך והליכוד או ד"ש -- אלא על בוחרי שלי -- וקיבלנו רק כ*27 אלף בוחרים -- 2 מנדטים.

מה לעשותו

המערך, בדמותו הנוכחית, בהנהגת שמעון פרס, אינו מסוגל להוות מחסום ממשי נגד

הימין ומדיניותו.

כבר היום קיימים במערך הכוחות העשויים להפיק את הלקחים, להבין מה קרה. אולם לא הם שולטים היום במערך. מאבקם יהיה קשה וממושך. אין אפשרות שהשינויים

יתרחשו בשבועות שנותרו עד לבחירות להסתדרות. מחנה שלי יוכל להוות קטליזטור חשוב לתהליכים של רדיקליזציה במערך, ולשמש בן"ברית לכוחות השינוי בו.

לשם כך יש לחזק עתה את מחנה שלי. גם כדי לא לתת מנוח למערך ולכוחות אחרים,

ולדרבן אותם להיערכות רצינית נגד הימין.

מדוע לתמוך במחנה שלי בהסתדרות!ו

₪ כמו בבחירות לכנסת, כך גם עתה : קול לשלי הוא קול בטוח נגד סכנת השתלטות הימין. (האם אחרי פרשת דיין צריך להוכיח זאת !). 0 אם למרות הכל ישתלט הימין על ההסתדרות -- יפעל מחנה שלי לגיבוש אופוזיציה הלוחמת להחזרת הנהגת ההסתדרות לידי העובדים. . ₪ אם יגבר המערך על הליכוד -- יעשה מחנה שלי בכל כוחו להפיכת ההסתדרות למנוף אדיריכוח שיחסום את הימין בניסיונות לפגוע בדמוקרטיה ובזכויות העובדים. 0 בכל מקרה ייאבק מחנה שלי להגנת זכויותיהם הצודקות של העובדים, לרפורמה רדיקלית במבנה ההסתדרות על כל שלוחותיה (האיגוד המקצועי, חברת-העובדים ומפעלי העזרה ההדדית, ובמיוחד קופ"ח). ` מועמדי שלי להסתדרות אינם פנים חדשות. הם כבר הוכיחו עצמם כלוחמים נמרצים להגנת העובדים ולשינוי פני ההסתדרות. יותר מכל אחד אחר חשפו הם ב"4 השנים האחרונות את פרצופו האמיתי של הליכוד, בהתמדה, במרץ, בעקביות ובכשרון. . כשהם מבקשים ממך אמון -- אתה לודע על סמך מה לתת אותו.

אני מעוניין : ] להצטרף למחנה שלי ] לתרום למחנה שלי סךי........ ם לקבל חומר הסברה . . ו כפובתי -ים הח > ע ש. לש ת.ד. 46109 ת"א טל. 290978, 292261 תװא : 4 : הסוציאליסטים העצמאיים, מוקד, העולם הזה, הפנתרים השחורים, ברית השמאל, החוג לליבון (ממפלגת העבודה), ערבים להבנה יהודית-ערבית, דתיים שוחרי שלום, צל"ש (צעירים למען השכונות), וחוגי אישים למען שלום בהנהגת ד"ר יעקב ארנון

ואלוף (מיל.) ד"ר מתי פלד.

מחנה שלי -- לסהתדרות

מוגש כמודעה ע"י מחנה של"י.-

אל תתן להם לקחת את .

ההסתדרות ו

שלטון ליכוד + מפדו"ל + דיין + שלומציון עלול --

+ להביא עלינו מלחמה. . להמר את האמריקאים לכפות נסיגות ללא שלום. . לגרור את הארץ* למיתון קשה ואבטלה, ולשבש עוד יותר את יחסי-העבודה. ג לטפח בארץ היסטריה לאומנית-דתית. לסתום את הפה למתנגדיו. :

ה סכנות

הקרבן הראשון של מדיניות הליכוד והמפד"ל יהיה ציבור העובדים, שמאות"אלפים בתוכו נתנו קולם למפלגות אלו. זהו שלטון הדמגוגיה הסוציאלית הצועקת על "טובת העובדים" ומנחיתה עליהם מכות קשות. אם יצליח הימין להשתלט גם על ההסתדרות -- יהיו הסכנות חמורות פי כמה. לליכוד וד"'"ש מצע כלכלי-חברתי דומה. מה ימנע מהן להקים יחד את הקואליציה בהסתדרות!

מה קרה פהו

צריך להבין ולדעת מה קרה. ` , המאבק הוא נגד הליכוד, נגד המפד'"ל וד'יש. אבל יש לנתח ולהבין את כשלון המערך. המפולת לא היתה מקרית. זה חייב היה לקרות. . זה קרה מפני שמדיניותו הכלכלית של המערך הצמיחה את תשתיתו הכלכלית של הימין. ' . : זה קרה מפני שהמערך איבד את ערכי תנועת העבודה, והחברה חהישראלית נשלסטת ע'"'י פולחן '"עגל הזהב"". * , 6 זה קרה מפני שמערכת החינוך במדינה טיפחה בנוער גישות לאומניות"דתיות. : 8 זה קרה מפני שמאז ממשלת הליכוד הלאומי ניתנה לבגין ולליכוד לגיטימציה מלאה, והמערך התפשר עם דרכו של הליכוד. . כשהסתף ימינה חזק כליעך -- קשה לכוח כמחנה שלי להגביר את כוחו. למרות זאת, הגענו, כנראח לתמיכה רחבה למדי. הסקרים הורו שצפויים לנו 3 מנדטים. אך קרה דבר

פן בנעוריו