.... חגליון חזה רפי וייכרט, משורר , מתרגם ומבקר , איש ספרות רב תחומי , מפרסם בגליון זה מאמר מקיף, אולי המקיף ביותר שנכתב על אריה סיון. מלה נוספת על וייכרט עצמו: משוררים רבים, כמעט רבים מספור , מאכלסים את ארצנו וספרותנו. טקסטים למאות מגיעים ונגנזים בתיקי המערכת. ויש כמובן לא מעטים שמתפרסמים וזוכים לתשומת לב, ומעטים מכל אלה עושים זאת ברמה ראויה ואף במקוריות. אך מעטים מאוד הם אנשי ספרות רב-תחומיים. כדי לעסוק בתחומי ספרות רבים יש צורך בתכונות אופי מסוימות והעדר אגוצנטריות מוגזמת. פתיחות ויכולת אינטלקטואלית, סקרנות ו~שנה תרבותית - הכרחיות! לרפי וייכרט יש אותן התכונות וגם את תחושת האחריות לתרבות הכוללת. ועל כך הוא ראוי לכל שבח. ובאשר לחתן פרס ביאליק, אריה סיון , המשורר הוותיק והטוב, בעל התודעה ההיסטורית, החברתית והמוסרית, שבאה לידי ביטוי בשירתו הענפה, המעדגבת בקרקע הזה, הארצישראלי , העכשווי , על כל תחומי חיינו כאן , הוא בהחלט ראוי לחשיפה ולתשומת לב הביקורת והקוראים. מאמרו של רפי וייכרס הוא מן המעט, אבל יותר מכל מאמר אחר שנכתב על סיון , שניתן לעשות. אבל עיקר הגלידן הזה עוסק, ולא בפעם הראשונה כמובן' בספרות הערבית הנכתבת מחוץ לגבולות ישראל: בזאר קבאבי' נגיב מחפוז ואחרים, המעבירים טעימה של הספרות מעולם קרוב רחוק. מוסיפה כמובן לאה גלזמן' המוכרת לקוראינו ממאמריה הלא מעסים שראו אור אצלנו' פרשנות וצבע משלה למדור . לא נפרט כאן כל פרט ופריט בגליון' נשאיר זאת לקוראים, אבל לא ניתן להתעלם ממאמרו של אלי שי על ספר המסות החשוב, אף מן החשובים שנכתבו בישראל בנושאי ספרות-מוסר-תרבות, של א.ב. יהושע. ובאשר לשירים, המאמרים ועוד' הקורא כבר ימצא את ידיו ורגליו . ב.ב: בירכתי החוברת ייתקל הקורא בשני סיפורונים קצרצרים של אילנה יפה ווסאנו' המוכרת לרבים כמשוררת סוריאליסטית, צבעונית ומעניינת. זה נסיובה ה"פרוזאי" הראשון' מומלץ. זח פרס, זח? לפני חודשים ספורים נערך ערב בהשתתפות ראש הממשלה ושר החינוך' התרבות והספורט <מה עוד?> לכבוד ארבעה עשר סופרים שזכו ניפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ,'ל"ז <כך פורסם.> הדוברים דיברו' הקהל האזין' הטקס התקיים, הוענקו התעודות <אני מניח>, אבל מה? הכסף המגלם את הפרס, שהוא למעשה מילגה שמעניקה המדינה לחלק מסרפדיה כדי שיוכלו להתפנות מעבודתם הסדירה לשנת יצירה אחת, נטו' הכסף המובטח לא בא. למה? קופת הקרן רוקנה. כיצד? לא לי הפתרונים. אבל מי האחראי לכך' זאת אני יודע: שר החינוך' התרבות והספורט ),"(, בכל מדינה אחרת, המכבדת את יוצריה ה"נהרגים באוהלי הספרות העברית", היה שר החינוך התרבות והספורט ),"( הולך הביתה! אבל לא כאן. כאן אין מכבדים יוצרים, כאן אין מכבדים דבר. נושאי משרות רמות רואים עצמם חופשיים מלקיי~ את המתחייב מהם בתוקף היותם שליחי ציבור! כך גם קרה להקצבה שהובטחה לקולנוע הישראלי , כך גם קורה למפעלים רבים שקורסים תחת כובד המצוקה התקציבית. אבל לא כך קורה ליושבי מה שנקרא יש"ע, לא כך קורה לישיבות למאות, לכוללים אמיתיים ופיקטיביים. מדינה שבזה ליוצריה, שמייבשת אותם, שמצפצפת על התרבות והאמנות המקוריות המתהוות כאן' מתוך חיינו העכשוויים, מדינה כזאת, ובעיקר העומדים בראשה, ראויים לכל גינוי! ילפ ה•ע חוואקום חאיריאולוגי מערכת הבחירות כבר בעיצומה. היא הולכת ומתלהטת. ומקבלת צורה של התמודדות כמו ספורטיבית במקרה הטוב. וכמו התגוששות אלימה בין מנהיגים כוחניים על הבכורה. הסיסמאות הכוחניות: "מנהיג חזק לעם חזק", לדוגמה, מדגישות ריקנות מכל תוכן' דלות מסר' והעורות אידיאית מוחלטת. כל זה בעיקר בקרב המפלגות הגדולות, הליכוד' העבודה, אולי גם המרכז. מפלגה, או כוח פוליטי ההולך לבחירות, חייבים, לעניות דעתי' להציג את תפיסת העולם שלהם באופן כללי' את היעד הרחוק שלהם, במלים אחרות, את האידיאולוגיה שלהם, כדי שנדע לאן הם חותרים. ובמקביל , להצביע על היעדים המיידיים שהם לא יותר מנקודות ציון אל המטרה המרכזית. מן הראוי היה שמפלגת העבודה, הרואה עצמה מפלגה סוציאל-דמוקרסית, תסביר לבוחר איזו מדינה אידיאלית היא רואה בעיני רוחה, ומה הן תחנות הדרך אל המדינה הזאת. רמה שאנחנו שומעים ורואים, הן גיבוב של סיסמארת, לרוב לא אינטליגנטיות, שהן דרמות מארד לסיסמאות היריב, ואין מסתירים זאת כלל , אלא מנסים לשכנע שהעבודה למשל תיישם אותן טוב יותר. כאילו אין הם מבינים שלא מדובר כאן ביכולת ביצוע. היכולת חשובה, אך אין היא העיקר . מה שחשוב באמת זה תוכן הסיסמארת אשר חייב להיות מעוגן במצע אידיאולוגי. אומרים לי שהאידיארלרגיות מתר. אין שסרת גדולה מזאת, הן כולן, שרירות וקיימות, דרך ניסוחן השתנתה, אר צריכה להשתנות. הליכוד' למשל , רק תמול שלשרם, דגל בארץ ישראל השלמה, והמדינה נראתה בעיניו מעל לכול. גם הסכם קמפ דייריו לא שינה את היסוד האידיארלרגי של מפלגתו של בגין , כי סיני לא נחשב "ארץ- ישראל", עליו ניתן היה לוותר מבלי לסגת מהמשנה הררריזירניססית. גם מפלגה אידיארלרגית יכולה בשלב מסרים לשנות נדבכים אידיארלרגיים, אבל היא חייבת, קודם כל למען עצמה, לנמק ברמה אינטלקטואלית את השינויים הגורמים לחללים אידיארלרגיים ולמלא אותם בחלופות הגיוניות ומתבקשות. כך גם מפלגת העבודה. הסרציאל-דמוקרסים הקלאסיים טענו במשך כל השנים, שגם הם, בדומה לקומוניסטים, סבורים שהעובד , בשלב מסרים צריך לאחוז בהגה השלטון, אבל ניתן להגיע לכך בדרך פרלמנטרית, ולא בדרך של הפיכה אלימה. היו לכך סממנים רבים, כמר חגיגת האחד במאי , חג הסולידריות הבינלאומית של העובדים, קואופרציה, אירגרני עובדים היו גם בעלי מפעלים כלכליים, וכר'. שני הכוחות הפוליטיים נושאים אמנם את התארים המסורתיים "שמאל" ר"ימין", אך אין כל קשר בין הימין הקלאסי, הקפיטליסטי, לבין בוחרי הליכוד , כפי שאין כל קשר בין סוציאליזם לבין מנהיגי העבודה ורוב בוחריה. ובהעדר המשנה האידיארלרגית נכנס לוואקום שנוצר הכוח האלים. וכשמדובר במנהיגו של הליכוד , בעל אישיות בעייתית, בעל דחפים בלתי ניתנים לריסון , כאשר הערפול בין אמירת אמת לאי-אמת שולט בכיפה, שמצד אחד מנהל מדיניות קפיטליסטית גורפת ומצד שני זוכה לתמיכת השכבות הדלות והמנוצלות אותן הוא רוכש באמצעות דמגוגיה ריקה וחנופה שמנונית. גם מנהיג מפלגת העבודה אינו מבסס את מצער על אידיארלרגיה סוציאל-דמרקרטית כמתבקש, אלא מנסה לשכנע שהוא סרב יותר בעשיה ממנהיג הימין , וכי הוא סוב יותר למען הנזקקים, למה? אין נימוק של ממש. פשוט ככה! במקרה כזה, ההולך לקלפי צריך לבחור בין רע לבין רע יותר , מוסב לו כבר לבחור בכוח קטן , קומפקטי , אבל עם אמירה יותר כל מי שעקב אחרי ליל השוד הגדול' כאשר סיעות הקואליציה סחטו אידיארלרגית. משהר פחות מביך , גם אם רחוק מן הרצוי . את הקופה הציבורית וחילקו בינן לבין עצמן <לא למען היצירה העברית חו"ש> למעלה ממחצית המיליארד שקלים, אם הוא אדם ישר' • ומבין מהי תרבות לאומית, לא יכול לעבור בשתיקה על בזיון הסופרים שזכו בפרס ראש הממשלה ולא קיבלו את כספי הפרס. ז 9.J;B J"~. -u שירה ופרוזה יאירה גנוסר: שיר שמעון אדף: שיר תמי נץ לוויה: שירים ענת זגורסקי שפרינגמן: שיר רחל מיפו: שיר , פרסום ראשון יניב נרנו: שירים דנה גולדברג: שירים, פרסום ןראשו אילנה יפה רוסאנו: םסיפורי סיפורת ושירה ערבית בזאר קבאבי: שירים, מערבית: לאה גלזמך נגיב מחפוז: התרחשויות מסעירות, סיפור , מערבית: משה חכם אימאן מרסאל: שיר , מערבית: ששון סומך אלחינסאא: שיר , מערבית: עפרה בבגיר ושמואל רגולנט שוכרי מוחמד עיאד: ידיד ותיק, סיפור , מערבית: משה חכם איחסאן עבד אלקודוס: אוססא חנפי , סיפור , מערבית: משה חכם לאה גלזמן על ~דאו קבאבי מסות, מאמרים, רשימות מירי ורון על אקירה קררסאראה אלישי על "כוחה הנורא של אשמה קטנה" לא.ב. יהושע רפי רייכרט על "דייר לא מד גן" לאריה סיון ביקורת ספרים אברהם נרה על "בנהזר" ו על "מאנו - היא קראה לו" לאהרן שי לעי ישראל על "מעבר בצל" למאריה תרזה די-לאשה רעל "אח לשינה" 5 5 8 12 17 17 • 35 42 - '. ~ /· , 22 '\-X• : :· ' f 28 33 33 34 36 24 13 14 18 6 כמימין לשמאל) בזאר קבאבי, : התמונות בשער 7 8 נגיב מחפוז' אריה סיון יקעב שי שביט על "הסלע נותר' יש להניח" לעודד סברדליק למנחם מילסרן Najiv Mahfuz, The Novelist of Cairo 9 נאסר בסל על "אור ראשון בחוכמת הלשון - ספר צחות לשון העברים" 'יי ~ ... י1t. ' ~. ..... ' ........................................................ ~ · " " ' ~' ....... .,., .... .. .... 10 ~ 16.452 : לכבוד עתרן 77 ת"ד ת"א 61163 עמירה ערן על "כקליפת חלה ריחנית" למשה לוי ' 10 ' ' : אבקש מנוי לשנת 1999/1998 אלישבע גל על "בו זמנית" לברוריה כהן יוסף נונע על "הרפובליקה הישראלית השניה" לאשר אריאן 11 ' 12 ' ' ' מדורים קבועים ' שם ושם משפחה : ~ ' יעקב בסר - 4 ' :' :כתונת 4 טל'_ ' 11 ' : 'ח חצי פינה - רוני סומק מצד זה - עמוס לויתן: על הבחירות רעל ספרו של עמוס עוז ' 38 מצורפת המח~ה על-סך 8Q ד עt : בכ~ור 11 גליונות : . . . ' כולל משלוח ' , ' ' ' מ אשרף מזאריב מ מ מ החתום על השיר "lj 'ניר~" מ מתבקש לחתקשר למערכת בהקדם. מ 'm' ' ' ' : בנק מס' המחאה -, ---- ' ' ' ' ' ' ~ ~========================== , ~-------------~--~------------- גליון a פפ • שבט תשנייט • פבוואו כגי שנה •o פ שייח 1999 Iton 77 Literary Monthly ירחון לספרות ולתרבות הערוך: יעקב בסר חמלר: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות עמותה - חברי המערכת: שמעון בלס, ויוסי הדרן עמוס לויתן. ששון סומך, בירשאל רוני סומק, אריה סיון 1 צבי עצמון 1 דורית פלג, עודד פלו 1 שלום בתמיכת משרד החינוך והתרבות, מ י נהל התרבות וצבי והאמנות. Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, 1 Yosi Hadat, Amos Levitan, Shalom האגף לאמנויות. - עורכת משנח: עמית ישראלי-גלעד עיריית ת"א"יפו Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg Vice Editor: Amit Israeli-Gilad Management and Graphic Design: ניהול ועיצוב: מיכאל בסר המערתכ רחמנחלח: סלפקס': 5619879, ת " ד 16452 ת"א יחסי ציבור: אלה נונק ניקוד: שמואל רגולנט ביצוע: דפוס רוזמרין · מופת בע"מ לרובוט שניידו דוד שגיב על לאהרן דרתן לפי שעה המלצות עתרן 77 lAU ~ן אורניב : אורפז, גילה בלס, משה · מועצת המערכת: יצחק אוורבוך דור, נתן לוחות Michael Besser המערכת אינה עו נה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי יד אלא אם צורפה אליהם מעטפה מבוילת. חומר יש לשלוח רק בדואר רגיל , כשהוא מודפס ברוו ח כפו ל על צד אחד של הנייר. רצוי לצרף דיסקט בתאום עם המערכת. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש. מאמרי מחקר מועברים ללקטורט מקצועי ""," הומרו~ n עת l ןוו סירקה טרוקה: מהר' לכד ועכשיו . עורו פלו: שלום רב שוכך ץאר צבי מרמלשטיין: מחזר על פתחי חנוך לוין: שירים - חיי .המתים ספרי סימן קריאה הוצאת הקיבוץ מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל- נחמדת. הוצאת גוונים/תג 64 ,1999 עליונים ותחתונים, הוצאת אשופר המאוחד 88 ,1999 עמ' ירושלים 178 ,1999 'עמ עמ' לספרות יפה 54 ,1999 עמ' שירים אחרונים, מתוך הסדרה מבחר משיריה של המשוררת הפינית "ככלות השיכרון תכול בוקר יטפס "תודה ששרפס רוחי קיץ צורב./ פרח lf:=::::I החשובה. המתרגם, רמי סערי' הוסיף בחרכי התריס. אשה תגיח מחלום, עשן סוורותי;/ נותרתי ממתין; ו:וי s ~ המקיפה של מכלול יצירת לוין . פרפרי אש/ בשערה. עד כלות למרותך כמשולל יאוש, טינה, "בלילות אני בוכה מגעגועים./ אם כי מבוא .והערות הזיכרון כרוח דק בענפי עץ רוחש חלקלקה,/ זלעפה ואימת הדין: שדור אין לי עיניים לבכות-; חושב - לאב "בכיתי כלפי פנים לבל יבחין בי איש,/ הייתי זרה, מוזרה, פיצה פרחי קיץ לבנים; ובשומים שאת םשמ גורלי./ ברצון' בפליאה, אכון' אין לי גם מוח לחשוב - על תאורו העיר 1 על הזמן שצחקנו.// לו רק בידי; האחת ובאחרת כלב./ אבל איני יודע. רק יפעה גדולה; בלולאות אקוד" <רצף פיוטים להושענא ,רבה ידעת, לו רק ידעת,/ אשה שלי' ממחסות השמים החלו לנשוב; ענפי ותעתועי אור כפרי מאדים עמ' 35(. אהובת נפשי'/ איך אבלה את מותי לעברי'/ העץ נפנף בענף החשוף,/ ל~סו" <ככלות הזיכרון' עמ' 7(. ברוך קימרלינג ויואל שמואל :מגדל בקבר'/ איך אגיד לך'/ איך באכתו מבדע לחלון הפתוח נחתה ציפור על םהשלגי פלסטינים, עם כהיווצרותו • הוצאת שיר?" <עמ' 64- ב~ילות אני הבוכ נברשת; לראות, וראו: כתר 1999,320 עמ' .מגעגועים>מתאו ושים למסה" <עמ' 161' מן עודד פלו המחזור 'בית השמש העולה'). )1ל.\ i ב t1.J l !רך ארץ נחר t תד תולדות הפלסטינים מהתקופה םשטר ראו את עצמם כפלסטינים ועד היום חנוך לו ין: מחזות )7(-ההו לכים עם כינון הרשות הלאומית כחושך ואחרים . ספרי סימן הקריא ניאל ויליאמס: ארבעה מכתכי הפלסטינית. לטענתם של מחברי הספר הוצאת הקיבוץ המאוחד 88 ,1999 אהבה. מאנגלית: שלומית הנולסמן. תולדות שני העמים כרוכות זו בזו עמ' הוצאת כנרת 304 ,1999 'עמ מתוך הסדרה המקיפה את מכלול איזבל וניקולס גדלים באירלנד' הוא ואין להבין את החברה תהישראלי מבלי להבין את תולדות הפלססינ .ים יצירת לוין . המחזות: "ההולכים בדבלין והיא על אי מרוחק. בסופו של בחושך", "רצח", "המדןנה", "חייב דבר' הגורל מפגיש את מעגלי חייהם טאהר בן ג'לון: הגזענות כפי להיענש", "רווקים .ורווקות" הסוערים והמיוסרים: רומן 'פיוטי הנחשב לאחד מרומני האהבה שהסברתי לכתי . מצרפתית: ןראוב וויסטן היו אודן: מגן של אכילס המצליחים של .השנה מיון. הוצאת בבל 1999, תסדר רעות. 58 'עמ ושירים אחרים. מאנגלית: עמינדב סדרת דעות מיועדת לילדים ולבני דיקמן. הוצאת כרמל-ירושלים אומיאל קוסמן: הגענו .לאלוהים נוער' והיא נועדה לעודד המחשב 185 ,1999 'עמ הוצאת הקיבוץ המאוחד 94 ,1999 ביקורתית ומודעות לפתיחות מבחר מקיף ומגוון משיריו של 'עמ ולסובלנות. בספר זה, הפותח תא המשורר האנגלי-אמריקאי. בעמינד קובץ שירים חמישי לאדמיאל קוסמן. הסדרה, מנסה הסופר המרוקאי-צרפתי דיקמן המתרגם הוסיף מבוא .והערות "שהנה אנחנו יפים ללא גבול. - חתן פרדס גונקור ל 1987- "כיצד נפתח כל שיר שלף באורח שעירומנו; הולך וגובר, ושאין שאי להשיב לבתו על שאלות תבסיסיו מפואר; בתהילה לאמא-טבע זר איתנו'/ ואין גם אחד 'חסר הכרוכות בסוגיית הגזענות. י"מ וליפעתה,/ ואז, כמו לו היה זה איזה ושהיום כבר נוגע בלילה, כשזיונו צו-מוסר' אתה גורר לשם לפתע פושט ונוהר" <היינו תכול . ים שטיפש הוא גם גזען? אהובה פותה./ מה, מוחנפות כלום ושקופים, עמ' 11(. ויתי רונן: עם הבטנה כחוץ. תהוצא-לא. אבל מי שגזען הוא .טיפש-אז אם אבי מסכמת נכון' תהגזענו האמנ.ס שירגישו?/ בדרך כלל ונרא גוונים 78 ,1999 'עמ "אתמול מתחנו היטב את המיתרים; נובעת א. מפחד: ב. מבורות: .ג כאילו :ר t:' דישו" <אל גיחה, תלונה בכינורות, בגרון, בקשתות, מטיפשות." <עמ' 37( עמ' 143(. באוהלים,/ סובבנו עוד קצת את אוזני הפרפרים,/ לחצנו קנה, עקבים, אמירה חס: יוכל • הוצאת כרמל- הגבהנו נימים, הדקנו בכוח; מאחזים, ירושלים 51 ,1998 עמ' חגרנו חחים, חיזקנו יתדות, דרכנו ספר שירים רביעי לאמירה הס. "אז קשרים./ החצים, / דייקו למטרות" צפרו צופרים בשנות ה- .5o1 <טקס מעבר' עמ' 5(. להשתיק את כישופי הזוועה/ שעשו ברוח ילדה תמה מכושפת/ סלח לי לאה אילון: ון ביצים. הוצאת שאני זוכרת; מציאות קשה, ויש ריתמוס, סדרה לשירה 64 ,1999 עמ' לסהר הצמר מעל ראשי' רקחת האליה ספר שירים שביעי ללאה אילון . ממני.; כמה זרי קוצים אטמון את קול "פה היו קרנפולים; צמודים לקיר אשליות השווא שהיו בראשי?" <עמ' הבית/ כשחיש מהר; ותודה 23( ששאלתם/ נתנו מתחת לקו ירח חלש; עוף מוקפץ ודוגמיות צ'יפס./ ציפי שחרור: הריקוד האחרון ; לבי הוא געגוע בלתי נסבל; ומעליו הוצאת הד ארצי 102 ,1998 עמ' מכאיבות עריות הלילה./ אתה חושב קובץ סיפורים, המותחים את גבולות שתוכל רק · להביט; ולצחוק צחוק המציאות אל הדמיון' ועוסקים מקפיא דם?" <יומנים, עמ' 18(. בקיצוניות הרגש, אהבה, שנאה, ארוטיקה ונו: מיכאל די אחי חיים: יחידתי • הוצאת רמי ויצבי: פירכוס. הוצאת זמורה יהווה גור-אריה: ריח אורנים. גוונים 62 ,1999 עמ' ביתן 75 ,1999 עמ' ספר ראשון. "מחלפות אהובתי עפרות זהב/ הוצאת עקד 173 ,1998 עמ' "אני מביט אל פני הדלת; החצי מבושיה צמר ,כrיעלס/ ציפורניה קובץ סיפורים של מי שנודע יותר נגיב מחפוז: היום שבו נרצח פתוחה/ לשונה משתלשלת/ כפתורים צדפים, היורות כשנהב - רוח השרב כמשורר. "ניחוח אורנים והדרים, ריח המנהיג. מערבית: דוד שגי ב. ספרית ארבע;/ הכתפיות הכחולות/ בה מאוהב.// אהובתי רכה כחולות ספרים עתיקים, ריח חמסין ומדבר על גופך/ כשרוצות הטובעניים; חמקמוקיה מפוסלים ברוח בנופי הארץ הזאת וארצות אחרות." פועלים 144 ,1999 'עמ מרקדות נפרמות; את פותחת פטישך// אני בחול;; אני אליה זב/ נחל אכזב לא עוברים כחוס השני בין הדפים." בהם נובלה, "היום בו נרצח המנהיג" מנביט מן הרוכסן משת~ל ומשתבץ; מלחת-חול: אין כאהובתי רכה ;מכל נאבקים [הגיבורים] יהודים, ערבים, וארבעה סיפורים קצרים, הכוללים גם ביקורת על הסתאבות השלטון את נמלאת ונסדקת/ נאלמת כלץ" לבבה אבן חול" <אמורפולוגיה, עמ' נוצרים, גברים ונשים. מאבקים מרים 24(. ועיקשים בזולתם, בנשמתם ובגורלם." <אל פני הדלת החצי פתוחה, עמ' 19(. במצרים. 4 ••••• גליון 228 הפאשיזם - משל ~ו תומציאו י:ן( אהדן שי: כנהזר . הוצאת עם עובד 1990; מאנו - היא קראה לו . הוצאת זמורה-ביתן 1997 הערצת הפאשיזם והפאשיסטים היא לכאורה הנושא המרכזי בשני הספרים שכתב אהרן שי: "בנהזר" ד'מאנו היא קראה לו". המעריץ בשבי המקרים הוא היסטוריון , מרצה באוניברסיטה, המתחקה כבלש חוקר אחרי שוךשי משפחתו. בהשקפת עולמו , המספר בשני הסיפורים הוא אינטלקטואל , הומניסט וחיל ובי ולכן , מעוררת הערצת הפאשיזם שלו פליאה והשתאות. אלא שלמעשה המדובר בהערצה של בן לאביו 1 שאין בה כדי לקבוע את עמדתו האידיאולוגית של הבן המעריץ . אבל יש בה כדי לעמת שתי השקפות עולם מנוגדות ולהאיר את האחת באמצעות האחרת. במובן מסוים, ניתן לדבר על הפאשיזם כ "משליי בלבד 1 אבל בפועל , מתואר הפאשיזם כמציאות של ממש, המרתקת אלי ה גם את טובי ההומניסטים, ובכך מאירים הסיפורים את הסכנות הנשקפות לעם היהודי ולמדינת ישראל מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. כאמור 1 המעריץ הוא בנו של הפאשיסט, אלא שבסיפור "בנהזר" , המספר הוא בנו הביולוגי של יוחנן , המנהיג הקיצוני ביותר של המחתרת השטרניסטית, המבקש בשיאה של מלחמת העולם השביח ושל השואה לכרות ברית בין ממשלת יפן לבין תנ ו עת השחרור הלאומי , מיסודה של לחייי . ואיל ו בסיפור "מאנו - היא קראה לו" הבן , המספר , הוא מי שאימץ את מאנו לאביו . מאנו , עמנואל אדיזיס, הוא אדם בשנות העמידה, פקיד דואר זוטר , שהיה ועדיין הוא מעריץ גדול של מוסוליני, אשר בשירותו נלחם באביסיניה ובספרד. זאת, למרות שמאנו נולד כיהודי בתורכיה, ונדד על פני כמה יבשות עד שהתיישב באיטליה "ארץ מכורתו". והנה, בעוד שהפאשיזם של יוחנן נושא אופי קטסטרופלי וטרגי , והריהו משול למי שמבקש לכרות ברית עם השטן כדי להינצל ממלתעותיו , הנה הפאשיזם של מאנו לובש אופי של פארסה ופארודיה, אבל דווקא משום כך יש בו כדי להמחיש את הקסם שנסך הפאשיזם על יהודים רבים. אילו נולד מאנו כיהודי איטלקי 1 שאיטליה היא מולדתו , ניחא! אבל {§1 א~ון שי _. רנהוב'" ' " •",1" ' בווידויו לפני רות, שכנתו הצעירה ומושא תשוקתו , מכריז מאנו כי הוא מוצא במוסוליני אב לכולם, בניגוד אליו , שמעולם לא היה אב ו גם בעל לא היה. הוא זנח לא אשה אחת כי אם שלוש, ואת ילדיהם המשותפים, ונעלם. לא ייפלא כי סיפור חייו של מאנו פותח בסדרה של מכתבים נואשים מאת אשתו הזנוחה ובתו המבקשות ממנו סימני חיים. דומה שהפאשיזם של מאנו הוא מעין קולב או אימום שעליהם יתלו גם שאר הדמויות את הזיותיהם. רות, המתבגרת הצעירה, תראה בו תחליף אב. וגם המספר מאמץ את מאנו לאב, במקום אביו שנפטר לפני שנים. לאחר מותו של מאנו אף ישכב המספר עם רות כאמצעי לחוש משהו מהווייתו הגופנית והרוחנית של מאנו: "רציתי שנשקע זה בזה, רציתי להיות הוא, זקן לבן עור 1 מדו בלל שיער , להיות לה לוחם פאשיסטי שעבר זמנו ... רציתי להגיש חלק מעמנואל, תמורת פיסה מחייה, להיות מאנו שלה" (מאנו , עמי 182(. אלא שמבעד להזיה הפאשיסטית עומד יסוד מהותי משותף בין מאנו לבין המספר והוא יסוד המחאה: שניהם נשלחו למלחמה שלא חיתה מלחמתם, מי לאבסיניה ומי ללבנון. בעיני המספר , בדומה למאבד , מלחמת לבנון אינה לאומית יותר ממלחמתו של מוסוליני כנגד אבסיניה. לעומת הפאשיזם של מאנו 1 הפאשיזם בנוסח יוחנן הוא סהרורי ומנותק. שתי אפיזודות ימחישו זאת. האחת, לאחר סיום מלחמת העולם השגיח, כשנחשפו הפרטים על רצח העם שערכו הגרמנים ביהודים והיפנים בסינים ובשאר לאומים כבושים, עדיין ממשיך יוחנן לתמוך בגיוסה היפנית למהלכים שהביאו לפריצת מלחמת העולם השגיח. (בנהזר עמי התהום המפרידה בין אב לבנו: לאחר נצחון מלחמת ששת הימים, בנעזר , הבן , מספר לאביו פרשיה שהיא מבחינתו טעונה במיוחד; בכיכר המרכזית בעזה נמצא גיריקן חשוד שהחיילים הישראלים מפחדים לפנותו . בסופו של דבר הם מאלצים בכוח ילד ערבי לפנות את הגיריקן. הסיפור אמנם נגמר ב"טוביי: הגיריקן לא מתפוצץ ואמו של הילד רצה בצעקה איומה ומחבקת את בנה. אך מבחינת בנעזר זה סיפור עתיר פרטים מרגשים הגורם לו 1 לדבריו , לבכות לראשונה מאז היה ילד . חריפ דת הסיטואציה מתגברת כאשר הקורא מעמת את גורל הפלסטינים בעזה הכבושה עם גורל היהודים הנתונים למרות הגרמב ים ביוון , בימי מלחמת העולם השביח. ואילו פניו של האב, עם שמיעת הסיפור, נשארו חתומים. מתוך שיחה אחרת בין יוחנן לבנו לומדים לדעת שהיה מרוצה יותר אילו נתן הבן את דעתו על ההקשרים ההיסטוריים הרחבים, הלאומיים, האזוריים והבינלאומיים וממעיט בנבירה המקומית, שהיא בעיניו של יוחנן אישית ועל כן משנית בחשיבותה. סיפור הג'ריקן לשיטתו גם הוא סיפור מקומי בלבד. לקראת סוף הרומן , ארבעה ימים לאחר נישואיו של בנעזר , פרצה מלחמת יום-הכיפורים. מלחמה זו חשפה את הדואליות בנפשו: ככל שמילא את תפקידיו במסירות ובאמונה, ידע בתוכני נפשו כי זו מלחמה מיותרת, שאינה אלא פרי ביאושים של הפאשיזם או האימפריאליזם הישראלי , כפי שנקלט במוחם של המנהיגים: גולדה, דיין וגלילי. בהשאלה, כפי שבמהלך הדברים, פה ושם, עמדנו תמהים על בנעזר הליברל המעריץ את אביו הפאשיסט, זה כאין וכאפס לעומת הספיגה המלאה של אידיאות פאשיסטיות -אימפריאליסטיות על- ידי מנהיגי השמאל. פרדוקסלית, סבור היה בנעזר כי תבוסה חלקית של צבא ההגנה לישראל תחזיר לצבא המצרי את כבודו האבוד "כי רק תיקו יביא את השלום." סופו של בנעזר אינו ברור. האם נהרג? האם נפל בשבי? ואולי, כפי שמספרות השמועות, הוא מסתובב כדמות מסתורית בשטח (שם, עמ' 172(. מכל מקום, אם רוחו של יוחנן חיתה זו שאכלה כל חלקה טובה במחוזנו 1 בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, הנה, לעומת זאת, עולה התקורה שרוחו של בנעזר תביא את השלום המיוחל: "באיזון עדין בינינו ובין הערבים, מהמלחמה הזאת יצמח השלום, לא מפני שנצחוננו היה שני הסיפורים המתארים את הפאשיזם כמשל וכמציאות, יש בהם כדי לעורר מחשבות על מהות הווייתנו , כיהודים וכישראלים. בסיפור "מאנו' היא קראה לו" מופיע Jיאמ בהרצאה של המספר , פרופסור באוניברסיטה, על מדיניות איטליה הפאשיססית בשעת משבר. מאנו, כמי שחי את המשבר וכמי שהשתתף במלחמה מבקש לדון בנושא מזווית ראיה אישית. והמספר מגיב: "השתתפותו של מאן והוא באירוע היסטורי, היא אמנם מעניינת, כשלעצמה, אך אין בה יתרון מהותי בדיון האקדמאי , ואין בה כדי לשכנע. האמנם, מי שהשתתף באירוע היסטורי יודע את האמת סוב יותר מהחוקר? (מאנו' היא קראה לו , עמ' 79(. שני הספרים שכתב הפרופסור להיסטוריה הם "עדות אישית", האם משום כך אין בהם כדי לשכנע? לאו דווקא! אלא שלעולם לא תדע היכן מסתתר האירוע האישי והיכן מתחיל האירוע ההיסטורי . שבי הסיפ ווים מרשימים דווקא משום שהאספקט האישי מאיר את המאורעות באור מיוחד שהיסטוריון לא יוכל להאיר ו . • אברהם נדה RRU ןןוו 6D/ג/ lו/ו a ניצחון מוחלט אלא מפני שהצלחתו מדובר ביהודי יליד תורכיה, מה לו 27-26( ולפאשיזם? מה לו ולכנפי צלב הברזל , ושוב, אפיזודה המעידה על חיתה מר גבלת ולא השפילה תא בעוד פיו מלא פסוקים מן התפילות ? הפנאטיות של יוחנן וגם חושפת את אויבנו" (בנהזר ,עמ' 174(. 6 גליון ····· 228 J/1BO מבסירנות החיפוש שלה ומאכזבתה מאלוהים. שניידו נוגע בעקיפין גם בנושא קיומה ותוקפה של היצירה, והן בקיומו של היוצר. האם יצירה נחשבת כיצירה רק אם השמיעו אותה או הדפיסו אותה? האם יוצר נחשב יוצר רק אם ניתן תוקף ממשי בפרסום יצירתו? הגיבור אלדד ו הוא מוסיקאי גאון בעל שמיעה אבסולוטית. הוא מקבל מתנה זו מאלוהים, אך זו גם קללה שחובץ עליו לכל שארית חייו הקצרים <הוא מת בגיל 22, בעצם, מתאבד משברון לב.> מעצם היותו יוצר הוא בעצם חריג, יצור יוצא דופן ו מושא ללעג הכפר הנידח בו הוא חיי חיים קשים ואיומים. הוא מת כמעט מבלי שייוודע לעולם על כשרונו הענק, אבל האנונימיות לא משנה את העובדה שהוא היה גדול המוסיקאים בכל הזמנים. יצירה, לפי שניידו, היא ברכה מעורבת בקללה קשה. היוצר נכפה ליצור כי זה מה שאלוהים קבע, אבל הפרדוקס הוא שהאלוהים שבירך אותו בכישרון 1 הוא גם המונע ממנו להביא את כישרון זה לידי ביטוי . הספר מסתיים במוות בלתי נמנע. כל חייו המקוללים של אלדד היו מקדמה למוות הצפוי הזה. המוות הוא בעצם הנוסע הסמוי של הרומן. כבר אמרתי ששניידר כותב בשפה נקיי ולא גבוהה, במשפטים קצרים ויעילים. ו בכלל 1 פרוזה מסוג המגביל אותו ומונעת ממנו להיסחף למיסטיות מעורפלת. גם הסצינות היותר ליסטיות הופכות ככה להרבה ~· כיותר קלות לעיכול, ובאופן זה גם המימד האגדתי של העלילה נמסך בריאליזם קשה ומובנה. ההומור השחור הוא כלי נוסף שבו נעזר שניידו לבנות את האגדה המיתית המצוינת שלו' וזה שוב מזכיר לי שבארץ עדיין לא קם מספר שיודע לעצב ככה עולם סוראליסטי הבנוי מאגדה ומהומור שחור משובח. • יעל ישראל מפספס במיוחד בניסיון להסביר את המשך חייה של קיארה שהפכה לאשה בעייתית וסמרטוטרית - על רקע ילדותה. די-לאשה הלכה על קו עלילתי דינאמי של עזיבות חוזרות ונשנות שחווה הילדה, ועל חרדת נטישה שגורמת לה להפוך ללוזרית שחייה בשוליים, וזו אמורה להיות גם הנמקה עלילתית וגם פסיכולוגית, כמו גם אלגוריה על עליבותו המתמשכת של הדרום האיטלקי. נשמע מנופח ומופרך? זה באמת ככה. • ר 1 מררת - נוסע סמרי רובוט שניידו: אח לשינה. מגרמנית: אריח אוריאל. הוצאת בכל 1998,157 עמ' 'א'ח לשינה" הוא אחד הספרים היותר חזקים, מרגשים ומטלטלים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה. הוא קריא ונפלא, אינו מייגע אף לשניה, מצטיין בעלילה חזקה ובנראטיב קולח, ועם זאת אינו נרתע מלגעת בשאלות קיומיות ודתיות. כשקראתי בו לא יכולתי להימלט מהמחשבה מדוע בספרות העברית נרתעים כל כך מגעת לעומק בנושאים כאלה. ומדוע המעטים שמדגדגים בשולי הבעיות הקיומיות, ממצים את העסק בגירוד ניהילסטי משעמם, נפוח, מביך' או לא ממוקד . רובוט שניידו האוסטרי ו אולי בדומה לפול אוסטר האמריקאי 1 מחדד את קולמוסו ותוקף שאלות היוליות המטרידות את האדם מאז ראשית קיומו התבוני. התוצאה עלולה להיות מנופחת, אדולסנטית ומפוהקת, אבל מזלו של שניידו שהוא כה מוכשר' ויצירתו כה צלולה ועמוקה, עכשווית ורלוונטית. שפתו מדויקת ולא מקושטת, ולמרות הנושא הוא נמנע מלברוח לכל מיני תיאורים סוריאליסטיים מתקתקים ומעצבנים, או לסטות לדרשנות מביכה בנושאי אלוהים והאמת הקיומית. הטקסט שלו הוא בסך הכול די קשוח, ומאוד ממוקד, ואני חושבת שהריסון הרב הוא זה שעזר לו להימנע מאותם מכשולים מביכים, העומדים בפני כל כותב סוריאליסטי. "אח לשינה" משייך את עצמו בכבוד לז'אנר ספרות הכפרית המיתית ולרוחה של האגדה הטבטונית במיטבה. הגיבור 1 אליאס אלדד 1 הוא מוסיקאי גאון ומוחמץ ו עוד נדבך בשורה של לגיבורים ספק מפגרים-ספק גאונים, מסוגו של קספר האוזר. דמות מופלאה ואניגמטית, שקשה שלא להתרגש באיטליה? מה היה כל כל דחוף לתרגם אותו? יש כל כך הרבה ספרים נפלאים מספרות העולם שכדאי וחשוב לתרגם, ואיש אינו נרתם למטלה הכבדה והמורכבת הזו <למעט, אולי 1 הוצאת ,"לבב'' שהתחילה במפעל החשוב הזה: לתרגם יצירות עכשוויות, טובות, לא קר מפני שהן היו רבי מכר בארצן>. ואולי נדמה למישהו שהאיטלקים <או הצרפתים, או האנגלים> יתרגמו ספר עברי בוסרי? לדעתי מדובר כאן בגילוי של קרתנות ישראלית: התלהבות חסרת פשר מכל מיני מוצרים שזכו לפירסום ולחיי מדף ארוכים בארצם - ורק בשל כך מתרגמים אותם. ובאשר לרומן עצמו. ניסו לשווק אותו כאמור כמעין המשך לספריה של מורנטה, ואמנם יש דמיון מסוים, בעיקר בבחירת הנושא, הרקע והאווירה -אבל 1 באמת, איזה הבדל עצום, ואיזו השוואה נואלת. יתכן שאלמלא פטירתה של די-לאשה בטרם עת <בגיל ארבעים), גם היא חיתה משתכללת והופכת לסופרת גדולה. מכל מקום, ספרה הראשון 1 "מעבר בצל", הוא מעין חיקוי חיוור ואנמי של יצירותיהן הגדולות של הסופרות האיטלקיות הבכירות. גיבורת הרומן 1 הילדה קיארה, היא מין מקבילה נקבית של אוזפה, הילד המופלא ב"אלה תולדות". גם היא חיה בסביבה מעורערת ובתקופה סוערת. אמה, אם איטלקיה מסורה ואוהבת, היא מקבילה לאם הקטנה אך הענקית ב"אל ה תולדות". כמו סופרות רבות כיום, מנסה המחברת לשים דגש על היחסים בין אמהות ובנות <הכפלות נוספות לקשר זה נמצאות גם בקשר של קיארה עם שתי דודותיה.> במקביל מתוארת האהבה הנכזבת של קיארה לאביה, גבר שמעולם לא נישא לאמה, מפני שהאם חיתה מין אמזונה: ולימים אהבה נכזבת דומה באופיה לגבר נוסף, בן דודה הממרז. למרות כל זה, מתקשה הרומן לבנות מערך פסיכולוגי מובנה, והוא חיי המדף של סופררת איטלקיות מאריח-תרזה די-לאשה: מעבר בצל; מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדוכאנו. הוצאת הספדיה החדשה 1998,272 עמ' סופרות איטלקיות הן מצרך מבוקש בארץ . הספדיה החדשה, בעירנותה, מציפה לאחרונה את השוק בתרגומים מאיטלקית. כשזה קורה עם יצירותיה הראשונות והפחות טובות של נטליה גינצבורג, עוד אפשר להבליג: אחרי הכול גינצבורג היא באמת סופרת נפלאה, ואחדים מספריה פשוט נהדרים. אבל תרגום ספרה הראשון <והיחיד שכן היא נפטרה חודשים ספורים לאחר צאתו לאור> של מאריה-תרזה די- לאשה, הוא תעלומה בעיני. זה נראה אקס כלכלי הנסמך על שיקולים אופנתיים, ותו לו. שואל את עצמו המו"ל: אם סופרות איטלקיות הולכות בארץ כל כך טוב, מדוע לא לדחוף לקורא כל מה שאפשר בנושא? לא הייתי מתעכבת על סוגיה זו <ובוודאי שלא הייתי טורחת לכתוב עליה רשימה>, אלמלא חיתה סימפטום של בעיה מטרידה. אני מתכוונת אל הספדיה החדשה, ולאיצטלת "האיכותיות" והאמינות שהיא עוטה. מעבר לשיקולים הכלכליים הציניים של ההוצאה לאור באשר היא כזו 1 נוצרה כאן הטעיה <ולו רק בשל ההשוואה, כבר בשורה הראשונה שעל דברי הכריכה, עם אלזה מורנטה הענקית, והטענה המפוקפקת שדי-לאשה היא ממשיכת דרכה). הקורא, שהתבשם בקריאת הרומן הענק 'א'לה תולדות" של מורנטה, ונהנה אף כפליים מספרה המרגש "האי של ארתורו": אותו קורא שהתמוגג מספריה של נטליה גינצבורג, והרגיש כאילו התגלה לו גילוי בעל ערך ספרותי והיסטורי בקריאת ספרה של קלארה סרני, "משחק הממלכות" מאמין שזה בדיוק מה שמצפה לו בקריאת ספרה של די-לאשה. יתכן שהאיטלקים מצאו בדי-לאשה איזה שהוא ערך מקומי <חלק מהסופרלטיבים המוגזמים שעל גבי הכריכה מוקדשים להסבר מפוקפק, לפיו הרומן הוא אלגוריה על איטליה: בעיני אלו הם סתם בירבורים: אבל ניחא>. אבל מבחינת הקורא הישראלי מדובר ביצירה סתמית, ואשוב ית ולא רלוונטית. במקומה יכלו לתת במה לעוד סופר עברי מתחיל. כקוראת, אני מעדיפה לקרוא את הגיגיו הראשוניים של סופר עברי 1 במקום לדשדש במשעיה מתורגמת, מייגעת ולא מוצלחת. אחרי הכול 1 מה אכפת לי שספרה של די-לאשה היה רב מכר 7 פברואר 98' לוליין תהומות ו~ עודד סברדליק: הסלע נותר , יש להניח, הוצאת תתמוז-אגוד ו~ הסופרים 61 ,1998 עמ' "קשה לחיות נטול היסטוריה /ארוכה קשה לחיות נטול היסטוריה/ הקש לחיות נטול" ("שיר לח", עמ' 13( בשיר זה, אפשר 1 ניתן ביטוי מה למיוחדותו של עודד סברדליק, ש"הסלע נותר יש להניח"' ספר 1 שיריו האחרון 1 נערך ויצא רלאו לאחר מותו ב 1996-• סברדליק, יליד 1938' החל בלכתו בספרדית בארץ הולדתו' ,ארגנטינה ושנים ספורות לאחר עלייתו הארצ )1965( עבר לכתיבה בעברית. השלוש ספרי שירה קדמו לזה הנוכחי: י"פרש האישון" -1980' "חלונות בסחף" 11986 "עד כלות הדבש" -1992• אין ספק שהעברית נכבשה לו' יוקורא שיריו אינם נותנים דעתם ולד לשוניותו. לו עצמו' אולי' םאי-ש בפנים, נותרה "בעיה היסטורית": אל רק רמת-גן עירו נטולת ההיסטורי ארוכה - גם הוא חש "נטול" ןבמוב מסו ים. הוא נאחז אפוא, מצד אחד לוליין תהומות גנב משנע 7ן~וט~וi ~ל ס~ t' לות ~ן שקזpזס ~ת רףו~ו;rס 1]9 בר:ס?;? 1J ~ת i? ר~יו תס~אףלו ~ת בס~:;גי ~י ry ~ש סדו~?.ת נףךת f. ~ף ?;?/J ךטום ס 9 ;ני~ה ס~קו~ה שךה-~~ש ל~~י ?זארr מףל ;ש~~ ה~איר ל:ם ~ת ד ;יו ~;ןיו םירןjך ל; א.ת מדוז;ת ;:~שולים :ןד~יו לי~~~ 7פ 9 ;ה ת;:זמנרוב~ק ~פילו :דךדר ?לא ry ףך ~י מ~ינררי ~ירוס ~ז:; 7 ענ; יקט;ף ~ןמ;ךים ו~דיןה ~---------~ ב"גשם ארך-היסטוריה ועול" אבל עודד םברדל'ק ················· ........................... הסלע נותר, יש להניח ~: ז:פ חלקם - תמצית של הגיגים ושל תחושות. בהמשך מתארכים השירים במקצת, ו'ב'עד כלות הדבש" אפילו בשער "מיניאטורות" מרבית השירים ארוכים יותר. השילוב של תמונות ושל הג י גים נותר' עם זאת, בעינו . םג בספר הנוכחי לחלק מן השירים סגנון מכתמי ("כי קול לח משוטט בחוצות/ ואין עונה. והעיר משתתקת/ בקולות המולה" "אפיגרם", עמ' 12(, אבל ניכר גם חלקם של השירים הארוכים יותר' מהם - פרוזה שירית ("מרשם לשרטוט היסטוריה", עמ' 31(, מהם מעין פואמה, כמו השיר היפה "בצפון מרכז תל-אביב" (עמ' 18(, שהוא ארג של מש - אלות בחור תל-אביבי וכלבו עם הפנתיאיזם של ברוך שפינוזה ועם "דמיונו הקודח" של הודחה לואיס בווחס. בהקשר זה של שירים המעו גב ים בהיסטוריה ובתרבות מביע סברדליק בשיר "איזון עדין" (בספר שיריו הראשון "פרשי האישון") משאלה: "לערוף את האליל; מבלי לרצוח; את צלם האליל". בספר הנוכחי מוצג אותו נושא במבט לאחור' להיסטוריה התרבותי ת שלנו: "בראש ובראשונה גירשנו את הפסל מן המקדש; ."/ וניפצנו ביתנו ערפנו אותו ;."/ מבלי להעניק לו מלה למחילה ."// לאחר מכן הקמנו חומות/ להבדיל; לאחר מכן הקמנו מוזיאון; לאחר החומות/ להשיב הראש על כנו/ לראשונה מאז// לאחר מכן משינו הפסל מהמים / אספנו שבריו והדבקנו כאביו/". / הגינו מלים לפסל מעפילות המלים; המרחב הרדום "השיר שהופל; ונטבע/ וירד; אל בעשב/ מכין את ההעפלה הבאה" המצולות בדומיה תלולה/ נתקע ("עמק ארעי"); או: "בשעת האפס של והוצת/ והסתבך; ברעמתה הפזורה היום/."/ אדם ישאיר מ וסל בעמק; של אצה משתוקקת/ ומהסבך האמוץ מלה בודדה כמו פיתיון; אדם אחר של רעמות וצלע/ אצו צצו/ כמה ישמרנה לגינתו ,)"תירב"( כך גם בנות ים מבהיקות; שאפילו יוליסס 'ב'עד כלות הדבש"' שבו עיסוקו של לא ידע/ בבוא היום לדעת// הומרוס המשורר הוא "להעביר את רזי העולם כן". "לוליין תהומות" (עמ' 45; ראה מבעד; לקוף המלה" ("מקצוע מוזר") מסגרת) מכוון' כמדומה, לאותו עניין . - וכך' כאמור' גם בכמה שירים אין ספק שעם הסתלקותו המוקדמת בקובץ הנוכחי ("קרית ספר", עמ' והפתאומית של עודד סברדליק, פקע 10; "סדנת משוררים"' עמ' 11' מיתר בעל צליל מעניין ומיוחד' ועוד). בהקשר זה יפה בעיני במיוחד שיחסר לכל אוהב שירה. • השיר "כתוב על פני המים" (עמ' 9(: יעקב שי שביט תמי נץ לוויה • איפה אהבתנף, •• T :--•• ת,?ך~~ ~י~ינף ף~ין ry ע;ןם: ימי שמש, ילדים, • T : ,'' :• •• : ח.~נ;נ;ת ,ק~~ ~ן ry קת לק~ ·ה ~~Q ת מ~דידףת. ה~~ ~קט :כ;ל לףי;ת ry ן~ש ,ם:~ן~~ה~~ ~ין ~ךנףי מ~ע,~ים, מ~~דיקים א;סנף ~יס~ים ~ךף~ים, .םיpזר.~ מכתב מבוקרשט נח.סר וזאףת אלחףטית אני מנתבת ~9~נ;ת T ~ח~י :f~q ןר ן;"ל~,ק~.~~ ry7o/ י;ת ךח;~ה ם~~ לא ע~~~ל~לל 7 ת;ך מ 7 ~ד~ףת 7o/ י' מה;~~ת ~ry נ:יי~עמףת למף~~ה. .. פ " ה ו~~~ה?;ל~ מ~~ש ע,ד:ז לא שת~~; ךמ~~:ם ~ך~לים ~רי~נףת, o/ה~~ ךה; 7 ת~ ~ין ~י~ר:ה 7 כ;ס .ה~~ המבט נ;ןן אל הךח;ב במשואה פשףטה: •• ,י • ז: :• :זז :T נשכחות ; להתפעל מיופיו הערוף; בעיקר ב"עומר בני בן עירי; קצרת ז-- הדרך" אשר "הושיט את ידו ארוכת הכמיהות/ כדי לטמון בחודה חופן לש גשם/ וקורות חייו; שי להוריו לעת בצורת". ב"פרשי האישון"' ספר שיריו הראשון ! מרבית השירים קצרצרים, בני 3-4 שורות; חלקם מעין תמונות (כשמו של אחד השירים, "תמונה"), להתפעל מידנו החומלת/ כי גירשנו הפסל מן המקדש." " ("תהליך", עמ' (, 30 אחדים מן השירים עניינם השירה והמשורר (או המשוררות), גם הוא עניין שסברדליק נדרש לו לכל אורך כתיבתו השירית. כך ב"פרשי האישון" : "מתחת לגבעות; עליהן cest la vie ע,ליב 1 ת o/ל o ~ים. ~י:ךףך סט 1 ף o/ ל ~~~ךעףת ~ry ~ר;ן ~ם~ר א;נ:ייי ל.ר~ע ~ל מח"ם מ~נזיק, ,ק~םpזמ ~9 ר מ~~;קט 7~;ת מ~ךק;ן' . · ק~ה המציאףת 8 גליון ····· 228 השכונה בתקופות קודמות לבין ימיו מצד אינטלקטואלים והרגי דעות בשולי החירות הוא: "אני עצמי ראיתי את המצב נתקלה ביד ברזל. השלטון לא איפשר : Menahem Milson Najib Mahfuz הכאוב הזה <כלומר • דיכוי העם על לאינטלקטואלים ויכוח או התנגדות The Novelist , Philosopher of Cairo The Magnes Press The Hebrew University J ~1 H ~ ידי הבריונים) בסוף ימינו 1 <ומצאתי כלשהם. כשדוקטור לואיס ערוד <הוגה כי) תמונה נאמנה היא למה שמספרים דעות קופטי נודע, שכתב סדרה של המספרים על ימים עברו. פייסני בתי ספרים על תולדות המחשבה המצרית הקפה הפזורים בכל שכונתנו אינם בת זמננו • ).ש.ו מתח ביקורת על 1998, 304 p, Jerusalem, מספרים אלא על פרקי הגבורה, והם רעיון הלאומיות הערבית בהרצאותיו נגיב מחפוז, יליד קהיר )1911(, חתן פרס נובל לספרות )1988(, פיוסם את ספרו הראשון: "עבת' אל-אקדאר" (משחק הגורל) בשנת 193 7. מאז' במשך שישים שנה ' ויותר' הוא המשיך לכתוב בלי הרף רומנים וקבצי סיפורים קצרים. מחפוז כתב ברצף, c נמנעים מלגלות ומלפרסם כל מה שיביך את מעמד האדונים" <עמ' 134(, כאן אנו אנחנו שומעים לא רק את המספר הבדיוני המתלונן על הבריונים של תקופתו 1 אלא גם את תגובת מחפוז למשטר הדיכוי של ימיו: הבריונים, קציני הצבא של בפקולטה למדעי הרוח, הוא נלקח מהקתדרה שלו היישר אל בית הכלא. וזה מה שקרה עם כל אינטלקטואל שהירשה לעצמו לחורג מדעות המשטר ועקרונותיו." הנה כי כן, נגיב מה . פרז משאר את הניתוח של מילסון' שספרו יצא לאור שבוע אחד בלבד לפני להוציא חמש השנים, שבין 1952 ל- מצרים תחת נאצר. התגובה מכוונת פרסום ראיונותיו של מחפוז עם ...... ~ 1957. הדעה הרווחת עד לאחרונה נקאש. התעכבנו · גם כנגד הסופרים והאינטלקטואלים הסופר רגאא אל של התקופה שהיללו את נאצר במיוחד על יחסו של נגיב מחפוז היתה כי הפסקה זאת נבעה מהאמונה כי שליחותו הספרותית נסתיימה עם פרוץ הפיכת הקצינים החופשיים בראשותו של גמאל עבד אל-נאצר ביולי 1952' וכי המשטר החדש עתיד להנהיג את הרפורמות שלהן הוא הטיף וייחל. מחפוז הוא דמוקרט וליברל בכל נימי נפשו' וסוציאליסט פביאני בתפיסת עולמו האידיאולוגית, המנוגדת תכלית ניגוד למשטר המלוכני המושחת ששרר זא בארצו; המלך פארוק מנע בעקביות ממפלגת חורפו להנהיג רפורמות חברתיות וממנהיג המפלגה הפופולרית, מוצטפא אל-נחאס, לכהן כראש ממשלה למרות הצלחתו בבחירות. הוא ניצל את סמכותו והטיל את תפקיד ראש הממשלה פעמים רבות על אחד ממנהיגי מפלגות המיעוט. מכאן הסברה כי מחפוז קידם בברכה את המשטר הנאצרי החדש, ובשל כך הפסיק לכתוב. פרופ' מנחם מילסון בספרו החשוב "נגיב מחפוז המספר והפילוסוף מקהיר" מפריך סברה זו: מסתבר שמחפוז סיים לכתוב את הטרילוגיה הגדולה שלו <המשתרעת על-פני 1500 עמ') • קצריין" <בין · "ביין אל שני הארמונות), שהוא גם שם הרחוב שבו התגורר לראשונה גיבור העלילה באפריל 1952, שלושה חודשים לפני פרוץ הפיכת עבד אל-נאצר. מחפוז הגיש את היצירה למו"ל הקבוע סחאר, אלא · שלו, סעיד ג'ודה אל · שזה סירב להוציאה לאור בטענה שאי אפשר לשווק יצירה בסדר גודל זה. מחפוז המאוכזב החליט להפסיק לכתוב. וכך כותב מילסון: "העובדה שמחפוז הפסיק לכתוב בתקופה סמוכה לפרוץ מהפיכת הקצינים החופשיים גרמה לאנשים מסוימים להניח כי סיבת שתיקתו הספרותית נעוצה כמהפיכה" <מילסון 1 עמ' 42(. בשנת 1957, מוסיף מילסון, נשתכנע המו"ל של מחפוז לפרסם את היצירה הגדולה אחרי ההצלחה שזכו לה הפרקים הראשונים שנתפרסמו בהמשכים בכתב העת הספרותי שהוציא ידידו' וחבר קבוצת הקצינים החופשיים יוסוף סבאעי. הצלחה זו · אל בקרב הקהל הרחב שיכנעה את המו"ל לפרסם את היצירה כולה כשהיא מחולקת לשלושה רומנים <שני הספרים הנוספים: "קצר אל שווק" . סוכרייה"), · אל "· ארמון הגעגועים, ו אם כן' סירובו של אותו מו"ל בשנת 1952 היה ביסוד שתיקתו הספרותית של מחפוז, מדגיש מילסון. "מאז המשיך מחפוז לכתוב" <עמ' 45(. בימי חייו של נאצר' לא גילה מחפוז בפומבי את דעותיו לגבי משטרו של עבד אל-נאצר' הוא היסו וה את ביקורתו הקשה ביצירותיו החשובות ניל" · כמו: "ת'רת'רה פאוק אל <פיטפוטים על הנילוס) )1966(, "מיראמאר" )1967(, וכן בסיפורים ורומנים אחרים. בספטמבר 1959 החל מחפוז לפרסם את הרומן הגדול "אולאד חארתנא" <בני שכונתנו) בהמשכים בעיתון אהראם', עד · 'אל מרץ 1960; הרומן בשלמותו לא ראה אור במצרים, בשל המחלוקת שעוררו קנאי הדת, בהאשימם את מחפוז בסילוף דמותם של הנביאים, לרבות הנביא מוחמד 1 והאשימוהו בכפירה. וכך כותב מילסון: "באי-שביעות רצון <של מחפוז -).ש.ו ממשטרו של נאצר היה אפשר להבחין ב' בכי שכונתנו' 1 היצירה הראשונה שכתב מחפוז אחרי ז.:הפיכת 1952. האלגוריה השאפתנית של מחפוז על דת, חילוניות, כוח ומדע . נחקרה בהרחבה במאמרים ובספרים רבים, אולם החשיבות הפוליטית של הרומן לגבי מצרים בת ימינו הוזנחה במשך שנים רבות" <עמ' 133(. בהמשך מביא מילסון דברים שאמר מספר הרומן למחבר <בני שכונתנו • ).ש.ו כי למראית עין אין קשר בין המצב הפוליטי בשכונה בתקופתו של המספר לבין מצבה של מצרים בשנות החמישים. אולם המספר מדבר בשם הסופר כשהוא משווה בין מצבה של ושיתפו פעולה עם משסרו <במקביל לפייסני בתי הקפה). מילסון מונה עוד כמה סיפורים קצרים ורוטנים שבהם מתח מחפוז ביקורת מרומזת אך ברורה על משסרו של עבד אל-נאצר ושל אנשי המודיעין שלו שדיכאו ועינו אנשים חפים מפשע בבתי הכלא. מילסון אף מתייחס בהרחבה ובצורה מרתקת אל הסוגיה הזאת כפי שבאה לידי ביטוי בספרר של מחפוז לץ · "אל כלאב" <הגנב · ואל והכלבים) שיצא לאור ב 1961-; ח'רוף" · בסיפור הקצר "אל <הפחד' שיצא לאור ב 1965- <עמ' 136•138(; בשני הרומנים שכבר הזכרנו "פטפוטים על הנילוס" מ 11966 רב"מיראמאר" שיצא לאור ב 1967-• ואכן 1 בהקשר זה אומר נגיב מחפוז באחד מהראיונות שהעניק לסופר נקאש · רגאא אל ואשר נתפרסמו בספרו "נגיב מחפוז • דפים מזכרונותיו ואור חדש על יצירתו וחייו" : "אני יכול לומר במצפון נקי כי אמרתי כל מה שרציתי לומר ביצירותי הספרותיות והבעתי את כל מהשברתי במשך תקופת שלסרנו של עבד אל-נאצר. רעיון שלא יכולתי לומר אותו בגלוי העברתי לאנשים בדרך מרומזת. שכן היתרונות הגדולים של האמנות הם שהאמן יכול לבקר ולהתנגד ולומר את כל מה שהוא רוצה לומר בעקיפין. התנגדתי בתוקף למעללי המודיעין ולשיטותיו". אני טוען כי האמנות שיגשגה במידה ניכרת בתקופה הנאצריססית. חלק גדול משגשוג זה נובע מתוך רצונו של המשטר עצמו משום שאיפשר מידה שולית של חירות. נקודת המבט של אותו משטר חיתה כי שוליים אלה מהווים פורקן לאנשים וכי טבעי כי דיכוי מלא יוביל להתפוצצות". במקביל לשוליים אלה של חירות, מחשבה פוליטית חיתה נתונה להגבלות קשות, משום שמחשבה פוליטית אינה יודעת רמזים ומעקפים שהם אפשריים באמנות. מכאן . כל חריגה מהקווים האדומים למשטרו של נאצר בימי חייו' בגלל חשיבות הנושא ובשל ההד הרחב שעוררו הראיונות שהעניק לסופר נקאש, · רגאא אל במצרים ובעולם הערבי במשך חודשים רבים. ספרר של מילסרן מחולק לחמישה פרקים, בהם הוא סוקר בהרחבה את היצירות הרבות של נגיב מחפוז ואת המשמעויות הפוליטיות והחברתיות לש כל יצירה. מילסרן מקדיש תשומת לב מיוחדת למשמעות השמות שמעניק מחפוז לגיבוריו בכל יצירה ויצירה, מנתח את האל גוויות שביצירות אלה, וקושר אותן עם ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בתקופת כתיבת הרומן. מספר רב של מאמרים וספרים נכתבו על נגיב מחפוז ויצירותיו בשפות רבות, ביניהם ענאני <באנגלית): · ספרו של ושיד אל "נגיב מחפוז • התחקות אחר משמעות", שיצא לאור בשנת 1993; וספרם של מייקל ביוד וחיידר עדנאן <עורכים) שיצא לאור <באנגלית) בשנת 1993. אולם אין ספק כי ספר הז מהווה נדבך חשוב ביותר לחקר יצירותיו של נגיב מחפוז במיוחד 1 ושל הספרות המצרית והערבית בת • ימינו בכלל. הספר משמש, לצד ספרו החלוצי של פרופ' ששון סומך: "המקצב המשתנה", שראה אור <באנגלית) ב 1974-' כלי חשוב במחקר' לחת עמקות בהבנת המשמעויות הטמונות במכלול יצירתו של נגיב מחפוז. מן הראוי לציין כאן' כי נגיב מחפוז נפגע בניסיון התנקשות בחייו בשנת 1994' והפגיעה הפיזית בידו אילצה אותו להפסיק לכתוב. למרות זאת, המשיך בפעילותו בחוג הספרותי שהתקבץ סביבו 1 והוסיף להיפגש עם חוג מעריציו. מדי פעם אף השמיע את קולו בעיתונות בנושאים בעלי חשיבות למצרים, כשהוא דבק בעמדתו התומכת בתהליך השלום במזרח התיכון. • דוד שגיכ פברואר 99' 9 המלים: והפענוח המילולי של מפת הנפש הוא מיותר ומפגר אחרי ההתרחשות האמיתית: "." לעולם/ לאהבה כזאת כין מלים,/ רק סיסמוגרף הרגשות/ ימדוד לה עצמה, תדירות./ כי אין עוד אהבה/ כזאת" (כשמרים טובים לעיסה, עמ' 14(. יש והאמירות השיריות מצטללות כטיפה המשקפת את המלאות: "הסתתרת לי; בי; בלבי/ אני בך; במחבואי. ("מחבואים", עמ', 10<: או "בהנץ האהבה/ ניחוח גופך הכשרם/ ספוג בי/ כאבקת הפרח; בגוף הציפור" ("בהנץ", עמ' 10<: ויש שהטיפה הזולגת מן העין מורחת את האמירה השירית ומדללת אותה: עם נשמה קרועה, דואבת/ האכזבה מאוד כואבת/ כשרעיתי כבר לא אוהבת/ אותי; אני אוגר בי את הכוח/ מרגיל נפשי לשכוח/ אותך; לצד עינוגים מי '2 ה לדי כקליפת חלה ריחנית שירים ונחת/ הפרידה אכזרית/ רוצחת/ אותנו ("אני אוסף ,"ב עמ' 27( לצד שירים שובי לב בפשטותם, כגון: "אני זקוק לך יקרה, עמ' 22( מופיעים שירים המבטאים אמירה פילוסופית עממית, שהתחכום שלה הוא דווקא בישירות ה: "כשחליתי' גופי להט/ אחוז צמרמורת קרה/ מדדת לי חם ;ואמרת 'שלושים ותשע'/ כמו מספר הבית/ בו את גרה/ יקרה" ("וכשחליתי" .", עמ' 20( שני השערים האחרונים מגלים כאב רב, לעיתים נוקב לב וכליות: "לאחר שנמות/ לגן עדן נגיע/ כי בגיהנום של אושוויץ; כבר היינו" (לאחר שנמות, עמ' 47(; לעיתים מפוכח מאוד' כמעט כשלד של האני החי: "יש לשאת את הכאב; ולשרוד שלו; בלי לדמוע/ בלי להעלב -// אך מאוד כואב" ("מאוד כואב", עמ' 41(. ואמנם השער נושא את השם "מאוד כואב", והכאב האישי חובר לכאב הקולקטיבי: השואה, מלחמת התקומה, ולהבדיל הכאב החברתי של קליטת הכליה, ביזוי העולים והרצח הנורא של יצחק רבין. בחינת מהדורת מופת במדעי היהדות. במחקר זה יש ניתוח מקיף ומפורט של חיבור הדקדוק הראשון שנכתב ללשון העברית. לכן יש לו חשיבות רבה הן להבנת תורתו הדקדוקית של רס"ג והן לתולדות התפתחות הדקדוק העברי בימי הביניים. כידוע, רס"ג היה גם פרשן. אין ספק, שחיבור זה מרים תרומה נכבדה גם להבנת דרכו זיפרשנית של רס"ג. • נאסר בסל נא 9ר ~Q ל' מרצה באוניברסיטת תל- אביב תושב כפר יסיף יין עתיק משה לוי: כקליפת חלה ריחנית. חלונות. סררה בהוצאת גוונים 1998 ט.ס. אליוט קבע כי פילוסופיה ושירה הן שתי שפות שונות הבאות לתאר את אותו הדבר. אינני יודעת אם כוונתו לאשורה חיתה כי הפילוסופיה מטבעה מסתפקת בהגדרות הדברים, ואילו השירה מספרת על הדבר' אך ההבדל בין הנוסחה הכללית לניסוח הפרסי עלה בדעתי שעה שדפדפתי בספר שיריו של משה לוי' "כקליפת חלה ריחנית" . משה לוי הוא צלם מחונן שאף זכה בפרסים שונים על עבודותיו בצילום; בתמונותיו הוא מצליח להחדיר לטבע הדומם מבע אישי' ובכך מנחיל אמירה פרטית ועצמאית לנוף הכללי וחולץ אותו מן ההיקבעות האובייקטיבית. יתכן כי העדשה המילולית אינה נוטה חסד למשה לוי כמו עדשת הזכוכית, שהרי חן ההיגד השירי הוא כאמור דווקא בהתמקדות על הנקודה האישית והגדלתה לכדי נזבע כללי 1 ויתכן כי הסיבה לגולמיות מסוימת בשירתו היא משום שדמעות מטשטשות את צלילות המבע, והעין המסתכלת פנימה אינה מפוקחת כמו זו המסתכלת חוצה. ב\~סופת השירים של משה לוי יש פשטות המעוררת המיית לב, בעיקר שירי האהבה שלהם מוקדש השער הראשון . את שירי האהבה, בעלי הנימה הטרובדורית, כמו עממית, הולמים החספוס והישירות, שבהקש i אחר היו נדמים כלוקים בנאיביות ובפשטנות: "כשאני חושב עליך/ כאדמה מהבילה; חמה/ נפשי הומה לך; יונה." ("כשאני חושב עליך", עמ' 13(. או השורות הבאות, שלמקראן חש הקורא כי אכן סיסמוגרף הרגש מהימן פי כמה מן ודקדוקיה". רס"ג מנתח את הקיים בלשון: לשון-המקרא, לעיתים לשון חכמים, כדי ללמוד ממנה את הלשון הצחה וכדי ללמוד כיצד ליצור ממנה. דרתן משער (עמ' 18( שבין השנים 921-915 שהה רס"ג בארץ ישראל וליתר דיוק בסכריה: שם הוא ישב במחיצת בעלי מסורה ופייטנים, וקרבתו זו אל מרכז העשיה הלשונית ואל מרכז בעלי מסורת המקרא והפייסנים שבטבריה, היא שעוררה אותו לחבר את ספרו זה, "ספר הדקדוק הראשון של הלשון העברית במלוא מובן המלה". הכרך הראשון הוא המבוא, שבו דן מחבר הספר באלגנטיות, כדרכו' בעיקר ביסודות תורתו הבלשנית של רס"ג וניתח בניתוח ברור' בהיר ומדויק, את שמונת חלקי ספרו של רס"ג ששרדו. הכרך השני מכיל, בעיקר, את החיבור (המקור הערבי' תרגומו לעברית וביאורו>, אך גם קטעים מסופקים ואינדקסים. הדרך שבה בחר רותך להציג את חיבורו של רס"ג, הרי היא ההדרה ה"דיפל ו מטית" (ולא האקלקטית>, כלומר' שנוסח הפנים של הטקסט הערבי משקף כתב-יד אחד מסוים, בדרך-כלל, ללא תיקון או התערבות מצד המהדיר. רותך הירכה בהערותיו להציע תיקונים הן על-סמך כתב-יד מקביל והן מסברה. בכל מקום שאפשר' לרוב כאשר י ש נוסח מקביל' קיים גם אפאראט מיוחד' בעמוד השמאלי' ובו הערות השוואה לנוסח הערבי בלב.ד במהדורתו העמיד דרתן את הטקסט הערבי של רס"ג בעמוד השמאלי ומולו' מימין' את התרגום לעברית שהכין . הצגה כזאת מאפשרת השוואה מיידית מקור-תרגום והיא מקלה מאוד על הקורא וכל החוקר . רותך מגיש לנו' אפוא, מהדורה, שחשיבותה אין ערוך לה. מחקר מושלם ומדויק להפליא לספר הדקדוק העברי הראשון' שבו שאף רס"ג לטיפול מעמיק, מפורט ומקיף, הראשון נסוגו בלשון העברית. במבואו הציג רותך את יסודות תורתו הבלשנית של רס"ג, וניתחם ביעילות רבה. להצגה זאת חשיבות גדולה, הן למחקר תורתו של רס"ג הן למחקר תולדות הדקדוק העברי של ימי- הביניים, וזאת משום שספרו של רס"ג הוא ראשון ספרי הדקדוק של השפה העברית. בעצם, נמצא בידינו היום הכלי השלם להבנת דקדוקו של רס"ג, שכן רותך הציג לפנינו את ניסיונו של רס"ג, שעסק בדקדוקה של העברית בכללותה ולא רק בלשון המקרא. יצירה מקורית בהקמת מערכת כללים דקדוקיים ראשונה בעברית ואף ביצירת מקצוע הדקדוק. לסיכום: מחקרו של פרופ' רותך הוא ~ו ~ו ספר הדקדוק הראשון אחדן רותך: אור ראשון בחכמת הלשון: ספר צחות לשון םהעברי לרב סעדיה גאון 'מבוא הומהרוד מדעית, כדך א: המבוא, כדך ב: החיבור. הוצאת האיגוד העולמי למרעי היהדות. ירושלים תשנ"ז, 674 עמ' למעלה מאלף שנים מונח היה חיבורו לש רב סעדיה גאון )942-882(, פציח לגה אלעבראניין (ספר צחות לשון העבריים>, כאבן שאין לה הופכין . א"א הרכבי גילה את כתב-היד המרכזי של החיבור בספריית פסרבורג והודיע על כך בשנת 1898 בציון שמות פרקיו של חיבור רס"ג. הרכבי אף פרסם בשנת 1906 שלושה דפים מתחילתו של כתב-היד בלוויית תרגום לעברית ובתוספת פרסים שונים על חמישים וחמשת דפיו של כתב-הי.ד על תגלית זו היה להביא למפנה בניתוח תורתו של רס"ג, אך כתב-היד לא זכה אחר-כך להזכרה הראויה בספרות, ולדעת דרתן (עמ' 26(, "הרכבי דימה למצוא 'אוצר נחמד' אלא שאיש לא חמדו". ש' סקוז גילה בשנת 1932 את כתב- היד מחדש בספריה הציבורית של לנינגראד (אחר-כך: הספדיה על-שם סלטיקוב-שצ'דרין> וזמן מה לאחר מכן פרסם סקירה ראשונה של הממצאים. בשנת 1942 הוא פרסם את הפרק השלישי של החיבור (הפרק על הבטיח - 'אלתצריף') ובשנת 1952 פרסם סקוז את הפרק החמישי (התנועות 'אלנגם'), בין השנים 1954-1952 פרסם סקוז את סקירת תוכנו של החיבור בשלושה המשכים ובשנת 1955 יצאו שלושת ההמשכים בספר אחד באנגלית. פרסומיהם של סקוז ושל הרכבי היו המקורות היחידים לתורתו הבלשנית של רב סעדיה גאון . בשנים 1990-1989 גילה פרופ' אהרן דרתן' ראש הקתדרה לתולדות הלשון העברית באוניברסיטת תל-אביב, בדרופסי קולג' בפילדלפיה, את תצלום כתב-יד לנינגראד, שהביאו לשם בשעתו סקוז. דרתן סידר אותו מחדש בכל המקומות שהסדר בהם היה משובש והנה חיבורו של רס"ג נמצא כי ו ם בידינו במהדורה מפוארת, לאחר שזכה להיגאל על-ידי דרתן. ואכן רב סעדיה גאון כתב, לראשונה בתולדות התפתחות הדקדוק העברי' ספר שכולו דקדוק, הוא הספר הנדון. ואכן' לפנינו דקדוק מפורט, מעמיק ומקיף שמטרתו לדון במכלול הבעיות של הדקדוק העברי. שמו של הספר בא, לדברי דרתן (עמ' 31(, "ללמד את מבנה הלשון העברית על דיוקיה 10 גליון ····· 228 השירים של משה לוי הם בבחינת יין הגיבורה, זווית ראייתה כתיבה אובססיבית. עתיק: הנוזל הדמי-הדמעי 1 שנקרש סובייקטיבית, היא מדברת בגוף הסיפור המשעשע "התרחשות" בתהומות הנפש בחלוף עשורי הגיל 1 ראשון אך מדי פעם מתערבת ומנסחת שעניינו שיפוץ יסודי בבית, מעמיד והוא עולה מן הבאר הפנימית, פעמים את יחסה לדמויות האחרות בהיגדים מסאפורה לצורך של אשה בוגרת 11 ו ~ בתיקון חייה. סיפור על קשיים מבית ומחוץ ו"לשם מה לך כל זה, בגילך?", ו"לפתע חשת עייפות", ובכל זאת: "זינקת" פעלת במהירות". לא איבדת תקווה'.' סיפור אופטימי 1 מומלץ לכל מי שצריך תיקון בביתו ובחייו' ומי לא? מוטיב התיקון נמצא גם בסיפור "סלון" שעניינו חידוש הריפוד של מערכת רהיטים אך מהותו היזכרות באירועים ודמויות אהובות שכבר אינן: הבעל 1 הנכדה, אשר נוכחותן מתעצמת דווקא בשל העדרן. היכולת למזג בין הפרסים הסריוויאליים ובין המהות הבסיסית של חיים ומוות, לדלג קופצנית אך הגיונית בזמן ובמקום היא אחד מסודות הקסם בכתיבתה של ברוריה כהן 1 העושה כאן שימוש משוכלל ועשיר בבו-זמניות כנושא וכאמצעי. • אלישבע גל חציו סימור מיין ו~ ~ מאנגלית: משח דור r: רעיון חוזר בספר הוא הצורך הפנימי של הגיבורים לערוך תיקון בחייהם. לעתים תיקון למשהו שהתרחש בעבר 1 כמו אותה מוכרת בחנות ספרים שרצתה ללמוד היסטוריה ולא למדה, שנישאה פעמיים לגברים שלא אהבה והם לא ידעו זאת; עובדה זו מציקה לה ומבקשת תיקון . או מ וגיס המבקשת תיקון לחייה באמצעות רוני סומק מעוף של דצמבר t ךדירים ס;זקים ~7 סק;ת ~~נריב ,ם~;ע~ מפנים כגפים מט ' ךפ;ת לעבר ישירים. בסיפורים "טלנובלה" ו"בדיעבד" המספר הוא גיבור ממין זכר. מספר כל יודע שסמכותו אינה מוגבלת מספר רבים מהסיפורים, "ולו נפש אחת", "כיכר מדיה הקדושה" ו"פקיד השומה גרשון זלינגר'.' הסיפורים "בו-זמנית" ו"התחדשות" נכתבו כמונולוג ארוך ובהם המחברת היא המדברת והנמענת כאחת, היא פונה אל עצמה בגוף שני 1 ובה בעת היא נמצאת בעמדה של "יודעת כל". בסיפור "בו-זמנית" נצפות שתי דמויות משני עבריו של חלון המטבח הסגור: שרי 1 גיבורת הסיפור הסולדת מהחתולה פרזי, נמנעת ממגע איחה, ורק מחוסר ברירה משלימה עם נוכחותה האילמת ועם מנסה הצהוב (מטאפורה לאלסר-אגו של הגיבורה?) סיפור המסגרת - המצטמצם בזמן: משך יום אחד, בהווה, ובמקום, דירתה של הגיבורה, במצבה המשפחתי (נשואה, עם לבן ולבת בוגרים> ובעיסוקיה במשך אותו היום: סידורים בבית - משתלב עם סיפור פנימי מן העבר: סיפורה של של שרי הילדה המבקרת מדי קיץ בבית סביה בכפר 1 ועל יחסיה עם חברותיה הגויות שם. אז סיפרה לה חברתה על יוליש, שוסה הכפר 1 ש"בין מסתרי כותנתו הציץ הנעלם ה גדול 1 שמשך אותך ודחה, וצמרר אותך בו-זמנית, ולא ידעת איך ולמה." שם גם חוותה לראשונה מהי אנטישמיות, כשאבי חברתה הטובה פרץ עם חייליו לבית הסב, לעצור את בני המשפחה. (אגב, גורם האנטישמיות מועלה במובלע בכמה וכמה סיפורים. נזכיר את "עונה בגלזגו", המסתיים בשתי המלים הנוקבות: Fucking Jews<. ההתפקחות של הילדה מבורותה מציף את אבני השפה, פעמים מוצף בטיט הלחלוחי של חומרי הגוף. יש יופי מכמיד לב במבט המפוכח, המתפתה לפתטיות, אך שומר על מרחק מדוד מן הגבולות הברורים של הבבואה המשתקפת, לבל תסחף העין בהכירה בעצמה את עצמה. משה לוי משליך את יהבו על המלים, כמו היו כל רכושו עלי אדמות: איש עני מאוד או איש עשיר מאוד? "אין לי ארמונות בהרים/ אף לא בחלאות בגיא/ רק זה - ספר שירי/ אוריש לצאצאי" ("ירושה", פתיחה>. • עמירה ערן לא יכולה להפריד נרוויח כחן: בו-זמנית, הוצאת תג 1998,154 עמ' קובץ הסיפורים של ברוריה כהן "בו- זמנית" מזמין לזרום עם ברואי דמיונה של המחברת: שרי ואבישי ודרור 1 גילי ואיתי, רינת ואסף, וגם לאצי ויוליש, סופיה, פריצי וטרודי 1 ו ולפי וגיזי. שתי קבוצות השמות מייצגות את עולמה של המחברת המורכב מנוף הארץ בו נולדה, על אנשיו 1 מנהגיו ואקלימו: מזרח אירופה, ובו זמנית יש בו גם מן המציאות הישראלית בה היא שרויה רוב ימיה. ספוגה בשני העולמות האלה, מדלגת ביניהם, מפשרת ביניהם, כלא יכולה, או לא רוצה להפריד ביניהם, המחברת שייכת לשניהם בו-זמנית. ברבים מהסיפורים מהווה הסימולטניות, הבו-זמניות, מוטיב :• : T : T 0 : • : - א;ר-השמש המשתפע -.. -: . -:· ". פברואר 99' לפעמים שיר יכול להקפיא תמונה, לשרטט אותה בזיכרון ולמסגר אותה על הגבול שבו פוסו-רגע הופך לפרסו-נצח. זוהי ההרגשה ב"מעוף של דצמבר", שירו של סימור מיין. הזרזירים משנים לרגע את קואורדינטות הטיסה ומכוונים "כנפיים לוהטות לעבר אור השמש'.' לא במקרה מתוארות הכנפיים כ"מטורפות", ולא במקרה הן מונפות כדגל במרד הציפורים השמימי הזה. וכך בשלוש שורות מצליח סימור מיין לספר ולרגש בסיפורו של אותו מעוף ה"מעוף של דצמבר". השיר לקוח מספר השירים "עיר הנסתר" שראה אור לאחרונה בתרגומו של משה דור (הוצאת גוונים>. בעבייני מין 1 וההתפקחות מאמונתה נאדם שבגוי טרם-שואה, התרחשו בעת ובעונה אחת, וכל אותו זמן פרזי 1 החתולה בעלת עיני אדם, מפגינה נוכחות מטרידה. בו-זמניות מתקיימת גם בחייהן של דמויות נוספות, למשל 1 גילי ואיתי ב "עונה בגלזגו", המיטלטלים בין הבטיח הטבעית החזקה שלהם למוסיקה, לבין השאיפה לשלמות מקצועית בתחום אחר. רוב הגיבורות בקובץ הן נשים נשיות, ארוטיות, מודעות ליופיין 1 הנוטות להססנות: כוחן סמרן בחולשתן 1 לא מתוך כוונת הונאה לאא מתוך איזו תפיסה כי אשה שבירה וחסרת ביטחון מעודדת את בן כוחה להפגין כוח, לסוכך . למעשה יש בגיבורה תעצומות ונחישות ויכולת להוציא לפועל את רצונה. חוזר ולכן נעדר מהם הקו הליניארי 1 האקספוזיציה מפוזרת לכל אורך הסיפור, כאן ועכשיו מתמזגים עם שם ואז 1 הדמות המדברת מתאפיינת במספר קולות, פונה אל הנמען אבל גם אל עצמה היא שחה, למשל: "גיזי נכנסה למשרד." היום היא תקבל את התלושים. כמה שתרצי 1 אמר לה בפגישתם הקודמת. אחר-כך שבה אל פני האנשים." ונזכרת מיד באנשים בעיר מולדתה לפני ואחרי. גיזי, גיזי, מתי תשלימי 1 תסתגלי 1 את עכשיו "".הפ דיבור סימולטני בגו ' פים הוא · , שונים, בנשימה אחת, ברצף אחד אחד המאפיינים בדיאלוגים המרחיבים את תחום ההתרחשות לכדי יצירה פוליפונית. עמדת התצפית של המספר שונה מסיפור לסיפור. בסיפורים "סלון", "שתי וערב" ו"הצרור" המספרת היא 11 . המאה "קמה בישראל הרפובליקה הז משסר ראוי ומוערך , קשה להסביר השביח" <עמ' 11(. אולם טיעון זה מדוע ממשאלים <הגם שב יסר חם אכן מתלעם מאי היותה של ישראל מאז לוקה בחסך) מאז 1960 ועד סוף שנות 1948 בבחינת רפובליקה כמקובל השמונים, עולה שחיתה תמיכה של בין בחשיבה הפוליטית המערבית. <על 50% ל %-72 במנהיגות חזקה <עמ' הסטיות מהנורמטיביות ראה למשל: 342-343(, כלומר, תמיכה במנהיגות יוסף אגסי - "בין דת ולאום לקראת חזקה הגם שהיא מצביעה על אי הפנמת זהות לאומית ישראלית" , ובועז ערכים דמוקרטיים, ועל הדימוי הירוד עבורן: H החשבון הלאומי n(, של הדמוקרטיה הישראלית, שקלקוליה דיונו בנושא הזהות עוסק במקובלות הם סוגיה לספר מחקר נפר.ד החברתית, ללא ביקורת נורמטיבית אריאן משכיל להקיף סוגיות ולהביא של הקיים, ולכן למשל הוא מציין מידע ענייני וממצה אך לא תמיד הוא ש"בעיני רוב היהודים בישראל אין יודע להפריד בין המיתוס לבין גישה אפוא כל הבדל בין ישראליות מחקרית ביקורתית כמצופה ממחקר ליהודיות" <עמ' 16(; וזאת במדינה שכהז. על כך יעידו משפטים מופרזים שכעשרים אחוז מאזרחיה אינם יהודים! למדי כגון: "סשגה של ישראל בשמירה טיעון מהסוג של: "אפשר לראות על התבניות הדמוקרטיות שלה ועל ביהדות דת, לאומיות, תרבות, או זכותה האזרח <לפחות בתוך "הקו כולן יחד ויותר מכך" <עמ' 28(, הוא הירוק") נוכח הנטל הכלכלי טיעון מבולבל הראוי להבהרה הפסיכולוגי והתרבותי העצום של ולניתוח. הדיון ב"לא יהודים" הוא הביטחון , הוא השג ראוי להערצה" בשולי הדברים, הפרק העוסק בהם <עמ' 226(; אם נזכור , למשל , את מטפל במקביל בפלסטינים ביו"ש הממשל הצבאי שעד 1966, כמו גם את ובעזה. זו ללא ספק החמצה של סוגיית חוק בתי הדין הרבניים נחבט אחר , זהותה הלאומית של ישראל במאה ה- אולי תעומעם קצת הערצה זאת. 21, בשל האימננטיות של הסתירות הספר מקיף סוגיות חשובות במשטר והקונפליקטים שבה. המדינה, המערכת הפוליטית, קבוצות הדיון ב"אתנוקרסיה" וב"רב- אינטרס, התרבות הפוליטית ושיטת תרבותיות" נעדר , שלא בצדק, מספר הבחירות ושינויה. מבחינה זו הוא זה. בהקשר זה יש לציין שהעלאת מעדכן את ספרו הקודם של אריאן סימני השאלה בסוגיית הלגיטימציה "פוליטיקה ומשטר בישראל" . עם זאת, <עמ' 108( יכולה להיות חלק ממבוא הטיפול הלוקה בחסר בסוגיית זהותה בדיון בסוגיית הזהות הלאומית אך הלאומית של ישראל והתהליכים למרבה הצער לא נערך דיון שכזה שיעצבוה במהלך המאה הבאה, מציב בספר, וחבל. סימן שאלה לגבי כותרת המשנה של שיטת הבחירות אכן זוכה להתייחסות הספר: "פוליטיקה ומשסר לקראת ולה מוקדש פרק מס' 7. <אריאן , המאה ה 21-". כאמור , גם הוציא ספר בנושא זה כאמור , ללא דיון באנומליה של ישראל באותה שנה.) הדיון שנערך כאן הוא מבחינה לאומית, תוך התייחסות ענייני ומאיר עיניים, אך לא ניתן למושגי יסוד עכשוויים כמו להתעלם מכך שאינו מתמודד עם אתנוקרטיה, דמוקרטיה-אתנית ורב- סוגיית הנהגת משסר נשיאותי תרבותיות, דומה כי כותרת המשנה בישראל , תוך יצירת בלמים ואיזונים הנכונה יותר היא זו שבאנגלית: במקום המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי 8 .POLITlCS IN lSRAEL שהיה קיים עד 1996. לו באמת היה יוסף כרבע ענת זגררסקי-שפרינגמן דברים באפוק ני ע;ד לא אבדה שליטתנו על שרירים טנעת~ים, ,·~7י 9 ה ~קךלת q ~~· ןו! ~םיח :..--:.. ~לא w~ ~ע ל wדא- . ~~.~r ,ם:~~מ ם~~~~ מ~ה. ~t' ~ק מל.ב ל~ךוr~. ונרפה. הפ; n ד מההד של עצמ; w~ ~·;;~; ~י ל ."._, א שר א ריאן הרפובליקה הישראלית השנייה '.".•;.' ;י -:1~ יוזמות חלוציות תעשייתיות ידועות כמו מפעל החשמל בנהריים, או מפעלי האשלג שיזם נובוימסקי , היו יוזמות פרסיות באזורי סיכון . ג. ביחס לחשבון במטבע החוץ של לאה רבין נכתב כי '~זמן קצר לפני הבחירות פשטה שמועה שאשתו של רבין מחזיקה בחוץ לארץ חשבון בלתי חוקי במטבע חוץ" <עמ' 113(, אולם לא מדובר בשמועה, אלא בתחקיר של עיתונאי 'הארץ' דן מרגלית, שגם חזר וכתב על כך באחרונה בספרו "ראיתי אותם." ד. טעות בשם: בהתייחסו למר גורלם של המנהיגים הליברלים לקראת בחירות 1996, נקב אריאן בשמו של זלמן שובל (מ"אומץ"> במקומו של אברהם שריר <עמ' 124(. ה. בהתייחסו להשגי חד"ש בבחירות 1996, הוא מציין שהיא "השיגה חמישה מושבים בכנסת" <עמ' 134(, אולם למעשה מדובר בחזית של חד"ש- בל"ד , ונציגה של האחרונה הינד ח"כ עזמי בשארה. ז. היווצרות הליכוד מוצגת בצורה מבולבלת ומופרכת בפרק העוסק במפלגות. הוא מציין ש"בעבר [עד 1984[, הקימו העבודה ומפ"ם רשימה משותפת שנקראה המערך-עבודה מפ'ם, ורשימת הליכוד חיתה מורכבת משתי מפלגות עצמאיות: 'חירות' והליברלים" <לא נכון , בנוסף ל"חירות" ולליברלים שהקימו את גח "ל , היו מרכיבים נוספים שיחד עם גח"ל הקימו את הליכוד -ב" · .).ב.י 1988 התמודדו העבודה ומפ "ם ברשימות נפרדות, וחירות והליברלים התמזגו למפלגה אחת בשם הליכוד" <עמ' 105(. אולם גח"ל היא שנוצרה מ"חירות" והליברלי ם ב 1965-. הליכוד נוצר ב- 1973, ומה שנוצר ב 1988- זה הליכוד כתנועה מאוחדת "לאומית ליברלית". באשר לגישות התיאורסיות המובאות כאן , לדעתי , הספר לוקה בקבלת האתוס הציוני ללא ביקורת ראויה מבחינת הסוגיה הלאומית. אריאן ג ו רס כי בעשור האחרון של פוליטיקה בישראל אשר אריאן: הרפובליקה הישראלית השניה, פוליטיקה ומשטר לקראת המאה ה 21-, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן. 374 עמ' אשר אריאן , פרופסור מן המניין בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ידוע ממחקריו על המערכת הפוליטית הישראלית בכלל , ועל הבחירות בישראל בפרט. בשנת 1997 יצא לאור ספרו <שכתב עם רות אמיר , מפירסומי המכון הישראלי לדמוקרטיה) בשם "הבחירות הבאות, באיזו שיטה נבחר?" . מספריו הקודמים יש לציין במיוחד את הספר המקיף "פוליטי קה ומשטר בישראל" , שראה אור ב 1985-• "הרפובליקה השניה" נכתב במקורו באנגלית, בתרגומו של ברוך קדרותו על כריכתו הצבעונית ציור של ~w ר: שתי קבוצות צועדים, האחת יורדת ללא הפסקה במסלול ריבועי , לעומת השביח שעולה באותו מסלול עצמו וללא הפסקה. האם רצה המחבר לרמוז בכך על פארדוקסים מובנים בפוליטיקה הישראלית ? הספר כתוב בצורה מקיפה, בהירה, תוך הבאת אסמכתאות רבות. הגם שאין רשימה ביבליוגרפית בסופו , הוא מצויד בהערות שוליים רבות וגם במפתח עניינים. לפיכך , הוא עשוי , לצד ספרי מחקר אחרים <כמו למשל של ליסק והורוביץ) להפוך לספר בסי סי לתלמידי מדע המדינה בקורסים העו סקים במשטר ובתרבו ת הפוליטית של ישראל. דווקא בשל כך יש להעיר על כמה טעויות ואי-דיוקים שנפלו במהלך הכתיבה: א. המחבר מציין בפרק העוסק בכלכלה פוליטית כי "ההוצאות לצורכי ביטחון מהוות את סעיף ההוצאה הגדול ביותר בתקציב המד י "".הנ <עמ' 48(. אולם הגם שהיסטורית ע ו בדה זו כעיקרון חיתה נכונה, ממשלת רבין )1992( שינתה את סדר העדיפות הלאומי והחינוך הוא שקיבל את הבכורה. ב. באותו פרק, בסעיף העוסק בהסתדרות, מעיר אריאן לגבי ההון הפרטי כ י "בעבר חיתה לפעילות הכלכלית של ההסתדרות חשיבות רבה, מאחר שהיא חיתה מוכנה לפנות לתחומים חלוציים שלא היו מושכים אליהם משקיע קפיטליסט." נטתה פעילותה הכלכלית של ההסתדרות ליטול על עצמה סיכונים" <עמ' 54(. אולם זהו טיעון מיתולוגי בעיקרו , באשר מפעל ההתיישבות של העליה הראשונה היה בדמות מושבות שהיו יוזמות של הון פרסי . מעבר לכך , גליון 228 ~וי ן~ ~ 12 אקירו קורסאואח - בין פריחת האפרסק למותו של חתול רחוב ==== H ~1 על בהונות פוסע הילד בן השש, נושא מגש ועליו צלוחיות, תקרובת לאחותו ולחברותיה. בחדר האפלולי, על המחצלת, משתעשעות חמש הילדות, ורק הוא רואה באור המפולש, הערפילי' את דמותה של השישית, שמלתה לבנה ומתנפנפת, מפתה אותו לדלוק אחריה אל החוץ' אל החורשה. . שוב אתה חולה? כועסת אחותו. והוא, נעלב ובודד נמלט מחברתן וממהר להשיג את "פייגהל'ה" שלו' שמתעתעת את הנפש. בהגיעו אל חורשת עצי האפרסק נמוגים העצים, נמוגה דמות הילדה והאלים הצבעוניים חמורי הסבר באים חשבון עם משפחתו שעקרה את העצים. על פס קול דומם נשמע רק קול דק של יבבתו האומללה של היל.ד . למה אתה בוכה, שואלים אותו האלים החכמוניים, הרי אפשר לקנות אפרסקים! • אבל איך אפשר להחזיר את השדרה הפורחת ? הוא שואל שטוף צער. על כך עונה לו הסרט בהופעה מסוגננת בת שמונה דקות, שבה נאספות דמויות האלים, מקושטות במניפות מרהיבות, מסודרות בהירארכיה ברורה: מלכים, מלכות ועדת המשוררים והמחוללים, בקצב מסורתי' כשברקע מנגינה יפנית המשתרעת לתוך הזמן' מתמלא המסך בתנועות ריקוד ומחוות סימטריות ומדויקות להפליא, המשמשות ביטוי לצבע, לקו' לנעימה, לריתמוס ולחריזה, לחזרה ול iL רמוניה. האמנות היא, אם כן' התשובה. באמצעותה אפשר להחזיר את פריחת האפרסק. ו אמנם, אחרי מאמץ של כל הפרטים הקטנים, אחרי שגויסו כל האפשרויות האמנותיות מופיע גשם דקיק של עלי אפרסק, המוסיקה הופכת להיות מוסיקה מערבית ושדרת האפרסק פורחת על פני כל המסך במלוא יפעתה. בתמונה זו מצייר אקירה קורסאואה את סיפור חייו 1 את תפיסתו האמנותית ואת אמונתו בכוחה של האמנות להחזיר לעולם את מה שאבד לו או נכרת ממנו בידי אדם. החלום נמוג ברגע שהילד נכנס בגופו לתוך חורשת עצי האפרסק. הקרבה, המגע, ממיסים את החלום ורק ענף אחד נותר. שורה בשיר. תמונה על מסך. בגיל שמונים ושתיים, בראיה מטושטשת בשל תלאות הגיל מכתת רגליו האמן הקוסם הנערץ על הסט של "חלומות", מתעקש על צבע המים בציור הגשר והכובסות של ואן גון. אקידו קודסאואה ומדריך את הצבעים להוסיף גוון . רק ביצירתו המאוחרת הוא זוכה להחיות את הדיאלוג שביקש כל חייו לקיים עם אמן המראה האחר . בסרס מאוחר עוד יותר והרבה פחות ידוע הוא מתעמת עם ההתמעטות והזקנה באומץ וללא רחמים עצמיים. חוס של חסד ואהבה עוטף את הסרט "עדיין לא", המגולל פרשת יציאתו לגימלאות של מורה אהוב. <יש דבר כזה.") המורה המזדקן אימץ כל חייו את תלמידיו כאילו היו עצמו ובשרו. הם משיבים לו אהבה ומבטיחים לו ש"לעולם יישאר מורם היקר" . הם עוזרים לו להתרגל לבית קטן יותר <ניסוי להתמעטות> ומבקרים אצלו על פי חוקיו 1 בתנאים ובשעות שהוא קובע." כך הוא ממשיך בעצם את מערכת היחסים המוכרת לו ולהם. המלחמה מביאה עליו אסון : כל ספריו עולים באש ורק חוברת דקיקה נעץר עליו אשר פרש למנזר' הסתגר עם עצמו וכתב את הגיגיו . ביום גשם, מוגנים למחצה במטריותיהם מעבירים תלמידיו אותו ואת אשתו אל חדר מס לנפול . עתה י ש בידו רק ספר אחד וגביע . יין אחד המלווה אותו במסעו. היין הוא שארית השמחה והספר הוא שארית החוכמה. מדי שנה בשנה עורכים לו כל אוהביו מסיבת יום הולדת ובה מתקיים סקס קבוע. הם שואלים • עד מתי? והוא עונה לקול צהלותיהם • עדיין לא! לע אף חוסר "נחיצותו" הם רוצים שימשיך לחיות ועל כן בונים לו בית חדש על מגרש גרוטאות ומביאים לו ולאשתו חתול רחוב במתנה. החתול הופך להיות סיבה לקיומם: יש להם למי לדאוג, י ש מושא לאהבה. יום אחד, נעלם החתול והמורה הזקן מאבד את טעם קיומו . בחלומו האחרון הוא רואה את עצמו ילד 1 רץ במשחק להתחבא וצועק עם כולם: עדיין !!!אל זוהי קריאתו של הילד-הזקן, אשר מבקש לא להימצא, לא להחשף ולהישבות ביד הגורל • ומכסה את גופו בחציר. קולו המתמרד של קורסאואה, שמעולם לא נכנע אלא לחלומות ולמראות שפרחו בו מבפנים הלך ונחלש. ובא בעל החרמש וחשף אותו מאחורי ערמת החציר . תוך כדי צילומי הסרט "קגאמושה" ארמ הבמאי: "ככל שאני מזדקן 1 אני רגוע יותר וב ע ביתר איטיות. זה מתבטא, למעשה, בטכניקה הקולנועית שלי. אני מציב את המצלמה, נעמד מאחוריה ומביס על ההתרחשויות הזורמות לפני'.' עם הליכתו של אמן ישר ומופלא זה יישאר חלל מאחורי המצלמה, אבל גשם עלי האפרסק ימשיך 1 כנראה, להרוות את מעריציו • • נותרה, פרי עסו של סופר שכוח אך המחבואים בין ערמות חציר' מתאמץ מירי ורון זה לא הכחול שאני רואה, הוא קובל פברואר 99' 13 s~11 ~, ~ רציחות תזנוחו אלי יש אברהם ב. יהושע: כוחה הנורא של אשמה קטנה, הוצאת ידיעות אחרונות 235 ,1998 עמ' ~'·' ספרו האחרון עוסק יהושע בהקשר ... המוסרי הנשכח של הטקסט .. ···.· הספרותי . מתוך כך הוא סוקר תשע יצירות מן הקלאסיקה הקדומה ומספרות המאה העשרים, חלקן מספרות העולם וחלקן מן הספרות העברית. עלילתן של היצירות הללו נוגעת במגוון של בעיות מוסריות ואולם דומה כי נקודת השיא של המתיחות הנראטיבית והאתית נעה תדיר מסביב לאילתורים שונים על הפרת הדיבר הכרוך בלא תרצח. את הסקירה הזאת צריך לכתוב לפיכך כפיענוח בלשי רפלקסיבי של פרשת רצח, כלומר כפיענוח הנע מיצירתו העיונית הנוכחית של יהושע - ליצירתו הבדיונית העומדת ברקע לדברים בלא שתאוזכר בפירוש. ברצוני לקרוא אפוא את "כוחה הערא" לא כניתוח מוצהר מוחצן ומודע, המופנה ליצירות ידועות ש"מן הקלאסיקה", אלא כעדות פנימית חוזרת אל עצמה, סמויה ולעתים אף בלתי מודעת השבה אל יצירותו של המחבר. באחרית ספרו "מר מאני"' בשיחה האחרונה של אחת היצירות הבולטות ביותר במכלול עבודתו של יהושע, נחבאות שתי רציחות וגילוי עריות אח.ד התבנית הכללית ביותר שבאמצעותה ניתן לסמן את המהלך העברייני החמור הגלום כאן' מורכבת מן היסודות הבאים: א. הגם שברור כי מישהו נרצח בשיחה החמישית, הנה אין אנו מתפנים לניהולה של חקירת רצח של ממש, לא במסגרת העלילתית ואף לא במהלך הקריאה הרגילה, הפרשנית והמחקרית והגם שהגופה מונחת לפנינו' איננו מביאים אשמים של ממש לדין. אנו מסתפקים בהאשמות מופרכות, בחשדות כללים וקיבוציים, המופנים כלפי צליינים נוצרים ושומרים מוסלמים ומכל מקום איננו מתפנים כלל לערוך חקירה של ממש כנגד החשוד והאשם העיקרי. לשון גוף-שני-רבים ננקטת כאן' כאמור' הן ביחס לנפשות הפועלות בזירת העלילה - אלו המקיפות את הקורבן' הן ביחס למכלול הרחב מאוד של קהל הקוראים, הפרשנים וחוקרי הספרות, שעסקו ביצירה באינטנסביות רבה, כראוי לרב-מכר שזכה גם לעיבודים טלוויזיוניים ותיאטרוניים. רק כחצי עשור לאחר פירסום הרומן' אוזכר הרצח בידי המחבר עצמו במהלך סימפוזיון שהוקדש ליצירה וגם אז בחטף ומתוך דיון כללי יותר במוטיב העקדה בכתיבתו. לפיכך ניתן לדבר על "מר מאני" כעל יצירה הנעה מסביב לרצח סמוי ומודחק, שאין מדברים בו ומכל מקום מתעלמים מהצורך לחקרו עד בוריו ולהעמיד את הרוצח לדין כראוי לו . ב. הגם שהרוצח מתגלה כאישיות עבריינית סדרתית וקרימינלית ממש' הגו בלת במופרעות נפשית קשה, הנה נדמה שאינו מוענש ממש מידי החברה, או מידי שמים ואף לא מידי מחברה של העלילה. הרצח מתבצע בקהילה דתית מסורתית המשתייכת למרחב התרבותי של יהדות ספרדית-עות'מאנית ולפיכך ניתן היה להניח שעל הרוצח יופעלו סנקציות מסוימות לפחות מכוח סמכותם המוגבלת של אותן רשויות קהילתיות ודתיות שבתחום השפעתן הוא פועל. ואולם במציאות העלילתית ובהשתלשלות העניינים שלאחר הרצח, אנו מוצאים כי לא זו בלבד שאינו מורשע ונענש, אלא הוא עולה כביכול בסולם הקהילתי והרבני מיד לאחר הרצח. באחרית הדבר לשיחה החמישית מתברר עוד כי אברהם מאני' שבימי שבתו בירושלים נגלה לפנינו בדמות סוחר תבלינים, מתעלה לאחר הרצח לכלל דמות דתית הנעה אל מרכז הבימה בכל הכרוך בניצוח על טקסי האבלות המלווים את מות רבו. "צורך מיוחד היה לו לעלות אל הבימה בעת פתיחת ארון הקודש." ולהעמיד את קהל המתפללים על רגליו" ("מאני", 344(, וכך נוסף על הופעתו כמעין יורש ומספיד ראשי לרב המנוח הנמנה למעשה על קורבנותיו' הופך אברהם מאני לבעל תפקיד דתי ממוסד ומעבר להשתלטותו על פולחני האבלות המלווים את הרב, הוא תופש בעצמו עמדה של רב- חזן בקהילה קטנה. יוצא אפוא כי מסלול חייו של הרוצח במקטע שלאחר המוות, מסמן עליה פרדוקסלית, החלה דווקא במתחם הדתי שהיה אמור להרשיע אותו ולהעמידו על אשמתו . ג. הרוצח הסדרתי והמועד' הלוקה בנוסף לכל בעוון מיני חמור שנחשב כשפיכות דמים, שב ומתוודה במובלע ובאופנים שונים על פשעו: תחילה בשיחתו עם רבו ובהמשך בשיר המשולב בשיחה ובקונסירו נוסף שהוא מחבר כעבור שנים ובו הוא מפרט ברמיזות שונות את גילוי העריות שעשה בכלתו . .ו איננו יכולים להסביר באורח מלא את מכלול המניעים הנפשיים שדחפו את הרוצח: לא הוא ולא הדמויות האחרות המקיפות אותו ואף לא הסופר ופרשניו - אינם מסוגלים לספק תשובה שלמה על חידת המניע המתבקשת בכל חקירה של פשע מדרגח ראשונה. ועם זאת הרקע הנפשי לרצח קשור בתסביך פסיכוסקסואלי העומד בסימן של כפולות פנים-משפחתיות. רוצה לומר' כלתו של הרוצח מזכירה לו באורח מדהים את אהובת נעוריו, הלא היא זוגתו של הרב. ניתן אפוא לתאר את פרשת הרצח המוצפנת בשכבת המעמקים של /ומר מאני// כרצח נחבא אל הכלים ומודחק ועם זאת כפשע שהעבריין מתוודה עליו במהלך של הסגרה עצמית וכן כרצח פארדוקסלי מבחינת הביוגרפיה הפוסטמורטומית של הרוצח, כרצח אבסורדי מבחינת מניעו וכרצח פנים- משפחתי הנובע מתסמונת נפשית של הכפלת דמויות במסגרת האינטימית הקרובה. ועכשיו עשוי הקורא לשאול בצדק - מה לכל הרוחות הלא שקטות אתה מטריח עלינו כל כך בחקירת פרשת הרצח המאנית, הקשורה 14 •••••גליון 228 H ברומן בדיוני לא חדש של יהושע, בשעה המציאות הטקסטואלית ההפוכה לחלוטין. זו שעל הפרק עומד ספר עיוני מאת אותו מבחינתו הנקודה הקריטית בהתייחסות המחבר שעביינו שונה לכאורה לגמרי . לסיפור - ההשתוממות נוכח ההפי-אנד: אבו~ D ב. י~וש J y התשובה היא: אכן כן , עיסוקה של "מחירה "אנו נדהמים לגלות שלא זו בלבד שהרוצח הנורא" הוא היחס בין הטקסט הספרותי ~1 הרrךכ הנךרא לא נענש בעונש חמור , אלא"" שמצבו אף ~ ליסוד האתי וזה נידון מבעד לשורה של הוטב ••. שהיה כאן כמעט מהפך לטובתו", יצירות ספרותיות שמן הקלאסיקה. לפיכך המנuא LU ל ק u נה ובכל זאת משהו בתודעת הקורא טושטש אין לו לכאורה כל נגיעה מיוחדת בספרות מכוח מניפולציות שביצע בו המחבר הקדמון העברית החדשה, או ביצירותיו הקודמות של - עד ש"הסיפור הזה לא גרם לנו לצאת יהושע. ואולם יותר משיהושע נדרש אל במחאה". יהושע מביא תשובה כלשהי לחידה התת-מודע ביצירותיהם של אחרים, הוא שב הזאת ואולם אני מבקש להישאר בתחושת אי ונדרש אל הלא מודע שביצירותיו שלו • הנוחות הנלווית לחידה, קרי בפער בין חוש ויותר משהוא עוסק ב m רת מוסר כללית הצדק הבסיסי לבין המציאות העלילתית ומופשטת, הוא חוזר ונוגע בנקודה הקריטית ובפער בין הזיכרון שהותיר הסיפור בתודעה של כל אתיקה, קרי ביחסה לדיבר היסודי לבין תוכנו האמיתי. ואכן בסוף מאמרו על של "לא תרצח". התזה הבסיסית שברצוני רצח קין , כותב יהושע: "לפיכך בדיקה להציב במאמר הנוכחי היא כי ניתן לשוב מוסרית כמו זו שנעשתה כאן יכולה לא רק ולפענח את פרשת הרצח המוצפנת בעומק לגלות את מהותו האמיתית של הסיפור , אלא הטקסט של "מר מאני" באמצעות דבריו של גם להסביר מדוע טעינו בו". הסופר על פרשיות רצח אחרות, הנחבאות אותו הדבר עצמו נכון ביחס לסיפור החבוי בטקסטים ספרותיים שעמדו בפניו ושעיצבו האמור לחסנו הלכה למעשה מפני כל פגע בשיחה החמישית של ןןמר מאני'ן : אף שם את כתיבתו שלו. והגם שדיון זה עשוי עתידי ומכוח האות הזאת הוא רשאי לחוש זוכה כזכור הרוצח לזןגמול נאה ולשפע לתרום להבנת מקורות ההשראה של יהושע צעמו בטוח מפני כל עונש ונקמה. "לכן כל כיבודים מבחינת ההקשר הדתי והקהילתי והסופרים שעיצבו את דרכי כתיבתו , הנה הורג קין שבעתיים יוקם •.• לבלתי הכות שבתוכו הוא מתנהל. אף שם מדובר ברציחה עיקר ענייני כאן אינה בצורניות של הטקסט אותו כל מוצאו", <בראשית ,)ך פנים-משפחתית ואף שם ציבור גדול של הספרותי ובפרטי ספרייתו האישית של סיפור קין מעלה כמובן שאלות רבות נוספות קוראים ופרשנים כבודים נטה להתעלם יהושע, אלא בהקשר המוסרי הרלוונטי של כגון: מה אמר קין אל הבל אחיו טרם מהצורך הדחוף בחקירת הרצח ואפילו טרח הספרות ובנסיונות להשתיקו . רציחתו? מדוע קיבל האל את מנחת הבל להדחיקו ככל שניתן. נפתח ברצח הראשון הקשור בקטילתו של ודחה את מנחת קין? האם האל הזה קשור האם אפשר כי תרבות שאולפה כבר הבל. באורח מוזר ביותר מסתבר כי חל בקשר מיוחד אל הדם ולפיכך הקרבת לטישטוש פרשת הרצח הראשון , שבה בתודעתו של הקורא הממוצע מהפך ביחס "מבכורות צאנו ומהלכיהן" חביבה עליו ומתרגלת באורח מותנה את ההדחקה לעלילה מקראית זו שכל תלמיד עממי במיוחד ומכל מקום נחשבת בעינו יותר המולדת שלה כל אימת שהיא נתקלת מתוודע אליה בלימודיו . בתודעתו של הקורא מסתם קוונן צמחוני של "פרי האדמה"? האם בעבירה חדשה על הדיבר המוסרי הראשי? הרגיל מתרחש הליך כפול של השלמה: הדם מהווה מעין אמצעי תקשור ריטואלי בין ולפיכך "טיטוא" פרשת הרצח הבדיוני של השלמת הפרטים החסרים בסיפור והשלמה האל השמימי הקנאי לבין האדמה ולפיכך הוא "מר מאני" אל מתחת השטיח אינו אלא םע לקחו המוסרי לכאורה. וכך כאשר נשאל מזדרז להגיע לזירת הרצח רק לאחר ש"קול בחינת התאמנות נוספת במניפולציה של בעקבות יהושע אנשים מן הישוב - מה עלה דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"? האם קין התעלמות אתית. האם ניתן לראות את בעצם בגורלו של הרוצח הראשון? קרוב אינו אלא קרובן של טעות פולחנית ? האם המרחק הספרותי והמוסרי שבין פרשת קין לוודאי כי הללו יענו שהלה סיים את חייו לנוכח הצלחתה של מנחת יריבו , הוא חשב לפרשת מאני , כסיורה מותנית של אילוף "בודד ועזוב." סובל ונרדף." והאות האלוהי שיש להקריב דם ולפיכך מיהר להקריב את הסורר האתי לבל יטריד את מנוחת טבוע בו כקרן מכוערת." [ה]מסמנת את אחיו? מדוע נזכר האל לחפש אחר "אי הבל הקוראים? חרפת הרצח" <עמ' 34(. יתרה מזאת, אחיך?" רק לאחר פטירתו של הלה, מדוע לא הרקע הפסיכוסקסואלי לפרשת הרצח נרמז בתודעה הר גילה ואפילו בשפה המדוברת, פקח עליו עין שומרת בעודו בחיים? מי היטב בשני סיפורים שיהושע שב ונדרש המונח 'אות קין' נתפש לא רק כסימן הנוקמים שקין היה צריך להיזהר מהם בעולם אליהם בספרו העיוני הנוכחי: הראשון לבושה, אלא כהתוויה מרשיעה ממש, ריק מאנושות ? מה ניתן ללמוד ממדרשי שם "הבעל הנצחי 'ו לדוסטויב oקי , שבו הנבגד המעידה על מהלך של העבשה מחזורית אפשריים מסביב להבל וקין? האם הבל מרמז המוחלט מכניס את מאהבה של אשתו אל שמבוצעת כביכול בנושא האות. להבל הבלים הכול הבל? היש בהבל מיסוד ביתו ממש, על פי הדגם העתיד לשמש את והנה גורל זה שנטווה בתודעתו של הקורא, הבהלה? האם קין הוא סמלו של הקניין "המאהב/ו של יהושע. היצירה השביח עומד למעשה ביחס הפוך ממש לגורלו ולפיכך גם הממון והדמים והעיר והחברה 'ובדמי ימיה" לעגנון , חוזרת על התסביךהאמיתי של קין , כפי שהוא מסופר בריאליה האנושית ? והרי קין , מי שהצטייר בעיני הנפשי הממאיר של הכפלת הדמויות בדרמה העלילתית של הטקסט המקראי: במקום רוחנו כמעין נווד וכאיש היערות, ניצב עתה המשפחתית. במאמרו "אב ובת במערכת לא שרוצח ראשון זה יהא מנודה מחברת אנוש לפנינו בקריאה שניה כאביה-מייסדה של מודעת", שב יהושע ומשרטט את תבנית ולוקה בקללת הנוודות המתמדת, הוא החברה האורבנית. ולבסוף מה היחס בין ההכפלה הרומנטית: מינץ הלוקה ברגשי מצטייר כבעל בעמיו וכאדם מבוסס המתיישב האיש הזה שידיו מגואלות בדם לבין המלה אשז.כה מוביל את בתו תרצה <בת דמותה של בארץ נו.ד שם הוא זוכה לבנות את העיר "נקי" הכלולה בשמו? אשתו המנוחה לאה>, לחתונתה עם מזל הראשונה ואף להוליד בן ולקרוא לעיר ואולם כל השאלות הללו אינן עומדות במוקד אהובה האמיתי המוחמץ של הרעיה והאם. ולצאצא בשם חנוך . יתרה מזאת האות עיונו של יהושע והוא מרותק כולו לפער מכלול הבעיות האתיות נע מסביב לתסבוכת שבעיני רוחנו נראה כמין כתם נצחי והרשעה הפרדוקסלי בין ציפייתנו לגורל אכזר פרי הרומנטית, לחטא המיני ולשפיכות הדמים. גופנית מתמדת - אינו אלא מגן אלוהי פלאי צדק אלוהי שיעניש לפחות את הרוצח, לבין פרשת הרצח והאבסורד הגלום בה חוזרת 15 פברואר 99'••••• .גזעית ךוכ םכש חשהרצ השביצע יאמיל נועד הועול ובדיונ לש עיהוש "ב"אורח .לקאמי ךבמהל ההקריא ימ אהו ,הרוצח וא ןלהיכ תלשר רולשמ תא םהמיתוסי לש העיירה ןכא חהרצ אנמצ הבקדם-עליל וואיל רהסיפו הנעלמ ,חגוריה ישהר לכל אל ושיערנ ששי ןכא ,רצח ףא אל וחיפשנ הגווי "שנעלמה ,הדרומית המהוו חהרצ יהמאנ המניפולצי לש ועצמ שמוקד ולשחרור יהבלת רברו לש ראסי יערב חשרצ תא ןב דודו . דהאבסור '<עמ 123(. רהשג להגדו לש רהסופ רניכ םהמיתוסי םהיהודיי לע ,הבחירה תעליל הדם, ו~ ~ו בהמורכ לש הההדחק תעקד קיצח הוהגאול .המשיחית אלא להגדו ואינ ופשע יהאוויל לש חהרוצ טהשוח תביציר גהמאר וקרוב תמחמ יעסק התבוא ,משפחתיים :הכפולה וז תשברמ רהסיפו םובתודעת לש לשלהבדי חמהפיענו קהמברי עשמצי עיהוש תא אאל אהו ענוג ולשחרור לש רהאסי יעל-יד יבנ ההעייר תהדרומי ם<המפזרי דסי דלי ולסיפור לש 'פרקנו ואיננ םזוכי הלהתר הדומ תקירו תהבי להמקול הבתקוו םלסתו ךכ תא לש עהתת-מוד קהמדחי תברמ ההעליל ההמור דהמופק לע והעברת :לרשויות ס"א סא ואנ ,מגלים טשהטקס טהפשו שוהיב לש רמקו ההצחנ ההעול ןמ <חגוריה ווז תוהפרשנו לש ההיציר ה במא .ית ךוההיפ אהקור להנוט קחל טהמוחל אהו :הנכון למכלו תהפרשנויו קאמי , למנטר תבעדינו לאב תבדייקנו לכ ושבתודעת לש ושהוצע קר ושיכפל תא :ההדחקה במקום הסיב תאפשרי ... אהו לבסו ,מניע ההוו ראומ תבהתעלמו ,הכללית ישהר ואינ םש בל לכל יהמאנ חכרצ פנים-משפחתי חניתו הרצח המעש "אבסורדי '<עמ 82(. תלעובד וקיומ לש .הרצח ודיונ לש עיהוש רבסיפו לש ופרקנ ענ אאפו יופנים-יהוד סהמסר תבגסו תא תעלילו הדם םואול חהמפת יהמהות ריות תלפרש חהרצ דמבע םלקטבי לש הההעלמ :וההתעלמות דכנג םהיהודי םלש תהסווא ,הפשע ונשב וביצירת לש עיהוש ועצמ ימצו ובניתוח יפרשנ ףשנופ אצבעות רלסיפו םהמרשי תבאמ ד"ור "לאמילי תמא בהמאה םהנעל תוההתעלמו ההכפול לש םהקוראי ךלמער תהנפשו תהפועלו הבעליל לוש םהקוראי תמאשימו תלעומ םצלייני םנוצרי םושומרי םויליא פרקנו . ר<אילתו יעדכנ לע ףהנו ,מוסלמים דע ףשלבסו הנעטפ ההפרש כולה יהאנוש ובסיפור לש ופרקנ לוע במוטי חהרצ םהמדלגי לע תאופציי .הרצח ם<קטבי ואל ושב וושימש תא עיהוש רבאילתו ראח ובספר ןבענ דכב יפר סמיתו העקד ישגרת דע להמורע הבעייר תדרומי עמופי העת ובספר קהמרת לש ןג'ו סבונו ת"חצו ןבג בהטו ע"מס לא םתו 'האלף' :ועיין יאל יש -צדקני . תע תירה-ד 'יעה ההשאל תהנשאל םבתו הקריא ההמצליב תא ת'היעלמו -חת עלמות, .והרע"> רבסיפו חרצ ןקי ועמדנ לע סהיח ךההפו ןבי ולגלגולי לש במוטי דאח תביציר ,יהושע וכתיבת תהעיוני לש עיהוש םע וכתיבת ןדי קהצד רהאמו ףלרח למע וחיי לש חהרוצ ןעיתו 77' ייול 97(. תהבדיוני אהי - המ תלעשו רכאש ךמער למכ םמקו ובניתוח ולסיפור לש ופרקנ , הההדחק לש ההעליל הוהקריא למשוכל לכ רשלאח ,הרצח ןלבי תהמציאו .העלילתית עקוב עיהוש יכ ההחבר תהמעמדי ,הדרומית ךכ דע ושבסופ לש רדב אל תמתבצע ההחדיר לבמקבי ןנית םלהתרש המיכולת לש תתודע אהקור םלהשלי תא רהחס תדל ןק לכביכו תא תהמושתת לע דריבו ימעמד יוגזע לוע תהמיוחל רלחד םהאטו לש תמפלצו -התת ןהשוויו 'האנושי השיתפ הפעול עמוד ?הקיבוצי המ תלעשו רכאש ההפריצ לא רהסיפו חבאור אשל ריעור טקונפליק יבעיית תשליל להנעו ושב תמונח החגורי במשך ימד ןבי ומצפונ ןלבי התפקוד שהמשוב לש סבאק חהרצ תובהדחק ההמעש אהנור דשנוע רהחד תהסמכו תהאתי ההגבוה רביות 'בסיפור יקר תלשר תא סהמיתו לש .הקולקטיב לבמקבי תעשרו ,בשנים האינ תמתרחש חבאור אמל להא ןהמג לע עהפוש לוהגומ ול ןבעי .יפה אהו עמצי חניתו יפסיכוסקסואל לש ,הרצח תברמ ההתודע לש תהבנ אהנקר טכטקס יספרות ששי ול ובעוונותי םהמרובי םג רהקש רבסיפו ןקי ואנ םחשי הלראשונ ךבצור קהחז סהמבוס לע ךתסבי יגילו תהעריו הבנפש הלהדחק םהקיי תבתודע ,הקורא תהנעני תהמסוכסכ לש :אמילי ההרווק ההקשיש ?מוסרי תבוחר הל בכמאה רגב ההנרא וככפיל לש הולכאור וז השאל המוקש תבאמ יובלת תבהתמסרו הכ הרב הלמניפולצי תהמבוצע .בה םואול רסיפו ןקי ואינ במצי ובפנינ בהא דוהחשו לבמקבי תבהומוסקסואליו תאפשרי טכמע לבכ ךהכרו תבהבנ תיציר רהקש יחברת ןבזמ הההוו לש :העלילה .חבויה םואול ףהצירו ההז לש להכפי יהאבה ,יהושע ישהר היציר וז , אל קר השזכת תלפרשנו רולמחק םאינטנסיביי רביות ומתוך אהקור שנדר םלתא ןבי ומצפונ ןלבי רספ ההנוט תלאהב ,גברים ךהופ ואות תלדמו תתשומ בל ,פרטנית אאל רשצי מרכזי םהספרי שהמוג ול סכקורפו יאת .עליון אהו יבלת ,מושגת האסור לע יפ וחטאנ להמוט תבמלאכ תהפרשנו המס - תודתי השל היה שנדר ךלכ תבמסגר תכית רהשיעו בנת ך" לע .העריות ךלפיכ קר רכאש אהו תמ חניתו יפסיכואנליט .מתוחכם ןהנית אפ , או ךובמהל ףהאילו יהתרבות םואול ןקי אהו ר"האיסו בלשכ ראית "מתבטל י<עמ 127(. בלה חי יכ ךמער לש ההדחק דהעומ ימאחור תדמו םשמעצ המיקומ יההיסטור אהי תנטול ףלבסו ןמסמ עיהוש תא רמוס לההשכ תפרש חרצ קיחמו םויעל ימעינ פרשנות רהקש יחברת ווז ההתמיה ההגדול לש יהאוניברסל םוע תזא יהעדכנ יוהמקומ דמאו אשהו שמבק קלהעני :לקריאתו ם'~אנשי תפרוידיאני האדוק הבדוק הומנוס םשמעצ :סיפורו להא ןמג ועלי שמרא ימפנ םנוקמירא? ההכשרת אהי תמדקדק בהיט בכגון םבעול רמחוס ,אנשים לנטו תושיו תחברתיו םעושי םבש "החברה. םמעשי יבלת םמוסריי הלכאור תהאפשרו תהזא אהי ןמ תהנמנעו דוממס .שיפוטי וגורל לש ןקי והופנ בלא "בעליל. ו<כמ ללמש םמעשי םנפשעי לש דהמייס ןהראשו לש ההחבר :האנושית חהרוצ ישירות ןהביטחו תבשירו .הקולקטיב> לככ אשל ויעל לבכל לע ,הדעת ךא דמצ ישנ ראפש יכ אדווק ןהמימ יהפסיכולוג קהמובה אהו אאפו המכוננ לש רהעי השיסודותי עשהתת-מוד לש ההחבר אמל ריות ןשאפיי תא תהפרשנו וליצירת לש עיהוש הוא םעומדי לע לקו םהדמי ההעול .מהאדמה תבמפלצו ,מודחקות ךכ אהו ןמסוכ לורעי ריות ןולכ ךצרי םמפע םלפע ץלפרו ואלי יהאחרא הלהדחק תהמוסרי תוהחבו תי רההקש יהחברת 'החסר סהמבס תא ךתהלי השאפפ תא תמלאכ .הקריאה ישהר אחד ,ההדחקה עמופי אבמלו ופרטי ובסיפור רולטה "אותו '<עמ 139(. ומספר העיוני הוהנ חהרצ קהמודח תשהנפשו תהפועלו םהטיעוני םהחזקי העולים יהגאונ לש :פרקנו ןכא ןעסקינ הבאש יהמוסר בטקסט ההמרעיל תא המאהב הוהממשיכ בלשכ דלצ תמתעלמו וממנ םוהקוראי םהעסוקי םנוטי יהנוכח , אהו ישהמ דמ גלדל 'עליו דעומ סבבסי ההשיח תהחותמ תא יהספרות בשנחש יכראו תליצירו ןשמ העבר וגוויית ךבמש םארבעי .שנה סמי יאמיל אהי תרוצח תפתולוגי ה"סוט ןמ ההדרג ההמבעית ר"מ :מאני'' אל וז דבלב אאל חרצ ,זה הבדומ 'הקלאסי קהודח ןמ תהספרו ההחדש חמכו חלרצ ההעול דמ"ור ,לאמילי" ענוב ןמ תהפרשנו תהפסיכולוגי השהפכ תא האשמה "ביותר יכדבר עיהוש '<עמ 130(, תבעל תמופרעו תנפשי תהגובל הנבטי תנקרופילי תהתבני תהפסיכוסקסואלי ההקשור תבדמויו ןלעניי השמתאד תבזכו לטיפו .טוב ןמכא לכפי ,פנים-משפחתיות תמהומוסקסואליו הרתיעת לש תהביקור תהעכשווי למכ דיון םוע תזא אהי הממשיכ רלהצטיי תכדמו הגא ימוסר בהנחש 'כמיושן יבלת 'אופנתי לא תואצילי ףא יכ ותמה תבי 'משהו ההמעניק החבוי ךומתסבי תעריו .קשה לבמקבי העונ חהרצ יהמאנ לע סהדפו לש החבר תמסתגר יאקדמ , לבסו ,אסתטיקה אל סמנומ כמעט תלעלמו רהעי םשיעורי רבציו לע .חרסינה ,ומאוימת תהמתייחס הלסביבת תהישמעאלי חולנס .נון-פוליסקליקורט וועכשי אם ובניתוח לש רהסיפו ההז עקוב עיהוש יכ ןאי םקוראי םפע השני תא ה"כוח אהנור של הולתווית תהיהודי לע יפ סאתו לש בחירה רמדוב ןבמותח יבלש ו"שב ושאלנ תא ועצמנ ך+-המש יבעמ +-43 16 ••••• ןגליו 228 ~ ·~6 ~~ ~ ן ו אושר ביום שמתו האידאולוגיות נמה ט;ב לי אתה T ' ' T נמה ט;ב נמה ט;ב נמה ט;ב בי;ם שב; מתו האידא;ל;גי;ת, ך · התע;ך האל;היזם: . : נמה ט;ב ל~ אתה, אלחים, ' :• : T ' ' T נמה ט;ב נמה ט;ב T -T והאדם ז;חל · .· -: TT · באפר; נמה ט;ב ט;ב ט;ב - נמה ט;ב לי אתה 0 0 נכפ T ;ת יייי המ~בל;ת נבר T T נמממממממממה ז ז- ~קך~יס o/. מ~ ·; לט;בבבבבבבבבבב אדמה, נמה נמה נמה נמה -ד -ד-ד- ~ק~ ל~ב;ר o/. ~ר ה~~ ט;ב, אוף ה~~ ולא מצא. ט;ב לי ה~~ T T : כ יש לח שמש בבטן בי;ם שב; מתו האידא;ל;גי;ת מ התפללו הנ"ל מ~ל הצלם ·:·:--: -: . בתחפשת ה~טר~ · מל התרב i ש א; ההלה ט ה ש:. ל ri ש~~ ן~~~ וירח בתחת . . ; ~ל -קצ;ת- סי~;ע~~~ ~ pם~~~ ~ת-ג 1 פ; ס~ל; :j~o/.T ל ס~לם ף.ל~~ םי;.י;~ ~ע;ת י~~ o/. ק.ט א~~~ דע ב מפזרים נ;כבים זד~ ו ' -'' --T T :• -•: : מה שנת~ב לה על המצח . - ~ ~לי;ן י;~~ ~ן~ד~ד ב;~ק;ת ל ר;א;ת ~ךח;ק ~ת סך~ע סנ;ךא. 1. ~ז א; J} י ך~ון 9ה;ר י <דע שנגמר>. T : • :• א בי;ם שב; מתו האידא;ל;גי;ת : •• • T •• •• • ת אני ע;מד על האדמה T :-T -•• • · והאדם . משתחרה אל מ 1 ל ס~ Q פ;מט ד ךלנ i רי p= דסלק ד~~~ מ w:ש · ~~זךמ;ן סזקיךז . T -T ה ~~לי ~פ;ת ס~~רים ~~ry ~ד i ת נמה ט;ב נמה ט;בבבבבבב ט;ב, ט;ב ט;ב ט;ב ט;ב ל~~~ים ;ט~ o ח;ז.ןך ~ת ס wם:~ לט i ב לב; wל ס gםרורי , .קס~: ו י~~~ל o/.,'~ף;מ~ :7.ג~ י;~ ~;זיף ט~~ א; ם:~~ זה לא ע;שה לי הרבה מדי ;, ר~~~ה,ע;ר נמה שט; ב לי אתה . ר ס~~ר 1 ה ל.ך · ד~~ךם, ?י ן; (אני ,;צ;ר · ••T • : :• , : להגמר>. ·· . וכמה "וט;ב ;לי .וזאתה T ' : ' : : T -: ; ~יןת ס~ין ~ןם. נמה ט;ב. א;ף ה~~ ט;ב לי .ה~~ בי;ם שב; האידא;ל;~י;ת ~תו • ••• T •; נוס ק~~ עמדתי בחוצ;ת :זירי : • : -T עיני ד;מע;ת, צ;ךב;ת האבדה לרגלי . אושר כקורתי ז: ·· ז -:: ו אני ת;הה, ב;כה, מבנה ךק i ל ryry מ;ן סז;כ T ~ג;ל.ל ~;רק ~ס o/ ~ר סח~ 1 ך o/. לה איננ 1 " השפתים שלה ש;מע כלל :lה?; T ~ל ~ריס ס Q ר~ים o/. ל ~ןפ; ך-;~ל~ · o/. ל :הז ;נ;ק ס " זו~;ת הפה שלה ז;כג Q ה לינ;ק אבל האידא;ל;גי;ת כאמור ~תו T T : •• • T T -: הלהאו~ ~וה T T ~ןה T ~6 ר השנים שלה מתו ך קונץ העומד לראו ת אור בהוצאת "גוונים " T •: , -• הריר שלה א·;; ~~ין 1 ת ~לי . פברואר 99' 17 ~ ~ ו~ 5 1 ריבוי פניו של דייר לא ןמוג רפי וייכרט אריה סיון: דייר לא מוגן, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 1998,78 עמ' א. פרולוג "דייר לא מד גן" , ספר שיריו העשירי של אריה סיון , ממשיך לפתח בצורה אורגנית את מרבית מרכיבי עולמו של המשורר , כפי שנתגבשו ונתעצבו בשירתו המאוחרת. ניתן למצוא בו שירה מעורבת, הדנה בבעיות השעה, החברה והמדינה בצד שירת אהבה לירית, ארוטית ורבת תשוקה; שירים ארס- פואטיים בצד שירי זיקנה מרגשים: התמודדות עם השואה, אחד מנושאי היסוד החוזרים בשירת סיון למן הספר השני , בצד שירים על המיתוס הישראלי ועל ההיסטוריה של המקום הזה, בימים הרחוקים ההם ובימים קרובים יותר. נדמה שהמשורר קלע היטב בבחירת השם לספרו . ראשית, הוא מפנה בכך את תשומת לבנו לאחד השירים הקצרים והיפים, הפשוטים והישירים, שכתב: "אני דייר בלתי מוגן; בבית שבעליו בלתי מושג/ והמרחב בין המרתף ובין הגג/ נשלט בידי סוכן שתקן; אשר על אף הפצרותי אינו מודיע לי; מתי אושלך מכאן." <עמ' 56(. מטאפורה כה פשוטה ומוצלחת לארעיות הקיום ולשרירותיות המוות. שנית, הצירוף "דייר לא מוגן", המהדהד בהיפוך את אחד מאופני הדיור המקומי הנהוגים בארץ , מאפשר מגוון של פירושים, שכל אחד מהם הוא כפתח בדלת מסתובבת, המזמינה אותנו לבקר ככביין החשוף , רב- הפנים, שבונה הספר. בדברים הבאים אנסה להיכנס לביקור קצר בארבע כניסות שונות. םע זאת, שומה עלינו לזכור שבחלק מן השירים משתלבות המגמות אלו באלו , לבלי הפרד , שהרי בסופו של דבר מדובר באותו בניין עצמו . ואולי כדאי להשתמש כאן במשל הפקעת של סיון , פקעת שנוצרה מקווים שנחתכו ולא יפגשו אלא "ימתחו וימתחו; עד שעקומת היקום [או השיר , ר ]ו. תביא לכך;/ שיכרכו סביב עצמם/ בפקעת מתהדקת עד מחנק" <עמ' 49(, המחנק הוא, מן הסתם, גם זה הקיומי הכללי ו גם זה הישראלי הספציפי <ראה לשם השוואה שירו המאוחר של חיים גורי 'צפוף' בתוך המחזור 'יריד המזרח' החותם את הכרך השני של שיריו המקובצים>. ואילו המלחמה היא גם על אויר לנשימה וגם על חירות האמירה. ב. הדייר חכיוגרפי-קיומי אחד הדיירים החשובים בבניין הבלתי-מוגן שהקים סיון הוא הדייר הביוגרפי-קיומי. זהו , למשל , הדייר המופיע בשיר הנושא שצוטט לעיל , אדם לא מוגן בשל קצר רן המועד של החוזה שנחתם בינו לבין בעל הבית. אזרח חשוף, שאיש לא יושיע אותו מהגירוש הצפוי ביום פירעון. שוב ושוב הוא מתמודד עם מצוקות הגיל ועם סיוטי יום וביעותי לילה, בסוג של הבנה שלמה ובוגרת. בנדיבות של חמלה וללא רחמים עצמיים. בשיר 'אני מנסה' הוא רומז שהמאבק האמיתי מתנהל , ככלות הכול , עם עצמו: "אני מנסה להיזכר במה שחלמתי הלילה./ נפתלתי , אבל לא עם מלאכים/ גם לא עם בני אדם" <עמ' 46(. כאן משתקפת לרגע בבואת האדם, המופיע בדרך כלל בשירת סיון. אין הוא גיבור וגם אנטי-גיבור איננו. זהו אדם בגובה העיניים. אוהב כמו כולנו וסובל כמו כולנו . מקשיב כמונו לסביבתו וקשור כמונו לנופיה. המאבק האמיתי שאותו הוא מנהל הוא על צורת החיים הנכונה. הוא שואל , בין השאר , כיצד בכל זאת ניתן לשמור על הטוב שבנו: "אני עושה מאמצים/ להפריש את הרעלים ולהותיר בי; רק את החלב" שכן "אולי יהיה מי שיינק אותו ממני" .>םש< שירתו של סיון מתייחדת בשימת לב לעובדה שחיי הדייר מתנהלים תמיד בבית רב-דיירים, שבו לכל אחד יש מקום, עולם, משאלות, וחשיבות שאינה פחותה ממי שמתגורר מעבר לקיר , מחוץ לעיר , או מעבר לקו גבול כזה או אחר , שסומן ביד טבע או אדם. לרגעים חש האני הביוגרפי בקרבתו המסוכנת של החול. החול שהיה רב-משמעות בקובץ הקודם - "גבולות החול" <הקיבוץ המאוחד, 1994(, החול הזהוב של הילדות לחוף ימה של תל-אביב, הופך כאן לחול של אחרית. החול שיחבק לבסוף את הגוף השב אליו , ככלות מסעותיו. אבל הדייר הלא מוגן כמעט שאינו מרשה לעצמו את מותרות הנוסטלגיה. תחת זאת הוא מפנה אל החול בקשה קטנה ואינטימית: "אין לי טענות. רק בקשות, בעצם; בקשה אחת אליך, חול:; זכור לי חסד ילדותי, אהב אותי; כפי שאהבתיך בהיותי; ילד רך בחמוקיך" <עמ' 58(. כך ייסגר המעגל. זה שהעניק אהבה לנוף יקבל אותה בחזרה. זה שחש בחייו שייכות ימשיך במותו להשתייך. נכון , לא תמיד עוזרים תנחומי החול המדומיינים או המקווים. ברגעים אכזריים של התמודדות עם הזיקנה תוהה המשורר על הביטוי 'ערוב ימים'. לא זאת בלבד שמדובר בערבם של החיים אלא שערב זה מתברר כמוכה ערוב, ערב שכלאחר יאוש: "כל העוולות שהאדם אחראי להן; עטות עליו כבעלי חיים משחרים נקם/ נושכים בזמן שעוד נותר לאיש; מונעים את לחם השלווה מפי נפשו; עד שהיא נוקעת/ נקע אשר אין לו תקנה ולא תיקון" <עמ' 50(. אקורדים קשים של פעמי זיקנה. אבל מדויקים מאוד בשפה ו בחוויה. חסרי רחמים ונטולי מתקתקות. אבל בינתיים, כל עוד בחיים חייתו , הוא יוצא מביתו לשיטוטים בעקבות הילד שהיה בתל-אביב של שנות השלושים. הוא מבקר בשכונת מגוריו הישנה, ברחוב לסל שדרכו נהג ללכת אל הים, ומנסה לגלות בו את ניחוחות העבר הנידפים: "כלב חי חמש- עשרה שנה, ולעת זיקנה/ הוא מאבד את חוש ריחו ואת כוחו; אני כבר בן שישים ושש שנים,/ עודני מתעקש; לחפור מה שנתן בי סימנים" <עמ' 57(, התעקשות לגלות סימני חיים ולא התייפחות על הפרידה. ובעיקר אי-נכונות לוותר על נכסי החוויה. עד כמה חשוף ובלתי מוגן הוא הדייר הניר גרפי אפשר ללמוד מאחד היפים והמרגשים שבשירי הספר . בשיר 'מי שאין לו 18 גליון 228 1 אח' חושף סיון עובדה שהעלים עד כה בעמוד הבא הוא מתאר את אשר עושות בו הערבים ממקום מושבם: "בקרן הרצל סלמה מקוראיו . השיר מוקדש לאחיו אבנר' שנפטר המלים הנכתבות והנקראות: "ההרגשה; כבר לא תמצא; את אחרוני הסבלים =.. בהיותו בן שנתיים. זכרון האח משול לקוצים שהמגע איתן מטעין אותי בחומר קל מן מסלוניקי; שלא הגיעו אל תאי הגז שמהם מנסה האח החי להחלץ' כשהוא צרוב האוויר; ואני כדור פורח והלחץ בחזי בין באושויץ; מפני שהעמיסו מלט על שכמם; ;כ ומדמם מזכר רן ההעדר . מלחמתו היחידה צלעותי הוא; לחץ קל מנשוא הוא לחץ מענג לבנות נמל בתל-אביב אלטנוילנד; בנקודה כמדאובי הזיכרון היא היכולת להצמיח "צל מנשוא; עד התפקעות כמעט עד נחיתה שהגבעות יורדות אל קו המים; אותן גבעות אחר; שלא ידע אותך אחי; שלא יראה אותך רכה; בשטח לא מוכר; שמעתה הוא שאלמלא; הרצל' סלמה ואלמלא; בנקודת הזמן ההיא; מבעד לקוצים" <עמ' ממלכתי" <עמ' 63(, כשהגוף האהוב נעדר התרחשויות בזמן ובמקום; היו הערבים של 28(, זהו שיר מפתיע על רקע שירת סיון . מתפנה הדייר לאהבת המלים, החושנית לא יפו; <מניינם היה מגיע עד מאתיים אלף אלגיה שקטה ונכונה, נוגעת. ברגעים אחרים פחות. שניהם מסיחי דעת ומעניקי ביטחון. עולה מתוך מצוקותיו של הדייר מעין שוועה גם בשיר הפותח את המחזור 'שירים על לישועה, תפילה מפוזךםת. ביד אמן מגלף מלים' מצליח המשורר לתאר את יומיומיותו סיון באידי רם העברי שיר על מה שהיה 'ואבד של המעשה המילולי מבלי לוותר על מקיש מלה ממלה, שורש משורש, במעצ חשיבותו. הדימוי השגור של כתיבת השיר ריתמוס מופתי בזרימתו ודגשיו: "רוח i] ~~ים כפעולת בריאה, או חיפוש אחר השיר שנגע או רוח i];םי~~ לקחה ממך מה שחשבת ללב בעבר' לובשים אצל סיון פנים שיהיה תמיד איתן./ אינך יכול לרדוף אחרי מעניינות: "מי שמבקש את המלים; אשר הרוח, בן אדם,/ התפלל אליה, התפלל בשעתן עשו בו עולמות/ דומה למי (! ז אליה; שתשוב, תישוב ב;ך גם אם לא תשיב שמסתובב בחצרה האחורית של מסעדה; לך מה שלקחה" <עמ' 65(, באמצעות מבנה אוסף קליפות, של תפוזים, נאמר'/ מדביק השיר מומחשת לנו הלולאה הקיומית שבה אותן בהקפדה,/ סוקר את מעשה-ידיו'/ ···· 11··~4 נתון הדייר הנגזל' נשוב הרוח. ובכל זאת, אומר: זה טוב" <עמ' 70(, וכך' יוצר לעצמו '' כל עוד הגוף חי ועורג, מוצבת כאן חומה הדייר הלא מוגן מקלטים, בודק את איתנה, לפחות לרגעים, מפני האין. כוונתי קירותיהם ואת מערכות האיוורור' דואג לביצורי האהבה והתשוקה, שמקים רהמשור שיהיה מי שיארח לו לחברה, עוסק בתיעוד בכמה משיריו הארוטיים השוקקים םוהנואשי חייו וחוויותיו ומתמודד עם דבררן עברו עד ביותר . שוקקים, שכן כל כולם כמיהה אל שיושלך מכאן . נימת האל גיה לעת פרידה תוויה ומגעה של אהובה: "בעינייך כמו הופכת בספר זה לדומיננטית יותר . אך תמיד הזוהר העולה מים נרגע; אור שנגנז ברגוש בגבולות האיפוק. היא יוצרת אמפתיה דווקא בשל העובדה שהיא נעדרת השתפכות הגוף; עכשיו קורן ממנו עור פניך" <עמ' 34(. ובמקום אחר - "לאט לאט אני עולה והישענות מגועגעת על העבר. בעולמו של בך; איברי לא מתרפים, אינם מרפים; שלב סיון המידה ואמות המידה הן פלס מאוזן . ועוד שלב" <עמ' 36(. נואשים, שכן גם הגבר רועד אך אינו נשמט והעיקר' לעולם איננו בוודאי)/ קוברים בהן היום את מתיהם" <עמ' 14(, למרות הערכים האנושיים והמוסריים וגם האשה אינם מתמכרים לתאווה באופן מזייף. הברורים, הניצבים מאחוריה, שירת סיון מוחלט ומשכיח-כל' אלא עושים סביבה אינה שירה שופטת. היא מתארת בלשון ובאמצעותה חשבון חיים מר . האשה מתוודה: ג. הדייר המעורב אובייקטיבית, לא מתלהמת, מצב שבו כורח "הנח לי לעשות את חשבוני; חשבון נפשי' חשבון גופי" <עמ' 35(, מספרת על הצל הדייר המעורב, המופיע בספר זה, הוא, בין ההיסטוריה הוא שיצר מהלכים שבמסגרתם נדחקו הערבים מיפו . יפו היא, כמובן' רק שמטילה על חייה דמות אביה ('וודו', 'את השאר' בן-דמותו של הדייר משירי "כף סינקדוכה של הגירוש מערים ומכפרים <ראה, מתוודה') ומבקשת ממאהבה, תכבתפיל הקלע" <הקיבוץ המאוחד' 1989(, שרבים מהם התמודדו עם הסכסוך הישראלי-ערבי' למשל, זכרון הערבים שתוקף את הדובר נעילה, "פתח לי; את השער אל בשרי; אולי ממנו תיפתח לי; דרך אל עצמי" <עמ' בעוד האינתיפאדה משתוללת בחוץ. באחד ביום 'שרב ברחוב באזלי בקובץ 37(, ואילו הגבר מספר על נשים קודמות, משירי המופת הפוליטיים שלו - 'אני מוחה' "אישרורים", 1981(, כאן טמון אחד ממוקדי כוחו של סיון שחלקן יסרוהו בקוצים ומבקש את חמלתה: - מוחה המשורר מספריו את האבק, שהגיע "."השארתי שם יותר ממחצית תאוותי; גופי מן הבתים שפוצצו בשטחים. כלומר הוא כמשורר . הוא אינו מנחית עלינו פרשנות מעיד כי אינו יכול להיות ספון בביתו מוסרית או מוסרנית אלא יוצר על פי רוב מקועקע כתבי אישום; אל תשפדי אותי; שפטי אותי ברחמים" <עמ' 39(, האהבה ולאטום את אוזניו למציאות, הפולשת אליו שירים שבהם הופך הקורא לפרשן מתוקף הפעלת שיפוטיו הערכיים והמוסריים, הופכת כאן למשפט <כשקפקא נמצא <ברקע פנימה לסלון' לחדרו ממש. בהמשך השיר הופכת פעולת המוחה ואמירתו למחאה. הזדהויותיו והסתייגויותיו. גם בשיפוט והמשפט מתקבל אם לא באהבה אזי בסוג של השלמה. נחמה נוספת, אם כי גם היא זמנית, בספר הנוכחי ממשיך הדייר להיות בלתי המחמיר ביותר של צד זה או אחר בסכסוך נמצאת לדייר בכתיבת שירים. סיון מהדהד מוגן גם מפני המציאות החיצונית ונאלץ קיימת הבנה עמוקה של המצב וסיבותיו להגיב עליה שוב ושוב, מתוך כורח מוסרי ההיסטוריות והשירים אינם נופלים למלכודת במהופך את שירו הנודע של נתן זך' הפותח פנימי. לא כאקס של התגייסות אידיאולוגית החד-מימדיות, ההתגייסות או הפלקטיות. את "כל החלב והוכש" . בעוד שזך שואל "במה להמתיק ימים אם לא בשירים" סיון אלא כאדם שאומר את מצוקותיו הוא לנוכח בנקודה זו רצוי לעיין פעם נוספת בשיר אינו רואה את השיר כממתיק של היום המר פני הרעה החברתית, התרבותית וא הארוך 'מה יהיה עלינו ב 97-' מתוך "כף הקלע"' בדיאלוג המלא בהבנה ובהזדהות אך אלא כמצדיק את היום, כשדר של חיים: י"אנ הפוליטית. כבר בחטיבה הראשונה של גם בעצמאות ובהצגת עמדות אוטונומיות, מבטיח לעצמי: מהיום/ אלד שיר מדי /יום. הקובץ הוא קושר קשר בל ינתק בין לא להמתיק את היום. להצדיק את היום./ האידיאולוגיה הציונית, השואה השהתרחש שמנהל המשורר העברי עם עמית ערבי: "."אני חושב על המשותף בינינו' למשל'/ שיר של יום. אות קיום" <עמ' 62(, באירופה וגורל ניצוליה לבין גירושם של 19 פבוראר 99'••••• בספר שלפנינו הוא מנהל דיאלוג עם 'פוגת המוות / הנודעת של פאול צלאן ומבין את הנס שהציל את חיי הוריו ואת חייו הוא, בעוד האשה שאליה הוא דובר בשיר עברה את כל אימי המלחמה. מעבר למקומות ומעבר לזמנים מאשים אותו .קולה בנ עררים חפים מידיעת האסון: "אתה היית מתגלגל בחול; החם של ארץ-ישראל; ביום שבו יצאתי מהבור; עם שלג על הראש במקום שיער" <עמ' 9(, סיון מבין שאין ולא תהיה למשורר ישראלי אוטוריטה מוסרית אמיתית לדון בבעיות השעה מבלי לערוך מסע רציני אל העבר המשותף, גם אם איננו , למרבה מזלו , בגדר חוויה שנגעה לגופו או לבני משפחתו. נדמה לי שסיון הוא המשורר הישראלי היחיד , שהקדיש לשואה עשרות שירים בלא שחווה אותה על בשרו - בניגוד לבני דורו האחרים ובהם טוביה ריבנו , יעקב בסר , בן-ציון תומר , איתמר יעוז-קסט ודן פגיס. למעלה משבעים שנה אחרי עליית הוריו שב הדייר הלא מוגן לדון בשורשיו , במטרות שהציבו לעצמם ההורים בבואם ארצה, בחוף המבטחים שהצליחו להקים לבנם ובמחיר ששילמו <ראה, בין השאר , 'ידי הורי', עמ' 11(. הנה לפנינו בשלמותו השיר החזק והמופשט 'אלה אשר' <עמ' 8(, שבו נמצא הד לשאלות קשות אלה: אלה אשר אלה אשר באו הנה מן הזמנים האחרים קרוצים מחומר שממנו עשויים הרי החושך והם נראים כמונו, מתנהגים ומדברים כמעט כמונו. את התרכובות משם טמנו מחוץ לזמן ניצלו בשמש המקומית, טייחו את הסדקים בתערובת מצויה של מים ושל חול ואת המוות המקומי היבחר לחון בהם את עפרותינו בתשוקתם להיות כמותנו כותרתו של השיר סותמת יותר מאשר מפרשת. למי הכוונה ב'אלה אשר?' גם הבית הראשון שומר על אותו ערפול מכוון , רומזני. האם "אלה אשר באו הנה מן הזמנים האחרים" הם המהגרים, הורי המשורר ובני דורם, שבאו אל הארץ קשת-הגורל לבנות ולהיבנות בה? האם אלו פליטי השואה, האודים הניצולים "הקרוצים מחומר שממנו עשויים הרי החושך"? יצירתו של סיון מחזקת את הפירושים הללו . בוודאי שההורים שהיגרו ארצה באו מעולמות ומזמנים אחרים. הריחוק הביוגרפי והגיאוגרפי יוצר את התחושה שהם באו מ'עבר להרי החושך', צירוף אידיומטי שהשיר מחייה בהפכו אותו לאחת התכונות שמגדירות את דמותם. הדמיון בין ההורים לילדיהם בולט בצד החיצוני , תולדת התורשה, אך גם הפנימית, בשיר אחר , אירוני , משועשע ומשעשע כביכול , ובעל פואנטה מפתיעה. כמו בחיוך על שפתיו הוא קורא לשיר 'שיר מעורב נורא' ומספר בו , במשחקי לשון ובריבוי של חרוזים פנימיים "עולצים", על גברת שירדה למספרה. מכיוון שהתור שלה נתפס ואף הצבע שיועד לשערה בוזבז על מישהי אחרת, היא מקבצת סביבה את כל נפגעי החברה והופכת למנהיגת המהפכה. בשורות השיר האחרונות באה לידי ביטוי מחאתו החברתית הצורבת של הדייר הלא מר גן , הקורא בעיתונות וצופה בטלוויזיה בהת~זות הפוליטית של שליחי הציבור ונבחריו ובהשחתתם המוסרית, שהגיע תחת השלטון האחרון לשיאים חדשים: "בקיצור , עד מהרה; נאספו אליה כל איש מר וכל אשה מרה; מוכי-משכנתאות ומחוסרי- דירה; וכך פרצה ההפיכה שריחפה באווירה; של המדינה הזאת מאז נוצרה; ורק חיפשה, כך מסתבר , גיבור או גיבורה; שזעמם איננו למכירה" <עמ' 20(, בניגוד לזעמם הפוליטי-חברתי , החיצוני , הפשטני ואפילו הפורנוגרפי מוסרית, של משוררים כאחרון שבתאי ויצחק לאור <וראה שיריהם "המעורבים" בחודשים האחרונים במוסף הספרות של עיתון 'הארץ'>, זעמו של סיון אינו מושפע מתנודות הרייטינג. מזה חמישים שנה הוא עוסק במיפוי רב-זוויות של קיומנו בארץ-ישראל בשירה נוגעת ומשכנעת, השופעת אהבת אדם ומדירה רגליה מאופנות חולפות. סיון כותב שיר מעורב כשהוא חש צורך עמוק וכן בדבר , כשהמציאות מאלצת אותו להגיב, ולא מכיוון שצריך , או שזה מה שהציבור רוצה לקרוא וכיו"ב סיבות שאינן מן העניין. לכן , שירת המחאה שלו תישאר במרכז הקאנון של השירה העברית כהישג נדיר של שירה פוליטית במיטבה. לא בכדי אמר עליו המשורר המנוח ט. כרמי את הדברים הבאים: "היחידי שמצא את הדיקציה הנכונה ואת הטון הנכון לגבי האינתיפאדה, הוא אריה סיון . הצד האישי לא התקפה אצלו , והשירים אינם בשחור-לבן" <מתוך ראיון ל'כל העיר'). ר . הדייר ההיסטורי אוזנו של סיון כרויה לא רק להווה הישראלי , החברתי והתרבותי , אלא גם לעברו של העם היהודי . חלק מרכזי מהגדרתו העצמית כמשורר ישראלי עובר דרך ההתמודדות המתמדת עם זהותו היהודית, עם מקורותיו ושורשיו . כבר בספר שיריו הראשון - "שירי שירידן" <עכשיו, 1963(, העוסק ברובו במלחמת סיני , עולה הנושא של הגירת ההורים לישראל ושל הקמת הבית החדש בתוך מה שמתואר כמעין גן-עדן מקומי של טבע, גמלים, עצים וים רבי יפעה. אירוע מכונן לא פחות בעולמו של סיון היא השואה, שאליה שב וחוזר המשורר מדי קובץ. על כך ששנינו <בהפרש של עשר-שחים- עשרה שנה)/ נפקחו עינינו אל אותם/ צבעי הים והשמים וצבעי התפוזים והזיתים/ האבן והאדמה" <עמ' 35(. אחד השירים היותר חשובים, שכונס בספר "דייר לא מד גן" , ולא זכה כמדומני לתהודה ציבורית נרחבת הוא 'אנו , כמו בימי פומפי האחרונים'. חוסר התגובה על השיר מהווה, לטעמי , הוכחה מוחצת לחיסולה המוחלט של תיבת תהודה שירית רצינית. אם שיר כזה איננו מרעיש עולמות אצלנו , אז מה כן? כותרת השיר לקוחה מדבריו של הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו. נראה כי דברי הרב לא כוונו דווקא ליחסי הישראלים והערבים אלא רמזו , בין . השאר , לבעיות שבבית פנימה - סכנת השקיעה החברתית והמוסרית, המאיימת על המדינה בשנת היובל , הדרך האלימה שבה נוהגים אנו איש ברעהו , ואולי גם להתרחקות מן השורשים שמאפיינת את הציבור החילוני , החד גג, כביכול , בעוד הספינה הולכת ושוקעת. סיון משך את השיר לזירה הפוליטית והפך אותו לאחת האמירות הנוקבות על האדישות לכיבוש ועל התכחשותה של התודעה הציבורית לעובדה שהטיטניק שלנו עומדת להתנפץ אל קרחון: "מישנו גדול מטה את הספינה./ החוגגים מתגלגלים, נעצרים במעקה./ הילדים צווחים בפחד . מרגיעים אותם:; הכל כלול בחגיגה, והם מתמוגגים/ והצווחות נהיות צריחות של תענוג/ והאחראי אומר: אתם רואים,/ יש עוגות וגם שעשועים" <עמ' 16(. בעקבות דבריו של הרב לאו ממשיל המשורר את המצב הישראלי לפומפי בטרם כוסתה לעד בנחשולי הלבה הרותחת. תושבי העיר הם הישראלים, החד גגים יובל להקמת המדינה, כלומר לנצחונם על הערבים - הלוא הם הסמניטים שבשיר. כמו הרומאים, שהשתלטו על אדמת הסמניטים, כך גם אנו עסוקים בחגיגות ולא רואים את האסון הרובץ לפתחנו . המימד ההיסטורי והדתי <הפניה לידעונים, לחוזים- בכוכבים, לקוראי-האותות ולכותבי-קמיעות על קלף> מעניק לשיר יתר עוצמת ואפילו רלוונטיות לישראל של קמיעות הרב כדורי ושל משחות קדושות וברכות. עבודת האלילים לא הצילה את בני פומפי ולא תציל אותנו בשנת החגיגות הבכחנאלית שלנו. זהו שיר נואש ונועז , שזועק ממש להקשבה. הוא מדרבן לעשיה, לנטישת דרך הקמיעות והאמונות הטפלות ולהפסקת חגיגות היובל , שפעמוניו וסלסוליו מסמאים את העיניים ומחרישים את האוזניים מלהקשיב לשוועתו של עם כבוש ומושפל , החי לצידנו . עלינו לוותר על לחם ושעשועים, רומז השיר , כשלאחרים אין מה לאכול. עלינו לחדול להיות אימפריאליסטים רומאים, כי מה ערך יש לאימפריה אם היא מבוצרת בכטחונה על סיפונה של ספינה טובעת. מן הזירה החיצונית עובר סיון לזירה גליון 228 ו~ 5 ,~ ~ 20 e בניסיון ליצור אורח חיים משותף למהגרים לדמיון בין אלה שנולדו כאן , וילדותם עברה עלולים להביא גם לקיצם, כפי שערלה עליהם בארץ בשלווה יחסית, לבין אלה מהשיר 'אחרית הימים', בשיר זה מתאר שמשם, מן המחוזות החשוכים, םולבניה שנולדו בארץ-ישראל המוארת. הבית השני שניצלו מן התופת הנאצית באירופה. כאמור , המשורר אגם עצום של מים מתוקים המצרי , ==י== כביכול , מתחת לאדמת הנגב. המים שייכים, ,~ מתאר , אם כן , את יחסם של םהמהגרי נושא זה ~דון בהרחבה בשירתו המאוחרת של י ~ סיון , בין השאר במחזור השירים רווי תחושת אולי , לתקופה הידועה למין האנושי הציונים אל עברם בגולה ואל חייהם בארץ. על מנת שיוכלו להתקיים בהורה הם דנים תא האשם 'על חטאי , מלחמת העולם השביח' כ'מבול', סיון רומז כי בעוד האנשים נלחמים העבר , על כל הקשור בו , לשיכחה :מוחלטת בקובץ //לחיות בארץ ישראל// . אלה באלה על פני האדמה ייתכן כי סופם מכל מקום אותם עולים הלומי-גורל מנסים המשותף כבד נאגר בבטן האדמה ומצפה "את התרכובות משם טמנו מחוץ לזמן". קיומם בארץ כרוך , אמנם, בפגעי האקלים, לטמון את זכרון עברם מחוץ לזמן ולהתגייס, להתפרץ: "קרן-לייזר אל התהום תתווה; בשמות שעושה בהם השמש הישראלית באיחור היסטורי , לתנופת הבניה של הארץ , את מקומו של הקידוח:'; דרך אדמה שמעולם השורפת, אך זהו קיום של שיקום ובניה, של ליטול חלק פעיל בהתהוותה של מדינת- . לא חמורה בני-אדם; ולא בנו עליה; ישובים מחורבנם של קודמיהם; יבוא צינור סתימת הסדקים והקמת בניינים ישראליים, ישראל. כך , רק לאלה שידעו את המוות ששם יש את היכולת להנחות את המוות במים; אשר אין בהם תמונות/ רועים הצומחים באופן טבזי מתוך אדמת הארץ נהר גיס על בארות/ ולוחמים מתכופפים כ"תערובת מצויה של מים וחול". עם ,זאת המקומי שיעניק לנו ולהם מנת גורל אחרת, חדשה, חנונה. תשוקתם להיות כמותנו לרחוץ את ידיהם" <עמ' 24(, בדרכו , זהו יש בתמרנה המתוארת גם הדהוד שלילי שיר פוליטי נוסף על הקיום הישראלי שכן: ומאיים, שכן הבתים אינם מתוארים כאיתנים איננה אלא רצונם הנואש להשיל את אימת אלא כבעלי סדקים. האם די בטיוח הסדקים? עברם ולהצטרף למעגל החיים בארץ-ישראל , "בני-ישראל ניצלו ממוות בצמא; המשיכו אל הארץ היעודה; לכבוש ולהיכבש בה" האם העבר לא יפרוץ פנימה? האם םהבתי אלה שרוצים לחיות בה לפני שיטמנו המודע לשכבות חזקים דיים כדי להגן על דייריהם מפני בעפרה. ילידי הארץ הם מושא קנאה הלאל .>םש< הדייר הארכיאולוגיות, הגיאולוגיות ולעברה ההורה הישראלי , שכולו מרשתת על חטיו שבאו מרחוק, אנשים החפצים בכל מאודם להיות שייכים למקום הישראלי על כל ההידרולוגי של הארץ מוצא בדרך עקיפה את סדקים? שאלות אלה נותרות ללא מענה ומותר רק לשער שמדובר בתמונה ריאלית המשתמע משייכות זו . המקום שבו התחילו פגעי ההווה - יציאת מצריים וכיבושי יהושע. מהכיבושים ההם של הקיום הישראלי , קיום שהוא תמיד על סף סכנה, כפי שכתב סיון בשיר החשוב 'לחיות ח. הדייר חארכיאולוגי לכיבוש שבהווה. המים אותם מי תהום והכיבוש אותו תת זרם הרה אסון. בארץ-ישראל,' שפירושו תמיד: "להיות דרוך כמר רובה, היד; אוחזת ,באקדח דומה כי הדייר שמתאר אריה סיון גר באחת ו . אפילוג ללכת/ בשררה סגורה וחמורה."" ך<מתו הקומות העליונות בבניין. מתחתיו מתנהלים להם חיים שלמים, היסטוריה של עמים "לחיות בארץ ישראל"' עם עובד 1984(, ספרו של אריה סיון צונח לתוך מציאות שבה ואזורים ובעיקר של השפה העברית, הבית החותם את השיר מתאר , לכן , את הקשב לשירה רצינית הולך ופוחת. האוזניים דאגת ההורים לילדיהם שנועדו לגדול , שהמשורר מודע לקיומם ונותן להם ביטוי בשיריו . הכוונה היא להיסטוריה הקדומ נסתמות בהתלהמויות של התקשורת ועיני בארץ רוויית-אסונות והרג. ההורים בהרבה מזו של הגירת ההורים או לש הקוראים מסומאות על-ידי שירה גרועה המהגרים, שיכולים רק להשתוקק להיות כמו הנדפסת כאן חדשות לבקרים. ספרי שירה בני-הארץ, מקווים שאדמתה, המים והחול השואה. בעצם ניתן לתאר את סיון כניצב על שלה, יחונו את עפר בניהם ולא ימהרו אדמה שמתחתיה שכבות ארכיאולוגיות רבים מגיעים לידי מדי חודש בחודשו. לחלק לאספם. וכאשר יאספום ינהגו בהם תבמידוגיאולוגי i ת שהוא חש אליהן שייכות. ניכר מן הכותבים אין מה להגיד וחלקם אינו המיתוס המקראי שקדם למיתוס הציוני. הים יודע כיצד לומר את הדבר הבוער הרחמים של אדמת מולדת לעפר בניה, הגדול והאדמה שקדמה להקמת ההמדינ בעצמותיהם. בולטת מאוד הבטיח השבים אליה להיקבר בה. בשיר זה מותכות זו לתוך זו כמה מאבני היסוד של שירת ןסיו ולמאבקים עליה. סיון שייר לחול אך גם למה לפורנוגרפיזציה של המבע השירי - הן האהבה והן בשירה החבותית- - הנוף הישראלי , זיקת ילידי הארץ שעמוק מתחתיו. אין הוא רואה את חיי ההווה בשירי לאדמתה, תשוקת השייכות האדירה של כמנותקים מרצף העבר ומשלשלת הדורות. פוליטית, דבר היוצר השטחה, ריקון מתוכן , הזניה של הלשון ובמקרים לא מעטים השחתה המטאפורה של הים מופיעה, לדוגמה, היהודים שבאו לחיות בישראל לעפר המולדת: הקשר הבל-ינתק בין דור האבות בהקשרים שונים של ילדות המשורר , הגירת קיצונית של כל שיפוט מוסרי. הדבר בולט חזרתם ארצה של בני משפחתו בעיקר בשירי משוררים המתיימרים לצאת לדור הבנים, כשדווקא אלה םהאחרוניהוריו , נגד עוולות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות, משמשים דגם לחיקוי בשל קרבתם הטבעית האהובים ('לקראת שובם', עמ' 27( או לארץ וללשונה, ואילו האבות רק נראים בהקשר של ישראל כספינה טובעת <ראה ששניים מהם צוינו לעיל. כמרבן שאצל ממשיכי דרכם התופעה פתטית ערד יותר . כמונו , כמעט כמונו , שואפים להיות .כמרתנו לעיל וגם בשיר 'האוניה הנהנית' על ים מספר מחפשי הגימיקים בקרב המשוררים דרך נוספת לקרוא את השיר נובעת ןמסרגסו , עמ' 41(, עם זאת, הים הוא גם מקור הרציניים עלה פלאים בשנים האחרונות. החיים וראשית הבריאה. בשיר 'בראשית היה האפשרות שאלה שבאו הם היהודים שניצלו הים' משתחרר הדייר ממצוקות ההווה והעבר ניכר כי הכותבים מוכנים למכור את אמנותם ממחנות ההשמדה ועלו ארצה אחרי המלחמה הקרוב, הולך אל הזמנים הרחוקים םהה לשטן הרייטינג, את עמדותיהם בנזיד של <בנושא זה ראה, למשל , 'יושב לו יהודי על ראיון עיתונאי או טלוויזיוני ואת שפת וכותב: "בראשית היה הים, ים תטיס הגדול; הספסל שבשדרה', מתוך "ארבעים פנים", שירתם בפרוטות מקדמוניות או שינקינאיות אשר מילא את כל הארץ , החליק;/ סלעים דר 1969; 'סרוליק' מתוך 11 חיבוקים", עם <אגב, תופעה דומה ניתן לראות גם בפרוזה>. עובד 1986(, פרשנות זו מחזקת את תיאורם שהתקמטו; בדעוך בהם האש שמכוחה על רקע זה משמח כל-כך לפגוש בדייר לא של אלה שבאו ממחוזות המוות םכ"קרוצי נוצרו."" <עמ' 15(, ליושבי הארץ הקדומים מוגן , שאינו מזמין את התקשורת לחדרו אין הוא ממנה חזון עצמות יבשות אלא סוף מחומר שממנו עשויים הרי החושך". העובדה ואינו משתעשע באקסהיביציוניזם לשמו , אלא מר: "ארץ של מאובנים, ארץ דבורה צדפים; שהם נראים כמונו ומתנהגים באורח דומה עוסק באמונה ובצנעה במלאכת היומיום של ועליהם שכבה/ של עצמות שרצונן פרח עשויה להתפרש כפשוטה, כלומר לכולנו השיר. השירה יקרה וחשובה לו ולכן אמינה, שותפות גורל. אך תיתכן גם תמשמעו מהן" .>םש< חיה וקרובה .ללבנו • בד בבד המים הם לא רק ראשית החיים אלא אירונית, שבמסגרתה מופרכת כל אפשרות 21 פברואר 99'••••• ו (ן:: s ~1 אזרח ~~~~בכאן וחופש הנביחה ~ לאח גלזמן הערות והרהורים בשולי דמותו ויצירתו של המשורר בזאר קבאבי )1998-1923( "כתיבה היא התפוצצות. ואת ערכי היופי והדמיון במרכז דיוקנו שמצפה להם מלחמה לשחרור האדמה שיר הוא ב יצחון" העצמי האישי והפואטי' בבחינת הכוחות הכבושה"; סמליה ודימוייה לא היו םמביישי בזאר קבאבי את "השטירמר" את הפרוטוקולים של יזקנ הבלעדיים המנחים את חייו ואת ;כתיבתו משורר' שנאבק בשורות שיריו ומאמריו' ציון' ואף לא את קטלוג ההגדים יהאנט ' משורר הנפקד הנוכח לעד" ;, :~:; ובסגנון מושחז ופורץ מוסכמות, ןלמע יהודיים בספרות הפולמוס האיסלאמית == זהו אחד מתוך ארסנל כינויי החירות - חירות הר גש והמחשבה, תחירו העתיקה, והם מהווים פרדוקס מוסרי ואנושי' •• הכבוד ותארי היקר' בהם עוטר שקשה להבינו ולהצדיקו' אפילו ב'נסיבות ~זאר קבאבי במדורי הספרות של העיתונות האהבה וההבעה, חירות העמים, עמו יהסור הערבית בארץ ובעולם עם פטירתו באפריל והאומה הערבית-מוסלמית הגדולה המקלות' של הסכסוך 'הישראלי-ערבי אשתקד. מטבע לשון זה מעלה את בכללותה, ומעל לכל: תחירו האשה ובייחוד כהת ייחס לו גישותו האנושית האסוציאציה הכלתי נמנעת לפי הגור <אלאנת'א> באשר היא; זהו משורר הומניסט המובלטת כל כך של קבאבי. על פי דימויו העצמי ודימויו הציבורי' גם להתנגדותו הנחרצת של יקבאב להסכמי המיתולוגית של האמאם כשיעה, דשאח כמיטב סגנונו התיאטרלי אוסלו' שהיא אחד הנדבכים בשירת ההמחא מתאריו הוא "הנעדר; הנוכח תמיד בזמן". זהמכרי ואם האמאם כשיעה הוא דמות על-אנושית והדקלרטיבי' כי הוא נושא עבור הערבים החברתית וההצלפה העצמית הבלתי תנדלי וכלל בני האדם את "נס הצדק והאהבה"; שלו' חיתה מן הסתם השפעה ''משכנעת שזוכה להאלהה ומעמידה את הנביא דמוחמ צעמו בצל' הרי קבאבי נחשב על ידי קוראיו משורר מתקדם וליברלי' שב"סרבנותו וסוחפת על המוני קוראיו' גברים ,כנשים שכן היא מהווה חלק בלתי נפרד ומראיית ורבים ממבקריו ל"אמאם" המשוררים הערבים הבלתי מתפשרת", כמאמר עמיתיו לעט בדורנו' למרות היותו שרוי במחלוקת נחוגי ומבקריו' אימץ בהתבטאויותיו עמדה נועזת הכוללת, המתמשכת על פני מספר עשורים, ועיקשת של התמרדות כנגד המנהגים, אובססיווית וחסרת הבחנה, כלפי המזרח המחקר והממסד הספרותי. הפופולריות ללא תקדים, לה זכה קבאבי המסורות והמוסכמות, המיתוסים והטקסטים הערבי בכללותו. בעיניו זה הוא עולם חלש, בעולם הערבי במהלך חמישים השנים המקודשים, אשר החברה הערבית דבקה מסואב, פחדן, שסוע ומפולג <כמו בימי חיקוי; משורר המתנער הג'אהליה>, שנכנע כניעה תרבותית, האחרונות מצדיקה השתהות כוללת לע בהם, מעשה וכתיבתו ומזמינה התייחסות מ"מורשת אבותיו" בז'סטות תמילוליו כלכלית ופוליטית גמורה ומבישה, מעוותת זהות, משפילה ובלתי הפיכה, לדעתו' אישיותו ספרותית וסוציו-תרבותית גם יחד אל מתגרות ומדהימות במוקצנותן' אשר היו ל"מערב" על שלוחותיו' ובראשם "הריבון" התופעה שלו. רא עקא, כשהמדובר םבקוראי בוודאי מזכות אותו בחוגי הממסד הדתי יהודים וישראלים, כרוכה התייחסות וז בתואר "כופר". ומצד שני' אף כי אין הוא אמריקה. בודד בעניין הזה בקרב האינטלקטואלים דומה, כי בהשוואה למחמדו דרוויש, למשל' בהתלבטות או בדילמה ישנה ומוכרת מכבר: רתיעתו של קבאבי מתהליך השלום באזורנו בעולם הערבי' מביך ומעורר סלידה להיתקל האם לגיטימי ואפשרי להפריד בין מכלול אישיותו והשקפותיו כיוצר לבין יצירתו' ביצירתו בהשקפות ואמירות הנגועות עמדה ביחס הפוך לעובדה, שהוא עצמו לא כמעשה-אמנות, בכוליותה או בפרגמנטים באנטישמיות גסה ושטחית, שזורת התנסה אישית בייסורי הגלות, הפליט~ת סטריאוטיפים והזיות-שנאה, על גבול והאו בדן של עמיתו הפלסטיני' אשר בודדים מתוכה. וביתר חידוד: איך ניתן לגשר בין קלסתריו הדמוניזציה, כלפי היהודים, הציונות ןוכמוב התבטאויותיו בשנים האחרונות <למרות שאינו "מכיר" בהסכמי אוסלו> נשמעות השונים והמנוגדים כל כך של משורר יערב מדינת ישראל. ב 1961- פרסם קבאבי פואמה <אם ןנית פרגמטיות, מפוכחות ולאין שיעור מורכבות, בן זמננו <שאמנם איננו פרדיננד סליך או לכנותה כך> בשם "סיפורה של ואשל מסקרנות ומעוררות כבוד והזדהות יותר וינוד ואגנו>, הנמצא במרכז הקאנון ממבעיו הרטוריים המפליגי~ של קבאבי' שוארצנברג", הוא מתאר בה את פרשת הספרותי הערבי' רב תפוצה ועצום השפעה הסורי הגולה מרצון בבירות אירופה. בכל הארצות הדוברות ערבית, לוישרא הגעתה לארץ והתגייסותה לצה"ל של עולה חדשה מפראג, לאחר מלחמת העולם השביח. במחקר הספרות הערבית בת זמננו l מתויג בתוכן. הפואמה מופנית ומוקדשת ל"ילדים הערבים קבאבי כאחד המובהקים במשוררי הזרם מדובר ביוצר שמעמיד במוצהר את התשוקה 24 ·---- גליון 228 ה"סוציאליסטי-ריאליסטי", אשר התפתח בשירה הערבית החדשה לקראת אמצע המאה העשרים, בהשפעת אסכולת הריאליזם החברתי בספרות האירופית והאמריקאית ובהשראתן. קבאבי ממוקם במסגרת הז'אנר הזה לצידם של יוצרים ערבים נודעים כמו המשורר העיראקי עבד אל והאב אלביאתי , המשורר והמחזאי הסורי ~~דףח עדו~ן והמשורר העיראקי ממוצא כורדי בףל ~ו t'ירדיבr?, שנפטר לפני כשנתיים. את סדרת "שירי-הסופות 11)j?~tיז יד אל~ואצפ> שלו , כפי שמכנה אותם הביקורת הספרותית הערבית, פתח קבאבי בשירו המפורסם "לחם, חשיש וירח", שנתפרסם ב- 1954 <תרגומו לעברית על ידי ששון סומך פורסם ב 1970-- תש"ל ברבעון .>'תשק' בשיר זה, שהפך בשעתו לנושא של דיון סוער במיוחד בפרלמנט הסורי , הוא משמיע את 'זעקת המחאה' הנוקבת שלו נגד נחשלותה הכללית של החברה הערבית, שהפכה אותה טרף קל לאימפריאליזם ולקולוניאליזם לסוגיו: נגד הפסיביות, הפטליזם, השמרנות והשקיעה המסממת בהזיות ובחוסר מעש, כדי "ארנון ההכרה" <ע'יבובה> או איבוד התודעה העצמית. אפיונים אלה אמורים להסביר בדיעבד את חרפת התבוסה או ה"נכסה" <מילולית: הורדת הדגל לחצי התורן> העתידה להתרחש ביוני 1967, שלא לדבר על ה"נכבה" <אסון , שואה> של ארבעים ושמונה. הזעזוע של תבוסת שישים ושבע - על השלכותיה הפיזיות, הכלכליות, הנפשיות והחברתיות החמורות בעולם הערבי - סיפק דחיפה ומקור אינטנסיביים לאנרציה של שאר "שירי הסופות" הממשיכים בצורות שונות את הקו האנטי-יהודי והאנטי-ציוני של הפואמה על ואשל: שיר התגובה של קבאבי , על הטראומה של מלחמת יוני 67' "הערות פלסטיני בהשקפתו , סמיה אל קאסם, לימים עורך העתון 'כל-אלערב' היוצא בנצרת. לקשר הזה עם קבאבי ניתן פרסום מובלט ושוצף גאווה בתוך שפע הסקירות וההספדים שגדש את עיתונו עם מותו של "אמאס .המשוררים"ב 1996- מחבר קבאבי, בתגובה על יהסכמ אוסלו , את שירו האחרון בסדרת י"שיר הסופות", בשם "הנחפזים" -,<ןולךרזr~לא> פתיחות אינטלקטואלית והעדר גמישות רגשית כדי אי יכולת להשתחרר ממאובנות אידיאולוגית - עם איכויותיו כלוחם חירות, ובעיקר כהומניסט מושבע כל כך בנושאים אחרים? מצד שני יש לשער , שמקובלותו החוצה גבולות בעולם הערבי <וגם אצלנו> נעוצה דווקא בעמדה, או אולי בפוזה הלוחמנית - האמיתית או המבוימת - של מי שמגדיר את עצמו בשיריו "אזרח IJ 1::1 שוליים במחברת הננסה" , עורר סערת והוא מוקיע בו בתוכחה וiינגעל ומלאת "ןאכr.9~7?i? <ארץ הדיכוי> ותובע בתוקף את רוחות גדולה בעיקר במצרים, והוא אף נאסר בה לפרסום, במעין חרם על המשורר , עד להתערבותו האישית של ג'מאל עבד אל- נאצר. בדצמבר 1987 כותב קבאבי בעקבות התלקחות אירועי האינתיפאד'ה את שיר ההלקאה העצמית רב-התפוצה והתהודה "ילדי האבן". ילדי האבן הפלסטינים נתפשים בו כנביאים ומבשרים, המלמדים לקח את כל העולם הערבי על "משכיליו , משורריו , הרג יו ומת חסדיו" האדישים והשקועים בטובות ההנאה הפרטיות שלהם: ובאחד ממכתביו בעקבות השיר מתוארים ילדי האבן בתור המלכים האמי.תיים, מגזע הפלסטינים היוצאים מתוך "רחם-האבן". בעקבות פרסום השיר <בפברואר 1988 גם געתון הערבי היוצא אז בישראל אל~נ:יסאד> נוצרה התכתבות מתמשכת מאוד בין בזאר קבאבי לבין המשורר הדרוזי , הלאומי- אכזבה את המהלך הנמהר והמביש הזה. פרסום השיר עורר ויכוח ספרותי-ציבורי מתועד ומעורר עניין מהנסים שונים בין קבאבי <"פסגת השיר") לבין גדול הפרוזאיקונים המצרים, נגיב מחפוז <"פסגת הרומן">, והוא אף גלש לכלל פולמוס נרחב יותר בחוגי האינטלקטואלים הערבים. אין ספק, שעשיית שלום עם ישראל ועצם קיומה של זו בלב "אזור הערביות היה 11 בעיני קבאבי סימפטום מובהק לכשל המחפיר של המנהיגות ושל האומה הערבית בכללותה, אשר קבאבי כבר הכריז קודם לכן - בעוקצנות ובציניות גורפות ויוצאות דופן בחריפותן - על "מותה", בפואמה הארוכה "מתי יכריזו על מות הערבים" <שתורגמה לעברית על ידי כותבת שורות אלה ונתפרסמה ב'עתון 77', מרץ 1995(. כיצד מתיישבות מוגבלויותיו של קבאבי קיבעון מחשבתי , עיוורון היסטורי , העדר זכותו ל"חופש הנביחה". קשה, מכל מקום, למצוא אצלו אותה מידה של רגישות מוסרית והיסטורית המאפשרת ליוצר גדול לראות את המורכבות הטרגית של סכסוכים בין עמים ותרבויות ול . גלות אמפאתיה גם כלפי הצד 'האחר,י רגישות שבה מצוידים מרבית היוצרים היהודים בישראל ומחוצה לה. הצד הפחות בעייתי והיותר מעניין ביצירת קבאבי הוא הפן הפואטי-אמנותי-לשוני. קבאבי מסווג במחקרן גם כאחד מהבולטים ביוצרי השירה הערבית ה"חדשה" או ה"חופשית',' המוגדרת לחילופיך גם כ"שירה בפרוזה". משמעות הסיווג הזה חינה, בקצרה, ההתנתקות המודעת ממסורת הכתיבה ארוכת השנים של השירה הערבית הקלאסית <והניאוקלאסית> וממוסכמותיה הפואטיות והתמטיות הכובלות והמאבנות: החריזה, המשקל הכמותי , וכן דפוסי התוכן <החוויות והנושאים> והמבנה המקובעים על פי דגמים 25 פברואר 99'••••• s~1·· ~, קדומים שנתקדשו. לרוב בדרך שימוש שאיננה אירונית אר חזקה, נושא שיטופל בהמשך; אולם בסך- במקביל לשינויים ולתמורות המאותרים חתרנית דיה, ואף לא כרוכת הזרות או הכול עולם האסוציאציות רהאלוזירת מן בתהליכי ההתפתחות של השירה העברית מתוחכמת במיוח.ד ברבים משיריו הוא חוזר , התרבות הכללית מצומצם אצלו למדי. דומה, בת זמננו בשלבים שונים, כך גם השירה כמו באיזה מכניזם פנימי לא נשלט, אל שגם נטייתו של קבאבי לאריכות יתר , אפילו ~ הערבית ה"חדשה" עושה שימוש ב"חרוז לבן" שיטת חריזה צפופה ופשטנית <כמו למשל בשיריו מן העשור האחרון , שייכת לדפוס ובמצלולים מפוזרים ומרוסקים הדוחקים את החריזה ההרמטית הצפופה הישנה, באפשרם לחוויה הרגשית והשירית החיה והתוססת הנובעת משורשים רוחניים חדשים וצומחת מתוך התנסויות ומתוך צרכים אמנותיים משתנים - למצוא לעצמה את הצורות סיומת הזוגי בערבית>, שאין להתכחש כמרבן לאפקט האקוסטי הסוחף והמהפנט שלה ולמיומנות שמאחוריה. רבים מאוד מבין המשוררים הכותבים ערבית משמיעים את שיריהם - בדומה למשוררי התקופה העתיקה - בקונצרטים ספרותיים דחוסי קהל נלהב, החיקוי וההמשכיות ביחס לדגמי המשוררים <והשירים> הקדומים, שהוא מרבה להזכירם בשיריו , מתמודד עם הילתם כב ימה של קינטור והתנשאות המשולבים בשמץ קנאה ובתחושת נחיתות ודריכה על המקום. אין ספק, על כן , שהפופולריות העצומה של ההולמות אותה; משמע: היא חותרת לממש • האור גבית והאותנטית והמצלולים בשילוב עם המקצב, או המפעם קבאבי נקנתה לו לאו דווקא מכוח ערכה וקבאבי היה רב-מג בתחום זה. מקסם החריזה את האחדות המתבקשת בין התוכן ללשון. ראובן שניר 2, מציין בהקשר זה את החידוש המהותי הכרוך בממד "הרגישות המטאפיסית" ובמודעות לריבוי המשמעויות של המלה, כשיקוף של תודעת מורכבות המציאות הקונקרטית והפואטית גם יחד , כנגד הליניאריות או הדו-ממדיות של השירה הערבית הקלאסית, <להוציא חריגים מסוג שירתו ההגותית האינדווידואליסטית של אבו-אלעלאא אל~~רי , או השירה הצופית, שנוצרה בחוגי תנועת החסידות והמיסטיקה באיסלאם>. מאפיין בולט ומשמעותי של תמורה זו , המשתקף היטב ביצירת קבאבי , הוא ה~של 1 ב הלשוני המגוון: ערבוב רבדים מן הלשון הספרותית הגבוהה, ה"אמנותית /1- לפי המוסכמות - עם רבדים של שפת הביניים הערבית המשכילית ("השפה השלישית" או ה'מושתלים' בשירים הם, כנראה, אחד מסודות ההצלחה העיקריים של קבאבי <ומשוררים ערבים אחרים> לצד הפוזה האנרכיסטית והאיכות המרדנית והמהפכנית המודגשת של תוכן שיריו ומבעיהם. תרגום שירים של קבאבי מעמיד לא פעם לא רק בפני הקושי הכללי הכרוך בהעברת יצירה משפה אל שפה, ובכלל זה הקושי לשמר בין השאר את אפקט החריזה, אלא גם בפני עצם ההתלבטות, האם שימור אפקט החריזה בתר גרם מיטיב עם השיר , שכן החריזה מתפקדת בטקסט המקורי של קבאבי ביתר טבעיות, וחינה משכנעת ושייכת יותר , פואטית ואווירתית, גם במקרים בהם היא מכאנית ופשטנית. יש המאתרים בלשונו השירית של קבאבי , לפי שלבי התפתחותה, מעבר שיטתי מלשון הסגולי של יצירתו , אלא במידה רבה בזכות ~~ירףתה והשיווקיות שלה, לא פעם על גבול המיסחור ועל חשבון הטעם הטוב; אולם גם אם קביעתו של קבאבי הגורפת של החוקר ראובן שניר, שכתיבתו של קבאבי היא "כתיבה ארוטית על גבול הפורנוגרפיה וכתיבה פוליטית על גבול העיתונאות" היא בגדר איבחון מברסס לפחות ביחס לחלקים מיצירתו , הרי גם לפיו קבאבי חיבר "משורר האשה" המובהק, שכוחו רב היה בהברקות מסוג "האם בכל עת שאשה חפצה לחבוק אהוב אנוסה היא להתעלס עם המלומדים והבלשנים"?! סוד הע~יר 1 ת והסחיפה של שירת קבאבי מעוגן, אכן , בלשונו , שכעדותו על עצמו חתרה להיות "לא פצחא <ספרותית גבוהה> של מילונים, אך גם . ל:א T עילגת וחלשה", אלא "לשרן שת שבור את המעמדות בשירה" , לשרן arabicmodern. אף אין זה מקרה, שהוא הרבה לפרסם את כתביו בהוצאה עצמית, כדי לעקוף את פער התיווך הספרותי והכלכלי. ההבט המרתק, המאתגר , המקורי והמרגש ביצירתו קבאבי הוא, אכן , שירת האשה שלו; האשה <אלאנת'א> באשר היא, או נשים קונקרטיות בחייו , ובמרכזן אשתו המיתולוגית בלקיס. זר נהר גח, כזכור , בהתפוצצות שאירעה ב 1981- בשגרירות העיראקית בבירות, בה הועסקה, רמותה חיבר אחד בשרשרת האובדנים <"תחנות הצער והאבל") בחייו , לצד התאבדות אחותו האהובה רצאל ומות בנו ממחלה באביב חייו. מרתה הטרגי של בלקיס הוליד שיר קינה מרשים באיכותו ובאריכותו , שהפך לדגם חיקוי ולמרפת של אלגיה בשירה הערבית בת זמננו . <הפואמה "בלקיס" הופיעה בעברית בתר גרמו של שמואל רגולנט בהוצאת ירון גולן ,1992(. קבאבי , שכמה מן המבקרים הערביים משווים את שירת האהבה שלו לזו של המשורר האומיי הנודע, ע i ~ר בןאב 1 רביעה, הוא משורר 'פמיניסטי' במרבן זה שבתוך לועה הגברי הטורפנ י של החברה הער בית- מוסלמית הפטריארכלית, אשר נחיתות האשה וקיפוחה הם במידה רבה עדיין מאושיותיה, הפך את האשה למיתוס אר לאתוס הדומיננטי 26 גליון ····· 228 q. H ~ בחייו ובשירתו' ובכך פילס דרך למשוררים והאנליטית הראויה, לכאורה, לכתיבה מחשמל ומרטיט בנוכחותו את קהלי מעריציו ולמשוררות ערביים רבים, שחיקו אותו ואף מחקרית או ביקורתית. רבים מן המבקרים במופעי קריאה, וכן את "המשורר פיתחו כירון זה בשירתם. והמגיבים הם בעצמם משוררים, ואולי הג'נטלמן", ששפע המון חמימות, נדיבות, האשה היא לדידו פולחן מקודש' והאהבה ה'שירתיות' היא תכונה גנטית מולדת של רגישות ועדינות במגעיו עם אנשים ובייחוד םע נשים, בניגוד למקובל אצל משוררים אחרים. כיוון שרבים משיריו של קבאבי הולחנו ומבוצעים על ידי נגנים, זמרים וזמרות ידועי שם, מודגשת גם תרומתיז החשוב - ה לעולם הזמר הערבי' שהינה פועל יוצא מן "הגמישות הזמרתית - מוסיקלית" המיוחדת של שירתו' אשר אינה נופלת מן הרלוונטיות והחיוניות של תכניה. "אינני מתאר לעצמי את המזרח או אף את העולם בכללותו ללא ~1 אר" אומר המשורר הער בי סעיד עקל במשפט פשוט וקצר המשקף, עד כמה נמצא קבאבי במרכז התודעה והרגשות של מיליוני קוראים, ומדוע הפך בעיני כה רבים בעולם הערבי לסמל של "מאבק נחוש בשלטון הרשע" ושל איחוד בתוך פילוג. יש גם המודים . בכך' שקבאבי היה "איש תקשורת זריז ומוכשר' אשר ידע לבחור את הנושא ואת המלה במקום המתאים, בזמן המתאים, ולקהל המתאים". מכל מקום, קשה להישאר שווה נפש ליופיין של שורות מבית היוצר הפורה של קבאבי' הרומנטיקן ללא תקנה, אשר תזכינה מן הסתם לאריכות חיים בזיכרון קוראיו בשפה הערבית: כשהשעון יכה את השעה השתיים-עשרה וכדור הארץ יאבד את שיווי משקלו והמחוללים יחלו לחשוב ברגליהם אר אז אסוג אל תוך נפשי ואגרור אותך עמי הרי חינך אשה שאין לה קשר לשמחה הכללית. או: אה, גבירתי לו היה הדבר בידי הייתי ערשה לך w ~ה שתרכלי לפרוס את ימיה כרצונך להשעין את גבך אל שברעותיה כפי שתאבי להשתזף, להתרחץ , להתרוצץ על חולות ס,דשיה לפי חשק~ אבל, אבוי, אינני מסוגל ללוש את השניות בצורת טבעות אותן אשים באצבעותיך והרי השנה נשלטת על ידי הס,דשים רהס,דשים נשלטים על ידי השבועות והשבועות נשלטים על ידי הימים י~.:ר נשלטים על ידי חליפות הלילה והיום. • ביבליוגרפיה, מראי מקום: לאומש ,הררמ ןליאה ,ףנעהו תאצרהםירפס .ן ,סנגאמ ,םילשורי .ז"נשת ןבואר ,רינש תורפסה תיברעה האמב:םירשעה •2 לדומ יררססיהימניד-ילנויצקנופ, חרזמה ,שדחה ,ד"נשת ךרכ .ר"ל דחפ ובא ,הר'צ'ח הפשה ןונגסהו,הרישב .3 ;רמאמ לכ' ,'ברע-לא10.7.98• השפה הערבית, שלמרות הפיכתה למודרנית היא מתקשה לא פעם לחשוב ולהתבטא חסכונית, מדעית ואובייקטיווית וללא רטוריקה. קבאבי' שנפטר בלונדון' נקבר על . פי משאלתו בצוואתו האחרונה ב"בית הקברות של העם" שבעיר הולדתו דמשק, "הרחם אשר לימוני את השירה ולימוני את היצירה והעניק לי את האלף-בית של היסמין" כהתבטאותו. טקס ההלוויה ההמוני והמפואר שלו' שהוקרן יותר מפעם אחת על מסכי תחנות הטלוויזיה במזרח התיכון <ובטלוויזיה הישראלית במסגרת התוכנית המעולה "ערבסק") נראה כאילו בוים מראש על ידי המשורר עצמו' "אביר היסמין", שנטש בשעתו את עירו האהובה מן הטעמים המשתקפים היטב בשירתו ובשירת משוררים סוריים אחרים, בני דורנו. כמה אירוני היה לצפות בטקסים ולהיזכר בתוך כך בכמה מבעי בדידות, תחושת עליבות וחוסר יכולת לשנות ולהשפיע, בחייו או במותו' המפוזרים באחדים משיריו • והרי אפילו מעריציו הגדולים בין המבקרים מודעים למידת "הנרקיסיזם הצודק והמוצדק" של "המשורר הקוסם" כמאמרם. מסתבר' שממשלת סוריה, שעם משטרה והעומד בראשו התכתש קבאבי קשות בשיריו ומעל דפי העיתונות, קראה עוד בחייו רחוב על שמו בלב רובע אבו-רומאנה המיוחס שבדמשק, והוא עצמו חש, כי ראוי הוא בהחלט למחוות כבוד זו' שהרי שיריו "טסו כיונת דמשק מן האוקיינוס ועד למפרץ הערבי", כלשונו. עם זאת ניתן למצוא בתרך מבול הדיבורים על מורשתו הספרותית והפובליציסטית הענפה של "אחד מסמלי השירה במאה העשרים" ועל החדשנות של "התופעה השירית ללא תקדים" שבכתיבתו' גם התבטאויות מסר ג אחר' הפוך . קבאבי תרם לדעת רוב המבקרים הערבים ועמיתיו המשוררים תרומה ייחודית לקטגוריות של "הערביות, החירות והיופי", ובייחוד מועלית על נס העובדה, שהוא מייסדה הגאוני של "ארוטיקה . חדשה" ושל "אסכולה חדשה של רגישות אסתטית", שלא יוערך לפניו . תעוזתו מפעימה את מבקריו וקוראיו במידה שווה בשירי התשוקה והאהבה שלו כמו בשירתו הפוליטית, שטלטלה, לתחושתם, את "מצפון העמים הערביים" ופערה בו "פצע" שלא יגליד במהרה. הם מוצאים "במילון השירי החדש" שיצר שילוב מופלא של עמקות ופשטות, ואינם שוכחים לציין בהשתפכות נר גשת את ה"כריזמה" האישית והשירית הייחודית שלו' וכיצד היה אליה היא חוויה טוטאלית וחובקת -כל של התמסרות והשתעבדות השקולות בעוצמתן ובחיוניותן לחוויית היצירה ואף מאפילות עליה. הכניעה לאהבה מתפקדת כדומיננטה החווייתית והפואטית, המרכזית והמהותית ביותר של יצירת קבאבי' בבחינת יישרת עצמאית כל-יכולה, בעלת לשון משלה, חדשה ובראשיתית, הגוברת אפילו על לשון האם; היא "עוצרת את הזמן", כמבעו' והופכת את הרגע הסובייקטיווי החולף, את "הרגע הזה", לנצחי ולמדלג מעל למשוכת הדורות והשנים. גופה של האהובה מדבר אל האוהב - כפי שקבאבי מביע זאת בכמה משיריו המפעימים בחושניותם ובעוצמת צבעוניותם ומקוריותם - "בכל הלשונות" והופך את השימוש במלים למיותר' שכן חוויית האהבה, כמוה כחוויה המיסטית, איננה ביתנת להבעה במלים. האהבה, ~לשון צעמה, עשויה להיות מחיה וממיתה כאחת; מפגש האהבה הוא בולעני' טורף ומהפך את כל מה שהיה לפניו . הוא תוקף כהלם פתאומי וכללי ואינו מותיר מקום למשהו זולתו; ואולם הדמיון' הפועל טרם ההתרחשות של מעשה האהבה עצמו' והאינטואיציות המוקדמות, ולא ההיגיון' הם הם, אומר קבאבי' הדבר האמיתי בחוויית האהבה, הנוחתת על האוהבים כגורל' שאין להימלט ממנו. שחרור האשה מאחיזת ידה, מרמיסתה ומשיעבודה של החברה הגברית הוא מכל מקום אחד ממוקדי שירת האשה של קבאבי' הכוהן הגדול כמקדשה. מיתוס האשה משתרבב ומחלחל גם אל שירתו הפוליטית ובתפרים שאינם ניתנים לפרימה ולהפרדה. כך' למשל' מזוהה בירות, היפהפיה הנבגדת, הנאנסת והנבזזת במלחמות האזרחים של שנות השמונים, המהווה סמל לגורלו של עולם ערבי מפולג עם נטיות התאבדות ("תסביך מצדה") ולטרגדיה האישית של המשורר' עם דמות האשה וגורלה בחברה הערבית. בעקבות פטירתו של קבאבי באפריל אשתקד הוצפו המוספים הספרותיים בעיתונות הערבית העולמית והמקומית, אתרי הספרות הערבית באינטרנט ובאמצעי התקשורת השונים, במאמרים, בתגובות ובתוכניות מלאי השתפכות וביטויי הערצה למה שמכונה על דרך הסופרלטיב "תופעת קבאבי" או לחילופיך ובנימה פמיליארית מאוד: ,"רא!~" בשמו הפרטי בלבד . ז'אנר הביקורת הספרותית הערבית, ובייחוד ביקורת השירה, מתחרה אכן במטאפוריקה שלו עם השירה עצמה, והוא מסרב להיכנע לתכתיבי הלשון הלאקונית, הדיווחית 2.7 פבוראר .99'••••• . -••.. " f . tם: ו )כ - התרחשויות תממעירו אלקיום, שהתגורר בדירה מס' 3• האיש השיב: ~ ~ - ומשאו-ומתנו עם הבריות? - מצוין' עד כמה שידוע לי • הוא שילם את שכר הדירה - מאתיים גניה - בראשית כל חודש, ולא היו לי בעיות איתר בכלל. - והתנהגותו האישית ? - ללא דופי, לפי דעתי. הוא מכבד את עצמו במלוא מובן המלה. - לא היכרת אותו מקרוב? - לא. נפגשתי איתר פעם כשחתמנו על חוזה השכירות, ופעם כאשר ביטלנו אותו' וזהו זה. - יודע משהו על מצבו הכספי? - לא, אבל הוא נראה לי סביר' והלא רק שכר דירה הוא שילם מאתיים גביה. - לא עשה עליך רושם של אדם תמהוני, או פושע? - רחוק מזה. - אתה יכול לתת לי מושג על מראהו החיצוני? - גבוה מאוד' בעל גוף, חסון' שחום-עור' בעל פנים מוצקות ותווים ברורים ועזים, מתהדר בלבושו ... - סימן מיוחד? - שיער ראשו ושפמו זהובים אף כי שחום-עור הוא. - איך הוא שכר את החדר? - על-ידי המתווך עזוז שבתחילת הרחוב שלנו. נגיב מחפוז מערבית: משח חכם יי~~,;~~~,נ~~;:~~~ ש~~~;:~~~~ל~:~~~~~~ שהתהלכו בין הבריות על אודות מתנות כסף ממקור בלתי ידוע שהגיעו בסתר לבתי עניים, אבל היו גם סיפורים על מקרי הרעלה המונית ושרפות, שאירעו באותה צורה - דבר שהעיד על יד מבצעת אחת. שתלנו שוטרי חרש והעמדנו שומרים בכל מקום, וארגנו פטרולים ליליים סדירים. אמרתי למפקדי: - אין ספק שהפושע מטורף. והוא הגיב נמרצות: - מה שחשוב הוא שנתפוס אותו . נקפו ימי החיפושים, שבהם הייתי שרוי כשברון לב, בלא תוצאות, בלא סימן' ובלא שתיפסקנה ההתרחשויות, עד שיום אחד הגיענו מכתב אנונימי בן שורה אחת בלבד: "מבצע מעשי הפשע שבשכונת ח'ליפה הוא מכרם עבד אלקיום, הגר בדירה מס' 3 שבבניין אלפרדאוס." בלא היסוס החלטנו לעקוב אחריו' אך מיד התברר לנו שהוא פינה את הדירה יומיים לפני כן . מיהרתי לבניין כדי לאסוף ידיעות עליו' ושם פגשתי את בעל הבית, שגר באותו בניין. אמרתי לו: - אני מבקש ממף לספר לי כל מה שידוע לך על מכרם עבד 2 לא מצאתי בדברי בעל הבניין נקודה שתאיר את דרכי' ועל כן החלטתי לתשאל את השוער . הוא היה, כר גיל' נו בי' אבל היה איש בא בימים. אמרתי: - רוצה לדבר איתן על אנום עבד אלקיום. הוא השיב בלהט: - שאלוהים יגן עליו! - אתה מחבב אותו כפי הנראה. - איך לא? הוא הטוב שבברואי אללה. שאלתי אותו תחילה על המונית שהעבירה את מזוודותיו והוא אמר: - פני הנהג לא זרות לי. ציינתי זאת בהערה מיוחדת. ושוב שאלתי: - אמרת שהוא הטוב שבברואי אללה. - כן. אף פעם לא ביקש שירות ממני בלי לשלם לי תשר' וזה מלבד מתנות החגים והמועדים. הוא תמיד בירך אותי לשלום - כשהוא יצא מהבית וכשהוא חזר • הוא תמיד שאל לשלומי' ולא אשכח את העזרה שלו כשטרחתי בהכנת הנדוניה של הבת שלי . הוא החלום של הנזקקים ומזור לפצועים. - אני משער שאמר לך לאן הוא עובר. - הוא עזב לפני יומיים. - אני יודע, אבל לאן הוא עבר? - אני לא יודע. - אולי אתה יודע את כתובתה של חברת ההובלה, שהעבירה את הרהיטים שלו? - זאת דירה מרוהטת, והוא לקח את המזוודות שלו' שכר מונית ונסע. - אתה מכיר את המונית או את הנהג שלה? - לא. - בן כמה הוא? - קשה לומר' כי הוא אדם חסון ובריא. יכול להיות שהוא בשנות השלושים או הארבעים בחייו . - במה הוא עובד? - הוא מנכבדי העם, אבל הוא היה אדם פעיל מאו.ד הוא היה יוצא מהבניין מוקדם בבוקר וחוזר מוקדם בלילה, אבל אני לא עקבתי אחרי תנועותיו אלא בצורה מזדמנת. - ?ומשפחתו - הוא רווק, ועד כמה שידוע לי' אף אחד לא ביקר אצלו . 228 28 גליון 1 - לא. אבל הוא הבטיח שיבקר אצלי הרבה. פעם שנפגשנו ליד הכניסה של הבניין. בירכתי אותו לשלום והוא - אתה מתכוון לביקורים מיוחדים? ענה לי במחווה של יהירות, שלמראה נפל לבי עלי ורתח דמי ~ - אולי כשהוא יבקר בשכונה מסיבה כלשהי. בעורקי. הוא אדם עז פנים וחסר נימוס. - אתה יודע למה עבר לדירה אחרת ?- זה חידוש בשבילי . - אני מתערב שלא תמצא דייר אחד בבניין הזה, שהחליף ברכה כ - כששאלתי אותו אמר שהוא אוהב לעבור דירות. איתר . הוא גאוותן מאוס. אשר לאכזריותו." - מה אתה יודע על תכונותיו? - הוא מוצק, בעל יראת כבוד ויפה תואר . הוא גם עדין במידה שאינה תואמת את חוסן גופו. הוא שמע פעם צעקות על מות אחד הדיירים בבית ועיניו מלאו דמעות. הוא היה נותן לי כסף לקנות לחם לחתולי הרחוב המסתובבים ליד הבניין. טוב לבו הגיע עד כדי כך , שהיה זורק בוטנים לעכבר שהיה רואה אותו בחדר המדרגות לעתים .קרובות - כל זה טוב ויפה, אבל בטח אתה יודע דברים על התנהגותו , שאחרים לא יודעים עליו , כי אדם שאין לו משפחה לא שוכר דירה מרוהטת ככה סתם. - אף אחד לא נכנס לדירה שלו . לא יכול להיות שדבר כזה ייעלם ממני. - לא ידידים ולא קרובים? - לא ידידים ולא קרובים. - והיה נעדר כל היום מהבית ? - לפעמים היה אוכל ארוחת צהריים בדירה שלו , והוא היה מזמין את הארוחה באחת המסעדות. - לא משך את לבך משהו מיוחד בדירתו? - אף פעם לא נכנסתי שמה. - מה אתה יודע על מועדי שובו הביתה בלילה? - הוא היה בדרך כלל חוזר בשעה עשר , אבל לפעמים הוא היה מתעכב עד חצות או אפילו עד עלות השחר. - מה תגיד אם יום אחד יתברר לך , שהאדם הזה הרעיל אנשים חפים מפשע או שהצית בניינים? האיש פער את פיו מרוב הפתעה. הוא אמר: - זה יהיה סימן לבוא יום הדין . 3 אספנו את נהגי המוניות העובדים בשכונה, הצגנו אותם לפני השוער , והוא הצביע על אחד ששמו יונס ואמר , שהוא הוא שהעביר את מזוודותיו של מכרם עבד אלקיום. הנהג לא התקשה להיזכר באיש, והוא אמר שהביאו אל מלון סמירמיס. יצאתי אל המלון בלוויית עוזרים. שם התברר לנו , שהאיש לן לילה אחד שם, ועזב למחרת מוקדם בבוקר. גם כאן שאלתי על זהותו של נהג המונית שהובילו , אך הסבל אמר , שהוא נשא את המזוודות למרצדס פרטית - אכזריות אתה אומר? לבנה, ושהאדון בעל הגוף, שחום העור ובעל השיער הזהוב הוא - אשתי סיפרה לי , שהיא ראתה אותו בועט בחתולה שהוא נתקל בה אשר נהג בה בעצמו. אשר למספר המכונית, איש לא נתן עליו את ליד דלת דירתו . החתולה עפה אל הקיר ונפלה ספק חיה ספק מתה! דעתו. האם הוא בעל המכונית ? אם כן , מדוע לא השתמש בה כשהתגורר - מוזר. - ובאבלי הדיירים הוא מתעלם מהחובה הא i ושית ועובר על פני בבניין? האם הוא קנה אותה רק אתמול? ככל שהתרבו סימני סוכות האבלים בלי התחשבות ובלי בושה. המסתורין בהתנהגותו , התחזקה בי תחושת אשמתו , ובעורו בי - והתנהגותו האישית ? אני מתכוון לדירה המרוהטת. הדחפים לחפש ולחקור . - אף אחד לא ביקר אצלו עד כמה שידוע לנו. אנשים כמוהו סובלים מרגש נחיתות סמוי , שהם מכסים עליו בגאווה ובראוותנות. 4 - אבל הוא עשיר , כפי הנראה? - ומה בכך? יש הרבה עשירים שפלים. לאחר מכן ניגשתי אל שכניו המתגוררים באותה קומה. הראשון שבהם היה אדריכל ששמו ראוף. ברגע ששמע את השם מכרם עבד 5 אלקיום, קדרו פניו ועלו עליהן סימני בחילה. אמרתי: - נראה שאינך מחבב אותו . אין זה חשד סתם, אלא הטלת אשמה ממש. השוער דובר אמת וגם - שילך לעזאזל! אדם מוזר , סגור עד זרות, ואין לי ספק שהוא שונא האדריכל דובר אמת. היכרותי המוצקה עם ההיסטוריה של הפשע בני אדם. מחזקת את השרותי. מי אם לא מכרם עבד אלקיום יזרוק כסף אל - לשוער יש דעה אחרת עליו . גזוזטראות העניים וייתן שוקולד מורעל לחפים מפשע? האם לא - אל תאמין לדבריו. שילינג אחד יסובב את ראשו. אני לא שוכח 29 פברואר 99'••••• אדם וכמוה ייתן כסף כדי להאכיל חתולי רחוב וגם יכה בבעיטת דירתו של מכרם עבד אלקיום. ברגע ששמע את שמו הוא צעק: מוות אחד מהם? -המשוגע! ו (ן: s הלכתי אל השכן השני' מורה ללשון הערבית, ושמו עבד אלרחמן~ - משוגע? הוא אמר: - .בוודאי פעמים רבות הגיע אלי קולו' שהדהד כתוף בשלוות ~1 ~ - נכון' חרא אדם בודד אבל איננו יהיר . הבעיה היא שהאדריכל הלילה. הוא דיבר בטלפון? דיבר עם עצמו? נלחם ברוח רפאים? גם ראוף שנא אותו מיום שענה על ברכתו בצורה יבשה. אולי חיתה רוח מייללת ורעם מתגלגל לא הרעישו כמו שהוא הרעיש. והיה שם רוחו בנאה באותה עת ... דבר נוסף, שהפתיע אותי עוד יותר: - ואיך אתה רואה אותו? -באמת? - אני מעיד עליו' שהוא ירא אלוהים. פעמים רבות נפגשנו במסגד - הוא היה שר ופורט על העוד! בתפילת יום שישי. - דבר חדש לגמרי. - באמת? - האמת היא שיש לו קול חזק ויפה, אבל הוא היה לפעמים שר - והלכתי איתר פעם אחרי התפילה ומצאתי אותו אדם נחמד. הוא שירים רציניים מאוד ולפעמים שירים המוניים. אתה יכול לתאר הזמין אותי אל מסעדת "הכורסאל" והפציר בי עד שלא יכולתי לצעמך' שאותו גבר בעל גוף, שאותו אדם נכבד' שר שיר גס? אבל לסרב. הוא הצהיר על אהבתו למורשת, וביקש ממני לעזור לו האמת היא שהוא איש הולל . להעמיק את היכרותו עמה. -הולל? - אולי בכלל אין לו השכלה? - לילה אחד' כשהייתי בד י רכי חזרה מהתיאטרון' ראיתי אותו יוצא - לא. אמנם הוא לא היה בקיא במורשת, אבל הוא סיים את לימודים ממסבאת "ולדימיר" והוא מתנדנד משיכרון' ומגמגם: "אני גבר", בבית הספר למשפטים, והשתלם בסורבון במשפטים ובהיסטוריה. - מפתיע מאוד • - אולי אתה היית היחידי שבא איתר במגע חברתי? - ויש משהו עוד יותר מפתיע. לילה אחד שבתי הביתה מהפלה. -אולי . היינו נפגשים בבר של "מינה הארס"' ושם התברר לי שיש הבחנתי בו כמה צעדים לפני. הוא נכנס לדירתו ואני פניתי לו ידידים רבים, מצרים וזרים, והיו קוראים לו לטלפון פעמים לדירתי. מסיבה כלשהי נותר הצוהר שבדלת דירתו פתוח. הצצתי רבות, עד שנדמה היה לי שהוא איש עסקים. פנימה וראיתי חדר מואר בסוף המסדרון - זה היה אולי חדר - לא עלה על דעתך לשאול אותו על עבודתו? המגורים. קפאתי על מקומי נוכח הדברים המוזרים שראו עיני." - פעם שאלתי אותו בצורה דיסקרטית על מעשיו בשעות הפנאי' ראיתי תערובת של דברים מוזרים, שאין תואם ביניהן: על הקיר והוא השיב שהוא אוהב כל כך הרבה דברים שקשה למנות את כולם, שממול היו מסכות משונות, מהן יפות ומהן מכוערות, םוראשי אבל אינו קשור לעבודה אחת מוגדרת. משמע שהוא אדם אמיד. חנוטים של בעלי חיים, וכלי נשק מתקופות שונות, וכלי .נגינה - ומה מקור רכושו? ובאמצע החדר היה מעין בית מלאכה לכימיקלים." זה היה תבאמ - אדמות, ניירות ערך וכר: אבל תכונתו הבולטת ביותר היא בית מלאכה "לכימיקלים. אופקיו הרחבים. פעם היצעתי לו לגזבר ספר בהיסטוריה והוא חייך - בית מלאכה ?לכימיקלים ושאל: "אתה באמת מאמין שיש משהו שקוראים לו היסטוריה?" -כן . שולחן ארוך ועליו מסודרים כלי זכוכית מלאים םנוזלי חשבתי ששאלתו חיתה על דרך ההלצה, אבל הוא הוסיף ואמר: בצבעים שונים, וצינוריות ארוכות הקבועות על כנים ,ממתכת "שירת השבח ושירת הגנאי יכולות לבוא במקום ההיסטוריה." ומצרפים "ודינמו. - אתה בוודאי יודע מדוע הוא התרחק מנישואים. - הפלא !ופלא - פעם התלוננתי לפניו על מרד אחד מבני' והוא הגיב בצער' אשל - נכנסתי לדירתי המום. הערתי את אשתי וסיפרתי לה מה .ראיתי חשתי בו לפני כן: "מרד של בן עלול להוות טרגדיה שאין לה סוף." היא האשימה אותי בשכרות. אמרתי לה לצאת ולראות בעצמה. הז נימת הצער שבדבריו אמרה לי שהוא בן מורד או אב המתנסה באסון היה דבר .מדהים כזה. ובשמץ של ערומה אמרתי לו: "אתה פטרת את עצמך מכל "זה. - לא החלפתם ביניכם ברכה או ?שוחחתם הוא הסתכל עלי וחייך' אבל הוא לא הרווה את צימאוני לדעת. - בכלל לא. אגיד לך את האמת, פחדתי ממנו' וכששמעתי ,שעזב - מדוע לא ביררת נקודה זו? אמרתי: ברוך שפטרנו . -חתיידותי איתר ויראתי אותו . חששתי שאם אכביד עליו דאפסי אותו. 7 - הוא בוודאי הודיע לך על כוונתו לעבור .דירה - בכלל לא. הופתעתי מעזיבתו. אך אני בוודאי אפגוש אותו באותו יום הלכתי אל המתווך. לא הייתי זקוק לעוד ידיעות עבנוג ב"מינה הארס" ביום .חמישי לאופיו של "הנאשם", אבל קיוויתי למצוא אצלו קצה חוט ישיובילנ - אני לא חושב, ובכל זאת נחכה ונראה. אליו. הוא נזכר היטב בעסקה שהייתה ביניהם אף כי עברה העלי - מדוע אמרת: "אני לא חושב"? כמעט שנה. הוא :אמר - אתה לא יודע שיש חשד' שהוא מחולל ההתרחשויות המסעירות - אי-אפשר לשכוח אותו !יום בשכונתנו? - ?מדוע האיש קרע את עיניו לרווחה מתדהמה. הוא הגיב כמסרב להאמין או - העסקה נסגרה תוך דקה אחת. לא חיתה שם עמידה על .המקח אפילו כמוחה: . הוא היה נדיב יותר ממה שאפשר לדמות, אבל באותו יום יגילית -ישמרני האל מהשטן הארור . שאיבדתי את הארנק שלי' ולכן אי-אפשר לשכוח את היום .ההוא - איך זה קרה? 6- הוא שילם לי ואני שמתי את הכסף ע . ל השולחן והוא הלך לו . חיתה לי שיחה טלפונית שארכה כמה דקות, ואחר כך נטלתי תא אי-הבהירות גברה והפכה לעלטה, אך תחושתי - תחושת הניסיון הכסף כדי להכניס אותו לארנק. לא היה שם זכר .לארנק ותחושת השנים - הפכה לביטחון' או כמעט. כמעט שהסתפקתי - מה הסתובב לך בראש ?אז? בידיעות שהיו כבר בידי' וסברתי שהיה בהן כדי להחיש את - הארנק היה איתי. אף אחד לא נכנס לחנות מלבד מכרם דעב המרדף, אך לא ראיתי פגם בפגישה עם השכן השלישי - מפקח מס אלקיום ומצחצח הנעליים. מיד חשדתי במצחצח הנעליים. קראתי ול ההכנסה בכיכר אלהמדאני - שדלת דירתו חיתה סמוכה לדלת ותיחקרתי אותו. גערתי בו כל כך הרבה עד שצווח, אבל הוא ענשב 30 ---- גליון 228 IJ בכל היקר לו ובכה ... 11 - אתה בטח לא חשדת בשני? - לא. האמת היו לי לפעמים ספקות אבל קשה היה להאמין . כאב לי עלה על דעתי להזמין צייר מפורסם. הפגשתי אותו עם העדים לאבד יותר ממאתיים גניה, אבל איך יכולתי להאשים אדם כמוהו , וביקשתי ממנו לצייר קלסתרון מדויק של האלמוני לפי עדויותיהם. שעשה עלי רושם שהוא בלי ספק אדם חשוב ובעל שררה? ולמה אמרתי לו: 1~ יכולתי לצפות מהאשמתו פרט לתגובה אלימה ולהתעללות? - אל תחדל מרישומיך עד שיגידו העדים שהקלסתרון הוא העתק - ומסרת את עניינך לאללה? מדויק של המקור • - כפי שקורה ברוב מקרי הכיוס. הייתי רואה אותו לפעמים עובר הפצתי את הקלסתרון בעיתונים וביקשתי ממי שמכיר את בעליובבוקר , והייתי עוקב אחריו במבטי וממלמל לעצמי בחוסר ישע: להובילנו אליו . אלוהים גדול והוא ישיב לרשעים נקם. 8 • ' נפגשתי עם מפקדי בערבו של אותו יום, והראיתי לו את הדוחות שרשמתי בדייקנות רבה. הוא השעין את ראשו על כף ידו וקרא אותם עד תום, אחר הסתכל עלי בפנים זעופות ואמר: - בוא נשחזר את התמונה. יש התרחשויות מסעירות. עניים אחדים מוצאים בגזוזטראות בתיהם צרורות כסף שירדו שמה ממקור עלום, אחרים מוצאים קופסאות סוכריות ראויות למאכל , ואחרים שוב מוצאים קופסאות סוכריות מורעלות, הגורמות למותם של חפים מפשע. ילדים נעלמים, ודלקות פורצות בחנויות. זה מצד אחד , ומצד שני מגיעה אלינו ידיעה עלומת-שם המטילה את האשמה במכרם עבד אלקיום. אתה הולך , מתחקר אנשים ובא אלי עם מקבץ ר סיפורים מלאים סתירות על האיש, מוזרות כמו הסתירות ~ שבהתרחשויות. מה דעתך על כל זה? - אני בטוח שהוא הפושע. - בטוח? - זוהי תחושה פנימית. - מה שחשוב לי הוא הוכחה חותכת או הודאה. - אל תשכח, אדוני , שההתרחשויות פסקו מאז שעזב. - התקופה קצרה מאוד וזה לא אומר כלום. - אל תשכח שהיינו למשל ולשנינה בפי הכול. - במוקדם או במאוחר תבגוד בו חמדנותו . אין ספק שהוא מטורף. ~-·~ - מטורף? ייתכן! וייתכן גם שהוא פיקח וערמומי , ושיש לו תמטרו ""'.....,........ נסתרות. 9 מונע מעוצמת האתגר , אצתי למרדף. הכפלתי את מספר שוטרי המקוף והבלשים. העברתי לכל תחנות המשטרה את תיאור הנאשם, והכנתי תוכנית מקיפה למודיעים ולבעלי הניסיון בעולם הפשע. לא נעלם ממני שזה היה אתגר אישי - לי, לעתידי ולתפקידי. ןהעניי • לא נתן לי מנוח בשעות ערותי ובשעות שנתי. חשבתי יוחשבת אזרחים שונים הנחו אותנו אל יותר מאדם אחד: ראש כפר , סוחר והגעתי לידי החלטה שלא להיעזר בעיתונות וברשתות .השידור דגים, מבריח סחורות. הקלסתרון אפילו התאים לאישיות חשובה בממשל , והשערוריה 10 החמירה והפכנו ללעג בפי המלגלגים ולשנינה בעטי הפרשנים. מפקדי צעק עלי: בעוד אנחנו שקועים במרדף הוכינו ברעם. העיתונים הופיעו ובהם - הצתת אש במחלקה! ידיעות על התרחשויות הדומות למה שקרה בשכונתנו , אבל הפעם אמרתי בנחישות: בסנטה. יצאתי לטנטה בלי לקבל רשות, והעמדתי את כל הידוע לי - אין פגם בתוכנית. לרשות האחראים שם. - הנה בא אלינו מי שאיננו מחפשים, וחומק מאיתנו מי שאנחנו ובעוד אנו מכינים תוכנית חדשה, המבוססת על נסיוננו הקודם,מחפשים. הופיעו העיתונים בחדשות על אודות התרחשויות באסיוט. נסעתי - אולי הוא החליט להסתתר או להתחפש. מיד לאסיוט ובתוכי מקננת תחושה, שהפשע הפך לשערוריה - ברור שהמאורעות המתרחשים בכל חלקי הארץ אינם מעשה ירי לאומית. משם צלצלתי למפקדי , וכשהודעתי לו על מקום הימצאי , אדם אחד. הוא נבח לתוך האפרכסת: - אולי הוא ראש כנופיה. - איפה אתה? איזו התנהגות מבישה זו? הוא קרא בייאוש: התכוונתי להסביר לו את העניין , אך הוא גער בי: - הצתת אש במחלקה! - בוא מיד. ההתרחשויות שבו לשכונתנו! שבתי אל חדרי ואני סומא לגמרי מכעס. ליד הדלת שמעתי ויכוח 31 פברואר 99'••••• בין השוער לבין מישהו הרוצה להיכנס אלי. אמרתי בנחישות: פנים, ידען, איש שיחה ואיש חברה נעים, נדיב, ידידותי. ןוייתכ - אין לי זמן בשביל אף אחד כעת. . שלעתים הצטננה התלהבותי ושאלתי את עצמי: "האם הוא אל אותו אדם אמר בקול רם ושקול כאחת: יפתיעני באחד הניגודים שלו? האין זה יותר כדאי להיות "זהיר? אבל הוא תמיד פוגג את חשדותי, וגרם לי לייסורי מצפון ובנחישות - אני מכרם עבד אלקיום! ו=יי s ~ 1~ לעשות אך טוב. בוקר אחד - אחרי שעבר על מה שהצעתי לו - הוא נשען לאחור 12 בכיסא הנדנדה שלו ואמר: שילבתי את זרועי בזרועו , נכנסנו החדרה ועמדנו זה מול זה ואני - בסוף נרשם בתיק, שהפושע לא ידוע! אמרתי בנימה של שמחה לאיד: מתנשם. הוא שאל בשקט כעוס: - שתהיה סטירה זאת תמורה לסטירה שאני קיבלתי. - מה כל זה המתפרסם בעיתונים? בחנתי אותו בעיני ושאלתי: הוא אמר בשלווה ערבה: - מדוע לא באת מיד עם התפרסם דבר החיפושים? -לא ... טעית. הייתי בים האדום, רחוק מהעיתונים ומדברים אחרים. -אבל .•. דממה יוקדת שררה בינינו עד ששב :ושאל הוא הפסיק אותי :מיד - טעות חיתה לרכז את ההאשמות נגדי בגלל מכתב שמטופ - מה פירוש האשמה המטופשת הזאת ? מאלמוני. אמרתי ברוגזה: אמרתי כמתגונן: - עוד נראה. - לא בגלל מכתב, אלא בגלל פיתויי החקירות הבלתי שגרתיות. החלטתי לנהל את החקיר;ך בחדר המפקד ותחת .השגחתו - ואתה, בריכוז כל ההאשמות נגדי , נתת לפושע האמיתי קלחמו מבין ידיך! 13 - האם לא היה סביר לקשור בין דברי העדים וההתרחשויות המוזרות ? מה אומר? - אדוני הנכבד! היש יצור-אל שאין בו ניגודים? ומלבד זה, מה האיש השיב על כל שאלה מיד, בפשטות ובביטחון גמור. לא ומצאנ הוכחה אחת שתדון אותו לכף חובה. הצגנו אותו בפני הקורבנות מוזר בעובדות שהאכלתי חתולים ובעטתי בחתולה חולה השתקפ אותי? ואיזה פלא יש בזה, שאני מתיידד עם איש אחד קומתרח והמודיעים השתולים בכל חלקי השכונה, אך איש מהם לא דהעי שראה אותו בלילה או ביום. שידרנו הודעה אל האלמוני ששלח מאחר בגלל אופיו הרע? ואיזה חידוש יש בזה, שפעם אני ךמתהל בהדרת כבוד ופעם אני מתנדנד משכרות? האם מסתבר מכך, שאני אלינו את המכתב, וביקשנו ממנו שיאיר לנו אם היו בידו תידיעו כלשהן , אבל איש לא ענה על פנייתנו . וכך עזב אותנו מכרם עבד מרעיל ילדים ומצית דליקות ? אלקיום בראש מורם אחרי שחינני מכה ניצחת. ומוזר שאחרי כל זה התעטפתי בשתיקה, מהורהר וזהיר כאחד , אבל הוא המשיך: לא התערערה תחושתי הפנימית באשמתו. "- לפי אותו היגיון , יקירי , אתה יכול להטיל אשמה בעצמך. צחוק נפלט מפי ומלמלתי: -אני? 14 - ולמה לא? הפשעים לא ~סקר למרות הגברת השמירה ושתילת היה צורך למצוא שעיר לעזאזל , ובמשרד הפנים החליטו רלהעבי המודיעים. איך מצא הפושע את דרכו בשכונה ממולכדת ? אין ספק שהוא היה בטוח שאחד מאנשי הביטחון לא חשד בו • יפה. ומי זה אותי אל המינהלה, ובמקומי מינו את מי שחשבו ליותר מתאים לתפקי.ד קיבלתי את הגזרה בכעס ובמחאה, והגשתי את התפטרותי יכול להיות אם לא המפקד המופקד על המעקב? ובמלים אחרות, אם מתוך החלטה לעסוק בעריכת דין . הוספתי לעקוב יאחר לא אתה? צחקתי בקול רם ואמרתי: ההתרחשויות והחקירות וכולי דאגה שמא יצליח מחליפי לתפוס את הפושע. זוהי הרגשה מבישה אבל הולמת את הטבע האנושי. ומה - והפשעים בסנטה? גדלה הפתעתי כאשר יום אחד התפרץ מכרם עבד אלקיום לתוך - היו התרחשויות בסנטה, והוכח שאתה נסעת לטנטה. איננו יודעים, אם נסעת לפני או אחרי ההתרחשויות. משרדי . אמרתי כשאני עדיין צוחק: הסתכלתי עליו וכולי דהרם. הוא התיישב מולי ואמר: - באתי להציע לך לנהל את עסקי ולטפל בהליכים המשפטיים שלי. - נפלא, אבל המניע לפשעים הללו? - הוא אותו מניע המסתתר בנבכי נפשו של הפושע, שעייפת ההצעה חיתה כה מפתה שאי-אפשר היה לדחותה, אבל שאלתי בחיפוש אחריו. אותו: - מדוע דווקא אבי , והרי אתה יודע שעסקתי בעריכת דין רק - אני חושב שהוא מטורף. - וזה בלתי אפשרי שאתה תהיה מטורף? שנתיים? - אבל אתה בעל ניסיון רב. מלבד זה, אני חש באחריות יכלשה - האם אתה מוצא בעבודתי איתר שמץ של טירוף? - לטירוף גוונים שונים, הומטורף הוא האחרון שיודע, שהוא מטורף. להתפטרותך. - צחקתי והעמדתי פנים שאני מזלזל בדבריו , אבל הם לא מצאו חן שאלתי אותו בזהירות: בעיני , ועוד יותר לא מצאה חן בעיני הרצינות שבה הוא אמר את - מעין שמחה לאיד? הוא הרים את קולו ואמר :בכנות דבריו , עד שדימיתי לד גע שהוא באמת מטיל אשמה בי , או שהוא מטיל אשמה בכל הבריות. לאחר מכן חייך , ופניו האירו שוב, והוא - חס וחלילה! אין בלבי אלא רגשות חיוביים כלפיך. אמר בנימה חדשה: ובעצם, מדוע לא? וכך נעשיתי שכיר במשרדו של האיש הנכבד מכרם עבד !אלקיום - די לנו ! בוא נמשיך בעבודתנו . אמרתי לעצמי: איזה אדם מביך! אין ספק שהעבודה במשרדו היא הצלחה שאפשר להתקנא בה, ושאישיותו נעלה מכל אשמה, אבל 15 מדוע התחושה הפנימית בנוגע לאשמתו אינה מרפה ממני? אני מעיד שמצאתי אותו נשוא פנים במלוא מובן המלה, בעל הדרת • 32 •••••גליון 228 אימאן מרסאל אלח'נסאא E•י מערבית: ששון סומך מערבית: עפרה נגנג'ו ושמואל רגולנט ו האושר שיר-קינח ל~r:י'ר שנתי נדדה ונ;תרתי ערה נליל;ת, •ז: ז:ז :-:.·· ז -·· י~~ ~~ז:כי~ה ל~ 7ה~~ כאל 1 עפר 1 שתי עיני הר;א;ת: ששנים נ;שאים א;תה T • : :-• :• דעינ:וי .··םי~~;כ~ ~ל~ ~ף~~דז:יי לךע;ת, ועליה מתפ;ררים זמזרמי הנרזם ל~~ T:הל~~~ 9 ~ק נ~~ 1 ת ם~~~~~י סע;קב;ת ~ס~לה. ~ף w ק ל~~ז:יי 1· דל;~י 9 סב;ת: כי השמ 1 עה הופרה הגיעתני' אני מכנדת את הי:ן~זג •-:0 : " T -" TT :-·:-:·:·:· ז-- ז:כ~י ןץ ןחרף :י~~ין;ה~ ~הרא דק הרא ~~ין ~ת מןג ב~~י ת;ך~ת ~ת וי~~~~הס~~~ ד~יר. הנה צח'ר , הגיד , שררע בלא ר n1-ח~זים, · -• : -T •• -: ••• t\ ין ~י gד?נרת 7 ח~נ;~ן ם:~ ~~ סלל ~קדר ~ין :םי~~~ס-יר~~ נע;ן אצנע;תי מכתמ;ת נצבעי מים. 7.~' 'א;פ~ ~ח'ר ך~ל ~רחיקף ~לחים, • -•• : • : T : ••• -: : :• : כשאני מתע;ררת משנתי ז:כ~י ~~q ךיש ·ל~~לה 1ד~ים: · לנ;קם • T : • :• :• : • • -: :• : ס~י;~י ~ח;ר ~י ל.ב ס:ה 7 ף ~לא ח~לים עם ~רלה, ואינני ז;כרת מחל;מ;ת הלילה ~ף ק 1ו}~ ~ח~ר ~~סי לא :דע: ·~ ~לא" ת 6~ז'י~ה 7חי 9ט i ך:ה א;~~ק~י~ית ~~w ר לק. w ר ~ין ~ ע.נרג לם w~ה :p מ· מ; ~ןק ry ךב ry ~ך}ו ~ת מל;לה ~ךיו-מ~~ים, ן~~ ·wq~·ה ·t\7 י~ה ·· ע.ז-ד~ש ס:ינכ · }וז:כיד רדן n ;ךין: ~ין ~י~ה 7ח~ע;ךררתן~~ ף~~~ f ל ע;ן סח~י~ה מ~ז;~ים, 7 ע.דר סדי;ן ~ח;ר . ך~ל ע;ה:ז'יר 1 מכ;~~ים 7 סל~ ~דד~ים: יי:ז~~~~ ~לא ת"ר~~ ~ל;ם עם א;:דף, סא~ר, ~ם ,ן~ ~י ~~7 ~ין מ p רןה מ~ח;ןה ךמ~~~סה. מצרי נופגרפ;ת הרא 1 י;ת לאהבה ~ן~יל- י~;נ;ש~ ry ן ה; 7ויl;כ -ל~~יס אלח'נסאא, . חצביה, הוא העט של · כינוי ך ry ן ~מ~כ;ת ~לי ת;ז~~~ ~ת ך~ר;ן ס~ן~ה. .ח~דיר ת~~ y מר. בן אל שריד · - הלוא היא המשוררת הבדואית משנס סול:ם. היא ערב עוד · האי · נודעה בחצי לפני" הופעת אימן מרסאל היא משוררת מצר . יה צעירה, האיסלאם, בעיקר בשירי-קינה על שנים תושבת קהיר. השיר "האושר" נכלל בקובץ מאחיה שנהרגו במלחמות בין-שבטיות. לפי שיריה 'ללכת כמה שיותר זמן /1 שהופיע המסורת, לאחר שהתאסלמה, נהרגו ארבעת בקהיר בשנת 1997• בניה במלחמות הכיבושים של המוסלמים · נגד הפרסים בקרב j? אןי~~ה בשנת 637 לספירה. אלח'נסאא נחשבת ל גדולה במשוררות ערב בתקופה העתיקה. היא נודעת, כאמור' ניחרד בשירי-הקינה. 33 פברואר 99' ו :וr5 ~1 ידיד ותיק ~ שוכרי מוחמר עיאר מערבית: משח חכם --· ·--·-------- -- לי כאמל "~ עלי כאמל ••. שם זה רץ במוחי בשעה ;-~ שהתבוננתי בצעיר השמנמן הלבוש בקפידה שישבר" •·...• מולי לאחר שידידי ערך בינינו הכרות. הוא השעין את מרפקו השמאלי על שולחן השיש ודיבר." ודיבר . אינני זוכר על מה דיבר , כי דבריו החליקו על מוחי בלי להותיר עליו רושם כלשהו , אבל נעימת קולו נשמעה מוזרה ומהנה כאחת~ הוא גיוון את טעמי מילותיו והאריך בהן כאילו היה מוסיקאי ברוך כישרון. ריכזתי את מבטי בגרוגרתו ובתנועותיה < העדינות תחת צווארונו הצר ועניבת המשי היקרה שלו. היא נראתה ז לי ככלי נגינה מופלא. עלי כאמל." עלי כאמל." אני בוודאי מכיר את הצעיר הזה אך מתי התוודעתי אליו והיכן , ולמה הוא חומק מזיכרוני בצורה מבישה זו? האם היה בן כיתתי בבית הספר התיכון? האם פגשתי אותו באקראי בחברת ידיד? האם במקרה ראיתי אותו באוטובוס או בקולנוע? אבל אנשים המסבים את תשומת לבי בנסיבות מקריות כאלה אינם נעלמים מזיכרוני לעולם. הם נחרתים בזיכרוני כמו דמויות ספרותיות המעוצבות בכישרון גאוני. אם כן היכן ראיתי את הצעיר הזה? המלצר הביא לו ספל קפה צרפתי. כמובן. אינני חושב שחיכו העדין - מה לא אעשה כדי לראות את מבנה גרונו מבפנים? - אינני חושב , ----~---~~ .. ---=== ----' ~ שחיכו העדין יכול לסבול את טעמו של הקפה המצרי שלנו , גם אם הוא עשוי מפולים טחונים דק ומרקמו חלק כחלקת פני צעירה מבחינות אחרות. גם לו היו אב ואם ואחות צעירה ממנו . שם אביו ענוגה. היה כאמל בק, ושם אמו - מאדאם כאמל , ושם אחותו - אמינה, אבל צחקתי - האם באמת צחקתי או היה זה סתם צחוק פנימי החולף אני חושב שמאדאם כאמל לא ילדה יותר מאשר את כאמל ואת מתחת לפני הקפואות, שפעם שמעתי מתארים אותם כפני חמור? - אמינה. כך האמנתי בהיותי נער ובטרם ידעתי דבר על אמצעי ונתקפתי בהרהורים נוגים. היו לי זיכרונות על עלי כאמל , ועוד המניעה, ועל העצות שכתבי העת של הנשים משיאים לקוראיהן' אילו זיכרונות! מפליא אותי איך חמקו ממני. כולם, או כמעט כולם, שתמציתן הוא שהריונות ולידות רבים מזיקים וiואירבל האשה, ועוד היו מהולים בתחושות כאב, כאב שהיה שלי בלבד , כי הוא, עלי כמה דברים. אני רק ידעתי שמשפחת עלי כאמל לא חיתה זקוקה כאמל, כלל וכלל לא חש במה שהתעורר בלבי .. לאח גדול שיעזור בפרנסתה, ועל כן לא היה כל צורך שימות הבן עלי כאמל החל לחדור לתוך חיי בלי שאשים לב לכך. שנינו היינו הגדול. היה להם משרת שחור גדל מידות ושמו עבדה. הוא היה בראשית לימודינו בבית הספר התיכון. אולי היינו בשנה חשביה עושה מעשים תמוהים שהצחיקו את המשפחה, אבל אני לא מצאתי כאשר הכרתי אותו לראשונה. הייתי נעח עני שחי עם · משפחתו אותם מצחיקים כלל וכלל. הקטנה בבית שמעולם לא ראה קרני שמש. משפחתי כללה את אבי תתפלא אולי אם אומר לך שעלי כאמל ומשפחתו כפו את עצמם שקפצה עליו זקנה, אמי ואחות צעירה ממני. אמי ילדה שנים עשר עלי. אבל אינני רוצה לרמותך ולהערים עליך ולומר שעלי כאמל ילדים ורק שנינו, אחותי ואני, נותרנו בחיים. אין ספק שאללה נהג היה תלמיד חף משכל כרבים מבני העשירים, ושהוא ביקש יממנ בחוכמה בקצרו את חיי המספר הרב הזה של ילדים, כי איך היינו להתכונן איתר לבחינות כדי שיצליח, ושהייתי מנקר בביתו קומשח יכולים להתקיים לו נשארנו כולנו בחיים? אמי חיתה דווקא המזכיר םע אמינה אחותו וכיוצא באלה דברים, כי דברים כאלה לא וקר בצער רב את הבן הבכור ואומרת שלו נותר בחיים הוא היה ליכו בכלל. עלי כאמל מעולם לא היה אחראי להיכרות העמוקה השחית להרוויח קצת כסף. היא מילאה אותי במחשבות אלה עד כי עלה בי ביני לבין משפחתו' וייתכן שהיה מתמלא הימה לו ידע על .כך זעם עליו שמת צעיר , ולא חיכה והשפיע מעט לחלוחית על חיינו הכרתי את עלי כאמל מספר הלשון הצרפתית. האמת היא ישכשאנ החרבים. אומר ששמו הוא עלי כאמל אינני מדייק, כי שמו היה "אלי ,כאמל" אשר לעלי כאמל , הוא היה דומה לי מבחינות מסוימות ושונה ממני כך היה המורה לצרפתית מבטא אותו' ועומד על כך שגם ואנחנ 34 ••••גליון 228 H בצרפת", ביקר במרסיי, בלירן ובפאריס, שוטט בכפרי צרפת, סר נבטא אותו כך. בהתחלה לא משך עלי כאמל את תשומת לבי, כי אל בתי חרושת, צפה בהצגות תיאסרון , צעד בכיכר הקונקורד והזין כל מה שידעתי עליו אז היה שהוא תלמיד חרוץ. נניח שזה היה כך , ~ את עיניו בשער הניצחון. ולעומתו עשיתי אני מאמצים עליונים כדי אז מה? ישנם הרבה תלמידים חרוצים, אבל אינני יכול לשכוח אותו לילה שבו החל עלי כאמל לקנות לו שביתה בנפשי ובדמיוני. לקבע בזיכרוני את השמות הללו כדי להצליח בבחינה. ;::i עלי כאמל סיים את שתיית הקפה הצרפתי שלו , ובקול שעדיין יצא היה זה כאשר עבר עלי כאמל עם משפחתו לדירה חדשה. למדתי אז בצרפתית את כל המלים הקשורות לשכירת בתים ,ולהשכרתם מכלי נגינה מופלא, כפי שהיה נדמה לי , אמר לידידי שיש לו פגישה עם קבוצת אנשים וביקש רשות להיפרד ממנו • נתקפתי רצון עז להעברת הריהוט מבית לבית, לשמות החדרים, אחד אחד , לברזים, לאבזרי חדר האמבטיה ולמכשירי החשמל , וכיוצא באלה. לא מצאתי לשאול אותו לפני צאתו: "תסלח לי, עלי בק, שאני שואל. האם נסעת לצרפת." אני מתכוון קושי מיוחד בכך , גם אם לא היו בבית שבו התגוררתי חוטי חשמל לומר האם היית שם בסביבות שנת 5193?" ומים זורמים. היינו פשוט מתרחצים בחדר השינה, אבל כאשר הוא החזיק את מצחו בין הבוהן לבין אצבעו לרגע קט, ולרגע סר קראתי את השיעור , נדהמתי מדברים חשובים מזה: עלי כאמל ממסורת בית אבא שלא לקשור שיחה עם אדם זר לפני שיוודא מה ומשפחתו עברו לדירה בבית בן חמש קומות שעל פתחו שמר שוער • היה זה משהו דמיוני בשבילי , אבל לא יותר מפליא משכר ,הדירה מעמדו החברתי. ההרגל שהקנו לו הוריו הסתלק ממנו לנוכח משהו שהיה שמונה גניה - שמונה גניה! אל תשכח שאז היינו םשרויי חזק ממנו , והוא אמר בסבר פנים ובסוב לב: "כן. היה זה ביקורי הראשון בפאריס. הייתי אז ילד קטן ונסעתי עם במשבר כלכלי , ומשכורתו של אבי לא עלתה על שישה גניה. הנחתי את הספר הצידה והתרתי רסן להרהורי. שאלתי את עצמי מדוע לא הורי. אנחנו נפגשנו שם?" היה אבי עורך דין כמו אביו של עלי כאמל <אז ידעתי מה מקצועו>. "כן , כן נפגשנו , אך אני הייתי לבדי שם." • שוב ושוב שאלתי את עצמי אותה שאלה שלא הניחה לי: מדוע הוליד אותנו כאשר ידע שנסבול חרפת עוני מביש, ושלא היה שוקדי מוחמד עיאד )1921(, סופר מצרי, בחמשת הקבצים של סיפוריו הקצרים עוסק בין היתר במשא ומתן מסוגל לעשות יותר ממה שעשה? אותה שעה שכב אבי שרוע על של הפרס עם הסובבים אותו וברשמים והזכרונות שמשא-ומתן זה משאיר בחייו. מיטתו , בוהה אל קצות כפות רגליו ונושם בכבדות. חשבתי שעלי רוב דמויותיו הן דמויות של משכילים. לפתור את הבעיה בעצמי כל עוד נבצר מאבי לפותרה. החלטתי לחסוך מדמי הכיס המעטים שלי כדי לקנות כרטיס פיס. נדמה היה לי שאין מרחק גדול בין קניית הכרטיס לבין הזניה בפרס הראשון. ואת המים הזורמים ראיתי בעיני רוחי את הדירה שנגור בה בצינורות ואת החשמל ואת השוער , בקיצור את הכול • ואז נדהמתי לשמוע את קול אבי קורא לי שוב ושוב. הרמתי את פני רמהספ דנה גרלדברג g והבנתי שנרדמתי. נזכרתי בכל מה שקרה לי. אבי אמר לי בקולו השקט והכנוע: "קום בני לישון. הישועה תבוא מאללה." קמתי ונדחקתי לידו וכולי בושה וכלימה. אללה לא אכזב את אבא. הצלחתי ועליתי לשנה השלישית, אך גם חן עלי כאמל עלה איתי. באותה שנה היה "עלי כאמל בכפר". הוא נסע לחוות אביו או לחוות אחד מקרובי משפחתו - אינני זוכר. שם הוא מבט נ;הה נ;לש תר אחר ע;ך דבר ש~~זניר ~ ראה בפעם הראשונה בחייו מחרשה וג'אמוסים, בקר וגורן. הוא ראה • T מה שהפלאחים זורעים, וחיתה לו הרגשה של אושר גדול. אשר לי , מ i שיטה'י°יי לנדבה א i-לחם T:•-: אני הכרתי את כל הדברים הללו , אך נותקתי מהם סופית וחדלתי ~ן~ד T סר T ~י ~~Tל T מקיר :•:• לחשוב על יופיים או על כיעורם, גם אם לתקופה די ארוכה חסרה t' יז לר .ר~.ד לי הרכיבה על המור ג ועל החמורים. חסרה לי במיוחד הרכיבה על החמורים כשפני אל זנבותיהם ובידי מקל קטן שבו דרבנתי אותם והם טסו במהירות הרוח. אנחנו גרנו בכפר קטן , ואבי החליט שלא לשוב אליו לעולם, כי התבייש לפגוש באנשי הכפר אחרי שמכר שני דונמים מהאדמה שהייתה שייכת לו . יחסינו עם הכפר הצטמצמו בקשרינו עם קרובינו שהיו מבקרים אותנו מדי פעם בבואם לשוק העיר , מרימים את התקרה בהמולתם ונשארים אצלנו לארוחת לפלורח הצהריים. אני עוד זוכר שהלכתי פעם בדרך עם שני חברים והנה פלאה שעמד בצד הדרך קורא לי . ניגשתי אליו , לחצתי את ידו לפעמים את מספרת לי , הגדולה והגסה, והוא החל לשאול אותי בקול נחבא, עבה ומהוסס על •:T•- אפל~ •מ n ~~כת אבי ועל אמי ועל אחותי , וביקש ממני למסור להם דרישת שלום. שמתי לב שהיה יחף, וחששתי שמא גם חברי שמו לב לכך. דומני ך~ז:ו ~ד~רת .ד;ל ה·~ קך ששכחתי להזמינו אלינו הביתה. הוא נפרד ממני בברכת שלום והלך ך~עים י~~ה~;ר א;סר ת~~;ל · ס~ים לדרכו , ואבי שבתי אל חברי ולא סיפרתי להם שזה היה דודי • "~ת;ז'ילי 7ס Y. ~יק לי ~ת סרק~ד סזה?" מצבנו הלך ורע. אבי פוטר מעבודתו ואנחנו התקיימנו מקצבה את מסכימה T • : -: זעומה. עשינו חשבון לכל הוצאה קטנה בשעה שמוחנו היה טרוד לא;ר י;ם ממש במחשבות על העתי.ד אבי מכר את שני הדונמים שירש מאביו , כפי ך . ךה ק;ךה :-T שכבר סיפרתי , אבל עדיין נותר לו בית בכפר שהיה יכול למכור אותו . אך הוא הצליח למצוא עבודה קטנה שסיפקה מעט מצרכינו ולא דרשה ממנו מאמץ המסכן את בריאותו . הוא לא הסתיר , וגם דנה גולדבדג בת 19 עוסקת בחינוך במסגרת אמי לא הסתירה, את ציפייתם לסיום לימודי כדי שאוכל להתחיל השידות הלאומי לשאת בעול . אשר לעלי כאמל , הוא עשה כל אותה עת ב "טיול 35 פברואר 99'••••• 5~11 ~, אדםטא חנפי ~ איחסאן עבר אלקורוס מערבית: משח חכם ...... זד" c ך וסטא* חנפי f בעל החנות לתיקון והשכרת אופניים, והושפל, הם רצו אל רחוב "בין הגנים", צרו על אוסטא חנפי . ,' ~ , היה יצור מוזר: בעל גוף מגודל , שרירים בולטים, וגררוהו אל התחנה. שם הכניסוהו לחדר המעצר , סגרו את הדלת =~ ראש עגול ולחיים נפוחות. הוא היה מגלח את ראשו מאחוריהם והחלו להכותו נהימה שפוכה. הוא נפל על הרצפה. מטר • ··.,':'.ii בתער וחושף בשעת חיוכו שיניים חזקות, שנדמה המהלומות ניתך עליו , והשוטרים צעקו: "תגיד אני אשה!" אך .- לך שהן מסוגלות לקרוע את בשרו של כבש חי. אוסטא חנפי סירב לומר שהוא אשה. הוא נשך את ידו ונשא את הוא היה חובב קטטות. לא היה עובר יום אחד בלי שיתקבצו תושבי המכות בשקט. דם ניגר מראשו המגולח וצלעותיו חישבו להישבר רחוב "בין הגנים" ליד חנותו של אוסטא חנפי , כדי לצפות בו אך הוא לא צעק: אוי! לבסוף התערב קצין בדבר , פיזר את כשהוא מחליף מהלומות בתגרת ידיים. השוטרים מעליו והרשה לו להסתלק. לקטטותיו לא חיתה סיבה מסוימת. אם פני אדם כלשהו לא מצאו חן אוסטא חנפי נשאר בבית יום אחד , אחר הוא שב אל חנותו בראש בעיניו , הוא היה לוטש בו עיניים, מנפח את חזהו , ואחר מחליף חבוש, מחייך , עליז וטוב לב. תושבי השכונה קראו: איתר כמה מלים, שהיו בהכרח מסתיימות בהרמת אגרופו העצום - מה קרה, יא אוסטא חנפי? ותקיעתו בפני יריבו ... והתגרה מתחילה! והוא השיב ופניו צוחקות: אוסטא חנפי לא היה יוצא מתגרות אלה בשלום. בסופן תמיד אפשר - ואללה גברים, הממזרים האלה. החטיפו לי מכות כהוגן. היה לראות פנס שחור תחת אחת מעיניו , או דם ניגר מאפו. אשר אחר הוא קרה לשוטר המקוף שעבר במקום : לקורבנותיו - לרוב הם היו מובלים מהמקום באמבולנסים .- בוא תשתה תה. תביא גם עשרה אתך. ואף על פי כן , אוסטא חנפי לא היה אדם רע, וגם לא טיפוס רגזן. אוסטא חנפי שיחק תפקיד מוזר בהפגנות הסטודנטים בשנת 1948, הוא היה תמיד חייכן , עליז וטוב לב. העניין הוא, שהוא האמין כשהיה רואה את תלמידי בית הספר התיכון אלעבאסייה םיוצאי שבתגרות ידיים יש בריאות, והוא התייחס אליהן כאל כדורי להפגנה, הוא היה נועל את חנותו ומצטרף אליהם. הוא היה ךהול ויטמינים - משהו המחזק את השרירים, ממריץ את עורקי הלב, בצד , על המדרכה. הוא לא היה מריע כמוהם, ולא משבר .פנסים ומרגיע את העצבים. ייתכן שהוא לא ידע בשל מה הם מפגינים, ולא הבין את תמשמעו חיתה לו תכונה - ידועה לתושבי השכונה - הוא אף פעם לא ניצל סיסמאותיהם. הוא רק שמע וראה שהילדים צועקים ומנפצים .פנסים את כוחו נגד חלשים. הוא היה בוחר בקורבנות חזקים או מעמידי אולי הם שיחקו . הוא ידע שהמשטרה לא הרשתה משחק ,כזה פנים שהם חזקים, ודי היה שתסתכל בפני קורבנו ותדע שהנה הוא ושהשוטרים היכר את הילדים, והוא, אוסטא חנפי , לא יכול תלהרשו חוטף, גם אם לא הכרת אותו קודם לכן ולא ידעת עליו מאומה. לשוטרים להכות את .הילדים כל תושבי השכונה חיבבוהו. המבוגרים שבהם הכירו את טוב לבו , הוא ממשיך ללוות את המפגינים בשקט מן הצד , עד שהם םנתקלי והנשים חרדו מפניו. אף אחת לא יכלה לעבור על פני חנותו כשהיא בשוטרים חמושים באלות. או אז עושה אוסטא חנפי מעשה: אהו חשופת כתף או מעכסת בהליכתה בלי שתשמע את נזיפתו של משליך את עצמו לתוך השורות, ואם נראה לו שהנה עולה יביד אוסטא חנפי רודפת אחריה: שוטר להגיע אל סטודנט, הוא מקדימו וממטיר עליו מהלומות, ואחר - אשה, אולי תפסיקי להתגנדר! כך מטפל בעוד שוטר , ובשוטר שלישי וברביעי. והאשה חיתה מתיישרת בהליכתה ומכסה את כתפה. אוסטא חנפי היה יוצא מהפגנות אלה מוכה יותר מכל סטודנט, אך והילדים? הוא היה אלילם! הם תמיד צבאו על חנותו . הם היו הוא היה מאושר . שוכרים ממנו אופניים, ומי שלא השיגה ידו היה מחכה עד שאוסטא הוא היה פותח את חנותו , יושב על פתחה, מנגב את דמו רהניג חנפי ייתן לו סיבוב חינם. הם היו חוסים בו אפילו מנחת זרועם של מאפו במטפחתו האדומה המזוהמת בכתמי שמן וצועק, וכאילו אהו אבותיהם, ומביאים לו מתנות קטנות שהיו גונבים מבתיהם -כעך , צוחק, ואומר: "הילדים האלה יפסיקו פעם את המשחקים שלהם, וא או פלח אבטיח." הוא ראה את עצמו כמגינם של כל ילדי השכונה. מה?" והוא עונה לעצמו בפנים צוחקות: ""!!המ יום אחד הוצב שוטר חדש בתחנת המשטרה המקומית, וקרה שילד משהו מוזר היה מתרחש מזמן לזמן בחנותו של אוסטא חנפי . ההי רכוב על אופניו התנגש בו בחוזקה, והשוטר תפסו בגרונו והיכהו מבקר אותו , ברווחי זמן ארוכים, אדם מצומק, נמוך קומה רוחיוו על ישבנו. אוסטא חנפי צעק: "תעזוב אותו, סמל! הוא לא גדול פנים, שוורידיו בולטים מתחת לעורו , לבוש גלביה מקומית, אוהו "כמוך. אוחז מקל הליכה בידו . היה לו מראה דוחה, והבריות התרחקו וממנ והסמל ענה: "תשתוק אתה! זה לא עניין שלך!" בהתרחקם מחולה במחלה מדבקת. עיניו היו נפוחות וכאיל הדם עלה לראשו המגולח של אוסטא חנפי . הוא שאף אוויר מלוא התעורר זה עתה אחרי לילה של עישון חשיש, ושפתיו היו תדקו חזהו ותקע אגרוף בפרצופו של השוטר והפילו ארצה. תגרה ושחורות כאילו נמרחו בבוץ. וברגע שאוסטא חנפי היה רואה ואות התחילה. וכשהשוטרים שהיו בתחנה שמעו שעמית שלהם הוכה מתקרב, חיוכו היה נמחה מעל פניו , וברק עיניו היה כבה, ווכול 36 גליון ···· 228 HJ ~1 את האופניים, שים מבטחך באללה ולך לך!" לאמיתו של דבר' איש לא גילה עניין רב בחייו הפרסיים של אוסטא חנפי, ולא בכתובתו. השאלות הללו היו עוברות על לשונות תושבי השכונה ונעלמות בלי לעורר עניין רב, כי חנפי היה חלק מהשכונה, והתושבים קיבלוהו כפי שהוא, חיו איתר שנים רבות והסתפקו במה שהיה גל~י לפניהם. ולעומת זאת, הגבר המאוס הזה, שאיש לא ידע מיהו' ושהיה מבקר את חנפי מעת לעת, כן עורר את תשומת לבם. הם תהו בינם לבין עצמם איך היה אוסטא חנפי סובל את הפרצוף המגעיל ההוא, והלא הכירוהו כאדם שאינו סובל פרצוף מגעיל. למה הוא לא מרביץ לו? למה הוא מרכין את ראשו לפניו? למה הוא לא מגיב על היריקות שהוא היה יורק לע כל השכונה ועל הדרים בה? ושר ב לאן היו השגיים הולכים אחרי כל ביקור • לאיש לא היו תשובות על השאלות הללו. אוסטא חנפי היה שב למחרת, במצב רוח טוב ועליז' מחייך כהרגלו' פותח את חנותו' ומייחל לתגרת ידיים חדשה. יום אחד' התאספנו' אנחנו ילדי השכונה, בחנות האוסטא חנפי' והוא היה עליז כדרכו וסיפר לנו על תגרות הידיים שלו . שלושה ילדים ניתלו בזרועו והוא הרים אותם ואנחנו צחקנו . ופתאום הופיע האיש הצנום והחיוור. עיניו היו יותר נפוחות מאי פעם, ושפתיו יותר שחורות, וורידיו יותר בולטים. הוא חיכה במקלו על הגלביה שלבש בעצבנות וצעק בקול ניחר: - סלק את הילדים, יא חנפי! אוסטא חנפי התבלבל, והברק כבה בעיניו. הוא השפיל את ראשו. נטפי זיעה בצבצו על מצחו • אנחנו ברחנו בריצה מפני הפרצוף הדוחה. והאיש סגר את כנף דלת החנות, וכל אותה העת עמד אוסטא חנפי קפוא במקומו . אנחנו הצצנו דרך נקב בדלת החנות. הגבר הצנום הרים את מקלו וחבט בו באוסטא חנפי' הוא חבט בו על חזהו' על פניו ועל ראשו' ואוסטא חנפי לא זע ולא נע ממקומו. הוא רק לחשש: - בושה, יא מעלם, זה לא בסדר' יא מעלם, אנחנו בחנות, ' יא מעלם. והאיש אינו אומר מאומה. הוא חורק שיניים. ברק מפחיד נוצץ בעיניו . הוא מרים את מקלו שוב ושוב ומנחיתו על אוסטא חנפי' על חזהו' על פניו' על ראשו ". ולבסוף הוא התעייף. ולאחר שהשיב את רוחו ואמר: "יללה, בוא נלך!" דלת החנות נפתחה, והשניים יצאו . הפעם אוסטא חנפי הלך בראש, מושפל וכנוע, ואחריו הלך האיש בראש מורם, וביהירות ובזחיחות לב, חבט על שולי גלבייתו . תושבי השכונה עמדו אילמים, משתאים. והם אך התרחקו' הפיצו הילדים את סיפור המלקות שאוסטא חנפי ספג מהגבר המצומק והחיוור .. תושבי השכונה התגודדו קבוצות קבוצות ודיברו' דיברו הרבה, ותהו' ולא היה קץ לתהייתם. למחרת בבוקר' הופתענו לראות את חנותו של אוסטא חנפי פתוחה." וריקה מאופניים ומכל דבר אחר. שוטר אחד אמר' שחנפי בא בלילה, רוקן את החנות והלך. חנפי נעלם, נעלם עד היום הזה, ועד היום הזה אינני יודע לאן הוא הלך. אינני יודע מה סודו של חנפי. • אוסטא הוא כינוי לבעל מקצוע או לבעל מלאכה, כגון מכונאי 1 טבח, סנדלר ונו: ** מעלם הוא כינוי לבעל עסק או למנהל עבודה, שתחת פיקוחו עובדים ~חרים. איחסאן עבד אלקודוס )1990 -1919( סופר מצרי פורה. סיפוריו עוסקים בעיקר במאבקן של נשים ממשפחות תטובו במוסכמות החברתיות המגבילות את חירותן. בסיפורי האהבה המרובים שכתב הוא חוטא לעתים ברגשנות יתרה. בסיפורים האחרים התייחס אל אירועים פוליטיים וחברתיים שהזמן גרמם. היה מתכווץ. ואז הוא היה קם ומקבל את פניו בראש מושפל' ומגיש לו שרפרף, והאיש היה מתיישב בגאווה מעוררת סלידה ואומר: - מה שלומך יא חנפי? מה העניינים? וחנפי היה עונה בקול נמוך: - בסדר' תודה רבה. ולא היה מוסיף, ולא היה מרים את ראשו' ולא היה מחייך' ואף כאשר היו הילדים נכנסים לחנות כדי לשכור אופניים, הוא לא חייך אליהם כדרכו' ולא דיבר איתם. הוא היה נותן להם לקחת את האופניים, ומושיט את ידו בלא אומר ומקבל את דמי ההשכרה. והאיש החיוור היה יושב, רגליו משולבות זו על זו' וסורק את סביבתו בעיניו הנפוחות, יורק על הארץ' וכאילו הוא יורק על כל השכונה ועל מי שגר בה. אחר הוא היה נוקש בקצה מקלו על דלת החנות ומבקש נרגילה, ומבקש קפה, ומבקש סיגריות גולו פלייק. וכל אותה עת היה חנפי יושב מולו כנוע, וממלא את כל בקשותיו בלי להוציא הגה. אחר היה "למעלם"** אומר: "בוא נלך' חנפי!" חנפי היה קם, עיניו כבושות בקרקע, נועל את החנות והולך אחרי "למעלם", במרחק כמה צעדים ממנו. הגבר הצנום, החולני והמבחיל היה הולך קדימה בראש מורם, בגאווה ובגודל לבב, ואילו חנפי היה הולך אחריו בגופו המגודל ובראשו העגול כמו גורילה קשורה בשלשלאות ומובלת על ידי בעליה. איש לא ידע לאן היו הולכים. האמת היא, שאיש לא ידע לאן היה אוסטא חנפי הולך כל לילה. הוא לא התגורר בשכונה, ואיש לא ידע היכן ביתו. היו כאלה שאמרו שהוא גר בשכונת "אלבאטנייה", ואחרים אמרו שהוא גר בשכונת "אלמוחמדי", אך אף אחד לא יכול לומר היכן בוודאות. אוסטא חנפי מעולם לא אמר היכן הוא גר' וכשאוסטא פחמי הגהץ שאל אותו פעם, הוא הגיב בנימה.של איום: - החנות לא מוצאת חן בעיניך' יא אוסטא, או מה? בעצם, איש לא ידע מאומה על חייו הפרטיים של חנפי. לא ידענו אם הוא היה נשוי או רווק, ואם יש לו ילדים או לא. ופעם שאל אותו עבד אלעזיז שוכרי' התלמיד בתיכון אלעבאסייה: "אין לך ילדים, יא אוסטא חנפי?" וחנפי השיב בגרגור של צחוק: "אתה רואה את כל הילדים האלה? הם כולם ילדים שלי' וגם אתה בן שלי. קח, קח 37 פבוראר 99' מצד זר, י:ג 5 1~",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,.I.l.l.1.1.1.lייייייייייי-י+,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, ~ עמוס לזיתן מוספים, ספרים, ארועים וכמה עם שכניו . די לשהות במחיצתו בחדר שהזהירו אנשי טרויה מפני אנשי יוון: כל הדרך לבחירות ... אחד כדי לצאת ניזוק, כפי שלמדו על בשרם "היזהרו מיוונים נושאי מתנות", שכידוע מדינאים לא מעטים מברק, דוד לוי , יצחק החדירו בשיטה זו לעירם את הסוס הדברים שלהלן , אשר נכתבו כחודש לפני מרדכי ועד קלינטון וערפאת. אפילו שמיר הטרויאני. פירסומם <ככה זה בכתיבה לירחון> עלולים ראש מפלגתו לשעבר , כינה אותו מלאך להיראות כאילו אירעו לפגי שנות אור , או חבלה. זה אופיו וזה טבעו של האיש כאותו לשקד מחצית העם מחצית הקדנציה בעצם רק אתמול. שהרי ככל שהם משתנים עקרב, במשל המזרח-תיכוני , שלא יכול היה הם גם חוזרים על עצמם. בכל מקרה, אין שלא לעקוץ את הצפרדע שהעבירה אותו את מתי בתניהן דובר אמת ? כאשר הוא מתנגד הכוונה לכתוב יומן בחירות, אלא לתעד את הנחל חרף הבטחתו . לחוק חינוך חובה לילדי הגן או כאשר הואהרגישות של מי שמערכת הבחירות הזו כבר לכן שאלת ראשות הממשלה היא בהחלט מצביע בעדו? כאשר הוא מתנגד להסכמי נכנסה להם מתחת לעור , והוא הולך כל שאלה אישית. איש מדון , כמוהו , לעולם לא אוסלו או כאשר הוא מאשרר אותם בהסכמי הדרך אליהן צוחק; בוכה/ מתוסכל <וגם עם יעשה שלום, אין לו אידיאולוגיה של שלום, וראי? כאשר הוא מדבר על ערפאת כראש תקווה גדולה, בכל זאת>. אין לו חזון של שלום ואין לו אסטרטגיה של כנופיה או כאשר הוא מכנה אותו שותף? שלום. לכל היותר יש לו טקטיקה של שלום, הפתגם הידוע אומר: אפשר לשקר למחצית רק השמאל יכול כלומר אחיזת עיניים, הונאה והולכת שולל. העם כל הזמן , ואפשר לשקר לכל העם "יתנו יקבלו - לא יתנו לא יקבלו" היא מחצית הזמן , אבל אי אפשר לשקר לכל העם בתניהן איש פיקח, לא חכם <הפיקח נחלץ הסיסמה שטבע, כאשר הפרקטיקה המנחה כל הזמן . עתה מתברר שמספיק לשקר ממצבים שהחכם נמנע מהם מלכתחילה>: אותו בפועל היא לעשות הכול -להשפיל , למחצית העם מחצית הקדנציה, כדי לנצח עתה משנחשפה ערוות אישיותו לעיני כל להסית, למלכד <כמו בנושא שחרור .בבחירות <עם עזיבת ארבעה שרים מממשלתו> הוא האסירים> את הפלסטינים - כדי שלא ויתנ מסתתר מאחורי האידיאולוגיה, "הדגל <חס ושלום)! ולא יקבלו <ברוך השם)! טובים םהשניי והדרך", כדבריו , "הביטחון והשלום". לאב גם כאן הוא מוליך שולל. "הביטחון והשלום, לא נתן ולא יקבל בניגוד לדעות שונות בשמאל בגנות זהמרכ שניכס בזריזות לעצמו , אינם כלל ימרכיב ובזכות הליכה במחנה אחד גדול ,לבחירותהאידיאולו ג יה המקורית של הליכוד , א t.J א ובאמת את הנוסחה של ביבי ("יתנו אני סבור כי הליכה בשני ראשים יובשנ ממרכיבי הפשרה הטריטוריאלית והנוסחה יקבלו") שהתחבבה כל כך על חסידיו צריך סיבובים דווקא תועיל .לשמאל שטחים תמורת שלום, שהיא לב להפנות נגדו • הרי גם עם הציבור הישראלי אם יתייצבו רק שני מועמדים - נתניהו קובר האידיאולוגיה של השמאל. הוא מרבה להג התנה, כביכול , אותו תנאי: יתנו לו תא - קטנים סיכוייו של האחרון להביס תא על עקרונות, אבל עקרונות תנועתו היו קולם - יקבלו שלום , ביטחון , שגשר ג הראשון . ראש אחד לשמאל , ימשוך קר ונותרו אף שעל ושלמות הארץ , ולכן גם וכדומה. ובכן , כבר עתה ברור שהוא לא נתן אנשים מסוג אחד , ואלה לא יספיקו . צריך םג ברור שאין הוא מתכוון להגשים ברצינות את שלום, לא נתן ביטחון <להפך , הוא "מסוכן את הנוספים, שמאלנים לחצי , ,לשליש הסכם וראי , והכול מראית עין וטקטיקה לישראל"> ולא נתן שגשוג <אלא מיתון ולרביע, כל מי שתחושת הגועל ןמנתביה בלבד. כאמור , רק השמאל באמת יכול. ואבטלה>. לפיכך צריכים לומר לו הפעם: לא מאחדת אותם, ואת אלה יכול למשוך קר נתת - ולא תקבל. הראש השני , בראשו . ת מפלגת מרכז. העת איש מרון - יעשה שלום? כנראה שמשמעות הסיסמה שניתן להפנותה משהתברר כי זהו יצחק מרדכי , םנכוני גם נגדו , לא נעלמה מאיש פיקח זה <פיקח, דברים אלה על אחת כמה וכמה, כיוון אשהו ביבי נתניהו הוא איש מדון המחרחר ריב אבל לא חכם> ובימים האחרונים החליט עשוי למשוך גם קולות מובהקים הממחנ בכל מקום בו הוא נמצא. בתוך ממשלתו , להתיר את החגורה ולחלק כל מיני מתנות .הליכוד בתוך מפלגתו , בתוך עמו ועל אחת כמה לציבור • מפני זה צריך להזהיר בלשון עדיף שגם הימין יפוצל לכמה ראשים, ללמש 38 228 ____ גלידן נמדדת מעת לעת בבחירות, לכן אם סגולות תקווה אנכרוניסטית בגין ונתניהו' כדי שנגיע לסיבוב שני' ללא הכרעה מוחצת בראשון. בסיבוב זה, מבחינת אלה באמת כל כך אטרקטיביות בעיני השמאל' ירוץ' מי שצבר יותר קולות <מרדכי הציבור הרחב <איני מדבר על עצמי' כי אני מדוע מועמד חדש של שנות האלפיים, אמנון 1" ;כ באמת מצביע מסורתי לאחת מהן> כפי שסבורים שטר נהל ולוי' הרי כבר מזמן הן היו צריכות להיות בשלטון ולהרכיב ממשלות בישראל. אז אם בכל זאת מפלגת העבודה, במתכונתה הנוכחית, היא עדיין הגדולה במפלגות הכנסת, הרי יש להניח שזה בגלל מה שהיא ולא בגלל מה שאיננה <ואין לזה שום קשר לשאלה אם עמדותיה צודקות באורח אבסולוטי או לא>. ולא ברור כלל אם מה שמציעים לה שטרנהל ולוי יוסיף או יגרע ממנה מצביעים. ועוד תמיהה לוגית אחת לשטרנהל: מצד אחד הוא מרבה לבקר <גם בספרו "בניין אומה או תיקון חברה?") את מפלגת העבודה לדורותיה על שאיננה סוציאליסטית כפי שהיה רוצה, מצד שני היא הכתובת היחידה שלו לשינוי פני החברה בישראל. אז ממה נפשך: אם אתה סוציאליסט והיא לא, מדוע אינך מניח לה ומדוע אינך מייעד למטרה זו מפלגות אחרות הקרובות יותר להשקפתך' שהיא, כדבריך' מתכון לניצחון? חסר ברק נאומו של אהוד ברק בפתיחת ועידת העבודה היה גרוע וחסר ברק. נדמה היה כאילו נכתב לפי המתכון של יועצי הבחירות האמריקנים שלו. כבר שמעתי מפיו נאומים טובים ממנו. שוב ושוב ניסה לעקוף את נתניהו מימין: "הוא מחלק את ירושלים יום יום"; ; "אנשי ג'יבריל וג'וב עושים בירושלים כבתוך שלהם": "קצין במיל' לא ילמד אותי מהו ביטחון" וכדומה. גם תיאור דמעותיו של ילד קטן <שיפילו את השלטון> כאילו לקוח מתמונותיהם של ציירי התחנה המרכזית <קרפיצ'ניקוב כמדומני היה השם הקיבוצי שלהם שנתן להם ד"ר גמזו המנוח>. או ברק>. במקרה שיהיה זה מרדכי הוא ייהנה, אני סבור' גם מתומכיו של ברק, ובמקרה שיהיה זה ברק, אני סבור שיתמכו בו גם תומכי מרדכי אחרי שניתן להם להתמודד' לבטא את עצמם ולמדוד את כוחם <גם באמצעות משא-ומתן על הסכמים בעתיד בין שני המחנות לפני הסיבוב השני>. כל היתרונות הללו לא יתקיימו אם יהיה, מלכתחילה, רק מתמודד אחד בשמאל' או במחנה השלום. מתכון לניצחון יש אנשים שתמיד יודעים מה צריכה מפלגת העבודה להיות ולעשות כדי לנצח בבחירות. היא צריכה ל ... והיא צריכה ל ... לעתים אני מתקשה לרדת לסוף הגיונם. שניים כאלה, למשל' הם זאב שטר נהל ו גדעון לוי' הדורשים ממנה להיות יותר שמאלית ויותר יונית "אחרת לא תהיה אטרקטיבית דיה כדי לנצח בבחירות". שטרנהל כותב ('הארץ' 1.1.99<: "אם מפלגת העבודה רוצה באמת לשכנע ורוצה באמת לכבוש את השלטון עליה להתמקם בלא היסוס בשמאל' עליה להראות שפניה לא רק לשלום אלא לשינוי החברה". וגדעון לוי כותב ('הארץ' 3.1.99(: "אהוד ברק בראש מחנה השלום? אהוד ברק בוודאי לא ראוי להנהיגו . נוסחאותיו הן הנוסחאות הישנות והלא טובות של מפלגת העבודה. בלי מסר שיבטיח שינוי אמיתי הוא לא ייבחר". ואני תמה: הרי מפלגות יותר שמאליות ויותר יוניות כאלה, קיימות בישראל ושמן הוא מרצ וחדש <ובגל גולים קודמים היו גם מפ"ם, מק"י ונוספות, מלבד תנועות חוץ פרלמנטריות> וגם מידת האטרקטיביות שלהן ליפקין שחק, צריך ראשית דבר לרוץ לשוק של שכונת התקררה בתל-אביב, מעוז הליכוד' כדי לחטוף שם קללות וחרפות בנוסח "הכדור הבא - בראש שלך" וכדרמה. השוק הזה הוא מיושן' אנכרוניסטי' ולא מייצג <אפילו עוזי כהן' איש השטח של בתניהן הוא מרעננה ולא מהתקורה>. עדיף לשחק לבקר בקניונים, במרכזי הקניות הגדולים, במקומות הבילוי של המוני אזרחים בשבתות. אם שואלים מה הייחוד של מפלגת מרכז' לדעתי' זה ייחודה - לייצג את המעמד הבינוני הישראלי' שהוא רוב מניין ורוב בניין של החברה הישראלית. והוא מצוי באותם מקומרת ולאו דווקא בשווקים של 'התקררה', 'הכרמל', אר 'מחנה יהודה'. 'דין מוסר' חוזר? במרכז הליכוד נחשפה אחת מסיסמרתיר לבחירות: "ברק ימסור/ הליכוד ישמור". נשמע מוכר? רבכן' להזכירכם, "דין מוסר" הוא תאומו של "דין רודף", שבשמר נרצח רבין. וכבר שמעתי שח"כ העבודה יונה יהב פנה בעניין זה לרועדת הבחירות המרכזית רטוב עשה. מכחיג מסוכן לעם מסכן סיסמת הליכוד "מנהיג חזק לעם חזק" טעונה תיקון טעות. הסיסמה הנכונה היא: "מנהיג מסרכן לעם ."ן~ס~ לשתות מהים של עוז 1. ספרו החדש של עמוס עוז "אותו הים'" <כתר' 185 עמ' 1999( זכה לכמה מאמרי ביקורת אוהדים, כמר של פררפ' שקד "וידוי ועלילתו" ('ספרים' 23.12.98(, בתיה גרר בתרבות וספררת "מה שאין ומה שלא יהיה הוא בעצם כל מה שיש לנר" ('הארץ' 25.12.98( וגבריאל מרקד "כביש עוקף עוז" ('תרבות מעריב' 8.1.99(. שקד אומר בי "אותו הים" הוא נובלה פיוטית או פואמה רב קולית העשויה פרגמנטים שידיים, בעלת עלילה מלודרמטית מכאן וסטירת רידויירת של דמות המספר מכאן • שבע שמרנה דמויות בספר: גזיה, אמר של ויקר' הנמלט לאחר מותה לטיבט; אביר' אלנו דגרן' רואה חשבון ממוצא בולגרי תושב בת-ים; דתיה חברתו של הבן וידידתו של האב; בטין כרמל' יועצת מס וידידת המשפחה; וכן דמויות המשנה: הנזירה J /ר j'.J :ו j> /))";J). הקדושה-קדשה מרים, המפיק דרבי דרמבררב וסוכן הנדל"ן גיגי בן גל. 39 פברואר 99••••• ~ו היצירה בנויה שתי וערב של מוטיבים מכוון , ויש בה אמירה על הישראליות של הארוגים זה בזה: מוטיב הציפור <סמל קבוע היום, החפה מאשליות ותלושה מעברה. אבל במיתוס לנשמה>, מוטיב גבינות הצאן והיין גם היא סבורה שמכל שורה כמעט של אותו ו~ עמוס עוז <מבטא את האופי העדתי בולגרי-סרבי של ~ הים "מתנגן הצער על ידיעת הסוף, והתשוקה היצירה ואת שלוות הבית>, מוטיב הים השקטה להוסיף ולשורר למרות תחלוף". <מוטיב דו-משמעי לקביעות החיים ולשאיפת אותו הים גבריאל מוקד יו.תר משני קודמיו סבור שספר המוות, העלילה · מתרחשת חלקה בבית-ים> - :;·~;":,:~-.,, . · .. : .. ~"~ iZ~!,,~ ", ·}f.:; וכדומה, היוצרים כולם אווירה של חרדה זה, אם היה נכתב כרומן רגיל , היה מצטרף לרומנים השטוחים האחרונים של עוז, וכי רק ~~, "י'~ ומוות המאפיינת את הנובלה. שקד מוצא קשרים לדמויות ומוטיבים צורתו השירית המיוחדת הצילה אותו מגורל ;'·' ~:·:~~; זה: "הקורא הקשוב עשוי להגיע למסקנה בגלוי את מיצירות קודמות של עוז , דמותה של בדיה, למשל , מזכירה אמהות הנוטשות את ילדיהן או את בעליהן <"מקום אחר" , ''הר העצה הרעה" , "לדעת אשה" , "אל תגידי לילה">: אלנו דברן קרוב לדמות האבות בסיפוריו של עוז שמצד אחד נשותיהן בוגדות בהם, ומצד שני הם ענקים רבי כוח המסרסים את בניהם <לדעתו חושף עוז בספר זה 7 ~~·~ המדהימה שמתן העלילה של אותו הים במסגרת רומן רגיל היה מתכון בטוח לכישלון , ואילו הרומן המונח לפנינו הוא קובץ יפה של פרוזה שירית, מרגש ונוגע ללב. השאלה שמטרידה אותי היא האם רובצת כיום על הרומן הריאליסטי קללת השטיחות?" --.2. בסופו של דבר אני מסכים לשלושת ~~.~ך: (iכ האוטוביוגרפיה שלו>: מוטיב הווידוי בכלל ·......,,...::;:" הניתוחים הללו , אבל אני מוכרח לומר שדרכי שליט בספר ונושא שמות מהמוסיקה הליתורגית כנסייתית כמו 'סטאבט מאטו', 'דיאס אירה', 'נוקטורנו', 'מגניפיקט' ואחרים. לדבריו , במונולוגים של המספר שלטת התרפקות כואבת המנסה להתפייס עם העבר והחרדה מפני העתיד. עוז מתאר את חרדת הזיקנה, את הכיסופים לתחיית הליבידו , את תחושת חילוף הדורות, את תחושת יתמותו בעולם ("ואתה עוד מעט יתום בן שישים, יתום קשיש, שדופק; על דלתות נשים ונחשו מה בא לבקש?"), לספר טון מסכם, והסיכום שהמחבר מגיע אליו הוא של קבלת דין והסתפקות בקיים: "מה שוויתרתי ויתרתי ומה שנותר לי; יספיק."" רבות בו מאוד השאילות מספר קוהלת ("חוכמת המסכן מסכנה."", "ומתוק עוד האור לעיניים", "הרוח; סובב נושב על פני יערות" ועוד> .. את המעלה האמנותית של הספר רואה דשק בעיצוב הלשוני המבריק שלו. עוז הגיע בו לדעתו למיצוי כשדונותיו. בעיצוב המיקרוטקסט, העשוי שירים ופרוזה שירית שולט עוז שלטון מוחלט בריתמוס, בצורות, אפילו בחרוז וכן במשחק . האינטרטקסטואלי םע האוצר הקאנוני של התרבות היהודית. שקד משבח במיוחד את העיבוד הפיוטי של חומרי מציאות פרוזאיים, את מיזוג המשלבים הלשוניים ואת הקונטרפונקט הנוצר כתוצאה מכך. מבחינת תוכנו מצביע שקד על כך שהגורם הפוליטי שהוא דומיננטי ברוב ספריו של עוז , מובלע מאוד ב"אותו הים" . עוז מקיים כאן במידה רבה את המניפסט האנטי-פוליטי שמציע גיבורו , אלנו דברן , שאינו מתלהב כלל מן הילד ב'בגדי המלך החדשים' החושף את עירומו של המלך וממליץ להתרחק בכלל מן התהלוכה <על כך להלן>. ההרמוניה שורה ביצירה זו על הדמויות המשולבות וממוזגות זו בזו: האב הוא תינוק, והבן הוא אב, והאהובה היא בת ואם. האלמן המבקש לשוב לתחיה מנסה לקשור קשר עם אהובת הבן העזובה, והיחסים מתוארים בפרוזה פיוטית יפהפיה: "היא עושה חביתה, הוא חותך סלט דק, כתפה רפרפה בעור זרועו; כמו שפתיים פרגשות מלמלת הינומה."" הנובלה מבטאת גם את פער הדורות בחברה הישראלית. האבות תקועים בעולמם ואילו הבנים מחפשים עצמם במסע למזרח הרחוק, הרחק ככל האפשר מחברה זו ותביעותיה. כיסופי המוות של ויקר הם כיסופי גאולה מן המצב שאינו יכול להתירו . בסיום הנובלה נח ויקר בבקתה מתפוררת בסרי לנקה בעוד אביו אלנו מבכה את מותו כשם שביכה דוד את אבשלום, ומאשים את האם בדיה לאחר מותה, שבגלל סיפורי האגדות שלה הפך הבן לרומנטיקן בלתי נלאה. לאחר שריקן נעלם תופס היזם גיגי בן גל את מקומו , אלא שגם צעיר מתברגן זה נעשה קרובן של המצב האנושי ולאחר שלא הצליח לקנות את הפרדס בו חפץ , נשאר בסצנת הסיום בודד בחשכה וחש באימה המטאפיסית לתוכה נקלע. והמלים האחרונות של הספר , שולחות גם אותו לחפש את זהותו: "עכשיו קום ולך לחפש, קום לך תבקש את מה שאבד": גם בתיה בתיה גור במאמרה מטעימה את המבנה הצורני החדש של היצירה. היא עורכת הקבלה בין "אותו הים" ל"חגי גת קיץ" של אלתרמן , וסבורה שספר זה - מן היפים והמרגשים של עוז - הוא קודם כל דו- שיח גלוי עם יצירתו האחרונה של אלתרמן: אלנו דברן רואה החשבון , אוהב הגבינות והיין מבת-ים, אינו יכול שלא לראות מאחוריו את צלילתו הגדולה של סימן-טוב, שומר הלילה האלמן של סניף הבנק ברובע סטמבול ביפו . לדבריה, גם ההמרה של הצבעוניות הבולגרית היפואית של "חגיגת קיץ" בסתמיות הבת - ימית בעשתה בכוונת אל ההסכמה הזאת, תוך כדי קריאה בספרו של עוז , הייתה קשה. דווקא אותה "פרוזה- שירית", וליתר דיוק שירים סתמיים למדי , הם שהפריעו לי ועוררו את התנגדותי בתחילת הקריאה. אם אמנם חל בי איזה מהפך במהלכה, היה זה בזכותם של קטעי הפרוזה <פיוטית אמנם> בהמשכה, ולא בשל פרקי הפיוט נטו שאת רובם מאוד לא אהבתי . פיוטים אלה נראים לי בנאליים, קלישאיים, בינוניים, ובעלי חריזה דוחה, מה שבשום מקרה אי אפשר לומר על אלתרמן . הנה למשל הבית הראשון משיר הפתיחה של הספר: לא רחוק מן הים, ברחוב אמירים גר לבדו מר אלנו ונון, אוהב זיתים ו גבינות מלוחות. איש רך , יועץ מס, לא מזמן' בסרטן השחלה, מתה בבוקר נדיח אשתו , השאירה שמלות, שולחן תמרוקים, מפיות רקומות בחוטים דקים. הבן היחיד , אנריקו דוד , נסע לטפם על מצוק בטיבט. <עמ' 5( למעשה כשישים עמודים מתחילת הספר , כשליש ממנו , עשויים ממיני שירים כאלה שיש בהם שורות מביכות לרוב. למשל: החיים ממשיכים. הרי כל אחד ככה או ככה נשאר לבד. גם לי לא נראית הנסיעה לטיבט אבל מה, זכותו לחפש את עצמו." <עמ' 7( או: מה נותר? תה צמחים. אבטיח. גבינות. השקעות. הצמדה. קופות גמל . קרנות. ברך על ברך' אתה ואני. ברכך עם ברכך וברכי עם ברכי <עמ' 36( או: אלמן ואב. איש מתון . איש ישר . על משכבו בלילות בושה, מעבר לקיר לנה אשה. <עמ' 47( אינני רוצה להאריך בזה, אבל , לדעתי , בניגוד לדעת המבקרים הנזכרים, זה רע, ועד 40 •••••גליון 228 שלא הגעתי לקטע הפרוזה הראשון ממש לא ידעתי איך 'לאכולי את הספר הזה. קטעי הפרוזה הכתובים ככזאת, שראשיתם בעמוד 59, אף שגם הם קצרים למדי , החלו להחזיר לי אט אט את האמון בכתיבה של עוז. הם כאילו העמידו קרקע אמנותית מוצקה גם לרגלי הקטעים האחרים וחילצו את הספר מהיותו מעין גחמה שירית של פרוזאיקון • מעמוד זה ואילך מופיעים קטעים כאלה בעמודים 121 , 117 , 106 ,90 ,88 , 76, , 172 , 168 , 154 , 140 , 134 , 128 , 124 184 , 173. בכך הוחזר , לטעמי , האיזון לספר , נוצרה מסגרת אחרת ושיווי משקל שונה שכל כך חסר לו בשליש הראשון עד שהוא כמעט נסחף מידי הקורא. כיוון שאנו עוסקים בספר של וידויים, אגלה כי אצלי הוטתה הכף לטובתו רק בקטע שבעמוד 140, שהאיר את עיני איך לקרוא את הספר כולו , ומאז השתנה בהדרגה יחסי אליו, אם כי לא לחלוטין. בקטע זה הנקרא "המספר בא לכוס תה ואלכד אומר לו", מוכיח הגיבור , אלנו ונון , את המספר <עמוס עוז> ואומר לו בין השאר <בקיצורים>: "קראתי מאמר משלך , אש וגופרית בידיעות . אחרונות מאתמול. ריקד הביא לי. נדמה לי שהוא אפילו יותר שמאלני ממך , מדינה מדכאת וכולי ... בוודאי יש לי כבוד לילד אמיץ הלב שצועק המלך עירום בזמן שכל ההמון מריע יחי המלך . אבל המצב כעת שכל ההמון במדינה צווח המלך עירום ואולי בגלל זה צריך הילד למצוא צעקה חדשה. או שיגיד מה שיש לו בלי להרים צעקה. גם ככה הרעש חזק, כולם מוקיעים את כולם, כולם מבזים את כולם ... כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא, אפילו דברים קשים, רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצר לבטא גם צעקה ו גם גיחוך אבל ביסודו יש אחוז ניכר של דיבור שקט ... אולי הכי טוב לך תתרחק מן התהלוכה. תשב אצלך בערד ותכתוב, אם אפשר בשקט. בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה. ושלא תהיה פה חלילה שום אי הבנה! אני מדבר על שקט, בהחלט לא על שתיקה". דברים אלה בהקשרם שבספר נכונים ומדברים אל לבי <כמובן יש מקום גם "לזכות הצעקה" הברברית, אבל צריך לזכור שגם הרוויזיוניסטים אמרו "שקט הוא רפש" לכן אינני מקדש שום טענה> והם מנומקים בקטע שבעמוד 144 הנקרא "בערב, ברבע לאחת עשרה, בטין מטלפנת אל המספר". המטלפנת קוראת עתה את ספרו של הנוי טרואיה על צ'כוב, ובשיחתה אל המספר , היושב בערד <ביתו של עמוס עוז> היא חושבת בעצם על שני הסופרים כאחד: ".•. על הכריכה תצלום הדוקטור צ'כוב .•. עיניו עיני רופא, רופא עניו , שכבר אבחן וכבר יודע מה יהיה הסוף אבל לפי שעה עדיין לא אמר זאת לחולה שלו וכבר יודע שמחובתו לומר עכשיו • הלא אינני אלוהים דוברות עיניו אל החולה שלפניו , הלא מזמן ידעת בלבך , אמנם קיווית, גם אני קיוויתי , שהבדיקה הזאת תפתיע לטובה ותעביר את רוע הגזרה ... להעביר הן לא אוכל , אבל נרשום לך טיפות של אופיום טינקטורה •.• נרשום לך חלום ואשליה שעוד תחלים ..." וכן הלאה. זה מצב הרוח הנמסר בצורה משכנעת בספר. אבל אני השתכנעתי רק כשהגעתי אל סופו כמעט. סוף טוב הכל טוב? איני יודע. אולי רק לאחר יישום הפשרה שהמחבר ממליץ עליה ביחס למציאות ("בגנות הצעקה ובזכות הפשרה" אם לעשות עליו פאראפרזה> גם ביחס לספרו זה. איך משגרים ספר לחלל? התשובה: כמו לוויין כבאסא. יש רגע של אי- ודאות הנמשך מירי הטיל ועד כניסת הלוויין למסלול. בהוצאות הספרים רגע זה אורך כשבוע, מצאת הספר ועד פרסום טבלות רבי-המכר בעיתונים. ואז , נינגר , אם הוא מופיע, כמצופה, באותה טבלה, נאנחים בהוצאה אנחת רווחה גדולה ומכריזים: "הספר נכנס למסלול" <ומקווים שיסתובב שם זמן רב ככל האפשר>. ואם לאו , נאלצים מן הסתם, לנקוט פעולות תיקון יקרות, כגון מודעות, כתבות, תרכב יות טלוויזיה ועוד . בעל השלט מתעלל בנתיני "העיר" עתרן 'העיר' של תל-אביב יפו הוא לכאורה עיתון לוחם על כבוד האדם וחדותו . מלחמה בעוול זה שמו • עוולות כלפי זרים, כלפי ערבים, כלפי מיעוטים, כלפי תושבי שכונות, כלפי נשים ואחרים, מלבד עוולה אחת, שהיא מותרת, כנראה, מעל דפיו והיא גם שק החבטות שלו: אנשי תקשורת ותרבות שאינם צעירים כמו כתביו שלו <צעיר ב"העיר" הוא ברוך כשדונות מעצם גילו> ובמיוחד אם שמם הוא רם עבורן והם מן הערוץ הראשון <הוותיק>. שתי תוכניות תרבות בסך הכל יש בטלוויזיה על שני ערוציה - "המעגל הקטן" של גל אוחובסקי בערוץ השני ו"בקצב הנכון" של רם עבורן בערוץ הראשון. שתיהן שונות זו מזו בגישתן ובאופיין ובכך לא רק משלימות זו את זו אלא מספקות במשהו את צרכני התרבות המקופחים. אבל גל אוחובסקי הוא צעיר , יחסית, ולכן תוכניתו על פניה מעולה, ואילו רם עבורן הוא איש טלוויזיה ורדיו ותיק ולכן מצווה להתגולל עליו באופן בוטה ומעליב. וזה מה שעשה דוגל אלפו <האינטלקטואל של העיר שבזמנו עוד התאמץ קצת והסעיר את הרוחות במאמרים שכתב בשם העט המוזר קריר לפר?) ושהפך לאחרונה למבקר הטלוויזיה של המקומון , מצקוע שהוא מפלטם של עצלני המחשבה בכל העיתונים. "פיפי ולישון" נכתב מתחת לתמונת דיוקן של רם עבורן במדורו של אלפו "איפה השלט" )25.12.98( כביכול זוהי תוכנית לילדים שנועדה להרדים את הצופים ולשולחם למיטה <אחרי הפיפי>. תרבות שיש לרם בעבורן הקטנה שלו , אין לאלפו בכל הדוגל הגסה שלו , אבל מי צריך תרבות <וגם תרבות כתיבה היא חלק מהעניין> כאשר השלט בידך להתעלל בנתיני העיר? את האייטם על רם עבורן הוא כותב בנוסח מכתב פיטורים של הנהלת הטלוויזיה ברוממה המודיעה לו על הפסקת עבודתו • הנה דוגמה לכמה גסויות מתוכו: "תשמע רם צפיתי כמה פעמים בתוכנית התרבות שלך 'בקצב הנכון' ואני רוצה לומר לך שאני מעריך מאד את ההתמדה והניסיון , אבל אחרי עשרים שנות מבחן , החלטנו לא לקבל אותך לעבודה. זה לא זה, רם. מה לעשות הזמנים משתנים. פעם נחשבו תכונותיך לאידיאליות, אבל היום אתה פשוט לא מסוגל לעבור מסך , אתה משעמם, אתה לא יודע לראיין , אתה איטי ומסורבל , אתה חף מכל כריזמה .•." וכן הלאה בוולגריות בוטה, הרי הוא כותב בשם הנהלת הטלוויזיה, כביכול, ולא בשמו שלו. • IJ ~1 ~ 41 פברואר 99'••••• ו~ 5 ,~ ~ ףכרצי בה, אחד נראה היה כחסר בית, לבושו מרופט, חסר שיניים ועמוס צרורות והשני היה מהודר בלבושו' פקיד גבוה או משהו דומה. הם ישבו זה מול זה על ספסל ירוק ברציף. השעה חיתה שעת בוקר מוקדמת, הקיוסק היה סגור' והשתיקה הולידה דיבור. "נשארו כעשר דקות 11 פתח זה שנראה כהומלס, "הרכבת הזו מדייקת בדרך כלל", ה"פקיד" עשה תנועות עצבניות בידיו' "יש לי פגישה חשובה" לחש בעצבנות, מסתובב על עמדו . הפסים החלו מסתחררים מול עיניו . בקצה הפסים ראה רכבת מוזרה מתקרבת למסלול אמרה: "תמיד הם מתים בגלל שטות, חוסר תשומת לב, למה הם לא הערירית, כשהלילה החל מתלחש תחת לרגלי הבוערות, תחת לצללים החולפים. אילנה יפה רוסאנו .......... חבת הרכבת חיתה כמעט ריקה. שני אנשים חיכו "' ;_ -> "''~'"'i::°·::>=~;'i'<'";;;i> - - -~;: ::=:.~:· --.:.. . - _ -= 11 """י'"" . -· .· - ·- 1- התחנה. צבעה היה סגול ונדמה היה לו שהיא עשויה מחומר מרצד' ,,·--ד כל מה שנגע בו ריצד ובכל זאת חיתה ממשות רבה בקרונות, בקטר' \ - רסיפו ~ דור השמש שקע מולי. כמה נבלתי אל תוכו וכמה באנשים שהצטופפו בחלונות, מישהי מוכרת עד כאב זיהתה אותו וקראה לו והוא מיהר להיענות כשפתאום ראה את מקומו בתחנה מתרוקן וידע שאסור לו לאחר ובוודאי לא להעדר מהפגישה שנקבעה לו . מיד חזר למקומו . הרכבת המרצדת החלה לנוע, להתרחק, ההומלס נראה לו מכוון שלט, מחליף ערוץ. "הייתי מוכן לת לה הכול" אמר הפקיד "ובלבד שתישאר איתי", "היא תחזור" אמר ההומלס, היא כבר חזרה, היא לידך ברגע זה ממש". הרכבת צפרה בהיכנסה לתחנה אבל הפקיד לא עלה אליה אלא הסתובב והלך במעלה רחוב החשמל. בפינת רחוב אלבני ראה את ההומלס יושב על ספסל משוחח עם מישהו' הוא האט, ניסה להקשיב, אבל הרוח נשא את המלים שנבלעו בסאון התנועה. מחלון אוטובוס התנפנפה ברוח פלומת שיער בהיר מוכרת, והוא החל מגביר את צעדיו' רץ' כשפתאום עצר' חש שהוא חייב לעצור' הרחוב עצר מלכת. שכוב בשולי הכביש ראה את ההומלס שוכב לידו' מחייך אליו את חיוכו חסר השיניים. מישהי מהמתקהלים סביב .-> '_;·-~·~_·;._ -·- נותרתי בצלו המאוחר על ספסל הטיילת הנוגה, • ::.:,...-:::·:·:< : נזהרים?" ~ כשהגיעה הרכבת לתחנה עלו השניים והתיישבו בקרון אחד אף אנשים חלפו מולי בנעלי ספורט או בהידור רב, כל איש, כל נשמה תחת לכובעה היא, כל אחד נראה לי ייחודי ומיוחד בדרכו הוא, בכל דמות ראיתי את יופיה המיוחד' גם בכיעור היה יופי רב. הרוח כיסתה את כולנו' כל באי הטיילת באחוות המקום, היינו צללים של אותו הדבר שאין לו סוף, האדמה חיתה לנו נקודת חיבור אחת באותו חלום. לידי' על ספסל האבן' התיישב גבר זר . חשבתי עליו במונחים של נשמה בודדה בלבוש גבר שמחפשת קרבה, משהו דומה לי בלבוש קצת שונה. מעילו היה שמוט על עורפו . גם אני שמוטה על חיי הרהרתי' כששאל אותי' כמה שגרתי' מה השעה. אבל כשהשבתי לו אמר שלא התכוון ,הרפכ;tל למספר' ופתאום לא הבנתי למה התכוון כאילו היה משהו במלים שכיסה על המובן והיה צורך במין אומץ מיוחד לחשוף את הכוונה, דבר שאינו מהרגלי' להיפר' בדרך כלל אני מתחמקת, ממלמלת משהו על הנוף, האנשים, הערב, שהרכבת חיתה כמעט ריקה. שאון הקרונות גלש מעבר למלים, למחשבות, מעבר לשקט שיש בשאון רכבות מהירות החוצות כל קו מחשבה, כל הרהור' כל ערעור . מעבר לסף המחשבה ראה הפקיד את ההומלס מוכר משהו בחנות, ניסה לחרוט במוחו את שם החנות אך האותיות היו מוזרות, זזו ללא הרף, מתהפכות, נעלמות ושבות כאילו שרויות בפעימה השבה ונשנית בשינויים קלים בלבד ביקום כולו' ולדגע נראתה לו ההומלסיות כולה ואפילו אהבתו כולה כמין פעימה של היקום, אינו מב . ין איך הוא נקלע לתוכה, או איך היושב מולו נקלע לתוכה, ואפילו דמיין עצמו מרצד מאהבה להומלסיות וחוזר חלילה, עד שנתברר לו פתאום, בהרף עין של הארה, משהו שתמיד חשד בקיומו אבל לא העז להעלותו במלים, שבעצם מדובר באותו הדבר עצמו . מבעד לחלון הרכבת נשקפה אליו התחנה שהלכה והתרחקה. לרגע יכול היה עוד לראות את ההומלס יושב על הספסל הירוק, הערירי. מבעד לחלון נשקפו אליו אגמים ירוקים, אגמים בתוך אגמים, וחלונות ללא ספור .• 42 גליון ····· 228 "אתה רואה, הנשמות כל כך בודדות" אמרתי פתאום, כאילו הייתי חייבת לומר זאת, כאילו עצם האמירה תפחית את הכוח שבדברי ם האמורים, את הבדידות, את הנשמות הנמשכות אליה, אותנו' האיש הצית עוד סיגריה, מכיס מעילו בצבץ משהו' רציתי לשאול אבל בדיוק ברגע הזה נצנץ בעיניו אור מוזר' "אני עוקב אחריך כבר הרבה זמן" אמר לי' ואני האמנתי לו, סקרנית, "ואני רואה כמה את בודדה", "איך?" שאלתי' אבל בו ברגע חשתי שחרגתי מהנימוס, שהתערבתי במשהו' שאסור היה לי לשאול. יש דברים כמו בדידות שיש להם סימנים מיוחדים, סוג של מבט, של תנועת יד' הליכה, משהו שאי אפשר לכסות ואני דווקא ניסיתי. "אולי התדר שלי הוא כזה" התנצלתי במבוכת מה. סובבתי ראשי ממנו' מתמקדת באנשים שרצו על פני' באנשים שהלכו לאסם, בכלב שרחרח לידי' הירח נשפך עלי פתאום בכל אונו' חשתי שאני מתמלאת בצהוב ירחי' עיניו נראו לי פתאום צהבהבות כשנשם לידי. פתאום חשבתי שכל עניין הגבר הזר אינו אלא תעתוע, אבל הוא ישב לידי' מעשן בשקט. "את נחמדה" אמר לבסוף, "יכולתי להתאהב מ.בישהי כמוך' רציתי לעשות זאת על יד מישהי נחמדה כמוך" אמר לבסוף כשכיוון את ברק הקנה לרקתו . רציחות זנוחות +-המשך מעמ' +-16 אשמה קטנה" העוסק בטקסטים קלאסיים, מסתבר כי יש לשוב ולקרוא במחילה את הספרות העברית החדשה ומתוך כך גם את מכלול יצירתו של יהושע והפרשנות שנכתבה עליה מבעד למשקפים המאוד לא ' אין' של ההקשר המוסרי הנכון עם זאת מאוד נכון לעכשיו . ובכלל דומה כי הגיעה העת לנהל את חקירת פרשת הרצח הגדולה באמת הקשורה בקושיות הזניחות והמודחקות • מסדר גודל : מי רצח את ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי? מה היו מניעיו הכמוסים? ואיך זה שלא חשנו בטרדותינו המרובות בגוויה ו גם לא נזכרנו בלוחות זמנינו העמוסים לנהל עד עתה את חקירת הרצח המתבקשת על הבדיקה הלא נעימה הכרוכה בניתוח שלאחר המוות. • אל 11 הליקון - מנויים", ת 11 ד 6056, תל-אביב 61060 ברצוני להיות מנוי / לתת מנוי-מתנה על כתב-העת לשירה "הליקון ". o מצ 11 ב המחאה ע '' ס 156 ש 11 ח עבור מנוי שנתי אחד )4 גליונות +1 מתנה) D מצ 11 ב 3 המחאות חודשיות רצופות ע 11 ס 52 x 3 ש 11 ח )4 גליונות +1 מתנה) o מצ 11 ב המחאה ע 11 ס 228 ש ' 'ח עבור '' מנוי פלוס 6) 11 גליונות +2 מתנה) D מצ ~~ ב 3 המחאות חודשיות רצופות ע 11 ס 76 x 3 ש 11 ח )6 גליונות +2 מתנה) D מצ 11 ב המחאה ע 11 ס 276 ש 11 ח עבור מנוי שנתי + מנוי מתנה )4 x 2 גליונות +2 מתנה) D מצ 11 ב 3 המחאות חודשיות רצופות ע 11 ס 92 x 3 ש 11 ח )4 x 2 גליונות +2 מתנה) D אבקש לצרף כרטיס-ברכה בשמי למקלב המתנה D הברכה המצו · אבקש לצרף את כרטיסו ב פרטי הרוכש / המנוי : שם :-------------ת '' ז :----- כתובת :------------טל ':----- פרטי מקבל המתנה : שם : לט------------- ':----- כתובת :------------------- ברצוני לקבל במתנה את הגליון / את 2 הגליונות שסימנתי כאן : • אהבה • להיות בן-תמותה • מקום • דיוקן עצמי • דיוקן עצמי - שיחות • אלוהים אלוהים • משפחה • שירה ואמנות • דמויות • אנטי • שירה חדשה 94 •שרדנ,r• ארוטיקה )א( • ארוטיקה )ב( • שירה חדשה 95• רשות היחיד )א( • מיתוס ופולחן • רשות היחיד )ב( • חלום • שירה חדשה 96• ~.. .ו~" './ .. אאיגוד כללי של סופרים בישראל ;L.כ L: כגt~ ~1J נ-גנ 1נהJ Ui:ג ~iל::~ . General U~ion of Writers in Israel '· ,.f •r הזמנה הוועידה השנית פברואר 1999 24.2.99 בשעה 18:00 -אולם לאונרדו- רח 1 לאונרדו זה וינצ 1 י 13 ת"א 18:00- התכנסות וכיבוד מושב ראשון דברי פתיחה: יו"ר האיגוד יעקב בסר ברכות: נשיא ההמדינ השר לקליטת עליה - מר יולי ואדלשטיייו" 1 ההסתדרות החדשה - ח"כ עמיר ץפר ראש העיר ת"א-יפו - מר רון יחולדא שולמית יאלונח 11 כ יעל רדיי שי האוזמן - יוי'ר התאחדות המול"ים לבישרא אבשלום וילך - מזכיר הקיבוץ יהארצ על חברה רב תרבותית המשורר 1"1 שלום וצבי ~ קריאת שירים =~t" !.. •1'-;,~.,., 1: 1'. ~! \;t' ) מושב שני ~ i 4 1 בחירת נשיאות הוועידה - אישור ועדת הקלפי -דיון כללי בכוש א: הסופר כאזרח מעור ב .:. -קבלת החלטות ,· ז-נעיל ההצבעה למוסדות האיגוד תתחיל בשעה 18.00 ותסתיים עם נעילת המושב השני ת.ד. 16208, תל-אביב 052-404796 תלמידי הסטודיו לאמנות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטייו בהדרכת אהובה יובל מנחה: סלמן נטור