חגליון חזה פותח ביצירתו השירית של יצחק אורפז וחותם בסיפור קצר משלו . זו ההזדמנות להעיר הערה או שתיים על הייחודיות של יצירתו הכוללת ועל המיוחד בשירים הפותחים את הגלידן הזה. פעמים אינספור שאלתי את עצמי מאין אי-השקט האינטלקטואלי והנפשי גם יחד, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירה הספרותית של אורפז, שתמיד, אבל תמיד' חושב אחרת. הוא היה בין הראשובים, אם לא הראשון' שהדגיש את הפרוזה הישראלית, המודרניסטית, שניסו לזהותה עם מה שמכונה זרם התודעה. הוא היה אולי היחיד שניסה לצייד את יצירתו בכיסוי אידיאולוגי' ראה מסתו העיונית "הצליין החילוני", הנושאת בקרבה סתירה פנימית בולטת בעצם הניסיון לאתר אמונה דתית-חילונית." אורפז עצמו' מן הסתם, לא היה מקבל את ההגדרות שלי' אך אולי' לא היה שולל אותן על הסף. אחד מספריו שאהבתי ביותר הוא רחוב הםוםוזינה. שם הספר נטול לעניות דעתי' מביטוי הפולנית, בעיוות קל: טו מוז'נה <פולנית הכתובה בעברית> משמעותו: כאן מותר . בא לומר' בספר הזה, מותר לחזור אל מחוזות הילדות, אל "הגלותיות", יותר מכל אל האם, שאורפז בספרו זה מצליח להפוך בספרו זה מאם גשמית לאם מושגית. לחדול לשחק את הצבר הכל-יכול' את "ההרואיזם" הישראלי של שנות ה- so, והלאה, עד שנת 1973." עד השבר שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. השירים החדשים של סופר-משורר' לא צעיר' הפותחים את הגלידן הזה, הם חזרה אל ה"כאן מותר", בא לומר עכשיו כרב מותר' לחזור ביתר סנטימנטליות <לא רגשנית> רגישה עד מאוד' אל אמא, אל הילדות, אל העלייה כילד לארץ ישראל' אל החיים - "עם הלב גם שם, בתקופה ההיא." וגם כאן": אין זה ציטוט מדויק מדבריו של יצחק אורפז' אלא המסקנות שלי משיחות לא מעטות שקיימנו. ריגוש שחשתי בקוראי את השירים החדשים האלה החזיר אותי אל אותו ספר. יפה ומרגש לא פחות. מסקנה פרטית, באחריותי בלבד: גם אם לא תמיד אתה יודע לאן נושאת אותך הרוח, או לאן אתה הולך." דע מאין אתה בא! זה הנ "צ הבטוח. אם תזכוא אותו' תדע גם לאן." יצחק אורפז יודע. לו נשאלתי' הייתי ממליץ על יצחק אורפז כחתן פרס ישראל לספרות השנה." ועוד בגליון הזה פרופסור שלמה גיורא שוהם הוא מהמלומדים החידתיים יותר בקריית האקדמיה הישראלית. פעם רכשתי ספר מספריו' קראתי בו וניסיתי להבין' איני בטוח שהבנתי: בפגישה מקרית ציינתי בפניו שאני קורא בספרו. הוא צחק ואמר' עכשיו אבי יודע מיהו הקורא השלישי שלי." הוא הגזים כמובן." אבל לא קל לקרוא בספריו ופחות מכך קל להבינם. יוסי לב במסתו הנרחבת מנסה להבהיר ואולי לפתוח נתיב אל יצירתו המדעית של אחד הגדולים מבין חוקרי נפש האדם <הגדרה לא מדויקת>. טויבה ריבנו' אחד המשוררים המוערכים ביותר בקריית ספר שלנו' מבחינתי' על כל פנים, הוא אחד האחרונים מן האסכולה השירית של "שירה טהורה": איני בטוח בהגדרה זו' אך לא רציתי להשתמש במילה "נטו" שאינני מחבב. טוביה ריבנו בא אל השירה העברית דרך השירה הרגמנית: הוא הושפע, לדעתי' מתפיסתו השירית של לודוויג שטראוס, שהיה גם משורר וגם הוגה דעות. שיריו הם מה שנקרא הגותיים, שאינם מבוססים לכאורה על אירועים קונקרטיים במובן הריאליסטי' אך הם נותנים ביטוי עמוק לחוויות הנפש ילפ ה•ע כפעם שיחה שוירים מאורחים כותב בהרחבה בגליון הזה המבקר וההרגח דוד ארן. לפני כשלושים וחמש שנים הלך לעולמו המשורר האמריקאי עזרא פאונו. יודעי דרב אומרים שהוא - יחד עם ת.ס. אליוט - מגדולי השירה המודרנית בכלל וזו הנכתבת אנגלית בפרט. מן הסתם ישנם עוד משוררים הטוענים לאותו כתר' אבל אין ספק שמדובר במשורר גדול. על השקפת עולמו הפאשיסטית של פאונו אין מרבים לדבר." וטוב שכך. אנחנו מפרסמים כאן מקבץ שירים בתרגומו מאנגלית של המשורר' המבקר והמתרגם שמואל שתל. באותו מדור ימצא הקורא שיר ארוך' פואמה קצרה, אם תרצו של אריקה ג'ונג, בתרגומה של דליה אפרת וכן פואמה רבת שורות של אוריין ריץ', בתרגומר של גיורא לשם. מי יקבע את עתיד המדינה העם בישראל הולך לבחירות. האקט של בחירת הנהגה חדשה, או בחירה מחדש בהנהגה ישנה, על ידי העם, אמור היה להיות יום של חגיגה, יום של ניצחון הדמוקרטיה. יום שבו העם חוזר וקובע לאן תנוע המדינה. מה יקרה לכלכלה. לביטחון. להשכלה. אבל עולה החשש שמא אלו הם חלומות באספמיה. שמא לא העם הוא שיקבע, אלא "מתווכים", קבלני קולות, שתמורת 2000 או 1500 ש"ח ל"ראש", ידאגו שפלוני יכנס לרשימה הנחשבת ריאלית ופלמוני לא. למזלנו' מועמדת אחת ברשימת הליכוד סירבה להשלים עם התופעה הפסולה והמסוכנת הזאת, והנושא עבר לשלטונות החוק." אני מקווה שהוא יזכה לטיפול נמרץ. לא ייתכן לאפשר לכנופיות ערביינים וחוליגנים באיצטלה מפלגתית להצניח - כראות עיניהם או כמדת תאוות הממון שלהם - חברי כנסת. מפלגה הפועלת באופן דמוקרטי חייבת להקיא מקרבה שחיתות כגון זאת <אם כך אכן קרה>. מהלך ברחוב ולבו בידו יני' יונה בן יהודה, בשמו המלא, המוכר אך למעטים, הלך לעולמו . הכרתיו בשנות ה- so, במועדון בנק"י <ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי> בתל- אביב, ברחוב הלל הזקן. כנער, אחר כך פגשתי אותו בצבא, וגם בשנים אחרונות, לעתים היינו נתקלים זה בזה ברחובות תל-אביב. יני לא היה חבר קרוב, אבל שמרתי לו פינה חמה, מה שנקרא, בלב. אף שלא הייתי חסיד גדול של כתיבתו' של חרוזיו הפוליטיים, הקופירייטריים משהו' נגעה בי נפשו המעורבת בכל מה שקורה סביבו. הרגישות לעוולות. הרגישות לצדק. הקריאה הבלתי פוסקת נגד המלחמה באשר היא. האכפתיות הבלתי מסויגת. היה רושם שהאיש מהלך ברחוב ולבו בידו . רבים וטובים ליו והר בדרכו האחרונה, ורבים עוד יותר יזכרו אותו' ביניהם גם אני. יהי זכרו ברוך. מבלי לשתף את הקורא במובן ה"דיווחי"." ריבנו הוא משורר בעל השיר הנקי, המעמיד מטאפורה לחיים. לא אוסיף עוד כאן. על שני ספריו האחרונים csדs פ.iP. J."". -u • ~ ",. .' i~~" שירים יצחק אורפז גד יעסבי רון קורדונסקי <פרסום ראשון) שמואל שתל בנו שבתאי 5 13 14 17 21 ·---·-- עזרא פאונו' מאנגלית: שמואל שתל אלברט בן יצחק יעקב אריקה ג'ונג, מאנגלית: דליה אפרת אוריין ריץ', מאנגלית: גיורא לשם יאירה גנוסר סיפורים יצחק אוורבוך-אורפז: "כיסים" אבשלום קווה: "איש קשה וקלמנטינה" שמעון מרמלשטיין: "סטלמך ראש זהב" <פרסום ראשון) 22 23 32 33 52 38 40 44 יצחק אוורבוך-אורפז -----<----------' - עתרן 771 ביקורת ספרים רחל שסלובססי וחנה ססרה על טירופו של רופא הנפש מאת יהודית הנדל 9,8 10 11 12 13 15 18 24 -~ יוסף נונע על םםלחםה לשלום, מהלכי השלום בין זמרים לישראל לכסד אגודת סופרים ואמנים מאת משה כלפרן יערה בן-דוד על שםוםרנם-תל-אביב מאת פני גיבור קציעה עלון על רם הוא רלע שוpר מאת אוריין ריץ' יהודית אוריין על האיש ללא n םות מאת אמנון ונקנו ת"ד 16452 ת"א 61163 אבקש מנוי לשנת 2003 שם ושם מאמרים דוד ארן על שירת טוביה ריבנו ידידיה יצחקי על 'חורבן ירושלים' ועל 'בניין ירושלים' משפחה ........................"..........................".."....."...................."."..... יוסי לב על תיאוריית האישיות של ש' גיורא שוהם מדורים כתובת .............."............"......"."....."."................"....."............."....."..". לפי שעה - טלפון ..........."............"."....................................."...."".".."."..."........"... יעקב בסר המלצות 'עתרן 77' חצי פינה • רוני סומק: דוד איגנטוב, מאנגלית: רפי וייכרט 4 12 מצורפת המחאה על-סך 230 ש"ח עטר 11 גליונות כלול משלוח מצד זה • עמוס לויתן על אחר העם פינת הרצל מאת יוסי ביילין' על רוב הלילות מאת בני מר' על ספר היובל ליוסף אחיטוב ועוד תיאטרון • כרמית מירון על "אנטיגונה . הבוקר האחרון" מאת ז'אן אנואי בתיאטורן הרצליה ~ןןןן ירחון לספרות ולתרבות 34 49 ".""".""""""""קנב .." "."."."ףינס .."""""""" ""."""""""""""'סמ """."""."""האחמה ..".."."..". '----------------~ העורך: יעקב בסר חברי המערכת: שמעון בלס, עמוס לויתן, ששון סומך, רוני סומק, אריה סיון , ציב עצמון' דורית פלג, עודד פלו' מחמד חמזה ע'נאים, שלום וצבי , יעקב שי שביס עורכת משנה: עמית ישראלי-גלעד עיצוב: מיכאל בסר רכזת מערכת: גילה שאול ניקוד: שמואל רגולנט, פסח מילין מועצת המערכת: יצחק אורפז, גילה · אורובך בלס, משה דור , נתן זך , א.ב יהושע, ש. גיורא שוהם, אנטון שמאס המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות עמותה מס' 580073575 בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט, מינהל התרבות והאמנות. עיריית תל-איבב יפו • האגף לאמנויות. המערכת והמינהלה: טלפקסי: 5618271, ת"ד 16452 ת"א המערכת אינה אחראית על תוכן המודעות. לוחות: אורניב Iton 77 Literary Monthly Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Lvitan, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg, Mohamed H. Ganaiem, Jacov Shai Shavit Vice Editor: Amit Israeli Gilad Management and Graphic Design: Michael Besser אם צרופה אהילם מעטפה מבלילת ז ממרעחפ. חומיר שוiידזושי וק רובאו וגמך;;דרפם *פRרעמה איכהערכהרנכ riםטirביתירנפועב אויכה הויזזfמ כתבי ייא;א ~ וברהר כפלו על צו אחד של הכייו. וצרי לצופ ויסקט J, בתיאום עם המערכת. פגישות עם העוו וציר לתאם מראש. לט' 1565-253X ISSN ITON77@ACTCOM.CO.IL ~---------03 5618271. : _ מאמרי מחקר מועברים ללקטורט מקצועי דואר אלקטרוני ו~ s ,~ המיניות" ועוד תריסר מאמרי מפתח, המרוצת 1Ru וןןת זיגמונר פוריו: מיניות זאהבה, אורו גוואי וישראל 1 בין מהפכה בהחלט, עמ' 7(, לוחמי חגיטאות 347 ,2002 עמ' הוצאת עם עובר 2002,232 עמ' ויהדות, מתנהל סיפורה של מרתה" קורותיו של משה ניירך 1 מילדות, "שלוש מסות על התיאוריה של <גב העטיפה>. מוסח עבארי: המלהכ זהזםרפי יהירז עובר דרך שנות המלחמה, בנדודים ~ רובם מתורגמים כאן לראשונה דמשקשלי י מצרפתית: ערח פלרור, ברחבי פולין הכבושה ובקרב גדוד אשר ויין: עתיר זרמם, הוצאת הוצאת כרמל 167 ,2002 עמ' פרטיזנים; ניירך היה ממקימי ארגון 4 <מגרמנית: דוד זיגגו, אדם טננבאום>: ערכו: עמנואל ברמן, רות גולן 1 מונה זופניק, שלמה ליבו 1 אבי ריבביצקי. יובל ינבח: סיפורים אמריקאיים, הוצאת כרמל 2002,164 עמ' ספר שני. קובץ סיפורים, העוסקים במישור העלילתי · בחיים יהודים אמריקאיים ובמישור הפילוסופי 1 בשאלות אקזיסטנציאליות, כמו חוויית היש, הזמן והמוות. י ובל יבנה סיפורים א nדיקאיי n ליריח גוררון-קנכט: הסיפור של מרתה, הוצאת גוונים 2002,150 עמ' מרתה ואנה גדלו כתאומות בדרום אמריקה שטרם ההפיכה. מרתה התגיירה, עלתה לישראל ונישאה בשידוך . "בין מרתה ואנה, בין קשב לשירה 2002,26 עמ' "פעימות החלל מלוות אותנו; בעולמות תאומים. כוכבי; הדובה הגדולה לוטשים/אלף עינים" (קטע מדו"ח עמ' 42(. שאול כרמל: שירים, הוצאת חרו 2002,80 'עמ קושרות אותנו הנשים בקולר 1 ו/אנ בורחים, אנו הדובים האפורים. /שום קנה רובה לא יוכל; לעצור את עלייתנו להר (דובים שבי שיער עמ' (, 37 רניאלח כרמי: רכש קץי, הוצאת עם עובר 2002,241 עמ' עם בואה של זוהרה בלבן להשתכן בחדרן 1 משתנים חייהן של ארבע הנשים המאושפזות במוסד פסיכיאטרי. לתפיסתה של זוהרה, לא במקרה נבנה בית-הכלא בסמוך למוסד 1 והגברים שבו 1 רומנטיים ונועזים, נועדו לבילוי ולעונג. דבש קיץ עמי זיו: תדר רפטי בהחלט, הוצאת כרמל 2002,39 עמ' "הרמתי את תריס הגלילה; פסים של פלדה השילה; שידרתי אותות מצוקה; בתדר פרטי בהחלט;/ האותות מתפזרים בחלל; מעגל אחרי מעגל; אובדים בשוליים בגלל; תקלה במשדר הקולט;/ הד רפה שהגיע; בבוקר עיף; שידור שרצה להרגיע; לכאורה, לתת גם כתף./ <יום רגיל 1 תדר פרטי /1 שעותיה היפות והקשות של הקהילה היהודית בדמשק. תיאור הגטו היהודי בדמשק, שעבאדי עזבו במלאת לו 19 שנה. אלי מורנו: חצי ירח זכמה כרכבים לירז 1 הוצאת גוונים 118 ,2002 עמ' ספר שני. קובץ סיפורים: גיבוריו של מורנו נתונים בקשיים של מציאות ישראלית; הוא מתאר אותם במבט ביקורתי ועם זאת מתוך חמלה והומור: "ילדים שהובטח להם עתיד אחר מזה שהם מתקיימים בו 1 ובוגרים, שההווה היומיומי שלהם מקשה עליהם." 11 אלישע פורת: Payback, הוצאת 2002 Wind River Press, ארח"ב ספרו המתורגם החדש של אלישע פורת כולל כ 12- סיפורים מתורגמים לאנגלית, בידי כמה מתרגמים. הספר כולל סיפורים חדשים, בצד כאלה שכבר נתפרסמו במקור בעברית בכתבי עת שונים, בשלוש השנים האחרונות. גיבורי הסיפורים אחוזים בצבת המציאות הישראלית הכאובה, נאבקים בגורלם, אך אינם יכולים להימלט אל חיים אחרים במחוזות אחרים. הספר יצא לאור ברשת · האינטרנט, וניתן להשיגו גם כאי בוק, ספר אלקטרוני 1 אך גם במתכונת הנייר הרגילה <מתכונת חדישה, הנקראת בלשון בעלי העניין POD, כלומר ספרים הנדפסים רק לפי דרישה>. הספר ניתן להשגה רק באמצעות האינטרנט, דרך הדף של · המחבר ב Amazon.co או דרך האתר של המו"ל. איתן אבניאון: תשבצת, מילזן ברשאים לרתפון תשבצים זחירזני,ם הוצאת איתיאב 2002,535 עמ' מילון ראשון מסו גו בעברית. הנושאים . אנשים, אמנות, גיאוגרפיה, גוף האדם, חוק משפט, מזון 1 תעופה ועוד • מחולקים לחטיבות ולקבוצות, כולל מפתח אלפביתי. משח כיירך: המבלו הוקש,ת קזרזת ארם יהזרי במאה ה 20-, הוצאת בית 'הבריחה' ומהראשונים שהגיעו דברכי הבריחה לאיטליה. רון חאנח: הבתזלזת החכמות רהטיפשז,ת מאנגלית: סמרו שיפמן, הוצאת חספריח חחרשח 2002,333 עמ' רומן ראשון וצבעוני מאת המחזאי הקנדי דון האנה. במהלך שבוע גורלי אחד נטווים חוטי העלילה בחייהן של גלריית דמויות צבעוכ יות, בעיירה פרובינציאלית בקנדה. ם דון ההאנ הבתולות תהחכמו תוהטיפשו רא סל ווון חאן: מאטה הארי י הסיפור האמיתי 1 מאנגלית: רחל אחרוני, הוצאת ספרית פועלים 2002,310 עמ' ביוגרפיה. חייה ומותה של מרגרטה זלה מקלאוד 1 שהחיים דחפו אותה לעיסוקים יוצאי דופן • רקדנית אקזוטית, מאהבת ומרגלת לעת מצוא. זה גם סיפורה של "תקופת המחוות ההרואיות", מלחמת העולם הראשונה, שירותי הריגול והריגול הנגדי 1 וחוסר התכלית שבהם, לעיתים. יורם סלבסט: סיפורי סביזן, הוצאת גוונים 2002,124 עמ' ספרו החמישי של יורם סלבסט, בנה הראשון של סביון: 31 סיפורים על קורות היישוב, מבוססים על זיכרונות של ילד 1 רובם מתרחשים בשנים שבין מלחמת סיני לששת הימים. ש (ן: sו יצחק אוורבון-אורפז ~ שבעים ותשע, כסיון םלסכ ,~ חס;ל;ביי שלי ביום אהחר חגו השמים היף םכחז~יי~~ לא ~ןנזףק .י~;ק~ 'סס;ל;~יי ~לי לא 'ר 'ך~ח~ • .•" : T • -T ה;ןי~ה יpז~•:p מ; ק,דח ס;ר ~זpי. סע,~~ים סלף ~~ליס :p ף?ים אפשר היהר~~ ה#~ לא ~סןק TT T : :• למטה?סד?יק #ry ם ~~רףר . ס~~ן ע;~ה זrל~ry ~דים T -: ~אף ס~ס?ים. ע.י~ יס ע,ן v? ים אכלנף אפףנים אןמ;תלמטה פניה רעלה •:ד T T : T T -: ••• :-• :- : -T דלסם ה~~ :p מ; ך~~ • ~~רף q ~?ים תלע,~יב; ~~w יי ~;,ינף ~מף~ה ~ל סקיר . אנחנף יפים. אנחנף לא מרעישים. יpז~ :ה~~~ יאב :--;T•:--:-:•• • T ת~~' .ךם'ת;ע~~~~ ך'~:י w ר ~ת ;ע~;כםי~~~?< אמי צמצמה את כל המכ;ת :לשז-וים :p מ; ~פ;ר • -: • --:• T : : • • • ה~~~ס ס;סה 'ח~ך .'ת;ר;כ~ גכיבת י~~ם w ~ררלה ל.ילית ס~כ;ר ס:יג:וי .י~~ ח~שף ס~ק ry ל;ת ק;ל סס;ל;~יי ~ןrז. ר[/~ ס~~נףס ר.~י ד ry י ~ז:ייק ת;ר,; 7 ך קף י,;י.ע~ ס;לדים ע; 7ה ~/J ז~;נ;ת א~~ ~סה :p מ; ~f7 ה ~ן סתנ"ך . ~חףץ #ע,רף ס#ז:יים ל~?~~ ~פ;ת ס~דעףל.> :p ~~ךאף זrל ל~את ר'~~ ס:ה למףת ~ק'ה ע;ן ך~ע לי~~~ן ry.רן~~ ~כל סנז~י n ןה ,ם:~'~ ~~n ;ל ~פףא, 'טף לסם שעון הכיס של אבא עננים שנים שחףמים ז-: .:-.:. :p מ; ך~ילק~לע הצפרים מתף. -ד:. · .. גכ~ןה ל o ר ךליב _ .~יםס~ n ;~ים .ףש~: 'ם דק ח~ר ש:. ילד ט;ב שז~י. . :· :·:· ל~~ ~ה צ;ע,ק ,ם,י~~ . ~ה ~ם צ;ע,ק י~~ ~י~ :p מ; ה~[/ ?~חף~ה . ןה דק ד~ש ס~ג:וי~ה, ~דרי . ... 5 דצמבר 2002 1-ו ~ו • באוץ חביבו קינח ~ל סש~~י ~לי ,יpז~ה~: לר מ~ל ~~tיר ש~ב ת~~י~ י~ל <בכ;ס .r:יה *ין :ד:ם <ך;ע,ן;ת - ז;ני ~~? - ~ייבג~לע א;~ךת ~ייבג~לע והעברית • : • T : ~י~rז ש;זבו~ת. זבוה ו~~~ ז;נן סע.ץ ~ןר. ז;נן מ~ f ר -:ג~י~ ~ך;נ;ת ריקים ~~דע.י מןא;ם. ז;נן כ:.ןךה -ה~~ע~~~ ק;~אןט ~~ךץ מ~ f ר י;~ה ה~~~ ר;ן~ה י;~ה ד t ה: י*י~' עדרית?' ~ייבג~לע ~יר :ה~,ע~ זי קרעכצט אין :ידיש • ~עדרית חיא ת~~י~ ~~ךץ מ~ f ר ילזה בכפה ת;שיט זrפכב ז · -: ז . - ז:וקט;ף זrל טייבג~לע -.ך:~י.ע 1י~~ - ~ת ריt~~י,~זpי. זבוה ~דתב ה~;~מ ~ל ~ךץ מ~ f ר? ~ךץ .ה~~ח~ ~י~ג ~q ר;ן: ~ך;נ;ת ~נ:רים ~ך;נ;ת ריקים f ם. · ~דע.י מןא .גשם תמצי . : ··. :· :· נ;~ל ~ל מ~ f ר נ;~ל י;~ים .ת;ל~ ~ל זבוה ~ח~~ ד~ל:ר , ,~לנ:רי ~ל זבוה f ל~ ע.י~:ר ע;ן אתמ;ל צ~רת א;תנ~ •י. :•-::T ~~לת ף~ זבוה ו~~~~ ~ף~~ ~ל זבוה ~ח~~ ד~ל:ר , י~לנ:ר ~ל זבוה f ל~ ע.י~:ר ע;ל;ת ן~~~מ~ f ך;ת :ידישע טרויעריקע אויגן ך;א;ת ן~ל;ת א;י , ~~ךת ~וי 6 גליון 274 ~ -== === ,~ ~ (ן: ו םיעבpז ותשע, ניסיון לסכם ~~ י מ;ןה 7 ף ם~ל~י~ל n ;ס~ף ך~ל םס~ל ~ת ס~די n ;ת ס p ~נ;ת י~~ ~q~יר 7 ףת;ש~~~ ~ר ~ס 7 ן~ ~ת ס~דיסה ס~ד;לה לא ~נ;ו~ע ף~~ ~קרע ~ת :פל דפי החשב;נ;ת מלבד אחד: T •: -: • : :• -•• 'י~~ י~~ :פופה נסיתי להי;ת ראףי T : " • • • T 7ר~~ ~נ:וי~נ;וף - ~י ~it'~tי ~נ;וא;ם ףד Q ע,ןת ן;ע~~ פרצ.זף אל בית השחיט;ת העיר;ני 0 " T • : -•• •: T : ז- 7י~~ ~ת ~ךזם .ת;ר~~ס ד~נכץ ף ערב י;ם ה:פפףרים היה א;ת; י;ם. 0 TT • -:•:• :- ףמלאף :פלי;תי אבנים ףמחיל;ת • : • -: • : T נכלמ;ת. T : • ז אופי' ה; אופי' אהבתי' אהף בתי' ז-:- :-• · .. .. י;~את ~לי ~~ין סךיל;נ;ת זrן:ך ~ל ל~ה: ~יר ~דע ~ת ל~ה, ~יר ~~ryש: 7ג~~ א; 7ס:פ;ת ? חיףך ;ל~~· ,ה~י~~ ע.י~י q ל;ם-~צף~ - ל~לה ~אלי w ש :ד:ם לדר;א ל q ב;ק 7 ף ס~ית, יpז~ד ~ר :י ~סת ך~יר נכע,מ;ן ~כל ~לה? ~ה נכע,~ה קןם? ~ה נכע,~ה? ~~;ערת סףמ;ת ש;~ל;ת ~ל ~ףף ס~לי ~ין ~~ךמ;ר;ת ףךזף:ים ךק;ל ס~:ה ~בףןה :.ע,לה ~נ;וא;ם :ד~ע :p מ; ~ןח ~~פןת: 'מיין קינד' מיין קינן - 00 0 0 --: -T : -: •-T : - - - עכשיו' בשנת שבעים ותשע לח~זי' ה~זן ההיא זrלש 0 0 T ." פ:~ ס · ל 7 קי ~ע;ל~י ~ן ס~ד~ים !~w ע הנה בכ'ל זאת היתה ה~זן ההיא : •• •T : T - -" <לא qה~~ יס~~~ ךאףלי ~ם לא צ;ןקת> ך~יא ע,ד:ן ~~יסה ~ע,ר;ת ~גף~י דצמבר 2002 -ט.ע~ו;נpזס 7 ד"ר אלחנן גיל מתאהב ביעלי ממבט ראשון, ברגע על האהבה ו גורל האדם או: השערות על טירופו שיואל ידידו מציגה בפניו 1 עוד לפני נישואיהם של השניים. כשמתפנה דירה מול החלון שלהם הוא עובר להתגורר בה, כי "מה טוב יותר משכנים שהם ~ ו~ s ~ של ד"ר גיל יהודית הנדל: טירופו של רופא הנפש, הוצאת הקיבוץ המאוחד , סימן ,קריאה הספדיה החדשה 143 , 2002 'עמ חברים?" - כך נימוקו של יואל. חמש שנים הוא עוקב בסתר מדירת הרווקים המוחשכת שלו אחר דירתם המוארת. האהבה שלו ליעלי היא אהבה אובססיבית ובלעדיה, נאמר לנו 1 היו חייו בבחינת "מדבר". רק אהבה זו ממלאת את ריקנות חייו . האהבה, לפי רומן זה, היא מעין שיגעון וסופה, על פי יהודית הנדל, בשיגעון קליני: הזיות, דמיונות- 8 " ... "The wounded surgion שווא ופחדים, ארנון יכולת התפקוד בעבודה ובחיי ת.ס. אלי וט, "ארבעה קוורטטים", איסט קוקו היומיום. יהודית . הנדל האהבה האידיאלית, המוחלטת, כמו זו שבין אלחנן c:ף כבר התוודענו בכתיבתה של הסופרת המעולה יהודית הנדל אל התפיסה, שמותו של אחר משמעותי איננו סוף חייו בנפש שאהבה אותו 1 ונוכחנו כיצד הוא ממשיך לשלוט בה ולכוון אותה וגם להעניק לה איזה כוח ותחושת מלאות. כך גם ברומן הקצר החדש שלה טירופו של רופא הנפש : יואל 1 בעלה הראשון של יעלי 1 מת בתאונת דרכים וחברו הטוב, ד"ר אלחנן גיל 1 מנחם ומתנחם בחברת אלמנתו • הם מתחתנים ולבן שנולד להם הם קוראים בשם יואל 1 כך ששוב יסתובב יואל בבית. נראה אפוא, שגם ברומן זה האחיזה שיש למת על החיים היא תמה מרכזית. אבל, זה רק אחד מנושאי הספר. במרכז הספר ניצבת הפעם דמותו של הפסיכיאטר 1 או 1 כלשונה של הנדל - "רופא הנפש" - ד"ר גיל 1 ולא דמותה של האשה, האלמנה, או סיפור חייו של יואל המת. דמותו של יואל המת ממשיכה לחיות בנפשו ובמחשבותיו של אלחנן 1 אם כבעלה הראשון של אהובתו ואשתו יעלי 1 ואם כחברו הטוב, שהיה כאח לו 1 וממשיכה לחיות גם בסביבתו הפיזית, בדמות הוריו שבאים לבקר את יעלי 1 בדמות החצוצרה שלו שנותרה בחדר "שלו", בביתם של יעלי ואלחנן 1 ובצבע עיניו האפור של יואל החי 1 שהוא כצבע עיניו של המת. מכל עבר 1 בנפש ובגוף, מוקף אפוא אלחנן ביואל המת. הקנאה האובססיבית שלו ביואל כמו-גם ההזדהות שלו איתר מעניקים, גם בספר זה, לאחר הנעדר אחיזה איתנה בנפש של הנותר בחיים. אלא שהדברים האמורים לעיל נוגעים לעלילה החיצונית שטבירופו של רופא הנפש, וזו לדעתי אינה העיקר ברומן זה. יהודית הנדל 1 כך נראה לי 1 מבקשת להמחיש בעלילה זו תובנות על טבע האהבה, ובעיקר את התובנה שהאהבה המוחלטת ירדה לעולם יחד עם הקנאה. תפיסת אהבה זו רווחה במיוחד בצרפת החל בהנסיכה זה p ליו )1678( הרומן הראשון בצרפת ובמערב בכלל 1 שכתבה מראם וה לאפייט, ושיאה תובעpבכ הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט. אכן 1 חלקית לפחות אפשר לראות טבירופו של רופא הנפש רומן צרפתי קטן- גדול 1 שהתמות שלו עוסקות בטבע האהבה ובערכה וכן בטבע האדם, וזאת בטוויסט יהודי-ישראלי ועכשווי. מבחינת תפיסת-האהבה שבו 1 אפשר לגלות בספר זה גם את השפעתם של ש"י עגנון וקברט המסוך (במיוחד בספרו פאן> שהשפיע מצדו על עגנון. גליון 274 ויעלי (ואין ספק מתיאורי מעשיה והתנהגותה ברומן 1 שגם יעלי מצידה אוהבת את ד"ר גיל> איננה משהו שטבע האדם נכון ומסוגל לשאת. שניהם יודעים שהם ממיטים על עצמם אסון בקוראם לילדם הקטן "יואל", ובכל זאת הם עושים זאת, במין מזימת- סתרים משותפת. זה קורה באופן "טבעי", כמו בצו הגורל . האלים מקנאים באהבת אמת זאת. האהבה האמיתית, העזה, המכלה, היא מין היבריס של האדם, וכמו בטרגדיה היוונית, הוא יישא בעונשם של "האלים", או הגורל החיצוני והפנימי. ניתן לומר כי טבירופו של רופא הנפש מתארת יהודית הנדל את מה שניתן לכנות כ"פרדוקס האהבה האנושית": האהבה מביאה בהכרח לסבל, בגלל קיומם של המוות, הקנאה והשיגעון 1 ועם זאת, חיי בני האדם בלעדיה הם "מדבר", ושוב אני חוזרת אל הנסיכה זה pליו : מאחר שהאהבה והחיים הם מקור לסבל ודאי 1 מחליטה הנסיכה לפרוש מהעולם ולהרהר רק בענייני העולם הבא. אצל יהודית הנדל אין מנזר או עולם הבא. במקומם יש בית חולים לחולי-נפש, דיכאון קליני ו"חיים" שהם בעצם מוות. המיוחד בעיסוק באהבה ברומן זה הוא שהנדל בוחנת כאן לא רק את האהבה הארוטית בין גבר לאשה אלא גם את האהבה המוחלטת בין הורים לילדים. כך מתוארים בספר אמו של ד"ר אלחנן גיל 1 הוריה של יעלי והוריו של יואל המנוח. גם אהבות אלה בין הורים לילדים הן טהורות ומוחלטות (בשונה אולי מסוג האהבות המעוותות, בהרבה או במקצת, שנמצא לעתים בחיים הממשיים שלנו ושל הסובבים אותנו> וגם כאן נגבה מחיר כבד של שברון-לב, אם בשל מות הבן ואם בשל חיי האהבה וחיי העבודה הכושלים של הבן 1 אלחנן 1 המביאים צער רב על אמו . ובסיפור המרכזי ברומן 1 הרי שהאהבה העזה והמוחלטת של אלחנן לבנו הקטן יואל מביאה עליו את טירופו 1 לא-פחות מקנאתו ביואל הנעדר. עיניו האפורות כאמור 1 כעיני יואל המת, בשונה מעיניו שלו או של יעלי 1 שמו 1 ואף המחשבה כי בבגרותו ינגן בחצוצרה שתיתה שייכת ליואל - עובדות ומחשבות אלה מעבירות אותו על דעתו . גם מקצועו ותחום התמחותו של אלחנן גיל - טיפול במכות חשמל - מביאים עליו את טירופו 1 חלקית לפחות. הוא מבקש לכתוב מחקר על המטופלים שלו 1 שאותם הוא מכיר זה שנים אבל הוא איננו טירופו של רופא הנפש מסוגל לכך. נכון אמנם, שהוא איננו יכול לכתוב בשל הטירוף הנובע מחיי האהבה שלו במחיצת יעלי ובנם. אבל אין ספק שגם עצם נושא המחקר - הרצון להבין את נפשם ועולמם הפנימי של חולי הנפש הכרוניים והקיצונים שהם מטופליו - מונע ממנו לכתבו 1 כי מי יכול להבין באמת חולים אלה? נפש האדם היא תעלומה, טוענת וחוזרת וטוענת יהודית הנדל 1 לקראת הרבע האחרון של הספר . חושב ד"ר גיל: "חשבתי שהרפואה, הרפואה - אבל כמה היא חסרת-אונים כנגד הטבע, כמה היא אובדת-עצות, מחפשת, מחפשת, והטבע בשלו 1 אכזר 1 חזק, גובר על הכול 1 ומה אני יודע מה מתרוצץ שם בנפש, במוח, ומחקרים, מחקרים, ובסוף מול החיים נשארים תועים באפלה" (עמ' 92(. ועוד מועלית בספר ההשערה, שגם העובדה שרופא הנפש הוא דור שני לשואה תורמת לטירופו 1 או לפחות העובדה שאמו בחרה לספר לו 1 עם נישואיו ליעלי 1 שהאיש אותו הכיר כאביו הביולוגי 1 הוא בעצם אחי האב, שנספה בשואה, וכי נישואיו עי מת הם בגדר קיום המצווה היהודית לשאת את אשת האח המת. ואכן 1 לאורך תהליך התערערותו הנפשית של אלחנן ממשיכה אמו לספק לו מידע חדש על אביו ועל עצמה, מידע כואב ומייסר שבוודאי תורם למצבו הנפשי המידרדר והולך. בספר עולות עוד השערות באשר לגורמים שאפשר שדחפו את אלחנן לטירוף. למשל 1 המחשבה שהאהבה קשורה במוות, והפחד מפני המוות. עם זאת, יהודית הנדל סבורה כי כל ההשערות שהיא מעלה בספר 1 לחוד או ביחד 1 אינן פותרות את התעלומה. היא מסיימת אפוא את הספר בתיאור "הדף הריק" שהותיר אחריו ד"ר גיל 1 במחברת הריקה של מחקרו המאודה על חולי הנפש. כל שידוע לנו הוא שגורל בני האדם עלי אדמות כולל את טירוף הדעת וכי איש מאיתנו 1 כולל רופאי הנפש, העומדים מהצד השני של מתרס זה, כביכול, איננו מחוסן בפניו . מה בדיוק גורם למצב זה, ומה משמעותו - זאת לא נדע, לפחות לא בשלב הנוכחי של ההיסטוריה של המדע והרפואה, ואולי לעולם לא. ~~המשך בעמ' 49~~ רחל שקלרכסקי s ו ן~ ~ מתפרק לרסיסים והגבולות בין יום ולילה מתעתעים, בדינמיקה המתעתעת בנפש הגיבור החי רדוף צלו של המת: "בהרת שמש עמומה נדדה שם דבירה ." אחר כך שם לב שבהרת שמש ממש כזאת נודדת גם פה ." איך בהרת השמש נדדה אחריו לחדר של יואל ונחה על החצוצרה של יואל" <עמו 1 (, 10 'ובחושך זרחו עיני הזהב שלה שהלכו אתו אחר-כך כשהיה צועד לבד בחושך בדירה" <עמו ll (, 13 ואם כי היה שקט, היה נדמה לו שאיזה צליל עז נטען באוויר" <עמ' 32(, "התכלת מן החלון יהודית הנדל , צילום: דינה גונה האירה את פניה, ומן השמים נטף זהב, והוא הצמיד רגע את פניו אל עיניה והיה נדמה לו שפניו של יואל משתקפים מעיניה, וכמו קודם מציצים מתוכם פני התינוק כבמעין מונטאז,' והוא קם בבהלה// <עמ' 59(. טשטוש הגבולות שבין האור והחושך הוא בבואה גם למתרחש בנפשם של מטופליו , חולי הדיכאון , כפי שמעידה על עצמה גב' גוטליב, אחת ממטופלותיו הקשות: "אבל החיים שלי זה רק לילה ארוך, וקר לי, וחושך, רק חושך, וגם בקיץ, באור, והימים מתערבבים אצלי בלילות, ענתה ובכתה// <עמ' 115(, חוסר היכולת להתנתק מצלם של המתים מוצא ביטוי גם בפואטיקת ההשתקפויות • הן בחזרות הרבות, הממחישות את הקונפליקט בין הניסיון להיות קשוב לחיים ולהתחבר אליהם לבין חומות הנתק והריחוק כמנגנוני ההגנה של הנפש. הן במוטיב ההד והן במוטיב הראי <עמ 159,110,120( החוזרים ונשנים: /.'"מחשבתו נקטעה והוא שמע איזה קול זר בתוכו , במשך שנתיים לא הוזכר פה השם יואל ועכשיו כל היום יגידו יואל יואל יואל יואל , והוא לא ידע אם הכוונה לילד החי או לבעל הקבור באדמה" <עמו 63(, "ומשהו מצלצל לו באוזניים כהד של הד של "".דה <עמ' 100(, .""והוא שוב הביט סביבו ,עדיין רואה אותו בדייקנות מדהימה, פניו מתחברים לו ~~המשך בעמ' 49~~ חנה סקרה הצל של המת נוכח בתוך החיים, יותר משנוכחים בהם החיים עצמם. טשטוש הגבולות הוא גם זה שמכתיב את המבנה נטול החוקיות של התחלה-אמצע-סוף, ונטול הקשרים לוגיים של סיבה ומסובב. שכן המוות והאובדן פוערים ריק שלא ניתן למלאו במה שהיה, והיעדר , שאין להשיב אליו אותה נוכחות ואותו חוסר פשר, ששום חוקיות לוגית אינה יכולה לנחם בו את הנפש. תחושת האשמה של החי על המת, התנועה שבין האבל על המת לבין הרצון והתשוקה להמשיך באהבה, ביצירה ובחיים, ולו גם כזיכרון למת, מטלטלים את נפשן של שתי הדמויות, בעיקר את נפשו של אלחנן • אלחנן מיטלטל בין הכמיהה ליעל , האשה היפה, מלאת החיות והחיוניות, אותה הוא משתוקק לאהוב ברכות ובלהט ולהיאחז בחיים החדשים של בנו שנולד , ליבן המלנכוליה האופפת אותו , הן בעבודתו כרופא לאנשים פגועי נפש, והן בבית המלא בנוכחות צלו של יואל המת. קשר גורדי זה בין החיים לבין המתים מוצא ביטויים תמטיים וביטויים פואטיים מגוונים: יואל נהרג ביום ההולדת של אשתו יעל. אלחנן נושא לאשה את אשת חברו שמת ובכך נפתח פרק חיים הממשיך חיים שנקטעו. לזוג נולד בן לו הם מעניקים את השם יואל , החי הממשיך את המת. ליואל החי עיניים אפורות כעיניו של יואל המת. כשאלחנן מספר לאמו על נישואיו ליעל שהתאלמנה, הוא שומע ממנה כי אביו הוא אחי בעלה הראשון , שנספה עם הבת המשותפת שלהם בשואה. אלחנן הוא רופא נפש המטפל בחולים מוכי דיכאון קליני , שעולמם מלווה בחשכה גדולה . מהלכים מתים בתוך חייהם. אלחנן נוהג להביא פרחים ליעל , האשה בחייו החדשים. ביום השנה למות יואל , מביאה יעל זר פרחים לקבר בעלה. גם הטקסטורה הפואטית, שאינה אלא מטאפורה לנפשו הפצועה והמתפוררת של אלחנן , שזורה בתיאורים שהאור והחושך מתערבלים בהם זה בזה: ll כבר החשיך בינתיים, ואלומת הפנס בגן נחה על הצמרות כמו שמיכה כבדה והתפזרה אל הקירות החשוכים, שהתפוררו חתיכות-חתיכות כמעין מונטאז 1 של אור ואפלה 11 <עמ 32 1(, "."והוא אמר לעצמו , כל מיני-דברים רוחשים בחושך , אבל לא מסוגל לזוז מהחלון, רואה אור וחושך מתערבבים// <עמ' 11 (, 70 הרי אתה מכיר אותם, את הפצעים שלא רואים בהם את המוגלה, הוא אמר , משאיר את המשפט תלוי באוויר ומשחקי האור • צל עושים לו מין קיטוע של חושך ואור." <עמ 94 1(. גם מן הפואטיקה השמית לא נעלם הניגוד האירוני. הוא רופא הנפש בעצמו , שמו אלחנן גיל , ונפשו עטופת רוח נכאים. הסגנון האימפרסיוניסטי המבקש ללכוד אווירה והלך רוח של הרגע החולף, כפי שהללו מתגלים לעיני המתבונן , וומצלםוו עולם אובייקטים ואווירה, מתוך נפשו של אלחנן . כך מצוי העולם בתנועה מתמדת של אור הנע לעבר החשכה, ושקט הנע לעבר הצעקה, ודממה המתערבלת לסערה, וגם הזמן לגעת בתחרת החושך בתחרת האור יהודית הנדל: טירופו של רופא הנפש "אני לא סולחת להם שהם חיים והם שוכחים. הם לא סולחים לי שאני חיה ולא שוכחת." ולפעמים אני מדליקה את האור באסליה בלילה, ועוב m החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים בוערת איסית בתוך הזרקור הגדול הגבוה מעל הכן" <הכוח אהרח 1 עמ' 104( "כן 1 כל אחד הולך עם רוחות הרפאים של חייו ." <סירופו של רופא הנפש 1 עמ' 24(. החיים והמוות על מכלול הזיקות המורכבות והאמביוולנטיות ביניהם • החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים, המוות שבתוך החיים עצמם והגבולות המטושטשים שבין החיים לבין המתים • הם .חמה מרכזית בכמה מיצירותיה של הסופרת יהודית הנדל. רישומיה, הן בחוויה הקיומית של הפרט והן בחוויה הקיומית הלאומית, מוצאים ביטוי בסיפור "קבר בנים 1950 , 1949) 11(, ברומן הכוח הארח )1984( ברומן הר הפועים )1991( ובנובלה שלפנינו. הנובלה מעמידה במרכזה שלוש דמויות: שני חברים, יואל ואלחנן, שאהבו אותה אשה, יעל. יואל ויעל נישאים. החברות בין השלושה נמשכת כשחיתה. יואל מציע לאלחנן המחפש מקום מגורים לגור בדירה שמול דירתם ואלחנן מקבל את עצתו. הוא ממשיך לאהוב את יעל בסתר , מחשיך את דירתו ועוקב מהחלון אחרי חייהם של יעל ויואל , בדירתם המוארת. אחרי שיואל נהרג בתאונת דרכים, עובר אלחנן ליבתה של יעל, מתאבל יחד · עימה על הבעל החבר. יעל מציעה לו להישאר דבירתה. הם נישאים, ובתום שנה למותו של יואל , נולד להם בן. הם מעניקים לילד החי את שמו של יואל המת. בעלילה לינארית והגיונית, כך היו נפתחים, מתפתחים ומסתיימים, אירועי חייהם של השלושה. אלא שאין מדובר כאן בעלילה, ובוודאי שלא בלינאריות ולא בהיגיון , לא של פתיחה ולא של סיום. "יואל נהרג בשלושים באוקטובר , ביום אביך מעונן , והוא עצמו , אלחנן , עבר לגור איתה, עם יעל , כעבור קצת יותר משנה, בערך באמצע נובמבר , וגם אז היה יום אביך מעונן שהתחיל עם טפטוף קל , אבל הוא לא זוכר את התאריך , איך זה שהוא לא זוכר את התאריך , והרי התאריך הזה שינה את חייו , איך זה שהוא לא זוכר את התאריך ששינה את חייו." 11 <עמו 9(. כך פותחת הנובלה החדשה של יהודית הנדל. פתיחה במוות, שהמשכו , לכאורה, התחלה של חיים חדשים. רק לכאורה. כיוון שנוכחות האיש המת בתוך הוויית חייהם של האנשים החיים אחריו , ובעיקר ,צלו החי בתוך נפשם, מטשטשים את גבולות הזמן ואת משמעותו , את הגבולות שבין זיכרון לשכחה, ובעיקר , את הגבולות שבין החיים לבין המתים. סיסקו וגולדה מאיר: "סיסקו תמך בהצעתי אך הממשלה דחתה אותה. על כך הגיב סאדאת, כי היה זה רעיון גאוני וכי הגברת 'ג( מאיך) לא רצתה בכך". על גירסת דיין מעיר המחבר: "גירסת דיין כי הביא את הצעתו לפני סיסקו ולפני הממשלה עומדים <השיבוש במקור; יב.) בסתירה גמורה לגירסתם של גלילי' אבן ואחרים בנידון" <כלפרן עמ' 56(, בסכמו את הסוגייה האם ניתן היה להגיע להסדר בין ישראל למצרים שבשלטון סאדאת, לפני אוקטובר 1973, עונה המחבר בשלילה ביחס לאפשרות להשיג הסדר מדיני במתכונת הסדרי קמפ די וויו , בבחינת הסדר שלום בילאטרלי כחלוץ להסכמים נוספים שאינו מותנה בהם. "לעומת זאת חלוקות הדעות לגבי השאלה אם אפשר היה להגיע בשנים 1973-1971 להסדר ביניים כלשהו במתכונת נסיגה חלקית של צה"ל ופתיחת התעלה, הכרוכים בהפסקת אש ממושכת, אם כי מוגבלת בזמן" <עמ' (,86 הרציונאל שעמד כבסיס לכתיבת הספר . סוגיית ההתיישבות בפתחת רפיח כמחיר השלום, חושף את חולשת הספר מבחינת המרואיינים. לשאלה • האם נסיגה מכל פתחת רפיח חיתה עבור סאדאת תנאי בל יעבור לשלום? • השיב ישראל גלילי "כי אין ביכולתו לתת תשובה במידת הוודאות הדרושה, כיוון שהדברים התרחשו בימי ממשלת הליכוד וידיעותיו ניזונות מעדותיהם של עזר ויצמן ומרדכי ציפורי" <עמ' 92(. · גם המרואיין השני' חיים בר לב, האומר שיש לו רק הערכות ולא ידיעות, אינו רלוונטי לסר גייה. לא ברור מדוע, כאמור , לא רואיינו ציפורי ושרון , כמו גם שרים ומנכ"לים בממשלת בגין , בנוסף לוויצמן וקוברסקי . כאמור , תהליך קבלת ההחלטות, שהביא למסירת הישובים בפתחת רפיח, הוא הסוגייה שהביאה את משה כלפרן למחקרו . הוא מסכם אותה במילים הבאות: "על פי מרבית העדויות והמקורות שנדבקו." קרוב לוודאי שההצעות החלופיות לפינוי הכולל של הישובים, ובעיקר ההצעה לחלופי הראשון . "ישראל •1973-1967 קיבעון מדיני והדיפה של ספקות" עוסק בעיקר בהחמצת השלום עם מצרים טרם מלחמת יום הכיפורים. בהמשך עוסק כלפרן בתהליך השלום בתקופתו של מנחם בגין , המתואר בצורה פלקטית וקיצונית. דומה שלא אטעה אם אראה בכתיבה זו משום חשבון היסטורי , שעורך הפלמ"חניק לשעבר עם יריב פוליטי לתנועתו . סוגיית הפוטנציאל להסדר מדיני עם מצרים כרוכה חיתה לא רק בפוליטיקה ישראלית ומצרית פנימית ובמערכת הבילאטרלית בין שתי המדינות, אלא גם במערכת היחסים עם ארצות הברית, שמילאה בסכסוך את תפקיד המתווך . מבחינה זו ,מעניינת ההערה המצוטטת מפי ישראל גלילי , ביחס לתפקודו של המתווך האמריקאי: "אינני בטוח אם האמריקנים השכילו למדי להעביר את המסר [הצעת שלום מכודב והוגן כלפי מצרים על בסיס נסיגה ישראלית; י.ב] כפי שצריך." יש לי סימני שאלה על זאת." לא פעם לא היינו מרוצים ממידת החריצות והזהירות מצד האמריקנים בנושא המשא ומתן" <עמ' 55(. למעשה ראוי היה לנתח את התנהלות המו"מ כתהליך מורכב יותר , כשזווית הניתוח מתייחסת לא רק לרמת המדינה של המדינות המעורבות, אלא גם לרמת הביורוקרטיה והאינטרסים · הפנים פוליטיים, כולל אלו של ארצות הברית. בנקודה אחרונה זו טוען למשל דן שיפטן בספרו התשה, האסםרםגיה המדינית של מצרים הנאצריסםית בע p בות םלחםת 1967 <עמ' 235•236(, שהיו חילוקי דעות בממשל האמריקאי ביחס לתוכנית רוג'רס, וכי הנשיא עצמו לא האמין שיש סיכוי להבאת הצדדים להסכם ולא הטיל את כובד משקלו בעניין: ואילו קיסינג'ר אף התנגד לקונספציה, שממנה נגזרה התוכנית וצידד במצב הקיפאוני , בטענה שהדבר יחליש את ברית המועצות. דן בבלי מציין בספרו שהוזכר לעיל , שהנשיא נאצר שלח הצעה סודית לנשיא ג'ונסון , שנסבה על הסכם אי לוחמה והחלפת שגרירים עם ישראל תמורת נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו במלחמה וכן פיצויים לפליטים. אך ג'ונסון "שלל את גישושי עמיתו המצרי ואף לא דיווח על חילופי הדברים לידידיו בישראל" <בבלי , עמ' 58(, מאחר שיבקורת זו אינה יכולה מעצם מהותה להצביע על הטיעונים ההיסטוריים הנכונים ביחס לאפשרויות השגת השלום עם מצרים בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, ראוי להצביע על הצורך במחקר נוסף, ולו רק בשל הסתירות בין העדויות האישיות נסוגירת שונות. כך , למשל , מספר דיין על שיחתו עם סאדאת באיסמעיליה ב 4.6.79-, על הצעתו לגולדה מאיר טרם הפרדת הכוחות ב 1974-, בנושא נסיגה של 30 ק"מ מתעלת סואץ: "אמרתי לעמיתי , כי לדעתי , תעלת סואץ פתוחה למעבר ארניות חופשי , כערובה לשלום על קו בר-לב", את הצעתו זו הביא דיין , כפי שהוא מספר בספרו , לפני ג'וזף פתחת רפיח, מחיר השלום משה כלפוך: ממלחמה לשלום, מהלכי השלום כין מצרים לישראל כשנים 1979-1970, הוצאת הקיבוץ המאוחד' 2002,208 עמ' משה כלפרן , פלמ"חניק לשעבר ופעיל התיישבות של התנועה הקיבוצית, פנה לחקור את סוגיית עקירת ישובי פיתחת רפיח ולבדוק כיצד התגלגלו הדברים לעימות הפרדוקסלי שבו , ישובים שהוקמו על פי החלטה ממשלתית וכנושאי שליחות לאומית נחשבים כמכשול בפני השלום. הוא פונה לפיכך לבחון את המהלכים משני עברי המתרס ואת הקשר שביניהם: "כיצד השפיעו התמורות הפנימיות במצרים על מדיניות סאדאת לגבי ישראל, וכיצד חיתה מדיניות זו ביטוי לאינטרס הלאומי המצרי מול מדיניותה ועמדותיה של ישראל" <עמ' 5(. מכאן ההחלטה להתרכז בתקופת השנים מעליית סאדאת לשלטון בשנת 1970 ועד התממשות הסכם השלום עם מצרים ב 1979-• כלפרן השתדל להגיע לכל חומר כתוב ובר השגה על הנושא, בעברית ובאנגלית, ונראה שהרשימה חינה מקיפה למדי , אם כי דומה שגם בעברית יצאו ספרים נוספים שמקומם נפקד , כמו ספרו של עוזי כבזימן ראש הממשלה בצפור , ספרו של שמואל נץ לא עוז ולא דהר , כמו גם ספרו של ליאון ציירני על הסכמי השלום. רשימת המקורות של האישים הפוליטיים כוללת רק שר אחד בממשלת-בגין • עזר ויצמן: לעומת זאת לא רואיינו השרים ציפורי ושרון , וכן רואיינו : גלילי , בר לב, רבין , ומוטה גור [רמטכ"ל בתקופת סאדאת]. כחוקרים מצא המחבר לראיין רק את דן שיפטן ואת פרופ' שמעון שמיר , רשימה מצומצמת למדי מבחינה מחקרית. נוכח המצוקות הפנימיות והכלכליות של מצרים, הכריז סאדאת · ב 4.2.71 על נכונותו להאריך את הפסקת האש לחודש אחד , ורמז שיסכים לפתוח את תעלת סואץ אם תיסוג ישראל. כמו כן, הובעה נכונות "לקבל הסכם שלום, לא חוזה ממש, עם ישראל , ובכך הפתיע כליל את ממשלת גולדה מאיר" <עמ' 15(, מכאן עולה הסוגייה שכבר יצאו עליה לא מעט פרסומים: האם ישראל החמיצה הסכם שלום עם מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים? משאלה זו נגזרות שאלות נוספות: מחיר השלום, הקשר בין הסכם מדיני זה להסכמים עם שאר מדינות ערב והקשר לסוגיית הפליטים הפלסטינים. בהסתייעו בציטוטים מספרים שנכתבו על סוגייה פורס המחבר את מרכיבי המדיניות של מצרים ואת מערכת יחסיה עם מעצמות העל בנוגע לפתרון המדיני כמו גם הצבאי. מתברר שהצורך לכתוב על הסוגייה עדיין קיים כיום, וכך , למשל , ניתן להצביע על ספרו של דן בבלי: חלומות ודזהמנויות שהוחצמו -1973-1967, שראה אור באחרונה ]2002[ בהוצאת כרמל וחלקו s ו י:ו ן~ ~ 10 הנדרשת מצד ישראל, לגבי נושא שהוא אינטרס להמשך שליטתה של ישראל בכל יהודה ושומרון אלא לבחון ולהעריך את העמדות השונות של הנשיא עליון לישראל גם מבחינה ביטחונית [לא ברור מדוע ורצועת עזה הביאה בסופו של דבר להסכמת ישראל סאדאת כלפי ישראל", ולזכותו יש לציין 1 שאכן היו הישובים בגדר של אינטרס עליון מבחינה לעקור את יישובי פתחת רפיח. בהחלטה זו נוצר היה מודע לעובדה "שנתונים ומקורות רבים 1 ~ s ו ~ יבטחונית: ].ב.י וגם מבחינה ערכית. אפשר שבגין תקדים לגבי הסדרים עם סוריה בעתיד" (עמ' 152• הנדרשים לצורך המחקר עודם חסויים, ולהשלמתו ודיין לא האמינו שיש לכך סיכוי 1 או שחיתה גם הסתייגות מהעברת שטח ישראלי למצרים, כדברי אליהו בן אלישר". יתר על כן 1 "מן המחקר מסתבר 1 שהוויתור הגמור על יישובי פתחת רפיח לא היה הכרחי מלכתחילה, ועקב הניהול הכושל של המו"מ המדיני בעניין זה, לא היה ניתן כנראה כבר להציל דיוריו". · את היישובים בדיוני הפסגה בקמפ כלפרן מבקר את תפיסת העולם של בגין מזוית אוטוביוגרפיה בצל ההתרחשויות פני גיבור: שטוטגרט, תל-אביב - חיים בצל ההתרחשויות, תרגמה מגרמנית: טלי שוורצשטיין-בסר' הוצאת גוונים 2002, 253 עמ' ערכה של אוטוביוגרפיה הוא במבט המסכם והמנתח, המעריך והשופט ורך חיים, ובכלל זה ספרה האוטוביורגפי של אשה, שמאחוריה פעילות ענפה בשירות הציבורי. האוטוביוגרפיה של פני גיבור ממוקמת בצומת דרכים הרה גורל בחייה ובחיי העם היהודי. מתוך פרספקטיבה של זמן נסקרים בה זיכרונות ואירועים אישים מכריעים בצל המתרחש בזירה המדינית הסוערת. ב 1932- פתחו הבריטים את שערי הארץ לעלייה. רוב העולים היו יוצאי גרמניה, שנמלטו מאימת המשטר הנאצי והביאו לפריחה שלא היתה כמוה בכל התחומים. פני גיבור ומשפחתה היו בין אותם ששפר מזלם בראותם את הנולד ובהחלטתם לעזוב את גרמניה בעוד מועד עם עלייתו של היטלר. המחלוקת הקשה בין מחייבי ההישארות בגרמניה "הנאורה" עד יעבור זעם לבין מפוכחי אשליית האמנסיפציה והתפיסה של "גרמנים בני דת משה" מצאה את פני ומשפחתה בצד הנכון של המתרס. הפרק הראשון בספר נפתח במפגש עם נופי העבר הטעונים ועם חברים מנוער 1 מפגש שהיה למניע לכתיבת האוטוביורגפיה. הביקור ב 1988- בל~שטט, עיר ילדותה של גיבור 1 מעורר בה מערבולת רגשית ורצון לגלגל את סרט האירועים אחורנית כדי לבחון אותו מתוך ראייה בוגרת והוליסטית שהתגבשה עם השנים. העיר הקטנה והאהובה נראית עכשיו זרה ועוינת. אך עשרות השנים ואירועי התקופה הדרסטיים, שהפרידו בין פני לבין חברותיה הגרמניות מיבת הספר 1 לא מנעו ממנה לשוב ולחדש את הקשר עם שתיים מהן. אפשר בהחלט לראות באור חיובי את העובדה הזאת. היכולת לעשות הפרדה בין הזיכרונות היפים לבין מה שמעיב עליהם (. 153 לא ניתן להתעלם מהרודב האידיאולוגי של היבקורת והדבר מחוזק מעצם ההיזקקות לדברי ישראל גלילי על הישובים: "אין לי ספק שיש פה גילוי של חזרה לעקרות ההתיישבותית, שחיתה סימן-היכר טיפוסי לרוויזיוניזם." גם זה ביטוי להעדפת אקט דיפלומטי-מדיני על פני האחיזה העובדתית והכוח הממשי שאתה מחולל בשטח" (עמ' 93(, שמורה אולי למי שלא עבר את מוראות השואה על בשרו 1 אם כי לא בהכרח. בהמשך מנתחת גיבור את הקשרים המשפחתיים מצד אביה ומצד אמה משנות מלחמת העולם הראשונה ואילך 1 ובתוך זה גם את זיכרונות ילדותה ונעוריה, במקביל להתפתחויות ברגמניה ששינו את מסלול חייה. נפרסים קשרי חברות, אהבות ואכזבות מחברים גרמנים, שנשבו בתורת הגזע, ובשלב מסוים לא נמנעו מלהביע רגשות אנטישמיים בפניה. עוד מגיל רך התחדדה אצלה הרגישות לזהותה היהודית ולנטל האשמה הקולקטיבית ברצח המושיע, שעליו שמעה לראשונה בגן הילדים. גיבור מנתחת את תופעת האנטישמיות, שורשיה והתפתחותה ומגיעה למסקנה ש"שורשיה באירופה כה עמוקים, שהשואה לא רק שלא הפחיתה אותה, אלא אף הגבירה אותה. מדינת ישראל הפכה ליעד עבור האנטישמים". בשיחותיה עם יהודים במפגשים בינלאומיים היא יכלה לעמוד מקרוב גם על טבעם של בני עמה: "אי אפשר לסמוך על עזרתם, משום שדווקא כיהודים הם משתדלים להיות אובייקטיביים". לאחר עלותה לארץ היתה גיבור עד מהרה בין התורמים לאותה תקופת פריחה קצרה בת כמה יש לערוך מחקרי משנה בשורה רחבה של נושאים · העומדים בזיקה ליחסים הבינלאומיים של תת המערכת המזרח תיכונית" (עמ' 183(. סופו של דבר 1 למרות הליקויים בספר 1 גם לפי עדות מחברו 1 יש בו מקורות והערכות למספר סר גירת חשובות, הנגזרות מתהליך השלום עם • מצרים. יוסף ברבע שנים, שידעה הארץ בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. כאן היא השקיעה רבות מהידע הכלכלי שלה, עבדה אחר כך שנים ארוכות כיועצת בבנק ישראל ובאוצר לצידו של הנגיד 1 דוד הורויבץ 1 נסעה בעולם בשליחות משרד החוץ והסוכנות, שימשה כחברה במשלחת של ישראל לאו"ם, עסקה במחקר במשרד החקלאות ושימשה כמרצה באוניברסיטאות תל-אביב וירושלים. מכל המפגשים הרבים שהיו לה, הפגישה המקרית עם מי שלימים הפך להיות בעלה היתה המשמעותית ביותר עבורה. איתר היא חיה חיי שיתוף מלאים של אהבה והבנה הדדית עמוקה. מאחר שעיסוקו העיקרי היה נפש האדם, הוא גרם לה לאחר מותו לתהות על ה"אני" שלה. מהאוטוביורגפיה של פני גיבור עולה דמות של אשה חזקה, פעלתנית, רגישה, חושבת ומתלבטת, שאינה מקבלת את מהלכי חייה כמובנים מאליהם. היא מהרהרת בחופש הבחירה ובדטרמיניזם, כמו גם במקור השאיפה להשיג מטרה כלשהי בחיים. וכך היא כותבת: "הייתי רוצה לראות את חיי כ'משל', כפי שמציג אותם בספרו פנחס שדה, אבל מעבר להבנת הנירגרפיה האישית יש צורך גם בתחושה שחיי היחיד אינם רק 'מקרה' אלא 'משל', ולמסקנה זו לא יכולתי אף פעם להגיע. יתכן שעלינו לחיות 'כאילו' חיינו הם 'משל', גם אם אנו מאמינים שהם מקריים."" האוטוביוגרפיה הזאת היא סיכום חיים עשיר של ישה, שעשייתה למען המדינה החלה עוד מימי המדינה-דברך. אך היא אינה רק סיכום דרך לכותבת עצמה, העורכת מסע פנימי אל עצמה ואל עברה, אלא גם תרומה לקורא המבקש לדעת יותר על אלה שהיו שותפים בעשייה הציבורית בתקופה כה סוערת ורבת תהפוכות. הספר נכתב במקורו בגרמנית ומעבר לסיבות כאלה או אחרות, אולי אין זה מקרה שגיבור בחרה לכתוב את קורותיה בשפה זו: במסע אל נבכי העבר 1 שפת האם היא הנווט הטבעי והמהימן שעשוי להאיר היטב את הדרך. • יערה בן-דוד כותבת ממוח העצמות י:ן( 5 אוריין ריץ': דם הוא רעל 'קדוש מאנגלית: גיורא לשם, הוצאת בקש ~1 ~ 2002,94 עמ' השאלה שנשאלת אחרי שקוראים את הספר היא: איך מצליחה אוריין ריץ' לעשות את זה? לכתוב בעוצמה רגשית גבוהה כל כך 1 בחריפות מדויקת שמפלחת את הים הגדול של השיממון 1 הבינוניות, הבלבול. בלבול, כי לפעמים מרוב שאני קוראת שירה רגועה ומגיע שיר בינוני אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא טוב. והנה מגיעה השירה המעולה והמשובחת הזו ומזכירה שעוד אפשר לעשות במילים מעשי כשפים של ממש, להשפיע השפעה פיזית ונפשית, אפילו במילים שהן תרגום. כמו תרופה הומיאופתית השיר המתורגם נמהל שבע פעמים עד שרק צליל-ריחו נשאר ממנו 1 אולם עדיין די בכך לשמש כסוג של מזור 1 צרי לנפש. הנה הבית השני מתוך 'זמן צפון אמריקני': "כל דבר שאנו כותבים; ישמש נגדנו; או נגד מי שאנו אוהבים./ אלה התנאים,/ אם תאבה ואם תמאן./ לשירה מעולם לא היה סיכוי / להתייצב מחוץ להיסטוריה. / שורה שהודפסה לפני עשרים שנה; אפשר להבזיק על קיר בצבע מרוסס; לפאר אמנות כהתדבלות/ או כעינויים של מי; שלא אהבנו אך גם / לא רצינו לרצוח;/ אנחנו נעים אך מילותינו ניצבות במקום; נהיות אחראיות; ליותר משהתכוונו;/ וזו הזכות למילוליות". גם הבית הרביעי מסתיים במילים החזקות הללו: "הזכות למילוליות", ודומה כי הספר כולו <ואולי כל ספר שירים משובח?) הוא בו זמנית חקירת משמעותה של הזכות המיוחדת במינה הזו 1 והדגמה מפוארת של המילוליות כזכות. לא המילוליות כחובה-המילוליות היומיומית, השקופה, החלקה מרוב שימוש, אלא המילוליות הזיזית, שיש להתעכב על כל מילה בקריאתה, הדורשת, כדרביו של הבלשן רומן יעקרבסון 1 "תשומת לב לעצמה". אוריין ריץ נולדה ב 1929- בבולטימור, לאם נוצרייה ולאב יהודי 1 אולם זהותה היהודית החזקה אינה מוטלת בספק. מתוך 'מקורות' , בית 16: "היהודים שבקרבם הרגשתי מושרשת; הם היהודים שנהפכו לעשן". ובית 19 מגדיר דביוק מעורר השתאות ממש את החויה הנשית ציונית: "."אני חושבת על הנשים שהפליגו לפלשתינה; שנים לפני שנולדתי- // פיונריות, חלוצות,/ מאמינות בחיים חדשים; / סוציאליסטיות, אנרכיסטיות, מבוזות/ כרגשניות, כחדות לשון;/ תוססות חיים מדי; רוצות שוויון בארץ המובטחת;/ נושאות בלב את ההבטחות/ המופרות של הציונות// עם ההבטחות המופרות/ של הקומוניזם, האנרכיזם;/ - מחוללות הנס שייחלו בעקשנות לנסים; כפי שמיחלת כל עקרת בית// שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה; לא יהיו זולים;/ שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה; לא יפנו לה עורף ויתקפוה; / שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה; ירצו לשים קץ לסבל;/ ציון 1 כשהיא לעצמה, אין בה די." 12 גויון 274 שורות מסוג זה וההתרגשות שהן גורמות <באופן פרדוקסלי - חויה שהיא לא מילולית.") מעלות את השאלה מבית המדרש של אסכולת פרנקפורט, הנוגעת בעצם מהות האמנות. האם "הסובלימציה האסתטית תורמת לפיוס עם המציאות הדכאנית", כדברי הפילוסוף הרכוס מרקוזה, או אולי דווקא מעניקה כוח לצאת כנגדה. בהקשר זה, של מציאות דכאנית והכוח לצאת נגדה, הנה כמה שורות פוקחות עיניים מתוך ספרה של אוריין ריץ' ילוד אש,ך, שהודפס זה עתה בהדפסה חדשה: "יהיו הדרכים אשר בהן השיג הגבר את עליונותו על האשה כאם אשר יהיו 1 אותה שליטה פושה ומחלחלת אל כל תחומי החברה שלנו 1 במונחים של אותו רןני סןמק שבע רצון בהתב;נני בהר -: . : : . : ~לי ry7 י;ת ע~~ ןצ;ן בשל מה שה~א ·:-·:: ולא כהערה בדבר -: • TT :• : : l]~י . שעבוד מיני ראשוני. כל עם כבוש מוגדר בפי ברנשיו כחלש, נשי 1 בלתי כשיר לשלטון עצמי 1 נבער 1 חסר תרבות, בלה, חסר היגיון 1 זקוק לטיפוח ואילוף. לעומת זאת יש המתנהגים אליו כאל ישות מיסטית, גופנית, השרויה בקשר הדוק ועמוק עם האדמה - כל אלו מתכונותיה של האם הקדמונית. אך אם נאמר שהכבושים נתפסים בדרך זו 1 אין פירוש הדבר שהם נראים בעליל כמות שהם" עמ' 94(, ואם נמשיך את ה~רשור 1 אפשר לחזור לספר השירים ולמצוא שם את השיר 'לחרבה בחבלי לידה', שאמנם מדבר על הלידה הפרטית, אבל ניתן להחלה גם על לידתו של עם: "מה עובר עלייך? אמרה, זו השאלה הגדולה. פילוסופית של דיכוי 1 טרוריסטית,/ של נצחונות הכוח.// אנחנו כותבים ממוח עצמותינו. מה שהיא לא; שאלה או אמרה: איך קרבנות מצילים את חייהם שלהם." כל שיר בספר הזה הוא פנינה, אולי משום שזהו מבחר מתוך מספר רב של ספרים. הבושה הגדולה היא, שעד כה לא הופיע תרגום של שירי ריץ' לעברית. כשקראתי את הספר 1 הצטערתי שלא קראתי את ריץ' בגיל ההתבגרות. כלומר 1 המחשבה היא שיצירת אמנות יכולה לכונן אותך כאדם, לקצר תהליכים שכך דרשו הרבה מאמץ מחשבתי וקושי. כאן לכונן את הסובייקט הדובר כאשה פמיניסטית. אסיים בהתייחסות לעטיפה היפה, שצייר האמן המוכשר אלכס קרמו 1 עירום שמזכיר קצת את הצייר הרגמני קירבנו <וזו כמובן מחמאה גדולה), אבל עז צבע וטקסטורה, בעל קוים גסים וחזקים ושכבתיות נוכחת מאוד. • קציעה עלון rויצח 1 דוד איגנטוב ~ מאנגלית: רפי יייכרט .r:: לאוורסט, אפשר להניח, יש תסביך גדלות. לתבור מסתובב הראש מהאנשים המקיפים אותו והגלבוע עוד בוכה על שאול. לדוד איגנטוב יש כנראה הרים אחרים בראש. הוא מנקה מהם את הביוגרפיה ומתבונן בהם מבלי להשאיר את טביעת רגליו. בכל מקרה, השיר היפה שלו עורם את חול מבטנו ויוצר הר חדש. מטאפורי. בין פריז 1895- לשנת אלפיים בירושלים אמנון ונקנו: האיש ללא עצמות, הספדיה החדשה 2002,330 עמ' ספו "מתח" מן השווה, המתחייב להשיב על השאלה "מיהו הרוצח", איננו מותח אותי. פשוט לא כל כך מעניין אותי מיהו שרצח, אלא אם כן כוב התקשותי אליו באופן שיהמם-יזעזע-ירעיש אותי בעצם גילויו. חישוף הרוצח בסיום חייב לאלץ אותי להפוך את כל מעוך הממצאים והפרשנויות על פיהם מתוך קוולאציה למידת ערמומיותו של הסופר 1 שהוי כללי המשחק של החוזה המוסכם בין הכותב לקורא מחייבים את התחרות בין השניים, מי מסדו את מי. את העונג מהמתח הצרוף הוזה שבספרות בלשית פוופו הישרתי בדרך מן הנעורים אל הבגרות הספרותית. כמובן שהמודל הפודיגמתי לז'אנר הזה הוא האחים p רזםוב לדוסטויבסקי ו שחי את הנושא עצמו 1 עצמאי ואוטונומי 1 גם בלא היסוד הבלשי . אמנון דנל~ו הוא בעל יכולת כתיבה וכשוון סיפורי לא מבוטלים שכבו הוכחו . בהאיש ללא צעמות דנל~ו מענב חוטי עלילה סבוכים ומעמיד רומן וב שכבתי של פרשנות על גבי פרשנות, כשהוא מעמת את הנרטיב הציוני של "ההיסטוריונים הישנים" כנגד הגיוסה הפוסט-ציונית של ה"היסטוויונים החדשים", כשהוא מלגלג על הפלג השמאלני המחפש אחו כל בדל היסטוריה כדי לנגח את תולדות הציונות. מחציתו הראשונה של הרומן עוסקת בנושאים אחרים כמו אינטריגות משפחתיות, היחסים בקוב אנשי האליטה האקדמית בירושלים, המתחים המעמדיים והכלכליים בין דמויות מן הפריפריה לבין האצולה שבאוכלוסיה הוותיקה, וכמובן שהוא אינו מנעו חוצנו מן הנושא הרומנטי שהוא ציוו של כל רומן שולי. העניין הפוליטי של ישראל העכשווית נפוש בעיקרו במחציתו השנייה של הרומן 1 מה שאינו מאפשר לקורא להתמודד עם הפתרונות בכוחות עצמו • המחבר משקיע מאמצים מרובים הן בסריגת שפע העלילות, כגון הפרשנות האמנותית לציור מפורסם של טולוז לוטוק. האתרג שנטל על עצמו לקשו יבן אירועים שהתרחשו בפריז ב 1895- לבין סדרת מעשי הרצח שמתרחשים אחרי שנת אלפיים בירושלים, נראה תחילה כמבצע בלתי אפשרי ו אבל ניתנת האמת להאמו שעמד באתגר והצליח בעינוב ובהתרה. גם העיקרון של הפורקן המושהה, של קילוף השכבות עד הפתרון המעוכב, עומד היטב במבחן 1 אלא שגניחות המאמץ עולות מן הטקסט וריח הזיעה נודף ממנו . אהיש ללא צעמות נכתב באופן מאוד שכלתני ו מתוכנן ומכוון ו אבל השרטוט והסכימה שניצבו לעיני הכותב פורצים כסיקוסי עצמות מתחת לשרירי הרומן. מרגישים את האילוצים והכפייה שבאמצעותם הוא מוליך את גיבוריו לעיתים, באופן שאינו סיבו ואינו משכנע. כאמור 1 אכיפה רציונלית במקום מעמקים פסיכולוגיים ומוטיבציות משכנעות. התפניות וההיפוכים, למשל 1 בהתנהגותה של נועה הגיבורה, הם מלאכותיים ואנוסים, מתוך הנחה שבחיפזון הקריאה בסוגת המותחן אין הקורא מדקדק בדינמיקה הסיפורית והפסיכולוגית. הוא לזמן מה ז; ה:פהירףת על ה~ם :פמערב -:•--ז --ז-: ק;ךאת ~t ע,~ת מף~י~ה 1 ר;לה, ךס~ם ך; ~ש ~ם ~ם ן~ים על שפת; המתגלגלת, :• •:: -: • -T : f ~לף ן~ר t' ינ; .ש.חו~~ ך~נכר f מ; סכ"ל ~~l]ק 7 סרף ~י ~שףב הףא ~f ה ~~עימ;ת ~1 ;ת 1י~~ עם ל.יל;ת ה~~~ס ף~קרי ס t'f ב ואינני י;דע מה, למה ףמתי. ··- ז :••:••TT ז- ואז רכףת המצח וזעת ה~ד -:•• --T : -•• - מעמעמים מחשב;ת מט"ךפ;ת T : T : -• : : -: : ~ל ~נריר הן~~~ ~~דיר ~קףף ך~~ר ~~7 יף /Jf ך~:פ;ת ~ך.ןל . ואתה ש;אל מה עכשיו ד-: ••T ד:- ףמשיב, לראש;נה שעכשיו הףא עכשיו •••"TT ד:-•: ד:- וכל השאר' הנח להם :פטרףפם :-:T ד- ד :•:••T 7 ף ~נכע, 7ן~~ ,ה~ , ךה ~9 ~יק. הדין בדמויות: לכאווה מעוצבות כל הדמויות ~ בצבעים פלסטיים מהבחינה החיצונית, אולם למוות ((:\ שהקורא לומד פרטים צורניים על צבע העיניים .==: ועל סלסולי השיעו 1 אין הדמויות קיימות וניצבות ן~ במואיהן. שלוש הנשים המרכזיות למשל, בלתי ~ נבדלות וגזורות מאותו אריג. שלושתן נעוצות ואצילות מראה, יפהפיות חושניות ודעתניות - אהבת אחת אהבת את כולן. יותר מכול אהבתי את הפרולוג שהוא פרק ספרותי העומד בפני עצמו. הפרק עוסק במשיכה לטנאטוס, בקסם שמהלכים הרוגים ווצוחים שסועים וקרועי בשו על ההמונים הצובאים בתוו ברחובות פריז על בתי המוות על מנת להתבונן בגוויות. המספר בפרולוג בניגוד למספר ברומן הוא חולני ומוריבדי ו שלא לומר פסיכופט המאוהב ברצח. קיויתי שדנל~ו ילך בנתיב שהחל בו בפרולוג ואין לי אלא להצטער שבחו לדבוק בחוק הז'אנר הבלשי המצוי ו שמטיבו הוא שטוח ומואץ .• יהודית אוריין גד יעקבי אז, במופלא ההוא ~ץמ;ת א;ך ~ן חן~pזס ~~עיר;ת ~ת י~~ סע.ד~ים ס f ~ןים ם סחךף ךרא · ~ת V! ית ס~~יב. מ:פעד לענפים, כבדי עלים אןמ;נ~ים, •--T ז-: ••:•• ד •-:• י~~ ך;~ה א;נכך שףב, ~ר ry ~ת ם ם:~'ס · ~ר עם ל~~ת 7w ד~ים, ם · ~~ים ~ת סחךף ~ל ז_)ךצ;~י ry ם. ע~ם ז_)ז;י ח;~ה ת;ש~: כאלף היף עדרי כבשים, ך;עים • • T: ••: •: T • : ת;ך~~~ ;_ ךק;ת ~ין .ע.~ים ס~ם ז_)ז;י ז;~ךת ~י~י ,~~ךנףאל~~~ סהףא, ~ל ס~ק;ם ?סז_)ח.ר ס~ינף fר 1]1 ~~יב ~~יח.י סס 1ף 7 :ד ס~ 1J 'ל מימיו א;זלים וה;לכים ףנתיב; כלה :• T • : • : : • : T •• ךה;ל.ך ך t' ינ; ~א ןע;לם. 13 דצמבר 2002 ו :ך ן. s ~1 ~ רון קורדונסקי בדיקת דם ~:"'\~ ~~ ~(ג>י Y ~~םךם י;~א יז.נם: ם~~י~ה ת~~;קז.נם o .ל;ן ~י ך;ב,ע:~~ם ;g ךןפ ~~יו א; י;ציא .ךש;ך וספח א. לד~~~ ס~:ם ן~ד ~ית סח;לים אתמ;ל חלמתי שאנא T -•: • : -T : :• א;גרים דם. T :• כשיעלה על גך;תיו T : -:• :-:•-: ~לי ~~;ב ~י .ל~~~ נילדףתי אמרף לי שהדם י~מרף סח;לים ~נ:וים ~נף. ס;לדים ry ~~יעף ב. ;ג;דם ~דלי ס~:ם ;ב~ ס;סה ~9 ךת T -•: • : T • : -: ~9םיpזן ק~ש;פ. החלל שלי. • :• T T :• נחרו 514 אני ט;בל מז;ני נדמי' • T : • : •• • :-:• :• : מחכה לאח;ת שהלכה זrמל;על TT : T : :-:· ואני שרציתי לצאת •• T • • T ."" • :- ד:ד•: א; ן~~פףז ג.' ~ן ס~~יל לי~~~ v סלב ~לי , ג. יו:זךיt;נ ז~ך~~ סח;ל. ל~הף~נ:וי ם;ר~~ ךם לא ת~~~ ס~רר ?~סר ר~~ו:ז~ אעב;ר בה כח;ל : T ::· :• והיא כחלה. T ••• : • : מה איתן .ו ר~י ך~י ל;מ~~ ן~ןך, ~~ תן~~~~ ל~ז.~~ ח~~~ ~~~ י .ק;ח~~ העבירי מחלה -:-·· ז-:- "פעמים אפידףרל' בלי חלב", TT •: T ••: -:--· :p.ת~~~י~~ ק;ךא ן~ן~ר ס,דר-ס~תףחים. ל~~ ל ry י;ת 'ם י~~ ~ל ז:וינ;ק אפלף נשימה ראש;נה T • T • : • : ל~~ י~~ ךאש;ן לא. סד~ל:ם ס?כף ויש;ך כניסה לקולנוע ~ס.רי ~~רז:וי ל v ךש. ~· ז ~יר שפעם בתחת למטפ;ר;ת ודזפףיים. • :• T •: : : : -• --:• ~יו~;פ~" 9 ה .ןה "?ןי~~~ ~;ש 7 ת ry ן ;ry פ;ת ך~ר;ת, ס~'ה ~~יל ~~~~יקים .ת~~ל ~ה ר~~ כשתמףת יעטפףה בסרטים 14 ::· ד --: -·: •ז ~דע;~~ים ~ק~טף .ה~~ רון קורוונסקי בן 19' חייל 1 חי בפתח-תקווה גליון 274 /וכמעט ושיחהו - ושירה שלמה דמאו (ו: ((:\ ==י 4 ~ ~ רוו ארן ~ ני ספריו האחרונים של טוביה ריבנו - שירים מאורחים כומעם שיחה, שראו אור זמן קצר למדי בזה אחר זה <בהוצאת עכשיו>, מהווים מבחינות רבות חסינה אחת של שירה משובחת ובשלה מאוד , ועם זאת ממשיכים את דרכו של המשורר כליריקן מובהק, כלומר: מבטאים את עולמנו כעולמו האישי ואת עולמו האישי כעולמנו . את ההמשכיות הזאת - של גישתו לאורך היצירה שלו כולה, ובפרט בשני ספריו האחרונים - אפשר להדגים בשיר שנבחר <על- ידי העורך , כמדומה> כטקסט על העטיפה, ושהודפס לראשונה בספר פסל ומ pכה )1983<: 'המצביא': "המצביא לוטש עיניים. /יש בהן ברק מוזר./ / ראש הנער ממולו מסרב,/ שפתיו קמוצות, לבנות. ;דמו נמלט ממנו ./גופו נמלט ממנו./ ·/ המצביא צופה למרחוק:;למדבר , לנצח; עסוק בתכנון הברונזה שלו /·/. נצחו נו הסופי העלתה ירוקת./ שומר האולם מנגב את האבק מלבו". בקוראנו את השיר הזה נוצרת תחושה של אירוע סוער , המשתרע בין מוות ונצח, ושהוקפא ברגע המתמשך של הפסל, כשממד ההווה הנצפה - הירוקת שפשתה בברונזה ומעשה של "ניקוי האבק" האירוני - מבטל את פאתוס "הנצחון הסופי". מסר רעיוני דומה היה סמרן גם בשיר 'קיסר', שהתפרסם בספרו הראשון של ריבנו שאה אבבן )195 7(, אשר במחציתו השגייה נאמר : "... מחלומות רעים/ וריב של מחשבות יקים צבא-אדירים; השש לקרב. מבין שרירי מוחו; תבזיק ההחלטה, ובחזהו;חשל רצון המשחק עם מוות. /עינו המאורגנת, עין שליט, ;אינה רואה זולת דרכו המצטמצמת/ ואין אוזנו קולטת צליל זולת; תוף-לבבו בעד לאגרופיו.; הוא המפואר אפוף הארגמן,/יקרא לשמש דום ובזעם-רסיסיה; יעמוד קיסר עירום. עד יתפחם." כאן השפה עצמה היא פסלית - מהודרת-חגיגית וסופו של קיסר אינו ירוקת של ברונזה <המהנה את העין> ואבק מנוגב מדי יום <מעשה ההורג את הפאתוס> אלא התפחמות, מוות טוסאלי ופתטי כשלעצמו . גיוסה שלישית של אותו מסר ערכי היא אחד השירים האופייניים ביותר לספר החדש, שיר ששמו בפשטות <תרתי משמע ...( 'ההיסטוריה'. "כמו מערבון היא אוהבת הרבה הרוגים./ קורבנות, קורבנות היא תובעת. בלעדיהם; כיצד אפאר מנצחים?/ יש מנצחים?/ יש מנצחים? אתה שואל ומחריש. /מי ששורד הוא גיבור . ומי שעזר לו לשרוד; שמו הלך עם הרוח חמצן את הלהט; שרובץ על שדה הקרב./ בושה? תמהה ההיסטוריה, בושה? מעולם לא שמעתי.; דין וחשבון? עזוב, איזה פתוס./ פני ההיסטוריה קדימה, אחורה לאן מבטה?/ יש שהיא מיתממת ומספרת סיפורי סבתא; על היה היה, על אבות ובנים, עלילות נפלאות, כאילו החל; דבר-מה וממשיך וממשיך -/ דבר לא קרה. בהבזק ~כרון קופא שהיה ונוכח./ הדם הוא אותו הדם, הבשר אותו הבשר./ הגולגולת לא השתנתה, ואם - אז במעט; ומתוך ארובות עיניה ניבטת אותה אפלה. /היא צילום: דינה גונה זורקת שמות של כמה מלכים, נהגי מירוץ; כוכבי קולנוע אלמותיים. בני אדם סתם ;אינם מעניינים את ההיסטוריה, אף שהם; מזונה היומי . אהבה? היא שותקת./ האוהבים מצדם גם הם פונים לה עורף; כי מה כל הזמנים לעומת הרגע הזה; כאשר גוף ועוד נוף נעשים גוף אחד , כולו נשימה./ נשימה? - ההיסטוריה שואלת וחרש צוחקת צחוק של בדיה -/ מה אתה סח." השיר הזה לכאורה "מצן את הלהט" שבפאתוס ההיסטורי , המזין כמה וכמה אידיאולו גירת ודתות - תחילה על-ידי השוואת ההיסטוריה ... לנופים אירופיים, סלוואקיה למשל' בה נולד טוביה ריבנו' ומדובר בצללים המתארכים והולכים של הערב, הטעון סמליות מובנה מאליה. ה"כאן" בטבע של טוביה ריבנו הוא קרוב מאוד: הוא מה שנראה מן החלון שמאחוריו יושב המשורר "ומנסה לכסות דף נייר לבן באותות בני משמעות". ובחוץ נראים עץ הפקאן בגינה, הבולבול' הצוצלות ויתר מיני הציפורים, והלאה מזה - השדות ומרחוק גבעת המורה ("פוג'יאמה זעיר בלי כיפת שלג") עם בית העלמין בו יש גם חלק לכותב, ושבדרך לפסגתו נהג לטייל עם ידידים, ביניהם המשורר דן פגים, שנפטר בלא עת ('פרידה מידיד'>. הנוף השני שבשירת טוביה ריבנו <מלבד "הערים בעולם" בהן שהה המשורר , ושאותן איפיין איפיון פיוטי וביקורתי-סאטירי, ב'גלויות / שלו' בספרו הקודם ש'ר'ם אמורח'ם> הוא נוף ילדותו בסלווקיה ובעיקר בעיר בה נולד' בראטסלאווה <וכן בששטין' ספק עיירה ספק כפר' מקום הולדתה של אמו , שממנו נשלחו הוריו' אחותו ובני משפחה אחרים למחנה המוות>: עגלות איכרים רתומות לשוורים, להקות אווזים מגעגעים ברחובות כפריים מאובקים וערימות של לוחות בסורים זה-עתה - מלבד עצי הפרי העסיסי. מצד אחד זוכר ריבנו את כל אלה בגעגועים, ומצד שני הוא מדבר בזעם ובבוז על בני האדם שאכלסו את הנופים הללו' על הרוע המוחלט שגילו בעת הכיבוש הגרמני ("האם אי-פעם היו גבולות לרוע?"). הזכרתי את הוריו ואת אחותו <בת ה 13-( של המשורר' שהובלו למוות מששטין . להם מוקדשת כמעט בכל ספריו שורה ארוכה של שירים. מ'האש באבן' זכורה לי בעיקר המחרוזת על האחות, שמסתיימת: "עיניך דממה,/ דמותך להבה;-/ דמותך דמעה. /עינך בלימה./-/ נרי כבה", כבמעט ש'חה מוזכרים בעיקר ההורים, ולהם מוקדשים שני שירים ארוכים. הדגש בשיר על האם הוא על זרותה בעיר ועל געגועיה המשוערים על-ידי הבן - לנוף הכפרי של ששטין. השיר על האב הוא תיאור ממש פלסטי של חייו היומיומיים. "יום-יום החליף את חליפתו; חולצתו' לבניו' גרביו' בעליו , את הכול./ לנו שמר אמובים./ יום-יום אחרי שאכל צהרים היה מנמנם; על הספה עשר דקות בדיוק; ואולי שתים-עשרה. הוא לא הסתיר את החור; שהרמץ מאחד הסיגרים שלו .../שר ב שרף באריג האנגלי" ... וכך הלאה, תיאור יבש לכאורה, אך חי כמו במסגרת של שיחת חולין' על הדרך היומיומית אל הבנק מקום עבודתו , ו"הטיול" מדי יום האמנות העתיקה שטוביה ריבנו מעמיד מול "אשפי האשפה" חמודונים איננה זו ה"קלאסית" של שיא הרנסאנס, שכל תייר מצוי רואה חובה לעצמו לראותה, אלא שמות פחות ידועים בקהל הרחב <להוציא אולי ג'וטו ...( כמארטיני ולורנצטי - אמנים סוללי דרך' הקרובים ללבם של שוחרי המודרנה יותר מרפאל' למשל . "~לו סיפורים נאים נגלים לעינינו", כותב טוביה ריבנו; "תמימים כמו בריאת העולם./ איזה סבל מלא אהבה; המרשה לחזור אליו שוב ושוב". ובהמשך: "... הלא גם הם ידעו זוועות. לא כמונו' אבל זוועות./ שוחטים יש תמיד. בכל תקופה. בכל עונה.; עינויים הם נושא רב ערך לאמנות" ואילו "השלום הוא אשה עצלה; שרועה למחצה ישנונית אצל אמברוג'ו לורנצטי; סמל נפלא לממשל הטוב. /אבל: איזה יופי!". ומכאן היופי מאופיין כמשהו "שמשמיט את הקרקע מתחת לרגליך; משהו שמשכיח אותך מעצמך; משהו שמשכיח את אביך ואת אמך ... מבטל; את עשרת הדברות 11 ואילו בסוף: "אבל איננו משקר" ... ובסיום השיר: "יש משהו ביופי שעושה את עיניך תהומות, /משהו שאתה שוקע בו ,שוקע ומביט כמו רפרף בנר", והלאה: "כמו אתה שעומד ומביט עכשיו בעץ אלון בראש גבעה קטנה; באמצע שדה-שלף רחב-ידיים, חלקו חרוש; באור בין-ערביים של תשרי' אור רך ורחום בשעה; שהצללים נעשים כבדים מסביב ואוכלים/ פיסה אחר פיסה את חיי היום. 11 סיום יפהפה זה, שכאילו כל השיר חותר אליו <אם-כי אינני בטוח שזו אכן היה תהליך היצירה>, מחלץ את היופי בו מדובר מרשות האמנות גרידא וממקמו בטבע, אולי בעמק יזרעאל' אזור מגוריו של המשורר . אבל בה בעת אולי מתאימה התמונה הזאת גם עם מערבונים, רחמנא ליצלן' ואחר כך על- ידי העמדת המלכים, שאת שמם מכריחים אותנו לזכור בשעורי ההיסטוריה, הדת וכיו"ב, בשורה אחת עם גיבורי התקשורת הבידורית של ימינו' כמנצחי מירוצים וכוכבי קולנוע. הטענה שהגו לגולת האנושית לא השתנתה "אלא מעט" במהלך ההיסטוריה חיתה נראית כמעט מגוחכת <לאו דווקא כאן אנו מצפים לשינוי>, אלולא ה"ייצוריות 11 של התמונה, שחיתה כה מקובלת בימי הביניים האירופיים, בהם עמדו המוות וסמליו במרכז. טוביה ריבנו מרבה להשתמש בסמלי הגולגולת - בעיקר בדברו על יצירות האמנות הפלסטית, כגון פבסל ומ r; כה, בתמונת השגרירים של הולביין הבן וגולגולת הגביש האינדיאנית אבל מול המוות ••• והנצח המתמשך - מעמיד ריבנו' גם כאן' את "הרגע-הנצח" .ל.א< שטראוס> שבאמנות וביופי' ובראש ובראשונה ברגע של אהבה, בו "מתאחדים גוף ועוד גוף ונעשים גוף אחד". כדאי רק להוסיף, שלפני השיר הזה מודפס שיר ארוך אחר' המוסר על תוכנית טלוויזיה ש"דיווחה" על "הימים הגדולים של המאה", אשר בה ניתן היה לראות - בהזדמנויות שונות ומשונות, מעשי הטבע או האדם - הרוגים והריסות, והתנגשויות אלימות. אך כדי לחזור לסיום של "ההיסטוריה", הרי הוא משתלב בשורה הארוכה של שירי אהבה בהם משתקפות "ארבעים ותשע שנים; טובות ורעות/ ביחד" בין המשורר ורעייתו -כבערריה "הנערה עם שער הפשתן", שבדו-שיח איתר מבטאת - מאז ועד לימי הזקנה עם הבעיות שזו מציבה לפני האוהבים - תמיד את הצד הבהיר של העולם; ואילו הוא המבטא את הצד האפל' כמו בשיר מלפני עשרות שנים, 'הבולבול', בו שוהים השניים בשדה ירוק: היא רואה את היופי של החי והצומח ואילו הוא - את פגרו המתפורר של בולבול <כאשר הזבובים הירוקים הנטפלים לפגר עומדים בניגוד חריף לירק הרענן של השדה האביבי>. עם השירים הארוכים ולדעתי - הגדולים מבחינת ערכם האמנותי והרוחני בכלל כבמעט ש'חה, נמנה גם 'עץ אלון', אשר כרבים אחרים "כמעט משוחח" על היחס בין זוועות העולם האנושי ("ההיסטוריה" ...( ובין האמנות והיופי בכלל. השיר פותח: "לא רק אמנות גרוטאות, אשפי אשפה; לא רק מחוללי הללויות חלודה./ חורבן העולם מוחשי מאוד" .•. כל : זה - עם משחק המילים ולשון-נופל-על- לשו J בתוך "שפת שיחה" פרוזאית, בשירה, נראה כלעג על אמנות מודרנית <ובפרט פיסול •..(, אך הזכרת "חורבן העולם" היא הצדקת האמנות הזאת כשלעצמה. כי הרי 16 גליון 274 -ןן:ו 5 ~1 ~ ראשון' אל הפונדק ביער' ליד באר הברזל' וכמובן "הרעלת הניקוטין" בעקבות העישון הרב, והשאלה "האם חש בלבו? כבונה חופשי נאמן; לא גילה את סודו". והסיפור על חלומו לנסוע ל"פלשתינה" ולהיות לולן בשבי ציון' שכמובן לא התגשם, ו ... "לאמון כמו שלו לא זכיתי מעודי", ארנון ההורים והאחות בשואה <שעד לשירי הקיטורג וקטעי הקיטורג ב'גלויות' היו האיזכור היחיד כמעט של אותה זוועת הזוועות> הוא רק ראשיתה של שרשרת ארוכה של אוגדנים שפקדו את המשורר' ושהשיר בלי כותרת בעמ' 87 של הספר מהווה רשימה כמעט משרדית שלהם <ובכל זאת איזה שיר! - ניחרד למי שמכיר חלק ניכר של השמות>, שבתוכה מוקדשות ארבע <למעשה חמש> שורות לבן' "מה שחושבים שירה; זה לא מה ששירה; זה מה שחושבים שירה./ שירה לא מה שחושבים; מחשבה לא שירה; מה שחושבים לא חושבים; שירה./ -/ מה שמרגישים שירה מרגישים הרגשה. לא שירה./ רגשות מפוצלים או מבהילים; מבושמים מהוללים או מקוללים; מה שמרגישים אוהבים להרגיש; מה שאוהבים להרגיש חושבים להרגיש; מה שאוהבים לאהוב חושבים אהבה; לא שירה. /-/ מה שחשים זה טוב זה רע; חשים, זה לא טוב זה לא רע; זה חשים טוב ורע; לא שירה. /-/שירה היא שירה היא; מה היא; שירה". בתוכנו ובמבנהו התחבירי' השיר הזה הוא שלילה הולכת ומתעצמת של העמדת השירה <הייתי מוסיף "והאמנות כולה", לולא חשש הרדוקציוניזם שהיה מתלווה גם לאמירה כזאת> המשפט "שירה היא מה היא שירה" - אך הוא מחולק לשלושה חלקים ובלי נקודה בסוף, מה שמאפשר לקוראו גם : "שירה היא- --<הפסק דיבור מפקפקת>? מה היא שירה? זוהי 'שאלה ללא מענה"', כשמה של ההיצירה המוסיקלית המפורסמת של צ'ארלס אייבם. ונדמה לי' שאף כי מדובר באי-ודאות, הרי שעצם האמירה הזאת שלנו היא יותר מדי . יש לומר "היא בבחינת מעבר לשתיקה" או פשוט לשתוק. והרי באחד השירים בסוף של ואל מ p ומו שואין <בשער '1983'( אומר המשורר על דברי עצמו: "איזה פטפוט, איזה פטפוט נורא". ושירים אחדים בסוף שירים מאורחים פשוט נמוגים, נספגים, כמו מים בחול , בתוך האין' במקום להסתיים באקורד סופי קלאסי: ואולי כמו התפוגגות המוסיקה ב'השיר על הארץ' של גוסטאב מאהלו .ן: ו~ י שעקבותיו נעלמו: "מורן נעדר; שמונה עשרה שנים.; שמונה עשרה שנים; נעדר מורן.; לא לחשוב! לא לחשוב!" לארנון הזה נתן המשורר ביטוי , שהופיע לראשונה בדפוס ב 1990-' בחלק האחרון של האסופה "ואל מקומו שואף", במחרוזת שכותרתה '1983', במקום להרבות במלים אביא כאן את השיר הראשון והאחרון בה: "בית/ לא בית./ חלל./ -/ שרוול הקיטע יודע; את החום; שהיה בו'/ דמות אינה רק דמות. מחוק מותיר עקבות./ -/ אש פורחת בעץ. קול; סובב ברוח. הולך סובב; דומה, גימגום, יבבה./-/ הוא שהכול היה לפניו // אחריו רגע ·" לא אוכל והשיר האחרון: "בני שאבד; בן זקוני; שב/ מצא מחבוא; סמוי בעיני -/ לא תירא רע; ידי על פני." רשימת האוגדנים שהזכרתי מסתיימת בשאלת המשורר' האם שכח מישהו' או בלבל את הסדר ואחר כך הוא כותב: "אני הולך למראה/ מביט:; אני עוצם עיניים, /אני פוקח עיניים./ מה לא ·"? נכון האחרון בשורת האוגדנים הוא תמיד המאבד- האובד עצמו , בחלוף שנותיו. ועל כך אומר ריבנו בשיר 'השתנויות / בספרו הקודם שירים מאורחים: "איך השמש מזדווגת עם ענן/? איך הרוח משנה צורות עצים?/ ריח גשם באוויר!/ הר כל השמחה הזאת!/ -/ גם אחדי." ועדיין לא הזכרנו את השירים הרבים, שהקדיש טוביה ריבנו ביצירתו רבת השנים לשירה עצמה, ביניהם אחדים בספר שלפנינו: בדיון קצר על אחד מהם - 'מה שחושבים שירה' רצוני לסיים את דברי על כמעם שיחה. השיר הזה כתוב בדפוס תחבירי' שמופיע, כמדומני' <לפחות אצל טוביה ריבנו> לראשונה על גורמים אנושיים אחרים, ואולם החלוקה עם המילים "לנצח, לנצח"." לשורות בסופו אמנם משאירה על כנו את • בשיר 'מחשבות' <ישרים מאורחים עמ' 21(. , r "~ • i אגי פ ~VZ;ן.ןינא ן:rוHt • T "t.:"" jיי• ;"-,-::'' ר• ~ הנה: )B, ו~ s על 'חורבן ירושלים' ועל 'בנייך 'ירושלים ן~ ~ ירידיה יצחקי עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים . נורא הוא . איך יהיה אדם ראש עיר כזאת? מה יעשה בה? יבנה ריבנה ריבנה . ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב אל הבתים, כמר זאבים הבאים לילל על כלבים, שנעשו לעבדי בני אדם. ('ראש עיר', יהודה עמיחי> נi אש עיריית ירושלים, לפי שירו של יהודה עמיחי' אמור לבנות, לבנות ולבנות בירושלים. ראשי ערים אחרות עסוקים בעניינים מוניציפאליים תברואה, חינוך' תרבות, טיפוח ונוי וכיוצא באלה, ואילו ראש העיר ירושלים עסוק בבנייה, ב'בניין ירושלים', כביכול מדובר בעיר חרבה שיש לקומם את הריסותיה, או' לחיל ופין' בעיר חדשה שקמה ועולה מהחולות או מבין הסלעים. אבל ירושלים היא עיר עתיקה, וזה מאות שנים שאין היא חרבה. למעשה, רק תקופות קצרות באלפי שנותיה עמדה ירושלים בחורבנה. כמסופר' היא נחרבה עם בית המקדש הראשון בידי נבוזרדן עבד מלך בבל <מלכים ב, כה>, אבל נבנתה מחדש לאחר שבעים שנה בידי שבי ציון' בהנהגתם של ישוע בן יוצדק וזרובבל בן שאלתיאל' ולימים בהנהגתם של עזרא ונחמיה, שבנו מחדש את חומות ירושלים. גם אחרי חורבנה, עם חורבן הבית השני בידי טיטוס, חזרה ירושלים לאחר כמה עשרות שנים ונבנתה בידי אדריאנוס, וכונתה 'איליה קפיטולינה', ובמקום המקדש נבנה מקדש ליופיטר הקפיטוליני. אכן 'באותם זמנים ובזמנים שונים בהמשך' נאסר על יהודים לגור בה, אבל העיר עצמה חיתה בנויה לתלפיות, ולא נחרבה לאחר מכן' אם כי נכבשה וחזרה ונכבשה פעמים אחדות. בתקופות שונות חיתה ירושלים בירה מעטירה, במיוחד בימי שלטון הצלבנים, שעשרה בירתה של 'מלכות ירושלים'. זיכרון החורבן' במיוחד חורבן בית המקדש, הראשון והשני' מלווה את הקיום היהודי לאורך שנות הגלות, ומהוה מוקד לפולחן ל~~ דתי בימי צום המאזכרים את המאורעות ההיסטוריים הקשורים בחורבן' י' בטבת, י"ז בתמוז' וט' באב. ל~~ זה צוין גם במנהג להניח בכל בית חדש שטח כלשהו של קיר לא צבוע - על פי רוב בכניסה לבית, 'זכר לחורבן'. במרוצת הדורות התרחב האבל על חורבן המקדש לאבל על 'חורבן ירושלים' ועל השממה של ארץ ישראל' שכן בתודעה היהודית הקולקטיבית ארץ ישראל היא מדבר שממה, וירושלים היא עיר נטושה, עומדת בחורבנה ומצפה דורות רבים לגואליה - בוניה, 'שבי ציון'. תודעה זו מקבלת ביטוי נרחב בשירה ובספרות העברית זה מאות שנים, עד ימינו אלה. התנועה הציונית הרבתה לתאר את מפעלה במושגים של 'בניין הארץ' ו'בניין ירושלים'. הברכה המסורתית המסיימת את סדר פסח, "לשנה הבאה בירושלים"' נוסחה בארץ ישראל מחדש: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שכן אנו מצויים בירושלים, אלא שטרם הספקנו 'לקומם את הריסותיה'. בשיר ערש של עמנואל הרוסי משנות ה 20- שרה האם לבנה: "תהיה חוצב, תחצוב בסלע, תבנה את ירושלים". שירו הנודע של אביגדור המאירי 'מעל פסגת הר הצופים', המתאר את געגועיו של האני השר לירושלים זה מאה דורות, מסתיים בטור: "ירושלים, מחורבותיך אבנך". לו היה המאירי אכן משקיף על ירושלים 'מעל פסגת הר הצופים' היה רואה עיר בנויה לתלפיות, שאפשר אמנם להוסיף ולבנות מסביבה, אבל אין כל צורך לבנותה מחורבותיה. בשיר של ש' שלום, משנת תש"א, 'בניין ירושלים' הוא סמל, מטאפורה לעשייה על סף החידלון: "טוב לחיות עם המות בעינים, /טוב לדעת: כל רגע אחרון./ אנחנו בונים את ירושלים; כעולים לגרדום". אבל בשירה הנודע של נעמי שמר 'ירושלים של זהב' מתוארת ירושלים העתיקה כעיר נטושה בממשות: אויר הרים צלול כיין'/ וריח אורנים; נישא ברוח בין ערביים; עם קול פעמונים;/ ובתרדמת אילן ואבן; שרויה בחלומה; העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה.// ירושלים של זהב, ;ושל נחושת ושל אור' הלא לכל שיריך אני כינור .// איכה יבשו בורות המים,/ כיכר השוק ריקה; ואין פוקד את הר הבית/ בעיר העתיקה.// במערות אשר בסלע; מייללות רוחות/ ואין יורד לים המלח; בדרך יריחו.// ירושלים של זהב,/ ושל נחושת ושל אור' הלא לכל שיריך אני כינור .//ובבואי היום לשיר לך; ולך לקשור כתרים; קטונתי מצעיר בנייך; ומאחרון המשוררים.// כי שמך צורב את השפתיים; כנשיקת שרף; אם אשכך ירושלים; אשר כולה זהב.// ירושלים של זהב, ;ושל נחושת ושל אור' הלא לכל שיריך אני כינור. נושא הקינה על ירושלים בחורבנה ושירת הגעגועים לירושלים עם נגינת כינור שאובים מפרק קלז בתהילים, שירם של גולי ירושלים בבבל: על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון./ על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו; כי שם שאלונו שרבינו דברי שיר; ותוללינו שמחה - שירו לנו משירי ציון .;איך נשיר את שיר יהוה על אדמת נכר./ אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרני; אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ואילו מקורו של הצירוף 'ירושלים הבנויה', המשמש כאמור משאלה לעתיד לבוא, לבניין ירושלים מחורבותיה, כביכול' הוא בפרק קכב בתהילים: שיר המעלות לדוד; שמחתי באומרים לי בית יהוה נלך; עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים; ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו; ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל; להודות לשם יהוה; כי שמה ישבו 18 גליון 274 כיסאות למשפט כיסאות לבית דוד; שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך; יהי שלום בחילך שלרה באומנותיך; למען אחי ורעי אוברח נא שלום בך; למען בית יהוה אלוהינו אבקשה טוב לך. אלא שבפרק זה לא מדובר ב'בניין ירושלים' לעתיד לבוא, אלא בתיאור עכשוי מאותם ימים של תבנית העיר המוקפת חומה 'כעיר שחוברה לה יחדו.' כזכור , משפט זה הופיע בתקשורת ובתעמולה הממלכתית במידה רבה מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, כשעלו ציפיות לאיחודם של שני חלקי העיר. שירה של נעמי שמר נכתב והתפרסם ימים מעטים לפני אותה מלחמה, ולאחריה הוסיפה שמר לשיר בית חילופי לבית המרכזי , שבמקורו תאר את ירושלים כעיר עזובה, אבל לאחר כיבושה בידי צה"ל - "חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה'.' מסתבר אפוא, שירושלים מתוארת כעיר חרבה ונטושה כיוון שבוכרים, ולא רק יהודים יושבים בה, ו'בניין ירושלים' פירושו יישובה של העיר ביהודים. אורי צבי גרינברג מציג מצב עניינים זה במפורש: ובירושלים עיר הקדש, בירת אבי הקנאי, גר הכנעני ברב נשיר טפיר גמליו וחמוריו. גר הנוצרי חד-הצלבים, נשיא פעמוניו ומגדליו. וגרים אחי ראחירתי: כמר זאבים למרדי ישוב ותורת אבי תחת עררם - ויש חנויות למכלת ויש כתל המערבי. ויש זקנים בטליתות, אהרבי-יה, הנוטים למרת, ויש בחורים חמי-דם, כחילי ביתר וגרש-חלב. ואני הולך פה כמר זאב שפנה ערפו אל הישוב . <בירושלים, מתוך 'כלב בית') מוטיב הזאב המייצג את מה שמחוץ לעיר כבר מוכר לנו משירו של יהודה עמיחי , 'ראש העיר.י לפי אצ"ג נתונה ירושלים אפוא בידי נוצרים וביד ערבים <אותם הוא מכנה 'כנענים' - בלא שהוא נותן את דעתו על הנשק החד שהוא נותן בכך בידי התנועה הערבית הלאומית>, ואילו היהודים - 'אחי ואחיותיי - מאולפים כ'זאב למוד יישוב.י יש אמנם נוכחות יהודית בירושלים, והיא מתבטאת בכותל המערבי , בזקנים שבאו למות בירושלים, ובחנויות מכולת - מוטיב מזלזל החוזר פעמים הרבה בשיריו של אצ"ג מאותם ימים. יש אמנם 'בחורים חמי דם', נאמנים למסורת של גוש- חלב וביתר , מצודות הקנאים בימי המרידות הגדולות ברומאים, אלא שאלה כנראה אינם עושים דבר. מעניין להשוות שיר זה עם שירו של יהודה עמיחי משנת 1968 'ביום כיפור,י שעניינו בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים: נירם כיפור בשנת תשכ"ח לבשתי בגדי חג כהים והלכתי לעיר העתיקה בירושלים. עמדתי זמן רב לפני כרך חנותו של ערבי, לא רחוק משער שכם, חנות כפתורים ורוכסנים וסלילי חוטים בכל צבע ואבזמים . אור יקר וצבעים רבים, כמר ארון קודש פתוח. אמרתי לו בלבי שגם לאבי חיתה חנות כזאת של חוטים וכפתורים. הסברתי לו בלבי על כל עשרות השנים והגורמים והמקרים, שאני עכשיו פה וחנות אבי שרופה שם והוא קבור פה . כשסיימתי חיתה שעת נעילה. גם הוא הוריד את התריס ונעל את השער ואני חזרתי עם כל המתפללים הביתה . עמיחי רואה בחנותו של הסוחר הערבי בעיר העתיקה של ירושלים לא פחות מ'ארון קודש פתוח,' שכן הוא מזכיר לו את חנותו השרופה של אביו ',םש' והשיחה שבלב עם סוחר זה היא מעין תפילה. החורבן איננו בירושלים אפוא אלא בקהילות היהודים שגולה, והיום-יום של הסוחר הערבי הירושלמי משתלב היטב בתפילת יום הכיפורים של היהודים. מוטיב 'חורבן ירושלים,' ובעקבותיו מוטיב 'בניין ירושלים' אינם אפוא אלא מוסכמה תרבותית ודתית, שאינה נשענת כלל על העובדות שבממשות. יסודם בקיבעון תרבותי ודתי של אירועים היסטוריים, ותפיסתם כמצב של קבע לא היסטורי: ירושלים בפרט, וארץ ישראל בכלל , עומדות בחורבנן , ומצפות לבניהן שיבואו ויגאלו אותן מחורבנן. מוסכמה זו אכן מקבלת ביטוי רב בשירה העברית לדורותיה, וכפי שראינו , שימשה היטב את ההסברה הציונית. מהצד האחר , עגנון מתאר בסיפורו "המכתב" את 'בניין ירושלים' בידי יהודים כמעשה של כשל , ואף מלעיג על האמונה שירושלים מצפה לבוניה-גואליה היהודים: "בונה ירושלים ',ה פעמים על ידי יהודים, ופעמים על ידי גויים" <סמוך ונראה, עמ' 241(. מוטיב 'בניין ירושלים מחורבותיה' נשען בעיקרו על המסופר בספר נחמיה: דברי נחמיה בן חבליה. ויהי בחדש כסלו שנת עשרים, ואני הייתי בשושן הבירה. ויבא חנני , אחד מאחי , הוא ואנשים מיהודה, ואשאלם על היהודים, הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים. ויאמרו לי , הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה, וחומת ירושלים מפורצת ושעריה נצתו באש. ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים, ואחי צם ומתפלל לפני אלוהי השמים. <פרק א> ואומר אליהם, אתם רואים את הרעה אשר אנחנו בה, אשר ירושלים חרבה ושעריה ~צתו באש, לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה ---ויאמרו , נקום ובנינו , ויחזקו (ו: ו~ ו ידיהם לטובה --- ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה םיצז:rו מחזיקים והרמחים המגיבים והקשתות והשריונים והשרים אחרי כל בית יהודה, הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלה. והבונים איש חרבו אסורים על מתניו ובונים, והתוקע בשופר אצלי --- גם בעת ההיא אמרתי לעם, איש ונערו ילינו בתוך ירושלים, והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. <פרקים ב-ו> הציונות הרבתה להשתמש בזיקה לסיפור 'שיבת ציון' לאחר גלות בבל , ובניין חומות ירושלים בידי נחמיה ואנשיו. בימי 'המאורעות' של 1939-1936 שימשו הפסוקים "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלה", "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" סיסמאות רווחות מאוד , + ו~ s המתארות את מצבו של הישוב היהודי באותם כאמור , בימיו של יהודה הלוי חיתה ירושלים בשיר 'יפה נוף'. המשורר מלא געגועים לציון ימים, שממשיך במפעל הבנייה של ארץ ישראל בירתה המעטירה של ממלכת ירושלים בהיותו במרחקים, הוא נזכר תוך סערת עם שהוא מגן על עצמו מפני פורעים ערבים. הצלבנית, ולתיאור חורבנה בשיריו אין קשר רגשותיו בתפארתה מקדם, ב'כבודה שגלה' אבל גם קודם לכן , נשענה המוסכמה התרבותית ~ ~ והדתית, שהתבטאה במוטיבים של 'חורבן ירושלים' ו'בניין ורושלים' על מגילת איכה ועל ספר נחמיה. גם בשירת ימי הביניים, במיוחד ביצירתו של יהודה הלוי , מצויים מוטיבים, לפיהם ירושלים נתונה בחורבנה, והגעגועים לציון מכוונים לאותם 'עיי חורבות'. כך למשל בשירו הנודע 'לבי במזרחי: לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר ארכל ואיך יערב? איכה אשלם נדרי ואסרי, בערד צירן בחבל אדום ואני בכבל ערב? יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמר יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב. 'ציון', ירושלים או ארץ ישראל, שהוא שואף לראותן , מתמקדות בעיניו ב'עפרות דביר נחרב', שרידי המקדש החרב. הוא אינו נותן לבו לכך שבמקומו של 'דביר נחרב' היו קיימות בימיו כנסיות נוצריות רבות רושם, שהוסבו ממסגדים מוסלמיים מפוארים. עם זאת, אפשר ש'עפרות דביר נחרב' הוא מטונים לארץ ישראל כולה. גם בשירים אחרים מבכה יהודה הלוי את חורבן המקדש ואת העזובה שבארץ ישראל, במיוחד בירושלים. כך למשל בקטעים משירו הגדול 'ציון , הלא תשאלי' : ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך? מים ומזרח ומצפון ותימן שלום רחוק וקרוב שאי מכל ערביך 1 ושלום אסיר תארה, נותן ומעיו כטל חרמון , ונכסף לרדתם על הרריך! לבכות ענותך - אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך - יאנ כינור לשיריך. -- חיי נשמות - אויר ארצך 1 וממר דרור אבקת עפרך 1 ונופת צוף בהריך. ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרובת שממה אשר היו וניריך . כאן חוזר מוטיב נגינת הכינור בשיר הגעגועים לירושלים מספר תהילים, אך הארץ מתוארת כ'חורבות שממה'. לא רק המקדש, אלא ארמונותיה של ציון בכללותם, 'ונירייך'. גם בשירו 'יפה נוף' מזכיר המשורר את ירושלים, בשיבוץ מתחילים, עיר שחיתה בירה מפוארת לימלך רב', ואילו כיום גלה כבודה ונווה ביתה, אולי המקדש - חרב. מראות החורבן מתוארים במוטיב של חיות בר המהלכות בין החורבות, 'נחש שרף וגם עקרב', ובהתייחסות לאבניה של ירושלים, המכוסים בעפר: יפה כרף, משרש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב. המרן רחמי נכמר כי אזכרה קדם, כברדך אשר גלה נרך אשר חרב, רמי יתנני על כנפי נשרים, עד אורה בדמעתי עפרך ויתערב! דרשתיך, ראם מלכך אין בך ראם במקרם צרי גלעדך - נחש שרף רגם עקרב . הלא את אבניך אחרכן ואשקם וטעם רגביך לפי מדבש יערב . למציאות, הוא נשען על אותה מוסכמה תרבותית דתית שהזכרנו . בתשתיתן של הקינות על חורבן ירושלים מונחים מגילת איכה ואגדות החורבן ומדרשיו , אבל נראה שיש לשירי ציון של יהודה הלוי גם מקור השפעה אחר , הבנוי גם הוא על מוסכמה תרבותית, פואטית. הכוונה היא לשירה הערבית המכונה 'אטלאלי [חורבות], שירי המעונות הנטושים. למותר לציין את השפעתה הרבה של השירה הערבית הקלאסית על השירה העברית בימי הביניים, במיוחד בספרד , אבל יהודה הלוי עשה שימוש מתוחכם מאוד במוטיבים מהשירה הערבית ב'שירי ציון' שלו . אכן , בדיקה מקיפה של 'שירי ציון' של יהודה הלוי מראה שימוש רב במוטיבים השאובים מהמוסכמות של שירת האהבה הערבית. יהודה הלוי מתאר את כמיהתו לציון באותם מוטיבים קלאסיים המשמשים בשירה הערבית לתיאור סבלות האוהבים וגעגועיהם לאהובותיהם, כאילו חיתה ציון אהובתו הזנוחה והרחוקה של המשורר. כך למשל, בדוגמאות מעטות מרבים, המוטיב של ארנון התיאבון - "איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב" <'לבי במזרח'), מוטיב הפירוד "ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב" ,>םש< מוטיב הכיסופים - "לך נכספה נפשי מפאתי מערב" ('יפה נוף'>, הבכי והדמעות - "אסיר תארה נותן ומעיו כטל חרמון" ('ציון , הלא תשאלי'), מוטיב הדמות המופיעה בחלום "ועת אחלום שיבת שבותך" <'ציון הלא תשאלי') ועוד ועוד. אחד הנושאים המובהקים ביותר בשירת האהבה הערבית הוא מוטיב 'המעונות הנטושים', והוא מופיע לעיתים קרובות בפתיחה <'בסיב') לקצירה המספרת על אהבה נכזבת, רבת סבל. הא"ר גיב, בספרו הספרות הערבית <תל-אביב: עם עובד>, מתאר את ה'נסיב', פתיחתם של שירים אלה: "בשורות הפתיחה אנו מוצאים בדרך כלל את המשורר כשהוא רוכב על גמל, ועימד בן-לוויה אחד או שניים. הדרך מוליכה אותו אל מקום אחד המחנות שבו התגורר שבטו או אחד השבטים הידידים, ושרידיו של אותו מחנה עדיין מצויים במקום. הוא מבקש מאת בני לוויתו לעצור לשעה קלה, וברוב צער מעלה עתה בזיכרונו היאך , לפני שנים רבות, עברו עליו כאן הימים המאושרים ביותר בחייו עם אהובת לבו . עתה מפרידים ביניהם חיים של נדודים שאין להם סוף, ובמקום העזוב והשומם משוטטות חיות בר" <עמ' 25(. כל יסודותיו של מוטיב 'המעונות הנטושים' מופיעים בשירת ציון של יהודה חלדי . כך למשל וביברה שחרב'. הוא מבקש לבוא אליה 'על כנפי נשרים', ולבכות עד שירוו דמעותיו את עפרה ויתערבבו בו. המשורר דורש בשלומה, ומוצא שבביגור לעבר' עת ציון חיתה 'קריה למלך רב', כיום היא בחורבנה, ובמקום צמחי מרפא שגדלו בה, "~וי גלעדך", שהוא סם חיים ומטובה של ארץ ישראל' מהלכים שם בעלי חיים נושאי מוות - "נחש שרף וגם עקרב". המשורר מתמלא חמלה ורחמים על חורבותיה, 'אבניה' של ציון' והוא מבקש לנשקן , וטעמן יערב לפיו מדבש. אין זה כמובן שיר 'אטלאלי מובהק, אבל השפעתה של שירה זו ניכרת כאן היטב. שירת האהבה הערבית מתוארת במפורט בספרו הנודע של המשורר הערבי אבן חאזם )-994 1064(, טבעת היונה. על מוטיב 'המעונות הנטושים' עומד אבן חאזם בספרו בפרק על הפירוד: הפירוד הוא הגורם למשורר לבכות על מה שהיה מקום מפגש לאוהבים, עד שהם שופכים דמעות על שרידי המחנות, ומשקים את חורבותיהם של המעונות הנטושים בדמעות של געגועים כשהם נזכרים בזמנים המאושרים שעברו עליהם באותם מקומות. קינותיהם רמות, מרות זעקות הצער: מראה עקבות נעלמים מעורר את רגשותיהם העמוקים, והם מתמכרים לנחי בכי תמרורים. תיאור זה, בכללותו' מאפיין במידה רבה מאוד את שירי ציון של יהודה הלוי' כפי שראינו . אפשר להניח שספרו של אבן חאזם, בן המאה ה 11-, היה מוכר ליהודה הלוי, בן ה 12-, אם כי מוטיבים אלה שבשירה הערבית היו ידועים היטב למשכילים בעת ההיא. אבן חאזם היה בן דורו של שמואל הנגיד' וכמוהו יליד קורדובה. הוא נמלט מעירו עם כיבושה בידי הברברים ב 1013-, כפי שאירע גם לשמואל הלוי' שעתיד היה להיות ה'נגיד'. אבן חאזם נדד בערי ספרד' והגיע למשרת וזיו בולנסיה, ולימים גם בקורדובה, אך בגלל תהפוכות הזמנים מצא עצמו פעמים אחדות גם בבית הסוהר • בספרו טבתע היונה הוא עוסק בדרכי האהבה והחיזור כפי שהם נהוגים בתרבות הערבית, ומדגים את דבריו בפרקי שירה בנושאים המעסיקים אותו . בפרק על הפירוד' הוא מספר על אורח שבא מקורדובה, ולשאלתו סיפר לו האורח על בית המשפחה בעיר זו שחרב כולו' וכל הפאר וההדר שאיפיין אותו בעבר והחיים הטובים שזרמו בו נעלמו ואינם. אבן חאזם מתאר באריכות את בית משפחתו ואורחותיו כפי שהיו בימים שעברו' 20 גליון 274 ומספר על החורבן הנורא שהוא עומד בו כיום. בחורבנה. האורח המספר על מצבה העגום של ובמכוון - ספר נחמיה המקראי , ושירת ג:: תיאורים אלה, אומר אבן חאזם, מילאו את עיניו העיר , הכאב הרב והאבל הכבד בעקבות ה'אטלאל' הערבית. חורבן ירושלים, הייתי בדמעות ואת לבו בצער רב, נפשו נתערערה הידיעות על החורבן מופיעים בשני הסיפורים. אומר' נקשר לחורבנה של קורדובה, אולי גם ~ ודעתו נתבלבלה עליו בכאב עמוק. בכך , אפשר לומר , נסגר מעגל . מקורותיה לחורבנן של ערים אחרות, במקומות ובזמנים ן~ ו קשה שלא להבחין בדמיון שבין סיפורו הנמלץ הטקסטואליים של המוסכמה התרבותית על שונים. של אבן חאזם על חורבן ביתו בקורדובה לפרק אודות חורבן ירושלים יונקים משני מקורות הפתיחה של ספר נחמיה, המתאר את ירושלים המתחברים זה לזה בצורתם, לא בהכרח ביודעין ~ • נכו שבתאי • ח;למת את א;ת; חל;ם :-·::· :· ~י ~iJ ק~ר ס~~~: iJ נ.:י ry ת;~ים ~לי f ל- f ר ו . רזים ~י iJ נז;ם . ןה י;ם ךזףי ל;~ ם:~~~~ משאירים א;תי בג;הה T • • • : בגאח;תי ה~ד;לה T : -• :- אני אבזוז את חייכם דדי זיt:ז ל; ~q ל;ת ~ין ל;~ ~~ןי;ן ~ריר v7ר ~י ם;א~~ ~ם ס~ב אני אבזז את חנזיכם ". -·· ". : :• .: ל;ק,ס ~:זגןה ~צףןת iJ ~ףף ;ו~ ך~~~יו ~ריר 7 ס~יד • • ףמתחיל ללכת ~זp9 ןר;ן ~q ןרים ריקים אתם בג;רחים . : ". :p מ; ;הףדים •: :• T • : :• -• T : -• -:• • -: T : ג.ל~~ רעים ר~~~ך ~זp~ה לא :ד~נף :p לףם ~7 ~י אבל אני י;דעת מי אתם אבל לא מר~יש שהףא עם עש~ף ושתינף עד ש -ז-: :-·--.-:· ~q~iJ ~ת iJ סם - פעם זה אב סד~י~ה ך.ןה -~ T :· - ף~~ם :ז~ב בבטח יש אהףב, אבל האל:פ;ה;ל היה TT : -T T -: T •• -:• .ןה :p ?י iJק~~ ~ת 9iJ ~יק ~~ י ~~לף - :חיו t ~ר עם פעם זה אב T :• - ף~~ם בc:זז: השפעה, וה~ברים הסת;בבף סביבנף -:זז •ז:-: ·:::··· !קי'~ ~ת ~רירףת iJ ~.ז:ויקףת ~ל ~י ס:י.ז:וי ~~נזףב :p מ; :זבף~ים 7 ~ע'ם ושם היתה ילזת נוזל :ד ד:ד ·-::-: וי~~~ חיא ~ע,ןה ילדה מושלמת, חרשה אבל יפה, מא i יפה TT ; TT ז-: פרח של;מד לתפ'ס, :פזב :·-:·: :ד . .. והיא הז:פירה לי א;תי' ףמי אני • -:• • • T • : • • : - :."" -ז :פשעזבףה עזבףה ~נ;ת ףכ~~~~ ךלא ~ןלף, :p מ; T -ז T לנפשה, שלש T T : -: "בג;.ןןת ף~~ך Q דךל "ם'ד~ ע.ץ י~א~.:'יד~~ ח~~~נף ,םיע;~~ ~~ך :p חף ף~~ ~ןף, Q דךל ~ןה, iJ 'ן~ים, ~~9 נף ~י;רים, ן~ןנף ~לי זנזנתי ת':פפ;ת רגלים שלכם -:-· -: ·-: שנים שלש;נה T : •: "T דד~ה, 7י~~ חףשים, חלמנף ; -T • :· ד:· . ך.ןה ז,ס.: ~ם אחת על השננזה, אבל ' ך ז • ם~~ רעים שמרף א;תה, בבטנה היתה ~~ry נף ע;ן זה פרפרים · -: --- ד ד-: -: ". ז: • T בג~ה חףמה, על זשא •: :• -T T • נלד אחת את השננזה, :ד ד:ז לא יהףדים T • : -:• --•• •• ~~ryק,ק,ת, q,ה~י~ ~ר .ןה ילזה משלמת, נשבעתי ש ". . : -: . :• :• : •". T : חדשה. ~ןה :Pה~;ס~ ק~~ה י~~ ~דז i ~ת ס~י~ם ז-: T 21 דצמבר 2002 ו~ עזרא פאונך מאנגלית: שמואל שתל : 1 רמות מחול לחתונה בכפר כנא, בגליל ~ח;ןת ,ן:~ת~~ qל;מ;נכי , Q דןל:ר ~דסב, ~ין ~מ;ך ;ח~~ 7 ל;ת ~מ;ך ~לת -ד .ם:ל~ וכך בנינוח לא ~~אנריר ~אס?ים, באפלה נשברת. ."" :• : • T •• -: T !ם~~~" ~ש;ךר י~~ ך~ל קדרי לא ~~אנריר ~ראש-ס~:ז בת 1 ל;ת נ~י ורדים ישליכ 1 • : -• T : •• • : ~יד iJ ~~ים ך~רי ryך • 1~ח 1 רים ~ת מ q ןס, ~~ךם ל:ל יטבח הנז;ם בחרב; האפלה. :-: -·: ז:-·· ז ~ר;ע;נכ:ר ~~נרי?ים ד~ים ~נכ![ת לק?~ה: ר:~~ :P ~סר ~ל.א א;ך;ת. "ראה! דבר זה לא לי 0 •: T T '' : לא 7 ף ,~נ~? ת;נ~? :p מ; ~קד ~ז :p :ר:~~ ~י iJ ~דסג ז~: נ;~ן , :p פ:~ 1 ךי ~קדים ח~~ 1 .םס~?ק~ ך~אן ~~ד.כה י~~ ~~ינרי 9רי g י-מ~לר ~י~ם ש;~רים ~:ר:ל t ~ר ךע;ד t ~ר ע;~ך , [!ק;ל ;מ;ק~ ךלא ס;ך~י דח~ת. בא 1 למ;ת אלה אפלים איש לא ד;אג שם T •• ' ' •• -: '." •• T : ל w ~ה ;ו~ א; 7,יר; · ~~לת ה~~~ 9~1 ף, ם;ק~~ ב; t\~ .~סה ך~ז ד~ים ~ר 1 ~ת ~ידיו ~~לה ח 1,ה~ ח 1 ~יס ן~ם t סב ~ר 1 ,~יםרס~.~ ז:י ry:פ 1 ם, רס~.~ עד 1ש~~-ן :י~~~ ך~ז ד~ים ע;?ים ~ע.ת ~~9פ 91 ~י~ר , ה; ~נכאת ·זt:~א~:ה, "ע.ץ 7ד.: iJ ~."גל ~ל י:~: ~ח 1 ק iJ ~?ים iJא~~ עםר 1 ח; ~ל ~ןחים ז.\ר ~ש;ךר ח~~י , ך~ל קדרי :p מ; י 1 ~ל ~יד ק~י ס 1 ף, ~ל י~~ :ד:ר :פל בני אדם יפ 1ר 1 נ~י ורדים • T: •• • :-: T T •• : T ר:כנ;ע~~~ .זרם ~w.א~ בטרם ליל את הא;ך יטבח -: • T :• • -:•:• : בחרב; :פחלה. T ',•: -: : ר:כנ;ר~~ ת;ר;ח~o:pל1 יקiJ :לס~ ןי~" ,תאז ,ה~אאן ירי~~~~?~ל ~ב;iJ ך~;י זסר~~9~י~ך! ;א ק;ת~ ;ת~יעד~~~ל די~, אן~~~~י רך;ש~ןא~, הן.i];ל ם~ ך~l]i]םי~ ןי~ ך;מ~~~ח; 7 :ת;ל :p י~~~~~ים ח~1 םירנ~~נ1 םירנ;ש:.:ך". ך;מ~ תל~ד~ל:ם. ךותמ) ,"ארטסול"1915( ןוילג274 22 :ון. s ו ן~ ~ נערה סע.ץ ~א 'יד:~ ס~ןף ~לה ~, זר;ע;.סי' סע.ץ ח~~ ~ת;ך סזי כלפי מטה - f T -••-: עזרא פאונו ז-: הענפים צמחף מת;כי כזר;ע;ת. : • • • : T • T ע.ץ זאת t\~, בתחנה של המטרו t\ ז;ב זאת t\ ~ז 7 !ז;ת ךרף l] ~ע,ל.יסד . - ~~ ~t\ ~?ךה ח~~לףת ס~~ים ס t\ לה ~ת;ך ססמ;ן: כה ~ב;סה - זאת t\ז:ו, דחים ~ל ף~~ ~· ~קע.יןטב, w ח;ר. וכל זה, שטףת היא לע;לם. T T • : •,• T : . אלברט בן יצחק יעקב עיניים משתנות ע.י~:ם ז;נ~נכנ;ת. ןח;ק ז;נ~~י ~פףי סךכף l]. ~ם ~פףי ~ךק סןש. • ~~f:וי~ה. ~א;ת .ת;ח~~נ;זי~~ ... . . סכ'ל ט~~~.ף~~ ןח;ק ז;נ~~י ~.ןה .ש~~נ;ז לכל אדם יש סבבה לחשב : ד TT • ז -: ~ל .ח~~ס ~יזיפףס, ;מ~רב ... 9 גח ו~~ . ~חף w ת מ~~ד . ~נףי ~לי . ורבגים חשים עיפףת. ע.י~:ם ז;נשנכנ;ת ת;ע~~סבג j?. ר' . . :-•• • T • -: תחףש;ת לנשף מעיל מעל השורר ... :• :• : --•• • : : T : ז;נןר;ן ר.[/ נ;~~ים ~ק;ם ל~סרים - ע.י~:ם ז;נ~נכנ;ת. ~א;ך ~ן;ל ך~ם ~א;ך ך~~ ס:ה ,הל~~ ryt\ לה! ~w ה סר~ה ר:~י.ע~ ri!ת;ל;ד~ . . . . - ר;~ים 7ס~ 7י !1J~9 ~ים נ;ןא ~רים. ך~~ ה~~ 7 ע.~ר ח~ד 9 קףת. סיזיפףס, למי זה מפריע? ! -.: -:· . : .. ס~~ן ~~ךקת ,ם:~ל י;צרת מעגלים, גלים. • -• T : -:•:• ' גע לרגע. -:· : הגלגףל. מר .. : . זה לא משנה את ה!זחס למי שא;חז .. :· . : ---:· :· -: ·: ך~~~ ... ם~י~;ג~ .. ןה ~~חיל ~ח? t\ ס. מי מצליח להשאר! כל;מר -: " T • : • : -• f כל פעם מחדש. משע מףזר. TT'' --T - T דצמבר 2002 23 ו~ s מסע אל האין: ן~ ~ מבנה הישות הנפשית - תיאוריית האישיות של ש' גיורא שוהם יוסי בל ~ עשור האחרון אנו עדים לגל חסר תקדים של סדנאות "עידן חדש" - תקשור, גלגול נשמות, מדיטציות, קבלה וכדומה, המושכות אליהן קהל רב של אנשים בכל רמות ההשכלה; אנשים אלה טוענים בעקביות כי סדנאות אלה באו לעזרתם במקומות שהפסיכולוגיה לא סייעה. אנסה להציע כאן הסבר' למקום ההולך וגדל' שתופסים חיפושי הדרך השונים, שאינם דווקא נסמכים על מדע מדויק או על עקרונות הפילוסופיה והפסיכולוגיה המערביות, בהסתמך על תיאוריית האישיות שפיתח הקרימינולוג והפילוסוף ש' גיורא שוהם; מאמר זה ינסה לעמוד על ההבדלים בין תיאוריית האישיות של שוהם לבין התיאוריות שקדמו לה, ולהבין כיצד היא עונה על הצורך המתעורר יותר ויותר' למצוא מענה אישי במקומות שהאדם המודרני היה רחוק מהם, לכאורה. תיאוריית האישיות של שלמה גיורא שוהם שונה מתיאוריות אחרות בכך שהיא מחלקת את הישות הנפשית לשני מבנים עיקריים, הפועלים ביחסי גומלין מורכבים: ה"עצמי", שהוא החלק הבא במגע עם המציאות החיצונית, והמוגדר באמצעות ההתנסויות עימה, וה"אני" שהוא חלק פנימי מולד' המכוון פנימה, כלפי המציאות הפנימית הסובייקטיבית, שבחלקה היא לא מודעת, וחסרת גבולות מוגדרים של חלל וזמן • ב "עצמי" עסקו כל תיאוריות האישיות הפסיכולוגיות, מכיוון שהוא ניתן למדידה ולתצפיות מדעיות, וניתן להסיק הגיונית על מבנהו ועל יחסי הגומלין שלו עם המציאות. לעומת זאת, ה"אני" הוא החידוש של התיאוריה הזו: ניתן להסיק על מבנהו ולחקרו בעיקר באמצעות שיטות, שברגיל אינן מקובלות במדע: אינטואיציה, אינטרוספקציה, הזיות, ניתוח יצירות ספרותיות-מיסטיות <כמו ספריו של קולרם קסטנדה על המכשף דון חואן> והתנסויות מדיטטיביות ומיסטיות. במאמר זה אציג שתי ישויות אלה, ובסיומו' אציע השערה כי השיטות השונות, המיסטיות בחלקן' של "העידן החדש", עוזרות וצוברות פופולריות, משום שהן מאפשרות צמיחה נפשית של ה"אני", יותר משמאפשרת הפסיכולוגיה המסורתית, שעיקרה במחקר ובהתמקדות בטיפול ובצמיחה של ה"עצמי". אינני טוען שבמהלך טיפול פסיכולוגי לא יצמחו כלל חלקים ב"אני", אלא שיתכן ששיטות ה"עידן החדש", הפונות מיידית באמצעות המיסטיקה והמדיטציה אל חלקים ב"אני", מאפשרות חקירה עמוקה ומשמעותית יותר שלו' ופתרון בעיות נפשיות שמקורן בחלק זה. <מאמר זה נכתב בעקבות ספרו של שוהם אישיות וסטייה>. מבנח חישות - ח"אני", ח"עצמי" וח"איתי": שוהם מזהה בתוך הישות הנפשית שתי קבוצות של מרכיבים עיקריים: המרכיבים בקבוצה הראשונה נובעים מכמיהה מתמדת לחזור לכדליות הטרום-קיומית, טרם הלידה. אז חש הילד שהוא אחד עם האם. כלומר' ניתן לתאר מרכיבים אלו כווקטור בעל כוחות איחודיים <למשל' שאיפה להתאחד עם הטבע, עם האלוהות>. המרכיבים בקבוצה השנייה הם בעלי איכות הפוכה וניתן לתארם כווקטור בעל כוחות מפרידים: מרגע הלידה הילד חותר להפריד עצמו מאחרים - ראשית הוא מכיר בכך שהאם והוא הם ישויות שונות. בהמשך' תהליך הגיבוש של זהות העצמית הוא בעצם הפרדה בין החלקים, ההתנהגויות והתכונות שהם "אני" לבין אלו שהם "לא אני". כך יכולים המרכיבים בקבוצה השנייה לבוא ביחסי גומלין עם אובייקטים אחרים, כלומר עם הסביבה ועם המציאות החיצונית. את המרכיב האיחודי מכנה שוהם "אני" ואילו את המרכיב השני' הבא במגע עם הסביבה, הוא מכנה "עצמי". ה"עצמי" מופיע בצורה זו או אחרת בכל תיאוריות האישיות הפסיכולוגיות: זהו המרכיב בישות השואף ליחסי גומלין עם סביבתו' כשהוא פונה כלפי חוץ לעבר אובייקט מסוים. מכאן השם "עצמי"; העצמי חייב שיהיה לו אובייקט, כלומר "עצם" מסוים, לפנות אליו. ה"עצמי" קולט גירויים מכל העצמים הסובבים אותו' וחש גם את גוף האדם, את התהליכים הפנימיים שבו' ואף את ה"אני" כמקור לתפיסותיו החושיות. ה"עצמי" הוא מקום מושבה של ההכרה, מקור כל הפעולה והנמען שלה, והוא ממוקם בתוך הגדרות של זמן' מרחב ונורמות חברתיות. מכיוון שה"עצמי" הוא מעצם טבעו מהות של יחסים, יש לחקור אותו באמצעות מדדים של גירוי-תגובה, מובהקות וקורלציה. אלו המדדים המקובלים במחקר במדעי החברה, ברוח המסורת הפוזיטיביסטית. ואכן' מרבית החוקרים בתורות האישיות עסקו ב"עצמי" וכפי שכותב שוהם, אין כמעט מה להוסיף על כתביהם וממצאיהם. שונים לגמרי הם פני הדברים ביחס ל"אני": ה"אני" קודם ל"עצמי". ה"אני" נוצר עוד ברחם, עקב התחושה האחדותית עם האם, שנמשכת גם מעט לאחר הלידה. מאפיינת אותה לא רק תחושה של איחודיות, אלא גם של העדר זמן וחלל מוגדרים. ה"עצמי" מתחיל להתגבש 24 גליון 274 לאחר הלידה, מתוך מגע עם הסביבה, והוא מטבעו ממוקם בתוך גבולות של זמן וחלל . כלומר , ההוויה, הבלתי ניתנת להוכחה הגיונית <אלא רק נתמכת בעדויות סובייקטיביות, כלומר מקבלת תמיכה פנומנולוגית> של ה"אני" חסר האובייקט, קודמת ל"עצמי", הנוצר מכוחה של אינטרקציה עם אובייקטים חיצוניים. ה"אני" הוא מרכיב הישות השואף לחזור להוויה הפרה-קיומית חסרת ההגדרות <אל ה"אין">. חכם הזן , המבקש באחד הקואנים <קראן - חידת זן> "הראה לי את פניך המקוריים לפני שנולדת", מבקש למעשה שיראו לו את ה"אני" חסר האובייקט מאחורי הצעיפים בעלי המרחב והזמן של ה"עצמי". כמיהתו של ה"אני" לאחדות נובעת מהתנסותו בחוויה של אני- ואפסי-עוד ברחם, ומעט אחרי הלידה. ניתן אפוא להציג את הישות הנפשית כבעלת שני קטבים, המתאפיינים בגבולות או בהעדרם: ה"עצמי", שהוא חלק הישות המצוי ביחסי גומלין עם סביבתו , מקיים תהליך מתמיד של הגדרת קיומו על-ידי גידור גורים, משוכות וקירות של חלל וזמן . ה"אני" לעומת זאת אינו יודע גבולות. הוא מניע את המיסטיקאי לחפש אחר חסדי האיחוד , את הרומנטיקן לנהות אחר היחד הרוגש של האהבה ואת בן "הרוב השקט" לחפש מחסה בתוך החברותא המגינה והמחממת של העדר. חיפוש זה של ההוויה חסרת הגבולות נבלם על ידי ה"עצמי", החושף את ה"אני" לעובדות הקיומיות המגבילות והמדכאות ולמגע והמשא טעון-הסבל עם החלל והזמן. ה"אני" הוא דון-קישוט, שלדידו , הגבולות בין חזונו הפנימי וסביבתו אינם קיימים, או מטושטשים, ואילו ה"עצמי" הוא סנשו פגשה, המנסה בכל עת לתמרן את האובייקט באופן תועלתי ומעשי . לפיכך , ניתן גם לדבר על קונפליקט בסיסי הקיים בתוך כל ישות נפשית, בין ה"אני", השואף לאיחוד ולחוסר מעש, לבין ה"עצמי" האקטיביסטי. קונפליקט זה מווסת באמצעות מבנה הנקרא "איתי", אותו נזכיר בהמשך , והוא קרוב במהותו ל"אגו" של פרוי.ד בסעיף הבא יוצג ניתוחו של שוהם את ה"אני" ותכונותיו , ואת תפקידו של ה"איתי". תוך כדי כך הוא מסתייע בדוגמאות מתוך הטרילוגיה של קרלוס קסטנדה, שבה הוא מספר על פגישותיו ושיחותיו עם דון חואן , הקוסם האינדיאני הזקן. כותב שוהם: "הרגשתנו בעת קריאת הטרילוגיה חיתה שדון חואן כפי שהוצג על ידי המחבר כלל לא היה קיים. לפיכך , נדמה לנו , שהדיווח בטרילוגיה זו הוא יותר על דיאלוג סוקרטי של קסטנדה עם עצמו , בעת שהיה נתון להשפעת סמים הלוצינוגניים. גם אם אנו טועים בהשערתנו , הרי שקסטנדה עצמו מודה שחלק מכתביו הם יותר אלגוריים. לפנך רשאים אנו לראות בדיאלוגים אלה מעין 'חקר מקרה' ]case study[ של שיחות בין הסטודנט המייצג את ה'עצמי' הקיומי , לבין האינדיאני הזקן המייצג את ה'אני' והמנסה לתפוס את 'המציאות האחרת / של כמיהה לאיחוד פנתיאיסטי. שתי המציאויות המנוגדות האלה באות במגע ומשא קונפליקטואלי לרוחב רצף בין הקטבים של הישות, ומגיעות לאיזון דיאלקטי בתוך ה'איתי', שהוא כאמור המערך המווסת והמארגן של הישות". תכונות ח"אני": א. ה"אני" הוא בעיקרו תת-הכרתי <לא מודע> - זאת משום שחוותו ולידתו בתקופת טרום ההפרדה <ברחם ומעט לאחר הלידה>, בעת שהמרחב והזמן של ההכרה עדיין לא נוצרו . חלק מה "אני" יהיה פרה הכרתי או הכרתי באופן חלקי , ואילו מעט מגילויו יהיו הכרתיים. זאת בניגוד ל"עצמי" שרובו הכרתי, חלקו פרה-הכרתי, לדוגמה הפעולות האוטומטיות למחצה שאנו מבצעים בחיי היומיום שלנו , ורק לעיתים רחוקות הוא תת -הכרתי , כמו באקסטזה דתית או תחת השפעת סמים, כאשר גבולות ה"אני" נמסים באופן חלקי. ב. בנוסף, כפי שהוזכר קודם, חוקי הזמן והחלל אינם מתקיימים ב"אני", והוא אינו צריך להתייחס לאובייקט חיצוני כלשהו: ויטגנשטיין , למשל , הבחין בין שתי הקביעות: "יש לי קופסת גפרורים" ו"יש לי כאב שיניים", הראשונה מתארת מערכת ש"המציאות האחרת" איננה ניתנת לתפיסה על ידי תשומת-לב ממוקדת או ישירה, אלא באמצעות הצצה צדדית, שילוחית ועקיפה: "דוגמת הדמות הנוצרת בשל פירורי אבק בעפעפיים או נימי הדם בתוך קרנית העין , צורת תולעת קטנה הנראית כל עת שאין מסתכלים בה ישירות; ברגע שאנו מנסים להסתכל בה, היא זזה משדה הראייה שלנו". ה"אני" · י הוא א-מוסרי, משום שאתיקה ומוסר מניחים מערכת יחסים בין יחידים בתוך הקשרה של הקבוצה המצויה מחוץ לתחומו של ה"אני" הערגן על האחד ועל האין . אנו עשויים להבחין בישות של המיסטיקאי , למשל , במידה מסוימת של אדישות כלפי המוסר . במקרים קיצוניים, :ג sי ן~ ~ ל חיים וכוללות: Pour la Naissance du Surhomme יחסים ש ה"עצמי" עם האובייקט, מאת פייר ארו טרמואה )TremoisPierre-Yves( ואילו השנייה אינה מתארת כל יחסי אובייקט. טבעו חסר הגבולות של ה"אני" הוא שאין הוא חייב להתייחס לאובייקט מוגדר. .ג את ה"אני" לא ניתן לחוות ולחקור באמצעות החי גירן , אלא באמצעות "הצצה צירית ועקיפה": ה"אני" שלנו הוא ערטילאי וחסר מרחב וזמן . יחודו נובע מכך , שאין הוא יונק את קיומו מקשר שלו לאובייקט מסוים <ראה סעיף ב' קודם>. אין הוא נתפס על ידי מיקוד של תשומת לב יתרה, אלא רק מכוחן של אינטואיציה או רדוקציה קונטמפלטיבית. קסטנדה מתאר מעבר בין המציאות הרגילה למציאות האחרת. "המציאות האחרת", אשר תוארה בעיקר על ידי דון חואן , אינה מבחינה ב ין פ ו י ·ט ים נפו ו ים ו מ ו גדו ים , מש ו ם כמו ה "שטניות" של המחזאי ז'ן ז'נה, או "הדתיות השחורה" של יעקב פונק, המטרה האיחודית היא ישועה דרך הרס המבנים המוסריים. ה. ל"אני" השקפת עולם כוללנית-איחודית, המתעלמת מפרטים: חשיבותן של העובדות הולכת ופוחתת, בעת שהשקיעה האיחודית אל פנימיותו של ה"אני" מעמיקה ומתרחבת. עניינו של האדם במוחלט גם הוא מותנה על ידי ה"אני". בעולם הבא או ב"עולם האחר", אומר לנו ה"אני", נקבל מענה על הבעיות הסופיות המטרידות אותנו . לפיכך , אין כל ערך לעיסוק בבעיות הקטנוניות ובחידות בנות החלוף של הזמן והחלל. ראו , למשל,באנקדוטה ... ~ו ~ו הסיפורית המפתיעה מתקופת התלמוד: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו ו גמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", מאחר שאין זה סביר שחכמי התלמוד יאמרו דברי כפירה, נראה שכוונת ה"דרש" של קביעה זו חיתה שהימצאות באין' כלומר חזרה של היחיד לתחומו של האחד חובק הכול' עדיפה על הקיום הנחות בחלל ובזמן . ו. זמן ה"אני" - הווה מתמיד. גם ציר הזמן אינו בהכרח מהעבר להווה: ה"אני" הוא חסר זמן' מרחב ומקצבים של היגיון והסקה. אלו נוצרים על ידי ה"עצמי" עקב האינטרקציה שלו עם אובייקטים חיצוניים: ה"עצמי" צובר התנסויות במרחב - לומד את היחסים במרחב, את חוקי הפרספקטיבה והתפיסה. לכן גם המרחב ו גם הזמן הם תוצר של יחסי הישות עם סביבתה. מאחר שיחסים אלה הם קצביים <מאורגנים בזמן> ורציפים <צורה שומרת על צורתה ואינה משתנה פתאום למשהו אחר>, הם נתפסים כמתקדמים בכיוון אחד ללא אפשרות של חזרה ופנייה לאחור. לעומתו' ה"אני" נשלט מכוחה של זרימה אינטואיטיבית, והוא מרחף בתוך זרימה המשכית של זמן שהוא ההווה המתמי.ד ז. תפיסת המרחב של ה"אני" - המציאות היא אחרת: כיוון שהאני עוגן על ה"אחד" הטרום- הפרדתי' הוא גם חסר מרחב. לפיכ,ך זרימת הזמן אינה בהכרח קיימת עבור ה"אני", ואילו ראיית העולם <המרחב> שלו מתייחסת אל המציאות כרבת פנים ודרגות, שרק חלק מהם נתפסים, באופן מקוטע, על ידי ה"עצמי", זוהי תפיסת העולם ממנה נובעות תפיסות מיסטיות רבות: כך למשל' על פי הקבלה, בני האדם תופסים רק את עולם המציאות ואינם תופסים את עולם הספירות שמעליו . המיסטיקאי' בין אם זה דון חואן של קסטנדה, ובין אם הוא קבליסט, מכוון את תפיסתו ואת "המציאות האחרת" כרצונו' הואיל ו"בעולם האחר", זה, שלדידה של המציאות הקיומית הוא עולם של הזיות, ה"אני" לא רק מצוי בכל, אלא הוא גם כל יכול <זאת מפני שהוא עוגן על תחושת ה"אני ואפסי עוד" הטרום הפרדתית שחיתה לעובר ברחם>. בתוך מציאות אחרת זו יש לפעולות משמעויות ותוצאות שונות מהרגיל: פעולה בלתי מזיקה, לכאורה, בעולם הקיומי' עלולה להיות בת מוות ב"מציאות האחרת" של דון חואן' וצירופי השמות והמספרים הקבליסטיים עלולים להביא להצלה של חסד' אסון קוסמי או פורענות אישית. בנוסף, מכיוון שהישות הנשלטת מכוח ה"אני" אינה נזקקת לסיבתיות, הקשורה לרצף הקווי של הזמן ולקונקרטיות של החלל' תהיינה תופעות לא סיבתיות כמו התפיסה שמעבר לחושים, ותופעות ספיריטואליסטיות, עשויות להתקבל יותר על ידי ישות הנשלטת מכוח ה"אני" מאשר מכוחה של ישות שבה ה"עצמי" אני מהלך בעצלתיים בחוצות בואנוס-איירס ובתנועת-ראש, שאולי כבר הפכה מובנית, מביט בקשת של של שער מסוים או בדלת רקועה. ידיעות על בדוחס מגיעות אלי בדואר' וכן אני מוצא את שמו ברשימת הפרופסורים ובמילון הביוגרפי. אני אוהב שעוני-חול, מפות, דברי דפוס מן המאה ה 18-' טעמו של קפה חלומות : ח"אני" מתגשם כדמות "חזקן החכם"; משמאל לימין : מוליך הקוסם. גורו חודי. זקן מכונף הוא דומיננטי. כמו כן ה"אני" עשוי לתפוס את המציאות גם באמצעות הסינכרוניות של ידנג, שהיא צירוף לא סיבתי ובו זמני של אירועים <למשל' חשבנו על מישהו שלא ראינו שנים, ופתאום הוא הופיע - ה"אני" מסיק שיש פה איזו סיבתיות מיסטית, שלא בהתאם לחוקי הזמן והחלל>. הקונפליקט שבין ח"אני" לעצמי" ופתרונו באמצעות ח"איתי" [איתי [:with me כפי שניתן לראות, ה"אני" דוחף לחוסר מעש, לסבילות, להתנתקות מהמציאות החיצונית ולהתבוננות פנימית, לאחדות, כאשר הרגע הקיים הוא ההווה בלבד <שהוא בעצם אינסופי>, ואין כל מוסר של טוב ורע. אין גם התייחסות לציר הזמן 'תכנון והתעסקות בעבר או בעתיד. לעומתו' ה"עצמי" דוחף לכיוון ההפוך' להפרדה ולהבחנה בין טוב לרע: לעשייה תכליתית לשמן של מטרות מר גדרות ותועלתיות בעולם המציאותי' לאקטיביות, להבחנה ברורה בצירי הזמן <תכנון בלתי פוסק של העתיד ודאגה למה שיהיה> . שני דחפים מנוגדים אלה מתוארים היטב, לדעתי' בסיפורו הקצר של בור - חס "בדוחס ואני", המובא כאן במלואו: "השני זה המכונה בדוחס, לו קורים הדברים. ופרוזה של סטיבבסון . גם לו' לשבי' אותם התחביבים, אך הם לובשים אצלו פנים יהירות כלשהו' ההופכות אותם לאבזריו של שחקן . מוגזם יהיה לטעון שהיחסים בינינו עוינים. אני חי' אני מסכים לחיות, כדי שבדוחס יוכל לזמום את הספרות שלו' וספרות זו מציקה לי. לא יקשה עלי להודות שיצאו מתחת ידו כמה דפים בעלי ערך' אך אין בכוחם של דפים אלה להושיעני' אולי מפני שמה שטוב בהם אינו שייך לאיש' אפילו לא לו' אלא ללשון ולמסורת. חוץ מזה, נועדתי לכליה מוחלטת, ורק אחדים מן הרגעים שלי יוכלו להמשיך ולהתקיים בו, בשני. אט-אט אני מוותר למענו על הכול' אף על-פי שידוע לי מנהגו לזייף ולהאדיר הכול . שפינוזה קבע, שכל דבר מבקש להמשיך להתקיים במהותו העצמית: האבן לעולם מבקשת להיות אבן' הנמר מבקש להיות נמר. אני צריך להישאר בבורחס ולא בי <אם אמנם הנני מישהו>, אך אני מוצא את עצמי בספריו פחות מאשר בספריהם של רבים אחרים, או אף בפריטה שקדנית עלי גיטרה. שנים על שנים ניסיתי להשתחרר ממנו." וכך אני מאבד הכול והכול שייך לשכחה או לו . אינני יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה", <מתוך גן השבילים המתפצלים>. כאשר הישות הנפשית מורכבת משני מבנים הדוחפים בעוצמת כה חזקה לשני כיוונים, נוצר 26 גליון 274 צע · n,. לעשות ובאיזו דרך לבחור: אחדות או הפרדה, קונפליקט עז אצל הפרט, בבואו להחליט מה למעורבות של הרס עצמי' העלולה להביא (ך: איזון על-ידי ה"איתי" - .... - הדקופדר n פריד אני~ · - התמקדות במציאות חיצונית ובעשייה או של הישות ~ הוקופו ר הא יתןןד של בפאסיביות <לכאורה> שבהתבוננות פנימה, תוך הישות . .... לחיסולם, כדי להשיג את מטרת ה"אני" sי המודחקת - סבילות וחוסר מעש. ,~ ~ ויון ביניים: החידוש שבתיאוריה מאז ניסח פרויד את תיאוריית הינתקות מהדרישות ה"ריאליות" של המציאות. דיאלקטיקה תפקידו של ה"איתי" ]with me[ הוא לגשר בין ניגודים קוטביים אלו שבאישיות. ה"איתי" הוא תוצר מייצב ומווסת של תוצאות המאבקים בין הניגודים אליהם מושכים חלקי הישות. מאבקים שפתרונם מתרחש באמצעות מה ששוהם מכנה "תהליכים טנטליים" <שאליהם לא אכנס כעת, כדי לא לקטוע את רצף הדיון.> לפיכך תוצאת מאבקים אלה היא, מעצם טבעו המייצב של ה"איתי", פשרה, אותה מכנה שוהם - "מתחי אמצע יציבים". כל אדם בוחר לעצמו את מיקומו על רצפי ניגודים רבים. למשל~ הרצף של פסיביות מול אקטיביות: עד כמה אני בוחר להיות פעלתן במשך היום - כל הזמן' בכלל לא, או ככל שאהיה מסוגל' תוך כדי השארת מקום למנוח-ה, חשיבה, וחלימה בהקיץ <שהיא פעילות "אני" מובהקת, ומחקרים מעידים כי כל בני האדם זקוקים לה, במידות שונות>. כל הליך נפשי הוא לפיכך תוצר של סינתזה בין ניגודי "אני" ו"עצמי", שנעשית באמצעות ה"איתי", כך' באמצעות ה"איתי", מתגבשים מבני האישיות האינדיווידואלית: טבעו של כל מבנה כזה, גם אם הוא מוטה כלפי קוטב אחד <למשל' פעילות יתר 'או אינטואיטיביות מוגזמת>, שהוא מושפע בצורה זו או אחרת ממרכיב הישות הקוטבי הנוגד. יצירתיות היא דוגמה טובה לסינתזה בין ניגודים: כך למשל' במוסיקת המארש הצבאית, שבה שולטים מקצבים בומבסטיים ואגרסיביים, שומעים לעיתים בין הצלילים גם את הקוטב המנוגד של קרן יער או קלרינט, המושכים את המנגינה דרך מלודיות רכות ועצובות של נוסטלגיה איחודית. שמו של מנגנון זה, ה"אית'"י מייצג אולי סינתזה זו' כיוון שהאישיות מובאת כאן לשיווי משקל דינמי תוך כדי שאלה - אילו חלקים בישות <"עצמי" + "אני") אני רוצה ש"ילכו איתי": מה וכמה אני מסוגל לעשות במציאות החיצונית, מבלי שה"אני" שלי ירגיש שהוא הולך לאיבוד' וטובע בים של התחייבויות ועשייה, שהיא, לפעמים, חסרת משמעות בעבורי. ומצד שני: עד כמה אני <העצמי> מסוגל לוותר על הצורך <והלחץ החברתי> לעשייה ולהישגים "קשים" הניתנים למדידה ולהצגה>, ולהרשות לעצמי "להתבטל" בחוסר המעש, לכאורה, שבהתבוננות הפסיבית, או של עשיית דברים לא תכליתיים, פשוט מן הסיבה שאני נהנה מהם, בלי לחוש רגשי אשמה. המבנה השלם של הישות הנפשית נראה כך: כפי שהשרטוט מראה, ניתן לפתור את הקונפליקט שבין ה"עצמי" ל"אני" בשתי דרכים - האחת בריאה, ומיוצגת כאן על ידי ה"איתי". והשנייה פתולוגית, ומיוצגת כאן על ידי ה"דיאלקטיקה". דוגמה לפתרון בריא <שהוא תמיד סינתזה בין ניגודים, הנעשית על ידי ה"איתי") היא ביצירתיות: תהליך היצירה מהווה רתימה של כמיהת החסד שלנו לאין ("האני") בתוך המוסרות של הצורה והרתימה של האסתטיקה ,)"ימצע"< באמצעות חדשנות יצירתית, אנו יוצרים סינתזה של ניגודים בין הזמן והחלל <"עצמי") לבין "ניצוצות הקדושה" בתוכנו פנימה ,)"ינא"( היצירה היא גשר' דרכו נוכל להגיע אל האובייקט או לחלק ממנו ולהפכו לשלנו'בכך שנעניק לו את חותם הייחוד שלנו ואת שאיפתנו לשלמות של האין . דוגמה לפתרון פתולוגי של הקונפליקט, עקב אי יישוב המתח הדיאלקטי שבין הניגודים, היא בכשלובות חסרי הטעם לכאורה של קריירה מצליחה. באירופה של ימי הביניים, ובחברות אחרות, יוחסו תופעות אלה של הרס עצמי לכוחות-שחור ול"דיבוקים" למיניהם. תיאורטיקנים שונים ניסו להסביר תופעה זו' אך נראה שהתיאורית של שוהם מציעה הסבר שלם יותר לתופעה: אין זה פתרון שיש בו סינתזה של ניגודים, אלא התפרצות של היבט אחד שהודחק, באופן שההיבט המנוגד לו נהרס. זאת מכיוון שמערכת היחסים הדיאלקטיים בין ה"אני" וה"עצמי" גורמת לכל מרכיב קוטבי של הישות להיות פגיע להתקפה של הקוטב המנוגד לו . כך למשל' ישות הנוטה כלפי ה"עצמי" עשויה להיות בעלת הזיות על חסד האין' או ביעותי לילה של נפילה והרס, הנובעים ממרכיבי ה"אני" שבקוטב המנוגד שלה. לכן ניתן להסביר התנהגות של הרס עצמי' בקיומו של "עצמי" אקטיביסטי מפריד' המתומרן מכוח ה"אני" למעורבות בעסקה כושלת, כך שהמטרה של סבילות וחוסר מעש תושג, באופן חלקי לפחות, על ידי הכשלרן . הוא הדין בשחקן מצליח, השוכח את שורות המחזה בפרמיירה, ההטפה הניטשאנית לחיים מסוכנים, או מקרה ווילבור מיילס, אחד מעמודי התווך של בית הנבחרים בארה"ב, שהרס את הקריירה שלו באבחת מופע שתוי בשיתוף חשפנית: כולם שואפים <בלא מודע> הפסיכואנליזה שלו' על כל גדולתה, חסרות בה עדיין' לתפיסתי' שתי נקודות מרכזיות בהוויה הנפשית. א. כל החלקים הלא מודעים אצל פרויד הם שליליים ומעכבים את התפתחות הנפשית והאישית, ואת ההסתגלות לעולם. ב"סתמי" יש משאלות אלימות ומיניות לא מודעות, ומשאלות לא רציונליות, שעצם הדחקתן מונע ביצוען של פעולות רציונליות במציאות ומסגרת היחסים עם הזולת. באגו' החלקים הלא-מודעים הם מנגנוני הגנה, המונעים לעיתים מאדם לראות את המציאות כפי שהיא, ולתקן את התנהגותו בהתאם; ואילו בסופר אגו'החלקים הלא-מודעים הם ערכים ונורמות של ההורים שהופנמו בילדות, ואם הם קשיחים, הרי שהם מונעים מאדם לבצע דברים, שמבחינה ערכית רציונלית הוא שלם איתם <למשל' להתענג על מיניותו.> נקודה זו זכתה להתייחסות נרחבת מצד תיאורטיקנים רבים, שהצביעו על תרומתם החיובית הרבה של תהליכים ודחפים לחשיבה ולהתנהגות האנושית, נזכיר שלושה מהם: ידנג, אולר ורוג'רס. ידנג הציע את הלא-מודע <הקולקטיבי> כמקור לחוכמה ולפתרון בעיות, שההכרה לעיתים אינה פותרת: בלא-מודע מתקיים תהליך חשיבה שידנג כינה אינטואיציה, המעלה פתרונות יצירתיים בצורת חלומות וסמלים. הלא-מודע אצל ידנג גם מצביע על בעיות וחוסרים נפשיים ועל הדרך לפתרונם <תהליך שידנג כינה קומפנסציה - למשל אדם שהוא מאצ'ו עשוי לחלום שהוא הופך לאשה, דבר הרומז שעליו לפתח את המרכיבים ה"נשיים" וה"רכים" שבאישיותו>. אולר הציע את מרכיב ה"אני היצירתי" באישיות, שהוא בעצם מעין דחף, שווה ערך למין ולתוקפנות, המניע את הפרט להתפתחות יצירתית, ואילו רוג'רס טבע דחף מולד נוסף, מודע או לא- מודע, אך בסיסי באישיות, הדחף להגשמה עצמית. כלומר , תהליכים לא מודעים חיוביים זוהו על ידי תיאורטיקאים רבים, ונכנסו לספרות הקלאסית של תיאוריות האישיות בפסיכולוגיה. ב. החוסר השני טופל הרבה פחות, וכאן תרומתה העיקרית וחידושיה של התיאורית של שוהם: במונחי התיאורית של שוהם, ניתן לומר שפרויד .... מתייחס רק ל"עצמי": אותו חלק של ג:י ~ האישיות שמתכוון כלפי חוץ ושואף להשיג את יעדיו ולהגשים את משאלותיו , דחפיו ~ו וצרכיו , תוך מגע עם המציאות החיצונית. ח"עצמי" של שוחם כולל את שלושת החלקים שמנח פרויד במבנה הנפשי . ח"סתמי" >id<, ח"אגו" וח"סופר-אגו", שחרי שלושתם מכילים חלקים לא-מודעים ולא-רציונליים, וחלקים לא-מודעים אלו מסוגלים להפריע ולחבל בהגשמת משאלות רציונליות במציאות: למשל, אדם המעוניין באופן רציונלי במציאת קשר זוגי ומיני , ודעותיו ליברליות בנושא, עשוי להתקשות בהגשמת מאוויים אלח, בגלל סופר-אגו נוקשח <ערכי חורים פוריטנים, לא מודעים, שמופנמים אצלו> או הדחקות של טראומות בעלות אופי מיני , שהתרחשו אצלו <אפילו בפנטזיה> בילדות. כלומר , כל חת יאוריות של פרויד ושל המוסיפים בעקבותיו , שחלקם הוזכרו בסעיף הקודם, מטפלות בשאלה - כיצד מתמודדת חישות הנפשית בהצלחה עם המציאות החיצונית ומשיגה את מטרותיה. אך אף אחת מהתיאוריות חללו אינה מתמודדת עם מה שנכלל ב"אני" של שוחם: תחושת חטרנסצנדטיות עם העולם <הצורך של הפרט להתרחב מעבר לגבולותיו שלו , ולהרגיש חלק ממשפחה, מדינה, עולם, יקום>, חקירה מיסטית של היקום ותחושת הפליאה על קיומם של דברים, חסקה לא רציונלית ביחס לדברים <למשל, לפעמים עקב ההתרחשות חבו-זמנית של שני מקרים, יש החשים שאין זה צירוף מקרים, אלא יש כאן חוקיות נעלמת>, תחושת דתיות בצורתה הבסיסית <אמונה באל כל יכול ודו-שיח אישי איתר>, הקשבה לקולות פנימיים ופעולה על פיחם, לעיתים מתוך תחושת שליחות, כדי לבצע מטרות במציאות החיצונית <למשל עזרה ותרומה לחלשים, או קיום מצוות מסוימות>. כל הדברים חנ"ל מתרחשים פעמים רבות ברבדים חצי מודעים, תוך דו שיח של האדם עם עצמו , או תוך התבוננות פנימית, ואם אכן רשימה <חלקית> זו מציגה צרכים פנימיים, חלקם לא מודעים, של ח"אני", חרי שצרכים אלו שונים לגמרי מאלו של ח"סתמי" אצל פרויד: שם מדובר בהגשמת צרכים של מין , אלימות ומשאלות לא-רציונ לירת מודחקות; ואילו כאן מדובר בהגשמת צרכים המסווגים לרוב כרוחניים. לכן ניתן לומר שח"אני" מחווה את החלק הרוחני שבישות הנפשית. שוחם מציע אפוא מבנח נוסף, ח"אני", בנוסף למבנים שהציע פרויד , כדי לתאר באופן שלם יותר את חישות הנפשית: היגולוכיספב ,תיברעמהאלא "ינא" "ימצע" םירסמתמ ףאו םירכמתמ תוטישל ןרוקמש תותדב חיסא-חרזמ תונושה- ,היצטידמ לוגלג ,תומשנ םזיהדוב שיגדמה> תאןויער הקיטקלאיד יתיא ופוס רגא ראג הסיפת יכ לוכהםלועב תודחאה- ימתס מן השרטוט שלעיל ניתן לראות ששוהם, חרבה יותר מתיאורטיקאים אחרים <בעיקר ידנג>, מדגיש את טבעה הכפול של חישות הנפשית: מצד אחד קיים בה ח"עצמי", שכדי להגשים את מטרותיו , חייב להסתגל למציאות החיצונית. מצד שני קיימת בה ישות שכמעט לא נחקרה עדיין על ידי הפסיכולוגיה המערבית; ישות זו חייבת להתבונן פנימה, התבוננות פסיבית-אקטיבית ללא עשייה, כדי לחקור את עצמה ולהשיב על שאלות כמו: מי אני? מחו טבעו של העולם? מה זה אלוהים וכדומה. התרבות המערבית דוחפת לעשייה המכוונת כלפי חוץ , לחשגים מוכחים במציאות, לכיבוש המציאות. כתוצאה מכך , נוצר מחסור בזמן שיוקדש ל"אני". מחסור זה עלול לגרום לחוסר איזון באישיות ולפתולוגיות, כפי שהוזכר בסעיף הקודם. אדיך בוימן , מממשיכיו של יונג, הבחין בין מרכיבים "גבריים" <הפועלים כלפי חוץ , באופן אנליטי , להשגת תוצאות מדידות ורציונליות> לבין מרכיבים "נשיים" <אינטואטיביות, רכות, חשיפת ו גשות, ועוד> באישיות, וציין כי פתולוגיות רבות בתרבות המערבית נובעות מהדחקתו של המרכיב ח"נשי" באישיות <נוימן (. 1981 במונחיו של שוחם <שניתוחו לדעתי , בחיר יותר>, ניתן לומר , שהתרבות המערבית מדגישה את החת עסקות ב"עצמי" ומזב יחח את ההתעסקות ב"אני" הרוחני , המהות חאמיתית שלנו , מעבר לתארים ולתפקידים המגדירים אותנו . ח"אני" הוא חלק מרכזי באישיות ולכן הוא מרכיב עיקרי בה, ולא שנבח לא מודעת נוספת בתוך ח"סתמי" >id<. אנשים שחם טיפוסי "אבי" יעדיפו , לפיכך , לחתעסק בהתבוננות, לפחות כמו בעשייה לצורך הישגים. בצורח קיצונית, מיסטיקאים ואנשי דת מקדישים את חייהם "עצמי" בעיקר לחקר ח"אני". סופו אגו זוהי אולי הסיבה לכך שבעשורים האחרונים, רבים אגו מן האנשים, המנסים להגדיר את עצמם ולהעצים את תסמי אושרם, אינם מסתפקים עוד הוא חלק מיקום אחד , וכל מעשה משפיע על משנחו>, ועוד . די לפתוח אחד מנספחי המקומונים כמו "עכבר העיר" , כדי לראות עד כמה גדול ההיצע. אין זה פלא, ששיטות רבות מקורן במזרח הרחוק, שכן התרבות שם, במשך אלפי שנים, הדגישה את ההתבוננות והעיסוק ב"אני", ופחות ב"עצמי" <מה שמתבטא גם בתפיסת זמן שונה: התמקדות בחווה, לעומת ההתמקדות האופיינית למערב בעבר ובעתיד , ופעילות במסגרות זמן קצובות ומדויקות 1985,Jones<. יתכן גם שהסיבה לחשגים הטכנולוגיים חרבים שהשיג המערב <לעומת המזרח> נעוצה בכך שעיקר מחשבתו הושקע ב"עצמי", כלומר בהשתלטות על המציאות החיצונית. אם כך , שוחם חושף כאן "אני" כמבנה מרכזי באישיות, שעוד לא נחקר , ומדגיש את הדואליות שבקיום האנושי: מאבק אינסופי בין שני דחפים - הדחף לכבוש את המציאות והדחף להתבונן פנימה, ולחקור את מחות הפנימיות והקיום האנושי - ומראה שחוסר היכולת לאזן בין שני דחפים אלו <על ידי ח"איתי") יכול לרגום לפתולוגיה, לחוסר סיפוק ולחוסר אושר. הוא מראה גם שקיימים מנגנונים <יצירתיות, למשל> שיכולים לגשר בין ח"אני" לבין ח"עצמי", כפי שהזכרתי קודם, ובכך ליישב את הקונפליקט ולהעשיר את הקיום האנושי. אך ממה מורכב ח"אני", כלומר , האם ניתן לזהות בתוכו מבנים דומים ל"עצמי"? זהו לדעתי , הכרח הנובע מהתיאורית של שוחם, ובסעיף הבא אנסח להציע תשובח, שאינה בהכרח נכונה, אך יכולה לשמש דוגמה לדרך בה ניתן להשיב על שאלח זו . הצעת מבנח אפשרי ל"אני": <מודל האישיות חשלם שאני מציע, לפי התיאורית של שוחם:> "אני" חאחד (חטתס.צנדניט) חנמא.צ (מתבוןנ Being( האיר (תחושה אוקייכית) 28 גליון 274 :ג בפסיכולוגיה המערבית עסקו' לפי הבנתי' כפול: ~ במבנים שניתן לשייכם ל"אני". כוונתי א. לא ניתן להוכיח את הנחתו של -== - לוויקטור פרנקל' שבספרו האל הלא-םודע, הציע מבנה אותו הוא מכנה "הלא מודע הרוחני" ולקארל גוסטב ידנג, שתכונות רבות של "הלא מודע הקולקטיבי" בתיאוריה שלו ניתן לשייך ל"אני", כפי שהוא מופיע אצל שוהם. לפי פרנקל' במקביל ללא מודע של פרויד' קיים לא-מודע רוחבי' השואף להגיע לטרנסצנדנטיות להתרחב מעבר לאינדווידואל' ולהגיע לתחושה של אחדות עם היקום, עם האלוהים. ניתן לומר שהוא מחשיב זאת ממש כדחף: כמו שיש דחף מיני' קיים גם דחף דתי' במובן האוניברסלי של המילה, שאילץ את האדם למצוא, להרגיש ולנסח את הקשר שלו לכוח עליון רחב יותר' הטבע, האנושות והיקום. עוד תכונה שמציין פרנקל לגבי הלא-מודע הרוחני'היא "הקול הפנימי", המורה לאדם מה לעשות, ואף קורא לו לעשות דברים. לדוגמה, שמואל הנביא, ששמע קול קורא בשמו' בשנתו' במקדש בו שימש תחת עלי הכהן. גם פסיכולוגים יונגיאנים בני זמננו מדגישים את ההיענות לקול פנימי. שלו )1987( טוענת כי יוצרים נענים לקול פנימי בתוכם, המצווה עליהם ליצור ורואים בכך ייעוד; לעיתים הם רואים את יצירתם כמתנת אלוהים. סיבליוס, למשל' אמר על הסימפוניה החמישית שהלחין: "אלוהים פתח את השער' ותזמורתו ניגנה את הסימפוניה החמישית", והמשורר אברהם חלפי כתב באחד משיריו "ואלוהים שם שירים בפי". אם כן' ההיענות לקולות ה"אבי"' מעין קולות פנימיים המורים לאדם מה לעשות וכיצד להיות נאמן למהותו הפנימית, כמו גם התחושה של קדושה או צו אלוהי בהיענות ל"אני" נוכחת בתיאוריות של ידנג ושל פרנקל. השניים גם מדגישים את הצד הרוחני של ה"אני", המתבטא לעיתים בתחושת דתיות, וכמו כן את שאיפתו לתחושה של טרנסצנדנטיות עם העולם והיקום. אצל ידנג מודגש יותר שמדובר בחלק משמעותי בישות הנפשית, <החסר אצל פרויד> שלגביו השתמש ידנג בביטוי "לא מודע קולקטיבי"; בעיני' בחלק זה מתקיימות תכונות רבות של ה"אני" על-פי שוהם; חשיבה אינטואיטיבית, מיסטית, רוחניות, חוכמה פנימית של הלא- מודע, המצריכה התבוננות פנימה כדי לגלותה, יצירתיות ו גם טרנסצנדנטיות : תחושה שהקולות של הלא-מודע הקולקטיבי מגיעים מעבר ל"אני" הפרטי' ומהרים משהו אוניברסלי יותר' חוכמת הגזע האנושי כולו • היתרון שבהצגת ה"אני" של שוהם לעומת ידנג כי הלא-מודע הקולקטיבי מכיל חוכמה, את חוכמת כל הגזע האנושי' שעוברת בצורה מולדת מדור לדור. לעומת זאת, ה"אני" לדידו של שוהם אינו מניח הנחות כאלה. כל התכונות שפורטו לגביו קודם הן נצפות, כלומר' פנומנולו גירת <ברמת התופעה>. שוהם מתקבל יותר מן הבחינה המדעית, וניתן אף לחקור את תופעות ה"אני" <ברמה הסובייקטיבית - דיווח תחושות הפרט, שהיא המקובלת בקרב הגישות הפנומנולוגירת כמו זו של רוגרס>. ו 1:: ציור סמלי : מטופל במרכז מעגל המגולח המשמש לריפוי. שבט חנבאחו י ב. ל"אני" של שוהם שאיפה לאחדות, עובדה המודגשת אצלו במיוחד, כמעט כמו דחף, ואינה כה בולטת אצל ידנג. לאור הנאמר עד כה, ברצוני להציע כעת את מבנה שלושת החלקים שב"אני" על פי שוהם - "האחד" <הטרנסצנדנטי>, "הנמצא" <המתבונן>, וה"אין" <האוקייני>. אתחיל ב"נמצא" ]being[, כיוון שהוא החלק הפעיל ב"אני" ומי שדואג לגיבושו' וקיומו נובע בהכרח מהנחותיו של שוהם: ח"נמצא": כדי להבין את תפקידו של "הנמצא" אזכיר את תפקיד ה"אגו" בתוך ה"עצמי". ה"אגו" לפי פרויד הוא 'משרתם של שלושה אדונים': ה"סתמי", הכולל דחפים, אימפולסים ומשאלות לא רציונליות, ה"סופר אגו", הכולל ערכים <בלתי מודעים בחלקם> נוקשים ומצפוניים, הנוגדים פעמים רבות את משאלות ודחפי ה"סתמי", והמציאות החיצונית, שגם היא מגבילה בהשגת המשאלות. תפקידו של ה"אגו" למצוא דרך לפשר בין שלושת האדונים הללו: כיצד להגשים את המשאלות שלנו <הכרוכות במין' למשל> כך שלא יעמדו בניגוד לערכינו המופנמים (ב"סופר אגו") ויתחשבו גם באילוצי המציאות החיצונית. לשם כך על האגו להיות פעיל' רציונלי והגיוני: להבין מצב ולזהות בו הזדמנויות. זוהי הפעילות ה"מפרידה" של ה"עצמי" אותה מזהה שוהם. האגו הוא אפוא החלק שדואג להגשמת מטרות העצמי <ביחס לאובייקט החיצוני - כלומר הסתגלות ושליטה על המציאות, לשם הישגים מעשיים>, ועיקר פעילותו היא לעשות ]doing[ במציאות דברים שיובילו להגשמת מסרות ה"עצמי". באותו אופן ה"נמצא" הוא אותו חלק ב"אני", הדואג להגשמת שאיפותיו' בחפשו אחר אחדות ותחושה של משמעות, מתוך התמזגות עם העולם, והבנת מהות הקיום וחוויותיו הבסיסיות, מעבר ל"תפקידים" השונים שאדם נוטל על עצמו במסגרת היומיומית: כלומר' מיהו זה שבגרעין האישיות, מעבר לצעיפים המכסים, הנוצרים מכוחן של הגדרות וקטגוריות חברתיות שונות; אולם, למרות ש"הנמצא" הוא החלק "הפעיל" שב"אני" <בדומה ל"אגו">, אופן פעולתו שונה מזה של ה"אגו" באופן מהותי. בעוד שהאגו מתרכז ב- doing <עשייה במציאות החיצונית>, ה"נמצא" מתרכז ב- being ובהתבוננות, כלומר , מנסה להביא את הישות הנפשית להתמקד בהווה המיידי' ללא עשייה ספציפית, כדי שיוכל לחוות את החוויה המיידית של הקיום. נבחן עתה כמה גישות דתיות-מיסטיות, המנסות להשיג את החוויה הבלתי אמצעית של ה"אני", על ידי "הימצאות"-התבוננות. הראשונה היא הגישה הבודהיסטית, המקלה בערכם של המציאות החיצונית ושל היחסים עם אובייקטים חיצוניים, ודוחה מציאות זו כצעיף של מאיה אשלייתית, הניתנת להסרה באמצעות טכניקות של מדיטציה. ברבים מספריו של אושר <מן המורים המפורסמים למדיטציה> ניתן למצוא מונחים המזכירים את ה"אני" ואת מרכיביו <האחד' הנמצא, והאין>. ואילו הפרופ' לרפואה רפאל קרסו בספרואנים א'י JJ''J2001), עמ' 184-183( כותב את הדברים הבאים: "מדיטציה היא ההרפתקה הגדולה ביותר של התודעה האנושית. המדיטציה היא רק להיות, לא לעשות דבר - שום פעולה או מחשבה ואפילו לא רגש, רק להיות קיים וזהר תענוג עילאי. מדיטציה אינה נגד עשייה, אלא שאתה אינך העושה אלא הצופה. במדיטציה פשוט רואים את כל מה שמתרחש סביב. ... ו~ s ן~ ~ מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, נהג לשבת על גדות הנהר בלילה, בלי לעשות דבר , רק להתבונן בעצמו . כששאלוחו לפשר מעשיו , נהג לאמו שהוא 'שומר: 'על מה בדיוק?' שאלו אותו , והוא השיב: אני פשוט שומר על עצמי , זהו כל מאמץ חיי ... ... הסתכלות פנימה היא הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד כדי לחיות טוב, וזאת אכן מטרתה הנעלה ביותר של המדיטציה, לעשות משחו טוב באמת, למען עצמנו ולמען אחרים. המדיטציה אינה דת, אך היא מאפשרת לנו לתקשר עם האלוהים שלנו . מצד אחד המדיטציה יכולה להיחשב כמדע, מאחר שיש לבצע בה טכניקות מדויקות, אך מצד שני אפשר לראות בה אמנות ... [משום שהיא] שייכת ללב" [אינה שכלית-רציונלית]'.' הנקודה החשובה כאן , לדעתי , היא שבתהליך המדיטציה מתמקדת תשומת חלב בחווה חמיידי , מבלי להתייחס לעבר או לעתיד. ההתבוננות ב"אני" והכרתו דורשות את צמצום ממד הזמן לחווה בלבד. שוחם מצייד עוד שתי שיטות להגיע לשכחה עצמית מכוח יצירת חוויית חווה חזקה וסוחפת: אקסטזה דתית או סמים המביאים לניתוק מן האובייקטים החיצוניים של המציאות ומאפשרים גישה ל"אני" חסר האובייקט. אלכוהול וסמים, <בעיקר סמים יוצרי חזיות> מחלישים את פיקוחו של השכל ומאפשרים ל"אני" להתגלות. לכן מיסטיקנים ואנשי-דת בכל התרבויות עשו שימוש בסמים: וכך כתב הסופר אלדוכס חקסלי: "בני אדם צמאים לאלוהים באים מהמדבריות הרוחניים של המשרד, וכך מתגלית לחם הקדושה המסתורית: חברחמינים סחטו ושתו את חסומה אשר קראו לח אינדרא ... האלים של מכסיקו שכנו בתוך חפונטל: הסופים הפרסים גילו את אללה בתוך חייו של שיראז ...'.' לכל תרבות דרך משלח להשגת "שכחה עצמית זמנית" <או כדברי ההינדים - "לעזוב את האגו , לחרפות ממנך") ואמצעים לערפול ולהקהיית העצמי , כך שהאני יחיה בעל עוצמח רבה יותר. דון חואן של קסטנדח מציע לראות בסמים אמצעי בלבד , "בעל ברית", המסייע "לראות את המציאות האחרת'.' במשך הזמן אנו עשויים, לפי דון חואן , לרכוש את המיומנות "לראות" את פנימיותנו , שהיא מקבילה במרה מסוימת לאני, ללא תיווך מלאכותי. דרך אחרת ל"שכחח עצמית" היא דרך השירה <בעיקר בשירה המינורית והמונוטונית שבמזרח> או הריקו.ד יש להזכיר בהקשר זה למשל , את ריקודי חדרוישים האקסטטיים, המסתחררים סביב עצמם. גם לדידו של דון חואן מכשיר המחול את "איש הדעת" לראות את המציאות האחרת: "קח לדוגמה את סקחטקח" , אומר דון חואן "הוא איש דעת ודרכו אל הדעת היא ריקוד , וכך הוא רוקד ויודע'.' כ. האין: כעת אפנה מעט, בעקבות שוחם, לבחון את חלקי האני האחרים, בהנחה כי ח"מתבונן" מפנה מבטו אל ח"אין" <הוא "האינסוף">, במטרה לפתח ולגבש את ח"אחד" שבו . אין לי חרבה לכתוב על ח"אין" פרט לכמה רמזים המצויים בספרו של שוחם: האין מעניק תחושה אוקיינית, של זרימה, ופעימה אינסופית. שוחם כותב בהקשר זה כי פרויד בשעתו הודח בקיומה של "תחושה אוקיינית" שבנפש, אך נמנע מלנתחה. אצל ידנג וממשיכיו , הים הוא סמל אוניברסלי ללא-מודע הקולקטיבי,שהוא מקור חחוכמח והידע האנושי שנצבר מדורות: הלא מודע הקולקטיבי הוא בעיני , כאמור , המונח היחיד המזכיר במקצת את מחות ח"אני" של שוחם. גם ביהדות אפשר למצוא רמז בפסוק "החכמה מאין" - מקור החובמה הוא מהאין , מתחום בלתי ידועה שבנפש. כאן מקור היצירה והגאונות, שאין דרך עדיין להסבירן . מעבר לכך , מייחסים ל"אין" קדושה או ניצוץ של קדושה, ומגע עימד יש בו כדי לסייע להתחבר עם האלוהות. שוחם מניח שהגילום הבולט ביותר של ישויות "אני" מצוי בקרב חמיסטיקאים <כלומר אנשים שח"אני" דומיננטי באישיותם יותר מן ח"עצמי") ולפיכך הוא מחפש בתורותיהם רמזים על טבעו של ח"אני" חמיסטיקאי: למשל, העיקרון חתיאולוגי של דיונסוס חאריאופגי בדבר ח"אפלח הקדושה", על פיו , ניתן להשיג את "זוהר החשיכה" באמצעות ויתור על חישות ההכרתית. זאת, גם באמצעות הקהיית החושים, ויתור על האינטלקט, דחייה של הזמן , המרחב והסיבתיות. חסך חושי זה יגלח, לפי דיוניסוס, את החושך הכוללני , שאליו צריך לקפוץ בניתור של אמונה כדי לחבוק את החסד של האין. ואולי את כל שלוש תכונותיו של האין: תחושה אוקיינית, חשכה שממנה יכולה לנבוע חוכמח, וקדושה, ניתן למצוא בפתיחה של ספר בראשית: "והארץ חיתה תוהו ובוהו וחושך על פני תחום. ורוח אלוהים מרחפת על פני חמים. ויאמר אלוהים: יחי אור ויחי אור'.' חמים, החושך והתחום, מציינים את התחושה חאוקיינית של האין , רוח אלוהים את ניצוץ הקדושה שבו , ו "יחי אור" מצייד את ההצלחה של אדם להביא חלק מח"אני" שלו אל המציאות החיצונית, כמו למשל במעשה היצירתי , שהוא לעיתים מעין "חוכמח מאין", שלא ניתן להסביר כיצד נוצרה ולכן מיוחסת בתודה לאלוהים. אם כן , "ההתבוננות" בלתי רציונלית, רגשית, וחווייתית אל תוך ח"אין", מצליחה להביא את האדם להכיר את הרוחניות, היצירתית וחחוכמח הפנימית שבתוכו . ידנג אף הנחה כיצד לנחל דו שיח עם "הקול הפנימי": ביהדות <וכך בתורות ותיאוריות רבות> מדברים על "שאלת חלום": הפניית שאלח ללא מודע, וציפייה לתשובה שתעלה בחלום <או חלום בהקיץ>. דרך חכרת וחקירת טבענו הפנימי חזה, באמצעות שיטות ח- being השונות <עזיבה זמנית של האגו וחוויית המתרחש בתוך הפרט, ללא כל פירוש>, יכול האדם לגבש לעצמו את ח"אחד" שבו - להגיע לתחושת אחדות היקום ולתחושת חיותו חלק בלתי נפרד מאחדות זו: כך ישיב בינו לבין עצמו על השאלה הקשח מכל: מי אני? מה יש בגרעין הפנימי ביותר של ישותי? ללא פיתוח ח"אחד" חזה וחקירתו , עלול להיווצר "ריק קיומי", בניסוחו של ויקטור פרנקל , בו האדם אינו מוצא משמעות אמיתית במעשיו ,אינו מרגיש שחם נובעים באמת מתוך פנימיותו , והוא עשוי לפתח נוירוזות שונות בעקבות תחושת ריקנות זו . ביכולתו של פיתוח ח"אחד" להשיב על שאלות כמו "מי אני", "מחו טבעי חאמיתי", כדי לכונן את תחושת האחדות עם היקום כולו , תחושה שאבדה זמן מה לאחר הלידה והפרידה מהרחם. ג. האחד: כדי לעמוד על טיבה של אותה אחדות שמבקש ח"אני" לייצב בתוכו <ובכך לגבש את ח"אחד" שבו>, מביא שוחם עדויות שונות של מיסטיקאים, הנוגעות לחוויית האחדות. זאת מכיוון שמיסטיקאים רבים שואפים ל"חטמעח", חיינו למחיקת חישות הנפרדת, כדי ליצור מגע ישיר עם אלוהים. רמז למטרה מיסטית זו של "הטמעה", ניתן למצוא בעצה שבספר תחילים - לטעום את אלוהים ולראות כי טוב הוא <פרק .>ד"כ העקרונות המיסטיים בקבלה, בסופיזם ובבודהיזם קובעים כולם, בשינויים מועטים, שניצוץ מקודש נעוץ בישות הקיומית וקשור בחבל טבור לשכינה או ל"רוח האוניברסלית'.' עקרונות אלח עשויים להתאים לישות ח"אני" החשה שייכות אל השלמות הקמאית, ממנה הופרדה באלימות והושלכה אל הסבל הקיומי . לפיכך,הכמיהה לחזור לכוללניות של הקדושה היא כמיהתה הבסיסית של ישות האני. וכך ביהדות הכמיהה והתפילה אינן לפסל או לתמונה, אלא אל ח t\ יד חבלתי נגלח, ואל האחד חבלתי נפרד <אלוהים>. כל קונקרטיזציה של האל אסורה ונחשבת לחילול הקודש, שכן היא מפחיתה מהאל היהודי , שניתן לראותו כמעין חשלנה של ישות האני ושל כמיהתה אל האין כמטרה בפני עצמה. עוד מביא שוחם מדבריהם של מיסטיקנים נוצרים, המבטאים את כמיהתם אל האיחוד המיסטי . כתב מייסטו אקחרד : "בעת שאני חושב על איחוד הנשמה עם אלוהים." מעין האהבה הקדוש פורץ ועולה מן הנשמה, סוחף אותה מתוכה לתוך חישות חסרת השם בתוך מקורח הראשוני , כי זהו אלוהים וכך הנשמה מגיעה לשיא שלמותח'.' ישות 30 גויון 274 בעצם שמו של הבודהה> מגיע להארה, מתבטל ה"אני", שיש לו מאפיינים רבים ודומים ללא- ~ ממד הזמן והכול קורה בבת אחת. הוא רואה מודע הקולקטיבי של ידנג <רוחניות, חוכמה, ~ אנשים נולדים חיים ומתים בו זמנית. זהו רגע תחושה אוקיינית, דרך התקשרות אינטואטיבית c:: === ולא לוגית> - ולכן ניתן לקבל את קיומו של ן~ ~ ה"אני" באופן מדעי. כשמישהו מתלונן על היותו שקוע בעבודה ובמשפחה, עד שהוא מרגיש שמשהו ריק בתוכו , ניתן להניח שיש כאן "אני" שלא בא על סיפוקו , והעלול לגרום ל"חבלה פנימית". בעת ביקורי בפונה, באשראם של אושר , חוויתי במהלכן של מדיטציות חוויות יפות וחזקות, ברמה שניתן לקרוא לה גופנית או אנרגטית <תחושה של זרמי אנרגיה עולים בגוף>: עלה אז בדעתי , שהמדיטציות הללו הן טכניקה מעולה לחקר ה"אני" וחויותיו. יש להניח כי גם אדם החוזר בתשובה מגלה עולם ומלואו , וניתן לשער שאולי , בין היתר , הוא "שב" . אל עצמו , אל פנימיותו , ומגלה שם את הניצוץ האלוהי שבנשמתו. ואם נשוב אל המודל הנפשי שהציע שוהם, נסכם ונאמר , כי ללא ידיעת ה"אני", יתכן שהאדם לא ימצה את ההנאות והחוויות שצופן לו הקיום בעולם זה. יתכן גם שחלק מהפתולוגיות מהן הוא סובל בשל כך , מקורן ב"אני", שאי אפשר להגדירו במושגים של חלל ואי אפשר למסרו לאחרים בסמלים של שפה. הישות ה"אמיתית" איננה ניתנת למסירה ולהעברה, משום ש"הטאו שניתן לבטאו אינו חטאו הנצחי". ואסיים במשפט בו התחלתי פיסקה זו: המסע בעקבות ה"אני" הוא מסע שתכליתו האיחוד עם האין , או האינסוף. • ביבליוגרפיה בררחס, ה.ל. >1976< גן השבילים הםתפ z לים. הוצאת הקיבוץ המאוחד. קרסו' ר •)2001( אנאיםייני'ננ, רדכים ליעכוב תהליכי .תזנהודp הרצאת אסיה, תל-אביב. שרהם,ש.ג. )1995 >איישזת .הoםיז הרצאת אור-עם, תל-אביב. שרהם,ש.ג. גאולה דרך הביבים. הוצאת המכון למחקרי משפס וכלכלה. קססנדה, ק. )1978( משתנז של רזן ןאזח. זמורה ביתן, מרדן, תל-אביב. קססנדה, ק. )1976( םםע אליכלםן. זמורה ביתן, מרדן, תל- אביב. קססנדה, ק. )1978(תזיאבn נפדרת. זמורה יבתן, מרדן, תל- אביב. נוימן, א. )1981( אפזר זפםיכה. על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי. ספריית פועלים, הוצאת הקיובץ הארצי והשומר הצעיר. שלו, ש. >1987 >פםיכזרתפהייזננאיניתז r ירתיזת. שיחות, כרך 1, חוברת 3, ע"ע 187-178• פרנקל, ו. )1985 >אהל הלא פוער. הרצאת דביר, תל-אביב. פרנקל, ו. )1970( דאהם םפחש שםםעזת. הוצאת דביר, תל- אביב. הסה, ה .)1977( םאהדיראת. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב. Jones, J.M. (1985). Cultural differences in temporal perspective. Instrumental and expressive behavior in time. In J.E. Mcgrath (Ed.), The social psychology of time (pp.21-38). Sage, Beverly Hills . ריכוז התודעה: מחרוזת תפילה בידיו של קבצן טיבטי ה"אני" כמהה לכך שישותו הנפרדת של היחיד , על כל מגבלות הזמן והמרחב, תחדל מלהתקיים, ותחוש כחלק מהאלוהים, המצוי בכל והכול מצוי בו • המיסטיקן והמתמטיקאי ניקולס מקוזה גרס שקיימת זהות הלכה למעשה בין האלוהים לבין האחד , ולפיכך זהים מאפייניו של אלוהים עם התכונות המתמטיות של האחד: אלוהים אינו ניתן לחלוקה, כי הוא חסר מרחב ונצחי . אלוהים גם אינו ניתן לתפיסה באמצעות ההגיון. יש לבוא אליו אם כן ב"חוסר ידע מלומד". כללי החגיון הם כליו של ה"עצמי" , שהוא מרכיב הישות הבא ביחסים עם האובייקט, ואלה חסרי ערך בהקשר לאחד הכוללני של אלוהים. רק בעזרת האינטואיציה והאמונה ניתן לקבל את האבסורד הלוגי של בורא הכול שלא נברא, ולאמצו כאחת מאושיות האמונה. גם קסטנדה <דון חואן> מתאר את תחושת הכוללנות והאחדות שרכש, במהלך מסעו אל פנים ישותו באמצעות סמים: הוא מתאר תחושת כוללנות של 'אני ואפסי עוד': "הייתי בכל מקום: יכולתי לראות למעלה, למטה ומסביב, הכול בעת ובעונה אחת". זהו האני בצורתו המקורית: חסר זמן , חסר מרחב, וסינכרוני,כפי שהיה ברחם. סוף המסע הסתמן לפי קסטנדה בעת ש"הכול מלא עד לגדותיו והכול שווה". אין טוב ואין רע, אין ניצחון ואין כשלרן . אין חיים ואין מוות. זהו האיחוד הסופי באחד הכוללני של האדם. במהלך מסעו של האדם למעמקי ישותו פנימה, הוא מוצא את ישותו הקיומית חסרת ערך וקטנונית, וחש כי סביבתו הגשמית היא בעצם עולם חלומות, שרובו מכאיב, לא נעים או אדיש. אין הוא "הארה" או הנירוונה הבודהיסטי . במונחיו של דון חואן , הבודהה הפך ל"אדם של ידע". להפוך ל"אדם של ידע" זו חוויה הדומה גם ל"סטורי" של הזן. דון חואן מתאר את השלבים להשגת ידע קיומי זה, הדומים במידה רבה לארבעת השלבים של הבודהה ההינאני. ידע זה הוא זמני בלב.ד לעיתים משכו כהרף עין. כלומר , גילוי ה"אני" הפנימי הוא חוויה מיסטית קצרה. מסכי העצמי האקטיביסטי עולים לתקופה קצרה בלב.ד המגע המאיר של התגלות ה"אני" הוא קצר , ו"העצמי" וה"איתי" המווסת משתלטים במהרה על הישות, שעליה להתמודד עם הקשיים והסבל שהם מנת חלקה של המציאות החיצונית. עם זאת, יש למגע עם ה"אני" השלכה והשפעה על האישיות. אדם שגילה ידע מיסטי זה, אפילו להרף עין , יכול להעמיד את סבל היומיום בפרספקטיבה שונה. החשיבות, או ליתר דיוק, חוסר החשיבות של השגרה הסיזיפית ויחסי הסבל הקיומיים מוצבת בקני המידה שונים, שהתבררו בעת התגלותו של ה"אני" חסר הגבולות וחסר הזמן . סיכום המסע בעקבות ה"אני" הוא מסע שתכליתו האיחוד עם האין ,או האינסוף. התיאוריה שמציג שוהם מסבירה מדוע כה רבים שלא מצאו שלוות נפש בדרכה של הפסיכולוגיה המודרנית מוצאים שלוות נפש ואף אושר , בדרכים אלטרנטיביות, כמו מדיטציות, זן ושיטות אינטואיטיביות-מיסטיות אחרות כתרפיה של גלגול נשמות, צ'אקרות, התחברות למדריך פנימי כלשהו , תקשור ועוד: לפסיכולוגיה המודרנית יש כלים רבים, אך הם משמשים לחקירת ה"עצמי" בלבד: כלומר להסתגלות האדם למציאות החיצונית ולהצלחתו להשיג בה הישגים וליצור מערכות יחסים נאותות. אך הפסיכולוגיה המודרנית, למרות שאין היא מטילה ספק בקיום המציאות הפנימית שלנו , לא ניסתה לחקור מציאות זו , או להציע לנו כלים לחקור אותה. האדם הוא יצור בעל נפש דואלית, שהתמודדותו מופנית כלפי פנים וכלפי חוץ כאח.ד לפסיכולוגיה המודרנית אין כלים לחקירת הכאוס הפנימי שלנו . יוצא דופן הוא ידנג, שמונח הלא מודע הקולקטיבי שטבע היה בגדר ניסיון ראשון להצביע על קיום ה"אני". אך ניסיון זה לא התקבל מבחינה מייחס חשיבות לעולם זה, משום שהוא מרגיש מדעית, מכיוון שידנג הניח הנחה שאינה ניתנת שעוד מעט יתעורר ל"מציאות האחרת", לתוך להוכחה, שגרסה אבולוציה של ידע, וידע אנושי עולמו הערטילאי של ה"אני". מולד הקיימים כארכיטיפים, בלא מודע חוויה דומה של ביטול הזמן והחלל מתוארת יוסי לב הוא דוקטורנט לחינוך ומ.א. בפסיכולוגיה קולקטיבי. לעומת זאת, שוהם מציג עובדות גם בספר סידרהאת של חרמן הסה, המושפע חברתית, מרצה בשלוחות צפת ואשקלון של ברמת התופעה <פנומנולוגיה>, המצביעות על מפילוסופיית הבודהיזם. כאשר סידהרתא <שהוא אוניברסיטת בר-אילן. קיום חלק נפרד ונרחב בתוך הישות הנפשית, (:ו אריקה ג'ונג מאנגלית: דליה אפרת ו~ • ~יך;~ה לףקסףס ק~~~ • ס~ר;נ;ת ס;~רים ריt;י~ עם ס~~ק iJר~~ ריt;י~. ך iJ~ך~י 9 ן i] ר;~ה ל q ןך~י~ ~· ~יר ורד' נא נצעדי-אףז :-•• -: T T - ~זp9 ךר;ן. !ן;ל;;ר~ א;מך הףא בארבעה אףמלאףטים • -: T T -: : •• ד:· ףךצףעת החזה של;' :· :· -: ע;ך ם"דtז משףג משנח, אריקה ג'רבג T ••• : • מהדהדת את האדיר :· :-::·:· ז:-· f מ; ךצף~ת r~. ף~י • ךכ; ;ע~ ~~רקד ף~~רקר' מצנפת אפיפי;ך : . -". ::· . הופ z~. יעה השמימה T --· ז:-ד- ףמצהירה סמכףת מחלטת, :• :• : ..• : -T • : הכזףת האלהית • ::• T -: אני ל;בשת א;ת; :· :· .: לי~~~ iJזי~~ירקt~ ס~ qר;ן . !ן;ל;;ר~ ~ל ~ך~י 9 ~ים ~נףדן 9~ryן + אבל אני איני פתיה. ~י~הף ד;ח.ק ~י 7י:נז:iע;ךר . ז-: TT : • •• :-• י;דעת אני מתי :-· - ~די מף~ת •i] ל.ב ד- בכמעט מתר;ממת להצדיע -. : -: :· :· : . -: . T ••• : -• T נגמרת הופסלה T • : -:•:• : • לאיש המנפח •:•:-ד: והרכבת נעה הלאה, TT ד:ז שבכל; מרים. . -·.. :· -:• T ןת;ך iJ.ה~~ך י;דעת אני שהז-רחנה היא . --:· . :-- י;ם יפה ה!ל;ם ד-: הףא 'ך~;א~~י~-ראש תחנה ללא שלט. - ז-: :· ". : שערי ארי למ;פת •• : • T : ..·: ד אל החף;ת הופטשטש;ת -: --:· ד• ו~~~ ל /Jל;ן . שמי ג;יי ' . . : ררבכ;ני הףא ~~קב ~.זריזףת ~ך~יt;כי' תcז משמי בראויה. עינים בכחל;ת י;תר .. .·· : .-.. . -: T : --•• : • ך~יס;ן iJק~~ ~הףא ~ךצףפ; אבל הףא יכ;ל לרא;ת : • T T : תcזiJ ו;ו~ז דךך ~/J ~ד ~א;ך ש~~ שהףא לפתע חמים ונעים נטנףרי. 0 T: 0 T -:• . -: f מ; ~דק ע;ף. .ג~~ .גד~~ גלרדן 274 : :• 32 (ך: אזדיין ריץ' מאנגלית: גיורא לשם ליהודית, וברי פרידה לי"ה קמת ח Vi1 ים, ת;ע~~~~ ת;ל~ך~~ך t' י~~י ;כ;לה 97 מך ת;פ,;,ע ?:זז:יים קר;ב;ת, :p ;ני י~~~ אני מטליאה פעם נ;ספת :• :• --T • -: -•: ~ל ~ט;ס 7f~ה 1 אי~~~ לר ה~.:,ע f ע.ת את המעטפה הח 1 מה הח 1 רת מעצם מרחבי הנפש :· -:· .. -: : ". :· :· . T --:• :•:• • -T -T T -:--:• את ח~זי שם ~~לי v ע,ן:ן ~ f ר מל;ג; ~ל MIND ה~יר~~~ סע,כ 1 ןה - שעלינ 1 לגמא :פי;ם אחד T •: ; •• -: •• T ."" - ך t(ף·~ ן~-י~-ל 7 מ~י~ ?~אן ~ל ~יז ~ן~ה ן~~ ,דה א; שר~ית מתחת לשרנ 1 טי די;. : . : . : --. ~ק ry לה ~ל נ 1 ל.י ז~ר םי~'; ח~זי שלי , הנהיים :פלפי .. -: .: :· -. ·:- T •:•: • -: •: ; "•. T העבד;ת שאבי ש;מרת שם. מהדהדת על פניה. :• •: : -:- •:ז T ךלחרש f ע.ת ~ת •n ;ךין היא נראית תש 1 שה T : ••: • • לא ס;נכה ן; א;ך:נ 1 ת - ?מ~יס ~ת :p ל.י ~~קנ 1 ~:p רי ד wדס r~7 ~ר a ~ים מ~כ 1 ת לקרא ~ת MIND - ם;ק~~ )_ז Jj ר - t\ל 1ry ן מת;~א;ת ~· ך~לי לקר זrכנ;א7~t רים החשאי;ת של מהפכה! :· - א; זכ 1 ת נחירה לנשים ; -; • T: T 0 להצניע - • : : :ד- · -:·· ד בלא משים . .. : ולמצא אחרת. :·:· -: . : נער הזפ;בה משתי ••: • T --: ששתי נשים יכ;ל;ת להפגש ••T • : : 0 T •• : :• ןע;ת - t\ל 1 סי 1 לא ע;ן ~ד lj ק t( ך י~~ ע, .,ה~: t' י~~י תל~~~ 97 נל מ~~י;ת מ~ד;ל;ת, י~~ י;ן~ת f ע,ת, T ••• ; ז-: • :פשתפ;ת לס;ן הדדי מר T : ול 1 זיע יחיד חדש בהרהרי בכל הנשים אלא :פשתי עינים נגנה אחת TT 0 T -" : :-::-· :ד - · :· ז ·:· -·· ·· ז-: א; ry ןר א; Jj~ץ , ~ף~מר ?ל~ג 1 ?ק,לס מק; 7 ט;ת ~ך~ע ~סי ?;ני~ר י~~ ד~~ה ~ם ~, דה 7נ~,ע~ 1• ~ת ק,~ת םי~'~מ. ~ל סע;לם. :pז'ל 1 ק;~נרר מ~~ה t(ך ~Q ת ~ך~ע ק~~ה ן; , לעמת א;ר-ה~שם : :· ·-:-·•· : יהרדית! ששתי נשים 1962 • T •• : •: • נדירה באמסטרדם -: :• : : -: T :• מ~אסב;ת ~י קצ;ת י~~,ע ry ן ע,שר:ה ב~~~~? ה~-ן~ז, נשני ~ברים : ..: . - · ד על תוית נכתב יד T -: • • T א; על מעטפה חברטה -דד-:- :-T : • : • T • 0 T : יהודית הוצבוג, המתגוררת לסירוגין בישראל ת;ק~~~ ת;נ~~ השיר מוקדש למשוררת ההולנדית-יהודייה לגברים לילדים, לזכר;נ;ת • .ך~ס?~~ :פה ש;~ים ךכה ~ז:יי Vi ים - · ובהולנד. אוריין ריץ' התגוררה בסוף שנות ה ר~~~ ~ח~ה ם;ק~~ )_ז Jj ר תחש --: ד·· לא ~ד~ר ~ר " ב :פעת אזלי נפעם הראש;נה :פי אפשרי • T : •: • T • 50 בביתה של הרצברג באמסטרדם בעת שהותו של בעלה אלפרד קונרד באירופה כיועץ כלכלי ז מטעם האו"ם. :p ~~ארע :חרדי ~יא~בר ן; ~ת ז; א; :פבדבר יפה שראיתי • • T •: •: T T T : • לא ~~סי;ת ?~ןה ז'ם ~י י~~ מך;רים .םי~;כ~ ךלא :p ~ל ע;~ר אוריין ריץ' נולדה ב 1929- בבולטימור' מרילנד' לאם נוצרייה ולאב יהודי . פרסמה עד לא כה כ 30- ספרי שירה ומסה. ~ל ך~ר-~ה ט;ב י;נ::יר. ריץ' היתה מחלוצי תנועת המחאה נגד מלחמת מיעוטים, לרבות מיעוטים אתניים ומגדריים. : • • • T •: • : ~Q ל.ף א;נכר ~מל.ל רדנ::יארר ~ס,לק;ת :p ;ני ,רנ~~~~ וייטנאם וגם כיום קולה נחשב במאבק לזכויות :פפי שעשיתי לדברים ,ת;ב~)_ז~ ~ש;ךר;ת, מ~ס~מ;ת ד • אחרים שאהבתי • : -T :• • •• : כפמיניסטית וכלסבית לוחמנית ריץ' מטעימה ~;רים וילדים את תודעתה היהודית חרף מוצאה המעורב. :פמעט זrת;אפ: המזה. T • -T : -: • ~ד~רנר, ~לא לר~ת ריץ' זכתה בפרסים ובעיטורים רבים ואף חוללה שם באמסטרדם :•; : : -: T- מ~ז;ם אחד למשנהר .• : . : :· • · סערה גדולה כאשר סירבה ב 1997 לקבל מידי ד ~ c::: === ~1 ~ תחיי :פפי שראיתי • • T :• • : :• • הנשיא גיל קלינטון את העיטור הלאומי ~ה ~w לח י~~-ל~ מ~:ם לאמנויות. א;נכך ס~ה ר~ה ~~פס המתרגם ר~;ני ~לא ןז'ינ:וי א;נכך ~ע;די • ן:ד ת~~ מ~ארת, דצמבר 2002 33 ו ( ן: s מצד זה ~-------------------------------------------------·~~ ~ ~ עמוס לויתן מוספים, ספרים, אירועים אמן התעתוע חודשיים לפני הבחירות ושבועיים אחרי פירוק ממשלת האחדות מכריז שרון ב"כנס הרצליה לביטחון לאומי", כי הוא מקבל את מתווה בוש להקמת מדינה פלסטינית, וכי "יביא את הנושא לאישור הממשלה שיקים לאחר הבחירות", בצדק כתב הפרשן אלוף בן ב'הארץ' )5.12.02( כי "זו דרכו של שרון לחשק את מצנע". מצנע מצדו הגיב באומרו "אני תמה מדוע ראש- ממשלה התומך בתוכנית בוש מנע עד היום את הבאתה לאישור הממשלה", תגובה לעניין' אלא ששרון הוא אמן התעתוע וכל כוונתו לערפל את המסר הברור של מצבע, דבר שכבר נותן את אותותיו בסקרים <שפרסם גם 'הארץ'> ובהם נמצא כי "בוחרי העבודה מסתייגים מעמדותיו השמאלניות של יו"ר המפלגה", על משקל הפתגם של אנשי טרויה: "היזהרו מיוונים נושאי מתנות" <נוסח הסוס הטרויאני>, יש לומר: "היזהרו משרון נושא בשורות י;ניות", רוח בלהות מארץ ישראל כמאה ועשר שנים לאחר פרסומו לראשונה ב"המליץ" <תרנ"א> וכמה עשרות שנים לאחר שקיבל כרך של כל כתביו לחגיגת בר-המצווה שלו' חוזר יוסי ביילין בספרו אחד העם פינת הרצל <הקיבוץ המאוחד 2002, ספריית 'אדום כהה~, עורך: גיורא רוזן' 140 עמ') לקרוא מחדש במאמרו הפסימי והקונטרוברסלי של אחד העם "אמת מארץ ישראל": ואף שהוא סבור שאחד העם טעה בכל הסעיפים כמעט במאמרו' להוציא אחד' בכל זאת רוח הבלהות של אותו מאמר מוסיפה להלך עלינו אימים עד עצם הימים האלה. ביילין מוצא שאחד העם טעה בעניין המרכז הרוחני'טעה בעניין העלייה הסלקטיבית, טעה בעניין החקלאות, טעה בעניין קניית האדמות, אבל צדק בעניין אחד - הבעיה הערבית. בפרק "יהודים וערבים" בספר הבוחן סוגיית זאת כותב ביילין: "הקטעים שבהם מתייחס אחד העם לערבים החיים בארץ ישראל הם מרחיקי הראות ביותר במאמרו . הם מוכיחים את עומק ראייתו ואת יכולתו להקדים אחרים באיתור מכשלות שהללו לא איתרו או שבחרו להתעלם מהן. כברגעו בסוגיית הערבית אין הוא מסתפק רק בהתייחסות לקיום הערבים ומאווייהם בהווה ובעתיד בלבד' אלא שהוא שם דגש על יחס היהודים אליהם ומבקר קשות את ההתנשאות, הבוטות, הזלזול ואף האכזריות שבהם נוקטים היהודים כלפי הערבים העובדים אצלם" <עמ' (, 113 לשתי מטרות בעיקר מגייס ביילין את אחד העם: הראשונה, להדגשת חשיבותו של מבקר ההולך נגד הזרם ("הנביא" בניגוד ל"כהן" כהגדרת אחד העם עצמו . הפרסונה "אחד העם" היא של "הנביא" המוכיח בשער' בעוד האיש הפרטי' אשר גינזברג הוא "הכהן", העסקן הציוני>: השנייה, הדחיפות שבצורך להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים, הסכם שהעדרו מעיב על כל הישגי המפעל הציוני ומעמיד אותם בספק. "ישראל - כותב ביילין - היא סיפור הצלחה גדול בהרבה מציפיותיו של אחד העם." אך היא לא הצליחה עד כה להבטיח חיים נורמליים ליהודים שביקשו למצוא בה מקלט בטוח והיא עומדת מול סכנה של ארנון הרוב היהודי בשטחים שבשליטתה" <עמ' 134(, אין חידושים מפליגים בספרון הקטן הזה, אבל בכל זאת, בתמצותו ובבהירותו, הוא דבר בנןתו. שנת ההכרעה, אומר ביילין' היא שנת 2010• בשנה זו עתידים הפלסטינים להוות רוב מספרי בארץ ישראל המערבית והחזון הציוני לא יוכל להתממש במדינה שבה מהווים היהודים מיעוט <לפחות לא בעיני מי שאינו מעלה על הדעת פתרון של אפרטהייד או טרנספר>. לכן' האינטרס העליון הוא להבטיח עד אז גבול שיימתח בין ישראל למדינה פלסטינית עתידה, שמעברו האחד ניתן יהיה להבטיח רוב יהודי יציב לשנים רבות, ומעברו האחר תשכון מדינה שתחיה עימה בשכנות טובה. השגת פתרון כזה חשובה לנו ביותר גם "לפני התחמשותן של מדינות המזרח התיכון בנשק גרעיני. הדבר חיוני גם כדי למנוע ממדינות ומגורמים קיצוניים אחרים, דוגמת בן לאדן' להשתמש בסכסוך הישראלי פלסטיני כתירוץ לאלימות שהם נוקטים" הוא כותב. לצערי' לא זו רוח הדברים שנשבה מ"כנס 34 גויון 274 הצמרת הביטחונית של ישראל. במקום לדבר יהודית, השואבת מן הספרות העברית על שלום כאמצעי אולטימטיבי להשגת ביטחון , חקלאסית, דתית וחילונית, ופונה עורף ללשון ליבג~ הדוברים בכנס <כל אנשי שרון - מופז, הדיבור היומיומית ולשפת העיתונות ~" ;" ןיין s י ו~ יעלון , חלדי , דגן ועוד> רוחות מלחמה לא רק והטלוויזיה" -כפי , שאכן , כבר ראינו נגד הפלסטינים, אלא נגד העולם הערבי r בדוגמאות שהבאנו למעלה. יש פח, אם כן , והמוסלמי כולו . ניסיון מודע להציג מגמה חדשה הפועלת בניגוד r: "מה תקוותנו פח לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות? האם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה?" שואל אחד העם 1" 1"• במאמרו . לדברי ביילין , אחד העם חיה פסימי " לזרם כתיבה ישראלי רווח, המעוגן רובו ככולו במציאות חברתית ולשונית רדודה ומיידית. לכך יש להוסיף גם את דרך הסיפור המיוחדת, למדי ותשובתו לשאלתו חיתה שלילית. דמות בסיפור , המלווה את גיבורתו כצל. וכך שנוקט מר בנובלה זו. כאמור, המספר הוא ו: לעומתו , בני דורו של ביילין , "חדור שנולד בישראל , גדל על האמונה המתמדת שישראל היא עובדה מוגמרת ... ואולם דווקא בראשית חמאה ח 21- עולים סימני שאלח חדשים על חיותה של עובדה זו מוצקה דיה ... לכן , זוהי שוב שעתו של המבקר , של מי שאינו מוכן להשלים עם קונסנסוס, הבא להתריע ולעורר פן הרעיון חציוני שחפך מאגדה למציאות יהפוך מחלום לסיוט" <עמ' 136-134(. מר גורלה "כי תכתוב עלי מורוות" <איוב, יג, נו> את הנובלה הקצרה, יחסית, של בני מר רוב הלילות <הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים; ספ - סדרה לפרוזה צעירה בעריכת דנה אולמרט 2002(120 עמודים בסך הכול, קראתי זמן רב, יחסית. אין זו נובלה קלח לקריאה לא מצד תוכנה <סיפור קורותיה של רינה, ניצולת שואה בשם מאריגה, לאחר שנתאלמנח מבעלה אשר , לו חיתה נשואה כארבעים שנח>, ולא מצד צורתה <מסופרת על ידי מספר מסתתר העוקב אחר חייה>. אולם עוד לפני כן היא מציבה מחסום טקסטואלי גבוה של "הבנת הנקרא'.' עמודים לא מעטים ומשפטים רבים נאלצתי לקרוא יותר מפעם אחת כדי להבין את פשט הכתוב. כמו , למשל, חפיסקח הבאה: "מתמיד אחכה רינה להיכנס במכולת לאבן תחושותיה, אבל עכשיו , אף כי חששה פן תפגוש בדרכה בשכנים, כמעט פרכסה לחיות במכולת כמו ברקק ... במקרר מצאה בהפתעה גביע מיוחד שנקרא יוגורט נארג ובענבי שועל, בדיוק כפי שחשבה לקרות לחם - ערג והשועלה!" <עמ' 37(. לשם הבנה מילולית גרידא חייתי צריך לברר תחילה במילון מה פירוש הפועל "לאבן" <מסתבר שפירושו להתאבל , להתאונן>; ומה עניין "פרכסה" כאן <מסתבר שבין שאר מובניו גם להתקשט, לחתפרפר>; וכן חייתי צריך לרענן זיכרוני במילה "רקק" הזכורה לי בעיקר מן הצירוף "דגי-רקק" <ובכן "רקק" פירושו נצה - בית חרוקה - מלשון בוץ>; ומהו "ארג" <לפי מילון אבן-שושן זהו שיח ממשפחת האלתיים, המשמש בעיבוד עורות, ואיני מבין בדיוק מהו עושה ביוגורט>; ומהו "ערג" <כידוע: ענק, גדול, כמו ערג מלך חבשן, וכן: חג מעגל, עג עוגה>, אבל מה הכוונה ב"עוג והשועלה?" וגם לאחר זאת, שום דבר עדיין לא ממש ברור: לא מה עושה לשון סלנג "להיכנס במכולת 11 בצד לשון משנאית מעוגננת נוסח "לקרות"? ולא זרויות לשוניות כמו: "לא היה לרינה ספק כי תישן לו תוכל להעלם" <עמ' 62(; ברור שמילת התנאי "לו" זרה כאן ובדרך כלל נשתמש במילת אם ("תישן אם תוכל להעלם"). או תחביר מוקשח: "הסלון נשאר מסודר , ורינה הוציאה שטר רב ומעל לבגדי העבודה לבשה סוודר , וכך ירדה מהר אל המכולת 11 <עמ' 65(. מן הסתם הכוונה ב"שטר רב" לשטר כסף גדול , לכסף רב, לשטרות רבים וכדומה, אבל בני מר מבכר שימושים מוזרים ו גם מקשה על הבנתם כשהוא מלביש מעליהם סוודר. ועוד סתומות לשוניות ומטאפוריות לרוב על פני "רוב העמודים" כמעט. ההודעה לעיתונות המצורפת לספר , מפזרת קצת מסתומותיו: ראשית, צריך לומר כי הספר מופיע בסדרה חדשה "ספ" לסיפורת צעירה, בעריכת דנה אולמרט, משמע סדרה ניסיונית או אוונגרדית. שנית, אנו למדים על בני מר עצמו כי הוא יליד 1971, מתרגם מיידיש ומצרפתית, היה בין משתתפי כתב-העת "אב" <בעריכת דורי מנור>, מפרסם מאמרים וביקורות במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ' וכי זהו ספרו הראשון . שלישית, כי קיבל חינוך דתי-תורני , "ומכאן פניית העורף לעברית חרזה ומשיכה למקורות העברית היהודית: התנ"ך התפילה והמדרש". עוד מוסיף הכתוב, כי "כתיבתו של מר מזמינה את הקוראים להתעכב אנו נתקלים בו לראשונה בפיסקת הפתיחה: "באפיסת כוחות, חיוורת מאוד , נפלח על הספח. אור הצהריים נותר רחוק בסדקי התריסים, ואף אני הנחתי לח שתישאר ושולח, שנכח תלמד מנוחה מעל כאבה" <עמ' 9(. המספר לא רק מתאר את המתרחש , אלא גם מנחל , לעינינו , את חיי גיבורתו <"ואף אני הנחתי לח שתישאר ושולח ..."(. ולא רק מנחל את חיי גיבורתו,אלא אף בוחן אותם: "כשומר לילה ראיתיח מ~דח עולה על גדות הכאב ונמלאתי חרדה - אולי לא תעמוד בזה; על כן הנחתי שליחותי ~תה" <עמ' 10(. ולא רק בוחן אותם, אלא, מסתבר , יש לו גם שליחות מיוחדת אליה. מחי , אפוא, שליחות זו ומחו הניסיון שהוא מנסח בו את רינה? מכיוון שאנו יודעים כבר כי ספר זה רווי מקורות יהודיים ושום דבר אינו מקרי בו , נוכל לעמוד מאזכורים שונים על פשרו . אפשר להתחיל אפילו מהמילה "שליחות", המצוטטת למעלה, ולגלות ששמח הנרדף בעברית הוא "מלאכות 11 <שליחות, משלחת - ראה מילון אבן שושן> וכי "שליח השם" הוא מלאך אלוהים, "יצור רוחני עליון המתווך בינו לבין בני האדם". המספר חרא אפוא, מין סוג של מלאך , ולכן גם אינו נראה לעיניה ולעינינו. אבל איזה מין מלאך? באחד המקומות הוא מגלח משחו על טיבו: "חיה זה כוח החיים הראשון שחזר אל רינה מאז הוטלה אל הכורסה, ואף כי זר לי שמחתי מאוד בשובו" <עמ' 11(. מלאך אשר "כוח החיים" זר לו יכול לחיות רק מלאך- המוות המכונה גם "שטן". אישור לכך אנו מוצאים במקום אחר בנובלה: "... רינה נאחזה בזיזי העתיד, ואני קצרה רוחי. עוד מעט אשוב משוט בארץ" <עמ' 50(. "משוט בארץ ומהתהלך בה" היא, כידוע, תשובת השטן לאלוהים בספר איוב: "ויהי היום ויבואו בני אלוהים להתייצב על יהוה ויבוא גם השטן בתוכם; ויאמר יהוה אל השטן מאין תבוא? ויען השטן את יהוה ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה" <איוב, א פסוקים .>ז-ו ו~ s ן~ ~ אישור נוסף לכך משמשת מילה ייחודית "תחלה" <שפירושה דופי או חטא> המצויה בכל המקרא רק פעם אחת בספר איוב, בדברי אליפז התימני , המוכיח את איוב על דברי הביקורת שהוא מטיח באלוהים: "האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר? הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תחלה" <איוב, ד יח>. כלומר , במקום שאלוהים נותן דופי במלאכיו , כלום יכול אדם, בשר ודם, להיות צודק? בנובלה של מר היא נזכרת בעמוד האחרון , בשינוי קל: "אף על פי שקרבה אלי בדעתה, לא יכלה לשים בנו תחלה" <עמי 120(. רינה אינה נותנת דופי במלאך המוות. שלא כמו איוב אין היא מורדת במר גורלה, ואין סופה טוב כסופו של איוב, שאלוהים משיב את שבותו כבראשונה ומעניק לו עוד שנים רבות: "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה וירא את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות; וימת איוב זקן ושבע ימים" <איוב מב יז>. ארבע שנים אחרי שנתאלמנה, וכארבעים שנים אחרי שניצלה בשואה, ממלא המלא;ךהמספר את משאלתה היחידה שנותרה לה: "להוציא נשמתה בשינה, למות בנשיקה" <עמי 120(. המספר בתור מלאך המוות ממלא את ייעודו בכאב אך בהשלמה. אם יש התרסה בסיפורה של רינה, הרי אין זה בדברים שהיא אומרת או מטיחה, אלא בעצב האינסופי השרוי על חייה ומותה. פסק זמן: השארת נפש אין השארת נפש אלא בשיר - אמר המשורר אין השארת נפש אלא בסיפור - אמר הסופר אין השארת נפש אלא ברב-מכר - אמר המוכר וטרק את הדלת בפני המשורר ובפני הסופר. יש "ציונות-דתית אחרת" תרומה מפתיעה, מתברר , יש להגות הפוסטמודרנית <הנחשבת "רלטיוויסטית" לכאורה> דווקא במקום שעל פניו לא היית מצפה לכך כלל , וזה בהשפעתה על ההגות הדתית <הנחשבת "אבסולוטיסטית" לכאורה>. זאת, לפחות, כפי שהדברים עולים מספר היובל ליוסף אחיטוב תרבות יהודית בעין הסערה <עורכים: אבי שגיא, נחם אילן , הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג, 778 עמ,י תשס"ב). יוסף אחיטוב, חבר קיבוץ עין צורים, הוא, מסתבר , דמות ייחודית בנוף החברה הדתית בישראל עד ששני מוסדות נכבדים וכתריסר חוקרים ממיטב השמות באקדמיה הישראלית לגווניה, חברו יחד להוצאת כרך זה המחזיק מעל לשבע מאות עמודים. אם גם, סוציולוגית, תמורות אלה מתרחשות בשולי השוליים של החברה הדתית בישראל , הרי איכותית הן מעניינות ובעלות חשיבות. מיטיב לתאר את התופעה גילי זיוון , במאמר פרוגרמטי בספר , הנושא את הכותרת "הגותו של יוסף אחיטוב כמשקפת הגות ציונית אחרת: ממודרניזם לפוסט-מודרניזם" <עמי 70-39(. לדבריו , יוסף אחיטוב במאמריו מצביע על הקולות הצורמים בציונות-הדתית כיום: יוהרה המובילה לזלזול באחר; ביטול ערכי המדינה הישראלית החילונית; דחייתו של כל שיח אידיאולוגי או תרבותי עם העולם הציוני- חילוני וצמצומו לתחום הפרקטי בלבד. אחיטוב, יחד עם הוגים דתיים ביקורתיים אחרים, כמו אליעזר גולדמן , דב שוורץ , אבי שגיא, דוד הוטמן ונוספים, טוענים כי הציונות-הדתית נכשלה במימושו של דיאלוג עם העולם החילוני משום שהיא הציגה תיאולוגיה טוטלית, מקפת- כל, ולא הותירה שום "כיסים" שאינם מכוסים, שעשויים היו לשמש כבסיס משותף להיווצרות שיח עם החילוניות. בלשונו של שוורץ: "הניסיון הציוני-חילוני איבד את זכות קיומו העצמאי וזכה למעמד משמעותי רק בזכות הפרשנות הדתית שהוענקה לו". למעשה, הציונות-החילונית לא זכתה מעולם ללגיטימציה של ממש בהגותם של הרב קוק וממשיכי דרכו עד עצם היום הזה. לדבריהם, הציונות-הדתית, שלא יכלה להכיר בערכם העצמי של הממדים החילוניים המודרניים של הציונות, ביקשה לפרש את תהליכי החילון כחלק מהתפיסה הדתית, והחילונים נתפסו כמי שיחזרו במוקדם או במאוחר לחיק היהדות הדתית. לא רק שבגישה זו אין הכרה בערכו העצמי של "האחר", אלא שבהתכחשותה העקרונית לעצם אפשרות קיומה של החילוניות, עלולה הציונות-הדתית להיות גורם מאיים על יכולת המערך המדיני בישראל לקבל הכרעות רציונליות, אם תגלה <כפי שאכן קורה לנגד עינינו> אטימות אוטיסטית כלפי המציאות, המעוותת את הפרספקטיבה הדרושה להכרעות פוליטיות מוסריות. יוסף אחיטוב וחבריו , קוראים, אפוא, לנסיגה מהשאיפה להשתלטות טוטלית על המדינה ומערכותיה על ידי אחד הצדדים, חילוני או דתי , שכן , באופן פרדוקסלי , מימוש החלומות של כל צד הוא הרה אסון , ורק "חוסר שלמותה של המדינה, וחוסר הטוטליות שלה מאפשרים הזדהות וחיים בצוותא'.' הנסיגה מהגשמת החלומות הגדולים, ראיית הפתרונות החלקיים, כמו גם הביקורת העקרונית על אמיתות מוחלטות ותפיסות טוטליות, הן , כידוע, מסימני ההיכר של החשיבה הפוסט-מודרנית, שראשית הופעתה בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה, וזהו גם הרקע, לדברי זיוון , לכינונה של "הגות ציונית-דתית אחרת" המתפתחת בעשור האחרון לצדה של ההגות הציונית-הדתית- הרווחת ושיוסף אחיטוב הוא ממפלסי דרכה הבולטים. זיוון מבקש להראות באופן ספציפי כי "הפער בין ההגות הציונית-דתית הקלאסית, לבין ההגות הציונית-דתית האחרת, מקביל לפער שבין ההגות המודרנית להגות הפוסט-מודרנית, וכי הביקורת של הציונות-הדתית האחרת על קודמתה הקלאסית, היא ביקורת על המטא- נרטיב הציוני-גאולי , ביקורת התומכת במגמות פלורליסטיות בעולם היהודי ומקדמות דו-שיח עימד . ארבעה מרכיבים בולטים מונה זיוון בהגות הציונית-דתית האחרת: קריסת המטא-נרטיב <סיפור-העל>. הלך רוח אופייני לפוסט-מודרניזם הוא שלילתו של כל הסבר-על לריבוי פניה של המציאות. ההכרה במוגבלות הרציונליות מובילה לוויתור על השאיפה לספר את סיפור-העל של האנושות כולה, ובהקשר הנידון של מאמרנו , גם לוויתור על סיפור-העל היהודי . למשל , בדברו על הקיבוץ הדתי , אין אחיטוב מבקש לבחון אותו לאור עקרונות-על חיצוניים, אלא רק לאור המשמעות שהוא מעניק לבני הקהילה החיים בו , מה שקרוי בלשון פילוסופית "האופציה הסולידרית" <לעומת "האופציה האובייקטיבית"), 36 גליון 274 לדעתו' התנועה הקיבוצית בכלל צריכה להתפכח מאמונה דבבר אפשרות מימושה הסופי של האוטופיה, ו גם את המשבר הפוקד אותה כרגע הוא רואה כמעבר ממטא-נרטיב מודרני להתפכחות פוסט-מודרנית. עמדה דומה מאפיינת גם את גישתו להלכה. הוא מבקר את המגמה המבקשת להציג את ההלכה "כישות עצמאית, כמעט מטאפיזית, שיש לה חוקיות משלה", כאילו היא עמידה בפני רוחות הזמן. אי-הוודאות, המלווה תמיד הכרעות אנושיות, אינה פוסחת גם על ההלכה הנתונה בידי אדם. גם הפוסקים אינם נמלטים מההשפעות ההיסטוריות של זמנם ומקומם ואחיטוב מזהיר מעמדה המייחסת לפוסקי הדור "תבונה עילאית שלעולם אינה עלולה לטעות". במאמר שנכתב אחרי רצח רבין' יצא נגד שלילת הביקורת המוסרית כלפי פסקי הלכה, הנשמעת במחנה הדתי. "כשמתרגלים לחשוב שלא יכולה להיות כל סתירה בין הלכה לבין מוסר' עלולים לאבד את הר גישות המוסרית" כתב. הכרה ביסוד התרבותי כמעצב את תודעת היחיד: לפי התפיסה הפוסט-מודרנית, העמדה הרציונלית אינה בהכרח אוניברסלית, אלא היא תלוית תרבות. אחיטוב מצדד במושג של "רציונליסט רך" המכיר מספר סוגי רציונליזם, שהם פרי ההקשר התרבותי שבו צמחו. הוא גם מכיר ביסודות אנסי רציונליסטיים או אי- רציונלים, השזורים בכל מערכת חברתית, תרבותית ודתית. ההכרה בכוחה של התרבות בעיצוב אמונותינו' מובילה אותו להדגשת תפקידה בפיתוח זהותו של היחי.ד עם זאת אין הקהילה צריכה להיות אטומה כלפי העולם החיצוני' אלא קהילות תרבות שונות מנהלות שיח בין-תרבותי' וכן שיח מתמיד עם המקורות השונים של עברן. "הנרטיב הקהילתי" הוא בעיניו במידה רבה התשובה לגלובליזציה ול"נרטיב האוניברסלי". היחס לחילוניות ולחילונים: מפטרונות לדיאלוג. זהו בעיני' כחילוני' הסעיף המעניין והחשוב ביותר. אחיטוב מאמץ תפיסה דתית פלורליסטית המכירה בערכה הפנימי של עמדת האחר. הוא מקדיש דיון נרחב למושג ההלכתי "הלעיטוהו לרשע וימות" שבו הוא מתפלמס עם תפיסת ההלכה בדבר "הימנעות מהצלת אדם חוטא". מבלי להיכנס לסרגיה הסבוכה, די לנו במסקנתו שבה הוא קורא לציבור הדתי להפסיק לראות בציבור החילוני "תינוק שנשבה", "להשתחרר מהיומרה לפרש את ההיסטוריה על פי כוונת הבורא", שמקורה בתפיסה יודעת- כל של ההלכה, ולהמירה ב "יחס דיאלוגי" עם הציבור החילוני . אחיטוב קורא להפנמת החילוניות כתופעה של קבע בסורח הנראה לעין . הפנמה כזאת היא תנאי להבנת המציאות מתוך עצמה. במאמרו "על ארבעה פשעי הציונות-הדתית" שנכתב גם הוא אחרי רצח רבין' הוא יוצא, בין השאר' נגד טענת "העגלה הריקה" של החילונים, כלשון החזון איש, ורואה בה "צדקנות מזויפת" שמקורה בהתנשאות דתית. מזעור המטאפיזיקה והשפה הדתית. כציוני-דתי אין אחיטוב רוצה להינתק מן השפה הדתית, אולם הוא מכיר באי התאמתה של השפה האורתודוקסית לאמונתו ומבקש לאמץ "עמדה דתית בלתי אשלייתית" הנוטה לצמצם את השימוש בהנחות מטאפיזיות להסברת תופעות הטבע וההיסטוריה. הוא מציע <כליבוביץ' בשעתו> לאחוז במחויבות לכתבי הקודש, מצד אח,ד אך להכיר בתפיסה פרשנית רדיקלית, מצד שני. כדבריו "עיקרה של השפה הדתית ליצור את האווירה האנושית הראויה ליכולת לעבוד את הקב"ה ולקיים את מצוותיו. אולם הקשרים בין השפה הדתית והעולם הם קשרים ערכיים ולא קשרים עובדתיים". הבאתי כאן אך מקצת שבמקצת מהדברים בכרך זה. אם יש סיבה שלא להתייאש לגמרי מהמחנה הדתי המתקרנף, הרי אנשים כיוסקה אחיטוב ובני חוגו הם סיבה טובה לכך. ונראה שכאשר ישנה פתיחות, נענים לה מנגד. המשורר בארי צימרמן' חבר הקיבוץ המאוחד' במאמרו היפה "אבינו מלכנו" <עמי 770-762( על מוטיב בספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח. זה כל האדם" טובע בהקדמה שירית לדבריו את המטבע "יהודי חלוני" על עצמו וזולתו <להלן' תוך השמטות וקיצורים>: [יהודי חלוני] אני לא "חילוני"/ אני גם לא בדיוק "דתי"/ קצתי במונחים הללו."/ יהודי "חלוני" אני ובעלי דבבי/ "חילונים" או "דתיים"/ יהודי תריסים המה ...// מיהו היהודי ה חלוני?/ מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל אחרים!/ ומיהו יהודי תריסי?/ מי שתריסיו מוגפים ."! ב.ב. בעודי עוסק בהשלמת הכתיבה של סעיף זה קראתי את הידיעה על מותו של "פרופי אליעזר גולדמן, קיבוצניק ופילוסוף -1918 2002" ('הארץ' 28.11.02(, הנזכר למעלה כחרבו לדרך של אחיטוב. גולדמן נולד בניו-יורק, למד בישיבה יוניברסיטי' התגלה כעילוי' אך ויתר על סמיכה לרבנות, עלה לארץ ב 1938 והצטרף לקיבוץ הדתי "שדה אליהו" שבו חי עד יום מותו. פרופי אבי וביצקי מגדירו "אחד מגדולי הדור". ישעיהו ליבוביץ' העריכו ביותר ובאחד המפגשים כאשר נתבקש פעם לדבר אחריו אמר "אחריו אין לי מה להוסיף". תלמידו פרופי אבי שגיא אמר כי "ההלכה לא חיתה עבורו מערכת הרמטית, אלא מערכת יוצרת משמעות". פרופ' אליעזר גולדמן תגובה שירית הולמת שתי תגובות שיריות טובות פורסמו ב"תרבות וספרות" של ה'ארץי )6.12.02<: שירו של יצחק לאור 'כרגיל' בבוקר' לאחר פיגוע' ושלושה שירים של אהרן שבתאי . מבחינות רבות הן שונות זו מזו כמו אש וכפור . שיריו של שבתאי קצרים, בנויים כל אחד מחמישה בתים של צמד שורות חרוזות: שירו של לאור ארוך 'שורותיו רחבות, בעלות חריזה פנימית, והוא נקרא מראשיתו ועד סופו בנשימה אחת. אבל ההדבל הגדול בין השניים הוא בחוויה שהם מעבירים. שיריו של שבתאי שכלתנים, מנוכרים <במובן שטבע נובט> והמסר שלהם דידקטי • בשיר השלישי' למשל' 'לא חייתי בשואה' <"לא חייתי בשואה בקטנות ;אך לשואה יש סבלנות /;היא חיכתה שאגיע לגילה, /ובינתיים גם היא השכילה וגדלה .•.( כוונתו לומר שפעם היינו קורבנות שואה, היום אנו מחולליה. שירו של לאור אף שהוא לא פחות אירוני' הוא גם שיר אישי המציג דילמה. במרכזו בנו של המשורר אותו הוא מביא עם בוקר לבית הספר כמו שה לעולה )"... מדי בוקר; אני מביא אותו ללמוד חשבון' תורה ועבודה;זרה, כפו בכפי' ובהרבה הקלה אני חושב;שראש הממשלה ושר היבטחון ... וכל עוזריהם/גם אם הם שורפים והורסים ורוצחים, בכל/זאת הם מבטיחים את שלומו של הנער הרך .•."(. והדילמה: איך יינצלו חיי הנער' כאשר מעשי המופקדים על שלומו רעים ונפשעים? שתי תגובות שיריות הולמות. קשה לומר איזו סובה יותר. ובכל זאת, כמו בשיר 'אש וכפור' של רובוט פרוסס יש לו העדפה מסוימת: "יש אומרים העולם באש ייחם יש אומרים כפור יתעלף אני יין חשק כל חיי אטעם אעדיף באש ייחם ..." (ן:ו ~ ,~ ~ ו (ן: s כיסים ו~ יצחק אוורבוך-אורפז םנ ר א לא שמע את הלחישה. הוא זז ממנה והתרחק כפסיעה. היא לא הביטה בו . היה לה כחול ליד העין' אולי מריחה של צבע. השיער גדוש, ארוך' מדובלל' כמו בובה שלא סורקה. היא לא הביטה בו וגם מה שלחשה לחשה בחוסר עניין גמור. אולי היא כבר מאשימה אותי, עברה בו מחשבה, על עצם המחשבה, שעברה רגע קודם במוחו' להזמין אותה אליו . לא יזיק שתרחץ את הפנים האדישות האלה, החתומות והעוינות, אולי יפשיר משהו . אולי בילתה לילה בחצר מזוהמת עם טיפוסים מפוקפקים, אבל היא לא נראית חיית רחוב. עיניים חומות, ועם מין ירוק חאקי מתחת לקליפת החושך. העפעפיים נעו לאט, לא נעצמות אך גם לא נפקחות. לא עשתה שום מאמץ להביט בו כשדיברה אליו . נראית כמו ילדה מפונקת ומתנהגת כמו כלבה חולה. יד אחת על הברך' שם בפשלה השמלה, שחיתה פעם שחורה, עד מעל לירך' חושפת תחבושת אלסטית לבנה שהגיעה לה עד למטה מן הקרסול. הנעל הספורטיבית פרומת השרוכים נראתה גדולה בכמה מספרים על מידת רגלה. ידה השנייה מוטלת פתוחת אצבעות על המדרכה, כאילו מישהו שכח אותה שם. מישהו הכה אותך? סתם שאל. אדישותה דבקה בו. ניד ראש שאומר לא. אולי משהו לאכול' אמרה, כמעט בלי קול' באותו דיבור אדיש שלה. היא לא הביטה בו . הוא הביא לה מהקיוסק של חיים, הקרוב לביתו' שם היה יושב לפעמים לשתות קפה טורקי ולדבר פוליטיקה, לחמניה ענקית נוטפת טחינה עם הודו מעושן גבינה צהובה ומלפפון חמוץ' ועם בקבוק קטן של מים מינרליים וכוס פלסטיק. היא שתתה כחצי מן הבקבוק בלגימה אחת, איטית, מאוד סבלנית, אחר כך נגסה שתי נגיסות עומק לתוך הכריך. עיניה המנומנמות לא השתתפו בחגיגה הזאת. ידה השנייה עדיין מונחת על המדרכה, בצד, בריחוק מה מן הגוף, כמו מין חפץ זר. הקיר החזיק עליו את כל הגוף הצעיר הזה, חסר האונים. היא אמרה, תודה. כשאמרה תודה, הרגיש עליו את מבטה. עיניים גדולות, חומות. אולי חום ירקרק, בגלל הצל' אולי צל הריסים, והשערות הנוסעות על הפנים. כבר עמד ללכת. כל ההיתקלות הזאת נכנסה לו באמצע הסידורים. אבל היא הביטה בו 'ככל הנראה, כי העיניים היו חסרות מבע לגמרי. שוב חשב שזה יהיה אולי לא בלתי הוגן מצדו להציע לה לעלות אל דירתו' תעשה אמבטיה ותסדר את עצמה קצת, ואולי' באותה הזדמנות, יטפל ברגל הפגועה שלה. הרגל הפגועה חיתה דבוקה למדרכה, ונראתה קשוחה כמו תותב. רצה לשאול אותה למה אינה כופפת את הרגל בברך. היסס, בסוף שאל אותה. היא הביטה בו ושתקה. אולי שאלתו נשמעה לה טיפשית. לו אמרה לו ששאלתו טיפשית, לא היה חולק עליה. עכשיו פנה ללכת, זה היה בשעה שהנערה גמרה ללקק את האצבעות שלה ממה שנשאר מן הכריך. הוא לא ציפה למשהו כמו הכרת תודה. עשה סיבוב וחזר. היא גמרה ללקק, וגם את הבקבוק גמרה, אבל רגלה הפגועה עדיין מונחת באותה תנוחה לא טבעית. זה הכניס בו אי שקט והוא שאל אם להביא עוד כריך . הידיים שלה התחילו לחיות. היא גירדה מתחת לברך של הרגל השמאלית, הלא-פגועה, במרץ, אגב-כך חזרה והקימה את הבקבוק הריק שנפל' פעם ועוד פעם, עד שהבקבוק ציית לה ועמ.ד על שאלתו לא השיבה, אבל כשהחל ללכת שמע מאחורי גבו 'תודה סבא'. מופתע, עצר והשיב אליה את פניו' וזה היה הרגע ששאלה אם לא אכפת לו שהיא קוראת לו סבא. זה היה המשפט הארוך ביותר ששמע ממנה עד כה. עכשיו' ידע, יבואו עו.ד הוא אמר שלא. אבל היא החליקה על השמלה לכסות את קטע הירך החבושה. קולה לא היה חם או מזמין. מצד שני, לא היה בו שום דבר מאותו בוז קוקטי אפל שגורם לך לחשוב, בבטן מתכווצת, שכל מה שבתך יחידתך מצפה ממך זה שתפתח לה את שבעים כיסי השפע שלך' ותשפיל את ראשך עד הברכיים, ובידיים נקרעות מדלקת פרקים, אך מהירות כשדים - ידי פנטומימאי - מיומנףת שפירנסה אותו לא רע בשנותיו הראשונות בארץ - תגלה עוד איזה עשרים כיסים מרשרשים. הנערה הביטה בו בפה פעור' וגם עיניה כמו יצאו מאדישותן . הוא אסף את ידיו ממחול הכיסים, אשר' בלא שביקש מהן ערכו להן 38 גליון 274 של הנערה. - תגיד' אמרה פתאום. נצנוץ ערמומי עבר בעיניה המגחכות. 1 s ו ~ ~ - נכון שזה מהקיוסק שאל אותך אם כבר טימטמתי אותך בסיפורים? הוא אמר כן . לא היה לו מושג על מה היא מדברת. - שהוא דוד שלי? שהוא ניסה עלי ועזבתי את הבית ? כן. - שהבן שלו' זה שם המותק שמצחצח את המאזרח שלו מהבוקר עד הערב הוא אח שלי? כן. - ואני פה להזכיר לו? האיש אמר כן . הוא היה המום. - אתה סתם. אתה לא מאמין לאף מילה. אני רואה את זה עליך' סבאלה. הוא לא ידע מה לומר . אפילו לא ידע להסביר למה אמר כל הזמן כן • - מפני שאתה אולי קצת פוחד ממני' נכון סבאלה? הוא לא ידע מה להגיד . אולי קראה את זה בעיתון . בעיתונים כל יום הולכים סיפורים כאלה. בכל זאת, הנה התחילה לדבר . לא נראה בכלל שהיא סיפרה לו כדי שיאמין. הרגל החבושה שלה נראתה לו פגועה ללא תקנה. שוב שקל' האם אין זה מחובתו' כאדם, להזמין אותה אליו' שתרחץ את עצמה ותסתדר קצת. האיש חש שהוא מסתבך. ניסה ללכת, אבל כאילו משהו קשר את רגליו. היא אותתה לו להתקרב. - סבא, רוצה לתת פה לחיצה? הוא שתק. היא המשיכה כאילו כבר הסכים. היא הצביעה על מפרק הברך של הרגל החבושה. הוא הבין שהיא מבקשת שיניח את ידו על מפרק הברך. אבל, כדי להגיע לשם צריך היה לרדת למדרכה. הוא ניסה בכפיפה, אבל לא הגיע. הוא חשב, על מה אני מבזבז פה את זמני. בערב חיכתה לו הופעה במעון לקשישים מוגבלים, לא משהו' אבל תמיד הקפיד על שעה של תרגילי כושר לפני הופעה. היא אותתה לו לרדת. זה יהיה לך הכי קל' אמרה. הוא ירד אל המדרכה. איש בגילי' צחק לעצמו . הוא נשען על הקיר' גב ליד גב עם הנערה, והניח בזהירות, ברכינת גו קדימה, את ידו הימנית על מפרק הברך של הנערה. הוא הביט סביב, מה אם יחשדו בו • ידו לא ממש נגעה במפרק הברך' כמעט נגעה, בחלק הקדמי של מפרק הברך' בשקעים העדינים. לא ככה. ככה. הדריכה את ידו • היא עזרה לו . היא חגיחה את ידה על ידו והוא חש את מפרק הברך זורם תחת ידו וחיתה בו חמימות ונועם ומין פתיחות כשל נפש קרובה. הנה, נערה שאפילו את שמה לא ידע. הוא ישב ישיבה לא נוחה, כל גופו רכן לפניו' כדי שיוכל לתת מה שיותר ידיים לנגיעה הזאת. ו?מה שהלך ו גאה בו בעדנה הנערה גנחה. הוא שמע המיה. 'די' סבאלה' לחשה הנערה. הוא השיב את ידיו אל גופו וקם. היה איזה הרף של שקט ואז זה קרה. הזיכרון' זיכרון פעוט, טריויאלי ממש, גם מצחיק, מן הזמן שקטה חיתה רקטה עזבה אל מאהבה. חיתה לה מין תנועה כזאת, בשעה שחיתה אוספת את הכביסה על גג ביתם - תזפיר הסתכל בה בפליאה: מיד אחרי שאצבעותיה היו משחררות את האטב מהבגד שיבש על החבל, היה איזה רגע, שכמו התנתק מן הזמן' ולעיניו של המביט הנבגד <מ Q תר ןףן השמש> התגלה אז חזיון מפעים: הבגד' עתה חופשי לנפשו' נפתח אל רוח הים, ניפח שרוולים, נשם עמוק, עוד מעט וימריא •.• אלא שקטה, עניינית כתמיד, אחרי שהשיבה פניה מהבריחה הקטנה שלה, אוחזת בבגד הסורר לקפלו ולהניחו במקומו הראוי. עכשיו עמד על רגליו' והוא חש את גופו' גיד לגיד' עד קצה כפות רגליו . זה ימים רבים לא הרגיש כך' בשלום עם גופו . הנערה אמרה 'תראה'. היא הגביהה את הברך של הרגל החבושה והצמידה אותה אל הברך הבריאה. היא חבקה את שתי ברכיה בשתי ידיה והשעינה את סנטרה על ברכיה. היא הביטה בו בשתיקה. עיניה חייכו. כשהחל להתרחק, בכיוון לכיכר, שמע את קולה מאחורי גבו: 'תודה סבאלה'. יותר לא שמע. הוא לא האמין שימצא אותה כשישוב. הוא לא מיהר . הסידורים יכולים לחכות. הוא חשב על ביקור אצל בתו' וזה כל מה שחשב. הוא יחכה לה ליד ביתה בשובה מהלימודים. הוא פשוט יגש אליה, ובלי הקדמות והתחכמויות, יפתח לפניה את כל אשתו' בראשית נישואיהם, לפני שהדברים השתבשו ונולדה הבת הכיסים של חייו' הפקוקים והנקובים. • ~ ו ג:: איש קשה הוקלמנטינ -== === ו~ אבשלום קורח 5נ א דון השכן פדידדיך ~ןם, שהתגודד במרחק מה מהצריף שלנו' נשבר לחלוטין אחדי ששמע מה שהיה לחבר ניקיטה כדושצ'וב לספר לו בוועידה העשרים. במשך ארבעה חודשים, עשרה ימים ועשר שעות נאבקו חבריו' שהגיעו מכל קצווי הארץ' על נפשו - כתונת כתומה וחמימה של פסים אציליים - שהלכה ונקרעה לאורכה ולרוחבה עד שלא ניתן היה עוד לאחותה. אבי' שאימץ לעצמו שם חדש -שיבולת שועל' ואני' התגודדנו לנו בשקט וב~טחה בצריף עקמומי' אך נעים הליכות, באחד מרחובות החול האינסופיים במושבה בת אלמוות, שתלך ותתכווץ באחד הימים לעיר ואם בישראל . זה היה מזמן' כשעוד היו פה כמה שמשות ולא דק שמש אחת ויחידה המבקשת, ללא הועיל וללא נ{כלה, להאיר ולו במעט את חשכת הימים הנוראים הללו • בבוקר שלמחרת הוועידה, זרק בדם את מפות ה"קדב האחרון", שילח אש בכל הקונטרסים, העלונים המחתרתיים, הספדים גדושי הידע והחוכמה שהודפסו בעמק יזרעאל' ניתץ את התמונה היחידה התלויה בסלון' תמונתו שלו במדים מפוארים ומגוהצים של הצבא האדום, כשהוא אוחז בידו הימנית, הנכה, את עיטור גיבור בדית המועצות. אחד-כך יצא את הבית, לבוש מכנסי חאקי וחולצה דקה, פסע מעדנות בשולי הכביש הראשי לכיוון מזרח, התיישב על אחד מאותם ספסלים ציבוריים, המושלכים טרף לשיני הזמן ומזג האוויר' שצבעם הידוק-זית גווע, עוד לפני שהסתלקה ממנו ידו של הצבע היחידי במושבה שלנו . האדון השכן התיישב על הספסל כדדנו מימים ימימה. הוא נשם נשימה אדונה, הביט סביב-סביב ודק לאחד חמש דקות ארוכות-ארוכות, הניף אל-על אחת מידיו 'קלמנטינה נהדרת נתונה בה. היד והקלמנטינה נטועים היו בצודה זאת, פחות או יותר' בכל הימים הבאים. דק בזמן השינה היתה היד צוללת איתר . בשאר הדקות והימים הוא הצביע בקלמנטינה, מבלי שרצה ומבלי שביקש לקבל איזו שהיא דשות הדיבור . אשתו מדתה היתה הראשונה לומד שהוא פסיכי על כל הראש. תמיד ידעה זאת ועכשיו היא רוצה גט. עם זאת, כל אותו יום ו גם באלה שלאחד-מכן' היא ישבה לצידו או עמדה בסמוך ודיברה אל לבו שישוב אל מה שהיה קודם לכן. "זה לא הרבה", אמדה, "אבל זה גם כן משהו", בדם לא ענה לה. הם בקושי החליפו מילה גם כך . דק עם חבריו הפדולטדים, שדאגו לצרכיו וגם היו יושבים לצידו עד שנרדם להם בין הידיים, היה משוחח קלות, אך לא אמד מה הן הסיבות המדויקות לכך שהוא עתיד ליהפך לתלמיד היחיד בעולם, המצביע בקלמנטינה בעת שיעוד שהסתיים מזמן. בהמשך הגיעו אליו מספר קאמדדים גדולים מתל-אביב וכן חבריו להכשרה שהקימו את קיבוץ שמיד שבעמק החולה, אך הוא נשאר בשלו . איש קשה, אין מה לומד . ישב ושתק גם כאשד הבטיחו לו שבוועידה העשרים ואחת הם, הדבולציונדים, העובדים בינתיים מי ב"משביד המרכזי" מי ב"אגד", ומי בהטיית תעלות המים בפרדסים ובשלחין 'ידאגו לשנות מן היסוד את ההחלטות של זאת, שלפגיה. קומתו של בדם היתה בינונית וגדומה. הוא נהג לחבוש כובעים רחבי תיחווה ולמד פורטוגזית בהתכתבות, כי כל-כך אהב את אמליח דודדיגז. לי הוא הציע ללמוד פיתוח קול וטען בפני אבי שיש לי נתונים להיות היורש של הזמרת הצרפתית הגדולה פטאשו: הוא אפילו שלח מכתב בדוח זאת לאיש המוסיקה של "קול ישראל" שבתי פטדושקה. אבל פטדושקה מעולם לא זימן אותי למבחני קול. לעומת זאת היתה השכנה שלנו' נכה-צולה לבית צ'אצ'קאס מהעיד בוטשאטש חוזרת וטוענת בפני אבא ובפני בדם שיש לי קול של זמרת הג'אז הגדולה לאה פיצ'גדאלד' וכאשד העמידו אותה השניים על טעותה וחזרו ואמדו ששמה הוא אלה ולא לאה, רגזה נכה-צולה וקבעה: "אתם גליון 274 על שפתיה ותחפרו קצת במיתרי הקול שלה, תגלו ~ כמה היא מאצלנו' מבוטשאטש". === ן~ ~ c::: לפעמים היה ברם רבבה של חיוכים, איש חיוני שנטע בסובבים אותו מרגוע וחום. הוא היה מתאמן בלילות בריצה עד הגדר הקרובה ביותר' מרחק של עשרים מטרים ובחזרה ואבא אמר שאולי' ביום מן הימים, יצטרף לקבוצת הכדורגל הפלאית של "הפועל" פתח- תקוה בתור חלוץ מרכזי מחליף או בכל תפקיד אחר שיציעו לו' לצד וצבי' נהרי וסטלמך . הוא ידע שמות של כוכבים, ציפורים ופרפרים ולפעמים גם החליף ביניהם וזה היה צחוק גדול. ברם עבד בקונדיטוריה גדולה ביישוב סמוך לנו . בימי שישי היה קונה את עולמו כשהביא לנו, לשיבולת-שועל ולי, עוגת גבינה ישר מהתנור . הוא לא ביקש כל תמורה, רק לנצח עלי ועל אבא, המסתתרים מאחורי עצי החבושים, שרים א-ק~לה את השיר המופלא "או סולו מיו". הוא היה משוכנע שיום אחד נוכל שלושתנו להופיע בשירת "המניפסט הקומוניסטי" במסגרת תחרות בל-קאנטו בפירנצה או בבולוניה. הקלמטינה חיתה כבר הולכת ומתכווצת, הולכת ובעלמת, ואחרי זמן לא ארוך מאז החל בהפגנת הספסל שלו' הפכה לנקודת מה בחלל היד' למעין כפתור שחור . הוא התלונן בפני אבא שעוד מעט לא יישאר לו דבר ואבא אמר שעוד מעט חורף והוא ידאג לו לאספקה קבועה של תפוזי שמוטי . אבל ברם, שהלך והצטמצם יחד עם הקלמנטינה שלו' לא נגע בדבר מכל השפע l שהביאו לו אשתו וחבריו' ואף דחה מעל פניו חבילות יקרות ערך שהגיעו בדואר דיפלומטי מהקרמלין' ותכולתן שפע של דובדבנים וקוויאר. לאחר ישיבה בת ארבעה חודשים, עשרה ימים ועשר שעות, ולאחר כשלרן מוחלט של כל ניסיונות השכנוע למיניהם, לצד מופע-מסכת של בני חבריו בתנועות הנוער החלוציות ושירת "או סולו מיו" בפי מקהלת מכרים וחברים, בניצוח החובבני משהו של אבא, מת ברם. הוא מת בודד ועזוב לפנות בוקר של יום ~משי אחד' על הספסל הדהוי' שעות ספורות אחרי שהצלחנו למשות ממנו חיוך . ער בדי התברואה מצאו אותו מוטל נטול כל' גם אין-אונים. הם דיווחו על כך לראש המועצה, שעמד באותו יום להוציא לפועל את החלטתו להגלות את ברם מהמושבה. כרושצ'וב המנוול לא ידע על כך דבר . רק מאוחר יותר נודע לו הדבר ואז מלמל בעיקר לעצמו : "איזו אבדה. איזו אבדה. דווקא ברם. דווקא ברם הטוב שלנו". היו אלו ארבעה חודשים קשים לכולם: אבא, אצלו רגתי עד יעבור זעם, לא מצא מרגוע לנפשו ופינה ראויה לשמה ולשמו להניח בה את עצמו . הוא הסתובב כנשוך נחש בצריף המקומט, שנח לו בקצה גבעה, עליה דהרו בזמנים עברו האפסנאים של יהודה המכבי ונפוליון בונפרטה, וצמרמורות בכל איברי גופו • הוא נהג לצום באותם ימים בהם הרחיק רבם כל אוכל מלפניו . לאחר זמן שלף את מיטת הסוכנות האבלה שלו החוצה כדי לישון כמה שיותר קרוב וכמה שיותר צמוד לאמא אדמה. אני לא כל-כך הבנתי למה הוא צריך את זה, כי בצריף ניתן היה להבחין ברגבי אדמה שפרצו את המרצפות השבורות. אבל זה לא סיפק אותו. בחוץ הוא הרגיש שלם יותר. כאשר אמרתי לו שאולי יימצא מרפא לנפשו אם יצטרף לבדם ולקלמנטינה שלו הוא ענה: "זה לא בא בחשבון". מרתה אשתו וסטלה בתו היו הראשונות להרים ידיים. הם התחננו בפניו שיחזור לעצמו והוא אמר: "הכול טוב ויפה. אבל אין לי לאן לחזור בעצם". שיבולת שועל נמנע מלומר לו לחזור לעצמו' אך ביקש ממנו לחדש את המסעות המשותפים של שלושתנו' בעיקר בבקרים של שבתות מלוכניות, לכיוון הבסטיליה. שלושתנו נהגנו לצאת, אחת לחודש, שעות ספורות לאחר תפילת "שחרית", לה דאגו אחרים, לכיוון מערב, בתקווה שמישהו כבר יאסוף אותנו' בין אם בסירת מפרשים ובין אם בכדור פורח מבית מדרשו של ז'ול ורן' אל פריז המהפכנית. אבא, שרק מאוחר יותר ימלא בתוכן את שמו החדש, הביע ספקות כבדים ואמר שכבר כואבים לו השרירים, אבל ברם היה בטוח שנמצא את עצמנו' במוקדם או במאוחר' למרגלות הבסטיליה, ושמחה גדולה מילאה אותו לאורך כל הדרך אל קו החורף ... קהנוש הלבסטילי .מרחוק דבדיעב ומצאנ , תשיבול יואנ , םשלנר לכל אל ההי תאכפ זא םא ענגי םוא אל ,נגיע וכשמ לש רספ ,שירים םשהתפרס הכמ םשני תטובו רלאח ההוועיד ,העשרים םמשו השרא תבהתכוונו תא םעצ תההתרחשו .וחזותה תדמעו ועמד ובעיני לש תשיבול רכאש והגענ לא וק ףהחו ףוא יכל טשי וא סטי אל ובא ולעזרתנ ד,בעו םבר למתגלג לע להחו םהח תבמשוב םנעורי םכשהיו חפתו לבכ ומרחבי ,ההוזים אוהו בש הומנס עלהרגי תא יאב רואומ ול רשישאי תא תהדאגו הלדאג העצמ יוכ להכו איבו לע ומקומ .בשלום לאב אאב שח לבכ ינימ וגעגועי הכמ תחסומו תהדלתו תהראשיו לש תמלכו םהשמי .האדומה תחסומו אל קר ובפני אאל יבפג הכול , רוכב ןאי אמוצ אל ול אול .לאחרים ו םג םא תיוותר , ובסופ לש דבר , קר ההענוו בלבד , אל היהי הב יכד טלהמעי וול טבמע תא ןהכיליו והחידלון , ושהלכ ווהשתרג .סביב לכ האות תע העמד הל המרת אכשהי הצר :ומבוישת ףהכס הבארנק ךהל ואזל , םוג םא החשב תלעשו הכמ םרגושי תממכיר ,הספרים תהמגילו ,והקונטרסים אב פרידריך , ןשאי ישנ ול , ףושר הכול , רבחצ תהמנוקד תכיפו לחו ושיצר .החפרפרות לוכ םהחברי והחל ףלאסו תתרומו םוג וסילפנ בליעק ןחז םממפ" רשיסד האיז ץקיבו רעבו הסטל ,בתם םשבאות םימי ומלא הל שש .עשרה תבשפופר ןהזיכרו ההשמור יאית י,אנ הרוא תא ,סטלה הסטל ישלפנ ,הקלמנטינה תעומד דלצ האבי ץבחו בהרח והגדול , הלבוש הבשמל ,פרחונית המנס זלאחו תבקש רהכינו תואומר יל , ישרגל תבנויו סלטפ םבסול ךלשוב שלי , לאב אל םלשו :דו-מז'ור לשכ המעייני םנתוני ןלירח ןסבסטיא באך , יואנ לשוא םא רמ ךבא אהו ןמלחי ןהשולח ,שלה אוהי העונ סבכע ששי יל שרא ,בטטה יואנ םבשמי יכ יאנ ךכל-כ באוה תא ההמיל ,בטטה לוכ רהכינו קחור הל תמתח .לידיים זוא תמתקרב ואלינ אאמ המרת תואומר ,לנרם אשל ךצרי ץללחו לע ההקטנ יואול םבעצ ףעדי חלהני ,לה הלשע ,קלה יכד לשתוכ רלהתמס תלהכנו ,אחרות יאול תלמסיב ףסו ההשנ וא תלמסיב ץק .ילדותה לוהכו זא םזור ולאיזשה ףשט לש בער ,מבויש רנעד לכ ,קנטרנות וובאות םיו דשאב חלנצ וכמ ואחי ,הגדולים ההי בהעצהנוראי , קשדב קר רמאוח ריות ךבפרידרי רשלאח ,הוועידה ·רחוק ,רחוק ההרב רמעב םלמי םהטריטוריאליי רבאש ,הם םובר ןמפגי וכלפינ תאופטימיו העצומ םוג ףגו ,רזה אתלטי , ושרירי , וכמ ההי חמשו ןבשמ ,המשיחה קור תשיבול למקלק תקצ תא ,העניינים םמשו אשהו המנס בלתחו הלשיח םג תויולו םוג הגמב הוז עכדיו אל ךהול .ביחד ראפש השהחתיר לש תשיבול גלמז ןבי םהשניי הנבע ךמכ ושהי ולנ אז , ורבח ב להחו םהעצו סשטיפ לא ההגבע הב התמקמנו , יקלח סתיר ףוצרי ,נקוב ףטר ןלשיממו ץקי דאח ךארו ,ומתגרה רכאש בסבי ןאי םמקו ,לכלום ץחו רמאש עלשפ המסנוור , רהמאפש וקיומ לש עגעגו דאח וא םשניי ןלג ןעד אבוד , ,ואבא ךההול עושוק תבשתיקו תהרועשו ושב , ץר לכ ןהזמ רלמקר חהקר קהרי רואומ םשיו דאח אהו ריספ םלקאמרדי םהאסקמוסי המ ךכל-כ ביוש לע .הלב ווהי ואל קר םימי לש לספס לאכו ,שמשות שואי הקש קמשות ,קלמנטינה וואנחנ , םהעוברי וליד , םמנסי םלפעמי בלדוב אותו , םולעיתי תקרובו רכב םמרימי ,ידיים םמשייטי ולנ אמהנ םלחת רוחוז ,חלילה אול םיודעי דכיצ םיכולי םהחכמי ןמבי וחברי אלהבי ואיז התקנ .לעולם תושיבול זמתרג ,נורא רבעיק לע עצמו , ימפנ ושאינ ,מצליח דבניגו םלימי עברו , טלסחו ךמפרידרי .חיוך םעול להספס הוהקלמנטינ ךהול עונבל ךבהילו ךנמו :מאוד ונגמר ,המילים ,ההצטדקויות .השכנועים שרא ,המועצה דשנול תלמרגלו יהר ,הקופטים ראומ ולסגנ ךשצרי שלגר תא םבר המהמושב ושלנ יכ אהו אל םתור ,כלום אל בליה המגן , אל רלתוצ יהלאומ יהגולמ לש בהיישו םוג אל ילשיעור ההצמיח לש תהמולד תהמתחדש ולנ תמתח .לאף רוכאש ענוד רהדב םבחוגי םהמקורבי ,לנו ההתחולל תרעיד האדמ לש .ממש ההרעיד ההגיע םג ףלצרי שלנו , ושרפיפות ווקלות תהיחסי ונועד רלשמ ואות ימפנ םפגעי גמסו ,זה ,ואבא רשכב ההי תשיבול לשוע ,מושלם םק לע דצ לשמא בותח תא לכ רהחומ יהמחתרת תלשקיו ,פלסטיק קוצע רשגמ ראומ תלעשו ישינו ובחיי , קלמחו תא ועבר ,האדמדם רוכב ההי העוש ודרכ םע לכ ןהמטע לא תחנו םהספרי לש ןאדו .חמצני ירצת ואחרי יואמרת תשזא הבוש הוחרפ רלמכו תא רהאוצ ההז ילחמצנ ף,ששית הפעול םע םהאימפריאליסטי ,הבריטים םוג רהסגי הכמ םחברי םטובי .מהפ.ק.פ רלצ האנגלי , יוהזכרת ול ,שלפעמים רכאש ואנחנ םחולפי לע יפנ תחנו םהספרי זבמרכ ,המושבה אהו ןמסנ ו,בינ ולבינ ה,קלל ,נוראה יואנ םג רמזהי ואות רואומ ששאי רכב אל ןמעוניי רבחומ זהארו וכמ םתפוזי ךבתו .שק לאב אאב ךהמשי ובהילוכ יהעצבנ קוצע ילעבר אשהו עיוד המ וערכ לש רהחומ יוכ רכב סנמא ול למהכו אוהו ואינ הרוא לכ דעתי ,ותועלת רבעיק אל תבמוו בהמתקר לש םבר לוש .הקלמטינה ד"תגי יל ,אתה המ אהי האשמ ללכ ,הרוחות?" לשא ,אותי םע אשהו במתייש ול לע דאח םהתלמי םהמפרידי ובינינ ןלבי בהרחו הראשי , חמני וראש לע קהש חומות תא גופו . החית תזא רכב תשע ההמנח לש םערביי ,קיציים חרו הקריר ההתפרס ,מסביב תושיבול ראמ אשהו ריחזי להכו ,למקום יוכ םבעצ הקפצ ועלי חרו ,שטות םמשו אשהו ךכל-כ דאבו למו רהחב ושל -,שתמיד דתמי עיד םלהקדי ואות הבכמ .צעדים םוג עכשיו , הבחווי ,האחרונה ,המסכמת ראש ההביא תא ןהחידלו יליד שמימו םמושל ,כמעט אהו בשו זבמרכ םהענייני תושיבול למוט ,בצד המחכ .לתורו םע אשהו ךממשי תבקינ להאב לע עצמו , יאב ףמזדק לומתחי תללכ ןבכיוו ספרד םפרו םגזעי יורוו ,מדנים רמשאי ומאחורי תא קהש ףטר ,לתלמים ושהי יבעינ םכגלי יבצבע ,חום-זהוב ,המלחכים אלל ההצלח ,יתרה תא ישול םהכבישי לע םאספלט הכבד . ההשמוע לע שהאי ההקש הוהקלמנטינ ושל העשת הל םכנפיי לבכ ,הנפה םסקרני םמהיישובי םהסמוכי והתחיל ,להגיע וויצר יגוש תהתקהלויו םומעגלי .למיניהם תלמרו םשש ,היישוב חהשכו ,והחבוט אניש העת יבפ ,כל שרא ההמועצ רכב הגיל יסימנ ,רוגז שודר םמבר קלהסתל המהמושב תאח דולתמי. ןהסג ושל ההי ץנחר ,פחות יכ ואשת המל הפתח ,קיוסק שממ למו להספס לש ,ברם רוכב שחוד יוני המצמיא עמד בפתח וכולם שתו אצלה גזוז. כששאלתי את שיבולת מה הוא רוצה לשתות ענה: "רק מי דוש". לגברת מלה הממולחת לא נשאר מזה, ואני חזרתי אליו בידיים ריקות וברעד מסוים, אבל שיבולת הרגיע ואמר: "לא נורא, באמת לא נורא, אולי תצליח בפעם אחרת". ראש המועצה היה הולך במסדרונות הצהבהבים של משרדו וממלמל : "שיעוף לי ,שיעוף לי כבר מהעיניים", והמאבק סביב הוצאת ברם אל מחוץ לתחומי המושבה נמשך בכל עוזו . כוחות הקדמה כבר לא יכלו לעמוד בפרץ. לבסוף נכנעו. במועצה הוחלט להעבירו למחנה בריטי נטוש סמוך לשדה התעופה לוד, ששימש עד לא מכבר של אז מחנה עולים. המועצה התחייבה לדאוג לכל מחסורו. העניין סודר עם כל הגורמים הנוגעים בדבר , וחבריו , ליטבק ומיסודך , היו בשלב מסוים בקשר עם מקבלי ההחלטות בקרמל, כי חשבו לבקש שיסדירו עבור ברם ויזה דיפלומטית לברית המועצות, במגמה להציג בפניו את ההשגים והרפורמות הארגריות, ואולי בכך לשכנע אותו שישאיר מאחוריו את האמת המרה של הוועידה העשרים. אבל ברם הודיע: "בשום פנים ואופן. תצטרכו לגרור אותי בכוח. אני הקמתי את המקום לא פחות מכם". לאחר דיונים פנימיים וישיבות דחופות, החליט ראש המועצה ברוב קולות של עצמו בלבד לגרש את ברם. סגן ראש המועצה סירב בכל תוקף, כי מלה אמרה שזאת פרנסה טובה, והתחילו להגיע אוטובוסים מירושלים, זרנוגח ואפילו משדה בוקר . אבל שום דבר לא עזר , ראש המועצה עמד על שלו , וגם הגיע יום אחד , לבוש בבגדים כחולים, להציג בפני פריזריך והקלמנטינה, שחיתה כלא חיתה, את דבר ההחלטה. קודם לכן נשבע בפני סגנו כי בקרוב יעביר החלטה על מימון דמות אחת או יותר , אנושית או מפלסטיק, שתשב על אותו ספסל גופו , לבל תקופח פרנסתה של אשתו שחלמה לנסוע למרחצאות במארינבא.ד הסגן הקשיב בתשומת לב לדבריו של הרם ממנו ולבסוף שאל: "אם אתה רוצה להושיב מישהו חדש על הספסל , למה לך לוותר על הישן?" וראש המועצה, שסיים בהצלחה את הפקולטה לחקלאות בריאו רגברה ענה: "יה. יה. איך לא חשבתי על זה קודם". אבל כבר היה מאוחר. ומלה, שידעה כי פרנסתה בטוחה, נקראה מהבדוקה שלה כדי לתרגם לרוסית את דרב ההחלטה. פריזריך הקשיב ברוב קשב ולבסוף אמר: "ועכשיו אני רוצה לשמוע אותה גם בפורטוגזית". ראש המועצה הודיע לכל דיכפין שהסילוק יתבצע ביום המחרת וכי -~ ~ -== ~1 לא אכפת לו שכמה עיתונים דורשים להשאיר את המצב הקיים, כעדות מתמדת לפניה היפים של אמונה וחורבנה. לימים יתברר כי מי גם ששימש בתפקיד ראש הממשלה מספר שעות, משה שרת הנשכח, נהג, לאחר ישיבות הכנסת, לצאת אל גני ירושלים, בכף ידו מנדרינה ולא קלמנטינה, שלא יאמרו שהוא "קוף אחרי ברם", והיה מניף ידו בחסות החשכה, ומפגין כך מורת רוח כלפי התרחשויות רבות, שכבר לא היו בשליטתו . ככל שקרבה שעת האולטימטום אל קיצה הלך הלילה והתעבה. ראש המועצה השכים קום כדי לעמוד מקרוב על יציאתם של עובדי התברואה לניקוי השטח. הוא לא ציפה כלל שהללו ימהרו אל חצר המועצה כדי לבשר לו שביצעו מלאכתם על הצד היותר טוב, וכי ברם הוא כבר גוויה לכל דבר ועניין. ראש המועצה גופו הלך אל העגלונים שבמרכז המושבה ושילם מכספו לשניים מהם, שביקשו להישאר בעילום שם, כדי שיפנו את ברם והקלמנטינה לבית הקברות הישן. עגלה אחת יועדה לנרם והשנייה לקלמנטינה. כאשר הלכו העגלונים וקרבו , עמדנו כולנו סביבם, כששיבולת חוצץ ביני לבין המת. בבית העלמין כבר היו הקברנים כורים את הקבר ומיישרים את ההדורים סביבו . עוד מספר שעות של שתיקה עתידות לחלוף בטרם נלך אחרי הארון ונעמוד מעל לבור בו ייטמן פריזריך ברם, בשעות אחרי צהריים זהובות מתמיד , כשעוד באותו לילה ישובו עובדי המועצה אל הספסל ויעקרו אותו מן השורש. • ספרו של אבשלום קווה בושות ראה אור בהוצאת הקבוץ המאוחד 1 ספרי סימן קריאה 43 דצמבר 2002 ו :(ן : 1 סטלמך ראש בזה שמעון דמרמלשטיי ~:"'\~ ~~ :"\1) Y ש כשיו אני יודע: דרך העפר הזו , הנושקת לחומה, לא תיקח אותי לשום מקום הלילה. פעמיים ביום, עם ילקוט בית ספר על הגב, חלפתי לאורכה. בבוקר בצעד מהיר , טס על קרני השמש, בצהריים בצעד איטי , נשרך , שוקע בצל לבנים מצהיבות. עשרים וחמש שנים חלפו מאז , וכעת הטויוטה תקועה. גלגל קדמי נעוץ בבור , והפגוש כמעט חופר באדמה. מבעד חריצי שער החומה יכולתי לראות פעם פיסת דשא ירוק ורצועת רקיע. לא רציתי יותר. השמים היו שלי , ועל האדמה, במחול ניצחון מתמשך,ריחפה אלופת הכדורגל "הפועל פתח-תקוה". אלמלא החומה, הבתים שצמחו בפרדסים היו עוטפים את הדשא בתכריכי אספלט. כשגיליתי באפלה את הדרך , אותה קליפת אדמה מנוקבת בורות ואור כוכבים, כבר היה מאוחר מדי לסובב את ההגה לאחור. סוף אוקטובר , שמונה וחצי בערב. מחוץ למכונית, מזג האוויר מזכיר את החורף הקרב. לפגישת המחזור לא אגיע בזמן . מפגישות כאלו אני רגיל להתחמק, אז איחור קטן, כנגד הזמן שאינו מרחם, יתקבל בהבנה. "תווית זיהוי תוצמד לדש הבגד," הרגיעו אותי בשיחת הטלפון המפתיעה. כבר אז חששתי , כעת אני בטוח. "טעות, טעות מיותרת," אני אומר ובועט בפגוש המתעוות ביבבה חנוקה. "פלסטיק? ... פגוש מפלסטיק!" מישוש זהיר , וההערכה ליפאנית החדשה הופכת לזלזול. "סוס עם פרסות פלסטיק," אני מסכם את המצב בחשכה. הערב הזה ייגמר רע כמו אמש. "מעילי רוח ספורטיביים במחירי מציאה." עיתון סוף השבוע ףנדח בזריזות לפרצופי . "החורף עוד לא התחיל .•." "בלי הצגות!" איריס חבטה בעיתון על בטני. "המעיל שלך קמתפר לגמרי. נמאס לי לתקן אותו , ועוד יותר נמאס לי מהסנטימנטים שלך למעיל הזה", "יום שישי לפנות ערב. הכול סגור עכשיו , ובמשך השבוע לא יהיה לי רגע לנשום," ניסיתי להתחמק, "וזה לא סנטימנטים." פשוט התרגלנו אחד לשני", "מחר, מוצ"ש בקניון רמת-גן, בדרך לפגישת המחזור." כך, בנוסח טלגרמי , ידעתי שהנושא סגור . גם אבי עקשן לא קטן , אך לאחר עשר שנות נישואים, אתה יודע מתי להיכנע. אור רך ריקד על מכסה המנוע בשעת ערב מוקדמת. טוב שאין משחק באיצטדיון הסמוך , חשבתי , מתמרן את היפאנית במגרש החניה הריק. מתחיל להיות קריר , וללא המעיל הישן אקפא במפגש שיתקיים בחצר בית-הספר. "ללא בני הזוג" הודגש בהזמנה המודפסת. את החנות האופנתית בפתח הקניון , מצאתי מיד. אבוד מול שלל צורות וצבעים, בחרתי לבסוף מעיל בצבע כחול , דומה לישן , אך בגיזרה חדישה. "לא צריך לארוז, "עצרתי בעד המוכרת הצעירה, "אני מיד לובש אותו", כשנולדה - כבר הייתי גרוש, חישבתי בקצב תקתוק הקופה. היא חייכה, ולרגע הרגשתי צעיר כמוה. מעניין אם תנחש בן כמה אני. "את מחייכת כי המעיל מתאים לי?" התחלתי לגשש. היא צחקה. "לא ••• אני מחייכת כי תווית המחיר מציצה מהצווארון כמו אנטנת רדאר." אני כבר בן ארבעים ושלוש, שום דבר לא ישנה את זה. הרגשתי אף זקן יותר כשהמשיכה, "אם לא תתחרט, אוכל לגזור אותה, גם בלי שתוריד את המעיל". "תגזרי , תגזרי,"אמרתי בקוצר רוח, מרכין ראש. את הדרך החוצה עשיתי בצעד מהיר ועצבני. הקפתי את היפאנית במעגלים, מותח זרועות במעיל החדש. אין ספק, רואים שהיא חדשה ... הכי חדשה. נוצצת באור פנסי החניון , המתמלא לאיטר. השעון הציץ מבעד לשרוול המעיל. שולח ציפורני מחוגיו קדימה. מבט מהיר והחלטתי. אעבור ליד המגרש הישן של "הפועל", כמו פעם. חצי שעה בחושך , עם הזיכרונות, ועדיין אגיע בזמן. 44 גלידן 274 השארתי את הטויוטה מאחור,כף ידי מחליקה לאורך החומה. עוד ארבעים צעדים מחכה השער ליציע המזרחי , שיושביו היו מתפללים לחסדי שמים: בקיץ ,לענן המכסה על השמש, ובחורף, לחמה המשוטטת על ספסלי הבטון הרטוב. לא כמו ביציע העץ המערבי , של המיוחסים. השער נעלם. נותר רק רק גל אבנים שפח קרוע מתעקל ממנו . החומה מסביב מוטלת אפרקדן , רגליה על יציע הבטון וראשה במגרש. כתפי מתכווצות בחלל הפתוח, מחכות לשאגת הסדרן !!!דלי" איפה הכרטיס?" וידי מושטות קדימה, כמו פעם, אל שער הפח, אולי בכל זאת נותר בריח פתוח. היה לי אבא שבא מברזיל. הוא לא התעניין בדרמה המתחוללת במגרש הסמוך , מרחק בעיטת כדור מהבית. הוא לא דיבר על כדורגל בכלל , גם לא בשנת 62'. ברזיל חיתה שוב אלופת העולם, ורק דמעות נצצו בעיניו . למרות שמעולם לא שמעתי אותו מקלל, אני מוכן להישבע, שלא יכול היה להתאפק אז , למשמע שמות שחקני ברזיל המשתבשים בפי השדר הישראלי. נאנח ותיקן כל שם בהיגוי הנכון, ואני אחריו כמו הד, המכה בשער סגור. לבנה אחר לבנה, לאורך החומה, תירגלתי מספרים בסדר עולה ויורד , במין מלמול מתנגן של תפילה. רושם ומוחק מרחקי לבנים חשודות משער היציע, על דף תלוש ממחברת החשבון , המצטמקת בקצב משחקי הליגה. שעתיים לפני המשחק כבר נשענתי בגבי אל הכותל , והפתק חבוי באגרופי. "עוף מפה ילד!" כך זה היה מתחיל. ילד קטן מול צעיר לא מגולח, שעיניו מתרוצצות על החומה. "אני לא אזוז," רגלי רועדות מפחד. "ואם לא תיתן לי להציץ, אגלה לסדרן שעשית חור בקיר." בסוף הוא היה מוותר , ומפקיד בידי את הלבנה הנשלפת. וכשהתעייף מהעמידה על הקרש המשופע, אף היה מרים אותי על כתפיו , באדישות עטופה בעשן סיגריה, עד לגול המתקרב. אז נעלם הדשא בים ידיים מונפות, רגע לפני שנמשכתי בפראות לאדמה, מלווה במטר קללות, על עונשה של נדיבות מופרזת. "מי היה מאמין?" מלמלתי בחושך , חולף בין עמודי הברזל , העירומים מגדר הרשת, שעצרה ביושבי היציע מלקפוץ אל הדשא. "מי היה מאמין? ... פרה, מהרפת של פינסון , עומדת על עיגול האמצע ולועסת דשא." "פרות לא אוהבות דשא, רק עשב!" נזכרתי במה שפינסון שינן באוזני , כשהיה מדרבן את פרותיו לאורך החומה, בדרכן לרפת הסמוכה למגרש. "פינסון צדק!" לחשתי , מביט ברגלי הפרה הנטועות בקרקע החולית. בעיגול האמצע היה העשב הדליל הולך ונעלם בפיה. "הפרה מסמנת את עיגול האמצע, ממש כמו לפני משחק." (ך: s ו ן~ ~ מאחוריה, כגוש אפל , התרומם היציע המערבי . "זה סופו של יציע המיוחסים ..." מיששתי את הספסלים ,מתחת "עץ סדוק .ויבש" כל הקיץ ישבתי על ספסלי העץ , מתנחם באימונים היומיים לש האלופה לקראת שבת קודש. אז להקת זאבים, בכחול לבן , ץתפרו אל הדשא. סטלמך בראשם, שערו שחור וראשו זהב, מרחף למע כולם, כמעט נוגע בעננים, בדרכו לנגוח אל .השער נהיה לי קר. אולי זו הרוח במגרש הפרוץ. אף פעם לא יישבת במגרש בחושך , ועוד לבד. "בעצם אני לא לבד," חייכתי ילעצמ בפעם הראשונה הערב, "הפרה של פינסון נמצאת .איתי" כעת אני בטוח שהבחינה בי. עיניה, עגולות וכהות, ליטפו יאות .בחמלה כשהירח עלה מעל לחומה, נזכרתי בדודה פרידה. ביקור ןראשו מברזיל. "היא מביאה איתה תוכי מדבר , ישר מהג'ונגלים לש האמזונס," הבטיח אבי. כל הקיץ חיכיתי, ובסופו הגיעה דלב. "איפה התוכי?" מיררתי .בבכי "מת במטוס," בישר אבי כבימת אבל . "אולי היא הביאה כדור מברזיל," ניסיתי לעודד את עצמי , ל"כדורג של אלופת עולם עדיף על תוכי "מדבר. כששלפה ספר ארוז, פרצתי בבכי מתמשך. "פרה מן הירח" ההי הספר הראשון בחיי. פרה צבעונית מרחפת אל הירח החיוור ם,אד אחוז בזנבה, מלווה בדמעות הנספגות .בכריכה + תחבתי את הידיים עמוק לכיסים. או שהמעיל הזה לא שווה פרוטה,ו~ או שאני הולך להיות חולה. עמוק בקצה הכיס, חיכה הטלפון ~ -== הסלולרי. צריך להתקשר לחברת הגרירה, אם איני רוצה לבלות == את הלילה בחברת פרה. ו~ "אתה מוכן להרים את הקול ...?" ביקשה בחורה מצדו השני של הקו. 11 "הרכב לא מביע ו גם תקרע בבור ••• ממש ליד מגרש הכדור גל' המשכתי ללחוש. אולי הייתי צריך לספר לה על הפרה הניצבת ממול. "לא זוכר," עניתי בקוצר רוח כשביקשה את הכתובת. "אתה מכיר את האזור?" היא שאלה לפני שהתפרצתי בייאוש, שוכח את הפרה. "גדלתי פה! ... וזה לא רחוב, זו דרך עפר. מאז שהייתי ילד זו דרך עפר, וכנראה תמיד תישאר ... שישאלו על רחוב אברבנאל הסמוך, אם אני עדיין זוכר." "טוב, אל תתרגז, תוך שלוש שעות יגיעו אליך." "אבל התחייבתם לשעתיים בחוזה!" הצעקה נבלעה בחלל הנטוש של המגרש. "אל תשכח את הגשם שהתחיל בצפון. הרבה מטיילים עדיין תקועים בדרך . שלוש שעות זה המקסימום, אבל זה יכול להיות גם תוך שעה." "בסדר' בסדר ••• אני אחכה." לחשתי לטלפון לאחר שניתקה. בהליכה מהירה לבית הספר' כולל לחיצות יד מהססת ומבט מרפרף, אולי אצליח לחזור בזמן. אבל עם המזל שלי הערב, המכונאי יגיע לפני. "אין ברירה, אני נשאר," החלטתי' מוריד את הראש בהכנעה ומנסה להתכרבל במעיל בקור הגובר. באישוני עיני העצומות נדלקו שוב מדורות האור בראש התרנים, מכתרות את סטלמך המתרומם לגבהים. באימוני החורף, מול זרקורים הנאבקים באור דמדומים, הוא היה מעל כולם, בתנועת הבלט המפורסמת שלו: צעד לימין' שני צעדים לשמאל' עוד צעד קטן לימין' או הכול להפך . כף יד אחת כפופה לפני הניתור לרקיע, שערו השחור נפרש לפני הכדור' הפוגש ברקה בדרכו אל הרשת. לעיתים, כדור החולף מעל לחומה, היה מתגלגל לידיהם של חסרי הכרטיסים הנעים בייאוש, קשובים לרחשי המשחק הנסתר מהעין. כמו במשחק שבו נגח סטלמך מעבר לחומה. אז' בכיתה ''ב כבר יכולתי לקרוא במדור הספורט. "ראש הזהב גבר גם על החומה! הכדור נעלם, כמו בלעה אותו האדמה!!!" נכתב למחרת בכותרות. כל אותו לילה חיבקתי את הכדור מתחת לשמיכה. למחרת, שעה לפני האימון' כבר חיכיתי ליד החור בגדר הרשת, בין יציע העץ למגרש. כשקרב בכדרור איטי' גילגלתי את הכדור לרגליו • לרגע הסתכל מופתע ואחר חייו' מקפיץ את הכדור הנבחר. בתחילה ברגל ימין, אחר בשמאל, בדרך אל הראש. סטלמך, ראש הזהב, מקפיץ לכבודי את הכדור ומחייך' כף ידו כפופה כתמיד' ונשמתי מרחפת מעל ליציע. הרמתי את הראש למגרש ריק וחשוך. הזרקורים נעלמו מזמן. סולמות חלודים הובילו ישר לאפלת השמים. "רק חסר לי שהגשם יגיע עכשיו •11 הפרה נעלמה בין העננים המכסים את המגרש. אולי נבהלה מסטלמך המתרומם לגבהים, ועפה בחזרה לירח. "כמו כלב עזוב ..." עיני מביטות בשעון. "שעתיים אני מחכה בחשכה." בדרך חזרה, לעבר החומה, אני נזכר בילד שלי' כמעט בן תשע, מגלגל סיפורים על מייקל ג'ורדן, המתעופף ללא מגבלת זמן. "מי זה המייקל הזה?" אני מגחך. "היית צריך לראות את סטלמך מרחף באוויר' כדי להבין מהי התכחשות לכוח הכובד!" "עוד פעם הסיפורים על סטלמך ,"הוא מקניט אותי' "אולי יש לך קלטת עם הביצועים שלו?" ואני' כמו תמיד' מצביע אל הרקה ואומר: "פה במוח - הסרט נמצא". הוא לא עונה, רק מחייך' ומחווה תנועת ביטול בידו . מחוץ לחומה, על דרך העפר' חיכה הגרר. פנס צהוב קורע את האפלה. בצעד מהיר אל המכונאי הנשען אל הרכב, הכנתי כל תירוץ אפשרי . הוא אפילו לא הוציא את הסיגריה מפיו' כשאמר בקול רגוע: "אתה עם הטויוטה, אני מבין. חיכית לי בתוך המגרש, יפה! אנשים בדרך כלל מחכים באוטו . בטח בלילה קר כזה. מקשיבים לרדיו' כמו לקריאת חירום של אוניה טובעת". "סתם נוסטלגיה," עניתי במבוכה, מניף כף יד לעבר המגרש, ואחר מורידה, פתוחה כלפי מטה, מחקה את תנועת הביטול של הילד שלי. דווקא כשהתחיל לעבוד הפכתי קצר רוח, חג סביבו במעגלים מתקצרים ומציץ בשעון. "מה אתה כזה לחוץ?" סינן בלחש, מבלי להרים את ראשו מקרבי המנוע. "עם היפאניות כמעט אין תקלות, אבל כשיש ... צריך להפעיל את הראש. חצי שעה חיכיתי לך, ולא שמעת ממני ציוץ. למרות שאני על הרגליים מארבע בבוקר' מטפל בכל הפרזיטים שהופתעו מהחורף". מבושה, או מבוכה, סיפרתי הכול. על פגישות מחזור שאני חומק מהן' ועל זו שאני מאחר אליה. על מגרש כדורגל חשוך 'שבמרכזו פרה מהרפת של פינסון • לרגע הוא שותק. אחר מרים את ראשו מהמנוע, ואומר בשקט, כמו כדור נותב בחשיבה, "פינסון נח באדמה כבר עשר שנים". "אתה בטוח •••?11 אבי שואל בהיסוס. "בטוח. הייתי נשוי לבת שלו." פתאום בלי כל קשר, עם הראש שוב בתוך המנוע, הוא שואל. "אמא שלך עדיין גרה ליד הבית של צביקה גליק?" אני מהנחנך בראשי בכבדות, מנסה להרוויח זמן' אולי זיכרון רדום. "אתה ודאי מבין ... פגישת מחזור. חצי יובל חלף מבלי שנרגיש." "זה בסדר'" הוא עונה, "אתה כבר בפגישה." כעת, אני מוכן להישבע, הוא מחייך בחושך' ראשו מופנה לחומה. "תיכנס לרכב ותניע. בסך הכול השתחרר פירז מהנחיתה בבור. דחיפה קטנה שלי' ואתה בחוץ." הוא מסיים וסר גר את מכסה המנוע בחבטה. "למה התכוונת מקודם?" אני שואל אותו. הטויוטה כבר נוהמת מחוץ לבור. "התכוונתי להזמנה שלי' הזרוקה בפח. עכשיו' כשנפגשנו' אתה חייב להמשיך' החגיגה ממש בעיצומה." הוא אומר ומורה בידו אל 46 גליון 274 tfZ ו c::= ~ ~ 1 שמצאתי את יעודי בחיים". איני יודע אם הוא צוחק עלי , כשהוא נמוג בחשכה, ממש כמו הפרה של פינסון , אבל אני יודע שאיני רוצה לדאות אדם נוסף הלילה. הדרך הביתה, לגבעתיים, עובדת במהירות. עשרים דקות מכה הגשם בשמשה. "איך היה?" שואלת איריס בפתח הדלת, וממשיכה בלי לחכות לתשובה, "נגמד מוקדם .•. המעיל נדאה עליך שיגעון." "שיגעון ... היה ממש שיגעון," אני עונה לה. בכניסה לחדד השינה אני מכבה את האוד. חולץ נעליים רטובות באיטיות. עדיין לבוש, וכשמעלי שמיכת הפוך , ידי מגששת בחושך מתחת למיטה אחד הנדוד של הילד ומחבקת כמו פעם. אבל אני מנסה שלא להיזכר בסטלמך . עוד התרוממות אחת שלו באוויר , ואבכה כמו שלא בכיתי מאז שהתוכי שלי מת במטוס מברזיל.• שמעון מדמלשטיין - תושב גבעתיים, אדריכל ובונה עדים. כותב זה שלוש שנים. אני מתחיל לנסוע, די מבולבל , אבל עדיין מספיק זהיר , שלא ליפול שוב לבור בחושך. ליד הפרצה בחומה אני עוצר לרגע, מביט אל אפלת המגרש. אולי הפרה תופיע שוב, או לפתות הבזק זיכרון • עם יד על ההילוכים, אני מתחיל בנסיעה פראית לאחור. חובט גחון בכל הבורות, שחמקתי מהם בדרך. הוא מחכה לי , גבו צמוד לחומה. "אולי תצטרף אלי?" דרך החלון בתושך , עם הסרבל הכהה שלו , איני מבחין מה הוא מסמן בידו . אבל לקול שלו , ששנים לא שמעתי , אני מאזין דרוך. רק שימשיך לדבר בחושך, אני כבר אזכר. "תראה מה קורה עם הזיכרונות שלך," הוא עונה, "מגרש נטוש עם פרה מסתורית במרכזו . כאן , מתחת לאדמה, קבור קסם הקבוצה. באליפות אחת לא זכו , מאז שעברו לאיצטדיון החדש." "בכל זאת הם זכו בגביע המדינה," אני מזכיר לו. "עם זלצר כמאמן , שחקן-עבר במכבי השנואה, זה לא נחשב," הוא משיב באכזריות מפתיעה, וחוזר לטון השלו. "אז תאר לעצמך •.. פגישה עם מאה דמויות מהעבד." "איך קוראים לך?" אני נכנע בלחש לעבדו. "יקי ," הוא עונה, וזז לאיטר בחושך , מתחיל לסגוד את המרחק בינינו. אני יוצא מהרכב ומתיישב על מכסה המנוע. יקיז איך הוא השמין! ועם הזקן הוא בכלל לא מזכיר את הילד הרזה והזריז שהיכדתי • "יקי , ההבטחה של בית הספד! שמעתי שאתה מבתת מוח נסן פדנסיסקו ," אני אומד , מדגיש את כל כובד משקלי לוחץ על הפת. הוא קרוב אלי , נשען על גוף המכונית. ממרחק כזה, גם בחושך אני יכול לדאות את עיניו , חומות ומחייכות כמו פעם. "הייתי מבתת מבטיח, עם ניסיון של חמש שנים, כאשד החלו הידיים לרעוד. תשבתי שכך מתחיל פרקינסון , בסוף הבנתי: איני יכול לפתות לאנשים את המוח." הוא מחייו ומקיש באצבעו על הדקה. "חזרתי לארץ, התחתנתי עם הבת של פינסון ומיד התגרשתי. במקום להתעסק באנשים, אני מטפל כעת במכוניות. חברת חילוץ של אדם אחד שלא ישן בלילות." הוא טופח על ברכי , סב לאחוד , ומסנן בשקט אל החומה, "כנראה . למשל, עוד ועוד תיאורים של רגש האהבה העז של אלחנן גיל ליעלי ולבנו , וכן חזרה מרגיזה במקצת על התגלית או על "הטענה" המרכזית, כי הנפש האנושית היא תעלומה. אבל זה ספר כה עמוק וחכם, עתיר דימויים רבי-יופי ומלא רגש ומחשבה, עד שניתן "לסלוח" על פגמים קטנים אלה ולהמליץ על הקריאה בו בכל לב. • רחל שקלובסקי אולי , להביא לו מזור , מובילה למעגל קסמים של חרדה וחסימה: "המחברת הכחולה סגורה על השולחן , והוא פותח אותה והכול ריק, והוא מרטיב את האצבע ברוק ודפדף דף אחר דף וכל הדפים ריקים, והוא שוב נתקף פחד ." איך אני מתחיל? והרי כתבתי כבר כמה מחקרים, איך זה שעכשיו אני לא יודע לכתוב אפילו את משפט הפתיחה?" (עמ' 251(. הנובלה מתחילה, כאמור , ממוות ומסתיימת בדף ריק. יעל נכנסת לחדר-עבודתו של בעלה "."ורואה אותו יושב ליד השולחן וראשו נופל על זרועו הפרושה על השולחן , והיא מתכופפת בבהלה ושומעת אותו נושם ." ונשימותיו שקטות, והיא רואה את עפעפיו מעפעפות, ואומרת, הוא חולם משהו , הוא ישן שינה עמוקה, ומסיטה את המחברת מתחת לידו ומסתכלת, והדף ריק, והיא מצמידה לכתפה את הילד חזק ביד אחת, וביד השנייה מדפדפת דף אחר דף, וכל הדפים ריקים, והיא מחזירה את המחברת למקומה ומשאירה אותה פתוחה בדף הריק" (עמ' 143(. הדף הריק שבתוכה, הדף הריק שבתוך אלחנן, הדף שהם ניסו יחד למלא ולא כל-כך הצליחו . ואולי , בזכות הילד החי הממשיך את המת, אלחנן יתעורר משנתו העמוקה, והוא ויעל ימצאו מזור וימצאו את הכוח האחר. והדף הריק יתחיל להיכתב, להתמלא, לאהוב. לחיות. יצירה מרגשת זו של יהודית הנדל חוזרת ומחזקת את ההבנה שכוחו של יוצר איכותי אינו מתבטא, בעיקר , בשליטתו בטכניקה כזו ואחרת, ובוודאי לא בבחירת נושא פופולרי לעת כזו או לקהל אחר. כוחו של יוצר איכותי מתגלה ביכולתו להישיר מבט אל אמת פנימית של מצב אנושי , לגעת בה ולהאיר אותה ברגישות, ומתוך שהוא נוגע בה הוא נוגע • בנו." חנה סקרה מקורות 1. Sigmund Freud, "Mourning and Melancholia" משתקמים וחלקם זוכים בהפר גרת לפרקי זמן ממושכים. במקרים רבים הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי אכן עוזר ומשקם, אם כי אולי גם במקרים מוצלחים יותר כגון אלה, לפחות חלק מהתעלומה עדיין נותר לא פתור • לסיום אומר כי טירופו של רופא הנפש הוא ספר מעמיק, ספר שהוא מעט המכיל את המרובה, והנקרא לרוב בריתוק. יש בו לדעתי מעט חזרות מיותרות על כמה נקודות, במיוחד במחציתו השנייה התחילה בבת-אחת, ובבת-אחת הפכו השמים ים סוער. גזעי העצים והפנסים כאילו עמדו להישבר , האוויר נמלא קרע-קרע אלים וכנפיים שחורות התעופפו כאילו שיגעון אחז בגן."" (עמ' 129(, הצל מתיש אותו , מערער את ערכו העצמי באשר לתפקודו כבעל , כאב, ובמיוחד , כרופא נפש. אלחנן תוהה על הגבולות הבלתי אפשריים בין השפיות לשיגעון , בין אלה המכונים חולי הנפש לבין אלה הרואים עצמם אנשים בריאים. הוא תוהה על פיתוליה הנסתרים של הנפש ועל הקונפליקטים והדקויות הרוקמים את תחרת האור ואת תחרת החושך שלה. ומתוך המבוכה והשיתוק שאחזו בו , הוא מתמלא ספקות ל גבי יכולתו כרופא להביא מזור כלשהו לחוליו הרוויים, לנסוך איזה שהוא אור בחשכת עולמם: "."אני שהמקצוע שלי זה נפש האדם, הנה מה שאני מבין בנפש האדם, שום דבר אני לא מבין בנפש האדם."" (עמ' 42(. יהודית הנדל קשובה ברגישות רבה לנפשות דמויותיה. לא רק למרכזיות שבהן. היא משלבת דמויות רקע בתוך המרכז ומתוך השוליים. מחד גיסא, דמויות הממלאות את בתי הקפה והמסעדות בזרימת חיים פועמת ונהנתנית (עמ' 110-111,124• 123(, ומאידך גיסא, דמויות המצויות בשולי החיים, בודדות ועזובות לנפשן. כל אחת ושרטוטים דקים ורגישים לדמותה ולחייה: הזקן האלמן המשוטט בגן הציבורי (עמ' 71(, האשה ליד הים "וכשהביט באשה ראה כמה עיניה כבויות וכמה מבטה מריר ומרוחק, בלי תוכחה אבל גם בלי רחמים, מבט של מי שכבר לא מבקש מאיש, לא מחכה לשום דבר." (עמ' 88(, ונגן הצ'לו חסר הבית הישן בסערה חורפית על הספסל שבגינה הציבורית (עמ' 127(. כמוטו לרומן הכוח הארח , מצטטת יהודית הנדל את דבריו של בעלה, הצייר צבי מאירוביץ , שרומן זה נכתב לזכרו : "לעבוד . זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר , עליון , בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים", הרומן מעמיד אמנם במרכזו את כוח היצירה, לא רק ככוח של קתרזיס ושל תרפיה לנפש ברוח התיאוריה על האהבה ו גורל םהאדו~ או: השערות על טירופו של ד"ר לגי ו~ ~~המשך מעמ' 30~~ ברצוני לציין עוד, כי יהודית הנדל בחרה רלגיבו ספרה לא בפסיכיאטר רגיל אלא בכזה המתמחה במטופלים פסיכיאטריים קיצונים וכרוניים, ואכן המטופלים המתוארים במרה זו או אחרת בספר אינם דווקא חולי-נפש טיפוסיים, שחלקם נרפאים וחלקם לגעת בתחרת החושך בתחרת האור ~~המשך מעמ' 31~~ פתאום לפניו של התינוק כמו איזה מונטאז', ועיניו התחילו לנדוד בחדר כשהמונטאז' המוזר נודד אחריו , פני התינוק משולבים בפניו של יואל" (עמ' (, 59 במאמרו "אבל ומלנכוליה"ן עמד פרויד על ההבדל המהותי בין שתי התופעות הנקשרות למוות ולארנון. האבל הוא תהליך מודע, והוא תגובה טבעית לארנון אדם אהוב. באבל אין תחושת אשם ואין ארנון של ההערכה העצמית. לעומת זאת, המלנכוליה היא תגובה בלתי-מודעת לחסר עמוק ומתמשך. היא מלווה בתחושת אשם כבדה, בקושי להתחבר בקשר רגשי , ובארנון הערך העצמי • כל אלה מובילים לחסימה יצירתית ולחוסר יכולת לפעול ולתפקד. גם ג'וליה קריסטבה בספרה שמש שחורה 2 מדגישה את הכאוס הקוגניטיבי והרגשי של האדם המלנכולי , את תחושת חוסר-האונים שלו , החזרה המתמדת על כאב האובדן , וחוסר היכולת להיחלץ מהמלכוד ללא שילוב של טיפול תרופתי ונפשי. באמצעות הקשר בין יעל לבין אלחנן מתבוננת יהודית הנדל בגבולות הדקים שבין המצבים הנפשיים האלה. יעל אבלה על מות בעלה, אך היא ממשיכה בחייה מתוך חיוניות ופתיחות לחוות אהבה, תשוקה, לידה והמשכיות של חיים חדשים, כאשר במודעותה ממשיך לחיות הזיכרון של בעלה, והיא מבטאת זאת בעלייה לקברו ובקריאת הילד על שמו. לעומתה, אלחנן חש אשמה כדבה על כך שירש את מקום חברו. בד בבד הוא מקנא קנאה בלתי נשלטת בעצם היותו של יואל בחייה של יעל , לפני מותו ואחרי מותו. הקונפליקט בין אשמה לקנאה מוביל אותו לכאוס נפשי. לא רק דמותו של יואל מלווה אותו כצל. גם קולו "אשתי אהובתי היא שלך עכשיו , הוא אומר , אבל עדיין אני בעלה ואני חי בבית, השם שלי חי בבית." ואפילו שהזר על האבן שלי Edition of The Complete Standard Psychological Works of Freud, Sigmund, Vol כבר נבל ואת הפרחים העיפה הרוח" (עמ' 78(. הפרוידיינית, אלא ככוח המרכזי המניע של החיים. תחושת האשם אינה מרפה, והצל של יואל המת גם בנובלה זו מבקש אלחנן למצוא בכתיבה כוח ,14, 1957: 243-258. מתעצם וממלא את החלל של כל חייו , לא מאפשר מרפא וכוח מניע לחייו שלו. אלא שכוח הצל של לו שום חדוות הנאה, ורק קולות העורבים בסערה המת שם לאל גם ניסיון זה. נפשו המתרוקנת אינה 2. Kristeva, Julia, Black Sun: Depression and Melancholia, trans. Leon. S. Roudise, Columbia U. New York, נפשו הסוערת שאינה יכולה לעוף עו.ד" "הסערה לאבד את הכוח האחר הזה, שהוא הוא בלבד יכול ,.1989 הם ההמחשה הפיוטית לקולות המת הקורעים את מצליחה למצוא בתוכה את הכוח האחר , והחרדה גליון 274 ניו 'יא ~יti ןו :ון. ((Z c:=: ~1 כרמית מיוון ~ אנטיגונח ללא שחרית "אנטיגונה. הבוקר האחרון": מאת ז'אן אנואי )1910-1987(. אנסמבל תיאטרון הרצליה; תרגום: דורון תבורי; בימוי: גוליה כסר; עיצוב תפאורה: אבי שבוי; מוסיקה: עורר זהבי; עיצוב תלבושות: עינת ניר "האדם הוא מידת כל הדברים" פורםגרוס יותר מאלפיים שנים חלפו מאז הציג סופוקלס )406•497 לפני הספירה) את "אנטיגונה" שלו' שעל פיה כתב אנואי הצרפתי את מחזהו' אולם הבעיות המועלות בו הן רציניות ואקטואליות גם בימינו. כאשר נוצר ניגוד בין חוקי המדינה לבין מצפונו של היחיד בחברה, במה יבחר האזרח ישר-הדרך? היישמע לחוקי המלך (השלטון) או לקול המצפון והרגש? אנטיגונה . בתו של המלך אדיפוס האומלל, שהרג את אביו ונשא את אמו לאשה • עומדת בפני הדילמה החושפת לעינינו את הפרובלמטיקה המוסרית של החברה הטוטליטרית: t' טי;קל.ס ופ;לינקיס • שני אחיה, נלחמו זה בזה כדי להשיג את כתרה של ,~א~~ ושנ~הם נפלו חללים בשדה הקרב. קריאון, דודם, אחיה של המלכה האומללה יוקסטה, המקבל את כתר השלטון של תנאי והמדבר בשם החוק (של ,)?ימ מחליט כי האחד הוא בן נאמן למולדת, ויש לקברו ברוב פאר והדר' ואילו השני לא ייקבר ולא ייספר' ונבלתו תהיה ל"משתה מלכות לכל עוף השמים". כל העובר על החוק דינו מוות. אנטיגונה, הנשמעת לקול האהבה והמצפון (וגם לחוקי האלים) קוברת את אחיה המוטל בשדה, ומ~רה את מצוות המלך. ז'אן אנואי כתב את מחזהו בשעה שצרפת נאנקה תחת עול הכיבוש הנאצי' ובחירתו ביצירתו של סופוקלס איננה מקרית. תחושת חוסר האונים של אנואי' כעד לזוועות מלחמת העולם השנייה, כולל שלטון וישי בצרפת, ניכרת היטב בדבריהן של הדמויות הקלאסיות-מודרניות במחזה. ההצגה הועלתה לראשונה בפריז בשנת 1944' והצופים ראו בה אלגוריה למתרחש פול · בארצם. גם ז'אן סארטר נסוג אל העידן היווני הקלאסי ביצירתו "הזבובים" כדי להוקיע את הפאשיזם. אנטיגונה כאמור נשמעת לקול האהבה ומ~רה את מצוות קריאון ("חוק המדינה"), היא אומרת לו: "עשיתי חסד של אמת", אך קריאון'מלומד הניסיון דברכי החיים ובתככי החצר 1 אומר' לאחר ריב עם היימון בנו' חתנה של אנטיגונה: "אולי תלמד (אנטיגונה), ככלות הכול, כי חסד של אמת הוא חסד שווא" (תרגום ט' כרמי), האמנם כך הם פני הדברים? ואם כן הדבר' האם יש ניגוד חריף יותר 1 שבו ייתקל האדם בימי חייו? האם לא יחוש היחיד יום-יום, כי רצונו ושאיפותיו אינם תואמים את רצונו וציוויו של הממסד השלטוני? ניגוד זה משפיע על חוויותיו ורגשותיו' מתנה את שנאתו 1 את אהבתו 1 את נאמנותו ואת אי-נאמנותו. הניגוד קיים משום שקיימת חברה הקרועה לשניים: לרודפים ולנרדפים, לאומללים ולמאמללים, לשליטים ולנשלטים. הדיאלוג במחזהו של סופוקלס בין המלך הרודן קריאון לבין נציג הדת (אינו קיים אצל אנואי) טיריסיאס, נשמע כאילו הוא לקוח מחיינו בימים אלה. המלך קריאון: "שבט החוזים • תמיד חמד זהב". עונה לו איש הדת, המכיר היטב את "אנטיגונה, הבוקר האחרון", תיאטרון הרצליה הרי כל גזירותיו של קריאון אחת מטרתן: לבסס את שלטון המלך הרופף בתחילת דרכו . הוא מדבר בשם המולדת, בשם המדינה • אך מהי המדינה? יצירת מחוקק מדיני או הסכם בין אזרחים חופשיים? אך החלטת השליט הרודן נחושה: "גם במותו • אויב עוד אויב". "המדינה היא נחלת המלך", טוען קריאון . אנואי לא רק מרמז על שלטון הרודנות הנאצית, אלא אף חושף את התנגשות האדם עם עצמו ועם הסובב אותו • עם החברה והשלטון 1 עם חוקי האל ועם חוקי האדם וערכיו . אך בסופו של דבר 1 השליט העריץ נשאר בודד ומובס. "ידי ריקות, כל מעשי ידי עלו בתוהו והגורל שחק את הגבהות לעפר" (תרגום ט' כרמי), "אנטיגונה" היא אחת הטרגדיות היפות שכתב אנואי. רבים התפעלו מיופיה ומכוחה הדרמטי . הבמאי 1 גדליה בסר 1 השכיל להבין שיש בה, בנוסף ליופי ולפיוט, גם רלוונטיות לימינו ולכל הימים. יש רודן 1 והחוקים שהוא קובע נוגדים את מצפון הפרט. למי להישמע? הבמאי צועד בעקבות אנואי ומרמז על התקופה המודרנית, שבה נשארו כל השאלות שהיו קיימות בעת העתיקה ללא אף אחד מפתרונותיה. שלושת החולים, השומרים על הגופה, פן תובא לקבורה, בניגוד לצו המלך 1 הולבשו בגדים צבאיים בצבע חאקי ומהווים יותר מרמז לחיינו כאן ועכשיו . אנטיגונה המודרנית, בגילומה של השחקנית הצעירה והמוכשרת קלרה חורי 1 עיצבה יפה את נחישותה למלא אחר צו מצפונה, אולם לא שכנעה בעומק אהבתה, והמסקנה הקשה של הקרבת החיים למען האמת והאידיאלים שלה. יוסף אבו-ורדה, בתפקיד המלך קריאון 1 גילם דמות של שליט ציני 1 אכזר 1 שאינו חס על חיי אהובי נפשו' כדי לבסס את שלטונו . פלורנס בלון 1 בהופעת המלכה האילמת, הוכיחה כיצד משחק ללא מילים יכול לרגש עד עומק הלב. סלאווה נקרה-חדד בתפקיד האומנת, יצרה דמות אימהית, חמה, אמינה וחכמה. השתתפו עוד: היימון • אמנון פישר 1 אוסמנה . נינה קוטלר היפה, ורמי ונון המלך ואת חברי חצרו: "ושבט המלכים . תמיד הונף לבצע" (תרגום ט' כרמי), בתפקיד המקהלה. מומלץ. • 2002 אינדקס %00% שירים יהריזת םרםל אליזוורנ, עמ' 4, גל' 8264 נדב לריחן, חפץ חשוד, עמ' 44, גל' 8273 זרד םרו 1 עמ' 14, גל' 8266 שםורן םוםלשופיין , "ססלמך ואש זהב" ופרסום ראשון), 'עמ אנתרלרגיה קאלםנית, תרגם רדעך וים םועי: לםרדררו ו:ךו. s אפםויר ,םםKםר ובםס, רcון'ז רינירלי , פליר פרוםהזר, cוןריז ,םוובים :r חק םופוני, עמ' 5, · גל 44 8269, גל' 8274 זרד םוקיש, לנקה, פרק מרומן, מרוסית: 'םKש גוןל, עמ' 40, זיחפ םוהי לירםפום, ליpם וםים אי פרל , פדה וריבדה, הםות ארו · ירבה םי 1 עמ' 15, גל' 8269 ~ 1~· פהו · פוםדררנה, זירידו הדום, עמ' 33, · גל 8273 פםח םילין, עמ' 9, גל' 8272 גל' 8265 וםנראל זרוי 1 יכולת פוחתת, ופרסום ראשון) עמ' 40, גל' אנתרלרגהי ;תpיורפו רתגם: נםים םpיןא:זינכcושםנcוזי חיים םנלזאנרם, עמ' 11, · גל 8268 חיכםת, גיהית קולבי, פלז הרםנר ,היגולnו בניאתי ,ילםKר'ג עמ' בלזו םיוין (פרסום ראשון), עמ' 5, גל' 8271-2708266 אנשלרם קררה, "איש קשה וקלמנטינה", עמ' 40, · גל 8274 20, גל' 8265 םלןאם ,החלאםr: עמ' 5, גל' 8268 דרתי אברהם, עמ' 39, גל' 8263 אםיה םוגרלים, עמ' 17, · גל 8273 דנילר קיש, עם סתיו, כשמתחילים משבי הרוח, -מסריבת p נירן, · וואסית: ידנה קןם ןב עמ' 45, גל' 8263 חלי ארבהם איתן 1 עמ' 18, גל' 8266 אנה םרריו, מפולנית: ובכה ורזנפדל, עמ' 38, גל' 8264 אריה םירן 1 עמ' 5, גל' 8273 לאה ורנינםרן, צלעותיו של אדם הראשון, מיידיש: יקעב בדס, וארנים, מערבית: םדםח חיהזם ,םנcוייע עמ' 32, · גל 8268 וגגררי ארו 1 עמ' 1; 1 גל' 8269 קול םנדנרוג, תרגם: ופי וייבום עמ' 7, גל' 8266 עמ' 36, גל' 8272 :r קח ארופז, עמ' 5, גל' 8274 םיכל םנרנית, עמ' 11, גל' 8271-270 אנה שרםלר 1 דווקא פתאום, עמ' 38 גל' 8269 דני םוו, עמ' 13, גל' 8269 דנאילה שחם, ץע התפוזים, עמ' 45, גל' 8265 אי•נ, עמ' 25, גל' 8267 זונה שםש, אחדות הזמן והמקום או: The Jerusa8em Mi8e זרד יאנגופרנ, מאנגלית: ופי וייבום, עמ' 12, · גל 8274 דאואינר םפופרלה, תרגם: פסח םיל r · עמ 19, · גל 8266, אזות אל ו'אזררי, מעריבת: םרםח הזםח ,םינtו'ע עמ' 23, גל' פארםהופ םקררופויופי, עמ' 9, גל' 8264 עמ' 38, גל' 8273 8268 םוקר םוםרנהופ, עמ' 21, גל' 8263 עמ' 5, גל' 8268 ברוית שני 1 יום וביעי 1 עמ' 44, גל' 8264 צבי סםרן, עמ' 5, גל' 8272:r חק שפי, התחייה שישים ותשע, עמ' 41, גל' 8267 לארם ימכל ארנוב, עמ' 9, גל' 8273 ארשף אל ת'ל, מערבית: מןר םרםך, עמ' 25, גל' 8268 ניום דויירי; ודרו · מערבית: פזו יבנtו עמ' 30, גל' 8268 שםראל שתל, עמ' 17, גל' 8274 אבזז אןדל, עמ' 9, גל' 8263 זואר פארנ,ו מאנגלית: שמואל שתל, עמ' 22, גל' 8274 וג.ו אלרן (פרסום ראשון), עמ' 13, גל' 8268 אלמ, · וחל פרוםן עמ' 15, גל' 8269 םםרת םראםםוי ירני פיין, מיידיש: יקעב בדס, עמ' 31, גל' 8272 שרשן · אםתי איזני , על אשהבה נפיש מאת גיל הואבן עמ' 34, דר,ד · דרת אלפון ןנ עמ' 28, גל' 8264 גל' 8264 זמו נוגה - סיפורי התברגותן של נעוות בשוליים עמ' לרוי אלוראי, עמ' 5, · גל 8264 ,לופ",, עמ' 37, · גל 8268 אלכםנוד פן (פרסום חוזו), עמ' 27, · גל 8271-270 16, גל' 8267 נחן, · יזונה נן עמ' 36, גל' 8268 אלובם ןב :r קח יקונ, עמ' 23, גל' 8274 חרה פנחם כןה 1 עמ' 19, גל' 8264 הגו אלרן, על "ירושלים הקרשה" של אלכסנדר פן, עמ' 24, גל' 8271-270 הייקדו, · לאירוה ניגנ עמ' 7, גל' 8263 ששרן צחייק,עמ' 5, גל' 8265 עמ' 12, גל' 8271-270 גד יקוני, עמ' 13, · גל 8274 באזר קאבבי; מערבית: ודרו · פזו ,ינtוב עמ' 21, גל' 8268 שוח אריז 1 עגנון רבחובות ירושלים עמ' 26, גל' 8266 זרד און על הסדרה "פוססמודוניזם", עמ' 16, · גל 2702718 השם, עמ' · ץו ןנ 15, גל' 8266 דאםיא? קרםןם, עמ' 11, גל' 8273 על שיות סויבה ויבנו, עמ' 15, גל' 8274 אשרל · השפ ןנ ,5, גל' 8265 ורן קרודרנםקי ופרסום ראשון), עמ' 14, גל' 8274 פולנה ונשאופו , עמ' 9, גל' 8265 םיהק קרו :r קי (פרסום ראשון), עמ' 18, גל' 8269 ברוית גרונין, נושאות הכלים, עמ' 20, גל' 8264 ידנה ןופק, עמ' 37, גל' 8268 אישופה גרלדנוג על וחל קוון - מן הצד האחו של השיר , עמ' ודרו אנבי, · פזו עמ' 13, גל' 8265 ריליאם קולרם ריליאםם, מאנגלית: עדדו פדל עמ' 13 ·,גל 20, גל' 8272 ונהק נןזכם, עמ' 15,32, גל' 8272 ארוי הרלנדו , על עונה נביהנום לאות וו ומבו 1 עמ' 18, גל' אליזוו, עמ' · גחית תנ 29, גל' 8267 8273 אוהקי גירנג, מאנגלית: pn:r ירףם יפה, עמ' 11, גל' בינים וביבר, עמ' 5, גל' 8263 עמ' 7, גל' 8263 8273 אבנו ןםלr:רה1 "אני ילד בן העם היהודי"; על תווiזו את הנהר 263 מ 8אנגלית: לדהי אפות, עמ' 32, גל' 8274 ורוז ונין , (מן העיזבון) עמ' 5, גל' 8266 ,," גירוי 1 עמ' 35, · גל 8263 דהםה ורבין, מיידיש: יקעב בסד, עמ' 24, גל' 8272 מאת שלום אילתי 1 עמ' 20, גל' 8269 ירכל בלזו , עמ' 17, גל' 8266 זאדיין ו r · י, מאנגלית: בירוא שלם, עמ 33, · גל 8274 אברם הגיה, שוגת יום; מערבית: םרםח הזםח ע'נאים, עמ' 16, יאיוה נגרום , עמ' 43, גל' 8274 חיים וכנ :r ו, עמ' 9, · גל 8269 גל' 8268 שלרם תני, עמ' 7, גל' 8265 יקרב רן הידרם, עליו , עמ' 22, גל' 8266 ובהש דרו, עמ' 20, גל' 8271-270 שי דרתן 1 עמ' 20, · גל 8263 ירנתן ,,, שרהם, (פרסום ראשון) עמ' 5, גל' 8267 ןד יהב, על גלגוליו של ועיון הטרנספר עמ' 26, · גל 8267 לאירד שוופננוג, עמ' 33, גל' 8265 יופינלרם · יזונה ילין על העתון "קול העם", עמ' 29, · גל 270• אורנן דרתן, עמ' 13, גל' 8273 שי שניופ, · י~נ עמ' 9, גל' 8271-270 8271 ידור .ש< דידרנםקי>, עמ' 29, גל' 8265 אניםה ודררשי, ודרו · מעריבת: פזו ,יבנtו עמ' 28, · גל 8268 אלכםנדו שפיגלנלופ, מיידיש: יקעב בסר, עמ' 35, גל' 8272 צבי יאני, לפני היות הזמן, 30, גל' 8265 ובחוברר ודרריש, מעריבת: םרםח הזםח ,םנtוי'ע עמ' 35, גל', וחל לקשרנםקי 1 עמ' 11, גל' 8265 יידידה :r קחי, על 'חורבן ירושלים' ועל 'בניין ירושלים', 'עמ 8268 "עד מתי נמחא כפיים ונוך אל הצלב": מעריבת: םחדם םדםו שרת, עמ' 34, גל' 18 8267, גל' 8274 ירםי לב על תיאוויית האישיות של ש' גיורא שוהם, עמ' 24, גל' הזםח ,םינtו'ע עמ' 18, גל' 8268 אימרה הם, עמ' 40, גל' 8269 םיפרות 8274 דרת לבבית, איך נתייחס לרגמניה עמ' 24, גל' 8266 ו :r ידו הרגך , מאנגלית: וtוריג שלם עמ' 16, גל' 8263 :r חק אררונרך ארופז, "כיסים" 38, גל' 8274 אונה לנגר על פסטיבל ישראל 1 עמ' 44, גל' 8268 וילזי ,pיםנילכייז מיידיש: יקעב בדס, עמ' 6, גל' 8272 ופרה אליגרן, המחיר, או הפסנתר שלא מנגן ולא שר, :מיידיש זרהד יופילופנרים, מיידיש: יקעב בדס, עמ' 13, גל' 8272 יקונ נםו (יידיש וערבית), עמ' 38, גל' 8272 ילו דםיני, אני באקדמיה. אתה בגילמן. על ספרה של ןקוי יקרב רן הידרם, מרגמנית: יסnוליוםK עמ' 20, גל' 8266 כוםל נתר, (פרסום ראשון) דמדומים, עמ' 37, גל' 8266 חזקיה, עמ' 27, גל' 8273 אריז זרובו 1 עמ' 28, גל' 8265 הנוי ג~ייםם, יו מוו, מאנגלית: רהקב ח עמ' 40, גל' 8263 יורית נחםני 1 הצד האפל של העיירה היהודית - על וישעיה ידנה נגז, לשבור את המדליה (פרסום ראשון), עמ' 44, גל' 8269 ובשדסקי, עמ' 26, · גל 8272 םאובו חייו 1 ודרו · מערבית: פזו בנtוי, עמ' 17, · גל 8268 ובחדם חהזפ ויאנים, עמ' 29, גל' 8268 ארוית גורם, משמות הסירים של רות (פרסום ראשון), עמ' 41,והיקr: לורן 1 ספרות מזרחית עכשיו 1 עמ' 22, · גל 8267 אברהם ובחי 1 עמ' 19, גל' 8265 גל' 8271-270 צבי סםרן, על עוזו ויבן, עמ' 5, · גל 8266• לשון המוח אין pיםנרודנפו, עמ' 8, גל' 8271-270 אילן הרורנ r, יאללה · יבת"ו, עמ 37, · גל 8269 מוח שפה ודיבור עמ' 22, גל' 8273 זרוי וופרפ r, · עמ 29, · גל 8267 וחל הייםן 1 אחותו של אבן גיבו ול , עמ' 40, · גל 8269 אלישו פרות, הרקוויאם של אורי ניסן גבסיך 1 עמ' 23, 'גל םרוין הלו, דוד ארבם מבת-ים ופרסום ראשון), עמ' 39, גל' 270•8269 צפירה ירנתן, עמ' 37, גל' 8264 םיוי פז, רבכס, הזיוף הגדול (על ספרו של ג'ון פיוג'י), 22, גל' ירםי וזיאולי 1 עמ' 7, · גל 8271-270 8271 ירדופ רלוםהרף, הישארי, מרגמנית: יררcו ושרן, עמ' 43, 'גל 8265 על ספרה של שולמית וולקוב, עמ' 21, · גל 8271-270 , 1פ 9 ~· איתובו יורז עמ' 6, גל' 8273 זרוית פלג, אותרו מילד - פווסוס של מסינה, עמ' 36, גל' גד יקוני, עמ' 25, ·גל 8273 8267 אילנה יפה ורםאנר , עמ' 23, גל' 8267 לאה הזבי, חמישה פוגמנסים קטנים, עמ' 36, · גל 8271-270 8263 ז'ומיין וגיו - פווסוס של הוצאה, עמ' 37, גל' 8264 ריסה ex-Virginia: על ויוג'יניה סקויל רסס, עמ' · וולף וויסה 30, גל' היידרת כפוי , עמ' 36, גל' 8268 חרה חנריש 1 פיצה, עמ' 42, גל' 8268 חראן ואםרן חםנז 1 חמישה קטעים מתוך פלרםו ואנ' 1 מספרדית: 8269 וכרכי לין ~םנז, עמ' 35, גל' 8267 ,," ציפורי , החצר הפנימית והסורגים, על ספרה של אסנת םויל לפלו, מאנגלית: הסם דרו, עמ' 11, גל' 8272לרcוםס וגולכם לרcוםסר בבגיר עמ' 38, גל' 8267 אילי r אםאגול, מאנגלית: הסם דרו, · עמ 29, · גל 8265 באירוב אםנרוי 1 שני סיפורים, מרגמנית: יורcו ושרן עמ' 36, גל' וב-אור עמ '20, גל' 8273 בלזו אםיוי 1 עמ' 43, · גל 8267 8269 ארוי קו r, מיתוסים מהפכניים - על דוד אדלשסאס, עמ ·33, 50 גויון 274 ~ עמ' 12, גלי 8267 על ועשהת מאת מייקל נקינגהם, עמ' 8, גלי ~ 8269.==: דוד שחם, על פפק חיים לאורי רבנשסיין, עמ' 7, גל' 8272=:= אלי יש' על הזנד זםרב מאת ניצה יורם, עמ' 7, גלי 8268 על ~1 ~ בגוף אני פנינה לוויו רגוסמן, עמ' 8, גלי 8272 זינם שםלה, על לאל רדח ןהלשמ מאת יעל פלדמן 1 עמ' 9,8, גלי 8268 וחל לקשובםיק, עלזםן פויעזת ליעל איכילוב עמ' 12, גלי 8263 על אנרי 1 ז מאת אתרג קרת, עמ' 6, גל' 8268 על ריטופו לש רואפ הנפש מאת יהודית הנדל, עמ' 9,8, גל' 8274 אורי שוון 1 על ששם אמזחיר הנב מאת מירי ליסווק עמ' 6, גלי 8267 על ישהרם 1 לש ז'לז מאת איל אדר עמ' 9, גלי 8269 על פיפזרים םי תרז,ם מאת ינץ לוי עמ' 18, גל' 8273 שםזאל שתל על באו, ישרים מאת דן אלנו עמ' 12, גלי 8264 על פילים וזםזחת דברו זpרהי אלדין עמ' · מאת ניכל נאסר 10, גלי 8265 על רישים שםזםר מאת משה גנן ועל אדםפירפ מאת עםרס םיהיcודל עמ' 10, גלי 8267 על אייםזפ אוירזם מאת משה יזרעאלי 1 עמ' 18, גלי 8269 על חלש לךםח מאת כריססוף מקל 1 עמ' 10, גל' 270•8271 משה · ציון בן · על פזנםזת לבן 12, גלי 272 8 על אמורזים חמישה סדרי שירה מאת חיים גורי עמ' 19, גל' 8273 דםווים לפי שהע הפצלות 'עתרן 77' צחי פינה • רוני םוםק: <נכלל בסיווג ישרה> צםד m• עםום לויתן על ברזחה אל ,םרpפ על רזה שאות וחל לשרון אס, על לזםב רפןם לאילנה המרמן דירוגן ביראו ועל כתב העת 'דימוי' עמ' 30, גלי 8263 על ספרו של יקעב ברס, גל' 8264 על מכתיב הסירוב, על ספריהם של יורגן הרבמאס, מישל וולבק, אבנר סריינין ואחרים עמ' 34, גל' 8265 על אפי איתם, על סיפור של א"ב יהושע, על זלזרpא ועוד עמ' 32, גל' 8266 על םיפזר לע אהבה וחךשו מאת עמוס עוז 1 על דבע התננעות, ראזן בהוצאת רסלינג ועוד עמ' 34, גלי 8267 על ספריהם של אוריאל סימון ושל מרדכי רוסנרבג, על שיריו של כריססוף מקל ועו,ד עמ' 38, גל' 8268 על אמורחים מאת חיים גורי , על םpיבזה מאת מיכל גורבין ועוד 1 עמ' 32, גלי 8269 עמ' 46, גלי 8269 על רזםחים בארשיל 1 על רישת ועיפ של ו ולס ויסמן 1 על ספרה של אנה חרמן ועוד, עמ' 32, גלי 270•8271 על ספריהם של ז'אק זריזה, דן צלקה, אהרן שבתאי ושמעון בוזגלו 1 עמ' 43, גלי 8272 על ספריהם של סלבוי ז'יז'ק, רמי סערי, אבשלום קווה ועוד עמי 34, גלי 8213 על ארח הםע פיתנ רתל מאת יוסי יבילין , על רוב הלילות מאת בני מר 1 על ספר היובל ליוסף אחיטוב ועוד 1 עמ' 34, גלי 8274 דואר גבנם עמ' 38, גלי 8263 מאיה בז'רנו עמ' 45, גלי 8264 אהרן עסון לדוד שחם עמ' 46, גלי 8265 דוד שחם, ידידיה יצחקי 1 אסתר הרליץ עמ' 45, גלי 8266 תברברת עמ' 42 גלי 8267 משה גנן, דוד שחם, קציעה עלון, עמ' 44, גלי 270•8271 תאיוםון . כרמית מירון על "חלום ליל קיץ" לשקספיר בתיאסרון גשר עמ' 47, גלי 8263 על הצגות ילדים עמ' 47, גל' 8264 על "גב' קליין" ו"תנינים" בתיאסרון הרצליה עמ' 47, גל' 8265 על עונת החורף בתיאסרון היבמה עמ' 47, גלי 8266 על שלוש הצגות בתיאסרון הקאמרי עמ' 43, גל' 8267 על "סנגר" בתיאסרון היבמה, עמ' 47, גל' 8268 כרמית מירון על שלושה מחזות זמר, עמ' 1 47 גלי 8269 על שלושה עיבודים של אילן רונן, עמ' 47, גלי 270•8271 על "מניין נשים" ועל "מחכים לגורו" בתיאסרון הבימה עמ' 47, גלי 8273 על "אנסיגונה • הבוקר האחרון" מאת ז'אן אנואי בתיאסרון הרצליה, עמ' 49, גלי 8274 א~נ · דקס 20012 בווריה כןה על נבישזם 1 זז מאת רות סער עמ' 18, גלי 8273 רות לבבית על ביתניים מאת הא ג'ין, עמ' 7, גלי 8267 צביה ליםבםיק 1 על אורש םפזי מאת קלאריס ליספקסור עמ' 13, גל' 8264 רונה נחום, על רעבים םpריזר מאת סייד קשוע, עמ' 15, גלי 8268 רות נצו, על ןיע הפרעה מאת פסריק וייס עמ' 12, גלי 8265 רוני םוקונ, על בפז לנתע בירח לאסתי קרן ועל זןם אשזל למשה דור עמ' 15, גלי 8263 על בםךנ הלחה מאת יעקב בסר עמ' 14, גלי 8264 על פםpרזפ ועזב תא זזבהpי מאת בשמת ירבעם בלום עמ' 8, גלי 8265 על זפו שחשתבי ול הוא הזנד אהיפתי מאת שם :v ןר ףידא, עמ' 12, יוסף ועל · על זםזן מאת חמוטל בר תpריא דהורות מאת נורית גוברין עמ' 9, גלי 8267 על בן בחלים םלב שא מאת ישראל הר 1 עמ' 10, גלי 270•8271על רזםיםם p · ה לסל ניצן קרן, עמ' 8, גל' 8272 נחה סקרה על יטרופו לש רואפ הנפש מאת יהודית הנדל 1 עמ' 9,8, גלי 8274 אהןר רןv:ם1 על 'F או וכתוב מאת רונית מסלון עמ' 6, גלי 8264 על רפזאמל מאת לאה איני עמ' 9, גלי 8266 על אהם זה הרי 1 ביםת מאת דורית פלג עמ' 115 גל' 8265 על הפpע אפלה רדבום מאת סימון · דניאל בן 1 עמ' 16, גלי 8266 על אשי הרבשו מאת יובל פלגי עמ' 114 גל' 8267 על םנלרזר מאת קולם סרייבן 1 עמ' 12, גלי 8268 על פריז זר חזpר מאת יונתן פיין 1 עמ' 71 גל' 8269 על לכברז הכבדו מאת יורגוס יראנו 1 עמ' 14, גל' 270•8271 על הזנאורירר 1 להנבה מאת מיכאיל בולגאקוב, עמ' 6, גלי 8272 על נעהק םאמרזפי מאת הנוי מילד עמ' 12, גלי 8273 צקיהע לעון, על םת mל p ז העובנ לחגי דגן עמי 13, גלי 2638 על בםךנ הלחה מאת יעקב בסר עמ' 114 גלי 8264 על לילה וערז לילה מאת אהרן אפלפלד עמ' 7, גל' 8266על לאל רדח ןהלשמ מאת יעל פלדמן 1 עמ' 9,8, גל' 8268 על ניכון אאירל ועל שלון שארןו, עמ' 12, גלי 8269 על םאת הנפש מאת חביבה פזיה, עמ' 8,8 גל' 270•8271על אוםזעני ליורם לוי פורת, עמ' 112 גלי 8272 על rP ךררב הנבאיים מאת דוד שחר 1 עמ' 10, גל' 8273 על רם הוא רלע ושpר מאת אוריין ריץ', עמ' 12, גלי 8274 עםיוה ןרע על יpרתא1 רגישת ובלעי חיים מאת זאב לוי ונדב לוי עמ' 16, גלי 8273 אליעש פורת על אדנוד גורלו הפר מאת נח שסרן עמ' 12, גלי 8267 םירי פז, על זםירנ,ם לרגשון שקד ועל רבולע הראםבו רז 1 ךלם לרחל סלשיר עמ' 6,7, גלי 8263 על בל יזם רבייע מאת יהודית אוריין ועל להוםח הדוח ורזע סיפורים מאת ז'אן פולאן עמ' 8, גלי 8264 על פיפזר לע אהבה וךשוח מאת עמוס עוז 8, גלי 8265 על לדהלקי את הנבות מאת שריל בנארז עמ' 12, גלי 8266 על הנרכת עם פקהליות מאת אלכסנדר דימא הבן 1 עמ' 6, גלי 8267 על אברי'/ו מאת אתרג קרת, עמי 6, ועל יהומנים לש פילברי 1 פאלת, עמ' 10, גלי 8268 על יזדpיר מאת ריבב ורוקר 1 עמ' 16, גלי 8269 על פישרות פרלםנירםזת בעריכת נחום לנגנסל 1 עמ' 115 גלי 702• 8271על אםת ידרבתי מאת עוזי כבזימן, עמ' 8, גלי 8273 שםואל וגולנם על רפים םבזבב אהפר מאת שמואל סוכה עמ' 11, גלי 8267 בים וחאבום על אאב ןם אהברות מאת קול פרידמן 1 עמ' 12, גלי 8273 אביבית רוח על דאונים מאת דוד סובאי ועל יספור לע דהרב השחוב ביורת וערז פיפזרים מאת ייבגני זמיאסין עמ' 12, גלי 8265 על זוכר בפםע הבול מאת אהוד בנאי עמ' 114 גלי 8266 םלי דול 1 על נרעות מאת ג"מ קוסזי עמ' 11, גל' 8266 יהוידת רונן, על לששו פירניזת באמפרה מאת ראובן מיון עמ' עמ' 10, גל' 8265 ג'לון, עמ' · על פונקד אהביונים מאת סאהר בן 14, גלי 8268 על הולכת עם בפזן רחתת עם רתעו מאת גבריאל בן שמחון 1 עמ' 12, גלי 8269 על אהפירה מאת מלינה אופקיו עמ' 15, גלי 8264 על הרדעו הםפנזזר לש אהור מאת סאהר בן ג'לון, עמ' 8, גלי 8273 צבי ופאלי , על רעמוני pרתשא מאת ציב אנקורי עמ' 9, גלי 8264 על פפר םיpרזרהא1 הברזל לאדיר כהן עמ' 16 גל' 8269 שי שבים, על רזה שאות וחל מאת שרון אס, עמ' · יקעב 10, גלי 8266 על םבם וחרז מאת רפי וייכרס, עמ' 19, גל' 8269 םלי שוותשים r, על חיקלם אנוישים מאת אורלי קססל בלום גל' 8272 על הזםםנרם מאת שהם סמיס עמ' 24, גלי 8267 םלי דול, הסריאדה, בחינה מחודשת געל ספרו של הלל רבזל) 18, גל' 8265 צבי ופאלי, רבכס הצעיר )100 שנה להולדתן) 24, גלי 8265 יקעב-שי שבים, לאורך הדרך, קווים לשירתו של אלכסנדר פן, עמ' 26, גל' 8264 דוד שחם, שקר כפיית התרובת, עמ' 22, גלי 8263 שקר תורת השוק עמ' 30, גל' 8264 שקר בשורת ההפרסה )'ב( 116 גל' 8265 אנםון לש M, דעת ריבם או ריפוי באמצעות ה 9;ק~ מעריבת: םחדם חהזפ עיאנים, עמ' 20, גלי 8268 אברהם שפיאו, לשרות עם "אותיות העולם"; על שרדם יהם מאת יםכל ברים r, · עמ 21, · גל 8269 ישחות אזעת אל עיאזווי, "חבל שיש בינינו מי שאינם מסוגלים לראות את הנולד" (מחמד המזה ע'נאים), עמ' 22, גלי 8268 אשרף אל זעיל, "העם הפלסטיני חולם כמו כולם" עם שרהל שקת, עמ' 24, גלי 8268 אבואהים ,.cווםא המודל הקואליציוני והקורא הצרכן 1 עמ' 26, גל' 8268. פוננדו אאוכל עם םשיל וולקב, תרגמה מצרפתית: דרת וייכלובב, עמ' 26, גלי 8263 צקיהע לעון 1 עם הtול שרםח על הספר זברזנזת אפוירם (שיחת החודש) עמ' 16, גל' 8264 עם סכtולKןrםיrפ על ספרו אידזאיפה 26, גלי 8265 ביקורת ספרים יוון אביםוב, על יספוירם לנפיזעת תזרpז לאגור שיף עמ' 10, גלי 8263 אסתי ידאבי-שוןש על שפלתה וחשהרה לש אלדויה לאלון אלסרס, עמ' 10, גלי 8272 גל' 8266 על חבpי אותי pזn מאת חנן פלו, עמ' 14, גלי 270•8271 יהוידת אווי r, על בזבvד אותז יזם לרגייס פיילי יעל חזpו לש כערבשו לנאוה סמל עמ' 8, גל' 8263על ארבע בלונידניות מאת נקוס בושנל ועל ושישר רהזםנים p ה מאת ישעיהו רבלין עמ' 110 גלי 8264 על בל ךרדה הביתה מאת מירי רוזובסקי ועל אזז מאת רבדס צ'סווין עמ' 114 גלי 8265 על יזם הפרםןו ושהpד מאת אנסון צ'כוב, עמ' 12, גל' 8268 עלכל שהפות מאת ז'וז'ה סאראמאגו, עמ' 14, גלי 8269 על קזאהלפ ואידום מאת היינריך פרן קלייסס, עמ' 12, גל' 270•8271 על ריע לאהויהם לא"ל דוקסורוב, עמ' 10, גלי 8272 על תב הפזל מאת איזבל איינדה עמ' 15, גלי 8273 על אהיש לאל ועפות מאת אמנון זנקנו, עמ' 13, גלי 8274 השם ןב-אשול, על p זנביזת ועהב למיכל ועל לםזן פזל םאנלי לשירי הגני 1 עמ' 114 גלי 8263 על הננתפזת מאת אהרן אמיר עמ' 7, גלי 8264 על לאים לע זםפים מאת לארי וייסמך עמ' 9, גלי 8265 על תקיןו מאת ענת לריס ועל חיש אלים מאת עמוס לזיתן עמ' 8, גלי 8266על זןם ירח מאת זיתי רונן ועל רp ליפה זבןם מאת אנסוניו מצ'אדו 1 עמ' 10, גלי 8269 על לשהזם 1 מאת אריה סיון ועלול והיפזר מאת ליאת קפלן, עמ' 6, גלי 270•8271 על רדס פעולות אהבה מאת אודי זומר ועל יזזש כפפי מאת אלבוס בן יצחק יעקב עמ' 14, גלי 8273 ירעה בן-דוד 1 כהן עמ' · על ישיר אזראפה לחוה פנחס 11, גלי 8263 על בפז לילה אדזזן מאת דן שיבס, עמ' 13, גלי 8266 על סיפורים םpריזר רבחומת ירולשים מאת יוסל יברשסיין עמ' 8, גלי 8267איבב מאת פני גיבור · תל · על שםזםרנם 1 עמ' 111 גלי 8274 וינה כרבלו , על אתורת חירום מאת רבוריה כהן 1 עמ' 10, גל' 8268 יוסף כובע םיpיםנהאםלע עם יהידו מאת שלמה אבני, עמ' 13, · גל 210•8211 על םםלםחה לשלום, זם 1 לבי לשהום ב r ופירם לארשיל מאת משה כלפרן, עמ' 10, גלי 8274 נציה גווב r · י, על פתק אמאמ מאת יייז איבטוב, עמ 16, · גל 8269 אורי הולנדו על אידבו שיפם אז", שירת האפוקליפסה היידית בעריכה ובתרגום של עיוו נסוק 14, גל' 8272 ופי וייבום, על ריםו.בו ואב אביו לאבדו אלון עמ' 12, גלי 8263 על יצחק לאור: ישירם 1974•1995, עמ' 6, גלי 8269 על ישרת היחדי נביו ,רpזי בעריכת בנימין הושב 15, גלי 8272 יאירה גנוסר ייני ש~ב ד'י~ה f ~ןה ~~~יןה זב~ים ,תך~~ ~~ ק;ל~ת ם-' נןם ת~.~ ~ל :דיר וז:ייק. לא, ~~ לא י;ן;ןת ~יף זבי ~סןד ~;ו~ ס:ה ה~~ל; ,7י~י.: , ד~.ע~ ןק~י .ד~יל ד'י~ה f ~ןה ~~~יןה זב~ים ,תך~~ ~ח'ם :די ~מ~נ;ת ~ב;א ?~ךץ iJ :~נ{יםי~י.: י;.ןם ,ה~ס~ ~~רז סך n ב; ~~יו ק;ךנ;ת .לידידים~נן~ j?. י נח; ביt;פ: 'ידי ~ס:וה ק~ךים נ~זכ~ת השל;ם, T •: ת~כ~~ ~1q ת ,םיpזן; י~~ :ןןפ; iJ,םיך~~~ דק ~לה, ~ה~~ל נ~דד:פ; הא n ד;נה, והפה :••• :-: • -:-ז T ~~ ק;ל~ת ~י ד~.ע~ לד iJ ד iJייtל ד'י~ה f ~ןה ~~~יןה ז:יקו;ת ~ןם לד iJ ד iJ.הסדקt שמרנה דבצמרב ,2002