2.............................................................................................. הערירי ההומו ,יוגב
3.......................................................................................... מיה / בשבילי פמיניזם
5............................................................. קווירית 'ע של הטרנסי המוסף– טטררננססייתת יידד
11..................................... הול וסטיוארט טי ליה תמונת - הצרפתי בווג והצפנה קידוד
11..................................................................................................... היצירה פינת
11........................................................ ריץ אדיראן של אישה יילוד -לדאמיז אקדמיה
20...................................... )לקווירית בתרגום "דילברט"( המעונבת הלסבית ,שמרית












תומך בלקוי ע' קווירית דיסלקטים למידה,
ומהממימות אחרים, כמו
גם בחופש הביטוי,
הטקסטים אינם נערכים!





             בר 'ע D_tv25@hotmail.com
wwwQueerEyeWorld.org



ההומו הערירי
קומיקס דיכאוני

יוגב,




























מיה

פמיניזם בשבילי /



אני  חושבת  שתמיד  הייתי  שונה  ושהפכתי  לפמיניסטית

אני  מנסה  להבין  מתי  הפכתי  לפמיניסטית?

{וטבעונית ושאר ירקות} כשהחלטתי שאני לא רוצה להשתלב יותר. אני חושבת שזה קרה קצת אחרי האישפוז בגהה. בערך שם הבנתי שאני שונה. עוד בעטתי בשונות שלי, לא הסכמתי לה, אבל אז הבנתי שאני לעולם לא אהיה כמו כולם ורק אז הרשתי לעצמי להבין מי אני. אולי זה קרה כי בגהה כופפו אותי ועיוותו אותי וניסו לעשות אותי נורמלית. אולי כי כשחזרתי לתיכון אחרי גהה ראיתי שכבר אף אחד לא
מתייחס אליי כמו אל נורמלית, אז לא היה לי אכפת לפרוץ לגמרי את הגבולות.

מבחינתי פמיניזם זה חלק מתפיסת עולם שלא צריך להיות דיכוי. לכן אני יכולה להיות הכול. לכן כול ביקורת עלי בסגנון "תפסיקי להסתובב בלי נעליים, זה מסריח" {אם תשאלו אותי הבושם שלהןם הרבה
יותר מסריח} או "הצחוק שלך נשמע נוראי," כול ביקורת כזו היא טיפשית, מעצבנת ובעיקר לא נחוצה. הפמיניזם של התחיל כי נמאס לי שבוחנים אותי ב7 עיניים "הצבע האדום בשיער – לא טוב" “מי לובש סנדלים כאלה,”?! כי נמאס לי שמסתכלים עליי מלמעלה, כי נמאס לי שמשפילים אותי. הפמיניזם שלי
התחיל כי הייתי שונה. כי לא הייתי כמו כולןם.

זה לא שיום אחד החלטתי שאני שמה זין על מה שא/נשים חושבימות. אני עדיין לצערי לא שמה זין על מה
שחושבימות עליי.

אני, בניגוד לאחרימות, לא חושבת שנשים מדוכאות יותר מגברים, או שגברים מדוכאים יותר מנשים, או שלהט"בימות מדוכאימות יותר מאחרימות. אני די בטוחה שכולנו מדוכאות באופן שווה. פשוט מדכאים
כול קבוצה בצורה שונה. אבל הדיכוי הבסיסי הזה הוא שווה, שגוי ובזוי.

ומכיוון שבפמיניזם עסקינן אני חושבת, בניגוד להרבה פמיניסטימות, שנשים וגברים מדוכאים בצורה שווה ובכלל, למה להתחיל להשוות סבל. גבר מדוכא בגלל שהחברים לוחצים עליו לראות פורנו ואז הוא מתחיל לדאוג ששלו יותר קטן משל כול היתר, כי אין לו גדול כמו לגברים בפורנו. או שהוא מרגיש שזה לא לגיטימי שהוא יחבק גבר אחר כי אחרת הוא הומו {למה המילה הזו הפכה להיות קללה}!? וחס וחלילה שלא יבכה ואוי ואבוי אם יהיה לו בן שישחק בבובות או שיהיה בתול אחרי גיל .15 והוא חייב
להעיר הערות סקסיסטיות ופוגעניות וחייב ללכת מכות.

ולגבי נשים, שחס וחלילה תהיה מכוערת ושלא תרצה ילדים ושתאהב כדורגל ואם היא תהיה אסרטיבית יתפרק העולם. אבל דבר ששמתי לב אליו זה שאף על פי שהסטריאוטיפים למגדר הנשי הם חזקים מאוד יש הרבה יותר סלחנות כלפי בחורות נעריות {לדוג' אישה שתלמד מחשבים תיחשב “נעלה” יותר מגבר שילמד מגדר.} זה הרבה יותר מתקבל ו"נורמלי" שבחורה תהיה לסבית מאשר שבחור יהיה הומו {ואני כמובן לא אומרת שהומאים הם נשיים ולסביות הן גבריות, אני אומרת שהתפיסה הזו היא נורמה חברתית

יש הרבה יותר רתיעה

ושלסביות אוהבת נשים שזה, בנורמה החברתית, דבר גברי. כנ”ל לגבי הומואים.}

מגברים נשיים מבחורות גבריות. אולי זה כי החברה שלנו מקדשת את ערכי הגבריות ולכן זה הגיוני שבחורות נעריות יתקבלו בחיבה בחברה סקסיסטית. אבל אני לא בטוחה שזה כל כך נכון. אני חושבת

אנחנו חיותים בחברה סקסיסטית אבל זה לא אומר דבר לגבי שנאת נשים

שזה הסבר קל מדי. נכון,

אבל זה לא אומר שהחברה שונאת נשים. זה שאנחנו

בחברה, כלומר החברה מפלה נשים {וגברים}

חיותים בחברה סקסיסטית אומר שיש אפלייה על רק מין. כלומר, גם גברים נפגעים מזה וגם נשים. ונמאס
לי, ככ נמאס לי מפמיניסטיות שחושבות ששונאים אותן בגלל שהן נשים ושמפלים רק אותן.

לפני חצי שנה התחלתי לשאול הרבה אנשים אם הםן רואימות פורנו ופרטים לגבי הצפייה. פרט לאישה אחת בת 50 לא מצאתי אף לא אישה אחת שרואה/ראתה פורנו. וגם האישה המבוגרת הייתה מסתכלת בעיתונים פורנוגרפיים ולא ממש בסרטים. מצד שני רוב הבנים בשנות העשרה רואים פורנו באופן קבוע ומצאתי רק אחד שמעולם לא ראה וגם לא רוצה ועוד שניים שרוצים להפסיק אבל לא מצליחים. מצד שני בחורות בגילאים האלה לא ראו מעולם. זה מאוד העציב אותי שהחוויה ה"מינית" הראשונה שלהם הייתה

באינטרנט וששם הם למדו מה זה סקס ולא הצליחו ללמוד לבד. אולי זה שבר לי גם איזו אגדה ילדותית. מה גם שפורנו הוא מרכיב חשוב בהחפצת נשים וגברים בחברה ונער שרואה פורנו מגיל 10 לומד שזה לגמרי בסדר להרביץ או לקלל בחורה במהלך יחסי מין {ואני לא מדברת על }BDSM ושרגישות במהלך
יחסי מין זה לא הדבר החשוב ביותר, אבל אני כבר סוטה מהנושא.


בעבודות לבית הספר,

כתבתי על פמיניזם בכול מקום שיכולתי,

לאט לאט התגבש הפמיניזם שלי.

במאמרים לעצמי, אל פורום פמיניזם ותושבותיו המיזאנדריות. שוחחתי על פמיניזם עם חברימות, עם עוברי/עוברות אורח בסלון מזל וברוגטקה. קראתי על פמיניזם. ניהלתי דיונים ארוכים עם אחותי, עם

פמיניזם,

ולאט לאט אני מבינה מה זה

תלמידימות מבית הספר שלי ועם סתם א/נשים באוטובוסים.
ובעיקר מהו הפמיניזם שלי.


הפמיניזם שלי שמה זין על מגדר. הפמיניזם שלי אומר שהבעיה העיקרית היא בחלוקה שלנו לקבוצות והצמדת סטריאוטיפים לכול קבוצה. הפמיניזם שלי לא מבין למה כול בני האדם ורוב בע"ח בעולם הרחב מתחלקים לשתי קבוצות – זכרים ונקבות. והפמיניזם שלי בעיקר לא מבין איך המציאו את הסטריאוטיפים המגדריים. ומה זה בכלל אישה? ומה זה גבר? יש היגידו שהחלוקה היא ביולוגית. אם כך, א/נשים בלי רחם אבל עם חזה ופות הםן גברים או נשים. ומה עם אדם שנולד/ה גבר אבל עברה ברית מילה ונפלו בברית טעויות. ומה אם אנדרוגינוס ויש גם הרבה סוגים של "מוטציות" {בכוונה בגרשיים} שמשפיעות על המין כך שלא ניתן לקבוע במדויק את המין, יש הרבה סוגים של א/נשים שאינןם זכר או נקבה אז מה
איתם. ובכלל למה המין הביולוגי שנולדתי איתו חייב להיות תואם למגדר שלי?

לסיכום, מגדר זה שטות. למה בגלל שיש לי  פות אז אני גם בכייינית, עדינה, רוצה ילדימות, אימהית,
חושבת שחתונה זה היום הכי מאושר בחיי, צריכה להתלבש בצורה מסוימת. כול זה בגלל שיש לי פות! מה ההיגיון!? אני יכולה להעיד על עצמי שאני אסרטיבית, אגרסיבית, מחטיפה סטירה לא/נשים כשאני מעוצבנת ובאופן כללי לא סובלת בגדים "נשיים." אז מה אני בדיוק? האם אני אישה? אני לא עומדת בקריטריונים, אז אני גבר? אבל אין לי זין. אז מי אני בכלל? אז אני אוהבת להגיד שאני לא גבר ולא
אישה. שאני משהו באמצע, אבל לא בדיוק באמצע.

את הטיוטה הזו כתבתי לפני חצי שנה, אולי יותר ובינתיים חלו שינויים רבים בפמיניזם שלי. אולי בגלל שעברתי ניצול מיני, אולי בגלל שהסביבה שלי לא פמיניסטית בכלל. והיום מצאתי בנבכי המחשב את הטיוטה הזו וקראתי אותה וגיליתי שנוספו כמה רבדים לפמיניזם שלי. שפתאום אידאל היופי הרבה יותר מפריע לי, שאונס נראה לי סוגייה בוערת הרבה יותר בפמיניזם, שפתאום אני מחצינה הרבה יותר את הנשיות שלי. פתאום גיליתי שהפמיניזם שלי לא סטטי, הוא משתנה בלי הרף. פתאום גיליתי שהפמיניזם שלי עצוב כלומר, הוא בא ממקום של קושי, עצב, יגון, מועקה. והאמת, פמיניזם זה הרבה יותר ממה
שכתוב כאן.






I'M BACK BABY



שלא גרמתי לאף אחת לחרדת נטישה. חזרתי מטיול בקריבים. גיליון של יד טרנסית. אז כל מי ששונא את ההומור ההזוי של יד מקווה נטול הומור
טרנסית, מוזמנת להכנס. אפילו לא אמרתי זיין פעם אחת בכל המגזין הזה.



על סדר היום:

 ת הודעו   •
•	“ ש ינוי מין מנקבה לזכר בעז רת טיפ ול גנטי " מאת ד"ר גל 
 וגנר קולסק ו 
•   תוספת ק טנ ה 
•	חרטה ( על אלו שמתחרט ים ע ל שינוי גו פנ י) וא בחון 
טרנסג 'נד ריו ת 

הו דעות 

     לאחרונה התחלתי לכתוב קומיקס. מכיוון שאני לא יודעת לצייר, הוא קומיקס מילולי לצערי. אם יש פה מישהו/י שרוצים לצייר קומיקס של יד טרנסית, תמורת השכר שאני מקבל ואף כפול! (אפס ש"ח,) נא ליצור איתי קשר. אם לא, בגיליון הבא אני כבר אוציא את הקומיקס שלי מינוס
האיורים... יהיה משעשע.

   עד עכשיו היו לי חומרים הזויים ובד בבד חומרים אינפורמטיביים. תמו לי החומרים האינפורמטיביים (אך עם זאת חומרים הזויים כלל לא חסר,) אך אני מרגיש שיש לי הרבה ידע עוד לחלוק, פשוט לא עולה לי מדריך ספציפי לראש. אם יש פה א/נשים שרוצים מדריך ספציפי על כל נושא של FTM
(טרנס מנקבה לזכר) או יש להם שאלות שהיו רוצים מענה במסגרת הפנזין,
מוזמנים לשלוח לי מייל ישירות.

yadtransit@gmail.com :דבר לכל בנוגע איתי קשר ליצירת

נכון לעכשיו אני מבטיח לענות לכולםן.

---

   לפני שנתיים נפתחה המרפאה הגאה של הכללית בגן מאיר ומנהל אותה ד”ר גל וגנר קולסקו (איזה פמיניסטית מהמם הוא שהוא השאיר את שם המשפחה שלו.) המרפאה הגאה הראשונה שלנו בינתיים. ככל שירשמו יותר למרפאה, הכללית וקופות חולים נוספות ירצו לפתוח עוד מרכזים מהממים
שכאלו, אז ממש כדאי. כי אנחנו לא מיעוט ומגיע לנו טיפול רפואי הולם.

לדף המרפאה הגאה בגן מאיר
http://www.facebook.com/clalit.gan.meirבפייסבוק

דף עם שעות פעילות המרפאה וטלפון להזמנת תורים:
http://www.clalit20plus.co.il/Clalit/Young/Lifestyle/Articles/clalit_gay_cli
nic_tel_aviv_minisite.htm



 שינוי מין מנ קבה לזכר בעז רת טיפ ול גנט י 



האם בשנים הקרובות טיפול גנטי יאפשר גם שינוי מין ?

 עדיין בגדר מדע בדיוני ,אבל מחקר פורץ דרך שפורסם בעיתון הביולוגי החשוב" התא "מצא אפשרות לשינוי מין מאישה לגבר בעזרת טיפול גנטי
במקום טיפול הורמונלי.

    במחקר שבוצע בעכברים נמצא שלאחר מחיקת גן מסויים תאי השחלה הופכים לתאים דמויי אשך ומפרישים טסטוסטרון ברמה של זכר ,במצב כזה אין צורך בלקיחה של ההורמון והשינוי החיצוני מתבצע בעזרת תפקוד תאי
                                              הגוף בלבד . שימוש רפואי במניפולציה גנטית זאת ניתן לעשות במספר בעיות רפואיות
שונות אך גם להעזר בזה על מנת להקל על הטיפולים לשינויי מין.

כמובן שמדובר בסנונית ראשונה ועדיין כזאת שלא ניתן ליישמה במציאות
אך אין לדעת לאן יתפתח המחקר בעתיד.

תודה ל"יד טרנסית" על שליחת המאמר אלי,

ד"ר גל וגנר קולסקו המהמם*

*) תוספת של יד טרנסית(

 תוספת ק טנ ה 

  בעבר כתבתי משהו (לא אזכיר מה) על תל השומר או מרכז דמיוני אחר. מאוד רציתי להוסיף את הטקסט הבא בצורה הומוריסטית ואף כתבתי אותו כך. אני לא מוצא לנכון לעשות את זה ובמקום אני מציב את מה שרציתי
להגיד במילים ללא הומור או ציניות. כי זה לא מצחיק בעיניי.

כמה אלפים במדינה הזו. כמה מאות (להערכתי, תבקשו אתם מדליה סטטיסטיקה,) מתחילים את תל השומר מידי שנה. כמה בודדים/ות אנחנו את שלב המיונים של תל השומר מידי שנה. מתוכם כמה גלבוע את שלב הניתוחים. מתוכם אחוזים מאוד קטנים מסיימים מסיימים/ות בודדים מתחילים
את הניתוחים. מתוכם אחוז מאוד קטנטן מסיים את הניתוחים ללא סיבוכים.
טוב בעיניכם? הוא מצויין לחופן של א/נשים. מה עם כל המאות? מוצאי חן בעיני תל השומר. האם לא מגיע גם להם תל השומר אז מה אם הם לא
טיפולים רפואיים במסגרת שרותי בריאות חינם במדינה? המתמטיקה לא
משקרת!



 חרטה ואב חונים פסי כולוג יי ם 

  מה עוזרים הטיפולים והאבחונים הפסיכולוגים אם עדיין יש בנינו חברים וחברות וחברימותים שמתחרטים על השינויים הפיזיים שהם עברו? לא רק שאנחנו, אלו שלא מתחרטים עוברים אבחונים מיותרים בשביל לעבור ניתוחים וקבלת תרופות-הורמונים, אלא מסתבר שזה לא מעמיד את אחינו
ואחיותינו במקום טוב יותר.

     מסתבר, שהרופאים והרופאות רוצים את האבחנות בשביל לכסות את עצמםן מבחינה משפטית. אז למה לא להחתים אותנו על מסמך משפטי כמו
לפני כל ניתוח באשר הוא?

  לפני זמן לא רב התוודעתי לכך שמישהו שאני מכיר כבר לא מישהו, אלא מישהי. הכרתי אותו כבחורה-ג'נדרקוויר, המשכתי להכירו כטרנס ועכשיו אני אומנם לא מכיר אותו כלל, אבל הוא ברגרסיה, לפי הבנתי היא כבר חזרה
ללשון נקבה.

     א/נשים מתחרטים על כל דבר שהם עושים. אני יכול להתחרט שלא המשכתי לתואר ראשון, שקניתי דירה, שהתחתנתי, שהבאתי ילדים וכו,' כל אלו בעלי השלכה משמעותית על החיים שלנו, באף אחד מהמקרים האלו
אתה לא נדרש להוכיח שפיות, להוכיח מה שזה לא יהיה. למה אנחנו כן?

 תמיד חשבתי לעצמי שהאבחונים האלו הם בשביל אלו שלא סגורים על עצמם. בשביל אלו שיש להם דילמות ולמעשה תהליך האבחון עוזר להם להחליט, לגבש החלטה ובגלל שיש כאלו שצריכים הכוונה, אז עושים את
   זה באופן גורף לכולם. עכשיו אני מגלה או ליתר דיוק, עכשיו זה מכה בי, שיש חברים וחברות מהקהילה הטרנסית שלמרות יעוץ פסיכולוגי, מתחרטים
על השינויים שהם עברו.

  באותו השלב בו הבנתי שהיעוץ וההכוונה האלו לא עוזרים גם לאלו שזה אמור לעזור, שהקשיים שאני נתקלתי בהם גם לא מוצדקים. תמיד אמרו לי
במעמדים אלו שזה לאלו שלא סגורים על עצמם, כדי שלא יביעו חרטה,
אח"כ את הרופא, ועם זאת, עם זה שאני מאוד סגור על עצמי, פעולה עם המערכת המיותרת הזו של אבחון שלא יתבעו עדיין נאלצתי לשתף
טרנסג'נדריות או דסאפוריה מגדרית.

אז עכשיו אני ממורמר.

האם אנחנו כחברה טרנסית מעודדים שימוש בהורמונים בטרם עת? האם
אנחנו מעודדים לעבור ניתוחים עליוניים? אולי עוד פרוצדורות?

  אני מאוד נהנתי מהניתוח העליון שלי, מכל החוויה. מאוד נהנתי מהניתוח שעברתי בחו"ל. באמת חוויות מקסימות שחבל לו הייתי מפספס אותם. יכול
להיות שסיפורים כאלו משפיעים על החלטותם של מתלבטים?

פעמים שמעתי וקראתי שמתייחסים לטסטוסטרון בג'ל כהורמונים לייט. לאורך זמן, טסטוסטרון זה טסטוסטרון. הוא עושה מה שהוא כמה ולא יעזור כלום. אם ירד הקול, הקול ישאר נמוך. אם יהיו דעו חברים, ינשרו. אם תהיה קרחת/מפרצים, גם זה ישאר. אלו דברים צריך לעשות שערות, הם לא
לא הפיכים. אפשר להתמודד עם זה כמו טרנסיות – הסרות שיער, פאות, לעבור פיתוח קול וכולי. אבל לעבור את הדבר הזה פעמיים בגלגול חיים
אחד זה משהו שאני לא מאחל לאף אחד.

מידי פעם אני משתעשעת עם עצמי במראה, בשביל הכיף שלי. שמה איזה מרגלית צנעני ברקע, פאה על הראש, אפילו איפור! ושדיים תותבות ורוקד
ושר "הוי נערי מתי תשובה אל ביתי”... ומאוד מאוד נהנה מזה. ככה. זה חלק מהכיף. אני נראה כמו פועל בניין מול המראה אני נראה ממש גרוע
גבר עם כרס גברית, פאה מבולגנת, איפור שמנסה להסתיר זיפים שערות מבצבצות מהכתף, מהידיים – בלאגן שלם. אני כל כך בפורים. אישה. זה חלק מהכיף. לנסות לעבור בתור אישה ולדעת וגבות עבות, לא עובר בתור

שאפילו עם פאה, איפור ושדיים מגרביים אני לא עובר )-: וזה חלק מהבאסה
לדעת שיש כאלו שמתחרטים.

קצת חש שהקהילה שלנו לא יודעת להכיל את אלו שמתחרטים או שהיו להשאר בגוף שלהם כמו שהוא היה לפני השינוי הגופני. אני לא אני אני חושב שזה נורא להדיר חברים מהקהילה שלנו על בסיס מעדיפים מאויים מזה.
שינוי, אי שינוי או חרטה על שינוי גופני.

  אומנם לכאורה בגללם אנחנו נדרשים להוכיח כל הזמן את השפיות שלנו ואת העובדה שאנחנו טרנסג'נדרים, אבל זה לא בגללם. זה בגלל תפיסות חברתיות מקובעות שטרנסג'נדריות זו מחלה נפשית. זה בגלל רופאים פחדנים (ד"ר גל מאמי, אל תכעסי עלי, לא מדבר עליך) שמפחדים שישללו להם את הרשיון על פעילות מחוץ למסגרת הסטטוס קוו שהיא להתנהג
אלינו כחולי נפש לכל דבר ועניין.

 בעוד שאין דרישה לאבחונים פסיכולוגיים ממשרד הבריאות בשביל ניתוח עליון או קבלת הורמונים, כיום מאוד מקובל לדרוש את זה מכל טרנסג'נדר
 שרוצה. לא משנה בן כמה הוא, הוא יכול להיות בן חמישים, אחרי עשרים- שלושים שנה של חיים כבוץ,' הוא יכול להיות עם ביינדר, שינוי שם וחיים במגדר הגברי חמש שנים, אך עדיין יבקשו ממנו להוכיח דברים לפני קבלת טיפול רפואי. בעוד שנערה בת 71 יכולה לגשת למנתח פלסטי ולהכניס לשדייה שלא הספיקו להגיע למלא הפוטנציאל שלהם סיליקון מלא החופן
וללא אישור פסיכולוגי, טרנסים נדרשים ברוב המקרים כן להוכיח דברים.

למה לא חתימה מסכמת על ויתור משפטי?

אני לא יודע איך אני הייתי מרגיש לתת הורמונים לחמש א/נשים ביום, כאלו שמעולם לא הכרתי אותם ואולי לא יחזרו אלי יותר. אני לא יודע איך הייתי מתמודד אם הייתי מרגיש שאותו בחור לא לגמרי מפנים שטסטוסטרון בג'ל הוא זהה לטסטוסטרון בזריקות (לפעמים לוקח יותר זמן לשינויים לקרות תחת ג'ל וזה מספק איזו תפיסה/אשליה שיש שליטה על השינויים, אך
מהניסיון שלי זה לא נכון.) או אם הוא מספר לי שאף אחד בעולם לא יודע שהוא הולך להתחיל לקחת הורמונים ושהוא גר עם ההורים והם בכלל לא יודעים שהוא טרנס והוא רוצה להסתיר את זה מהם לנצח. וואלה, אני לא יודע אם הייתי רץ לתת לו מרשם. יש בלבול בנושאים האלו וחלקם נובעים מהרופאים שלא יודעים לתת מידע נכון ואמיתי ויעוץ רפואי. אני מכיר
בדילמה של הרופאים/ות, אבל אני מאמין שיש פיתרון הרבה יותר קל
והגיוני.



   תשאול קצר של הפציינט מה הוא יודע על טסטוסטרון, מה הציפיות, התיקוות והחששות שלו מהטיפול ההורמונאלי. מתן הסבר על השינויים שהולכים לקרות ומסגרת הזמן, בפרקי זמן (נגיד בהתחלה ירד הקול, זה

יקרה בין כך לכך שבועות,)... שליחה לבדיקות מעבדה רלוונטיות ולראות אם הבן אדם חוזר אלי או לא. אם הוא חוזר תוך חודש עם בדיקות, אז הרי שהיה לו חודש לחשוב על כך. אם לא – הוא החליט שלא. אם למשל
הציפיות שלו הן לא מציאותיות כמו שיהיה לו רק פיאות לחיים ולא שפם –
אז להסביר לו ואם אין הפנמה, אז אולי יש מצב ליעוץ קל ע"י פסיכולוג/ית, רק כדי לראות שאכן טיפול הורמונאלי זה מה שכדאי כרגע ושהציפיות של
המטופל הן הגיוניות.

       הכל התחיל אבל מתחושת ההלם שאני מכיר מישהי שהצטערה על התהליכים שהיא עברה. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר סובלניים. מגישוש קל מאוד, אני מרגיש שיש איזה האשמה כלפי המתחרטים. פתאום קוראים לזה אחוז זניח. אבל זה לא אומר שצריך להזניח. אני רואה בהם כחלק
בלתי נפרד מהקהילה הטרנסג'נדרית – כל עוד הם משייכים אותם אלינו. כמו שיש טרנסים שלעולם לא יעברו ניתוח אחד בחייהם ולעולם לא יקחו
יש טרנסים שיקחו ויגידו די מספיק. אני לא יכול לתאר לעצמי את העמוקה אם הייתי "מגלה יום אחד" שכל מה שעברתי הוא הורמונים, יש אולי כמה בודדים בארץ שמזדהים עם ההגדרות תחושת הצער לחינם. אם עכשיו
  האישיות שלי כלפי עצמי והסביבה, אז פתאום זה מצטמצם עוד. פתאום גם הקהילה שלנו מפנה גב. מצד שני, ראיתי איזה בחור שכל הזמן נותן אזהרות
לקחת הורמונים כנביא זעם. החוויה שלו היתה לא טובה והוא התחרט. קשה להגיע להחלטה כשההורים והמשפחה שלנו אומרים לנו את שלא לא רוצים לשמוע את זה גם בתוך הקהילה כי בשלבים האלו מספיק זה, אנחנו
אנחנו מגיעים לקהילה להתחזק. לברוח למקום היחיד בו מבינים אותנו. אז עושה רושם שיש הדרה של המתחרטים במקום לתת להם מקום להתבטא ולספר על ההחלטה שלהם לעבור שינויים גופניים ולמה היא היתה שגויה
במקרה להם, הם מודרים. וזה חבל ומצער אותי ברמה האישית.

בקרוב (אני מקווה) יהיה טרנס במרכז בגן מאיר - במחשבה שניה, דיון
פתוח עם "טרנסג'נדרים לשעבר"

***

קידוד והצפנה בווג הצרפתי -

תמונת ליה טי וסטיוארט הול

סיסג'נדר בלנדר

מאת:






ליניאריים

מודלים

המבקר

תקשורתיים

מסרים

לניתוח

מודל

מציע

הול

סטיוארט

מסורתיים שעוסקים במסרים תקשורתיים. הוא מציג מודל מעגלי המורכב מארבעה שלבים, ולכל

ביכולתו לנתח

יתרונו של מודל זה

שלב יכולת קיום עצמאית מהיתר, על כך אולי יורחב בהמשך.

מסר תקשורתי תוך התייחסות ליחסי כוח וסטרוקטורות חברתיות המכוננים אותו. כאשר אנו

מארבעת שלבי

אחד

כינונו של מסר, הכוונה היא ליחסי הכוח המשפיעים על כל

מדברות על

המודל4 הפקה, הפצה, שימוש ושעתוק.
ראשית, כל הפקה של מסר נעשית מתוך השיח עמו מתכתב/בתוכו מתקיים הגוף המפיק,

חברת

הצרפתי,

"ווג"

מגזין

ביתית,

במצלמה

את סבתה

לתעד

שהחליטה

נאווה

הוא

בין אם

"קשת" או סטאטוס בפייסבוק. כל גוף מביא עימו את המרקם הייחודי לקיומו – נורמות/ אי-

מערכת

מקיימים

כל אלו

המסר.

מופנה

אליו

הקהל

חברתיות,

מוסכמות

תרבותיות,

נורמות

בצופן

מוצפן

ה"מסמן"

הול,

לטענת

המסר.

מופק

במסגרתה

גומלין

יחסי

דיסקורסיבית  של

הייחודי למדיום במסגרתו הוא מופק ואין חובה כי יהיה קשר ישיר בין המסמן במסר למסומן שהוא מסמן במציאות. כך שפיענוח מסר תקשורתי יכול לקרות רק במסגרת הערכים והכללים של המדיום במסגרתם הופק. לעיתים, מסרים שהוצפנו כמסמנים מסוימים מפוענחים כמסומנים
אחרים, כאשר הם עוברים קריאה במסגרת שיח ששייך למקבל המסר אך לא ליוצרו. לטענת הול,

כמסמנים מסומנים

מסרים וסימנים הם מובנים חברתית. קריאות עקביות במסמנים מסוימים

את  יכולתנו

מעמעמת

אשר

נטורליזציה,

עבר

מסוים

שמסר

לאחר

מתאפשרות  רק

מסוימים

לראות את המלאכותיות שבקשר חד ערכי זה בין מסמן למסומן. הול עושה שימוש בטענתו של דה

מה  שמדגיש

הסכמה,

מבוססי

הינם

למסומן

מסמן

בין

(לשוניים)

שקשרים

לכך

סוסייר

שרירותיות של מסמנים על פני טבעיותם. הסיבה היחידה לכך שמסמנים נדמים לנו כטבעיים כל
כך למסומנים מסוימים היא הסכמות חברתיות משותפות ליוצר ולמפענח.

בעוד המישור הדנוטטיבי הינו סטאטי למדי בתוך חברה אמורה, המישור הקונוטטיבי
הוא נזיל למדי ונתון להשפעה של אידיאולוגיות שונות. יקל עליכן להבין, אולי, אם נדון במונח "קוויר," שהגדרתו הלשונית היא "משונה." בתחילת המאה העשרים שימשה ככינוי גנאי כללי

אדם

לתיאור

גנאי

כמילת

לשמש

החלה

השישים

בשנות

חריגות,

כבעלי

הנתפסים

לאנשים

המשתייך לקהילת הלהט"באק ולאחר מכן התגלגלה לשמש כשם שכינו בו פעילות להט"באקיות
את עצמן והלאה. המישור הקונוטטיבי אינו מתייחס לתהליך היסטוריוציסטי או פלורליסטי, אלא למצב נתון פוליסמי בו כל קבוצה תנתח מסר תקשורתי, לשוני או אחר על פי הסדר השיחי
שלה. הסדר השיחי, כמובן, מתוקף אופיו השיחי, הינו הסדר המומלץ אך בהחלט לא זה המחייב,
                           ובמסגרת כל שיח ישנה האפשרות להתנגדות וקריאה שונה. הול מאפיין שלוש עמדות היפותטיות לפענוח המסר הטלוויזיוני. הראשונה היא העמדה
ההגמונית המקבלת את המסר תוכו כברו ואינה מנסה להתכתב עם השיח. העמדה השנייה היא
עמדת הצופן הנושא ונותן, צופן סינטטי המנסה לשלב בין התזה של השיח ההגמוני עם האנתי-

אפשרית

בבעייתיות

מכירה

ההגמוניות אך

מהקביעות

חלק

לרוב

זו מקבלת

עמדה

שלו.

תזה

באחרות. הקריאה השלישית היא קריאת הצופן האופוזיציוני. קריאה זו מבינה את הנחותיו של
                                השיח ההגמוני ושואפת לפרקן ולהניח חדשות תחתן. מטרת ההקדמה הארוכה והמשמימה הזו (חלקנו נהנו מקריאתה, הבה ולא נשפוט אותן
בחומרה יתרה) הייתה להניח יסודות לשפה המשותפת בינינו, מצפינת המסר, לכן, המפענחות.


לפני כשנה נשלחה אלי הודעת אי-מייל נסערת שכותרתה "את חייבת לראות את זה,"
ותוכנה "מה את חושבת."?



המחשבה הראשונה שלי הייתה שהתמונה הזו נפלאה. זו גם הייתה המחשבה השנייה
שלי. המחשבה השלישית שלי הייתה שאין ספק שלעובדה שהתמונה הזו צולמה כחלק מכתבת תדמית בעיתון "ווג" הצרפתי יתכנו השלכות בעייתיות. עברו ימים מספר, ואני והתמונה מהלכות יחד בכל מקום, אני חושבת עליה והיא עלי (עד כמה שתמונה יכולה לחשוב עלייך,) אבל עדיין לא הצלחתי להניח אצבעי על המתח החריף הזה (זכרו אותו, נחזור אליו בהמשך) בין נפלאות לזעזוע
שהתמונה הזו עוררה בי.
לכל תמונה בה אנו צופות יש קונטקסט, מטרה לשמה צולמה, הסכם במסגרתו צולמה,
חששות של המצולמת, המפרסם, מניעים כלכליים, מניעים פוליטיים ומה לא. ארבעת השלבים של הול, זוכרות? זוכרות. ארבעת השלבים האלה הם מבנה המייצר כל העת אירועים, אירועים פרטיים שהם מסרים. צילום התמונה הזו, החל מהרעיון לכתבה ועד ליציאת הגיליון לאור הם אירוע פרטי. כאשר אני מחליטה במכוון להביא את התמונה הזו אני כבר יוצרת אירוע חדש

אך היא

יוצר,

מההקשר בו

המקורי,

המסומן

את התמונה,

מנתק

הזה לא

האירוע

לחלוטין.

ויזואלי-

ניתוח

הקשר של

מבקשת, והוא

לנו רגע לדון בתמונה הזו בהקשר בו אני

מאפשרת

סוציולוגי של הניבט אלינו בה. כך שהקריאה שלנו בתמונה הזו גם מהווה את שלב ה"שיעתוק"
                             וגם מהווה אירוע מעגלי חדש משל עצמו. (אותי זה ריגש.) אך האירוע הראשוני, זה שהיה לפני שבאנו לדון בתמונה ולפני שצולמה התמונה הוא
קיומה של ליה טי. כל אירוע יכול להיות בר קומוניקציה רק לאחר שהוא עובר קידוד, הוא אינו יכול להיוותר אירוע במצבו הגולמי. כך שמעבר להיותה של ליה טי, רק גלגולה למשרת דוגמנית בבית האופנה ג'יבאנשי וחשיפתה בכלי התקשורת הם אלו שמאפשרים לנו, א/נשים שאינם חלק מחיה הפרטיים של ליה טי (ואם אתן כן, סורו ללשכתי ומהר) לקבל את המסר על האירוע של
היותה.

להניח  את

הול

והצעתו  של

עם  הצעתי

נוחה

שדעתכן

בהנחה

התמונה,

לניתוח

נפנה

                         הקונטקסט בצד לרגע ולהתמקד בתוכן הוויזואלי של התמונה. לא סתם שהתמונה הזו עוררה בי כזה עניין. ככל שעיינתי בה יותר הבנתי את סופם של הדברים אותם אני מביאה לפניכם. התמונה הזו עבורי, אינה תמונה של "דוגמנית טרנסקסואלית בעירום"
כפי שהציעה הכותרת באתרים מספר בהם הופיעה. התמונה הזו היא תמונת עירום של ליה טי,

תחושה

אצלי

ליצור

מצליחה

הזו

התמונה

כלומר,

עירומה.

להיות

טי  יודעת

ליה

שרק

כמו

שמצולמת בה תפיסה סובייקטיבית של מהו עירום עבור ליה טי. אזהר ואומר, שהתמונה הזו גורמת לי להרגיש שאני מציצה לחוויה סובייקטיבית של מהי טרנסג'נדריות עבור ליה טי. אני לא רואה כאן אובייקט טרנסג'נדרי, זוהי לא תמונה שמתיימרת לומר "זוהי טרנסג'נדרית," זו תמונה שמנסה לשקף גילום סובייקטיבי אפשרי של מהי טרנסג'נדריות עבור ליה טי ברגע נתון, רגע בו גופה חשוף למחצה מול מצלמה. החשיפה למחצה נוצרת בתמונה על ידי כמה אלמנטים. הראשון

גופה

את פלג

המציבה

עמידתה,

הוא

השני

העליון.

גופה

מפלג

מחצית

המסתיר

השיער,

הוא

התחתון כפונה הלאה מאיתנו ופלג גופה העליון פונה אלינו למחצה. האחרון אליו אתייחס, וודאי
                               שישנם עוד רבים, הוא ידה המסתירה את איבר המין. ההסתרה הנינוחה והרפה של רוב איבר מינה היא התכתבות לדעתי עם כמה שיחים. זו
התכתבות עם השיח הפסיכולוגיסטי על טרנסג'נדריות, הגורס כי חוויה טרנסג'נדרית ממוצעת היא לכל הפחות אי נוחות דיספורית קשה עם הגוף וחלקיו שאינם נמצאים בהלימה עם המגדר

אך לא ניתן

זה,

של שיח

(ואף רצוי) להתווכח עם ההנחות

הטרנסג'נדרית. ניתן

עימו מזדהה

מראיונות

טרנסג'נדריות.

אודות

החברתי

השיח

והוא

אחר,

שיח

מייצר

שהוא

מכך

להתעלם

רוב

טרנסג'נדרים,

של גברים

משפחה

וקרובי

חברים

סמינריונית עם

עבודה

במסגרת

שערכת

המרואיינים ציינו בדרכים שונות שהם מבינים "טרנסג'נדריות" בכלל, ואת זו של מכרם בפרט כאי יכולת לשאת את הגוף הנקבי. יתכן והעגינה של תפיסת הטרנסג'נדריות בתוך שיח רפואי היא זו שהקלה או קרבה את קרובי המשפחה והחברים בעבודה לקבלה של מכרם, על ידי המשגה
                         פיזית שלה וראייתה במינוחים רפואיים כנותני תוקף וממשות. ההסתרה למחצה הנעשית בנינוחות, חושפת למעשה את הצופה בתמונה לעובדה שלליה
טי יש איבר מין זכרי. איבר המין אינו נחווה בתמונה כמוכחש, שנוא או מועלם. הוא נחווה כחלק

נחת  או

לאי

גורם

מפרק,

מזהות,

המנתק

דיאספורי

כאיבר

ולא

זהותי

ממכלול

אינטגרטיבי

מדכדך. זו אינה קריאת תיגר מוחלטת על מהי טרנסג'נדריות, כפי שהוצע על ידי הול בעמדה

ההגמוני  על

השיח

בין

סינתזה

איזו

המאפשרת

השנייה,

לעמדה

הלימה

כאן

השלישית.  יש

טרנסג'נדריות מהי המבנה טרנסג'נדריות כאובייקט מדיד, לבין ביטוי של חוויה טרנסג'נדרית

החזק

באופן

הסובייקטיבי

של  המסר

הבעה

מאפשרת

הזו

הסינתטית

העמדה

סובייקטיבית.

ביותר. שכן אם הייתה ליה טי חושפת את איבר מינה לחלוטין, בהנחה שתמונה כזו עונה על דרישות הצנזורה, הקהל שהיה קורא קריאה הגמונית בתמונה היה רואה אישה/גבר בעל/ת חזה שלה/לו איבר מין זכרי, ובשל התרסה לכאורה כנגד השיח על טרנסג'נדריות יתכן ולא היה מובן כי זוהי חוויה סובייקטיבית טרנסג'נדרית. אם הייתה מכסה באופן מתאמץ על איבריה, כנוקטת

ושוב מאבדת את מקומה

על טרנסג'נדריות

השיח

מידי את

הולמת

הייתה

בעמדה הראשונה,

כאומרת4  "אני

היא

על  מפשעתה

ידה

השלווה  של

הנינוחה,

ההנחה

דווקא

הסובייקטיבי.

יודעת

אני

,DSM

בסעיפים ב

ציון

מסכום

יותר

הרבה

מורכבת

זהות

בעלת

אני

סובייקטית,

בין

אמולסיה

איזו

אעשה

לכן

הזו,

למורכבות

מוכנות

להיות

שלא

עשויות

בתמונה

שהצופות

עמדתי לעמדת הצופה וכך אוכל להיות אני." כמובן שאין אני גורסת שמחשבה זו הייתה כל כך מעושה, ותמלול המחשבות-לכאורה הן רק עבור המחשת המהלך הדיסקורסיבי שלטענתי מתרחש
פה.
בהמשך להערתי האחרונה אודות אי המעושות של התמונה, אבקש להתייחס לשאלת

חוויה

אלא

פוליטי

אקט

התייחסתי

אליו

השיח

באיתגור

רואה

איני

של התמונה.

הפוליטיות

בסיסית יותר אותה כיניתי בעבר "פשוט היות." "פשוט היות"1 או Being" "Simply הוא מונח שמנסה לתאר קיום פוליטי לכאורה שאינו מנסה לצאת נגד במובהק כניסיון להתנגד לשיח, או במונחים דיסקורסיביים, אינו מפעיל כוח כאקט התנגדותי לשיח אלא פשוט מהווה או מכונן שיח

מורכב

להיות

עלול

חזותי

בפריט

Being

שהרעיון  של

לציין

ראשית  יש

היותו.

מתוקף

נגדי

לתפיסה, שכן אנחנו רגילים לחזות במסמנים שהמסומנים שלהם הם סמלים פחות מעורפלים ויותר מוחשיים. לתפיסתי, ישנו קשר בלתי ניתן לניתוק בין ה"פשוט היות" של ליה טי סובייקטית טרנסג'נדרית לבין המתח שדובר עליו קודם. המתח הזה נוצר בין היתר משום שהמצב המתואר מצריך מאיתנו להכיל משהו שאינו יכול להיות מפוענח לכדי שפה מוכרת. עלינו לאלתר מתוך סך החוויות, התובנות, הדעות והרגשות שלנו סך חדש, שמתאים לקיום הסובייקטיבי ש"פשוט הינו"



1 המונח "פשוט היות" הוא מונח שהצעתי בעבודה סמינריונית שעסקה בזהויות מגדר ומתכתבת עם מושג הכוח
וביו כוח. אין מדובר בראיה מהותנית של זהויות. המעוניינות (משום מה) לשמוע בהרחבה מוזמנות לפנות
למערכת.

של ליה טי. שפה, כפי שצוין, היא מוסכמה, שפה היא פשר. ללא שפה אנחנו מתקשים להסכים עם
                                           האירוע, ומתקשים להבין את פישרו. מתוקף מה שנאמר עד כה, גם הפמיניזם המוצג על ידי ליה טי הוא פמיניזם מופנם, לא
מאבקי ולא פוליטי, שנראה מבעד להעמדתה אל מול המצלמה ולאופן מילואה את הדף. ליה
מוצגת בפרופורציות של אחד לאחד על הדף ומצולמת בהישר-מבט, היא אינה מצולמת במבט-על,
אלא במבט-אל, דבר התורם בעיני לתחושת הסובייקטיביות שלה ולפן הפמיניסטי של התמונה.

תמונה

בתמונה

לראות

את  האפשרות

מנטרלת

כסובייקט

תפיסתה

עצם

התיאורטית,

ברמה

                         פורנוגרפית, שכן מתבטלת האפשרות לראות בה אובייקט מיני. לבסוף אבקש להתייחס לכותרת המוצגת בתוך התמונה, שכן היא חלק מהאובייקט אותו
אנו מנתחות. הכותרת היא again born או בעברית "נולדת מחדש." הטבעיות של התמונה, בה נכללים השיער המעוצב "או נטורל," הנינוחות של הפנים והניסיון להציג את כל כולה, על חלקיה הזכריים/גבריים והנקביים/נשיים, מייצרים את תחושת הנינוחות אליה התייחסתי כ"נפלאות" של התמונה מוקדם יתר. יש כאן שבירה של ציפיית הצופה ההטרונורמטיבי (הצופה בתמונה ממושבו הנינוח בתוך השיח ההגמוני אודות מגדריות) מטרנסג'נדריות ואולי גם מטרנסקסואליות כזהויות מעושות או Performed והצגתה כזהות מגדר "טבעית" (כשם שזהויות סיסג'נדריות נתפסות כ"טבעיות" בעיניו.) אין בתמונה תחושה של עיבוד הגוף, חלקלקותו של העור לא העלתה אצלי תמיהה, השדיים, איבר המין הנגלה, הכל ניראה כ"מולד" בשפת התמונה. התפיסה של "טרנסג'נדריות סובייקטיבית מולדת" (על אף הבעייתיות התיאורטית בניסוח) עלולה ליצור אצל אותו צופה את החלק הנגדי לאותה נפלאות במתח המדובר. הנינוחות המוקרנת בהעברה נגדית

ליה אל תפיסתו שלה של הצופה, עשויה מתוקף הפרדוקסאליות שלה אל מול

מפניה הניבטות של

                                          השיח ההגמוני להביא לידי אותו מתח. לסיכום, הביטוי של זהות לא מתפשרת אך מגשרת, דרך התכתבות עם השיח ההגמוני
ושימוש במסמנים המקובלים בו כדי לנטוע מסומנים לא הגמונים בתודעת הציבור היא צעד נפלא בעיני. יש לסייג ולומר, שכמו בכל סינתזה, גם כאן וודאי שישנו מוטיב של הקרבה, הקרבה של חלק מהאמת הפנימית של ה"מסנתזת" לטובת הטמעה של שורשי רעיון מסוים בשיח. אך כפי שמציע הול, כוחה הרב של העמדה הסינתטית גובר לעיתים על המחיר שיש לשלם כאשר נוקטות
בה.


יש לראות בכל הנאמר לעיל פרשנות אישית שלי את התמונה, המונעת מתחושותיי, מחשבותיי, והרהוריי כאישה סיסג'נדרית. אין בפרשנותי (בה עשיתי שימוש רבות במונחים כמו נינוחה ושלווה) ניסיון לנחש בספקולציה מהן תחושותיה של ליה טי ומניעיה, אלא ניסיון להביע כיצד התמונה גורמת לי לחוש בנוגע לתחושותיה ומניעה. אין בפרשנותי ניסיון לזלזל או להפחית מהקשיים העלולים לנבוע מהחשיפה וההקרבה של ליה טי בפרט, והחיים
כאדם/אישה טרנסג'נדרימות בכלל, או ניסיון להתיימר ולהבין מהי חוויית חיים טרנסג'נדרית.






ההייצצייררהה


יש לך משהו להגיד או לשתף?
רוצה לייסד מדור חדש משלך?
גם את יכול גם אתה יכולה!
השמיעו את קולכן ב-
D_tv25@hotmail.com

פפייננתת








מילולינות – לעטוף לך את זה? מאת יוסףה מקיטון

המילה חדירה בעיתית. אנדריאה דבורקין וכו'.
במשפט עברי החודר הוא הפועל, כלומר הפעיל, כלומר האקטיבי. הנחדר הוא הסביל ,כלומר הפסיבי.
הלשון חוברת כאן לאיברים אחרים במזימה לקבע את התפקידים השוביניסטים ההטרו-נורמטיבים. ובכן,
לא עוד!

לפני כך וכך זמן (די הרבה) המצאנו יחד את המילה עטיפה. בהיפוך לחדירה ,עטיפה יוצרת עוטפת פעילה
ונעטפת סבילה. היוזמה והפעולה מחליפות כיוון .כשניסינו את זה בסקס – זה שינה דברים. תנסו גם,
לוקח קצת זמן להתרגל להיפוך, אבל הפרשנות שזה מחלץ מהאקט שוה את המאמץ.

דוגמאות שימוש:

שני צ'אטים באטרף

barebacking?של בענין אתה אז: מהיר
       זהיר?? : מהיר :יעני בלי גומי
זהיר :השתגעת? אני עוטף רק עם קונדום!

—

סקרן :ורסטילי?
שקרן :מצטער אני רק נעטף

שיר דובים עממי

יש לי חּבר ,הוא דוב מאמם,
שאוהב אותי לעטוף.
מה חבל, שבזה החרוז הדומם,
לא ניתן זהותו לחשוף.

עיניו, פיטמתו, פרותו הסמיכה-
נשיפה וזיעה נוטפת.
מהי זו האנחה, בין סדין לשמיכה?
גם אני את הדוב עוטףת!



בברכת פסיביות אקטיבית מאד  ,
יוסףה















תקצירי המאמרים שלא היה לכן כוח לקרוא

ילוד אישה - אדריאן ריץ'
(סיכמה4 רותי גליק)
הספר נחשב לאחד החיבורים החשובים והמצוטטים על אימהות בהקשריה ההיסטוריים והתרבותיים, מנקודת מבט פמיניסטית. כותרת המשנה של הספר באנגלית היא4 "אימהות כחוויה וכמוסד," והיא מהותית להבנת הכתיבה של ריץ' והתפישה שלה את האימהות ואת החוויה הנשית בכלל. היא מבחינה בין מוסד האימהות שנכפה על האישה בחברה הפטריארכלית – הכולא את הנשים בתוך גופן ושולט בהן לפי צרכיו – לבין חוויית האימהות,  שהיא יחסה של האישה לכישורי הפריון שלה ולילדיה. ריץ' סבורה שלמרות הדיכוי של האישה כאם בחברה הפטריארכלית, יש לנשים אפשרות ליצור ולשחזר חוויית אימהות ועולם נשי, משוחררים מתיווך הפטריארכיה. זהו גם מקור האופטימיות של תפישתה, שאינה רואה בנשים
                                                   קורבנות נצחיים של עולם הגברים. בהתאם לכך הכתיבה של ריץ' מתנהלת בשני כיוונים במקביל. מצד אחד היא מציגה ומנתחת את צורות

וכך מעוררת בנשים את המודעות

השליטה הרבות בגוף האישה השוללות ממנה את כוחה של האימהות,

לכוח שנגזל מהן בשם מוסד האימהות. מצד שני   היא מנסה ליצור חוויית אימהות שלא הותנתה ולא

לעתים קרובות בעזרת חוויות אישיות שלה ושל חברותיה, בהיעדר

קובעה על ידי החברה הפטריארכלית,

מסורת מתועדת של חוויות האימהות. מכאן שריץ' אינה כופרת בחוויית האימהות, כפי עשו הוגות כסימון דה-בובואר ואחרות, שראו בלידה ובגוף את שורש השעבוד של נשים, אלא מנסה להפוך חוויה זו לכוח. לפי תפישתה, רק כאשר תיהרס האימהות כמוסד פטריארכלי, תיהפך האימהות לחוויה שנשים יוכלו לבחור
                                                              בה בחירה חופשית. ריץ' כותבת4 "בעולם כזה נשים ייצרו חיים חדשים באמת, בילדן לא רק ילדים (אם וכאשר נבחר לעשות כן) אלא גם חזונות וחשיבה הנחוצים כדי לכלכל, לנחם ולשנות את ההוויה האנושית – קשר חדש ליקום4

מיניות, פוליטיקה, תבונה, עוצמה, אימהות, עבודה, קהילה, קרבה, יעטו משמעויות חדשות5 החשיבה
עצמה תשנה את פניה."

                                      פרק שישי: ידיים בשר ודם, ידי פלדה (עמ' )464-481  בפרק זה מתארת ריץ' את התפתחות הלידה והמיילדות מהעת העתיקה ועד ימיה5 תחום עיסוק נשי שמשך אליו לאורך ההיסטוריה נשים בולטות, מוכשרות ודעתניות, ועם זאת זכה לדימוי שלילי, שנבע בעיקר מדעות קדומות כלפי נשים ומשנאת נשים. ריץ' מראה את התפתחות הלידה והיחס למיילדות דרך המאבק בין המינים על שליטה ויוקרה, מאבק שממנו יצא תמיד הגבר המנתח והרופא כשידו על העליונה. גם כאשר הגברים היו שוליים במהלך הלידה, גם כאשר הייתה להם פחות מיומנות ופחות ידע, היה להם סטטוס גבוה יותר מזה של המיילדות בכל הקשור ללידה. הכניסה של גברים למיילדות העלתה את קרנו של המקצוע ודחקה את הנשים המיילדות למעמד שולי והועידה להן תפקידי משנה, כסייעות של הרופא
                                                   המיילד. ריץ' מחלקת את ההיסטוריה של המיילדות ואת היחס למיילדות לתקופות4
.1	בעת העתיקה4 נשים אחראיות ללידות נורמליות, לגברים רופאים מותר לטפל בסיבוכים ובלידות חריגות (היפוך תנוחת הוולד.) למרות נוכחות שולית של הרופא – יש להם שליטה ניכרת. למרות שרופאים ידעו פחות מהמיילדות על לידות נורמליות, התיעוד ההיסטורי שייך להם. אין זכר לידע
שהועבר בין המיילדות. יש עדויות לכך שהרופאים בזו למיילדות.

בהשפעת  תפישות  נוצריות  נתפשים  האישה  ואיברי  המין  שלה  כרשע  בהתגלמותו,

.2	ימי הביניים4

המיילדות נתפשת כעיסוק מלוכלך, ולכן נאסר על גברים להימצא בחדר הלידה. נחשב לפגיעה בגבריות וחילולה. המעמד של המיילדת הוא בשורה אחת עם מעקרי חזירות, כלומר היא מבצעת תפקיד חיוני אך נחות. הכנסייה אסרה נתיחת מתים. רופאים גברים אינם מכירים את גוף האישה. הם לא רואים חולים ולא מבצעים ניסויים. למרות הידע שנשים צוברות על הריון ותהליך הלידה, ולמרות ההכרות שלהן עם גוף האישה על בסיס ניסוי ותעייה, אופפת שנאת נשים את המיילדות, וכן דחייה מגשמיות
                                            האישה ומכל מה שנוגע לתפקידה כאם.
.3     במחצית השנייה של המאה ה4-11 מדע הרפואה מתחיל להשתלט על אמנות הריפוי ומונע מעמד

הידע  שצוברים  גברים  עדיין  מוגבל  והם

המיילדות  הופכת  לתחום  עיסוק  גברי.

מקצועי  מנשים.

מסתמכים בעיקר על מיילדות, ובכל זאת רופאים מתחילים להכיר את גוף האישה בעזרת אבחנות
                                                                 וניתוחים. ריץ' מביאה מכתביה של לואיס בורז'ואה (שספרה הראשון התבוננויות פורסם ב)1003- הרופאה הראשונה
             שעסקה במיילדות, הכשירה אנשי מקצוע גברים ונשים והטיפה לאתיקה ולכבוד מקצועי. היעדר שיתוף הפעולה בין המיילדות והרופאים במשך מאות שנים, מציינת ריץ,' גרמו ל"בזבוז משווע של חיי נשים." המיילדות היו בורות בכל הקשור לרפואה ולניתוח, והרופאים היו בורים בכל בנוגע לאנטומיה

צמיחתה  של  אליתה  חדשה  של  מקצוע  הרפואה  סגרה  את  שעריה  בפני

של  האישה  ולשיטות  לידה.

המיילדות. יעילות המיילדת, שעסקה מאות שנים באמנות "בזויה" בקרב אחיותיה, פחתה ונעלמה. ידי
     בשר ודם התחלפו בידי פלדה, המכשירים שהיו מיועדים ללידות קשות. לנשים אסור היה לגעת בהם. ריץ' כותבת4 "האחריות לפיצול בין רופאים גברים המשתמשים במכשירים, לבין מיילדות – ידי בשר ודם – פיצול בזבזני והרה אסון במקצוע הרפואה, מוטלת על הדעות הקדומות של הגבר ועל כוחו של הממסד
              הגברי לפגוע במוניטין של המטפלות, ואף המוכשרות ביותר שבהן, ולהדיחן ממקצוען." היא מביאה את סיפור מלקחי הלידה – המצאה מדעית שהפכה למונופול בידי הגברים – כדוגמה וכסמל לדחיקת הנשים המיילדות באופן מוחלט ממעמדן בעידן המודרני. אחרי שהמלקחיים הוצגו בפרהסיה (קודם לכן נשמרו בסוד על ידי בני משפחה אחת) פרץ ויכוח עז בין מיילדות ומנתחים סביב השימוש במלקחיים. ריץ' קובעת4 לרופא לא היה יתרון בתקופה זו על המיילדת, הוא לא היה סטרילי יותר ממנה
ולא היה לו יותר ניסיון. המלקחיים הפכו בידיו לכלי נשק במאבק נגד המיילדות.

שהייתה  לה  ביקורת  נוקבת  על  השימוש

אליזבת  ניהל,

מסתמכת  על  חיבור  נוסף  של  מיילדת4

ריץ'

במכשירים במקום בכישורים הטבעיים של היולדת. לדעת היל, המכשירים נועדו לזרז את הלידה לנוחות

ניהל  מפריכה  טענות  על  תרומת  הגברים

והשימוש  במלקחיים  נועד  להעניק  עליונות  לגברים.

הרופא,

למיילדות4 הלידות הנעשות על ידם אינן בטוחות יותר והשימוש במלקחיים שלא לצורך מביא לכך שהם מגיעים לידיים לא מיומנות וגורמים נזק. ניהל מתייחסת בציניות להתלהבות הפתאומית של הגברים ממקצוע המיילדות. ההסבר שלה4 הם נוכחו לפתע באצילות האמנות הזאת כי גילו את האפשרות להפוך אותה למקור של יוקרה ורווח. ניהל מבחינה בין עבודת המיילד, שהיא מסורבלת ונוקשה, לבין עבודת
המיילדת שהיא קלת תנועה ובעלת רגישות.
וריץ' שואלת4 למה נשים לא למדו להשתמש במלקחיים ולשמור על השליטה במקצוע?

במיוחד  בתחומי  המדע

גם  במאה  העשרים  נשים  מתקשות  להילחם  בדעות  קדומות,

התשובה שלה4

והבריאות שהם תחומים שמרניים. ובכל זאת, ההסבר ההיסטורי שלה לכך שנשים לא למדו להשתמש

במלקחיים הוא שציד המכשפות היה עדיין טרי בתודעה באותה תקופה, ומיילדות חששו לעורר כלפיהן איבה. לסיכום, ריץ מציינת הבדל נוסף בין המיילדת לרופא-מיילד4 המיילדת מעניקה ליווי צמוד מתחילת
הלידה ועד לסיומה, ומעניקה לא רק סיוע גופני אלא גם נפשי.

                                                  כתיבת היסטוריה על מיילדות ולידה  הכתיבה של ריץ' על תולדות המיילדות מסמנת את ראשית הערעור על אסכולה היסטורית שהייתה רווחת עד שנות ה-10 של המאה העשרים. עד אז הסתמכה הכתיבה ההיסטורית על כתבי מנתחים ורופאים, תוך
אימוץ נקודת המבט שלהם והזדהות עם עמדותיהם (בר-און יערה, "רואות את הנולד," נספח א' עמ' 232-223 , אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, .)2000 הנרטיב הבסיסי של היסטוריוגרפיות אלה היה4 סיפור ניצחונו של הרופא המנתח כנציג הנאורות, על היולדת הבורה והמסוכנת. הוא פעל בשם הקדמה למען הכלל, ואילו היא נתפשה כעוצרת הקדמה מתוך תאוות בצע. הטענה של ההיסטוריה החדשה על לידה ומיילדות הייתה שהיסטוריונים מן האסכולה הישנה הסתמכו בעיקר על מקורות אינטרסנטים - כתביהם של הרופאים
שהיו במאבק מקצועי בלתי פוסק עם המיילדות - ולכן השחירו את פניהן והשמיצו אותן. לפי אותה טענה, אם נקשיב לקול הנשי במאבק זה, נקבל תיאור היסטורי שונה. זה למעשה מה שעושה ריץ' בפרק זה
                                                                      בספרה. אלא שריץ' יוצרת למעשה מראה הפוכה לאסכולה ההיסטוריוגרפית הישנה, זו שהזדהתה עם הרופאים

ואף  עושה  אידיאליזציה  מסוימת  שלהן,

היא  מסתמכת  בעיקר  על  כתביהן  של  מיילדות,

והמנתחים.

ככותבות וכבעלות מקצוע. ולכן ריץ' עוסקת אפוא בתיקון היסטורי יותר מאשר מציגה תמונה היסטורית מלאה. הצד של המנתחים והרופאים הגברים כמעט אינו מיוצג בתיאור ההיסטורי שלה על התפתחות הלידה המקצוע המיילדות. אי אפשר כמעט ללמוד על האיכויות המקצועיות של הגברים שטיפלו מהעת
                                העתיקה בסיבוכים בלידה ועל תרומתם להתפתחות המקצוע. נראה כי התיאור ההיסטורי של ריץ' על הקשר בין מיילדות למגדר, יכול לסייע גם להבנת תהליכים בתחום המיילדות כיום, בישראל. למשל, מדוע דווקא בתחום הגינקולוגיה – העוסק בגוף האישה ובתהליכים טבעיים של הריון ולידה – יש מעט נשים (כ)11%- גם בהשוואה לכל תחום אחר של הרפואה? וכמובן ככל שעולים במעלה הפירמידה מוצאים פחות נשים (אפילו כמנהלות חדר לידה יש מספר זעום של נשים, נכון
.)2001-ל

למיעוט  נשים  בגינקולוגיה  הוא

אחד  ההסברים  שנותנות  הסוציולוגיות  אורי  הולצמן  ודפנה  יזרעאלי

היוקרה שצבר המקצוע בעשורים האחרונים, כאשר נוספו לו תחומי התמחות עתירי טכנולוגיה ובעלי
פוטנציאל רווח, ולכן הוא מושך אליו גברים ולא מאפשר כניסה של נשים (הולצמן אורי, יזרעאלי דפנה, "הכניסה הדיפרנציאלית של נשים להתמחויות ברפואה בישראל," בתוך ביקורת ופרשנות, כתב עת בין-תחומי לחקר ספרות ותרבות, עמ' ,30-01 הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, .)2000 המלקחיים של המאה ה,11- הם למעשה

לא מפליא, אם כן, שלא נמצא כלל נשים בין בכירי הרופאים בתחום

הטכנולוגיה של המאה ה.21-

                                                 היוקרתי והרווחי של הפריות מבחנה. הולצמן ויזרעאלי גילו כי הסיבות לכך שנשים לא מצליחות להיכנס למקצוע הן, בין היתר, מכשולים לא

העדפת  עמיתים  גברים  ורצון  לשמירה  על  הסטטוס  הגבוה  של

כגון  הערות  סקסיסטיות,

פורמליים,

המקצוע. לא שונה בהרבה מהסיבות שהרחיקו נשים ממיילדות בעידן המודרני, לפי ריץ4' שנאת נשים
ודעות קדומות.
464-481 'עמ ,עובד עם ,4881 ,אישה ילוד', ריץ אדריאן




	



הלסבית המעונבת

שמרית,

"(דילברט" בתרגום לקווירית)
















                 בר 'ע D_tv25@hotmail.com
wwwQueerEyeWorld.org