~ חיאםרון בית לימין שח ומוב מזחה מקורי מאת לןרנס סנדרוביץ תרגום: לילט פורת ביםוי: איציק ויינגרטן תפאורה: לאי יסינ תאורה: מאיר אלון • לתבושות: צילי יצ'רנ משתתפים: אורנה פורת, גלי קפונ םמה עמק מאת יהונןת גןפ בימוי: אדלד זיו תפאורה: אבי שכווי • עיבוד וניהול מוסיקלי: רועי זו-ארץ תלבושות: נטע רמןו • תאורה: שולי זיו משתתפים: (לפי סדר :)ב-א אורי אברהים, שלומית אדר 1 מיכל ורד 1 עזרא כפרי, דבורה קידר, שורן שלח. זמרים (לפי סדר :)ב-א לליי אפשטיין, תרצה ארבל, אנטולי ליין, אלבינה מיכאליובסקה, עזז פונקו, אבי שליה / רוןנ רבדי המלך מחזה מקורי מאת שמואל הספרי ובבימויו תפאורה ותלבושות: אילת הרפז • עריכה וניהול מוסיקלי: יגאל חרד תאורה: ניןס גלברד .משתתפים: מתי סרי, אורי גברילא, עמוס לביא, חנה אזולאי, אדי מוכתר, לשמה טולדו, נאוה מדינה בוקר של שוובים מונודראמה לפי ספרו של יצקח בן-נר עיבוד: יצחק בן-נר • משחק: פיני מיטלמן • בימוי: ג'ק מסנג'ר תפאורה: רמי דקל • תאורה: ראובן וולנר במסגרת תיאטרונטו 1993 ילדה של כולם מאת ג'ייו אנדרסון תרגום: נאוה סלמ • בימוי: עמית גזית • תפאורה: אבי שבוי תלבושות: אילת הרפז • מוסיקה: אלדד לידור • תאורה: פליס רוס משתתפים (לפי :)ב-א מירב גרי, עמי וינברג, ג'וליאנו מר, לשמה סדן' אדוה עדני האם הובובה בשיתוף עם תיאטרון החאן הירושלמי ~ מאת קולו גולדוני נוסח עברי: יונתן דובוסרסקי בימוי: ג'יאנפרנקו דה-בוזיו • תפאורה: עמנואל לוצאטי תאורה: אונו לקוסט • תלבושות: פרידה קלפהולץ • מוסיקה: אלדד לידור משתתפים: עליזה רוזן, רבקה גור, סלעית אחי-מרים, בוריס אחנוב, איריס בורר, רובי דואניאס, אורנה נץ, אבינועם מור-חיים, איילת מרגלית (בסיוע המכון האיטלקי לתרבות) ת•אטורן בית ליסין. ריצמן 34 ת א 1)•l'l0 לכברד המרכז לאמניוות גבעת חכיכה ד..נ מנשה 37850 ברצוני לחתום על "סטוידו" למשך שנה )10 גליוגות) מצ"ב המחאה על סך 126 ש"ח כולל משלוח (מתיו חובות בדדות 14 ש"ח) שם שום משפחה כתובת עיר מיקדו טלפון ברצוני לחתום על מינוי מתנה על "סטוידו" למשך שנה )10 גליונות) מצ"ב המחאה על סך 126 ש"ח, כולל משלוח שם שום משפחה כתרבת עיר מיקדו טלפון פרטי שולח המתנה שם שום משפחה כתובת עיר מיקדו טלפון .אנו מתנצלים על הטעות במחיר, שהופיעה במודעה הקודמת. שירה וסיפורת עוזר רבין: שירים סימור מיין: שירים. מאנגלית: משה דור עמירה הגני: שיר אליעזר כגן: שיר חיים נגיד: שירים אדריאן ריץ': שירים. מאנגלית: גיורא לשם נחום צבי: תמונה מדבלין, סיפור דבורה שסיינהרס: דוליסל הרופא עולה לכרמל, כרמלה ואני: שני סיפורים 6 9 11 17 29 33 41 42 סיפו משה פינסו: נמר ברחובות,ר _ תמיר שפר: צלקות, נובלה ביקרות ספרים רחל דנה פרוכסר על "דפים מהודקים באטב" לדן צלקה שמואל שתל על "קודקוד החלום" לאבי אליאס שמואל שתל על "הסכין לשלמה זמיר · בין השיניים 4_6 נתן גרוס על "'כל המקיים נפש אחת" למרדכי פלדיאל שמואל שתל "'ספר מדרש תושא" להרולד שימל נתן גרוס הספרות · על הפולנית-יהודית בין שתי המלחמות"' לארגניה פרוקופ-יאניץ חנה יעוז על "שירת עוזר רבין, מונוגרפיה" לצבי לוז ידידיה יצחקי על "ויקטוריה"' לסמי מיכאל יערה בן דוד על ספרי השירה של סימור מיין וברברה גרלדברג לאה גלזמן על "פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון" לדבורה שרייבוים בנימין בן-צדוק על "תקווה לשעה זו"' למרסין נובר מסרת. מאמרים ורשימות 48 8 8 10 10 12 13 14 16 18 20 22 תמונת השער: אהבת מורת תיאטרון "החאן" י מרור התיאטרון עמוד 36 r ------------------------ ~-- לכבוד ת"ד 16452 'ת"א 61163 יהודה באראר וסוביה פרילינג: לא תום ולא שגב - המיליון · על לתום שגב · השביעי 24 מתי פלו: ספרות בתי הסוהר אמנות פלסטית רתיאטררן זירה רון: תערוכות החודש 30 34 הגני מבקש להיות מגוי על "עתון 77 לשנת 1993/94 " ~ שם ומשפחה כתובת זלסה זרייצקיה: המודרניות של המסורת - על התיאסרון של אלדד זיו 36 טלפון מרורים קבועים מצורף בזה שיק על סך 100 ש"ח עבור 11 גליוגות, כולל משלוח חצי פינה: רוני סומק 28 תאריך חתימה לפי שעה: יעקב בסר L ~----------------------------- שנה יייז .גיליון 160-61 .םיוון תמוז תשנייג •מאי יוני •1993 עת lzןן 12 שייח ירחון לספרות ולתרבות הערוך: יקעב בסר חבוי המערכת: שמערן בלס, ששרן סומך , זירה שמיר ערוכת משנה: אודית אילן ניהול ועיצוב: מיכאל בסר ניקוד: שמואל רגרלנס אירו: מיכאל בסד מועצת המערכת: יצחק ארררברך-אררפז, גילה בלס, נתן ז,ך א.ב. יהושע, רוני סומק, צבי צעמון, עוזר רבין, ש. גיורא שוהם, אכסון שמאס. המר"ל: אגודת הסרפדים ואמנים לקידום הספרות והתוכות כישראל - עמותה כסיוע: משרד החינוך והתרבות, המוצעה לתרבות ול- אמנות הסתדרות העובדים הכללית, המרכז לתרבות ולחינוך :· המערכת והמנהלה: סל 5619879, ת"ד 16452 ת"א המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ראינה מחזירה כתבי יד אלא אם צורפה אליהם מעספה מבוילת. חומד יש לשלוח רק בדואר רגיל, כשהוא מודפס ברווח כפול על צד אחד של הנייר. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש גרפיקה ממוחשכת : תמליל לוחות : אורניב ITON 77 Literary Monthly Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: · Shimon Ballas, Sasson Someth, Ziva Shamir. Vice Editor: Orit llan Management and Graphic Design: Michael Besser 1 כ; " • 1 •• ייייייי ו' · יי~יייי i הלמות חום והלך ,המחשבה ה~ןןת ij 'יר ה:~:~ סק.עש! בiזאהiזכל הנר i ד את ת~ס~~ ץ~~ ~~גא:.נע שןן~ ~ל ~סר ~ןכ~ת ?.תן~~? אלכסנדר פן על כן' אין לך סערת גדולה מהטיעון' שיחסי השירה והפרוזה בספרות העברית דומים לתנועת נדנדה, כשפעם השירה למעלה ופעם הפרוזה. טיעון זה הוא בסול בסיס עובדתי והגיוני. נכון, שכאשר מסיבות אלה או אחרות שוק הספרים חלש, השירה סובלת יותר מהפרוזה, כי היא פחות "מכירה". אבל זו כבר בעיה אחרת. לסוב או לרע, השירה זנחה את המתכונת המקצבית הקבועה, המכניססית, המאגית. היא גם נזהרת מרגשנות יתר. היא אינה יכולה להרשות לעצמה גימיקים לשוניים, פופוליסטיים. מעצם מהותה היא מקפידה על כללים נזיריים כמעט בשימוש בלשון' ואין היא יכולה להשתמש במטבעות שחוקות שנוסו זה כ :iר . חזרה על מטבעות לשון השגורות בפי קוראיה תיחשב לכשלרנה הנחרץ' ולכן' במיטבה, השפה השירית חדשה תמיד בעיני הקורא. לשיר חדש אין ברירה אלא להתמודד עם הקורא בזמן אמת. בזמן המפגש בינו לבינו. השירה נאבקת על קוראיה, על ערוץ ישיר אליהם. נכון,לא תמיד בהצלחה. בין היתר אחראים לכך גם מבקרים שאינם עושים תמיד את מלאכתם נאמנה, ומדיילים מסוימים, שהפכו את פרסום ספרי השירה לעסק מסחרי' על-ידי גביית עלות ההפקה מהמחבר' לרוב ללא בקרה וללא שימת לב לסיב הטקסט. אין כל סכנה לקיומה של השירה. השיר נוצר מדי יו · ם בנפשו של האיש המנהל דו-שיח בלתי פוסק ונוקב בינו לבין עצמו • המקום היחיד שבו האדם הכן יכול שלא לשקר לעצמו ולזולתו' הוא השיר שהוא כותב. שם אין מצפים ממנו לשום דבר' רק לצירוף הלשוני האמיתי' ההולם את הלמות הדם או - על ההשיר - סתובבת להקת קברני השירה ומשמיעה את זמירות העורב - שלה. ראש לכל הייתי מבקש מהמנצח או מהמנצחים של -- הלהקה הזו להסות מעט את הזמרים, שלא ירעישו כל כך . אחר כך הייתי מציע להם ללכת הביתה, ליטול ספר או שניים וללמוד את התורה כולה. ללמוד לעומק את הסיפור' שכותרתו היא "השירה נצחית כמו החיים עצמם". את השירה לא קוברים והיא אינה יורדת דומה. היא מדברת היום בקול צלול וישיר' ב"נפש חרמיה", כמו שדיברה בכל הזמנים מ"בראשית ברא", אלא שעכשיו היא משוכללת יותר. היא אינה יכולה ואינה רוצה וגם אסור לה לחזור על הישגיה מימים ימימה. השירה היא רבת פנים והיא אינה זקוקה להגדרות שבמקומותינו מחפשים עבור הפרוזה: לא זרם תודעה, לא ריאליזם חדש, לא מודרניזם, לא פוסס-מודרניזם. היא חיה על חרבה, על חניתה, על האמת האחת והיחידה של "נפש חרמיה", ולכל המיה, שפה משלה. השפה הזאת מתחדשת לא מדי שנה, לא מדי תקופה, אלא מדי משורר. הייתי אומר - עם כל שיר חדש. אין לשירה תקומה וקיום, אם אין היא מחדשת לשון עם כל חוויה נפשית חדשה שאותה היא באה "לתעד". בכך כוחה, בכך חשיבותה, ובכך חד-פעמיותה ועליונותה על פני כל סרג ספרותי אחר . היא היחידה שמניחה יסודות ללשון חדשה, לדיבור מתואם יותר עם החיים. היא היחידה שיכולה לגשר בין הסוציולוגיה לבין חיי הלשון . אין זה מקרה, שהשפה החדשה שהופיעה בשירה באמצע שנות החמישים בקלסה כל כך מהר' יחסית, וכל כך חד-משמעית. השפה השירית איננה יכולה שלא להיות קשובה למה שקורה באמת לאנשים, ואנשים, לפני שהם נותנים ניסוי תכני למה שקורה להם, • הם נותנים לו ניסוי סגנוני. והלך המחשבה בסינתזה החד-פעמית שלהם. ומה בעצם קרה באמצע שנות החמישים? דברים נוראיים, שגרמו מהפכות נפשיות לרבים. חיתה זו תקופה שבה צנחה המנהיגות המיתית: בקנה מידה מקומי התרחשו' למשל' פרישתו של בן- גוריון לשדה-בוקר, ו"עסק הביש", שחשף את הצד האפל של מה שאמור היה להיות צח כבדולח. ובקנה מידה בינלאומי - נפילתו המלני 771~n פ "ד. דוסטו'ייבסקי: אזיוט ; מרוסית: נילי מירסקי; הספריה החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרי סימן קריאה; 1993; כרך א: 302 עמ: כרך :'ב 274 עמ.' תרגום חדש לאחד הרומנים הגדולים של דוססוייבסקי ושל הספרות העולמית בכלל. דיון עמוק בשאלות האמונה, המוות, האנושיות -הנושאים- הנצחיים לש דוססוייבסקי - הסובב סביב דמותו יוצאת הדופן , החידתית והמורכבת של הנסיך מישקין , "האדיוס" האפוף הילת דקוהש. קלאסיקה נפלאה, מרתקת ומעוררת מחשבה. המשך בעמ' 12 תיקון טעות במאמר של לאה גלזמן על ספרר של שמואל שתל <גיליון 159( נפלה, לצעדנו , סערת. בפסקה השלישית נדפס: "דרמה, כי חשוב למחבר להמחיש באמצעות סיפוריו, במעין גישה אפלטונית", וצדיך להיות: "במעין גישה אפולוגטית '.' של סטלין . הציונות נכנסה למירכאות ולא יצאה מתוכן עד עצם היום הזה - וגם לא תצא. הבירוקרסיה, הממסד' כל אלה חייבו לשון חדשה, אחרת, נמוכה ורזה יותר' שאינה נשענת על מיתוסים אלא על עובדות חיים קסבות, אמינות. התשובה לשאלה "מה בעצם קרה?" מחייבת התייחסות עניינית, ואת ההתייחסות הזו נתנו משוררי שנות ה 60-- כל אחד בסגנונו' כל אחד על-פי מידת כשרונו . כאן מתחייבת פיסקה קסבה של הסתייגות: לשון דיבור פירושה אינו דווקא שימוש בשלוש מאות מלים הלקוחות ממילון המכולת. ניתן לבנות תחביר שיחתי אמין גם בלשון נשגבת יותר ומורכבת יותר מן המקומון-רכילון הממוצע. ברור' אם כן' שהשירה היא זאת שבעבר ובהווה ערה לקצב השתנות הלשון. היא הברומטר הוידויי - שכן להתוודות אי אפשר בלשון שאולה. הווידוי האמין יוצר את התחביר המיוחד ההולם את תכנו' וכל זה מוכתב בקצב הזרימה התת-קרקעית של חיי הנפש והגוף של הכותב. 5 מאי-יוני 93' ~ ~ . c::: === ן~ בציורי ו-iתויה ~ • נשירי טרם :פב;תה עד :פל;ת : -T : :· •: •• • : ~Y,ה~~ ~י~ד~ ry ע.י~:ם ק;~ה ן ri .ח 7 ~ת םי~זr ע;ד !ע;ד נצ~ז~רי וrת;יה ע;ד וע;ד' מ;זפה כ; א;נה לבדה ז-: T '' • - : iJ ה~~~ במל"א א.ל וrמעצ בלבד שפתיה נע;ת לדבר: ובר• : T T •: T : ת;י"דiלוT ם;~~מ שנ:פחד -: 'ל~ י;ם ,~א~~ . ןן~ר ~ין ~:ןrו..• עמוס רבין, רישום מתוך הסדרה "ציפור כלואה", טבע דומם של קרמיקה פרסית. 6 160 - גליון 161 - עוזר רבין " ~~ 1 1 מתבףסה לתבףסה נשאה השתרכףת ח!זי היגעה, נהתארכףת ~לה T • : T : • : T •• : ---: T : • T : T T : • T : • T ; -:· נפשי את זrשפג לב i א ר;~ה נפשי את התמעטה -T :--: • :• • : ע;ך ~ך~ה ~~ךם ~קי~ה ~ל מףל י~~ ~rזד-:ם נאה זrתעש -T T :- נ ~ל :• וח~ה י~~ פה מה נשארה ,א;פ~ היא שחיתה ~7 ~ת חל;ם לא~~א " ל הנ;ניל;ת, בהלת ח!זי נרתע, הנסיג;ת ז: T • : -T : ' ··--T '." ' : -T ~זp~~ןק;ת נכ~יר ,Q ד~ת םי:זr~ לא חשכה רגילה של לילה ר;אה T •: : שאת שפלףת בלה-זrבג הסתירה ז:- ז••-: •ד ח;מה לפגים ח;מה, ~~נjה•~•f לז f לז ף זrתוגע:רצבמל. ע.ין-רףחי , ~;z כ~יו T T ; --; • ; רק :z ד~יו ל'ךא ק~~ Q ה ~~חף :z נכה ~~יש ~re ם על נפש; זrכיל;הל אל מףל :• T • : : - י~~ ~rזד-:ם ףכבר אני נת;כ; , שחכה i fל T אך,ל-~~: 7 ח~~ע T ל.יל;ת שת !זה צמאת צמא T T -•• : T ' : ער ני , גףפ; יהין; אשר חרב נצמא נכי ח !j יו ש'לא בכ . כה ז- T ; • :• והנה הףא נת;כי , . : ... : " ג הרףח הכהה ~ל~ח~ Q ה, ד~לק Qזr - T : • :• tז~~י, י~~; ,tז~~י! 1 איש המדאה החיה ·· מה שלא ~היו~ ה;א מה שלא ה~ה TT :· ~יך ~~ןק ~~jZ ת הן~זt ~n ;ןה ועבים מנמיכים • • : -• T : ~ךןק ף~לא ע;ןם 1 ~ן~ןה שףב Rם ~iZ ף; ~דק ן~~רי~ך ,םי~~רד~~? גףף 1 גל ע;לה מגל ג;פל, מתגלה נא;ר פתא;ם, משתבר :· -: ל: י~~ :l -: . ד~ל ~~· ~ל י~~ם~~ ת;~י ~ל.א י~~ ןקי :l מלא, מלא בני אדם מאי - יוני TT •• ''T ''T .. ~ 7 -'93 ניוטון משאיר סימני שיניו "בצל תפרח נגרס; בנשיכת כוח נפילתנו" <עמ' 5l( ואיינשטיין , אף כי לא בשמר המפורש, מופיע ב"עין מרדדת מרחק בזמן אמיתי" <עמ' 24(. גם הנוף מופיע בהבזקי מצלמות מחשבה, "בין רשתית העין לנקודת המוח" ב"מסע ענני כבשים; ב~רעה שמים" <עמ' 27( רב"פס תכול ~רקיע כסימן שאלה הפרך" <עמ' 25(, "ברווז מל;ךג הברות בלשון כנף, על רגל אחת" ר"ברלברל בחיזורו העיגרלי; מנקר גלעיני צנובר" <עמ' 38(, שהניבו ה"אצטררבלים" מספרר הראשון של אבי אליאס. אף האשה שבספר , "מכונסת בתנוחה ער ברית" <עמ' 35(, היא "ציפיה כנוסה בקליפתה" עם "בשלות התפוח, מנוקדת כקליפת פרי" <עמ' 34(, הממתינה למניין "בשלות ירח תשיעי", "כוח המחשבה" השירי של אבי אליאס הוא ביטוי לפעילות המכניסטית המכווצת בדיסקט-מחשב, "המרסק את אבני הזמן לחלקיקי שניות מתפוררות", זה פיתוח של השיר האימאז'יסטי לקרלאז' של תמונות שקופות, מודבקות זר על זר , כמר "אבנים מסודרות באופן מעגלי , סביב נעל בית שמרטת לשרן" <עמ' 46(, במרכז התמרנה התחתרנה, "נעל בית שמרטת לשרן", כפריט נטוש על רצפתו של חדר מבולגן. לשרן-הנעל מעןה את ז.כר הלשון אשר בפינו , הפה הלועס "פרי בוסר בין שיניים טרחנות לשיני הבנה'.' מעל תמרנת נעל-הבית הרפויה, הלא-אכפתית, מועלית תמרנת השעון העתיק, בקפררתיר הכבדות "כאבנים מסודרות באופן מעגלי", המונות שערת קשרת כי ה"זמן כבד". תמונות אלה מתפתחות בזמירנו של הקורא מתוך שבע שוררת בלבד של שיר קטן: "הזמן כבד" <עמ' 46(, זמירנו של קורא אחר יענה על השאלה מזרע השעון אינו דיגיטלי ומרובע. הקורא הוא בן-זרג פעיל בקריאת שירים אלה. הספר מסתיים בשיר בן ארבע שררות, ששררותיו האחרונות: "כאן / בחדר; גם סכין תחתוך מלה": אולי , גם תכרות ערלה. על השירים מרחף ההומור , התבלין הנותן טעם לעולם המכניסטי / עולם סרקסטי שבר "כרכב צדק, מצמצם אמונתו לכדי נקודה שמימית" <עמ' 28(, אפילו "ברברת מתנשקות, בשפת-מגנט" ר"קרביית שוקולד מתגלגלת בלשון; בטעם של ערד" <עמ' 29(, אבי אליאס קורא לספרר "קרדקרד החלום", זה חלום הנחלם בחדרי חדרים, שבהם המשורר ל~~מ" פינות ישרות, בטורח הזמן המ j? צר והולך". הוא נותן לעולם המכניסטי את הממד האנושי: "תעלות קשר מפותלות; נרגעות בנקודת קשב של הצליל העכשווי" <עמ' 26(, "ורסיסי מראות משתברים של בראשית" בונים את העולם החלומי שלנר , עכשיו , בזמן הזה. • שמואל שתל צלקה מרכיל את קוראיו לטיול רוחני. מי שמטייל אתר , כמר תמוז של אז ! יכול לחורת את טעמו , את האסתטיקה שלו , את אבחנותיו , להתווכח אר להסכים אתר , לאהוב אותר , לשנוא אותר. מעטים נוטלים בימינו תרמיל עם ספר אחד לאי ברדד ויורדים לימי נזירות בים-המלח. "דפים מהודקים באטב" הוא הזמנה לעשרת זאת. לחזור לאיזו חוריה רוחנית, כאילו מופרדת מן הצרכים החומריים. מחשבה בלבד . הרהורים בלבד. לא לסופר בלב.ד איני יודעת מי הגה את הרעיון לשים על עטיפת הספר פורטרט מצויר , ולא מצולם, של צלקה, ממכחולו של ג'ררג' ניק. מכל מקרם, זר החלטה נכרנה מארד, מפני שמי שקורא את הספר מבחין / שצלקה הוא גם צייר . לא רק משורר . לא רק סופר . קורים של מכחול שמן יכולים להבליט את ההבעה, את הסקרנות והספקנות בעיניים - לעשרת לפניו את מה שאף עדשה לא תרכל לעשרת. • רחל דנה-פררכטר מרחק בזמן אמיתי אבי אליאס : קודקוד החלום; הוצאת הקיבוץ המאוחר; 48 ;1993 עמ' בימינו , כשניתן להשתיל בחזנו משאבה-דוחסת-דם, "רחשי לב רגש" הם תופעה אנכרוניסטית. אבי א-ל;אס פותח את ספר שידיר השני , ב"מלים פונות למוח, כשתאי מחשבה ונימי ש.כל שזורים בינות עצבים": הוא חונך בית חדש מ"מרתפי המחשבה רקומת המעשה" עד "חרטי ההיגיון התלויים רפויים;על גג הבינה" <עמ' 11(, "בגלגלי הזמן, בהילוך מהיר חולף בנתיבים מסוכנים, מצטמצמים לכדי פסים מגנטיים עד לקצה המוח", הוא הופך לארכאית ארתה "לשרן חשאים בה יתוודע האל לבחירי רוחו , הלוחשת פתרון לחלום לא הגרי", ("הברכה" של ביאליק>. שירי-הגרת נכתבו אמנם, מאז ומתמיד , ונעזרו במטפורות מגרף האדם, "בזרועו הנטויה" רב"נצנרץ בבת-עינו": אך אבי אליאס מפסל את גרף האדם החל ממרחו ה"קשה כקליפת אגרז" רעד "שריר מתקמר בהררי זרוע יד", ולשרן שירתו חוצבת "בין שן חותכת בשפה עליונה, לשן חותכת תח'תרנה; בשורש חך הפה" <עמ' 40(, עד שמטפורות הופכות לעצמים מתוארים. "פרק אנטומיה" של טשרניחובסקי , "מקרם שם חוברו עצם-החזה וקצרת שתי הנתפרת ),"( אל בין השכמות ורמזי החוליות", הוא דר ומעודן ולרחש ארוטיקה "זבת חלב ודבש" בעולמנו הנוקשה. לעתים קרובות". הוויכוח הוא ספררת, ואילו נכתבה הפיסקה בשררות מקרטעות, האם לא היה זה שיר? אר יכול צלקה להסכים עם דרסטרייבסקי : "כברד? שאלתר של דרסטרייבסקי: 'האם יכול אדם בעל יש משחו אופטימי בספר חזחי מפני שחרא מחזיר את ערך חיריעחי חלמרנותי הקריאה והסקרנות למקום טוב באמצע תודעה לכבד את עצמו?' רדפה את קאמי. מה אפשר לומר על כך? שלמלה 'כברד' אין משמערת ? לא. השאלות הגדולות של המאה שעברה הן אקטואליות כמר שהיו , ואולי אף יר'ו.ר", רזה לא ספררתי? ויש גם רשימות אחרות: רשימות ז.נמסערת להודו , לרומא, לפרים, ללונדון , לים המלח. רשימות וענייני אקטואליה. אפילו הצטדקות מזרע אינו עוסק בעשיית נפשות לשמאל. כמעט פוליטיקה. ויש תשובה למערכת החינוך ולהררים מודאגים על הקריאה של הנוער. צלקה מעמיד את הדברים על דיוקם, לכל אותם הטוענים, ש"אה, פעם קראו". תמיד , הוא אומר היו שני הילדים האלה, המשקפרפים, שנשארו בהפסקה עם ספר ביד , בזמן שהשאר רצו לכדורגל. אלה האחוזים שקראו א ·ז , ואלה האחוזים שקוראים היום, ולטלוויזיה ולתקשורת המתוחכמת אין יד ורגל והשפעה על כמרת ואיכרת הקריאה של הדור הבא. יש משהר אופטימי בספר הזה, מפני שהוא מחזיר את ערך הידיעה, הלמדנות, הקריאה והסקרנות למקרם טוב באמצע. מפני שהוא כמר בא לומר - יש חומר ויש רוח, ומקרם הרוח טרם נעלם. מפני שהוא, כמר שירה טובה, מסב את תשומת הלב לפסלים שבגנים, לקררייקרים, אלה מ"מרבי-דיק", לעבר ולהורה, ומאחד אותם באחת, בזכות מורשת הרוח. בזכות הפילוסופיה, המרסיקה, הציור , הספרות. יש משהר מעורר געגועים בספר הזה. רומנטי. צלקה מתאר את ידידותו המוקדמת עם בנימין תמוז. בימים שבהם הלכו לטייל ברחובות ושוחחו , אפילו על עצי הזית שוחחו , רעל אופן גידולם וטיב האדמה. יש משהר מן ההליכה בספר הזה, ונראה שלא סתם מתאר צלקה את ריצותיו ואת הליכותיו • צלקה עדיין מטייל ברחובות תל-אביב, טיול פיזי , כמר טיוליו במחוזרת לא-פיזיים. הטיול הפיזי הוא אח לטיול הרוחני , כפי שידע גם עגנון , שטייל ברחובות ירושלים מתלפיות הישנה למרכז העיר , והוביל את בלק דרך כל אותן סימטארת יפהפיות ומבנים ארכיטקטוניים מרשימים. וכמוהר גם יהודה עמיחי ראמילי דיקנסרן ררירג'יניה ררלף. ~ ר,פלא הצנוע של ~ -== ר,סי גר ן~ ~ רן צלקה: דפים מהודקים באטב - קטעיםי מאמרים מסות; עמודים לספרות עברית - עיוןי הוצאת זמורה ביתן; 180 עמ'. כבר מזמן לא ראה כאן אור ספר מן הז'אנר הזה, ספר חשוב מן הזא'נר הזה. כשהכול עסוקים בפרסט-מרדרניזם חי אר מת, יושב צלקה, הרחק מן המאבק הסוער, וכמעט כמר אמן מן המאה ה- 18, כותב רשימות - מחשבות, התבוננויות, הרהורים המלווים את יצירתו , אך אינם נכללים בה. לא ממש יומן , נוסח וילקה: לא ממש שיחרת פילוסופיות, נוסח גיתה ראקרמן . למרות שמשהר מן המורשת התרבותית שלהם, מן הצורך האינטלקטואלי והפילוסופי , השירי והציורי פורץ מן הספר הזה. צלקה הוא סופר של עשור . כל עשר שנים הוא מפרסם רומן. מאז יצא לאור "דוקטור בדקל ובנו מיכאל" ב 67-' פרסם ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, "אלף לבבות", בשני כרכים, יצא ב- 91' וזכה להרבה מחמאות, כמר גם להערות וביקורת על הכברת שמרת, ומושגים רפרטים, המובנים ליחידי סגולה מלרמזים. לכל בעלי הטענות הללו , כדאי עכשיו לרוץ ולקרוא את "דפים מהודקים באטב" ולהבין , שאצל צלקה זר אינה התייפיפרת ספרותית, אלא דרך חיים. מתוך הרשימות הללו ערלה זמרת של איש אשכולות. אדם, שהוא גם סופר , גם צייר , גם בקיא גדול בהיסטוריה רגם בקיא גדול במרסיקה ובפילוסופיה ובארכיטקטורה. אדם, שהסקרנות היא אבן לרגליו, וכמר כל פילוסוף אר ממציא, אר ילד , שהסקרנות היא התכונה המנחה אותר ושאינו יכול לא להיכנע לה - הוא נקשר דרכה בחרטי הקריאה ובהסתכלות, ומובל על-ידיה למחוזרת ישנים וחדשים: "אדם שקורא לעולם אינו אומלל". כדי לכתוב ספר כזה, צריך להיות אופטימיסט גדול. ב"במקרם הקדמה", הפתיחה לספר , כותב צלקה: "כשערלה בזכררננר אמרתו של פרויד: 'סיגר אינו אלא סיגר', מיד נמלא לבנו פליאה ותרדה. גם היום, בשלהי ' העידן הפרוידיאני ]."[. מי שאומר שסיגר אינו אלא סיגר , כמוהר כאומר שהאדם אינו אלא אדם. וזאת כמרבן , האמת לאמיתה, אך לא כל האמת". את מה שהוא שאר האמת, מנסה צלקה להחזיק ברשימותיו. אלה אינן רק רשימות ספרותיות, נוסח גרז'נסקי , הן גם ספרותיות, מפני שהן כתרבות היטב, מפני שיש להן ערך מוסף ספררתי , מפני שהן עוסקות גם בכל מה שהוא ספררתי. יכול צלקה להתווכחון__ירם עם וביוסי בנוסח: "ב'מסיה קרוש' כתב וביוסי: 'ערד לא שמעתי איש ששורק את באך'. אח, מסיה וביוסי , אולי לא היית נהנה מן הביצוע, אבל אני שורק את באך 160 - גליון 161 סימור מיין מאנגלית: משח רוו הבור הזדמנות אחרונה י;ם שח;ר. חרא ץיtז~ ~נר ry7ס~~ י~א~~ 7ם~,ק~ ותהה - הס;ב עשה? והם התנפל 1 עלי . ~ה T~:zםת~.~~ד T ה~א ל~קד;ת ת;~~ל;ק;,פשס 1' את הכתבת הזאת -הסיר 1 ה מעליו"! :ב~סנ;ת ~~שרך ל:ל? ll ~· קךער תוי~י.; ·; ם.ל;iזב: • :T T •• T ~דר:ו לא ~~קיר :ב:פל ך~~~ב: :בןp~~,ףה ~~ןנ 7 1!~P-ר~~-ת דיללה ~~נכ m ה "!;ל ~ע;ך :ב~לים ~~ry ילים ry7ם~;ר~ףח~~" ~~ךצ 1פ; 1 והזפים פ;רצים פנימה ל-~רף :ם~;נ~~~ • T סמרו' ן.ן;לעת, חפרפרת ? הבה יסנע;-ה:פ )i.::·:· ~אך ףר~~~ ~לי :zהן~ב:-ר~~ באחות האפלה. -~:~ש-ץ~ר~ ~:ת;ך' :ול ~וים ~הף,~ ך~ת ~נף~ת ry ע;נ;ת ~V? נ i ~:ו~ ~ת י~~:ב re ~ים ~לי ~j2 ךם .ה~ך~~ נ~ר ואשרך' :בנ;ר ~חרב ;מ~ :z.ך: םי~דz:ק1~ס V? ים, הנדבר אני ן.ןחת זכרת אב;תיכם? לא :ryי 1' ;מ: -W. א; צרר ~סרים ל~פ i ס,~ת .~7 י;ך ~~זויס ~יך ךלא ~לרם. מי שהמיט עלינף זאת ה 1 א".אשר כtשלי את מנס; ~ל ת;מו:,~א~ב: ~· ש T _ ז; :ב~ןד~נףת ס~ס,ר;~ה ;ל~ . מה זאת ש;מע;ת 'אזני ~ שליחים, ש~רה? -:י~ :בז 1;ל.ך ?ם~ · "ה;~יא 1ה 1 "!ןא~~ ·: . נשי השיים המובאים כאן בשלמותם ובנוסח המקורי ראו אור השיוים · בפסר "ארבה הדממה" של סימור מיין: שיצא באחרונה "ס~ה ~P- ~ל ~ה בהוצאת "ספי עיתון 77" בתרגומו של משה דור. לצערנו, נפל נעברו סרחתנ 1!" trם השיבוש הבא ואב לתקנו: ,ם;ל~ ר~~ Q T ."ת;מ;ל 14 השורות האחרונות בשיר "הבור", בעמוד 44, אינן שייכות רישל זה. הן אמורות לחתום את השיר "הזדמנות אחרונה" עבמוד 34, 7 ע.~ר ,ם:ד~~ א;~ר ס~ד;ן . עם המחבר, המתרגם וקוראי הספר הסליחה. ד~~י מ;נ:ייר ~~ח;ןי ~ת ~7 חמ;ת ס~ ry ים. 9 '93 ?J 1~ ~ - מאי-יו השאלה" <עמ' 11<: אר "שיחקתי האמונה במסאפיסי - הפך היקום דר- שפיכות דמים רשמיות החרק והצדק. סיבתיות של בקרביות ]."[ ופני הקרביות היו ממדי" <עמ' 33(, הורדות הבאים הרחיבו אותר והכניסו ריקים מסימנים" <עמ' 22(. ה"תדתי בחלק השלישי של הספד שולט המושל לתוך ההגדרה גם אנשי רצון סרב, וסתרי" באים יחד: " התאיזם רגם ראספנטי , שלהשערתי הבלתי-מבוססת השומרים על חרקי המוסד והמתייחסים מקריזת בידידות לעם ישראל - כמר ברוש אר אלכסנדר מוקדון . המחוקקים הישראלים בסלו את המונח עתיק-היומין הזה כדי ליישמו על הגויים, שהצילו בתקופת השראה, יהודים מידי הפושעים הנאצים. עם חקיקת חרק יד-רשם )1953( ציווה המחוקק לכבד בשם "חסיד אומרת העולם" את כל מי שבחירוף נפש הושיט יד לעזרת היהודים הנרדפים. המדוד לחסידי אומרת העולם התחיל לחלק תראו זה לזכאים מאז 1962, כשבראש המורד ערמו ד"ד מרדכי פלדיאל מחבר הספד "כל המקיים נפש אחת" , שזה עתה יצא לארד בהרצאת יד-ושם. ד"ד פלדיאל' "התקוע עמוק" במבצע חסידי אומרת העולם, עבד בקפדנות על כמה אלפי תיקים של נקשרת להענקת התראו המכרכר ומכיד יפה את החומד . כך יכול היה לבחרד ממארת דר גמארת של מסירות נפש רתרשיה את המעניינות בירתו , לפעמים ממש מדהימות. עם זאת לא חיתה זר בחידה קלה, שכן הכרטסת מכילה יותר מעשרת אלפים שמרת של חסידי אומרת העולם. זה הרבה - אך זה גם מעט. במקרם הראשון נמצאת פרלין עם 3555 חסידים, מיד אחריה - הולנד הקסבה עם 3489 שכרכור בתואר זה, הדחק מאחוד במקרם השלישי - צדפת עם 842 שמרת, ואחריה שרב בלגיה הקסבה -508• מעניין , שאת המקום החמישי תופסת גרמניה )265( ואחריה באים הארקדאינ ים רהבלרדרסים )217(, הסטטיסטיקה הזאת אינה ארמדת דבר רחצי דבר על מספרם האמיתי של החסידים בין אומרת העולם, לא על הפדופודצירת, לא על מספר הניצולים ולא על האפשרויות הפוטנציאליות להצלת יהודים. זהר פשוט מספר הבקשות, שהוגשו ואושרו על-ידי הוועדה. דנמרק מופיעה כאן עם המספר הצנוע ביותר -11- אבל תראו חסידי אומרת העולם הוענק כאן לכל העם הדני על הצלתה של כמעט כל הארכלוסיה היהודית במבצע יוצא דופן , כאשד תוך לילה אחד הרעבור יותר משבעים אלף נפשות בסירות, ברפסודות ובספינות למיניהן לחופי שוודיה החופשית. גם נורווגיה מופיעה בסטטיסטיקה עם מספר זעום לכאודה של ארבעה אצילים, אך חברי המחתרת שעסקו במצררה נוברר בתואר באופן קולקטיבי - לפי בקשתם הם, בלי פירוט שמרת. הסטטיסטיקה מתייחסת גם לאנשים בודדים ממדינות חופשיות מחוץ לשטחים הכבושים, כמר פרדסוגל , יפן , ברזיל , אר טורקיה. מדרבד כאן בין השאר בדיפלומטים, בפקידי שגדידרירת, קונסוליות וכר', אשד בסינרן מעמדם, נגד המדיניות של ממשלותיהם, סיפקו ליהודים ויזות ודרכונים לארצות החופש; אנשים כמר אדיססידס רה סארסה מנוס, הקונסול מי שאוהב שכלתנות לשמח, עקרונות מינימליסטיים, "מחתרת תרבותית של אבסורדיסטים, ספקנים ומיסטיקנים", יעלעל בספר לא-רגיל זה הוא אס-קלפים פנסי . מרשל זה ערמו בראש ממשל , הורצה לעשרת סדר ביקרם האינסופי , לקול קלדניסרת ותופים ותהלוכות פילים: "העיקר לנוע ולא לאבד זמן , ולדעת בנוקשות רצינית, שלא ירכל אדם לתפקד בלי חרש הומרד" <עמ' 55(, החלק הרביעי הוא חרמו פירטי , שנותר אחדי שספרר השני של ש' זמיר , "כדורים וקוביות"' נמסד לדפוס. ל"קרמיקנים" - שידה קרמית לא סטירית - של הספד ההוא, התווספו מוקיונים ולהטוטנים רגם שידר של החצוצרן הישיש שרעיו בגדר בר רוק חצוצרתו נשארה לו נאמנת <עמ' 70(. בין כל השירים הפוליטיים, החברתיים, השירים ההגיוניים באי- ההיגיון השולט בכול' השתרבב גם שיד לידי , יתרם, פליט של ה"קול מבעד לענן"' שביתר האחדרן הוא : "הייתי בקתה שעל החרף;שחף, העומד על בקתה רצרדח 1 רעב תרעה, המשרטט מעל לשחף" <עמ '15(. מי שאוהב שכלתגרת לשמה, עקרונות מינימליסטיים, "מחתרת תרבותית של אבסרדדיססים, ספקנים ומיסטיקנים", יעלעל בספר לא-רגיל זה, כדי "לנסות להיחלץ מן היקום המושתת דק על סיבתיות רעל מקרירת" <מתוך עמ' (. 54 עיקר שכחתי: חיפשתי בכל שידי הספד את שרדת "הסכין בין השיניים" ומצאתי אותה לבסוף על עטיפת הספד , באותיות לכנרת על גזרה אפ רדה, חותכת אדרס מתערבל. • שמואל שתל מרדכי פלדיאל: כל המקיים נפש אחת - חסידי אומות העולם וייחודם; יד ושם; . 1993 במונח "חסיד אומרת העולם" השתמשו חכמינו ז"ל, אך הוא לא הוגדר דיר. במורצת הזמן נהרג היה לזהות אותר עם "שבע מצרות של בני ברח", שלפי הגדרת דמב"ם עיקרן הוא איסוד של כל המקיים נפש אחת ... האתאיזם לא נברנים" <עמ' 18(. השירים מלאים משפסים של סתירה פנימית, בשפה משפטית יבשה: "ושירן-הגניבה שבושרתם, פג תוקפו" <עמ' 20(, אר ניסויים פרדוקסליים, כמר "מבין את היוצאים מן הכלל , אך לא את הכלל" <עמ' 23(. זמיר מרביע מין כשאיבר מינו , כמר "הלכתי חמישה קילומטרים וערד חצי מסד" <עמ' 24(,, ופעמים נכרן המשפט תחבירית, אך אבסורדי בחשבונר , כמר "תקבל הנחה מיוחדת כשיערו של מאה ו שבעים אחוזים" <עמ' 39(. שודרת כאלה מדגדגות את המ;ח החושב. ש' זמיר מגיע לשיא של תמציתיות מחשבתית, בשיר בן שלרש שודרת, שכותרתו "שיד שחרבו בחלום" <עמ' 25(, שאביאר כאן כשלמרת: "העבד - דק חלומות שבגרזו ,/אם כן מורע מתקמטים הפנים?/הגרף איבר יודע זאת". ש' זמיר חושש, שאפילו הקרוא היודע לקמט את מצחו , לא יבין את השיר הזה, והוא מוסיף "העדות הבהרה": הסגנון הוא לקוני , השיר מורכב משלרשה רעיונות קצרים והוא הגותי פולמוסי , מעמיד זו כנגד זר את הקביעה התיארדסית ואת העבודה האמפירית. רכך שיד בן שלוש-עשרה מלים זקוק למאה מלות הבהרה של המשודד , והקורא את השיר ואת הבהרתו זקוק לערד הרבה פיצוחים דיאלקטיים. אכן, זאת שידה המנערת את 'השכל הישר' ומגרדת ממנו חזזיות מחלידות. עד כאן נגעתי בחלק הראשון מתוך ארבעת חלקי הספד. החלק השני נרעד לקורא שנהנה מהמעידות שלו לתוך מהמודרת החלק הראשון. הוא צופה, כמר במחזה, בנפשות הפועלות: "ברנש" בין צללים וריחות, "שחקן" המוסיף לשחק גם כשהוא גוסס ואומד , "משעממים מארד היו החיים!", "האם נוכח הקבר של בנה", "קבוצת נגדים <על פיגומים>" ר"קברצת רקדנים <עוסקת בנגררת>". ה"מחזה" מסתיים ב"סערדה" ללא מזונות, דייג המחזיר את ביצוריו המיימה, כי "אחדי שאבדה ו~ s ~ ~ שלמה זמיר: הסכין כין השיניים, שירים; ספריית פועלים; 1993;72 עמ'. ש' זמיר הופיע כשביס בשמי השידה ב 1960-; היו לר "שמים סגולים רכה נמוכים, שילד הערלה על בהונות דגליו' יכול לתלוש/ממחטת מענן סגול" <'הקול מבעד לענף"' עמ' 46(, ולחייך עם כל קורא כברנסנס חינני' כאשד "לא-כלרם שני' נופל על לא- כלרם ראשון" <שם, עמ' 44(. הוא השמיע את "קולר מבעד לענף", ליריקה טהורה ומשרבבת, חלף כשביס ונאלם, שלרשים שנה. במשך שנים אלה הוא כתב ודאי למגידה, כמר אמילי דיקנסרן , אולי' שפרסמה בחייה ארבעה שירים מתוך למעלה מאלף שהשאירה אחריה. ייתכן שעבד לאמנות אר לאומנות אחרת, כמר אותרו דמנו הצרפתי , מבשד השידה החדשה, שבגיל עשרים ואחת נטש את מלת השיר כדי להתמכר לחיי הרפתקנות ולא ידע כמעט על הצלחת שיותר . שלרשים שנה חלפו , רש' זמיר הופיע פתאום ב "כדורים וקוביות" )1991(, ספד שרישומו לא היה ניכר , ומיד לאחריו , כמי שהשלים מעגל בחלל-נעלם, צנח כסרפרמן מן העולם החיצון , עם "סכין בין השיניים" . כבד בספרר הראשון הוא כתב : "מחד תכתוב השידה על שררותינו" <עמ' 54<; ב'ס'כין בין השיניים" הוא כתב שידה-אחרת, על שררותיו שלו. נטייה לסיפוריות יש אמנם גם בחלק האחרון של "הקול מבעד לענף" , אך הספד שלפנינו הוא ספד הסיפור הטרגי , הנרנסנס הממשי והאיום ללא מפלס: "כרוז, וכרב על פרדתו בא לחוצות העיירה, מן הצפון ומן הדרום מכל הנירונים בבת אחת, כרוז שולף קרן וקרוא: 'עודר עודר! הדמע נמחה, הפצע בגלד' ]."[ אך מן הבתים לא הגיבו על הבשרדה;לא קול אדם ולא קול חיה כבד ברטשה העיירה!" כך פותח זמיר את ספרר וממשיך בשיר אפוקליפטי , שבר ילד קרוא: "סבא, וראה אני סוסים מבוהלים, עומדים על שתיים,/ והדרגים דנים, חדלים לעמוד על שתיים ]".[ דם סרס נ~זג בדם אדם!" והשררה האחרונה פותרת את הברוא מכול: "אני מתידא להוסיף וירדד מסה", רכן' שירים שבהם "איש נאנק וחבול גרעה בצחוק: 'האמנתי כל הימים! שהייתי שדרי בריב עם העולם, /אך הייתי' בעצם, שדרי בריב עם צעמי". שררות השירים ארוכות בדדך כלל , ללא חרוז וללא קצב, רכבל שיד כשלרשה-ארבעה בתים. שיד שנשימתו אדרבה עד כדי עשרות שודרת זירתו , מדלל את טעם "התמציתיות השידית" והופך להיות "פואמה :i פדרזה", גם כאן "הפרוזה" אינה "פרוזאית" ויש בה מן האגדי והמיוחד: "להיות רגם לא להיות, בעת רבעונה אחת, זאת 10 - גליון 161 160 לא ~~נף ע;ן ~ת סן.ן;ן~ה חמישה יהודים מתחת למצבה שעליה עמד פסל של מריח הקדושה . ע;ד י;ם ~סי , אףלי ~ח;ת אףלי . י;ז.ןר הכללי של פורטוגל בבורדו , או סמפו סוגיהארא היפני, ששירת בקוננה הליטאית, שילמו ביוקר על מסירותם להצלת היהודים. וראול וולנברג שילם בחייו. בספרו הלא-גדול משתדל פלדיאל לפרוס מניפה רחבה ביותר של סוגי ההצלה, סיכונים שמולם עמדו אנשי הרצון הטוב והיהודים שהוצלו . בין כל האינטלקטואלים, האנשים התרבותיים או הפשוטים והאנאלפביתים מבליט המחבר , בשני פרק י ם נפרדים, את הכמרים ואת הקהי לות הדתיות למיניהן , בייחוד באירו פה המערבית. כדוגמה יפה הוא מציין את רועי הקהילה באסיזי , אשר הצילו מאות יהודים. במקרה אחר , במחוז שאמנון בצרפת, גרם מבצע הסברה עקיב של אבות הכנסיה הפרוטסטנטית לכך , שהאוכלוסיה במחוז זה הצילה יותר מ 000-,5 י הודים. פלדיאל אינו מתעכב על צורות נפוצות ' של הצלת יהודים ; אדרבא, הוא משתדל להבליט מצבים מסובכים ואנשים יוצאים מן הכלל - אמיצים, בעלי תושיה, אצילי נפש, הפועלים מתוך דחף הומני טהור . הוא משתדל לא לפסוח על שום עם או מדינה מהארצות הכבושות על-ידי הגרמנים: ואצל כולם - אפילו אלה שמקובל לחשוב עליהם כעל אנטישמים, אכולי שנאת ישראל מיסודם <כמו הציבור האוקראיני או הליטאי> - הוא מוצא אנשים אצילים, שבהתמסרותם עד סיכון חייהם וחיי משפחותיהם ובהתנהגותם האנושית, שוללים את ההערכות המכלילות על עמיהם: בכל עם ובכל מקום יש בני אדם וי ש חיות -אדם." והרי , כפי שמציין בצדק ד"ר פלדיאל , המצילים את היהודים בפולין , באוקראינה או בליטא עמדו בסכנות הרבה יותר גדולות מאלו שפעלו במדינות המערב. מכוח המציאות פוגשים אנו בספר "כל המקיים נפש אחת" פולנים רבים, כמו הזואולוג הידוע יאן ז'אבינסקי , שהסתיר יהודים רבים בכלובי חיות- בר בגן החיות בוורשה (וגם בחווילה שלו הנמצאת שם>, או שומר בית הקברות הקתולי בבוצ'אף, שקבר לספרו של פלדיאל השופט משה יהודים . עד אז יש להסתפק בפרסומים בשדרה" לפיטר הלמן , "הצדיקים ב בייסקי , יושב ראש הוועדה לציון כמו זה הנסקר כאן - והרי יצאו לאור בסתר" לאריק סילוור -ועוד • לא ~ חסידי אומות העולם . הוא מקווה לא מעט <אך לא יותר מדי> ספרים נשכח גם את הכרך העבה הפולני "הוא, להגשים בקרוב את תכנית יד-ושם כאלה, כמו 'ח'סידי אומות העולם" הוא מארז מולדתי" לוולדיסלב ולפרסם לקסיקון חסידי אומות העולם של אריה באומינגר , "הם היו מעטים " ברטושבסקי וזופיה לדין - ועוד כמה I -::ז עם תקציר כל הסיפורים על הצלת של אלכסנדר ברונובסקי , "עצים ספרים שיצאו לאור בפולין. • בתן גרוס. עמירה הגני חבצלת א. ג. פרחים צפףפים נכד אףלי שעה אחת, אףלי נבר לא כמעט אבד להם-תופיח · :- ז- ד :·-:• ז · מח f ד~נ~ת ~~חיןה ';ו~ T ~ם :z ל ריח;ת :p דר 15 ין ~ה ןד~ר :z ל ~ן לא למך s,ת; לא לבנכר א; ?מדדיל ~ין !ה ?~ין ר~~ ~ם לא מ~~ם · לא נ:ו ry ~ה י · ;ז.ןר רק ,קמ~~ ~ק~ה ,ם:~מ םי~~~~ ז:ינף :z ת מ~:ם סד 9 י~ךית, ~לז:יי ח;ד.ךת י~~ w ת ~רדה מ~דעו?ים ~שף~ים ע;לה, ~~:z ט ~;נ :zת ~~ךת ,· ... מ~ט ,ב~י~ ~כל wלדבr.~י:ז ל~~ ~ףףן , ל~~ ~רףץ - מכל ~דדק ~ין p צ;ת ~דחים ם:~~ 15 ין ry דןל מ~ע,דר ~9Q ם, מ~~ר ~~גכק מכל Rצףץ , גכלףש, ~ח;ר-:רק ryמ Q ל~ה קפףןה ףןחףןה ן.ןף~ל לךא;ת :p דר ~ת ס;~ם מלא-ךח;ק ry חנ;ר~ךקףת צ;~ךת ~אףןה של הצה"ב והנת " ם והשג . ל-ורד מחנ;ר:~שףת ~ז מק,ןו;ת ~ל מ~~ים בלם-נינתי 'כC מתאמצ~ם לשרד : • • : -: • • -: •• T '.• ר;נpזמi! ~לים, מ~ך~~ים, םי~~~ר;נpזמ ~כל נסם ל~שך לחףת ם'~ ן~אן ~~~וים :p מ; ך;ל ~i(~ל ךע;ד ~י~ז ממ~~לת סלדז ~ראש סן.ןךן ~הףךם ~דל ל~~ . ב. ד. ךע;ד ~י~ז ממ~~ 7 ת, מלדד ~ראש מן.ןךן , ~הףךם ~דל ל~~ ~טףף ~י~נכ:ם ~~רק ז~~'מ ~לא י~~ ~נכ~ק,ין; :z ל ~ן ל~~~ ה~זt~ס ~ליו ~ל.ם ע,ד:ז ך~ם ןף!!~ ם;!!מ ךס'~ה R~:P ו ס~ j! ע :p דר ~רףר ל :z :ז בפרק אחר מספר פלדיאל את סיפורה של אם המנזר הבנדיקטיני בסביבת ~:z ט מ~ז ~~ךרש , ~ע;ד ס g ר ~דל ל~~לה . :ש ~ם :נ;רר;ן וילנה, אשר המציאה לאבא קובנו ולחבריו מרתף במנזר , כמרכז לנעלם הזה להגל;ת מכל ~שוט יוה."ר :Pה!~ ~ןר;ן ;ו!ףמ.ל~~ '":p לילנ 1 ס~ע,ל;ת המפורסם הקורא ליהודי ויל(ה להתקומם. הנזירה אנה ביקשה להצטרף לפרטיזנים אך הסתפקה בפעילות ~חנ:י~רב, T ןחנ;רנ;~ן f וכל אחד יכ;ל פשףט לגשת לא iש~~ ~ת הפעולה המחתרתי. שם הודפס הכרוז לדד ~ה;ר ךלא ~~נכם, w ר~יט ry1 ב ע~!!ס הנח;ת הזפג!!סים ה~~~~ל j! ןה ~מר 9:i ים מחתרתית, בהברחת נשק וכר' ביושנה במנזר. "רק מי שהיה יהודי נרדף על חייו כחיה, כאשר הסכנה אורבת על כל ~כ;ן ן w;ן.ן~ ,~~:z ט :z ~~יו ~~:zט ~j! ע, ~~:z ט ~~לה נזפףטלים ללא תנףעה ע;ן בעפר אם n סא ה~ה ,םדiנT הלא נפ ." ר צעד ושעל ושום דלת אינה נפתחת פריחת החבצלת הגד;לה T : -•: :• :----• : ללינת לילה עם רדת העוצר , רק הוא T T ''':T TT:• ך .•' יודע להעריך נכונה את המשמעות של נכונות להקצות פינה במרתף, בדיר מ~~ע מ~ז~ז ןף ;ו~ ףד 15 ין ~ריר ~~tזק ך~ם ~9לח או בגורן ולהגיש גם כף מרק וכוס תה אףלי ה~~ ~rזת, אףלי :p דר לא למורעב עד מוות" - כותב בהקדמה ry :ה :p לא ry :ה .ח~':ך מאי-יוני 93' 11 5 u n תוןוו את קורא רשימתי גם במשהו ממשי המשך מעמ' מתוך הספר , אביא קאצידה, ששמה מדרש בין הרמז "לאן שאלך;הולך אתי לבי" <עמ' 45 וו~ :(ן המיוצ -52(, שמוגה פרקים לקאצידה ובכל והסוד פרק ארבעה בתים ובכל בית שמח שורות ובכל שורה חמש מלים ונכתבה קונסטנרינוס קוואפיס: כל השירים; תרגם והוסיף מבוא והערות: יורם ברונובסקי; כרמל ירושלים. המפעל לתרגום ספרי מופת; 1993;200 עמ'. כל השירים של גדול משוררי יוון המודרנית ומגדולי המשוררים של המרוח התיכון. שילוב של אירוטיקה והיסטוריה, ושילוב של העולם היווני הקלאסי עם זה המודרני הם ממאפייניו הבולטים. במבוא מצייד המתרגם, שספר הז שונה מאוד מספר התרגומים הקודם לשו לשירי קוואפיס <ספריית פועלים, 1978<: הספר הנוכחי הוא כמעט כפול בהיקפו , וכמו כן בוצעו שינויים רבים בתרגום. יהודית הנדל: החמסין האחרון ; הספדיה החרשה. הקיבוץ המאוחר . ספיר סימן קריאה; 1993;220 עמ'. גיוסה חדשה ל"החצר של מומו הגדולה" שיצא בסוף שנות ה 60-• הכיתוב על הכריכה האחורית מבטיח "רומן שרירי, מאופק ופתוח יותר", הכתוב בריאליזם פנטסטי . הסיפור מחרתש בחיפה התחתית, ליד הים, ומפגיש גלריה רחבה של דמויות. משח רוו; אהבה ושאר פורענויות; ריתמוס. סרוח לשירה. הקיבוץ ו המאוח.ר קרן ת"א לספרות ולאמנות; 79 ;1993 עמ.' בספר שיריו החדש של דור שני יסודות מרכז;ים: אהבה מאוחרת, מיוסרת ומפוכחת, והיטלטלות ביד תבניות הנוף של המולדת והנכר . "עתה אפשר לומר; המסעות שלנו לא היו אלא/דמיון. ובכל זאת משאלת הלב היתה מוחשית /יותר מאשר יציאה ממש אל/מחוץ לחומות." שולמית ולו: נשים ונשירת כסיפורי התלמוד ; הקיבוץ המאוחר; 1993;143 עמ'. ניסיון מעניין לגלות את השקפותיהם הבלתי-מוצהרות של חכמי המשנה והתלמוד על נשים ונשיות. זאת, תוך עיון בחמישה קובצי סיפורים על נשים, שמתייחסים לשאלות כמו ~ טענת בתוליך , אמהות ובנים, עזיבת הבית לצורך לימוד תורה ועוד. אניטח ברוקנו; ידידה מאנגליה ; מאנגלית: ליאורה חרציג; הספדיה החרשה. הקיבוץ המאוח.ר ספרי סימן קריאה; 169 ;1993 עמ'. פסהר השלישי של ברוקנו המתורגם לעברית <אחרי "לצאת אל החיים" ו"מלון האגם"> עוסק, כמו רוב ספריה, בגיבורות שחייהן מהוססים ומעוכבים. בכתיבה עדינה וקולעת פורשת ברוקנו רעמכת יחסים מורכבת ביד שתי נשים, המתוארת מנקודת הראות של אחת מהן. יגאל בן-אריח: אפשרות אחרת; ריתמוס. סרוח לשירה. הקיבוץ המאוחר וקרן ת"א לספרות ולאמנות; 64 ;1993 עמ.' בפסר שיריו הרביעי של בן-אריה יש עיסוק באינטימיות ובאפשרות התממשותה: אינטימיות פיזית, נפשית, הדער אינטימיות ובנייה מחודשת של אינטימיות למקום ולזמן. בריא כאבן קשה" או "מדרש תושא", המתחיל בשורות: "התחדשות אהבה התחדשות רגשית/התחדשות פרחים בעשב המחודש", וגומר בשו . רה "וכל עינוי רק עוד יותר מקשבי", קראתי שיר זה שגית כדי להבינו , כי שם הסיפור על שמו והוא נראה לי חשוב. משהגעתי לשיר שאחריו' קראתי את שמו , "ממש של כלום": הבנתי שהוא השיר החשוב ושמו הוא הנכון' כי הוא מתחיל במלים: "כשאותך ראיתי מראה שכלי/מצדי באפס נעלמת". בעוד כמה עמודים מצאתי גם שיר בן שתי שורות: "מלי אוויר אך טוב; לשמוע" <עמ' 103(, ובדף הבא, שיר בין שלושים ושלושה בתים "על זוגה מיוחדת במינה / 'הזמנה מראש' את הסכום המופרז / אכן שלחתי בצ'ק דחוי עם // ובהמשך אותו שיר סיפור' "היא שכבה;/ עירומה ואני עירום שכבתי לידה;", כי "טפח;לי ציציות הארב'כגפות", ובהמשכה של אותה תנוחה, "מצווה קטנה ישגה ושמה ציצית"; היא שאלה על עירי ועל מורי." תורמת לישיבה ומחליטה להתגייר."", סופו של אותו שיר, גלוי ומנוקד: "את המשכו לא אגלה" <עמ' 108(. אחרי שיר קצר זה, העזתי וקראתי שיר של מאתיים בתים לערך <שורה אחת נוגה בית> ובו תיאור מיתולוגי - של גילגמש או "אגקידו", על גערה קדשה "חושפת את חזה שייאחז בבשלותך / בלי בושה והוא שישה ימים ושבעה לילות מזדווג עם הגערה", סופו של אותו שיר השירים, כתוב ולא מנוקד )!(: "ההמשך ישן גושן בגירסאות לוחות בבל", אז חזרתי וקראתי ב"ראשית מלים", דף 9: "את זה יש להגי.ד כבר מבחרותי טעמי בשירה נוטה היה לדחוס ולקשה. 'קשה' בשני המובנים: שבחומר חסין' וקשה לפענוח, דהיינו לא לפענוח מיידי." וכדי לגמור בטוב וביפה, קראתי בעמ' 29 שיר שכוכב בראשו , חמישה בתים בגופו' וכל בית בן שורה אחת, וכל שורה בת מלה אחת, ובכל מלה ארבע- חמש אותיות, ואני מביא אותו מלה במלה ואות האות: "מקיץ // לקיץ // אחוזי // קצים // כלהגה". זה שיר יפה ושלם, קץ כל הקצים וה"הא" שב"כלהגה" מדיפה ריח של קדושה קדומה. א.יגי יודע איך לסיים את רשימתי זו. אייעץ לקרוא את ארבעת הספרים שקדמו ל"ספר מדרש תושא", שהראשון בהם "השירים", הופיע לפגי עשרים וחמש שנים והרביעי שבהם, "לואל" כשגת תשמ"ה. • שמואל שתל "בעקבות האנגלית של מתרגם הקוראן". השורות מעורבות <מלשון ערבי> וטבולות ב"דם שורק מצלעותיו" וגבורה מדברית "בלהב הררי של פלדה מזהירה", כדי ש"האיילה <תהיה> בהישג יד לקלע מצטיין ", כל האפוס הנמלץ והמסולסל הזה, היה נתפס ביתר קלות על ידי קורא חסר התמדה להגיע עד חקר , לו סיפור המעשה היה מסופר לפגי הקאצידה עצמה, במלים פרוזאיות שירתו של הרולד שימל משוקעת בתפארת לוחות עתיקים. בכתב יתדות טעון פענוח, והיופי האגדי מזרחי שמור למגלח טמירין פשוטות. שירתו של הרולד שימל משוקעת בתפארת לוחות עתיקים, בכתב יתדות טעון פענוח, והיופי האגדי מזרחי שמור למגלה טמירין . מובנים יותר הם שירי תיור ב"מפת הים חת יכון' מתוך הגיא ו גרפיה לש סטראבו", שבה עטוף הספר. שירים כאלה משובצים בלזע איטלקי , "טרי קילומטרי זה לה פרמאטה", עם המזוגה זה לה פורטה", "שגי תאומי מלאכים משגי צדיה, כגף אל כגף, בב"מ של פי רו" <עמ' 44,43(. ה"ב"מ" של הרולד שימל' הוא כנראה ראשי תיבות של "בית מלאכה", שבעברית פשוטה קוראים לו "אטליה". וכן "אודה לדוכס מבי ג'אר" <עמ' 53(, שבה "הוד מעלתך האלוהי". מול עתרת גאות דשא" ו"גושי גוג לא גביש" ושאר תארים "מפחידי רקיע" שהרולד שימל, "רדוף גלגל מזל", משפיע עלינו מאוצרו הטוב. הרולד שימל בטוח, כי אני הקורא יודע מיהו אותו דוכס, ומדוע זכה ל"זיק להב החנית מברקת": אפילו מחזה מעל הבמה מובן יותר' כשהצופה קורא תוכגיה לפגי ההצגה. אחרי שורות ארוכות וכבדות שכאלה, כמה מתוק הוא שיר לתייר, בין קסטיליה לבולוגיה, שיר בן חמישה בתים, שורותיים בכל בית, מלדתיים בכל שורה, שמפאת קיצורו אני מביא אותו בשלמות: "'מתוק מתוק' / אומר הילד;/ <יובל שמן)/ טועם מכל;/ תאנה לבדוק; לפגי שהוא;/ מוכר אותן / לתיירים תוהים;/ קיץ קיץ / כהגה וכהגה". <עמ' 95-91(, קראתי שיר "מחווה לסב בפ-רא-רא; <צייר , אדריכל' גגן' משורר וכמו כן מגלה קברה של לאו-רא> <עמ' 95-91( זו הכותרת של יצירה בת עשרה שירים ובכל שיר עשר שורות ובכל שורה ארבע מלים <מלבד יוצאים מן הכלל>. לכל שיר יש שם, כגון "דבש שרדמ רפס :למיש דלור,ר ;דבוע םע תאצוה ;אשדת 1993;140 'מע ספר שכולו מנוקד. לא רק השירים שמובנם תלוי בניקודם, גם ההקדמה <בלשון הספר , "בראשית מלים") וגם "התוכן", מנוקדים; המשורר אינו סומך על הקורא שיקרא ולא יטעה. אכן , הרבה מהמורות בספר , לא כל קורא ירוץ בו וטובים הנקורים מן העקודים והכרוזים." ה"עקודים, בקודים וברודים" אל נאמרו בכדי . הספר הוא "ספר מדרש תושא" ויש לו "פתיחתא של ארעא" ר"זררית שהמציא אולי הפרשן יצחקי בכתבו 'שר העולם' <עמ' 10<: וכן, לא מעט "תופים, גילולים ושיקוצים המזמינים את הקורא להיתלות בכל תג של אות, לא כל שכן לסמוך על הנקודות, המגיעות את האותיות. וכן , מחולקות המלים הלועזיות להברות ומלים עבריות מתחברות במקף כמו "הד-אתם" או "אותי-אובדים", כדי לצמצם את מספרן , כמו למשל בשיר הפותח, שמספר מלדתיי צומצם כדי להעמידו . על עשרים ושתיים מלים, כנגד כ"ב אותיות, כי יש פשט ויש דרש ויש רמז למכווני כוונות. זה ספר חובק עולם, ו"מבין" יכול לזהות ב"קאגטו של וגטה את אורך הקאצידה הקלאסית ואת אורך האורה הפיגוארית", חלק הארי של השירים נתון ל"עבודה זרה", אך הרולד שימל לעצמו , הוא "בן מסור למסורת הדתות" , רואה קוסמו גרפיה ב'"אתה יצרת עולמך מקדם" ופעמים חושב גם על "אנחנו, כבני אדם" <עמ' 13(, הספר מלא ראשונים ואחרונים, עגתיקות וסלגגים, "צפרא ורמשא" <עמ' 111(, ויש בו "פרפראות חכמה מימי גילגמש" שלפגי המבול ועד אחרית הימין , "מעבר לזמן החם ב עשה קריר ומה שקרח מתחיל לרתוח"; המובא במירכאות האלה הוא כותרו של שיר <עמ' 109( שיש לו גם כותרת משגה: "הגיבור הראשון שלפגי השני" בסוגריים. ישבתי בסוף האלף השני למניין שאגו מוגים פה (הכתוב שלי מדבר בלשונו של הספר>, ואמרתי: טוב ל; לספר שגברא משלא גברא וראה אור עולם, וראוי להכתיר על ידו אדם שאינו מן היישוב בתואר חכם למדעים ולשכיות חמדה, למוזרויות שאין להן תכלה. באלף השלישי , הבא עלינו לטובה, בעגלא ובזמן קריב, יתקשרו בשפת המחשבים, יפענחו "ספר מדרש תושא" על ידי תוכנה רכה וכל אות תיאור לכל בר בי רב, שידע כי אלף יש רק אחת בחודש טבת", <כותרת משגה של שיר בעמ' 33(, ו"קורא הטוב" יגוע ב"תגועה קבועה נמשכת לא ברורה תמידית רצופה ללא שמץ הפוגה" <עמ' (, 34 עד כאן "אקזמות מילי", כדי לעניין 12 - גליון 161 160 הקורא, שנעוריו עברו בפרלין שבין שתי המלחמות. הוא קרא בוודאי את "תרצה" של ברנרד צימרמן, שהיה ספר חובה בין חניכי תנועת "עקיב ' א" בקרקרב ובמקומות אחרים. וכך גם "לילות ארז ישראליים" ו"נשמות מרתו של המרשל פילסודסקי , האפילו על אופק שיתוף הפעולה התרכרתי , הפולני-יהודי שלו, ואת קובץ שיריו האחרון חרא הוציא לאור בשפה האירית. החוגים הספרותיים ה"נייטרליים" משוררים ממוצא יהודי ', מצאו מקום בצמרת האמנותית והתרבותית של פולין , והם משכו אחריהם שכבות נרחבות של האינטליגנציה היהודית הגדלה והולכת. שכברת אלו נדבקו בתרבותה של פולין ואירופה, והגדירו כעקבות הספרות הפולנית-יהודית הנשכחת את שפת האם שלהן כפולנית. אך חוגי בפולין ראו בעין יפה את התהוות אדומות" של ורבין פלדשו; "אריאל בתחומי הפוליטיקה והתרבות פתרון למצב הרגיש של "ייהוד" הארץ ישראליים האותנטיים, אך גם הפולנית. רכך , <באין ברירה?) נוצרו הספרות הפולנית על ידי "אלמנטים בארץ ישראל עצמה לא רבו . ולכן , לו כאלה כמו של יעקב אפנשלק, רילהלם Eugenia J a n i ec : Prokop MiE)dzywojenna הריאקציה דאגו לכך ששיתוף הפעולה הספרות הפולנית-יהודית - מעין ויהודית" להבריק אולר או "יהושע עם הזרמים היהודיים האלה יהיה חלון לתרבות העם החי אתם על ליוסף הארסנל. מוגבל ביותר ומנעו מהם דריסת רגל האדמה . הפולנית. הם ראו בה אולי גם בפולין אמנם לא רבים היו הרומנים literatura polsko - ako נ zyndowska awisko נ z בשולי התרבות הפולנית חוגי תרבות, הזרים לתרבות הפולנית". רק מסיבה זו , מגיע להם מקום בספורת אינפורמציה, עיתונות, אמנות וחברה במצב לא נוח כמירחו מצאה עצמה הארץ ישראלית. חרשבני , כי שמות - ששפתם חיתה פולנית ותוכנם היה קבוצת הסרפדים המרוכזים סביב kulturowe ." ברקלהמר , הבריק השלם - עורכים ראשיים של יומונים פולניים-יהודיים מצאר מקום באנציקלופדיות יהודיות. אך מה באשר לאגדה עקר , דניאל איחר , סספן פרמו ורבים רבים אחרים - איפה מקומם בקודרת התרבות היהודית? סוב שאספה אותם אוגניה פרוקופ-יאניץ. היא אגב הגיעה השנה לארץ כגימלאית של האוניברסיטה העברית, כדי להמשיך את עבודתה בארכיונים מקומיים ולהכיר סוב יותר את לשון היידיש והעברית. מתוך ארבעים הסרפדים, שאת הכיר גומות שלהם מפרסמת המחברת בחלק השלישי והאינפורמטיבי של ספרה <בלי להביא בחשבון את אלה המופיעים במילון הפולני הביוגרפי> נשארו בחיים אולי שניים-שלושה. הספרות הפולנית-עברית היא אפוא נחלת העבר. ואולי לא לגמרי: האם אין איגוד המחברים הכותבים בפולנית בישראל המשך לתופעה זו? אני יודע, שחלק מהם מצא כבר את מיקומו ב"מילון הסרפדים הפולנים בנכר". בנושא היהודי נגעו אחרי מלחמת העולם השנייה סופרים רבים ממדרגה ראשונה כמו ססריקובסקי , רודניצקי ,. גרינברג, ריגודזקי ,- סופרים ממוצא יהודי <אבל גם לא יהודים, במיוחד מיד אחרי גמר המלחמה, כמו אנדז'ייבסקי , נאלקובסקה ואחרים>. היו אלה סופרים צעירים, שאולי היו נאחזים באותה ספרות גבולית, הפולנית-יהודית, אלמלא התנאים החדשים שפתחו להם שער לספרות הפולנית הרשמית בפולין העממית כדאי לחקרו את הנושא של הספרות הפולנית-יהודית - כבר לא גנרלית בפרלין שלאחר המלחמה, פרלין בלי יהודים. כדאי גם לחקור את הופעתם של הסרפדים הצעירים האלה בתקופה שלפני דנגf"מi- זא דרכיהם בפולין הפשיסטית, . סיכוייהם, שאיפותיהם, אפשרויותיהם, חיפושיהם ואשליותיהם. ייתכן כי מחקר כזה היה נותן נקודת מכס והיה מדרבן את המשך המחקר בתחום. אולי תמשיך לעסוק בדבר אוגניה פרוקרפ-יאניץ שנכנסה כבר כל כך עמוק לשורשי הבעיה. • בתן גררם השבועון הספרותי "ויאדרמושצ'י ליטרצקיה", שבצמרתה עמדו רבים ממוצא יהודי כמו סובים, סלרנימסקי , ויסלין המאר , גרידזבסקי -העורך , ואחרים. הקו הליברלי של השבועון נטה לסובלנות כלפי הציונות והספרות הפולנית-יהודית. אלא שנטייה זו עמדה לא פעם בניגוד להשקפת עולמם האישית של הסופרים, שלא היה בינם לבין יהדותם ולא כלרם, חרץ מהעובדה שהיו מותקפים בשצף קצף על ידי החר גיס האנטישמיים - שעמם הרי לא יכלו להיות תמימי רעים. נזכרת גורלה ייחשבו לאוגניה פרוקופ-יאניץ האיסוף והציטוט הרחבים של מחברים יהודים, שכתבו את יצירותיהם בפולנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם; מחברים, שפרס אולי לשניים-שלושה, היו נשכחים, נופלים לתחום הנשייה. סקירת השירים והפרוזה שלהם, שאפשר אולי למצאם רק בארכיונים ובספירות אוניברסיטאיות, היא ממש אוצר למתעניין בנושא. מחקר הספרות היהודית-פולנית בין שתי המלחמות כתופעה תרבותית וספרותית היגר תוצאה של שבע שנות עבודת הדרקטורס של המחברת, תחת השגחתו של פרופ' הנדיר מרקיביץ' לפילולוגיה פולנית של אוניברסיטה היגלונית בקרקוב. חלקו הראשון סוקר את התפתחותה של היצירה הפולנית- יהודית מתוך ההיבטים הפולני- והיהודי סכסוכים, ויכוחים, אנסגוניזים, האנטישמיות והגטו התרבותי , בכלל היצירה - על הגבול התרבותי. החלק השני - "דיוקן יהודי עצמי" כולל פיתוח של היצירות הפולנית- יהודיות - השירה והפרוזה - מנקרות מכס של "חזרה הביתה" <לילדות, לעיירה, לשבתות ולחגים> מזה, ומנקרות ראות "החיים החדשים" <בארץ ישראל , בניית המר לדת היהודית, הערצת ירושלים, השתקפות הנוף האוריינטלי וכר') מזה. וכפי שספרי ההיסטוריה של הספרות הפולנית - מילונים ביוגרפיים, אנציקלופדיות וכר' - אינם שמים לב לתופעת הספרות הפולנית-יהודית ומחבריה, כך גם ההיסטוריה של הספרות היהודית עוברת עליה בשתיקה <אלא במקרים כמו של שימל או פנססר , שכתבו גם ביידיש.> והרי סופרים אלה חיים עדיין בזכרונו של יהודי . העיתונים החשובים של היהודים בשפה הפולנית היו "נאש פשגלונד" הר ורשאי , "נו בי דז'נניק" הקרקר בי , ו"כרוילה" הלכו באי . פרס לאלה היה לכל עיירה גדולה עיתון משלה ובנוסף הופיעו בריכוזי האינטליגנציה היהודית כתבי עת חברתיים ספרותיים, ובראשם "אופיניה". בתנאים כאלה התפתחה והלכה בשולי הספרות הפולנית הספרות הפולנית- יהודית. היא לא תמיד זכתה לתשומת לבם של היסטוריוני הספרות הפולנית, אולם קזימייז' צ'אכובסקי אר איגנצי פיק, מבכירי חוקרי הספרות בפולין , שמו לב לקיומה, ורשמו לפניהם את היוצרים החשובים הפועלים בתחומה. ספרות זו התפתחה שני כיוונים עיקריים, שנציגיהם הבולטים היו המשוררים רומן ברנדשטטר מזה ומאוריצי <משה> שימל מזה. רומן ברנדשסטר , שאביו ה"משכיל" היה סופר עברי יזרע, תמך בשלבי יצירתו הראשונים בפולניזציה - גם של לשרן רגם של התוכן. היה זה משורר ברמה שאי אפשר היה לזלזל בה, סופר שהכתיב פרוגרמות לספרות הפולנית. משום כך, חרא לא ירד מהכוונת של העיתונות הריאקציונית הספרותית כ"גוף זר", יהודי, שאינו אורח רצוי בשדות הספרות הפולנית. ברנדשטסר - והדבר בא לידי כיסוי בחייו הפרטיים והספרותיים כאחת היה מוכן תמיד לעבור מעמדה אידיארלרגית אחת לקיצוניות הפוכה: הוא סטה מהר מהמסלול של פרלניזציה - הישר למסילה הציונית: כתב מאמרים ושירים ציוניים, תרגם את ביאליק לפולנית, רבהתלהברת אין גנרל ליווה ב"ארפיניה" שלו את התחדשות המולדת היהודית הנושנה. בפולין ראה תחנת ביניים ואת השפה הפולנית בכורח הזמן , והאמין שביום מן הימים תוחלף בלשון העברית, וכל הספרות היהודית שנכתבה בפולנית תירשם במקורות כאפיזודה היסטורית. מאוריצי שימל , משורר רגיש וסנטימנטלי, לא היה ציוני. בהיותו ללא ספק פטריוט פולני , היונק את חיותו מהספרות הפולנית הרומנטית, היה בו בזמן קשור חזק ליהדות, למסורת העיירה היהודית, שאותה תיאר ופיאר כשידיר. אולם, ענני הפשיזם שנקבצו והלכו בפולין אחרי artystyczne ; ;וו iversitas ח U וו krakow 1992. האם הספרות הלאומית מוגדרת ומר גבלת על ידי השפה הלאומית ? לאו דווקא. הספרות היהודית נכתבה בלשון הערבית, היידיש, הגרמנית הפולנית. האם ספרות כזאת, הכתובה בשפה זרה, שייכת לחוג הספרות של אותה שפה? ובפירוט: האם ספרות יהודית <כלומר , על נושאים יהודיים> בשפה הפולנית, מהווה חלק מהספרות הפולנית או היהודית ? האם לאומיות הסופר מגדירה את השתייכותו לספרות אותו הלאום, בלי להתחשב בתוכן כתיבתו? אלו הן השאלות העולות תוך כדי הקריאה בספרה של אוגניה פרוקופ- יאניץ "הספרות הפולנית-יהודית בין שתי המלחמות", שיצא לאחרונה בקרקוב: שאלות ששאלו סופרים פולנים ויהודים, אשר נדרשו להגדרת התופעה הספרותית שנל ו ו תה להתפתחות ההיסטורית של החברה היהודית בסוף המאה ה 19 ומחצית המאה ה 20- בפולין. ספרה של אוגניה פרוקופ-יאניץ מהווה פרק מרתק בתולדות הספרות: קורותיו של ילד לא חוקי - הסופר היהודי ששפת אמו פולנית - שהוריו מעבירים אותו זה אל זה בלי לדעת מה עושים אתו." והילד גדל , מתפתח, מתבגר , כדי בסוף לחלק את גורלם של כל ילדי ישראל בטרגדיית השואה. אבל גם לפני כן לא חסרות היו טרגדיות. זה התחיל מפלירט תמים בתקופת ההשכלה. אז התרקמו יחסי סימפסיה בין חוגי האינטליגנציה היהודית לפולנית. שני הצדדים ציפו , שבשילוב פעולה הדדי תשתלב האינטליגנציה היהודית בזרם התרבות הפולנית, ותתקבל בברכה על ידי החברה הפולנית. החוגים הספרותיים הפרזיסיביססיים סיפחו את הרעיון רתמנו בר בכתרנים. אך בסירן ההתערות הנועז הזה לא הצליח ואכזב את שני הצדדים. החברה הפולנית לא קיבלה את המתבוללים היהודים בזרועות פתוחות, והחוגים האנטישמיים עשו הכול כדי לסרפד את כל ההישגים התרבותיים שצמחו מתוך הברית הזאת. ולמרות זאת: השאיפה לתרבות ולאמנות אצל היוצרים שהשתחררו מכבלי המסורת היהודית נתנה פירות בכל שסחי התרבות הפולנית. סופרים, ציירים, מוסיקאים, 1 13 מאי - יוני 93' ~ ~ -== עוזר רבין - נפש, נשמח ורוח === ~1 ~ חנה יעוד צבי לוז: שירת עוזר ,רבין השאלה הנשאלת היא: מהם תכניו של החלל מיוסדת על עיצוב סיטואציות חד תפעמיו הפנימי הזה? ברור' שהנפש מבקשת לה וייחודיות, . ולא על 'עולם' נתון ומובחן , אאל מונוגרפיה; הקיבוץ המאוחד; 1992; חיים, ויסליות, אך כיוון שהשיגה רק את על גישוש הגותי ורגשי המכוון אל ההבעת 160 עמ' עצמה - "את חייה ואת עולמה איבדה", של תפיסה עקרונית מוכללת בקיום םהאד ונוצרת הרגשה של החמצת החיים. <שם, עמ' ובהוויותיו'.' לפי הסברו של לוז , עיקרה לש וזר רבין הוא משורר בעל ייחוד . 3 1(• דרך כתיבה זו ב"הבלחות מילוליות תהזורעו ראשית הופעתו קשורה ב"ליקוט 11 יש לציין , כי בשירתו של עוזר רבין קשור אלומות אור על גרעיני הגות מופשטת - הרעים <בשנות ה 40-(, אולם וגרעיני חוויות. מכלולם של ההגיגים בניגוד לרוב חברי הקבוצה, שהקדישו חלק אצל עוזר רבין' והחוויות יוצר הליך נפש או רעיון -יסוד נכבד מיצירתם לבעיות הארץ והמדינה ל"חספוס" של הלשון יש אופייני , ולא מבנה סמנטי רצוף. בדרך כלל ("דור הפלמח", "דור בארץ"> - הלך עוזר מקבילה ב"חספוס של גם אין מערכת דימויים בנויה ומפורטת, אלא רבין והסתגר בעולמו התימסי' והצליח ליצור שברירים לא ממוקדים על פני השטח, אלא הנשמה", וחוגם של מעין "ז'אנר עצמי"' המיוחד לו . שיריו אינם בעומק של דימויים ומראות" <שם עמי 51(. פופולריים, אבל הוא נתפס כ"משורר של "השיר רסוק האיברים", לוז מדגיש את ה"עצמאות הפרוזודית" של משוררים" וקהילת הסופרים והמשוררים הוא פרי ההשתברות של עוזר רבין <שם, עמ' 54(. הוא מדגיש את מתייחסת בהערכה לשיריו המורכבים. חיישות הפנימית התמורה הריתמית ואת התמורה הסמנטית. לפיכך' לא מקרה הוא, כי עוזר רבין זכה לפי הסברו , סימני הפואטיקה של השיר ב"פרס ביאליק" )1983(. השימוש המרובה במושג "נפש" םלעול הקשה ניכרים בכל רמות השיר: ברמת תרומה משמעותית להבנת יצירתו של עוזר השירה העברית בימי הביניים. החומרים לשהלשון , בתחביר ובתשתית, ברמה הריתמית, רבין מגיש לנו צבי לוז במונוגרפיה "שירת שירה זו הופכים לתשתית חוויתית לבמעג ברמה הפיגורטיבית, ברמת המבנים עוזר רבין"' שנכתבה על המשורר ועל השירה שלו' במיוחד בספר "בטרם 'תעבור'. הסמנטיים, ברמת ההשתמעויות הכוללות. יצירתו וראתה אור .לאחרונה אנו עדים לשימוש בתשתית לשונית, המעלה ר _ מת הלשון היא גבוהה, ומתקשרת םע לפי תפיסתו של לוז' מלות המפתח לש חומרים לשוניים משל ריה"ל ורשב"ג, תשתיות מתוך ים המסורת. המשפטים םאינ שירת עוזר רבין הן: "נפש, נשמה ורוח'.' ילפ ותפיסה זו עולה בקנה אחד עם הגישה מתקשרים ברמה המימטית או הלוגית, אאל גישה זו' קשייה של הנפש ונפתוליה באים הווידויית, המאפיינת את שירתו של ע' ןרבי ברמת האינטואיציה היוצרת, ולכן הצירופים y ל ניסויים בקשיים הפואטיים של ההבעה; - בניגוד לתפיסה האימג'יסטית, תהמאפיינ השיריים הם לעתים קרובות בלתי שקופים, ל"חספוס" של הלשון יש מקבילה ב"חספוס חלק ניכר ממשוררי "דור המדינה" ר<בעיק ורב ביניהם הנסתר <עמ' 55(. להסברת של הנשמה", והדגם של "השיר וסרק בשנות ה 60-וה 10-, שבהם ראו אור ישנ הקשר בין המבנה . הנפשי למבנה של "השיר האיברים", הוא פרי ההשתברות של היישות קובצי השירה של ע' רבין: "שוב ושוב" הפנימית, שכן מקור שירתו של ע' רבין אהו שירתו של עוזר רבין ו"בטרם תעבור"). פנימי' ולא נסיבות חיצוניות הן שמולידות מרוכזת מאוד. היא איננה השפעתה של שירת ימי הביניים על עוזר אותה. נפרשת על מפת שירים רבין נידונה בספרו של צ' לוז' והוא מדגיש לוז טוען' ששירתו של עוזר רבין מרוכזת את ניסוייה באופני ההבעה, ומתייחס בעיקר רבת כמות, והריכוז עולה מאוד. היא איננה נפרשת על מפת שירים ל"חרוז המבריח'.' הקשר בין הנשמה לבין מקובץ שירים אחד רבת כמות, והריכוז עולה מקובץ שירים אחד אופני השיר המורכבים מועלה בצורה למשנהו . הוא מצביע על כך' שקובץ השירים למשנהו 11 מעניינת ומפורסת <עמ' 61-60(. הראשון של המשורר: "עד עפר )1953( פרק נפרד ובעל חשיבות במונוגרפיה של לוז הקשה" מצוטט השיר הבא: "קשה להגיע אל עומד עדיין בסימן ההשפעה של אסכולת מספל ב"פואטיקה ולשון השיר" <שם, עמ' מה שהנקל נרצע אליו , הרוצע; אותך , שלונסקי-אלתרמן. בקובץ השבי: "שוב 71-49(. פרק זה בודק את התמורות, ושחל הרוצה; בך, להתגשם מדעת" <שם, עמ' 66(. ושוב" )1967( מתגלים סימניה של הפואטיקה בפואטיקה של ע' רבין מהקובץ הראשון ושל יתר על כן , "הפואטיקה של השיר הקשה" הייחודית וגובר תהליך ההפנמה, ואלו ועד להתגבשות צורות השיר האופייניות ול יוצרת קשיים בשני כיוונים: בכיוון מגיעים לבהירות בספר השלישי: "בטרם בספרי שיריו המאוחרים יותר . שכן , רבספ התקשורתי הרגיל , שבין הדובר לעצמו' והוא תעבו," )1975(. הקובץ הרביעי: "הולך 11 הראשון' שיצא בראשית שנות החמישים, מתח של מוען ונמען , ובכיוון המיוחד סד בכ הולך )1982( הוא בגדר ספר כינוס השירים ברובם מדודים, שקולים ,וחרוזים למשורר עוזר רבין' ובא על ביטויו בקושי ובו חמרים שידיים מתקופות שונות. לפי והם מושפעים מנוסח הכתיבה של שנות -ה בין המשורר לשירו <שם, עמ' 67(. מתח נוסף פרשנותו של לוז' המושגים המרכזיים, 40. מכאן בוחן לוז את המעבר של רבין לא שעליו מצביעה המונוגרפיה הוא המתח שבין המלכדים את ' ספרי שיריו השונים של רבין "השיר החדש", המכונה על ידו: "שיר וסרק קולות ודמויות, או בלשונו של עוזר רבין: הם בלתי ניתנים לתפיסה ישירה. יתר על איברים'.' "להביע דעת באומר אין מלים'.' המונוגרפיה כן' בתחושה העצמית הם נחווים כחללים לדבריו , "זוהי פואטיקה לא ממוקדת, השאינ מצביעה על הופעת המתח הדיאלקטי בין פנימיים: "ריק החללים הממלא תוכי". 14 גליון 160 -161 - תיסוג כמובן ותשנה את טעמה. מה שמבשר כבר בתחילת הספר את הטלטלה הפנימית הזאת הוא אגדת ילדים תמימה על המלכה, "שנתקפה בולמוס;ללב בתה", וחוטב העצים [דמות הגבר], שהוזמן על ידיה לבצע את זממה "חי כנזיר 1 וממתין לפקודות הנוראות" <עמי 6(, בשיר "כמו לוויתן" מכילה המטפורה הסוריאליססית "מערת :קר~י" <עמי 8( את כל בני המשפחה, ששיעול פנימי עלול לפלסם החוצה דרך צינור הגרון . ובשיר אחר מוכנה המשוררת להיטמע בדמותה של כיפה אדומה הפוגשת בחוטב העצים: "דמה לעצמך את הניתוח הקיסרי; הפראי , את הגרזן ואת החתך הטרי , הלהב/ החודר לעומק. ואני המזנקת החוצה;לרקוד על גג הרעפים עם סבתא" <עמי 10(, האיום המרחף על הילדות התמימה לובש בשירים הבאים ממד פראי , מר , משולח רסן . הכיפה . האדומה שקיננה בתוכה בסופת על-ידי כוח ההרס התופס עכשיו תאוצה בנפשה. גם ללא הכרת המקור ניתן לחוש שהמתרגמים <בשני הקבצים גם יחד> עשו מלאכתם נאמנה. השירים נקראים ללא אבני נגף שמקורן בתרגום, והייחודיות של גולדברג, השוברת צירופים תחביריים מפוצלים ומפקיעה אותם מהקשרם, נשמרת. הכותרת המטפורית "ארבה הדממה" יש בה, כמדומה, כדי להעיד על כיוון דומיננטי בשיריו , של סימור מיין: דממה רוחשת תנועה קדחתנית, מכסה ומגלה לסירוגין עולם אמוציונלי עתיר מראות ודמויות. ספרו השלישי , בתרגום לעברית של משה דור , מזמין את הקורא לערוך היכרות עם מורכבות מעניינת של מציאות נופית ותרבותית. האדם כתבנית נוף מולדתו הוא במרכז הכובד של השירים. השיר שעל שמו נקרא הקובץ מעיד על עיסתו של הנחתום. הוא "מדבר 1ומתעסף 1 בדממה גשמית /מכתיר את לשונו 1בסעם 1 מלח ועפר", סימור מיין מרותק לציור של "מפרץ עם דמדומים 1 אוויר רקיע אפור , עננים; ומים/מתמזגים באופק/ללשון נוזלית", ויחד עם זאת מוטבע בתודעתו גם נוף אחר הקשור לשורשים תרבותיים עתיקים, זה ה"נפתח בקולניות לשמש/וללשונות מפללות", שני הקטבים הנופיים והתרבותיים חוזרים ומופיעים בשיריו לעתים קרובות זה בצד זה. וכך הופך האני המתבונן את הטלית והתפילין למספררות על רקע הנוף המושלג: "התפילין על ראשי המעשנות /נצמדים אל מצחי הבתים", והרוח היא "חזנית /מנעימה ברכות", בצירוף "טלית של ינואר" כבצירופים רווחים אחרים הופכים הנוף והקונוטציה מהמקורות ליישות אינטגרטיבית שכמו צומחת ועולה מרבדים עמוקים בנפש המשורר. יתר על כן, המים, האדמה והשלג נתפסים גם כסמלים. למשורר יש "חלומות ים" , ומי שמסתתר בתוכו יפרוץ החוצה כעץ "המציע פרי;צל או לחות ירוקה", גם האהבה היא חלק מהטבע. סימור מיין מתגעגע געגוע · ים תמידיים לדמות האהובה, המתפשטת מגשמיותה ויורדת ארצה "בדמות מסר" , וכך הוא מקבע אותה בהרהוריו . בכלל , חוויית היחיד אינה יודעת את גבולות המקום: המשורר מחכה לאהובתו בלי קץ "בין סורי ארונות קבורה, דוכני 1 הרוכלים, מיסות /הצעירים ומרחצאותיהם", ובשיר הפותח הוא מביע את המשאלה ש"אם בשמעך אותי/תחשבי שזו תפילה;כתפילה קבלי אותה", מתוך הכמיהה -הבקשה עולה הרצון גם ללא חכרת המקור ניתן לחוש שחמתוגמים עשו מלאכתם נאמנה, והשירים נקראים ללא אבני נגף לאשש את נוכחותו , את קיומו , באמצעותה, אך לא פחות מזה גם להזמינה להעמיק אל מרתפי עולמו , שבדרגת שמע מקסימלית נשמעות בדומיותיו העמוקות מלים קשות וטעונות כגון "שוחט" ו"סבח המוני", נוכחותה החזקה של האהובה בולסת גם בהעדרה ופולשת לעבר ולעתיד. כנגד ורמיותיו הטעונות פורצת מתוכו נהרה של ויסליות שמקורה באופטימיות: המשורר-הץע מציע את עליו לא;םיקשפו.rמה" השמש/ חקוקים ככפות /אוהבים דוממות", כגודל משאלתו להיקלט בתודעתה של האשה כן גודל רצונו לתת ולהעניק עד בלי די. בשירים ישנה, אם כן , רבגוניות תמסית מרשימה וגם הנימות מתחלפות מתקווה ואופטימיות לעצבות ולאירוניה, שאינן מוגבלות להווה בלב.ד באמסטרדם, בחדר נידח וצר , מסתגר ישיש מול "שלהבת/ נוסחות של תואם וחזון" והוא כאנטיתזה "לסוחרים המשגשגים/ולצעירים המבזבזים בשוויון נפש את בשרם ואת פניהם", בנימי נפשו של המשורר שקוע בית הכנסת הגדול בסולדו , שהפך לכנסיה בימי האינקוויזיציה. כדי להבחין בין מקום מגוריו לירושלים, הוא מתאר את המבדיל באמצעות נהיות לבם השונות של שני קבצנים - האחד בפתח ביתו בקנדה, והאחר בכיכר ציון בירושלים. האחרון "עומד איתן;קבצן כל היהודים 1 אינו מבקש מאיש בקול מעורר חמלה/חיים או איברים; ;הוא יקח את מסבעותיך;בלא לקטוע צקון זמר/אף כי לפתע/כמו להכשילך; ישליך; קללה חריפה/בדמות ברכה", לעומתו מבקש הקבצן בפתח הבית נעליים עבורו ועבור ילדיו הנודדים. לבסוף נעתר בעל הבית-המשורר לבקשתו הסמויה לכסף, וגם כאן מבצבצים האירוניה והביקורת על האסוסיאציות הנלוות לקיבוץ הנדבות. סימור מיין הוא משורר יהודי מבחינת הזיקות התרבותיות, והוא קשור לכל מה שמייצג שורשים. הוא תר ומחפש עקבות, קשר אל עבר משפחתי והיסטורי. מכאן מובנת הנהייה אחר דמות הסב בשיר "זיידע": "הנני הפנים הדוברות האחרות /של חיוכך המזדקן " לנצח", ומן העבר הוא מפנה את מבסר ~ לעתיד מתוך רצון להגשים חלום: "מחכה לשמש ירושלים;שתמחק כאן ;את פלגלגי פני האפלים". בהתאם לנטייה זו נוצר אצלו שיח ושיג גם עם דמותו של אברהם סוצקובר , המדבר ושר "על עתיד לא מוגדר;של איזה עבר;שאיננו ולא יהיה/ההווה אלא אותה; שממה קפואה שם/רוחות מיליונים עקורים; מסתחררים לתוך השלג", ואירועים תג "ביים הם מקור לא אכזב להשראתו של מיין. השיר "בן אחר", למשל, נבנה על יסוד הקונפליקט בין יצחק לישמעאל , והמשורר רוקם לו אינטרפרטציה משלו סביב נושא הבן הלא רצוי , ספק בכובד ראש ספק בהיתול אירוני . וכך אומר יצחק על אביו: "ישמעאל , בשם זה יקראני 1 ומי יודע, בתוקף אותו הזיקנה;ישליך את שנינו המדברה 1 בעודו מדבר אל עצמו על בן אחר,/ יצחק מושלם כפוף לחלומותיו", בשירי "הבור" מדובב המשורר מפנימיותו את יוסף ו:בגד על ידי אחיו . ובהתייחסו לשירת משה הוא מבקש לבטא את אוזלת ידה של הלשון לנוכח האירועים המופלאים. רבגוניותם של השירים עולה גם משירי הפורסרס, שבהם משורטטות דמויות בעיקר מהעבר . בשירי הדיוקן , המתייחסים להווה <כגון שני השירים למר לוי>, יש הומור צעוב. המשורר תוהה על פשר מעשיו התמוהים של השכן לוי , שאינו מפסיק להשקות על השביל המרוצף שלו: "סבורני שהשקיית האבנים; מונעת בעדו להתנמנם, 1 והתנמנמות 1 היא האחות העצלה; שמפניה הוא רוצה להתחמק/בשנות הגימלאות שלו. /;חוץ מזה, מה שרסוב;הוא חי , עפר;שבזרימתו נבצר ממנו לשוב/לעפר וא;)".[ דביק/כמו בוץ מלא חיות" . וכך , על- ידי התמקדות בעניין פעוט ושולי נוגע המשורר , נגיעת חטף, בנושא המוות. בשיר "מאדה על ראש הגנבים, וכר'" שב סימור מיין להזכיר לקורא את סוד כוחן של המלים הכתובות, וגם הפעם הוא עושה זאת בהומור. השיר רצוף "משאלות" בעניין הגנב האלמוני והספה שגנב, כגון: "הלוואי שתהיה מוטל עליה בפישוט ידיים ורגליים;כאילו היית שרוע על מיסת מוחך/הלוואי שתיקבר אתה; - כשהספה הכחולה עליך -/ כדי שלעולם לא תוכל לזחול החוצה/ולגנוב אוצר נוסף." הפואנטה של השיר היא ההערה בשוליו : "רישומו המיידי של שיר זה היה כה עז, ששלושה ימים לאחר מכן נשמעה נקישה בדלת והגנב, תפוס חרסה מרה, החזיר את הספה ממקום . מחבואה", אין ספק, שלקורא האנין צפויה הנאה מהספר - בין השאר גם הודות לעבודת המתרגם, שהקפיד להתאים את התרגום לעברית. • מאי-יוני ~'93 ~ ~ מורח לשעה זו c:::: ~ ~ == בנימין בן-צדוק משועבד התלמיד כל ימי חייו: משום כך מזעזעת אותנו הטו גריה של "היהודי הקדוש", הנאלץ בסופו של דבר לציית לחוזה מלונלין , השולח אותו ל"עולם האמת", למוות ממש, על מנת להכריע סופית במחלוקת שביניהם. המחלוקת אינה רק על משמעותו האסכטלוגית של נפוליון , אלא גם על דרכה של החסידות כתנועה החותרת להתגלות נבואית מחד , ולחידוש פגי החברה מאידך . אולם האש הזרה שהציתו חסידים אלה כילתה בסופו של דבר אותם עצמם, וכולם, בשני המחנות, נפטרו מן העולם באותה שנה, כעין עונש משמים. קורצוייל טען , שהסיפור הזה אינו מסמך אותנטי , כי אם זיוף ספרותי פרי עטו של נובר , שרצה "לה . ורות את תורתו במסווה של סיפור", וכי יצר כאן אידיאליזציה של "היהודי הקדוש" על ידי כך שהקנה לו קווי אופי נוצריים. בסיכום, טען , אי אפשר להיות פילוסוף מודרני וחסיד בנוסח ישן בעת ובעונה אחת. ועל כן , "אלה מתלמידיו שביקשו לראות בו מורה דרך , נתאכזבו ממנו קשות", למרות "כשדונותיו המזהירים" <שם, עמי 76(, תגובתו של ברבר שהתפרסמה ב"הארץ" מיום 8.12.44 <הובאה בספר המונח לפנינו , עמי תפקירו של איש הרוח, לפי נובר חרא לחשוף את פרצופן חאמיתי של תורות חשקו ומשיחיהן המודרניים ולחורות את חדרך למציאות חאמיתית 136( מאמתת את תחושתנו, שלפנינו וידוי אינטימי וצוואה רוחנית שנכתבו בשעה הרת גורל, בתקופת מלחמת העולם השנייה. ברבר מעיד על עצמו , כי המורשת החסידית חיה בנפשו , לא רק בדרך ביו גרפית, דהיינו באמצעות חוויות ילדות <מפגש עם חסידות סדיגורה וטשורקוב>, אלא באמצעות "חוטים אחרים הניתנים פחות לתפיסה", "שכן אני נמצא באחדות חיה עם אותם אנשים, שאני מורה עליהם". ואף כי "איני עומד בכל ישותי באותו עולם - אבל יסודי שרוי באותו אולם אין כמו הפולמוס עם קורצוייל כדי ללמדנו פרק הנוגע בשורשי הוריתן של נובר ובמאבקיו הרוחניים. בשנת 1944 פרסם נובר <תחילה בהוצאת תרשיש, ואחר כך בהוצאת עם עובד>, את "גו ג ו מגו ג /1- ספר שהוא חריג במכלול יצירתו . בדרך סיפורית <למעשה התכוון נובר לכרוניקה היסטורית> מתועד כאן אכזבתו של קורצוייל מנובר חיתה החמצה גדולה שעקבותיה ניכרות בתרבות מרינת ישראל מאבק האיתנים בין החוזה מלדבלין לבין תלמידו הנבחר " היהודי הקדוש " מפשיסחה <כביכול מפי עד ראייה ושמיעה>, על דרכי הגאולה ועל הפירוש שיש לתת למאורעות ההיסטוריים הדרמטיים שהתרחשו בימיהם. גם קורצוייל מודה: "לא יכולתי להשתחרר מן הרושם כאילו בדעתו של המחבר לתת ביטוי דווקא בספר זה למה שקרוב ללבו ביותר , מעין סיכום תורתו." <ברוך קורצוייל: ילינוכח המבוכה הרוחנית של דורנו": אוניברסיטת בר אילן ,1976, עמי 71(, ואכן יש בספר גילויים אינטימיים על החסידות ומנהיגיה, שכדוגמתם אי אפשר למצוא בספרים אחרים. גם הנימה האישית של הדיווח בגוף ראשון תורמת לכך ללא ספק. החוזה מלונלין , חוזה הנסתרות ומנהיג הדור , מחפש לו יורש רוחבי • בתחילה מופיע בחצר הרבי תלמיד השקר ומציק לרבי בשאלותיו ובהתנהגותו , עד שהוני נאלץ לבסוף לגרשו מעל פניו . רק אז מופיע התלמיד האמיתי , אשר יזכה ברבות הימים להמשיך את השושלת החסידית, וגם, הודות לאישיותו , להטביע את חותמו על החסידות ברוח של מפנה ושינוי . אם נהיה קשובים לפרטי הסיפור-הכרוניקה, נגלה עובדות שהן ארכיטיפיות לתולדות הדת בכלל , ועל כן גם משכנעות במהימנותן . העברת הסמכות הרוחנית נעשית בטקס סמלי , באמצעות לבישת כותנתו של המורה, ובכך מוקנים לתלמיד גם כישוריו הרוחניים של המורה <גם אדרת אליהו עברה לאלישע תלמידו>. בין המורה לתלמיד קיים קשר של תלות, למעשה מרטין נובר: תקרוה לשעה ז ו: סוגיות מענייני הרוח והמציאות; עם עובר; . 1992 ==שנת לימודיי הראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, בתחילת חודש פברואר 1958, זכיתי לחוויה מרנינה שלא תישכח ממני . חיתה זו חגיגת יום הולדתו ה 80- של נובר , באודיטוריום של גבעת רם. נובר נכנס לאולם המלא מפה לפה קהל תלמידים ומעריצים , וראשית ניגש לבן גוריון , שכבר ישב באולם על יד גב' נובר , ולחץ את ידו , לברק הבהוב המצלמות. לאחר דברי הפתיחה של פרופי נתן רוטבשטרייך , קמו התלמידים הגדולים של נובר , ש"ה ברגמן וע"א סימון , לשאת נאומי ברכה, בעוד שעל גרשום שלום הוטל לפתוח את תערוכת ספרי נובר בכניסה לאולם. כאשר קם נובר לענות למבוכיו , קם כל הקהל על רגליו והריע לו. נאומו המבריק, כרגיל , של פרופי סימון הניע את בן גוריון לגשת בתום הטקס אל הבימה על מנת ללחוץ ארוכות את ידו , אולי גם כמחווה של פיוס פוליטי. ביציאה מן האולם ראיתי לראשונה את האיש שהעז למתוח ביקורת על נובר ולערער על סמכותו כמורה הדור , אם כי יש לציין שעשה זאת ביראת כבוד בלתי רגילה, הלא הוא פרופי ברוך קורצוייל, כשעל פניו נסוך חיוך מפויס. במבט לאחור נראה לי , כי אכזבתו של קורצוייל מנובר חיתה החמצה גדולה שעקבותיה ניכרות בתרבות מדינת ישראל עד היום. קורצוייל , שידע לחשוף את גדולתם של משוררים וסופרים, לפקוח את עינינו לדברי יצירה שלא שיערנום, וכך להנחיל אותם לכל חניכי התרבות העברית, לא עשה כן לגבי נובר. בכך הוא גרם, בלא יודעיז , לחיזוק אותה "מבוכה רוחבית של דורנו", שעליה הוא מעיד בספרו. אוסף המאמרים של נובר , בעריכת אברהם שפירא, שאנו חבים לו גם יוזמות ברוכות אחרות בנושא נובר , יכול לסייע בידינו לעמוד שוב על שיעור קומתו של נובר ועל היקף התחומים שבהם הדריך את תלמידיו ואת דורשי לקחו • נובר מתגלה לנו כאן כמורה בר סמכא בתחומים הקרובים ללבו: פוליטיקה, דת, ספרות ואמנות, הערכת אישים דגולים, ואפילו פסיכיאטריה ועיתונות. 22 160 - גליון 161 וזאת מכוח תכונה מולדת. בני אדם דמו לילדים שאינם מקימים מחיצה בינם לבין .,.. סביבתם, והם חוו אותה כחלק מיישותם. <נובר נעזר כאן בכל המחקרים האנתרופולוגיים וההיסטוריים שהיו ידועים ~;:i בשנות ה- zo: מחקריו של פיאז'ה כיום רק מחזקים את תיאוריו.) רא עקא, שקרבה זו היתה כפויה ולא נתנה לאדם להתרחק מן הטבע על מנת להתבונן בו או להשתמש בו . כמו כן היה האדם לכוד בתוך הקשר השבטי , ואף המפגש אל-אדם לא היה ידידותי , אלא נתפס כמשהו מהמם בין צדדים בלתי שווים. ככל שההיסטוריה מתקדמת, מתרחק האדם מצור מחצבתו בשלושת המישורים: טבע, אדם, אל , ומתחיל שלב הניכור או הריחוק. ריחוק זה היה והיגר הכרחי על מנת להשתחרר מצורות ההתייחסות הקדומות, נובר הצביע על הסכנה הגדולה האורבת לפתח האנושות בעידן זה. אם לא תימצא חדרך לזיקה חדשה של אני-אתה יבן האדם לסביבתו, תלך מגמת הניכור והאטימות ותגבר' עד שהאנושות תאבד כליל את צלם האנוש המתאימות רק לתקופת הילדות של האנושות ואינן נעדרות גם צדדים שליליים. בשלב היסטורי שלישי , שאותו מבשר ברבר בתורתו הדיאלוגית, מתאפשרת שוב זיקה חדשה ובוגרת לטבע, לאדם ולאל , והיא משמשת גם ערובה לקיום מסגרות חברתיות תקינות, החל מהתא המשפחתי עד ליחסים בין לאומים, דתות ומדינות. ברבר הצביע כאן על הסכנה הגדולה האורבת לפתח האנושות בעידן זה. אם לא תימצא הדרך לזיקה חדשה של אני-אתה בין האדם לסביבתו , תלך מגמת הניכור והאטימות ותגבר , עד שהאנושות תאבד כליל את צלם האנוש והברוסליזציה החברתית תקבל ממדים ענקיים. מאידך , בקוטב השני של האופק ההיסטורי , צצות בימינו תורות, שמקורן בשלב הארכאי , מיססיקות קדומות שאבד עליהן הכלח, השואפות להחזיר את הגלגל אחורנית ליחסי אדם-אל בשלים, המבוססים בסופו של דבר על הנחות תרבותיות קדם מודרניות. נפילתו של החוזה מלונלין בפח הערצת נפוליון , עד כדי שייחס לו תכונות משיחיות, היא דגם לדרמה העשויה לחזור בכל דור ודור . "היהודי הקדוש" הצליח להיחלץ ממלכודת זאת הודות לתפיסת גאולה רוחנית יותר , בלתי נטורליסטית, וגם כמובן הודות לתכונותיו האישיות הטהורות, ובכך הפך למורה דרך לדורות הבאים • 23 מאי-יוני 93' אין אפוא הבדל מהותי בין גבלס <ומה שהוא מייצג> לבין תלמיד-השקר של החוזה מלונלין , שבדומה לשוליית הקוסם גנב במרמה את כותנתו , כלומר בסל ממנו את תורתו ועשה בה שימוש לרעה. כי הכוחות הדמוניים שאין להם דרכון , מחפשים את שותפיהם בכל מקום בעולם. זו גם הסיבה לכך , שנובר מוצא את בעלי בריתו גם בקרב העולם הלא יהודי , כמו במקרה של ליאונרד ראגאץ <ראה הפרק: "לאיש בריתנו" עמ' 217(. ואלברט שוייצר <עמ' 140(, שהיו מיודדים אישית עם ברבר , ואשר תפיסותיהם האמיצות לא היו ממסדיות. מפי ידידיו הנוצרים של ברבר אנו שומעים בשעת הצורך גם נימה ביקורתית, כמו זו של הפילוסוף רודולף פנוויץ . אם קורצוויל מוצא ב"יהודי הקדוש" , כפי שתואר על-ידי ברבר , קווים נוצריים, הרי רודולף פנוויץ רואה בדברי ברבר פגיעה בנצרות והוא מאשים את ברבר ביוהרה ביחסו לישו , שכאילו הכתיר אותו בתואר אדמו"ר חסידי . <ראה הפרק: "ישו , חסידות, גנוסיס", עמ' (. 114 ברבר מודה אפוא במקצת בטענות קורצוייל , שכאילו שרבב את עצמו ומאבקיו אל תוך סיפור היסטורי: אבל הוא טוען שעשה זאת בזכות, כאדם שחי בנפשו את התקופה ההיא, המשמשת דגם גם למאבקי זמננו. עם זאת, אין ספק שכל משנתו של ברבר מעוגנת בעולם התרבותי המודרני וצמחה תוך כדי שיג ושיח מתמיד עם הזרמים הרוחניים של זמננו , החל מתחילת המאה עד יומו האחרון (. 1965) עם פרסום אגרותיו של ברבר , אנו יכולים לשחזר את התפתחותו הרוחנית, ובעיקר את הטרנספורמציה הגדולה שעבר , תוך זעזועים גדולים, מן השלב המיסטי אל השלב הדיאלוגי , המהווה את גיבוש תורתו הבשלה. התורה הדיאלוגית מסייעת לנו לא רק להבין את פשר המשבר הרוחני של ימינו , כי אם מצביעה על דרכים להתמודדות עם הבעיות הנובעות ממנו , הן במישור האישי והן במישור החברתי והתרבותי <כפי שהראה פרופ' ש"ה ברגמן בספרו: "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובך n: מוסד ביאליק: 1974(. לענייננו יש להדגיש את הצד השווה שבין הצגת החסידות לבין הפילוסופיה הדיאלוגית של ברבר. האנושות הקדומה ידעה יחס של קרבה בלתי אמצעית לטבע, לבני אדם, לאל, עולם ודחיפותיי קרובות לדחיפותיו". לבוסים לפקפק בדבריו , ברצוני רק להעיר , כי עקבותיה הברורים של מורשת החסידות והמיסטיקה היהודית חרותים בנפשם של יוצרים עברים מרודנים רבים, כמו אורי צבי גרינברג, ש' שלום ואפילו אברהם שלונסקי <"התגלות">. <ראה גם הפרק: "דרכי אל החסידות", עמ' 101 בספר שלפנינו>. את הדחיפה לכתיבת הספר , כך מעיד ברבר בהמשך , קיבל בעקבות התגלות חזירבית שחיתה לו באותו הזמן , בשנות המלחמה, כאשר "נראתה לי דמותו של שליח השקר , שעליו מספר הפרק הראשון בספרי , בחינת שד , בפרצופו של גבלס מיוהד". כי ברבר משוכנע, שהמאבק הנורא שהתחולל בתקופת נפוליון בתוך העולם היהודי בין שני מחנות בחסידות, חוצה היום גבולות עמים ודתות והוא מוצא לו ניסוי חיצוני בלבד במלחמת העולם. ואילו מאחורי המהומה הגדולה על בימת ההיסטוריה, ב ערכת היום "ההיאבקות ... לחידושן של דמות אלוהית ודמות החיים", שכמו מתרחשת מאחורי הקלעים של · האירועים: כי המשבר העולמי הוא קודם כול משבר רוחני וערכי והתמודדות על דמותה העתידית של כלל האנושות. תפקידו של איש הרוח, לפי ברבר , הוא לחשוף את פרצופן האמיתי של תורות השקר ומשיחיהן המודרניים, ולהורות את הדרך למציאות האמיתית, שתפתח בפנינו אופקים חרשים: "עד שיפציע השחר ותיראה דרך במקום שלא שיער אותה איש". זיכרון או קיטש? נשאלת השאלה: האם יש כאן באמת ניסיון אמיץ להישיר מבט אל החלקים המביכים והכואבים בהווייתנו , תוך השתחררות אמיצה מכל אדיקות רעיונית, מוסדית או לאומית <השתחררות של "כתב ?)"רז שגב יורה את חציו לכל עבר: מדינאים <היש כאלה?), פוליטיקאים <יש ויש!), שופטים, אינטלקטואלים, פרופסורים, אפילו עיתונאים? או שמה מתגדר ד"ר שגב בגבולות המצומצמים למדי של העילית הישראלית, הפונה יותר ויותר אל ניהיליזם בתפיסתה את העבר ו גם את ההווה? שמא עושה המחבר שלנו בשואה שימוש לצרכים פוליטיים הנטועים כהווייה של ימינו אלה? כל התזות של שגב בנויות על הכישלון להציל , בעת השואה, את יהודי אירופה; כישלון זה מוסבר כשלומיאליות או טיפשות, ו;או באידיאולוגיה ציונית מופרכת. את המחקר המקיף ביותר שנתפרסם עד כה בסוגיה זו ואת המחברת שלו , ד"ר דינה פורת '('הנהגה במלכדך"), רואה שגב כלא- אובייקטיווים, סלחניים ר"ל , בלי להזדקק לבדיקה עניינית יתר על המידה. מה היא שיטתו של שגב? הוא מצרף אלה לאלה נתונים וסיפורים אישיים ורוקם מהם, עבור קורא שאינו מתמצא ברזי הפרשיות המתוארות, פשר ומשמעות. עדויות מובאות ללא בחינת מהימנותן: פעילי מפלגות מן השורות הראשונות והאחרונות מצוטטים בערבוביה. אזכורים תמימים כביכול "כתוב באחד התזכירים", או "כפי שכתוב באחד הפרוטוקולים" מובאים בלי לבאר את משקלם או את הקשרם. יש הרבה מאוד חריצות-משפט, הרבה רמיזות על שערוריות, אולם בלי לפרוש את מלוא היריעה או להתייצב מאחורי אבחנות עובדתיות ברורות, שהקורא יוכל לשופטן • שגב דווקא מסתמך הרבה על דינה פורת. הוא דן בעניין מסוים, ובהערה מופיע העמוד המתאים אצל פורת. מי שטורח ללכת לספרה, מוצא לעתים קרובות שמסקנותיה, המבוססות על מחקר, אחרות לגמרי ממסקנותיו של שגב. אין הסבר , העיקר שמספר העמוד נכון . שיטה אחת בייחוד אהובה על שגב: כאשר הוא מביא פרשיה שממנה עולה בבירור שההנהגה, או "הציונות /1 נהגו כשורה או באורח הגיוני - הוא מציב אחריהן סימן שאלה: ושמא יכלו לעשות טוב יותר , אחרת ? :ןן. ~ לא תום ולא שגב -== === ~1 ~ יחרדה באראו רטרביה םוילינג שליחות יואל ברבר ו"חמיליון השביעי". את תגובת היישוב לשואה בעת התרחשותה מחזיק מעט מאוד עמודים, אולם בפרק קצר זה מצויה התשתית לתזה היסודית. לפי תזה זו לא עמדו היישוב והנהגתו , ולא עמדה הציונות בכלל , באתגר שהציבה בפניהם השואה - לא עקרונית ולא מעשית. כל שינוי לא חל אז במקומה של שלילת הגולה במשנה הציונית, והיא נותרה אבן-יסוד אידיאולוגית. יתר-על-כך, לסלידה ה"טבעית" של ילידי הארץ מ"הטיפוס הגלותי" נוסף בוז כלפי אלה שהלכו כצאן לטבח. לא חל שינוי בקדימויותיו של היישוב: הקצאת המשאבים הכספיים והאנושיים לא שונתה, ובעיקר לא ניכרה נכונות של ממש לפעול פעולה החלטית למען הצלה בכלל , ולמען הצלה שלא לארץ- ישראל בפרט. היישוב חי את חייו הרגילים ומנהיגיו התגלו כ"אנשים קטנים, דלי דמיון , שדימויים העצמי כמנהיגי עם בלם את נכונותם ללכת בדרכי רמייה ומחתרת" <שגב, שם, עמי 83(, שעליהן ממליץ , רטרואקטיבית, תום שגב. שלילת הגולה באה אפוא לידי ביטוי מעשי בהפקרתה. אולם, אף-על-פי שחיתה שלילה של הגולה, וחיתה בהחלט בעיה חמורה של יחס ליוצאי שואה, מראים לנו מחקרים מעודכנים, שדווקא בשעה שהתחוללה השואה, חל שינוי משמעותי בעניין זה בקרב חלקים חשובים של הנוער , וכבר אז התעורר ויכוח בנושא של ה"הליכה כצאן לטבח". שגב מתעלם מהוויכוח הנוקב ומפשט, כדי להגיע למסקנות פשטניות. הוא גם חוזר על הטענה, שהושמעה על-ידי שמואל תמיר במשפט קסטנר , בדבר קשר שהיה קיים, כביכול , בין הנהגת היישוב לבין הבריטים: תמורת הימנעות ביישוב מהכבדה על המעצמות ומהקמת רעש מיותר בנושא הפליטים, הוא יזכה בגמול מדיני , וכתום המלחמה יתמכו מי שיתמכו במדינה יהודית. שגב מדבר על תחושת אשם צורבת, שכרסמה בהדרגה בזהות הישראלית המפוקפקת, הפושטת רגל בסופו של דבר. הוא עצמו מצדד , ודומה שבלית ברירה, בהתפייסות עם העבר עד לשיבה ההכרחית לזהות יהודית, שהגולה והשואה הן חלק בלתי נפרד ממנה. במקום הדת, שאיבדה את תוקפה, בא זכרון השואה. ולא ברור מכתיבתו , אם זכרון השואה שחיתה באמת, או תחליף שהמציא אותו ד"ר שגב. האם -- ף ש"המיליון השביעי" של תום שגב פינה כבר את מקומו לטובת -== רבי-מכר אחרים. ראוי לחזור ולבחון את התפיסה שהניח המחבר ביסוד חיבור רב השפעה זה. מחוסר מקום נבחן כאן רק פרשיה אחת, מן המורכבות ביותר בתולדות השואה, היישוב ומדינת ישראל: שליחותו של יואל נדנד, "סחורה תחת דם", שהחלה עם בואו של יואל נדנד לקושטא, במאי 1944• בספרו עב-הכרס, הרהוט והקולח, כינס המחבר מגוון רב של נושאים השייכים, לדעתו , לעניין המרכזי: יחס הישראלים לשואה, לישראל ולעצמם. או - לפי הרוח השורה בספר , "כל מה שרצית לדעת על הישראלים והשואה ולא העזת לשאול". שגב מוביל את קוראיו במסע המתנהל על פני תקופה של שישים שנה לערך , מעלותו של היטלר לשלטון ועד לישיבת הישראלים בחדרים האטומים בעת מלחמת המפרץ . הוא משביענו כל "טוב" לפני , בתוך ואחרי השואה. מה לא? יקים, תכניות הצלה, מלחמת העצמאות, קסטנר , ביטחון , כלכלה, איסטרטגיה, וכיו"ב. סקירה מרתקת, ובזול. והכול בא בלוויית שפע של תיעוד , סיפורים אישיים נוגעים ללב, ופירוטכניקה רבה. מפתח אחד מוצע לקורא המבקש להבין את המפעל הציוני: הצלחות - יד המקרה, כשלובות - אווילות ו/או זדון. שני מניפולטורים - בן-גוריון ובגין , והרבה "אנשים קטנים", והרבה הרבה "פוליטיקה" של הגיבורים, דומה גם של המחבר. עניין מרכזי הוא, ששגב רואה את עצמו כיוצא דופן אנטי-ממסדי , "כתב זר". הוא תוקף את ההנהגות ה"ישנות /1, הציוביות, של השמאל ושל הימין . נצטרך לשאול : היש כאן חידוש? או שמא משתלב שגב ללא קושי בקו המקובל כיום בשכתוב ההיסטוריה, אם על- ידי האורתודוכסיה החרדית, התוקפת את הציונות על מדיניותה בעת השואה כדי לעשות רווחים פוליטיים אנטי-ציוניים בהווה, ואם על-ידי עיתונאים והיסטוריונים חילונים וליברלים, הנוקטים בדיוק באותו קו של מה שניתן לכנותו רק בשם "רוויזיוניזם היסטורי יהודי"? א. לעומת יתר פרקי הספר , הרי הפרק המתאר 24 160 - גויון 161 ... H iS םבמקו ,משאיות תלפחו ,כמקדמה יכד חלהרווי :זמן םהרוסי אל . והי םרחוקי .מהונגריה הנרא יכ בבשל םמסוי וחשב לעכך , ךא אל ועש "דבר ,<שם .שם> המהצע תמקורי וז עמגי רהמחב ולמסקנת תהנחרצ - יוהר אהו ראומ םשא ההוחמצ תהזדמנו וא אל - ם"ה [[ההנהגה םמצטיירי הבפרש וז םכאנשי ,קטנים ידל דמיון • םשדימויי יהעצמ םכמנהיגי-ע םבל תא םנכונות תללכ יבדרכ הרמיי .ומחתרת" הוהתוצא ,היתה ךשמתו התשע ןמיליו םיהודי בער ההשוא ונותר םבחיי הבאירופ השלושבלבד , הואל וניצל תהודו תלתבוס ,הגרמנים תהודו עלסיו ושקיבל תמממשלו םוארגוני ן<מעניי ההי ללקב הרשימ ,כזאת> םובה טהג'וינ היהודי , יומחסיד תאומו .העולם והי ךבתו הז ימבצע הבריח תמצרפ דלספר , קמדנמר הלשוודי דועו. ק"ר קחל ןקט תיחסי ןמבי םהניצולי וחב תא םחייה ילמאמצ הההצל לש ההתנוע "הציונית ,<שם 'עמ -83 84(. וכאיל תשפרשיו תשונו האל תעומדו רבמישו ראח , וכאיל השהבריח ,מצרפת ללמש , אל הנתמכ ,מעשית המבחינ תאנושי תוכספי ,כאחת ןה יעל-יד טהג'וינ ןוה -על ייד ההתנוע ,הציונית וכאיל ""הציונות היכל עלהגי ,לדנמרק ,למשל ב 1943-. ההיסטורי .בגרוש ההנ המ תשבאמ הקר תבפרש :נדנד תהצע ןאייכמ - הלמעש רהימל , שרא סה-ס. רלהמי תמשאיו ,ביהודים ההוצג יבפנ ישליח רהייש ב אבקושט ב 19- יבמא ,1944, םע והגיע לש דנדנ .לשם דאח ,השליחים הדגי 25 ימאי-יונ 93' .א ,נוגן 'שואה 1970 בששג דמציי ,בצדק הרדפ תא ההפוליטיק תהישראלי ך"במש םשני ,רבות" תורודפ האות דע םהיו .הזה ובאות דעמו בכות :שגב ת"הסוכנו הראת העצמ תכאח תמזרועו להממש :[הבריטי] םג יהסיכו ללהצי תא ייהוד ההונגרי אל אהבי האות ךלמהל ימדינ יעצמא ,משלה ואפיל .פיקטיבי" אלריש לש הקביע וז ןאי שחר . תהסוכנו הראת תא העצמ בבמצ לש קמאב יפוליט םע להממש יהבריט ,המאיים לע םעצ וקיומ לש בהיישו יהיהוד .בארץ רמחוס חכו יצבא ופוליטי , ההי קהמאב ההז למפות :וקשה רומאח םשהבריטי ונלחמ העת רבצור יהנאצ , והי תגבולו םברורי תליכול ,המאבק ווהי תבסירנו םלהסכמי ףולשיתו הפעול ושנגזר בממצ ההמלחמ םבנאצי ןומ ההשאיפ תלעצמאו ,יהודית ו םג תבסירנו האל והי קחל ןמ .המאבק בשג םמתעל למכ ,זה ןומכא ףסילו יהיסטור םמדהי - תהסוכנו ה"ראת תא "עצמה קכחל ןמ הממשל . זוא המגיע והצעת לש בשג ועצמ ןלפתרו תבעיי ושליחות לש :נדנד תהסוכנו ההית הצריכ חלשלו שאי המאנשי הלאירופ תהנאצי לשינה םש ממו" יפיקטיב , אאל רשלאח השההצע הנודע םלבריטי ,<אגב םג ,לאמריקנים> תוהמעצמו ,פסלוה הנכנע תהסוכנו שו"האי אל "נסע ,<שם 'עמ 83(. ,הסוכנות המוד ,שגב אל היכל עלהצי םלנאצי ,משאיות לאב ראפש ההי תלעשו ה"הונא .גדולה" ראפש ההי ללנה ממו" יבחשא )!!(. רית לע :כך ם"ה ויכל חלשלו טלבודפש ומישה ץמאר .נייטרלית םה ויכל עלהצי םלגרמני ףכס השאל תלגיטימי ,מאוד .כביכול ההבעי ,היא השהתשוב אהי דתמי האות התשוב ההמסקנ תהנחרצ ישאנש הההנהג והי ,קטנים ,עלובים ,שלומיאלים וא עגרו .מזה יזוה השיט תקלאסי לש ףסילו יהיסטור יעל-יד ימ עשיוד תא ההמלאכ לש תכתיב ,ההיסטוריה יוהר רד" בשג אהו ןהיסטוריו , תוא תהעובדו אהו ,יודע אאל טשהחלי טלקמ ןאות ,קצת תלטוב .העניין ךכ אהו בכות םג לע ששלו ךמתו עארב תתכניו רהכופ תלהצל םיהודי ,רבים ושעל הבתקופ :ההיא ש"שלו םפעמי ךבמהל ההמלחמ ל[ע םהפע ,הרביעית לע תהתכני תלהצל ,ילדים אהו הכנרא אל [שמע. הנדמ ההי יכ ההנ הנפתח תאפשרו תלהצל ,יהודים תתמור .כסף תפרש ,טראנסניסטריה ת'תכני 'אירופה הוההצע ההידוע יבכינו ה'סחור תתח 'דם ונחקר בשו בושו ןלפרטיה , לכ בשבי לש תעדו ןנבח למכ דצ תבזכוכי .מגדלת ן[אי הלקביע והזשחר , ןשכ שממ םבימי האל םעסוקי םחוקרי תבבדיק רחומ ושקיומ אל ההי עידו דע [כה ,והתוצאה ךממשי ,שגב ת"צורב :לב ןאי עלקבו תבוודאו ושהוחמצ , ךא םג ןאי תודאו אשל ההי ןבה סיכוי . הדומ קשר תזא ראפש דלהגי אלל :ספק לכ ששלו תהפשרו ההאל והי תגדולו לע םמידותיה לש ימנהיג ,היישוב םובה דדו .בן-גוריון םכול ונבחר םלתפקידיה םשני תרבו ילפנ "השואה ,<שם 'עמ 78(. ףהסילו יההיסטור ןכא אהו שממ .אמנותי -כן התמות לרגי , השהי עמגי הלמסקנ ןשאי ילפ ההתז לש בשג אל ועמד בהיישו ,והנהגתו אול העמד תהציונו ,בכלל רבאתג השחציב םבפניה ההשוא עלקבו םא ההוחמצ תהזדמנו וא ,לא ההי םמסיי יאול טבמשפ רהאומ ןשאי תאפשרו טלשפו תא םהמנהיגי ףלכ תזכו וא .חובה אל ןכ םתו .שגב אהו :קובע א"לל "ספק ,מסקנה ןשאי הל לכ ןעיגו ובדברי :הוא ןבן-גוריו רוהשא והי םאנשי .קטנים רית לע :כן םא ההי יסיכו ,בתכניות ווהי תבסירנו םלהגשי יסיכו ,זה אול העל יביד םהמנהיגי ,דאז אשמ ההי רהדב אל םמשו אשל וניס אאל םמשו ושנערמ םקשי םאובייקטיוויי ושהכריע תא ?הכף םוהא זא םה לבכ תזא ?"קטנים" הומ רהקש ןבי םהיבחר ההרב ילפנ ההשוא ןלבי םתפקוד תבע ?האסון לצ'רצ'י ההי רש תהמושבו תבראשי תשנו םהעשרי - הז לפס ואות תמלהיו שרא הממשל ב 1940-? םתו בשג דלמ הפילוסופי - ןלהיכ הנעלמ ול תתור ?ההיגיון .ב קנעסו אאפו בנדנד , ישהר הפרש וז , יכפ פומרנץ <כיום פרופ' זאב הדרי> נשלח יציאתו של שרתוק ללא אשרה. אולם שרתוק עוד ב 29- במאי: וייתכן ששני הטיעונים בבהילות ארצה. לא היתה דרך לשלוח את לא היה איש אלמוני , וכל טיסה בעת מלחמה נכונים . ברור מכל מקום, שהמסמך היה אחר ~ כך לעזר במגעים שניהל קססנר בבודפשט. ראוי לשים לב לעובדה שבמסמך זה לא עמדו השליחים על בלעדיות ארצישראלית כיעד ליוצאים האפשריים מהונגריה, והסענה על "פלסתינוצנסריות" ציונית מופרכת. בינתיים שינו אנשי הביון הבריטים במזרח התיכון את דעתם <בניגוד גמור להוראות שהיו להם מלונדון>: הם מוכנים לקבל עתה את ברבד <וגם את גרוס> לאזור שליטתם. הסורקים נתנו לשניים לבחור לאן ילכו לסוריה שנמצאת תחת שליטה בריטית, או לבולגריה הנתונה לשליטה נאצית. נציגי הביון הבריטי הבטיחו לשליחים ולכרבד , שיורשה לו לשוב להונגריה עם גמר הפגישות הצפויות בסוריה. השליחים, ובעיקר שרתוק <בישיבת הנה"ס ב 4- ביוני>, חששו שהבריטים לא יעמדו בדיבורם, אבל האלסרנסיבה, חזרתו של ברבד להונגריה, חיתה חמורה עוד יותר' בעיקר בעיני ברבד עצמו: הוא ייעצר על-ידי הגרמנים, והשליחות ת ינשל . השליחים הציעו לכריסים, שברבד ייפגש עם שרתוק בחאלב שבסוריה, ושרתוק - שכל העת לחץ על ברבד שיישאר בטורקיה אם אינו חוזר להונגריה - נעתר בסופו של דבר . אחרי התגברות על מכשולים רבים, ואחרי עצירתו של ברבד בידי הבריטים, התקיימה הפגישה בחאלב, בנוכחות קצין בריסי , ב 11- ביוני. עד כה מזים הסיפור את טענותיו של שגב: הסוכנות לא היתה נוהגת במהירות ובהחלטיות כזאת לו רצתה "למרוח" את נושא ההצלה: היא לא חיתה מתלבטת עם יחסיה עם הבריטים לא היה קיים קשר בינה לבינם. מאחר שד"ר שגב עבר על רוב החומר המובא כאן' מתעוררת השאלה, האם אין כאן הטעיה מכוונת. בחאלב למד שרתוק על שליחותו של בנדי גרוס. הוברר' כי הנאצים הטילו על גרוס להקים קשר בין מוסדות ביון גרמניים לאמריקניים נשוויץ, במגמה לברר אפשרות של שלום נפרד בין גרמניה למערב, הסכם שיופנה נגד בריה"מ. העניין היהודי ושליחותו של ברבד - ברבד עצמו הגיע למסקנה זו - לא היו אלא מסווה לשליחותו של גרוס ו ;או חלופה ' שתביא לפתיחת מגעים עם המערב במקרה שגרוס ייכשל . בהנה"ס דיבר על כך שרתוק במפורש: "שחרור היהודים אינו אלא קצה חבל שהשליכו אנשי הגססאפו כדי שתוסדר להם פגישה עם הבריטים והאמריקנים לדיון ... על ניסיון להגיע להסכם שלום נפר.ד •. אין ספק שהנלווה לכרבד [גרוס] מסר לאנגלים את כל פרשת השליחות", מסקנתו של שרתוק חיתה, שיש לנסות ולפנות לוועדה הבינממשלתית לפליטים ולראשה, סיר הרכוס אמרסון , שימנה איש נייסרלי <בסופו של דבר היה זה השווייצרי גוססב קולמן' היתה כפופה למתן ושיוכרת בריטיים, השלטונות הבריטיים דחו את בקשתו חב"ל של הנציב העליון לא"י . גם מערכת היחסים העכורה בין וייצמד לבן-גוריון לא הפריעה כאן - בן-גוריון עצמו ביקש את עצתו של וייצמד , משום שהיה ברור לכול שעניין ההצלה קודם לכל דבר אחר - וזאת בניגוד לרמזיו של שגב. כאשר ראה שרתוק שהאשרה מתעכבת, הציע לשליחים בקושסא שברבד ישוב לבודפשט וימסור שם, שההצעה נמסרה לדרגים הרמים ביותר ושהתשובה תגיע בקרוב. ברבד סירב לחזור <בניגוד , למשל , לסיפורי הבדיות, שהמציא בנושא זה הסופר עמוס אילון ברומן שלו "שעת האפס" , שבהם מוצג ברבד כמי שרצה לחזור והשליחים לחצו עליו לנסוע לא"י). הצדק היה עם ברבד , כמובן: חזרה להונגריה ללא הסכם וללא בנדי גרוס, שסירב באופן מוחלט לחזור , פירושה התאבדות - והתאבדות ללא טעם, כי אפילו יהודי אחד לא יציל בכך . אולם הסורקים לא הרשו לנדנד להישאר בארצם, והבריטים לא צריך לומר, שבן-גוריון וחבריו חיו מורעים למה שנעשה באירופה, והקרישו מאמצים ניכרים ביותר לכסירנות הצלח הסכימו לקבל אותו ואת גרוס בא"י או במקום אחר תחת שליטתם. לכן ניסה מנחם בדר , המכרגר מבין השליחים, לשכבער שיחזור בכל זאת, מחוסר ברירה. בשיחה דרמטית, בלילה שבין ה 28-ל 29-במאי , קיבל ברבד בסופו של דבר את הדין והסכים לחזור להונגריה. בדר הציע לו ניסוח של "הסכם ביניים" בין הגרמנים ל "מולדת", כלומר "היהדות הבינלאומית", או הציונות, על פי אמונת הנאצים. ההסכם דיבר על הפסקה מיידית של הגירוש לאושוויץ תמורת מיליון פרנקים שוויצרים שישולמו מדי חודש בחודשו : עלייה לא"י של יהודים במספר מסוים תמורת $400.000 עבור כל · אלף יהודים: יציאה לספרד הנייסרלית של משלוחים בני 10.000 נפשות תמורת מיליון דולר כל משלוח: אספקת מזון ותרופות ליושבי הגטאות והמחנות, ועוד. נאמר גם, שברבד ימשיך לנהל את המו"מ הזה - וזאת כדי להגן עליו מפני הסכנה שה-ס.ס יוציאוהו להורג מיד עם שובו . לא ברור כל כך מתי נשלח המסמך הזה להונגריה. בעת האחרונה התפרסם מחקר האומר , כי המסמך לא הגיע לידי קססנר בבודפשט לפני ה 10- ביולי. עד עתה היה מקובל לחשוב , שהמסמך נמסר לבלדר שיצא ~ המידע ארצה באורח חשאי , כי חסרו לכך -== ~ התנאים המינימליים ביותר. נסיעה מהירה ~, יכולה היתה להתממש רק בסיוע מוסדות ~ הביון של אנגליה וארה"ב. אלה ממילא כבר קיבלו את המידע על ההצעה מן השליח השני שבא עם ברבד: המרגל והמבריח אנטל <בנדי> גרוס. לכן פנו השליחים הן למוסדות הביון והן ללורנס שסיינהרדס, שגרירה של ארה"ב בטורקיה <שהיה יהודי אנסי-ציוני> עם המידע של ברבד ועם בקשה לאפשר לפומרנץ לנסוע במהירות. ממילא, אם יהיה מו"מ על יציאת יהודים, צריכות יהיו ממשלות המערב להיות מעורבות. פומרנץ הגיע ארצה ב 24- במאי. בישיבת חירום של הנהלת הסוכנות <הנה"ס> ב 25 בחודש אמר בן-גוריון שה"ענייד פנטסטי", אבל "אין להפחית מרצינותו ... אם יש תקווה של אחד למיליון - עלינו להיאחז בה". הוא הציע לשלוח את משה שרתוק <שרת> לטורקיה, להודיע לבעלות הברית המערביות על התכנית ולבקשן לממש אותה, ולערב במאמץ זה את ההנהלות הציוניות בלונדון ובארה"ב. התעורר ויכוח סוער בהנהלה בין בן-גוריון ליצחק גרינבוים, שסען שאסור להודיע לכריסים שכדי להגשים את התכנית יהיה צורך בעזרת המעצמות. דעתו של גרינבוים נדחתה, אף שהחשד כלפי הבריטים היה נחלת כל המתווכחים. רק שגב מתיצב לימינו של גרינבוים, רסרואקסיבית. הקו הכללי שסוכם בהנהלה היה, שיש לעורר אצל הגרמנים רושם, שתשובת בעלות הברית תהיה חיובית ושההצעה מתגלגלת הלאה. בזמן שירוויחו אפשר היה אולי להציל יהודים. במלים אחרות: האנשים הקטנים האלה כיוונו לדעת גדולים, ועשו כבקשתו של ד"ר שגב. הם ניסו להרוויח זמן. ב 26- במאי פרסו בן-גוריון ושרתוק את פרסי התכנית לפני הנציב העליון. הם העריכו שהנאצים יהיו מוכנים לקבל תמורת יהודים גם כסף, שיופקד למשל נשוויץ. ושוב מפתיע הדבר איך האנשים הלא-יוצלחים האלה כיוונו לדעתו של שגב: הם ביקשו להציע לגרמנים כסף נשוויץ. שלושה ימים לאחר מכן דיווח שרתוק להנהלה, שיש קשיים בהשגת הוויזה לטורקיה. כיום ידוע לנו , שהסורקים חששו מהסתבכות בענייני ריגול בין הגרמנים לבעלות הברית - <את בונוס וגרוס ראו כמרגלים גרמנים ( ולכן סירבו לתת אשרה לשרתוק. בהנהלה נשקלה האפשרות ששרתוק יסע בלי אשרה, ובשלב מסוים תמך בכך גם הנציב העליון • אולם התברר , שאי אפשר לסוס לטורקיה ללא אשרה, והאפשרות הזו ירדה מהפרק. בן-גוריון אמר באותה הזדמנות ש"עלינו גם לשאול את ד"ר וייצמד לתגובתו". מתברר איפוא שהם דווקא כן שקלו את האפשרות לפעולה עצמאית 26 160 - ג'ןיון 161 איש הוועד , שהוצע על-ידי שרתוק!) אשר גולדמן , התערבה אצל הממשל באותו כיוון הבריטית בבקשה, שהיא תאשר את נסיעת ינהל את המו"מ עם הגרמנים ויציע להם והוצעו שם ההצעות שהציע שרתוק בלונדון. בדר , אולם הבריטים סירבו . מאחורי דברים כסף. המגמה אמורה חיתה להיות למשוך נציג הוועד , איירה הירשמן , יהודי שתמך אלה עמדה העובדה, שהביון המערבי ידע על מר "מ כזה זמן רב ככל האפשר , ולהתנות בקבוצת ברגסון הקרובה לאצ"ל , נשלח ההזמנה: לכן אי אפשר היה לצאת ואי אפשר :l;a ~ אותו בהפסקת ההשמדה. אם לא יסתייע מינויו של קולמן , יש לפנות לצלב האדום או לוועדה האמריקנית לפליטי מלחמה שהוקמה על-ידי רוזוולס בראשית 1944. וראה זה פלא: תום שגב, התוקף את השלומיאליות המזעזעת של אנשי הסוכנות דאז , טוען שהיה עליהם לפנות לגוף נייטרלי ולבקש שינהל מו"מ עם הגרמנים ויציע להרוויח זמן! איך ידע משה שרתוק לכוון את שלומיאליותו בדיוק לדברים ששגב מציע כעבור חצי מאה? ואיך ידע שרתוק לא לחטוא , חלילה, בציוניות מופרזת ולא לעמוד רק על א"י כמקלס, כאשר הציע גופים שאמורים היו להוציא את היהודים, אם אפשר , לכל מקום שרק אפשר? ושרתוק, כמו כדי לספק את דרישותיו של שגב, הציע את הדברים האלה הן בפני הנציב העליון כפגישה שחיתה לו עמו לאחר חאלב, והן לשרים הבריטים ג'ורג' חול ואנסו ני אידן , לאחר הגיעו ללונדון בסוף יוני. בינתיים התכנסה בלונדון הוועדה הממשלתית הבריטית לפליטים (ב 31- במאי> בנוכחות שר החוץ והשר למלחמה כלכלית <שהיה אחראי לחלק ממערכת הביון הבריטית>. סוכם, שההצעה שהביא ברבד <על פרשת גרוס טרם ידעו> היא תחבולה גרמנית ללוחמה פסיכולוגית ושהיענות להצעה "תעמיס על בריטניה מספר יהודים גדול עוד יותר". אין לפנות מספר גדול של יהודים דרך טורקיה בגלל הסכנה שיגיעו לא"י , אך יחד עם זאת, ובעיקר מתוך התחשבות בדעת ארה"ב, שם בוודאי תהיה ליהודים השפעה רבה, לא צריך לסגור את הדלת מפני הצעות הצלה אפשריות. למחרת אישר צ'רצ'יל את המסקנות האלה בישיבת קבינט המלחמה, והוסיף שבריטניה תעשה ככל האפשר להציל "קבוצות קטנות של יהודים אשר גרמניה תהיה נכונה לשחרר , אם הדבר לא יפגע בהכנות הצבאיות". ודא עקא: מדובר היה בישיבה שהתכנסה חמישה ימים לפני הפלישה לנורמנדיה, והממשלה חששה לאפשרות שגרמניה, על-ידי הצעות פוליטיות מתוחכמות, תשים מכשול מפני הפלישה המתוכננת: אם יוסכם לפנות מיליון יהודים דרך ספרד <והרי הגרמנים אמרו במפורש שלא לארץ-ישראל, בגלל התערבותו של המופתי הירושלמי>, תצטרך המלחמה למעשה להיפסק: וכי איך יעברו המוני פליטים דרך צרפת, כשכל דרכי התחבורה מופצצות על-ידי בעלות הברית? בארה"ב פעלה אז הוועדה לפליטי המלחמה. היו"ר בפועל , ג'ון פהלה, השיג מן הנשיא הסכמה שלא לדחות את הצעת ברבד כלאחר יד , אם כי אי אפשר כמובן לספק משאיות לגרמנים. הסוכנות, בדמותו של נחום לטורקיה ולמצרים ונפגש עם ברבד , שעשה עליו רושם חיובי מאו.ד יחד עם זאת הודיעו האמריקנים לסובייטים, ב 19-ביוני , על הצעת ברבד: והרי היה צריך להיות ברור לארה"ב, שהסובייטים ידחו את עצם הרעיון על הסף, ולא רק מפני שלא היה להם כל עניין בגורלם של היהודים, אלא בעיקר משום שחשדו במערב שינהל מו"מ נפרד לשלום עם הנאצים. כאן דווקא הבריטים התנגדו , מתוך חשש שהדבר יסתום את הגולל על הצעת ברב.ד אולם האמריקנים בשלהם, והסובייטים ענו כמובן שאין לנהל ספרו של שגב הוא ניסיון ברור של שכתוב היסטוריה ברוח הרוויזיוניזם ההיסטורי כל מו"מ, ואכן יצאה הוראה כזאת מטעם מחלקת המדינה האמריקב ית. אולי סבור שגב, שגם בזה אשמה הסוכנות ? ועתה להצעתו של שגב בדבר שליחת שליח סוכנותי לאירופה הנאצית כדי שינהל שם מר "מ חשאי , עצמאי , ויעצור בכך את ההשמדה. הוא רומז שחיתה הצעה כזאת, ושהסוכנות דחתה אותה. נראה מה קרה באמת. ב 10-ביוני , כאשר ברבד לא חזר להונגריה, בא סוכן ביון הונגרי בשם "פערי" <למעשה: פרנץ בגיירני -)ferenc bagiony ( והציע למנחם בדר שיסע להונגריה במקומו של ברבד. ב 23- בחודש קיבל בדר מברק מהונגריה, שבו הוזמן לבוא לשם, והובטח שעוד יוברקו פרטים נוספים כדי לאפשר את הנסיעה. הידיעה הזו נמסרה על-ידי פערי לביון הבריטי , כך שכל העניין היה חשוף לידיעת בעלות הברית מלכתחילה, והיה זה איש הביון הבריטי שהעביר את הידיעה הזאת לבן-גוריון , שמסר אותה להנה"ס ב 2- ביולי. כמה ימים לאחר מכן הוזמן בדר להיפגש, בקושטא עם נציג גרמני , וזה הציע לו לטוס לברלין! בדר שאל לדעת הממונים עליו , כלומר בן-גוריון ושרתוק. בהנה"ס התקיים דיון חלקי בעניין זה וסוכם נגד שליחתו של בדר , וזאת משום ששליחות כזאת היתה ממילא מסיימת כל אפשרות של מו"מ באמצעות מעצמות המערב: הן היו חייבות לראות בזה מעשה בגידה של היהודים בבעלות הברית, שהרי מדובר היה במו"מ עם הנאצים תוך כדי הפלישה לנורמנדיה ותוך כדי המתקפה הסובייטית לעבר פולין • כל עוד היה סיכוי שהמערב יסכים למו"מ, שינוהל בפועל על-ידי אישיות בייטרלית, לא היה טעם בצעד כזה של ייאוש. לכן פנתה הסוכנות לממשלה היה לחזור , בלי שהביון המערבי ינקוט ~ צעדים שיסכלו את עצם האפשרות להציל יהודים, אם מהונגריה ואם מכל מקום אחר • אולם כיום, חמישים שנה אחרי , צריך גם לשאול - ואם היה בדר או מישהו כמוהו נוסע, ובורח מפני אנשי הביון בקושטא <שהיו בוודאי עושים הכול כדי לעצור בו> - מה היה צריך להציע? אם יציע כסף, כפי שהוצע בהסכם "מולדת", והגרמנים יסכימו - הרי הכסף לא היה, וגם לא משאיות, האם זה יעזור ליהודי הונגריה? ובשם מי היה בדר צריך להופיע? הרי לא יכול היה להופיע בשם בעלות הברית, שרק הן יכלו , להלכה, לספק את רצון הנאצים, מפני שלו ניסה, היה הבלוף מתברר תוך עשרים וארבע שעות! והעיקר - הרי ידוע לנו שהנאצים רצו בעצם את המו"מ עם המערב, ואת זה - שום בדר לא יכול היה לספק להם. ובכל זאת: בן- אין אצל שגב בריקה עניינית. יש אצלו גישה מתנשאת ומלגלגנר הבוחרת עוברות על-פי נוחיות המחבר גוריון שלח אז לקוטשא את אליעזר קפלן ואת איש הביון של ההגנה, ראובן זלסני , כדי לבדוק האם בכל זאת אפשר לשלוח את בדר , בניגוד לכל השיקולים ההגיוניים. אלא שהשניים הגיעו למסקנה שהדבר אינו מעשי. החמצה? ספק רב, שכן קסטנר הציוני (ר"ל , שוב ציוני> בהונגריה הגיע בסוף לאדם שנראה לו באותו שלב מתאים לנהל המו"מ, למרות כל השיקולים שהובאו כאן: יהודי בעל אזרחות שווייצרית, שלא היה לו כסף ו גם לא סחורה. הבריטים התנגדו לעצם ניהול המו"מ עם הנאצים, והוא בכל זאת נוהל • האיש היה סאלי מאייר , והסוכנות סמכה ידיה על המו"מ הזה - מרחוק, כי לא יכלה להשפיע עליו. המו"מ החל ב 21 באוגוסט, ושגב כמובן יודע עליו. אלא שהוא מתעלם ממנו , כי זה לא מתאים לאידיאו- לדגיה. באותה עת, כלומר בראשית יולי , נסתיימה חקירתו של בנדי גרוס בידי הבריטים. מה שהתברר לשרתוק עוד בחאלב, פורט עתה והובהר, ודו"ח החקירה נשלח ללונדון: מאחורי שליחותו של ברבד עמד הניסיון של הימלר להגיע למו"מ נפרד על שלום אנטי- סרבייטי עם המערב. הידיעה הגיעה לישיבת ועדת הפליטים הממשלתית הבריטית ב 13ביולי , ועוד באותו יום נחתה על שולחנו של צ'רצ'יל. מאותו רגע נגמר הסיכוי האחרון בקשר לשליחות ברבד , כי המערב לא היה, כמובן , מוכן להסתכסך עם הסובייטים כאשר מא י - יוני 9.3' c:: ==== הניצחון על היטלר כבר נראה באופק. לא זאת הרי יודעים: ובכן' מי באמת אשם? ההנהגה של אותם ימים. אין אצל שגב בדיקה (ו: היה דבר בין זה לבין פעולה כלשהי של התשובה: בן-גוריון. עניינית. יש אצלו גישה מתנשאת ומלגלגת, היהודים, של הסוכנות או של מישהו אחר . בתנאי הזמן ההוא נקטה ההנהגה אההי הבוחרת עובדות על-פי נוחיות המחבר. ~ רק דמיון פרוע יכול לשער שעוד היתה כאן בצעדים המתבקשים: ניסתה לשכנע תא ההיסטוריה הרי אינה מדע, ובוודאי לא מדע החמצת אפשרות ריאלית. ן~ ~ האמנם היו הגרמנים מוכנים לשחרר קבוצות קסבות או גדולות של יהודים? קשה מאוד . לפסוק בעניין זה, גם לאחר שתיעוד רב כל כך נמצא בידינו. דומה, בכל זאת, שאכן היו מוכנים לשחרר יהודים במספר כלשהו' ובעיקר להשתמש ביהודים כבבני ערובה למטרותיהם, בשלב ההוא, האחרון' של המלחמה הנוראה. ואכן נסען' כי הצלתם של יהודי בודפשט, ושל עוד קבוצות של יהודים, קשורה לסיכויים שהנאצים ראו במו"מ לשלום נפרד. אלא שאכן היתה מלכודת, שהיהודים היו נתונים בה - לא הם יכלו לנהל מו"מ כזה, רק המעצמות: ואלו לא רצו בכך' לא יכלו לרצות בכך . על שיקולים אלה לא יכול היה להשפיע שום גורם יהודי . קשה להניח, ששגב אינו מבין זאת. מכל האמור לעיל ניתן אולי להסיק, כי מנהיגי הציונות באותה עת היו מלאכים צחורים שאין בהם רבב - ולא היא. דינה פורת בספרה הצביעה, בדין' על כמה מחדלים וטעויות ברורות שנעשו . אפשר למנות את אלה ועוד להוסיף : לא אספו כסף במידה מספקת: ההנהגה לא הצליחה להשליט ביישוב הרגשה של מצב חירום כלל-יהודי לאומי: ההנהגה ומתנגדיה בתוך היישוב לא הצליחו להתעלם ממריבות פוליטיות של יום-יום <פילוגה של מפא"י, וכיו"ב>: בן- גוריון היה רחוק מלהיות איש נחמד' ומריבותיו עם וייצמד ושרתוק ושיטותיו המעצמות להיכנס למו"מ בלתי ישיר עם הנאצים: הציעה כסף במקום סחורות: לא עמדה על עלייה לא"י כפתרון יחיד אלא ביקשה להציל את היהודים לכל מקום שניתן. היה היגיון רב בהימנעות משליחת בדר אל הנאצים. שאלה אחרת לגמרי היא מדוע לא ניסו לשלוח לאירופה הנאצית - לא דרך טורקיה - שליח עצמאי' אלמוני' ולו אחד' שיגיע למרכז ו ;או מזרח אירופה, לא כדי להציל או לנהל מו"מ, אלא כאות הזדהות. ייתכן מאוד שהיו נכשלים בכך' אולם הניסיון עצמו היה חשוב מאו.ד ספרו של שגב הוא ניסיון ברור של שכתוב היסטוריה ברוח הרוויזיונ יזם ההיסטורי . אצל אנטישמים הדבר מקבל צורה של הכחשת השואה, או סילופה. אצלנו הדבר מופנה נגד רוני סומק אה T זה לא יגמר לעולם, לא תהיה לא ר ·, ~שףעה :חמי T ם, שףם ;בר חי f מדויק. הפסילה שהוא פוסל אינה, כאמור' רק שלו. אכזבת דור הבנים מעצמו בחיי מדינה שסועה ומתייסרת מוחצנת כלפי הנהגה שחבריה כבר אינם בחיים. אולם דומה, ששגב ואחרים הכותבים כמוהו' הם באמת אנשים קטנים מדי משיוכלו לבן-גוריונים ולווייצמנים. בדקנו רק פרשה אחת כדי להראות את דרכי הסילוף, לא רק של שגב, אלא של אסכולה שלמה. בחרנו בה כי עליה ועל פרשות ההצלה האחרות בנוי כל הספר . עם התמוססות הטיעון הבסיסי, ' תישאל השאלה מה עוד נותר ממנו . זהו ספר מרתק, מסלף, שמעיד הרבה יותר על מחברו מאשר על העניינים שבהם הוא דן. אין בו תום. ודאי שאין בו שגב. • חציו ו~ צ'רלס בוקובסקי מאנגלית: עורר פלו הסמכותיות בניהול ענייני הציבור הן בהחלט i ה :~~~f ל~ןא, T T- עניין לוויכוח: האצ"ל' מצדו' פתח בראשית 1944 במסע מלחמה נגד הבריטים שלחמו אותה עת נגד הנאצים, והיה בזה, לטעמנו' כזבים והרגלים ישנים; זה י~.& .i ףף ~'סףל :· ' ~~~~' משום סיוע עקרוני לצורר הנאצי: ועו.ד אולם צריך לומר, שבן-גוריון וחבריו היו ראש, פוסע פסיעות ישנ;ת, מבצע ל qטף~ים ··~,םי~~ חול.:ם Qלומו ri ,םי~~~ T מודעים למה שנעשה באירופה, והקדישו מאמצים ניכרים ביותר לנסיונות הצלה. ובעיקר בעניין שליחות ברב.ד שגב מצטרף ללא כל קושי למקהלת התוקפים את ההנהגה ההיא. דומה, שזוהי כיום הדעה הרווחת בציבור הישראלי' ושבכך מתבטא הממסד האינטלקטואלי החדש: "עליהום" על הציונות ומנהיגיה. הסיבה די מובנת: שליש מן העם הזה נעלם בתהום נוראה, ואנו מסרבים לקבל את האמת הפשוטה, שגם לו היו מנהיגי היישוב עושים כל מה שאנחנו' החכמים לאחר מעשה, מציעים להם, לא היה בכוחם להציל את העם ז:יהי:ה ~דידףת ~מר" i] 'רף ~יליי~י ~· "בר.?ו ·ת;ז~~:. לא" ה.:ח~ .~שףת ~· סת, ה.חח:.ה:?~ ;~ry ית ךדק .. הח~ז;ת ז-והיינה מזפש~זית, צלףלו"ת i ~ד f ~ל.אות ryT ן ,-T•: חז ז:י ry ~י~ה Qtt רו i ות, הט~ר הפשףט, הגחלת, הנףנה ל- .·; ~ ~~קדריתה:.ח:-ל i ~ב ראות ל !J ~גכר ... ךע.י~:ם 'ר~~לך iJ ~ע,ר~ה האחרו i ה תהיה איש אחד יושב היהודי באירופה. המצב היה מצב של חוסר ך~~ 9ה ,T חק ~נו ·; צ :• •• T צ'רלס בוקובסקי <יליד 1920( נחשב במשך שנים ל"פה מלוכלך" של השירה 28 אונים כמעט מוחלט, לא היתה כל השפעה .זה האמריקאית. שיריו חיטטו בפחי הזבל והשתכרו מוויסקי בברים הפחות מעונבים. של ממש לא ליהודים בא"י' לא לאלה לאחד מספריו הוא קרא "הימים בורחים שבארה"ב, שם גאתה האנטישמיות דווקא כמו סוסי פרא בגבעות", והוא, בוקובסקי , לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ולא הניח אוכף מספורי על אותם סוסים ודהר באנגליה. כאשר אין רוצים להודות בעובדות אתם למקומות שבהם אמריקה שרה. לא אלה, צריך לחפש את האשם. הנאצים רצחו' בהרמוניה, אלא בצרחה. - גליון 161 160 חיים נגיד ן~ ~1 ים: - ~ מזי שנה כנתיב; יתמיד דיqזi ~ה ~ל סיור במוזיאון האנטי-חומר חלום הפניקס על הסתיו בני ספינקס מנבטים שחנט 1 פדע;נים :נ~יךא 91 ~ה ט;ןה ~~לר i?.דת; ~ג~ד ~י~~: ק;ל ~ן :נז~:ם אלפ~ שנ i רו 'לפג ~ : השפירה ח 1~ם 9מ 1 :ים ~ע.ין ~נ;ש · י~~ i?.י : ם:~ ··בa ח~~ 1 י~~ד ~ק~~ים ~· ם מהם עשה אפנאי נמענות; ••••TT -:ז זז:-: נ~מרנו נ~ת ים הנ;רא T -T ך~אן זr~דס ~ל סי .זב~~ית T :•: ~9 כ;ת 1$ך"~ 71ב 1 ש ~ק 1 ף ה~;ל~ ג 1ךי 9~יד i? ס ~ך~ל ד~י ראש ~מ 1 ד לג 1ף ~ם ע~~ י ri ד ך:יש ~'ךי~ים וכל לבש; לא יפחד ולא י n שש :דד: :-··:-: י~- i? ס ותפt~נ ע;נת חדיש n;זדת :•:• -T : מציגים כיונית עממית - ד • ן~י~~ זא~ל-י 1 : דז:r :נ~רי~ה ~~יס :נ~~ים ח$ תןיד:r ~~זקמ;ן תי~;!!~ ז:ידקף ה~~ ע;~ה ע;~ךת מי יזחל לעת עונים ך~אן ~די~י דשות מן~~. 1 ש~~ והד n1 ;ת כשתו יניע 1 בכשלהבת ~T ךיד 'ל~ך~ ~ז?~לת ש~.נ: ::•:• ~.6 לר ~~מל • -TT: T -:• -; -: פליניוס - היסטוריון רומאי . פיראוסטה, פירניקס - חיות שנבראו אך לא היו. ' ~ל ~.זב:ם והידרה גם מתותים מבטיחה לפ;תד החידה T • -•• : T 0 : עפרת עננים בכגביש צעבת ~~ןי;ן ה~~ 9~יד 9i? ~ית ג 1 ~ה דס~דק vם n ;ל ,..דכנ~~, ~·~לr:זש ת??~~ ~זך~ה ה~~~נ:הסלמנדרה Qק~~ נב~יר ~נכי ;בס;ף ע.ייש · ~א ~1~ , -----.......... /! '\•' יש אומרים שהע;לם באש יאבד -•• : T T :• :• •• \\\ . :ש ijםי~וtפ ק~י~ה גו~ת =י ד ~· ~ןה ;:ז~ל??דןןה ךל~ה ק,ןח ~ /~ עז ~מרנכז מלפיד עישת :• :• • -• T ••• : / v 9-;;; !;,.?-. / 1 ';~ ;/ה' /j((j, (/j ,::d hכ7 ! r1t Jד q ~ ::J q ט ~ M h / d j ב!!ום הנורא נכשה~טלה הפצצה •:: T - : ד - : דד זו ת~ש~ז:; QiJ לקלק,ת ;:ו~~יסה 9 ~ידה קר~ם ~י~ה ~ן~ה-~מו ~;:ויא ~9ת,קדכr.ץ~~~ ;:ויא ~~ןה זקדד 9 פוך~~~ה j! ךח;ן א; ןןק;ן-תהו ~j! ע ה~י~ז:;~ ד~~~ ה~~~~מז:; =! :X .ו, )~1 ,ץו.., ... הפירא~סטה ". : ". . בלבבה הלהבה חיתה להר נכפ;ר •: דד T:T:-: - : •דד ז~~ ~~ו:זית ~ןןקון ך~מ;ה~ שנים חפש 1 הזפדענים נ~דפא"ל T נכתבי• sלינ;ו~ o פ· את ,:ש • ת~~;נ החידה ~9~9 ט ין;ר ~סר ין;ר ~~~ ת~~ i א~~ 1 ~ם -ן;ך~~ג;~ל . במלאות שבע שנים למפץ הענק, במימון :נ~יךא~ 9 ~ה ף~;ע~נ: ~בכ 1 ד ~ןןה קרן האחים רייכסמן , מרסיי , צרפת. מוזיאון האנטי-חרמו הוקם בשנת 2004, המוזיאון הממוקם במדבר בת-ים, מתעד ומשמר עדריות מרחבי המפץ הענק לפני ךה 1 א נכת -rד w ל :נ~יר~יקס הפצצה ולאחריה. ~ן-ז~ג ~ל Qדiןןד~ל~ry ~iJ ~ת מתוך קובץ השירים "סיור באזור המפץ הענק - האירוע שהשמיד את כל האיזרר המשתרע מגנרל בת-ים ראשל"צ האסור", העומד לראות אור בהוצאת Q:J ךק ף~~~ס ~זp~~rןת:jי~~ Oj? ~צ 1 ד ~ק~ף ~ליד ~ן ryדת רעד רמת אביב ,'ג אופיר מאי-יוני 93' 29 - ~ו === ~1 ~ ספרות בתי רהסוח מתתיהו ופל - חל משנות ה 0-7. המוקדמות מעסיק את הספרות הערבית, במידה גדלה והולכת, יחסם של השלטונות אל החשודים ננסיות פוליטיות ביקורתיות. לפי שעה אני מכתיר את הגל הספרותי הזה בכינוי "ספרות בתי הסוהר" , אף כי אין זו כותרת קולעת. היא אינה מבסאה את העובדה, שמדובר במערכת שלמה של חקירות ועינויים - מחוץ למסגרת המשפטית הפורמלית, הגלויה - המופעלת נגד חשודים שלא הורשעו בדין . אבל אפשר לקבלה ככותרת זמנית, המבטאת את העובדה, שמרבית הפעילות הזאת מתנהלת בבתי הסוהר. כבר קודם לכן תפס בית הסוהר מקום בספרות הערבית החדשה. אך ההתייתסות הקודמת לתופעת בית הסוהר אינה פוליטית, או אינה פוליטית במפורש. אם ניקח לדוגמה את "הגנב והכלבים" מאת נג'יב מחפוז, נמצא כי המדובר בקורותיו של פושע שהיה אסור , שוחרר והמשיך בדרך הפשע. אמנם, גם ביצירה זו יש רמיזות פוליטיות ברורות, אבל אלה אינן נוגעות למה שהתרחש בבית הסוהר אלא במה שהתרחש מחוצה לו. אינני מתכוון גם ליצירות מאוחרות יותר , המביאות את בית הסוהר כרקע בלבד -כמו , למשל, "ניחוח זה" . מאת צנעאללה אבראהים. שם, הרקע של מאסר פוליטי הוא אמנם מוחשי מאד , אך עיקר הספר הוא - מבוכתו ותהיותיו של האסיר לאחר ששוחרר . הגל החדש שאני מתכוון אליו עוסק במפורש בהתנהגותם של השלטונות עם אנשים החשודים בהתנגדות למשטר , שנאסרו ללא ההליך המשפטי הרגיל , ואשר נתבעים להודות באשמתם בפני חוקרים המענים אותם עינויי-תופת. את עיקר הטענות שמועלות ביצירות אלה מבסאת בתמציתיות רבה המשוררת התוניסאית, סמירה אל-כרסאוי , בשיר שהופיע באנתולוגיה של השירה התוניסאית. האנתולוגיה יצאה בחסותו של שר התרבות התוניסאי בשנת 1990, וניתן לרכוש אותה בחנויות הספרים -כלומר , אין מדובר בפרסום מחתרתי אלא בפרסום גלוי , המצוי ברשות הרבים. כותרתו של השיר היא: "ייפתחו התיקים הסודיים במולדת הערבית", ועיקר טיעונה של המשוררת הוא, שלא ישראל אשמה במצוקתו של האזרח הערבי במולדתו אלא המשטרה החשאית על תיקיה החשאיים, המאפשרים לשלטון לרדוף ולדכא את האזרח הערבי . ואמנם, מ~רת התיקים ספרות זו נכתבה על מנת לתעד ולהרתיע, וכוונתה לחוות מראה המשקפת מציאות קשה הסודיים היא הנמצאת ביסוד התיאורים בספרות בתי הסוהר . אין בהם התייחסות ישירה לישראל , ועיקר החשדות מופנה כלפי החותרים נגד המשטר ולא אל סוכני מעצמה זרה. רק אצל מחפוז מרומז הקשר אל ישראל ביצירתו "אל-כרנכ", שם, כאילו ללא קשר עלילתי ברור , מתפתח דיון של סתם בבית הקפה על האפשרות של השלמה עם ישראל קטע, שבשעתו נראה כמבשר את התמורה המצרית בעניין זה, אך מתקשר אל סיפור העלילה רק באופן אסוציאטיבי. ואלה הם הרומנים הנמנים על גל זה בספרות הערבית בת זמננו: "אל-כרנכ" הופיע ראשון , למרות ש-"שרק, אל-מתוסס" של עבד אל-רחמן מניף נכתב כנראה לפניו. המהדורה הראשונה של "אל-כרנכ" יצאה בשנת 1974, לאחר שפרסומה עוכב על-ידי הצנזורה המצרית כשנה, ואילו כתיבת הרומן "מזרחית לים התיכון" הסתיימה בשנת 1972, אך המהדורה הראשונה יצאה בשנת 1977. "סודו של תו" מאת פ'תחי ע'אנם יצא לאור בהוצאת "אל-הלאל" בשנת 1987, ושני סיפוריו של רפעת סעיד, "מגורי הקומות העליונות ו"היריקה" יצאו בכרך אחד בשנת 1987, אך נכתבו - הראשון בשנת 1978 והשני בשנת 1980. הרומן השני של מניף, "פה ועכשיו ."או מזרח הים התיכון פעם נוספת" יצא לאור בשנת 1991, והוא הגדול מכולם בכמות ובהיקף. למותר לציין כי יצירות אלה - הן בגלל אישיותם של המחברים והן בגלל תוכנן - העסיקו את הביקורת והיו למוקד של התעניינות. יש לציין עוד , כי מכל המחברים רק רפעת סעיד חווה על בשרו במידה מסוימת את המתואר ברומנים, אף כי לא באותה מידה של חומרה שגיבורי הרומנים חוו זאת. כן ראוי לציין , כי הסופרים המצרים כתבו ופרסמו את יצירותיהם במצרים, ושם הם חיים ללא הפרעה. עבד אל-רחמן מניף, שהוא עיראקי , אינו חי בארצו , ויש להניח כי לא יכול היה לחיות בה בנסחה לאחר פרסום רומן ראשון מסוג זה. הבדל נוסף הוא, שהמצרים ממקמים את סיפוריהם במצרים ומציינים בתי סוהר ידועים שבהם בוצעו הזוועות, ואילו מניף נמנע מציון הארצות בהן מתרחשים האירועים ושמות בתי הסוהר שהוא מזכיר בדויים ברובם. למרות זאת אין קושי לזהות את הארצות ואת בתי הסוהר . "אל-כרנכ" מספר על התעללות המשטרה החשאית המצרית בקבוצת סטודנטים. סטודנטים אלה הם בעצם "ילדי המהפכה" בזכותה נחלצו ממעמדם כבני עניים ורכשו השכלה. הם האמינו בכל לבם במהפכה ובשליחותה, אך מטעמים שונים נחשדו לסירוגין בהשתייכות לתנועה הקומוניסטית ולתנועת האחים המוסלמים. בכל פעם שנחקרו והכחישו את החשדות עונו קשות, עד שנאלצו לקבל על עצמם את האשמה. בכל המקרים באה, לאחר העינויים, הודאה של המשטרה בכך החשדות לא היו מבוססים. אך תוך כדי כך נאלץ חלק לקבל על עצמו תפקיד של מודיעים נסתרים של המשטרה החשאית. למרבה האירוניה נאלצת הנערה שבחבורה - שבהיותה אסירה עונתה קשות ונאנסה על מנת לשבור את רוחה - להסגיר את אהובה, שלא ידע שהיא קיבלה על עצמה תפקיד של מודיעה בשירות המשטרה. גם הוא נאלץ לקבל על עצמו תפקיד זה, אך הם לא גילו זאת איש לרעותו . כשהוא נמנע מלהלשין על חברו הקומוניסט, חיתה זו אהובתו שהסגירה אותו . ברומן קיים יסוד סימבולי מובהק, שכן נקודת התצפית על המתרחש היא של קרנפולה, בעלת בית הקפה "אל-כרבב", אשה המסמלת את מצרים: היא אינה צעירה אך עדיין יפה וצמאה לאהבה. היא מאוהבת בקומוניסט שבין הסטודנטים, היחיד שגם נרצח במהלך העינויים. מותו פגע בה קשות והיא מתאבלת על מותו , אולם אס-אס מתעוררת תקוותה כי עוד יימצא לה אהוב צעיר שישיב אליה את טעם החיים. העלילה פותחת באפיזודת השעון , המופיעה תכופות בספרות החדשה: השעון עומד מלכת והוא סערן תיקון . עניין זה מתקשר עם ההערכה החוזרת ונשנית במהלך הרומן , שהמתואר הוא בעצם קלקול שחל במהלכה 30 - גליון -161160 של התפתחות חיובית ביסודה. מוטיב חוזר כאמצעי לשמירת החוק. באנגליה, למשל , הטוטאליסארית באירופה - אמצעי לגיטימי זה מבטא את מבוכתם של הסטודנטים, הסביר המשפטן האנגלי בן המאה ה 18-, בידי המדינה, לצורך חקירת חשודים שאין המבקשים למצוא הסבר לעובדה, שדברים ויליאם בלאקסטון , כי אמצעי העינוי הם הוכחות לאשמתם, או לצורך הענשתם ללא י" נוראים מתרחשים בחסות משטר ההפיכה מכשיר של המדינה, ולא של המערכת משפט. במדינה כזו הפך המושג ese ו שהם כל כך מאמינים בו. התופעה של מתן המשפטית: majeste an engine of state not of והיה ל- ese nation ו, כלומר חפות למשטר הנערץ, שבחסותו מתרחשות aw ו. ואמנם, באנגליה היה אמצעי זה מסור פשע נגד העם: וכנגד פשע כזה יש להילחם ;:i זוועות, מוכרת מתולדות המשטר בידי ה- מוסד שלסוני בכל האמצעים, ללא הסתייגות. לכן, Privy Council , העינויים אינם עוד אמצעי שמחוץ למערכת המשפט, אלא חלק אינסגראלי שלה. מבחינה מוסרית לא רק שאין בהם דופי , אלא - על- פי התפיסה של המשטר הסוסאליסארי - הם מצויים ברמה מוסרית גבוהה יותר מכל אמצעי משפסי אחר , משום שהם מכוונים נגד אויבי העם הנסתרים. יתר על כן , המענים נתפשים כאנשים מובחרים, המשרתים את האינטרס החיוני ביותר של המדינה, ואף מקבלים תמורה נאותה על כך • לכן מסורה בידם הרשות לפסוק דין מוות לחשודים שאינם נענים לתביעותיהם. באלג'יר הנהיגו הצרפתים עינויים כאמצעי להגנת האינטרס הלאומי שלהם, ובעקבות הביקורת החריפה שנמתחה על ממשלת צרפת, יצא הגנראל מאסו , שהיה אחראי אז לפעולות הצבא באלג'יר , להגנת השיטה. הוא הגדיר את כללי העינויים ואת מסרתם הנעלה, ומאז נטבע המושג "מאסויזם", שמעביר את תפיסת הלגיטימיות של העינויים גם אל העולם הדמוקראסי. על-פי תפיסה זו , המענה חייב להקפיד על כללים "אנושיים", כגון הימנעות מסדיזם. העינוי צריך להיעשות רק במידת הצורך - אולי מה שקרוי "לחז מתון" בדו"ח לבראו - ויש להפסיק אותו ברגע שהנחקר מודה. למעשה, כללים אלה מופרים באורח הנוסח ביותר • את מהותה של תפיסה זו מדגים מחפוז ברומן שלו באמצעות דמותו של המענה. לאחר מלחמת ששת הימים פוסו המענה, ח'אלד צפ'ואן , הושם במאסר תקופה מסוימת והשתחרר כשהוא חולה. לימים נפגש עם קרבנותיו בבית הקפה "אל-כרנכ", שבו נהגו להתאסף, וללא כל הבעת חרסה הסביר את עקרונותיו . הוא מתגלה כאדם המתנגד לכל צורות השיעבוד והדיקססורה, מתנגד לשימוש באלימות ורואה בקדמה ובחירות ערכים בעלים שיש לקיימם. כמו כן הוא תומך נלהב בקבלת עקרונות הציוויליזציה המערבית וקורא לזניחת ההסתייגויות שמקורן במורשת העבר . המסר של מחפוז ברור: בשם ערכים כאלה ולמען הגנתם, כביכול , מבצעים המאמינים בהם את הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות. זוהי ממש הדגמה של עקרונות המאסויזם. דמותו של המענה מעסיקה מאד את כל הסופרים שהזכרתי. פ'תחי ע'אנם, למשל , הקדיש את כל הרומן שלו להתבוננות בדמות זו . ע'נאם אינו נוסה לסרקזם של מחפוז , המייחס את אכזריותו של המענה להבנה מעוותת של עקרונות נעלים. הוא שעשה בו שימוש לצרכיו הוא, בעי קר כדי לחשוף או לסכל מזימות נגד השליט ולהעניש את מי שנחשב לקושר נגד המלכות. במאה ה 19- סברו האירופים, כי העינויים חלפו מן העולם, כפי שהכריז ויקטור הרגו בשנת 1874• מעניין , שתפיסת העינויים כאמצעי המשמש את המדינה ואינו מהווה חלק אינטגראלי של המערכת המשפטית, חיתה מקובלת גם באימפריה העותמאנית. פרופסור הד , בספרו "Studies in Old Ottoman Criminal "Law מסביר, כי השריעה אינה מכירה בתוקפה של הודאה שהושגה על-ידי עינויים. עינויים היו נהוגים מחוץ למערכת המשפטית כ -orf, כלומר הליך הנהוג על-פי המשפט החילוני. אך גם על-פי נוהל זה הותרו עינויים רק כאשר עדויות נסיבתיות הצביעו על כך , שהנאשם אמנם אשם בעבירה המיוחסת לו ומסרב להודות בכך: אז היה הקאדי צריך לאשר את מסירת הנאשם לאנשי החוק החילוני orfehl-i, שהם - ולא בית המשפט השרעי - ביצעו את העינויים בהתאם לחוק הקיסרי , ה- kanOn• ככלל , המופתים התנגדו לעינויים ולא ראו בהם חלק מהתהליך המשפטי • למרות שהמענים היו חסינים מפני תביעה במקרה שהנאשם מת תחת ידם, היו הקאדים נוהגים לחסיל עונשם על מענים שגרמו למותו של נאשם שלא הוכחה אשמתו • רקע זה חשוב לצורך הבנת האטיולוגיה של התופעה, שאותה מוקיעים הסופרים שביצירותיהם אנו דנים. הם מתארים עינויים ששבו וב עשו - עם הופעת המדינה .יטסינומוקה ,עודיכ תמייק תורפס ,הרישע תראתמה דציכ םיסנמ תונברוק הרטשמה תיאשחה תופחל לערטשמה, םהש םמצע ועייסותמקהל: םה םישמתשמ םירבסהב ,םידיאונאראפ וליאכ תוחוכ םירז וטלתשה המורעב לע קלח ןונגנמהמ ינכפהמה לע תנמ לבחל וב ,םינפבמ לכו שרדנש ידכ וליצהל אוה בסהל תא תמושת הבל לש הגהנהה תצרענה המיזמל .תינרתחה ריבס ,חינהל ןפואבש הז וסינ םג תונברוק הרטשמה תיאשחה ,םירצמב המודב וירוביגללש ז' זופחמ, ץרתל םמצעל תא העווזה ולפנש ,םקלחב דע וחכפתהש וניבהו תא תמאה .הרושאל קר'ש'"טסותמ-לא, ומכ"כנרכ-לא", הלעמ תא תועווז םייוניעה לבוסש ריסאיטילופ. םעפה ןיא תרטמ םייוניעה וצלאל רוסמל תודע וא ,עדימ אלא ובייחל רוזחל וב ותפקשהמ תינידמה ריהצהלו לע ךכיבמופב, תנמ-לע תופרל תא ידי םירבחה- הלא תיבבש רהוסה הלאו ןיידעש אלוספתנ. רוביג רופיסה רבשנ רחאל םינש לש םייוניע ,םישק אוהשכ הלוח ,שונא םתוחו לע הרהצהה .תשקובמה ךא רחאל תאז וייח םניא .םייח ונופצמ רסיימותוא, אוהו וניא אצומ חונמ תוריחב הגשוהש ריחמב .הדיגבה תעב ותייהש ל"וחב ךרוצל יופיר אוה הסנמ חוודל לע תועווזה בלצל ,םודאה רשאכו אוה ץלאנ בושל וצראל ידכ> ריסהל תא םויאה לעמ בורק החפשמ רסאנש ןבכ <הבורע אוה רסאנ, ףוסבלו תמ בורמ .םייוניע םש ץראה וניארכזומ, ךא לבוקמ התוהזל םע .קאריע ינשב םינמורה תשגדומ ,הדבועה תילכתש םייוניעה הניא תאצוה תודע חוכב אלא תריבש םחור לש םיריסאה- ךכלו שי תועמשמ .תדחוימ תודלות ,םייוניעה םירכומה דוע םימימ ,םימודק םיפקשמ תוסיפת תונוש לש יוניעה יעצמאכ לעפומה ידי-לע תויושר .ןוטלשה ודוסיב לש ,רבד יוניעה אב לע תנמ בייחל תא דעה רוסמל תודע ןיאש אוה ןכומ הרסמלןוצרמ, רבדהו ספתנ יעצמאכ יחרכה תרימשל קוחה .הנידמב תופוקתב תורחואמרתוי, תומרונהשכ לע תוכרעמ טפשמה ולטיב תא יוניעה יעצמאכ תלבקל ,תודע ורתונ םייוניעה יעצמאכ אבש ןגהל לע טילשה רמולכ לע ןובירה ינפמ .םילכנתמ הסיפת וז האטבתה חנומב יתפרצהese majeste ,ו רמולכ עשפ דגנןובירה, םוחתו הז אל היה ןותנ ידיב תושרה .תטפושה תכרעמה תיטפשמה אל הריכה םייוניעב 31 מאי - יוני 93' סוגי המאסר הוא שבשני , זה שנגזר על-ידי בית משפט, חיים האסירים על-פי שגרה מסוימת, המסדירה את אורח חייהם. אמנם גם שם הם חיים חיי השפלה, ומדי פעם אף נגזרים עליהם עינויים בגלל התנהגות שאינה נראית להנהלת בית הסוהר . אך האסירים הפוליטיים מתרועעים עם האסירים הפליליים ומערכת היחסים ביב יחם מהווה נושא מעניין כשלעצמו . חלק זה של היצירה דומה במידה רבה ליצירתו של דוסטוייבסקי "רשימות מבית המוות". הוא משובץ אירועים, המתארים לא רק את משטר האימים וההשפלה האנושית הכרוכה במאסר , אלא גם . את יחסי האנוש הנחשפים במשך שנים של ישיבה משותפת בבית הסוהר. לעומת זאת, החלק המתאר את תקופת המאסר לשם עינויים, מחריד בתיאוריו המפורטים עד כדי כך שקשה לקראו . בסוף סיפורו של האסיר העיראקי מפגיש אותו מניף עם מענהו , שחלה מחלה אנושה ונשלח לטיפול רפואי בפריז , שם הם נפגשים. מענה זה - בשונה מהמענה של מחפוז - אינו נאחז בשום ערכים נעלים להסברת מעשיו , אלא פשוט מבקש מחילה מקורבנו ומאלוהים על חטאיו . מבחינה זו יחסו על מניף אל המענה הוא הבלתי-סלחני ביותר: האיש הוא פושע ללא כל כחל וסרק ועל ערש מותו הוא פשוט מבקש מחילה על חטאיו . אין ספק בכך , שספרות זו נכתבה על מנת לתעד ולהרתיע, וכוונתה להוות מראה המשקפת מציאות קשה. מראם דה-סטאל כתבה בשנת 1800, כי מאושרת היא הארץ שבה הסופרים עגומים, הסוחרים מרוצים, העשירים מלנכוליים וההמון שבע רצון . קשה לדעת אם הספרות הנדונה פה מעידה על שביעות הרצון של ההמונים, אך טרם הוכח שהמשטרים המתוארים אינם נהג ים מתמיכתם. בכל היצירות שהזכרתי מודגשת ההסתייגות של פשוטי העם מהאסירים הפוליטיים וממה שהם מייצגים. היחס אליהם, הן מצד שלטונות בתי הכלא והן מצד האסירים הפליליים, מעיד על שנאה מהולה בקנאה. המעמד הנהנה מן המשטר , מעמד הסוחרים שדה-סטאל הזכירה, מסתייג מהפעילות הפוליטית החתרנית. מניף מביא את הדבר לכלל כיסוי קיצוני בתארו אב עשיר ומכובד , התומך ביחס הנוקשה של הנהלת בית הסוהר כלפי בנו שהיה אסיר פוליטי , לחרפת המשפחה <ואולי אין זה חסר משמעות שדווקא בן זה, שהיה קיצוני בעמדותיו , נשבר לבסוף והפך למודיע של המשטרה החשאית>. דומני , שלמרות ההסתייגות המקובלת כיום מתפיסתו של היפוליט טאן , הגורסת כי הספרות היא מסמך המשקף את נתוני התקופה, אין להתכחש לעובדה, שספרות בתי הסוהר באה בעיקר לתעד מצב או תופעה. הדמיון היוצר יכול היה להוסיף רק המשך בעמ' 40 במובאה ממגילת זכויות האדם, ומסרת הסיפור היא להודיע לעולם איך מופרות זכויות אלה על-ידי האחראים לזוועות הנעשות "ממזרח לים התיכון". אמונה זו בהפצת המידע כאמצעי חיוני למלחמה בתופעה מודגשת גם בספרו השני. אבל ספר זה הרבה יותר נרגש ותיאורי הזוועות הרבה יותר מפורסים. בניגוד למובאות מן החקיקה הבינלאומית, הפותחות את יצירתו הראשונה, פותחת יצירתו השנייה של מניף במובאות מן המסורת המוסלמית, אשר מבטאות שנאה עמוקה למשטרה. הספר מורכב מסיפוריהם של שני קרבנות, שהשתחררו לאחר שנים של מאסר ונפגשו בבית החולים בפראג, שבו קיבלו טיפול רפואי. הסיפור הראשון הוא סיפורו של אסיר פוליטי מסעודיה, המכונה בספר בשם "מוראן" <שם, המוכר לנו מה"קווינסס" של מניף "ערי המלח"). בחלק השני מובא סיפורו של אסיר מ"עמוריה" המזוהה עם עיראק. תקופות המאסר של כל אחד מהם כשם שהתופעה המתוארת היא בעיקרה יבוא מן המערב, כך גם המחאה נגוח - שאין להמעיט מערכה וחשיבותה - היא ביטוי להשפעה מן המערב מתחלקות לשתיים: ראשית, תקופת המאסר ללא משפס, שאז מוחזק האסיר במסרה לענותו עד שיודה באשמתו , או עד שתישבר רוחו ויאשו"' כל מידע שישימו מעניו בפיו . התקופה השנייה היא המאסר ה"רגיל", לאחר שתמה תקופת העינויים. מאסר זה נמשך מספר שנים, בתוקף פסק דין של בית משפס, והוא חוסל על עברות שהנאשמים לא הודו שעברו , וגם לא נמצאה הוכחה לכך , זולת מה שנמצא בתיקים הסודיים. סיפורו של האסיר הסעודי מתאר את הפרק הראשון של מאסרו ומסתיים במידע, שלאחר תקופה זו הוא הוחזק חמש שנים נוספות בבית הסוהר הרגיל. אולם על שנים אלה אין הוא מספר דבר . סיפורו של האסיר העיראקי מתאר את אחת-עשרה שנות מאסרו בתוקף פסק דין , שניתן לאחר שתמה תקופת העינויים, שעליה אין מסופר ושאת משכה איננו יודעים. באופן זה אנו מקבלים מידע על שני סוגי המאסר הנהוגים באותן ארצות - שניהם נגזרים על- פי חוק, כפי שמודגש בהבלטה רבה. שני האסירים, שהתיידדו פמשך שהותם בבית החולים, כותבים את קורותיהם במגמה מפורשת להביא את סיפוריהם לידיעת העולם החופשי. מעניין, שגם הטיפול הרפואי וגם חשיפת הזוועות נעשים במערב, מקור ההשראה של שתי התופעות גם יחד העינויים, והמאבק נגדם. ההבדל בין שני ~ו אינטלקטואלים, לרוב בני האריססוקרסיה !ב ובדרך כלל אנשים אמידים אשר אימצו לעצמם תיאוריות מדיניות פסולות, ,~ שהגשמתן עלולה לשלול ממנו את סוכות ~ ההנאה שהוא מקבל מהמשטר אותו הוא משרת. כאשר הם מגיעים לבית הסוהר כאסירים פוליטיים, הוא רואה צורך חיוני בהשפלתם עד עפר . הוא רוצה לאנוס אותם להיפרד , בתודעתם, מכל הפריווילגיות מהן נהנו בסדם נאסרו. זאת הוא עושה על-ידי קבלת פנים שכולה מכות-רצח והשפלה נוהג המקובל בכל בתי הסוהר המתוארים ברומנים הללו • לצורך זה הוא מסתייע ביחידה מאומנת, הפועלת בפיקודו של קצין סוסה מין , המפיק הנאה פיזית עצומה מהכאת אנשים עירומים כביום היוולדם ומהשפלתם המוחלטת. מעניין לראות מהו הצידוק שמוצא לו אותו מפקד בית סוהר , הפועל ממניעים של שנאה, והורג במו ידיו אסיר שסירב להיכנע לסקסי ההשפלה: הוא מסתמך דווקא על הנעשה בבתי-הספר היוקרתיים באנגליה ובארה"ב, שבהם מתקבלים תלמידים חדשים על-ידי הבוגרים מהם במכות והשפלות, שנועדו לבסס את מעמד הבכורה שלהם. אין אלו רעיונות מערביים מן הסוג שהנחו את מחשבתו של המענה המחפוזי , אך בכל זאת, גם הפעם לקוח עולם הדמויים של המענה מהווי המערב. אגב, רציחת אסיר בשלב העינויים מתוארת בכל הרומבים שהוזכרו . בכולם גם באה בסופו של דבר החוסה של המענה -חב ימה האופסימית היחידה אשר מצויה ברומבים אלה. הנאה מינית הנגרמת למענה מתוארת גם אצל הסופרים האחרים, אבל היא בולסת במיוחד בסיפור של רפעת סעיד "היריקה". המענה בסיפור זה הוא קצין , המתוסכל מחיי המין שלו עם אשתו , לה נישא נישואי- תועלת ללא אהבה. במסגרת עבודתו הוא חוקר נערה פלסטינית יפה, ככל הנראה מאהבת של סופר צעיר , אסיר פוליטי , שאף בחר בה כנושא לסיפור אהבה. הקצין חוקר את הנערה כדי לחלץ מפיה פרסים על ארגון פלסטיני , שהיא חשודה בהשתייכות אליו , וכן על הסופר הצעיר , החשוד בתמיכה בארגון. הקצין חוקר ומענה את הנערה עד שהיא מתה, ובמקביל מגיעים יחסיו עם אשתו למשבר , והוא נאלץ לעזוב את ביתם המשותף. גם אם מלכתחילה לא היה הדחף המיני חזק במיוחד אצל הנבחרים להיות מענים, הרי שהוא הולך ומתפתח עם הזמן עד שמעשה העינוי גורם להם סיפוק: עדות לכך יש במחקרים שבדקו את אופן הבחירה של מענים ואת התפתחותם מאז היו למענים. היצירה הגדולה ביותר , הן בכמותה והן בעמקותה, הסובבת סביב תופעת העינויים, היא זו של מניף <השנייה שהקדיש לנושא>: "פה ועכשיו" . את ספרו הראשון פתח מניף מתאר את המענה כאדם החדור שנאה לאותם 32 - גליון -161160 אדריאן ריץ' 1= מאנגלית: גיורא לשם ;כ בדומה לכן ביחד מ;.זכך;ת ~ס:ינ:וי ע,לףלה ?QiJ ~יץ ד~; ןע;ך;נרינף ס~טף~ים !li] ~;ים קצ;ת-סע.~~ים ~ןנף ~!l ד:ז ~י a ם ~ןנף? ~נ:וי~ 11 ;ת ~ע.ד:ז ~י a ז לךש " ףנרנף, י;דק;ת ~ז: 7? ה ע._ףךת ~~ד~ינף 7? ה ע;ד לע,ש;ת זףלת ?~חז ס!ק ~דדו דיח:בi~~~Q נף י;ןעים, iזפ?ל ~ד 7? ה ךלקרא ךך;ך לנכ~ע.ךה. אדריאן דיה בת-דורן של אן סקסטון וסילביח פלאת', היא משוררת של חעולוכ הנקלט בתודעה נשית, ריבונית, שלחופש נולדה. לף ס:ה ךה ~Q ךת. 4 ףניכr.;ל~ ~~ינ;ת א;.זכנף ~לא .ה~ל~~ ?עז:יים ~ל;לה ף~ז:: :יpזtז ן.ןףג;ת נ;שנ;ת מס 11 מ;ת ~ת~ךצ;ת Tנכח חל "i מ;זבי 1f י;~ז; Q ןת :p ,ףך~~ ח;סךת ?~קלט~ ת~~;ה א;נ:יף ל~:זדנ:וי . ל~:ז~ים ~נכה ~Q ש;ל iJ ל.ןה iJ ~זק~י~ א;נ:וי י~ףיכ;c; סראש;ן. י;~ י;~ק,ת ~ת ס~ךיר. ~י~ת ג~ל ~!l !סת א;.זכנף כסדינים חזנים שהשלכף הצדה. T • -: : ••• :• • -• :• • ןrףר תל~?~~ ~ת iJ.תי;;כ~ ~~Q נף י;~~ים ~ך~ב iJ ח;~ה ד~? iJ~סר , זקנ:וי R ה ~ין ~גינף.~זנףל ~~וים דפ;צ;ת !l ל ~~ים ~ל ק,דח ~בףר .~!lם ~Q ךת ס:ינ:וי א;~ךת "~ןךי aR ןה," ;:דעי ~~.זגה א;;ךב א;.זכם. ~a ה ~ם 11 ,ם; ;ע;ד ו~~ ~;ים ~ך:פר זאת ה 11 שיבה נצפרים מסזנמ;ת T ••• : • : T • : •ד: ;נר~ת ךכף:;כית • לא ל~ה, ~לא דק ~ס:ינף ~אן ה~;ד; ר~? ;~rזד. ;ךם םיכ;tך;ה עיר ז; , ~מרי~ים ריץ' נולדה ב 1929- בבולטימור למשפחה יהודית ולמזח במנבלת רדקליף. ספוח הראשון "עולם משתנה" ואח אור ב 1951- בסדרת המשוררים הצעירים של אוניברסיטת ייל. שני ספריה הבאים "מנסרי היהלומים" )1955( ףתצלומים של כלה" )1963( חיזקו את המוניטין שלח כמשוררת שניחנה בביטוי מדויק. צלילות וחומרו . בסוף שנות החמישים התיידדה עם אן סקסטון וסילביח פלאת. אותותיה של ידידות זו ניכרים בשירת השלוש, שבשנים החן רשמו בשירתן האישית, חווידויית, מעין שיח פנימי עם משוררים אחרים . בהקדמה למבחר שיריח )1975(, שתרגומים חאל 5 חךף ג;.ר !l ~ינ; ,ת~ הףא ;זקסת, ~זבח ~גףלים ו~~~ ל~ס;ף ~ליל , ;זק~ף ~~זpם א; ;זקןף. נ;ישף Rףנכr. ;:זיא סע;זה זאת, ~ל ז:יזק~ה, י;~ ~ד~ךת נעבד;ת: נאדישףת לשמ:ד ~ליל , רבע רזr~ .ע~"ך חדרים q צף:ים לם:~~ ז;ילף:ים :ק~~רים ~שף~י-ע;ך , ~ר~~יסם iJםי~~~;ש !l ז:ייקי-ם!/;~ין ~,םי:;ל~ ם ~· ךח;ב;ת ;דףע.י ף~~ח ?זזן ;ךם ה;ן:;כים. קד ~~ןה ;כ;לה ל ry י;ת q ל;~ית ~.ך~-ל ;ךם םיכ;tך;ה ~ת iJ ם~נ:וי ~~סם ;~~זקנף ן;:~נ:יג;דךנף, R; ר;ב :ry יף ףניכr.;פףגiJזp~:ם ~ל נף ~· :כ~;-נ~ל · זאת. ~ה ~~ע,מד ~ל ז:ילו" ~ן iJ נ;יקף~ה iJ ::זיא. :T לקוחים ממנו , כתבה ריץ': "בהדפיסי מלים אלו במכונת-חכתיבח אנו ניצבים מול עירומם של • דק iJףנכr.ד~ק ס~זה חכשלונות בפוליטיקה חפאטריארכלית וחציוויליזציח חפאטריארכלית. לחיות אשה בתקופתנו פירושו לדעת צורות בלתי רגילות של כעס, שמחה, קוצר רוח, אחנה, ותקווה. שירח, מלים על גבי נייר , היא הכרחית אך אין נח די", ריץ' נמנית כיום עם המשוררים החשובים ביותר ש;ן~ת :קידט;;ים ~ן.ן;ך 3 גף~ים מח'~ים R ~ים ~ןה, ש:. לגף, ;מ~ ~א;~ךים, ;ג~ 77 ת ~ת iJםי;~~ iJ לחים ה~~ דדרים .ףכנ~~~ל~? זזך:פ; ~ל iJל;ע~~ . בארח"ב. שמעה נודע בעיקר בשל שירתח ח"פמיניסטית" ובשל "יציאתה מן הארון" כלסבית מוצהרת. עם זאת, חשיבותה חורגת בהרבה מן העניין בקורות חייה, שכן הציבור התרשם מיכולתה להביע בחוכמה ובעוצמ בסיון חיים שלם של אשה שהגדירה במו שירתה את מונחי ריבונותה. ספרה הפולמוסי של ריץ' "ילוד אשה" ראה אור בעברית לפני כארבע שנים בתרגומה של כרמית גיא <ספרית אפקים, עם עובד>, וביקורה בישראל ב- 1966 אף הניב שיר נפלא המבטא בעוצמח את המתיחות הלאומית השורה באווירתה של ירושלים. 6 :ד ה~דף:זה~י~~~ ?ד~דג, ~ריר ףיכ;c;מ ל w את ~g דל ~ע.דר ל~ןם. ~ר םי~זr חד~ים? ~יו נף~ל זאת ל 9 נל ;א< ~נכה, ע.ץ ~ריר> ו~~~ 7 ש;נ;ת-~ש זקך 11 ;ת ~נ:יחיל;ת זrלקל י;~ ~י:נ~ " ף~ת: נ;ף ן;לןr~ מדר-ס~~~זק:ה ~!lל ד !l ף, ;tקR ף ~ל י;;ים ~פףד;ת iJת;דן;גו:נpז ~די נקר ,iJ~!l ם ש 11 ש למים מי הברז שלגף, :•••:-• •ו -:•:•.:•T ~הףא ל~ליזזה ;ע.י~יף ;ם~י q ף לסם ~:;ד a נרז ~ל זר;ך מ:פ;ס. ף?ל~~ י;~ ~~חי a ה ם~; ~ל ,ם:~ 33 מאי-יוני 93' אמנות פלםטית תערוכות שהחור ו~ 5 ן~ ~ זיוה רון אביגדור סטמצקי 1989-1908 רטרוספקטיבה מוזיאון תל-אביב אוצרים: יונח פישר ואירית חרו באנציקלופדיה העממית משנת 1975 כתוב: "אביגדור סטמצקי , צייר ישראלי . נולד ברוסיה. ממבשרי המופשט הלירי. בארץ מ- 1922• למד בבצלאל ונפריס. הושפע מהאקספרסיוניזם הצרפתי ויישמו בציורי אווירה מהארץ . היה בין מייסדי 'אופקים חדשים', והתמקד במופשט סהרו. קיים תערוכות רבות." תקציר אכזרי זה הוא מוצר אנציקלופדי מוכר והכרחי • מיסת סדום להיקף יצירה ענק, ותזכיר היסטורי • בתור שכזה, מי שזוכה בו נכנס להיסטוריה ברגל הנכונה, גם אם זה קורה לאחר מותו . ואם התמזל מזלו והוא "אחד מעמודי התווך "".לש , הריהו זוכה גם לספר עב כרס ומצטרף למדף הספרים בכריכה קשה. ססמצקי הרוויח את זה ביושר . זריצקי , שסרייכמן וססמצקי , ואתם עוד קבוצה גדולה של אמנים שעלו ארצה ממזרח אירופה וממערבה בשנות ה 20-, קבעו עובדה בשטח בהתמקדם בבעיות צורניות טהורות ובשחרורם מהניסויים האידיאליססיים של התקופה <בצלאל 1906-, מגדל דוד 1918-, הקבוצות הרעיוניות תומר , מסד , אגד , וכל הססודיות למיניהן>. הם משכו אחריהם דור של צעירים אל "המודרנה", אל המופשט. כל "חניכי פויס" האחרים, כמו גליקסברג, אבני , מוקדי , אתר , ליטרינובסקי , סלונים ועוד רבים וסובים המשיכו עוד שנים רבות לצייר בהשראת סזאן , סוסיך , דואר ופיקסו , והאמנות הישראלית יצאה נשכרת. לכן קשה היום להסתכל בססמצקי הסגרירי <שסרייכמן וזריצקי לטעמי הם קיץ ואביב> בלי לחוש בעצבנות קלה את הטרגדיה של ציירי שנות ה 20- עד ה 50- ועד בכלל , שציירו "אותו דבר" <כולל ססמצקי> - אותם נושאים, אותם נופים, אפילו אותם צבעים - בין אם אביגדור ססמצקי: פרוסומה של אשה 1947 ,שמן על בד פחות ואפל יותר , בהיר פחות ובהיר יותר , לכולם הנחת צבע מקצועית, ציורית, נכונה, אידיאולוגית, כמעט משעממת. נוף ודמות, דמות בנוף, כנרת, צפת, עכו , יפו , דייגים, דיוקן עצמי , אשה ומנדולינה, ירושלים ותל- אביב. ציירי ארץ ישראל האוהבים והמסוכסכים. התמונות שעל הקיר שרות בעוז "אנו באנו" , ואנחנו כבר מזמן מאמינים להן . כאן אני חייבת וידוי אישי. כאשר אצרתי את תערוכת אהוון אבני )1951-1906( לפני כשנה במכון אבני המחודש, גיליתי אמן נפלא ורגיש מאין כמוהו שצייר גם הוא את החלוצים, את הסבתא במטבח, את פויס ואיטליה והמשתלה ברח' שינקין . פעם אימפרסיוניסטי ופעם אקספרסיבי , אך תמיד חם ולירי , גם אם לא מופשט. חייו של אבני נקטעו באינם, והוא לקח עמו את כאב וסטימצקי כאשר עזבו את הסטודיו שלו ב- 1945, ואתם תלמידים רבים. כמאה תמונות היו בתערוכה, וזו ודאי לא הקיפה הכול . התמונות שלא הושאלו לתערוכה שייכות בעיקר לאספנים פרטיים. למוזיאון - לא היו מסרבים. באנציקלופדיה העממית כתוב: "אבני אחרון . צייר ישראלי יליד רוסיה. עלה לארץ ב 1925-. למד בבית הספר בצלאל. הושפע מן הציור האימפרסיוניסטי , וצייר בטכניקה זו רבים מבני משפחתו . ב 1936- יסד בתל- אביב את האולפן לציור ולפיסול , הנקרא עתה על שמו", מצא את ההבדלים. תערוכה וספר מתבקשים מאליהם. אמנון ברזל , שקפץ מאיטליה וביקר בתערוכה במכון אבני, דיבר בהתרגשות על הספר 34 זה גואש או אקוורל , שמן או פסטל. אפל הבגידה הגדולה, שבגדו בו שטריכמן האמיתי שעוד לא נכתב. • - גליון 161 160 ציור ו -ready -mades לכלל אמירה דקורטיבית, שאינה סובלת מכוח היותה כזאת. התפיסה הקולאז'יסטית של המדרשה בנוסח יהודית לדין' הכוהנתהגדולה של הדיקטים הקרועים והסובלים, הוכיחה את עצמה כתפיסה נכונה במערכת של שנות ה 70' הנושאת את השם "אמנות עביה". השילוב בין החומר הזול המודבק לקיר צבוע פה ושם לבין השם היומרני המלווה את היצירה <למשל: "דדלוס ואיקרוס") העביר את הצופה לספרה אחרת, שבה הדימוי הרוחני המטפורי עולה על החומרי' ואומר לו "היכנע, אני מלביש עליך עכשיו בגדי מלכות ואתה לך בכוחך זה ותביא לי את הכבוד' ואולי גם את הכסף •••" בינתיים עברה לדין מאמנות עביה למופשט עשיר עם מסגרות יקרות, וכנראה גם שם תרגיש טוב; אבל אנו עוסקים בשושי ואפס ולא ביהודית לדין' וסמיכות הפרשיות אינה צריכה להביך איש, משום שהיא תוצר צעיר של המדרשה, שיש בה מרעננות התקופה, וצירופיה מעניינים. העבודות על הקיר ציוריות מאוד' ומשמשות כחידות קטנות בעלות צבעים, צורות ואסוסיאציות ויזואליות נעימות. • שושי ואפס -עבודה על קיר מא י - יוני 93' שנוצקו במיוחד על מנת לשרת הברות תינוקיות בסיסיות. האספקט הפמניסטי' נשי' המכיל בתוכו את המושג "בית" אינו יכול להסתיים בסכימה של בית צבעו בי על הקיר' ו גם לא במאווררים, המנסים להעלות ללא הצלחה וילון כבד בעל דוגמה אנכרוניסטית. בעבודותיה המוקדמות של דומי בי' כפיסי העץ הדקים המכופפים היו כמו רישום רוטט ומרק.ד חיתה בהם אצילות ותנועה ,החסרים פה. השכלתנות המגושמת של הקונספט, מתוך רצון להיות מרדיאלי בכל מחיר' מחטיאה את המטרה. • שושי ואפס-קרמו אסמבלאד'ים גלריה שוח אומן, תל-אביב שושי ואפס עושה קו לאז 'ים על הקיר . היא משלבת טכניקות שונות כמו צילום, פיסול --~~---------- ~וטוןו סררן במוזיאון זח לא רק פרנסה לפני כמה שנים ניגש אלי סדרן במוזיאון תל-אביב והתחיל לדבר • ניכר היה עליו ששהותו באזור הדמדומים שבין האמנות העכשווית לאוספים הקבועים של הקלאסיקה משרה עליו שיממון וכאוס. אינני זוכרת את כל ה"סופרלטיבים" שהעניק ליצירות, מלבד לעבודה של נחום טבת על הקיר שכונתה על ידו ע~~;ך~י~~" t;ני~ה" <סוכה שבורה>. הימים היו ימי מועדים לשמחה, והוא שמח בדרך שלו • שמחתי אתו' וחיכיתי להזדמנות לראיין כמה סדרנים, שהם כידוע בני אדם חושבים לכל דבר. בתערוכת מיכאל גרוס זה קרה שוב. התריס הנשען על הקיר והמינימליזם היוקד בצבעי צהוב גרמו הלוצינציות לסדרן אחר' שהיה על סף שיגעון כשדיבר אתי. שלושה חודשים של טשטוש חושים הפכו אותו ל"צהובון" מהלך • בשום אופן לא יכול היה להבין על מה השמחה, וחיפש ניחומי Q והסברים אצל הצופים. כשהגיע סטמצקי' נרגעו קצת הרוחות. על מה יש להתלונן פה? בכל זאת העמדתי כמה סדרנים במבחן. להפתעתי הם לא נפלו בפח. שגרירי רוסיה הישנה ישבו במדי השמירה כמו בפני חקירת ק.ג.ב, הסתכלו לצדדים בפחד ופלטו במבטא כבד ר"~סו ~."ר~ן איזה .שעמום דרורה רומיני - פסלים 1990 1993 מוזיאון ת"א אוצרת: אלן גינתון לפסלים של דרורה דומיני יש אבות רוחניים רבים. אוהבים להזכיר אותה בהבל פה אחד עם ברנקוזי' פיליפ קינג, אנתרני קארו ועוד' חניכי אסכולת הפיסול הבריטי. זה לא עושה לה שירות רע. היא מוכיחה בתערוכה זו שמשפט כמו "מן הים הכללי וטיפה משלי" <חנניה רייכמן> יכול להפוך לגשם ברכה תחת ידיה. פסלי הרצפה, הקיר והחלל' דמויי הרהיטים והבתים, ובעיקר הגיגיות הכחולות, כולם עשויים ץע צבוע וחומרים נוספים, מרמזים מעבר לפנורמה של המודל - סימנים פמיניסטיים, באסתטיקה מינימליסטית. למרות שאני אישית לא אהבתי את התערוכה, אני מפרגנת לביצוע, לגימור ולצבעוניות. העץ' חומר עבודתה, הופך תחת ידיה האמונות של דומיני לפלסטלינה, והיא מחוברת אליו לפחות כמו דליה מאירי לסלעי הבזלת; אבל מה לעשות, שהקונספציה לא הסתדרה לי עם יציקות האלומיניום הקרות, שהוכנסו לאמבטיות לתינוק ונראו כמו מוקשי נעל. או סימנים בניקוד <צירה, סגול' חיריק, קמץ ונו') דרורה דומיני ' בית עם אנדרסה 1993 חיאטרון חמוררניות של תהמסור 1ב- 5 ~1 )10.11.88<: "ההצגה היא קומדיה של טכניקה מהאחים מרקס ועד פסטיבל המלך וואקו ]•..[ והיא קשורה בשיקום התיאטרון". לא מזמן ראיתי את ההצגה על גבי סרט וידיאו , וגם בדרך-לא-דרך זו עבר אלי העיקר - התפוצצות של אנרגיה יצירתית חדשה, הנובעת - למרות תבנית-העל האחרת -מכאן , מישראל , מהבית. אלדד זיו וגיבוריו הליריים המופנמים הפכו , בשבילי , סמל לבית זה. על מה חי הדור של זיו? על מה הוא חלם? מה אהב? את מי העריץ? לכך מוקדש הדף התיאטרלי הבא בספרו של זיו - "לס מראה סמה". "הקומפוזיציה נפרשת בזמן ומאורגנת בצורה דינמית כמו במוסיקה" - כך הגדיר המחבר את ההצגה <בכורה במאי 1991(, בראיון שנתן ב 24.1.93-. מהותה היא, לדבריו, ההיסטוריה הרוחנית הדינמית של הנוער הישראלי, הנעה משנות ה 70- אל שנות ה- 80 לצלילי שיריו של מייק נובט - האגדה החיה של הדור , בדומה להנדריקס, לנון או ג'ים מוריסון . מה היה כוח המשיכה של נובט לגבי ארבעת הגיבורים - שתי הניצות <אורנה נץ ואיריס בורר>, שאהבו כל כך את שיריו , הצלם <מוטי נץ>, שמכר את דמותו ועשה הון מזכרו , והמלומד <אריה צ'רנר>, שלמד בדקדקנות את הביוגרפיה שלו? מייק נובט יצא בסוף שנות השישים מתוך הא . למוניות הישראלית, שבה לא הצליח לפלס לו דרך , אל צרפת - ודרכה אל העולם כולו. הבריטון חסר הגבולות והנפלא שלו , וגם מותו הפתאומי והטרגי , מגלמים את החירות, החתירה לשלמות וחוסר . הפשרות של דור שנות השישים. על מה חיים גיבוריו המציאותיים של זיו? על בעיות זעירות של אהבה, כלכלה ורוח. בלי לראות באמת איש את רעהו , תוך פיצוח גרעינים רעשני ומהיר, הם הורגים את הזמן. רק מייק נובט קושר אותם יחדיו , מאיר בקולו הגבוה את חייהם, על משמעותם האנושית החמימה אך הריקנית, אשר מתפוצצת על הבמה כבועת סבון של הקיום. "הצגה הזו איננה על מייק נובט", אמר הבמאי , "הוא רק הנושא. העיקר הוא החברה של שנות השבעים - שנים של מבוכה וארנון עצות, אולי בגלל שבמהותו של דבר , אף פעם לא היו אצלנו שנות השישים." ובמינימום של אמצעים, ומשחזרים בטונליות שונה ובפנים משתנות - את הפוליפוניה של החולין האמריקאי. ברצף תמונות חזותיות מניר-יורק מתגלים תיאודור הרצל בתור נהג מונית, ג'ון לנון , בית קברות בברוקלין , שבו לשחקנים אין פנים אלא רק "מוח יהודי", ובישראל - האם מדליקה יחד עם בנה, בתמונה פשוטה וברורה כזכרון ילדות, נרות חנוכה. כבר בהצגה מקצועית ראשונה זו של זיו נוצר אצל הצופה הלם משמעות, שרענן את הקליטה התיאטרלית. כמו בסרט מצויר לילדים, נאיבי באסוסיאציות האישיות חמש ההצגות שיצר זיו מחוות כולן יחד רפים של ספר אחר ואחי,ו שאת סופו רושמים החיים עצמם הכלתי ו גילדת שלו , מספר זיו על הנצחי , על הכיסופים לבית שבו תמיד מחכים לך. ההצגה "ינתי-פרזי" הזכירה לא רק את מוריו של זיו באמנות המולטי-מדיה <רובוט וילסון , פינה באוש, הבלט המודרני של פוסט>, אלא גם את הצגתו הראשונה, הצגת הרחוב "אין זו בן זו". ההצגה הועלתה בקיץ 1987. בפסטיבל ירושלים, וקיבלה מקום ראשון במסגרת תיאטרון הרחוב. היו שם סגנון מוגזם וגסות רוח חגיגית וגלוית לב, שיצרו קולאז' של הנושא המרכזי של זיו נושא שנשמר גם ב"ינתי-פרזי": הסיפור המוכר על הבן האובד , שנותר בכל זאת נאמן למקורותיו הישראליים, ושקיבל את גן העדן האמריקאי דרך המנסרה של יחג הילדות .הביתיים הביקורת התייחסה ל"ינתי פרזי" הבצור אמביוולנטית. מיכאל הנדלזלץ כתב: ה"הצג מרגיזה ביומרנות שבה", כיוון שלדעתו ן"אי באמצעי המדיה ההמונית כל מסר" ,("הארץ" 4.11.88(. אליקים רון לא העריך את מה שראה כתופעה אמנותית: "ישנן תמונות חזותיות טובות פחות או יותר , אולם הן אינן מחוברות ].•.[ מאוד רצו ליצור כאן תיאטרון , אבל זה לא הצליח" ("מעריב" 10.11.88(, אולם, היו גם התבטאויות אחרות. יוסף הופמן כינה את ההצגה "סאטירה חופשית על החוויה הישראלית בארה"ב", "(ג'רוזלם פוסט", 29.10.88(. באותו עיתון , ב עמי דודאי כותבת ~ זלטח זריצקיח אם קיימת אמנות ליודעי-ח"ן? אמנות, המובנת רק למי שמחזיק -- במפתח-הצפנים של התרבות שבה היא נוצרה? אולי נשמרה כזו באי ברובאו או בג'ונגל האפריקאי , אולם בארץ בעלת ציוויליזציה <אם כי יש לה גם היסטוריה עתיקת-יומין> ואני מחשיבה את ישראל ככזו - האם עדיין קיימת אמנות כזו? ובעצם, מדוע לא? מדוע שלא יהיה קוד יהודי פרטי של מנטליות יהודית מודרנית? הרי גם ביפן הסופר- טכנולוגית של ימינו, לא מת תיאטרון הנו. דוגמה מובהקת לאפשרות הזו היא עולמו היצירתי של הבמאי אלדד זיו . חמש ההצגות שנוצרו על-ידיו מהוות כולן יחד דפים של ספר אחד ואחיד , שאת סופו רושמים החיים עצמם. אולם כדי להבין זאת עלינו להכיר בריבוי השכבות וברב- המשמעויות שבשפתו: שפה, המלאה ציטוטים מהמיתולוגיה היומיומית של חברתנו הדינמית. מכל מקום, כבר עתה ברור , שאלדד זיו הוא יוצר ההולך בדרך ייחודית משלו , תוך ניסיון לפרש את דורו , את מולדתו ואת שורשיה הרוחניים. הוא הגיע לתיאטרון מהציור ומהמוסיקה, לאחר שסיים את האקדמיה לאמנויות, בשל ליצור סמלים מוחשיים, חזותיים וקצביים. כבר ב"ינתי פרזי", הצגתו הראשונה <תיאטרון "החאן" 1988(, הפריך אלדד זיו את מוסכמות הצופים על אפשרויות בימתיות. הוא דחס, בפרק זמן של שעה וחצי, ארבעים מיני-תמונות שבהן במהירות של וידיאו קליפ ובמוחשיות כמעט פיסית - הופיעו דימויים מתחלפים של ישראל וארה"ב: דימויים שנשברו והועברו דרך הפריזמה של ילד קטן - המחבר עצמו , המתגעגע בארץ הגדולה למולדתו הקטנה>. ההצגה נפתחת בסרט על טיול לירושלים, שמשמש כסמל למסע לארצות-הברית. הטיול נגמר , ועל הבמה מופיעה להקת זמרים, השרה שירי תהילה לנסיעה לארה"ב. שוב סרס, שבו התרסקות מטוסים <תחושה מוקדמת לגבי התרסקות האשליה?), ולאחר מכן , על הבמה - לקבלת פנים שנערכת בשדה התעופה בניו-יורק. זיו מתאר את ארה"ב כעולם סופר-מאורגן ופורמלי , המלא בכאוס פנימי , סכני ואנושי כאחת. השחקנים עובדים באופן נטורליסטי 36 160 - גליון 161 לוע ההבמ - םסממני לש הדיר -ישראלית תיהודי .טיפוסית םתצלומי לש םקרובי ,ואהובים ""פנטופלך ,ישנות ןושולח ששמשמ ,לאכילה הלאהב .ולמוות ללכ דאח דאלד וזי אהו ריוצ ךההול ךברר תייחודי ,משלו ךתו ןניסיו שלפר תא ,דורו תא ומולדת תוא השורשי םהרוחניי ימדייר תהבי :<סבתא ,, 'קירר :מורה 'ע 'כפרי :אם 'ש 'אדר :אלמנה 'מ <ורד ןחלו 'משלו םעול 'משלו םחפצי משלו • םאול יהבמא ךמתי םאות תלתרכוב ,אחת השממנ העשוי ודמות לש .הבית 'לכאן אמל התקוו םלחיי ,חדשים דלאיחו םע לכ רהיק ול הולהרמוני םע 'עצמו סנכנ .דניאל ןהשחק יאור יאברהמ במעצ תא ודמות לש רהגיבו ושל - ,אדם השהתהיל הסחרר טמע תא וראש - תכאישיו ,יצירתית ,פתוחה .מאלתרת לדניא אהו ,אדם ףשנכס לבכ ינימ ונפש לא ,הבית לא ,הקביעות ואפיל לא ההאהב תוהחמימו .המשפחתית םאול שהמפג ןטעו רחומ 'נפץ ףשא 'מתפוצץ לבגל ההדיסהרמוני ,שבבית לבגל תהקלקלו םשבקשרי םהאנושיי רוהעד ההבנ ,הדדית לבגל םהגעגועי םהמחניקי הלמ אשל .התממש 'כאן תמתח תלמסכ ,השפע לכ דאח אנוש ועמ תא ועולמ 'שלו תא 'בעיותיו םולפעמי סמבס תא ובסחרנ לע ןחשבו האחר • תלמרו ןהשולח ,המשותף ינעל תהבי תהזהו תהוארוחו תהמשותפו - ןאי ,אידיליה ןמכיוו ןשאי ראווי .לנשימה ההמור עיהוש א<עזר ,כפרי> ואבי גהחור לש 'דניאל אהו תהתגלמו .הצביעות במאוה 'בעצמו 'מוגבל לובע העוצמ לש ג"מנהי "כפרי - עיוד טלצט ךמהתנ" ,ומהקלסיקונים ;"החאן" סל המרא ;סמה האורנ ץנ סואירי רבור :תפאורה יאב <סחבי - ינזכרת ובקול לש :זיו ל"בכ חהמזר ןהתיכו שי האות ה'מיד לש .חשיבות' לבכ המ ישאנ ,עושה רהעיק אהו ההאינפורמצי לע המ בשחשו - 'עבורי רועבו .כולם לכ רדב לע ההבמ ןמסמ תא ההתפיס הזו . רדב ואינ לנטו תחשיבו )...( לכ רדב ךצרי סלהיתפ רבהקש 'למשהו ךבתו משהו . ךותהלי תהבנ הההצג אהו ךתהלי תהבנ ה'מ בחשו חבמזר >התיכון'. ...( יאנ הבונ תא הההצג וכמ ןבניי - קור תבאמצעו ההשפ תהחזותי .שלי" ן<ראיו מ 24.1.93-(. הב"נומ ,עמק" והצגת "ה"ישראלית 'ביותר הבא האמיר וז יליד שמימו ןבאופ יההרמונ רביות . ההעליל המתחיל ,באולם ההמשנ תא ופני דומתפק ךכדר תסמלי ההמוביל .הביתה לדניא - י<אור ,אברהמי> ןהב דהאוב רוהחוז ףסו ףסו ההבית א<הנוש יהנצח לש ,זיו> עשהגי בבארה" םלשיאי םיצירתיי םבתחו ההכוריאוגרפי - ןמתבונ ךמתו םהאול ךותו גדיאלו יחופש םע ,הצופים לא ,הבמה לכא רדב המ יכלל דהמאח תא כולנו • ומה רדב ?זה ןהזיכרו לש ומשה 'יקר לבע 'ערך ?וחי ילפנ אשהו העול ,לבמה ףעוק לדניא תא להקה בומתקר תל"בי "הקברות - תקבוצ ,שחקנים תהיושב תבשורו תהראשונו ןכמי המקהל ,יוונית הומשמיע תקריאו לש םהמתי רלעב .החיים אהי תמגלמ תא םיקיריה 'שאבדו תא תדע להקה יהבלת ,נראה תא ,הרכילות תא ההצנזור ההשקט לש ,הקולקטיב תא תנשמ 'הכפר תא לקו עהטב ה<עבוד תקולי תנהדר לש 'ל 'אפשטיין 'א 'מיכאילובסקי 'ט 'אוכלי 'א 'פונקו 'א 'ליין 'א ,שילח 'ו .רביד> יהבמא במרחי תא וגבולותי לש קהעמ םהנ רכב .מהתחלה אהו רמחב תא 'הקהל תפיסי ,וקולית ךא תתחוש תהמולד ,המשותפת דוממק הבהדרג תא תתשומ בהל לע ,הבמה לכע זהמרכ .הרוחני ,("העיר" 19.7.91(. ס"ל המרא "סמה תמתקבל הכקומדי .רצינית םבמקו ,וידיאו-קליפ שי ןכא העליל הפתוח ,ומתפתחת אובנוש יהגלו ןנית תלזהו תא םהצפני לש םהחיי .הישראלים םע לכ תהארציו לש ,הנושא שי וב םג ההרב םגעגועי לא בהנשג .והנפלא ס"ל המרא "סמה ההפכ ללש גר . וז ההצג אשהי םחלו 'נוסטלגי רהקוש ןבאופ יהרמונ תא ההפרוז ,והשירה תא םהמלי ,והמוסיקה תא להשפ םע ,הנעלה תא להרגי םע אהיוצ ןמ .הכלל יאחר ההצג וז להתחי יהבמא ןלהתעניי ריות רויות ,בשקיעה תבתהומו ,המולדת יבחי םהיומיו לש ייושב 'הארץ םשה קחלקי וממשפחת .הגדולה ,אולם םהא ליכו 'החולין םהקיו יהיומיומ 'לבדו ךלהפו הלמושא לש האמנות ? הז 'תלוי 'כמובן תבנקוד טהמב ןובאופ רהתיאו - בצ'כו גוסטרינדבר םפורשי תא תמציאו ןהחולי הפריש ,רבת-שכבות םע טתת-טקס 'כלל-אנושי דוע ועכשי םמסעירי םמחזותיה תא .העולם סב"לוק "הפחדן ר<נובמב 1991(, םשביי וזי יעל-פ ההמחז לש םנסי 'אלוני אל חהצלי וזי אלהמרי למע .לחולין הההצג אהי תחד-ערכי ,ושטוחה ,ונראה תשמוגבלו םהגיבורי ההפכ םג תלמוגבלו ,בימתית השסבל תמהתמקדו הצר ,ב"פופיק" תומהתפעלו תעצמי היתר דאח םהסממני לש ה"מחל "הפופיק הזו • תא הההצג אל והציל םג יקטע 'הריקוד אול תהתפאורו לש ידנ 'כומרן ,הכבדות ,הבוטות תהישירו וכמ םסרטי ,מצוירים תתפאורו ושעש ןמי הרומנטיזצי לש .פרימיטיביזם םג תדמו גהדמגו יהפוליט ו<בגילומ לש ימוט ,נץ> אשקר סללוק םלתרו םד תלמטרו 'הכלל אל ההציל תא .ההצגה וזי הפנ ללקה לש 'יודעי-ח"ן ושלדעת םאינ םזקוקי םלהסברי ת("א הז ליכו ןלהבי קר ימ לשגד 'כאן וואיל םלאחרי ךצרי רלהסבי (הרבה" - םוג הפניי וז אל ההציל תא .ההצגה תנעדר הממנ ההפרספקטיב תהאנושי תוהיצירתי ההרחב 'יותר ההדרוש ללכ תאמנו - אול המשנ דע הכמ רצ אהנוש ושב אהי .עוסקת הההצג ה"נומ ,עמק" בשכת ןיהונת ןגפ ה<הועלת הלראשונ תבבי ןלסי רבספטמב 91'(, אהי ןהניצחו ,הקשה ךא 'האורגני לש דאלד וזי לע החולין . יזוה והתגלמו 1 תבימתי לש תהפשטו תוהמורכבו לש תמדינ םהיהודי - תהתגלמו אשהי הפואמ תמוסיקלי הבהיר הועצוב לע ,המולדת ההמצחיק תוהטפשי ,לעתים הוהנפלא לכ ךכ .ממרחקים יכשהבטת לע ההבמ ,הפתוחה השקיבל תא יפנ םהצופי תבאורו םהביתיי םהנוצצי ,שלה ראש ואבד םבמרחבי ,הכחולים-ירקרקים םהמוכרי לובכ תזא םשוני לש קהעמ ל<מנה אמ י - ייונ 93' קדימה", קרא אמיר אוריין למאמר שהקדיש לעבודתו של זיו: "לא יכולתי לעצור את הדמעות", הוא כותב. לפי דעתם של המבקרים קבע את הצלחת ההצגה "הבימוי המוזיקלי המסובך" של זיו , שפרש את מחזהו של גפן על הגבול שבין "בלדה ביתית ודוקו-דרמה היסטורית", על אנשים שהם ~וים-מרצון סמליים: אנשים שבחרו להיות "נביאים של צפני תרבות מוכרת ]."[", הלוקחים חלק ב"טקס פולחני - מעשה "בית לסין": נומה עמק: דבו רה קירר ועזרא כפר י עקשני וכפייתי לגבי אלה שכבר כמעט שכחו כיצד התחיל הכול ]"[ זעזוע ישראלי מבריק" - הדומה ל"דרמה האמריקאית הקלסית ]."[ או לדמות הקולנועית האמריקאית הנהדרת של "העיר שלנו" של ת'ורנטון ווילדר" ("העיר", 2.10.92(. עבורי , "נומה עמק" הוא הרמוניה של תוכן וצורה מודרניסטית, המבוססת על הכרת המסורת האמנותית שלנו ושל העולם כולו • בקונטקסט של יצירותיו של זיו , זוהי הפסגה של התעסקותו במזרח התיכון . התפאורה הרחבה, שכמו צולמה ממטוס מעל מרכז הארץ , היא מטפורה למבט של זיו • זיו מחבר צפנים פואטיים, צליליים, תנועתיים ופסיכולוגיים, ומעמדת ה "אמנות הגבוהה" הוא מבטא -בהומור , בציניות ובחמלה - את הערכתו לגבי מהותה של ישראל , עברה, ההווה שלה ועתידה. אחרי "נומה עמק" השאיר זיו מאחוריו את נושא המולדת, ועלה על דרך של חיפוש תשובות לשאלות הראשוניות על החיים. בהצגתו הבאה "אהבת מוות" <מחזה: ענת גוב, בכורה בתיאטרון "החאן", ינואר 93'( נוכח נושא המולדת רק כרקע. הוא כבר אינו המטרה, אלא אמצעי כדי לתאר את גורלן של דמויות המצויות מחוץ ל גבולות המדינה. צפויה, "של מי אתה?" במבנה שהקים הבמאי , יש משמעות עמוקה להתפרצות הסנילית הזו , ושאלתה של הסבתא מתגלית כחשובה מכול: היא מתמקדת על מה שמאחד את כולנו - ערכי המשפחה כקרקע רוחנית, המזינה את בניה אפילו ממרחק. דניאל סופג לתוכו , כצפנים של תרבות חתיאטרון של זיו הוא מוזר, אבסורדי ורב שכבתי. הבמאי, שנמצא בחיפוש מתמירי עור ירחים אותנו בתגליות בימתיות חושות השבט, את האסונות, התקווה, הרוחניות והחמימות, ובו-בזמן גם את המוגבלות, חפיגור , המוזרות וכוח המשיכה של ביתו . כאשר הוא חושב על הצגת בלט חדשה, הוא יוצק לתוכה את הדיסהרמוניה הפרטית של בני ביתו. בהצגת הבלט שלו הוא מעביר את כל החמרים האלה טרנספורמציה ליופי , ולעיני הצופים הוא משנה את חבטות רגלי הסבתא בנעלי הבית שלה ליצירת אמנות, ריקוד בדרדורי יהודי . אחר כך , באמריקה, לא כל אחד ישמע בקצב המודרני של . הריקוד את המקור . ב"נומה עמק" מרשה לנו אלדד זיו להיווכח במו עינינו בקשרים הביתיים הטבעיים, היוצרים את אריג התרבות הדיאלוגית ש . לנו . תרבות זו מתפתחת, לפי תפיסת הבמאי , מתוך ניגודים: ציוויליזציה מול הטבע הראשוני , חירות מוחלטת מול התחייבויותיו הקטנות של האדם, עושר הדמיון ושגרת חיי היומיום המסורתיים. השיר "נומה עמק ארץ תפארת - אנו לך משמרת הוא שחותם את ההצגה כמלה 11 האחרונה של הבמאי. "המהפכה העברית נעה ו~ והטהור <תלמידותיו>, אונס את אמו של ~ו דביאל והורס אותה מבחינה מוסרית. אמו של דניאל, נעמי <שולמית אדר>, היא התגלמות של אימהות שאינה תלויה בדבר ושל מסירות בלי גבול . היא משתקעת בטיפול באחרים כדי לשכוח ת~~ עצמה וכדי להשיג אשליה של שלווה, ורק אהבתה לבן שהוא אישיות אמיתית שמימשה את עצמה מחזירה אליה את התקווה ואת הכושר לחשוב ולהיאבק למען עצמה: "קח אותי מכאן!" צועקת נעמי לדניאל - וזו היא התעוררות אחרונה של עמידתה כנגד הגורל . מיכל ורד מגלמת באופן מבריק את אודליה, אלמנת אחיו של דניאל , שהתאבד. היא מרדנית ומסרבת להיכנע, ומתעקשת על אפשרות האושר עם דניאל כדרך להתגבר על הגורל. אחד הרגעים הנפלאים בהצגה, אולי גולת הכותרת שלה, הוא הרגע שבו , לאחר ששבה מזרועותיו של דביאל , מעורטלת כמעט, היא מפזרת על כולם עלי כותרת לבנים. אולם הקרובים עיוורים לאושר שלה, ורואים אותו כאשליה עצמית טרגית. הנושא הפנימי של הדמויות הוא הגעגועים הנוסטלגיים לאידיאל , ליופי . כל דמות כמו במקהלה של קולות שאינם מתמזגים שרה את תפקידה בלי לשמוע את האחרים, אולם גם הקולות הלא מתמזגים הללו מתמזגים לשלם - דמותה של המשפחה והמולדת. בתפיסה רוחנית זו של הבית, התפקיד המוביל שייך לסבתא טוניה <דבורה קירר>. היא "מקרקעת" את הריחופים הרומנטיים של קרוביה באמצעות דו-השיח המתמשך עם הסב המת <החי לגביה>, שאליו היא פונה כאל שופט עליון , כמו גם בשאלתה הבלתי מפתה "לשם השעשוע" , מחלל את התם "בי ת לסין"; נומה עמק ; דבורה קירר , עזרה כפרי , שולמית אורי . 38 160 גליון 161 ןהשחק ןער ןב ,זאב םהמגל תא ,שלמה חמצלי ןבזמ רקצ לש םקיו יבימת רליצו תדמו לש םאד 'רוחני חשרוצ תא ואהובת ךמתו םמניעי ,נעלים ובעוזר הל םלהגשי תא המשאלת ההעמוק ביותר . אאל השדרכ לש ההגיבור לא תהמוו ףהנכס תמתגלי עלפת ךכדר לא .הגיהנום לכ תהכוונו תהנעלו ושהוביל האות םלש תמתגלו תכחסרו :משמעות םפתאו אהי אל הרוצ ,למות הומסכ תטרגי לש שייאו המכס תא הפני לש ,הגיבורה השאישיות ההגיע הכ רמאוח יליד .מימוש תתמונ תהמוו ,שלה תהממוקמ יעל-יד יהבמא דבממ ""השמיימי 'השני תנשמע םבביצוע לש ץזילברש לודיי - טכדוא לש .נאהבים םתלבושותיה ,האדומות-לבנות תמסמאו ,העיניים תמוסיפו ול ךנופ לש ןהימנו ,לחיים שהמודג תב"אורו גהח םהזוהרי "האחרונים הבתודעת לש .הגיבורה קהמאב יהנצח םע תהמוו רמשוחז יעל-יד וזי - וכמ תבאמנו ,המסורתית לובכל הז תהיהודי - הבצור תסמלי תרב-משמעי רונפת יכפ לשמקוב הבפילוסופי תהעממי רבשי התהיל .לחיים ןהתיאטרו 'המוזר 'האבסורדי בהר ישכבת לש וזי הנרא םלרבי ןכתאטרו זמרגי ךומסוב ושעתיד למוט .בספק לאב הנרא 'לי ישכדא רלהרה :פעמיים ושורשי .עמוקים 'הבמאי אשנמצ שבחיפו 'מתמיד דעו םידהי ואותנ תבתגליו תבימתיו ,חדשות אול המשנ ובאל תכשלובו םיצירתיי ההי ךהתהלי .מלווה ךצרי ללקב ןולהבי תא תהכשלונו 'הללו וכמ תא עהקרק השמזינ תא 'זיו הושעלי ול - הותהי וז תמלא םייסורי הומר לככ .שתהיה ךבמהל קהמאב לע הזכות שלהיפג םע תהמוו שבמפג לש השמח תאינטימי ,נשגבת תפורצ ההגיבור ךדר לא םהנידוני תלמוו - המחלק לש םחולי םסופניי תבבי .חולים וזי במעצ התחנ האחרונ וז לש םהחיי םכמקו יח ,במובהק עהמקב תא .החיים תבי םהחולי לנטו 'החלל קהדחו תחזיתי לא ,הצופים ""החאן ת,אהב ,מוות יאורל ץזילברש יואור לווי סדחו ךבתו םשניי יוחצ םמטרי לש ,במה אוהו דמתפק ןה הככניס 'לשאול ןוה לכחל ושב םמתנהלי םחיי .שוקקים עהצב בהצהו תהמ לש תמנורו ההליל הומדי לש תהאחו חזור וב ןבזמ םג שכשמ ,בוגדנית ההמאיר םפרחי .ענקיים םהפרחי םמכסי תא תקירו תבית-המוו ,כמנצחים דויח םע םהניצני םמיניי הבצור ההבוט רביות - םה םמהווי לסמ יליופ יח .מאוד ידייר תהבי םהנידוני תלמוו - לרח חהרתי ה(ג'ולי ,אריאל> השלמ לק תהדע ן<ער ןב <זאב יוהערב ףיוסו י(ג'וב <אדביר םמתייחסי םלחיי הבצור תהרציני 'ביותר לכא .פולחן תתמונ תהשב רלאח ההקבור תמבוצע לע ,ידם ילפ תהנחיי 'הבמאי סכטק 'מוסיקלי-פלסטי ההמלוו תא םהחיי הבצור תחגיגי טכמע אשל םמהעול .הזה אדווק 'כאן לע ףס ,המוות תלומד המיר ךלהערי תא םהחיי .באמת תהתאהבו קהבז השל דבאח ,החולים תתח יקרנ שהשמ תהקוסמי ת<שמסומלו םבסיבובי םגרפיי םמדויקי לש םהשחקני - ששלו תתנועו שבשלו ,שניות> תמתגלי 'כרעל יתרת :משמע ,שלמה ש .:i שכב יעל-יד שהייאו ,שלה ךמוס לרע הבקוק הקול ,שלה ךובכ שמממ תא ההמטפור לע ההבמ - הגיוס תפילוסופי לש ה"משת תלע "דבר לש ,פושקין הבאריז ,ישראלית ם"שכרון-התהו לאפ לשע .הסף" וזה ןפתרו ימקור יועכשוו בלמוטי יהפולקלוריסט יהנצח - חהוויכו ןבי םהחיי ןלבי .המוות תבאמנו תהעממי עמופי תהמוו תכמפלצ .עליזה תזא םמשו תשבמנטליו תהקולקטיבי אהו המהוו קחל יבלת דנפר ,מהחיים רמקו תללידו ,חדשות ווקבלת \ המלוו .שמחה וואיל הבהצג לש וזי בוגו למנוצ ןרעיו הז ,ישירות למוב םאד-אבסורדו - קור למקב שפירו ,חדש תבמשמעו .הפוכה ,המוות ובביצוע לש יאור 'דייל נהדר . אהו עמופי שכאי םעסקי רצעי ,ומתוחכם שלבו החליפ ,אופנתית שכשבד ,פרח ןהמוכ דתמי "ל"קליינט .הבא אהו דעוב קבדיו ,רב -על יפ הרשימ ,שמית וכמ במחש - לסמ םהעול ,המודרני ,המאורגן רהקרי .והטכני יחי םהיומיו ם<הממוקמי ,בישראל> לע חהמת םהעצו ,שלהם םהקשרי ,האנושיים תוהבעיו תהזעירו תהגדלו ילמחסומ ,ענק םעומדי דבניגו קמובה תלמוו קהמברי לכ 'כך וומול םה םנראי םכ"חיי .בזבל" ןבאופ הז ןאכ הרוא המיר י<אורל <זילברשץ תא הקיומ 'המסודר םע 'בעל ,ילדים תמשכור .ובית לכסמ תלאפסיו םהחיי למו תהמוו ךהמוש לכ ךכ 'בשלמותו שמשמ חפ לזב ,ענק ושעמ המתקש ההגיבור .להתמודד חפ להזב עמופי רכב ,בפרולוג הכשהמנק ןמרוק ואות - הבצור תהפגנתי טכמע - לע .הצופים ההתפאור לש יאב יסחב ,היא וכמ ובהצגותי ;"החאן" תאהב תמוו יאורל ץזיברש יוגור ןאגמו תהקודמו לש 'זיו תתמציתי .ורב-משמעית אהי תמגלמ ןבאופ יפיז תא הייאוש לש ,הגיבורה ההמצוי הלכאור תבפסג הההצלח ,הציבורית השהתאהב תבמוו והשל .והמכובד ,אולם ,המוות ההיפהפ 'הקטלני הדוח תא ןהקרב ןמרצו .שלה 'לדעתו לכ דאח ךצרי • תלשתו דע םתו תא תקובע םהחיי השנועד תהנצחי ה"אהב - .אבדון" וכולנ .חיים מאי - ייונ 93' המשך מעמ' 32 ספרות בתי הסוהר 1:ןן. ~, מעס לנתרבי היסוד' ותרומתו של המחבר המחייבות רגישות אמנותית בדמה גבוהה בחקיקה בין-לאומית באו"ם נגד העינויים, מתגלית בעיקר ביכולתו לתאר ולחשוף את ביותר . והן בפעילות של גופים לא רשמיים, כמו "אמנסטי" ואחדים, שהעלו את רמת ההתעניינות בנושא. בין השאר' יש להניח, גדמה פעילות זו להחלטתם של סופדים ערבים שלא להחשות עוד ולחשוף את מה שהיה ידוע לכל' אך עד אז לא הועלה מתוך פחד על דל שפתיים. לסיכום ניתן לומד' כי כשם שהתופעה המתוארת היא בעיקרה יבוא מן המערב, כך גם המחאה נגדה - שאין להמעיט מעדנה כפי שצוין בתחילת הדיון' ספרות זו החלה להופיע בשנות ה 70- המוקדמות. ההסבר לכך נעוץ בעיקר בעובדה, שבשנים אלה הגיעה לשיאה הפעילות הבין-לאומית נגד תופעת העינויים. הגודמים לכך היו הגילויים שלאחד מלחמת העולם השנייה בדבר היקף תופעת העינויים שנעשו בארצות הסוסאליסאדיות למען הגנת המדינה, כביכול - אך גם מעשי הצרפתים ~ המציאות במונחים של יחסי אנוש. אין זו ספרות אפוקליפטית, כמו יצירתו של אודו ול' אלא ספרות דיאליססית, הנוהגת במידה רבה על-פי הדוגמה של דוססוייבסקי. הספקות שהועלו לגבי עדכן האמנותי של "רשימות מבית המוות" מצד אלה שדאו בהן בעיקר דוקומנטציה מרשימה, יפים גם לגבי חלק ניכר של ספרות זו' בעיקר יצירתו השניה של מניף. אך אם בכל זאת יש לדאות בה אמנות, הדי זה בגלל יכולתם של באלג'יר' גילוייו של כדושציוב על שיסרח וחשיבותה - היא כיסוי להשפעה מן המערב. • הסרפדים למקד את יצירותיהם בתופעה העינויים בבדיה"מ ומעשי ממשלת הקולונלים ולתאר אותה על- ידי בחידה מדויקת וקולעת ביוון' שנחשפו במשפטי יוון הידועים בשנת על פי הרצאה שניתנה ביום עיון של הפרסים המציאותיים והצגתם בסגנון 1975. כל אלה עודדו את הקהילה הבין- באוניברסיטת חיפה מרוסן' ךתו שילובן של אפיזודות אנושיות לאומית לפעילות רבה. זו התבטאה הן עת 0 ןן 77 הירחון לספרות תרבות ואמנות ו ו חוברות לשנה תמורת סס ו שייח בלבד כולל משלוח הניחה 03 5& 1!IBJ!I ת.ד lt52& ו .תייא גס ןבטלפו 40 160 גויון 161 תמונה ןמדבלי נחום צבי =. ערב האחרון של הביקור בדבלין כבר לא היה המ לעשות. המארחים לקחו אותנו למועדון לילה 'עממי - פולקלוריסטי, ה"זוריס אידיש קנרס", אשר חגג תא יובל הכסף שלו, עשרים וחמש שנים של הצלחות. ~§~~ על הבמה, בדרן מקומי סיפר בדיחות איריות, המקום היה מלא לגמרי בקהל צוחק ושותה. הרבה תיירים אמריקאים, אפשר היה להבחין גם באירופים, בעיקר גרמנים, ויפנים כמובן. בשולחן קרוב, זקנה קסבה, אולי בת שמונים או יותר' עם לבוש ואיפור צעקניים, כנראה אמריקאית, צחקה וצחקה. עשתה חיים משוגעים, היא ועוד שתי זקנות דומות לה. כנראה חבורה אחת, רעשנית מאוד, פתטית מאוד. הבדרן יצא לנוח. במקומו זוג צעיר ומגונדר שר שיר רומנטי על גבורה ואהבה. הקהל אהב אותם מאוד' ודרש עוד ועוד . הזקנות שרו יחד עם הזמרים בחשק רב. מחאו להם כף בצורה פרועה, בעליזות. הן משכו תשומת לב. בשולחני' כמו בשולחנות השכנים, הסתכלו עליהן' חייכו והתלחשו: - "תראו' תראו' הזקנות האלה!" - "כל כך זקנות, מה הן עושות כאן?" - "נו' באמת, הן תיירות אמריקאיות." - "אתה רגיל לזקנות עצובות, אלה שמחות." - "מה אכפת לך?" בינתיים כולם שתו וגם התחילו לאכול. בעיקר שתו. דיברו בקול רם, שרו' צחקו' חגיגה! אחרי זמן מה חזר הבדרן' והבדיחות והצחוק זרמו עוד יותר מהר וחזק עם הוויסקי' היין והבירה. האוויר והאווירה הלכו והתחממו . פתאום, האמריקאית הזקנה - שאולי בעצם לא חיתה אמריקאית, מי יודע, השתקקה ונפלה. כנאה איבדה את ההכרה, או גרוע יותר. שתי חברותיה לשולחן הפסיקו לצחוק, ומיהרו לעזור לה. הן דיברו בלחש' מעט מבוישות פתאום. התרגשות גדולה בשולחנות השכנים. חלק מהאנשים הקרובים ניסו לגשת לבדוק, לסייע, לברר. שאלו זה את זה: - "מה קרה?" "מה קרה?" - מישהי לא מרגישה סוב", "זקנה נפלה." - "תעזרו ' לה" "תנו לה לנשום." - "צריכים רופא." בשולחנות הרחוקים יותר - סקרנות. עין אחת לשולחן של הזקנה, מגלים התעניינות; עין שנייה בקשר עם האחרים. משדרים דאגה וסולידריות. כוס היין ביד' מלים של צער בפה, צוחקים פה ושם בתגובה לבדיחות. הבדרן' בין אם ראה והבין מה קרה ובין אם לא, המשיך כי ההצגה חייבת להימשך. במעגלים הרחוקים יותר החגיגה המשיכה כרגיל. גברים ונשים, מלאי בירה ויין' התלהבות וזיעה, שוחחו בקול רם, הרימו כוסות, בירכו זה את זה, השתעשעו' שמחו ••• מסביב לזקנה המסכנה התרגשות והתקהלות. רעש. הבדרן דרש שקט' והמשיך להצחיק. מישהו פילס דרך בין הקהל הצפוף והביא קרח, אחר שם לה קומפרסים קרים על הראש, אשה אחת שעתה לה מסאז'. ~ 1 :כ: הזקנה, ולקחו אותה החוצה. היא שכבה שקטה, בלי תבועה. שתי חברותיה הבוכות, המבוהלות, נדחפו בקושי אחריהם. - "היא חיה?" שאלו מבסי השכנים. - "כן" התנדבו אחרים לענות. - "היא מתה" אמרו אחרים. מהר מאוד התאושש הקהל. הקרובים עדיין דיברו על הזקנה. אצל הרחוקים הכול כרגיל' שום דבר לא קרה, לא ידעו על הדרמה, ונהנו מהקומדיה. - "היא זקנה מאוד", אמרו השכנים הקרובים, זה לזה. - "מה היא באה לעשות כאן?", "עשתה חיים", "למה לא?" - "מי היא?" - "הגיע אמבולנס". "מספלים". וההצגה המשיכה, והחיים המשיכו . החברה הצרפתית שבקבוצה שלי מאוד התרגשה ונבהלה, היא רצתה לקום וללכת לעזור. אני שכנעתי אותה לא ללכת. הזקנה זקוקה לאוויר' ויש כבר יותר מדי אנשים אתה. אם היא בכלל עדיין בחיים .•. הצרפתיה המשיכה לדאוג. אני - נבוך וחסר אונים. צופה מקרי' לא משתתף. - "זה לא מקום לזקנות כאלה"' אמר אחד על ידי • "זה עצוב, צעוב מאו.ד ••", ענתה הצרפתיה, והסתכלה לעבר השולחן הקרוב, הריק. מהר מאוד ארגנו המלצרים את השולחן מחדש. אורחים חדשים הזדרזו לתפוס את המקום ולהשתלב במסיבה. - "הזיקנה צעובה! ההיא, היא מתה מצחוק", חייך המארח שלנו וסגר את העניין. האוויר היה מלא עשן כבד וחם, חם מאר.ד הבדיחות, הצחוק, השתייה • 41 סוף סוף, שני גברתנים - כנראה עובדי המועדון - באו הרימו את התגברו והלכו •. מא י - יוני 93' 5 ~וי ~1 ~ d~ '\~ רוליטל הרופא עולה ללכרמ ובורח שטיינחרט הסברתי. היא צחקה. "אח, 'אימפריית הדבורים' של סמית'פילד, איך יכולתי לשכוח. את היחידה שהוציאה את זה כל השנה, ואני זוכרת כשבאת להחזיר אותו . סוב, /1 היא ברכנה לרשום משהו על הכרסיסיה, והק~ק~ שוב צץ. "נבדוק." ויצאה. רק באותו לילה, במיטה, עלה פתאום על דעתי שהם עלולים לבוא לבדוק אצלי בבית. המחשבה גרמה לי מין שקיעה-פנימית בסרעפת. אין ספק שיבואו. בחושך, בשקט, קמתי וגיששתי אחרי הספר, והסמנתיו עמוק במגירה התחתונה של הארון . לאור היום שוב לא נראה המחבוא הזה מספיק עמוק, ומיד כשחזרתי הביתה מהלימודים שלפתי את הספר מאחורי ערימת הנעליים כעמט התפלאתי למצוא אותו עדיין שם - ומוסתר בתוך תיק בית- הספר נשאתי אותו אל ראש הגבעה מול הבית. מול הבלוק שלנו חיתה גבעה, מין השתפלות רכה של הר הכרמל הגבוה, שבאותם הימים, כלומר' לפני שחצבו בה את השכונה "החדשה למפונים של ואדי סלינ, עוד חיתה כולה עגולה וירקרקת. בלילות היו תנים וצבועים T מהיערות של הכרמל עושים את דרכם במורד הסושי של ההר ובאים אליה לילל' ובחורף היא חיתה מתמלאת בני-חצב, כלניות ורקפות. זו חיתה גבעה ידידותית. בחמש דקות של טיפוס קל בעקבות גללי-העזים היית מגיע אל ראשה, שהיה עטור בנזר דליל של עצי בלוס מכורסמים, מסודרים בעיגול סביב "קרחת" שסרחה מרופדת בעשב רך, שחיתה ידועה אצלנו פשוט כ"הקרחת. 11 אל המקום הזה נשאתי את דוליסל הרופא. ולפני שסמנתיו מתחת לסלע הגדול' פתחתי אותו בכריכה הפנימית כדי לתלוש מתוכו את תווית הספדיה. בראייה לאחור זו חיתה סערת. את הקרעים הזעירים דחקתי מהר לתוך התיק. ובפעם המאה הצצתי שוב, רק לרגע, באיור שהופיע אחרי הפיסקה הראשונה ובישר את כל הפרק. חצה אותו פס של נייר דבק שקוף, שהדבקתי בזמנו' ושלא הפריע כלל לראות את מה שמצויר . בציור נראה הרופא עומד על הצוקים הגבוהים והקודרים שלחוף הים הצפוני ומנופף בידו השמנמנה לשלום לכלבת-הים, שרק חרטומה המחודד עוד הציץ מבין הגלים הסוערים והקרים <הוא גנב אותה מגן החיות והסיעה בכרכרה ת"ק פרסאות בלילה אל החוף, מוסתרת בשמיכת -צמר סקוטית עם שנצים, משרם שהתגעגעה למשפחתה. רק הוא יכול היה להבין את תשוקתה ואת געגועיה, וזה נתן לו נקודת-השקפה מיוחדת על החוק, שלאנשים רגילים היה קשה להבין אותה. ובאמת, המעשה הזה גרם לו להרבה צרות, משום שהשוטרים שדלקו אחריו ~שר את השמיכה מהמים וחשדו בו שחסיל לים . גופה. היה איור נוסף בסוף הפרק, השמיכה הרטובה נראתה באמת עצובה ומאיימת, מתנדנדת בקצה המנוף>. בתחתית הדף שוב הופיעה החותמת הגדולה של בית-הספר, ואני הבנתי שלא היה טעם לתלוש את התווית, אבל כבר היה מאוחר מדי. הסתכלתי סביב. הגבעה חיתה ריקה, חוץ מנוכחותו המטרידה של איש לבוש בגדי חאקי שעמד במרחק די גדול וערך מדידות דרך מכשיר שהיה מורכב על חצובה. תחבתי מהר את הספר לתוך הסדק שמתחת לסלע הגדול, פוררתי עליו גוש של אדמה, וחזרתי הביתה. אלא שיומיים אחרי זה, בהפסקת עשר' אמרה לי מורתי' המורה =-= כרעיים לפני סוף הלימודים בכיתה ד' נכנסה אלינו האחות רות שעבדה גם כעוזרת של הספרנית, ובידה רשימת הילדים שעוד לא החזירו ספרים לספריה. היא הקריאה כמה שמות, וכשהגיעה אלי אמרה שאני -- עוד חייבת את הספר "הרפתקאותיו של דוליסל הרופא וביבר החיות שלו". הרגשתי צביטה של אכזבה. את הספר הזה בחרתי לי עוד בשבוע הראשון, כשהספדיה עוד לא חיתה ממש פתוחה. מצאתי אותו בתוך ערימה של ספרים פגומים שגברת אביב, הספרנית, ערמה על הדלפק, והיא בקושי הסכימה לתת לי אותו • היא חיתה בספק <כך אמרה, "אני בספק", והפכה אותו בפקפוק לכאן ולכאן בידיה הזקנות> אם הוא ראוי להיכרך שוב מחדש, כל כך ממרוסס הוא היה. ואחרי כן הוא ישב אצלי בשקט בבית כל כך הרבה זמן' עד שפיתחתי אליו כנראה רגש של בעלות. כריכת הקרטון הכבדה חיתה מפוררת בשוליה, והדפים עצמם, מנייר משונה, חלק ומבריק, היו חלקם קרועים, חלקם מתוקנים בנייר-דבק. אבל אהבתי את האיורים המוזרים, שהדוקטור נראה בהם כדמות עגלגלת וגוצה, עם ראש-ביצה, אף כפתורי' ונעלי-שפיץ קסבות שהידלדלו באלכסון לכיוון הרצפה, כאילו ריחף הדוקטור באוריר . מבעד למשקפיים העגולות נראו עיניו של הדוקטור תמימות וחסרות-ישע, אבל זה היה רושם מוטעה. בתחום שלו הוא היה איש רב-תושיה. לא רק שדיבר בלשון של כל החיות, אלא השתמש בידע הזה להשגת מסרות נעלות שדרשו גם אומץ לב, גם יכולת הסתגלות וגם חוסר-אנוכיות של איש קדוש ממש. אמנם, נכון שהוא היה חסר- ישע במושגים של העולם האנושי. רק לדוגמה, הוא לא הצליח אפילו למצוא כסף לשלם שכר דירה לאיכר שהשכיר לו את חוות החיות באנגליה. אבל החיות עזרו לו . באפריקה, הקופים יצרו למענו גשר חי מתוח על פי התהום, ובאוקינוס משכו הסנוניות בחוסים דקים- מאוד את ספינתו עד שחשה כפחז' כלומר שסה מהר מאוד' וכשבאו הביתה לאנגליה ועדיין לא היה כסף לשלם שכר-דירה הן עשו הופעות-קרקס, וקופסת הכעכים, <ביסקוויטים כאלה> התמלאה במטבעות. עם תמיכה בינלאומית כזאת, מי צריך קרקע מוצקה תחת הרגליים? כך בכל אופן פירשתי את עניין הנעליים המרחפות מעל לרצפה, ומפירוש לפירוש הצטרפו השבועות לחודשים, ואני שכחתי שהדוקטור שאול מהספדיה, כאילו אירעה איזו השמטה פלאית שהפקיעה אותו מהזירה הציבורית ו~פשרה לו להתחיל אצלי בחיים פרסיים חדשים. ופתאום עכשיו - החלוק הלבן המרשרש-מעמילן והק~ק~ הפחוס של האחות רות. היא הרימה אלי את עיניה והקוקו נעלם לה אל מאחורי הראש. בלי לחשוב הרבה אמרתי: "את הספר הזה אני כבר החזרתי." "באמת ?"לא היה בקולה שום חשד. "מתי?" "מזמן כבר." "את בסרחה?" "כן' יחד עם חיי הדבורים." היא לא הבינה. "הספר האדום הגדול עם הציורים על החיים של הןבורים, 11 42 - גליון -161160 1-=יc. r==:ב בסיפור אווזה מדברת, קוד-קוד. אבל הפירוש הזה התכלס עכשיו כבלתי אחראי. מבחינה דקדוקית זה גם לא התאים. אפילו מלב הקור המשתק שחלחל בי הדגשתי זיע של הפתעה ואכזבה-עצמית על כך ו שהייתי מסוגלת לחיות כל כך הרבה זמן עם פירוש כזה מסופש למלה כל כך מרכזית בסיפור . מישהו אמד שזה בונה, מין חיה. אבל המודה וריד הסביר לכיתה שביבר הוא גן חיות, ואף קם ודשם את שתי המלים על הלוח, עם הניקוד השונה, וכאילו שכח אותי . אבל כשפנה שוב לכיתה עדיין עמדתי לו כמו גולם מול האף. אני חושבת שהוא לא בדיוק ידע מה לעשות בי. "אז מה ... קל-די-סה," - לפני שאמד את שמי הסתכל שוב ,היכtיסדכב והגה את השם באותה איסיות מודגשת - "את לא בסרחה שהחזרת את הספד?" "אני לא בסרחה ..." קולי גווע. השתעלתי . "אולי איבדתי אותו." "איבדת אותו?" הוא עס עלי בנצנוץ-משקפיים, וגם הכיתה הפסיקה בבת אחת לדשדש. "איפה יכולת לאבד אותו?" רציתי דק להתפרק מן הסוד ולא להיות שם יותר . אימת המעשה כבד בין כך וכך האפילה על יוקרתו של הספד , וכאילו סימאה אותו . הרמתי את היד והצבעתי בכיוון הכללי של הגבעה, שידעתי שהיא עדיין נמצאת שם, מאחודי הקיר שמאחודי ראשו מבהיק-הפדחת של המודה ורי.ד "על הקדחת," אמדתי . חיתה שהות קצרה מאוד של הפתעה, אבל התפרקות הצחוק הכללית שבאה מיד בעקבותיה חיתה כל כך אדירה, שנהדפתי לאחוד אל הכיסא כאילו בכוח ממש. אלא שתחושת החשיפות לא נעלמה. החדר היה ממש קד. "הקדחת", חזרתי בקול מהוסס שסבע בהמולה הכללית, ובידי שוב החוויתי את תנועת ההסבר הרחבה והמעורפלת. "אנחנו קוטפים שם תמיד רקפות." המודה וריד חיכה בפנים מאובנות עד שהמהומה שככה, ואחד כך שאל אותי אם אני יודעת מה זה להשחית רכוש ציבורי . בלי לחכות לתשובה המשיך ואמד שהוא לא מתפלא שילדה שעוד לא למדה שבארץ הזאת קיים חוק שקוראים לו חוק הגנת הסבע גם מסוגלת להשחית רכוש של בית-ספד. הוא התיז עוד דברים שלא קלטתי. מעומק הצינה המשתקת תהיתי למה השתמש דווקא בניסוי הקשה והלא-הולם, "להשחית רכוש," שעליו חזר כמה פעמים. הדי לא זאת חיתה כוונתי. אבל מה עם התווית, שקרעיה הלוהטים עוד זעקו ממעמקי התיק? את התווית השחתי או לא השחתי? באותו היום אחדי הצהריים <המודה וריד שילח אותי מכיתתו , באמדו שזהו בעיניו מקדה חמוד והוא יצטרך להתייעץ עם המנהל> מיהרתי שוב אל הגבעה. אצל הסלע ירדתי על הברכיים ודחקתי את היד בזהירות לתוך הסדק. לא, הספד עוד היה שם, מיד נגעתי בו <ולמען האמת הוא היה כל כך חשוף, שבבת-אחת נתחוור לי מה התכוונתי לעשות> - אלא שמשהו קדה לו . שני הלילות שבילה לבדו על ההד , עם התנים והצבועים והסל הכבד לפנות-בוקר, עשו אותו ללא-שלי. שולי הדפים שהתנפחו מן הלחות ספגו כתמים כהים ודבקו זה אל זה בקווצות, כמו שיעד משוי מהמים, והמגע עם הכריכה הרכרוכית, כשדחקתי את הספד מתחת לחולצה, היה מסלי.ו · קמתי וסקרתי את הסביבה. היה בדוד שהגבעה קרובה מדי לביתהספד , המודה וריד בעצמו יכול היה לבוא לכאן , אילו רצה. ובדיוק מולי , מעבד לוואדי הצד , ממש בגובה העיניים, הציצו בי התריסים הסגורים של מדפסת הדידה שלנו , בקומה השלישית של הבלוק. אבא, ידעתי , יושב שם עכשיו עם כוס סודה וקורא בעיתון הפולני . עוד עין בולשת לאוסף. בלי לחשוב הרבה פניתי לאחוד והתחלתי ללכת לעבד ההד . ההד הזה, אפילו המודה וריד עם משלחת לא ימצא בו את הספד <לרגע דמיינתי לי אותם מתפרשים להם נשסה בדממה, פניו של וריד חתומות>. טיפסתי בייאוש, כשאני נאחזת בציצות-שיחים בוגדניות ומדרדרת אבנים קסבות עם כל פסיעה. היה ממש קשה להאמין שאי-שם בצד כרמלה, שהמודה וריד ביקש שאגש אליו . אפילו לא שאלתי למה. חוס של סיבתי~ת נחרצת קשר את הבקשה הזאת אל המעשה שמלפני יומיים, כאילו לא קדו המון דברים יומיומיים באמצע. המודה וריד היה גם המחנך של כיתה ,'ח גם סגן-מנהל בית הספד, וגם בעלה של האחות דרת. כשהתייצבתי בפתח של כיתה ,'ח הדים המודה וריד את עיניו ורמז לי להיכנס. עקבות ההפסקה עוד היו ניכרים באדוות קסבות של מהומה וצחוק שריחפו בין השולחנות, וכשעבדתי על-פני שורת השולחנות הראשונה, בדדך אל הכיסא הריק שעליו הודה לי המודה וריד באצבעו , הדגשתי - ואולי דק נדמה היה - איך אדוות התנועה והצחוק הללו גוועות לכדי דממה גמורה, דממה דקה. בדממה החשופה הזאת חיתה לי שהות להדגיש כמה שונה החדר הצונן והאטום הזה מהכיתה שלנו. שלנו לא חיתה אלא פינה-לשעבד של המסדרון, שנחסמה במחיצה של זכוכית עם דלת-הזזה וחיתה עדיין צבועה באותו צבע ן~pז · מבריק, ירוק בהיר ' כמו שאד המסדרון . היו שם חלונות עני ק שפנו אל הגבעה, ואוד וחום כמו במדפסת הסגורה בבית, ודדך דלת ההזזה, שחיתה כל כך כבדה שלא סגדו אותה כמעס אף פעם, חדדה לכיתה כל המולת החיים של המסדרון והעין חלשה על כל המרחב, עד מחוץ לשער הראשי של הבניין. ישבתי בשקס באולם הצונן והסתכלתי כמו שפנפנה מהופנטת במודה וריד , שהיה איש לא זקן ולא צעיר , בעל גוף דק ו גמיש ופדחת נוצצת, שזופת-שמש. ,ינ.rוקת" בבקשה". אמד מאצל שולחנו. "את מכיתה ,,2?" הנהנתי. "אני לא מבין למה דק את הגעת ," אמד והסתכל בי בח~מדה. "ביקשתי היום מגברת זהבי להכניס אלי את הילדים מהכיתה שלה שלא החזירו ספרים לספריה. אני לא יודע אם אמדו לכם שאני גם ממונה עכ~יו על הספדיה. את יודעת אם הם באים או לא?" משקפיו נצצו • לא ידעתי מי זאת גברת זהבי . הנעתי בראשי לשלילה. "לא באים, או שאת לא יודעת?" שאל , והכיתה נענתה לו בדשדוש של צחוק. "אני •.." הקול יצא סדוק כמו אחדי שתיקה ממושכת. "אני לא יודעת אם הם באים או לא." "איזה ספד את חייבת?" "אני לא חייבת שום ספד , כי החזרתי אותו אתמול . זאת אומדת," המלים נשפכו במהירות, נתקלות זו בזו • "אני אמדתי אתמול לאחות רות שאני חושבת שהחזרתי אותו כבד מזמן." "רות לא עובדת בימי שלישי." מדוב בלבול נשארתי שותקת. "ומה זה מזמן?" המשיך ושאל. "לא יודעת בדיוק. מזמן." "ומה זאת אומדת, את חושבת ? את לא בסרחה שהחזרת אותו?" לא עניתי. "ביקשתי ממך לקום, בבקשה. מה שמך?" היססתי . אנשים תמיד הגיבו חזק לשם שלי . "קלדי." "קלדי." חזר. חיתה לו חבילה של כרטיסיות כרוכות בגרמיה לבנה, והוא עלעל בהן עד שמצא אותי. "קלדי-סה קלפ-ולד," קרא הברה-הברה, והכיתה צחקקה. "הרפתקאותיו של דוליסל הרופא וביבר החיות שלו." השם כנראה נידח אותו, כי הוא קם, זוויות-פיו מרצדות בשעשוע פנימי , ועבד לצד הקדמי של שולחנו , והתיישב עליו כשהוא מרכיב דגל על דגל . הוא לבש מכנסיים קצרים. בהונותיו השעירות זעו מעלה-מסה בתוך הסנדלים במין תענוג עצבני. במקביל היו אצבעות ידיו צובטות בהיסח-הדעת שוב ושוב בגרמיה הלבנה, ומפיקות ממנה קולות צליפה דקים ויבשים. צליף ! "ומה זה ביבר את כן יודעת?" שאל. לא עניתי. המלה המוזרה חיתה חלק מהאווירה של הסיפור, שקשה לתאר אותה במלים - משהו עדין ומיושן מעולם אחד • אילו דחקתם בי לענות הייתי אומדת שהכוונה למין חיה, אולי בדבור - חיתה 43 93 מאי- יוני השני של ההר הטרשי והפרוע הזה משתרעת אחוזה, עם החנויות ~יו והמסעדות של מרכז-הכרמל. היו מקומות שהייתי צריכה לטפס על ~ ארבע, הברכיים נשרטו והספר נפל לי כמה פעמים, אבל למרות שהייתי על סף בכי לא ויתרתי. וכשאחרי שעה ארוכה נעצרתי סוף- ן~ ~ סוף והזדקפתי' זה לא היה משום שהגעתי למקום מסוים, אלא מפני שהחושך התחיל לרדת. הייתי באמצע ההר, מוקפת שממה של שיחים קוצניים וסלעים. מול עיניי התנשא עדיין הרכס בכל תלילותו' כאילו לא התחיל המסע אפילו . רק כשהסתכלתי לאחור וראיתי את שלושת הבלוקים חצעצועיים שלנו מזדקרים לחם בטור לבן ומשורטט-להפתיע מתוך מחפורות העפר התחוחות-עדיין שלהם <ציצות כהות של שיחי פטל-בר חנוקים הכתימו פה ושם את לבנוניתו של העפר השפוך>, הבנתי עד כמה הרחקתי באמת לטפס. עודני מסתכלת ואור נדלק בחלון אחת חדירות. זה הזכיר את התוכי' שלפנות ערב נהג לעמוד על אדן החלון בביתו של הדוקטור בכפר ולהקשיב לפטפוט פתיתי-השלג הנופלים בחוץ' וכשכולם, הדוקטור וקור-קור והעכברים הלבנים והסוס חזקן, ישבו מול האח ושיחקו דמקה ושתו תה, הוא תרגם לחם הכול. הם ישבו בקיטון . מה זה יכול לחיות, קיטון . ואיך זה יכול לחיות ש"ביבר" זה "גן חיות," מה שחלך שם, העכברים הלבנים בפסנתר' הקוף המבשל' נומלח יואנ -- ל הילדים הלכו חביתה, ונשארנו רק כרמלה ואני ללוות אחת את השנייה. קודם היא ליוותה אותי' אבל כשהתכוונתי כבר לדלג את שלוש המדרגות של מרפסת המטבח, שריח מזמין של קקאו חם נדף מבעד לדלת-הרשת שלה, ביקשה כרמלה שאני אלווה אותה בחזרה. הסכמנו על חצי-הדרך' עד לפנס שאחרי הסיבוב של חבית של טובה הרומנייה, שסבא שלח, ",א'ג'ג"ה חיה תמיד אורב לנו בפתח חדר-המדרגות שלחם, כדי לשקשק T לעומתנו בשיניו התותבות. חרא היה דוחק את השפתיים העבות והמקומטות שלו ימאחור חניכי-הפלסטיק הוורודים, וכשהם היו חצי-נשמטים החוצה מהפח חרא היה משקשק בהם, "~'-~'-~'," עם הלסתות, במטרה להפחיד ילדים. לפנות ערב, הזמן חכי פורה שלו' השיניים הסוסיות נראו ממש כמשקשקות ומנצנצות כל אחת באופן עצמאי מתוך האופל המכופל של חדר המדרגות. בסיבוב, אפילו הג'ג'א ושרפרף-הסוכנות הקטן שלו כבר נאספו על המטבח של אמא של טובח, והפנס כבר הטיל על השביל אלומה רחבה וחיוורת של אור. כאן הסכימה כרמלה הצייתנית ללוות אותי שוב בחזרה, אבל לא עד הבית, והתחלנו להתמקח, מיקוח לחשושי אבל נמרץ. שוב עלתה השאלה, איפה בדיוק חצי-חדרך בין חבית שלח לשלי, ושוב ערכנו כל-מיני מדידות מדוקדקות של כפות- רגליים לשני הכיוונים, עד שלבסוף, מבלי משים, נדחקנו אט-אט על ידי החושך וחקור אל אמצע מעגל האור' ושם עברנו למין כריעת-שפיפח ארעית, פנים מול פנים מתחת לפנס. iJ לס נשפך בין האצבעות קליל וצונן כקמח. זכר לא נשאר בו מהחום הלוהט של הצהריים. גם להט הוויכוח נפוג ונהפך למין תקיפות מדומה. הדבר שהתחיל לחיות נחשב באמת, ואשר לו היטיבו אוזן מתחת ללחישות, חיה החושך שחלך ונערם בערימות כהות בעורף, ואשר יחד עם הרשרוש חרך של צמרות חאקליפטוסים יצר מפרש גדול, מכחיל וקר, שנלבט ונחבט אל חגב המצטמרר. התוכי שלימד את הדוקטור את כל השפות שבעולם, זה נראה לכם גן חיות ? מה זה משנה עכשיו . גחנתי מאחורי שיח, הנחתי את הספר על האדמה והוצאתי את הגפרורים. אבל השלהבת שציפיתי לח לא התלקחה, ובגרון חנוק מרוגז ומאכזבה ראיתי איך גפרור אחר גפרור מלחכים בחולשה את קצות חדפים ומכרסמים בחם מפרצים קטנים, מפויחי-שוליים. חדפים התעקלו קצת והצהיבו' גם הסריחו קצת, אבל לא נשרפו' וידעתי שאין לי מספיק גפרורים לשבת שם כמו אידיוטית כל חלילה ולחרוך דף אחרי דף. כל המבצע נראה עכשיו מפלצתי ומבחיל' והחושך שנתעבה פתאום הפיל עלי אימה. תפסתי אגודה של דפים ומשכתי בכוח, כדי לתלוש אותם בבת-אחת. הכריכה נפרדה. נחשפה חתיכה של אריג מדובלל וקשיח, ובצבצו עוקצי-ברזל חלודים - דברים זרים וקשים שלא ידעתי שמסתתרים בתוך הספר שלי' שחשבתי שהוא עשוי ממלים וציורים. חבויה מאחורי השיח באפלולית המתגברת, הספר המפורק והמפויח בידי' הרשיתי לעצמי להתייפח בקול רם. בידיים פצועות ועיוורות תלשתי את השרידים של חדף הראשון וקרעתי אותם באיטיות לפיסות זעירות, ואחר כך גיששתי אחרי חדף הבא. • הסתכלתי על כרמלה. היא חיתה אסופח לתוך עצמה כמו כדור' מתנדנדת לפנים ולאחור על כפות רגליה היחפות. הצללים עוד לא היו חריפים, ויכולתי לראות את עיניה, הרכות כקטיפה חומה, ולקרוא בחן' כמו תמיד' השתקפות שלווה של המחשבות הסוערות שלי . הפעם באמת הגזמנו עם האיחורים שלנו . כרמלה תחטוף צעקות על זה שלא באה בזמן להשכיב את מתתיהו. זה היה התפקיד שלח בביתם מרובה-הנפשות. לי לא חיו תפקידים ולא חייתי עתידה לחטוף כלום, חוץ מהתקררות אולי, אבל דווקא הליברליות יוצאת- הדופן הזאת של החורים שלי קיבלה עכשיו איזו איכות מרגיזה. למה אמא שלי לא יכולה להיות קצת כמו האמהות הפרימיטיביות - כך קרא לחם אבא, פרימיסיבים - של השכונה, שיוצאות עשרים פעם ביום לצרוח לילדים שלחן לבוא חביתה. התוצאה היא, שבזמן שכל ילד נורמלי אחר כבר יושב מפוז'ם ומקולח ואוכל חביתה ושותה קקאו' אני עדיין זרוקה, כאן' יחידה ואחרונה מכל השכונה, זקוקה לסוודר ומזווגת <כאן לבשו המחשבות גוון בוגדני> ל:פרמלה המוזנחת וחמעופרת הזאת, שנראית כמו ערביה קסבה, ושאמא שלה לא תחלום אפילו להיזכר בה עד שהיא לא צריכה ארתח בשביל משהו . זה חיה כאילו ירדתי למדרגה שלח, וזה דבר קשה לילדה כל-כך מוצלחת כמוני. אמנם לא חיתה שום מניעה לקום ולרוץ את המרחק הקצר עד חבית. אבל משהו' רחמים על כרמלה, חישוק-האור של הפנס, משחו בלתי-ברור או בלתי-גמור עיכב. באותו בוקר ניסינו כרמלה ואני להיפטר ממתתיהו' אחיה הבינוני של כרמלה, בשדה שליד הבית שלחם. הוא חיה ילד מעצבן ומנוזל בן שנתיים וחצי' שכל תקופת החופש הגדול נכפה עלינו' כדי שכביכול "נשמור עליו", לא יכולנו לזוז חצי מסר מהחצר בלי שנביחתה ההיסטרית של ~מה תבקע מפתח המטבח: "~לה - את שומרת -- על - האח - של --ך ?" ואם לא השמענו קול' היא 44 - גלרון -161160 <תנועת-האצבעות החיננית והמהירה שבה סילקה את מסך-השיער הגמיש לאחורי-האוזן עוררה בי קינאה. לי לא היה שיער כזה ארוך>. עיניה נדדו לנקודה מאחורי גבי , והבנתי שגם היא ראתה את מתתיהו. אבל מבע-פניה לא השתנה, ומנסה, כשהחזירה את עיניה -~ / ~'~נ:... ·,,, אלי , היה מסתורי בשאננותו . זה העביר בי מין צמרמורת. מבסינר נתלכדו וחיתה שתיקה. מה היא חשבה באותו רגעז השאלה נדחקה פתאום ומילאה את הרווח הצר שבין שתינו , הכורעות זו מול זו על השביל • זה ממש כל מה שקרה אותו בוקר , כי אחרי זה מיד חזרנו לאסוף את מתתיהו , שהיה כולו מעופר ואדום ורטוב מדמעות, וכרמלה ניגבה לו את הנזלת תיכ;t~י~ה שלו בקצה הגופיה המסונפת שלו ובתנה לו להחזיק חרצית, והוא מהר מאוד נרגע, ושלושתנו נעמדנו ליד הגדר התברר שבכלל חיתה שם גדר - לראות את האוסר בוס עובר , וכשחזרנו לחצר של הבית שלהם נתנו לו את הנזרים המ~תחלים, שלא היה שווה לשמור אותם, והוא היה כל כך מבסוס T מזה, שהצלחנו לשחק חמש-אבנים על המדרגות כמעט שעה שלמה בלי שהוא יבלבל לנו את המוח. הוא קרע את החרציות אחת-אחת בהתרכזות עצומה ופיזר אותן סביבו כמו שטיח, ואמא של כרמלה חילקה מיץ. תיכף חיתה יוצאת לבדוק, עם תינוק ערום רוכב לה על המותן. אז מה הדבר המסויד שנשאר בכל זאת ? נתתי לעוד קומץ של עפר לזרום לי בין האצבעות; והוא היה קליל , נדיף, חמקמק כמו חופן של אוויר . חשבתי על הצעקות שכרמלה תחטוף על האיחור שלה, וכדי לדחות את רגע הפרידה התחלתי לשעשע אותה בסיפור מבדח על מה שקרה לי עם בעלת הבית שלנו , גינות שמוקלד , בערב הקודם. מה שקרה זה שגינות שמוקלד קראה לי למרפסת שלה לראות איך היא הורגת עקרב. משום-מה היא נורא אהבה לחנך אותי. היא · מהאופן שבו הזדקר הסנטר הקטן ל~נים מעל הצוואר השברירי נשאר לי הרושם שהמלקחיים כבדות-מדי לגוף. איך הוא הגיע לשם, נפל רחוק מהגינה, ף~סtחו כל כך על הרצפה החלקה, לא היה ברור. כנראה, כי מיד שוב הופיע, שמרס-ראש, והתקדם עוד כמה פסיעות לאור הל~קס נראה גופו צהבהב ונפוח, כאילו היה מלא מוגלה. אבל בקושי יצא ממנו קצת מיץ לחלוחי כשגינות שמוקלד חתכה אותר הוא נראה אבוד לגמרי , כמו עיוור קסן בין השיחים. החזרתי מהר לשניים בהורדה מדויקת של דופן של בלסה. עד לרגע האחרון את הראש לכיוון אחותו . השמש נצצה בבוהק מסנוור על שיערה ציפיתי ממנו לאיזה מעשה, לאיזו תנועה מסוכנת שתחשוף את השחור . היא חיתה עסוקה עם הנזר שלה, שהיה כבר ארוך ויפה הממדים האמיתיים של האי~ם שלו , והיה ממש מדהים לראות שזה לא מא,ד אבל כרגיל הרגישה במכס שלי ונענתנה בהרמת-עיניים קורה, שהוא מניח לעצמו להיחתך לשניים בפסיביות כזאת , כאילו המשך בעמ' 47sd פסיעות מהוססות לכיוון הכביש. ~-r-1 ~~/ i ~ /! / i·"r 3 7 1-/ / ,'_; - · 1; ! 1 ! . ; _/* 1 ; ,. ,/ «.-r. --· ~ 1 / · . ' \ / / 1 ., : "'t\~ . ''" 1 .· 1y · 7j ' 1 1 i ~ /' ו - __,.) i ..--.' ) ~ 1 1 ) -~1 ~ ~--y-2> ;f ~-A גז !~ ~ j י~ <, - ; 9_, 4 י י ן i .,., .r 1 ;= --" .; ' -} ~---( - ·~ ',~. i; __,//h,·,./, . '! ;,'' ~ .\ 11 :-: ." P - ר\ וi1 / / ' t 1 -=:.. 1 J , ורק_ · הרגשתי את הבהלה שלו . עודני מתבוננת והוא נעלם - תפסה אותי בערב כשההורים היו אצל השכנים. ישבתי לי בחוץ במרפסת-המטבח על ארגז-הנסיעות הגדול שהכיל את כל הספרים המתפוררים של אבא, שהוא סחב עוד מפולניה, כשפתאו Q היא מילאה את הפתח כמו צל גדול , ורמזה לי לבוא אחריה. היא לא חיתה דברנית גדולה. חצינו את החול , שהיה חשוך משום שהיא קימצה גם בחשמל , וה~לסות הצוננות של הרצפה ליטפו את הרגליים כמו קטיפה. היה ממש מוזר להיכנס לראשונה לעומקו של חדר-הזקנים אפוף-הדמדומים של הגינות שמוקלד , שעד אז היכרתי אותו רק כמלבן כהה של דלת פתוחה שעליו מצוירת צללית אפורה של מיטה, חלק מהתפאורה של החול. עכשיו זכיתי לעבור ליד המיסה הזאת, שהתבררה כדבר גמלוני עם כיסוי משובץ. מבין השבצים הציצו הפנס~;כל.ס הישנות והמוכרות של בעלת הבית, עם הגבנונים המעוקמים באזור עצמות הבוהן. נענעתי להן בחשאי לשלום, אבל הן רק המשיכו להרכין את חטוטרותיהן זו כלפי זו כמו שתי זקנות מרכלות - כמו הג'ג'א, כשהוא נעמד בחוץ ליד הגדר עם הגינות שמוקלד והם מתלחשים ביידיש, נזכרתי וצחקתי בשקט. ~שיצאנו למרפסת הרימה גינות שמוקלד את הל~קס כדי שאיטיב לראות את העקרב הצהוב והנפוח, ששכב בלי תנועה על הרצפה, לס ~· ברווח שבין ערימת i ת לשקים של מלס. הוא פשוט שכב שם, עם זוג מלקחיים ענקיות שהיו מוטלות לו לפנים על הרצפה כאילו היו כבדות-מדי לגוף. חיתה לו גזרה דקיקה-להפתיע. כשנעמדנו מעליו הזדקרו המלקחיים כאילו במין מחאה חלושה, ואחר כך נשמטו לארץ בנקישה יבשה. בגלל צליל הנקישה הזה אאמ של כרמלה חיתה דווקא אשה נחמדה, רק עסוקה ולא-מסורקת כל הזמן . פעם בערב ישבתי אצלם _ ופיצחנו כמות עצומה של גרעינים מלוחים מסוג שלא הכרתי , שהיא קלתה בעצמה. אבל מה זה הוגן להביא ילדים לעולם ולזרוק אותם אחר כך על האחים והאחיות המסכנים? כרמלה ואני הסכמנו , זאת אומרת, אני הגיתי את הרעיון והיא לא התנגדה, שהעניין עם מתתיהו היה ממש בלתי הוגן כלפיה. באותו בוקר הצלחנו לצאת מהחצר בלי שמתתיהו ירגיש, והתחלנו להתקדם לעבר אמצע השדה, שדה של חרציות-ענק, ולא סרחנו לעצור ולחכות לו . רצינו לעשות נזר של חרציות, שמשחילים הרבה חרציות קצרות בעיגול על גבי גבעול של חרצית ארוכה. זאת עבודה עדינה, כי צריך לעשות בעזרת הציפורן חריץ בגבעולים, והגבעולים דקיקים וחלולים ונקרעים בקלות. כרמלה לימדה אותי את כל זה. היא נולדה בארץ וחיתה ממש אשפית בדברים כאלה, אבל הרעיון לצאת לשדה בפעם המסוימת הזאת היה שלי . הלכנו רגיל , שלא תחשבו חס וחלילה שרצנו או ברחנו לו , רק שללכת עם מתתיהו זאת ממש זחילה. אחרי כמה רגעים נעמדנו ליד שיח גבוה ופורח במיוחד , והתחלנו לעשות את הזרים, ואז גרם קול סרסור האוטובוס העולה את הגבעה שאפנה את הראש, ובפינה לגמרי לא צפויה של השדה, ובכלל לא בכיוון של הבית שלהם, ראיתי פתאום את מתתיהו • איך הוא, עם הרגליים הקצרות שלו , הספיק לדדות עד לפינה הרחוקה ההיא של השדה, החשופה לכביש הראשי , לא היה ברור בכלל. ראשו מדובלל-השיער הציץ בצדודית מעל לשיחים, '93 מאי - יוני "קרק איך טרריעריק מיו אריין אין דעו מאמעס אריגן: סהאט איו ליבשאפט ניטש געלאזט ורעדן מין א פריגל" ("אריפן ררעג שטייט א ברים" בית אחרון . איציק מאנגער> המכבי. כולי שמח הלכתי לי הביתה עד שמצאתי את עצמי מול פגוש של מכונית ונהג צעקני באמצע רחוב הרשינזון. הנהג התעקש לקחת אותי הביתה. בידיים רועדות כיבדה אותו אמא בכוס קפה והמתינה שיסתלק כשהיא מחייכת בצניעות. ברגע שנטרקה הדלת מאחורי האורח פתחה אמא בצעקות אימים. קול היה לאמי , קול מיוחד , צלול , חד , מעצבן . עשרות ואולי מאות ילדים בשכונתי ובשכונות אחרות גדלו לצלילי הקול הזה. לימים סיפר לי ירון גרסי ממרמורק שגם אצלם שמעו את הקול , אבל חשבו שזו הרכבת. מיד לאחר הצריחה הראשונית והארוכה חיתה אמא מתחילה להתנונע בין חדרי הבית כשהיא מציגה לעצמה שאלות כמו: מה יהיה? איך אפשר להמשיך ככה? ומשלבת קריאות "מ i~ד .,ה: מרבדיה", שהתגלו , מאוחר יותר בחיי , כ"אלוהים שלי". נסיונ;תיי להבהיר לה שאני יהודה המכבי נכשלו , והיא ירדה לטלפן לאבי . כשחזרה התישבה בסלון והחלה לתופף בידה על מסעד הכורסא ומדי פעם החליקה את שערה לאחור. כמרת ג'ו של דיקנם הכינה עצמה אמא לקראת בואו של אבא. כשאגרה מספיק כוח התרוממה, ניגשה לפרוזדור ונעמדה בקצהו כגרי קופו ב"צהרי היום". ידעתי מה עומד לקרות ולא אמרתי כלום. נשמע קול המפתח במנעול. אבי נכנס. בלי לאבד רגע התנפלה עליו אמא בשלוש סטירות. בידה הימנית השתמשה אמא פעם אחת ובידה השמאלית פעמיים. אבא לא הוציא הגה. שקט מוחלט השתחרר . אמא קפאה מול אבא. אני נמלטתי לחצר ושניות לאחר מכן ירד אבא כולו נסער. ניצחון! ניצחון שכזה, בלי שציפיתי לו. אני לאבא ואבא לי. חופש, והעולם שלי לטייל בו. לאן נלך? אני מוביל ואבא אחריי. אני נכנס לחצר של גלז. אבא אחריי. אף פעם לא הרשה לי ככה. אז נלך לחצר של שסירב. עכשיו היא לא תעז לגרש אותי. לא תעז. אני אראה לה מה זה. אני ואבא פוסעים במגרש הלוך ושוב. בקצהו המרוחק, הבית של שסירב. היא אינה יוצאת. אני מתמלא תחושה של כוח. שתצא, נראה אותה. עכשיו שתהיה גיבורה. כל השכונה רואה אותי. אבא אחריי. שסירב לא יוצאת. מה עושים עכשיו? עץ התות. "אבא תרים אותי" והוא מרים. אני קוטף תותים. מלוא כפות הידיים בולע ובולע. חולצתי מתלכלכת. אני מסתכל בחשש על אבא. הוא לא מגיב. עוד תותים, עוד תותים. דלתה של הגב' שסירב נפתחת. זה כבר יותר מדי בשבילה. היא מהססת. נשארת לעמוד בפתח. "מר פינטו!" היא צועקת "מה זה צריך להיות?!" אבא לא עונה. שסירב נשארת תקועה במקום. היא מרגישה שמשהו לא בסדר. ואז , בעוד הגב' שסירב בצהרי אותו יום של ילדותי פוסעת אנה ואנה על מפתן ביתה, הרגשתי את הנמר. כבר חודש מדברים בגן על הנמר מפסי הרכבת בין זרנוגה לקוביבה. שם ראו אותו <אף אחד לא מגיע לשם. לא מזמן רצחו שם המסתננים מישהו . גררו לפרדס ושחטו . אבא הכיר אותו . אני עוד רואה את תנועת ידו על גרונו , תנועה מהירה וחדה, כשסיפר לאמא על המקרה. "אחת ושתיים ואין כבר בן אדם". אמר לה>. ושם הנמר. זה התחיל כשילדים מ"בן-צבי" באו והפחידו אותנו . אחר כך שמענו אני וחגי חיותיך את הגננת מדברת עם אמא של חגי שבאה לקחת אותנו הביתה. "נמר , כאן ברחובות, אח, בקוביבה, נו , מי מגיע לשם? כן , את צודקת זה באמת קרוב. ומי ראה אותו? מי כבר עובר שם? אני אומרת לך, זה אחרוני סחב לכאן". וככה ידעתי - יש נמר. נמר ברחובות משח פינטו שהתחלתי לנוע נכנסה אמי להיסטריה. כבסירנותיי לפרוץ החוצה התחלתי כבר בשלב מוקדם. עוד כשזחלתי על ארבע פתחתי במסע הארוך מהסלון , שם הונחתי על השטיח. לעבר דלת הכניסה, צעד אחר צעד , יד , רגל , יד , לאורכו של הפרוזדור הלבן עם התקרה הרחוקה. איך הידית חיתה גבוהה מדי בשבילי. מאוחר יותר, כשעמדתי על רגליי, ידעתי שהמכשול הוסר. אבל שוב לא ניתן לי להגיע בבטחה אל דלת הכניסה - שם במטבח חיתה ~מי עומדת וצופה בי , מתמזגת עם מנורת התקרה, כעין מגדלור שאינו נח לרגע. "מדישי לאן אתה הולך?" היא שואלת כשאני עובר על פניה. ,ה~ בה, שמה. שום דבר לא עזר. כשהבינה לאן מועדות פניי לא נזקקה כבר לשאלות. אחת ושתיים ואני בשמים. מניפה אותי בזרועותיה ושואלת, "לאן הוא רוצה ללכת? לאן הוא רוצה ללכת? לעזרתי באה האמבטיה. פעם, כשהגיחה מאחוריי , צעקותי: "פיפי אמא! פיפי" והיא ניגשה עמי לחדר האמבטיה שהיה הסמוך ביותר לדלת הכניסה. בהמשך התחלתי לדרוש "לעשות לבד" והיא הניחה לי וסיפרה לאבא כשחזר מהעבודה. אך המשימה חיתה עדיין לא פשוטה: יהיה עלי, בתמרון מתוחכם, לשנות כיוון ברגע האחרון. להתנפל על הידית ולפרוץ החוצה. "מדישי לאן?" "אמא פיפי לבד" אני נע לעבר דלת האמבטיה. ברגע האחרון אני פונה לדלת הכניסה. קול צעדי ~מי בריצתם. איך היא יודעת ? הרי עוד לא נגעתי בדלת הכניסה. כנראה לא שמעה את החריקה של דלת האמבטיה. לא נורא. היא לא תספיק. אני מזנק לעבר דלת הכניסה. היא נפתחת בקלות בלתי צפויה. אני מוצא את עצמי מתגלגל במדרגות. כולי מכוסה דם. אני מאושר. מאיפה בא כל האדום הזה. רק יצאתי וכבר הפתעה. שוב לא תוכל אמא להסתיר ממני את יופיו של העולם. אני מחייך באושר. שוקע לתוך שינה עמוקה. מבעד לעיניי הנסגרות אני רואה את אמא יורדת לקראתי בצעקות נוראיות. למה היא צריכה לעשות כל כך הרבה רעש? רק בגן חובה שוחררתי. אבא הוביל אותי לגן ברוריה כשהוא מציין בפניי סימני-דרך. מאחורינו נגררה אמא כשהיא ממררת בבכי: "זה מוקדם מדי. זה מוקדם מדי". ליד שער הגן נעצר אבא ואמר: "מדישי זה פשוט. אתה יורד עד סוף הרחוב שלנו <בני משה> הולך לכיוון הרשינזרן , חוצה אותו , ממשיך ישר ורואה את הגן . הבנת?!" "הושיבזרן זה הרחוב של מיקי , נכון אמא?" "מה אתה מבלבל את המוח. איפה מיקי ואיפה ..." יי lsaaca raison, וויי אמרה אמא. "נו באמת, מיקי גר כל כך רחוק ..• כן , זה הרחוב של מיקי". אמא לא השלימה עם הליכתי לבד לגן. בכל בוקר חיתה מעכבת אותי בתירוץ שהיא ממילא הולכת למכולת. "אז למה שלא נלך ביחד". המכולת חיתה בסוף הרחוב שלנו , כך שמחצית חששותיה נמוגו. כדי למצוא סיבה יומיומית להליכה למכולת הפסיקה לקנות תבניות ביצים וקנתה ביצה או שתיים מידי יום. אך עדיין לא בוטלה הסכנה העיקרית: רחוב הרשינזון . לקראת חנוכה הטילה עלי ברוריה את התפקיד הראשי של יהודה גויון -161160 5 וי~ ~1 ~ 46 ועכשיו ידעתי - אני אלך לראות אותו' אני ואבא נלך . נלך רחוק, לו סיכוי. הוא מתלהב כמו שצריך להתלהב מי שראה את הנמר. אבל עד פסי הרכבת, . נלך לראות את הנמר. עכשיו נלך ומחר כל הילדים למה הוא צריך לספר את זה לאמא? היא ממילא לא תאמין . בגן ... "איפה?" שואלת אותו אמא. "אבא", אמרתי לו' "בוא נלך לטייל". אני לוקח את ידו . ידו של אבי מפנה אליה את ראשי בחדות. מאיפה לעזאזל היא יודעת . אבא נשארת רפויה. "אחרי זרנוגה" אומר אבא. אל תגלה אבא. אל תגלה לה. "תראה אבא", אני אומר לו' "גם לי היא הרביצה, ולא נתנה ל . י "שטחים ענקיים. אזור תעשיח שלם אפשר להקים שם והקרקע לצאת לשחק. וכל הזמן היא צועקת והחברים שלי צוחקים ממני נסח זולה". בגללה. אבל לא נורא, עכשיו ברחנו לה ואנחנו לא נחזור. אנחנו לא מה קשור הנמר לאזור התעשיה? ... מזה אבא מתלהב. הוא רוצה צריכים אותה". להקים את המפעל שהוא חולם עליו. הוא בכלל לא ראה את הנמר. אני מביט בו באכזבה. "Mais lsaac איך הגעתם בכלל לשם? זה כל כך רחוק. אומרים _,.,.. _.---/'/ --·-..---.../----· ····· שראו שם אפילו נמר •••11 "אח, כן ... איך הגעתי לשם?" אבא מפנה את מבטו אלי, אחריו -. .-.--~-~:--.. . . -,...=~~/:'\\ :.-iן?..J'i. אמא. אני רואה על פניו של אבא את מהלך מחשבתו. הוא משחזר. ' ' ••. . ; ,'),,. .. /~. : il -~ "~'~~;"•··~-">/:•:.'.~:::~"_·-~~ החצר של גלז, עץ התות, שסירב, הדברים שאמרתי לו על אמא ... הדברים שאמרתי לו על אמא. '---·----~~~.r,~.'·"ג- "'..."~.-- "תלך מיד לחדר שלך" הוא אומר לי . אני מפנה לו את גבי בדרמטיות, דמעות .בעיניי T~~~~~ · מאחור אני שומע את אמא: "איזאק מה קרה? מה הוא עשה? "למה? "הוא דיבר לא יפה" אומר אבא, ואינו ממשיך •• אינני יודע אם דבריי עודדו את אבא אבל הוא תופס את כף ידי המשך מעמ' 45 ואנחנו פוסעים במרץ. אנחנו עוברים את הגבעה. אנחנו הולכים והולכים. חולפים על פני בתי הרכבת של שיכון סלע המתחלפים לזקם זה בא. בבתים בודדים. מריחים את הפרדסים. לאט לאט מתגלים לנו יותר גינות שמוקלד נתנה לי להחזיק את הל~קס והתכופפה בגניחה ויותר שטחים ריקים מכוסים בצבעים שונים. חרציות, סביונים, לאסוף את שני החלקים של העקרב לתוך חתיכת עיתון. אחר כך פרגים, לחם ערבי. הריח ממלא. פה ושם בולט לו עץ אשל ומרחוק קמצה את העיתון וניגבה בו את הכתם הרטוב שנשאר ממנו' אנחנו יכולים להבחין בפרדסים המקיפים את הרחובות. הרוח ובאותה הזדמנות נאמה לי את אחד מנאומיה החינוכיים. חיקיתי הולמת. אין מה שיפריע לה כאן. השיחים והעצים ,מתכופפים את האנפוף שלה להנאתה של כרמלה, כשאני מערבבת בשקרנות מקצועית דברים שאמרה לי הגברת בכמה הזדמנויות שונות: שומעים לה, מתיישרים ומעבירים את מה שהיא אומרת להם להגיד. "זהוף, זה חכי מזרכן. אני יוטעת זה מהקיפוץ. אנחנו הורג שם הר- אולי מספרים לנמר שאנחנו כאן? אני מסתכל על אבא. הוא לא חושב על הנמר . הוא חושב על משהו אחר • הטיול כאילו נתן לו מרץ , הר' הרפה מאוס. פעל שלי פקיפוץ חיתה בלף ונחש הורג. בלף כוח חדש. הוא סוקר בעיניים בורקות את הסביבה, אבל לא את גרמני' מלפני מלחמה. פעל שלי לקח מאוס קשה. למה ביזראל כל הנמר הוא מחפש. לא ככה מחפשים נמר . כך הרפה עקרפות ו- -בחשות ו- -ז'וקות, אני לא יוטעת. פליט על ואז אני רואה אותו . הוא נעמד על תלולית קטנה וצופה בנו . עיניו כל מטינת יזראל' זה מה זריך לעזות". ירוקות והוא כולו מכוסה חברבורות, כמו שנמר צריך להיות. אבל כרמלה צחקה ואחר כך אמרה, "זה לא יכול לחיות עקרב. אם זה הוא לא משמיע קול. מבטו אפילו צעוב. אני רוצה לקרוא לאבא אבל צהוב אז זה היה עוצב. 11 מה זה קשור בכלל? מה שרציתי להעביר היה הרעיון הכללי' הנמר מאיים להימלט. "רק אתה תראה אותי", הוא אומר. אבא מרגיש שאני תקוע במקום ומשחרר את ידו מכף ידי. אני מסתכל הביצועי~ת קרת-הרוח הזאת של בעלת-הבית שלנו. "היא אפילו מוקסם בנמר' אולי הוא יזנק ויטרוף אותי? לא, הוא לא יעשה את לא נגעלה," אמרתי. "את היית מזוגלת?" כרמלה שוב צחקה, היה לה דווקא חוש הומור' אבל מיד הרצינה זה. אני והוא נהיה חברים, כמו טרזן. כאן אני אשאר. כאן אני רוצה ואמרה, "צער בעלי-חיים." להישאר. "בוא נלך לספר לאמא" אומר לי אבא. אני מביט בו בתמחרן. "את ממש מצחיקה". דווקא משום שהסכמתי אתה, התרתחתי. "יש לך מושג מה זה עקרב ארסי? הוא גם היה ממש לא רחוק מהמיטה פרצופו מלא אושר . מרגיז. מה קפץ עליו? הוא לא ראה את הנמר' שלה. אם אני הייתי מוצאת כזה דבר אצלי את חושבת שאני לא ומה פתאום לאמא? מה כבר יש לספר לה? חייתי הורגת אותו על המקום?" "די' גמרנו איתה" אבי אומר לו . כרמלה הסתכלה עלי. "זאת את שמצחיקה, 11 אמרה בכובד-ראש סטירה. הוא סוטר לי. מה פתאום הוא נותן לי סטירה? "אני נשאר פה", בלתי-צפוי. "את יודעת יפה מאוד שגם ז'ו R ה בגודל של חצי אני אומר. מילימטר" - היא אמרה "ז'ו R",ה בחיי שהיה לה חוש הומור "אל תתחיל לבלבל את המוח, עוד מעט יהיה חושך ואמא תדאג "חיתה גורמת לך בעיות מצפון בסדר גודל עולמי . העיקר שאת תמיד מדברת כמו איזה מי-יודע-מה." לנו". בעיות מצפון בסדר גודל עולמי . כרמלה יודעת לדבר' כשהיא כבר נמאס לי מהדאגות שלה", אני אומר. אבא מתרגז, הוא תופס בי טורחת לפתוח את הפח. קמנו ללכת ואני מרצוני חטוב התנדבתי בכוח. הדרך חזרה היא לא כמו הדרך לפסי הרכבת. יותר ויותר מכוניות. ללוות אותה עד לצד השני של הסיבוב, שמשם כבר אפשר היה יותר ויותר קולות של אנשים, יותר ויותר ילדים צועקים, יותר לראות את המלבן המואר של דלת המטבח שלהם. בדרך עוד חצצנו בחלון המטבח של סובה הרומנייה, וראינו' ליד השולחן' את ויותר אמהות. אמא מקבלת אותנו במין עירוב מיוחד משלח - שמחה ודאגה, ןאות חאמא חשמנח של סובה מאכילה את חג'ג'א לבן בכפית. • היא מנסח להסתיר בפרצוף של "שום דבר לא קרח". דבררה שטיינהרט "לולה" אומר לח אבא "מצאתי! מצאתי!" אני שוב מסתכל עליו. יש 47 מאי - יוני 93' ~ צלקות ~ תמיר שפר ה שרובץ יותר מדי זמן בפנים מתחיל לתסוס כמו ענבים. המשפט הזה, בטון הכעוס שנלווה אליו כמו מיגרנה, הסתובב לי בראש כשהחלטתי לכתוב לך. כל-כך הרבה דברים מוזרים מסתובבים לי בראש. "י-== == הופתעת, בוודאי כשראית את המכתב, שאני כותב ברגעים אלה, נעוץ במין טבעיות כזו בתיבת הדואר שלך' כאילו שמאז ועד עתה לא הפסקתי לכתוב לך. אני רואה אותך הופכת אותו מצד לצד' מיד ליד' כמו שמטפלים בפרוסת לחם חמה שקפצה מהטוסטר' פוזלת לצדדים לראות אם מישהו תפס אותך בדבר עבירה. את נכנסת לבית ועולה במדרגות לחדר השינה, המכתב אחוז בהיסוס בין האגודל לאצבע. מה הוא רוצה פתאום ממני' מה יכול להיות כל-כך חשוב שצריך לכתוב, איזה נושא משותף בכלל יש לנו' את שואלת את עצמך לפני שאת אוזרת עוז לקרוע את המעטפה. אבל מיד את מתחרטת ונוזפת בעצמך על האכזריות הזאת: אם הוא כתב, סימן שיש לו סיבה. וגם אם לא, אדם במצבו סובל מדחפים לא הגיוניים ויש לקבל אותם בהבנה. הייתי רוצה לראות אותך דווקא באותו הרגע, רגע הנזיפה העצמית. תמיד היית מצוינת בזה. את יושבת על המיטה הגדולה. המיטה, אני זוכר היטב, היא אזור פתיחת המכתבים החביב עליך. לא, איני מכיר את הבית שבו את גרה היום. היה עלי אפילו להשקיע מאמץ בבירור הכתובת. מסיבות מובנות נמנעתי מלהתקשר לכמה אנשים, שהיו מסתכלים בחשש לא מוסתר על הניסיון המאוחר הזה לחידוש הקשר. אחרי הכל' יש לך כבר את החיים שלך' ובעל וילדים, ומי יודע מה אחד כמוני עלול לחולל למסלול חיים קבוע. שמעת בוודאי: אני נוטה להיות בעייתי. בכל אופן' המיטה בחדר השינה תמיד היתה אהובה עלייך . ממולה חלון פתוח ווילון נצרים מגולל מעליו . אם אני זוכר נכון' על זכרו ני הרי איש אינו יכול לסמוך' אחד החלונות הנגדיים פתוח גם כן' ומשב רוח קליל חולף במסדרונות ומנענע בעדינות את עלי הצמחים שבעציצים. הרוח שדוחפת ומפוגגת את כל הריחות והטעמים שהשארנו בפנים. היינו ילדים ממש ועשר שנים כבר חלפו' אבל למרות שהתבגרת והשתנית, יש מנהגים קטנים כאלה שאנחנו גוררים אחרינו בשלשלאות. אבי' למשל' משכתי אחרי מנהג ילדותי שתמיד הכעיס אותך: הייתי מזנק בכל גופי על המיטה, ולא פעם נשבר תחתי הדיקט שתומך את המזורז' והיה צריך לחפש תירוצים טובים מספיק כדי להחליפו. אני זוכר שכעסת והתביישת, כי בקיבוץ התחילו להסתובב רכילויות על הסיבה האמיתית להתפקעות התדירה כל-כך של העץ. אבל אני התחלתי עם המנהג המשונה הזה שנים רבות לפני שפגשתי אותך. מנוחת הצהריים הייתה אז ערך מקודש, והחברים רבצו במיטות מותשים ונוטפי זיעה, מייחלים למשב רוח תועה, שיחלוף דרך הטפטפות וישא עימו אוויר קריר מהול בריח · עובש קלוש לתוך החדרים החשוכים. נהגתי להתגנב לחדר ההורים - אני לא חושב שסיפרתי לך על כך - ואז, בשאגות קרב אינדיאניות זינקתי בכל גופי על אבא, שנחר בקול, וטמנתי את פניי באגמי הזיעה שבחזהו. גופו היה מתקשח תמיד מההלם והוא נותר אילם וחסר נשימה, משאיר את מלאכת הנזיפה לאמא, שהאשימה אותי בהתקף הלב העתידי שלו. עד שיום אחד, בעקבות זינוק מוצלח במיוחד' נשבר תחתינו הדיקט בקול נפץ רם. בואי נקרא לזה "שבירה מספר אחת". למחרת כבר ננעלה הדלת מבפנים בשעת מנוחת הצהריים, ואני' שלחצתי כמה פעמים על הידית לשווא, שואל את עצמי עד היום אם התקף הלב של אבא, שנים רבות מאוחר יותר' נגרם כתוצאה מזינוקי הקרב האינדיאניים שלי או' כפי שרבים סבורים, מהתנהגותי המבישה בעשר השנים האחרונות. איש כמובן לא הטיל את האשמה ישירות בפניי' שהרי בודדים מעיזים להפנות מלים נחרצות מדי לאדם שכמוני. אולי צריך לומר' במצבי. גם את התחלת לדבר אלי אחרת כשהכול השתנה. היית מבולבלת ומרוחקת, ועוד לפני שהבלבול הפך לרחמים כבר נסעת. לכן את בוודאי נוזפת עכשיו בעצמך ומנענעת קלות בראשך' ידך השמאלית מהדקת בכוח את צווארון החולצה לגרונך . את לובשת עדיין חולצות לבנות דקיקות ? והשיער' האם אכן קיצרת אותו? הרי נשבעת שלעולם לא תעשי זאת, ולכן סביר להניח שזה בדיוק מה שעשית. כולנו נשבעים כדי שנוכל אחר כך לשוב ולהפר את השבועה. גם אני' בהחלט. הנה, את הטלפון והכתובת שלך השגתי בסופו של דבר מזאב גלעד' וגם זה, רק לאחר הבטחות ארוכות ומייגעות שאדבר יפה ולא אחשוף את מקור המידע. מרושע מצדי? יכול להיות, אבל תנסי את להיות אדיבה ולא אנוכית ומרושעת כשכל משימה קטנה הופכת למבצע שלם. אפלו הקלדת המכתב הזה. לפני כמה חודשים לקחתי קורס להקלדה ב"בית ציוני אמריקה", ובכל זאת הפעולה הפשוטה הזאת עדיין קשה עלי ביותר . מקש אחר מקש. מקש אחר מקש. בשתי אצבעות רועדות. הידיים מתעייפות במהירות וצריך להשמיטן כדי להניח לדם לשוב ולזרום, שרירי הכתפיים צורבים, הצוואר תפוס. זהו תהליך מייגע ביותר. גם העיניים מהוות בעיה לא קטנה. הרופאים לא מצליחים לעצור את הפזילה, ולמעשה, בזמן האחרון' אפילו חלה נסיגה מדאיגה במצב. ד"ר טננבאום, רופא העיניים הנהדר שטיפל בי משך שנים ארוכות, מסרב לקבל אותי יותר' בעקבות אירוע מצער' שעדיין לא עלה בידי לשכנע אותו כי היה, לפחות בחלקו, מחוץ לשליטתי. כעיקרון החלטתי לא ללכת לרופא עיניים אחר. לד"ר טננבאום יש קשר ישיר לעצם כתיבת המכתב הזה, ואני נחוש בדעתי להחזירו אלי. עד שאצליח בכך יהיה עלי להמשיך במאבק הבלתי פוסק נגד הפזילה וכאבי הראש הצורבים, הצמודים אליה כמלווה מטעם משרד הביטחון . ההקלדה, מיותר לציין' רק החמירה את המצב. אבל לא היתה לי כל ברירה אחרת. עוד לפני שהתחלתי לכתוב לך היה עלי להקליד דפים על גבי דפים - תיעוד הנאמר בשתי קלטות שנמצאות בידי • הכול קשור . הכול קשור . מדוע עלי לעבור את כל הסבל הזה? אם את עוד זוכרת, תמיד היתה לי נטייה לעשות את הכול בדרך הקשה. מבחינתך היו לזה, כמובן' לא מעט יתרונות. אהבתי להזיע בשבילך, פינקתי אותך. לא, אל תנשפי בבוז, איני מנסה לעורר בך שום רגשות. אני יודע, את רוצה דוגמאות. "אם לא תגיד לי' לעולם לא אדע," אמרת לי' "אני לא קוראת מחשבות ומאיך שאתה מסתכל עלי אני לא יכולה לנחש מה אתה חושב." אז הנה לך דוגמה: הלילה הראשון בחופש הגדול האחרון שלנו' כשבאת לישון אצלי בצריף ובעשר נזכרת ששכחת לבדוק על לוח המודעות היכן את עובדת ביום למחרת. היית יכולה עדיין להתקשר מהטלפון הציבורי לסדרנית העבודה, ואני יכולתי לבקש הקפצה משומר הלילה. אבל לא, אני התעקשתי לרוץ גויון -161160 לקיבוצך כדי לבדוק באופן אישי. כזה הייתי. שניים וחצי קילומטרים בכל כיוון . והיה לי דווקא זוג אופניים לא רע שעמד' מוכן ומזומן' על הדשא. אבל אני החלטתי לרוץ. הייתי אז בכושר מעולה. את ודאי זוכרת את האימונים המטופשים שלי עם אביהו: היינו מעמיסים תרמילי גב מלאים באבנים כבדות ורצים דרך הגבעות עד לפרדס, שם שכבנו מתחת לעצים ומצצנו אשכוליות חמות ועסיסיות, ואחר כך המשכנו עד לקיבוץ שלך' ושתינו אתך קפה של אחר הצהריים. בלי תרמיל הגב הכבד וחום היום המעיק, הפך המבצע למשחק ילדים. רצתי ללא הפסקה, נושם כמו אמיל זסופק ופותח צעדי ענק של אלברסו חואנסורנה, מתענג על מתיחת שרירי הירכיים עד קצה גבול היכולת, ועוד לפני אחת עשרה כבר קפצתי עלי,ךי מזיע כולי אך מלא בסיפוק מאוד ילדותי. אני עוד זוכר: שובצת לעבודה בגן רינה. אבל את כעסת עלי באותו הרגע, כי הפחדתי אותך בקפיצה שלי ושברתי את הדיקט. בואי נקרא לזה "שבירה מספר שתיים". הפעם, בכל אופן , לא בחרתי בכוונה בדרך הקשה. נכון' הייתי יכול להתקשר' אבל איך אפשר להשוות שיחת טלפון קצרה למכתב ארוך , שחיבורו נמשך כבר כמה ימים ועדיין איני רואה את סופו. ומה גם שלא דיברנו כבר קרוב לעשר שנים. לחתונה לא הוזמנתי. רק לא מזמן שמעתי שדווקא רצית להזמין אותי , כנראה חשת חובה מסוימת, אבל סיפרו לך שאני בחו"ל. אמא שלך, כך הבנתי, רצתה למנוע בושות. פולנייה חסרת רגישות שכמוה. במשך תקופה ארוכה לאחר ששבתי לקיבוץ מבית החולים, היא נהגה לבקר אותי פעמיים בשבוע. חיתה מתישבת ליד המיסה בחיוך מטופש ומדברת אלי כמו אל ילד מפגר. מבסאת כל הברה באיסיות, חוזרת על מלים פעמיים, מסבירה כל שסות. "מי-כל מו-ס-רת ל-ך ד-רי-שת ש-לרם. א-פי- לו ל-נו היא לא כו-ת-בת כי היא נו-רא נו-רא ע-סו-קה." חיתה אומרת ואחר כך מסתובבת לכיוון אבא ושואלת אותו אם הבנתי. "למה שלא תשאלי את ברק, הוא יודע לדבר סוב מאוד בשביל עצמו." "אוי נסח שהוא יודע, נסח שהוא יודע, א-ני ל-ו-גע לא ח-שב-תי ש-הוא לא יו-ד-ע." חיתה מוסיפה כשהיא מסתכלת עלי. "רו-צה שר-קו-לד' ב-ו-קי?" גם זה היה נוסח קבוע. האמא שלך פיטמה אותי בערימות של בונבוניירות מחורבנות מהמפעל של הדוד שלך. אני חושב שבילינו אצלו פעם סופשבוע בפתח-תקוה. דווקא אדם נחמד, אבל השוקולד שלו מחורבן. ואמא שלך ניצלה את הבולמוס שלי לשוקולד , סימפטום ידוע אחרי תאונה, כדי להפריד ביבינו' כדי שליד השם "גפן" בקטלוג השמות במוח המעוות שלי יופיע השם "לאה" ויימחק "מיכלי'.' ורק לחשוב, שאותן הידיים שיצרו את השוקולד היו אלו שנתנו לה את הכסף כדי לממן את נסיעת הלימודים הפתאומית שלך לארה"ב. זאב, שנוחת עלי כאן אחת לשבוע בדייקנות שר ויצרית, סיפר לי על המבצע הזה של אמא שלך . ואותך' נראה לי' היה קל מאוד לשכנע. לימודים בארה"ב, נו באמת. זה הדבר האחרון שהיה בראש שלך באותה תקופה, שלא לדבר על תואר בפסיכולוגיה. אולי לפחות התואר יעזור לך לקבל בהבנה את סיבת התאכזרותי לאמא שלך' שממנה נמאס לי לגמרי לאחר חודשים אחדים של דיאטת בונבוניירות דו-שבועית, עטופה בחיוכי צלופן מפוחלצים והסברים ארוכים ומייגעים. היא פשוט לא השאירה לי ברירה. אבא לקח אותי בפעם הראשונה לארוחת ערב יום שישי בחדר האוכל. בידיים מגושמות ורועדות פיזרתי מסביבי חתיכות שניצל ואורז. מרק העוף הדליל' שאבא דחף לפי בכף, נזל דרך הסנטר והכתים את החולצה הלבנה. חברים הגניבו לעברי מנסים מרחמים ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. ואז צעדה אמא שלך לתוך חדר האוכל. מקורות מודיעיניים דווחו לה כנראה על "היום הגדול", והיא באה במיוחד מהקיבוץ שלכם, מצוידת בבונבוניירה. כמו נושא הדגל במצעד צבאי , בגב מתוח לאחור ובצעדים נוקשים, על פניה חיוך ניצחון , היא התקדמה ישירות לעבר השולחן הפינתי שבו ישבנו. "מזלטוב אברהמל'ה, הוא נראה כל-כך סוב היום," צעקה כבר מחצי חדר האוכל. חוסר הרגישות הזאת מוציא אותי מדעתי עוד היום. עיני כולם כבר היו נעוצות בי' כשאמך נעמדה מאחרי כמו פטרון של כלב מנצח וליטפה את ראשי . ~ "כ-מהי-פה ש-הוא או-כל, ב-נון?" אמרה בקול מספיק רם שכל חדר האוכל ישמע. השולחן שלנו נראה כמו דיר חזירים. מאז ימי הפעוטון , כשהמטפלת עדנה פתחה לרווחה את דלת השירותים ;נ והציגה למשלחת מורים מ"אורנים" את כשרוני הגדול בחרבון תרבותי, לא חשתי כל-כך מושפל. "ה-בא-תי ל-ך מ-ת-נה. זה שר-קו-ל.ד" כאילו שאי אפשר היה לראות. את מבינה, בפעולה ראוותנית אחת ביקשה אמא שלך לחסל את כל רגשות האשם שלה כלפיי' כל השקרים, כל המכתבים המועטים שאולי שלחת והיא לא מסרה לי. רק גלויה אחת קיבלתי ממך. שלחת אותה לאבא. אחר כך כנראה הציעה אמך לחסוך בכסף על הבולים ולצרף את הכול למעטפה אחת, ואת לא הבנת שבכך היא העניקה לעצמה שליטה מוחלטת על כל קשרייך עם האנשים שהשארת מאחור בשעת מנוסתך . לא מזמן מצאתי את חג לריח, מקומטת כהוגן , על ברכיי . אני חייב הסבר על כך' אני יודע, אבל אעשה זאת בהמשך . עלי להיות מוכן לכך ואיני רוצה להלחיץ את עצמי - הלחץ מנער את שריריי הרדומים בהתקפות ספאזם ארוכות ומעייפות. בחזית הגלויה ישנו צילום נוף של אוניברסיטת בדקלי' שבה למדת. מגדל שעון מאבן אפורה מתנשא במרכז, מראה את השעה חמש. למרגלותיו שורת עצים אפורים, שחוחים, שענפיהם העירומים מפותלים ומעוותים עד כאב במין סמליות אכזרית. אמא שלך לא השאירה לי כל ברירה. שתיקה הייתה מקבעת את מעמדי כמפגר הקיבוצי: נימוס היה נותן לגיטימציה למבול של רחמים. אני מוכן לסבול מיגרנות, אך בשום פנים ואופן לא רחמים. אז אמרתי לה את מה שאמרתי - בוודאי שמעת על כך' כי המשפט הזה נכנס כבר להיסטוריה של הקיבוץ. ובינינו' לשוקולד של הדוד שלך ב-א-מת היה אותו הטעם כשהוא נכנס לגוף וכשהוא יוצא ממנו. מאז יצא לי שם של גורם בושות ידוע, של קריזיונר מעורער בנפשו ואני' לא רק שנמנעתי מלהילחם בתדמית, אלא שבהתנהגותי אף סרחתי לעודד אותה, כי התווית הזאת, על אף כל מגרעותיה עדיפה בעיניי על זו של המסכן הקיבוצי. אמך ואחרים אחריה עמדו להפוך אותי לקופת הרחמים הקיבוצית ואני' באכזריותי' בהתבודדותי' אפילו בהשפלתי העצמית, הצלחתי לקרוע מעליי את החטוטרת הזאת. שמעת בוודאי על חלק ממעלליי ונסח ניסית לפרשם מנקודת הראות של הפסיכולוגיה ההתנהגותית שלך. אני מסופק אם הצלחת להבין אותי' אם כי' כפסיכולוגית, אני משוכנע שהחלטת שיש לקבל את התנהגותי. וזו כמובן שסות, כי דווקא אנשים כיוסקה, המלווה הנוכחי שלי מסעם משרד הביטחון' וד"ר סננבאום, רופא העיניים שלי' עוררו בי את הרצון להשתפר בעצם סירובם לסבול את שגעונותיי. אחטא לאמת אם אציג את עצמי כשולט באופן מלא על התנהגותי' אך יחד עם זאת עלי להודות, שבכמה מהמקרים שבהם הייתי בשליטה מלאה הפגנתי אכזריות-יתר שהיום אני מצטער עליה. כך היה עם דבורה, שהכרת סוב כל כך. את זוכרת את כל החבילות שהיא שלחה לי לצבא? ואת המחזות של שקספיר' והרומנים של דוססוייבסקי וסול בלו שנתנה לי? "אין לי שום דבר אישי נגד אליססר מקליד'" אמרה פעם אחרי שהציצה בכרטיסיית הספדיה שלי' "אבל התלמיד הכי סוב שלי יכול להביא את עצמו ליותר מזה. הרי אנחנו זקוקים לספרות סובה, הנפש זקוקה לה כמו שהגוף זקוק לפעילות פיזית, אחרת תתנוון ותחדל להיות עצמאית." תמיד חיתה שופעת דימויים. דיברה בהתלהבות של מסיף דתי מהטלוויזיה האמריקאית, מוחה במספחת בד גדולה זיעה מהמצח או לחלוחית מתחתית אף העורב שלה. בכל יום הולדת הגישה לי בהתרגשות רבה שני ספרים, ואחד נוסף ביום הראשון של החופש הגדול, "כדי שלא תבזבז את הזמן." כך משך חמש שנים, מפטירתה של אמא ועד לפציעה. וההקדשות שרשמה על כריכות הספרים "כותבים רבים פוסעים לצד המלה הכתובה ברחובות הכרך הסואנים, אך רק מעסים, סול בלו בהם, דוחפים אותה במשעולים מאי- יוני 49 93 האלו , שלשרון המנוול הזה הן לא השאירו אפילו סימן אדום. תראה את נפתלי , תראה את ברק." התפרצתי. אני כבר לא זוכר מה בדיוק אמרתי. קיללתי אותה, אמרתי שתשמור את הרחמים והדמעות שלה לעצמה. אבא ניסה להרגיע, אבל אני לא ויתרתי. מאותו יום סירבתי לראות אותה, ואת הספרים שקנתה לי באותה שנה: "האדם מחפש משמעות" של פרנקל ו"כל הימים כולם" של כריסטי בדאון , לקחתי מידיו של אבא, ובלילה קרעתי את דפיהם במאמץ רב לחתיכות קטנות. בבוקר הוריתי למלווה שלי לאסוף את פיסות הנייר לתוך שקית ולהכניס אותה לתא הדואר של דבורה. רק לפני חודשים אחדים אזרתי אומץ להודות שעשיתי מעשה נורא. יוסקה, שכמעט התפוצץ מזעם לשמע הסיפור , הציע לתלות בדירה שלנו תמונה שלה, ואני קפצתי על ההצעה בשמחה. מצאתי צילום לא רע בחוברת הזיכרון , ויוסקה מסגר אותו בכשרון רב ולבקשתי צבע את המסגרת באדום, למרות שטען כי מסגרות צריכות להיות שחורות או חומות. עכשיו מביטות בי עיני אמי בחדר השינה, ובסלון על כוננית הספרים בין השקספירים והדוסטוייבסקים, בוחנות את תנועותיי עיניה העיוניות של דבורה. אותן עיניים שכנעו אותי להמשיך מסורת ישנה: לרכוש לעצמי בכל יום הולדת שני ספרים בשמה של דבורה. השנה נראה לי שאלך לכיוון תוצרת מקומית. אולי עוז ויהושע. איני זקוק להרבה יותר מזה. הקריאה קשה עלי ביותר בשל הפזילה הקשה, שעליה כבר סיפרתי לך. משקפי הקריאה שד"ר טננבאום התקין לי תורמים אך במעט, והמאמץ הקשה מעייף מאוד ופוגע ביכולת הריכוז. התקפי טשטוש ומיגרנות מעיקות הם נספחים קבועים. הקשיים האלו מטרידים אותי בעיקר בזמן האחרון , לאחר ששבתי לקרוא במרץ והתחלתי לכתוב. במשך תקופה קצרה ניסיתי להילחם במיגרנות באמצעות אספירין ורוגען, ולאחר מכן, בעקבות מחקר חדש שעליו קראתי בעיתון , מצצתי משך שבועות אחדים קוביות שוקולד , שהיו אמורות לספק גלוקוזה חיונית לתאי מוח האחראים על הכאב. הפתרון הזה, בכל אופן, רק הרע את מצבי. השמנתי בקצב מדאיג כמעט הגעתי למשקלו של אבא - וגרוע מזה: נזכרתי לעתים תכופות מדי באמא שלך . יוסקה ניסה להקריא לי מהספרים, אך גם ניסיון זה נכשל. הוא אדם נהדר בעל הבנה נפלאה בבני אדם, אבל עם ספרים קשה לו להסתדר. את התרגום הנפלא של ט. כרמי ל"המלט" חרא הצליח להרוס לגמרי <דבורה שלחה לי אותו חודשים אחדים לפני פטירתה. חשבת שהעובדה שניתקתי אתה קשר תגרום לה לחדול ממלאכת הקודש הזאת ? אנשים דתיים, ואפילו אלו שאמונתם בני האדם, מקבלים באהבה את התעלמות מושאי אמונתם מהם>. את ידיהן של השורות עיקם יוסקה מאחרי גבן בניסיון לאלצן להתחרז אחת לשנייה, שלא לדבר על הניגון המוזר , שבאמצעותו גלגל את העלילה. אחר כך ניסה לעזור בתיעוד הדברים שאני אומר בקלטות, ואפילו הצטרף אלי לכמה שיעורי הקלדה. אך מהר מאוד הבנו , שגם פתרון זה נועד לכישלון; איכות ההקלטה ירודה למדי , וי רסקה חתקשה להבין את דבריי . ההיגוי שלי מעוות באופן מחריד למדי , ולמעשה מאז שנסעת, לא חל בו כל שיפור משמעותי. כיום אני נשמע כמו פס קול של סרט משנות השלושים, שמופעל במהירות נמוכה מדי. השיתוק בחלק הימני של פניי, שדוחף את הפה שמאלה ויוצר עווית מגוחכת, הוא סיבה חלקית לכך. הרופאים גם סבורים שהכדור פגע באזור ברוקה באונה השמאלית, ואם כי הפגיעה בו ככל הנראה מינימלית, ידוע לך משיעורי הפסיכולוגיה שגם כך עלולה להיפגע יכולת הדיבור . בנוסף לכך , גם בשלמותי היה בי נתק בין המחשבה והפה. לא היטבתי לדבר. משפטים נפלאים הסתובבו לי בראש ואני הפכתי בהם לכאן ולכאן , תיבלתי אותם בהנאה רבה, שיניתי מלה כאן ופסיק שם, החלפתי מלים בנרדפותיהן , התענגתי על טעמן . אבל בדרך החוצה, באופן די מוזר , חובר בטעות חוט המחשבה ליד במקום לפה. כתבתי לך כמה מכתבי אהבה יפהפיים, מנומקים היטב, עדינים. אבל אותך זה לא סיפק. ~יו מסולעים ובלתי מוכרים," כתבה בתוך "כוכב הלכת של מיסטר סאמלר ," רומן שמתרחש ברובו ברחובות ניר-יורק. אולי את זוכרת, !& היא נתנה לי את הספר כשסיימתי את בחינת הבגרות האחרונה. באותו לילה רצתי לקיבוצך וכששבתי קפצתי עלייך ושברתי את ~ ~ קרש המיטה. "למסירות כזו מסוגלת רק רווקה זקנה בלי ילדים," אמרת באותו לילה, אחרי שהפסקת לכעוס. ואני דווקא חשבתי שהיא מנסה להתחיל דרכי עם אבא. אחרי הפציעה דבורה חיתה . מלאת מרץ , התרוצצה בין רופאים, ארגנה לאבא דירה זמנית ליד תל-השומר, הקריאה לי שירים מהמוספים לספרות בקולה השחוק משנים ארוכות של עישון. "המשורר הצעיר הזה, ביטון , רואה יותר טוב מכולנו , והוא עיוור , אמרה לאחר שהקריאה לי את אחד משיריו . "ויש גם את הסופר האנגלי ההוא, כריסטי בדאון , שבכף רגלו השמאלית יש יותר רגש והבנת אנוש מאשר אצל מרביתנו." כששכבתי יום אחד בעיניים עצומות היא דיברה אל אבא: "אברהם, הפיזיותרפיסטית כאן לא עושה מספיק. אם אנחנו רוצים שהוא יחזור לעמוד על הרגליים צריך הרבה יותר מזה." "היא דווקא נראית לי מאוד מקצועית, דבורה. וצריך להיות ריאליים, זה חשוב בשביל כולנו ובמיוחד בשביל ברק," אמר אבא. "ריאליזם זה לא הכול , אברהם. הרי רק אתמול קראנו על הילדה הזאת שקמה על הרגליים אחרי שנה שלמה." "אני מוכן לקוות לנס, דבורה, אבל בשום פנים ואופן לא להאמין בו. ברגע שנתחיל להאמין ב~סים לא נוכל להפסיק. זה ישגע . את כולנו." "אני לא מדברת על ~סים, אברהם. אני מדברת ..." אבל בשלב הזה קטעה אותה אחת האחיות: "גברת דבורה, כמה פעמים צריך לבקש לא לעשן ליד החולים." ביום השנה הראשון לפציעה היא הצטרפה אלי ואל אבא בנסיעה לחיפה, לעלייה לקברו של נפתלי , החייל שנהרג בהיתקלות. בבית הקברות ניגש אלי קצין השלישות שנשלח מטעם הגדוד. "כל החיילים בגדוד ביקשו ממני למסור לך ד"ש. כולנו מרגישים שאתה ונפתלי שילמתם את המחיר בשביל כולם, והגדוד מבקש למסור לך , שהם קורעים את התחת כדי להחזיר לאלה שעשו לכם את זה באבי אביהם." "לא צריך טובות ולא השתתפות בצער," אמרתי , "ולא שאף אחד יחזיר בשבילי לאבי אביו של אף אח.ד" "סליחה, אני מצטער. אבל מה אתה רוצה שאני אמסור בשמך לחיילים" שאל , מביט בחוסר מנוחה על אבא. "מעניין את התחת שלי מה תמסור לחיילים. לא ביקשתי ממך למסור משהו בשמי לאף אחד," התפרצתי. "נמאס לי לקבל דרישות שלום מודאגות מאנשים שבחיים שלי לא החלפתי אתם יותר משתי מלים." כמה אנשים נשאו דברים אל מול האבן הלבנה, שמאחריה ניצבו , נוקשים ומכונסים, הוריו של נפתלי. הם לא נעו גם כשגשם החל לרדת ובצד שלנו נפתחו מטריות צבעוניות, ועד שדבורה פילסה את דרכה בין שורות האבלים וסוככה עליהם במטריח דהויה, פניה אדומים מהתרגשות, היו כבר בגדיהם ספוגים במים. "הוי," היא נאנחה בדרך חזרה, כשטיפסנו בכביש הצר להרי אפרים, "כמה בדידות יש בשכול , כמה אכזריות. המדינה שלנו עדיין מטפלת בו כמו במחלה מידבקת." ביקשתי מאבא לעצור כדי להשתין, וכשהוא ניגש אלי עם בקבוק הפלסטיק, יצאה דבורה מהמכונית ונעמדה בגבה אלי , משקיפה אל עבר התבור , שהיה עטור בענני גשם אפורים. היא הדליקה סיגריה וקול שיעולה הצרוד התערבב בזמזום סילון השתן בבקבוק הפלסטיק. "אם הייתי יכולה לעזור , אם רק היה לי את הכוח," לחשה. גופה הזעיר החל לפתע לרעוד בגלים, שנשלחו מהראש לכיוון הסלע שעליו ניצבה, ולרגע קצר היתה לי שhגרה שהיא פונה אל איזה אלוהים נעלם. היא, שאת ואני היינו בטו n ים שקארל מרכס מנהל עמה ורמאן חשאי מקברו . "תראה מה המלחמה עושה לילדים הכי טובים שלנו . תראה איך שהם צריכים לחיות עם הצלקות הנוראיות 50 גליון -161160 "משמעות. ך"אי יידעת ... המ לע "הספרים? בזא רמדב תקצ וכמ קיצח 'רבין סמעמי תערימו לש שדג לע תהאו ההראשונ לבכ .מלה אהו םנרד םע םהבגדי לע ההספ רובבוק והי ההחולצ ההתכול םושפם-הרס"רי רהשחו םמקומטי 'כהוגן אוהו ןעיי רבספ םבעיניי ,מצומצמות וכאיל םשג ואות שהשמ .צורבת ר"הספ השאת אקור הוז לש יכריסס ןבדאו לע .המדף אל האת תהבא "אותם? י"הבאת .מאיפה" ,לא אל יהבאת .כלום ינרדמת לאתמו דעו תבחדשו .בערבית יאול היוסק אהבי םאות רמאוח "יותר. לאב היוסק ךהל ןלישו לאצ והורי ןועדיי אל חזר . בזא עפס תבכבדו חלמטב יכד ןלהכי ולנ הקפ רשחו ,וחביתה יואנ יניגשת ףלמד .הספרים םא אל בזא אול היוסק והביא תא ,הספרים יהר השנותר קר תאפשרו .אחת םהסימני םהמקדימי והי ,מוכרים ראספ םעליה רמאוח .יותר ראפש רלומ 'שידעתי תפחו וא 'יותר המ יאנ .מחפש ימאחור יכריסס ןבדאו ,החדש ,השלם בניצ קבקבו .דבק רהומו ,חד ךא טבהחל .לרוחי רהומו ישלמדת בלאהו קר ,לאחרונה יכשהבנת ישאנ דעומ דלהיפר וממנ .לתמיד ועכשי יבוודא תהדלק ךלעצמ הסיגרי - ישמעת תשהתחל ןלעש בבארה" - תוירד חלמטב יכד ןלהכי םג ךל סכו .קפה םמשו המ יאנ הרוא ךאות הגר 'בקוסג 'דו-קומתי יאול לבגל דשתמי תחלמ רלגו 'בקוסג .כזה רחד ההשינ הכשקומ ההשניי עצבו 'בלבן וכמ תהחולצו תהדקיקו 'שלך רוהקי דלי תהמדרגו רבאפו .בהיר םהקומקו עבצב .כסף תמילא ואות םבמי תוא תניצב וליד שכשהא תמרצד .מתחתיו םפע ההי ךל ףא אל םמושל ישאהבת סללעו תבעדינו תא קצהו . תהיי תאומר יל ""איכסה תומנגב ואות בבג 'היד לאב םג תצחק ךועיניי ונצצ .באושר ראח ךכ ישמעת השבמרפא תפלסטי בבארה" תביקש רלהיפט אדווק המהחתיכ ,הזאת ההחתיכ ההאהוב .עלי ןמעניי תלדע הכמ םאנשי ומילא תא םפיה דבשוקול םנסע אחר יכד ןלממ תא עהמבצ .הזה ,רגע ,רגע לא יתנשפ רבקוצ .רוח יאנ שניג 'לעניין רשקשו תישירו םלספרי קולבקבו קהדב ואלייך . יאנ בכות ךל יכ םבשני תהאחרונו שי יב ,חלק במסתוב יבתוכ םאד בשמאוה ךב דע יכד ,טירוף וכמ .פעם יאנ דעומ דלהיפר וממנ הורוצ תלרצו ואות וול קר םפע .אחת יאנ בכות תא בהמכת ההז .למענו אל יהיית בכות ךל םא ההי רמדוב .בי יאחר המ תשעשי ,לי ךהדר השב ,עזבת ןאי יב לכ ןרצו שלחד ךאת תא הקשר . לאב יעל בלכתו תא .המכתב ךבהמש יודא יתבינ ,למה םוג םא ,לא זא יתוכל תלפחו ללקב תא .הסיבה תא יהר ,פסיכולוגית ?לא תרצי עלשמו אותי . תא תהיי שאי ,השמיעה לוכ השעל יביד קלספ והי הכמ ימשפס האהב םמחוספסי םוחיבוקי .אמיצים ה"מ ץשרוב ריות ימד ןזמ םבפני למתחי סלתסו וכמ "ענבים, תאמר םפע .בכעס ןמעניי םא םג םהיו תהיי תמשתמש טבמשפ ,הזה רלאח תשהתבגר ךוטעמ ןביי יודא .השתנה ןבעניי הדיבור , ראפש רלומ השחית ןכא הנבוא השהגשימ תא .עצמה קהנת ןבי חהמו ןלבי ההשפ יכלפ ץחו אמתבט םהיו לבכ .גופי יחיצוניות הדפוק ,ומעוותת האינ תממלא טכמע ראח תפקודו .המוח ירגלי תרופסו תומסרבו ,לנוע דלב תמרעדו יבלת תרצוניו תבע תהתקפו .הספאזם ישריר ןהבט ,נמים םמתעלמי תמקולו .ההשכמה תצינורי קפלסטי תמנקז תא ןהשת ימאברי ךלתו תשקי קפלסטי .שקופה ישריר רהצווא .רופפים ישער רכב ראפו יואנ חמקרי וכמ ,אבא הוב הבשע המתכס יגב קהמשות רכשיע .שחור תתנועו םהידיי תכבדו ,ומסורבלות יאינ למסוג ואפיל בלנג ילעצמ תא .התחת לאב יאנ ןעדיי חמצלי גלהתענ לע ,הקריאה יואנ למסגו .לכתוב שמק ראח .מקש תאו ראח .אות ךוצרי רלשמו לע סחו ,המחשבה אשל עייקט ךבתהלי ךהמפר .הזה תא ם"האד שמחפ "משמעות לו"כ םהימי "כולם, הספרי םהקרועי לש ,דבורה ימצאת רבוק דאח ילפנ הכמ םחדשי .בדירתי יכריסס ןבדאו ןנשע לע · תהמסגר ההאדומ לש ,דבורה םוב"האד שמחפ "משמעות ןעיי בזא םבעיניי .טרוטות בזא אהו וכמ רהקי יהפנימ רבשי לש היהוד עמיחי . תמו 'בנו תבתאונ םדרכי ילפנ ,שנה תהר וי םג ואות םעירו המההגנ לש תהקירו ,החיצוניים אוהו ךהול הודוה .מאז תרעמ רהשיע ההשחור הוהמבריק 'שלו ששבשמ הנראת םלפעמי ,כחולה הדומ םהיו םלפרדסי דלי תתחנ חהכו .בחדרה שי ול ךצור קלהתרח ,מהבית ראמ 'לי עלנו .בכבישים יהסכמת ןשייש ואצלנ אכשהו רנשא ,בתל-אביב ףבתוק ותפקיד זכרכ ,קניות אוהו ךהפ תא הז הלשיגר .שבועית ימד םיו ישליש אהו עמגי ראח םהצהריי בומתייש לע ההספ 'בסלון רונות ענסו ולמקומ ךמש לכ .הערב היוסק דמקפי עלהצי ול תארוח ,ערב לאב בזא שמבק קר .מים תבשבועו םהאחרוני תמתחילו ועיני חלהיפת .מההלם יאנ הרוא תא .זה יאנ עיוד ךאי תלראו תא .זה וכמ רהקי לש יעמיח אהו אנוש ועכשי תא ועיני םלהרי ,הרחוקים ןומבי םשע ןהזמ ךיל וכאב .ויגדל יאנ שמרגי תא .זה ימד םפע אהו דממק תא ועיני בועוק 'אחרי אל ץמחמי םשו טקמ שחד בסבי ,העיניים םשו השער .אפורה ,פעם רכשצינו ןהשת קנית ,מהשקית אהו ןהבחי ךבכ דעו ילפני יולפנ ,יוסקה קוזינ רלעב ירגלי יכד םלסתו תא חהפת .באצבעו םלפעמי אהו ראומ ומשה :כמו ך"החינו ושלנ טפוש תא .הרגל דבמוס יהחינוכ םשמי ועכשי תא לכ שהדג לע .לימודים םפתאו קר תהבגרו .חשובה המ הקר ?לערכים המ םע ,התנועה םע ךהחינו "לעבודה? לאב יאנ עיוד אשהו שמשתמ טבטקס קהשחו ההז יכד לשיוכ ךלהמשי תלשא תא ועיני אלל ההפרע רלעב .ההרים יאנ ,יודע םג יאנ בחוש לע תגבעו תירוקו לוע ישריר םרגליי םכואבי ץממאמ .הריצה יאנ בחוש אשהו אב יאל יכד .להתנחם אהו אל בחיי רלהישא -בתל .אביב אאב רכב לשא יאות םא שי ול ימישה .מהצד לאב בזא אל רנשא לבשבי שלחפ ימישה דמהצ. אהו ביוש לומסתכ .עלי םלפעמי ךמחיי ילעבר .בבכי תא המכיר תא גהמוש :הזה ךלחיי ?בבכי ואנחנ םצופי דיח הבסלויזי אוהו לפוז ילעבר ,וחושב ףשעדי יאול דיל תמ שמגו רבש תמעוו .כמוני ,כן שגו .בשר תלמרו ומחאותי תהחריפו לש היוסק ף<בסו אהו דעו עישכנ <אותי יאנ במסר ףבתוק עלבצ לכ יתרגיל טספור ,שהם יומשקל דעומ םהיו לע םשמוני הוחמיש .קילוגרמים יבל אכיס .גלגלים תמהתוספ לש דהשוקול דנג ההמיגרנ ןעדיי אל יהצלחת 'להיפטר יו הרסק רכב םאיי יעל תבדיאט רס בין . יהיית קזור תא בזא המהדיר וכמ ישזרקת תא אאמ ךשל תוא ,דבורה לאב ועכשי םעומדי ימעל םהאיו לש היוסק סוהכע לש רד" ,סננבאום ףהא חהמוכי לש הדבור ןבסלו יועינ אאמ רבחד ,השינה תכוסו רהחימ לש ,אבא ושהחליפ תא יפסל רהחימ ,השלמים ושבא םבמקו יפסל רהחימ ,המודבקים םוהפרוטוקולי לש תהקלטו בוהמכת אלייך . ך"אי תידע לע "הספרים, ישאלת תא ,זאב ןשעיי םב"האד שמחפ -51 מאי - ייונ 93' להופעתו של התאום המאוהב הזה, ספיח מהעבר הכל-כך רחוק שלי , ~ו יש קשר ישיר לפציעה. מדובר בבעיות רפואיות. אצלי. הרי אני כולי בעיה רפואית אחת גדולה. חלומו של כל חוקר רפואי . על ו:וי בעיות השיניים כבר סיפרתי לך? משך שנים סירבתי לצחצח שיניים. אחרי הכל , מי צריך שיניים מבריקות בגוף רקוב? "אל דאגה," אמרתי לאבא, "אף סוחרת לא תבדוק את השיניים של סוס פיסח." הייתי נושך את ידיהם של המלווים שניסו לדחוף את מברשת השיביים לפי . הם היו רגילים לזה. הסצינות האלו החווירו בהשוואה להתקפות הזעם הבלתי נשלטות שלי. את יודעת בוודאי: פגועי ראש סובלים מהתקפות כאלו . אולי אפילו הסברת את פשר התופעה לאמך , והיא החוותה בביטול וטענה שהכול הצגות, שאני מנצל את נכותי כדי לרדות באנשים. יש בהחלט יותר משמץ של אמת בטענה הזאת. אין לי כל כוונה להתנצל על כך: אדם במצבי אינו צריך להתנצל. התאכזרתי למלווים רבים שנשלחו אלי מטעם משרד הביטחון . הפרטים, כמדומני , מיותרים. רובם התפטרו . את אלו שניסו להיאחז בי בכל כוחם, חלקם שטופי רחמים ורגשות אשם, אחרים שפשוט היו זקוקים למשכורת, נפנפתי מעלי בדרכים נבזיות למדי. יש לי כבר מומחיות בתחום הזה. אבא, שידע היטב להבחין בין התקפות אמיתיות ומלאכותיות, התחנן שאירגע. סיפר שבמשרד כבר מתקשים למצוא צעירים שיהיו מוכנים להסתכן בטיפול בי. "אל תדאג אבא," אמרתי לו , "משלמים להם טוב מאוד בשביל זה והם אסירי תודה שצריך רק לנגב לי את התחת. יש כאלה שמגרשים מהם גם את הזבובים." עייפתי את אבא בהתפרצויותיי , "ייאשתי אותו . אבי חושב שהוא התחיל לקוות לנסים. הוא איבד עוד קצת שערות, הוסיף עוד כמה קילוגרמים והפסיק לפקח על בעיית הכולסטרול שלו. בתחומים הללו אני פוסע בעקבותיו בנאמנות. או שמא עלי לומר: מתגלגל. כשהייתי בתל-אביב חיתה דבורה מבקרת אותו , עוזרת כבקירן הדירה או סתם קוראת ספר ליד שולחן עבודתו. ראיתי רק את שיירי נוכחותה: נרתיק אדום של משקפי קריאה, מטפחת אף אפורה, בדל סיגריה קצרצר , ספרים כמו "שפינוזה וכופרים אחרים," או "אלימות וסובלנות," קלטת של מוצרט. בביקורים שלי הלכו נושאי השיחה שלנו והצטמצמו . אבא דאג שלא יחסר לי דבר , והיה מכוון ביקורים נדירים של קרובים וחברי קיבוץ לשעות שבהן הייתי פחות צפוי להתפרץ. בשבע בערב חיתה נשמעת דפיקה נמרצת בדלת. דבורה חיתה מניחה את הקערות עם ארוחת הערב של יום שישי במרפסת והולכת. בשארית הזמן רכן אבא על שולחן העבודה הכבד שהעמיד בחדר הכניסה, ופיסל דמויות בחימר. בעיקר יצר מנהיגים צעירים: דוד המלך , יגאל אלון , משה דיין , יהודה המכבי , יוסף. הקפיד על כל פרט. היו לו ציורים או תצלומים שאותם חילק למשבצות קטנות, לידם הניח סרגל קטן וזכוכית מגדלת. כל דמות עוצבה מקוביית חימר זהה באמצעות כלי עבודה זעירים שהכין בעצמו . המלאכה נמשכה ימים על גבי ימים. בלילות היה עוטף את הפסלים בסמרטוט לח ושקית ניילון. כשהדיוק השביע את רצונו החלה מלאכת הצביעה העדינה, ולאחר מכן השריפה בתנור שבבית-הספר. עם השלמת השריפה חיתה העבודה העיקרית מתחילה: אבא היה מציב את המנהיג הצעיר על הכוננית שבחדר האורחים, בוחן אותו בעיון רב משך דקות אחדות, ואז מפילו לרצפה. "אני לא יודע מה קורה לי. כבראה- העייפות והגיל. הידיים האלו , מי האמין שככה יבגדו בי," אמר כשבאתי לביקורי סוף-שבוע. אבל ידיו של אבא עדיין יציבות כעמודי ברזל. הוא היה זוחל על הרצפה ואוסף את השברים הגדולים, ואחר כך , בעזרת מטלית לחה, את החתיכות הקטנות, כולל המיניאטוריות ביותר . לאחר מיון קפדני , בעיקר לפי הצבעים, חיתה מתחילה מלאכת ההדבקה המתישה, שנמתחה על פני שבועות ארוכים. בסופו של התהליך חזרו כל הדמויות למצבן השלם, ואבא היה יושב מולן ומנענע את ראשו בצער. הוא היה הראשון שעמד על התקפי איבוד הזיכרון האקראיים שלי , כשבאחד מסופי השבוע שבהם באתי לבקר אותו , אחרי שעתיים של חיפושים קדחתניים ומיוזעים, מצא אותי במצב של בלבול חושים מוחלט, יושב בכיסא הגלגלים החשמלי בדרך העפר המוליכה לגבעות שלי ושל אביהו. מכנסיי היו ספוגים בשתן והאבק, שנדבק לריר ולליחה, הפך את פניי לעיסה בוצית. "ברק, זה לא ההתקפות שאני מכיר. יש החמרה במצב וצריך ללכת להיבדק,"אמר לי מאוחר יותר בדאגה. אבל אני סירבתי בעקשנות, הכחשתי. "סתם יצאתי לטייל, אבא. ההחמרה במצב היא רק בראש שלך. כל מה שהיה יכול להידפק כבר נדפק. אין יותר מקום להפתעות". אבא נאנח בחוסר אונים. אנחנו לא משפחה של דברנים גדולים, אבא ואני , אבל דרך האדמומיות שטיפסה במעלה עיניו ראיתי איך היורה בבטנו רותחת. אפשר לקבל מידע רחב מאוד מעיניו של אבא, אולם יש להיות שתקן לשם כך , יש לדעת להקשיב לגוף. דבורה כבר לא חיתה אז בחיים, ואבא נאלץ לשמור לעצמו את כל עיסת התסכול שהרתיח. באותו יום חדל לנפץ את דמויות החימר שלו ולהדביקן . את תרדכ;t הדמויות החדשה שהחל ליצור - דמויות היסטוריות שהתאבדו - הניח בשלמותן על כוננית פסלים. יסודי עד הסוף, כהרגלו , הוא הצליח להשיג, איני יודע מהיכן , את כרך "האנציקלופדיה של ההתאבדות" באנגלית. "שש התאבדויות בלבד מופיעות בכל חתנ"ך שלנו," אמר לי כשעבד על אחיתופל. "כולם גברים. אולי אתה רוצה לנחש?" "אבא, גידלת אותי בקיבוץ של השומר הצעיר ושלחת אותי למוסד של השומר הצעיר , שכחת?" "כן , כן," הוא נאנח והמשיך לגרד פיסות חימר קטנות מאפו של אחיתופל באמצעות מגרפת נחושת זעירה. "אבימלך , אחיתופל , זמרי, שאול ונושא כליו, ושמשון. ובכל זאת," חרא הזדקף ליד שולחן העבודה ושלח יד לנקודה כואבת בגבו, "המלה 'התאבדות' לא מופיעה אפילו פעם אחת. אין גם שום איסור מפורש על אקס כזה. כולם פשוט חורגים את עצמם. חנה לדוגמה, תראה את אחיתופל." הוא התכופף שנית והניח את אצבעו המכוסח חימר חום על ספר תנ"ך פתוח. '"ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ריקם וילך אל ביתו אל עירו ויצר אל ביתו ויחבק וימת וייקבר בקבר אביו.' כל-כך פשוט. כל-כך פשוט." אבא מקריא נפלא. מעניין , רק ברגע זה צץ בי הרעיון לבקש ממנו להקריא בשבילי מהספרים. ליד אחיתופל הוצבו על הכוננית, שמשון בין שני עמודים, שאול השוכב על חרבו, ואן-גרך מחזיק מכחול ביד אחת ואוזן שעליה כתוב 'גוגן' בשנייה, הסופרת וירג'יניח וולף, שאבא הניח חלוקי נחל אמיתיים בכיסי מעילה, וארנסט חמינגויי. "יש סמליות נוראית בדרך שבה מצא ארבסט חמיבגווי את מותו," אמרח לי פעם דבורה. "הוא היה סופר גדול , אבל שוביניסט גדול יותר . השוביניזם חרג את היצירות שלו , סיבה מספקת בשבילנו להימנע מהן." אבל דבורה מתה ולפני זמן לא רב השלים אבא את רובה החימר ונעץ אותו בפיו של המינגווי . כמה חודשים אחרי התקף איבוד הזיכרון בקיבוץ מצאתי את עצמי ערב אחד ברחבה שלפני קולנוע ."ןח" הייתי יחף וגופי שמוט על ברכיי. לא הצלחתי להתיישר. יד נשית ניגבה את פניי בממחטת נייר ושאלה: "אז איפה אתה גר, דקי?" השם הזה: דקי. איש מלבדך לא קרא לי כך . לכולם חייתי ברק או ברקי' לך חייתי דקי . עשר שנים לא שמעתי את השם הזח, אך אני עדיין זוכר את הפעם האחרונה: יצאתי לסופשבוע חביתה לפני העלייה ללבנון. נרדמתי עם המדים על חמיטה והתעוררתי כשאת נכנסת וניגבת את האבק מפני במגבת לחח. אהבת אז לעצום עיניים ולהעביר את אצבעותייך על תווי פניי. "אני רוצח לפסל אותך'" אמרת. פקחתי את העיניים וראיתי מפל נוצץ של שיער שחור באור הדמדומים שחדר מהחלון • הרכבת משקפיים חדשות עם מסגרת שחורה, שהדוד המפורסם קנח ליום חולדתך העשרים, וכפתורי הנחושת במעיל הג'ינס שלי הבהיקו כסמני-אש זעירים, מוליכים את עיניי מנקודת החן בשיפולי צווארך ועד לבין רגלייך. "תנחש מה יש לי מתחת," אמרת. ניחשתי. התרחצתי במהירות ויצאתי ערום מהמקלחת. את שכבת על המיסה ללא מעיל הג'ינס שלי , הניחושים המוצלחים מזדקרים לעברי בכל 52 - גליון -161160 ולשלוח את ידיי סביב למתגייך. ואפילו חתכתי את הרגליים. לתמי.ד ובכל זאת את לא מדברת איתי. לקח לי זמן עד שאזרתי אומץ להקשיב לקלטת בווקמן. דקי הקליט את עצמו , הממזר , והבועה שבה עטפתי את עצמי החלה להיסדק. בהתחלה יש שקט ואחר כך שומעים את רחש מנוע כיסא הגלגלים ולחישת הגלגלים על השטיח. משך דקות אחדות נשמע שקשוק מפתח בתוך חור המנעול , והמהומים חנוקים מפה קפוץ מלא רוק. גם אני פותח כך את המנעול: מסיע את עצמי במקביל לדלת ואז נועץ לתוכו את המפתח האחוז בין שיניי. הדלת נפתחת ונסגרת באיםיות, ושוב פעם נשמע רחש כיסא הגלגלים. דלתות המעלית נפתחות ונסגרות. דקי מוריד אותנו לגובה פני הים. דלתות המעלית נפתחות, רחש כיסא הגלגלים, דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. הרחוב שקם, בקלטת נשמעות רק נשימותיו הכבדות של דקי. ואז, פרץ צחוק קצר , צחוקי המעוות. "צחוק ציקלופי אבי קורא לו . כשהיינו 11 , ילדים שידרו בטלוויזיה סדרה מצוירת על ד"ר דוליםל וחבורת השודדים שנלחמת בו . צחוקי נשמע כצחוקו של ציקלופ, השודד המגושם. דקה נוספת של שקם ופרץ צחוק ציקלופי נוסף. "כאן דני דבורין בבלומפילו," מתעורר לפתע הר רקמן לחיים. הקול קולו המעוות של ברק, אבל המלים מלות דקי. "הכדור אצל הפועל תל- אביב בחצי המגרש <נשמעת חריקת צמיגים דקה של כיסא גלגלים חשמלי מוזנק קדימה בשיא המהירות>. אקהויז עם הכדור. אקהויז מתקדם, אקהויז מרים את הראש, כדור ארוך ללב דאו באגף הימני , לבראו נו גח את הכדור לרחבה ו ... שייע עוצר את הכדור בחזה ומוריד אותו לקרקע <חריקת צמיגים נוספת>. שייע עובר מגן אחד , שייע מתקדם, שייע מקפיץ את הכדור מעל מגן שני , שייע יכול לעשות את זה, נוסובסקי יוצא מהשער , שייע על החמש, נוסו בסקי מזנק <חריקת צמיגים>, שייע עובר את נוסובסקי , שייע לבד מול השער , שייע ברעם ו •.. לא, או לא, לא להאמין <חריקה נוספת הכיסא נעצר>, הכדור מעל המשקוף. איזו אכזבה. שייע המום, הקהל המום, אני המום. שייע תופס את הראש. עדיין אחת אפס לכפר- סבא." שקם ואחר כך נשמעים צדעים מתקרבים. /1 "מיכלי את באה? ש;אל דקי . קול גבר זר עונה לו: "הכול בסדר , בחור? אפשר אולי לעזור?" "אני מחפש את מיכלי אומר לו דקי בקולי המעוות, /1 הנה, זאת 11 , שבתמונה הזאת," המהום קצר . "תשמע, יש חושך , קשה לראות. בכל אופן , לא ראיתי אף אחד ברחוב ואם היא מסתובבת לבד בשתיים בלילה אז כדאי אולי לקרוא למשטרה. אתה רוצה שאתקשר בשבילך?" גאון לבנוניותם, ואני קפצתי עלייך בזעקת קרב. שבירה מספר שלוש. הדיקט השבור לא הפריע לנו ובסוף לחשת: "אני אוהבת אותך, דקי. תבטיח שלא תעזוב אותי." "רק אם גם את תבטיחי." "אני אמות אם תעזוב אותי." "גם אני אמות אם את תעזבי אותי." בשבוע שלאחר מכן קפצה עלי שבירה מספר ארבע. גולגולת מרוטשת לא ניתן לקחת לנגרייה כדי להחליף באחרת ועצבים קרועים, כמו סיבי דיקט שבור , לא ניתנים לאיחוי מלא. בבית החולים, בכל אופן , הכול כבר השתנה. באחת מהתפוגגויות הערפל הנדירות ראיתי אותך ואת אמך, נשענות על הקיר הנגדי. "או, אני חושבת שהוא התעורר, אברהמל'ה," אמרה אמך. "שלום מיכלי ," לחשתי בקולי החדש. "מה הוא אמר , אברהמל'ה, אני חושבת שהוא דיבר אלינו." "אם תתקרבו קצת תוכלו לשמוע. ברק אמר שלום למיכלי." את הסתכלת בשאלה על אמך, וניגשת עימה אל מיסתי. אחזת את ידי בידך הקרה. "שלום ברק, איך אתה מרגיש?" "נפלא." "מה הוא אמר , אברהמל'ה." "הוא אמר 'נפלא', אמא." אני חושב שראיתי דמעות בעינייך. "אולי כדאי שאנחנו נצא ונשאיר את הילדים קצת לבד," אמר אבא לאמך. "אוי , אבל אנחנו חייבות ללכת. לא ידענו שהוא יהיה ער ולמיכל יש פגישה נו-רא חשובה." לפני שיצאתן עוד הספקת להפנות לעברי מכס נוצץ נוסף. "להתראות ברק. תרגיש סוב." "אתה רוצה אולי שנקרא למשטרה? אתה רעב? אני יכולה להביא לך פיצה מהדוכן כאן,' אמרה הבחורה ליד קולנוע ."ןח" זוג ידיים יישר אותי בכיסא. קבוצה גדולה של אנשים זרים הקיפה אותי , מביסים בי מלמעלה ברחמים. "שמע דקי , תן לי את הכתובת שלה ואני כבר זורק לה איזה כמה מלים שיאפסו אותה לגמרי," אמר מישהו מאוחרי . "תאמין לי , כל הנקבות האלה בדיוק אותו הדבר." "את הכתובת של מי?" מלמלתי. ביקשתי שיתקשרו ויודיענו למלווה שיבוא לאסוף אותי. הייתי מפוח.ד את כל הדרך , מהדירה בישעיהו ועד לקולנוע ,"ןח" עשיתי בכיסא החשמלי שלי בלי לזכור דבר וחצי דבר. ואיך הצלחתי לחמוק מהמלווה ולצאת מהדירה? בבית יצאתי למלחמה ברקי. בלילות הוריתי למלווה התורן לנתק את הנטויה של כיסא הגלגלים ולהרחיקו מהמיסה, את המפתח החבאתי כל יום במקום אחר , מעל המנעול הוספנו שרשרת נעילה, אותה הקפדתי להתקין בכל שעות היום והלילה, ובפתח חדר השינה מתחתי חבל עבה עם לולאות בקצהו בין שני ווים. אחרי חצי שנה הוא הופיע, התגבר על כל המכשולים ללא כל בעיות, ויצא לסיור לילי ברחובות העיר. בבוקר התעוררתי בדירה, מקופל בכיסא הגלגלים. שפתיי צרבו ומכנסי הפיג'מה הסריחו משתן. ווקמן ותמונה היו מונחים על ירכיי. תמונה של שנינו: שלי ושלך. עלי לומר אולי שלושתינו: את, אני ודקי. אני ניצב מאחורייך בתלתלים צהובים, סנטרי מונח על כתפך, ידיי מחבקות את מתנייך. את מחייכת בפה סגור , כדי שלא יראו את השן החומה, שערך אסוף לאחור בגרמיה, ידייך אוחזות בכפות ידי. אז ראיתי באחיזה הזאת הזמנה, היום דחייה. מאחורינו עץ תמר וברקע העמק הירוק, אחריו הר התבור ושמים כחולים. התמונה נחתכת מתחת לכפות ידינו האחוזות. אני זוכר היסב: הנחתי את המצלמה על הסלע וכיוונתי את הפוקוס. את סירבת שיראו גם את הרגליים: "הן שמנות ולבנות," אמרת. "או שאתה מוציא את הרגליים, או שאין תמונה." פרנקלין ולנו רוזוולם היה נוהג לאיים כך • צחקתי" "ומה תעשי לי אם אצלם גם את הרגליים?" "אני פשרם לא אדבר אתך יותר וזהו," אמרת. אז הנה לך , לחצתי על מנגנון ההשהיה והספקתי לרוץ ולהיצמד אל אחורייך העגלגלים מאי - יוני 93' "לא, לא ..• תודה. אני צריך לחפש לבד." <חריקת צמיגים נוספת>. על פני חופש הנפש." הוא אהב להתפלסף כך על מהות החיים, הרחוב שקט. ברקע אפשר לשמוע מדי פעם נהימה חלושה של בעיקר פילוסופיות שאולות מספרים שקרא, עובדה שאותה טרחו~ [$ מכונית חולפת, אולי באבן-גבירול. וקי מתחיל לבכות. הוו _ קמן להזכיר מדי פעם, כדי שלא אקח אותו יותר מדי ברצינות. כשהיה קולט משהו לא בסדר אתך בנאדם, אמרתי לעצמי. אתה הולך ומאבד צעיר רצה להיות משורר' "אבל הגוף הארוך הזה סבל מעודף כוח והיה צריך להשביע אותו' כך שרפואת העיניים ניצחה את השירה. בינינו , גם לא הייתי מוכשר מספיק, אבל זו סיבה קצת משעממת." מדי פעם היה קובע לי תור במרפאה, //כדי לנקות לעצמי קצת את הראש,,, בפגישות נהג להוריד את המשקפיים עם מסגרת הזהב העדינה ולהרכיב במקומם משקפי קרן שחורות, ולכסות את קרחתו האדמדמה בכובע קסקס דהוי . הכובע והמשקפיים, אמר' עוזרים לו לשנות אווירה. ומה עם ההתעלמות מה,,כאן ועכשיו,,, שאלתי אותו. //אם תמצא לי אדם אחד בכל העולם הזה, שחי במאה אחוז על פי הפילוסופיות שלו' ,, אמר , //אני מסדר לך את הפזילה ברגע אח.רוו ד''ר סננבאום ערך לי הכרה עם השירים של עמיחי ואלתרמן' ופעם בכמה פגישות היה חוזר ומקריא לי את השיר האהוב עליו' "אוזימנדיאס", שהיה תלוי' בגירסתו האנגלית, ליד שולחן עץ האלון הכבד , שאותו רכש בחנות עתיקות ביפו' "כי הוא מזכיר לי שולחן של משורר." כדי שאבין את השיר ,,עד לגר גר החול האחרון שבו'" סרח לתרגם אותו למעני' ובשעת ההקראה היה עוסה על פניו את הופעת חדר ההמתנה שלו' עם כל קימוטי המצח והקול העמוק והאיטי . פגשתי מטייל מארץ עתיקה שאמר: שתי רגלי אבן ענקיות וחסרות גוף ניצבות במדבר .... בסמוך להן' שקוע למחצה בחול , מונח פרצוף אבן מנופץ' אשר עווית הזעף בשפתיו הקפוצות, וקור פקודתו המלגלגת מספרים שהפסל היטיב לראות את אותן התאוות, ועדיין שרד' והטביע חותמו באיברים הדוממים באותה יד שלעגה להם, והלב ששבע: ועל הבסיס מלים אלו הופיעו: "שמי אוזימנדיאס, מלך המלכים: הביטו על פעלי' כה באדר' ותתייאשו!" לבד מזה דבר לא נותר. סביב להריסות הגרוטאה המתפוררת, חשופים וחסרי גבולות החולות הבודדים והשטוחים נמתחים למרחקים. "תראה מה נשאר בסוף," אמר ד"ר טננבאום. "קצת אבן מתפוררת, הרבה חול' וגאוניותו ואומץ לבו של האמן' שפיסל את אותו אוזימנדיאס. והשיר הזה, שנכתב ב 1818-." "ד"ר סננבאום," עניתי לו' "רק כשלא תוכל לנגב לעצמך את התחת, תבין שהשיר הזה נכתב בידי אדם בריא.•ו הוא לא ויתר: "העיניים שלנו הן בסך הכול חורים, שדרכם עוברת קרינה אלקסרו-מגנסית שמעובדת במוח לתמונות. המוח זה מה שחשוב." "המוח שלי כל-כך נדפק, שהוא מעבד לי מידע חסר חשיבות. הוא אומר לי קודם כול 'אבזמי חגורות', ורק אחר כך /חולצות' ו'פרצופים.י הוא אומר לי: 'במדרכות בתל-אביב אין שיפועים לכיסאות גלגלים', או: 'גם לכל חברי הכנסת אני רואה קודם כול חגורה ורק מאוחר יותר כרס וזקן:" בכל זאת הוא חידש בי את אהבת הקריאה, ובפעם הראשונה פתחתי את הספרים שדבורה קנתה לי . למה דבורה לא הצליחה לעשות זאת ? אולי בגלל שהייתי צעיר והדרך בה דיברה על הסופרים האלה הפחידה אותי. שמותיהם של דוסםוייבסקי, שקספיר ואחרים נהגו על ידה ביראת כבוד , נעטפו במעטפת כה סמיכה של קדושה, עד שחששתי שאחלל את הספרים אם אנסה לקרוא בהם לפני שאהיה ממש מוכן. הפציעה הכינה אותי. הקדושה ממני והלאה, היא אינה נמצאת בגופות מעוותים. העולם עדיין שייך לשלמים. ד/'ר םננבאום עדיין מסרב לראות אותי' והשיחות עמו חסרות לי מאוד. בארה"ב קניתי בשבילו ספר שירים של פרסי שלי, המשורר שכתב את "אוזימנדיאס", ואני שוקל לצרף לספר גם מכתב, שבו ~ את עצמך, הולך ודופק את המעט שלא דפוק עדיין. התמלאתי בזעם ~ עצום. הוקי הזה מנסה לגרור אותי למחוזות שאליהם כבר איני שייך. הוא מנסה להחזיר אותי אל הגבעות הירוקות, אל השרירים המתוחים, אלייך. הוא בוכה, הוא כואב, ואני לא מצליח לסלק אותו מחיי כפי שסילקתי את אמך ואת דבורה ואותך . לפנות לעזרה ? למה, כדי שתהיה סיבה רשמית נוספת כדי לרחם עלי? מה יעשו' יוסיפו לי עוד מלווה, עוד מנוע לכיסא החשמלי? שיזדיינו הם, שיזדיין וקי' שיזדיין כל העולם המזוין הזה. כינסתי מחדש את היחידה המיוחדת למלחמה ברקי . הבטריות הוצאו מהו רקמן והוחבאו במטבח, הווקמן הוטמן מאחרי שורת השקספירים, הדוססוייבסקים, והבלויים של דבורה, התמונה שלנו נקרעה והושלכה לפח, הכיסא החשמלי ננעל בשרשרת למיסה, ואני בלעתי כל ערב כדורי שינה בכמות שחיתה יכולה להרדים פיל. בבית נעתי כמסומם, נתקל בקירות, שובר כוסות. התפרצויות הזעם שלי תכפו ודיללו את כוחותיי. סירבתי לנסוע לקיבוץ, וכשאבא התקשר התפרצתי: "שאני אלך לבדיקה? למה, בגלל שאני עקום ומדבר כמו מונגולואיד? למה שלא תלך אתה עם אנציקלופדיית ההתאבדות שלך." טרקתי לו את הטלפון בפרצוף. וקי חזר' כמובן. הפעם גרר אותי למרפאה של ד"ר טננבאום ונטש אותי שם, מבולבל' מסומם, ומפוחד' הווקמן על ברכיי והגלויה שלך עם מגדל השעון מאוניברסיטת בדקלי תחתיו. נשים זקנות ישבו על ספסלי העץ בחדר ההמתנה הקטן ושלחו לעברי מנסים נוספי רחמים. על הרצפה שיחקו ילדים בצעצועי פלסטיק והחרישו את אוזניי בבכיים. העברתי יד על פניי והיא כוסתה בנזלת ובריר. עיניי בערו. ד"ר סננבאום יצא מחדרו' מביס בי בדאגה. הוא גבוה מאוד ורזה, ויש לו קרחת אדמדמה מוקפת בשדה שלג. "הכול בסדר' ברק?" קולו עמוק ואיסי' והוא נוהג להסיר את משקפיו ולקמט את המצח כדי להיראות יותר אישי כשהוא מדבר עם לקוחות. "אתה נראה לי מפורק מעייפות כמעט כמו אוזימנדיאס. חכה רגע, בוא נבקש מריקי שתביא לך משהו לשתות. לא זכור לי בכלל שקבענו פגישה להיום." לא ברור לי מדוע התפוצצתי' ואיני יכול לקבוע אם ההתפרצות שייכת לסוג הנשלט או הבלתי נשלט. אולי היה זה שילוב של שניהם, יחד עם הבלבול והפחד' וקולו המנומס של ד"ר טננבאום, והמבטים וצעקות הילדים, והעייפות והתסכול. אולי חיתה זו הבושה. סיפרו לי שצרחתי כמו מטורף, שקיללתי את ד"ר סננבאום, שהיה כל-כך סוב אליי' ששפכתי את שקית השתן בחדר ההמתנה ודרסתי כמה עציצים. סביר להניח שהפחדתי את הילדים עד מוות והדהמתי את הנשים. ד"ר םננבאום נפגע קשות. "מכל רופאי העיניים בחרת דווקא באחד ממושקף," הוא נזף בי בחיבה באחד הביקורים הראשונים שלי אצלו. ישבנו משני צדי המכשיר המסובך שלו' ואני אמרתי: "זה מכוון לגמרי. אני גם מחפש רופא שיניים עם תותבות ומנתח משותק." הוא צחק. "כן' כדי שתוכל להאשים כמה שיותר אנשים בצרות שלך." ",אל" השבתי בקולי המעוות, עיניי נעוצות בעיניות המכשיר. "פשרם כל אחד מאיתנו מעוניין להגיע לשלמות בתחום שבו הוא מתמחה. אני מתמחה כלהיות מקולקל." הוא הסיר את משקפיו וחייך • "מסקנות רפואיות: מוח שש-שש. עיניים שש פה ושש שם." את זוג משקפי הקריאה שהכין לי התקין על עיניי בידיים מנוסות. המשקפיים עזרו אך כמעם. "אתה יודע מה החולשה הגדולה ביותר של העיניים שלך?" שאל. "שהן פוזלות," עניתי. אני חושב שהרגשתי כל-כך נוח בחברתו בגלל שהיה ברור שהד"ר מעוניין יותר בשיחות אתי מאשר בבדיקות עיניים, ושאת הפזילה במילא אי אפשר לתקן. ",אל" פסק, "שהן רואות רק את ה'כאן ועכשיו', את מגבלות הגוף 54 גליון -161160 מה קורה פה. מצדי אתה יכול לעשות מה בראש שלך , אבל אל תחשוב שאני הולך לשחק את המשחקים המטופשים האלו." הוא גרר אותי כמעט כוח לקיבוץ, והביא לאבא בקבוק ברנדי. לאחר "יומן השבוע" מזג אבא ברנדי לכוסות ושקע בשיחה עם יוסקה. אני נמנמתי בכיסא ורק מדי פעם פקחתי עין תורנית כדי לראות, להפתעתי , שהפסל של ארנסס חמינגווי עדיין מכוסה בסמרטוט ובניילון . "חזקן שלך בסדר אמר לי יוסקח למחרת. "גם לו קצת 11 , נדפק השכל בשנים האחרונות, אבל בהחלט יש פוטנציאל." בחודשים האחרונים אנחנו מרבים לבקר בקיבוץ , ואבא אפילו קנח לי מחשב נייד , כדי שאוכל להמשיך לכתוב גם בסופי השבוע. אני מסתגר בחדר השינה שלו ועורך את בסירנות ההקלדה המגושמים, והוא ויוסקח מתנפלים על האבק וקורי העכביש בדירה, או סתם יושבים ומדברים על פוליטיקה. מדי פעם נכנס יוסקה לחדר השינה ומעסה את כתפיי הצורבות, ודקה לאחר מכן מצטרף אבא, אוחז בידיו מגש עם שלוש , כוסות תה וצלחת עוגיות. "יאללה, יוצאים קצת החוצה לאיזה טי ולון קטן," מציע לפעמים יוסקה, כשאנחנו לוגמים את התה. "לשניכם לא תזיק קצת שמש, אחרת תהפכו להיות שקופים לגמרי." בסופה הגדולה הוא החליט שצריך לראות את ירושלים בשלג. "נעשה איזה עיקוף קטן ונעמיס גם את חזקן שלך , מה אתה אומר?" "הוא לא יבוא, יוסקח." "הוא יבוא כמו ענק. סמוך על סמוך." אבא בא כמו ענק, מצויד בשקית סנדביצ'ים ובמשקפת. בדרך סיפר על הנזקים שנגרמו למטעי האבוקדו והמנגו ולבריכות הדגים כתוצאה מהקרח. אני משער שלקיבוץ שלך נגרמו נזקים דומים. כנח זה, אין רע כלי טוב, וסוב ללא רע. כל-כך חיכינו לגשם, וכשהוא כבר מגיע אז הקרה חייבת להתלוות אליו . בשעתו סיפר לי ד"ר סננבאום סיפור על יהודי בבל שחזרו לבנות את ירושלים וביקשו מאלוהים להוציא מחייהם את היצר הרע. למחרת חדלו התרנגולות להטיל ביצים, העצים לתת פרי , הפרות להמליט, ואפילו נשי הכפר לא הצליחו לחתעבר . התושבים פנו בצעקה לאלוהים. "רציתם להוציא מקרבכם את הרע ואני הוצאתי אותו," אמר לחם אלוהים. "חרי ידעתם שהוא האחראי לכל מלאכת ההפריה." ירושלים חיתה מכוסח במעטה כבד ובוהק של לובן בתולי , שרבץ על גגות בתי האבן הישנים והמכוניות החדשות, ושבר את ענפי חאורני . ם. הסתובבנו ללא מטרה ברחובות, ואחרי ארוחת צהריים אצל "סימה" ירדנו לרחבת הכותל המערבי , שהלובן בה נוקד בחליפותיהם השחורות של המתפללים. "תראו איך שהטבע מלביש את העיר בתלבושת לבנה וחופך אותה ממש ליצור חי," אמר אבא. אשווה את הקיר הבודד של עמיחי לזאב גלע.ד השילוב הזה יהיה חייב לרכך אותו. ליתר ביטחון קניתי לו שם שוחד נוסף: נוצת נשר וקסת דיו , וכרך מצהיב ומשומש של "פרנקשטיין" המפורסם, שנכתב בידי מרי , אשתו של פרסי שלי . לאחר שד"ר טננבאום סילק אותי מהמרפאה שלו הייתי במצב מזופת ביותר . חזרתי לדירה ריקה: המלווה הקודם עזב יומיים קודם לכן , ובמשרד עוד לא מצאו אחר. הבטיחו שמישהו יגיע לפנות ערב כדי להכין ארוחת ערב ולטפל בי לפני השינה. הנחתי את הווקמן והגלויה שלך על כוננית הספרים. אין טעם להחביא שום דבר , החלטתי, וקי ממילא ימצא את הכול. על "מקבת", שמאחוריו היה מוחבא קודם לכן הווקמן , הניח וקי את בקבוק סבון הידיים. הממזר. ההומור דווקא היה מוצא חן בעיניי ד"ר טננבאום, חשבתי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לקחתי את הספר לידיי והבסתי שנית בהקדשה, שדבורה כתבה לי שנים רבות קודם לכן: "המלה הכתובה היא כמו דבורה הנביאה; בכוחה לקרוא לדגל את מנהיגי מלחמת השחרור , אולם אלה לא יצאו בלעדיה למערכה." נאנחתי: את מדברת לי על מלחמות שחרור , דבורה, ואני בינתיים שקוע עמוק עמוק בתוך הזבל שיצרתי. למען האמת, איני יודע היכן הייתי היום בלעדי יוסקה. מדוע הייתי צריך לחכות לאיום שלו כדי ללכת לבדיקה? איני יודע בוודאות. במהלך השנים הפכתי להיות עקשן כפרד, עובדה שתרמה רבות לסירובי לטפל בעצמי. אולי גם פחדתי שימצאו שאני באמת לא נורמלי. נזקקתי למשהו שיעלה על החששות והעקשנות, ויוסקה היה זה שסיפק את אותו המשהו. יוסקה אמר שהוא יעזוב אותי אם לא אלך להיבדק, ואני הבנתי שאהיה מוכן לכל כדי לא לאבד אותו. אני משער , שהחיים עם מלווים צמודים דומים מאוד לחיי נישואין: בשלב מסוים פוגשים את האדם שלו מוכנים לוותר מדי פעם כדי להישאר ביחד. יוסקה נשלח אלי יום אחד לאחר שנזרקתי מהרפאה של ד"ר טננבאום. "אז מה, אתה כמו שמספרים עליך," הוא שאל ברגע שכף רגלו דרכה בפתח הדירה. ישבתי בכיסא הגלגלים בסלון ובהיתי בשידורי הטלוויזיה הלימודית. הייתי תשוש ומיואש, ובכל זאת לא שכחתי את חוק הרושם הראשוני שלי: "באופן כללי אני הרבה יותר גרוע, במיוחד לאנשים עם ויש מתגלגלות." "נפלא, נפלא, ענה יוסקה. "נראה לי שסוף סוף אני לא הולך 11 להשתעמם." הוא שמט את התיק הגדול שהביא עמו ושלף ממנו דף, שאותו חילק בקו לשניים. בחצי אחד רשם "ברק" ובשני "יוסקה". "זה אבי , בעים מאוד," אמר כשהציג את הדף לפניי , "והדף הולך להיות תלוי ...," הוא הביס סיבו , "כאן על דלת הסלון . אפשר כבר לרשום אחד אפס לברק. נפלא." הוא נעמד במרכז החדר והשמיע כמה קולות רחרוח רעשניים. "משהו מפריע לי כאן .... אחה, מצאתי. סוהרן בית קברות." בזינוק מהיר חלף לידי ופתח לרווחה את החלון והתריס. "המרפסת של השכנים ממול. פשוט נוף אדיר." "שמע, אם תמשיך להתרוצץ כאן כמו שפן תגרום לי לכאב ראש לא נורמלי אמרתי . 11 , "כמו שפן , אה? לא רע. לגמרי לא רע. רגע, אני כבר רושם ... שתיים אפס לברק. פתיחה מוחצת." יוסקה נע בבית כמו כספית במדבר. "כל מה ששמעת על ג'ינג'ים, זה נכון," אמר לי פעם. "וצריך להכפיל את זה בשלוש אם הם פחות ממסר ושבעים ולהוסיף שתים-עשרה אם יש להם בדם גנים עיראקיים." הוא מבשל לנו קוסקוס דיאטתי , וקישואים ממולאים דיאסתים, ומרק עצם דיאטתי. איך דיאטתי? שאלתי אותו פעם. "סמוך על סמוך. הטעם מסבתא ציונה, חדיאסתי מסבתא וגינה." אני חושב שעבר זמן קצר מאוד עד שהסתדרנו מצוין זה עם זה. חובלתי אז בתוצאה האסטרונומית עשרים-אפס, והגעתי למסקנה שזה הפרש בהחלט מספק. באותה תקופח הפסקתי להילחם ברקי. ראשית כל הבנתי שאין לי כל סיכוי , ויוסקח מצדו סירב לשתף פעולה והשליך את כדורי השינה לפח. "הזקן שלך סיפר לי בטלפון פחות או יותר מאי - יוני 93' "תדעו לכם, שהיו אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם כדי לראות את המראה שאנחנו רואים עכשיו." "אפרופו יצור חי' אברהמל'ה," אמר יוסקה וספח על שכמו של אבא, "מה דעתך' במקום כל הדמויות המתות שיש לך שם על הכוננית לפסל דברים קצת יותר חיים. ירושלים בשלג, למשל. או לפחות משהו בסגנון." אבא צחק והסמיק קלות, ואישוניו נעו במבוכה כשני כדורי גומי חומים על גלי הים. "מה שתבקש, יוסקה. מיד אחרי שאני משלים את המינגררי' כמובן." בדרך חזרה לתל-אביב, אחרי שהורדנו את אבא בקיבוץ' אמר לי יוסקה: "שתדע לך שאתה היית מסרה קלה לפיצוח ביחס לאבא שלך . הזקן הוא פרד אמיתי." עדיין לא סיפרתי לך כיצד נחת עלי האיום. זה היה כחודש אחרי שיוסקה הגיע, הרבה לפני הנסיעות לירושלים ולארה"ב. פגשנו את אבי בירנבאום בדיזנגוף והוא הזמין אותנו למסיבת יום שישי בדירה שלו. את זוכרת את אבי? חיתה לו חברה בלגית עם שיער בלונדי קצר, שלא חדלה לספר בהתלהבות רבה, במבטא צרפתי כבד, ש"אין כמו בירנבאום." מישהו בקיבוץ הפיץ אז שמועה זדונית, את ודאי זוכרת, שהנ"ל מזמרת את הבית הראשון של ההימנון הבלגי בכל פעם שאבי מוכיח לה מחדש שאין שני לו בכל העולם. מסתבר שהיא גילתה בסופו של דבר שיש עוד אחד כמו בירנבאום, ואבי' שחזר לארץ אבל וחפוי ראש אחרי שרדף אחריה עד בלגיה, החליט לא לחזור לקיבוץ. היום הוא מנקה בתים ברמת-אביב. חה, חה. אבי מנקה בתים. הרי הכלבה שלו המליסה פעם אצלו בחדר בקיבוץ' ועברו יומיים עד שהוא הצליח למצוא את כל הגורים בין ערימות הבגדים והמצעים המסונפים, פירמידות הספרים, שבספריית הקיבוץ כבר מתחו על שמם קו שחור' ומגשי האוכל עם השאריות של ארוחות הערב מהחודשים האחרונים. וזכורה גם לסובה "שיטת אבי" לכיבוס בגדים מלוכלכים: זרוק את הבגד על הרצפה ותן לו להתאוורר למשך שבוע-שבועיים, והריהו מוכן לשימוש חוזר . "הי' חבר שלי פועל במה בחברה להפקות סרטים. כדאי לכם לבוא, יגיעו חתיכות מהחוג לקולנוע." "תודה אבי'" אמרתי לו' "אבל אני לא יכול בדיוק ביום שישי הזה." "לא יכולה סבתא שלך . נגיע כמו ענקים, רק תגיד לאן' מתי' ומה להביא." כשאבי התרחק, ספח יוסקה על שכמי: "בנאדם, מספיק לתת לחיים לעבור לידך. הגיע הזמן לתפוס עליהם טרמפ." הוא הסתובב והביס על דמותו המתרחקת של אבי. "תגיד לי, יא אחי, מה עושה אדם שהולך יחף בדיזנגוף ודורך על חבילות ההפתעה הקסבות שהכלבים משאירים לנו על המדרכות?" "יוסקה, אתה אדם חולה." יוסקה פרץ בצחוק. "מודה גם מודה. בוא, נלך לקנות כמה בירות למסיבה." אבי גר עם שני שותפים בדירת קרקע, בבית ישן ליד שינקין. יש להם חצר גדולה מלאה בעשבים ובגרוטאות, שתחומה בגדר רשת חלודה, ומאחוריה ניצב בית-מדרש קטן. "החבר'ה פשוט לא יכלו למצוא מקום סוב יותר להתפלל," אמר לנו אבי ביום שישי בערב, כשלקח אותנו למרפסת והצביע על שיחי המריחואנה שגידל בעציצים. "ביום חם כל התפילות של החבר'ה בבית המדרש מתערבבות בדרך למעלה עם האדים שעולים מהעציצים שלי. לדעתי' אלוהים צריך כבר להיות מסטול לגמרי." כעבור זמן קצר נטש אותי אבי לטובת התלמידות מהחוג לקולנוע, ויוסקה נמלט מהצפיפות בדירה הקסבה יחד עם בחורה שלמדה אתו בבית הספר . הצטערתי ששמעתי בקולו של יוסקה. מה יש לי בכלל לעשות שם עם כל היצורים האלו' שחוץ משליחת מנסים מרחמים אין להם שום מושג איך להתמודד עם יצור כמוני. אחד מחדרי השינה היה ריק <הודיתי בלבי לאבי על אי-הסדר שהבריח את תלמידות החוג לקולנוע>. גלגלתי את עצמי אל עבר המיסה הגדולה ואספתי ממנה מוסף סופשבוע. "רק זורקים את זה על המחבת וזה סיק סק מתייבש. את היתר אתם יודעים לבד'" שמעתי את אבי מכיוון המרפסת. 'היי אבי' תחזור לאספסת, , רציתי לצעוק לו . בחורה עם שיער שחור קצוץ ושמלת מיני פרחונית נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה לידי. "אני מבינה שגם אתה אארס מהשטות הזאת במרפסת." היה לה עגיל יהלום קטן בנחיר ומשקפיים שחורות עם מסגרת מחודדת של שנות החמישים. "אבי אארס זה בטוח, אבל מאיזו שסות?" "סליחה לא הבנתי אותך." "'ןכ" עניתי לה בקולי המעוות. "גם אני הייתי פעם עמוק בתוך זה, עד הסמינר ביפן. שם ראיתי כמה שזה רע לא להיות בקונטרול'.' היא נשכבה בגבה על המיטה, מתעלמת מערימות הבגדים המלוכלכים של אבי' ומתחה את ידיה מעל ראשה. "בסמינר ביפן למדתי שאפשר להרגיש רילי היי אם יודעים להוציא את כל השיט החוצה. אתה לומד להיות בקונטרול מלא." "נשמע לי יופי." "כן' זו שיטה מיוחדת שפיתח שיגייקי ירשה. הוא גאון אמיתי והוא מעביר את הסמינרים בעצמו . כל הקבוצה יושבת ביחד ועושה את זה, אתה יודע ... כולם עושים את השיט ביחד." "אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את הסיפור הזה." "זה בכלל לא מגעיל' אם לוקחים את זה ברצינות. הרעיון הוא להוציא את הכול החוצה, אחרת נרקבים מבפנים. זה באמת, ומרגישים נפלא כזה אחר כך והרבה יותר קלים וקרובים." "לא פלא'.' "וכל בוקר כל אחד צריך לשתות את השתן שלו . ביפן יש אלפים שעושים את זה אחרי שלמדו משיגייקי ירשה. הוא גאון. הוא שותה שתן כבר חמישים שנים." "אני מקווה שזה לא עלה לו לראש." "מה? אה, לא. הוא לא כזה, הוא נהדר . הוא גילה שהשתן משתנה לפי מה שאנחנו אוכלים. מי שאוכל לא נכון יסבול אחר כך כשיצטרך לשתות שתן לא טעים. זה כל הרעיון' להוציא את כל השיט החוצה ולהיות בקונטרול על כל מה שמכניסים פנימה. לקחת אחריות אישית." "מוזר שאני לא חשבתי על זה." "צריך להיות גאון אמיתי בשביל זה. נסענו במיוחד לשם, אני ונדבי. הוא היה הבעל שלי. ושם הבנתי שאני שומרת עליו בבטן יותר מדי דברים, שהוא כזה השתנה ממה שהיה בהתחלה. הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות אישית אחרת ארקיב מבפנים. אז החלטנו להיפר.ד" "בקיצור , החלטת לחרבן אותו החוצה." "סליחה? מצטערת, מה אמרת?" היא התיישבה ושלחה לעברי מבט משועמם. "שיגייקי אמר שאם יש משהו שיושב בבטן צריך להשתחרר ממנו על המקום ולהתעלם מפרשרז אחרים. אם נשמור צרות בטן נצטרך לשתות אותן אחר כך . אז לא חיתה לי ברירה. נדבי גם עש ry צחוק מכל הסמינר הזה ושיגייקי ישר קלט אותו." היא נעמדה ומתחה את שמלת המיני ואת הגרביונים השחורים. "טוב, אני הולכת, האנשים כאן משעממים נורא'.' דקי החזיר לי את השליטה על מוחי ברחוב חשוך וריק. לפני הזדקר מגדל שלום, אפל ומאיים, ~לו נוסה בזווית מסוכנת לעברי . בכי תינוקי בקע מערימת קרטונים ריקים בפתח חנות נעליים נעולה. 'עם נעלי ופארי תרגיש כמו מייקל ג'ורדן', אמר שלס מקומט בחלון הראווה.חה, חה. חתול יצא בריצה מערימת הקרטונים כדי לרדוף אחר בכיו , שנעלם כבר מעבר לפינה, מתחת לשלט מהבהב: "ללכת עם, להרגיש בלי." ניגבתי את פניי וצווארי במספחת נייר. דקי השאיר גם הפעם את סימני ההיכר הקבועים שלו . אלוהים, פרויד שלך היה יכול לעשות ממנו חגיגה אמיתית. "ברק, אני כאן, מאחוריך." הסתובבתי. יוסקה ישב במכנסיו הלבנים על המדרכה המלוכלכת. מישהו צריך פעם לערוך מחקר פסיכולוגי על הסיבות שגורמות לג'ינג'ים לאהוב מכנסיים לבנים וחולצות ירוקות. היה לי רטוב וקר , ורגליי קיפצו בהתקפת ספאזם ארוכה. אני לא יכול לסבול גויון -161160 יותר, חשבתי. לא יכול. "מה קורה אתי יוסקה. מה יהיה?" "הלוואי שהייתי יודע." הוא הביט בי בדאגה, זיפי זקנו מנצנצים באור הקלוש. "איך מצאת אותי?" "איך מצאתי אותך" אתה פשוט חלפת לידי ברחוב, מתעלם ממני לגמרי כמו מקיר , ורק שאלת את חבי אם ראתה את מיכלי . אחר כך התחלת לדהור כמו מטורף בכיסא החשמלי שלך . כמעט דרסו אותך כשחצית את אלבני בלי לעצור." ".הא" יוסקה התרומם ונעץ את כפות ידיו בכיסי המכנסיים. "מי זאת המיכלי הזאת, ברק, מי זה וקי?" "למה זה חשוב?" "למה זה חשוב? אלוהים, בנאדם, אתה פשוט דפוק בשכל. הזקן שלך צודק לגמרי. אתה לא זוכר כלום ממה שקרה בחצי השעה האחרונה, נכון?" שתקתי. "מה שקרה זה שבחצי השעה האחרונה רצתי אחרי בנאדם שהלב שלו מרוסק לגמרי כמו דיקט לפני שזורקים אותו למדורה של ל"ג בעומר. ראיתי בנאדם שבור כמו .•. כמו אני לא יודע מה. אתה דיברת על דיקטים שבורים וצחקת, והוצאת מהפה הרבה קולות לא ברורים, וקראת לצעמך וקי , וחיפשת את מיכלי , ובכית כמו שבחיים שלי לא ראיתי אף אחד בוכה. אלוהים, בנאדם, הבכי עלה לך למעלה מהציפורניים של הרגליים. ודיברת אליה בלי סוף. מיכלי , מיכלי , מיכלי. מי זאת המיכלי הזאת בנאדם?" איך יכולתי לסרב ליוסקה. סיפרתי לו מי זאת "המיכלי הזאת", המעט שאני יודע עליה. כל-כך מעט אני יודע עליה. גיליתי את זה בפאב, שאליו הלכנו אחרי שהחלפתי בגדים. לא ידעתי לומר לו אם יש לה שיער ארוך או קצר , איך נראה האף שלה עכשיו , אחרי שחתכו את הקצה האהוב עלי, האם היא שזופה עכשיו. "בטח לא," ניחש יוסקה, "כל הפסיכולוגים שאני מכיר לבנים כמו סדין." ומה עם המשקפיים, והחולצות הלבנות האווריריות שלך , שכיסו את מכנסי הג'ינס עד לבוכים, והגבנונית הרכה בשיפולי הגב, ממש במבואות הטוסיק, והציפורניים שנשברו לפעמים אפילו כשקילפת לי תפוז, כי לא היה לך מספיק קלציום, והחזה החשוף מתחת למעיל הג'ינס שלי , והנזיפות העצמיות, והכעס עלי כשהייתי קופץ על המיטה, ודיבורי-התינוק שכל-כך הצחיקו אותי , והשן החומה, שאולי כבר כוסתה בכתר לבן במחיר כמה בונבוניירות, והאצבעות הקטנות שאהבו לפסל , ולגעת, וההתפנקות: "תעשה לי כפית, וקי," וחיכוך לחייך בכף ידי ("תראה וקי , אין לי פצעים, נכון?"), "אני חתול," אמרת ועשית "גרר , גרר," וההבטחה. "שכחתי ממנה לגמרי, יוסקה. לא ברור לי בכלל מה קורה כאן." "כן , בטח. אז הולכים לבדיקה בעניין בשבוע הבא?" לגמתי באיטיות את הבירה. "עזוב יוסקה. אני מכשיר מקולקל ובמפעל עוד לא יצרו חלקי חילוף. יותר מדי פעמים פתחו וסגרו אותי בשנים האחרונות. יותר מדי פעמים צילמו וקשרו ואני לא יודע מה. נשבר לי מזה." "או.קי . החלטה שלך , בנאדם. תחשוב על זה עד יום ראשון ותודיע לי. אם אתה לא הולך להיבדק אני חוזר למשרד לחפש לי מכשיר אחר." ביום חמישי , שבוע לאחר מכן , נפגשתי עם פסיכיאטר ב"תל- השומר", וכמה ימים מאוחר יותר כבר ערך לי ד"ר גלעד ב"הדסה" צילום ראש. הממצאים עדיין לא סופיים לגמרי , ספק אם אי פעם יהיו , אחרי הכל מדובר בפגיעת ראש, אבל ד"ר גלעד והפסיכיאטר סבורים שניתן להתגבר על התקפי איבוד הזיכרון בעזרת טיפול משולב. ליתר ביטחון המליץ ד"ר גלעד על צילום נוסף בארה"ב, כדי לאשר את הבחנתו בדבר צלקות באונה חוקתית, שיירים מהניתוח לאחר הפציעה. לאחר שמשרד הביטחון אישר , נקבע לי תור לחודשיים מאוחר יותר , בסן-פרנסיסקו . מיד לאחר הבדיקה ב"הדסה" החלטתי לשמוע את שתי הקלטות עם יוסקה. הוא הציע שנשמע אותן בטייפ של המכונית וננצל את הזמן לטיול לילי לחיפה, אך לפני חדרה אמר שקשה לו להתרכז וסטה בשביל עפר בוצי ליד פרדס תפוזים. אני חושב שהוא בכה קצת. ומה אתי? אני , כמו אבא, שתקתי , אבל הכול בתוכי רטט ותסס. לא מזעם. בקלטות אומר וקי דברים שכתבתי לך פעם, והרבה מלים שרציתי לכתוב אבל פחדתי. מאוחר קצת לכתוב לך עליהם עכשיו. "אלוהים, בנאדם, זה אפילו יותר ממה ששמעתי כשרצתי אחריך. אתה צריך לעשות עם זה משהו , אולי לכתוב את זה או משהו כזה. הזקן סיפר שאתה כותב לא רע." כן , חשבתי , אולי זה מה שצריך . לכתוב כדי לשכוח. למחרת נרשמתי לקורס ההקלדה ב"בית ציוני אמריקה". עשרים נשים היו שם, שלמדו להקליד כדי לתעד פקודות של מעבידים, ויצור מעוות אחד, שרצה לתעד אהבה. מקש אחר מקש. מקש אחר מקש. הידיים מתעייפות כל-כך מהר וצריך לשמוט אותן כדי לתת לדם לזרום. הפזילה מקשה וגוררת עמה את המיגרנות כמו מלווה צמוד של משרד הביטחון . אפילו הכדורים לא עזרו , שלא לדבר על השוקולד , שהזכיר לי את אמא שלך. "ד"ר טננבאום איינה," אמרתי לעצמי, "אני לא אוזימנדיאס ותהילת נצח אינה חשובה לי. אני רק רוצה שיקהו ממני את המיגרנות עכשיו." יוסקה ניסה לעזור, אבל התקשה להבין כמה מלים פה ושם, ובמילא החלטתי שמשימת התיעוד היא שלי בלבד. כשזאב מגיע אני מפסיק לזמן מה את מלאכת ההקלדה ומצטרף אליו לצפייה דוממת בטלוויזיה. מדי פעם הוא פוזל לעברי ומנסה לשכנע את עצמו , שעדיף אולי ילד מת מגוש בשר שכמוני. כשאני מפנה את מבטי אליו הוא מחייך אלי בבכי , גבותיו הסבוכות, הדהויות, מתכווצות והשקיות השחורות מתחת עיניו מתנפחות ומכהות. אני רואה את זה. אני מכיר את זה. והמבט הזה טוען אותי במרץ מחודש. אני יודע: ככל שאשב זמן ארוך יותר נטוע למקומי , ככל שאסתכל R דימה בבכי מנקודת מוצא מוקדמת יותר , כן יקשה עלי לחזור וללכת. ואז אני מתגלגל בשקט בחזרה לחדר המחשב, כי אני מבין שגם המשורר ארז ביסדן לא היה רואה בלעדי הכתיבה, ומעיין הרגש של כרטיסי בדאון היה מתייבש אם היו עוטפים את כף רגלו השמאלית בגרב צמר עבה. לבד מההפסקות האלו אני כותב ללא הפסקה. לאט אבל בטוח. יוסקה טופח מדי פעם על שכמי: "אל ייאוש, ברק. פרה פרה, בסוף נדפוק את כל העדר." כשהיינו בארה"ב בשביל הבדיקה הוא קנה בהיחבא, לפי בקשת אבא, מחשב נייד קטן . אבא נתן לי אותו במתנה כשחזרנו , כדי שאוכל להמשיך לכתוב גם בביקורים בקיבוץ , והניח עליו את "הנדרסון מלך הגשם" '93 מא'- '11' ~ של סול בלו. בתוכו חיתה רשומה הקדשה בכתב ידה של דבורה: "וזה הכול. זה כל מה שגרם לך להחליט?" "באחד הראיונות עמו אמר סול בלו: 'אם הייתי שותף להרגשה "לא, זה רק חלק קטן. זה מסובך מדי בשבילי להסביר. פעם אולי שאנחנו לא יכולים להצדיק את קיומנו , לא הייתי יכול לכתוב. 111 אכתוב לך על זה. "איך אפשר בכלל לאחד בכמה משפטים בהירים "היא נתנה לי את הספר זמן רב לפני פטירתה וביקשה שאתן לך כל-כך הרבה שברי סיבות קטנות. לריח החמצמץ של היין בחביות והעובש שהתערבב בו , היה חלק בזה, ולגבעות הירוקות, ולניגוד הצבעים של השיחים הבודדים, ולהרים באופק, ולאשכוליות החמימות, שקנינו בדוכן דרכים קטן , ולאשה הצעירה שמכרה אותן , ולנסיעה האיטית בחלונות פתוחים, שאפשרה לשמוע את השקט, ולצורה שבה מתח יוסקה את סנטרו כלפי מעלה כדי לראות את הכביש, ולריח החמוץ של הזיעה מבית שחיו , ולטרקטורים מיושנים, שניצבו בחצרות בתי עץ קטנים, ולשני נערים שרצו בצדי הכביש ו ... עוד כל כך הרבה סיבות. איך בכלל אפשר למנות את כולן? "אני מבין שיעד הכיבוש הבא הוא האוניברסיטה של מיכלי." "כן אמרתי . החזקתי את הגלויה שלך בכיס חולצתי . 11 , בדקלי נראתה לי כמו רעננה. ערים תמיד זוהרות יותר בסיפורים. העין נוטה לקלוט רחובות מלוכלכים, צבע מתקלף, קבוצת שיחים נבולים. נסענו ברחוב הראשי לכיוון המגדל שלך , שהתנשא במרכז האוניברסיטה בסופו של הרחוב. מקום נפלא מצאת לך ללמו.ד הרבה דשא וירק, פלג קטן חוצה חורשה, שמענו אפילו ציפורים מציצות. מבנים מרשימים מאבן אפורה. מעלית עם פיתוחי נחושת העלתה אותנו לקומה העליונה של המגדל , ומשם נשאו אותי יוסקה והסטודנט שמפעיל את המעלית במדרגות עד למרפסת, הצופה על כל א ' זור המפרץ של סן-פרנסיסקו . הפעמונים מאחורינו השמיעו חמישה צלצולים מחרישי אוזניים שעדיין רוטטים באוזניי. הבטתי למטה. שלווה ירוקה, מבהיקה, החלה לכסות את ענפיהם המעוותים, המפותלים, של העצים האפורים למרגלות . המגדל. במערב הבעירה השמש השוקעת את גשר שער הזהב בשלהבת כתומה, שריצדה מעל מי האוקיינוס בין הגבעות השחורות של מאוין לאלו של סך- פרנסיסקו. עמדנו שם שנינו, אני ויוסהק, יוסקה ואני, הרוח מנענעת קלות את שערו המקורזל , פורעת את שערי הדליל. "אל תעזוב אותי, יוסקה," אמרתי. הוא שתק לרגע ארוך , אחר הניח בעדינות את כף ידו על כתפי . ו:וי 5 1 ~ אותו עכשיו •11 ~ ~ימה זה נקרא עכשיו , למה היא התכוונה, שאל יוסקה. 11 "אני חושב שכולנו מבינים," אמר אבא. גם אני חושב כך. יוסקה הצטרף אלי לנסיעה לארה"ב. אבא, שהיה המועמד הראשון , מיהר לוותר על הזכות: "אני רק אקלקל לך. קח את יוסקה, תטיילו קצת ותעשו חיים. לא יזיק לכם. 11 הבדיקה נערכה בבית החולים "מרפים" של האוניברסיטה נסן- פרנסיסקו. אני משער שאת מכירה היטב את העיר הזאת, שקרובה כל-כך לכדקלי שלך. דייר ריביבגר , יהודי צעיר וחביב שערך את הבדיקה, אישר את הממצאים. טיפול תרופתי אמור לפתור חלק ניכר מהבעיה. את הכדורים, אגב, קיבלתי במשלוח לפני יומיים. יוסקה פתח בקבוק ברנדי והרמנו ביחד כוסית לרגל המאורע. "לחיי הפרידה מרקי , אויבי הקשה וליצן החצר שלי "אמרתי בקול חנוק 11 , מיין • "אבי חושב שתמיד אקנא בעצמאותו •11 "אל תיתפס לי פתאום לרגשנות מיותרת, אחא. אף אחד כאן לא נפרד מרקי . לחיים, אמר יוסקה. 11 בסן-פרנסיסקו המליץ לנו דייר וינינגר על טיול ל"נפה ואלי", הוא עמק היין של קליפורניה. "אפשר לטעום ביקבים יין בחינם, אמר 11 לנו. יוסקה לא נזקק לסיבה טובה יותר. שכרנו רכב ונסענו צפונה, מרחק של כשעה נסיעה מהעיר • העמק נראה כמו עמק יזרעאל שלנו , בתוספת שורות שורות של גפנים מוריקים. גבעות מעוגלות, מכוסות עשב רך בצבע ירוק בהיר , התרוממו בצדי הכביש הצר , זכר לפעילות וולקנית ענפה. כמה שאני אוהב גבעות כאלה. פה ושם ניקד אותן שיח בודד בכתם ירוק כהה, יוצר ניגוד צבעים נפלא. "תראה איזה גבעות נפלאות, יוסקה. 11 "גבעות אני רואה. אם אתה אומר נפלאות, שיהיה." "כן , שיהיה, צחקתי . "הגבעות האלו הן הדבר הנפלא ביותר 11 בעולם, יוסקה, ורק מי שרץ אליהן עם תרמיל גב מלא אבנים יכול "יהיה בסדר , דקי , יהיה בסדר . סמוך על סמוך 11 • האיורים: משח גרשוני, אירוע מוחי, 1991 ארבעה דפים מתוך הסדרה טכניקה מעורבת על נייר ,70/ 50 כל דף באדיבות גלריה גבעון , תל אביב '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''ן t § § § § § § להבין 11 • בננסנו ליקבי "רתיפורד חיליי ולקחנו חלק בסיור מודרך במחסני האבסנה, הנמצאים בתוך מערות מקומרות החצובות בבטן ההר. מים מטפטפים מתקרת האבן ושומרים על רמת לחות גבוהה ביותר , המטפרטורה חמה ומחניקה וריח חמוץ בתוספת קורטוב עובש מדגדג בנחיריים. "הכי חשוב, אמר המדריך , עור המוסקט שלו נוצץ מזיעה 11 וקולו מתפוגג בין חביות עץ האלון שיובאו במיוחד מצרפת, "זה להקפיד על משך הזמן שהיין רובץ בחביות. פחות מדי זמן - היין לא יהיה עשיר די הצורך. יותר מדי זמן - הוא יתקלקל. יד על הדופק זהו סוד ההצלחה. פעם בחודש עוברים המומחים שלנו עם גביעי יין בין החביות, שיש כמה אלפים מהן כאן , וטועמים את היין בכל אחת מהן. יש שאלות? טוב, המערה אמנם עמידה גם ברעידות אדמה חזקות, אבל בואו נצא, אני מעדיף שמים כחולים על פני טונות של סלע מעל הראש." • יצאנו מבטן ההר והתחלנו לחזור דרומה לכיוון בדקלי . מטוס חד- מנועי צלל מעלינו ופיזר פס ריסוס רחב על שורות הגפנים. "וואלה, בארה"ב." "מה שאתה אומר אחי. מה שאתה אומר. העיקר שאתה כותב. אבל מה בדיוק דחף לך את הפלפל בתחת, אם מותר לשאול?" ~ דרושים ~ ~ רוכשי מודעות ומנויים 1 § 1 11 , חזרנו לארץ אמר יוסקה, "לרגע קצר חשבתי בטעות שאנחנו "יוסקה, החלטתי לכתוב לה מכתב, אמרתי. §§ "סוף, סוף. חשבתי שכבר לא תגיע 11 לזה לבד." ~ ל-ייעיתון 77"~ ~ ~ "זה לא בשבילי, זה בשביל דקי. אני מרגיש איזו מן /זובה משונה." ~ תנאים מצוינים למתאימים . ~ 1 לפנות תינופלבl לייעיתון 77", ובל: O:S-5619879 ~ ~ "קשה לי לומר. אני חושב שנזכרתי במשפט שמיכל אמרה לי פעם, ~ ~ שמה שרובץ יותר מדי זמן מתחיל לתסוס כמו ענבים." ~ ~ § § ~,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,§. "וזה רע או טוב?" "אני לא בטוח שאני יודע, צחקתי. 11 58 - גלידן -161160 הצטרפו למנויי פויינ• u •.ו:ר הצעה מיוחדת למנויים חדשים: .גיליונות-עבו בחינם • מנוי חינם למביא שלושה לחשיג ברוכנים ובחנויות הספרים מנויים בטלפונים 5101529,03-5101847 ונודך : גרעון סאםזפ פייפן ארסי פלדור מרתף 29 ליד עקד ניתן להשיג בכל חנויות הספרים HJ כאן נוצרת מערכת מופשטת ללא עמי 127(. מכאן המגמה המובהקת ל"מאמץ גוף וללא דמות הגוף - רק לשוני" מתמיד , לרמת לשון גבוהה, י"כד התחושה האקסטטית הממלאה את להשיג באמצעות הלשון את מה שמעבר ו ~ יישותו של "האני .השר" חפואטיקח של"השיר הפנייה אל המופשט המוביל הקשח", פוענחה דבי לעתים לעבר המסאפיסי , ןמעי "מוקד מיסטי", השוכן בחלל מיומנת, תוך חדירה לא העולם הפנימי. ועל כך כותב חוברים המורכבים לשלוז , כי אין זה "המוחלט" הדתי , שירת עוזר ןרבי כיוון שלא מדובר על תיישר עצמאית אובייקטיבית המצויה ללשון" - כפי שכותב לוז בשורה ההאחרונ מחוץ ל"אני השר". אולם יש יסוד של .המונוגרפיה רלגיוזי חזק. יתרה מזאת: השיר ואכן עבודת המחקר היסודית והמקפת לש "וסרק האיברים", מוצא את לוז , מעמידה במרכז את הצגת ההפואטיק תיקונו ביסוד הקדושה שהוא השירית המיוחדת של עוזר רבין: ,פואטיקה אינםגרסיבי: לבגד כהונה, אורים שבה הצורה השירית מחד והמשמעויות ותומים; את הנשמה הזאת / הנרמזות מאידך מוצגות כמסכת אחת, שבה קריעת חיי עלי תפרה / קרעים אופגי ההבעה השירית מפוענחות בסיוע 14 קרעים ולאחד חיברה" <שם, עמי המסרים ולהפך . ;~118(. מדובר על מסאפיסיקה לפנינו פואטיקה של "השיר הקשה", הקול לדממה בשיריו הראשונים של רבין , פרסית מאוד , הקשורה ליישות שבחלל שפוענחה ביד מיומנת, תוך חדירה אל ומושם דגש על הניסיון של "ההשלכה של העולם הפנימי , עד כדי רמז של גילוי פנים הרבדים המורכבים של שירת עוזר רבין . זו הדממה הפנימית על העולם החיצוני". של האל מתוך חלל העולם הפנימי. <עמי היא שירה עשירת מבע ומיוחדת מאוד , <בעיקר בשירי "עד עפר"). מכאן למתח שבין 122(. המציגה "ז'אנר עצמי", שמצריך מפתחות הזעקה לדממה, עד אשר הנושא המרכזי של רקמת לשון-השירה הרב"נית - הגבוהה, מיוחדים כדי לפתוח את סגורו . המונו גרפיה חלק מן השירים המאוחרים יותר מעלה את החידתית לעתים, הרוויה אזכורים שלפנינו מציעה צרור מפתחות שאינם אלא הקושי לבטא את הפנים. הדממה היא מחוז ואסוסיאציות - יוצרת התקשרויות הדוקות מפתח אחד מרכזי להבנת שירתו היפה החפץ , אבל גם גורם לחרדה. לדממה עצמה לא רק אל המקורות העבריים, אלא גם אל והקשה של אחד מסובי המשוררים החיים יש "קול", עד כי לעתים "האני" מזהה את רוחם של המקורות שהיא רוח הקדושה" <שם, עמנו היום. • עצמו בדממה <שם, עמי 78(, שכן: "תהום אל תהום קורא בדממה. ואיש באיש בלי נשמע קולם". יתרה מזאת, בשל המתח בין הכיסוי לשתיקה, האופייני לעוזר רבין , יש עניין מיוחד בבדיקת יחסו המתפתח אל המלים ואל הלשון השירית <עמי 80( הדימוי המרכזי הוא "חציבה" או "להתאבק כל הימים באבק מ.א בכתיבה ספרותית המלים". מאבק קיים גם ביחסי אני-את. ה"אני השר" במחלקה לספרות עברית נאבק בחומרי השיר , במלים, בלשון השיר , וחרא מקיים גם מערכת מתחים עם דמות אוניברסיטת בן-גוריון' עבאר-שב האהובה. דמות זו מצטיירת כ"גברת היפה וחסרת הרחמים" בשירי הנעורים של ע' רבין החל משנת הלימודים הבאה <תשנ"ד> יתקיימו במחלקה לספרות <שם, עמי 98( ולאחר מכן היחס האירוםי עברית באוניברסיטת בן-גוריון לימודים לתואר שני >א.מ< בספרות מתרחב לממדים של יחסי אדם-עולם. לפנינו עברית. יסוד ו ומנסי מפוכך , המכיר היסב את קשיי הלימודים לתואר שני יתקיימו בשני מסלולים: מסלול מחקרי , כשם הניסוי השירי ואת קשיי האהבה. <שם, עמי שנהרג בשאר האוניברסיטאות, ומסלול כללי שבר אפשר יהיה 100(. אולם בספר השני , "שוב ושוב", כאשר להתמחות באחד מארבעת המדורים: שירה, סיפורת, תורת הספרות וכתיבה ספרותית. ההתבוננות מופנית אל "החללים הפנימיים" סטודנט שילמד כתיבה ספרותית לתואר שני יחריב באותו מספר של הנפש, גם הארוס מוצג כ"דרמה נפשית". קורסים כמר הסטודנטים האחרים לתואר זה, אך המדור הראשי שלו הגאולה בכוח "האמפםיה האירוסית" היא יהיה מדור הכתיבה. רגעית בלב.ד לפיכך , בקובץ השלישי "נסרם במדור לכתיבה ספרותית ילמדו הסופרים: אהוון אפלפלד ועמוס תעבור" - מודגש האופי הקשה של הארוס. עוז, המשורר יהודה עמיחי והמבקרים שמערן זנדבנק רג~ריאל מרק,ד לעתים האהבה היא גם אהבת חבשמה לגוף שיעקסו בהוראת ביקורת ותרגום. וגם אהבה אירוםית, לעתים מסתפקת האהבה יתקבלו תלמידים בעלי ב.א. בחוגים אחרים יחריבו בקורסי השלמה באיזה "חלום" מרפשם, ומתרחקת מן בספרות עברית. הנוכחות החיה של בן הזוג האנושי. יתר על- פרטים אר הרשמה: המחלקה ללשון ולספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון, ת.ד. 653 באר-שבע טלי 057-461131• כן , דומני כי לעתים ניתן לפרש את האהבה לאשה אף כאהבה לשירה עצמה: "פי מלא ! שירה - האהבה נהר/ יחמור מימיו", ואף 15 מאי-יוני 93' ו~ 5 מלודרמה או פרודיה? ן~ ~ ירידיה יצחקי סמי מיכאל: ויקטוריה; עם עובר; בצורה זו או אחרת. אמונות תפלות ודעות קדומות. טירוף הדעת 1993;304 עמ'. וזקנה מכוערת גם הם אינם נעדרים כאן. אבל "ויקטוריה"' ייאמר לשבחו' חסר כל כאמור' האלטרנטיבה למחנק זה שבחיי הגטו צלחתו הרחבה והתקבלותו מגמה נוסטלגית, אין בו שמץ גלוריפקיציה היהודי הוא בלבנטיניות תרבותית, שעיקרה הנלהבת של הרומן החדש של סמי של העבר. אדרבא, יש בו חשיפה קשה אינו אלא בחליפה אירופית בהירה ונאה -- מיכאל "ויקטוריה"' מעידות ככל ואכזרית של חברה נחשלת, אחוזה בכבלי ובהליכה לבתי זונות ומועדוני לילה. ארץ הנראה על מוכנותה של הקהילה הספרותית מסורת תרבותית חשוכה, שיש בה ישראל איננה מוצעת כאלטרנטיבה, אלא רק - קוראים וסופרים, חוקרים ומבקרים, לחזור פרימיטיביות בסיסית שאינה פתוחה לרוח כארץ גזירה, שאליה נשלחות נשים אל הרומן הגדול רחב היריעה, הריאליסטי ' הזמן' והאלטרנטיבה לה היא לבנטיניות זולה שהסתבכו ואבד להן הסיכוי למצוא בעל . הן בנוסח "קדם-מודרניסטי" כביכול . ושטחית. יש כאן יותר ניתוץ אלילים משיש נשלחות לשם כדי להסתיר את החרפה, למען "ויקטוריה'' אכן ממלא אחרי ציפיות מעין כאן נוסטלגיה או "חיפוש שורשים", ואפשר כבוד המשפחה. אכן' בסופם של הדברים אלה, לפחות ברמה הסיפורית שלו . עלילתו שיש כאן גם מרוח ההשכלה בספרות העדה כולה תמצא את עצמה בישראל' על מתפרסת על פני תקופה ארוכה של עשרות העברית, בנוסח של "אשה עבריה מי יודע כורחה. שנים, כמעט מאה שלמה. במרכזו דמות חייך"' אם גם באיחור של מאה ומחצית בגדד הלא יהודית אינה נזכרת כמעט ברומן' מייצגת, שפרשת חייה הם מעין בבואה לחיי המאה, וללא האלטרנטיבה המשכילית. שכן המספר הנעלם צמוד בו לתודעתה של הקהילה היהודית בבגדד במחצית הראשונה הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של הגיבורה, וזו' כאשה, איננה יוצאת אל העיר של המאה. ויקסוריה, המתוארת כב ערה שמחוץ לרחוב היהודים. רק כשהיא הולכת הרומן גרוש כמירח חסרת כל השכלה, דחויה במשפחתה, מוקפת אל גשר הנהר כדי להתאבד בטביעה היא דמויות מייצגות רבות מאוד. אביה, עזורי' מביכה של חומרים עוברת דרך הרבעים המוסלמיים של העיר' הוא איש עסקים מצליח וכושל חליפות, סנסציוניים וחשה בזוהמה האירוסית של עיר הגברים, ובהיותו המפרנס העיקרי של החמולה כולה ומלודרמטיים, המקרבים שבה אין אשה יכולה ללכת לבדה בלא הריהו מוחזק כראש המשפחה. אחד מדודיה, אותו אל הספרות שינעצו אצבעות בבשרה. יהודה, הוא למדן' איש חולני' רחוק מהוויות חבטורליסטית, חרומבטית העולם ועול פרנסתו ופרנסת משפחתו על הגיבורה, ויקטוריה, אמורה להיות דמות של של חמאה הקורמת אחיו . דודה האחר' אליהו' הוא איש קל דעת "אשה מופלאה", ככתוב בשולי הספר. הפלא ומושחת, שהוא ומשפחתו מצויים תמיד בגדד מתוארת כשהיא נתונה בתהליך של ניכר בה בעיקר בגבורה ובכוחות הנפש בשולי החמולה. שלושת האחים מייצגים אם ריקבון והתפוררות עמוקים מאוד. בית שהיא מוצאת בעצמה בעמידה בתלאות כן שלושה אספקטים באורח חייה של המשפחה והחצר שבתוכו משמשים מסונימיה ובסבל ללא גבולות שמזמנים לה םהחיי הקהילה. לאלה נוספים יתר בני ,המשפחה ברורה לגטו היהודי' שיושביו חיים בצפיפות בחצר וברחוב היהודים, ואחר כך םג הדודות, בני הדודים, ובנותיהם, שכנים בלתי אפשרית, המונעת מהם כל פרסיות במעברה בישראל , עד לרווחה תהיחסי וקרובים רחוקים,היוצרים פנורמה רחבה של אלמנטרית. התוצאה הבלתי נמנעת היא שבדירה הקטנה ברמת גן . היא מצויה הבעמד דמויות. פנורמה זו אמורה לתאר בהרחבה ירידה תרבותית ומוסרית, המתגלית בדעות ניגודית לגיבור המשנה, רפאל, האהוב ובהעמקה תקופה שלמה, התקופה האחרונה קדומות ובאמונות תפלות, בהרבה שנאות ובעלה, המייצג כאן את מה ושקראנ של ירידה והתפוררות בחייה של הקהילה. וקנאות, בניאוף, בגילוי עריות ובאינוס אלטרנטיבה, לאמור את תהלבנטיניו בסופם של הדברים אמנם באה הקהילה קטינות, בלכלוך' בגבינות ובמעשי הונאה, התרבותית שבאה במקום ערכי המסורת, ןבי היהודית העתיקה של בגדד לקצה, עם שהם כולם בבחינת אורח חיים, ולאו אדווק אם כתחליף ובין אם כתוספת. גם דמות 'זו עלייתם של יהודי עיראק לישראל בראשית מקרים יוצאי דופן . אפילו הצדקה, אבן יסוד אף-על-פי-כן , מתוארת בחיוב, שכן שי שנות החמישים. באורח חייה של כל קהילה יהודית, האיננ ברפאל כוחות רבים, המאפשרים לו לליטו "ויקטוריה" שייך אם כן לסוג הספרותי של מקובלת כאן. בני משפחתו של ואליה על עצמו אחריות רבה לגורל ומשפחת "חיפוש שורשים", שנפוץ בעשרים או סובלים חרפת רעב, וניזונים תמשאריו ולעצמו • שתי הדמויות שבמרכז' תוהדמויו שלושים השנים האחרונות בספרותנו שולחנם של יושבי החצר האחרים ומגניבות הסובבות אותן' מתוארות באמינות תספרותי ובספרותן של ארצות הגירה אחרות, ועיקרו קסבות, בלי שמישהו רואה לנכון ללהאכי משכבעת ומעוצבות בכוח רב. דמויות האל במאמץ לחשוף לעין כל את עושרן התרבותי אותם, וזאת מחשש מפני העין הרעה לש הן גם שקובעות את מהלכו של הסיפור' עהנ במקורו ואת תרומתן ההיסטורית של עדותהעוני . אורח חיים זה ניכר גם בתוארם בין ויקטוריה, היציבה והקבועה ,במקומה וקבוצות אתניות, שנאלצו להיטמע ברוב החיצוני ש . ל יושבי רחוב היהודים: לצד יופי שאפשר להישען עליה ולבטוח בה, ןלבי החברתי והתרבותי בארצות ההגירה שלהן. נדיר' שמוליד זימה, ניאוף וגילוי ,עריות רפאל קל התנועה, נע ונד לכל רוח, םנעל סוג ספרותי זה יהיה על הרוב רווי נוסטלגיה נמצא כיעור מנוול של בעלי מומים, דהמולי וחוזר על מנת שישוב וייעלם שוב. רהסיפו והתרפקות על עבר המתואר וזכור כמפואר' פחדים ושנאה וצרות עין' על רקע לש אכן בנוי ומסופר היטב. פרשת חייה הארוכים 16 - גליון 160 -161 .,.. ;:i H רב, וכך גם תאוותו העצומה של עזורי . אפילו ויקטוריה ורפאל' הגיבורים הפתטיים של הרומן' מתוארים בלעג לא מוסתר' במיוחד במה שנו גע למריבות שלהם וההתפייסויות בכוחו של הארוס, ויש גם צד גרוטסקי בתיאורה של ויקטוריה כאשה מופלאה. יש כמובן לעג גלוי בתיאור תמימותו הבתולית והאדוקה של מראו' ושל אליאס בן החמישים שאיננו יודע מה נדרש ממנו בליל הכלולות, ועוד כהנה וכהנה, סיפורים ותיאורים קומיים וגרוטסקים. הקטע הבא עשוי אולי לשמש דוגמה נאה, אם גם אקראית, לנוסח הגרוטסקי של הרומן: עדורי המיר את התרבוש ואת הגלימה בחליפה ובמקל הליכה, וגילה את קסמי חיי הלילה מחוץ לבית. בשובו מבית המלאכה היה מתרחץ ואוכל' ויוצא אל הקלו ב. םש פגש גברים בגיל העמידה כמוהו' השתתף בשיחות נינוחות וצפה מן הצד במשחק שש בש. כבר חדל לשאוג 'נג'יה' כחתול מיוחם כשעלה על משכבו . הריונה האחרון הדביר את שרידי תאוותו . גם עזיזה, שהיתה מולטת כסחבה על הדרגש, לא הלהיבה את דמיונו. קלריס, כלתו הצעירה, היה לה פרצוף של מולא שיעי. הוא תמה על מדאז המסתכן בשריטות ובנשיכות כשהוא מנסה להצית אש בצינור שכהד. <עמ' 197(. אם נקבל הנחה זו בדבר אופיו הפרודי של הרומן' נצטרך להבחין גם בכך שהפתוס המלודרמטי משמש לו כסות רחבה מאוד' שכן רק בקריאה שנייה או בקריאה מכוונת מראש נוכל להבחין בממד הפרודי והגרוטסקי שלו. הגרוטסקה איננה משובצת בין פרקי הרומן או בתוך הטקסט הריאליסטי שלו' כביכול. הרומן כולו הוא פרודיה גרוטסקית. בכך' הייתי אומר' ממקם "ויקטוריה" את עצמו במרכזה של הסיפורת הפוסט-מודרנית העברית החדשה. • עם ~~9 ~י יא"דדף ןי;~~י~ם ו~~ לףו א;נ:וי' ;z ל ה;ךי~ם, iר~! לא ה.:ח: לא;ך ם~י~~ ~י ~~בר ~.,;z ם~י.ל~ .· ר ~ן ~ע;ןם i],א~ לבבי ה;ךה, ע;ןם ~p ~יל ש.: ןע;ןם iJ !ה וכל אשר חשףב בעבףרינף pi ףם:-~ם ל~r:ז:ה-'~ז-ורך p דרינף. סנף לי ם;ק~~ ;יב; ~~ןנף ך~ם ~ם ~~r.זר, ן~~ iJ.ת:~ סע. ry r ~ה &לףל ,ףהר~~י;~ ~ך 7 ד~י ו~~ ~ןיו .ט:~~ T : • -ז T •• -: והרעים של ויקטוריה מסופרת כאירועים קצרים, מעין אלבום של תמונות, או כזכרונות שצפים ועולים כמבט לאחור משתי נקודות מפתח בחיי הגיבורה: האחת - שעת המשבר הגדול' כשהיא הולכת אל הגשר להשליך את עצמה עם פרי בטנה הגדל בתוכה לנהר' והאחרת - בערוב ימיה ברמת-גן' לאחר שכל הבעיות הישנות נפתרו או נעלמו ובעיות חדשות צצות ועולות. במיוחד מצליח הרומן בתיאורו את המציאות הקשה שבישראל של שנות החמישים, בתמונות קצרות ומרצדות המפוזרות לאורכו של הרומן כולו . עם זאת גדוש הרומן במידה מביכה של חומרים סנסציוניים, מלודרמטיים, המקרבים אותו אל הספרות הנטורליסטית, הרומנטית של המאה הקודמת. כבר הזכרנו את התקדמות הרומן' ברקע של הדברים, במשקעי הריקבון והזוהמה שבחיי החברה והמשפחה. גם העליל.ה נעה במסלול של ייסורים רבים הנערמים על הגיבורה שוב ושוב. מה לא קורה לה. אמה, עצמה ובשרה, שונאת אותה בגלוי' מקנאה בה ויורדת לחייה. אהובה נושא אותה לאחר שבחירת לבו שלו נישאת לאחר' ועל אף גילויי אהבתו אליה, הוא מרבה לבגוד בה, בין אם בהליכה תכופה לבתי זונות ובין אם באהבה גדולה שהוא אוהב את גיסתו' וסופו שהוא גם מרים עליה את ידיו . בנותיה הראשונות הולכות לעולמן בגלל עוני ומחסור. בעלה חולה בשחפת ונוטה למות, והיא עצמה נשארת עגונה זמן רב כשהוא נוסע למקום מרפא. מרבית חייה עוברים עליה בעוני מנוול' אף על פי שמוצאה ממשפחה אמידה, אבל גם בתקופות שבהן היא נהנית מרווחה כלכלית, היא סובלת מידה של אמה המטורפת, בימי ילדותה ונעוריה, ומבוגדנותו של בעלה בהיותה כבר אשה נשואה. באמצע הרומן היא אף מנסה לשלוח יד בנפשה. למעברה, שבה מנושלים הכול מכבודם ומהפרטיות שלהם, מגיעה ויקטוריה עם בני ביתה דווקא לאחר שכבר זכתה במנת אושרה, לאחר התגשמות חלומה על בית משלה ברובע של עשירי בגדד' וזאת על אליעזר כגן מנת להדגיש ולהטעים את הנפילה הגדולה שחלה בחיי ויקטוריה עם העלייה לישראל . ודאי שאין אני בא בטענות על שאין הרומן מראה שום נקודת אור' אבל אני שואל את עצמי אם אין הגודש המלודרמטי עושה את הרומן לפרודיה פוסט-מודרנית, אם אין כאן מעין קריצה שובבה לעבר "קוצו של יוד'' של יל"ג, שכבר הזכרתי' או אולי אפילו לעבר "תהילה" של עגנון או "החיים היפים של קלארה שיאטו" של קניוק. אכן נראה לי קריאה אחרת של הרומן, מעבר לחזות המלודרמטית שלו, תבליט בו גורמים גרוטסקיים שיצבעו את כל העלילה בהומור שחור, פרודי שקריאה אחרת של הרומן' מעבר לחזות המלודרמטית שלו' תבליט בו גורמים גרוטסקיים שיצבעו את כל העלילה בהומור שחור' פרודי . כאלה הם למשל תיאורי האמהות, בג'י ועזיזה, במיוחד לעת זקנתן' גרוטסקית היא פרשת הזהב שטומנת נג'יה בסדקי הקירות, ומפקידה בידי סלמאן' דמות גרוטסקית בזכות עצמה: מוזר וגרוטסקי הוא הזוג דהור ותריח, וכאלה הם גם בני משפחת נרנו' השכנים שמעבר לגדר: הרבה לעג מצוי בתיאורן של האורגיות על הגגות בלילות הקיץ החמים. גם בדמויות החיוביות כביכול יש מידה רבה של גרוטסקה. כן למשל מתוארת צדקנותו היתרה של יהודה בלעג פגישה סנף לי ם;ק~~ ;ב~ ~~רןנף ל~~י ~דעים ,ה~~ן~~ iJ.ת:~ דףמם מן.ןחת לאגס עמדנף, ~ילד סל-ףל T~ f ~ר ~ז T ה~;-נ ןמ:ט. סנף לי' ד;ן~י ף~ת-ד;ןי. פניכם ש;מך אני בדמי;ני' ·~ כנע;, אז ·, הי~(ף ילד~ם ~ך ~מי~י~ם ·~~ ~די~ .י~;ך י~~ ~ן ,ם~~ן;ך ~ריר ,הס~~~ בלי אב ואם ףבלי אח;ת ואח, ע i ד ~שו~ט ~~רץ T ~לי ,ה~ך~ נמ:צבה חיה ללא-נשכח. ·93 מאי - יוני ו שירים םמתורגמי rr:: c::= :(ן ,~ ~ היא לעתים התבוננות חסרת מעורבות לכאורה, שכאילו באה לסכם התרחשות בהרהור-חטף: "אשה רוכסת שמלתה,/ בוחנת את הדמות /השרועה על המיטה" <עמ' 52(. השירים הולכים וחושפים טפח ועוד טפח מעולם אינטימי , המתאווה תאווה חולנית כמעט "לבדיקות שלאחר המוות" <עמ' 50(. ברברה גולדברג, שלא כסימור מיין , נוברת באיזמל דק לא כל כך באהבה כמו במה ששרד ממנה, מתוך ידיעה ש"חזקה על הכאב שיגלה/את המיטב, מוח עצמות, ויותירך;בדלדולך .;אך הה, מה תערב שנתך" <עמ' 48(. בגינונים שאינם נעדרי אירוניה והומור היא הופכת את הגבר האהוב לנושא כלים שרמנטי שזמנו קצוב אצלה ונקצב על ידה. כשהיא סוגרת את הדלת בשעת התייחדותם, היא "נפרדת" מלבה "לב/מתוק משאבה מטופשת נאמנה" <עמ' 44(. לא אחת מתמלטות ממנה התפרצויות רגשיות לא בלתי מבוקרות, והנימה נעשית החלטית ומתמרדת: "באוזני שנים עשר עדים/אני נשבעת;לנטוש את התנועות האינטימיות /של הגברים כולם, להישאר חפה/כעז בלתי חולבת". מאוחר יותר היא והתוהה, הוא הכרחי לליבוי השיר . אצל גולדברג אני מוצאת את כל אלה. התבוננותה בדמותו של האהוב או האב ביחס לעצמה היא התבוננות אינטימית עתירת דקויות : "אילצת את אמא לנוס/ מצ'כוסלובקיה. כיצד יכולת לדעת/כי צללי המתים קמו בלילה/כדי לשרוך את נעלם הכהה הבודדה? /ואני , כיצד יכולתי לדעת בשעת משחקי;לרגליך , כי עדיין הנך שומע מגפיים?" <עמ' 15(. המשוררת שולטת בהתבוננותה גם בכוח האמירה החשופה עד כדי בוטות. ברבים מהשירים מצוי נושא "טורדני", שאינו מרפה ממנה; עיצוב הטירוף המשתלט אט אט על חייה. הדבר עולה מהיסוד הווידויי הבולט כאן , וידוי על קשר משפחתי קשה וכואב, שיש לו השלכה על בעיות . קיומיות. גולדברג מציגה התמודדות עם דמות אב סמכותי וחסר פשרות, שהזיקה אליו מאופינת ברגשות סותרים <בשירים "אבינו" ,"תורגבוJהייו למשל>, ובדו-שיח שבין האני לזולתו נותרת בחלל קריאת געגוע. בשיר "נפשה למשמר" נכנסת החיה <הזאב>, כמו בסיפור , לפי הזמנת הילדות הקטנות, וחודרת לבית שבו הכול מתנהל במונוטוניות ביתית תמימה: ואז , "החלומות נפרמים לרווחה/מכובד הזאב" - אין זו אלא הוכחה לאשלייתיות של ההרמוניה המשפחתית, הרמוניה מדומה, שאין בה התפייסות והשלמה עם האב השתלטן . מה שמשווה לשירים את כוחם הוא הקרבה שבה מצויות החושניות האירוטית והבדידות הקיומית. המשוררת חושפת את תחושותיה ברגע החומק ובקבעונן המתמשך כאחת, והן מועשרות על-ידי עולם האסוסיאציות והדימויים, הלקוח מטווח רחב של חומרי מציאות. מהשיר "הדבר הנורא הקרוי אהבה", שעל שמו נקרא הקובץ , עולה הפער בין הציפיה לבין מימושה, בין הסירוב לוותר על הנאמנות לרצון הפנימי , לבין הכניעה שמכתיבה הזוגיות. וכך נעים השירים בין כניעה להתמרדות, וטלטלה זו מולידה מחאה: "איך ייתכן, שלא לחשוב על האדם הזה;כעל אויב, איך ייתכן שלא לפרוץ מבוי סתום/בלתי קדוש זה, דבר נורא שקוראים לו אהבה" <עמ' 39(. הדוברת בשיר מהרהרת בעמדתה כלפי המתרחש בחוץ. על פי רוב זוהי עמדה של ספק, שהאתגר שלה הוא לנסות לפענח את העולם. כך , ההתבוננות על הקשר האירוטי יערה בן-רוו ברברה גולדברג: הזכר הנורא הקרוי אהבה, שירים; מאנגלית: משח דור וגיורא לשם; הוצאת "כרמל" 1993; 5 ד עמ'. סימור מיין: ארכה הדממה, מאנגלית: משח דור; ספרי עיתון דד; 1993;56 עמ'. ונחים לפניי שני קבצי שירה שונים מתורגמים מאנגלית, -- שהמשותף ביניהם, מלבד השפה, הוא הנופים התרבותיים של צפון אמריקה. סיפור מיין' משורר קנדי , מן הבולטים בשירת קנדה, מציג קונטרסטים של נופים ודמויות, של עבר והווה. האני השירי שלו עולה מהמארג כולו ולאו דווקא מהשיר הבוד.ד שירתו אינה מצמצמת עצמה לנתיב האישי ואינה עוסקת בתיעוד האני. לעומת מיין בולט מקומו של האני ביחס לזולתו בשירי המשוררת האמריקאית ברברה גולדברג. משני הקבצים עולה חוויה אישית אינטימית, אך בעוד שבשירי גולדבר ג מסתמנת תנועה ברורה מן המציאות החיצונית אל פנים הנפש, הרי אצל סיימור מיין התנועה הפוכה: מן הפנים אל החוץ , השלכה של רחשי הלב והנפש על הסובב . העמדה של שני קטעים משיריהם של השניים, זה מול זה, ממחישה זאת היטב. הנה קטע משיר של גולדברג: "יש וחלון;נפתח וזרוע מושטה, הכף/פרושה אל-על כאילו בתחינה. מה;יפול היום מן הרקיע?" כנגד זה כותב סימור מיין: "מי שמסתתר/בתוכי; יגיח; בבוקר מואר שמש/החוף /יהיה לשונו החלקה/המים;ידידיו הנענים לדברו". על הקובץ של ברברה גולדברג, "הדבר הנורא הקרוי אהבה" , טבוע חותם נשי , המתבטא , בין השאר , בנושא הדומיננטי . הכותרת כמו מפריכה אמת מצויה. במפגש עם השירים לא מרפה ממך תחושת ההתחבטות המתמדת ואי-הנחת מעצם הצורך המתמיד להתחכך עם הזולת. דומה, כי זהו הכוח המניע העיקרי בשירים. אחד הקריטריונים לבחינת שירה טובה הוא לטעמי , עקביות לשונית בעיצוב נקודת התצפית על המציאות החיצונית והפנימית. כוחה של שירה כזו הוא גם ביכולתה האינטגרטיבית; החיפוש המתמיד אחר מה שיעניק שלווה - ולא רגעית - לנפש הנבוכה 18 - גליון 161 160 בןן ,~ ~ "המספר החכם" אכמרפ יאינטואיטיב לאח גלזמן ובורח שרייבוים: פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון; הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב; 386 עמ' ='E:.. ין משום חידוש בעצם ראייתה של הספרות היפה כבבואה מועצמת -=- ומחודדת של המצב האנושי ושל שאלות הקיום הגדולות; אף על פי כן' ספרה של דבורה שדייבוים מחזק בתרומתו הפרשנית המיוחדת את תחושתנו' כי "הפרוזה הגדולה" \:מיטבה עשויה לתפקד' בכוח תובנתה האינטואיטיבית ושליטתה העילאתי במלה, כמכשיר אבחוני ותרפויסי; מכשיר זה עשוי לעלות בחודרנותו ובכישוריו האמפסיים והתיאוריים על כל ידע תיאורסי מקצועני. בניגוד למשתמע מכותרתו אין הספר עוסק רק בפשר החלומות הרבים, המשוקעים בסיפורי עגנון' והמהווים ברבים מהם אמצעי עיצוב אמנותי מרכזי; הוא גם מרחיב את השימו . ש בעקרונות ההרמנויסיקה והרצון הבלתי פוסק המשותף לשתיהן' לחדור ולהבין את סודות ההתנהגות האנושית. בו בזמן' היא אינה מתעלמת המסר המרכזי בספר הוא הקביעה, שהעיקר בסיפורי עגנון אינו האירועים החיצוניים, אלא יכולתו של הגיבור העומר מול עצמו להשתנות ולהתחרש מעמדתם הבלתי אוהדת והדוחה לעתים של קוראים ומבקרי ספרות כלפי אינסרפרסציה ספרותית, המשתמשת בכלים ובדפוסי אנליזה פסיכולוגיים. כן מביאה היא בחשבון את העובדה, שהספרות מהווה למעשה אך "ראי עקום" של המציאות י ולא תצלום ובסגן נאמן ומדויק שלה: במרקם הספרותי' שהינו "בריאה ייחודית וחד-פעמית" <עמי -38( טבועות באופן אימננטי איכויות של חלקות ) החלום הספרותי' בדומה לשאר חמריו של המבדה >Fiction<, הוא אמנם מתוכנן במודע. בתור שכזה הוא משועבד לדרכים ולצרכים של העיצוב הספרותי ומוכתב על ידיהם, ומשום כך' לוקה מבחינה לוגית בכשל של "הנחת המבוקש". אולם, דרך ניתוח הדמויות על חלומותיהן ושאר גילויי התבטאותן מגיעה החוקרת לסימון או לזיהוי של האפיון התכני-סגנוני המובהק ביותר' לתפיסתה, של יצירת עגנון • דרכה, יש לומר' משתלבת במקרים רבים עם מסקנותיהם של חוקרי עגנון אחרים. הנחת הקשר המהותי בין "מלאכת החלום" ל"מלאכת האמנות" עומדת אפוא ביסוד פרשנותה המרתקת והאמינה לשורת דמויות, מן המרכזיות ביצירות עגנון' ובהן: בלומה מ"סיפור פשוט", הוטמן מ"פנים אחרות", הרופא (ד"ר קובה מילד> מן הסיפור "הרופא וגרושתו" ותהילה מ"תהילהיי. גם חלומו של הכלב בלק מ"תמול שלשום" נבדק באותם כלים. מהותה הקבועה של יצירת עגנון מועמדת, בהתאם לפשר המוענק לה כאן' על הפסיכואנליטית על הסקסס הספרותי . לכך היא מצרפת את ההנחה על ההשפעה הישירה של "רוח התקופה" ושל דמויות מפתח כפרויד ואסכולתו' או ידנג וחסידי-תורתו על תוכן יצירת עגנון ודרך עיצובה. על בסיס כל אלה היא מציעה את דרך ההארה הפסיכולוגית בתור "גישה אפשרית אחת של בחינת הסקסס הספרותי' אשר מסוגל לשאת פירושים שונים ואף להשאיר אותם פתוחים ללא הכרעה" <עמי 14(. שרייבוים מודעת לאמביוולנטיות של הקשר המסורתי הממושך בין הספרות לפסיכואנליזה - קשר' הנובע מן העיסוק וסינתטי של חומרים - איכויות, שאינן מצויות מטבע הדברים במציאות. ואולם, לדעתה של שרייבוים, יש לחוקיות המפעילה את המציאות הבדיונית של הסקסס הספרותי תוקף וסבירות, שאינם נופלים מאלה של "המציאות: על י כן אין המציאות האחת אמיתית יותר מן האחרת. ההקריא היצירתית בוראת מחדש את המציאות הבדיונית ומאפשרת לקורא "לשכתב" את הסקסס הנתון באמצעות מנגנון הפענוח וההמרה האינסרפרססיביים, דרך הפריזמה האישית של דמיונו ותודעתו; קריאה זו מעניקה לגיטימיות לפרש את חלומותיהם של הגיבורים הספרותיים, ואף למצוא בתוכם את "האני" האישי של הקורא. בדרך דומה היא "מצדיקה" את פענוחו של הסקסס הספרותי בכללותו' על רבדיו הגלויים והסמויים כאח.ד יחסי הגומלין והמזיגה שבין סוגי רבדים אלה הם הקובעים את ממדי העומק והאיכות של הסקסס ואת סגנונו האישי של היוצר . שלה" <עמי 36(. גיבוריו מאופיינים בשאיפה הבלתי מציאותית "לשוב לאינטגרציה של סדם היות השבר" <עמי 31( ובכמיהה לשחזר את המציאות של היופי והשלמות האבודים .>םש< משאלת החזרה לעבר והשיבה אל השלמות מהווה, לדעתה של שרייבוים, את ססרוקסורת היסוד הפנימית ביותר של הסקסס העגנוני' על הסינתזה הלשונית הרחבה שלו. היא מתבטאת בכל סוגי החומרים ורבדי המשמעות, התבניות והמוטיבים הסיפוריים, האישיים והחברתיים המעוצבים בסיפור חייהם וגורלותיהם של גיבוריו • החוקרת מציעה את מסגרת הפענוח המובנית וה"אובייקסיבית" שלה בצורת ניתוח פרסים מדוקדק ומלא, המעוגן בציטוטים נרחבים. היא עושה זאת בפרקים תיאורסיים-הכללתיים, שבמרכזם עומד הפרק הבנוי מארבעה סעיפים בדבר "אופיים הארגוני של החלומות הספרותיים של 20 - גליון 161 160 תובשפיו המלא ךומתו תחירו תפנימי תרב ג: :עוצמה ןלכ ןאי אהי תנזקק .לחלומות םג t.C תאריכו ,הימים השל אהי ,זוכה תמאפשר הל הפרספקטיב לש תהתבוננו תוהופכ האות - "ל"פילוסופית החכמ ,ומתונה אשבבו השעת 1::11 המתקינ העצמ תלקרא המות ךמתו ,מודעות אלל תמרירו רובעיק ךמתו ת"מיד ,ההשתוות" ההקשור יבמצב הההאר ,האולטימטיבית תחובק .הכול הבקצ רהאח תממוקמ ודמות לש -"הרופא" ,החולה אהל אהו ההמזוה ח'ב'אור הנוט "ללון רכד" הקוב מילך . חבניתו לש םשרייבוי שי םלעתי םמשו הגליש תמופרז לא תפרטנו ,פסיכולוגיססית ההקשור הבהנח רבדב רהמקו יההומוסקסואל לש תדינמיק :הפרנויה םאול רהדב ואינ עפוג תבתקפו תהכללי לש חפענו ודמות םבמונחי לש תתבני תהתנהגו תפרנואידית-אובססיבי תוכפייתי -קבעו .בית אהרופ ואינ ליכו שלממ תא ל"פוטנציא ההצמיח "וההשתנות ושל , וא ןבלשו :המחברת ת"לשנו ומדרכ תהמדייק "בפרסים הבהגיונ יההרמט יהפנימ , ךא ת"מעוות תא "המציאות י<עמ 210<: תאי-יכול וז אהי תשמאלצ ואות רלפטו ומעלי ובסופ לש רדב תא ואשת , תהאחו .דינה סהאק ההז הנעש ולגבי וראשית לש לאב יפתולוג מתמשך , ו"שאינ רעוב ,עיבוד" רומחי ו"ניתוק יהקבעונ וממקורותי םהפנימיי "האמיתיים י<עמ 201( רהיג , יכצפו , ואובדנ יהטרג ךבתו ב"העצ "העמוק לש תהחמצ ההאהב תלצמיתו י<עמ 211(. ,דומה רשהמס יהאנליט יוהתרפויס יהמרכז רבספ אהו ,הקביעה רשהעיק יבסיפור ןעגנו ואינ םהאירועי ,החיצוניים אאל ויכולת לש רהגיבו דהעומ למו ועצמ תלהשתנו שולהתחד ן"בזמ ,מוקצב" ל"לנצ תא תההזדמנו "השנייה יבל הלהחמיצ - יכפ ןשאכ הקר ןלחוטמ רבסיפו ם"פני "אחרות י<עמ 207(. הקביע וז תמוחל םג לע ,הקורא ושתודעת האמור חלהתפת לבמקבי םלתודעת לש םהגיבורי ןבכיוו לש הצמיח ,והעשרה וא ןלחלופי - דבניגו תלתודע ,הגיבורים םהנשארי םמקובעי םבמצב יהראשונ , וכשמודעות לש אהקור המקיפ חבהכר םג תא ת"ידיע יא . תהמודעו לש "המספר י<עמ 200(. ההקריא תביצירו ןעגנו האינ תמתפקד אאפו קר תכפעילו לש ההצצ תוהתבוננו ,פסיבית המהנ לככ ,שתהיה אאל םג ךכתהלי לש תהזדהו .והשתנות וזה רמס יאמנותי-ספרות -ופסיכותרפי ידידקט דכאח. ,והקורא ףהחוש טוקול ואות הממחקר לש הדבור ,שרייבויים הזוכ הלחווי הנדיר ילמד לש ההנא תאינטלקטואלי תוחושני יבלת ,אמצעית ךכדר השקור ולנ ובמפגשנ םע לכ תספרו .גדולה • 21 ימאי-יונ 93' :באהבה םאול אהו ה"מכל תא יחי שהנפ ףוהגו "שלו י<עמ 311(, אכשהו עמשקי תא רעיק וכוחותי "ב"אני עהפגו ושל , ךובתו ךכ אהו עפוג םג םבאנשי םהקרובי .שמסביבו ודמות אהי תדמו השבור ,ומפוצלת השחי תא החיי ם"במסלולי םמקבילי םשאינ "נפגשים י<עמ 315( ךמתו העמד לש הצפיי אהקור חזוב הלחווי הבריר ילמר לש ההנא תאינטלקטואלי תוחושני יבלת ,אמצעית ךברר חשקור ולנ ובמפגשנ םע לכ תספרו הגדול ,במציאות יבל תלחיו האות ןבאופ סוסלי . ולגבי , הההגע לא תמקורו םחדשי לש תכוחו שהנפ חוהרו ושל ועצמ תמתרחש הכמשאל דבלב ךבתו ""האני הפנימי , הסמוי , אולל רקש .למציאות ךתהלי והשתנות ובחיפוש שהנוא ראח ההגאול ,האישית תההתחברו םע י"האנ "האחר ושל , תההשתחררו ןמ ןה"עיוורו "הפסיכולוגי הוהשאיפ תלחירו תפנימי - לכ האל םנשארי רבגד ,פנטזיה תמשאל :לב םואול םצע שהחיפו ךהופ תלהיו ומבחינת ךער ראוס ינומ , ן"שאי אהו ליכו רלוות ועלי , אדווק ןמכיוו ןשאי אהו ליכו "להשיגו י<עמ 322(. דביסו ההצבעת לש תהחוקר לע סהפרדוק ,הזה יהטרג ובמהות , ובדמות לש דמנפר ,הרבסס תמונח התז הרחב .יותר הההנח לש םשרייבוי ,היא תשהפורענו אהי רהמחי יההכרח לש רהעד ההידיע תהעצמי ,האמיתית לש רהעד תההתכוונו ,להכרעה ראש תמהוו יתנא יהכרח תלגאול ""האני תבאמצעו שמימו רקש האהב םע .הזולת הבטרמינולוגי תהפסיכואנליטי רמוגד ןהעניי יכ"תנא יהכרח תלמציא "ההאחדה םע יחלק תהאישיו םהדחויי םוהנשכחי םוע תהמשאלו .הסמויות דלצ תתבני תהאישיו לש טהרבס י"הח ךבתו ,ההשתנות" ךא םבהתא ולפתרונ יהספרות לש ןעגנו םבסיו ""שירה , ואינ ךהול העמ ד"ע ,הסוף" תמצויו תתבניו תנפשיו תבעלו יאופ :שונה תבקצו תהקש תניצבו הדמות לש התהיל ,מזה לוש אהרופ אמ"הרופ ו "גרושתו .מזה הסיפור לש התהיל ,נתפס דבמנוג הלאינסרפרסצי לש סעמו זעו , למשל , ןכ"הימנו יספרות אמופל הלכוח לש הבחיר הוהכרע תמודע לש "אשה ללקב תא החיי ךבתהלי במכאי לש תהכר תהמציאו י<עמ (. 344 הבהכרעת שי םמשו ר"ויתו לע ,פשרות לע ימנגנונ ההגנ הוהסווא םפסיכולוגיי "למיניהם <<שם תוהתחברו תלכוחו שנפ .פנימיים אהי ת"קורא תא "החיים תבצלילו ,עגנון" דלצ קפר אהמבו ה<המהוו גהיש ימחקר יבפנ ועצמ יובלת יתלו רבשא <הפרקים ןוכ חהנספ םשבסיו רהספ , ההמרצ תא יעיקר תתור םהחלו לש פרויד . םפרקי האל םמעלי תא ההבחנת ,השיטתית תהמעובד תוהמגובש ןבי יטיפוס תחלומו םשוני םותפקידיה ןבארגו :היצירה ם"החלו "האקורדי המז םוהחלו "ה"לייט-מוטיבי .מזה תמעשירו תומעניינו דבמיוח ןה ההערותי לע ומיקומ לש םה"חלו "ההתחלתי םהמטרי תא דהעתי שלהתרח רמאוח ריות , ףא םא אהו המהוו םגור לש ישינו סודיסוננ םבמרק יהסיפור ךוכ במעצ תא תתודע .הקורא ףא יכ האבחנותי תהתיאורטיו לש תהחוקר םבפרקי האל תמעוגנו רבאינספו תהמחשו ,טקסטואליות ןה תזוכו ילגיבו יועיבו םבפרקי ,האחרים םהמוקדשי חלניתו יפרטנ זמרוכ דונפר לש תדמויו ,שונות וא תסוגיו תהקשורו בהן . ףהמשות ללכ תהדמויו אהו ןמאבק עלהגי ת"למציא המיד לש ההאחד "והשתוות םע ןעצמ םוע עולמן . קמאב ,זה ףהמשתק תבמציאו תחריאלי תהמוחצנ תובמציאו תהמופנמ תכאח לש רסיפו חייהן , םמתקיי ,למרות וא אדוק ךבתו רהשב יוהחיצו >split< םשה קחל .ממהותם ,ברם ההישג יהפנומנולוג יהעיקר לש תהחוקר אהו הבהצלחת ךלהולי תא אהקור לא תהבחנ ידפוס תהאישיו םהייחודיי םוהשוני לשבכ :דמות םחלק לש םהגיבורי םחיי תא ש"החיפו "והתעייה ךמתו תמודעו ,לכמיהתם םוחלק ךמתו ן"עיוורו יוא "ידיעה י<עמ 32(. םהניואנסי םהנבדלי הז המז לש יגילוי ך"הצור יהראשונ יוהיסוד בלאהו תולהיו ,נאהב" שולממ תא ךהצור ההז הבאהב םע ןב גזו רנבח , םמהווי יבסיפור ןעגנו ןמעי ףתחלי לש תאחדו ןוביטחו םבעול ימודרנ לנטו האמונ .ותום הבטרמינולוגי ,הפרוידיאנית ת"היכול "לאהוב ןובאופ ,דומה םא יכ תפחו ימצו , םג ת"היכול "ליצור ןה , יעל-פ ר"פש "עגנון ושלפנינ , תהיכולו תהיחידו תהמאפשרו םלאד יהמודרנ תא ר"החיבו "לשבר תוא תגאול :"האני" ,זאת תבעזר ךתהלי ךממוש לש ת"התפכחו תכואב תוחסר "אשליות י<עמ 32(, ושבסופ תניצב ,ההכרה יכ ההמטר תהנכספ האינ תב .מימוש ,ואולם יגילוי ךהתהלי ההז תו"נקוד "הסיום ושל ,הם כאמור , םשוני רמגיבו :לגיבור דלצ םגיבורי םבודדי ,ונדירים םהמסוגלי םלמעשי םגדולי לש ,חולמים תעומד הבטרגיות ודמות לש דמנפר רה טבס מ י"ש "רה , השפענוח ,מהווה לטעמי , תא תגול תהכותר לש ץהמאמ יההרמנויס הבמחקר לש .שרייבוים סהרבס ואינ רמוות לע וזכות א"הל "הגיונית ךלהמש ,החיפוש ,הכמיהה ם"הגעגועי "והחלום י<עמ 33(, יכד תלזכו תבחוויי תהשלמו תהחד-פעמי ההקשור