ח~ל~ ~·~ !ח~וב~רבח~ל~ז~כ~ר~מ~ה:...!~ך(ט W l!....2ת~ח!ד!!!ח~ם~ה~ה !.,!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!~· "~ע~נש~גו!מ~!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!.!!!• 1 ~ל פיני שומר מ"מ יו"ר האגף לתרבות וחינוך' ויו"ר הרשות לחינוך רעיוני ההתסדרתו צריכה לזיםו לוא רליהגר פיני שומר הוא בן 40, נשוי ואב לשני ילדים . שירכז את כל התחום הזה וייצור קו הסברתי אחד בוגר אוניברסיטת בר-אילן במדע המדינה והסטוריה להסתדרות. כללית, לימודי המשך לתואר שני בלימודי עבודה . תחום פעילות נוסף שלנו הוא תחום ההשכלה בין התפקידים שהוא ממלא : חבר הוועדה המרכזת למבוגרים . התפישה שרווחת כיום בעולם - וי- בת-ים ויו"ר שואל מפגרת בתחום זה - היא להקנות לעובד של ההסתדרות, חבר מועצת העיר · מ"מ יו"ר ועדת החינוך במפלגת יותר ויותר חינו,ך כדי ליצור עובר מיומן ותורם סיעת העבודה שם 1 יותר . בארץ ניסינו להעביר חוק שיחייב את העובד העבודה' ועוד . לצאת להשתלמויות על חשבון המעביד . לא והצלחנ בכך. בכל זאת פיתחנו כמה כלים בתחום הההשכל חשוב לנו בהסתדרות להעביר ערכים חיוניים בעינינו - עבודה, שוויון, עזרה הדדית - ולכלול אותם למבוגרים : פרוייקט "כלנית" בשיתוף עם האוניברסיטה הפ- במערכת החינוך . בהסתדרות יש מחלקה לחינוך 1 שתפקידה להוציא לפועל את המדיניות שלנו' ואנו תוחה . במסגרת זו מאפשרים לעובדים להשלים לימודי השכלה גבוהה ללא תנאים מוקדמים . אנו מנהלים מאבקים ציבוריים על דמות מערכת החינוך - למשל בנושאי פורמות · האינטגרציה' הו העלו- מסייעים בשיעורי העשרה ולעתים גם במלגות. משתתפת גם הסוכנות היהודית, לות לפגוע בשכבות מסוימות, החינוך האפור ונו' . בפרוייקט זה בנוסף לכך אנו מפיקים תכניות לימודים בנושאי וההצלחה שלו גדולה מאד . פרוייקט נוסף הוא לימודי השלמה לעובדים - לימודי יסוד בסבסוד ערכים 1 המוצעות ומופעלות בבתי-ספר שונים . ואנ גם מכשירים מורים לעבודה עם תכ 1 :יות אלו . כמעט מלא שלנו . פעילות אחרת שלנו מתבצעת מחוץ לשעות הלימו- מאז המהפך הפוליטי יש לנו ציפיות לגבי שינוי דים : עבודה עם מועצות תלמידים' עיתונות בית- סדרי העדיפויות : אנו מצפים 1 שהממשלה תשים "צהרי יום" - נופגשי ראיונות את הנושאים החברתיים בראש מעייניה . אבל הדרך ספרית, ארגון שמתקיימים בבית הספר - תיאטו-ון אימפרוביז- לא תהיה קלה 1 וברור שצפויים מאבקים רבים ציה' עבודה עם ועדי ה · הורים במטר להגדיל את המאבק על קופת חולים הוא דוגמה לכך . באשר לזה, יש להבחין ביו שני צדדים - האחד הוא, מעורבותם במערכת החינוך (למשל, באמצעות קיום המאבק על ניהול, שהוא לגיטימי (גם אני חושב סדנאות} . הכוונה שלנו אינה להקים מערכת חינוך שההסתדרות צריכה לעבור רפורמות משמעותיות אלטרנטיבית, אלא להשפיע על זו הקיימת. - והצד השני הוא מאבק על אנו גם מפעילים בבתי-הספר ימי סופרים ,ואמנים בדרך הניהול שלה} דרך ועל תפישת עולם . אני חושב שקופת-חולים שהם מפגשים של תלמידים עם יוצרים - בדרך כלל עם מסרים ערכיים הנוגעים לבני-הנוער . אנו צריכה להישאר בתוך ההסתדרות. זו אחת הדרכים מנסים לקיים מפגשים אלו גם במפעלים' לעת-עתה שההסתדרות מוציאה לפועל את תפישת עולמה . ללא הצלחה מרובה . הוויכוחים הם כרגע ויכוחים בתוך המשפחה 1 ולכן 1 עוסק הוא זה הקשור כמובן' זה קשה יותר . אסור שההסתדרות תגיע התחום השני שבו אני לכך שתתפקד כאיגוד מקצועי ותו לא . כיום היא בתפקידי כיו"ר הרשות לחינוך רעיונ . י. כאן העבודה היא לתוך ובתוך ההסתדרות - העברת המסרים עוסקת בנושאים 1 המאפשרים לה להשפיע ולעצב את דמות החברה . הפיכתה לאיגוד מקצועי גרידא יקטין של ההסתדרות לפעילים ולחברים . לצורך זה הוקם ב 1977- המכון לחינוך רעיוני . אז את יכולת ההשפעה שלה. וזה לא רק רע לחברי התברר לנו, שבעיקר עבור צעירים ונוער, כל תפישת ההסתדרות. אני מאמין שזה גם רע למדינה, משום העולם של ההסתדרות נראית זרה לחלוטין. עברנו שכיום ההסתדרות היא הגורם הציבורי היחידי מהרצאות פרונטליות לקבוצות די י רן עם םמנחי שמנהל מאבקים ציבוריים חברתיים . ההסתדרות צריכה לעבור סדרה של רפורמות, למשל מקצועיים , כשהדגש הוא על מעורבוו r החדר וקבלת יותר פיד-בקים וביקורת מהשטח. תכניות העבודה באיגוד המקצועי, שבו לא חיתה רפורמה במשך של המכון מופעלות בכל הסקטורים של הפעילים שנים . יש לבדוק אלו איגודים כבר אינם רלוונטיים - ובנויות על מעורבות גבוהה שלהם. ולאלו מקצועות - כמו אנשי מחשבים או תעשיות עברנו מהפך בחשיבה 1 והיום ברור לנו שלא די בכך עתירות-ידע - איו עדייו איגוד מקצועי או ועד שאדם מאמין בדרכו . הוא צריך לקבל הכשרה כדי עובדים. צרי,ך למשל, לאחד את קרנות הפנסיה, שרבות מהן עובדות בכוח האינרציה . שיהיו לו הכלים המקצועיים הטובים ביותר לעבוד עם אנשים ולהקרין את תפישת עולמו החוצה . מגמה והחשוב ביותר - ההסתדרות צריכה ליזום את השי- נוספת היא ליצור בהסתדרות מרכ ז הדרכה 'אחד נויים ולא להיגרר אחרי התכתיבים של המציאות • ."""""""""""""""""""""""""""""""""~"-· עת l ןוו שידה בגליון זה : יעקב בסר : שיו בועז עברון על חשיבות הקלאםיקה •תיאטרון אשו ויין : שני שירים ליאורה בן יצחק : שיו ענת לריס שם-ארו : שלרשה שירים ברצי אורן בורת : שיו שמערן אדף : חמישה שירים צבי עצמון : שני שירים אויקה ג'רנג : חמישה שירים. מאנגלית : יצחק עקביהן רות לאופו : שלרשה שירים ענת דנות בן עזרא : מחזרו שירים וינה ורבין : חמישה שירים . מאנגלית: גיורא לשם ואילן שייכפלו עדן שביט : שיו אילנה דף : שני שירים ורזנפלד בוכה : שיו נאדים חיכמת : שישה שירים. מתורכית : נסים אשכנזי (אסקין) 7 9 10 11 13 19 20 28 29 35 45 49 52 53 המבקר וההוגה ארתור םנדאואר •מםה נאזים חיכמת • שירה מתורגמת סיפורת f: .ז:-- '..:-/ אריקה גיונג . •t \',. בהא'א טאהו : ורדתי צפיה והמנזר ; פרק מדומן . מערבית : דרו שגיב )!"'\ .:,.. ז 1·{· :J. 1י , l מירי ווון : עד מתי ; סיפרו י אנרש קבנאי : הניצול ; סיפרו . מהונגרית : איתמר יעוד קסט 15 42 46 , ו- ..... רות לבבית : העניבות של הגברים ארדה לב ורן : לא צריכה אותר ; סיפרו מסות ורשימות ש . שפדה : מקרא ב'א'ופסימיסט רב"אחטיה 11 מאת אמיל חביב. 11 50 16 22 26 36 39 40 1. J 48 ~ ·~ ~ .... ' בהאיא םאהר .םיפורת מירי ורון •אנוש קבנאי ניצה בן דב : לובו עליו רעל העולם בנשימה אחת (על 'lYקדמות 11 לס . יזהו) חיים מרבץ : החינון האוניברסיטאי במדעי הדוח אותרו סנדאראו : ספורת בין המלחמות. מפולנית : דרת שייכפלו צבי רפאלי : בורנו שרלץ - מכתבים שהם ספורת ויצ'וד לב : עקבותיו הישראליים של אותרו סנדאראו תיאטדון אורה לב רון 1 1___ _ בועז עבורן : שקספיו חי אר מת 30 לכבוד ת"ד 16452 ,ת " א 61163 זלטה זוצקי : התיאטורן בישראל - גישה אישית 31 הנני מבקש להיות מנוי על "עתון 77" לשנת 1992/93 x ו ביקורת ספרים 1 1 לאה גלזמן על נפילתו של ה/.}מאם לנואל אלסעדארי 6 שם ומשפחה וחל דנה פורכטו על דיה הגיג לאילנה בונשטיין כתובת ~~~~~~~~ ~~~~~~~~~~ דרת לאופו על דודה אסתר לאדיה אקשטיין שמואל שתל על רחוב החליל האפל לנחום רק דן יהב על דיירי משנה לעוזי כבזימן רעטאללה מנצרו בוכה ורזנפלד על הצבע כעיקר לחוה פנחס כהן ורד שגיב על דודתי צפיה והמנזר לבהא'א טאהו 9 11 12 12 14 ~~~~~~~~~~~~~ טלפון -~~~~~~ מצורף בזה שיק על סך 90 ש"ח עבור 10 גליונות, כולל משלוח ! חתימה תאריך - ----------~----- ~ -------- מרודים קבועים לפי שעה - יעקב בסד שנה ם r f5f•f52 rןלג uת o ןן~ 4 לlלא·אב תיינשב כסיוע : משרד החינוך והתרבות, המועצה לתרבות ול ואםוגם-םפםמבר f992 אמנות הסתדרות העובדים הכללי n, המרכז לתרבות ירחון לספרות לותוכות ולחינוך המערכת והמנהלה : טל ':5619879, ת " ד 16452 ת"א ..:.;.P ITON 77 vv המערכת אינה ערבה בכתב על פניות כרתכים הראינ מחזירה כתבי י ד אלא אם צרופה אליהם מעטפה ~i ל.נ ~~ Literary Monthly עררך : יעקב בסר מערכת: שמערן בלס, ששרן סומך. זירה שמיר . מזכיר מערכת ועיצוב גרפי : מיכאל בסר עריכה והנאה לדפוס : אורית אילן ניקוד : שמואל רגרלנט מבוילת חרמו יש לשלוח רק בדואר רגיל, כשהוא מודפס איור : מיכאל בסר ברווח כפול על צד אחד של הנייר . פגישות עם מועצת מעוכת: יצחק ארררנרך אררפז , גילה כלס, הערוך וצרי לתאם מראש נתן זך. א .ב .• יהושע, עוזר ובין. ש. גיורא שוהם, אכסון שמאס סדר צילום : דפוס מרפת רוזמרין לוחות : אורניב המר H ל : אגודת הסופרים ואמנים לקידום הספרות הדפסה וכריכה : חב ' הכורכים והתרבות בישראל - עמותה Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Sasson Somekh, Ziva Shamir .לפי שעה nינJימה 1תגי zz1 דליה רביקרביץ : אאמ עם ילד ; ץהקיבוהמאוחד ;1992; רספ שירים חדש' כואב דע דמעות, ומאד חשוף . אולי המגובש קוהחד מבית ספרי המשוררת . מיכל סנונית : בא והולך' שיירם : זמורה ביתן ;39 ; 1992 עמ'. שירים על הפריד מאב ומאהוב : ת"פריד האידרב מן הסלע / הנקר מן הגזע / ןהסרט מן הנקיק / ןהציפור מן האצבע / הכפריד "מאבי ניקרלאי גרגרל : סיפוירם פטרבורגיים ; ההספדי החדשה, הרצאת והקיבץ המאוחד, ספרי ןסימקריאה ;1992;152 :עמ ספר, הכולל את תפסג יצירתו של אחד ימגדול הפררדאיקרנים הרוסיים. בין הסיפורים "האדרת", "האף " תרגום חדש ועדכני לש נילי מירסקי . כרמית גיא : מסע ליד- חנה ; עם עובד; 1992; 286 :עמ מסע אישי • רסיפו ילדות ונעורים ץבקיבו הקומוניסטי דהיחי בעולם. ז'רזה סאראמאגר : רפסדות האבן ; הספדיה החדשה, הרצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה ;256 ; 1992 עמ' מרים טבעון תרגמה מפורטוגזית את ספרר השני של סאראמאגר הרואה אור בעברית. בסגנון ייחודי מספר סאראמגר "סיפור של שתי אהבות ושני מסעים". גויוו 151-152 עור כמה הערות על התמיכ בתרבות בעיקר למאמרו של מאיר ויזלטיר בגיליון מס' 45 של ''פוליטיקה" א. ויזלטיר צודק בהנחה הכלליית, שמצב התמיכה הממ- שלתית בתרבות ההולכת ומתהודה (אף-על-פי-כן) הוא רע מאד. מדור זה, במשך עשור ומזזצה, עוסק בנושא "עיסוק עונתי". בפעם האחרונה הקדיש החתום מטה כמה מאות מלים לנושא נגע · בגיליון הקודם, ו גם בכמה מהדברים שמעלה ויזלטיר . חבל שויזלטי ר ואחרים לא עסקו בכך גם בשנות שלטון הליכוד. אז ז i יינו די בודדים במערכה, ורבים לא רצו לעורר את הדובים מתרדמתם ... ב. כאמור' הנחותיו של ויזלטי ר נכונות, אולם מסקנותיו ועצותיו שהוא מציע לוקות בזזסר או פגומות לחלוטין . כך' למשל, באשר לאגודת הסופרים. נכון שפעילותה לקרייה, נכון שתקציבה "הנדיב" -כ( soo,ooo ש"ח בשנה כולל ההקצבה ל "מאזניים") מנוצל בעיקר לקיום המנגנון . נכון ששולטים בה לרוב עסקנים, שהם לאו דווקא מן הבולטים שבתופסי-העט שבקרבנו . גנון גם, שהאגודה אינה מתפקדת כאיגוד מקצועי' וערכי הספרות שהיא מקיימת הם קיקיוניים. אך לא גנון לס . כור בשל כך את האגודה או לבטל את . ת, · קיומה בדרך אחר וודאי שלא לחלק את הכסף לארבעים המובחרים מבין סופרי ישראל - כפי שמציע ויזלטיר . רצוי שויזלטיר יתגייס פיסית, ית~בר על יצר ההתבדלות וההתנשאות ויברא לוועידה הדו-שנתית של האגודה, להשמיע דעה, ולבחרו" את הבחירה הכי טובה שרק אפשר. ככלות הכל' דווקא בשל מצבו הכלכלי הירוד של הסופר' דווקא משום מצב המו"לות, שז i וא - על-פי עדותם של מר "לים ותיקים - על סף החידילון' נחוצה אגודת סופרים שפועלת כאיגוד מקצועי של בןמש' אשר יגן על זכויות הסופר, על תמלוגיו, על תגאי העבודה, שיפור מצב הדיור שלו . אגודה זו גם תשמיע דעה על המתרחש בתחומים פוליטיים ומוסריים. זה אפשרי וזה חשוב - וזה תלוי במאיר ויזלטיר עצמו וכשכמותז.י ג. שוגה ויזלטיר החושב, ש י אם תי~צא דרך לתקצב לארבעים סופרים פעילים משכורת בסך 3,000 ש"ח (ברוטו) - כפי שהוא מציונ - ייבנה עתידה של הספרות העברית. אין לך דבר מסוכן יותר מיצירת תלות כלכלית בצורת משכורת קבוןנה, הכוללת פנסיה ונו', והמשולמת לסופרים על-ידי הממסד . יש לכך סיבות רבות. אחת מהן : במדינת ישראל קיימת אפשרות, לפחות תיאורטית, לכך שפעם באובזג שנים יתחלף השלטון . איני מקנא ב"ארבעים המובחרינ t" של ויזלטיר, אשר לבם "יגלוש לקרסוליהם" לפני כל מןנרכת בחירות. וכמי שמכיר את הקהילה הספרותית לפחות נמו ויזלטיר, אני כבר רואה איך הופכים גם יוצרים ישרי-דדיך לרוב לסופרים מטעם. בנוסף לכך, ספרות אין בונים על-ידי תמיכה בבודדים, גם אם יהיו אלה ארבעים סרפדים מובהקים. בספרות ניתן לתמוך תמיכה יעילה רו j אם מוצאים את הדרך לתמוך במערכת כולה, כלומר - סופרים, מו"לים, מו"סים וקוראים. ניתן לעשות זאת על-ידי סיוע למו"ל - באמצעות תמיכה מבוקרת ומוקפדת ובאמצעות סבסוד הספר והנייר - להוציא על חשבונו גם ספרים לא משתלמים, והתוצאה תהייה הוזלת הספר עבור הקורא. בנוסף לכך' הכוונה באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת לקריאת ספרות מקור. אין תרופות פלא. הקושי הנוסף שבהצעת ויזלטיר' הוא שעיקרון "ארבעים המובחרים" מתייחס להווה הצר, ואילו ספרות נבנית לדורות. אני מבין שויזלטיר משוכנע בכך' שאלה שייבחרו לקבל את התמיכה, הם-הם סופרי העתיד - וזה מזכיר לי את אמרתו של ס.י.לץ: "אתה אומר שאתה משורר המחר? או.קיי, בוא נדבר על כך מחרתיים ..." גם ויזלטיר יודע, שבתי-הקברות הספרותיים מלאים בסופרים שהיו "עתידה הגדול של הספרות" ונשאר מהם רק עפר ומעט אפר ... י . חולשתו של ויזלטיר ניכרת בראייה הצרה וה מאד אגוצנטרית של התרבות, וזאת למרות היומרה לראייה כוללת. אין הוא שם לב, למשל' לעובדה שאף סופר עברי - אפילו לא ביאליק, לפי שעה - לא זכה להוצאה מדעית ממש של כל כתביו' ולא ניתן באמת ללמוד או אפילו לחקור סופר אם אין הוצאה מדעית של כתביו . לרבים מן הסופרים הבולטים אין אפילו ארכיון מסודר . יתר על כן' ויזלטיר לא רואה שאין בארץ - בניגוד לארצות נאורות - מוזיאון ספרות, אין מוזיאונים של סופדים בודדים, אין שחזור של חדדי עבודה של נדנד' שלונסקי' אל תרמן או אחדים. ולבסוף' שתי העדות . שוליות : כשויזלטיד מדבר על שגי מוספים ספרותיים מתוך הארבעה הקיימים, שהם ראויים לשמם, מדוע אינו קורא בשמותיהם ? אולי מתוך החשש לפגוע במישהו' אולי בשל סיבות פחות ~:;~ידיות ? וכשהוא מדבר על כתבי-עת לספרות, ואינו מוצא אף אחד הראוי, לדעתו' לשמו - אולי הסיבה לכך היא, שמתוך כל העיתונים הספרותיים שהוא יסד, והיו דנים כאלה, לא היה אפילו אחד שהמשיך לצאת לאוד אחדי שניים-שלושה הגליוגות הראשונים ...? העיסוק בנושא הוא הכרחי' וטוב שהמאמר נכתב, דק חבל שהדבר לא געשה מתוך כבוד לעבודתם של אגשים אחדים ומתוך ראייה מדוייקת של הקיים ודאייה כוללת של . הנחוץ . הכרה בהישגים של אחדים לא בהכרח חייבת לפגוע בהישגיו של המתייחס ... כבד אמד סמואל מושק : "דק משודד קטן זקוק לעקבים גבוהים". ומאיר ויזלטיד הוא משודד גבוה. • ;g rjj~ כ -r--5:":· ·~~~~~~~~~~~~~~~· םדנאות לכתיבה יוצרת בבית רוטשילד - חיפה, מרכז הכרמל חסונה לשירה, בהנחיית יעקב בסר ביום ג' בשעה 18:00 חסונה לפרוזה, בהנחיית דורית פלג ביום ח' בשעה 18:30 ההרשמה בבית רוטשילד, טל': 04-382749 .~iiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiii~· שירה• n1נJימה zןן~ פולה יהושע : יהודים סתם ; מיידיש : יהודה גרר-אריה ; הקיבץו המאוח,ד ספרי סימן קריאה, הספדיה החדשה ; •1992 רומן חניכות ארוטי. ססגוני ואפל על התבגרותו של נער יהודי • פרי עטר של מספר יידי שאינו מוכר עדיין לקורא הישראלי. לרצאטר ארגו : קרן התכלת ; הרצאת הקיבץו המאוחד ;1992• קוררת חייה של משפחה איטלקית מסוף המאה הקודמת אל חרך המאה הנוכחית. עלילה דרמטית וחיפוש עמוק אחר הזהרת היהודית. שלםר עליכם : כוכבים תזעים ; רומן ; מיידיש : ק.א. ברתיני ; אחרית דבר : חנא שמרוק ; סדרת "קולות" בעריכת דן מירון ;1992. הרומן המגובש ביותר של שלרם עליכם, הפורש בפני הקורא אח הפנורמה של התיאטררן היירי במקומרת שונים. נכתב בין השנים -1910 1912. בנוסח העברי, כולל אחרית דבר והערות -628 עמ: גיחה י .ו : מחיי • פיוט ומציאות ; מגרמנית : יצחק כפכפי ; הקיבץו המאוחד, המועצה לחרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופח ; •1992 אוטוביוגרפיה של גדול משוררי גרמניה, המשלבת זכררנרח אישיים בצד קטעי הגרת, שירה, רשמים והתבוננויות, עיונים בנושאי פילוסופיה, דת וספררת, וכר: ליפסקי אכידכ : שירת ש . שלום ; ספריית פועלים ; •1992 כרחרח-המשנה של הספר היא "מאקספרסיוניזם נוסח העלייה השלישית · לסימבוליזם", ואכן • הספר עוקב אחיר החמורות שחלו בשירתו של ש. שלרם, חרך תיאור הזרמים הספרותיים והאמנותיים שהטביעו חותמם עליה. יעקב בסר השעון בשלו ~רי ,בך.~ f ד~~ק Wf,ע~ ס~ה ??נוגן ~ת ~ערן מ r יר ~ן מזקאסךם מוסס R ~יצו נ;: R~יןה , ב~~ מ~לו כ~~יןה ןר~~ה ,ןרrוננ ז;יקינ~ת מז;ינ~דות w ל מזןנ~~לת tt ךכע םי~~~ f~ W זז ה~~ ~~לה ס~ה מ~ה :;נ~~ימוסיי ס.ר~ע סראשון ם~~ ם~~ ttr:זת, ע~ר.~ מזז!~י ם~~ ~~מךם, כ~לי w י ~לוש ~;נך:;ני~י ס~ה מו~ה ~ת :ג'ךל iJה~~ :פאשר אבי הפנה את e ניו לצי:זו האפל של העפר T T •: •: •• T T • : T T •.• T : • • T :• :- iר??W יף מ~עון Wf ;ך ~י R ~ה iJ ~~יץ tt ז:זר ~זז ~ןם. f מ~ט ן~ nור , י~~ רו~ה םיל~ז:rf ת'ם iJ ~ןב ןה~~ים לס 9 יר ~עו~ים R ט~ים זג tt זפות 7ד.יסם w ל םיללוr-. רו~ה ן~י~י זג:;נין יר.זL סם :p ;נר ל'א ~ג;י~ים :;נ??ג:ייr:זתR~יץ , לא ~נ??ך עוד ~ת :גךל iJה~~ ול.א יביא~ את שלות הרגע על הננש i חזפת ול.א :T•:•-:-•.•יד --- די T-••: ~ל ז:r~רס מפוזזן.את ~ת .ריחו סןע שכה טובה - שכת שלום למשתתפי "עתון 77" ולקוראיו ~ לאה גלזמן הממסד הדתי . הנשלט באופן חברה מוסלמית זו חוגגת לא הזהות. טוטאלי על-ידי יצרי המין י שני חגים רשמיים בלבד (עיר דיני האישות של השריעה, הכוח, השררה, הרכושנות, הכ- אלפטר ועיד-אלאצ'חא) כהלכת המתירים לגבר - על בסיס נוד והיהירות, מתוארים בספר השריעה הקדושה, אלא גם הקוראן - לשאת ארבע נשים אללה, ~1 ~1 בתור מוטאציות הרסניות ומ- וביותר חג שלישי, הוא יום בו-זמנית, חוברים כאן עם דיני ~ נואל אלסעדאוי : נפילתו של האמאם; מערכית : רחל חלבה ; הוצאת ספדי מפרש. חמולות וחאמאם- T • טומאתו של ששילו לא שקדו .'':5 ספרה השלישי המ- =:ו תורגם לעברית חושפת "נואל אלסעדאוי' רופאה סופרת ופמיניסטית מצרייה ידועה, את קלונה של חברה ערבית-מוסלמית בת זמננו והיא עוי iZ. ה זאת בחריפות סוכנות ביותר של הטבע הא- נושי בשפל חייתיותו . זוהי חברה, שקיימות בה שתי "מפלגות חוקיות" בלבד : הזב- אללה (מפלגת האל, הדת) וחזב-אל w יטאן (מפלגת השטן . הממסד החילוני), שאינן אלא שתי פניה של ישות זדונית אחת. המונחים האלה, בדומה לסמלים ומוטיבים אחרים, נטו- לים, אמנם, מן הטרמינולו- גיה של השיעה הקלאסית וזרמיה כיום, אך הסופרת עושה בהם שימוש סוריאליסטי חופשיי בלא להקפיד על מידת- הדיוק. ברית הידידות והנאמנות בין נציגיהן של שתי מפלגות אוהבות-שונאות אלו טבועה במהותה של חברה זו י והחיים במסגרתה אינם יכולים ואינם הולדתו של האמאם. דמות האמאם מהווה בספר אב-טיפוס גברי המעוצב כישות רבת זהויות וקלסתרים : האמאם, הבורי-גא רד • שהוא גם כפילו . שנועד להחליפו ואף למות במקומו, הממונה על הביט- חון . ראש האופוזיציה החן- קית, הסופר הראשי י ה באבא (מעין סמכות חינוכית צבורית מייסרת-מענישה-אונסת) ואח- וים כל אלה מהווים התגלמויות דומות-שונות של האמאם, הגבר בהא הידיעה, המנהיג הדתי, השליט החילוני, ראש הצבא והמתעד-הסופר גם יחד. הסופרת נוטלת מן הדוקט- רינה השיעית את פולחנה Jil'"~'" ' 1~1111•'""11!1'.'"' ~~'"ו i~~ , 1 העונשין שלה, בהם עונשי קטיעת האברים ועונשי הס- קילה הקוראניים על עברות שונות, ובראשן הזנות והניאוף י שהאשה היא קרבנם העיקרי . רק דמויות הנשים בספר ירך- ערת לחיות באהבתן ולמות בה : האמהות, הנערות-ילדות, הזונות כולן מעוצבות כקדושות מעונות, בסגנון המר- טירולוגיה הנוצרית. הנשיות והאמהות נתפשות בו כמקור החסד היציב והאמין היחיד וכמבוע הרכות והעונג ללא תנאיי ואילו הגברים מתוארים כמחטיאים, כשופטים וכמעני- שים גם יחדי שהאשה עוברת בדמיונם ובהתיחסותם תהליך של דמוניזציה גמורה . מקורה של זו בתלות היצרית המוחלטת ללא תקדים, ששום כתיבה רשאים שלא להשתייך לאחת "•L;. ן "'''"'""·': ו'י ~~ 'lt"lll i'' •. ,,, " , , • n" •t•,: •' '"1111""' יי i111~~'ו , 11 l 1 ~•~1 באשה מצד אחד • ובחוסר 1 ' ~ , ~ דוקומנטרית או פובליציסטית (עמ' 29(. השריעה 1 1!1 1 י 'ינ 1א .1 א ~, סנו nא~ l '~ "'!'· ~~ב משתיהן :,J1 ~ 1~;~1 1 האונים שבחרדה הקמאית מפ- לא תוכל להתחרות בה. (ההלכה הדתית) "האלהית" ניה מצד שני. האשה נתפשת המדובר ביצירה פס ורדך- אליגורית, שסגנון כתיבתה הסוריאליסטי משמש מסכה ספרותית לתכנים ומגמות ברק- בים ונועזים לאין ערוך יותר מקטעי "המינות והכפירה" המ- פורסמים של סלמאן רושדי בספרו "פסוקי השטן" . בחברה מוסלמית, שהזר- מים הרגרסיביים והסקריפטוא- ליסטיים מתחזקים בה כיום באורח מאיים, צפויה כתיבה, שמסריה ישירים ובלתי אמ- צעיים, לסולם תגובות, שנע בין :;נתורת (המלצות הלכתיות בעלות . כוח מחייב) להתרת רמו של הכותב, לבין פסילה צנזוראלית שרירותית המלווה בעונשי החרמה או מאסר, שא- לסעדאוי עצמה בהנסתה בהם בשעתו . עם פרסום מחקריה על מעמד האשה בחברה הערבית. עם זאת אין ספרה אזוטרי' או מוצפן ; הקודים, הנוסחות, האמרות, הסמלים, הפסוקים והקלישאות למיניהם, הנטולים כולם מעולם המסורת המוסל- מית, ובכלל זה מן הקוראן . נבללים בו באמצעות סגנון כתיבתה המיוחד לתמונות, סי- טואציות והתרחשויות, אשר למרות היותן סוריאליסטיות- פנטסטיות אין הן מותירות ספק באשר לכוונות שמאחוריהן . ריקבון המשטר הפוליטי- חברתי' החדור עד לשר- שיו צביעות ואכזריות, ול~דו היא חוקתה הבלעדית, המוחלת בחיי יום-יום, ודיניה, המיוש- מים בקשיחות מפלצתית ביחס ל"המון", אינם מחייבים למעשה - את "המנהיגים", זאת בסתירה לתפישות היסוד של האסלאם הרשמי. התשתית האנימיסטית-פגנית היא דומיננטית בדרך החשיבה וההתנהגות של חברת מאמינים זו י בה האלי או נציגיו עלי אדמות, תובעים-צמאים, כמו אלי השמש והגאות הקדמוניים, לדם בתולות, כדי לשכך את כעסם (עמ' 65(. שני נגעיה- עינוגיה העקריים הם הזנות והיין י צמד החטאים המגונה ביותר של הג'אהליה (התקופה הטרום-אסלאמית), שהפכו ל r דוד (סייגים-אסורים) קור- אביים מהחמורים ביותר י וכצ- פרי . שני המוסדות, שה~??אם ושאר דמויות גבריות מרבים לפקדם ולהשתהות בהם, הינם "בית האושר" (הזונות), הסמוך לבית-החולים הצבאי י ומרתף היינות שבארמון האמאם. (עמ' (. 130 קיומו של האל ונוכחותו בחברה זו מוטלים בספק (עמ' 66(, משום שהיא משוללת צדק. (הצדק הריהו "אחד מתארי האל", לפי הדוגמה המוסלמית), שכן קיים בה "רק קטגור חוקי במשפט, ולא שמעו על סנגור חוקי" (עמ' (. 73 המרכזי הסובב סביב הפיגורה' המשיחית של האמאם-מהדי, הנתפשת בה כעל-אנוש~ת. כ"ממלאת מקום האל עלי אדמות", כל-יודעת וכל-יכולה, כשולטת "בכל סודות הצדק והחוק והרפואה" (עמ' 111(, ולשה לתוכה את דפוסי ה n שיבה וההתנהגות של כהני-דת, מטיפים ומנהיגי-דת רשמיים ועממיים ממשיים, שיעים רסן- נים כאחד . מן הקונוטאציות השונות של מושג ה~ 9 אמות היא מאמצת במכוון את זו הכללית והסתמית ביותר של המנהיג את האומה האסלא- מית, או העומד "מול" העדה (ומנהל את התפילה בצבור). בדרך דומה היא עושה שימוש חוזר בסממן שיעי מובהק נוסף • הלא הם המפתחות לגן-העדן המשתלשלים על הצ- דואר ; הז'אנר הסוריאליסטי' בו כתוב הספר, מאפשר, כאמור, מרחב אינטרפרטציה בלתי ספ- ציפי . המתפקד כאמצעי ספרותי של הסוואה, זהירות וטשטוש בעיניהם כהוויה לא מוגדרת : "אין היא אשה ולא גבר ; אין היא אדם ולא דpז• אלא היא כל אלה יחד ..." (עמ' 138(; "היא הנחש והשטן", גם אם תסתיר פניה ברעלה ..." (עמ' 37(, בבחינת ישות, שאי אפשר בלעדיה, רע שטני והכרחיי אשר אללה "מנסה" באמצעותו את מאמיניו . הגבר הנפלט מן הרחם הנשי מחפש בהכרח את דרכו חזרה אליו, והוא חרד לא רק מגוף האשה, "שאינו נראה ליב.ין י ויש בו רק רחם" (עמ' 100(, אלא גם מפני זק ' כלה ובינתה, המאיימות על בלעדיות שלטונו . מאפייניו וכישוריו הקבועים של האמאם, המייצג את השררה הגברית בכללה, הם "היעדר מחשבה מוחלט", "גמגום" ו"שיתוק המוח" (עמ' 38(, שכן השררה ניתנה על-ידי אללה "למי שאין מחשבה בלבו י ומחשבה למי שאין שררה בידו (עמ' 102(. השפיות והבינה נחשבות, אי- פרא, לאבי כל חטא, רחיך הנבון והשפוי. ניחרד אם הוא אשה, הריהו "סקילה" ו"העלמת תיקו בבטן האדמה". גם מאפיינים אחרים של חברה זו' הנחשפים בספר' מנוגדים למה שמוגדר כרוח האסלאם האידיאלי : השימוש המופרז והמשעבד במותרות, שמקורם דווקא במערב הארור : ממחטות משי, עטים מוזהבים, נעלי גליון 6 151 -152 למרות שקיפותם, והם מאפילים המשתק. על חולשותיו הספרותיות. קריאתה המתגרה והנועזת גם העלאתן על נס של אחוות בשם הרגש והאינטלקט כאחד הנשים, האמהות והאהבה, לצדן של ההכרה ושל הכתיבה - לנפץ את אזיקי הכשל החינוכי המולד-נרכש, שה- הספרותית בתור ה~~~יך;ט הא- T פשרי היחיד כנגד מפלצתיותה חברה הערבית-מוסלמית כבולה ביקורת מפרים • של חברה מתחסדת הנשלטת בהם זה דורות, תוך הוקעתן על-ידי הדת הממוסדת, משרתת המרירה והספקנית של עוולות בדרך משכנעת את התקוממותה משוועות, שהיו בה לנורמות שירה• האמיצה של הסופרת נגד היי- מקודשות, הqז;ע את העיון אוש וההשלמה הפטליסטית בספר לחוויה מאלפת ומרתקת עם הקיים ונגד הפחד החברתי כאחת .• אשר ויין שנת נערים י~~ז:: :wד •i? ז;ת; תך~ר.tז םי~~;:~ . R רים f מ; ז;רה;ם. גם נחל;ם פניו רעולי יאוש T T :-- :•••• י זגןח;ק, דק 7.ע~ר. ךך~ה ~ת ;:זזק.קש ; ~זקן:ן; ::זזp~~ךת. :;נקךז:זק דרי jZ ת ן~ק. ג~י t'חר :w ד ~ל i? ךןן ן Wן , ט;~ם לראש;~ה ו:;נז:ז~י מהשמש העגלה, המסברות ; ••.:."' -: -T '•, -; T :• ."' -'' ג~ןה ד!ר~ת- w~ר . i? לים Ti?ן;לpןז:;:q ל;ם. V{ קש. i? לים תואי~pזז::גז: ז;רה;ם. ~ק.ן . והלילה כמ; השיר הדה - סוס ך;הר T ;~ל~ יגקt' י~?;ך · ם -:••• ::ז~~לים ק~;::~ נ; w ז ~ל ~גי ::זר.רר . ~ה ר;~ים ז:: o/ גךם ? דק 7~י~ז:: נ;: w םל; ז..וס~זו::;נה ~ל ::ז~ז:זד . i? י~~ 7 ~ע;ף ~~. רי 'ס~ק.ן ::זך.רר היא ר~~ . ז:: 9.ry י הוא י~~ . לב המתבונן "דק ~ת ק;ל; ע;ך~י :כ;ל לדבר!" נצרב .ני לחש של אב שכול. כאדישות • :---T :• --• -: • כרוח מת הוא מאיד לעצמ; י;מי;ם. : : -: . .. .. -: ר.רר 7 ~ית ;:זעוןם. ל.ב ןג;ני;Ipןז:: י;ך~ : ל!?גי ס~ב;ת זג.ז:רים ;כאן .םי~נ;ז::נ;~ i? ין זגחןה V{ ל r;וi? ימות f אן ה;קה סד R ב. ::ז~רי זגת ל!?גי ס~ץ )~זgע~rך~ך; ~ם !רל.ךת ).ןג;ז:: לךא;ת ~ח:רף i? י~~ לא;ר ת~ז:: ~ת דם :~יו . י~~ ך;~ה ;גית ת;ר~;::ק ; :;נדק-~~ים V{f ק.ר ~ז:ריק. ~ק..רת מ;זןנו. ~אן ם;ק~ז:: ::ז~;נסר . ;נן R ב ~ךקמו לסד ~~זות-זק.ז:רי R ה ~ליל;ת ~.רץ : 7 ::זז;י i? ימות, ::ז~ךב ד~ל ~ה wתר.~ז:: .~.ל;נ אוגוסט-ספטמבר 1992 קצרה הדרך אל התזה, לפיה מקור הבגידה הוא באשה ; "וזו חמורה היא אף מהכפירה ומ- הבגידה במולדת, והיא בחזקת תועבה ואי-כבוד" (עמ' 73(. הכבוד הריהו האדמה, ו"האדמה היא כבוד המ- שפחה, ואין לנו קניין יקר יותר מגופיהן של נשותינו". משמע : השמירה על כבוד האשה (מושג ה 4ייךצ') אין ולא כלום בינו לבין עקרונות המוסר והצניעות הצרופים, ואין הוא אלא פונקציה של בעלתנות, רכושנות וסטטוס חברתי' כשם ש"הנישואין אין להם ולא כלום עם האהבה" (עמ' 70(. המין כשלעצמו הוא דמוני : הפאלוס הנו "בלוטת השטן" (עמ' 75(, כשם שצלקת הדגדגן שנכרת (מילת-בנות הוקעה על-ידי הסופרת בעקר בספרה "האשה מאחורי הרעלה") היא "סימנו של השטן" .)םש( פחד הגירושין בקרב הנשים חזק אפילו מפחד-המוות, ועל כן הן גוזרות על עצמן שתיקת- עד' נאמנות זקפחתית וכ- ניעה חסרת-אונים לבגידות נע- ליהן ואומללות חייהן' בהתאם לסיסמה : "הציות לאללה הוא חובה, והציות לאב, או לכעל כלול בציות לאללה" (עמ' 25(. תבניתו המעין -;שן מ;~ית" של הספר מאפשרת הופעתן של חזרות ווריאציות מרובות על תיאורים ואמירות, הנחרתים בתודעת הקורא וב- דמיונו, כש"האני המספר" חבוי בכל אחת מהדמויות הגבריות והנשיות ומדבר מתוכן מזריות ראייתן השונות, המנוגדות, או המשלימות זו את זו . תמונות רבות בספר מעוצבות בציוריות עזת מבע ומקן- רית ונודפות ניחוחות ארוטו- אינטלקטואליים חריפים, המ- עורבים לעתים קרובות באמי- רות ובהכרזות פלקטיות, שמן- כנסות בפי הדמויות באופן מלאכותי ומודבק. הסופרת מעצבת בפשטנות מכ- ורבת את הסטראוטיפים הגברי והנשי בדרך מוקצנת ומגמתית, האמורה להקנות לביקורתה ולמחאתה כוח הלם משפיל ומפעיל. ואולם, מסריו הא- גושיים והחברתיים של ספר חושפני-מתחפש זה, המשמיע את זעקת "המתים במלח- מות, הנעדרים ... קטועי הידיים והרגליים, הנסקלים והנסק- לדת, העצורים והעצורות, שותי המוות עם חלב-הבוקר' ונפגעי הקרינה" - אמינים ומזעזעים עור מהודרות ושאר אביזרים, וכן חליפות הגברים ושמ- לדת הנשים "החוקיות", "הגנב- דרת" התפורות מבדים משוב- הים מיובאים מן המובחר (עמ' 31(; הנשים מקטגו- דיה זו, "שעורותיהן חבויות מאחורי רעלות" עדויות תכשי- טיס נוצצים ומשתתפות דרך- קבע בטקסים החגיגיים למי- ניחם, בחגי הספרות והאמנות, בחירת מלכת היופי וחלו- קרת פרסים, קבלת שגרירים ומומחים זרים וכיו"ב (עמ' 126(. לצד קטגוריה נשית זו מצויות גם הנשים הזרות, הנן- צרירת "הבהירות כחלת-דבש, דקות כגבעול ודוברות שפות רבות", אלה המוסיפות לה- צטלב ולכרוע לפני השילוש, גם לאחר הינשאן למוסלמים, אקט האמור להדפכן ל"מאמינות" באופן אוטומטי . ל "זהובות-השער ולבנות- השוקיים" האלה מיוחס, בדומה "לחוךי;ת", עלמות גן-העדן המוסלמי (עמ' 33( כוח מאגי מיוחדי ואף כי אינן אלא מוצר צריכה מבוקש ויקר, הן חולשות על בעליהן ומפתות- מדיחות את מאהביהן י נאמני בעליהן וכפיליהם. "בנק האמונה" והצדקה שבפי- קרח האמאם (עמ' 114(, אשר המאמינים, עבדי אללה, נקראים לשלם לו "היום" במתן בסתר, כדי לגבות גמולם "מחר" בגן העדן' פשט את הרגל' והוא מעניק שטרות מחילה והמלצות מן הנביא (מושג ה wQ א~ה המתואר כאן כווריאציה נלעגת על מוסד האינדולג- נציות בנצרות של ימי-הביניים) לאלה היוצאים בדרכם לגן- העדן . השוחד' השקר' הצבי- ערת והניאוף שולטים, כמסתבר, גם במדורי העולם-הבא על מחלקותיו' ובהגיעו אליו אין ה~מאם מהסס מלרמות אף את אללה עצמו (עמ ,123-125(. הספר מגולל תמונה של שררה עריצה ואכזרית, "הגוזרת סך- טיס" וחונכת בתי מחסה, אך מכלכלת ידידות בממון . אין בה שאלות ולא ויכוחים, כי "הוויכוח הוא חידוש מגונה וזר למורשתנו (מושג הבנועה), והמחדש אצלו מה שאין .במור- שתנו (מושג הסרנה), מביא עלינו מדוחים והמרוחים "חמר- וים" מן ההרג. מי שמערער על כך' כופר באללה ובוגד במולדת ובאמאם" (עמ' 107(. מן התיאור הזה' המשקף סולם ערכים מעוות ובלתי הומאני רחל דנח-פרוכטר ולכל אחד יש לכאורה קול משלו • תילי : תהילה הגיג, בתה של ~ rc: c:::: אריזה שאינה המאופין על-ידי שפה, התנהגות - וכולם כאן בעייתיים מאד . חולים ממש. למעשה, ברנשטיין לא הצליחה ליצור קולות ממש שונים. היא מבקשת לפענח, דרך עבודתה של עובדת סוציאלית, מה דיה. את הסיפור מנקודת ראותה שומעים בימיה האחרונים במוסד לחולי-נפש, לפני התאבדותה. תילי חיה בין הזיה למציאות, בין נקמה באמה השנואה לבין קנאה באמה המוערצת. דרכה .ביקורת מפרים אילנה בדנשטיין : דיה הניג : עם עובד' "הסדרה הלבנה" ;239 עמ'. 8 גליון 151-152 מעידה לע המוצר ..·.· -" N ילבה ברנשטיין פרסמה בשנתיים האחרונות שני רן- מאניס :" שארה כסותה ועונתה" ר"דיה הגיג " (שנכתב וזה כנראה רלוונטי ופורסם בעיתונות בשלושה חדשים), שניהם ב"הסדרה הלבנה". בשני הרומא- נים הללו היא מעוררת שאלה עכשווית מאד, אופנתית : שאלת גובה או נומך השפה והתהליך העובר על הספרות העברית, של היטמעות בין לשון ספרות לבין לשון עיתונאית ואפילו סלנג. השימוש המסוים הזה בשפה, האם הוא מתוכנן או שהוא פרי כתיבה אותנטית, מדויקת, כמו שמדברים ? מהו תפקיד הלשון בתוך הטקסט הזה ? השאלות הללו יתבהרו בהמשך . ברנשטיין • ב"דיה הגיג" • מביאה את השאלה הזו לקיצוניות, וזו כנראה גם התשובה ' שלה, על-ידי שימוש מירכי בסלנג, על-ידי · הפיכתו לנורמה דיבורית, על-ידי בחירת דמויות המדברות בסלנג מסוים, של הרחוב. עד כדי כך . שהציר בר מתרחש מקרה הרצח נקרא זולה. (דירה נטושה). ומי יודע מה זה זולה, אם לא שירת בצבא בדיוק בשנים 92'1990-,' והמלה הזו השתרשה אצלו עמוק בסלנג, כמו ביטויים אחרים, שהפכו נכסי צאן ברזל של שפת החבר'ה ? השאלה הן; . שמתעוררת בין היתר עם קריאת ברנשטיין . אינה אופינית כמובן לה בלבד . ליגור • לפיד, קסטל-בלום ואחרים, יצרו את הגל הזה. לא נמצא אותו, למשל . אצל קנז • עוז • יהושע, ואם כן - תהיה לאי-תקניות משמעות מסוימת מאד . מהו "דיה הגיג" ? זהו ושומרן של פענוח מניע לרצח. הוא אינו בלש, למרות שיש בו סימנים של מתח, הפתעה, תפניות והתקדמות בפענוח. זהו ניסיון להיכנס אל תוך הפסיכוזה של הדמויות, על-ידי הבאת דבריהן בקולן-הן . הניע את דיה הגיג, בת ארבעים ומשהו, לרצוח את ראסל, אהובה הצעיר ואב בן-זקוניה. הדמויות, הקולות שמביאה העובדת הסוציאלית, עדויות שמיעה, כפי שהוקלטו, אינן יוצרות הזדהות. הן אפילו סמליות מדי, ודרכן מנסה ברנשטיין לגעת ביצרים אפלים, בדחפים ראשונים, אפילו בקמאיות אבל את החבל שהיא נותנת בידיהן היא מותחת יותר מדי . ותחילה • לקולות : אבו-ג'ילדה : חסר בית שפלש לדירה נטושה בדרום העיר תל- אביב, אותה הוא מכנה "זולה"~ לזולה הזו מצטרפים מדי פעם חסרי-בית, ולשם הגיעו גם דיה וראסל. דרך אבו-ג'ילדה, חיית- מין • מין פר-הרבעה חובב נע- וים, שדעתו משובשת, מתוודע הקורא לתקופה האפלה בחייה של דיה • ללידת תינוקה היפוליט, לנטישה של ראסל ולשחיטה שהיא שוחטת אותו כאשר הוא שב. הכל דרך עיניו של אבו-ג'ילדה, שלמרות דעתו המשובשת, הבחין שדיה היא נטע זר בתוך העולם הזה, של זרוקים ומסוממים חסרי-בית. אין ספק, שאבו-ג'ילדה זקוק לטיפול, אבל הוא מחוץ לחיים. הוא מהנזנחים שאפילו המשטרה בוחרת להניחם לנפשם, למרות שהוא מטרד חברתי : הומר מזיין נערים צעירים, תוך פיתוי וכפיית רצונו ; תוך כדי שיחה עם העובדת הסוציאלית הוא מאונן וכר: דווקא לו, למין שוטה הכפר, רפה-השכל, יש כבוד לדיה ולבן שנולד לה בזולה. דווקא הוא עוזר לה בלידה, מרחם על בנה, מתגלה כמעט כמשוגע בעל לב הזהב. האינפורמציה שמקבל הקורא מאבו-ג'ילדה על דיה מוטלת כמובן בספק, מפני שאין אמת- מידה לדעת, אם אבו-ג'ילדה דובר אמת, מה הדמיון ומה המציאות בסיפור • בין היתר מפני שכל הסיפור קצת לא-אפשרי • מפני שהיצרים חזקים מדי • מפני שזהו ניסיון לחדור אל עולם חולני • לא מוכר. את מעט האינפורמציה צריך לדלות מתוך הדברים, שאין להם זמן כרונולוגי או רצף • מלבד האסוציאטיבי . את הסיפור צריך לנכש מבין עשבי הקללות, הסלנג, הגסויות, המשפטים המאד קצרים. מבינים שדיה חיתה ציירת. דרכה אנו מתרשמים שעמוס, האב והבעל, חיפש אחריה כשנעלמה מהבית, ולא זקצאה. על-פי ספורה של תילי • על-פי ההזיה שבנתה לה סביב משפחתה, מתקבל הרושם, שאמה היא זונה ואביה קדוש. דיה, על-פי תילי, בך- מית ושעית, דומיננטית, מטורפת, אמנית, אגוצנטרית. גם הקול של תילי מורכב ממשפטים קצ- וים, חלקם אסוציאטיביים, חלקם "שפת-רחוב". עמוס : עמוס הוא נקודת התפנית של הרומאן . אשף התדמית, המס- כרת. חולה הנפש האמיתי, שעד לפיענוח הזה, איש כנראה לא חשד בו (מלבד ראסל), או כל אחד חשש לחשוד בו. מונע על-ידי דחפים של מעמד • התקן- מות וקריירה, אובססיבי בכתיבת מכתבים למערכת, בורגני • מציג מפלצת בלבוש הומאני : הוא נתן לדיה, אשתו, החל מכדורי-הרגעה וכלה בכדורים לחולי סכיזופרניה ומניה-דיפרסיה ומה לא. דיה מתמכרת לכדורים הללו • רא ובדנה בא לה בעטיים. קולו ספרותי כמעט, מלאכי ; העברית של עמוס היא עברית של שבח, עמוס עוזית לרגע נשבית העובדת הסוציאלית בקסמיו • עד שהפסיכוזה של; מתבררת : עמוס מספר כיצד סימם את דיה במשך שנים, ניצב איבדה את הקשר עם ילדיה, תהילה ועירא, כיצד הצליח לקומם את בתה נגדה, והכל באצטלה של טובתה-היא. אם לפני-כן • מתוך המונולוג של אבו-ג'ילדה, חש הקורא איזו תחושת גועל ושרבע מן הרפש, הרי שכאן התחושה גדלה, מפני שהרפש הזה מזיק יותר . מסרכן יותר • מתוחכם יותר • וכלפי חרץ - נקי הרבה יותר. עדנה : העובדת הסוציאלית. עדנה היא למעשה רב-קולית, מפני שהיא שומעת את כל הקולות. אבל קולה מתפצל לשניים : קולה היא וקולה של דיה, ארתה היא שומעת בבית-החולים, ימים מספר לפני מרתה. עדנה, ילדה יפה (באמת ? אר בהן- ירתיח?) שחיתה למצולקת רלמ- כוערת בעקבות :p רך~ה. רווקה בגיל אילנה בונשטייז מתקדם מאד • שנעוריה אבדו • חולמת מראשית הרומאן הזה לעשרת ילד. לבד, מלית-ברירה. עמוס היה ההזדמנות בשבילה, אבל למרות ההתפתות והמעשה, היא לא נכנסת להריון ממשי • אלא להריון מדומה, נפשי, שבסוף ה ורמאן נודע כי לא נשא פרי . היא מרגישה איזו קרבה לדיה, מתוך הי~זקעות, בין היתר מפני שדיה ייצגה אימהות. גם מצבה הנפשי מוטל בספק, למרות החזית המאוזנת (עובדת סוציאלית) שלה. בקול של עדנה, המתערבב עם קולה של דיה, מתבהרת כל הת- מונה, כל פענוח הסיפור הטרגי : עמוס הגיג שכב עם בתר • תילי • והוא הסיבה האמיתית לשג- עונה ; עמוס הגיג סימם את אשתו דיה, הביא להתמכרותה ולמחלתה ; ראסל • הצעיר הזר והמסומם, כיסה להציל את דיה מעמוס, וגרר ארתה לביב השופכין • לזולה, למקרם שאין ממנו חזרה אל תוך החיים הנורמליים, אר אל תוך החיים בכלל . הטרגדיה המתבהרת היא קשה מדי . ברנשטיין מתחה אותה יותר מדי . גם אם התכוונה לעסוק בשאלה של גבול השפיות, של גבולות החיים - של עד לאן ניתן להגיע מתוך הנורמליות לכאורה, התשובה נותרה לא אמינה. לא אמינה, מפני שלמרות שהמניעים הם נפשיים, תוצאות של טראומות, יש הרגשה שהשיגעון הרחיק לכת. האם באמת דיה כזר אשה יפהפייה, מסביבה בורגנית יוקרתית, יצירתית תאבד לחלוטין את זהותה האישית, את ספקרדיה לא רק הנשיים (על אלה לכאורה אינה מוותרת, כי גם כשעזבה את ילדיה, היא יולדת בן נוסף) אלא גם החברתיים, ותגיע לשולי השוליים ? ברנשטיין התכוונה כנראה לסמלים. השיגעון כמטפורה למצב כשי • לפסיביות נשית, לאי-התפתחות נפשית, אנטי- פמיניסטית בצררה קיצונית, מאצ'ראיזם ואגוצנטריות כוחניים כסמל לרוע, לשורש הרוע. אין נקודות אור בסיפור הזה, אין הת- פשרויות. הכל מוביל אל המרות, רות לאופו מקומי כאן, בין בני האדם מצילה, התקשרות אליה, ולבסוף שוב פרידה - תחזור על עצמה שוב ושוב לאורך הספר . וכמה קשות הפרידות הללו לילד הקטן יעידו דבריו בפתח הפרק הלפני אחרון : "כל פעם זה חוזר על עצמו . אבי מתקשר למישהו ולפתע הוא בעלם . ואבי אפילו לא יודע לאן . כרוב המקרים אבי גם לא יודע ~ רק הוא. גם אחותו וגם אמו והוא בכלל לא התבייש בזה ... ולעצמי החלטתי שכשאגדל • אהיה גנב ואעזור לעניים" (עמ' 8(. וכשהדודה אסתר אומרת לעגלון שתשלם לו את הנסיעה עם התחת : "לא הבנתי איך אפשר לשלם עם התחת. תיארתי לעצמי את הדודה חותכת את התחת למטבעות קטנים ומשלמת בהם למה ככלל עזב. אבי מאד כועס לעגלון . כל הזמן חשבתי כמה על עצמי . למה נפתחתי . כל u'tf.iו!ג"גl מטבעות אפשר לעשות מהתחת כך קשה להשאר עם געגועים. • ביקורת מפרים שירה• ".· ~:~~~~,~~ד . ·······~,~;י~ · התפר; כתר; אמי שוב פעם לא היו מדויקות, של הדודה. הייתי מאד גאה אריח אקשטייז ; אצלי • ככל אופן פרידה זה וכמ טבעת ברזל על החזה. ומישהו כי גודל למשל היה גנב. לא בדודתי. יש לי דודה קוסמת" דודה אסתר ; --'" מהדק אותה כל פעם יותר חזק, הוצאת צר עד לחבק ... (עמ' 200(. של המספר . כל פרק הוא למעשה סיפור לעצמו • וגם פרק אחד מתוך רומן שלם. ואכן הפרק הראשון של הספר זכה במקרם הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עתרן "הארץ" בשנת תשנ"א. פרק זה, שבו נוטשת האם את בנה בן השמונה ושולחת אותו לרחוב - "אתה תלך בין בני האדם" (עמ' 7( - אינו רק סיפור לעצמו • אלא גם סיפור-מבוא, שמציג בפכי הקורא את עיקר העלילה ואת סגנונו המיוחד של המספר. הפרק נפתח, כאמור, בעזיבת האם, עובר דרך הילד המסתובב לבדו ברחו- כרת בגשם, נמשך דרך הפגישה עם הדודה אסתר, הדודה הזונה שאוספת לביתה את הילד • מנקה אותו • מאכילה אותו • מלבישה אותו, ולבסוף זורקת אותו מביתה במכות כשהילד מנסה "להציל" אותה מ"מילוי תפקידה" עם לקוח שבא אליה. תבנית זו של נדודים, רעב, ומכות, פגישה עם דמות חוסר החיים. שום הריון לא מתפתח פה, ועל-פי הסמליות של ברכשטיין • ברור גם שאינו יכול אבל לא רק את עיקר העלילה מציג לפנינו הפרק הראשון • אלא גם, כאמור, את ז;כגנוכו המיוחד של המספר . כבר בפרק זה בולטות בפני הקורא האיכויות המיוחדות של אקשטן ין כמספר. שלוש מהן אציין כאן. האחת היא היכולת הסיפורית- תיאורית של המספר. "הגשם החל לרדת כחוזקה. ניסיתי למצא מחסה מאחורי אחד מהשערים. הכל היה סגור . קירות הכתים, עם טיח מתקלף ועם תריסים סגורים . בראו כמו עיניים פתוחות מפחד וכל העיניים האלה בכו מטיפות גשם. הד- מריות שפגשתי כדרך הזכירו לי את כובת הסמרטוטים ליד המטבח הסגור". (עמ' 8(. השכייה השימוש בהומור חכם. כשהילד מתאר את שיחתה של אמו עם האלהים הוא מוסיף הערות משלו "גם כאן כיסתה אמי לרמות את אלחים כי אני כמעט בן שמונה ... הטענות של הדמויות ואיכר הופך אותן לע- כשרויות רק משום שהן מדברות בשפה עכשווית. אבו-ג'ילדה או .1992 ליאורה בן יצחק לילות צומחים "ל.יל;ת צ;ז;נז:ןים ן;נת;ן ר . א\קי" אלזה לסקר-שילר י~~ הtזור ארסך ~~ל.ריך~ה ~ין סוךגי ז;ורי~ים ~ב 1 ךים זו~ק,ת ל w זגךם w ם :פי~~ים ~ג;רןש 1 ז;נז;נקו~ם ק~ל~ים ~ין q ךיסות ij ~ךת. לילוגכי םיחtזוצ:p אזקי · תוך ר · ~ו::זד ז;נג;ןגו.רר ~ם WiJ~ ם נו w ר ז 5ל ו::זלונות .ריקים. י~~ או:ך~ת ז 5ת ij ~ךת בו יי:זרגtז ו::ז~ים ~כי ~ג;רלים ~ל ~ןארי :פמו אש:פ;ל ענבי ב"סר זג:;ג Wילים :· .:·· : .": :ק W ~ו::זד .םס~~~ אני רואה היזיולכtב • •: •: -T 0 : להתפתח. אין גם פיתוח לסיפור, עמוס הם אפשריים כל-כך ? דיה ק;ךמון~ים המשך נכוסח : האם עמוס נאסר ? היא אפשרית ? היא השכנה מהבית T: האם יש עונש ? ואם בטרגדיות :p ז;וי ijץן~pז ;:~זקחוךים הסמוך או הישראלית הנאורה, ובסמלים עסקיכן - אז כמו בוגרת אוניברסיטה, כמעט כל ~ז;דןץ ת~.רבטרגדיות : מדוע אין העונש ~~לו qתול~~;: ~ז;ולות ~wn ר אחת מאתנו ? לא. יותר משהיא מופנה כלפי שורש הרוע, אלא דק ~גז;דנ 1 יי~~ים פ.ה ה~~ד~ דמות, היא כאמור סמל . היא כלפי הקורבנות ? ותילי ודיה הן ניסיון של ברכשטיין לחשוף עצ- .םיק:ז::וtז1 קורבנות במובן זה, שתילי רק בת שחים-עשרה • ועדיין אינה יכולה לגייס כוחות כגד אב אנס, ודיה, מבחינה רגשית, גם היא נערה, ונוח לה בסבילותה. ברור • שברכשטין התכוונה לעסוק בכאן ובעכשיו • מפני שהשפה עב- שווית מאד וככזו היא חייבת לסמן ולרמז על הזמן • ומפכי שהרומאן לוקאלי מאד ועם זאת - אין בו כאן ועכשיו ממשיים. המיקום החיצוני לא בהכרח משייך את בים דקיקים, לפענח את סיפור הכפש - אי-הנורמליות שלה, או, הנורמליות שלה וגבולותיה. הבעיה היא, שכל העזרים בהם השתמשה - כמו השפה, כמו המקום, כמו מורכבות הפיענוח על-ידי השימוש של העובדת הסוציאלית כותרו כמסגרת חיצו- בית, כאריזה שאיכה מייצגת את תוכנה או ל"א מעידה על המוצר שבתוכה .• 7.2.91 ו 9 אוגוסט-ספטמבר 1992 ~1 (עמ' o ו (. מרכיב משפטים והמשפטים נחפ- ענת לויט שם-אור והאיכות השלישית של אקשטייז כים לפרקים ומהפרקים נוצרים כמספר, הבולטת כבר בפרק זה, ספרים. זה פשוט מאד. הסופר חולך עם מכשיר האזנה ומתחבר היא הרגישות. רגישות האבחנה ן~ ~ • ביקורת מפריס .שירה והתיאור . "הדודה ישבה לידי והחלה פתאום לשיר . בחיים לא שמעתי אשה שרה כך . קולה מילא את החדר בעצב" (עמ' ו ו) . הפרק השני הוא אחד הפרקים היותר יפים של הספר . בפרק זה מתוארת ידידותם הרגישה של אברום לייב והסוס הזקן שמלקה. שמלקה הוא סוס שבוכה, סוס שמדבר אידיש, סוס שמשנה את פרצופו ואת אופיו כשמלבישים אותו במדים של גנראל. אברום לייב הוא היחיד שמביז את שמלקה. הוא כורת אתו ברית של הבנה, מתחלק אתו באוכל, מתחלק אתו בחוויותיו' ובורח אתו מביתו של העגלרז' מנשקה, כשהלה רוצה למכור את הסוס לפושט העורות. זוהי מערכת יח- סים אנושית, רגישה ומשמעותית יותר מרוב מערכות היחסים שהיו ויהיו לילד הקטן עם בני-אדם. וכמו ביחסים עם בני-האדם יש במערכת הזאת קרבה ויופי בצד כאב, אכזבה ופרידה. "שמלקה, במקום להביז ולהעריך את מה שאני מתכונך לעשות למענו' הסתובב עם התחת כלפי' הרים זנב ופשוט מאד חרבך עלי." (עמ' 40(. וכשבסוף הפרק נפטר הסוס הזקן' ידידו היחיד של הילד' הוא לנשמה וצד אנחות, דאגות, צחוקים ונונח מחם ספרר חיים" . ההבדל בין סופר טוב וסופר רע הוא רק בזה שלסופר טוב יש מכשיר האזנה יותר רגיש וחודר יותר עמוק."" (עמ' 181(. ואיז ספק שאקשטייז הוא המדבר כאז מפיו של אותרו . "דודה אסתר" הוא סיפור עצוב. מאד עצוב. ואתה קורא בו ושואל את עצמך' אז למה הוא לא ? נראה שהסיבה העיקרית לכך הוא ההומור הרב, הרגיש והחכם שמלוה את כל הספר . הומור עדיז' שחודר לנשמה והופך את הדברים הקשים ביותר לנסבלים. גורם נוסף שמשכך את העצב, האכזריות, והקושי שבסיפור הוא נוכחותם של הטובים. (עם או ללא מונאות). ביז הרעים למיניהם נמצא תמיד איזה איש טוב שאוסף אליו את הילד הרעב ונותז לו מקום לישרך ו i בר מה לאכול . יותר מזה, ביז ה"רעים" ל"טובים" ישנה דינמיקה מתמדת. הרעים הופכים לטובים והטובים לרעים, אפילו שמלקה הסוס, ידידו הכמעט יחידי של הילד' מחרבך עליו לבסוף' ואילו שני הפושעים הקטנים, שמשרז ואותרו' מכים את הילד כל הזמך' ובו נזמך דואגים לו' תמיד בין לבין שירים י~~ :פו.r.י~ת ס~יד ~יד ל~~ז ~דול ךל 1 ים ז:rופן;זל 6ל~~ כrותכ;לiZ ר~יןה זק.~ם היא דבר מאד חשוב ~זק:;גיל ל'א ל Tח~~ :ז:רלות f T ~ף דjו~א'ל.קt רוצה, זP.ל.א· ~~זק'ה טובות, א'ל.קt יר;יש מח~בות .ל iJרידדr לי ~:7oכr~··· ז:~ , ל~~~ים י~~ ~ם סורגת תtzזו:rוכוw ז oתכr w ך: ". זק.ל ש~ם ~זפו;גז , ~ץדו:;~יל ם~~ טוב וריח רע ם:ד~~ זי~.Pז ל~יז אני ג ,~ ת~.ה,; ~הז w א · ירים זץ.וךךאו~ w ידו ~~ · א· ו w· י~~ ל"א עו w ה · ת:~~ שום ן;גר . קדוש, קדוש, קדוש את שארי' :פסו.חי ךע i נ.חי לס ·; הבטח 9 ק לי ·~Q ~ךיר ~~ס~~ T יז : ~;ךס ז:ר~:י •לי ~קךזק.ת ך~ם י~~ ו$זגרז:רי ~דוש' ~דוש' ~דוש ה~ךiר:ז לי ~ק " ךש י.Pזד~iJזילז:.r אתה תעבד לפרנס.חי :;כזP.~~י ב"ת;~ -שירה ל~: i2 T רנו 1ו •• אומר "לא הייתי עצוב כלל ..." מאכילים אותו, ואוהבים אותו. ס~ז~rכ,·~~iך~ה לו$. 1 ל;רר (עמ' 48(. הקשר היותר קרוב מה שהופך את "דודה אסתר" אם וכאשר יגמרו ~יגיבו : T • :• :--: • של הילד' היותר אנושי' נתגלה לסיפור כל כך אנושי ומחלחל עונות WiJ~ה . כהפכפך ומאכזב. ללב היא הפשטות. אקשטייז אינו הפרקים הבאים מפגישים אותנו "מתיילד" כשהוא מדבר מפיו עם מגורז רחב של דמויות של אברום לייב. השפה היא כr" 10 ~בערניות ומעניינות, החיות חיים משל עצמך בשולי החברה, בתוך עולם של זנות ועוני, ורעב ומח- לדת, קלפנות ושכרות, ואלימות ומרמה והרבה מאד כאב. זהו עולם המתקיים לעצמו ויש לו חוקים משלו . בעולם הרע הזה מוצא הילד הקטן את בני-האדם במרכז האמיתי של המלה. שמשרז המהמר השיכור מנסה כל הזמך להכניס את הילד ל"חדר" שילמד. זושה הגויה הפשוטה אוספת אליה מהרחוב, שוב ושוב, ונותנת לו מזוז ומסתור . אותרו' שותפו לתא בבית הסוהר' של שמשרז' מסביר לילד הקטן "מה זאת אמנות ומי הם אמנים". "לדעתי אמן זה צייד . יש ציידים מוצלחים ויש ציידים פחות מוצלחים ... חולך למשל סופר' ומטייל בין בני אדם רצד לו מלים, מלים שנאמרו ומלים שלא נאמרו . חרי כל העולם מלא אותיות ומהאותיות האלח הסופר מרכיב מלים ומהמלים עברית תקנית לא גבוהה מדי ולא נמוכה. הרעיונות והתפיסות המתוארות בעזרתה הם, כביכול, של בז שמונה : 'גמה שהכי רציתי זה לרצוח את אלחים" (עמ' 8(, "בלבי החלטתי להתחתן אך ורק עם זונה" (עמ' ו ו) "הרגשתי שכל מה שקשור לאלהים מריח מעיז נפוחה או מיד שבורה" (עמ' 55(, "העולם שלי התמלא בכל כך הרבה למה. ממש מבול. יש לי כל כך הרבה שאלות ואני מביז כל כך מעט. גם איז לי את מי לשאול ..." (עמ' 167(. רכז הלאה, אבל הקול הוא קולו של הסופר, של הצייר, של האיש אקשטייז המביט אל תוך ילדותו בעיניים מלאות חיבה וחמלה, כאב וסליחה. ונראה שלז.וסקנה הסופית של הילד בן השמונה "מקומי כאן' ביז בני האדם", מגיעים שלושה שהם אחד : הילד' המספר' והסופר . אכן ספר ש"מתחבר לנשמה". בהחלט מומלץ .• קפה, תה או שוקו :פשאני ש i~P. ת ~לים י~~ ס~יד חו. w ~ת ~ל דכrד~ ~לילים. 9 ליו:זה, לר · ל~ סזפ · .9 ליו:זה, ~ל iJ ~לר w דזג~בר ובשבילו י~~ זגקרי;גה חמרן ד;גרים. ן;וה, :י;~ ל'א ~ד~וק יין~ת, ל'א f ן~וק זוק..ךת, ~;גל מה זה חשוב ול~י ת~~~ ן;וה י~~ ד~ם ~~לל ז- i כר~ מ T שהו א i. ש O~i ת. re ~v ר tק.iJ ~לים ויךiך ש~-ופי~ ~מנגבים טוב טוב, w א · ו w: ~רו ~ל.יסם נתמ~ הזפחשבות w שוז;ןפות או.חי ,תובVזוrגז ~~וה -ה,~~~~ i.w ~י ח itק..:;f ת ~דזגד iJ חדו:זה. י~~ ~:;fi ךת ~לילים ~דזגד ~דום ~אד' ~ל.ן.חי' אולי עוד מרחם אזפי' אולי עוד םVץ ק~לז:רי ~ל ~כF~י ~ת ~~מונה .w.רת ~תפלה iJW ~ל.ר w לזג~נו נולדז:רי ל ולעבו T ד א-ותו T י i ם כtו"י ךל;כ~~י Q ~ם ~לךלה ~ו-~ :פמ i אלוהים '~ר:ז~~ ·זP.~יז ~ןתו זולת עוד םמוז םי~ל~., wםיכ;י~pן אותו ,iZ7PW ~~ים נו ושרוצים לבוא oויתז:r,or:זoי , ל~תות או.חי ל iJ די n ו ~דזגז wT י~~ ~1 לים ךהוא קו.רא ·~ יו:זה ~תוך f~ך 9 תו, י~~ ש;~לת דק זגה ז:ר~ס~ : ~ולי :פ i ס סה ? אולי ה~~ ? אולי ז:רץדוסה עוד שוקו ? ביקורת מפרים • שירה• נחום .ךק : רחוב החליל האפל -שירים ; מרוסית : יעקב כסר; ספריית שבות על שם חיים הזז ליד אגורת הסופרים העברים, הקיבוץ המאוחר; 48 ,1992 עמ'. 1 1 אוגוסט-ספטמבר 1992 הדף-עין של שיא הסיפוק", מגיע בגפרור אחד ניצוץ של אלוהים. "אל תוך ~פר של כבוד", "שורף ב"דיזנגוף" כמו ב"פאדיס, טאלין את עצמו אך איננו ~לה" (תמצית ולנינגדאד", "מחכים להזדמנות עמ' 6(. זה "ציוד הזמן שטרם של ספל קפה." גם שם "זמרים נסתיים", בו המציאות "החיה מדימונה" ודיזנגוף יוצא בתום בריטון ונהימה" אינה חוזרת אל המישחק שש;חק ודואה את עירו : "הנשימה המורגלת, אל "ה~קלעת "~זבל היא נוברת" "זונה ~לה הקשורה" (עמ' 5(. "הכול עף בפתח של ה~אד" (עמ' 20(. "אין לאינמקום ; גם השעות איבדו את זאת יפו שבזהב" (עמ' 20(. משמעותן" (עמ' 8(. "הטלפונים ובכל זאת מצאתי בספר גם שיד משגעים, הכל יוצאים מדעתם, יהודי : "עד צואד ישראל "ל;ח~ . אני משתגע" (עמ' 36(. שוב מדגיש שאני (עמ' "אנו הולכים 23(. מכאן ההתעסקות הגדולה עם ב~דבד / שם נרקבים חלום המוות : "למוות אין-פנים אין-זמן ועצמות". זה שיד לא מפותח ולא אין-צל והוא בתוך מחשבותינו • משכנע : "הנה קד קידה חייל / אנו חשים את נשימתו" (מתוך אותו ~צע סכין של פלוני". מי עמ' 27(. רק פונה בסאדקאזם הוא פלוני זה ? ובהמשך : "נוסעת לבקש עזרה ממכבי-האש ; כאשד עגלה, ערבי בה / הוא יקנה אלטע לבו, פאר האנושות, נשרף. הוא זאבן" ובהמשך "בני אדם בנעלים זועק אליהם : "הצילו את הלב" ובגד שחודים רצים ומכים האדיר (עמ' 12(. באלות / אנו שונאים אותך" 11". נחום רק הוא צייד, חש~ך נפש, לב כואב לו לאדם, אם אין לבו יושב ברחוב ומצייד בצבעים נקיים לב אבן ועץ . נחום . ךק לא הגיע דיאליסטיים. שם ספדו, "רחוב לדרגת הכואבים את כאב האגס החליל האפל" מושך אותו אל החולה בנפשה של זולדה ולדרגת האבנים הכואבות את תפילות הלב עולם המוסיקה הדומאנטית. תוכו השבור • של יוסי גמזו . לנחום . ךק של הספד הוא "דם ברחובות" יש עצה פשוטה לכאודה, גם היא הסוגד את בתי-השיר (עמ' 27(, סדקאסטית, ל"יצוד חי / המביא "אני חי עדיין • אולי אין זה אני". לא הצלחתי לפענח כמה וכמה אתו תמיד את הכאב. גסה ל;ן;:זפך לעץ או לאבן" (עמ' 21(, "נפש שירים, גם לא את השיר האחרון שבספר. אולי טוב אחרת בתוכם - פנים בלי קווים ככה. אולי ·11" (עמ' 22(. טוב לדעת כי בתוך צביר הא- גוזים, נשארו עוד כאלה שכדאי השירים נכתבו בישראל • כאילו לפצח. כבד מימי התלמוד קיים ב~קדה. "דיזנגוף" הוא . סתם המושג "תנא ושייר", כלומד : שם רחוב. (מי זוכר עוד את "ל~י והשאיר לאחדים ללמוד". ראש העיד העברית הראשונה?) שירים קשים או חידות סתומות, "דיזנגוף בוטח בעצמו • הדוד • עליז צבעוניות ויפות, מ~דים את הקורא ומגונדר" (עמ' 39(. אפשר להדליק לחזור ולקרוא. זה שכדו .• בוצי ארון ברות געגוע . הזפדננד עולה :• T : • wi?פ 1 ל.י :;נtק~י ~ל טננ 1 ךי . ד~ל w די מכשה עד לריסים • • T -:• -: םקt י~~ תכזןjול ~ת i?י~?? iJ ~חוק 1הכrי~מ~i2 רים ך w רים ל~ד ס~ךן והי:זמעות יורדות ננהם 'ל~ סדקות ~ל ~~nT "ו.רי iJז;יכ 1 ך סןצ 1~ 1 משם אל הנד --:• T • ךזזז י~~ .ת~~ך~ להצביע על הגיוון הרב של הצרדות השידיות, הביא המתרגם גם שיד פיזמון ~~יפ;די • בו השורה "החיים בצל הדגלים" מסיימת כל בית מחמשת הבתים שבשיר (עמ' 11(. גם השורה הקודמת לאחרונה, "האם לא ן~ית שכבד מאוחד", חוזרת בכל בית :;כשה"דאית" מתחלפת ל"ידעת", "הבנת" ובבית האחרון ל"האמנת" j זהו שיא "האמונה שכבד מאוחד" ; זה אוקסימורון לא דק בשודה אלא בכל השיר • בו התקווה מיואשת בפיזמון קליל וחוזר, "אמת לא נחוצה לאיש / נמאסה כבד על הכול" (עמ' 14(. כנגד השירים המסודרים, ה"מב- ויתים", יש שירים פראיים, של שפה הנשפכת, המעלה באוב משודדים, כמו בשירים "ויון • אליוט, מנדלשטאם" ו"ואדיציות על נושא וילך תומס", זה ה" jZ דייד ~גוילס" ; "אני נאלץ להיות גוף של אדם זד / של נפש זדה ולדבר בשפה / לא של אלוהים לא של בני-אדם ולא של בעלי חיים" (עמ' 15( אני הייתי מוסיף : "אף לא של דוממים". אלא שיחסו של נחום רק לעץ ולאבן הוא אמביוואלנטי; אני גם הייתי "מתקן" את השיר היפה הזה והייתי הופך את ה"זק.נה" לזקנה ואת "W ~דות הכסף" לש~דות ולכסף. מישהו טעה כאן, המנקד, המגיה או אולי אני הקורא. ודאי לא המתרגם. איני יכול ל~נות או לשבח את התרגום, כי המקור אינו עומד לנגד עיניי. אני סומך על המתרגם שעשה מלאכה נאמנה, כי השירים נקראים בשטף • בלי מהמודות תדגום. נחום רק מבטא את עצמו לא דק כמוסיקאי • הוא גם צייד ושחקן וליצן. השידה, בעיניו, היא פדי "להטוטים של קוסם זריז", "מחול אותיות מצובעות" ו"את מי ינשימו .ךיי,tבצ צייד?", "הצבע השחור והמבריק מכסה את השם שלך", זה הצבע השחור • בו מוחק רק את הימים; (מתוך עמ' 10 , 11, 6( נחום רק מתעטף בשמלה שחודה כמו הלילה, "להסתיר בה את פניו המעוותים", הוא משחק ב"תיאטדון הרחוב הזה", "חגיגה זדה" : "תן לי מ g כה לבוקר, עם חיוך מודבק" - "תן לי מסכה לצהרים" - "תן לי מסכה לערב" - (אנאפודות מתוך עמ' 34(, "אני נושק לירח", "ליצן ~עיף כלפי מעלה עיר על אנשיה". (עמ' 32(. ומפתח את "מיטב השיר כזבו". רק חי עם הדגשת הזמן j שעון- החול באצבעותיו • וכשחופן החול חומק מתוכן • "הוא בא אל שמואל שתל הירח אינו מבריק על של הספד. שידיו הוא- .·.· נחום .ךק קראתי בעטיפה שונים הופיעו בכתבי-עת באדה"ב ובישראל כשהם מתך- דגמים מרוסית. ספדו הראשון • "ח r השידה החופשית" • פרדסם ב 1984-, ומשך את תשומת לבם של חובבי שידה אימפדוביזציונית. הספד שבידי מכיל ~בחד מאותו ספד וגם שירים חדשים. עטיפת הספד קובעת, כי המשודד אינו משועבד לז'אנר מסוים, אך הוא בעל דמה גבוהה של מקצועיות, ושהוא מייחס עדך מיוחד לצורתו הגדאפית של השיר על הדף. אני לא מצאתי בספר צורות מיוחדות וחדשניות והחיתוכים השונים של השורות לא הרשימו אותי במיוחד . נחום רק, שהוא מוסיקאי במיק- צוער • משתמש במטפורות מעולם המוסיקה : "רחוב של ב;קך נופל כלפי מטה כמו קליד", או "מדוע אנחנו מוחאים כף לצלילים שלא מיד המריאו כמוסיקה" (עמ' 31( או "מכסה הפסנתר נטרק הבנקיש על מנענעים שחודים" (עמ' 40(. שידי נחום רק הם מוסיקאליים, קצביים ואפילו מחורזים לפי מסורת השידה הרוסית, הקלאסית והמודרנית. יש לשבח את המתרגם שנתן את "עיר לילית" (עמ' 29( בחריזה מלאה, א ב א ב, נקבית וזכרית לסורגיך • שיד אלתדמני במיטבו, גם בתוכנו ובדוחו, מבלי ש~~מע כאפיגוני . וכן דב השימוש באנאפודות, חזרה בראש שודרת-השיר על מלה או קבוצת מלים. " ימים מוזרים" בשיר בעמ' 8, מופיעים בראש כל בית. "ימים מוזרים" המסיימים את השיר הם אולי האנאפודה של הבית האחרון וגם כל מה שנשאר ממנו . גם בשיר הבא, שאינו מחולק לבתים, יש ארבע שורות, "אין אנו עצים", כאנאפודות לשוני שניננו ובין העצים. נחום רק קורא את הפסוק "כי האדם עץ השדה", כפשוטו, עם סימן שאלה בסופו • ומעדיף את "שתיקתם המפתיעה" של העצים, לעומת המלים שלנו • "המקשות עלינו להביע את האמת". כדי ~1 ~ °'1 רן יהב חוטבי עצים למדה עדיין לחיות כשיתוף וכ- שיוויון עם ערבייה ; שני טע- * מים מרכזיים לכך : הראשון מסורת ארוכת-יומין של חיים כגולה, כמיעוט נדחה ומדוכא. את הניסיון המד הזה העתקנו למדינת-ישראל ; רקע של חיים אדונים כמשטרים לא-דמוקרטיים להתייחסות לאוכלוסייה הערבית. קביעתם של שני המחברים היא חד-משמעית : אין ולא היו דיונים משמעותיים, לא ממשלתיים, לא במליאת-הכנסת וועדותיה, בענייני ערביי-ישראל . הערבים לא שולבו בממשלות ישראל ולא בוועדות-הכנסת השר- וכך מנטרלים את זיעותיהם האישיות בנושאים כבדים וקשים כמו שידרת צבאי של ערביי- ישראל מול שידות לאומי • נושאי הקרקעות והתשתית, פיתוח נפדי ועידוני • נושאי חינוך והשתלבות בכל מערכות החיים. ספר חשוב ביותר • שעיקרו אינו .ביקורת מפרים ·ושואבי מקשה עלינו לעצב את דמותה נדת, וממילא לא היו מעורבים עצם הצגת הבעיות, אלא ניתוח הדמוקרטית של מדינתנו . הגודם בדיונים המעטים שהיו אדוותם. כרונולוגי של התפתחותן מנקודת השני הוא המצב הפוליטי-כטחוני האחריות למדיניות הערבית דאות הממשל .• מים שכר אנו חיים מאז תחילת הפנים-מדינתית חיתה תמיד בידי תנועת ההתיישבות כארץ • וכפרט שדים מהדרג השני • או כנושא * עוזי ןכבזימ מאז מלחמת השחרור והמלחמות נספח לתיק המרכזי שבידי שד ועטאללה ··. שאחריה. כלשהו . אלו האחרונים הסתייעו .. ערביי-ישראל • במודע ובתת- ביועץ ממשלתי לנושאי המי- .,ן ל ערכ"-'שראל אנו -למ נוכח רוזנפלר .• וים לדוב, לאחד אידו- מנצור : דיירי משנה , ערכיי- עים מסעירים כמעדנות המודע, נתפסים כחלק כלתי- עוטים, שדרגתו ווחשיבות היו נפרד מהקהילה הערבית הכוללת משניים. ישראל , מעמדם והמדיניות כלפיהם ; ירושלים ; כתר ; 262 ; 1992 עמ'. חוה פנחס כהן :הצבע כעיקר ; עם ** בחידות, פיגועים, או שערוריות מקומיות. דוב המחקרים והספרות העיונית "נחבאים אל הכלים" כפרסומים אקדמיים, ככתבי-עת וכמונוגרפיות ייחודיות. מאז "דוד המייסדים", שפרסמו דנות בשנות ה- so עד ה- oד , כגבריאל כד . מיכאל אסף • יעקב שמעוני וי- הושפט הרכבי, ונכתב מעט מאד ספרים, שעוסקים בערכיי-ישראל ושנועדו לקהל הרחב, ונדאה שככולנו . מן הממסד הפוליטי' דדך החוקרים והוצאות הספדים, דבק שמץ של אשם. האופפת אותנו . וכך אנו מתייחסים אליהם ב"כבדהו וחשדהו", תוך מתן דגש על הסיפא. אין כמעט חולק על כך • כי ערכיי-ישראל מקופחים, נדחקים אל השוליים ומצויים בדובר התחתון של החברה הישראלית. יישוביהם העירוניים והכפריים מפותחים פחות, המוביליות חפי- סית והחברתית שלהם ירודה יותר . ארגונם המרחבי והאיזודי מקופח, מצבם במעדנת החינוך הוא מן המפורסמות. שידרתי החינוך במגזר הערבי הם הגדועים הנושא היחידי • שזכה לדיון ממצה בממשלה, היה בשאלת ביטול הממשל הצבאי בשנת 1966, י"ח שנים לאחר קום המדינה. מאז שווים הערבים בכל, לכאודה, אך הטיפול בהם בדרג מקבלי- ההחלטות לוקה בחסר, בלשון המעטה. כתוצאה מתפיסות עולם ציוניות, יהודיות וישראליות, שהיו מנת חלקן של כל ממשלות-ישראל • ימין ושמאל כאחד' מעמדם של הערבים נותר נמוך • מושפל ומופלה לדעה : הפקעת קרקעות ** מודרניזם חילוני ומסורת יהודית הברורים, הדרוזים והצ'רקסים, ביותר • צפיפות התלמידים בכיתות וים, חוסר בתכנון מקרמי, הזנחה עובד ;57 'עמ דווקא על קבוצות ייחודיות כתרך במדינה : המחסור בכיתות-לימוד דנות מטעמי ביטחון' התיישבות האיסלאם נכתב דנות - על ובחרדים ייעודיים הוא החמוד ופיתוח, חוקי שבות ונכסי נפק- N ~~,~c:::~ ה~;~:;~~ כקבוצות אוכלוסייה יותר סודית, מסקרנת וכלתי-מחייבת. נחטא לאמת אם לא נזכיר את מכון רן-ליד, שהקדיש מחקרים, פרסומים וימי-עיון דנים לאוב- לוסיה הערבית, כמו "אחד מכל ששה ישראליים" )1981(, 'י'שראל לקראת המאה ה 21-")1984(. כך י גם החוקר פדופ' ארנון סופד . שטורח דנות ליידע אותנו על הגיארגדפיה והדמוגרפיה של ערביי-ישראל .)1988(. אך כל אלו הם פרסומים השמורים דק לקומץ קרואים, םהמתענייני ומתמחים כנושא. משדד החינוך והתרבות הוציא לאוד את הפרסום 'ך,ערבים אזרחי ישראל" (מהדודה נסיונית, 1984(, ומאוחד יותר אף הרחיב את המה- דודה ועידכנה. אך גם פרסום זה הוא "מטעם" ומציג את הערבים ובעיותיהם בהיבט "אובייקטיבי", ללא חדירה מעמיקה לסוגיות קשות. קדם לספרם של כבזימן ומנצרד ספד ראיונותיו של דוד גרוסמן' 'נ'וכחים-נפקדים". (הקיבוץ המ- אוחד •1992(, ושני הספדים הללו באים לתקן במעט את המעוות. 12 נדאה, כי "מדינת-היהודים" לא היא הגבוהה ביותר • תקציבי הטיפוח והרווחה הם פחותים יותר מכמגזר היהודי . שיעוד הנשירה כדמה העל-יסודית הוא הגבוה כיותר • ודק מיעוט מסיים את בחינות הנגדות בהצלחה, וכן נמוך מאד שיעורם היחסי בלימודים האקדמיים. מצב התע- סרקה של הערבים הוא בכי דע, ולאינטלקטואליים שבהם כמעט ואין תעסוקה במשדדי הממשלה וכמוסדות ציבור שונים. ייחודו של הספד, שהוא נכתב בידי עיתונאים-תחקירנים, (כרדיד גדוסמן), םשנגישות החודרנית למסמכים היא, כנראה, קלה יח- סית. מן הראוי לציין גם את השי- לוב היהודי-עדני כנתיכה המ- שותפת, תופעה הגודמת לאיזונים, אך גם לחידודים בלתי-נמנעים. 'דיירי-משנה" מסתמך על תעו- דרת ומסמכים םשוני בארכיוני- המדינה, ש"חוק ההתיישנות" חל עליהם והם נפתחו לעיון ולמחקר. עוד מסתמכים הכותבים על חיטוט בארכיונים ציבוריים ופרטיים ועל ראיונות עם פקידי-ממשל שונים, שהיו בסוד העניינים בעת קבלת ההחלטות לגבי קביעת המדיניות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בתשתיות, ותת-ייצוג בכל מעדנות חיינו. לאחרונה חלו כמה שינויים, שהם בבחינת ה"אוד הבקצ המנהרה". נאמנותם של מרבית הערבים לחוקי-המדינה ומסגרותיה, בעיקר בעתות מצוקה ומלחמות-ישראל כנגד אחיהם שמעבד לגבולות, הרצון העז לשלום - כל אלה נותנים יתר-לגיטימציה לאזרחי- המדינה הערביים. ערד משפיע ריכוך משקעי-העבד אצל הפולי- טיקאים החדשים והצעירים יותר ובמפלגות המרכז והשמאל. המהפך • שחל לאחרונה בשלטון' ~פשר כניסת ח"כ עדני לוועדת הכנסת, ועצם הגיבוי שנותנות המ- פלגות הערביות לממשלה בוודאי יחזק את מעמדן . גם דפוסי ההצבעה שלהם, המצביעים על "ישדאליזציה" מסוימת, ישפרו את ההתייחסות אליהם. בדוד לדובנו' כי לא ניתן לה מ- שיך במלאכת הקיפוח של 18% מאזרחי המדינה, ויש לעשות כל מאמץ להקטנת הפערים. המחברים, כאמוד, מסתמכים ומ- צטטים מניידות עבודה מוסמ- כים' כתזכירים של יועצי ראשי- הממשלות ונאומי פוליטיקאים, ה"אני") השידת של חרה פנחס כהן היא שידה חושנית. היא נוטלת מן המוחשי דמע- בירה אותר דדך חושיה הדקים ומעניקה משמעות. ת.ס. אליוט, במסתו "גבולות הביקורת", כותב : "מקוריותו של המשודד מתבטאת במידה דנה בדרכו המקורית לאסוף את החומד המגוון והבלתי- סביר ביותר לכדי יצירה שלמה חדשה". חוה פנחס כהן נוטלת את חומריה משני תמקורר עיקריים : מחד' חיי היומיום המיידיים, אלה בעלי שפע הצבעים, הריחות והצרדות ; ומאידך - עולם רוחני יהודי וישראלי ייחודי. את שני אלו היא מגבשת לכלל מקשה אחת, שבה העולם הרוחני מעניק משמעות לטריוויה, הקודש מעניק משמעות לחול. עולם הדימויים שלה לקרח מס- בינתה המיידית - תבנית נוף מולדת - ומתוך עולם המקרא והמסורת היהודית ; אך אין זאת שידה דתית, שכן היא אינה עוסקת לא נאלחים ולא באמונה ואף לא בפילוסופיה דתית. העולם היהודי מצוי כרקע לשירים בלא לגעת בשאלות של דת ואמונה. עולמה של פנחס כהן הוא גויון 151-152 ביקורת מפרים • שירה• אוגוסט-ספטמבר 1992 הסובב, לכל חומדי המציאות הקיום היומיומי מקבל את על העולם הם גם היגדים על היומיומית. הטבע אינו דק תפ- משמעותו מתוך זיקה לתרבות הלשון : "לימוד האהבה כמו אודה, אלא מופנם בתוך האישיות רחבה, בעיקר זאת היהודית לימוד השחיה t תרגיל כיכולת השידית, ועל כך יעידו הפר- הקשורה לבית-הכנסת, לחגים ול- ההגדרה" (עמ' 48(. או "כארץ סוניפיקציות הדברת . יש חיוניות עולם המקרא, וגם מתוך זיקה הזאת כולם משחקים/ כלשון לא דנה גם בדומם : "השארנו אחרינו לאמנות בכלל . היא מזכירה את מבדילים נין~ קדש הימים לחול משקופים ריקים ושעדים/ נ -[ האמנים קדקאווד - אדריכל הים" (עמ' 40(. כאילו יצאה/ נשמתם/ אחרינו" וצייד • את כריס טוף - אמן שידתה של פנחס כהן היא שידה (עמ' 13(; מתוך אדמה טדשונית סביבתי' את הפסל הנודע הנוי נשית והיא מעזה לומד גם דברים ובוהקת יוצא עסיס ("ענבי חברון" מרד' את המלחין ירה אן סנסטיאן לא מקובלים : "אתה תמיד תוכל עמ' 14(, הגפן עורגת והגת, על בך • כאשד שני המקורות - לקנח עצמך ממני! ואני יכולה סלע גיד, כמהה לדגלי הדורכות המסורת והאמנות - הם בחינת לשאת זרעך עוד שעות ארוכות/ ("על התאנה ועל הזית" עמ' 14(, ה tt לזמני המתקיים גם נזרם הקיום איש לא ידע זאת כלכתי ברחוב." רחובות תל-אביב מחכים "שיעבוד החולף. (עמ' 23(. וכן - "היא יוצרת לי בהם הדוח/ ויצנן בחרמיה" (עמ' יש עושר דב וחיוניות גם בלשונה אקלים ממוזג/ עם ריח זעתי החלב 43(. בכולם מבעבע הדגש האנושי של המשודדת, השולטת בכל הטרי והחלב שהחמיץ~ כשפתיה החם. רבדיה של השפה. דנים מהיגדיה בהפרשותיה במחזור דמי" .• שמעון אדף מת i ף "אוטודיאגנ i1 יזי ה" אובססיה נקרופיליה חול סו~ן, דולך היא ~R ל~ת חוקי ~ךןל :p סו;כים, o/ היקת אקtךו:; ;:ו:צו~ח ~ינ;לי זקפוך~ים ~ה ~:;f ך • :נו~ה זג~~לים ~ד ריך~~ךג ך~ל~ץ םי~יi?זtז9 ;כינות ט~~ת םי~ודtזד ::וחו a ק.ת ~ת ץר.~~:: .f ~סר ~ך;כלי . ;כ~ה י~~ ~~לא ;:וךלת פולה ~:נו . רי םיקt~~ תחת מר:נצי עופרת ~אור .;:זךחוב ~~· ה, ·~ ן~· ר~~ם ה f ~~~עות זt~re לות, ";:ושו~ים" - היא או?? . רת - "נו טוב, :נשאיפה ה:~סודית -:T:• ;ךם שוב ~ךפו ~QR ם ~ל -• לצזפח משהו, ש"רש ~ם ;:וך .רר . wז:ו~~ו; -w ~י~י יר.tז~·ל ו:זך~:~ות, .ת~ ו:זך~:~ות בינ;:~~ עוש " ות לי ;כןה קקtח י:;צום ל R9 ".ס אירוניה מפליא ששירה ה:נאה למפות :-T • •.• -:• -זזסדר גק,ש, הוק,~ת ,ק~עון ה.שם ש~י . מגיע מאוסטרליה fס . רר ~ד " -··"..- ז:: : ז ם ה~טו!?פו י~~ םיךךו"שtז . . -· :נמעטפה עם אור נכר ~ם הpז~.א"לקt T •• • T T :--: ~אוה:~ות ן.Pזחר .םי~נ;~ םיקt~תור~~tז הלחישו 9 ~יכות ר;r~קזR הל ~r;רקץP.ר ל~~ ~ךת · ד~. " ם ךי:;;כים .~ךפוד f~זt~ע ו:: re ךץ קירות R לו;כים ק~ת ,ל;כגי ורהיטים פתוחים אל ה:~ם . ;T•.""-o/ גי חולי~~ים םיכ;tור ;:י R רו ~~די T • : תידוr-:;9 ןה שו :;f .רת םידידוro/ פו~.רת ~לפרז ~t? ה~;:י w ~יד דזגד . ~ל לוחות ;:וזביךם. R ~ת יר.וrזt, !f' רו~ה ~דד are ת ה;:-י~ה לי ז:יפוז f~זt~עי~~לזt~9 כום עיוורון ~בורו a ::זג מו~ית ה~וrפו~ ;:וק.ך;כדית ה~ז:; מו~ז לקו:זת אוהי לכל ~י ~!?w ר לוכ v. ד ~ת ::ו~הים, ~קום .ץר.~~ ~!?w ר לגסות ל R שור חו~ים ול;:וךקיד i?f ~טו ;נל.ס ל i?י~~ ~ת ו:; o/ל~ים ך.ךן .ר~;:יס fן i? ת ;:וגולז . ~ם ל"א ~ז;ז~ה ושtז. רר ~יז ט~ם זק~ז;ז~ה חדור תחושת יעוד . -: -: חליל רועים סורג ננשים על הגבעות. ך ~ו:זר · ~ך .~ךך ~~ךמ i ת .;:וקו~יות~ ~ס: o/ ליות זק~ךגו ;:וק.ךו:ז p ים f~ך W ת ~ו:; o/.ת~.ק יומיומי' חושני' פתוח' והיא משרטטת-לוכדת קטעי מציאות על דדך האמת. הספד נושא אופי של יומן עדות, המוסד דן וחשבון על קורות הדוברת בביתה ומחוצה לו. " האני" מטייל בין המקומות והזמנים ומעיד על תחושותיו ברגע חומקני, כשאירועים קרובים ודחוקים מתרכזים בו-זמנית ברגע התודעה, והנקודה היהודית והיש- ראלית היא מקום ניקוז לתחושות. "ואני במחשבה/ זדה מה כמהתי או • מה/ להתכנס בדגלים יחפות ולחסות/ תחת טלית הכהן הגדול . שלי .]-[ ואולי אז, גם כל הנסתרות~ יהיו גלויות" (התייח- ח ה פנחס-כהן הצבע בעיקר דרת" עמ' 52(. עם זאת, שידתה של פנחס כהן מודרנית ופתוחה. היא אינה נכנעת לחוקי העלילה או הזמן (כתביעתו של אריסטו ב"פואטיקה") והשיר נמסד כחוויה ברגע התרחשותה, בזדם חופשי של אסוציאציות. השיר מתחיל ברגע ההשראה ומסתיים ברגע שמסתיימת החוויה השידית, תוך דילוגים בין העניינים, המקומות והזמנים. הוא אינו נכנע לחוקי התחביר' שהוא לפעמים קטוע ואף חסד . מה שמאחד את הטקסטים לכלל יצירה מושלמת הוא אופן הגישור המתוחכם בין מאגד האסוציאציות הפרטי לבין מאגד הקונוטציות הרחב יותר מתוך התרבות הכללית ובעיקר זאת היהודית. דוגמה מובהקת לדדך יצירה זאת הוא השיר "ישראלים", בעמ' 34, שבו קשורים מקומות דחוקים (אדה"ב וישראל), וזמנים שן- נים (טיול בארץ ישראל • טיול coast to coast באמריקה לתקופת המקרא). דב האנלוגיות של פנחס כהן מופעלות ללא מלות קישור או השוואה, אלא על-ידי סמיכות העניינים תוך דאייה סינאופטית רחבה וסינכרונית מכווצת באורח פדדוקסאלי כמו בשירים ו"ישכם אברהם" (עמ' 13( "ששה כדים" "שהייה" (עמ' 48(. "סימנים" (עמ' 56(. 'הצבע כעיקר" כתוב מעמדת מעורבות גדולה ואהבה לכל דוד שגיב רגשות כמוסים ורגישות העדינ מצבים אנושיים מרגשים, המת- אין דרך להסביר את פשר הבי- קורת וההחרמה השרירותית אאל ביחסים בין הבריות באיזור כזה. רחשים בנוף כפרי ומדברי פראי לע כשנאה העיוורת, שרוחשים קנאי הילדה גדלה ומחזריה משחרים ויפה. התגעשות של אהבה יוקדת, הדת המוסלמים לקופטים-הנוצרים לבית הוריה המאמצים כדי לבקש שנאה לוהטת, גבורה, מל n "הכופרים", שאינם יכולים את ידה, אך הם נידחים על-ידי מות בין כנופיות לשלטון באיזור להשקפתם - להיות טובי-לב האב, שהתכוון להועידה לחרבי. המועד לפורענות מתמדת, המ- ונותני חסות לנדכאים מוסלמים, הנערה הגיעה לגיל ארבע-עשרה, אוכלס בשתי עדות דתיות גרו- מוסלמים כפי שצייר אותם הסופר ןברומ שהוא הגיל הרגיל לנישואי בנות לות, מוסלמיות וקופטיות-נוצריות. שלו. ברומן עצמו לא אימצ באזור הזה, אך חרבי, שחש ומעל לכל, הוא מתאר יחסי אנוש וקופטים הקורא שום "פתנה" ושום הקריא עצמו בלתי-ראוי, לא ניגש לבקש המדלגים, לעתים, על שנאה תהו- את ידה. ההורים, ובמיוחד ,האב מית. זה סיפור אהבה אילם שאינו למחלוקת. במצרים הסופר עצמו י אגב, אינו קופטי נתקלו . בקשיים רבים בהמצאת מגלה את רחשי הלב במלים, אלא אלא מוסלמי מבטן ומלידה, וכ- תירוצים תכופים לדחיית המ- בליטוף וחפני . הוא סוקר בלי א'אז:;; ~אחר : נראה יצא קצפם של קנאי-הדת הזרים. כשהתקרבה צפיה לגיל משים את תקופת המלוכה, תקופת דודתי ~p ;ה עליו רק משום שהוא אינטלקטואל שש-עשרה, דבר הנחשב מעל הרפורמה האגרארית של נאצר' כ~תר האינטלקטואלים הליברלים ומעבר לכל המתנה, ובמיוחד ימי התבוסה של 1967' והקריאה והןקנזר ; הוצאת ..ו י!:נינו רומן קצר המסופר במצרים - כזה שאינו רמתייש כשמדובר ביפהפיה כמו צפיה, לקחת נקם מישראל t שהשפילה 1··· על-ידי ילד מוסלמי, החי דאו אל-חלאל ; עם דרכם של הקנאים ומדגיש תא פקעה סבלנותם של ההורים. את מצרים, יחסי פלאחים ובעלי בכפר קטן' שבו גרים בצ- קהיר; 1991. אחוזות, אנשים הבורחים מפני וותא מוסלמים וקופטים, בכברו הפן האנושי ורוחב הלב של כל דת אלוהית. ההורים נדהמו יום אחדי כשבא החוק ("~~אדיר -מבוקשים), הכפרים במצרים עילית. באחרונה הוחרמו לא מעט ספרים חרבי כשבא חרבי נלווית מעבידו, ומה לא. הרקע לפרק השני, המובא בזאת, הוא ה"עיד-אל-!;נ~ר" : בכל חג של אינטלקטואלים, המתנגדים בעל החווה, הנושא תואר אצולה לאלימות של הקיצוניים, ודוגמה . ותואר קונסול, כדי לבקש את כאמור' קיצוני הדת המוסלמים קטן י הוא "עיר ,"ר~נ;!-לא המסיים לכך היא חמישה מספריו של ידה של צפיה עבור הקונסול . התייחסו לרומן הקצר הזה כאל את צום רמדאן י מתבקש הילד נשיא בית-המשפט-העליון לער- הקונסול כבר עבר את גיל ששים סכנה ממשית לקיומם, בגלל הש- חצי עררים במצרים, השופט מחמד והתחתן כבר פעמיים, מבלי לזכות פעתו הישירה למען דו-קיום, ואף על-ידי אמו לשאת לז;ננזר של הכפרי המרוחק מביתם כדי סעיד אל-עשמאוי י שהוחרמו -על כצאצאים. המלים נעתקו מפי לאהבה, בין מוסלמים וקופטים שעת הליכה, חבילת דברי מאפה ידי פקידי אל-אזהר ביריד הספר האב המופתע, אלא שחרבי החל באיזור הנשלט כיום כולו על-ידי שהאם מכינה גם לז;ננזר וגם לכל הבינלאומי בראשית השנה. למנות את מעלותיו של הבוס קנאים מוסלמים קיצוניים. ידוע, אחת ממשפחות הקרובים. במנזר ה"קדוש" יצירותיו של בהא'א טאהר תורגמו שלו. האב ניסה לדחות את שמנהיגי הקבוצות האסלאמיות היה מקבל את הילד לשפות רבות, אך הסופר לא מצא הבקשה בכך שדרש לשאול את הקיצוניות, ובראשם שיח' ו~~ נ;:: w אי, שהוא כומר תמהוני במקצת את דרכו כמצרים, ב 1981- אהו פי הנערה, אך להפתעתם קיבלה דג;:~ 'ןא~ז;rן-לא שהוציא ";נג;ןןא" וטוב לב. גם המנזר היה שולח בחגי הקופטים מתנות של תמרים עבר לעבוד ב"אונסקו" שבג'נבה, צפיה את ההצעה וטקס (פסק הלכה) לרצוח את סאדאת, ונמצא שם עד .היום הנישואין נערך. צפיה ילדה בן מוציאים חדשים לבקרים פסקי מזן מיוחד, הגדל רק במנזר הזה. בשם 'ןאכitז::ז ושמועה התפשטה, הלכה נגד הקופטים "הכופרים", הסיפור סובב סביב ילדה ,יפהפיה כי חרבי נשבע להרוג אותו כדי מתירים את ביזת חנויותיהם, לפני שנתאר את הטרגדיה המ- המאומצת על-ידי קרובי משפחתה שלא יירש את אביו . מכאן תתחיל שויפת כנסיותיהם ואף מתירים סופרת ברומן הקצר הזה, נציג קודם כל את הסופר. בהא'א רטאה (הוריו של הילד' הז,יספר ברומן) הטרגדיה. הקונסול מפטר את לפעמים את דמם - דבר, שלא לאחר מות הוריה מקדחת המל- חרבי ממשרתו, ורודף אותו. גם היה קיים בעבר, לפני הופעת הוא יליד קהיר 1936' למד ספרות דיה, הפוקדת את האיזור לעתים צפיה החלה לרדוף אותו' אולי הקבוצות הללו . השלטון המרכזי והיסטוריה באוניברסיטת קהיר' קרובות. הילד י שלוש ואחיותי משום אכזבתה על שלא ביקש עושה כמיטב יכולתו לבער את וכתב סיפורים קצרים ורומנים, להתחתן אתה. היא שומרת םאמוני הנגע הזה של "פתנה", המחלוקת ביניהם : "מזרח עצי ,התמר" רצפיה, הילדה, שחיתה גדולה ממנו בשבע-שמונה שנים, חיו העדתית - אך לא תמיד בהצלחה "אמש חלמתי עלייך", "אמרה לבעלה הזקן ומתחילה לגדל את ביחד' ויופיה היוצא מגדר הרגיל יתרה. רק לפני שבועות אחדים ד'ו l],"א ו"אני המלך באתי". חסאן ולשנן לו שעליו לקחת נקם נתגלה כי הוקמה בעיירה ןירוט הרומן "דודתי צפיה והמינזר" י היה מושך את עיני וראיה. באותה מחרכי ש"זומם" לרצוח אותו וסביבותיה ממשלה אסלאמית לכל הוא האחרון שכתב. עת היה פוקד את הבית קרוב ולרשת את אביו. ברוב חימתו דבר, עם ראש ממשלה, שרים, הרומן יצא לאור בסדרת הספרים משפחה בשם ז::זך~י. יתום משני וכעסו בא יום אחד הקונסול עם מנגנון ושאר אמצעים שלטוניים. החודשיים של דאו אל-ה ילאל הוריו אף הוא. הוא עבד בחווה כנופיית חסידיו t והם כופתים את בכמה מקרים כבר חיתה העיירה המפרסם גם ירחון וותיק אהנוש סמוכה לחוות הורי הילד. חרבי חרבי לעץ תמר ומלקים אותו לזירת קרב בין מוסלמים וקופטים, אותו שם. הספר ספג תביקור נחשב לבן-דודו של אבי הילד וגם בשוטים ומחככים את עור גופו ואיש במצרים אינו יודע לאן יוביל קשה מקנאי-הדת המוסלמים ףוא הוא היה בחור חטוב, יפה-תואר נעץ המחוספס עד שכמעט ונפשט מצב זה, הטעון חומר-נפץ . הוחרם בטענה שהוא מעורר וגבר לעניין . האב התייחס לחרבי מעליו. בתחילה, מקבל חרבי את "!;נI;י~ה" מחלוקת עדתית כלאח צעיר ולכן נהג לקרוא לו יסוריו בסבלנות, אך כשהסאה על רקע זה יש להבין את בין מוסלמים לקופטים. הביקורת "בן אבי". חרבי היתום והעני היה מוגדשת, הוא אוזר את שארית הרומן היפה של טאהר : מצד החריפה, שספגו הסופר וסיפורו מאוהב, כנראה, בצפיה, אך הוא כוחותיו, מנתץ את כבליו, חוטף אחד' קריאתו של סופר ואינט- מקיצוני הדת, והחרמתו על-ידי מעולם לא גילה את אהבתו לאיש, רובה והורג את הקונסול . הוא לקטואל בעל שיעור-קומה לדו- הז;נמסד הדתי במצרים תמוהות משום שחשב שהוא אינו ראוי לה. נמלט לז;ננזר וחוסה בו' אך אין קיום באיזור זה ; מן הצד השני ביותר . שהרי הסופר נגע בבעיית גם צפיה חיתה כנראה מאוהבת הוא יכול לצאת עוד ממנו' משום הקריאה של קיצוני הדת היחסים בין מוסלמים וקופטים בחרבי, אולם גם היא מעולם שצפיה אורכת לו, נחושה בדעתה לרדיפת הקופטים-נוצרים. משום במצרים עילית ביד-אמן עדינה לא גילתה את אהבתה : המ- לחסלו בכל מחיר . ברבות הימים כך' "זכה" הסופר לקיתונות של ורגישה, ואף ניסה להוכיח, בדרך סררת של מצרים עילית, הידועה מת חרבי מרוב חולשה, רצפיה, שופכין על ספרו. מעטים העזו עקיפ . ה ובמרומזי כדרכה לש בשמרנות קפדנית בענייני כבוד שלא הספיקה לקחת ממנו נקם, להגן עליו מפני הקנאים, וביניהם הסופר והמבקר הספרותי החשוב כל יצירה אמנותית, כי -קיי המשפחה, אינה מאפשרת לנערה אף היא מתה. לגלות אהבה. כאן אנו חשים הרומן עמוס-הרגשות כתוב בסגנון דגא'א אל ~re אש, שחוזה לבהא'א 14 מים שיתוף-פעולה ודו-קיום בין את יד-האמן של הסופר בתיאורי קולח, ללא פלפולים, ומתאר טאהר עתיד ספרותי מזהיר .• מוסלמים וקופטים. גליון 151-152 בחא'א דטאחמערבית : דוד שגיב עין הרע, דבר שהיה מעורר קינאת אחיותיי י אלמלא שאהבתן כלפיה לא חיתה פחותה משלי. הן היו מטפסות על צווארה דודתי צפיח ונושקות לה כל יום, אבל לי היה אסור משום שאמי ואבי התייחסו אלי מגיל שש כ"גבר", והיה עלי להימנע מלשחק עם והמנזר בנות ודווקא במיוחד עם דודתי צפיה. כמו שדודתי צפיה חיתה היפה בבנות, כן היה דודי ינ;::רכr היפה בגברים. הוא היה בן-דוד רחוק של אבי • ואף הוא היה יתום • פרק שני; ה1 שליחות האחרונה שלי בבוקרו של החג חיתה מסירת חבילת דברי המאפה ל~נזר. רק אחרי שובי .~ . משליחות זו מתחיל למעשה החג האמיתי בשביליי שכן הייתי נפגש עם קרוביי וידידיי כדי לשחק ואחר כך לנסוע ללוקסור כדי לרכב על אופניים מקושטים בנייר צבעוני ולהיכנס לקולנוע. השליחות הראשונה שהייתי מקיים בחפץ לב ובאושר חיתה, כמובן, מסירת חבילת דברי המאפה לדודה צפיה. הייתי עומד בציפייה לתשר של החג בתוספת הפצרה להישא T ר אתה עוד זמן מה. דודתי צפיה חיתה גדולה ממני רק בשבע-שמונה שנים והיא לא חיתה, לאמיתו של דבר, דודתי. התייחסתי אליה כעלמה היותר יפה בעולם מחוץ ל;נאהן כr?d אמה* שאהבתיה מהסרט הראשון ששיחקה בו בקולנוע של לוקסור . רגעי האושר של ילדותי היו כשחיתה מחבקת אותי ואני מריח את בושם היסמין שחיתה מזליפה על גופה. זה היה בעבר. אך עתה, כשהייתי נושא תא קופסת המאפה, אמי חיתה רודפת אחריי בעצותיה ששיננה לי שוב ושוב ללא הרף. היא חיתה מאיצה בי ואומרת: אני יודעת שאתה נבון . אני בטוחה שלא תבגוד בי . מה תאמר לה? ..~ הקופסה הזאת היא ןאו;;וכrל. אוי ואבוי אם תאמר לה שאמי שלחה לך את המאפה. ואיך תיכנס לבית ?... והייתי עונה : אמא, בלי רעש ומהומה, וחיתה אומרת : בדיוק ... בדיוק. בני נבון . שלא נכראה שמחה ולא תאמר חג שמח או דבר כלשהו . רק תיכנס ותאמר שלום לדודתך . אם חסאן ער תן לו את הקופסה בשקט בשקט או שים אותה לידו בלי אומר ודברים ... אמי חיתה מוצצת את שפתיה ואולי חיתה מוחה דמעה מעיניה כשהיא אומרת : מסכנה צפיה. החג שלה ממנה והלאה. גדלנו יחד אני ואחותי צפיה. מאז שהכרתי את עצמי כילד התיחסתי אליה כאחת משלוש אחיותיי . כולן צעירות ממנה למעט הבכורה, "1 ךן אל- w אם", שנתן לה אבי את השם הזה על שם הסבתא שלו כסימן ברכה. אולם אמי לימדה אותי מינקות שאקרא לה דודתי. צפיה חיתה בת-דודה של אמי. אביה ואמה נספו יחד בגל קדחת המלריה הפוקד את ישוננו גלים גלים. ומשום שאמי חיתה הקרובה מכל םירזtשה שנותרו בחיים, ומשום שאבי היה באותו זמן בן-דודה של אמי הרי היה רק טבעי שתאסוף אותה לחיות עמנו. כמו כן היא חיתה קרובת משפחה לכל בני הכפר. כולנו היינו בני-דודים או מצד האב או מצד האם, קרובים כרחוקים, מהראשון י ראש הישוב ד~אכr ~9 דאן ועד לאחרון הפלאחים השכירים. אלא שאנחנוי כפי שכבר אמרתי, היינו הקרובים ביותר אליה מבחינה משפחתית. אבי למד שנתיים במכון הדתי ב~ Q י~ט והיה נושא, ל~תים, דרשות במסגד בימי ששי ועומד בראש .קהל המתפללים בהעדרו של ~"ה ?d אם" שנחשב מעין קאדי בלוקסור . אף הוא היה מבני כפרנו והיה האפוטרופוס על חינוך היתומה ועל שמירת ירושתה. מאז ילדותה חיתה צפיה מעוררת השתאות מרוב יופיה. היו לה תווי פנים עדינים. פיה ואפה היו דקים. וכל פעם שחיתה גוזזת את שערה השחור היה גדל יותר וגולש על גבה, עדין • שופע ויפה עד שיוצא מעבר לצעיף השחור שכיסה את כתפיה וגבה. עיניה היו נדירות ביופיין . הן היו בעלות גוונים שונים • אך איני יכול לתאר בדיוק את גונן . התיאור המתאים ביותר הוא שהן היו ובשיות בהירות ב~ל • אך בזוהר השמש או לפני ברק האור היו בבות עיניה שובות-הלבבות מקבלות גון צהוב מהול בירקרקות בתערובת של צבעים רבים אחרים ... בילדותי נתקלתי לעתים קרובות בגברים ונשים שהיו קוטעים את שיחתם כשדודתי צפיה חיתה מביטה בהם מבעד לריסיה העבותים בשעת שיחה איתם. היו ממלמלים כשהם מוכי קסם באומרם : "איזה יופיי בלי עין הרע". אמי חיתה מקטירה לה קטורת וקושרת לה קמיעים נגד מאביו ואמו . האדמה שבה עבד חיתה סמוכה לאדמתנו והוא סייע לאבי בעבודת החקלאות והיה מבקר בביתנו לעתים קרובות. אבי, שלא היו לו אחים, התייחס אליו כאחיו הצעיר. כמוהו כאמיי שחיתה מכנה אותו בכינוי : בן-אבי . למרות שהמחזרים אחר צפיה החלו לבוא בזה אחר זה מאז שהגיעה לגיל עשר כמעט, היה אבי נחוש בדעתו שלא להשיאה לפני שתגיע לגיל המותר, שהיה אז גיל ארבע-עשרה. אבי ביקש, שדודתי צפיה תלמד בבית-ספר . כפי שהיה נחוש בדעתו שעל אחיותיי לסיים לפחות בית-ספר יסודי . אלא שאמיי שהתפשרה עם אבי בעניין לימודי אחיותיי • לא הסכימה שצפיה תלמד יותר משנה אחת, ואחר כך חיתה נחושה בדעתה להשאירה בבית. היא . טענה שהיא בקושי יכולה לגונן עליה כשהיא נמצאת בבית, ומה תעשה אם צפיה תצא מהבית בכל יום ויראה אותה כל ארחי-פרחי ? אמרה שכוכבה של הילדונת חלשלשי שהיא מועדת לעין-הרע ולקנאה, ומאז נכנסה לבית-הספר חלתה בכל המחלות והפגעים האפשריים. היות ואמי ראתה עצמה כאחראית ישירה על צפיה, נענה אבי להפצרותיה והשאירה בבית. יתר אחיותיי, 1 ךן אל- w אם, g :;כי~ה ודק~ה. לא הצליחו להגיע לאותה תוצאה על אף בכיין והפצרותיהן . לא היה כוכבן חלשלש ואבי היה קשה עורף. עם זאת לא בית-הספר ולא הגיל המותר היו הסיבה היחידה לסירובו של אבי להיענות למבקשי ידה של צפיה. בראש ובראשונה חיתה זו התחושה העמומה, בביתנו ומחוץ לביתנו, שצפיה מיועדת לחרביי למרות שהוא מעולם לא ביקש את ידה מאבי. אדרבא, הוא התיחס אליה כילדה כפי שהתיחס ליתר אחיותיי. חרבי היה גבה קומה, שחום, ובשתי לחייו שני עיגולים אדמדמים רוויי-דם, הגובלים עם שפמו השחור המחודד תמיד בשתי קצותיו. פיקת הגרוגרת שלו חיתה בולטת וחיתה עולה ויורדת באופן ברור כשדיבר או שר . קולו החזק היה היפה שבו . כל אחד הכיר בכך י ולכן היו מפצירים בו לשיר בשמחות ובערבי-בילוי - או שהיה מתנדב בעצמו לשיר לכבוד בעל האירוע ומסלסל שירים מקומיים כמו "עבאדי, הוי ילד עבאדי" או "רנן השהרון על המדרגות והקיצני" או שהיה מאלתר ומוסיף לשירים ידועים בשבחו של בעל-ה w. מחה. היה ידוע כי חרבי נמצא בקשרים עם ה~~מ~ החלבית, הצוענייה זהובת הש " ער, שחיתה רוקדת בשמחות ושחיתה מאוהבת רק בו מבין כל הגברים, למרות שהיו רבים שייחלו להתקרב אליה. פעם, באחת החתונות, היא אלתרה שיר לכבודו. חיש מהר נפוץ השיר בכפר, והגברים החלו שרים אותו בכל פעם שהופיע חרבי לפניהם כשהם מחייכים, ממצמצים בעיניהם ומסלסלים את קולם ושרים "חרבי לבי ... לוחם בי חרבי וכשראיתיו לא נלחם לבי". חרבי היה משיב להם חיוכים ודברי הומור בלי כל סייג. באותו זמן • בכפרנו, האהבה חיתה מותרת לגברים שעדיין לא נישאו ואפילו לאלה שנישאו והיו חופשיים בהתנהגותם. מכל מקום, אהבה זו לא חיתה מניעה את חרבי מלבקש להינשא לצפיה אילו רצה. אבל, האם צפיה אהבה את חרבי? לא אוכל להחליט, אבל אני זוכר, משחר ילדותי, שהיא ךיתר אחיותיי היו • בדרך כלל • מציצות עליו בהחבא ובהסתר • מבין פתחי הדלתות המוגפות למחצה, כשהוא ואבי היו יושבים על מפתן חצר הבית ומדברים על הגידולים, או כשהיו מבלים יחד ושותים תה. איני זוכר אם היא חיתה זו, או אחת מאחיותיי היא שאמרה, כשהפתעתי אותן פעם מציצות עליו: "ישתבח שמך. אלוהים ... כמו ירח בעת שחר ..." באותו רגע איימתי להלשין עליהן כולן לפני אמי ואבי בגלל חוסר הבושה שלהן • אך דודתי צפיה ניגשה אלי ונשקה לי על מצחי כשהיא שואלת בתוכחה : "החסכים לגלות את בושתי, בן-אחותי ?,; או אז התמוסס בלבי הרצון להלשין .• סיפורת • * פאתן חמאמה - שחקנית צעירה יפהפיה ששיחקה בסרטים מצריים רבים וחיתה חביבת הנוער בתקופתה. 15 אוגוסט-ספטמבר 1992 ש. שפרח 5 וי~ ~1 ~ "על חרבות הזיכרון" מקרא ב"אופסימיסט'" רב"אח'טיה" מאת אמיל חביבי .מםה w ד האירוניה שני הספדים קראתי את ספריו של אמיל חבי יבי עם וחדה, וגם מאד חמקמקת. שני הספדים המהימנות הדיאליסטית של הסיפור ; כל חם מהישגיה הופעתם. ואת מה שנותר בי מן הקריאה ("האופסימסט"' נוסח עבדי אנטון שמאס, פרקי הספד הם מכתבים אשד נשלחו המעניינים הראשונה ההיא אוכל לתאר אולי באמצ- הוצאת מפרש 1984; "אח'טיה"' תדגום אל המביא לדפוס : "סעיד אבו אל-בחס של הספרות ערת הדימוי' שנצטייד לי בשעתו ונשמד מערבית אנטון שמאס, עם עובד 1988(, אל מתשאאל, הלא הוא אשד ביש-גדא הישראלית ואולי בזכדוני מאז - כמו שיטוט בסמ . טאותיו - וחבל שאינני יכולה לקרוא אותם ס;מיסט · האופ f כתב אלי T ל~מוד :Q ~ד של באזאד ענק, של איסטנבול, או קהיר במקודם, וגם אאלץ להמתין לתרגום על אדוותי, ספד על אודות הנס המוזר גם מצביעים על או ירושלים, כשכל חףשיך מופעלים : הדומאן השלישי, "סדאיא בת השד הרע", ביותר שנפל בחלקו של בן אנוש ונו'" כיוון הייחוד של המראות, הקולות, הניחוחות, ערשן' כמעט כדי להראות שאולי השלושה הם מעין '('האופסימסט"' עמ' 9(. 'ב'אח'טיה"' ספרות ישראלית מהמם, עד שלא תמיד אתה מסוגל טרילוגיה אחדותית (על הקשרים בין שני מוסיף המחבר הצהרה ואזהרה, "דומן מקומית. לקנות משהו, קשה לכדוד, צריך להיזהר הראשונים אצביע להלן) - הם מהישגיה זה אינו אלא יצוד דמיוני המזרחי מללכת שולל אחד הברק. לפעמים אתה המעניינים של הספרות הישראלית ואולי המכףנף". והסיפור אינו מסופד מפיו של מוצא אוצרות אמיתיים דוקא בדרכי ך שכףח גם מצביעים על כיוון הייחוד של ספרות מספר כל-יודע, אלא משמו של בעל ונידח. o/ ייקים במזרח מהלכים עלי קסם, ישראלית מקומית. המחברות - מספר-~, בגוף ראשון ולא :תחרו בהם בתי הכל-בו ;ןענקיים במחברת הראשונה ; המחברת השגיח המערביים. הם הלמףת הלב שוי העיד אמנם מסופדת על-ידי מספר כל-יודע, חדף הניסיון כין אמת לכדיון הגדולה. ואם כי אינני תאוות תיףדים אבל לי נדאה, שאף כאן אין זו אלא הנשנה וחולך קשה במקומותינו לכתוב ספרות יפה. להחזיר את וטיולים בחוץ' בחו"ל' הדי י\~ם יש תודעתו של המספד-ה~ד המפרשת את עדים שאני חולמת לשוב אליה r; הלא האיש הכותב נקרע בין הנאמנות לאמת, אירועי המחברת הראשונה ; והמחברת הקורא אל הן איסטנבול וקהיר' וחלומותי מתרכזים למציאות, לבין הקסם של הכזב וה בידידן ; השלישית חוזרת אל מספר בגוף ראשון . האמת של בצבעוניות של השווקים. בין התשוקה לכתוב ספד "על שום עצם הכינוי "מחברת" מבקש להעניק עכשיו' חזרתי וקראתי את יספוא'lז' י מיסט" דבר", כדברי פלובד' לבין הכורח לשרת המציאות, אין מהימנות דיאליסטית לסיפור הבדוי . דומני' ו"אח'טיה" שנית. והרשו לי · להודות את הרעיון' את האידאלדגיה. הסופד או כי המחברת השנייה והשלישית אינן באות שהקריאה החוזרת הותירה אותי מנ:ולבלת המשודד במקומותינו, תופס את עצמו יצירותיו של אלא כדי להעניק מימו מסתבר לפקק חביבי כגדר של ונבוכה ומהססת. אמיל חביבי מחלק בלשונו של עמוס עוז "מכשף השבט", התנועה האבסורדי במחברת הראשונה. משל פוליטי. את ההסטודיה של הזמן החדש בארץ מוכיח בשער ואפלו נביא. הספרות כביכול אמד המחבר : הפקק שלי נדאה המשל קודם עוד הזו לשניים : ל "זמן הערבים" ול"זמן הישראלית משלמת מחיר כבד למחףיבות לך בלתי אפשרי, אז בוא ואפרש לך כמה היהודים". לאחד הקריאה נדמה היה לי למציאות, לאמת, והיא נוטה אל התיעוד פקוקה היא המציאות של חיינו במקום וכשד אנושיים לתףמי' כי רגע השבר הגדול בין שני מחד גיסא, או אל האלגוריה ואל ההפשטה וקיים כזכות הזמנים כאילו לא היה, וכי הספדים מאידך גיסא. יצירתו של אמיל חביבי הזה. עצמו, מכלי עוסקים דק בתוצאותיו ; כאילו מצב צומחת מתוך השניףת הזו . איש המחשבה ואכן' נדאה לי' כי זכדף האירועים שיזדקק לנמשלו . הפליטףת של גבודי הספדים הו t~ מצב הפוליטית נמשך אל האמת, אל התיעוד . ההזויים, כמו הופעתם של יצורים מן בראשיתי, שהתהווה יש מאין. המחבר המשתמע לא תמיד טורח להסתתר החלל החיצון • כמו פקק התנועה הצובר אחדי שקראתי את הדומאנים שוב: ושוב ומזוהה לעיתים קרובות עם המספר . כך ללא ספק מימדים אבסורדיים פנטסטיים - ונדאה לי כי הספדים עצמם מכתיבים למשל אתה מוצא 'ב'אופטימיסט" העדות - נשמדת אמינות של ממשות בעיצוב יותר מקריאה אחת, שכן העלילוו r קופ- שוליים מאת המחבר : "מקדה זה אירע הדמויות והאירועים, שכן הנופך ההזוי צביות בזמן' ובנויות מחרוזות של כויפודים ביום 3 בנובמבר 1953". כביכול המחבר מוענק להם מתוקף היותם חלק מן הזרימה - הבנתי' כי אך ודק משום שקהו מטיל ספק בהתקבלותו של האבסורד על התודעתית הנפשית של הדמויות. חדף סעיד' וכמוחו חושינו מדוב ספרות ועיתונות שדדכן דעת הקורא. בתאריך הנקוב, בימי הממשל הניסיון הנשנה והולך להחזיר את הקורא עבד אל כדים להכות בקףדנס בחוזקה, ולאמו דברים הצבאי , נשפט ילד בן עשר בבית משפט אל האמת של המציאות, אין יצירותיו של חם כראש כמסמרות, נעלם ממני כי רגע השבר בין צבאי על נסיעה לחיפה ללא אישור . חביבי בגדד של משל פוליטי. המשל קודם וראשונה, אנשים עוד ובשד אנושיים וקיים בזכות עצמו' שני הזמנים שנדמה היה לי כי נעקןנ:י, הלא הילד "~אמץ" לו במבואות בית הדין הוא עומד במרכזם. ואמיל חביבי מטפל את ה~ספד כקרוב משפחה. בית הדין מבלי שיזדקק לנמשלו . סעיד' הגבוד או פלסטינים' אכל בו בדרכו שלו' בסיפור בתוך סיפור • גוזר על המספר' "האב המאומץ", שלושה האנטי גבור' של "טסימיספוא'lז' הוא חם כל אדם ברמיזה, בקריצת עין' בדמעת עין' מבלי חודשי מאסר או קנס בסך חמישים לידות, דמות חמקמקה ומורכבת · ולא דמות כמלחמתו כזמן . שיחסוך שבטו משני העמים יושביי הארץ שכן עקרונות הדמוקרטיה אינם מאפשרים דו-מימדית ז,נ נדמה לו לקורא W לית. כאחד . אבל גם גיליתי' שכל מה שאומד לעצור ילד ; וכך , למרבה האבסורד' נעצר למקרא אחת ממעשיותיו' שהוא מכיד על הספדים הוא על אחריותי הנ:לעדית המספר ככפרתו' חליפתו של הילד . אותו, שהוא יכול לנקוט לגביו עמדה כקוראת, ולא אוכל בשום פנים לטעון' כי מאידך' משתמש אמיל חביבי בתחבך- - וכבר תבוא מעשייה נוספת (והספר כך ולא אחרת מתפרש הטקסט. שכן כל לדת ספרותיות שכוונתן להעניק אמינות בנוי ממחרוזת של מעשיות) ותבלבל סיטואציה וכל דיאלוג עשויים או v בלולים, ומהימנות דיאליסטיים לספודיו ההזויים על הקורא את עמדותיו. כך גם ביחס הכל תלוי בעין הקורא, להתפרש על והדמיוניים של ה i? ספד ; הוא מושיב לאנטגוניסט של הסיפור' יעקב או יקרב, דדך האירוניה. דpז האירוניה אורב בכל אותו בבית חולים .לחולי-דוח - ואם איש שירותי הבטחון' שמערכת היחסים פינה. והלשון, כמו הדמויות, מאד צלולה חולה-דוח, כל הזיותיו לגיטימיות מבחינת בינו לבין סעיד מורכבת עד כדי הורית גליון 151-152 תאומים, כמו מערכת היחסים בין ההוויות הקיבוציות שאותן הם מייצגים. כאילו העמיד המחבר את דמות גיבורו בתוך אולם מראות קרקסי' מראות קמורות וקעורות, המחזירות את בבואתו תמיד בעיוות הומוריסטי או סאטירי ; לפעמים מתגדלת הדמות, כך בחזיונותיו כאשר מתגלה לו האיש גבה-הקומה מעל המגדלור והוא מבקש ממנו את גאולת נפשו ; ואותו גבור עצמו הוא גם "איש הי~טה" (אולי), האיש שחובש לראשו שק יוטה ~ר~ע-פתחי-עיניים, שמבעדם הוא מסגיר את האנשים לשלטונות. חביבי מותיר תמיד סימן של אולי' של ספק. האמנם סעיד הוא שהסגיר את אביה של ,דאע..? אהובתו, לשרותי הבטחון, אולי אפילו את יעאד עצמה ? קשה לחרוץ משפט. שכן אמיל חביבי, ככל סופר גדול' נותן חיים לדמויותיו' אבל אינו חורץ את משפטן . לעתים נדמה כי סעיד' גבור 'ה'אופסי- מיסט"' הוא לא רק הקורבן' הוא גם הגואל . הוא הנותר במקום ואיננו נוטש' הוא נושא על כתפיו את חטאי ההולכים. הפרק "סעיד בחצרו של מלך" הוא וריאציה על סיפור ישו הנוצרי . סעיד מתעורר בכלא שאטה, לאחר שהוכה בידי שומריו' ומגלה "גוף אדם שרוע לידי על גבי מזדון דומה לשלי ואין דבר לגופו זולת הבגד שהוענק לו על ידי בוראו' וגופו משוח במה שנראה לי כצבע אדום עז" (שם, עמ' 181(. האיש הפצוע הוא פידאי פליט המבקש לדעת את זהותו של סעיד : "היססתי כיצד אגדיר את זהותי בפני הוד שרוע זה' אשר אינו נאנח בדברו ומדבר על מנת שלא ייאנח. האומר לו שאני ש ' ה שאינו פליט?" (שם עמ' 182(. הסצינה מעוצבת כך • שאתה מתקשה להכריע, מי מן השנים הוא השה העקודי בן דמותו של הצלוב, הפידאי המוכה, או משתף הפעולה המ~כה. וכך גם עבד אל כרים, אבו אל עבאס גבור "אח'טיה" השב אל מולדתו לאחר עשרים שנה של היעדרות : בצד הסאטירה המושמעת כלפי האובססיה הבטחונית היהודית, מניח לנו הסיפור להציץ גם אל סתרי תודעתו של הגבור : "שהרי אין ערבי במדינה הזאת שלא מקנן בו הספק : "אולי בנבכי נפשו הוא מחבל" ; ואחר כך : "עומד הוא מולם ומודה למפרע בפשע, ומרגיש מה שהרגישה כלת הנילוס, הבתולה שהוקרבה לנילוס בימי הפרעונים : צי~ת מוחלט לאמונה והשלמה עם המוות המוצדק גם בעיני הקורבן שהרי לא יעלה על הדעת לכפור בנילוס ובביטחון ישראל" ("אח'טיה" עמ' (.47 אמת, סעיד • וכמוהו עבד אל כרים הם בראש וראשונה, אנשים פלסטינים, אבל הם כל אדם במלחמתו בזמן . באחד מסיוטיו הוזה סעיד שהוא יושב בראש כלונס קט~ם חוד . ושוב קשה שלא מושבו של סעיד . הוא מקום מושבו של מעבידו ומשעבדו יעקב : "איש איש יושב על כלונסו יחידי ואין זה אלא כלונסנו המשותף" '('האופסימסט'' עמ' 217(. ''הזמן הוא שיהרוג את יולדתי" לי נראה' כי הציר המרכזי של שני הרומנים הוא המאבק זמלופיות הזמן : "הזמן הוא שיהרוג את יולדתי ויהרוג אף אותי" '('האו פסימיסט" עמ' 153(, אומר וואלא, בנו של סעיד לאמו. "ב'אח'טיה" מואנש הזמן בדמותו של אחיו של עבד אל כרים, הנקרא בפי בני השכונה "המטוטלת" : "הנשים נוהגות להיעזר בהליכתו ובבואו כדי למדוד את הזמן החולף החדגוני, זה הזמן שהכביד עלינו יותר ויותר מאז קום המדינה" '('אח'טיה" עמ' 129(. גיבורי שני הספרים מתבוננים בחייהם מנקודת ריחוק של עשרים שנה. עשרים שנה מצפה האופסימיסט לאה~בתו יעאד ובינתיים : "חיי בעולם החיצוני, מחוץ למחילות נמשכו עשרים שנה, וכל אותה עת מנסה הייתי לנשום, כזה הטובע, אך אין הדבר עולה בידי . והמוות נותר ממני והלאה" (שם 107(. כל עלילותיו הם עימות בין האז והעכשיו • עימות היוצר את הסיטואציות הקומיות והסאטיריות ברומן . עבד אל כרים, הגיבור של "אח'טיה" נעדר מן הארץ עשרים שנה י ועם שיבתו נפערים לו פצעי הזמן ; כאן יוצר העימות בין האז והעכשיו בצד הפארסה והסטירה את הפרקים הליריים-אלגיים ; בשני הסיפורים, נדמה לי, לא רק איש ערבי על סף הזקנה מתמודד עם זכרונות נעוריו י אלא בני פלשתינה-א"י, המנדטורית, מתמודדים עם החלום ושברו, עם גן העדן האבוד של נעוריהם, ואולי לא רק בני פלשתינה-א"י - אלא האדם באשר הוא, המבכה את נעוריו. הגלגול והזכרון עם חלופיות הזמן והמוות הרובץ לפתח, מתמודדים גיבורי הספרים בשתי דרכים : האחת - המטמורפוזה, הגו'גול, מיתוס המוות והשיבה לחיים, ושדשיה נטועים בעקרון הבדיה, שממנו יונקת יצירתו של חביבי ; והשנייה -הזיכרון י קצר הטווח ודחק הטווח, ושדשיה נטועים בעיקרון האמת, או המציאות, ביצירתו של הסופר. אפשר לאמו, בהכללה גדולה, כמובן, כי הגברים בסיפור, כולם גלגולים של העלם הניתק מאהבת נעוריו . וכי הנשים ברומאנים הן גלגולה של הנערה, אהובת הנעורים הנזנחת (עיצובה של דמות האשה ברומאנים אלה הוא פרשה מרתקת שלא אוכל להתייחס אליה כאן) : "על כן התחלתי להאמין fגלגדל נשמות", אומר סעיד האופסימסט '('האופסימיסט" עמ' 107. ההדגשות שלי. ,).ש.ש והמחבר אמו של המחבר פורמת את חוטי האפודה של אביו וסורגת גופיות לזאטוטיה ; את החלב שהחמיץ מיבשים וממתיקים בסוכר או בדבש ; כמו בחשיבה מיתופואית כל דבר הוא גם דבר אחר. הדמויות בשני הספרים עוברות סדרות של גלגולים, וכך שבות לתחייה ומבקשות לנ~זכ את הזמן . מכאן גם אולי שם הגיבורה "ב'אופסימסט" מםה • "דאע.:"שפורשו : "שוב". סעיד, האופסימיסט, נולד בשנית, כלשון אמיל חביבי הסיפור • כבר בראשית הרומן כשהוא ניצל בזכות חמור המפריד בינו לבין המוות. בנו העל~ם והנעלם של סעיד והטנט~ראית אשתו, מתגלגל בנער הפידאי שסעיו פוגש בו בבית הסוהר . שם הנער סעיד כשם הגיבור והוא קורא לו "אבי". והעיקר . ,דאע..? אהובת הנעורים, חוזרת כגלגול של אמה : "ראיתי את יעאד • ראיתי עשרים ת אחת · שנה של יעאד בב - בעיניה ובקולה ובשערה ובקומתה • היא נראתה לי עלמה בת עשרים, כי עליה לא חלו עשרים שנות הבדידות בלעדיה" (שם, עמ' 191(. יעאד השגיח היא בתו של סעיד, אחותו של הנער הפידאי ששמו סעיד . האמנם היא בתו של סעיד ? סעיד מתכחש לזמן החולף ומדבר בה אהבה כאילו חיתה יעאד הראשונה : "העלומים הם אותם עלומים, ולא השתנו. אלא שאני נוכח כי הזמן אשר הובס על ידי עלומיך התקיים בזכרונך. למגינת לבי" (שם, עמ' 208(, והרומן מסתיים בציפייה ל~עאד השלישית. וכך גם אח'טיה - היא כל האח'טיות שיבואו אחריה : "הייתכן אפוא כי אחטיה הוסיפה ללדת את בנותיה בחטא, וגם הן ילדו את בנותיהן בחטא, ועתה הן רצות ברחובות יחפות ומאובקות וסתורות שיער' מעורטלות ועתידן אבוד?" (שם, עמ' 121(. וכך גם אחיו של עבד אל כרים הוא עבד אל כרים עצמו' והוא להעלות בדעת את הקדוש הנוצרי על המשתמע "ב'אח'טיה" מספר לנו מדוע כל מי ששמו פותח בעבד, שורה ארוכה העמוד . סעיד הוא החוטא והוא הקרבן משתהה כתיבת הרומן שלו : "מאום לא של תארי האל. והוא הקדוש. אבל הכלונס איננו רק מקום הלך בביתנו לאיבוד" (שם, עמ' 150(. כך עיקרון הגלגול פועל לא רק במבנהו של 17 אוגוסט-ספטמבר 1992 כל ספד לעצמו • אלא עובד גם מכ t פד למ- תמיד באשה אחרת. אבל הארץ לעולם הערבים'. והנה פירמידות של תפוחים, שנהו. משום כך אני יכולה לנחש כי הספד עומדת ; כאן קוראים הגיבורים לעזרת לחייהם מצובעות וגומותיהם מחונחנות. השלישי, "סדאיא בת השד הרע" הוא הזיכרון . המראה מלבב, והטעם כטעמה של נסורת. הוא הצלע החסרה בטדיולוגיה " שאולי שתי התחבולות, כפי שנדאה, אינן צלחות חלפו ימי התפוח ה'קדקשאני', שהיה ~1 ן~ אינה עונה על המוסכמות המקוב : לות של במאבק עם הזמן . מגיע אלינו מאל-בהגה, בפאתי עכו : לחי ~ אחת אדומה ולחי אחת צהובה, וטעמו כטעם ה'סוכד' שהכינו הבנות, מתוק חמצמץ . ומיום שגילה שד החקלאות את העגבניה הפצפונת שקליפתה קשה, ומצא שהיא מתאימה ליצוא ועל כן קרא לה 'מוני-מייקר', פנתה החקלאות שלנו, הנלחמת על חייה, אל זנים ממשפחות היצוא ואל 'עשיית כסף'. ומאותו יום נעלמה התאנה ה'ע'זאלית' שצמליה נוטפים דבש . ונעלם המשמש ה'לאוזי' (משמש השקד). עד 1967, שאז באו הנערים מסילת אל-דהר אשד בגדה ושבנו ובתא חדנו עמו • מעשה 'איחוד משפחות'. אשד ל'ירסף אפנדי', והמנדרינה שריחה המשכר יכול למלא מחדש את הלב הנעדר מנעורים, וקליפתה מ~שלת מציפתה במגע אצבע ענוגה, וטעמה כטעם הפרי האסור וכר' וכר'" '('אח'טיה" עמ' 30(. או : "ינצור נא אללה בלבו את ימי 'איידן ואיידן', ימיה היפים של חיפה כזמנים ההם. צעירים היינו אז • כמו העיד • באביב עלומינו • וחי~ת צעדינו וחדוות קולותינו מילאו את שכונות העיר ושווקיה ... קולות מוכרי ה'סוס' הצונן • והתמד הינדי • והיוגורט הצונן בשום, ובחורף, בקולותיהם של מוכרי הסחלב החם וה'תמדיה' בבוקר - סימפוניה שהנציח דימסקי קודסקוב ב'שחרזדה', שתתקיים כל עוד יתקיימו המזרח והאדם" '('אח'טיה" עמ' 84(. רתמוס ופולחן אם אמנם, כדעתו של ב. פריי, העי , קרון של ההישנות בדתמוס של הספרות כמוהו ;~פולחן • קשור בתנועת המחזוריות של השמש, הירח, עונות השנה וחיי אדם מלידה עד מוות, והוא המעניק תבנית לרומן • הדי יצירתו של חביבי היא בעלת גוון מקומי מובהק לא דק על שום תכניה, אלא על שום הדתמוס המייחד אותה. לא בכדי צמחו במזרח המיתוסים של העלם הנצחי - וגבודיו של חביבי הם עלמים נצחיים - והאם הגדולה שבחיקה החיים והמוות, כמו המיתוס של תמוז ואשתו • בעל וענת, אוזידיס ואיזיס, ואם תרצו סיפור ישו הנוצרי • שלא היו אלא המבע הספונטאני לקיטוב החריף בין יובש-פריון • מדבר-ארץ נושבת, חיים-מוות, טבע-תרבות. העלם הנצחי נדון לכליה עם הקמילה הקיצית של הקיץ וקם לתחייה עם הגשם. מיתוס המרות והשיבה לחיים הוא אחד מתבניות היסוד של שני הרומנים גם יחד . המחזוריות המקומית הזר אינה יכולה לברא על ביטוייה בעלילה רציפה שיש לה דק ראשית אחת ואחרית אחת ; רעל כן היא בוחרת לברא על ביטויה בז'אנר דיאלקטי • השוזר סיפור בתוך סיפור, אחרית בראשית, וראשית סעיד האופסימיסט, הנתלה בנס ההזוי של השיבה לחיים מגיע לבית-המשוגעים. אבל כלל לא בדוד אם השיגעון הוא אבי ההזיה או להיפר • האם החיים בעולם החזייה הם אבי השיגעון . אפשר לאמו בהכללה, כי עיקרון מיתוס המוות והשיבה לחיים או הגלגדל • המעמיד עולם של הזיה שאין בו גבולות בין אמת לבדיה, הוא . העיקרון השולט 'ב'אופ- סימיסט" • ומכאן גם האופי הפנטסטי של הורמאן ובן-לוויתר ההומור השחור . ושוב בהכללה, 'ב'אח'טיה" שולט עיקרון הזיכרון - אבל לא זו בלבד שאינו יכול לסייע במלחמה בזמן • אלא שהוא מחריף את תחושת החלופיות והסופיות ומכאן • לדעתי, הטון האלגי-לידי, המאפיין את המחברות השנייה והשלישית 'ב'אח'טיה" • סיפור המתחיל כפאדסה מטורפת בתיאור פקק התנועה מחיפה עד תל-אביב, ומסתיים בקינה החוזרת ונשנית : "הלכו שאהבתי."" '('אח'טיה" עמ' 160-158(. שתי המחברות, השנייה והשלישית, הן רגרסיות אל העבד, התדפקות על עולם שאבד ואיננו • רעל עלומים שאבדו ואינם : "היינו באותם ימים צעירים שעדיין לא התנסו בחלוף הזמן" ; או : "וכולנו היינו צעירים אז בימי הערבים" '('אח'טיה" • עמ' 38(. במאבק עם הזמן נגזר על הזיכרון להפסיד תמיד במה שנוגע למקום, לארץ • כמושא הזיכרון . שתי המחברות רצופות בתיאורים נפלאים של עולם שאבד • של ילדות ונעורים כגן-עדן אבוד • בחיפה העיד • ובטאבע'ה על חופה של . הכנרת. בעיניי • אלו הפרקים המרגשים ביותר בדומאן • מפני שגם אם אמנם אנקוט במונחי הזמן שקיבלתי מאבי • שהיה מחלק את המאה הזאת ל"זמן ערתרמני" ל"זמן מנדטורי", ואחד כך לא נזקק יותר למלה זמן מפני שחיתה מדינת ישראל • הדי פרקים מתדפקים אלה הם גם פרקי ילדותי ונעוריי שלי . עד היום מבכה אמי את פידותיה של ארץ ישראל האבודה כל אימת שאנחנו מביאים מן הירקן את פידות הקיץ . ועד היום היא מחפשת בדוכני הירקנים ירקות רפידות שאפילו שמם אבד להם ; "עגבניות - מים, לאן נעלמו עגבניות ה'בלאדי'", מתגעגעת אמי . וכך מבכה המספר 'ב'אח'טיה" את "זמן הערבים", ואולי את נעוריו : "שהנה פירמידה של עגבניות אדומות ככרבולתו של תרנגולנו דב הפעלים שהחזיק עשר תרנגולות בהרמונו • או כפרצופו של המנהל האנגלי שהיה מבקד אצל אחי הבכור, סמוק לחיים וצהבהב כרבולת, ואמי • תהי מנוחתה עדן • היה פרצופו דומה עליה ככרבולתו של התרנגול שלנר. והנה פירמידה של אגסים עציים וצהובים וחיוורים, שאין בהם לא עסיס ולא טעם, משל נבלו העצים מיום ש'הלכו סאגה מש~לשת, ואף על פי כן יוצרת אחדות אחת באמצעותו של ז'אנר לא מוכר. כך האשה מאל-בידורה, זדמחזיקה תינוק בידה וככל שהיא הולכת ונןתדחקת, הולכת דמותה ומקבלת מימדים מיתיים, מתגלגלת באח'טיה המחזיקה תינוקת בזרועותיה וחומקת מעיניו של עבד אל כדים. ואולי היא גלגול של יעאד הנושאדדi שילדה גם היא בת בל 1וי חן 1 קית אחד ככלות הכל דק מכתב אהבה לסעיד הוא כת~~ת נישואיה. וכך. למשי~. האיש המופלא מן המגדלור 'ב'אופו c. ימיסט" מתגלגל באיש גבה-הקומה, היוו~, רכוב על חרב שמימית 'ב'אח'טיה" ; ר 1זבוד ועוד קשרי גלגול בין שני הרומנים. אל עיקרון הגלגול כתחבולה במאבק בזמן קשורה גם התורשתיות של התכונות המתגלגלות במשפחה במשך מאות שנים. כך האופסימיזם, וכך גירושי הנשים (עד שקמה המדינה), וכך החיפוש אחד אוצרות. כביכול • שכפולן של ,תונוכתזi ןת~יי:zשד;ת• מנצחים את חלופי~ח . הזמן . הדרך האחדת לגבור על חלופיו'ת הזמן היא הזיכרון . הסיפורים נודדים אל "זמן הערבים", השנים שלפני 1948. אבל גם אל תקופות קדומות בתולדות הערבים ובתולדות הארץ . "למען אזכור / אני תמיד אזכור / את אסוני על כל פרקיו / ממסד עד הטפחות / על גזע ונץ הזית / בחצר הבית" (האופ' עמ' 35(, מצטט האופסימסט את המשודד תארפיק זייאד . והמספר 'ב'אח'טיה" אומד : "טבי עת אחד טבעת קלפה מעץ הזיכרון שלי, ועם כל טבעת שנחשפה, התבהרו לעיניי השמות, שניים שניים חרותים על גזע הא 1 קליפטוס העתיק הניצב בטבור חופה של טאבע'ה שעל שפת הכנרת" ("אח'טיה" עכז.' 133(. הגלגול והזיכרון קשורים זה ב : זה ; דק בעל הזיכרון יכול לזכות גם בשיבה לחיים, והתחייה היא נחלתם של ז i הולכים ואינם : "הרגע של חציית הג v זד, רגע שנמשך פחות מכהרף עין • עבד עליהם בהיזכרות בסרט חייהם שסבב לאחוד במהירות מסחררת ובתהייה ע 1 ר סיבת כשלרבם בדחיית הקץ • ומשלא i מצאו תשובה • המשיכו בדדכם מפויכ t ים עם עצמם. ובאותו מעבד של הדף · עין. אין הבדל בין כומר לבין גנב, ב · ין המת בנשיקה לבין המת בנשק. אני עצ : מי עדין לא הלכתי, ואין אני סבור ש~גלך יום · אחד, שאם אלך חזור אחזרן • שאם לא אחזור • כאילו לא הלכתי" ')'~i ח'טיה" עמ' 133(. האשה והארץ שניים הם המושאים שבהם נותן ד i זמן את אותותיו : האשה והארץ . הראשונה ניצלת, כביכול • מידי הזמן בזכות הגל : גול או השיבה לחיים. האשה האהובה מתגלגלת •מםה בשני הסיפורים י נדמה לי, לא רק איש ערבי על סף הזקנה מתמודד עם זכרונות נעוריו י אלא בני פלשתינה-א"יי המנדטורית מתמודדים עם החלום ושברו, עם גן העדן האבוד של נעוריהם, ואולי לא רק בני פלשתינה- א"י - אלא האדם באשר הוא, המבכה את נעוריו . יצירתו של חביבי היא בעלת גוון מקומי מובהק לא רק על שום תכניה י אלא על שום הרתמוס המייחד אותה. מיתוס המוות והשיבה לחיים הוא אחד מתבניות היסוד של שני הרומנים גם יחד. 18 גליו[ 151-152 באחרית. הים הוא ??~משה המובהק של המחזוריות הזו: "אין המים נוטשים את הים, דודי, הם מתאדים ושבים אליו בחורף והוא שב להיות נהרות ופלגי מים" ("האופסימיסט'' י עמ' 160(. הזיקה אל המקום, הקובעת את התבנית המחזורית של הרומנים, באה לשפתו. את אשתו, באקיה, ילידת טנטורה, הוא פוגש בכפר ג'סר אל זרקא השוכן לחוף ים. בחורבות טנטורה לחוף הים קבור אוצר משפחתה של הטנטוראית. וואלא, בנם של הטנטוראית וסעיד שהפך פדאיון יוצא למצוא את האוצר והופך אותו למאגר של זהב ונשק. ה~ם, תבניתית אחרת במרחב : ים כנרת והמעיין של טאבע'ה על חופו י ועץ האקליפטוס העבות, שעליו רושמים האוהבים את שמותיהם, ושבצמרתו עלתה t;? ר.רה להציל את אחט'~ה מידי המפלצת וכך. מצאה את מותה, סררה הנדמית רגע כמריה הקופטית ורגע כקליאופטרה, ורגע כיצירת דמיון : IJ ~1 ~ מםה • על ביטויה לא רק בקשר עם אמא אדמה, אלא עם אמא ג:יהום-ים. ברובד הריאליסטי של הסיפור . עולה בידו של אמיל חביבי להעמיד רצף של תמונות חיות ונושמות, ח~שיות מאוד, של חיפה, עיר לחוף ים. אבל נדמה לי כי ברובד הסמליי הים בזכרותו חסרת הגבולות, הוא מפלט מפני האדמה שעליה חש הגבור פליט נצחי . על הים אומרת אחת הדמויות ב"''אופסימיסט'' : "לאמיתו של דבר היו מחפשים אחר הדבר שנראה להם בעליל כי אמנם קיים משהו שהוא חזק יותר ממדינתנו" (שם עמ' 98. ואגב, מה לא הייתי מוכנה לתת כדי לדעת אם הכינוי בגוף ראשון רבים במלה "מדינתנו" הוא בעל מעמד אירוני). לא זו בלבד שהעלילה בשני הספדים מתרחשת על חופו של ים, אלא שהוא הרקע לאירועים גורליים, הוא משכן למסתוריי ונדמה לפעמים שגם לקול ה~צר וה ry דב. מן המגדלור שעל שפתו מתגלה לאופסימיסט הגואלי המוליך אותו אל חשכת המחילות התת קרקעיות, שגם הן כמדומני שוכר.דת הטנטוראית, ובנה ;ןפדאיון י צוללים בים ונעלמים : "נראו נכנסים לים, האם ובנה, היא כרוכה סביבו והוא תומך בה, עד אשר נעלמו בים" (שם, עמ' 155(. נדאה לי י כי אם המחזוריות הים-תיכונית מכתיבה את הרתמוס הגלי של הרומאנים, את נוכחותם בזמן י הרי התבנית מעמידה כנגד הים נקודה קונטרפונקטית במרחב. ההתרחשויות בשני הדומאנים נעות בציד רוחב בין הים לבין נקודה גיאוגראפית בעומק הארץ . "ב'אופסימיסט'' זהו הכפר אל סלקה שבעמק יזרעאל . שם הכפר אינו נמצא על המפה, אבל שפת אנשיו היא שפת האדמה, הבהמות והמחרשה השתיקה העקשת. בכפר הזה מוצא לו סעי,ד האופסימיסט, מקלט זמני בחברת יעאד השביחי וכלל לא מפליא שהוא פוקח את עיניו אל ברקד צלול ובפיו הקריאה : "אמא". "ב'אח'טיה'' מצוי הים בעיקר ברובד הריאליסטי של הסיפור, כרצועת חוף חיה ונושמת את נעוריו של רפסtזה י והמימד המאיים מחמסן . תחת זאת, מעמיד הסיפור נקודת כובד "סררה נפלה על הסלע שלהי רקדנית שחורה בהינומה ניגרת אדומה. וההינומה האדומה מחליקה מן הסלע ונכמרת מעל שירה• אגן המפלי ונישאת עם הרוח אל חיק הכנרת. ראינו אש עטויה באש. והסלע שב להיות חלק, בתולי וחף מרבב, כמו שהיה מאז בריאת העולם. והמפל הוסיף למחות את דמה ואת דמעותינו. וההלם החליק את זכרוננו והשיב אותו לימי בתוליו י ושמם רחוב עבאס ונתרוקן מתושביו . סררה ואחיה הלכוי כמו שהלכה אח'טיה לפניהם" {'אח'טיה" עמ' 141(. נראה לי כי סוף רישומו ההומוריסטי של 'ה'אופסימיסט" י הרי הוא ספר ללא רחמים, אולי מפני שהגיבור, על אף חמקמקותו איננו חס על נפשו ; שעה ש"ב'אח'טיה" י הספר הלירי-אלגי, לפחות בשניים מחלקיוי יש נימה של רוך י של פיוס הגבור עם עצמוי ואולי מכאן הנופך הלירי-אלגי של הספר ; ואולי המעבר מן הים האימתני חסר הגבולות אל חיק הכנרת הוא ביטוי לפיוס ולקבלת דינו של הזמן .• צבי עצמון אוברדראפט מעיזבון וביטוח חיים (תרגילים כפער-גילים) ~ס;ף o/?3 ~יר א;ג:ןך 7 ~יי ~ w ר ז;וךקיב ;נ~י!ה n ;ך ס~ירות של גוף, קוסמולוגיה רומנטית ~.ה~ן~ס;ף- o ;ף ז-רו?לי תל~:פ; (פואטיקה קטנה יחלה של קרושים) ;נלי דנות ~ךעור א; i? ס~ה ה!( בי ,םי~~ :;כל;ז;ןך · ~ם לי Q j י~ד ך~ q ;גה, ז;י nו w ה ,)ה~~ - :פשפנית נבלי ועת מתעלמת ~q לל ~9 ןרון ס~ i~.:-:·:· לחוש ~ם וLi2 לה - ~ל ~~זרי : ~~יגי :p מ; קל~ת ס;קום, ~ך j2 ע-א · ק~ ~~יד i2,ת~~ ל"~ ;נןל ~.רןה 1 ח~~נ; ~~וו -ק; 9ה~~;ל;מ ~~י:;נית -י~; ;,ם:גי~ז: ךגם לב;א ~ז:יי ס o/ נ;ן ~ל iJ ן;גרים סל~ז:יי 1 ~ק,ב ו~תון 1 זק,ע;ך נ;ג;ןרו ן;ב~~? i~f 1 ב;ן ;נא;ת; ~ךןח, ;נך~וק, ל,pזo/ ,קיפות לל"א ס:פוםץק Wרדז;r ז 5ת ן:פות ;:ז~ןאר - זץ.ה;ג:ןךז;י, ;נלי 9,ק~ ץקד ry ת~ 1 • : :;כג;ן ;:זזקיר iJ ~ה ~~~ישות ry ע;לם iJ ~?דך :;כרי 9 ךק wרר.~~ ;מכ;: ז;ירו !l ה ~ד~ק,ת לךש;ן ד re פ:~ נ · ה ל i.~· -ל.ץז-ם . ריזכ, ומתכלת :פל מלה :פל צהרים :-:•."T 0•T T t T -ז; • t ז;ו~~יק !17 גי ז 5ת ז;יחו W ת ס~ריר ז:י?נון ~ר"ך 1 לטוף ך;:ז~ז;סה, W ~גע - .ר~ט רוזכ o/ קז;ה, ה~ילז;rמ קצ;ת w· ~ר -;נ !l ג:ך ז 5ת o/ ~רית ~מי זק,ע;ך נ;ג;ןרו לך ~~~Q ים ל~( ~י~ים ל,pז ;:זץקסא;ת ?ל"א :קסוי q1 הי~ה. ו~י~ים <אולי מוז;ב א·ל,pז ~~ופב, ב"ר-ז~:לך 1 ~יד ס 9 ג:ןם, ץקש;_ךר ~;גל ן:;גים :p מ;ת; W ~גב?ז;י ל; i? זך~קים ז 5~לי ~יד !19iJ רים :p מ; ס o/ נ;נ;ת ~רו~ים ;נק,.רד .(ילומ~ו:r .)ן:ך~ אוגוסט-ספטמבר 1992 ו~ 5 ן~ ~ •שירה אריקה ג'רנג, בת למשפחה יהודית בנין- יורק, נולדה ב 942- ן . בי ן השאר פרסמה דע כה חמישה הספרי-שיר ושישה רומנים, ראש ארבעה מהם ותורגמ לעברית : "פחד גבהים ", " איך להציל את חייך במר ידייך "," םמצנחיונשיקות ","pךניסימה ". מיד עם הופעת הספרי הראשונים יצאו הל מוניטין הן תכמספר והן כמשוררת. הנושאי המובהקים הם האהב (לרבות מנה גדושה של p קס ללא עלה - תאנה), מרות וביקורת הצביעות החברתית. בשפה דיבורית שנונה היא חושפת את עצמה ללא מעצורים ; ואולם מתוך שנינותה העוקצנית מבצבצים געגועי נפש נשית, וההומור השרבבני שלה מתובל ביותר מקמצוץ של תוגה קיומית. דומה שאין איפירן קולע ריות של אישיותה תהיוצר מזה הצרור בקביעתה של משוררת אחרת, אן סקסטון • שאמרה על עמיתתה :" אריקה ג ' ונג היא כל-כולה אשה, ויותר מכך - כל-כולה אנושית'.' • גליון 151-152 דיוקן עצמי בעמידת כתפיים W ~ה :;בז;נח~ך י ה?? ~ז;ו ת.ץt.ק~נ;ז ~ן ,הןיקtז:: ~ז;נסוכת-~~מ;ת ; ~ן ::זקדי t? ה~~ ? ~ת ס~ם ל.ץt' א ס;סה לך i':? ע;לכ i? ~ת ::זז:וינ;ק ~קך;~ך ל.ץt' א סרית ? 7?.רת ? רורז;זקti':? ~יןגת ::זזp.רת ? הג;ו~לות ? W ~ת םי~~~~:;-תי~~ W ~ז;ו הpזדנ;ז ~י כ; ~ךז;ו ל Q ~ים ? ל "כ;ךךים נ;לךנו וב;ךךים גלך ~פ ·".ה וה.ץtי~t\ זגר ז ' את ב;: o/ ~ת ק.די t? ה~~ 1י~~ ~ז;נ~ט ;ב~י.ז:וי . ,הז:; ~~. רת ז;נל~ת-ז-וו~ה i':? ;ח~ . רי ~ךצוף-::זלי~ד Wלך • i':? ~ח;.די :;בךכוד:ך ז:: o/ נו~ים זגה ~ז;נסר הוא לגכת לד~י;נ;ת לס~יוכ ~ל מ 'חך ! לב;:~ ~ם ך~ז.ז~ב;: . . . ~ז;ו ~צו:;בה. ~ף :;בז;נח~ך ~ז;ו ה;~ה ~מ;גכך . tt ף ך:;בז;נח~ tt ז;ו i27? ל.ל.ת ~ת ס .די R .נות W ~ה ttW ז;ו o/ קו~ה ~ק.די t? ה~~ ~ל ;:זל;טוס 7-ל· ~י~-א רוחך ת~~;ען;ג~ לה :כמ; פרפר -: -: וז;נד~.ר~ת ;~ין ;כךחי ~ןג כיpזן~t ~ןם ו~יז ;כךחי ~רי R ה .םי~~ן~ך~ w ~ז:ו ;קו:ז.~ 7:?7:? ת לכ ' וכ ז~יקtקזז::i, w~~ .ק.ק;ק~~ nתר.pזל ~ל 7?9 ך ה?? ~ז;ו 9 בוןה ~י מו tf ב לה לחידת ::זגוף w ז:ו~גכר :;בז;נח~ך ? דם ~ח 7ר ·wא ך ~ג;ומונות-זקיר ::ז;באות ת:;בז;נהירו ד;בה ~;ורי ;ו.ז:וי:;בה. אחר ח:י~ים אחוזים כאחיזה ::ז;ופולה w ל :כ·זJ~;ו:;ג~ןהל.ץtך•iT ז~- Tf אחר שפולדז-ו ו.אש-ז-וחלה T • : : ; -•: - ~ז-ורך ז;נ~י ~i? ך ~ל ס t\. רץ ~ז;ו ~ג;ו~ק~ת לוכ~ים .םי~ב;ז:: ~ז;ו ז;נ W ןה ל גו~ך i2 לות ;ורי אוב~.ץt ס~ת ז:וןלדי ד~ל:ם-ז;וחלה ~ל ז:: w זג:ם. קסילופון החוליות ::זקו 9 מוס ~גז ןופוליכ;t~~ ל.ץt ז?'ךן.ז:וי ו:;ב::זקישו ~ל ~ל ה~לז.rה~לז.rר ~tץ.ר ל~ל ~וכח ~ליל ;ברור ~W ?ה ס~ה ~מור הןךקtז:: דךiךז::נ;ז ~v י ב;ז:: w .ר_ךד~י ל.ץtיכ;tומjZ ת ז:: 9 ~ירות ז:: i':?o/ י~ית. ל? W ~פל ב;ז:: w ר ~ז ס~~מות · :;ךיו ::~~לילים ז;הוךים ידגבו . ל? W ל סעור · ~כ ך~ל -י~ t\ ז ס~ליג לה ;:~רווכ ~היןה ~~דיר ז:: 9סדי י פריכה :כעלי השלכת t •: •: --•• -: -T • : זהורה :כמימי הגלובוס שלנו T •: : -•• •• : T : ;ו~י םךi.ץt ~ך~ים i':? קןחו ל~יגי ם;צורי ס~ש'ו:ים '~~גון יצורים ל ' םא-נראי :.·:. י :;בלז:וי ,םיקtיקtנ;ז ךחוקים, ~לא ~ם ~ז םךi ;ב~ים ~ל ס t\. רץ ;ורי לס~יק יוtומR ה i':? ~~מוהינו ז:: o/ :;גירות. אריקה ג'ונג מאנגלית : יצחק עקביחו הלשון י~~ ~ג;ו~ר f. ל.ת סוכת ?שרדף ;ומו ~הו:;בה ::זפוסךת ~ז ר.קpזז::ל.ץt ,ה??~~ ::ז?שון היא ~י~ר ס~ q :;בה ך~י~ר :.בך~ז: ך::ז~ךב ן~ק ~?שרן ; ז:: W ק.ר א~זגל ת$? ה~ז:: סן~ב ל.ץt .סעולם אני זוכרת את הדוחים םיקותpזז:: ז~~ ~לוסיף,'' :T ' T יו:זךס.ץt :;~ןשו~י . י~~ זו~ . רת ~ת ::זזpקfזיו:ז?סpזז:: ל.ץt7? ם~לס: יקה.ץtו;W ה ף?שרד ~ל ~t;יו:ז.?? . י~~ זו~ . רת ת$? קולות ס~ר~ 7? ז ל.ץt ?שרדף יו:ז.ןרוt~. ?שרדף ס;סה ל;קד;ב ?.י~ומ~~ י~~ זוק..רת ת$? ?שרדף הללוגו;גה.ץt ;ומר W ~יוכ t\ .ם· די~~ זוק. . רת ת$? ןיכ;tול~ז::-זגז~ך~יו:ז.וכלpזז:: ל.ץt ךשודף י~~ז:: Q .ז:וית. י~~ זו~ . רת ת$? ךשודף ::ז~א~ית ::זז;נ::זז;נסק.ת .ןא~~רי~~ זו~.רת ~ת ::ז~לילות ::זזpo/ס~ W ת~ ל.ץt ?שרדף .::זמו~אך~ית ריקt !ה ~יכו ?$לא סיכ;tךל.ץt ך ' ק, דלוף רקיק. הוא רצה לדבר ככל הלשונות, הוא ן~ה .ר~!ל : -T : ~ך ?שרדף ז;נזגלאת ת$? ~י 1י~~ ~לק.ת. וסת בחודש מאי עידן מגלי הארצות ~יתרת ו:;נ~ידרת. 9 ;כיגת גו;כי ה~~ץז:; T ידידה שבכרתו זrל את השדים ז•: ::ז• :• ז- -· י W ~ה iJWיא Wtf ה ~ל-ז-ררך ה!כrס זז?לד ~דיי w ~שו לר w פוץ ,כ.ל~ פרלז:זת ל~~ ;:ז:ברךה Ro/ רים, נהזt??w ~ינר :פרסנ לי ~לה, וכל זה :באמצע חדש מאי . את המים מ:פי-השמש W ל ~ורד .....".". _ -:• -: :• : :• T : ~ת ~ל.י 9~iJ ף שירה• זז?ל ~~ךף י~~ יר~את ~ל סרוז:ז ד.;ז:: re ה זז?ל ~.ניג;: ס~דיר שר . רק 9 :;גינ שר jZ י ~ס ! :פמר גר:בים של משי .." .". --: : - ם~ז:; ס~ד · ם iJf ~R ער י~?!ל מזץ.ה ~ל הgז~ סה · ~נ :p מר R"iJ דין "ק.רי גר:בי המשי של סכתי • T T .•• 0 ."" -•• -: השמורים :במגרה - ך~נו ררד:;גים ולוחש פז 7נרכ~~ משכרת העש.וים. • : ."" T : • • : • •• : שדי :פראנים t • -: -T 1'י~~ f ;כשוק ל:בי מדלג על שוחרת -.. -: . . ' ל~~ ~.ד;נג;יף ס~ד~ה ,הן;זרק~:;-ת~; רחמי ה:פנד :בדמר T: 00 T -" : כרסק.ת מר w ר :Pל P. י .הgזגז:p מר רוז:ז ~ם ~ wר· ורקה Wי~~ R שוןה :;גד~לים זז?ל f ל.נ סאר R ~נרס זtסttלד~י · אל אלה שאני אוהבת. :· ·•· .:-.·· ". .. ." ך~~ד wש~~ז:: gq ןה ~ת ה~י;ג~??~ס ;:זךרו Wה ; ;:זגוף ~ם _ ~9 ו:;גי~נ הוא זקוק לדמום. אנשים מנופפים נפנופי .פרידה ~י~י ;כולה 7 ס~ר י~~~ד ~ין i] ם 7? ~ז;רקים ארסך - ז-; T • : •• : • • ; : • דשרסיף לgז~tt לרת t;)f יררת-;:ז~לה ךבקיררת, ;לךיף י~~ ;:זחרלק.ת f לי סוף q לרמרת ךן~ה, י~~ זז?סךיז:וי ת~~;ש ~ןה ל.ילות o/ ל.~ים י~~?!~ר זר~קים ~ 7דוז:וי . ורכבים על דולפינים מזמרים . : -: . . : -. : יpז~ ' ןא:רר ~ל זקנרת :בסירת-מנרע מהירה ונרגזת •:•: ; • ; T 0 ; -T -" : חר .ר w ת ~ת ::זזגךם ~עולם ל"א ד~יז:וי ~ת W דךך ךזר f,' ק,ת תררסךזt tt ך ~י~י ;כולה 7 ס~ר לי ארסך ג;: 7 ~רי;ךם. י~~~ 7 זג~:;גיר-קרל' 1W7-if ~ל ז:; ~ונfזיו:ז?!gזל ~ת ~tt מר.זכי יג;:~ ~q ןןה ו~ין ,י~fזiJ ~ין .גונ~כt.f יו.רה :;גקרר-רוז:ז יי~י ח. . רס ל~~ ;Jןופקt 'ר~רב:ז:; . . .י~fזiJ ~ז:: wר· , אם זהו :פל מה שכזש לנו t T •• "." -T "." 0 ~~לי frבre רר זז?ל ד~ר. ערמו לשל"ח צלצל T ; • -: • •• ~א iJץf~ר.f לך~סד ל~ד ~~קי ... לדטש ~ת ז:; 9 ;כי~ה ! היש שירה של דם 0 T •: T :-•• לדטש ~ת ז:; 9 ;כי~ה ! זr~?זז ;:~שוררת iJ ן ךררערת ~רועות ך;:ז~ז:וים iJ ם גו;כים ~עוךים הכrןךל? ~נו םי~?~י;ג~ ~ן ;:ז~ךיארת. q ~ש ~יזר ~ז;ינות ::זזגד~י~ה לנו זג~ש :p מר ;:זז:ז~ים ?זtq רר~י סאר q :;גים ~ל iJ"tג;זג~יק", ~:;נרי ~ל.ןה P.~7 ;וי שרט ס~דרן' יהודים ליד ההגה ."."--: . : אני ממענת את חזי ל~~·~ ;~ י מ~פו ~ת חלב הדיר ה:בלז-רי-נראית. ' י;~ ;~אמצ~ ".על "האבנ~ם .. :. . : . -~ 9 ~דדים 7? ז:ז~ w י זסנ ... 0 -: T T -:• :• -: • • : שום ו " אש ז:וינרק ~יכו מר;כי~. ה~זt ~פרו ;:ו:;כ:בוי ;:ז~יךים מר t;) י;כים לךר"ם ~רי ח"ךש ~ל t;) פו~י 'ר~רב:ו:; :p מר ד~י. ;:זןג:פ"ם :בערפלי .. : -: ' המלה היא :בש"ך אני ארמדת 0 0 0 t "." "." -: t T T T iJ ~ג? P. ן 1 ~דךן ~י~י W.7? .ת~ג~ f ל.ילי לל"א :פר~:;גים ... ::ז;נזv"ר הוא ר"vזנ;. tt ~ה ז:זךטרם 21 אוגוסט-ספטמבר 1992 הלpזז:; ז:ז~~ת לןאכ: ל~~ן;רrז.9 ;כי~תר זז?ל קרלו??:בוס ק.Pןרפו:; ~·~ ~ת ת סערלם סוכןש. . ניצח בן-רב ~1 ן~ ~ לדבר עליו ועל העולם בנשימה אחת ) ומעשיו כסריטה, כגירוד, כצל עובר על גבה, למרות "הפרדסים הכבדים האלה בירוק העמוק ובפרי כובש השווקים" (עמ' 203(, שקיעות מסעירות אלה, גם הן כתום אינסופי : "מרחבי אין סוף הכיפה הזאת, המוארת בלי השמש שכבר שקעה מזמן )...( כל כיפת הגובה הכתום האינוספיי בלי שום קשר אל הימצאותנו מבי~ים בה ואל קטנות התבוננותנו בה" (עמ' 164(. אדמה שטוחה ופתוחה זו י שתתעגל קמעה, כלומר י תתגלה מאוחר יותר לעיני התינוק כ"כמתווה מעגלי קשתות עולות ויורדות )...( כאילו היתה גב גור סייחים או גווה של נערה" (עמ' 8-9() ששמש ההופך טרם ערב לגלגל גדול ואדום יכול לבוא בה ולשקוע בין חמוקיה), הוא שלב נוסף בהתוודעותו של הילד אל העולם : יפה וקל ועירום הולך וירדד • והולך ובא והולך ונכנס (גלגל השמש האדום) אל תוך הקועד הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר • נכנס ובא שמה , אל חובי הקערה הפתוחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תוכה המוכן • ועוד רגע וכל מלוא הגלגל כולו • האדום החם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמדי והוא יבוא בה לגמדי אדום כולו וחם ולגמדי לגמדי • ותהיה אז מלא~ת שאין יותר ממנה . (עמ' 198( ואכן י הגבעות, היודעות לקלוט אל תוכן את הגלגל הכתום והעירום, שהתפשט לו לעת ערב "מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות", הן הדבר השני אותו יודע הילד הנפקח אל העולם, שכן כך נאמר בחלק השני של "מקדם", הנקרא "גב הגבעות" (לאחר ש"בוהה אל מקום" היה כולו, ולגמרי, רק כתם כתום) : "ואחר כך ? אחר כך היו הגבעות" (עמ' 8(. והחלק השלישי של ההיפקחות, מה יהיה ? כאן יבוא כבר תורו של הכאב האנושי . והוא הכרחי והוא יימסך אל פלא הבריאה כדבר מובן מאליו. "זיזות" קרא לו יזהר ב"מקדם". ב שלושה שלבים אפוא ב"מקדם", אותה הקדמה פיוטית לאפוס השיריי '?Y קדמות" (אומרים : הקדמה בלבדי i? קדמה), שהוליד יזהר המבוגר מקרבו אודות שחר ימיו י אודות שחר ימי עולם ואודות שחר ימי הציונות. המשורר השוחר לעטוף שלושה מאז, ועל אדם חדש, בן לעם קדום, המתמודד עם קדמוניות העולם, עם מצב יציב וקיים מקדמת-ונא, כדי לחדש ימיו כקדם , בארץ קדם, ולהביא עליה קדמה. יצרים ראשוניים דוחקים באדם לכבוש את היקום, להדביר את האדמה ממנה הוא עצמו נברא, והוא עושה זאת אם דרך עבודה קשה ואם דרך כתיבה ("במלים יפות ב i? בחר המלים היפות, על הטבע, ועל השקיעה , ועל כמה עצוב" ... (עמ' (.214 הסיפור פותח בילד הפוקח את עיניו ורואה לפניו רק כתם כתום ענקיי "אחד וכללי ושלם ועולמי", ויודע ש"שם היה התחלת הכל ... התחלת השמים והארץ החום והיום והרוח" (עמ' 8(. ראייתו זו י הלא מקבילה לסיפור הבראשיתי העתיק בו "הכל היה (בתחילה) רק אדמה" (עמ' 135(. על האדמה הזאת, האמורפית תחילה, שאוצרת בחובה "אדום מופלא", "אותו אדום יסוד עולם, אדמת האדום שממנה הלא נברא האדם" (עמ' 196(, מתחוללת גם שקיעה כתומה שימיה גם הם כימות האדמה האדומה-כתומה. אבל הסיפור העתיק לא נגמר באינטראקציה שבין היסודות, ביחסי הגומלין בין איתני הטבע לבין עצמם, שכן האדם שייברא מן האדמה יבקש בכל מחיר לחולל בה שינויים, להשאיר את טביעות אצבעותיו עליה. לכן, מאוחר הרבה יותר, ואולי כחזון חולף, "כאילו ניתנה להם הפוגה בין הזמנים שמי יודע עד כמה תימשך" (עמ' 203(, יעלו על אדמת החמרה החולית פרדסים ירוקים כתומים, מעשי ידי-אדם. הטיפול בפרי הכתום הזה בבית האריזה יידמה לעבודת הלויים הקדומה בבית המקדש )iומ'205(; משמע, דת האבות תתחלף בדת העבודה. ובכן י אדמת החמרה החומה-אדמדמה, אותה "כיכר אדמה ענקית ששרועה לה כפי שהיתה מעולמים" (עמ' 134(, "אותה אדמה של תמיד נקייה לגמרי ועירומה לגמרי וחמה ונוחה ויפה, וקל לשמש לבוא בה וקל לה להתמסר לשמש" (עמ' 135(, (שפרדסים כתומים יעלו עליה בבוא היום), הם-הם הכתום הזוהר שהילד נפקח לראותו באיזה אוהל צבאי ענקי . וגם השקיעות. השקיעות, המתוארות ב' ?Y קדמות" כמעשה אהבה בין איש לאשה, אבל למעשה היו כאן לפני היות האדם ומעשיו על האדמה, ויוסיפו להיות כאן אחרי היעלמו ממנה ''1 מצחיק לדבר עליו ועל ' העולם .בנשימה אחת" (עמ' 14(, אומר .המספר הייזהרי באחד הדפים הראשונים ! של '?Yקדמות ". ואמנו~:, כיצד אפשר לדבר על הילד הקטן י הרזה, החלוש, " עד שבלי שימת לב במיוחד פוסחים בקלות עליו ועל אין גודלו" (דם) ולהתכוון בו-זמנית גם לעולם הגדול "עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות" (עמ' ~:l(? או להיפר י כיצד אפשר לדבר על העולם הפתוח "פתוח פתוח, לגמרי לגכ i רי ובלי מעצורי פתוח ולא מנוגע כלום ממעשי האדם הנמוכים והטורדניים" ':.ז(ע( l 7 l( ולהתכוון בעקיפין גם לילד המשורר ש"תמיד נשאר לבד ולא הולך עכ t כולם" (עמ' 226(, "חוט דק" שניתק "מהם" "ולא נגרר עוד בעקביהם" (עמ י• 179(? עובדה, אפשר. על אנלוגיה "בלתי-מסתברת" זו מושתת ספרו האחרון של יזהר : הילדי האמן שלעתיד לבוא, חרפת גידולו והתפתחותו, איום המוות המרחף מעל ראשו בכל שלב של התבגרותו, מאבק הישרדותו , ההיפקחות שלו לפלאי הבריאה ויכולת ההשתאות הבלתי-נדלית שלו מהו ~: ("כמו יליד מדבר שפגש בפעם הראשונ : ה גשם, או כמו יליד יבשה שנפגש בפעם ך;ראשונה בים, במכת תדהמה ובהפתעת אושר" (עמ' 139(, וגם ההתוודעות המתפכחת שלוי בשלבים, לכאב, לעמל ולפחדי החיים ("ואיך מרגע זה הוא איננו זבוד מה שהיה קודם" (עמ' 117(; "הנה הוא הולך להיכנס אל ידיעה שלאחר שיי · רע הוא לא יהיה עוד מה שהיה קודכ i" (עמ' 128(- כל אלה מקבילים לר;תנצחות הקדומה של האדם עם המקום, עם האלוהים, עם הטבע. מקרה פו~טי של התנצחות אימתנית, הרואית וטוט : ?י>לית זו, המבקשת בכל כוחה האנושי לשנות סדרי עולם ולשלוט בהיסטוריה, הו~ i סיפור החלוצים האבירים בארץ-מדבר מזרחית קשה ; התנצחות, שבשל חוצפתה, תעוזתה ועקשנותה, היא סמל לכל ההתנצחויות כולן : כי "אתה רק תן להם, והמדרון הזה ומעלה הגבעה ההיא, ייש~~רו כפי שנשארו מימות עולם ועד עולם, אם לא יתגייס כנגדם כל האדם כולו לעשות דברים שכנגדי קל וחומר ה החדש ·· יהוד בארץ החדשה" (עמ' 15(. '?Y קדמות" הוא אפוא סיפור בראשית : על קומרנו של עולם וקדם מפעליו ס. יזהר : מקדמות: זמורה ביתן ; 231 ; 1992 עמ' 22 'מ'קדמות" חרא אפוא סיפור בראשית: על קומרנו של עולם וקדם מפעליו מאז, רעל אדם חדש, בן לעם קדרם, המתמודד עם קדמוניות העולם, כדי לחדש ימיר כקדם, בארץ קדם, ולהביא עליה קדמה. גליון 151-152 "מקדמים" אלה בכתונת שלייה אחת, חילק גם כל אחד מחמשת הפרקים, הבאים בעקבות ה"מקדם", לשלושה חלקים. כלומר שלושת החלקים הקצרים של "מקדם" מקדימים-מטרימים שלושה שלבים המקבילים זה לזה בכל פרק. שש תמונות תלת-לוחיות, ששה טריפטיכונים, צייר לנו יזהר, וחתם את ציוריו אלה ב"מאחר". כל חלק ראשון של כל פרק "תומדק'נl'ב מכיל בתוכו א'זה ~יום, והאיום יכול להיות מוחשי וברור , מתבלט כבר מ~לותיו הראשונות של החלק הראשון של הפרק (כמו פתיחתו של פרק שני, הנקרא גם בשם המאיים "מוט ברזל" : "יש לא נוח. מכל צד לא נוח. אפשר למוש אותו ... וצל על הכל לא ברור מה ורק צל על הכל. ולא נוח" (עמ' 59(, או מוסווה היטב, מושהה עד אימה, ורק מכותרת החלק הראשון ("צרעה", פרק ראשון ; "רגל בפח", פרק שלישי), יתרמז ה~יום הנורא, הספציפי, האצור בו. התמונה הראשונה בטריפטיכון הראשון , ילד משחק ב~לו של גזע חרוב עתיק ומנגד לו אב החורש אדמה עתיקה וסרבנית, והאב קשוב לילד וגם שולח אליו כל הזמן מבטים - כיצד היינו יודעים להטות מלכתחילה אוזן ל"המהום מחוק ושווה" (עמ' 16(, הפרוש" כל הזמן על הכל והוא חורש רע, אלמלא ק;ןא לחלק זה "צרעה" ? המלה צרעה אינה נזכרת כלל בחלק הראשון של הטריפטיכון י ואלמלא הכותרת הקצרה והעוקצת היינו נדמים לאב : דואגים ולא יודעים מה . השם מדריך את הקוראים לתת משקל "לאיזה זבוב פורח לו בחום היום, או לדבורה או לדבור" ,)םש( וגם לחרוב העתיק, שהוא אולי כאן גם סמל לחרבה ולחורבן ("הלא צרעות תמיד אצל חרובים", יבין האב לאחר מעשה [עמ' 28[(. אמנות במיטבה פונה לאינטואיציות של הנמען , מחדדת בו אותן , ומספקת לו הנאה אסתטית משנוכח שהיכולת האינטואיטיבית שלו לא הכזיבה. קן הצרעות שיתנפל על התינוק הרך י יעקוץ אותו ויאיים על חייו י קינן וארב לו מבעוד יום. המתח לקראת המכה שהדבורים ינחיתו , באחת, נבנה כבר בחלק הראשון של הטריפטיכון ןק;_ןא רגיש של אמן גדול יכול היה להבחין בו ובמהותו . קן הצרעות נתגלה במלוא הזוועה, ועכשיו לעיניהם של הק;_ןא והאב כאחד, רק בחלק השני, המרכזי, של הפרק הראשון , הנקרא "עקיצה". משלא נמצא הסוס לאסור אותו אל העגלה ולהדהיר אותו במהירות הבזק אל בית הרופא, נאסרים בחלק השני של הטריפטיכון הראשון ("עקיצה") פרד ופרדה למשימה. אם החלק השני של ה.פרק הוא לב הציור התלת-לוחי ומרכזו , שיא הסיבוך ותחילת ההתרה, הפרד וה;נרדה עשויים להדגים זאת נאמנה. הפרד מזה והפרדה מזה, יסתבר, מרמזים על שתי התרחשויות מקראיות, לא בלתי קשורות, ועקב זאת נושאים עמם משמעות לאחד הרעיונות המרכזיים של 'מ'קדמות". ס. ריזה מקדמות סיפור באדישותו של הפרד ו"פרדיותו" הבלתי ניתנת לשינוי נתקלנו כבר בחלק הראשון של הטריפטיכון , כשאבא הימר אחריו והאיץ בו י והוא "~ש"רך לו כדרכו , לא מהר יותר ולא מהר פחות )...( באדישות לכלי כמו סיבוב כדור הארץ , אדישות שאין בעולם כלום שישנה אותה, ושיוכל להמשיך בה ככה כל היום וכל השנה" (עמ' 23(. הפרד אפוא, הוא בחירה אומללה למשימת ההצלה. ואמנם מש"פתי האב, נשעה שניצב חסר-אונים נוכח .. הפרדות המתנהלות בעצלתיים אל הרופא כשחיי בנו-מחמדו מונחים על כפות המאזניים, מהמלטות ~לדת הקינה המצמררות של רדיד המלך על מות אבשלום בנו . "מי יתן אני תחתיך , בני" (עמ' 33(, ממלמל האב תומדק'נl'נ", שרואה עצמוי אולי כרדיד המלך בשעתוי אחראי כמידה רבה לאסון . מלים פרוזאיות אלו , שכבר נאמר עליהן שהן פולחרת את לב שומען יותר מכל מלות הקינה המסוגננות של "נעים זמירות ישראל", והפרדות, שכבר נוכחנו שה"יכול הפדוי שכהן" (עמ' 34( מוגבל, טומן בחונו גזר-דין מוות לבן , מזכירות את אופן מותו של אבשלום בן וריד : "ואבשלום רוכב על הפרד ויב"א הפרד תחת ש;~ך ::r ~לה הגדולה ן~ p ךק ראשו באלה ו~ . תן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר" (שמואל ב' יח, 9(. מה שמצטייר מתמונה מקראית זו הוא פרד אדיש למצוקת אדונו , דומה לפרד של אנא ב 'מ'קדמות". ואולם, כאמור, לא פרד אחד, זה שהועבר מן המחרשה אל העגלה ושאדישותו והתעלמותו מן המצב האנושי הודגשו כבר בחלק הראשון של הפרק, נרתם להוביל את הילד אל הרופא. בחלק השני של הפרק, בתוך הבהלה רחרחי- פות, מתירים פרדה-נקבה מעגלת-המים ורותמים גם אותה לעגלה, עזר כנגד הפרד. כן וריד נוסף, שפרד, נעצם פרדה-נקבה, נוטל חלק חשוב כמאורע הרה-משמעות בחייו - נו ייקבע גורלו לחיים ולמלוכה(!) - מתנצנץ מעונדת העכרת הפרדה ב 'מ'קדמות" מעגלת המים לעגלת ההצלה : "והרכנתם את שלמה כני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחוך . ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה" (מלכים א' א, 34-35(. כמה שונים דברי וריד כאן ביחס לבנו, הבן שנבחר מטעמו לשנת על כסא מלכותו , מדברי הקינה קורעי הלב שלו כאב שכול המבכה את מות בנו האחר, הבן שביקש בכוח לשבת על כסא מלכותו. על רקע הדברים האלה, החלק השלישי של הטריפטיכון הראשון תומדק'נl'נ", "רופא", הוא התרה נוסח הבן שנועד למלוכה. "אם הוא לא מת אומר אז הרופא, להם ולכל הקהל סביב - הוא יחיה" (עמ' 55(, ומשיחת מלך ישראל מתהדהדת ממלים אלו : "ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה" (מלכים א' א, 39(. ג הפרק הראשון "תומדק'נl'ב הוא אפוא פרק הקדשה או הכתרה, מיתוס הבן שסכנה איומה נשקפת לחייו והוא מתגברי בעזרת האל, ושכ לחיים מחוזק פי-כמה, כי מלכתחילה, מבטן , לגדולות נוצר. כמו יצחק שנעקד, אך מותו לכסוף נחש " ך ("צחוק צחקו לנו. ואיך עדיין לא מתנו כולנו?" (עמ' 44(, מתפלא האב תומדק'נl'ב", וה 15 לוזיה למקור שמו של יצחק ולגורלו נעשית כלתי נמנעת) ; כמו יוסף שאביו תפר לו כתונת פסים, ולכן לנור הושלך , אבל בעצם "לפניהם" למחיה נשלח (והילד "תומדק'נl'ב? "יושב לו שם (בשדה) ... לבוש לבן' כתבת בד ומכנסי בד וכובע בד, שאמא תפרה לו ולא היה לה לפני מי להתפאר" ו"עושה פסים חלקים נרגני העפר החמים" (עמ' 14-15(; כמו משה בתיבה שמן המים נמשה ; כמו שמואל ה Wאול : כמו ישמעאל הצמא למים ואמו יושבת כמטחורי קשת שלא לראות במות בנה, וזאת טרם נאמר לה , "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו" (כראשית נא, 18. והשווה תומדק'נl'ל", עמ' 89( - גם הילד ב 'מ'קדמות" נעקץ והורעל אנושות, וניצל . לכאורה, בפרק הראשון' חיי הילד בלבד עמדו בסכנה. הוא לבדו הותקף על-ידי הצרעות, חלקי גופו בלבד נעקצו קשות, ודמו שלו לבדו הורעל נארס דבורים רבים מספור . ובכוחות גופו הקטן בלבדי התגבר וחי. אבל, כמובן, משמעותה המטאפורית של המעגליות הזאת של חיי הילוד ברורה, שהרי 'מ'קדמות" הוא, כאמור, ספר המדבר "עליו ועל העולם בנשימה אחת". הילד, שבתמימות דחף ענף לקן הצרעות, הוא פולש, דומה לאדם הפולש אל "אדמה גדולה מיכולתו של אדם" (עמ' 37(, שכל עוצמתה ויופיה בנצח עמידתה הריקה, הגדולה, הפתוחה וחסרת הכל . הצרעה ועקיצתה - אזהרה לפולשים, מפני "שכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מםה • הפרק הראשון ב"מקדמות" הוא אפוא פרק הקרשה או הכתרה, מיתוס חנן שסכנה איומה נשקפת לחייו וחרא מתגברי בעזרת האלי ושב לחיים מחוזק פי-כמה, כי מלכתחילה י מבטן י לגדולות נוצר. 23 אוגוסט-ספטמבר 1992 ~1 ן~ מגיעים" (עמ' 49(. הילד 1 שהפר ~i ת שיווי ו/או הבצורת, גם אם יתמהמהו בואו אות רופאים. אבל הפעם, לא מחלתו של משקלו של קן הצרעות וזעזעו ,, דומה, יבואו, באחת, כהמון מים, לעקוץ. לחבל, הילד (דיזנטריה?) ושלשוליו הם האיום להפריע, למחות, להילחם בכל דרך המקופל בחלק זה (אף כי הרופאים כבר לא רק לאדם באשר הוא אדם זזבא אל אפשרית, כדי שהאדמה הזאת, ששלהם האדמה ומבקש לעשות בה מעשיים, אלא בתיאשו ממנו : "את עדיין אשה צעירה' היא מדורי-דורות, לא תימשך מתחת גם ליהודי 1 הפולש אל אדמת קדם ומבקש אמר לה הרופא, ויהיו לך עוד ילדים, ~ .ממה הילד י שהפר את שיווי משקלו של קן הצרעות וזעזעו י דומה י לא רק לאדם באשר הוא אדם הבא אל האדמה ומבקש לעשות בה מעשים, אלא גם ליהודיי הפולש אל אדמת קדם ומבקש להפוך אדמת בור קשה שנעזבה, ~דבר רחב-ידיים, לאדמה חקלאית, המצמיחה יבולים. 24 להפוך אדמת בור קשה שנעזבו;, ~דבר רחב-ידיים, לאדמה חקלאית, המצמיחה יבולים. אבל ה~דבר שבקושי גרנ v ו אותו, לפחות עד מחוץ לגדר, הוא, כמו זזצרעות, לא בקלות יוותר : "כבר מוכן להיכנס פנימה, באפס קול ובמין מובן מאליו וכחוזר אל מקומו" (עמ' 36(. והצרעה, שהיא ביטוי להתנגדות האדמה באשר היא, לבל ישחיתו את בו r וליותה, כי היא עומדת כך ריקה ולא נוש י בת מאז הבריאה וכך רצונה, והצרעה, שהיא גם ביטוי לדחיית האדמה, שהעם נטשה, את העם השב ואונס עצמו עליה • ("שאולי הארץ הזאת לא רוצה בנו כללי לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה" [עמ' 48[(, היא גם סינקדוכה לכל החיות הארסיות והמציקות, "o/ רי השחת של ה~דבר" (עמ' 37(, השורצות ומתרבות על האדמה, ותהיה זו האדמה הריקה העומדת כך מששת ימי ו.tארבt ית, או האדמה שנעזבה לנפשה לפני אלפיים שנות. שרצים מתועבים אלה, על קיניהם המסוכנים, הם לא רק הצרעות ילמיניהן י אלא גם הנחשים, העקרבים, זבו 1 :י-החול והיתושים נושאי המחלות והקדח r1. כולם יחד וכל אחד לחוד הם ביט 1 ~י נוסף להתנגדות לפולשים המבקשים לצמצם או לבטל את תחום המחייה הטבעי שלהם. ולא רק ליצורים חיים, המקננים בקינים אפלים, משמשת הצרעה מטונימיה או משל . היא גם משל ונציג לכל ~;-עשבים הרעים : "הינבוט, והיבלית, והדרדרים, והאחרים, המאובקים האלה" (עמ' 39(, שיוחלפו בבוא היום ב"מיני שתילים שהמקום לא חלם להכיר אותם מעולב והם הולכים כעת לעשות את המקום שיהיה נצבע בצבעם, האורן, הברוש, השיטה, פלפל הבכות וגם האקו~יפטוס" .)םש( והצרעה, מסמנת המחאה נגד הפלישה, היא גם בא-כוחן של כל הבצוריות וה- שטפונות ושאר מיני ההכשלות וזזדחיות : כל מיני ההתנגדויות לזרים שבאן' לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל )r. ה שאין לו רשות להידחף אליו כאן • ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותבוים כולו • ויהיה זה אביו החורש מלא אמונזז, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת את פציעתה וכאילו אינזז מוחה, אבא תמים אחד וילד תמים אחד לבוש בגד לבן שאמא תפרה לו • גדול קצת כז.מירותיו . (עמ' 49-so( כאן כבר ברורי שלעימות היהודי-ערביי לב המציאות הפוליטית, החברתית וד i מוסרית שלנוי הכתוב מכוון : לפולשים היהודים התמימים שניסו להתעלם מיושבי האדמה הטבעיים, הערבים, שהם כמו זזצרעות, כמו ה~דברי כמו היבלית, כמו ד i שיטפון לרגליהם. כי מלכת הצרעות גם היא אמא, ותורת ההישרדות והמלחמה נהירה לה ולצאצאיה הפועלות : "הן י יפות ותוזזות ומזמזמות נוראות וחגורות חגורות זהב מהודרות כפי שהן' ומתוך הפרק השביעי של בטנן הסגלגלה הן שולפות את סף הרעל שלהן שלם, ועוקצות וחוזרות ועוקצות בו" ]...[ (עמ' 48(. אבא שכותב בלילות, מתוך אמונה תמימה, רציונליזאציה בלית-ברירה, "כי הערבים אינם עם אחדי ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות ]...[ והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים ..." (עמ' 22(, כשלוקח עמו "מקל אחד עבה למדי" למסעו "הפדוי" אל הרופא, "מפני שלעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות כשמוכרחים לעבור את הכפר הזה ]...[ שאלה נעלמה, שאלת הערבים" (עמ' 41(, מוכיח, שבסתר לבו הוא יודע את האמת לאמיתה. ד בפרק השני של 'מ'קדמות" התחלף מקל העץ במוט ברזל והאיום גם הוא נעשה מחודד ומפורש יותר : לא עוד צרעות וקן צרעות כמטאפורה, כמטך- נימיה, כסינקדוכה, כמשל וכסמל לכל האסונות, המכשלות והמחאות של הק~ים נגד המשתנה. אלא הערבים, בני-הארץ י יוצאים בראש חוצות לפרוע פרעות, לערוך פוגרום, ביהודים, המתיישבים החדשים, ו"השאלה הנעלמה", המודחקת מפאת ש"לא נוח", מקבלת כאן ניסוח ברור : האם זה לא המקום שלנו ? האם זה לא המקום שלהם ? אנחנו נדחקנו לתוכם ? הם נדחקים לתוכנו?" (עמ' 75(. אבל כשם שבפרק הראשון חרג יום הזוועה בחיי התינוק בן השנתיים בקיץ 1918 מתחום הפרט, והסבל, היאוש והחרדה ולבסוף גם ההצהרה הגואלת, שאם לא מת - חיה יחיה, נשאו משמעות "עולמית" ולאומית רחבה, כך בפרק השני מצטמצם היום ההיסטורי והכללי (יום הירצחו של ברבר במאי 1921( למשמעות אישית, פרטית בחיי הילד בן החמש ואמו החרדה לו. האם והילד י מוצאים עצמם באותו יום נצורים באיזו חצר בנווה-שלום (כש- השמות "נווה-צדק" ו"נווה-שלום" הם אירוניים למדי), בעוד האב מעז לצאת ולהיכנס בפישפש הקטן י "בידו זו כד החלב ובידו זו מוט הברזל", גם כדי להילחם בפורעים וגם כדי להביא חלב לילדים ("כי לנו המגל והחרב, כי לנו חרב המגל"). האיום "הפרטי" על חיי הבן בחלקו הראשון של הטריפטיכון השני מוטרם על-ידי סיפור צדדיי בו נזכרת נסיעה ברכבת לירושלים, שוב לבית-חולים, לך- חזקים ובריאים, ואילו החלשלוש הזה ..." [עמ' 70[(, אלא היעלמו של הילד. מוקסם מן הרכבת, יצא לו לבדו באחת התחנות לראות איך משקים את הקטר, ועורר חרדה נוראה אצל הוריו. "והילד איננו" נאמר טרם שאבא מצאו ,)םש( והד ברור של ילד מקראי אהוב שנעלם ונחשב שנים רבות על-ידי אביו המתאבל כמי שטורף על-ידי חיה רעה, עולה ממלים אלה. בחלקו המרכזי של הפרק השני של 'מ'קדמות" נעשית ההיעלמות מוחשית. וזאת על רקע המאורעות הפוליטיים של הפרק השני, הנושא כולו, כאמור, איכות פוליטית מפורשת שנרמזה כבר בפרק הראשון, כשהצרעה, העקיצה והרופא היו ביטוי מטאפורי-תמציתי לכך . מכאן י שגם חלקו המרכזי של הטריפטיכון השני, "זגך- גית", הוא ביטוי ממוצה, הנושא משמעות פוליטית-חברתית : הזכוכיות המנופצות שרואה הילד בשיטוטיו משמשות מוליך להכרה "עד כמה כולנו שבירים ועד כמה, וייאמר במפורש, ממש זרים כאן, ועד כמה איננו נסבלים כאן" (עמ' 81(. ובכל זאת, בתוך האמירה הכללית, יש גם כאן פינה פרטית לילד ולאמוי מנותקת, ובו-זמנית קשורה מאו.ד למתרחש ב"עולם". בהפלגה נוספת מן ההתרחשות העכשווית ("עורף" נצור בחצר' כ "שחזית הקרבות" נמצאת בסמטאות יפו, מחוץ לחצר, רק מעבר לפישפש הרופף), מסופר כיצד הילדון יצא פעם לבדו מגן-הילדים, שוטט בסמטאות שבין החצרות, נוכח במו-עיניו במראה הכישלון המתגלם בזכוכיות מנופצות של חלונות בית-חרושת נטוש ("לעולם לא יוכל להימלט מזגוגיות אלה, ממראה המנופצות האלהי מן השממון המיילל מבין שבריהן" ... [עמ' 78[(, עד שאמו הדואגת מופיעה בסמטה, "עטופה במה שחטפה בקוצר רוח, ובאה לקראתו כולה תוכחות כולה טענות, גם ברוך השם וגם הימה שפוכה, אבל היא לא תכה אותו כי את מי תלך להכות, ורק אוספת אותו ומרימה אותו על סנדליו ועל סלו הקטן י ורק מנשקת אותו עסיסית ]...[ (עמ' 80(. בחלק השלישי של הטריפטיכון השני, "מסכות", עדיין בחצר הנצורה, שבה הבאר היא המפלט האחרון ("ברגע האחרון אפשר תמיד לקפוץ אל תוך הבאר ולהיתחבא במעמקיה" [עמ' 60[(, נעלם שוב הילד מעיני אמו . ה~ם נטרפת מדאגה, אבל מצד שני היא יודעת, שילד פלאי זה שלה "נולד עטוף בכתבת השלייה, וזה אות וסימן מובהק, למזל טוב בחיים כידוע, ושכל רע לא יאונה לו, כידוע" (עמ' 89(. ואמנם, עד מהרה הוא נמצא, דחוק בין היושבים על שפת הבאר. איש אחד, אולי נביא, "אוחז בידה של אמא, הנה, הוא אומר לה, קחי שאי בנך ... ומשהו רחוק רחוק ואולי מעומק הבאר וכאילו כבר נאמרו פעם ממש גויון 151-152 כדברים האלה" ,)םש( מתחרהו. החלק המרכזי של הטדיפטיכון השלישי דגל. וגם זה נאמד בלחש. אחד-כך מלים אלו, "קחי, שאי בנך", וגם העובדה הוא, אפוא, במידה מסוימת, לב-לבה הפיצו שמועה שהדגל הכרותה מוטלת שהילד ב'מ'קדמות" נולד עטוף בכתונת של היצירה ועליו נתעכב בהמשך . אבל בפח, "ושאם יש לך אומץ לך מיד השלייה, וזה אות וסימן מובהק למזל טוב לפני כן נזכיר' שחלק ראשון של כל תרים את המכסה ותדאה" (עמ' 116(. בחיים ושכל דע לא יאונה לו' מרמזות טדיפטיכון נושא עמו ~י~ם : ~י~ם בדוד מרגע זה מתחולל בנפשו של הילד בן פעם נוספת על המחזוריות הזאת של כמו זה של הפרק השני ("יש לא נוח"), השש מאבק פנימי קשה : הדגל הבודדת, לידת הבן הפלאי' אימת המוות שמלווה או מ~סווה ~מ~שהה כמו זה של הפרק הדגל בלי האשה, המונחת לה לבדה את התנגדותו' והידיעה הנדודה שלמרות הראשון והשלישי . מכוסה בפח, מגדה ומפתה אותו, אבל הכל, חיה יחיה. המלים, "קחי, שאי בנך", הנאמדות לאם ב'מ'קדמות" על-פי הנאד' הן אמנם אלוזיה לישמעאל ("קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו . ויפקח אלחים את עיניה וחרא בדומה לפרק הראשון' שחלקו הראשון נקרא "צדעה" מבלי שצדעה תיזכר או תיראה בו' גם הפרק השלישי' חלקו הראשון נקרא "דגל בפח" למרות שאין בו זכר לדגל נדותה או לפח. להיפך, אין בו די עוז להדים את המכסה ולגלות את הזוועה במערומיה. פחד אלוהים. הז;נכסה מכסה על האמת כשם שהמסכה, ותהיה זו מסכת-פודים ממשית השממה או המסכות שהאנשים סביבו עוטים על נ ו ~ E מםה • באד מים ותלך ותמלא את החמת מים וחשק את הנער . ויהי אלחים את הנער" [בראשית נא, 18-20[(, אבל זוהי בעצם נוסחה המרמזת על קונוונציה מקראית, סצנת-דפוס במקרא, שבה ילד נעדג הנולד בדדך פלא לאשה עקדה, להודים זקנים, לאחד כש"רדה אלוהית (יצחק, יוסף, שמואל' ונו') - סכנת מוות מרחפת על חייו . אלישע הנביא, שבישר לאשה משרגם ש"אישה זקן" (מלכים ,'ב ד, 14(: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" (שם שם 15(- מלים המזכירות את בש;ךת שלושת המלאכים לאברהם ושדה (בראשית י"ח, 10(- היה צדיך בבוא היום לשוב לביתה על-מנת להחיות את בנה. כמו ב'מ'קדמות ", בן השונמית שיצא אל השדה שם עבד אביו - נפגע קשות. אלישע, בסוף פעולת ההחייאה, קורא לשונמית ואומד לה, "שאי בנך", אות והכרזה שהילד המת -חי . אלא שלא כמו הילד המקראי, החייאתו של הילד הייזהדי איננה על-ידי מלאך ואיננה על-ידי שדף ואיננה על-ידי שליח. כ j בפרק הראשון' כשלא הרופא מצילו' שהדי הילד הגיע אליו כבד לאחד שהמאבק לחיים הוכרע ולרופא לא נותר אלא להכריז על כך חגיגית. וכך גם בפרק השני . שלושה מלאכים עטויי מסכות מופיעים פתאום, מאין-מקום, בחלק השלישי של הפרק השני הנקרא "מסכות", ומפילים על הילד פחד מוות. שלושה מלאכים אלה, שהם איזו אלוזיה דחוקה, מעין פאדודיה, לשלושת המלאכים שבישרו לאברהם ולשדה שבן יולד להם, .גם הם "עקיצה". כאן מונחת הטראומה של הטדיפטיכון השני של 'מ'קדמות", כי הילד אחדי הופעתם, "לעולם לא יוכל לחזור אל מה שהיה קודם, לא יוכל לזכור איך היה מקודם, ודק מן הפתאום ההוא והלאה" (עמ' 85(. עוטי המסכות, שהטילו חיתתם על הילד' וגם ההיעלמויות של הילד מהודיו בטדיפטיכון השני' מחשלים אותו, אם כי לא לגמדי, לקראת העתיד להתרחש בטדיפטיכון השלישי . ה הפרק השלישי של 'מ'קדמות", ששני פרקים ו"מקדם" מקדימים אותו ושני פרקים ו"מאחד" באים בעקבותיו, הוא בעצם מרכזו של הספד' שגם אותו' את הספד בכללותו, אפשר לדאות כטדיפטיכון . חלק זה הוא נהנתני משהו' עוסק בגזוז בוהק בשלל צבעים ובמוסיקה "מושחתת" (ג'אז ? מעין פופ של הימים ההם?), בשעשועים ובאיחוד לבבות בין אב לבנו : "איך היה להם השניים אבא והבחור שלו' כשהם יושבים וחוטאים בגזוז." זה אל פני זה." וכשמעל הכל מתנוסס כל הזמן קולו המרקיד של הגרמופון עם תביעתו העקשנית והנקצבת ]."[ (עמ' 114(. אבל הכותרת המזוויעה, "דגל בפח", חודשת דעות, מאפילה על אווירת ה"הפקד" הטובה של החלק הראשון של הטדיפטיכון' ומעודדת לשים לב לאותה שכנה חולה שנזכרת בחלק הראשון כמו באקראי' שהדי מוטב לא לדבר בה ובמחלתה המבהילה. איום הדגל הכרותה, שלפי השמועה הוטלה לפח, מונח אפוא כבד בחלק הראשון של הפרק, אף כי דק בחלק השני יהפוך האיום לממש ותהיה לו משמעות מוחשית ומטאפודית כאחת. לאחד שנוכחנו בחלק הראשון של פרק זה .בזמנים המשתנים, בקפה-קיוסק שנפתח בפינת נחלת בנימין' באווירת הנהנתנות והמשחק, וב"שחיתות הפרוצה שנכנסה לביתה הנקי" (עמ' 115( של אמא, דק טבעי הוא שהחלק השני של הטדיפטיכון יעסוק בחג הפודים. אלא שלבוש הפודים שלבש רחוב אלבני (והחלק המרכזי של הטדיפטיכון השלישי אכן נקרא "אלבני") דק מעודד בילד חלחלה : הוא נתקל שוב במסכות ההן מסופו של הפרק הקודם, ופודים, החג שבו מצווה לשמוח, נקרא בפיו "פודים הסרוח" (עמ' 118(. כל "המסיכות והגרגורים, והבלונים והדגלים והרעשנים ואקדחי פודים, וכל הלחץ וההיחלצות" (שם) אינם לדוחו. אמנם, אין זה פלא, שההמוניות של החג תרתיע את הילד האינדיווידואליסט : הוא חווה את חוויותיו לבד וכל צודה של "יחד" יש בה כדי להרתיעו . אבל בכך אין די בכדי להסביר את הטראומה המונחת בחלקו המרכזי של הטדיפטיכון המרכזי ב'מ'קדמות ". החלק המרכזי של 'מ'קדמות" אינו עומד על חג הפודים בלבד' אלא קשור קשר חוויתי, אטימולוגי-סמנטי ורעיוני ל"דגל בפח". קשר זה יסביר את האנטגוניזם של הילד לחג "שמח" ו"מאושד" זה, שמסכות, תחפושות, משחקים ב"נדמה לי", באשליות, בהתחזויות ובתדמיות הם ממהותו. לשכנה החולה, שאת מחלתה הדחיקו בחלק הקודם, הנהנתני, הורידו עצמם דוב הזמן' והוא עד ו"קשוב" להן ונרתע מפניהן, מכסות עליה. מכאן שנאתו לפודים, החג הממחיש לגביו את התחפושת והשקד שבחיים ("ושכולם דק מתחפשים למה שרגילים לחשוב שהם, ומדברים דק כמו שרגילים שיהיו מדברים, ובאמת זה לא הם, ולא זה מה שצדיך לומד" [עמ' 124-125[(, ומכאן הפיתוי העצום שלו ללכת ולחשוף את הדגל הכרותה : לאשד את השמועה או להפריכה ; להיווכח בנאמד במו-עיניו ממש או לדעת שאין שחד למשמע-אזכיר . המלים : מכסה / מסכה / תחפושת / חיפוש, משחקות משחק הפכים ומחבואים ב"אלנבי" : "זה כעת המשחק שכולם משחקים כלחפש זה את זה וכלהתחפש לכל מיני שאינם הם עצמם, ואבא איננו אבא והערבי איננו עד . בי והשוטר הבריטי איננו השוטר הבריטי". המשחק השקרי, שיש לו כמובן גם משמעות פוליטית-חברתית, איננו לדוחו של הילד הדגיש המחפש" את האמת ; ובנוסף' את אביו שנעלם בתוך ההמון החוגג. ראוי לציין' שהדגל בפח מעודדת בילד יותר חלחלה ורחמים מאשד מעודדת בו האשה שנותרה ללא דגל : "איך זה דגל בלי אשה. איך זה דגל לבדה. זו שכעת היא בפח. ואיך זה דגל בלי גוף. כמו של בובה כזאת, שנשארת בחול בחצר. או על שפת הים. לא נסבל הדבר. אי אפשר לעמוד בזה" (עמ' 116(. אמפאתיה זו של הילד, לדגל המנותקת דווקא, ופחות לגוף שהדגל ניתקה ממנו, מטדימה את אשד יקדה לו ב"נשף המסכות" המפחיד : "ופתאום ואין לך עוד ידך שבתוך ידו של אבא, ופתאום ואתה באמצע המוני אנשים לא מוכרים, הם ניתקו מעליך ונסחפו הלאה ואתה ניתקת מהם ונסחפת הלאה, והולך ומתהווה רגע שבתחילה נדאה כאילו הוא דק כמעט תאונה קלה, מין רגע קל שמיד מתבדר שהוא רגע עולמי, ושאחז בך לגמדי, כמו מי הים שאוחזים בטובע" (עמ' 118(. חג הפודים, בו ניתקה ידו של הילד כבדדך מקדה מידו של אביו, סימן אפוא את ההינתקות הגורלית של הילד מאביו, מהודיו. הוא נותר בודד לנפשו, עזוב, גלמוד ונכלם כמו דגל בפח, "ולא יסלח לו לעולם לאבא הזה שוויתר על הילד הקטן שלו" (עמ' 120(. אם הטדיפטיכון השלישי נפתח באחוות אחים, בזק;נת אב ובנו גם יחד' הדי שבמרכזו המשך בעמ' 54 לבסוף תיכבש ותתמלא, והשיממון הנפשי של ילר החש נעזב ובלתי חשוב מרוב קטנות, גם הוא בסופו של רבו י~רבר ויתמלא. 25 אוגוסט-ספטמבר 1992 5 וי~ ~1 ~ .מםה כל קיצוץ כתקציב הספריות האוניברסיטאיות פוגע יותר כפקולטות של מדעי הדוח מאשד כשאד הפקולטות. אין משמעות לטענות שחינוך כמדעי הדוח חיכו כגדר מותרות שהמדינה יכולה או אל יכולה תלחדשו .ל~צמח 26 גוי 7 ן 151-152 חיים מרבץ החינוך האוניברסיטאי במדעי הרוח ..ז:;:~ משך חמש-עשרה השנים האח- •- רובות קיצצה הממשלה נ:תקציב - האוניברסיטאות. הפקולטות , שב- 11ia. פגעו במידה הרבה ביותר מקיצוצים אלה, היו הפקולטות של מדעי הרוח. ה פגיעה המיונית חיתה ב"מעבדות" של הפקולטות - בספריות. לפקולטות של מדעי הטבע, ההנדסה והרפואה יש מעבדוו r וגם ספריות ; אבל בפקולטות למדעי הרוח הספריות הן המעבדות ולכן כל קיצוץ בתקציב הספריות האוניברסיטאיוו r פוגע יותר בפקולטות של מדעי הרוח מאשר בשאר הפקולטות. לא רבים מודאגים ממצב זה . אלה שאינם מודאגים הם אלה שרואים את הפעילויות בתוך הפקולטה למדע ' י הרוח כמותרות שהמדינה איננה יכולה לה רשותם לעצמה . לטענתם, המדינה זקוקה לבעלי השכלה בהנדסה, רפואה, מדע שימושי ומיבהל עסקים, אבל אין לה צורך של ממש באלה שהשכלתם היא בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה. למדינה אין כל צורך בחינוך לדיסציפלינות כאלזז מפני שזהו חינוך שאין לו כל ערך כלכלי . בעת שפע יכולה המדינה לאפשר לכמה מאזרחיה ללמוד נושאים כמו היסטוריה עתיקה וספרות של ימי-הביניים, אך בעת שפל כשחסרים אמצעים לסיפוק ~נדניהם t הבסיסיים של אזרחיה, אין ביכולתה להצדיק בזבוז משאבים כספייים על מטרות מעין אלו . אלה המתבטאים באופן המתואר לעיל t t מגלים חוסר הבנה בסוגיה של מהר חינוך כמו גם במהות התפקידים שהאונינ:רסיטה t יכולה וצריכה למלא. במאמר זה אטען שאין משמעות לטענות שחינוך במדעי הרוח הינד בגדר מותרות שהמדינה יכולה אר לא יכולה להרשות לעצמה. ליתר דיוק, אטען t שהדוברים והחושבים כך יוצאים מההנחה, שמה שמשמעותי לטעון כלפי היחיד משמעותי לטעון גם כלפי חברה ומדיבה. תחילה אחלק את מכלול פעילויות היחיד לשתי קטיגוריות כלליות עבודה ופנאי. ההבחנה איבנה בין הפעילויות ה r1 ביברת או הבלתי חביבות על מישהו ; ישנם כאלו האוהבים את עבודתם אחרים שאינם נהנים מפעילויות הפנאי שלהם . זו גם אינה הבחנה בין פעילויות בשכר לבין כאלה ללא שכר' שהרי מי שירש הון עתק יצטרך לעבוד' במרבן שאבי משתמש במלה "עבודה", כדי לוהבטיח את שמירת ערך אוצרו. באותה מידה יצטרכו המובטלים לעבוד בכדי לקבל מענק אבטלה - דהיינו לעמוד בתור t למלא טפסים וכר'. ההבחנה שלי בין עבודה ופנאי היא בין פעילויות, שבמובנים מסוימים הכרחיות למחיה, לבין פעילויות ההופכות את המחיה לבעלת ערך. מדובר, אם כן בהבחנה בין פעולות שימושיות t (עבודה) ופעולות בעלות ערך (פנאי). פעילות מסוימת מחיי הפרט יכולה, אמנם, להיות שימושית ובו-בזמן גם בעלת ערך' אך אין זה מוכיח שההבחנה איבה קיימת. עצם העובדה, שהשאלה "האם פעילות מסוימת היא שימושית, ומה הם שימושיה" היא משמעותית - מוכיחה את קיום ההבחנה. העובדה, שמשמעותי לשאול שאלות ממין זה, מוכיחה שקיים נושא בעל ערך שיכול להוות תשובה שאיננה פתוחה לשאלה עצמה. זהו הדבר שלו אני קורא "בעל ערך". בקיצור חייו של כל פרט כוללים פעולות שמטרתן חיבה קיום החיים, ומתן ערך לחיים אלה." אם נערוך אנלוגיה בין הפרט לחברה (או מדינה) נמצא הבחנה דומה, המתנסחת במושגים של פעילויות יצרניות ופעילויות שאיבן יצרניות. כאן ההבחנה היא בין פעילויות יוצרות עושר לבין פעילויות צורכות עושר. לפי צורת מחשבה זו, יכולה החברה להרשות לעצמה תמיכה בפעילויות תרבותיות ובפעילויות ספורט, בתנאי שיצרה מספיק עושר בכדי לממנן' ממש כפי שהפרט יכול להרשות לעצמו לרכוש מכונית או מכשיר וידאו אם הוא הרוויח מספיק בכדי לממן את רכישתם. אם כך הדבר' ברור מדוע קיימות העדפות לפעילויות של יצירת עושר. החברה יכולה לצרוך רק את העושר שהיא יצרה. במובן זה יש להבין את טענת הפוליטיקאים שהמדינה יכולה להרשות לעצמה דבר אחד ולא יכולה להרשות לעצמה דבר אחר. אבל ההבחנה בין פעילויות יוצרות עושר לבין פעילויות צורכות עושר איננה חדה וחלקה. קיימות פעילויות שלמרות שאיבן יוצרות עושר t הן תורמות בעקיפין ליצירתו. פעילויות בתחום הרפואה יכולות להיחשב ככאלו . כדוגמאות טובות יותר יכולות לשמש הפעילויות בתחום מוסדות המחקר ומוסדות החינוך . במובן זה, פעילויות של אנשים מתחום החינוך t הגם שאיבן יוצרות עושר בעצמן t מאפשרות לאחרים לרכוש את המיומנויות והידע להם הם זקוקים בכדי לייצר עושר. באותה מידה מובילות גם הפעילויות במוסדות מחקר לפתיחת אפשרויות נוספות ליצירת עושר. דיונים לא מעטים בכנסת ובתקשורת עוס- קים בשאלה מה יכולה המדינה להרשות לעצמה . כשם שהיחיד צריך להבטיח שהוצאותיו לא תעלינה על הכנסותיו' כך גם החברה צריכה להבטיח שהוצאותיה על פעילויות הצורכות עושר לא תעלינה על ההכנסות הנובעות מפעילויות היוצרות עושר. יתרה מזאת, אם רוצה החברה לצרוך יותר - עליה להגדיל בראש ובראשונה את יכולתה לייצר יותר . מחשבה כזאת שולטת בדיוני הממשלה וגם מחוצה להם, ביחס לאוניברסיטאות בארץ . אם נשתמש בטרמינולוגיה המוקדמת שלי ונקרא לפעילויות היוצרות עושר "פעי- לדירת שימושיות" ולפעילויות הצורכות עושר "פעילויות בעלות-ערך" אפשר לתאר את הוויכוח בקשר לאוניברסיטאות כוויכוח על השאלה : כמה אמצעים אן- ניברסיטאים יש להקדיש ללימודי נושאים שימושיים וכמה אמצעים אוניברסיטאיים יש להקדיש ללימודי נושאים בעלי ערך . מה משמעות הטענה, שלא כל הגוש- אים הנלמדים באוניברסיטאות חינם שי- מושיים ? טועני טענות מסוג זה היו מסכימים, שהנדסה אזרחית ומדעי המחשב חינם מקצועות שימושיים ואילו קלאסיקה וארכיאולוגיה' הגם שהם בעלי ערך אינם t שימושיים. קיים קונצנזוס לגבי השאלה איזה מחקר הוא טהור ואיזה שימושי' אך אין קונצנזוס לגבי השאלה מה, בתוך הקטגוריה של מחקר טהור, הוא בעל פוטנציאל שימושי . המדיניות, הגורסת שהאוניברסיטאות צריכות להקצות יותר משאבים למקצועות שימושיים מאשר למקצועות "בעלי ערך", מקובלת לא רק על פוליטיקאים אלא גם על מורים באוניברסיטה, ואפילו בין אלו המלמדים בפקולטות של מדעי הרוח. לכן לא נופתע למצוא בפקולטות אלו מורים, המנסים לקשר את מקצועותיהם למושג "שימושי". ברם, הדרכים שבהן הם מנסים לעשות זאת נוטות להתעלם מן המיוחד במקצועות שהם מלמדים. לדוגמה, ישנם מורים לשפות קלאסיות וגם מורים לפילוסופיה הטוענים, שהלומ- זים מקצועות אלה משפרים את כושר חשיבתם, אך אין בכך כדי להסביר מדוע יש ללמוד דווקא את התכנים של המקצועות האלה. הלא בעיקרון כל t הלומד באוניברסיטה ישפר את כושר החשיבה שלו . מי שרוצה להצדיק את לימוד השפות הקלאסיות והפילוסופיה t t באוניברסיטה, צריך אם כן להסביר מדוע כדאי לשפר את כושר החשיבה דווקא באמצעות לימוד שפות קלאסיות ופילוסופיה ולא באמצעות כל לימוד אחר. עוד טענה חלשה למדי המושמעת מפיהם של מדענים, היא, שלמחקר השימושי אין יכולת קיום ללא בסיסו הרחב של המחקר הטהור . מטענה זר משתמע, שאיד לתמרך במחקר הטהור אם לא ניתז לצפות שיוליד תוצאות שימושיות. דהיינו t רק המחקר השימושי מותר בתמיכה. חולשתן של טענות ממיד זה אינה הסיבה העיקרית להתנגדותי . בעיה עקרונית יותר היא, שכמר הביקורת שעליה הן אמורות לענות, אף הן בגרירת על גבי הבחנה מסוימים סיכוי להיות שימושיים יותר עבור מספר גדול יותר של יחידים מאשר למקצועות אחרים. השאלה היא : האם צריכים שלטונות האוניברסיטה לשים לבם לעובדה כזאת ? אפשר להשיב, כי העובדה שמקצוע מסרים שימושי עבור מספר רב של אנשים הופכת אותר לשימושי מבחינה חברתית. בקיצור t טעות היא לחשוב על יצירת עושר רק במונחים של הגדלת הכנסה ; טעות היא לחשוב על הגדלת עושר של יחיד רק במונחים של הכנסתו . אך רבים הם החושבים כך . אלו מתייחסים להכנסת הפרט כאל עושרו ומשורים גידול בהכנסתו לגידול מקביל בעושרו. השוואה כזאת בטעות יסודה. כפולה ממנה טעותם אחת, שאי אפשר ולא צריך להשתמש בה בקונטקסט חברתי . t אני פרגה, אם כן להגנתי-שלי על החינוך במדעי-הרוח. האם יש מקצועות שימושיים אר בלתי שימושיים ? התשובה היא לא. לא משרם שלא ניתז לדעת מה יהיה שימושי בעתיד (שזוהי המחשבה העומדת מאחורי ההגנה על המחקר הטהור), אלא בגלל ש"שימרשי" היגר מושג יחסי . במציאות איד דבר שימושי גרידא. עליו להיות שימושי למטרה כלשהי . בשל מגרון המטרות הקיימות לא יכול השימוש במושג "שימושי" להיות כוללני . לדוגמה : מצביעים על מחקר הסרטן כעל מחקר מךע נ שימושי . אבל תוצאות מחקר כזה אינן כנרת-שימוש לאלה שתפקידם לכברת שריפדת. מצד שני t מתייחסים אל לימוד השפה היוונית הקלאסית כאל לימוד דבר בלתי שימושי . אבל עובדה היא שליסוד השפה היוונית הקלאסית שימושי מאד לאלה הרוצים לקרוא את כתבי אפלטון ואריסטו במקרר . חלק מהקוראים אולי ידחו את דבריי בטענה, שאלה משחקי מלים, אבל לא כן הדבר . ה~ררה את לימוד השפה הלטינית עם לימוד השפה הצרפתית. מקובל לחשרב,ץ של~דע בשפה הצרפתית יש שימושים שאיד לידע בשפה הלטינית. אבל אם הציב לו מישהו כמטרה את קריאת ארבידירס במקרר אר את לימוד t החוקה הרומית, אזי t עבורו t איד לידע בצרפתית כל שימוש ישיר . כנגד זה אפשר לטעון t שידע הצרפתית הוא יותר שימושי מאשר ידע הלטינית, וכדי לתת לטיעון זה משמערת יש לפרש אותר כך - ישנם יותר שימושים לידע בצרפתית מאשר לידע בלטינית. גם אם זה נכרן (ואינני נטרח שזה כך), עדיין לעובדה זר אין חשיבות עבור הפרט, אלא אם כן כוללות המטרות, בהן מדובר t את מטרותיו. אפשר לטעון, שהידע בצרפתית עוזר לנפרש בצרפת ביתר הצלחה רגם לקרוא ספררת צרפתית במקרר ואילו הידע בלטינית עוזר רק לקריאת ספררת במקרר t אך זה עדיין אינו חרפך את הידע בצרפתית ליותר שימושי עבור הנופשים בארץ אר באנגליה ועבור אלו הרוצים לקרוא שירה לטינית במקרר . הנקודה היא, שכשמדובר בפרט. אי-אפשר לחלק מקצועות אוניברסיטאיים לקטיגררירת של "שימושי" אר "בלתי שימושי". כל מקצוע יכול להיות שימושי עבור יחידים מסוימים למטרות מסוימות ובלתי שימושי עבור יחידים אחרים ומטרות אחרות. כמר כן t אפשר לומר t שבזמן מסרים יש למקצועות עם קביעה כזר משנים חזית מהיחיד לחברה: אל מקצועות מסוימים מתייחסים כיותר שימושיים עבור יותר יחידים ומטרות ממקצועות אחרים. לכן t טוענים שמקצוע המחשבים, למשל, היגר שימושי ליותר יחידים. ליותר מטרות, בר בזמן שארכיאר- לרגיה, לדוגמה, שימושית לפחות יחידים, לפחות מטרות. האמת הזאת איננה צריכה להרשים את קובעי המדיניות האוניברסיטאית. איד לי שרם צל של ספק. שללימוד השחמט יש יותר סיכויים להיות שימושי מאשר ללימוד השפה האוגריתית, אך עובדה זר איננה מצדיקה החלפת המקצועות בארניברסיטארת. בנוסף לכך זקוקה המערכת להערכת מטרות השימוש של המקצוע היותר שימושי . לדוגמה : המקצוע "טכנולוגיה של המזרן" יכול להיחשב כיותר שימושי ממקצועות אחרים מפני שהוא מאפשר t ביד היתר t ייצרר גלידה במספר רב של טעמים. ברם, איך בנימוק זה כדי לשכנע בצררך בלימוד טכנולוגיות המזרן בארניברסיטארת, מפני שאיד ערך תרבותי מיוחד לדיברי טעמי הגלידה. ישנם אנשים, המאמינים שקיים בסיס להערכת-היתר של המקצועות השי- מושיים t אשר גוררת את העדפתם על פני האחרים והוראתם. הבסיס להערכה זר היגר המושג "יצירת עושר". הרעיון הוא, שהמקצועות השימושיים יותר הם הנוטלים חלק גדול יותר בתהליך יצירת העושר t ואילו המקצועות השימושיים פחות הם אלה המתפקדים בתהליך צריכת העושר. מושג "יצירת עושר" היגר מושג מורכב. אסתפק במתן הערות שמקורך בכמה אי-הבנות הקשורות למושג ולנושא שבהם אני רך . ראשית, טעות לחשוב על "יצירת עושר" רק במרבן של רווח כספי . אפשרי לייצר עושר בכלכלה המבוססת על סחר-חליפין רגם אפשרי לייצר עושר t כו t איך כל סחר - גם מתבודד יכול לייצר עושר. שנית, טעות לחשוב על יצירת עושר רק במושגים של סחררה עוברת לסוחר . היחיד יכול להעשיר את חייו באמצעות האזנה למרסיקה, לימוד משחקים חדשים, העמקת ידע בתחומים שונים. שלישית, טעות לחשוב על יצירת עושר רק כהגדלת האפשרות לרכישת מרצדים. יכולה להיות חברה בעלת אמצעים כספיים נרחבים שעקב מחסור בכבישים, בתי-ספר t בתי-חולים t מוזיאונים t אונינו- סיטארת, תיאטרארת ומתקני-ספורט איננה יכולה ליהנות מאמצעיה ולהעשיר את חיי יחידיה. מצב כזה היה קיים במספר מדינות עתירות נפט לאורך המפרץ הפרסי . של המשווים את עושרה של החברה להכנסתה. בין האנשים החיים בחברה מתגלגל מחזור כספים וסחורות, והעושר מחליף ידיים תדירות. סחר-חליפין כדרך ~ בר-זמנית ביצירת עושר וצריכתו . אפשר לומר בפשטות, שאת אותם עשרה שקלים שאני מוציא, אתה מרוויח כשאנחנו מחליפים סחורות ושירותים. בקונטקסט חברתי t יצירת עושר וצריכתו חינם ארתה פעולה עצמה, המוצגת משתי נקודות מבט. כפי שלימדרנר כלכלנים, ארתה פעולה של צריכת עושר יכולה לייצר עושר ליחידים. לכן מחוסרת משמערת היא הטענה שיצירת עושר שוללת אר עומד!"' ::ניגרר לצריכת עושר . מה הקשר ביד כל זה לבין השימוש והערך של החינוך האוניברסיטאי במדעי הרוח ? ראינו, שמנקודת ראותו של יחיד מסרים, מקצועות מסריימים הנלמדים בארניברסיט- אות הם ברי-שימוש יותר מאשר אחרים. ראינו גם, שכמה מקצועות יכולים להיות יותר שימושיים ליותר יחידים מאשר מקצועות אחרים, אבל זה כשלעצמו איננו מהורה סיבה מספקת להערכתם כשורים יותר ממקצועות פחות שימושיים לפחות יחידים. מכאן הטענה, שכשם שצריך היחיד לייצר בטרם יצרוך כך גם t על החברה לייצר עושר בטרם תצרוך אותר . לכן על האוניברסיטאות להפנות t יותר משאבים למקצועות "שימושיים" - כלומר למקצועות התורמים ליצירת t עושר. אלא שכפי שראינו, הטיעון הזה מרשתת על אי-הבנת האופי של יצירת עושר בקונטקסט חברתי . לכך אין לנר שרם סיבה לקבל אותר . שרם מקצוע איננו שימושי גרידא (אר בלתי-שימושי). לרוב המקצועות הנלמדים באוניברסיטאות ערך כלשהו גם כשהמדובר הוא ביצירת עושר . הדרך הטובה ביותר להוכיח קביעה זר t היא להשרותה לכמה דעות מקובלות הנחשבות כסותרות טיעון זה. יש הטוענים "כולנו מסרגלים להיות מטה • האם יש מקצועות שימושיים או בלתי שימושיים? התשובה היא לא. בגלל ש"שימושי" חיבר מושג יחסי . במציאות אין דבר שימושי גרידא . עליו לחיות שימושי למטרה כלשחי. דעותיהם של הפוליטיקאים בדבר החינוך האוניברסיטאי חינך פשוט מטופשות. במיוחד כשמדובר אודות ערכו של החינוך במדעי הרוח t איכרים, אבל לא כולנו מסוגלים להיות להתקיים גם ללא מדעי המחשב. לכן - כי החברה איננה יחיד אלא בנויה פילוסופים. לכן ישנם תפקידים הכרחיים, קיום ~יננו יכול להוות קריטריון יחיד מיחידים בעלי צרכים שונים. בכדי להגיע ואחרים שחינם בבחינת מותרות". הטוענים לבחירת מקצוע אחד מבין שניים. למטרותיי במאמר אינני צדיך להוסיף כך מתייחסים לטיעונים כאל עובדה רבים אוליי יסכימו עם הנאמד כאן' אבל ולפתח את הנקודה. ברצוני דק לומד, ~11 שגם אם יש לחברה צרכים ומודעות קולקטיבית, היא לא ניחנה בקול וידיים. החברה צריכה לבני אדם שידברו ויפעלו. מי הם דובריה של החברה ? לפוליטיקאים יש נטיח לדבר למענה, אבל היות ואין סיבה טובה לשער שהצדק עמם, כדאי להטיל ספק בדבריהם. אם אמנם נכונות טענותיי' דעותיהם של הפוליטיקאים בדבר החינוך האוניברסיטאי היכן פשוט מטופשות, במיוחד כשמדובר אודות ערכו של החינוך במדעי הדוח, ונימוקיי הם : א) נוטים לחשוב ולדבר על הצרכים החינוכיים של החברה כאילו חיתה החברה יחיד. ב) מניחים, שאפשר לסווג את מכלול פעילויות בני האדם ליוצרות עושר או לצורכות עושר . ג) ממיינים את מקצועות האוניברסיטה כשימושיים או בלתי-שימושיים (מבלי לשאול למי ולמה). לחינוך האוניברסיטאי יש ודאי עדך בגלל תרומתו ליצירת עושר, אך העדפה מקרית לצורת עושר אחת ולא אחרת איננה מוצדקת. צורה אחת של עושר היא אספקה סדירה של סחורה. צורה אחרת של עושר חינה הרחבת ההבנה במרכיבי היקום והידע בתחומי ההיסטוריה, הספ- רות, הפילוסופיה והאמנויות - "לא על הלחם לבדו" .• רות לאופו בחזרה ןמלונדוז:; t\ לימות סז " את לpז ל;~ד;ן ה~צוך ישנם כאלה שבכל זאת מאמינים בקיומו של הבדל כלשהו שבו לא הבחנו עד כה. ההבחנה מתבטאת, בדדך כלל, בדעה, שהחברה זקוקה למהנדסים ורופאים בעוד שעל ההיסטוריונים וה;כסלים היא יכולה לוותר. לדעתי, דעה זו מוטעית, למרות שרבים, לרבות האחראים על קביעת מדיניות, אוחזים בה . ראשית, הדעה שלפיה החברה זקוקה למהנדסים ולא לכאלה שאינם מהנדסים היא אבסורדית. אנו צריכים כבישים דק אם יש לנו סיבה ·. לנסוע · והערכתנו למהנדסים נובעת, אם כן t דווקא מן העובדה שאנו מעוניי- נים לנסוע לאופרה, למוזיאון ולהרצאות על ספי:רות ואדכיאולוגיה. שנית, החברה מורכבת מיחידים בעלי צרכים ורצונות מגוונים. כמה מן המקצועות משרתים את צרכי חלק מהיחידים ואחדים משרתים את צדכיהם של חלקים אחדים. מי שמצהיר על העדפה למקצוע מסויים בהיותו "שימושי יותר" מפגין את העדפתו לצרכים שמקצוע זה משדת. המצהיר על העדפתו את לימודי הנדסת-המחשב על-פני לימודי מוסיקה מפגין למעשה, t את העדפתו למשחקי-וידיאו על תזמורות. על מה מבוססת העדפה זו ? תשובה t שעולה בקנה אחד עם הרעיון שאותו אנו בורקים, היא, שהחברה זקוקה לאחד מהם ינתר משהיא זקוקה למשנהו . דיבורים אלה הם בבחינת אנלוגיה על החברה כיחיד - וזהו, לדעתי, מיתוס אגדה 7PiJ לים ורpז~pזיו:r;א ל t\ ח;בה ~סק;ת י~?.ז~ •iJםיךpז~ סיר ך~ים ועבדו כרצינות. אבל גולינו : ד :~:•;-T••:t מוגמרת, אבל מי שחושב על זן; יכול לראות בעליל שזה פשוט איננו נכון . "לא על הלחם לבדו" נכון' מפני שהאדנ t זקוק לדברים רבים אחרים לשם קיומו. המשפט הזה רצה להדגיש את קיומן של צורות שונות וחשובות יותר של ' אושר מלחם. חברת ציידים, רועים, ומלקטים למיניהם חינה ענייה יותר מחבר ה שבה מצויים גם אמנים, פילוסופים ומדענים. יש להבין שאמנות, פילוסופיה ומרז~ אינם נקנים באמצעות עושרה של החבו"ה כי אם מרכיבים את העושר. יש הנזוענים, שקיים הבדל בין הדברים שבלעדיהם אי-אפשר לקיים חיים אנושיים לבין אלו שאפשרי להתקיים בלעדיהם. "אנו זקוקים למזון אך לא באותו מובן שאנו זקוקים לאמנות". אני מסכים לכך' שההבדיל כאן מציאותי אבל הוא איננו משמעוח . י. לפי מיטב ידיעתי' אף אחד עוד לא טען' שההבדל בין מקצועות שימושייכ! לבין מקצועות בלתי-שימושיים טמון בי י כולתם של המקצועות השימושיים לספק ירכו את הדברים שלהם אנו זקוקים לשם יקיומנו . אפשר לחיות ללא אמנות, אבל אפשר גם לחיות ללא מחשבים, ללא טלוויזיוו r, ללא דאודורנטים וללא חופשה בחו"ל . איננו זקוקים אף לאחד מאלו כדי להמשיך להתקיים - אבל אנו זקוקים לכל אחד מהם בכדי להפיק איכות מן החיים. נכון' שאמנות איננה הנדחית מנקודת הראות של קיום, אבל באותה מידה אפשר אולי רק התמדה ך~ל ןה אולי ךק VI;י??ךה :;כא;סה .קרד ה~~~ w ח?זרלה ~ל שור;ת י~~כ;:ך;:זע; _ ךך ה 9 ס~ל ~לי ך t\tq ל ט~??~ הל??סבr: ".קךן "ה~~~ ? לג;:~ ~ר . רר ם:לqזרריל י; i? ךם t\ךr. ו~י ;:r סר~ה ~~קת wv לג ~i? ם הpזqז י;ג~ה ~ל i2 ר~:ם i? ך;ת, ך iJת;ךpז~זpפ;r;ו. רר ן~ ~ •ממה •שיהר ~ל ז:רלד זקץחר ~ת ;ר; j? ן לךע;ת ךארלי ךק ~ת;ך א;סה iJI;י??ןה די; IJ י ~י a ~י י;ן~ת של-מותרים הךובpז ד~~סךת ס:ה ק~ר ~1$ ז סליחה ןת;דה ד•:' T שהיה נעצם איש חלש הצליח כנימוס האנגלי ~. רגע • ד- ::· : - • ; • ' T • '.' '.' -T T ' ."-: םיך;שיpז~o/ררךז:;י;Iה ה;זי~~~ לpז ס 9 ד א; ר~pזlי~~ ~~~~, צפר~ה ךסב~ ' ה:ז:; םqז ~~לא תס:י p י ל~גי t\ ך;נ~ים ה~qז ~ם t\r;ר ך~קי ~ס??לה להr:ו~~ק.rJt\iJ ;גה יל.Pז ~פ;ך ,םqז9 ~.רי :כמוןיא;~ים נדירה שאפלו החברה להגפת i? ~הי~ים ~אן ?ס~יד t ·~ w ;ע ל :;כמו~ a ת. היא פ; א- ·i? ~ס~ל~ -ך;ך~כ:? ארסה T · w.ר · ת ף~~ ~;גל :כ~ז:זד ס 1$ פ i נ;ןא "יו:rא:i ל.יר :rגזP~י ~ Wיו:rי:ס ;גת סר~ה ר~ל . ~ן ק~רו:rה.Pז ר;ג~ה ~;גל ל~~~ים ~תרך ה??!~כ:א; W ~ה ע~pזR ן ר:;גז:רי ~ל ס;ד:ה. ע.ל iJ מ;ךד;ת ·ת~ורי,t ~~ב~רח היא ??גלה ,ת.ל~~??כ: מpזל-:i א;סה מי,tל" ן ףגr: ~ת t\יו:rג;ח ~ת i] פרסר הךרקpז~ א;ק..ךת : י~~" ~ל ~ך תך.~~~~ iJ~tpi? ה, iJ ך i? ~ית ?ךךא ךארק. . ךת ?ר ~;גל ~זקא W לר" ס~;א :rגר??ע;ת ~ך~ים ךדו~י כ;: 28 גויון 151-152 עזרא · ענת דברת בן מחזור שירי קדשה שירה• פראג ~g ךר ~g רך ~re ח א iס i גל~דא ~;גל i? ז-ר;ך w ~י~ ~י~יב ?i:ז:;כיר א;ג:ןך י~~ מזחיו ךא;ג:ן~י w :ית ~o/נ; W ם ~דךן .ריזכ ל~ד; של שלילת ,הח"פש ;ת;~ .. ריס iJםר.;; לו ל o/ נ;א ג. ו:;כ w ח;!.ךת י~~ i? ן סךח;ב ~o/ ~י יJויר. דמן w הוא fת~~ מ~ר R~ים , ~ין יר.ווכ;tiJ ~ר;ת מ~~ים. מרכל;ת כל גבר;ת T : : T : מ~ o/ק;:;גי~י w ל o/ נ;ת ה 90 "ערים הוא דבר שבברור" T •: T T 'T רס.ריזכ ע;ד מ o/ סה א;ת; ?ד re ה, א זכל~ז:יי אולי ~א;ת ~~w ים םיג;:?=;ס ם;ק~~ w ק;ך~ים ל; מ o/ ~י :p מ; מיין ~ארק ךש;גי;וקים. קר W ה י~~ ~i? ~ןחי הן~.ל~. ךא; ע;~מ;ת ~ךן לקרי~ה w ל אז נ;סע;ת זrל רננותיה T T נשאבי נדום וזה בברור שאז-ר נשארת א;תי 0 י~~ ח; wש w ~ינ;ת ~ר~י~קטוןה - '."•,• : • ; -•,• T •,•: T ; ' 0 :-:• ; w פוך ~ל 1?r:r ;י~ אם נבר מובגרים :• -: T : • i? ן מחוץ הך;נג הזפרשע ""ספון i? פ'~.רת אבל אני נבר בנבנית ~ריקים ך o/ .רי עמ~ תך.ךגt~ ~זק~.רר 1:jגt;כ~tJ ה ~ז:יי R ה ~ב;או q ןדי ל;גן ובן,זזכrך א;ת; ~נכה ח; w ב ז:י=?דח ז:ינכ~ס קר W ה י~~ א;,ךז לך םיר;גj: ~חדים, 9 די~ים Wi? לנו, 1f א; f יי ל~ןאג א;סך ~re ח. ך~ין בג; 1 ~~ירי 1 ךלו ק..ךס י~זכ wל~ו!! לח 9 'ס ~שול.יר ו.ל'א 9 ז-רול ליזiבמ. ונ.?' ·~ ~קום ~;או;יג 7ף . T •: : : לע;לם -ל:א מצליח 9 נימה T • : 0 T ~R ~לי סגי;וק,ף qןןה, ;- : א; חח~~ w ת ~ת גח ;· י ל~ש . . . . . t משום מה ב:גע;נת :.גויאב;ת T T T •: -: ; , נפיח ופתא;ם ז-רראי ש;טך זר T •• • ; • • J -• T t : :: ת~~ג~ :jגא'~ן רגכזר o/:;גי w הוא ~א ~~. ~זכי ל =t י'ק ל~ן ך~נו ~· י~ד 9 1 ךיר ~ין ~ז;י ~נןךה 7 חןד~ן ~ל ~גף o/ ק,ד~ה םמ~~;כילי ;רונב~גj: מך~ה~ה w ל רילוrו::גמiJ חי 9 ט;ךי. שאיני צריכה ע;ן T • •• :• ;• ר~ז-ר, י~דגj:,א'לגj:wש,ק~~ ב. וריחי י;ךן אז-רם ס~י~י f ~~יו ז;יעוד;ת איל .9 ח האשפה. · שוב ח~~נו י iJזקנןין;ת T ; -T -."' הל! גם הגבר;ת ז-רגענה לשם שאז-ר אשה 9 חדנית ומעניבת -ז:- ז:-- :ז ~נכה ~טוח : סךל W ףקו ה~rנדסך:iJ~ר W ה !ר R ה iJם;!! ו:;כדך fזri? רי W ~ה ן~· ך ::p~ר T ל'א - א~;ל 9~7 ד~~ לר ~ין ך.ר~י ~~;כילים w ~ין זrל ,;ע ח~ r .ם~ w ~ז;י ~9ריגךר w~ים , ~ז;י ל'א ך~ילה ל t;o/i? רים ~חדים ל . ריח;ת ;::iw ם מ o/~ירים ... ·-:-_'&fl /,·_; ' ~זוב ן~ף זכלילה ~g ךר, ל;ק,זכ 6נ · ל :jגo/ry בנ;ן כ;:~ W ו ~:;כלל ~9 ~י ~ת ~י~.רר . ... • י ' '\\'\" י ' ·' ' ' ו~ך.רר ~ל ס~רי 9 ה דק :p מ; ו~~ ן~~ נפלא בנטעמ; מינהרה' ש'למה, T •• : T T : ' ך~ק tJ ף ~ןך;ך 1 ומתלחלח נכ;נה. T : -•• : -: • 29 אוגוסט-ספטמבר 1992 בועז עבורן וי:ן( 5 ~ ן~ שקספיר חי או מת •n •אוברון •. . .... .· ..· ה · תפרצותו (בגיליון 150 שו 1 "עתרן ומחשב אישי ומכונית ומקדר חשמלי · 77 1"( של מתי רגב נגד שקס- ומכונת כביסה, טסתי כבד פעמים רבות פיר, שהצגתו בתיאטרון הישראלי במטוס, ובכל זאת אין משודד עתיק או 30 מהווה, לדעתו של רגב, "צנזורה" על המחזאות המקורית, ואמתלה להו r חמקות מהעלאתה, היא אחד הדברים המנ v עשעים ביותר שקראתי זה מכבר בפריודיקה שלנו . אם אכן אבד על שקספיר הכל 1 ח והוא ,"תמ" כפי שרגב טוען, שכן הטכ:נולוגיה המודרנית שינתה את האדם ומעך(:י נפשו במידה ששוב אין לו כל זיקה לצורות חשיבה ורגש של דורות קודמים, או אז התנ".ך הומרוס, אוריפידס וסופוקלס מתים שבעתיים יותרי וכמובן שמתו גם כל בני דורותיהם - רמב:ראנדט, ליאונרדו רה וינצ'י, מוצארט, נ:טהובן, באך . פה ושם עוד מזדעזעת רגל ונשמע חירחור גסיסה אחרון בין פגרי המאה ה 19- כגון טולסטויי פלוברי ורגנו י איבסן וסטרינדברג, שהרי אז כבר היו בכל זאת מכונות קיטור ורכבות (אחרת איך יכלה אנה קארנינה להתאבד?) ומי בע~:ם נותר בחיים ? דומה, מתי רגב לבדו . אם להעיר הערה צדדית, מה עירפמzזן לי אינו הצגת שקספיר (וכמה מחזות שקספיריים מציגים בעצם בשנה ? אבל אני מניח שתלונתו של רגב מופ- בית נגד כל הקלאסיקה), אלא ז i עובדה שתיאטרונינו "נעולים" על חצי תריסר מחזרת שקספיריים ואינם מעידים לחרוג מהם. שוב ושוב "הלילה ה 12-' .' אחת למספר שנים "אוחלו" ו"המלט", "קומדיה של טעויות" ו"חלום ליל קיץ". אף פעם לא "אנטוניוס וקליאופטרה", פעם אחת "טרוילוס וקרסידה", אף פעם לא "קוריולנוס" י "יוליוס קיסר" פעבו אחת, ולפני שלושים שנה "ריצ'רד הט~לישי". פעם אחת "הגרי החמישי" ואף ל i א אחד מיתר המחזרת ההיסטוריים. ואף כ!עם לא "הסערה", הקסום והדק שבמחזות. טענתו של רגב, שהטכנולוגיה שינ . תה את כל תחושת עולמנו ולכן הפכו יצירות זמנים קודמים לחסרות משמעות כעינינו י נראית לי משונה למדי . סבורניי שגם הוא יסכים, שבעייתן של שלוש האחייות של צ'כוב אינה דווקא היעדר לוח זמ 1 נים של יציאות הרכבת למוסקבה. והאם גכ t צ'כוב בין המתים, מאחר שחי לפני תור המטוס והמחשב ? ולעומת זאת, מאחר שהיו אז כבר טלפונים ותותחים נטעני בריח מהירי ירי י האם בזכות אלה הוא מקבל כרטיס כניסה לעולמנו ? אם להעיד על עצמי - דומני ש י גם אני בן המאה ה 20- לא פחות ממח : י רגב, אם כי קצת מבוגר ממנו . יש לי טלפון מודרני שאני חוזר וקורא בו שוב ושוב כמו בשקספיר . לדעתי הסונטות שלו הן מחזור השידה הנפלא ביותר שנכ_בת _ אי-פעם, ואם יסלח לי מד רגב, מי שלא חש בכוח וביופי הכבירים והמופלאים האלה אטום לדעתי לחלוטין לחוויה האמנותית. ואם צודק מד רגב, אזי היינו מוצאים שקהל הקונצרטים שלנו נהנה דק משטוקהאוזןי אדנולד שבכדג, פייד בולז וג~ון קייג'. דק הם היו מדברים אליו . אבל קהל זה מתעקש לאהוב את מוצאדט, באך ובטהובן י שבימיהם חיתה דק תאורת נדות והתחבורה התנהלה בכרכרות רתומות לסוסים. משהו דפוק באיזהו מקום בטיעון של רגב. נוסף לכל אלה, כבר הזכרתי שמספר ההפקות הקלאסיות בתיאטדונינו אינו גדול ביותר . מה שסותם את צינורות ההפקה הנמחית בארץ אינו כל הקלסיקאים יחדי כולל שקספיר (כמה מחזות שלו הוצגו בעונה הקודמת?), אלא דווקא דברים הצריכים לשאת חך בעיניו של רגב, היינו י כל ההצגות הבידוריות, ה "מקוריות" והמיובאות כאחדי הנעשות לפי מיטב שיקולי הקופה. דובן ככולן מודרניות לחלוטין י נכתבו והופקו תוך השנה-שנתיים האחרונות בארץ ובבדודוויי ובווסט-אנדי כולן מעשי ידי גיל סיימון ואלן אייקבדן ודומיהם, כולן כתובות על מעבדי תמלילים ומתוזמרות באמצעות סינתסייזרים ונעזרות בלהטוטים אלקט- דוביים ובמולטי-מדיה, ודובן ככולן גם יישכחו לחלוטין בעוד שנה-שנתיים. כמובן י לא כאן הזמן והמקום להיכנס לסוגיה הפילוסופית המסובכת, שרגב מתייחס אליה בזלזול גאיוני - מהי הסגולה המיסתודית המאפשרת ליצירות אמנות גדולות להפעים את הקורא, המאזין או הצופה גם מעבד לחומות של תרבות, תקופה ושפה. שהרי עובדה היא כי "עלילות גלגמש" בת 5,000 השנה מפעימה את דוב קוראיה הרבה יותר מהסיפורים והמחזות הישראליים המתפרסמים היום, ושתדפיסי הוקוסאי והאדונובו י מרצדי העולם היאפאני הסגור ומדוחק מאתנו כל כךי מהלכים עלינו דוח קסם. אבל שלא מדעת פותחת בפנינו רשימתו של רגב פרספקטיבה המסייעת לנו להבין את הרדידות והשיעמום השורים על יצירות דנות כל כך בספרות ובתיאטדון של בני הדוד הזה. למיקרא דבריו, מתעודד החשד ~.,...כ:-&. l)V.1 ~t}f/כ:@ שמתי רגב פשוט לא קרא, ובעצם לא היה מעוניין מעולם לקרוא, את היצירות הנזכרות כאן . ובלי מטענן הרוחני של יצירות אלוי תוך מודעות מלאה של כובד ההיסטוריה וההבדל שבינינו לבין עולמן ושל העובדה שלעולם לא נוכל לחזור וליצור כדוגמתן י שכן התקופה והתרבות ההן לא יחזרו לעולם - היוצר בן-ימינו הוא פשוט חסד משקל . כשפיקאסו החל לעוות את צורות הציוד הדיאליסטיי בא הדבר על רקע ידע עמוק ואינטימי של כל מסורת הציור המערבי . ידע העבד הוסיף משקל עצום לשבירת צורות העבד על ידו . מהפכה אינה שווה כלום אם אין המהפכן מודע למה שהוא הופך . אחרת הוא סתם בדכאו, והבדבאדים, נוסף לכל הנזק הנורא שהם גודמים, הם גם משעממים להחריד . באמצע הדיסונאנסים הצרחניים של "העיד מהגוני" של בדכט-וייל מושמע פתאום טאקט אחד מתוך "חליל הקסם" של מוצאדט, והאפקט מדהים. כאילו בתוך הגיהינום נפתח צוהר אל קרירותם הזכה והדחוקה לאין קץ של שמי השמיים, טעימה על קצה המזלג, מגן העדן י שהיה פעם ולא ישוב עוד . ואז אתה עומד על מודעותו העמוקה של כל יוצר אמיתי את המסורת התרבותית שלוי מודעות המעניקה לו את עצמתו ועמקותו . שהדי אחרת ממה תתחיל מגמגומים של גן ילדים ? משפת התחנה המרכזית או המקומונים ? אפילו כשכוונתך לייצג את שפת המקומונים או התחנה המרכזית - לא תוכל לעשות זאת נאמנה בלי שתהיה עד ושולט ברבדיה השונים של השפה העברית. ג'ויס כתב את "דבלינאים" כשהוא משתמש במתכוון באוצר המלים של עתרן יומיי ודק שליטתו העצומה במכמניה וברבדיה העשירים לאין קץ של השפה האנגלית, יחד עם מקורותיה הלאטיניים, היווניים והגדמאניים, איפשדה לו להשיג את הגיבוש האמנותי הנפלא ואת הפשטות-לכאודה של סיפורים אלה. אסיים במה שאמד פעם איש חכם : היוצרים הגדולים באמת (דוגמת שקספיד) אינם רודפים אחרינו ומתחנפים לנו כדי שנבין אותם. הם אינם נמדדים במידתנו . אנו נמדדים לפיהם. מי שאינו מבין ומעדיך אותם אינו מעיד על עדכם אלא על ערכו שלו .• גליון 151-152 זלטח יזרצק ןהתיאטרו הגיש ~i:;: ל הבמה של תיאטרון שרובד ע .· בירושלים - האמבטיה חג- .··. דולה, הג'אקוזי, חלום של סנובים מקומיים, עם הרבה סדקים, חוטים וסל- סולים, שמזכירים יצירה מודרנית, פסל מופשט. זאב רווח משחק שיפוצניק (הוא גם המעבד של המחזה, באותו שם, שמועלה במסגרת תיאטרון "נוגה"), נבג- וים מוכתמי-צבע, עם קול נמוך מהבטן' מעבודה קשה ורצונות פשוטים, לראשו קשור סמרטוט ישן כלראש אשה, ופתאום - באולם העצום של התיאטרון - הוא מכה את הקהל בהלם של צחוק, על גבול של פיצוץ עצבני . "למה?" שאלתי את עצמי והתבוננתי מסביבי, באולם המלא מפה לפה. לא היו עולים באולם, לא היה "ריח" של ער- לים. מסביב חיתה אינטליגנציה ירושלמית ' מרוצה' מכובדת, צברים צעירים וותיקים עם פנים אירופאיות. "גבירותיי ורבותיי'" רציתי לשאול' "מה יכול לעניין אתכם במיאוס המוזר הזה, בהלצה הפשוט הזו' המטומטמת - שבה ~9 גר' במקום לתקן את הבית, "מתקן" את חיי המיטה של בעלת-הבית קלת-הדעת והשטחית שלו ?!" נואשתי מלמצוא תשובה. חיתה זו באמת עלילה טפשית, חסרת-טעם. לא היו בה עומק או שמץ של משמעות שכל כך חיפשתי' ולשוא. אבל אז, השחקן הקומיקאי הגאוני, הפך על פיהם את כל המושגים הקודמים שלי . כמו "וביזור" של גוגול' עם הכוח שלו' הוא חולל שיפוץ-תיקון רוחני ומצחיק. . הוא קיים עם הקהל דו-שיח עמוס ביטויים עבריים שאין דומה להם, ותיאר' פירש וחשף את ההיגיון והמשמעות שבמצבים מוכרים ובמנהגים היומיומיים והשגורים. השיפוצניק סר-הטעם של זאב רווח מעצב סמל של טוב-לב, לבביות, חיבימות רסס- גוניות של מנטליות יהודית. הוא העלה טיפוסים עממיים ישראליים וערכים שב- שכחו : "איזו מדינה' איזו מדינה' נולדה בשביל כולנו אבל שכחה אותנו !" ואיזה יגון, איזו תוגה, "בכי דרך צחוק", כפי שאמר גוגול' השתקפו במקצבים הך- תמיים הפופולריים שלו' באימפרוביזציה הקלה כשממפניה, שנוצרה מול עינינו, בהשתתפות הצופים. ההצלחה, כפי שה- תברר לי לאט-לאט, הייתה מוצדקת. בדרך כלל' באופן זה - בסגנונות שונים לחלוטין ובקשר לצרכים חברתיים נבנו כמעט כל התיאטרונים המקצועיים של ישראל . פלורליזם דמוקרטי - עיקרון יהישראל תאישי לא רק פוליטי אלא גם אסתטי-אמנותי . בלי צנזורה, עם הזדמנות לכולם להשמיע את קולם. הקו הזה יוצר אמנם את הרבגוניות של התכניות הרפרטואריות - אבל גם שם גדר, מחניק וחוסם את החופש הדרוש ליצירה. בשנה אחת מועלות כמה בכורות. כולם רוצים להגיד את מה שיש להם, ואין זמן להתבשל בתוך היצירה, ולהעלות את המחזה על הבמה בהמשך פרק זמן ארוך מספיק כדי לאפשר לו חשיפה לקהל . זה מתחיל במחזאים ובבמאים. למשל, ב 1991-' בשלוש במות של תיאטרון "הבימה", הועלו בעת ובעונה אחת שלוש הצגות: "ירמה" של לרוקה, שהעלתה מיכל פורת, עם תפאורה מסובכת מאד ואסוציאטיבית של פרידה קלפחולץ' היא הצגה עדינה ורגישה, לירית והגותית. הצגה, המשלבת גם ריקוד' על צימאון של אהבה וחופש בעימות עם המוות. נאוה זיו בתפקיד הראשי משחקת עם מזג סוער, לוהט, כמו סטיכיה. על הבמה הקטנה, ה"בימרתף", הועלתה ההצגה "סולו", מאת יהושע סרבול, שגם ביים אותה ביחד עם עדנה סרבול . סיפור המחזה מבוסס על חייו של ברוך שפי- נרזה, והוא בנוי כסיפור של דוסטוייבסקי, כוויכוח מתגבר ופוליפוני . "תיאטרון של טרנספורמדיות ונחשולים", כמו שאמר סרבול ; גלים סוחפים את הצופים פנימה, לתוך העולם הפילוסופי של שפינוזה וכל גל כזה - מהשחקנים לצופים, לשחקנים ובחזרה - מעלה את כל הנוכחים באולם לעוד פסגה של מחשבה פילוסופית, וחושף את אסונו של אדם בודד' שרצה להישאר יהודי בלי להסתופף סביב ~בוס העדר . גישתו של היוצר' המדויקת כמחשב, מימשה את הפוטנציאל של השחקנים. כולם בהצגה היו מעניינים, אבל מב- חינה רגשית נצצו ממש יוסי יכלונסקי' בתפקיד הרב הראשי באמשטרדם. חיים חובה, בתפקיד פרדו מרדני ורוגש, חברו של שפינוזה (הבוגד בו), ושמואל סגל' בתפקיד המורה הזקן' השבור והמנופץ של שפינוזה. רוני פינקוביץ' הכשרוני היה דינמי מאד אך מעט קר ושכלתני בגילום התפקיד הראשי . הסבל האנושי' התמצית והלב של הדמות, הועברו אצלו יותר כרעיון מאשר באופן חווייתי . אבל אפילו באיכות-משחק זו הוא הותיר, על לוח-המשחק שבנה סרבול' רושם חזק מאד. מוצלח יותר היה פינקוביץ' כבמאי של הקומדיה השחורה "רעל ותחרה" מאת ג'וזף קיסלרינג - הצגה מצליחה מאד בכל רחבי הארץ . את "ירמה" כבר הורידו (אין מקום וזמן בשבילה) וכך היה גם גורלה של "סולו". אבל "רעל ותחרה" ממשיכה להיות מוצגת על הבמות הכי טובות. קשה להאמין' שאותם אנשים עושים גם אמנות וגם הבלים קלוקלים מסוג זה. "רעל ותחרה", המוצגת (גם) על הבמה הגדולה של "הבימה", היא פנטסמגוריה של בית- משוגעים מהוגן . שתי יפהפיות זקנות מדשדשות, מתוך בטלנות, לעבר מעשה צדקה מיוחד : רצח של עניים וחסרי-בית. ההצגה נפתחת לאחר שהשתיים, בעזרת יין וסטריכנין' כבר סייעו לשנים-עשר זקנים לעבור לעולם שכולו טוב. המחזה של קיסרלינג הועלה בברודווי כבר ב 1941-' בבימויים ועיבודם של ליבוסי וקראוס, והוא עדיין פופולרי בארה"ב כקומדיה של פחד-מוות בטוח ומשעשע. את ההצלחה המוזרה של ההצגה קבעו מראש דברים, שהפרו, בצורה הפגנתית, את כללי התיאטרון : הגיבורים, המוצגים עם סימפטיה, הם רוצחים ומשוגעים ; הגיבור' בניגוד לציפיות שלנו' משכנע את אהובתו להתרחק ממנו ולא להפריע לו - מה שמפתיע את הצופה, ומעורר בו צחוק עצבני. זוהי קומדיה מסחרית קלאסית, שהצלחתה נקבעה מראש על-ידי דרך הבימוי. התיאום בין השחקנים מצוין . הבמאי' רוני פינקוביץ', עם התפאורן אדריאן וקס והמלחין אלקס קלוד' יצרו חזיון-תעתועים של בית-משוגעים מהוגן' המרוהט כארמון ישן' עם דיוקנאות משפחתיים וכורסאות כבדות מהתקופה האליזבטנית. המוסיקה, העומדת בניגוד למתרחש על הבמה, יוצרת סתירה משעשעת וחושפת את הכוונות האמיתיות של הדמויות. ליה קניג, בתפקיד אבה, ומרים זוהר כמרתה, עומדות במרכז ההצגה, ומפליאות את הצופים בעיצוב הפרדוקס של דמויות, המבצעות "רצח מתוך רחמים", דמויות סימפטיות המתענגות על אצילות נפשן . שאול מזרחי שיחק את האחיין ברב, והפחיד את הקהל בדמותו הלא-לגמרי אנושית, חסרת-החי~ת כדמותו של פר- נקשטיין . הוא הפליא עשות ברבגוניות ובכושר ההמצאה של דרכי הרצח שלו' ובהנאה ששאב מהן . מרכז ההצגה היה מורטימר' בגילומו של דרור קרן . הוא עשה מתפקיד המבקר דמות אנושית ולבבית, המתאמצת ככל יכולתה לגאול את מה שאפשר. אופן זלטה זרצקי עלתה מכרה"מ לפני כשנתיים ומתגוררת כיום כירושלים. היא בעלת תואר דוקטור מהמכון לחקר התרבות ככרה"מ כתחומי האמנות, ההיסטוריה רהתיארריה של התיאטררן . למדה אצל התאורטיקנים הבולטים של התיאטררן ככרה"מ, וכיום היא עובדת כארכיון מוזיאון התיאטררן ע"ש גרר כירושלים. העמידה שלו, העקבים זה בצד י דה כדרך ודחפים, שעניינה מחבלים-טרוריסטים, העלילה עוקבת אחר חייו של הגיבור, העמידה השנייה במחול, הוא של בן-אדם כלומר . כאלו שהציבור אינו רואה בהם מילדותו ועד מותו, ואחר הדרך שעבר אמנותי . ואכן' הוא מסתכל על הוויים כעל בני-אדם. בחיפוש האלוהים, האמת והיופי. הכפר ליברטו קלאסי. דווקא עליו, על נןורטימר, השחקן יגאל נאור • בתפקיד נעים, קיבל התורכי הקטן' שבו התיישבו צאצאיהם של ~1 מגורשי ספרד' וביקשו לחיות את חייהם ,טקשךiב תוך קיום המנהגים והמסורות הישנות וללא מחשבות מיותרות - כפר זה "מתפוצץ" מהתעוררותו של היצור המוזר' שמילדות אינו מסוגל לשבת במקום אחד • משום ששמע באזני רוחו על קיומו של משהו ננעלה יותר ... רוני מנדלסון . בתפקיד עקביה, מקסים את הצופים. הוא מיטיב להעביר את חוסר השקט הפנימי של עקביה בחיפושו אחר היופי ואחר המשמעות העמוקה של דברים כמו ההורים, בר-המצווה, החופה, ירושלים, בית-המקדש והאהבה - סמלים וסימנים של המנטליות היהודית. הצימאון של עקביה להשיג את האידאל אינו יודע פשרות, והוא אף קורא תגו על אלוהים ומעיד להאשימו . בסוף המחזה הוא נעלם, עוזב, מתרחק לשום-מקום, ללא-ישות, למוות. אך בהיעלמות הזו יש הכרזה על הזכות האנושית להתקיים בעצמו • כעצמו • ובכך להשתוות לאל . הבמאי רוני ניניו בנה את ההצגה בסגנון "תיאטרון קריאה", שאינו מבטל את הספר • אלא מקיים דיאלוג עם הצופה במסגרתו. זה, לא רק שאינו מפריע לתיאטרליות הבולטת של ההצגה, אלא נותן לה כוח. השחקנים כמו מנהלים / דו-שיח עם הצופים, ויוצרים מעין האחדה של המקום והזמן' המאפשרת להתבונן ולדון בגילוי לב במסורות היהודיות. החופש הרוחני של הבמאי הוליד שפע של תכסיסים בימתיים : קרקסיים, כמו משחק עם אש וז,.ורוץ מסביב לבמה ומ~- דיה ; כ~לו הלקוחים מתיאטרון הבובות, כהגדלה והגזמה של מסכות וטכניקה של מריונטות בעבודת השחקנים ; מוסיקליים ישנה נוכחות קבועה של מוסיקאי על הבמה, והוא מאלתר על כלי-נגינה פרס מיוחד על משחקו בהצגה זו. הוא מגלם - במקום מרצח רגיל ואדיש דמות הומנית עמוקה מאד ומרעידת-לב, המגלמת בתוכה את האהבה שילדה את הדם. זו הנוסחה של ההצגה, המפתח לתת- המודע החברתי של הקהל, שפועל ומ- שתתף בתהליך הצפייה. זוהי הפגנה פולי- טית של תיאטרון • שלראשונה בהיסטוריה של המדינה . שובר את חטאנו הזה על אנושיותם של המחבלים. היו כאן פסגות של משחק ותפיסה פסיכולוגית של דמויות בעלות גוונים רבים של רגישות ועומק. גם עבודתו של יוסי פולק ב"האב" של סטרינדברג היא חסרת-תקדים מבחינת הרמה והאיכות של יצירת דמות. ההצגה, בבימויו של חנן שניר, עמדה במבחן של יותר משלוש-מאות העלאות על הבמה. סיפור הפירוד המשפחתי הוצג, על-ידי שניר ופולק, כאסונה של אישיות המחפשת הרמוניה ונידונה לחצייה רוחנית ולמוות בחיים של רווחה מזויפת. הקלאסיקה הזו הוצגה באופן כה עמוק וחזק ולא אילוסטרטיבי, עד שהפכה לאקטואלית לחלוטין . וטעונה בחומר נפץ מסוכן . בעונה האחרונה נשמע קולם של הנושאים הנצחיים גם מבעד לחיפוש של התיאטרון הישראלי אחר פניו הלאומיות, אחר דמות היהודי המתחדש-תמי.ד "זכור את 1492" היה המוטו להצגה "עלילות עקביא" מאת יוסף בורלא, בעיבוד אברהם ורוני ניניו ובבימויו של רוני ניניו ; מחזה, המוקדש למלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד. תיאטרון החאן הירושלמי יצר הצגה מיוחדת מאד על השורשים הרוחניים השונים שמתלכדים בתוך כולנו • כאן בארץ - כפי שהם משתקפים בראי ההיסטוריה של האנטישמיות. בנויה ההצגה. הוא היצור האנושי הנן- ומלי היחידי • הוא ה קורכן הפויטנציאלי של הרצח הזה. דרכו מגולמים ז i אבסורד והפורענות האורבים לכל אחד מאיתנו . "רעל ותחרה" היא פארסה קלה זבל מוות, אזהרה מצחיקה. אולי דווקא בישראל, מקום שבו המלחמות אינסופיות והמיתות המקריות אימתניות, דווקא כ\~ן נחוץ לפעמים להתגבר על הסיוט על-ידיי צחוק ? יתכן . אבל עלי - ועל רבים אחרים, המורגלים למסורת עמוקה תיתועמzזןמן יותר של אמנות - לא השאירך; ההצגה הזו רושם. אמנות מסוג זה - משתעשע, מסחרי - היא כמו ערפד אנר~:טי. היא מוצצת מהצופה מרץ וכסף, ולא משאירה לנפש כלום, פרט לריקנות. חדורה מסחריות פוליטית חיתה ההצגה "בחורים טובים" מאת ארון סורקין • שעניינה הפרת החוק בצבא האמריקאי המופתי. חולשת המחזה היא הי י ותו רווי יתר על המידה בדפוסים עיתונאים ובאמצ- עים של תקשורת המונים. אין עיצוב-עומק של הדמויות. איציק ויינגרטן • הבנז.אי • אינו מצליח להתגבר על כך • וגם לא התפאורן אלי סיני . והשחקן שמואל וילוז'ני . ישנו סימון בלבד של רעיון היסוד - סכנת הפ- שיזציה של החברה הדמוקרטית (אקטואלי גם לישראל) וההכרח שבהתגברות על הקונפורמיזם שבנפש. הסיפור הבלשי, ככלל • הוא כבד וחמור מדי • ומתבסס יותר מדי על תפאורה חזותית. השחקנים נטולי עצמיות, מתלבשים בצורה זהה וזזים כרובוטים (לא מתוך מכשלה של ז i ם, אלא בכוונת-מכוון של הבמאי). אם הסוד של האמנות הוא היכן דד החי • והאתגר הגדול הוא להתקרב אליו, לגעת בו ולגעת כצופה הרי שההצגה השאירה כ~ רושם של ולד מת. העמדה העיתונאית לא נוצלה בכלל, וה"איך זה עשוי" קיבל משקל הרבה ידרגו גבוה מה "."המ הצגה חברתית מושלמת, ם"מרזזץ-דמי רוחני" מיוחד לישראלים, היא "1- ,עולים" מאת אילן חצור ובבימויו של וימי דברן . ההצגה קיבלה את הפרס הראשון -בפס טיבל עכו 1990' והיא באמת ן"תיאטרו אחר", כפי שאמורות להיות תההצגו בפסטיבל .הזה שלושה אורות שוטפים לפתע את הקיר האדום. אנקולים עם דם וגופות בשריות. דם על בגדי הגיבורים, ודם גם ע'ר השיחה שלהם, שתחילתה בשיחה ידידותית במחסן רגיל של חנות בשר וסופה בבקשז i של אח מאחיו שירצח אותו' במקום שהישראלים יעשו זאת. באופן בלתי-צפוי הופכת חנות הבשר לאולם-משפט ולתופת. הרבה אגרסיביות ואכזריות נטולו r1-רחמי מופנות כאן גם כלפי הצופים היהודיים בהצגה. במשך שעה וחצי אנוכ t ה האי- נטליגנציה הישראלית להסתכל על הצגה חדורה בלהט כמעט-שקספירי של תשוקות ~, ~ "רעל ותחרה" : אמנות מסוג זה - משתעשע, מסחרי היא כמו עופר אנרגטי. היא מוצצת מחצופה מרץ וכסף' ולא משאירח לנפש כלום, פרט לריקנות. "בחורים טובים" : אם סורח של האמנות חרא חיסור החי, והאתגר הגדול חרא להתקרב אליו, לגעת בו ולגעת בצופה חרי שההצגה השאירה בי רושם של ולד מת. 32 גליון 151-152 תיאטרון " גשר" מתוך " מדלייו" מסורתיים ומשתף פעולה עם המתרחש. העולם הססגוני והמהופך הזה של הבימוי עומד בסתירה למופשטות ולרוחניות של הגיבור י ומתגבר עליו . האבנים החשופות, הממשיכות את האד- ויבלות של העיר העתיקה לתוך אולם תיאטרון החאן י מנוצלות בהצלחה על-ידי התפאורנית פרידה קלפחולץ . החללים של IJ ן~ ~ הכפר, הדר,ך עיר הבירה, החדר, בית- הכנסת ואפילו של בית-המשוגעים נוצרו על-ידיה עם צבעוניות של אור שתוכנן בהקפדה ובתיאום לתנועת השחקנים. קונסטרוקציה רב-שימושית הקיפה את הבמה ואת האולם מכל צדדיוי והמשחק נמשך גם מעל לראשי הקהל . התנועה על הקונסטרוקציות חיתה ביטוי לקולות הרבים שמדברים אלי מולי ונגד הגיבורי וגם לקולות הרבים המדברים מתוכו. ההצגה נגמרה עם סימן פיסוק פתאומי - הודעה על היעלמותו הלא-פתורה, כמו באגדה, של עקביה. לצופה נשאר לרדת לעומק הדבר ולהעלות משם פיתרון י להמשיך ולחשוב על הנסיקה י על ההמראה המאומצת הזו, וסופה. העובדה שבירושלים, בבניין העתיק של תיאטרון החאן י נוצר הטקס הבימתי המצוין הזה, היא רבת-ערך . זהו למעשה טקס-זיכרון למנשריו של החזון י אשר לא הגיעו להגשמתו ולא עלו לארץ י אולם נשאו אותו ברוחם, כאור של מנורה, כל חמש מאות שנות הגלות. העונה האחרונה חיתה בשבילי חשיפה ראשונית לפניו של התיאטרון הישראלי . היה ברורי שהוא טבעיי ססגוניי פוליפוני ורב-ג i ני, כמו כל תופעה מתפתחת, המחפשת את הכיוון שלה. מצד אחדי ראיתי בו את המגמה למסחריות, שהביאה להשפלה והנמכה של הרמה האמנותית, וכן תיאטרון חברתי ראוותניי מזויף ובשבילי אלו שתי פנים של אותה מטבע. אבל מהצד השני, יש בו משהו שצומח מתוך טבע סוער וחזק, מכוחם של הדברים - חתירה בריאה להומור, לאירוניה עצמית, לדיבור ישיר באלגוריות היסטוריות על הבעיות הכי חמורות וכואבות של ההווה. אבל בעיקר, שמתי לב שעל הבמה, כמו בכל ישראל, ישנה נוכחות של ערכים מוסריים, רוחניים, נצחיים. החיפושים אחר "תיאטרון אחר" "במדינה אחרת" נמשכים, ובמובן זה, אי-אפשר להתעלם מהחידוש שהביאה לחיים התר- בדתיים של ישראל העלייה של 1990. ה~רסה הבימתית-רוחנית שלה התרחשה ב 1991- עם הקמת תיאטרון "גשר". קבוצה מיוחדת זו היא מאגר של ערכי התיאטרון הרוסי י האנרגיה והמורשת שלו . ב 1991- הם העלו בישראל רק כמה הצגות, אבל כל אחת מהן היא אירוע, אירוע שיש לו חשיבות בינלאומית. תיאטרון גשר נושא עמו מסורת של בית-ספר רוסי לבימוי . הבמאי של התיאטרון י י . אריה, למד אצל טובסטונוגוב, אפרוס תיאטדרן "גשר" מתוך "דרדנקדנץ רגילדדשטיין מתים" וליובימוב את אומץ היצירה, חירוף הנפש והיכולת להיות מנהיג אמנותי' ובעיקר את האסתטיקה והדרך ליצור שלמות בבניית הצגה. "אנחנו חושבים," אמר אריה, "שעכשיו נחוץ אוויר צח לתיאטרון' ולא ריחות מטבח. אנו לא זקוקים למבט על קשיי ההווה או לשעשוע, אלא למלאכת- מחשבת אמנותית רצינית, לטעינה רוחנית. פבלו קאזאלס ניגן כל בוקר את הפוגות של בך י כדי לכוונן את החיים שלו לצלילו של קולן גבוה, וכך גם התיאטרון שלנו רוצה לכוון עצמו לצליל של רוחניות גבוהה, כדי לנצור ולשמור על המובחר שהתקיים בעבר". את היסוד הנעלה הזה אנו רואים בהצגה הראשונה של "גשר", שהועלתה גם בניו-יורק וחיתה כרטיס הביקור של הלהקה, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". תום סטופארד, המחזאי, לא הנמיך את שקספיר . הוא הסיט את המלט דורש-האמת קצת הצדה, והציב בקדמת הבמה את שתי הבובות של ה~וונה המלכותית רוזנקרנץ וגילדנשטרן' משכילים יהודיים, האשמים תמיד בכל. הנושא הנצחי של הקורז: והשעיר לעזאזל הוא מרכזי אצל אריה כמו ההתנגשות בין כבוד וסתגלנות, והמתח בין התיאטרון לחיים. י . איבניר בתפקיד רוזנקרנץ וי . טרלצקי בתפקיד גילדנשטרן משחקים דמויות של גיבורים לא-אמיתיים, החיים באשלייה שיש להם חשיבות היסטורית, בגלל קרבתם לשלטון . בגאווה הם משליכים את ראשם לאחור' מנופפים במקלות הליכה, לבושים שחור - מעין ~רסה של סוכני ק.ג.ב. בלבוש אזרחי . הם חושבים, שבאופן זה יוכלו ולהשפיל את הבריות. הם לשחקנים המוזמנים על-ידי לזרוע פחד מתייחסים המלט כאל אנשי אספסוף שוטים, שמוכרים את עצמם בעבור פרוטה. אבל כאשר הם רואים ב"מראה האווילית" של התיאטרון את עצמם, על עמוד התלייה, הם מבינים לפתע שאין הם אנשים אמיתיים : גם הם משחקים תפקיד בתיאטרון הטוטאלי של השיטה הממלכתית. הם מנסים למרוד' לברוח מהבמאי-המלך' להיות לאישיויות אמיתיות, להימלט - אבל לשוא. גורלם גורל של בוגדים מתוך חולשה ומתוך חו il בונאות - כבר נחרץ מראש לא רק על-ידי שקספיר וסטופארד' אלא גם על-ידי הבמאי יבגני אריה, שמרחיב ומבליט את הנושא של התיאטרון כבית-דין של כבוד . המסכה הוסרה. את הפסיכולוגיה של ה"פנקסנות הכפולה" - כבוד פנימי מול בושה במסגרת הקהילה, חופש פנימי מול עבדות ציבורית - אותה כואב לא רק תיאטרון "גשר", אלא גם כל מי שעבר עליו מכבש-הפלדה של קונבנציות התיאטרון הרוסי. עם השיטה הזו עושה הבמאי חשבון . הוא מוסר בידי הקומדיאנטים ששיחקו באלסינור את הקטע "מות גונזגו". המבצעים משנים צורה מליצנים לפרק- ליטים טרגי-קומיים והם שעושים את ניהול-החשבונות של אריה. בוריס אחנוב, בתפקיד הקטגורי מי שהיה השחקן הראשי בלהקת השחקנים, מאשים בבוגדנות את ח · בריו לשעבר של המלט, גיבוריו של מחזה שעלילתו ידועה מראש. והוא מאשים אותם מתוך עמדה של אמנות תיאטרוז• תיאטרון "גשר" : קבוצה מיותרת זו היא מאגר של ערכי חתיאטרון הרוסיי האנרגיה והמורשת שלו . ב 1991- חם העלו בישראל רק כמה הצגות, אבל כל אחת מחן היא אירוע, אירוע שיש לו חשיבות בינלאומית. כל ההצגות של תיאטרון "גשר" חן כמו רפיו של ספר אחר, שנכתב על-ירי הבמאי יבגני אריח. אוגוסט-ספטמבר 1992 הבמאי שינה את נקודת המבט על הסיפור : חשוב יותר מנושא ההתנגדות הפוליטית הוא גורלו של האמן י אשד ערלה באש למען היצירה. ולכן י הוא רואה את מרכז ההצגה כ"ההתנגשות בין חיי הריאליה של אנשי האמנות, המשלמים את הכל בדמם, לבין החיים הקלילים שמחוץ לתיאטרון". יבגני גמבודג בתפקיד מדלייו מעלה דמות עזה ואנרגטית, החדורה כולה ברוח היצירה הבימתית, עם התנהגות שאינה דומה להתנהגות בחיים אלא לאמנות. מדלייו עצמו הוא תיאטרון י ולכן לאחרים, אפילו לקרובים אליו י קשה להבינו . הוא עבד ורודן של האמנות. האפילוג אינו עוסק בעניין חברתיי גם לא בהתנגשות בין שלטון רודני וקדוש מעונה. הוא מתעסק בשאלה הפילוסופית של הגודל והכישרון י של הזמן החולף של האמנות, והחיים המרוכזים ברגע קצר. כשפניו לאולם, מביט אלינו ואל תוך זכרונו שלו' נזכר מדלייו בגיבורי הדרמה של חייו, החולפים-מנצנצים מאחורי גבו, כבמעין אחורי-קלעים של ההכרה. כמה שחקנים לובשים שרוולים צבעוניים, כמתכוננים לקרב. הם מתקבצים סביב מדלייוי כאילו עמדו לצאת לדרך מסוכנת, למסע בתיבת-נוח. הנה, תיכף, הם יעלו על הבמה כמר מוסקיטרים, להציג את ההצגה האחרונה. מרסיקה נפלאה מתגברת על המונולוג של מדלייו י ואז מדלייו נופלי נפטר ... ודמעות שקטות של שחקנית במסיכה עליזה של ליצנית ... הרף-עין שמחזיק בתוכו נצח. תיאטרון "גשר" של י. אריה גם הוא מעין ספינה י מעין תיבת-נוח שהעמיסה עליה והובילה מרוסיה את כל שהוא בעל-ערך . הדרך אינה קלה - הרוחות אחרות, הגלים אחרים, ויש צורך לפתוח אתם בוויכוח. אבל, כפי שאמר י. אריה, "אנו אנשים חיים, אנו - ואני מדבר על שחקנים - כל זמן שאנו מביאים את עצבינו החשופים, את הרשמים שלנו, אנו מתקיימים. יש לנו עוד הרבה ללמודי אבל אנחנו נפתחים לחיים כאן ..." בתחילת פברואר 1992 י באקדמיה למן- סיקה של ברוקלין י בניו-יורק, הופיע תיאטרון "גשר" ביחד עם להקות אחרות במסגרת פסטיבל "הדור החדש של האמנות בישראל", הצלחתו חיתה עצומה. ה "ניר-יורק טיימס" כתב : "'גשר' הוא הפתח של ישראל לאמריקה. הם הצליחו להתגבר על מחסום הזמן והשפה, והראו שיש להם מה ללמד את השחקנים של הוליווד ..." ההופעה של "גשר", עם ההצגה "מדלייו" בעברית, בפסטיבל הבינלאומי לאמנות בירושלים (יוני 1992( מסמלת סינתזה מוצלחת של תרבויות שונות על בסיס יהודי . הוויכוח על הקול העצמי בתיאטרון הוא לגיטימי ומתמשך, אבל אולי בכך נמצא הפיתרון ? התרבות היהודית, לפי אמונתי העמוקה, היא דיאלקטית, ססגונית, דנת-פנים. בייחוד עכשיו .• זו גם תכרנה של משכיל דרסי מימי צ'כרב - החיבור של המחשבות הנעלות ביותר ביחד עם אירוניה. לכן אני לא אוהב את איבסן' שאצלו הכל בא עם רצינות מפלצתית". זו אולי הסיבה לכך' שרוסיה נראית מאד לא רצינית בהצגה "כאילו", אולי משרם שעדיין מעורב במבט עליה הרבה כאב. רוסיה מוצגת שם כ"שדה של טפשים". המחזה בנוי משלרשה חלקים. החלק "צעיר מפונק", מאת פרן-ויזין י מתרחש בבית-משרגעים, שבו נתבלבלר בכוונה כל היחסים הנורמליים. זהו מעין קרנבל מטורלל. בחלק השני, מ"חתונה" מאת גוגול (והמונולוג שם נתן להצגה את שמה), מתוארת רוסיה כמקור של בכי העובר דרך צחוק, בגלל אי-ההתאמה הקרמי שבין הרגשות העלובים לאידיאל . שם מורגש מאד היגון המיסטי של גוגרל . רוסיה מוצגת הכי טוב בחלק השלישי . זהר מחזמר דרמטי מאת מאיאקרבסקי י שהוא פסגה של משפט וצחוק. זהו דימוי של שיגעון סובייטי, והבמאי נותן פה ניתוח חד של הסיבות לכישלון האידיאל הסובייטי באמצעות טקסט, ריקודים, מוסיקה וצבעים המשולבים זה בזה באופן משכנע ביותר . הבכורה האחרונה של תיאטרון "גשר" - "מדלייו, ושיעבוד של מתחסדים" מאת כרלגקרב היא בגדר מבט מהעבר אל העתיד . זהו מחזה של התגברות על הגורל, על שמחת היצירה, וכמר ב"ררזנקרנץ רגילדנשטרן מתים", גם שיר-הלל לאמנות, שאמנם עולה לנו בדם, אבל אנו מוכנים לשלם במטבעות הדם הללו' כי בה מצויה האמת. "על בולגקרב חשבנו אפילו קודם במן- סקבה ... בשבילי הוא הגילוי הנישא ביותר בספרות העולמית של המאה העשרים". הסרפד הכביר הוצג על-ידי י . אריה בהצגה חדשה לגמרי ביחס לקודמיו. גירסאות אחרות של המחזה הראו אותו רק כטרגדיה פוליטית, אבל י. אריה משנה את זרוית הדאייה ומדבר על הנושא הנצחי של גורל האמן . ים אינסוף של נרות, מרסיקה בסגנון ובאיכרת קלאסית, ברבות עצומות מת- נרעערת, קונ;:(טי - כל אלו הזכירו לנו שאנו כtיאצמנ בתיאטררן ה"פלה רריאל'.' מאחורינו - לראי ה 14- י המלך' עונה למרלייר חביבו ממקום מושבו שבתא המלכותי. אריה ערשה שימוש חופשי, אסוציאטיבי וגמיש בשלדי הברזל שעל הבמה. הם מתפקדים כמשתתפים בהצגה, כבני לוויה בחצר המלכותית, כחברי המאגיה חש- חרדה, כעמודי כנסיה, כמערכת אביזרים קורסת מאחורי הקלעים. לכך מצטרפת תאורת נרות - טבעית, רועדת כמו הנפשי כמר עצבים חשופים. הכל אומר חדשנות, התפתחות אסתטית, המאירה את בולגקוב כפי שהיה רוצה לראות עצמו ב"מולייר" - מ"מוסיקה ומאור" (תאודה : מ. צ'רניבסקי, מלחין : א. נידזבצקי י תפאורה : ז . סבירודצ'יק). המבוססת על ,"םד" על האמוז ועל המצפון , המהולים בכאב. הצלחו r-הכז המהירה של רוזנקרנץ וגילדנשטרן (ז.:ןעלית על-ידי אחנוב בשורת מעמדים, שהם מלאכת מחשבת של תיאטרון שיכול להראות הכל אפילו את העתיד לבוא. הקטגור שופט גם את עצמו ואת חבריו השחקנים : "חינם צעיקנו על אמונה אבודה, אנחנו בזבזנו את כ:שרוננו האחד". השחקן' בגילומו של אחנוב, הוא נטול-בית, חסר-סגנון ןחנירת · י אבל עם ן פנימית, חופש של ו_\לתור ופיכח ון והוא היה השופר של תיאטררן גשר. ההצגה הראשונה של התיאטררן חיתה הרהור על דרך העבר בברה"מ, על בית-הספר הקלאסי למשחק והמורשת שלו, שחולצה כמר מאש. גם ד i הרהרר על ההווה הוא מורכב, משרם נ v בהררה לא תמיד רוצים לשמוע על "דם, אהבה ורטוריקה". הצופים יושבים מסביב לבמה נ:שורות מקבילות - כמר במראה, כמר בבית משפט . הם עצמם משתתפים ב:משחק הזה, וכל אחד מהם חייב ל : החליט עם מי הוא : עם התיאטררן או נגדר . על ספסל הנאשמים עם הסו r גלנים, הקונפורמיסטים רמחשבי-החשברנזית, אר עם התובעים העליזים, שיש להם חור בכיס ושמש בראש ... כל ההצגות של תיאטררן ,"'רשג" גם "דרייפרס", גם "כאילו", הן כמר ד t1 יו של ספד אחדי שנכתב על-ידי הבמאי' יבגני אריה. המפתח למטאפררה של "דרייפרס" הוא החיפוש של יהודים מיציאת 1 ז.:צריים האחרונה אחר השורשים שלהם בהיס- טוריה היהודית, חיפוש אחר קשרים בין ההווה לתקופת השואה. הוויכוח המתנהל בין הבמאי המקצועי (בגילומו של ר . חילובסקי) לבין החייט המקצועי' מוטלי .ו( חלמסקי) בעניין צבע המדים של הקצינים הצרפתיים בתקופת ד ייפרס, הוא לא רק ויכוח על אמת ושקר באמנות - אלא דירן באסרן ה r זסטררי של יהדות אירופה, שעדיין י בנאיביות עיוורת ומתוך אמונה בצדק הכז.רחלט, מנסה "לצבוע את פני האסון". בסוף המחזה, השחקנים, שלא הצליחו לביים את "דדייפרס", חוזרים שרב ל 'י 'טוביה החלבן", שנשאר תמיד חי רארפטיכז.י. ורק מוטלי שהבין באיזה משחק טרא . כי הוא הסתבך בגלל התורשה, בגלל דמו 1;- יהרדי, רועד בהיסטריה שקטה ... ההצגה היא מ~בה שהקים תיאטררן "גשר" על קבר ההזיות הבימתיות רהח . בדתיות הלא-מוגשמות של העיירה היהודית עיירה נאיבית ונהדרת שממנה יצאנו כולנו' כל היהודים של יציאת מצריים האחרונה. זר גם מצבה לתרבות ה יידית, שלמרות הכל לא נשרפה בלבבנו . "לי י בכלל' יותר קררנה תרבות הי י ידיש", התוודה י . אדיה. "אני פסימיסט (זה אולי הקו הלאומי) אבל יש לי יכולת לזינו על דברים טראגיים בהומור ובאירוניה . באי- רוניה יש תמיד התגברות על הטרגדיה ... ו~ 5 ~1 ~ חתיאטדון הישראלי. חרא טבעיי ססגוניי פוליפוני ודב- גוני, כמו כל תופעה מתפתחת, המחפשת את הכיוון שלח. הוויכוח על הקול העצמי בתיאטדון חרא לגיטימי ומתמשך, אבל אולי דווקא בכך נמצא חפיתדון? חתרנות היהודית, לפי אמונתי העמוקה, היא דיאלקטית, ססגונית, דנת- פנים. בייחוד עכשיו. 34 גליון 151-152 דיאלוג ריבה רוביו תיקtאר.f מאנגלית : גיורא לשם ו אילן שייכפלו ז-iתוסס;מתה נכנסת הפשמה T T : -•.• •: : • T : : • לשלב נגוע-חלי : היא ל;בשת 0 ."" "." • : T T : H ן~ ו ~ שובן צוןה ~נ;זקית. (צבס לסוקרטיס) למה הם ממשיכים לשוב אל :• T • • ; -•• T T q א מו~ב · לשירה• ;:זשור;ת ס . ריק;ת ס~ל.ה ן::ז 9ר~כro/i2:P ריר ןמוי-כ;~ב זק.ל ס~ים ~ן~~ים וביקךז:;pז רסחלידו - ז•: ז • - למה הם מתע;פפים פנימה, המגפפים הלבנים האלה, TT•••::•-:•••ז •:T""."" מתוך "דיאלוג", אפרורי וצחיח -• T : • : ה; i? ים, ,םי~~;ש ~~W :;נים ל:קךב- מכחד שירים כמ; עכבישים הג;ועים . : -. . : -: מאגרפים משביב לעצמם •"• : זקי;גה 'הס;~ז:; העתיד להופיע : ז ~ל ז:: :r לךל ך;:ז~יץ i? ~ילים כקרוב כספרי 0 0 0 T : -: T תו:rכr .ף;דךז:;ז:; דבוקים i? ~ללים ן . ך~ש "עתרן 77" א; ל w ~ת זקתוקים :pםי(;!;ק i? ן~יןסם fזג~ . רה ז:: 9 :כך זק.ל ל z א~ה תיכ;tך~ והגלגולים לפניהם ואחריהם ? ."-··: -: ". .. : . . : . -: :פא .r:ן;;:זים ~ל ז:; :p לו:;נים ;:זז;רחו:;נים f.ם~;ת ך::ז~ה ;:ז~לי זלג;:~ז:; ;:זהוא, ~ל.א א; לדמ~ ק.דח z ~ש וזקכ;ל :פכאב; ותבונת; J 0 ן;:זךו;ת j2 ~ן~ים fן;אקזכ;t שוב א; להתג;ךך על מדפים : 00 : T • T --• •: • : T i? ל~~ם ~וכר ד~וכי םך~~ק:ג;: i? ד. i ת;ת :;כי ~ךת !ה ל.א י ו~ל ע;ך i27 ם~~ t?i?:P ת;!!ר ע;ר i? ק,~ל;ת ךהוא ןיכ;:ןi ס~ים i? זק.ל; ~חון i?r.י~ל ~סוך ~ל ~~ים שךri כ;ת-ןוכ~ךם, f אן ~י~ם ~1 ;~ים ע;ך דק ס~יגךם :P~t? ת;!!ך ד~ל . וגלגל ת;לפו:r.ה של מע;פם T : .•• • : : --: ~ינ; i? ע~~ ע;ך f ~~ים מוןמ;ת. :;גן i? י ץק.ק.ט הם ימשיכו לשוב מששים • "•.: J T • : -• • זגזק.הו i? ג;רג;ל.ל ~ל .r:ן;ך ס~י i?יל.Pז ז:; :p לוב ~י ~מ;ג ~ת .ריח;ת ::~~לוכד שפעז להר . ס ז . את לפח;ת T : -: -00 T "." ךס~ס:;נים - מ;ר' ד . ק ~ט:ךת דזג~ד ::ז~לי ::~הוא w ~~ f ע;סיו f.םסינ;;~~ סיכ;ttזו זכלב-גר - i? ג;ר~ f :;כים ה~י~~ Ti? .ם~ז:; (תרגם : א)ש" )תרגם : ג "ל ( כריתה היווכח ! הgזpזז:; י~~ ףץpז זגזק.הו ע;~ר ך~לה Ti? סע;ךם ; ::זיא w ךוול .ריק עד מהרה ל.א יהיו כלל מספרים 0 T : 0 T : : 0 T •• : :· ז · מאחה היטב, .. .. ·:... : f ~ק;ם ;פ: ~~ןה ז:; :p ריסה עד מהרה אהו:r. ן; אגדה יהודית נ;ספת, ."". • : ·· : -ז :p ז:;-ת;ב;ת jPעןj~ ז:; r,r:p ל;ת קןpז7 זגך~ה-~יגךם ~ת .ק.ק~ז:; ~ו$~נו )תרגם : א"ש ( גותית י~~ ח;זק.~ת w ז:רינוקות ל.א ורך~כ;t א;סם כ;ג;ןר;ת-~ךןה i? ג;ר j2 ,ת;ל~ שני חתולים כורדים שחורים . -: .. : תוריז::tזג;: .: ז . : . ~י :;כי Ti? ז:; 9 סם םר!!~ דק ל~~זקים זגך:;כי~ים ןא W יסם ז:: W.i? ~~ים ןכז-יגג;:זt :פסביב;ת חמשים-וחמש אל הכר שלי כדי לבהות. •• T : • • -: • : • : . ..: ' .." --". ל ת;ח~ז:; · ןכ :pת;ב;ת- j2 ~ j2 ע :pתולז,r אמש מאהב חדש T T •• -: ".":• ל'א תותר עדות ח!!ה עד מהרה -•• · ~לום :;כ:קגt;כ~ה ז - ·· ז · ·: ~ף ל.א ח;ג:;וק.ת f זקר :Pהלז.rttתו:rת.Pץק ~יו :p מו זקד על ןר;ע כלשהי ן-jך;עש :פח!!ים. 0 --T •: • •: : T -: וכצוב f.ן~~ ם~ז:: !הו w יר i2 רס~י ,יtניtז ל~;:זל ק;ך~ים i?~i? ~ם ? ם~ז:; ? החתולים מכשפים • T "••: • -: משהו פשוט כמעט ע;בר וכלה ."" T : •• -: • T "." Ti? סע;לם :)תרגם : ג "ל ( Ti? ;:זךכו:;כית ;:ז~בו~ה קז~tזו. ךת שהם ר;אים :פעיני . -.. : . .. ··• )תרגם : א " ש ( 35 אוגוסט-ספטמבר 1992 וי~ ן~ ~ .מםה * פרק מתון ספרר של אותרו סנדאראר " על מצבו של הסופר הפולני ממוצא יהודי במאה העשרים "' וארשה 1982. התבוללות משפיעה על הפרט לכרות ברית םע כוחות הקומה : חברה ·לא שמרנית גתסתיי מהמתבולל פחות. לכן חיהווים השתתפו אז בכל הזרמים חכי ,חושניים םותרומת לאוונגרד הפוליטי והאמנותי כאחו חיתה עצומה. גויוו 151-152 אותרו סנדאואר ספרות בין תהמלחמו •~11 תעודות השאלה, האם אפשר · -•.' בכלל לנסח אי-אלה קביעות 111 כלליות בנושא היהודים המת- בוללים. אפשר, בוודאי, לומר משהו על התנאים שבהם התרחשה החת . בוללות הזאת. לפני מלחמת העולם הראשוינה היא חיתה קלה יותר לאין שיעור : אז חיזרו עדיין אחרי היהודים. אלה שהתבגרו אז, כגון וילהלם פלדמן • בולסלאב לסמיאן ויוליוש קליינרי , לא נתקלו . בעיי~רו של דבר, במכשולים. התהליך הוכתר, בדרך כלל . בהטבלה לנצרות. אני אומר "בעיקרו של דבר" כי, למשל, וילהלם פלדמן • שהתנצר רק על ערש דווי, עורר שערודיה, שלא חסר ב:ה טעם לווי אנטישמי. הוא היה מבקר, מק צוע לא אהוד יתר על המידה, ונוסף לז;ן מבקר לא כל כך מוסמך . הוא הסביל לדדזות שיר של סלובצקי 2, שנשלח אליו בלי חתימה. בקשר לזה נפתח נגדו מסע השמצות, ולעומתו הופיעה מחאה, שחתמו עליה אישים נכבדים. כיום העניין זכור י הודות לשיר של בוי-ז'לנסקי 3. השיר ,, כולל הטקסט והביאורים שנלוו אליו, הופיע במהדורת Vlfydawnictwo Lif evackic , אבל הוטלה עליו צנזורה חמורה : המלה "פארך" (שחין - כינוי גנאי ליהודי) הושמטה ובמקומה סומנו נקודוח :, ואילו על אופיה של הפרשיה עברו בשתיקה. דוגמה ליהודי מתבולל עד כדי כך • שלא רק תודעתו אלא גם תת-המודע ולzזו היו פולניים, הוא בולסלאב לסמיאן . ביצירתו חסרים לגמרי מוטיבים יהודיים. יוצא מכלל זה השיר "אליהו", שגם הוא אינו כתוב ברוח התנ"ך . אם לסמיא r· מזכיר במכתביו את שושלת היוחסין שלו, הרי הוא עושה זאת רק בתור דבר שעלול לעמוד לו למכשול בהשגת משרה של במאי . בתקופה שבה "השאלה ;-1 יהודית - כפי שהוא כותב - "מילאה את כל העיר שנאה". יוליאן טובים י או יהודי אלוו u מי שונה היה גורלם של סופרים, שנפל בחלקם להתבגר באווירת השנאה -תחולLז' הרסן שעוררו האנדקים 4 אחרי שנת 1905. למשל , יוליאן טובים 5 נפו 1 קורכן בשנים האחרונות לפני המלחמה למהומות אנטישמיות כלרדד, כפי שמעיד ה"שיר על מכות" שנשתמר בארכיונו. ל : א יתכן. שמקרה זה לא הטביע את חוו r מו על נפשו של נער מתבגר . את מצבו של יהודי-פולני מגדירים שני גורמים ; הראשון הוא העובדה, שהוא עזב ציבור אחד על מנת להצטרף לאחר . ההיסטוריון ארנולד טויינבי קובע, כי תרבויות גדולות נוצרות במקום בו נתקלים בקשיים טבעיים ; גם להתפתחות הפרט מסייעים תנאים קשים. על סמך זה גם ניתן להסביר את האחוז העצום של אנשים מצטיינים בין היהודים המתבוללים. גורם שני הוא העובדה, שפרט מסוג זה מתנתק מן המסורת המשפחתית הטבעית ולא לגמרי משתרש בחדשה. הוא בעל עמדות אנטי-שמרניות ונוטה למהפכנות, שכן כל תנועה מהפכנית מבטיחה לו שוויון-זכויות בחברה החדשה. בזה ניתן להסביר את ההשתתפות העצומה של יהודי רוסיה במהפכת אוקטובר • וגם את נהירתם למפלגה הקומוניסטית הפולנית. מכל מקום, לדעת הימין של הימים ההם, כל אחד שלא היה אבדק היה זכאי לתואר "בולשביק". בעי(י פיינקובסקי 6 היה ראוי לתואר הזה ה"סקמנדר"י כולו יחד עם איוואשקביץ •s כפי שהתבטא גאלצ'ינסקי 9 בשירו "מקולים במיץ עגבניות" בולשביק היה אפילו הנשיא נארוטוביץ • שירה בו אדם "אציל" ; אפילו פילסודסקי כונה בשם זה. לבולשביק או ל"קומונה היהודית", כפי . שנהגו לומר אז • נחשב כל מי שנגע בקדשים המסורתיים : רכוש פרטי, המ- שפחה, הצבא, תום הבתולין. מבחינה זאת היה ליוליאן טובים כישרון מיוחד לעורר שערוריות. שיריו "אביב - שיר הלל", "לאלופים", "לאדם הפשוט" העלו קצף על שפתותיהם של פיינקובסקים למיניהם. בעיה זו היא עד כדי כך סימפטומאטית, שנעסוק בה ביתר הרחבה. ובכן • להתבולל פירושו לקבל על עצמנו את קני-המידה המוסריים ואת החוקים האסתטיים של החברה הזרה, גם כאשר הם מכוונים נגדנו. בצודה כזאת אנחנו יוצרים דיסטאנס כלפי עצמנו • אנחנו לומדים להביט על עצמנו בעיני אחרים. מכאן הנטייה לאירוניה, שאובחנה מזמן אצל סופרים ממוצא יהודי, למשל אצל היינה. הדבר נכון פי כמה, כאשר מישהו כמו טובים מתבולל בתוך חברה ימי-ביניימית למחצה ועוד בעיר כל כך מפגרת כמו לרדד' במאה התשע-עשרה ; בנוסף לכך יש לו אות-קין בצורת שומה על הלחי והוא טיפוס שמי בולט (ובכלל • כבר את ברית-המילה עצמה אפשר לחוש מפולנית : רות שייכפלו כסטיגמה) ; אם לא די בכך • הרי שאת תחושת המסומנות הזאת מלבה בו אם נאורוטית. אצל האם חיתה זו אכן אובססיה נאורוטית, שהובילה אותה לבסוף לבית-המשוגעים, ואילו טובים היה בעל כישרון וחוש הומרד במידה מספקת, כדי להשתעשע באובסייה שלו ולהפוך אותה למוטיב פיוטי וכדי להביט על עצמו כעל מישהו אחוז שדים או אפילו כעל השד בכבודו ובעצמו: ביקר אצלי אורח טרחן הביקור חיה קצר יעץ דבר-מה, חסכיו דבר-מה רימה אותי בחרגן ("הביקור") ידוע דיבוק האספנות של טובים, שאסף כתבים על שדים ועכברושים. אפשר לומר, שכאשר חיטט במסמכים העתיקים האלה, שמחבריהם תיארו כל מיני תחבולות לגירוש רוחות ושדים, הוא תר אחרי שושלת-היוחסין המיתית שלו או חיפש שיטה של ריפוי עצמי : לימדו אותי להטוטים מרעילים ברדינוס ודל ריר ... בקיצור • תוצאת הטמיעה בתוך חברה שהפכה את היהודים לשדים היתה, במקרה של טובים, דמוניזאציה עצמית. מכיוון שהסביבה שבתוכה גדל ראתה בו יצור מסוג שונה, זר, ראה גם הוא בעצמו זר . השכר הרוחני היה מעבר לכל ספק : הוא למד להתבונן בעצמו בעיני אחרים, "d'autruipar le regard" כפי שהיה אומר סארטר. את היכולת הזו להתבונן בעצמו מבחוץ יכולת שנרכשה במרוצת תהליך ההתבוללות - הכליל טובים בשיטה פיוטית. בשיר "הבעל ואני" הוא ידע להביט על עצמו • המשורר הנודע, בעיני "הילד הנורא מלרדד", שהיה הוא עצמו בעבר . ב"שיר על התקווה המתה" הוא ידע לראות את ~צמו בעיני שליח-רחוב זקן • שמצפה ממנו לשכר . אפשר לומר בצורה פרדוקסאלית, כי הזעיר-בורגנות האנדקית חיתה נחוצה לטובים, שהוא היה מחובר אליה בחיבוק של אהבה-שנאה. כאשר חזר בשנת 1946 לפולין העממית, שבה פיינקובסקי ודומיו התחבאו בחורי עכברים, הם חסרו לו . כאשר התנער מהכישוף הרע שהטילו עליו • התנער • באותה הזדמנות, גם משירתו . אל הזעיר בורגני הזה קישרו אותו מחילות מםה e .להתבולל פירושו לקבל על עצמנו את קני-המיר;ך המוסריים ואת החוקים האסתטיים של החברה חזרה, גם כאשר חם מכוונים נגרנו . 1. פלדמן רילהלם )-1968 1919(- מבקר ספררתי; לסמיאן ברלסלאב )-1878 1937(- משורר; קליינר ירלירש )1886-1957( היסטוריון ספררת פולני . שלרשתם ממוצא יהודי. 2. סלרבצקי ירלירש )1809-1849(- מגדולי משוררי פרלין . 3. ז'לנסקי-ברי טדיארש )1874-1941(- מבקר, מתרגם רמשררר-סטיריקאן . 4. מפלגה פולנית-לארמית אנטישמית. 5. טובים ירליאן )-1953 1894(-משורר • גדול המשוררים הפולנים ממוצא יהודי . 6. פיינקרבסקי סטניסלב - פובליציסט לארמני ואנטישמי. 7. סקמנדר - ירחון ספרותי פולני ; שם של קבוצת משוררים בוורשה בין שתי מלחמרת העולם. 37 אוגוסט-ספטמבר 1992 פנים. למה התחפש ? לבייךך 2 י , לאביר ללא חת ודופי, ללוחם נחוש למען הצדק. הוא עשה זאת, בייחוד בשירים, על-ידי כך שרכש לעצמו פנים וגלימה של הידאלגוני . הקדשתי פעם ניתוח מיוחד לפיצול אישיותו הספרותית לפלייטוניסט גזעי ולמשודד לא כל-כך אותנטי : "בו בזמן שבפלייטון הוא ללא כחל וסדק כתבתי - נבון, מפוכח, שופע הומרד, הדי השידה מהווה עבורו זירה של התחפשות נפשית ; כאן הוא עוטה גלימה עתיקה או ביידונית, כאן הוא מעניק לעצמו תואר אצילות ורוכש ' לעצמו שורשים, כאן הוא מופיע כפי שהיה ורצ.ה להיות". בקיצור, כאן הוא מעמיד פנים. כל חייו חלם על עשיית דושם, רצה להיות למנהיג הרוחני של האינטליגנציה הפולנית. הוא נהפך לכזה באמת בימי אוקטובר . אולם היה זה אחד המנהיגים שנשארים במאסף, אחד מאותם מנהיגים, שרודפים אחדי פופולאדיות אצל נתיניהם ; אחד מאותם אנשים חסדי-אפשרות, לכ- אודה, שבשנים מאוימות במיוחד משאירים לעצמם פשפשים פתוחים למפלט. הוכחה לכך היא התנהגותו הפייסנית למדי בתקופה, שבה שלטה המגמה, שנגדה התבטא לפני חצי יובל שנים באסופת מאמרים. אם מדובר במוצאו, הוא לא התכחש לו כלל וכלל. להיפר • הציג אותו לראווה, אבל הציג אותו בגיוסה מתקדמת, פולנית- פאטדיוטית. פעם סיפר על סבו • חיים זליג סלונימסקי, עודך של עי~תון עבדי מתקדם ("הצפידה") ; פעם הזכיר את אבי-סבו, אברהם שטרן • שמטעמים פאטדיוטים דחה הזמנה של האקדמיה הברלינאית ; פעם, במרוצת מסע בארץ-ישראל בשנות העשרים הבחין שם דק ביהודי זקן • החולם על שיבה לוואדשה. האובייקטיביות שלו ביחסו לעניין מוצאו וחוסר רגישותו היו מדחיקי לכת עד כדי הפגנתיות, לפעמים. כך. למשל, הוא פיוסם ב"ויאדומוסצ'י ליטאדאצקיה" 14 )1924, מס' 35( מאמר "על רגישותם של היהודים", שממנו אנחנו למדים - בין השאר - כי "אחת התכונות העיקריות והאופייניות ביותר של היהודים היא זלזול בהישגים המפוארים ביותר של הדוח האנושית. היהודים מזלזלים בכל : מסרסים את השפה שבה הם מדברים, מתייחסים בביטול לטוהר הדיבור • הגוף והלב, ולעומת זאת הם מעדינים יתד על המידה ובחוסר תבונה את חשיבות הכסף ]...[ תשעים אחוז מן העוסקים בסחר-נשים הם יהודים". ובהמשך : "באמנות הם לא פעלו כלום ]...[ יש בהם חוסר יצירתיות טדאגי". ~! אפילו אלוהי ישראל : "מזלזל בכל מוסד, ואפילו ביושר פשוט, כאשד הוא שם לו למטרה את כיבוש ארץ-ישראל". בתרד דוגמה לאותו זלזול במוסד מביא סלונימסקי את מטר האבנים שהשליך האל על העמלקים. כל זה - אם נתעלם מן הטעות הפעוטה, שאלוהים השליך יכול היה לומד על עצמו הפדוספדו היהודי של השידה הפולנית. אנטוני סלונימסקי ll' או קומח מתונח על אף כל האנאלוגיות מבחינת המוצא, ההשתייכות הדורית והאסכולה האמנותית, אנטוני סלונימסקי נמצא במצב שונה לגמדי מזה של יוליאן טובים, אפילו בשל כך שבא לעולם בתרד נוצרי, מה שהגן עליו לעת-עתה - כלומד בשנות העשרים - מפני התקפות האנדציה, שלא חיתה עדיין גזענית. הם היו במצב שונה לא דק מנקודת דאות דתית, אלא גם משום שכל אחד מהם צמח בתוך שכבה אחרת ; טובים - בקרב הזעעיד-בודגנות של לרדד, סלונימסקי - בקרב האינטליגנציה הוואדשאית. •רליאן טובים כפי שנאמד לעיל' להתבולל פירושו לקבל את כללי ההתנהגות וקני-המידה האסתטיים של אחדים, גם כאשד הם מכוונים נגדנו . פירושו להישאר חסד מגן מול מבטו של הזולת. בעיני בעלי הטעם הממוצע בימים. ההם כל דבר יהודי היה זהה למכוער . אף סולד עדיף בהחלט על-פני אף מאונקל' "דיש" קשה על-פני "דיש" דנה. מתבולל' בייחוד כאשד הוא נער מתבגר, חייב לקבל את מעדנת הערכים הזאת, להסכים לכיעוד של עצמו. אבל נער מתבגר זקוק ליופי כמו דג למים, כל אחד נלחם עליו. ההבדל בין שני הסופדים מתבטא בכך' שכאשד טובים חש על עצמו את מבטו של הזעיר-בורגני, ההופך אותו לשד, הוא לא דק קיבל את השריות הזאת, אלא יצר ממנה טיפוס חדש של יופי מוזר וטדאגי . נקודת הזינוק לחיים של סלונימסקי חיתה יותר קלה, הוא היה בנו של רופא ואדשאי מצליח. אבל לא נוכל להכחיש שהוא נבלם על-ידי פרצופו • שעלול היה להקשות על מפעלי הנעורים שלו. הומרד, בדק, שנינות - את זה ירש מאביו. נחוץ היה עוד לצאת לקרב למען היופי . הוא עשה זאת על-ידי השלכת האני האידיאלי שלו על דמויות מחוצה-לו, על-ידי סיגנון עצמי והעמדת תת-קרקעיות. כמה שירים הקדיש לעיירות הרדומות, שבהן "שכנים טובים משמינים ומיטמטמים". כיצד הצליח לחזות את "פולין המנסרת בכינור בידידים", פולין של עיירות דוגמת טומאשוב ומייכוב, שם עוד מעט ימצאו את דיוקנו בתוך תיבת-זכוכית - בתור דחליל ! הוא חזה זאת מראש ! בשיר קצת יותר מוקדם, "פזמון הבד-מינן", דמיין לעצמו את העולם הבא דווקא בצודה כזאת. "הוא יוצג - כתבתי פעם - בתרד מלאך זול המקשט את עץ חג-המולד באיזו עיירה מסוג קוטנו או סיידאדז לעיני האספסוף הקרתני : יעמדו הצופים בוהים מעבד לזכוכית ואת תניעי ככפיים ואת תקישי בדגל נוקשה כשמתי הארורה ! לא יתחמק היהודי-השד כתבתי בהמשך - מקידושו שלאחד המוות. קופא תחת מבט-עיניו של הזעיר-בורגני ייכנס לתוך הפנתיאון הקרתני שלו • ישתרש בתוך המיתולוגיה הזולה שלו, ייהפך למלאכון (או לשדון - הייתי מוסיף היום) ממקראת בית-הספד". בשנת 1943, תחת דושם הידיעות הזורמות מפולין • שביניהן חיתה גם ידיעה על מות אמו, הדפיס בעיתון פולני-אמריקאי "כוכב הצפון" מאמר בשם "אנו, יהודי פולין", שאחרי מותו פרדסם דק באנתולוגיות. הוא מדבר בו לראשונה בתור אחד מעם של "שלוימים, סדולים, מושקים, בייליסים, מוכי שחין וגרדת". כעת הוא מקבל על עצמו את כינויי-הגנאי האלה. למעשה, התעודה הזאת חותמת את יצירתו הפיוטית ; אחד כך באו דק יצירות נפל . כאשד כינה את עצמו בשם "שלויימה, סדול, מושקו, בייליס, מוכה שחין וגרדת", לא היה חייב להזדקק לפיינקובסקי • שנתן לו את השם "יויינה טובים". הוא יכול היה למצוא את כינויי-הגנאי האלה ביצי- דותיו מימי הנעורים, ב"סוכני הבורסה", "מעצמה אלמונית", "בנק" ואחדות. האם לא הזדהה שם עם המיתולוגיה של הזעיר-בורגני • כאשד כתב על "מיסות השטן" ו"פשעים נסתרים" של היהודים ? האם הגידופים "מצורעים" ו"שייגצים" 10, שבהם השתמש שם כלפי היהודים. לא עודדו האשמות שהוא אנטישמי ? אבל לא ! זאת לא חיתה אנטישמיות, זאת חיתה תחושת האקזוטיות של עצמו . כמה נחוץ היה אז המושג "אלושמיות". נסיים את הפרשה ! ההתבוללות, בעצם, לא הצליחה. לעומת זאת הצליחה השידה, שחיתה תוצאה של ההתבוללות הלא- מוצלחת הזאת, של האהבה האומללה הזאת לפולין . האם לא נתן פעם להבין בשיר "ירק", שאם פולין ההיא לא רצתה לקבל אותו • המולדת הא מיתית שלו נשארה השפה הפולנית ? והאם הצוואה האמיתית שלו אינה אלא אותו "נשף באופרה" הנואש והגאוני, המסתיים באיחול ש"יילכו כולם לעזאזל", יותר מאשד "פרחי פולין" שעלו בידיו דק למחצה ?"And my ending is despair", אבנים גדולות מן השמיים על il אמררים שפייפר מתייחס לשירה כאל "מערכת מצא את אישורו נצררת מותו . שולץ ולא על העמלקים (יהושע, י, יא) - של תכסיסים ותחבולות". באיזו מידה חיפש את האישור לעובדה, שאין הוא צריך לעורר אצל הקוראים רושם של חיתה זאת מורשת אבותיו הקדמונים ראוי לחיות, אצל בנות הזוג שלו . חוסר-פכירת וחוסר דעות קדומות ביחס בעלי-התלמוד - קשה, כמובן י להוכיח. גם את מימוש האובססיות המענות אותו ~1 ~, ~ ליהודים מצרר של המחבר . אבל אפילו נכון הדברי הרי אין ספק חיפש בשכבות התחתונות של התנ"ך י אלה המשקפות את עולם הפולחנות נוטפי-הדם, שמתוך ההתגברות עליהם נולד הספר הקדוש. (האם הסיפור "אן- גוסט", הפותח את יצירתו, שבו מסופר כיצד אמו לוקחת אותו ביום שבת לוהט לביקור אצל קרובים, שם הוא מתנסה לראשונה בחוויה מינית מעוותת, איננו ~רסה חדשה של עקדת יצחק ? האם האם אינה מקריבה אותו קורכן למולך התשוקות, שעתידות היו לסבך כל כך את חייו?) תת-המודע של שולץ חתר לעומק, למעמקי הפולחנות הפרוטו-שמיים. הוא נזקק לעוד מיתוס מזוכיסטי אחד j הוא חלם על ספר "בראשית" שניי שאף הוא יתאר את מעשה הבריאה, אבל כבר לא של אנשים, אלא של יצורים חסרי רצון י בובות-שעווה, המ~רדות לתפקיד של אוטומאטים, צייתניות לכל הוראה. אנחנו קוראים אצלוי כי רצח המבוצע "לטובת ניסוי מעניין וחשוב ]...[ יכול להיחשב לכף זכות", להיות "נקודת מוצא להגנה מחודשת על הסאדיזם". "השבטים העתיקים, המיסטיים - אנחנו קוראים בהמשך ה"מסה על בובות- שבית-הספר לרבנים השפיע לטובה על התנועה הרוחנית בפרלין . אולם חייבים להודות, כי רק בתנועות אוואנגרדיות של שנות העשרים תפסו הפרטים ממוצא יהודי תפקיר של מנהיגים. לא קשה להבחין מדוע הם איבדו אותו בשנות השלושים. האוונגרד של שנות העשרים היה ראציונאליסטי ושמאלניי של שנות השלושים - מיסטי וימני . בזה האחרון לא יכלו היהודים למצוא בקלות 1 את מקומם. '~~~--' נזכיר י שמאמר זה שימש כשבוז 1968 את גרמרלקה כעילה לתקוף את סלוני- מסקי מעל בימת אולם הקונגרסים בתור אנטישמי . הוא שכח רק דבר אדור : בלי תלות בעצם העניין י דעת-הקהל מצדיקה באורח ארטרמאטי את מי שברגע : הנידון איכר יכול להגן על עצמו מוגל דפי העיתונות. מכל מקרם, מן המאמר של סלרנימסקי ערלה בבירור, כיצד קדמה, שאינה נשענת על ידע יסודי של הבעיה, מתחלפת בבוררת, וכיצד חוסר-פכירת מופגן בהתייחסות לעניין המוצא הלאומי מתחלף במשהוי שהוא אכן קרר 1: מארד לאנטישמיות. לבסוף, בשנת 1947 כתב סלרנימסקי את השיר "קינה על העיירות היד i רדירת", שם הוא מדבר על המאורע היחיד במינו בהיסטוריה, על השראה, והוא מביע תקורה שאי פעם "יתקרבו באחורה ויתלכדו מחדש שני עמים, שניזונו מסבל במשך מאות בשנים". התקררה הזאת נבעה, כרגיל בשירתו של סלרנימסקי, מנטייתו למליצה הרמאניטארית- t~צילית : אחד מן העמים האלה איכר קיים ערד על אדמת פרלין. כאמור, עובדה היא שההתבוללות נז.שפיעה השעווה" - חנטו את מתיהם. בתוך •מםה 8. אירראשקביץ יאררסלב -1894-1980 ) ( משורר וסופר . 9. גאלצ'יבסקי קרבסטנטי אילדבפרס )1905-1953( - .משורר 10. סבדאראר מסביר • כי לטובים היו מושגים מעורפלים מארד בשפת יידיש , ולכן הוא השתמש במושג "שייגץ" בצררה לא בכרנה. מן רההקש מסתבר, שכוונתו יליהוד צעיר , בר בדמן שפירוש המלה ביידיש הוא " גרי צעיר ". 11. סלרבימסקי יאנטרב )1895-1976(- רמשור ממוצא יהודי . 12. נייר.ו פייר, )-1476 1524(. לרחם יצרפתאמיץ ' שדכה הבתהיל בזכות גבורתו ובכיבוי : "אביר ללא חת רדופי". Chevalier Sans 1-'eur)" על הפרט לכרות ברית עם נוחרת המדקזi: קירות בתיהם היו משובצים, מוטבעים ."(Sans reproche בקירי גופות ופרצופים j בטרקלין עמד האב המפוחלץ . האשה המנוחה, מבן- דסקת, נהפכה לשטיח מתחת לשולחן . הכרתי רב-חובל אחד, שבתוך תאו חיתה לו מנורת-מלוזינה 18 י העשויה בידי חונטים ממאליה ממאהבתו שנרצחה. על ראשה היו קרני אייל". הכפור שחלף בעצמותייי כאשר קראתי את הקטעים האלה, התפענח באמצעות הכיבוש הנאצי . "להתראות בחלון הראווה של סבונים" - היינו נפרדים זה מזה בגיטו j לא צפינו מראש שנתגלגל במנורה או בשטיח. אבל זה עתיד היה להתגשם ; די להציץ למוזיאון יד ושם בירושלים. הכיבוש הנאצי היה תקופה של התגשמות נבואות ושל מימוש מטאפורות. "עם לבדד ישכון" של בלעם ב~דד על-ידי חומות וגדרות-תילי "מפיצי הצחנה" התחילו להפיץ טיפוס. גם בצורת המוות שבחר שולץ לעצמוי יותר מאשר נתקל בוי מצאה יצירתו אישור . הוא יצא לרחוב דווקא ברגע שבו השתוללה ה"אקציה" של קלגסי היטלר ; ממש באותה צורה כפי שבלילה של סופה משתוללת יצא החוצה גיבורו, הזבן תיאודור, נשאב על-ידי כוחה המאגנטי . לביוגראף של שולץ (יז'י פיצובסקי) נתן המאורע הזה הזדמנות לסיפור מנחם, כיצד בעוד רגע קט עתיד היה להגיע שליח המחתרת, כדי להעביר אותו למקום מבטחים, אבל למרבה הצער ... ברגע האחרון ...- עוד אחת הנחמות, שאצלנו רגילים להזין בהן את המצפון .• ברונו שולץ - דיוקן עצמי 1935 ברונו שולץי או סופר פולני בעל תת-מורע תנ"כי יוצא מכלל זה הוא ברונו שולץ י הסופר החדשן היחיד ממוצא יהודי שמתפרסם בשנות השלושים. מי שהכירו אישית, לא יכול היה שלא להתפלא נוכח הסתירות. על איש הקדמה הזה היה מורכב סופרי שלא היה לו שום קשר לקדמה. הזמן בסיפוריו איננו jZ ווי-~תקדם ; הוא מעגליי הוא נכרך סביב עצמו וחוזר ללא הרף על אותו דגם פולחני . הכל נהפך כאן לפולחן : הסעודה, השינה, המסחר; אכן, הציבור הא-היסטורי שאליו השתייך הסתובב מזה אלפיים שנה בחוג הפולחן . נתבונן ביתר תשומת-לב בסתירה זו שבין האדם והסופר : הראשון היה מודע לעצמוי השני שאב מתת-המודע. הראשון היה אירופאי י השני שקע בתוך מיתוסים ופולחן . בין השניים עבר סדק, כאילו תת-המודע נמצא תחת השפעה של כוחות מגנטיים אפלים. לאיזה כיוון פוזל בצורה כל כך מבוהלת מבטו של שולץ בדיוקנאות העצמיים שלו ? האם לא לכיוון של משהו, האורב לו בתרך עצמו ? או~ר יותר : האירופאי גינה בו את הפרוטר-שמי, איש הקדמה את הסרטה. מכאן חלומו על הכחדה עצמית. הוא היה מזוכיסט, והמזוכיזם שלו היה צורה של שלילה עצמית ושל שאיפת התאבדות j כפי שניווכח ערד מעטי הוא חברה לא-שמרנית תסתייג מהמתבולל פחות. לכן היהודים השתתפו אז בכל הזרמים הכי חדשניים, ותרומתם לא- ררנגרד הפוליטי והאמנותי כאחרי חיתה עצומה. ממילא, הברית בין השניים חיתה אז כללית : הסרריאליסטים משרגעשעים בקומוניזם באותה מידה כמר הפוטר- ריסטים הרוסיים ; שמאלה כרט י ות הן ה"זררררטניצה" (במפנה) הקראקרבאית עם פייפר בראשה והן "האמנות החדשה" הןןאךשאית עם ןאט, שטרן ~ןאז'יק S} אף אחד מהם - אם נשתמש באמת-מידה של הגדרה עצמית ונחפש ~זכררינ t ביצי- ורחיהם - איכר יכול להיחשב ליהודי . לכל היותר אנחנו מוצאים אי-אלה נתונים בביוגראפיה שלהם. אולם, בדרך כללי כולם שומרים על שתיקה בעניין זה. ובכללי האם אפשר לצפות שסופר סובייטי לעתיד-לבוא, ברונו יאסיינסקי, 16 או עררך "הירחון הספרותי"יי אלכסנדר ואט, או האוואנגרדיסט, תדיאוש פייפר, ירשו שידחפו אותם לתוך בעיות, שלדעתם שייכות לימי-הביניים ? אין להתעלם מצד אחר של הבעיה, ומן הדין להרהר בשאלה עדי כמה מנטייתו לעסוק בתיאוריה של השירה חייב משורר מסוגר של תדיארש פייפר לאבותיו התלמודיים. גם גאלצ'ינסקי י ב"איגרת לידיד", מתוך "ישר ולעניין", מקשקש על "בתי-ספר לרבנים של כל מיני פייפרים". אמירה כזאת, ש . כשעתה נחשבה למעליבה, איבדה אופי כזה בעינינו. אני עצמי כתבתי לפני שנים, 13. גלימה של הידאלגו - לבושו של אציל ספרדי. 14. "ריאדומוסצ ' י ליטאראצקיה " (ידיעות ספרותיות) - שבועון ספררתי פולני שיצא בשבים 1924-1939. 15. "דוורוטביצה" ו"ברבה שטרקה " (האמבות החדשה) הן בימות ספרותיות אוובגארדיות ; ואט אלכסנדר )7-196 1900(, שטרן אנטרל )1899-1968( וואד'יק אדם )1905-1982( משוררים, שלושתם ממוצא יהודי. 16. יאסיבסקי ברובו )1939(1901-( משורר וסופר ממוצא יהודי. קומוניסט, שהומת בנרה "מ . 17. "הירחון הספרותי" הוא בימה ספרותית בעלת גוון קומוניסטי בשבות השלושים . 18. מלףדיבה : דמות אגדתית, בת של פיה, שחיתה לה היכולת להיהפך חלקית לנחש. היא מופיעה באגדות צר .פתיות . כאן • הכוונה למנורה שכבה היא דמות של אשה מפוחלצת. 38 גויון 151-152 יצב ירפאל וברונש ץול םמכתבי םשח תספרו מאה ...· השנ ולהולדת לש וברונ ץשול םוחמישי ולהירצח י -מחזי תרו ואותנ בשו לא יצירתו . רחומ יאוטוביוגראפ רעשי ךנית אלמצו -כש ידיד ההאפיסטולוגרפי ושפורסמ םבשעת יעל-יד ייז' יפיצובסק י לשעמ תנואשו ובחיפושי םאחריה לבכ יחלק תבל . המ אשנמצ לע ויד י אהו קחל ימזער למכל ומכתבי לש וברונ 'שולץ ךא םחשיבות אל אתסול בפז . עידו ימכבר יכ קבחל ומאגרותי תמסתמנ הרקמ תספרותי הדק השהניב רלאח ךמכ תא תבריא םהפרקי םהראשוני לש ת"חנויו .הקינמון" דלי םפרטי ,אינפורמטיביים םהמתייחסי םבעיקר ילקשי וחיי י ולבטי וותסכולי י ונולד .הנאולוגיזמים תהמטפורו תמרקיעו .השחקים םשלאיכות ךאי חא עור תבספרו תהפולני יואול םג תבספרו .העולם הבדומ ולספרי י עמשופ םג ךכא 'האימאז יהמטפור םבסול יערכי בהשאו תמספרו .העולם תמסוגיו תפילוסופיו יומתחומ עמד .למיניהם ובמכתבי י וכבספרי י תבולט . ההאורנמנטיק .הצורנית .הצבעונית -המ תקשט תא בהני יהלשונ י ךההופ ןלכעי התפאור .לשמה תהקיימ תבזכו .עצמה ובמכתבי לא םהנמעני תבולט דבמיוח תהאקסצנטריו תהסמנטי ישלו םולעתי ריות רמאש אהו סמתייח .אליהם אהו רשוז וכדרכ תא תתחר ההמיתולוגי שלו . דבאח וממכתבי אהו בכות : ך"חינ י יגבירת י השותפ הנאמנ םלדיאלוגי םפנימיי ישל י םלענייני םמשמעותיי "עבורי. ןסגנו .הדברים .כביצירתו ,ספיראלי ךואי וב םמוקד ומאוחר . םאאופמיז ףרוד .אאופמיזם האסוציאצי תאח המפנ םמקו ,לרעותה םדימויי םוסמלי םמאכלסי ידפ .מכתב םבמכתבי 'לידידיו ילמוקיר 'יצירתו אהו שפור היריע הרחב לש ידבר התוד לע תתשומ םליב ; וא 'אז ךאי אהו קעוס תבתכתוב םאת תבמשמעו תהחומרי לש .הסובב אאל ובייחוד 'הפנימי יהסנסואל י וואיכות .האמוציונאלית ""תמונות תהאיגר ,מצויות יבדרך-כלל הבאיז םספקטרו לש ההווי .הטרוגנית תאגרו תפרוזאיו ריות תמציגו שאי 'בודד רחס ןביטחו 'עצמי שהמבק העזר מידידיו . םאחדי םמה םמתבקשי עלסיי ול םבתרגו וספר תלשפו ,זרות יכד ולהוציא ומאלמוניות .הפרובינציאלית תלמרו השהי רקשו דמאו לע רעי והולדת 'דרוהוביץ עיד לא 'נכון וששהות הב המרחיק ואות ןמהמטרופולי יהספרות לש .ורשה וגיחותי ,לשם ופגישותי םע ימעריצ ויצירת וכמ תהסופר הזופי ,נלקובסקה דויטול 'גומברוביץ ,ואחרים תמוצאו דה בנרח באגרותיו . ה י"אנ "הספרותי לש וברונ ץשול י וסגידת תליצירו ודיינ המדי הוילק סותומא 'מאך תבולט דבמיוח הבכמ ם"מונולוגי "מכתביים .משלו אהו בכות ולידידת : ה"נדמ םשהריאליז שהמבק ךא ללשכפ תא תהמציאו ואיננ אאל הפיקצי ... סתומא ךמא למנצ דע םתו תא םהספקטרו לש םהגיהנו ימב~ רלשבו תא תהקונבנציו "הריאליסטיות. ת(חליפ םמכתבי ובינ ןלבי סתומא ךמא אל הנמצא דע םעצ םהיו .הזה) בובמכת ראח : ץ"בחו תשורר הקר .חמורה תעויינ .ופרוזאית םאול דלי ימיטת תסובבו יאות תהרוחו .הטובות ילפני םמונחי ישנ םכרכי לש .וילקה ימד םפע םבפע יהננ רחוז לא ועולמ ההקש ,והמתוח רולאח ערקי םהשמיי לש 'חרוזיו יאנ בש לא "עצמי. תידידו החמ הנקשר ןבי ץשול ןלבי דויטול .גומברוביץ' דבאח ומיומני רנזכ ןהאחרו : ם"בחיי םהספרותיי םהנוגי ישל יאכלת אל טמע ,חזירויות ךא יפגשת םג םאנשי .נדיבים םאול ףא דאח םמה אל ההי הכ בנדי וכברונ ; ףא דאח אל ההזדה יאת 'כמוהו הכ חשמ יעמד י םמעול אל ההי וברונ יהמלאכ יעוקצנ 'כלפיי תבאמ ,ובתמים אהו ןהזי יאות תבנופ םצופי ..." תבאגרו תאחדו לש וברונ ץשול םמשתקפי םפחדי תואובססיו תארוטיו לש ץשול לשע םעיקר דנעמו בהמשך . יומ ךה תהנמענו תהקרובו רביות לא ולב ן תחליפ םמכתבי ובינ ןלבי ששלו םנשי וששיחק דתפקי ימשמעות 'בחייו הושחית םביניה ההזנ תרוחני ,הדדית אהי תרב תחשיבו .באפיסטולוגרפיה ולפנינ םאפיטפיו עצנו יומזער -לש שלו .מידידותיו םהנתוני םלקוחי רמ"ספ "המכתבים לש ייז' .פיצובסקי ההחשוב למכ אהי הדבור ,פוגל תיליד 1905' רדוקטו ,לפילוסופיה תמשורר -דן תלשוני שביידי .ובפולנית הנרצח הבאקצי בכלנד ב 1942-. תההתכתבו םביניה ההניב תא תתשתי םהפרקי םהראשוני לש ת"חנויו "הקינמון. םהמכתבי והיו ךמעי הסובלימצי ,רוחנית תהמשתקפ תבצמיח ההפואטיק תביצירו לש .שניהם תההתכתבו ההפכ גלדיאלו יספרותי ,לרפליקות ךבה ךממשי דהאח תא טחו ההמחשב לש יהשנ רוחוז .חלילה תחליפ םהמכתבי האיננ קר .אפלטונית וברונ הודבור והכיר הז תא וז במקרו ; םאמנ אהי הנישא .לאיש םאול תהידידו םביניה הנמשכ דע םסופ המר . דבאח הממכתבי תרושמ הדבור לפוג : "... ךמכתב ההעל יברוח תתמונ וסתי לש 'כרכרה הב םאמורי והיינ עלנסו לא ץאר .הצבעים חלניחו עהמס ךח בר רומתחב רטנד םע ותמונת לש .הזולת ךא רלאח 'מכך רמתבר ףשעדי תלהיו 'לבד ריות רמאש ,לבד ,בודד ,זנוח ךמושל ובררנ ץשרל לע תמדרגו ,ביתר 1935 לא הבלימ לש רחוס תבי ..." אלמקר תהשורו והלל אל היקש ןלהבחי ךבה תא "ה"שולציזם ,הסגנוני תא ההפסיח תהמתמד לע ישת ,הסעיפים השכ תחוזר תונשני למע ידפ ספריו . םג תבחליפ םהמכתבי ןבי וברונ ןלבי תהצייר האנ רפלוצקי )1915-1941(, ךבית תלראו תא ויחס םהח .אליה ךוכ אהו בכות :"... יהננ םמוקס תמהמטמורפוזו תהנאו שלך . ןה תמרגשו יאות ךבהיות יבלת תמותנו ברצונך . להכ יאוטומטי יעשו יכמבל יודעין . הנדמ 'בעליל ושמישה בהגני ךבמקומ תדמו תאחר תוא תהלבש לע ךעצמ תא תהדמו ההחדש ךבשחק תא ךתפקיד הבדומ ילכל הנגינ 'חדש ימבל תלהיו עמוד 'לכך ושמישה ראח עמתנוע לע "הבמה." ךנית םלהתרש ושבדברי סמתייח בהכות תלאח המתמונותי לש האנ פלוצקיר . תידידו ,נוספת תרב ,שנים הנקשר ןבי ץשול ןלבי הרומנ ןהלפר )1900-1944(, תתושב .ורשה .בוהמיאנית תהמיודד דמא םע רהסופ רוהציי בסטאניסל יאיגנצ ךהמש בע 'D d 54 לבכ תאיגד תואיגד תבולט חמטפודיזצי לש החמל חחכתוב י לבכ גת תוג ףנשק םהאקלי .האניגמטי וחמרנ למכל יצירתו . ובעולמ םהקסו לש חמוד הלמלאכ דולציו ץבדדרחרבי י יא םש תבמבואר ברחו .התנינים תחופנ .האיגרת רלמתא לש תמציאו .ואשליה לש יהמוחש .וחמדומח םהמשמשי הבערבובי .גאונית ראוגוסט-ספטמב 1992 ~1 s ן~ ~ ריצ'רד לב עקבותיו םהישראליי •מםה של אותרו סנדאואר ~::&. ותור סכדאואר הגיע לרגל-אביב הברכיים. ואז כשמעו מהצד קולות פכפוך (אין פלא) ועורר את התפעלותו. הוא בעיניו של סנראואר חיו חיי הספרות חיים של מאבק, מערבולות פולמוסיות, התקפות ונסיגות, שתוך כרי התרחשותן צומחות ועולות רעות חושות. חרא אהב הפרזות, ולעתים תכופות גוזמות. מהעמדות שתפס חיה נסוג (אס בכלל) בלי רצון י ולא הכיר בשינוי ותיקון רעותיו שלו. 40 גליון 151-152 לראשונה סמוך לסוף אפריל י- . ........ ....-1955. הוא שהה בארי ץ כמה חדשים, ושהות זו הניבה לאחר מכן פרי : הסקירה הפולנית הראשונה על ישראל 1 שהופיעה בספרון בשם "אחרי אלפיים שכה", עם תת-הכותרת "יומן ישראלי" (. 1956) לארץ הגיע סכדאואר כנציג החוגים הספרותים הפולנים בעצרת, שאורגנה על-ידי הליגה לידידות פוליןי-ישראל . הסיבה לקיום העצרת חיתה מל!\גת מאה שכה למותו של המשורר אדם מיצקביץ'. באחד מימי ששי אחר-הצהריים " בבית- העיתונאי בתל-אביב, התקיים מכ!גש בין סכדאואר לעיתונאי ישראל. באולם, הגדוש עיתונאים ופולוכופילים מקומייכ i, סיפר סכדאואר על מטרת בואו (בצד ה v ותתפותו בעצרת אמור היה גם לקיים שורת פגישות והרצאות בנושא הספרות הפולנית), על מצבה של התרבות בפולין ועל ד i תופעות הספרותיות העיקריות בה. את דבריו הוא השמיע - ואחרי-כך גם השיב על שאלות רבות, בתוכן גם שאלות פוליטיות מביכות למדי - בענוית כה רהוטה ונטולת-שגיאות, (ליתר ד י יוק שוטפת ושגויה באופן נורמלי, דהיינו עברית מדוברת) עד שהנאספים היו מלאי השתוממות. האמנם אורח הוא ?-- שאלו - אדם, שלא היה כאן לפכי-כן ושאינו דובר עברית יום יום ? הדי הפלייאה הזו לגבי העברית של סכדאואר חדרו מהר ובקולניות לכתבות העיתונאיות, שהיו, אגב, רבות למדי. במהלך ~פגש כללי זה כערכה גם ההיכרות ביני לבין סכדאואר. כרגיל בכסיבות כאלה, היו אלה חילופי' דברים חפוזים, קצרים, חסרי-משמערת, מלווים חיוכים בלתי מחייבים. היה זה . כאמור . ביום ששי . למחרת, כמובן . היה יום שבת - וב:שבתות, באותו זמן • כהגר חוגי המנויים שלי להיפגש על שפת ימה של בת-ים, הסמוכה לתל-אביב. היינו שוכרים סוכה מתוך שררת הסוכות שהיו מוצ 1 :ות על החול • לא רחוק מהחוף • ובתוכה היינו יושבים על כסאות-כוח. כדי לשדודת היה צורך לגשת לסלע המפורסם, שהיה מרוחק מהחוף כעשרים צעדים ומסביב לו אפשר היה ליהנות משחייה נעימה. ואולם דבר ידוע לכל היה, שיש לגשת או\ הסלע בקו ישר בלי לסטות לצדדים, שם היו המים עמוקים וחיתה סככה של מערבולות. הלכנו לעבר הסלע והמים הגיעו לכר עד וראיתי מישהו קופץ ושוקע שוב במים אמר לי, שקרא את הסיפור ההיסטורי - מישהו טובע. צללתי ה~דה, הושטתי יד אחת, תפסתי בטובע בכוח ומשכתי אותו לכיוון המעבר הרדוד . האיש היה אותרו סכדאואר . הוא לא היה מבוהל 1 לא חרד, רק מבוייש קצת ותמה. חזרנו כבר יחד אל הסוכה שלכר . השיחה התנהלה • כמובן • בעברית. סכדאואר האזין בסקרנות . מזמן לזמן - אכן לא תכופות ביותר - כשלא הבין איזו מלה, היה מטה את גופו ומבקש הסבר. וכאן בא תורו של קונצרט בלשני 1 שלא יכול היה שלא לעורר התפעלות בקרב הנוכחים ; שכן בשמעו מה פירושה של מלה, שלא הבין 1 היה סכדאואר מסביר מיד לעצמו ולכו, מה מקורה של המלה, מהו שרשה העברי או הארמי • כיצד היא נוטה ואלו מלים כגזרות ממכה -בקיצור : קונצרט מלים מפיו של מילונאי ! סכדאואר לא רק ידע עברית להפליא, כי אם גם שאף להוכיח, שהוא יודע את השפה עוד יותר טוב. בהתנהגות זו התגלתה כל מהותו . כעבור יותר מעשרה ימים הופיע סכדאואר באותה עצרת חגיגית לכבוד מיצקביץ'. באולם המלא והגדוש עד אפס מקום של תיאטרון "אחל" בתל-אביב, השמיע סכדאואר כאום בעברית עשירה, חופשית ושוטפת, שהפכה נושא לקנאתם של רבים מהנוכחים. ב- 1o ביולי 1955 ארגנה הליגה לידידות ישראל-פולין פגישה עם סכדאואר באולם קטן בתל-אביב, (עד היום שמורה עמי ההזמנה, שכבר הצהיבה). כאן השמיע, בפולנית, הרצאה על הנושא : "הספ- רות הפולנית בת-זמננו". על-פי הדיווח, שפורסם בעיתון הפולני "כרביבי איזרא- לסקה" (חדשות ישראל) הביע סכדאואר את הדעה, כי "את המקום הראשון בין הפרוזאיקכים הפולניים בכי-זמננו תופס אודלף רודכיצקי". הוא כינה אז את מחבר "חלונות הזהב" - "הנציג הספרותי של יהדות פולין". סבורני, כי דעה זו של מי שיהיה בעתיד מחברו של הטקסט "ללא תעריף הנחה", שבו נקטלת יצירתו של וודגיצקי • יש לחרות בזיכרון 1 כאחד מפיתולי דעותיו הגחמניות של סכדאואר על רודגיצקי . בעת ביקורו הבא של סכדאואר בישראל באביב 1957 כזדמכתי עמו בבית משפחת קרוביו • שהתארח אצלם בתל-אביב. מצאתיו עם ספר ביד . היה זה הסיפור העברי מתקופת השואה, 'ב'ית הבובות" מאת ק. צטכיק, שזיעזע אותו המצוין באמת - של משה שמיר • 'מ'לך בשר ודם". סכדאואר ערך אז היכרות עם הספרות העברית בת-זמננו . אחדים מיוצריה הכיר אישית, את המשורר אברהם שלוכסקי למשל • ואף תרגם לפולנית משהו מפרי- עטו . לא אחת כטל על עצמו לתרגם לפולכי:ר שירים עבריים, למשל של כתן אלתרמן • של דן פגיס או של יהודה עמיחי • אותם היה מפרסם בין השאר בכתבי-העת "פיסמו" (הכתב) ו"זדאכיה" (הדעה) בשנת 1987 בקרקוב. לפכי המלחמה( תרגם סכדאואר משירי ביאליק, אולם תרגומים אלו, כמו גם שיריו המקוריים שלו עצמו, הקלאסיים מאד ו"קרים" בסגנונם, כשארו קבורים בכתבי-העת השונים, שהופיעו בין שתי המלחמות וראו אור בלשון הפולנית, על-ידי יהודים, ואף אך ורק למען יהודים (כגון היומון הקרקובאי "כובי דז'ככיק" או "הווילה" הלבובאי). בעיניו של סכדאואר היו חיי הספרות חיים של מאבק, מערבולות פולמוסיות, התקפות ונסיגות, שתוך כדי התרחשותן צומחות ועולות דעות חדשות. ברוח זו גם כיסח את ההקדשה בספר 'הסטיות שלי", שכתן לי באותו ביקור : "למר ריצ'ךד לב, פרי זה של שחים-עשרה שנות מאבק, אגב לחיצת יד - אותרו סכדאואר . ."21.4.1957 ידוע : הוא אהב הפרזות, ולעיתים תכופות גוזמות. מהעמדות שתפס היה כסוג (אם בכלל) בלי רצון 1 ולא הכיר בשינוי ותיקון דעותיו שלו. בסתיו 1964 באתי לפגישה עם סכדאואר בבית-קפה בתל-אביב. בדיוק אז קיבלתי את הגיליון של כתב-העת "טוורצ'ושץ'" (היצירה), היוצא לאור בוורשה, ופתחתי את השיחה בביקורת של יאכיכה נץ על ספרו 'דשימות מהעיר המתה". סכדאוא ו שיסע מיד את דבריי בעצבנות - "אכן ! אולי תאמר לי • מה אשה זו רוצה ממכי". ?!"- והחליף את הנושא, ולא היה מעוניין כלל לשמוע את הפירוש שלי לרצכזיה של "אותה אשה". הוא לא הרפה מכך : כעבור זמן מה כתב באיזה פיליטון • אותו כלל ב'כ'תבים בקורתיים ", כי "נזדמן לי פעם לא להבין מאמר על עצמי" - והתכוון אכן לאותה רצכזיה. במהלך הביקור השני הזה של סכדאואר בישראל פגשתיו פעם נוספת. על פי רישום אחר ביומן -מה 15- בספטמבר מםה • אחדים מבין מבקרי הספרות העבריים בישראל מוקסמים מכתביו הביקורתיים של אותרו סנדאואר . אלח חם הסופרים, השולטים בלשון הפולנית, שחיתה בעבר שפת דיבורם או אפילו שפת-אמם ושהכירו את יצירתו של סנדאואר כמקורח. 41 אוגוסט-ספטמבר 1992 מלבד ראיונות עיתונאיים קצרים אחדים, שהתקיימו בעת ביקורו הראשון בישראל . פורסמו שני ראיונות מקיפים עמו . שנגער בבעירת הספרות הפולנית וביצירתו שלו (בשנים 1957 , 1955(, רכן שיחה נפלאה עם מיכאל הנדלזלץ • בשם "בלי תעריף הנחה", ב"הארץ" מה 21.3.1986-. אחרי מותר של סנדאראר )15.7. 1989(, שככלות הכל היה זר לחוגים הרחבים של הקוראים בישראל . במיוחד לאלה שאינם יוצאי פרלין • התפרסמו בעיתונות בישראל שלרשה מאמרים : זה הנזכר של יורם בררנרבסקי ("הארץ" 18.8.1989(, של גבריאל מרקד ("ידיעות אחרונות" 30.3.1990(. רכן סקירה מקיפה, המציגה את יצירתו של סנדאראר במסגרת תיאור נרחב של חלקם של היהודים ביצירה הספרותית הפולנית. כתב ארתה שלרם לינדנבארם, והיא פורסמה בגיליון מס' 5 (פברואר-מרס) 1991 של "מאזנים", בטארן של אגודת הסופרים העברים. מכרים רבים היו לסנדאראר בישראל - מהשנים שלפני המלחמה, מהשנים הראשונות שלאחר המלחמה - ומכרים חדשים, אנשים שעמם יכול היה לשוחח בחופשיות על נושאים שעניינו אותר ראותם, בלי לחשוש מ"משחקים סבי- בחיים" כלשהם מ~דם ; אנשים, שאפשר היה להעלות עמם זכררנרת על כרס קפה, בבית-קפה כלשהו. האם היו לו ביניהם ידידים ? האם בכלל היו לו ידידים לסנדאראר - האיש הסמכותי • "תלמיד חכם" מסוגר, מתנשא כ"בקי בתלמוד", קר וקשה כשיש • כמר שיריו שלו • שאך מעטים הכירו ••.? אורתו סנראואר אולי דווקא הנדלזלץ הוא שהבין נכרן את הרגשתו של סנדאראר ביחס לי- שואל . כאשר כתב :"... מיקרא כתביו של סנדאראר . בדרמה לשיחה . ענ:ר • חושף אינטלקטואל פולני-יהודי • שראה רבות בחייו ולמד לחיות בשלום עם כולם )?? -).ל.ו ובו בזמן דאג להרגיז את כולם." • הן המשורר העברי בן-זמננו . יעקב בסר, משוכנעים, שסנדאראר הוא היחיד בתולדות הספרות הפולנית בת-זמננו • שגילה את בררנו שרלץ . ושפעל לבדר (אפילו בפרלין> למתן פומבי ליצירתו . כדאי לציין כאן • כי סנדאראר ביקש ממרקד • שיקרא עמו יחד אחדים מכתבי עגנון . שכן התכוון לתרגמם לפולנית, העניין נשאר בתחום התרכנירת שלא מרמשו. יורם בררנרבסקי הוא מחברם של מאמרים אחדים על סנדאראר • ביניהם רצנזיה מקיפה על מסתר "על מצבר של הסופר הפולני ממוצא יהודי ..." משנת 1983, רכן מאמר מלא רגש חם, כעין חיבורו של תלמיד על רבו • בשם : "סנדאראר - היהודי האחרון", משנת 1989. אנו מצריים כאן וראוי . להבחין בכך - בתרך חרג של ארתה מסורת איט- לקטראלית וספרותית, המשותפת לכולם (חרף הבדל הדורות). שכן • בררנרבסקי הוא מתרגמו של שרלץ לעברית ואילו מרקד הוא מחברה של מונוגרפיה ממצה על "Die Verwandiug" של קפקא. זוהי מסורת הכיסופים אל האימפריה התרבותית הארסטרר-הרנגרית. בררנרבסקי מרדה. כי בהיותו משוכנע בחשיבותה המיוחדת של פעילותו הספרותית של סנדאראר, התכוון לכתוב פעם מונוגרפיה על שיטתו ביצירה ובחיים. הוא ניגש אפילו לעריכתה של מונוגרפיה זר - דווקא בפולנית - אבל לאחר שכתב פרק אחד • זנח את העניין . גיבור המונוגרפיה עצמו - סנדאראר - התעניין מאד בהתקדמות עבודתו של בררנרבסקי • ובמידה מסריימת אפילו היה לה לאפוטרופוס ושלח למחבר ספרים שונים, מאמרים וחומר אחר. התפתח ביניהם קשר מכתבים עשיר וללא ספק גם מעניין ביותר . אולי יאות יורם בררנרבסקי לפרסם מכתבים אלה, מעין "כפרה" על אי-השלמתה של המונוגרפיה ? אותרו סנדאראר ביקר בישראל פעמים רבות. למרות שבכל ביקור כזה פגשתי אותר, אר לפחות ידעתי שהוא נמצא בארץ. אינני בטוח, אם לוח ביקוריו בשנים 1986-1976-1966-1964-1957-1955 הוא שלם. אפשר להשלימו על-ידי סימון עקבות אחרות של סנדאראר בספרות העברית, בצד אלו שכבר הוזכרו : שני סיפורים מהקובץ 'מ'ות הליברל " הופיעו בשם זה בתרגום עברי ב"קרל העם", ב 7.1955-.15 ואילו הסיפור "שרת- פרת בערבון מוגבל" בתרגומו של מרדכי חלמיש התפרסם ב"על המשמר" ב- . 1.7.1955 בדצמבר 1956 התפרסם ב"דבר" פולמוס עיתונאי שלו עם יוסף ליכטנבארם על תרגומו לעברית של "פן טדיאוש ". שלרש סקירות שלו תורגמו לעברית : "השירה הפולנית החדשה" ב"על המשמר" מה 1.7.1955-, רשתי סקירות על בררנו שרלץ : "על התפתחות הסיפור במאה העשרים", ב-"על המשמר" 21,26.4.1957 ר"פתח דבר לשרלץ", בתרגומו של דוד ריינפל.ד "דבר", 18.1.1980. 1964- יכול אני להזכיר את תלונתו של סנדאראר על אי-חידוש ספריו . עבור 'דשימות מהעיר המתה", שיצאו לאור זה עתה, שולם לו שכר בסך של 12500 זלרטי - רזה, הוסיף. ספר שכתב במשך שלרש שנים והגה בתוכנו שבע-עשרה שנה. הוא חשב אז את עצמו לסופר, שהמפלגה רצתה לחסלו • כמר את יאסטררן ~ראז'יק (שניהם משוררים פולניים בולטים ממוצא יהודי), סופר "שהתייבש" (הביטוי שלו) לחלוטין • שאין לו ערד מה לאמו . תוך כדי ארתה שיחה ארוכה למדי - בהתחשב בכך • שהתנהלה בשעת פגישה מקרית ברחוב תל-אביבי - הזכיר סנדאראר כתב-יד בן 400 עמודים, הממתין עררך ומוכן להדפסה : תולדות השירה הפולנית בשנים שבין שתי המלחמות. שמשרן מלצר • המשורר העברי בן-זמננו ומתרגם מהשירה הפולנית, קיבל על תרגומיו בשנת 1976 את הפרס הפולני על-שם אלפרד ירז'יקרבסקי • המוענק בנין- יורק. את הכסף מפרס זה הקדיש להרצאת התרגום שעשה ל"אנהלי" מאת ירלירש סלובצקי - תרגום טוב מארד • שהמתין במשך עשרות שנים למר"ל - ולשווא. מלצר חיפש בר-סמכא שיחבר מברא לתרגום זה. והנה נודע לו, בשלהי קיץ 1976, שאותרו סנדאראר שוהה בישראל. הוא ערך • אפוא, ביקור אצלו, בבית אחותו בחולון . סנדאראר נענה מידי אלא שאז התחורר לו כי המקרר למימון ההרצאה לאור (וכנראה גם לתשלום שכרו) הוא הפרס מניר-יורק - והוא מיהר להסתלק מכל העניין . אין הוא רוצה כל קשר - הודיע למלצר - עם חרגי המהגרים הפולניים. כל הסיפור הזה נודע לי כעבור זמן מפיר של שמשרן מלצר עצמו . אחדים מבין מבקרי הספרות העבריים בישראל מוקסמים בלי ספק מכתביו הביקורתיים של אותרו סנדאראר . אלה הם הסופרים, השולטים בלשון הפולנית, שחיתה בעבר שפת דיבורם אר אפילו שפת-אמם ושהכירו את יצירתו של סנדאראר במקורה. את תמיכתם אר התנגדותם הפולמוסית לשיטת הביקורת שלו • להופעותיו הספרותיות, לטעמיו הספרותיים ובמקרים מסריימים לעמדות שנקט בוויכוחים את :ל אלה מייצגים המאמרים, הרצנזירת, הפירושים לראיונות עמו, שכתבו יורם בררנרבסקי, גבריאל מרקד . מיכאל הנדלזלץ אר שלרם לינדנבארם. סנדאראר היה מבקר ספררתי גדול - כתב מרקד במאמר, שפורסם אחרי מותר של סנדאראר תחת הכותרת "מבקר וחדשן" : מבקר אינטגרטיבי • מבקר-חדשן . הוא ידע להבחין ולמצוא - מדגיש מרקד בביכורים הספרותיים של מחברים צעירים את החדש ואת החדשנות המגלה. נראה, כי כוח השכנוע וסגנון ההנמקה בטקסטים של סנדאראר השיגו כאן את הניצחון • שאליו התכוון המחבר ואליו שאף ; שכן • הן מרקד • הן בררנרבסקי • אל חלונו של עמיחי . אחי אמר : תדעי לך שהזוג אתל ויוליוס רוזנברג באמת מרגלים קומוניסטים ומגיע להם הכסא החשמלי . מפאיניק אח.ד צעקתי עליו. אין לך לב ואין לך שכל ! אתה חוזר על מה ששמעת ברחוב כדי להרגיז !! הם חפים מפשע וזהו . כך אבא אמר . ובכלל צריך שיהיה צדק בעולם הזה ! על המשפט הזה, אותו למדתי מאמא, לא היה לו מה לענות. על בך החליט להתחרות אתי בלוח הכפל בשתי ספרות. הוא שואל ואני מתכווצת על הענף שלי • נכנעת מיד ומביטה לרחוב מחפשת ישועה. היה כבר סתיו . אפלולית קרירה בצל השדרה היפה של יוסל גילומן שעציה גזוזים כמו בפלס. עמיחי מחלץ את אופניו מעוגן המתכת התקוע במדרכה. הוא לבוש סוודר לבן • סרוג, עם רוכסן בחזית וצווארון כפול, צמוד לצווארו . בלוריתו שחורה ומסורקת לאחור • רטובה וחושפת את מצחו החיוור . הוא מנער את האופניים ומקנח את המושב האחורי • ואז' כמו כרכום נטוי כותרת, יוצאת המיידעלע מנס-ציונה. בקבוקי תלתליה כתומים כהים, כעין התפוז הבשל, רובצים על כתפיה זה בכה וזה בכה. היא מסתובבת לאחור כדי לחבק את כתפיה של פנינה גילומן ותוך כדי סיבוב ורכינה נחשפת תחתונית התחרה הלבנה המעומלנת שלה . על רגליה ' מבהיקות הנעליים החלקות, העירוניות, נעלי לק לבנות, שאפילו בחלומותיי לא העזתי לבקש. שניהם פוסעים לאורך המדרכה והאופניים מחליקות ל~דם. ידו האחת אוחזת בשורש הכידון • ידו השביח על מותניה. הוא מרצד באצבעותיו על קימור צדודיתה כאילו המשיך לנגן בכינורו • והיא מניחה את ראשה על כתפו כמתכוננת להצטלם ולהנציח את הרגע לעולמים. אחי עצר את נשימתו . עמיחי נגע בפיו בקצה מצחה של המיידעלע, עצם עיניו כמו בסרטים, ואני הרגשתי שכנפי פרפר צבעוניות משתוקקות להימלט מתוך גרוני המאובן . לפתע מילא קולו הצייצני של אחי את הרחוב : בחצות הלילה בצאת הכוכבים עמיחי ועדנה מתנשקים. מי שלא ממין • יבוא בעוד שנים" . דחפתי אותו וקיבלתי אחר-כך על הראש. הוא עף מעץ הרימון כשראשו כלפי מטה, וכל הערב כולם דיברו עלי רעות. אחר-כך, כשבאו מים עד נפש, הלכתי כמנהגי לשבת על הבלוקים, למראשותי חלונו של עמיחי . הבלוקים, שעמדו אחד על השני, נשארו מבניית בית האימון • ופנינה גילומן שמרה אותם, כדי שתוכל לטפס ולנקות את החלון של עמיחי גם מבחוץ . פנינה רצתה שהבל סביב עמיחי יהיה יפה ונקי • ללא רבב. שם ישבתי בסתר, לבדי, כדי לשמוע את עמיחי מנגן. כשהתחילה המיידעלע מנס-ציונה לבקר אצלו, אמרה לי אמא תלכי רק אם יזמינו אותך להיכנס. כשיש ליבע בבית לא יושבים מתחת לחלון וי א שפיון . אביבהל'ה אהבה את עמיחי, הסבירה לנו אמא, כמו שאוהבים אח. הוא היה אינטיליגנט גדול ולא העליב אותה אף פעם. אבל רומן אמיתי לא יצא מזה ובחררה צריכה לחשוב על השנים. חושיים אחרי שהכירה את צביקה, הודיעה בבית במפתיע שהיא מתחתנת ואבא רץ מיד למכור שני עגלים ולחפש הלוואות, שעל כך יסופר בסיפור אחר . בוקר אחד התלבשה אמא בשמלת הנסיעות שלה, נעלה את הנעליים החגיגיות ונסעה לנורה שאנן 1 כי אביבהל'ה גילתה לה בטלפון של המזכירות, שלא הרגישה טוב בבקרים. היא חזרה בפנים מלאות סוד רכל הזמן התלחשה. רק שהקטנים ררעט נישט מירי ורון עד מתי ,.:..&· שהיו מגיעים מים עד נפש, הייתי עוזבת את הבית .•.. והולכת לשבת על הבלו'~ים. הם עמדו זה על גבי זה ..,מתחת לחלונו של עמיחי שכננו • שניגן בכינור ושמע צ'ייקובסקי כאשר ברחובנו האזינו רק לחדשות, לשושנה ומארי ולפרקי חזנות כבקשתך . למראשותי חדרו ישבתי • גבי אל הקיר הצונן ופניי אל הרחוב, בו צלעו עגלות בערוצים שחרץ הגשם. מן החלון בקעו צלילי הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקיי • זה הקונצ'רטו שעמיחי אהב. אחרי שהאזין לתקליט הוא שרק את היצירה מהתחלה עד הסוף. הוא היה שוכב על גבו • כרית וקו י מה של פנינה אמו למראשותיו • כפות רגליו קוצבות את הפעימוו r, וידיו חגות ומנצחות באוויר . ה כולה · כך למדתי מעבר לקיר את היציו : תחילה הנגינה, אחר השריקה, ולבסוף. הצחוק המשוד r רר. לפעמים חיתה פנינה נוקשת על דלתו, וצוחקת אתו. איש לא ידע על מה צחקו שם. מן החלון טפטפו לתוך אדניי לחישות קצרות, מרומזות, שאת נעימותן וןא שכחתי . ותלמיד-חכם ואחותי הגדולה · עמיחי היה עדין נפש, יפה תואר אביבהל'ה אהבה אותו "בלי מצו-ים ולנצח נצחים". כך שמעתי אותה אומרת לאמא בסודי סודורנ. צא ל"עיגול", מגונדר בחולצה · ביום שישי אחר הצהריים היה יו לבנה, שרוולים מקופלים, מכנסי חאקי מגוהצים ובלורית רטובה. חבריו הטובים, אנושה וכחומי היו מתגנבים אחרי הריקודים לחדרו כאילו היה מקדש חבוי .. הם היו מתישבים מולו על המיטה, עוצמים עיניים, מאזינים למוסיקה ולקולו הרך והמתנגן. כאילו הגיש להם פרי מקולף והתחנן שיטעמו . גם אביבהל'ה חיתה מוזמנת, אבל התביישה לב:וא. פעם, כשחזרו מהגימנסיה, עמדו שניהם ושוחחו ליד שער ביתו. גליו. הוא הביט לצדדים ואמר · תיק העור הבלוי היה נעול בין ר לה וידוי של אהבה. לא ברור ם~\ התכוון באמת, כי הרי היה "פואט", כמו שאבא אומר, אבל :~ביבהל'ה חיתה יושבת אחר-כך שבועות על-יד השולחן • והאוכי ל צמח לה בצלחת. גם אבא היה נרגש מאד אותה עת, ופיזם בזיופים מבוישים את השיר "דוהודיהי לי ואביחי לוחו". הו t~ חשב שיש דברים בגו, אבל נתבדה מהר, כי מסתבר שחיתה זו אהבת נעורים חולפת. שנה אחר-כך נישאה אחותי במפתיע, הלכה אחרי בעלה והיו לבשר אחד, כמו שאמר אבא. הו t: התגוררו בנווה שאנן. צביקה למד בטכניון וחיונס לא היה .םzזו פשוט לא הצליחו לחשב כמה נכנס וכמה יוצא. לכן רתכ i אבא את גרישה החמור בכל יום רביעי אחר הצהריים, העמיכ t אותי ואת אחי, כאילו אנחנו נלך אל תחנת אגד שבמושבה, · שני כרובים שומרי-ראשו, ונצא ו לשלוח שק לאביבהל'ה. בשק אוירה אמא ירקות מבושלים, עוגות וממתקים, כדי שלא יאכלו חס ו : חלילה מהרחוב. החיים היו מתוקים מאוד אם לא לקחת בחשבון את הפדאיון ואת החובות במחסן התערובת. אבל ככה זה כשבעלי-חיים רוצים להתקיים. כחצי שנה לפני מבצע סיני התחיל עמיחי לטייל עם המיידעלע מנס-ציונה . שכננו יוסל גילומן • \~בא של עמיחי' סיפר לאבא על האוזן • שהיא המיידעלע, עדינה נואר' כמעט לא מדברת ומאזינה כל הזמן עם דמעות בעיניים לעמיחי מנגן בכינור . כבוד בת המלך פנימה, אמר אבא, ויוסף ענה לו בנטיית ראש - וואס פאר א מיילך . בת מלך או לא, ה מידעלע באמת חיתה יפה וגם ניגנה בפסנתר ." בערב שישי אחרי המקלחת היינן' אחי ואני יושבים בתצפית על עץ הרימון . אחי מספר שקרים וימתאמן ברוגטקה, ואני מביטה ~1 ן~ ~ .סיפורת מתוך קובץ סיפורי ם, העומד לצאת לאור כהרצאת הקיבוץ המאוחד גליון 151-152 דיירן י אמדה באידיש לאבא. שדק אנחנו לא נוציא דיבתה של אביבהל'ה לרחוב, כי צדיך לחכות שהכל יהיה בסדרי ושלא 'תחילו לספוד לנו את החודשים. אחי, להכע.סי דווקא דיבר על כך עם חברותיי . הוא הראה רסיס לבן על אחת מציפורניו ואמד בידענותו המפליגה : התינוק של אחותי כרגע לא גדול מן הכתם הזה. לפני שנרדמתי חשבתי על הכתם הקטן המתפשט ומתרקם בבטנה של אחותי, על דגליו השמנמנות ועל שמות שונים ומשונים שאפשר יהיה לקרוא לו בהם. נפשי יצאה אל אחותי, שלא הגיעה הביתה כי אמא אסדה עליה לנסוע, לסחוב מן הצרכנייה י לתלות כביסה ולתפוד במכונה. ואלה דק חלק מן החרקים, אמדה אמא. אחי ואני ספדנו את החדשים, כי ידענו שמשהר נפלא עומד לקדרת, אבל לא הכל קררה בדיוק כמר שמנחשים. נירם בר סיימה אביבהל'ה את התשיעיי פרץ מבצע סיני . שבועיים לפני כן הגיעה הביתה מנורה שאנן י כי את צביקה לקחו לצבא, לשבת ליד טלפונים. ללדת לבדי אמדה אמא, הולכת דק יתומה. היא תגיע לכאן ותהיה אתנו עד שיעבוד הרעש. החורף הגיע כמתגנב. לפנות ערב הישירה דוח צוננת את אחרוני עלי הרימון י שנערמו על עפר השוחרת התחוח. יומיים לפני בראה של אחותי חפר אבא שוחרת זיג-זג על-פי הודאות המזכירות. לאביבהל'ה הרחיב מקרם מיוחד בפינת השוחה, כדי שיהיה לה איפה להניח את הבטן . כשגמד לחפור עמד והביט בצעד באדמה הפצועה ובערימות העפר התחוחות, המעודנות בדיגל'ה ובדשא. עד שנדאה פה שוב חצר, נאנח, מי יודע כמה זמן יעבוד. לא הרשיתי לאחי לצאת מהבית כי חששתי שבכל רגע תכרע אביבהל'ה ללדת, תצעק ותתפתל בכאבים. היא נגררה בין החדרים וסידרה "הכל על מקרם", כדי שלא תודגש ולא תפריע. כל אנחה קלה שעלתה מפיה גדמה לי שארץו מיד לחפש את אמא ואצרח במלוא גדרני : זה מתחיל ! זה מתחיל !! מדוב התרעות שווא לא האזינו לי כאשד נשענה אביבהל'ה באמת על הניוד באמבטיה ואמדה : נדמה לי שצדיך לנסוע. שלחו אותי לקרוא ל~ק,ד, כי היה לו טנדר והוא היחידי שיכול היה להרשיע את אחותי. רצתי והתפללתי לחיי אחותי, כי ידעתי שמשהר נורא עומד לקדות. הטנדר של בקד עמד אמנם על-יד הבית אבל הוא עצמו לא נמצא. בסופר של דבר הגענו כולנו לבית היולדות בעגלה של החמוד גדישה. אביבהל'ה התאפקה כדרכה ולא ילדה בדדך . היה ערב סגרירי של ראשית-חורף, כשהתחיל מבצע סיני. נשים עמדו בחלונות הבתים והדביקו ניידות-האפלה שחרדים. על ספסל עץ י בחצר הפיקוסים הענקיים של בית היולדות, ישבר אבא ראמא רעשו את עצמם קוראים בעיתון . ארשת פניו של אבא חיתה מודאגת בגלל המלחמה ראמא יצאה מדי כמה דקרת לפתע פלחו את החצר שתי צעקות חדות ונוראות, כאילו פרצו ממעמקי יעד זר : עד מאתאי ?? נטרף מה שהיה פעם קולה של אביבהל'ה. עד מאתאי ??? עד עכשיוי ענה קול הבס של הרופא ומיד לאחריו צווחת תינוק נרגזת, עדה י חדשה ומפתיעה כמו זריחה פתאומית. כמר צריבה. אמא נשענה אל החלון והתחילה סוף-סוף לנכרת בנחת, צביקה רץ ונעלם בפתח בית היולדות. אבא נתן לנו ידיים ואמד מזל טוב ממזיידים, שנחר אתכם לגמרי. וזה היה נכון. כשהגיעה אביבהל'ה הביתה היו כבד כל החלונות מואפלים. התינוק הזה לא ~דע מתי יום רמתי לילה, אמדה אמא. אבא ישב ליד הרדיו, האזין לחדשות ונתן עצרת למקדה שתהיה אזעקה. אביבהל'ה התהלכה נדהמת ומתאפקת כרגיל מלהדים את קולה. ואת אמדת לי שזה אנושי, חיתה לוחשת מדי פעם לאמא. זה לא. אמא חיתה טרודה בעניינים אחדים. היא ניקתה וארגנה, שלחה אותנו למשימות ושמרה על השקט. העיקר בתקופה כזאת, אמדה, שיהיה לה חלב. אביבהל'ה, שהתאפקה כל הזמן מלכנרת ונשכה את שפתה התחתרנה עד שהלבין סנטרה י שמה חיתול על כתפו של אבא והניחה עליה את הארצדל' הארוז בשמיכות. אבא יצא לסיבובים סביב שולחן האוכלי ושר לו בזיופים לחשניים על האוזן את המנון הפעוטות שלו : שן בני שן במנוחה אל נא תבכה מרה ... לעשרת סיבוב, כלומד לעמוד מתחת לחלון חדד הלידה, לנסות ~~---=-:;;........~-===,,,.. ~== - סיפורת • לזהות את קולה של אביבהל'ה ולדבר אליה מבעד לזכוכית. הוילונות היו מוגפים והיא חזרה מאוכזבת. שוב ישבה י דיברה י יצאה לסיבוב, נזפה באחי ונעמדה על משמדתה. אל בית החולים הגיע צביקה במדים גדולים ממידתוי רזה ומבוהלי ואבא התנפל עליו בשאלות על המצב הבטחוני . הוא לא ידע מה להשיב ודק אמד כל הזמן בינו לבין עצמו : אני מוכרח לראות אותה עכשיוי כי מי יודע מתי יתנו לי ערד פעם לצאת. הוא נשך את שפתר התחתרנה ועיניו נצצו . אבא הושיב אותר על הספסלי הוציא לו סנדביץ' וליטף את עודפו . במלחמה נולדים בנים, אמד, ואנחנו תיכף נשמע על הגברא דכא החדש. תיכף ומידי אמדה אמא וקמצה את פיה כי עמדה לבכות. היא מתענה שם ואתם אוכלים לחם עם צנוניות. צביקה נאלם דום באמצע הנגיסה והחזיר את הסנדביץ' לסל . אמא יצאה שרב בראש מרדם לעמוד על משמדתה מתחת לחלון . אחי יצא לבדוק את עומק השוחות וחקר את אבא בקדחתנות מה יקדה אם תהיה בדיוק ברגע זה אזעקה. ישבתי בקצה הספסלי אוטמת את אזניי בכרבע צמד כדי שלא אשמע את הזעקות. ידעתי שאין איפה להשאיר אותנו בגלל המלחמה, אבל התפללתי בכל לבי שיקדה כבד מה שחייב לקדרת. על ידך יושבת אמך שומרת מכל דע. התינוק בכה כל הלילה למרות תחינותיה של אביבהל'ה. מהבל היא מתאפקת, אמדה אמא וחבטה את כפרת ידיה על ירכיה ההדוקות בחלוק לבן ששאלה מן המרפאה, מתאפקת מלכנרת, מתאפקת מלאכולי והסוף יהיה שלא יהיה לה חלב. כל בוקר נשאתי תפילה שיספיק החלב של אביבהל'ה כי אחרת התינוק לא יתחסן רמי יודע איזה חלושעס הוא יגדל' רעוד במדינה כזאת שגבר צדיך גם לדעת להחזיק דובה ביד . אחי ואני עזרנו להעמיס על עגלת החמור בקבוקי בידה שחודה מן הצדכניה ועמדנו מולה לראות איך היא מקיימת מה שהבטיחה לאמא. אחד הצהריים הרשו לנר לצאת לסיבוב קצר עם עגלת העץ הלבנה, הנעה כמר ביצה, מתעדסלת ומחליקה על האדמה הבוצית המלאה מהמודרת. מן הצד דימיתי לדאות בה כנף מלאך לבנה, כמר כנפי המלאכים תפוחי הלחיים ב"פדסים" המצוידים שאספתי. את ראשי הייתי טובלת כמסתודדת בתוך המכסה הקמור' מדיחה את ארזנו האפרוחית, החמימה של התינוק, מנשקת אותר בעצימת עיניים ובגידגור יונים. נזוז כבר . את חונקת אותר עם הראשי אמד אחי ורקע בדגליו . 43 אוגוסט-ספטמבר 1992 לא עברנו על-יד הבית של פנינה ויוסל גילומן • כי פחדנו לראות בקבוקי הבירה שיביאו חלב לשדיה של אביבהל'ה אחותי, ויגדלו אותם. אמרו שביום שלמחרת, ייצאה פנינה לחצר וראשה היה את התינוק כמו שצריך לגדל גבר, ואני חושבת בלבי, השערות לבן עד השערה האחרונה. מהערב עד הבוקר, אמר אבא, לא שלך עמיחי . מה קורה לשערות כשש.מים בן אדם שמת בקוצים נישאר זכר לשיער שבזכותו קר : או לה הצועניה היפה שעובדת של קציעות ? ומה קורה למכנסיים הצבאיות המגוהצות שלו בפרדס של .שקלד ולעיניים הלחות ? ולבלורית ? רק במקרה, חיתה אומרת אמא, הוא נולד בכפר. תראו את העור שלו, את האצבעות. שלחו אותי לקרוא למינה האחוו r, שתבוא עם משאבת השדיים כשהיה תופס אותי ממתינה ליד שער ביתו • היה קורא לי לבוא הישנה שלה כדי ללמד את ~:חרתי אביבהל'ה איך מניקים. ואומר בואי, קטנה. נספור לך את הג'ינג'ים על האף. אולי עד חשבתי בדרך • שקציעות הוא שם של שדה קוצים בקצה הנגב מחר יעלמו כמה. שבו הניחו את ההרוגים של מבצע סיני • עד שההורים שלהם בערב, ליד הראי, גילגלתי את שערותי הקשות לבקבוקים והרקתי יתחזקו ואפשר יהיה תם · להביא או לקבר ישראל . עקפתי את אותן באטבי כביסה סמוך לקרקרי המעונה. את הערימה כולה הבית של גילומן והלכתי הרחק הרחק אל תוך הפרדסים. בשולי כרכתי במגבת מטבח קשוחת קצוות ונרדמתי בזהירות רבה. הדרכים הלכתי • במקום שבו ~:מחיית-סביונים דרוכה ומעוכה בבוקר היו האטבים אחוזים בסבך • ואמא חילצה אותם בקוצר ומחספסת את הבוץ . מרחוק ראירזי את אבא יושב בעגלה, מוביל רוח זעפני . השערות נחתו שוב על מצחי ישרות וכעורות והנמשים שקי תערובת לעגלות. כשהגיע שאל : מאין ולאן ? למה דרך נשארו במקומם. הפרדסים ? אמרתי לו : אני פוחדר J לראות אותם. אז תלכי מסביב, אמר . את צודקת. זה כמו להסתכ:ל על פצע שאין לו תחבושת. זה קרה ארבעה ימים אחרי שהתחילה המלחמה. לאף אחד לא לפנות ערב נכנס אבא אל הגילרמנים וישב עם פנינה שעות היה ראש לשמחות כי כמה ערבים קודם ללידה גייסו את כל ארוכות. יוסל עוד לא היה מסוגל לדבר . הצעירים. בצרכניה אמרו • שהפעם אין זה מבצע מקומי כמו כשאבא חזר הוא "הלך לשכב". כשהיה "הולך לשכב" שלחו כינרת או קלקיליה. והרי גם שם זה לא נגמר בשלום. אותנו מהבית למיין בוטנים ג:מחסן . מאז שהודיעו לו על למרות שלא היה לאף אחד ראש לשמחות החליטה אמא לעשות . מסיבה לכבוד הולדת התינוק. פנינה גילומן התגייסה לעזרה משפחתו שאבדה "שם" הוא הו.ו t ך מדי פעם לשכב ולעשן . פניו אל התקרה והעשן ממלא את החדר ונספג בבגדים. אחר-כך ושתיהן עמדו אותו יום שני במטבח, ודפקו בקלאפער טורטים אמא מאווררת את החדר ולא אוימרת מלה. בתוך קערות אמייל לבנות. ראשן היה מקומח וידיהן לחות אפילו התינוק השתתק. אולי ם שבכל זאת, בזכות המשאבה, · משו ומתוקות מקרם. אנחנו הסתובבנו בין הרגלים וליקקנו את הסליל למדה אביבהל'ה להניק בלי להויגיז אותו . של הקלאפער, את דופן הקערה החלקלק ואת כפות הבחישה. הדלת נפתחה פתאום בלי נקישה, ועמדו בה גלס מהמזכירות עם הרופא. היה, כך נדמה לי, לילה שקט אחד. בגלל הבכי הפסיק החלב אצל אביבהל'ה ואמא עומדת כל ערב התינוק בסדר גמור ! צעק אחי אל מול הרופא, אבל השתתק לבשל דייסת קווקר לתינוק. הוא בולע מהר מדי, כי הוא פרעסער מיד . הרופא הניח יד על ראשו . גלס גמגם כל מיני התחלות, כמו אחי, ואחר כך נחנק ומקיא את הכל. כולם עומדים מסביב, ובסוף אמר המלחמה בסיני התחילה ויש אבדות. הוא הביט אביבהל'ה בוכה, אמא מנקה, ואג:א לוקח את האוצרל' על הכתף בחלון . אמא ופנינה הניחו את הקערות על השולחן . הרופא ניגש ויוצא לסיבוב. אל פנינה והיא טלטלה את ראשה בסירוב. הוא החזיק אותה לפני השינה אבא לוקח אותנןי לבדוק את ההאפלה. אנחנו ואמר : עמיחי שלנו נהרג. עומדים על הגבעה שמאחורי זזגילומנים ורואים את החושך . חיוורון נורא היה על פניה של פנינה ולחייה היו מיד מתות. אצל אביבהל'ה הפסיק החלב, ~גומר אבא, כי היא לא מסוגלת אמא התעלפה ואותנו הוציאו החוצה. אז צעקה פנינה שתי להיפרד. לפעמים מוכרחים להיפרד. הוא היה אהבתה הראשונה. צעקות חדות ונוראות, שפילחו את הרחוב עד קרביו . ודי . אפילו אם חיתה זאת אהבת בוכ t ר, כנראה לא פג טעמה. וחוץ אחר-כך סיפרו • שיצאה לחצר ושערותיה היו לבנות. מזה, הרי הכל היה רק עכשיו, ק הרגע. · ר בבוקר נסענו שוב להביא בקבוקיי בירה שחורה. לא היו לימודים אבא לקח אותנו לסיבוב. כשחזרנו עמד אחי על שפת השוחה והמלחמה כבר רבצה באוויר . אני יושבת על הקרש וגרישה החמור והשתין פנימה. מנדנד כנגדי את ישבנו האפור, המצומק. מאחור משקשקים המלחמה נגמרה, הוא אמר, ולתינוק יקראו עכשיו עמיחי .• פור• a•u ה :;-::;;-א-~"' ·". -:--ייי:יייייי:- י:ייי:•-; ·:- ארץ קצח אחרת מה צריך ואפשר ל · עשות כאן רוני אהרונוביץ, ערי אופיר, אפרים אחירם, דור בועז, מנחם ברינקר' גיורא בולרנור' · זיו, יצחק בל · ברב, חבית בור רויר ברוממן, יוםף רן, אריאל הירשפלר' מאיר ויזלטיר' ונבר, · אלכסנדרה קאטייבה ררור ימיני, ירון לונדון, · יומי יונה, בן עמיה ליבליך, יוליה מירםקי, יובל נתן, בועז עברון, אביגדור פלרמן, יוחנן פרם, חנה קים, נמים קלררון, רני רבינוביץ, רני רובינשטיין, רוביק רוזנטל, נרים רוחנה, אפרים ויינו, תום שבב עורך: גרעון סאמט להשיג ברוכנים ובחנויות הספרים / מנויים בטלפון 5101847 ,5101529 44 גליון 151-152 ערן שביט :נ"ל המילים השמחות םילpי;מ נולדות בבוררות. הזפוים נולדים בבודדים. ד · ~י.זגזז/ 9ת~; למבול ,םילpי;מ ל~ W רים ~ין ז;נלה לז;בלה, ~יד ק w רים ~יד ז;נלה לז;נלה w א· ו ~ל ת~tז לק~ל . ל"א ~ן pןמqתובVץ; סן נולדות :;~זק~בות, ,תושלקtג;:תו~:~ינ;זקtנ;: מ~י ~ל ס~ט ~ל מדף ~ל ז;נחוץ זrסואל ??~ךבנ "ל.ת, Wל א wר ,W ל ,ב~~ או W ל רכrו;, סך שוב זrתוא מערבלת, שוב, ךשוב, ךשוב אות ii ז;נ~רבנ"ל.ת, • ל~;~ הוא ל"א '~~וט הוא ןגו~, הוא זג~יץ' הוא ,עלג;:~ T • • •: : -: T ק.בות .גכז;ני; ·~ ; ל"א . יוד' ךהוןה' יוד 'טיב;:Vץ זג~יץ ז;נרי ;ו~ם ז;נז-וון 7P6 לים. ~חכורים מו"א מו;~~ים סן תושגtזתוקכrל מךןז;נ~ם סעולים ךיוךןים, ז;נז-ווך גןגדת מךןז;נים, ז;נגשות ל iJ יות ,תובVץםגז סך' סם, ל"א זג~ליחים, סם ז;נלים, סן דק הוא שם, הוא מ:;גיט ,יג;: י~~ זג:;גיט, בגו, הוא, ,י~~ ,י~~ הוא איגפו תלוי כגופו w לי א~~ w לי ל.א f שום 9 קום ~זכי ~י ~!?W י ז;נלים, .סן תומtזזגר;גנ;ז ,תור~~~;: ז-ווהות ~ם ל:ךיות ךהוא, שגינו .חל~ךים ~זפ"אך.גךם, ~ין ס~.רץ ,םךגןfזל• T סם או סך' ~י ~זקה ל iJ'ר~כrר;ג ~י ~זקה ל iJק~כrר;ג הוא '~~גן הו.א עולה םךגז.fץל דיו . רד ל~.רץ ~ךצונו' יכrו;נ;זw א · ו וא~tז? ~ת ~~19, ז;נ~י הוא איגפו תלוי בנזפוים, J : 0 0 00 הוא ~יכו ,ר~דtז הוא סש, י~~ סש, וניגקt סש, T "." T ."" •• חוזקבות ~ל ~דוד , ~ל ~רושין , ~זקה ;ק f לו ,תונוזtז - ךדק מ reתכrד עולה ךיו.ךךת :p מו w קית ,ה~:-ז עולה, רג~ל.ןגת. · ל:א .. ז;נלים. דק זג qתובVץ דק זג qתובVץ דק זג qתובVץ דק וrגזw בות, עוד w לוש שורות, :p תב ~ w ןה ~זפורים "דק זג p,"תובVץ ~ל גכ~יש ~י 9 סר, ~ל מ p ש"ב ~ל 9 סר, ~ל ~המול, ~ל מ:~ום, ~ל דזגך. ל"א ךזגך. ל"א ךזגך. ה · ~יפ·~~ י :;גז;נ~רבנל.ת מדמן~ ~יפ"ה י .,טיב;:Vץ ~יפ"ה ציר ה x איפ . צ~ר הדלת הזפובילה לעולם מבנא עלינו לטובה ר~יפ"ה · ה - זונות, ,םילpי;מ ~י~ן ??P. ~לות לק,זקר ~ז;נז:רי לשפוי מהות ~ז;נז:רי' דק ~ל ~גיסן' דק בנע.בי שכבת הדיו . גם ך;~ 9 ~ית: -סן ק:~ f לות ~t?. ןה f גשות ךסן ז;נג;ר~ q דות, ל~אוןה, iJ גה, ~גז;זנו, f~rכד' ז;נלה תכr~םךר:גקtשולVץ ז;נלים, VOLK ~סד, ל.ב ~סד, ו:;ג~r.:ות סן ז;נג;ר;וךרות הfז~הfז~ ~יש ~יש' נל תכr~וקtזל9זr משודי לגכ:;ג~ית הי;ובpזמ~rז הך.קpי;ל, לךחץ , ל tYiJסר , לזקמור ~ל ~~ז;ני , ~ל ~~ז;ני , ~ל ~~ז;ני דק ~ד~ז:רי ל Q ~ר ל"א ~ד~ז:רי ל Q ~ר ל Q ~ר ןה • י •••-•0•:•-•T T T ז;נלים, וזגה סן ז;נלים, 9 ה שכrדס מ~ה משו.רד גכז;ניד י. .טיב;:Vץ ~ת ~חו.רי מ~לג?ת, ~ין לו ~זקר, ~ין לו ר,pז,ק קל ל iJ גכלות f י .טיב;:Vץ; י .טיב;:Vץ;i:p ר זגת, י . pןלq,תובVץ סך' זקהורות, דנות, :p מו ~בקי P. י ~ן~ל ~אות ק~ם דק f תו:;וי דק f תו:;וי דק f תו:;וי דק ל~ט"ף אוג;ןף, לסגן ;וליף ז;נ~גי ,םילpי;מ • T • T T טיב;:Vץ לקסת ~י ~!?Wי ל W פות אותו :;~זק:;בילי ל.א רו~ה לד~ת ז;ני ס?יס ~ה ;יזקיס דק זגה iJ ךג o/ גכ דק זגה iJ רגשז:רי י~;:~ , י~;:~ , י~;:~ ,םךגזfז~ י~;:~ ינ;ז;גזfז~ 1י~~ 'י~י~~ תל"נבר~pי;~ זן?:;גתוך מגו;כי' ~זג pתובVץ w פורצות ~מו i2 רגי ::i אור ·~ ת ~כולות סעור ~ת ~כולות הפיר. את גבולות. ה~~ג · לת נ'מו ישו, נמו משה, נמו סבא משה, •.• T -: :• : •• : ."" : .•" ~ין ~~יו j? ךנו. ולפתע, ~~Q ק !.רם םילpי;מw ~ינו וrגזw בות ;i:p ר ןה ז;נ :pר~; הול.ר ופוחת נמו ~ם.רי ש tg פון ~;יpן~ר. . . : 45 אוגוסט-ספטמבר 1992 הדורשות לתרגם מחשבות לסמלים b ל א ~~· דוךש"ות ב iזכtT לשיר~~ T • לומר אוסן לקרו:;בים ל Q ,ר~ לד.~ l'J- ל~חות ל~~זקף ~נכה ב~כr q .רי ;וח ה~קt~ס;i:p ר ~דוש 1f. ~ין 9 קום עוד לךר"ק לתוכו' ך~ין ר~דtזfא tq ר (ך~ה זגך~ה 9 קום נספרו של י. שביט י. אבנא שוי, יורי, יודה, יהודה, ךע•וןה, ~עוןה, ~ין ל 7P ל~ם T זג~~עות, •~ין wל מות ~זק 9עות T דק לזג q.תובVץ האם השירים מחשבות ? b~ם b ~ייים סם T ז;נלים ? מ~ם מן;גרים ;i:p ר עו~רים ך~י~ם זוךז;נים מ; W ר זגס.ך;ש משו~ן ~י םVץf ~זפוד מ w ןןה, ~י םVץ ~~ךאר, f ~סף ~ז;נין, דק ל"א ~ו"אש, דק ל"א, ~ו"אש, מ~ם ;i:p ר ~י~פו זו.רם ס.ר;ש, :pזג q,תובVץ דק :p זג q,תובVץ. דק ~יצו.רי דיו, :p קףים ~חלים, ז;נ.ח~ר:;גלים, םיח?כגקtנ;ז ןה ~ןה, שוןה f שוןה, לי לד~ת מ~ם סיו ~אן ז;נלים, מ; ~ ,· ~לי ךןחים W ר ~ל מהונגרית : איתמר יעוז-קסט כדי לקחת עט ופנקס . מי יודע מה אפסיד במשך הזמן הזה ? האם אצליח לגשש דרכי ולשוב לכאן ? מוטב אכרע ברך גם אני ואיאחז חזק-חזק במעקה. לא, זה בלתי-אפשרי. וכמו בחלום : ~סגד עומאר - על רקע רפידת השמיים המפויחת עדיין • וטיל חטוב-גו ומבהיר כג;ן הכסף פולה את כיפת-הזהב המזדהות של המסגד' בדומה ל~לצל הנתקע בבשר . והטיל מתביית אלכסונית כאילו תוכנן במיוחד עבור ~סגד זה' ואולי בדומה לסיגר-ענקי' אשר ניקב חור בעיתון או בספר' בעוד האיש הקורא בו התנמנם-לו. קצת משונה, אך יפה. יש לצלם את המראה. אך למען השם, למה אני כורע פה על הברכיים במין עליבות שכזו ? מדוע אין בכוחי לרוץ ולהיכנס לבית ? הדף-האוויר המשיך לטלטל ולהעיף דברים כבמטאטא-השמד . יכולתי לגשת כדי לקחת עט ומצלמה. הרי יכולתי לעשות תצלום נהדר של כיפת-הזהב המפולחת-מנוקבת, באמצעות העדשה החדשה שלי, בת 500 המילימטר. הרי נשארתי בעיר רק כדי להנציח הכל . לא כן ? ואם כן' אז ".?המ וכבר מאוחר . אך כיצד זה יכולתי לחשוב, שהמצלמה תישאר כל הזמן מכוונת ?... לחשוב שהמצלמה לא תתפוצץ ? והנה, שברי כיפת-הזהב כפתורים מעל תלבושת-מלחים בתיבת-התפירה של סבתא מתעופפים לעבר השמיים, ושם מתמזגים עם שולי העננים הלוהטים בצהוב והופכים להיות חומר אחד . אלחים אדירים, העיקר שלכותל לא יאונה כל רע ! שהוא יישאר שלם ! אולי הpזושמה העשוי קרמיקה של ה~סגד נהרס עד היסוד ומתוך קרביו ניתך גשם של ניצוצות ופתיתי אפר . ואילו גושי-האבנים של חומות העיר - כנראה בהשפעת טילים אחרים, או בהשפעת לחץ-האוויר הדחוס בתוך החלל הצר - החלו לנשור כלפי מטה, אט-אט, בדומה למטבעות-כסף שמ;נים אות r· אחת לאחת על-גבי השולחן. אך הכותל - עקב קדושתו - הוא בלתי-פגיע. ואולם, אני מתקשה לראות מדחוק בגלל מערב;לת האבק ומפולות הצריחים והאפר הנישא אל-על . הצופרים הגונחים ללא-הרף נופחים את נשמתם, ובמקום יבבתם נשמעת עתה המולת הפיצוצים המתחדשים במרחקים ; שהרי אין זה מתקבל על הדעת, שיתקיפו את עיר-הבירה בלבד ; רעש האדמה הרועדת ממלא את מלוא החלל . אני מוסיף להחזיק בכל כוחותיי במעקה-הברזל' מתוך מחשבה שאם ארפה ממנו' אפילו כדי רגע - אפול ארצה. וחוץ מזה, אין לי כל אפשרות טכנית להנציח במצלמה שברשותי את אירועי-האש האלה, שהרי החום שורף לא רק את הפילם אלא גם את מוחי. אך עלי להודות על האמת: זהו מראה יפה מאד 1 המראה הזה של הרס נורא-הוד . חיזיון מופלא כעין זה לא יכולתי אפילו לצייר בדמיוני . כמה עלובים הם כל תיאורי החזיונות שבעקבות "מסעות החשיש" במרוקו !? האם לשם כך נבנתה עיר זו בימי-קדם וידעה תלאות לאין-ספור מראשית קיומה ? האם רק לשם חורבן על-אנושי כזה, אשר כתוצאה ממנו היא נעקרת עטורת-להבות מלב כדור-הארץ ? ולהנאתו של מי ? בתוך רגע זה ההולך ומבשיל כבר חמשת אלפים שנה". ואם איוותר בחיים - האם אוכל לתאר זאת במלים ? האם יימצא בן-תמותה אשר יוכל לתאר זאת ? האם ישרדו בני-אנוש ? אבוי ! אבוי ! אבוי ! לא ! לא ! לא ! ושוב נוחתים םיצד:rה המזמזמים, מגיחים משמי-ה .ר w ע ונופלים על גווייתה של העיר, אכולת כל השערים, ·. שלהבות-האש והפיח הצריחים וה~גדלים שעוד נותרו - כעת כורעים תחתיהם. חצאי- הסהר והצלבים, וכן הישיבות והמתיבתות היהירות-הז;כנ;ביות- ,ת;ינ;פ;לגנזtה שבקיר;ת-השיש שלהם הושקעו מיליוני דולארים. בגלל נהרי-נחלי זרמת-האפר והלהבה, המתחדשים והמכסים גם יאנוש קבנאי הניצול די יום שישי בשעות אחר-הצהריים, אני מתייצב מ · לי "בחרטום 1 ...'. האנייה" של מרפסתי הנישאת מעל .·"... לנוף ה•רושלמ,' ללכוד את הרגע שנו החול והחג נפגשים ונפרדים - ולו רק כדי יקיצת משב-רוח קל 1 ולו רק כדי השמעת פעימה רכה ועדינה. אני קולט את המראה מסלעי-העד הענקיים, הנישאים מעל עמק יהושפט והגולשים כלפי מכזה - עד ל~ט;~ים הנעלמים והסובבים בחודי הקרניים של ןנדרי-הצאן אשר מלחכים את העשב. שהרי בקרב כל הבריות שביי~ום מתחוללת התזוזה בעת ובעונה א . חת. הגחלים האדומות-!\גרגמניות מתכהות-מתעמעמות ; קופסת-שימורים חלודה, המתגל~:לת ביד הרוח, נרתעת עתה לאחור ומוסיפה לקשקש בנמיכות-קול וביתר רוך 1 בעוד ריח ההדרים הנמהל בפרץ-אוויר קריר, סופג קמצוץ של תבלינים אל תוכו . מבעד לתנועתן של ריבוא מערכות שבילי-חלב משתרטט חוג-ההוויה, הנתפס על-ידי הד r ושים גם בתוך המופשטות הכללית. קצב-התנועה של הנצח גע;ך בי, הולם בי. נדמה, שהוא פורש מתוכי כנפיים, מקטין ומשפיל אווזי עד-דכא. שולי פעמון-הזכוכית, י:~ולילךrכ;ש. ם בלתי-מוחשית כמעט, כבר עוטים את גוני הל.שם, הטורקי ז והק;בלט. בנקודת הפסגה של הפעמון שועטים עתה גדודים-גדודים של ענני-ניצחון לעבר המזרח. בפאתי השמיים מתלהטים ענני-שמש, וה n; מות החומ;ת-עתיקות של עיר-הקדומים מתכסות אש ארגמנית, משולהבת-מצולהבת. כפתור-הזהב: המתכהה של מסגד עומאר מוחה במרירות כנגד סערת שקיובת-השמש, הפונה לאין עצור, אל החידלון. שעת הדמדומים מצמיחה אט-אכ t איזונים םינpזע על-גני גלי הצהוב-הצחיח המערסלים את מדבר יהודה. על הגבעות, העטורות בקוביווג בתים זעירות, עוד חולף פס-של-אדמומית והוא פולט מתוכו גם איזו קרינה סגולה. החריצים וקמטי-הפנים אשר להרי-הטרשים הרכונים אלי בסקרנות מעבר לנהר הירדן - מצטיירים תודז::rנ;: למול העיניים. מאחורי גבי אני שומע קול רשרו:ןזג . הולך וגובר. נדמה, שמכונית פז'ו מופיעה עתה בכביש המוביל לכפר מגוריי. אך הרעש, שדימיתי כי חריקת גלגלי מכונית הוא, ממשיך. ועתה הוא צורם את אוזניי. מתחילה יללת צופרי · ם - אות לראשית התקפ.ת הסקאדים. והיללות הנוגות כמו r.1 לחכות את השקט הנמס אל תוך הך;ממות חסרת-התנועה של החג. תחושת הסכנה הממשית כמו עו נה בהד לעגני-צרחני מרכסי ההרים שמסביב לעיר . אין לי זמן אפילו כדי ריצה חפוז;- אל הבית. הטילים - כמו םיצד:r וחניתות מ iJ מים בייעף. כדורי-האש המלחשים למשך-של-הבזק-פתע צונחים מעל לשי- ל; n. האדמה מזדעזעת ואני נהדף אל המעקה. לשונות האש מסולסלות-הכרבולת פורצות מן הוואדי . הן דומות בצבעיהן אני אומר לעצמי בעוד ידיי נאחזות בחוזקה במעקה - לעננים וצחpז את השמיים בדרכם לעיר העתיקה. כלפקודת "ארצה" כורעים הבתים שבשני הכפרים הערבים הסמוכים על ברכיהם, בדומה לכלבים צייתניים, ולאחר מכן מפריחים עננים םייד:r??ק וג;חנים על בטנם. רק כעת אני העמוzזן את החבטות הסודקות את גולגולתי. שתי חבטות ? שלוש חבטות ? צריך לרשום תאהכל • כל מה שקורה אתי כעת. '\i ך בכל זאת אינ . ני נכנס תלבי .םיפורת z אבוש ק.;ג~'ו:t' נולד בהונגריה, אחרי מלחמת העולם השבייה, למשפחה קומוניסטית- יהודית. הוא עצמו עבר גלגולים שובים, וחי תקופה מסוימת בבקר "הי~יים "הונגריים בתנאי מחתרת וכתב עליהם ספר. לפני שבים ~ספר התחיל להתעניין בעולם היהדות , וכיום עורך כת::-עת ספרותי- אמנותי יהודי םבש " עבר ועתיד ", עהמופי בבודאפשט הובהנ מיוקרה רבה. תבע " מלחמת המפרץ" שהה בארץ . הסיפור שלהלן. שהוא בעל אופי חצי - ריאליסטי, חצי-פבטאסטי, משקף את חוויותיו מאותה תקופה. 46 גליון 151-152 אותי - למרות שאני כורע על ברכיי במרחק שלושה-ארבעה קילומטרים, כשידי האחת, זו המרפה לרגע מן המעקה, מקנחת אך בקושי את פניי שטופות הזיעה - בגלל זרימה זו נמנעת ממני האפשרות לראות בבירור אם הכותל אכן נותר על .ז:ןל; וזאת, אף שנוטה אני להאמין ב~סים. לפני שלושה ימים בסך-הכל עוד הייתי מתפלל - ליתר דיוק : עוד הייתי מצלם - בקרב כשישים אלף איש במקום הזה, כשאני מנציח במצלמתי את ההמון • שקולות-הקינה שלו עולים מעלה-מעלה ב Qלסולי- Q לסולים וננעצים לוליינית בדוק-השמיים הקרוע מחמת המולת מטוסי-הסילון . ואני, רק במלים הפשוטות של לשון-אמי, הלשון ההונגרית, מסוגל לדובב את פחדיי - שהרי הוא, השומע תפילת כל יום, מן הסתם שומע גם הונגרית. נראה, כי היינו פחות מדי בני-אדם מקודם, או שדבר-מה היה חסר לנו באורח גורלי." שהרי גם בתוך הרעם הזה, שהלך וגבר עד היותו קול-דממה, עד היותו ים-של-להבות, גם בתוך הרעם והרעש (אני נאלץ להודות על-פי שורת ההיגיון) - :ךקיץ הקץ על הכל. כלה ונחרצה. הטילים האוויליים האלה חתמו את ההיסטוריה היהודית. יתכן שאיזו ועידה מסביב ל"שולחן עגול" בחסותם של טילי המעצמות, עוד תוכל לאלץ את התוקפן לוותר על השטחים שכבש, שטחים ה . רבים ונגועים - ואולם שארית הפליטה שתיוותר בחיים, או יהודי התפוצות הדומים לי, לא יוכלו עוד לקומם מדינה זו מחורבותיה. גם לא את הכותל עצמו. והנה, באופן כזה מתפוגג חלום בן אלפיים שנה, חלום שתמיד היה נטול סיכויים-של-ממש, ואשר בכל זאת קרם עור וגידים למשך ארבעים ושלוש שנה. ובאין תקווה - יתפורר וייבלע ב~:ן גם מה שהיה כתחליף לה : האמונה. ובמצב כזה - מה טעם להמשיך הלאה ? מה טעם להוסיף לחיות ? ובאמת, טוב שלא הנצחתי דבר מכל זה באמצעות המצלמה שלי. אפילו אין טעם לכתוב על זה. לא, אני לא אתנהג כמו אותו היסטוריון - יוסף בן-מתתיהו אשר עשה קריירה על חשבון החורבן . וכי לשם מה ? למען מי ? לאן זה אוכל לשוב מכאן ? הדור שקדם לי • הדור שידע את אושוויץ • לפחות יכול היה לשאת את עיניו לחזיון-התעתועים ששמו פלשתינה. אך כיצד זה ניתן לסגת מן הנקודה הנוכחית ? ואפילו שחייתי פה רק כתייר, רק כמי שבא לדווח על דברים." אך מה זה ? מה הנקישות האלו ? הלא אין גשם כעת. ואני מושיט את כף-ידי. לא חולפת דקה אחת ואני מבין בדיוק : מן העננים בעלי גון השלג, המתפשטים במהירות בשמיים נופלות ציפורים. ציפורים שהתאבנו, ציפורים שנחנקו. וב~ספר עצום ורב. הר, כמה ציפורים התעופפו סביבנו עד כה, מבלי שנשים לב אליהן • והציפורים האלו הן המשמיעות קולות-נקישה בנפילתן . גם פה, גם על המרפסת הזו נופלות ח;גלות, נופלות יונים, נופלים עורבים. ועוד גופם חם - ואני מלטף בידי את בעל-הכנפיים המכוסה נוצות צבעוניות, והמזכיר לי כעת נחליאלי, כי הוא זה שצנח עלי בדיוק. צווארי הציפורים מעוותים ועיניהן זולגרת, בגלל צריבת הגאז • כמובן . וכי מדוע זה חשב מישהו כי האויב יימנע מלשלח טילים כימיים ? הרי הדברים נאמרו מראש, באופן גלוי ומפורש - וגם בתור אזהרה. וגם מעל דפי העיתונות. אך ככלות הכל - טוב שזה כך . טוב שלא אינצל . וכי מה טעם ארצה להינצל מחורבן כללי ? לשרוד לאחר אושוויץ - גם זה לא היה עניין מוצלח ביותר . וחוץ מזה - בלאו-הכי אין לי מסכת-גאז. את המסכות עבור סטודנטים מחוץ-לארץ חילקו באוניברסיטה בשעות הבוקר המוקדמות, ואני לא הייתי מסוגל לקום מן המיטה. מצאתי נימוקים אידאולוגיים כדי להצדיק את עצלותי : אם אני זקוק לעצלות אפילו כאן • בירושלים - סימן שאין אני יכול בלעדיה, בלעדי העצלות, וזה כבר סוף העולם, באמת. אכן. עד כמה צדקתי (העצלות היא חצי-בריאות). והנה, שפר חלקי עתה, עם סיכום החשבון הסופי - שהרי הודות לעצלותי זכיתי בהרבה שעות שינה טובות. אך אילו יכולתי לדעת מה חלמתי ? האם חלמתי באמת חלומות-פז?." מה טוב כי אני בבית, בבודפשט. אך גם בבודפשט לא איוותר בחיים. ואולם בכל זאת - כרגע, זהו הטוב שבכל המצבים. שהרי סבל רב יפול גם בחלקם של אותם יהודים - וגם הלא-יהודים - שחוזים מבשרם את חוויית הצפייה באירועי היום הזה, כשהם ישובים בכורסאותיהם. אמת-נכון • קיוויתי לקבל פרס נובל לספרות - אך מה שניתן לי מטעם הגורל הוא שי יקר באמת." כלומר, האפשרות לא לשרוד לאחר החרפה והכלימה שבחורבן הזה. שהרי אין שום ספרות עלי-אדמות, אשר תוכל לשמש תחליף לייסורים שבבריחה מפני האסון . וכמה טוב לי על שנמצא אני כאן בבית ! אך לו רק היה לי זמן לכתוב צוואה ! אם לא ישוגרו לעברנו יותר טילים קונוונציונאליים (הר • איזו לשון נקייה !(." שהרי הכלים שהשמידו את העיר הזו היו גם הם נtילכ קונוונציונאליים." את העיר ואת ההיסטוריה." כן." הטילים." אך אולי הם :וותרו בכל זאת." ואין זה חסר-עניין גם מבחינת המחקר ההיסטורי : לדעת מה היו מחשבותיו של יהודי הונגרי בשעות הללו . חייל-של-פומפיאה בשלהי המאה ה 20-." אך יש לי עוד כשתי דקות עד שהעננים, אשר חנקו למוות את הציפורים, ינחתו ויגיעו אלי. וגם זאת אני יודע בתור קורא-עיתונים נלהב, וכן בתור ~חב-עיתונות : - מולקולות הגאזים כבדות יותר מן האוויר . זו הסיבה לכך' שממליצים לאטום את חדרים שבקומות הגבוהות, מטעמי בטיחות - ולאו-דווקא את ה~קלטים שבמרתפים. עצוב, אך אין לי שום דבר מיוחד להגיד בנושא זה. הר, איזה מין סופר אני?." ואיך היה לי העוז לחלום פעם על קבלת פרס נובל." אך מי יודע." שמא דווקא בכתיבה זו אני אגיע למיטב שבהישגיי." ואולם גם אי-הכתיבה - תובע כוחות. האם אחסר למישהו אם שמי לא יתפרסם עוד בכתבי-העת השונים, לרבות כתב-העת "עבר ועתיד" שאני עורכו ? האם אחסר לעולם לכשיינ;ן מחדש ? אך מדוע אינני מצטער כעת ? עובדה : לא איכפת לי שייכחד הכל . אם ירושלים והכותל ייחרבו - מה איכפת לי אם ייחרב כל העולם כולו ! וכי מי זה יחשוב עוד אם לאחר ההרס הכללי של ישראל יראה-אור איזה כתב-עת יהודי בהונגריה, למשל, או בכל מקום אחר עלי-אדמות ? הן לאחר ככלות-הכל ייכון סדר חדש. יבוא השלום. לפתע מפלחת את האוויר זעקת-שבר, הגוברת על קולות הנסירה וההלמ~ת שמקודם. הגאז כבר הגיע אל העמק המשתרע לפניי. !קזים, כבשים, כלבים, חתולים ותרנגולים מפרפרים ומתרוצצים בבהלת-מוות על הגבעה, ובעקבותיהם - וכי מי זה היה מאמין כי הטבע שורץ בריות כאלו?." כאלף עכברושים, עכברים וחפרפרות, וכן זגרנו הומה של חיפושיות. אף אחד מהם אינו מצליח להבקיע דרך עד לרגליי. כולם מתאבנים תוך תנועה. כולם מתהפכים ונופלים במין עווית-מוות, ופגריהם צונחים ומתגלגלים ברחשי-יבבה אל נתיב-הבריחה של אלה הנדחקים בעקבותיהם. מן הבתים הערביים הקטנים מגיחות עתה קבוצות בני-אדם עוטי-מסכות-גאז ומגפי-גומי. אכן. הם לא נרדמו כמוני ולא שכחו להגיע לתחנות החלוקה - הם כולם מחזיקים בידיהם כלי-ירי, אלות, חרמשים וטור"ות, ושמים פעמיהם לעבר העיר. נדמה לי שבכל זאת אני צריך להיכנס לבית. במגירת שולחן-הכתיבה שלי מצוי בקבוק של כרמל-אורייאנטל- ברנדי. הלא הוא הקוניאק הפשוט והזול ביותר. הצטיידתי בו במקום להצטייד במסכת-גאז . קל לפתוח בקבוקים כאלה כעת. הנה, אפתח אותו ואגמור שני שלישים לפחות מן המשקה." מכונית פיג'ו חולפת עכשיו על-פני הכפר • תוך רעש המזכיר יללה של צופרים. היא נעלמת חיש-קל בדרך בית-לחם בהותירה מאחוריה כעין פס-של-יבבה. אני מוסיף עדיין להיאחז במעקה המרפסת כבעווית. אני מתקשה להרפות ממנו. על-כן נאלץ אני לנענע את אצבעותיי • אם ברצוני לזרק פן . להט העננים החולפים כגדודי-פרשים בשמיים, המתכהים, חיק המירנו הנפער לעומק, וכן העיר העתיקה, המתירה את העבותות שעוד קושרים אותה אל האדמה, עד שהיא מרחפת באוויר על כנפי אורות לרחבים ורכים - הכל מוצף עתה טעם של מתיקות גואלת אשר לחג. אני מתהלך עתה בתחושת הקלה ושמחה של "אוד מוצל מאש", של ניצול' במודדי ברגליי את ריבועי האריחים המעטים של 47מרפסתי . עוד זמן רב אני מתקשה לזוז מפה. שלושת הכוכבים הזורחים בשמי-מעלה מוצאים אותי משתהה לפני הבית. • םיפורת • אוגו aט -a פטמבד 1992 העניבות של םהגברי י שאנו פותח'ם את הטלוו' T 'ה לראות "חדשות", עוד לפג' שאנו מטים ארזן לנאמר' זוינו זורקים מבט על הלבוש של הקריינית - ובדרך כלל ו~א מתאכזבים. אפילו מתפעלים. כשיש שם שניים, הקריינית מופיעה תמיד בצד שמאל מבחינתנו - ולעולם אין אנו מפנים את המבט תחילה לצד הימני, הוא צד הגבר. וזאת מדוע ? משרם שהגברים הם מרובעים. מראש אתה יודע מה תראה : חליפה מח~יטת, חולצה סגורה עד צוואר' עניבה . אפילו בשיאו של קיץ וביום חמסין . איך היא כבשה את העולם, החי ליפה הזאת ! ממוסקבה עד לרס אנג'לס, מיפאן עד דררם-אפריו j ה היא שלטת שלטון בלעדי. הרהרתי לא פעם, כי ההתקפלות של הקומוניזם התחילה באימוץ החליפה המשעממת הזאת. מה היה רע בחולצה רוסית, מכופתרת בצד ? המעטים שלא נכנעו לאופנה הם השייחים הערבים, המטיילים בעולם בלבושם המסד י רתי. כל הכבוד לשייחים. והנה נפל דבר בממלכת הלבר tt7 הגברי . הוא נרגע לפי שעה בפריט אחד - בעניבה. איז it צבעים בוטים, איזה צוררת מודרניות ! אני ממהרת לכתוב את זה, כי אחינו הגברים לא רק מרובעים הם ; הם גם עדרייכ t מארד . כבר כיום קשה למצוא עניבה אחידת-גררן אר מנומרת בנקודות זעירות, רעוד מעט לא תימצא לרפואה אפילו עניבה חלקה אחת. לא צרה עיני בכם, רעיי. אבל אם אתם רוצים שנציץ בכם תחילה' עליכם להתאמץ קצת יותר !• הנהג והנער :ן" ; אחד הימים החמים של חודש מאי נסעתי באוטובוס ".~ מס' 66 היוצא מחרף ן;ים ומגיע לפתח-תקרה. באחת התחנות, ברח' בן-יהודה, ביקש נער כבן שלרש-עשרה אר ארבע-עשרה לעלות לארטרבויס. תחת בית שחיו החזיק מדף לגלישה על גלי הים, משהר 1v טרח, לא גדול. הוא ביקש מן הנהג שיכניס אותר עם המדף שלו. הוא ממש התחנן. "בבקשה, הנהג, בבקשה ! אני מוכרח להגיע הביתה !" הוא לא הרים את קולר, הוא רק ביקש, שרב: ושרב. באוטובוס ישבר מעט מארד אנשים. השעה חיתה בין ד ל- s בערב. היו מן הנוסעים שהצטרפו לבקשת הנער. "הוא · יכול להניח את זה על הרצפה" אמר מישהו . אבל הנהג לא נעת להפצרות. הוא סגר את הדלת והנער נשאר בחוץ . הרגשת מועקה הייתה בארטרבר( t:. איך יגיע הנער לביתו ? היה ברור לגמרי שאין לו כסף למונית עד פתח-תקרה. חיילך ברגל ? ילון ברחוב ? מה יעשה ? את הנהג זה לא עניין כלל . הר t~ טען' שהיה מקרה שמין קרש כזה נפל על ראש אשה וחיבל בה והיא אושפזה. ברלשיט. האוטובוס היה כמעט ריק, שרם אשה לא חיתה נפגעת. באותו יום ממש' בתכנית "ערב חדש" דיבר מישהו על המרדע~ת הספורטיבית הנמוכה של הנוער" שלנר והנה אחד כזה, צעיר, רזה, שחרחר עם תלתלים, ניסה את כוחו בגלישה על הגלים, אבל פתח-תקרה מרוחקת מן הים. לילד אין כסף. לאביר אין לא י נעים כ« ."' דרך נשים רבות אני ערשה מדי פעם קנייה מרוכזת .. בסרפר-מרקט. "משלוח" שמביאים לביתי. עד לפני זמן מה היו מובילי המשלוח. בסופרמרקט שלנר, כולם נערים מעזה. - היום אלה נערים רוסים, נראים כתיכוניסטים שרוצים להרוויח משהר בחופש הגדול י השבוע עשיתי הזמנה, והביא לי ארתה אחד הנערים האלה. פרקנו יחד את המצרכים. שמתי לב כי הנערים. גם עזתים םרג רוסים, לעולם אינם רומזים במפורש שהם מצפים לתשלום. םה נוטלים את הארגזים הריקים ופונים ללכת. ואנו כמרבן תמעכבר אותם ונותנות להם את המטבעות שהכנר . משתדלות לא לקמץ . אולי גם לא להפריז . כך היה גם הפעם. והנער הלך לדרכו . התחלתי לשים םדברי במקרם ובתוך כך הבחנתי פתאום שאיני מוצאת את הארנק שלי. כסף הרבה לא היה שם, אך חיתה תעודת קשיש. ושאר ,דברים ואני מחבבת את הארנק. שיחזרתי ברוחי את הסיטואציה. שילמתי מתוך הארנק והחזרתי אותר לתיק שהיה מונח על ספסל . היה רגע שהנער ביקש שתייה קרה, ואז ניגשתי למקרר והפניתי לו גב. כמר שאומרים בספרי הבלש, חיתה "ארפררטירניטי". הייתי הנבוכ מארד. אחר זמן מה טלפנתי לסופרמרקט. ענה המנהל. ואמרתי לו שאחד הנערים הביא לי משלוח. "יש לנר שניים." אמר. "זה עם החולצה האדומה. אר הג'ינג'י?". "הג'ינג'י." אמרתי. הוא לא היה ג'ינג'י ממש, רק קצת. אמרתי למנהל שהוא שכח אצלי משהר ואני רוצה לדבר אתר . אמר המנהל שהוא עסוק כרגע, אך ערד מעט הוא ייגש אלי. ואכן • כעבור רגעים מעטים בא הנערי וסיפרתי לו מה העניין . גייסתי גם את הרוסית שלי. הרצוצה. "ארנק?" אמר. "אני לא לקחתי שרם ארנק !" "בכל זאת הוא נעלם," אמרתי . התחלנו לחפש ביחד. בכל פינות המטבח. את התיקים אני נוהגת לתלות על מין מתקן על הקיר . הראיתי לו את התיק שעמו חזרתי • וארנק אין בר . "תסתכלי בשני." אמר. הסתכלתי. הראיתי לו. גם שם לא היה. מאחורי השניים היה תלוי תיק שלישי שאיני משתמשת בר כרגע. "אולי שם," אמר. הסתכלתי. רשם, לגודל ההפתעה, היה הארנק. נהסה דעת. בחיפזון • שלשלתי אותר לשם ולא הרגשתי . התביישתי נורא. אמרתי לו כמה אני מצטערת. ניסיתי להציע לו כסף כדי לפייסו. הוא דחה על הסף את שניהם. "ניי נאדו," אמר ופנה ללכת. כבר בחוץ חזר בקול תקיף • "ניי נאדו !" אך נדמה לי שנשמע רמז של בכי בקולר . הוא היה צעיר מאד . כל היום התקרית העיקה עלי . ניסיתי לומר לעצמי שלא השחרתי את פניו ברבים, שנזהרתי שלא לומר מאומה למנהל הסופרמרקט. כל אלה גורמים מקילים, מבחינתי. אך את עלבונו של הנער הם לא ימחקו .• להיפרד מחם אוטו • ולנהג יש כללים. 48 איני יודעת איך הילד ההוא הגיע הביתה. אולי נמצא מישהו בין נהגי קר 66 שהבין את מצוקתו והיה פחות קפדן . אך הנהג שלנר מוסיף להעסיק אותי . הלא הוא גדל בתוכנו • הוא תוצר התרבות שלנר. מה לימדה אותר זר? שכ:דאי תמיד לקיים את הכללים. שרצוי תמיד לעשרת מה שאומריים לך . שצריך לשקול כל מקרה לגרפו. שצריך להיות עיוני למצוקה של ילד מפתח-תקרה שאין לו שרם דרך להגיע הביתה - את זה לא לימד אותר איש .• תרשמתי מג'ון מייגרר הבריטי . כמה יפה הוא בירך את . " ~ה 1 יצחק שמיר לפרישתו ! אכן • כשמדינאים פורשים אנו נוטים לחשוב לא רק על הרעות שעשר בימיהם אלא גם על הקורטוב שהם משאירים מאחריהם. כל אחד וביטוי שלו. מחררה שלו. שמיר. אחרון ההולכים, משאיר לנר את "נר. טרף!" וזיכרון של עצבים חזקים במצבי חירום. אשכול השאיר לנר זיכרון של הומור, נדיר אצל ראשי ממשלה. בן-גוריון השאיר. לבד משאר דברים, את הליכתו לצריף בשדה-בוקר - מעשה lל' 11151-152 עוד יותר נדיר אצל מדינאים. מה השאירה גולדה ? לעומת תוקף הופעתה בחייה, רישומה הולך ונמחק. שמורה לה זכות שידעה להתבטא בקצרה, ובכך השפיעה על אנשי המדינה שלנו, אך היא גם זו שטבעה את המשפט הנואל • ש"אין ישות פלסטינית". בגין • מבחינת רישומו הפוליטי • הוא אולי המפתיע שבכולם. עדיין אני זוכרת איזה דיכאון תקף את המחנה שלנו, מקיבוצניק ועד פרופסור • כשהוא עלה לשלטון . הלא חשבנו תמיד • "אצלנו זה לא יוכל לקרות". והנה דווקא הוא הוכח כדמוקרטי בין ראשי המדינה. הוא לא ערף ראשים ; ולשלום עם מצרים הקדים ויכוח גורלי בכנסת, עד השעות הקטנות של הלילה, ורק אחרי זה נערכה ההצבעה. כמובן • מלחמת לבנון אינה נסלחת. אבל איך הוא אישית שילם את מלוא המחיר ! איך הלך והסתגר במצוקת לנכו ! יש אחד שמעולם לא היה ראש ממשלה, אך סבורה אני שיש לו מקום ברשימה הזאת, והוא משה דיין . דיין הוא אולי האיש המגלם יותר מכל אחר את המדינה הזו • על הטוב ועל הרע שבה. הוא התחיל את דרכו כחלוץ וכלוחם ; מן הלוחם נהפך לכובש, אך בסוף דרכו עשה את חשבון הנפש וחתר לפיתרון של שלום. האיש שאמר "מוטב שרם-א-שייך בלי שלום", הוא גם האיש שאמר אחר-כך • בפוסלו את דברי עצמו • "מוטב שלום בלי שרם-א-שייך". דרכו של דיין באמצע נפסקה. את הפרק על השלום הוא לא כתב. היכתבוהו הבאים אחריו ?• חמישה אוסקרים ? זמנו לא הלכתי לראות את הסרט "שתיקת הכבשים" שהוצג ימים רבים בקולנוע "דקל". אחר שהוכתר בפרסים כה רבים, וחזר לאותו קולנוע, נטיתי אחר הרבים והלכתי לצפות בו. צר לי - הפרסים המרובים שזכה בהם, לא על טיבו הם . מעידים אלא על האופנה המהלכת, על המושגים המקובלים בתקופה המוזרה הזאת. ביסודו של דבר זה סרט מתח. יש בו שני פושעים ובלשית צעירה. פושע אחד בכלא, אחד בחוץ י ועל הבלשית הוטל התפקיד לשוחח עם הכלוא ובתוך כך לשאוב רמזים שיוליכו ללכידתו של הפושע השני. ההימור מצליח, ויש רגע אחד, שיחה אחת, שבה נוצר משהו אנושי בין הפושע הפסיכופאט ובין הבחורה הצעירה. כל היתר - אימה. מה שמוציא את הסרט מכלל סרטי המתח, הוא מקומו הגבוה בסולם-וינטר של האימה. הפושע הראשון אוהב לאכול איברים של בני-אדם, השני אוהב לפשוט את עורם. איך לא ירותק הצופה לכסאו כאשר מפעילים עליו השפעות כאלו ? אחד החוליים הלא-רבים שהחברה האנושית הצליחה להיגמל מהם, פחות או יותר, הוא הקאניבאליות. אם הקולנוע של ימינו רואה הכרח לעצמו להחיותה ולהסתייע בה, זו הבעייה שלו. זה המשך של מגמה באומנות שהולכת מהקיצוני אל הקיצוני-יותר • כאשר הסקס נעשה חושפני יותר והאלימות - אלימה יותר . זו פשוט אופנה. זכור לי, כי פעם סיפרה חנה'לה מרון, אחרי ששיחקה את המלכה אליזבט ב"קאמרי" והתלבשה בהתאם, כי עכשיו היא מבינה מדוע הנשים בספרות של המאה הקודמת מרבות להתעלף. בין המלכה אליזבט ובין ברברה ב~ש נשתנתה האופנה של בגדי נשים. הן פשטו את המחוך ובכל זאת הן מצליחות להתלבש לא רע. אני מקווה שיקרה כזאת גם באופנת הסרטים. האם הליכה לקולנוע היא עונש ? אני י על כל פנים, אין לי חשק לראות םסרטי כמו "שתיקת הכבשים" .• גזירת המבקרים ב ניגוד ל"שתיקת הכבשים" שראיתי באיחור הזדרזתי מאוד לצפות בסרט של אנז'קה הולאנדי "אירופה, אירופה", על כיוון שכךי נזדמן לי לשמוע את שיחת המבקרים ברדיו י ימים ספורים לאחר מכן . לתמהוני לא מצאו המבקרים מלה טובה לומר על הסרט. הם גילו פגמים בעבודתה של אנז'קה הולאנד. הם טענו שההרס של המלחמה לא הובלט כראוי. אחד אמר שהנער לא עשה ניסיון די רציני למצוא את הוריו . ואחד אמר שבכלל השתעמם וחיכה לגמר הסרט. מן הסרט לא התאכזבתי . להיפרי התרגשתי מאד • ואילו הביקורת םיפורת • של המבקרים איכזבה אותי מאד . היה חשק לשאול אותם : איפה אתם חייתם, בעצם ? גם אם נקבל שאתם צעירים ממני הרבה - איך לא חדרה אליכם אותה תחושה של חוסר-אונים מוחלט, שירה• כאשר ילדים נקרעים ממשפחותיהם ונזרקים לחללו של עולם ששום חוק אנושי אינו תקף בו ? אפשר להבין את הגרמנים שלא התנדבו להציג סרט זה כמועמד שלהם לאוסקר, ולו בגלל הקטע שבו מורה גרמני, לא-צעיר, לבוש בקפידה, מדגים בפני הכיתה בעזרת סרגל ומד-זווית את תורת הגזע הנאצית. אפשר להבין את הבוז של הקצין הרוסי, משחרר המחנות, לצעיר הדו-לשוני ששירת את האויב. אך תגובת המבקרים אינה מובנת לי . עלילות הקולנוע, בדרך כללי הן סיפור בדוי מן הלב, ואנו נדרשים - ובצדק - להתייחס במלוא הרצינות למניעים ולמעשים של גיבורי העלילה. והנה כאן סיפור שאירע "על אמת", דרמה שהתרחשה בימינוי ואין היא מעוררת בהם שום עניין . סלומון פול אינו גיבור . הוא גם לא מבקש שנראה אותו בתור כזה. הוא סיפור יוצא דופן. אבל הוא קרה באמת. האם המבקרים היו מתייחסים אליו ביתר רצינות אילו מישהו המציא אותו ? אני נוטה להאמין כי כן .• אילנה רף ~ ~ • ו~ q לום סךיהי ר~גו והקtינ;ז סלם א i ג:ןי f. סד ~,כ"ח ~ךך ~ןזקה ~די דז,ייונו ::ז.ז.:ות-מוןע ובחלום יר:r.דכטצה כתמונה T : • • -: -: • :- ומישה יחל דiניבהל T • :--•• • :• • והקtינ;ז ~.רש א i הי א"ו1קt~q ל~ה. ףג-ו אם י~~ מ:;כיןה ~ת ג~!?iד ס~~ף נ"ל r:ז~י ~~או ז;נ~ם : ~::זדדים ::ז~פולים, ז;נק!?לי ז:: W. זקן י ז;נ~פות ::ז~ןךם ::זזץ.ר~תות. ך~ת ד 1 ליס י~~ זוק..ךת ~רינות יוסד ז;נ~ז;נים 1~w ~ה :;ני ~ם ~סד . י~~ מ:;ני tf ה ~גוף ד~~ז:: ה~ז:: ךיון~ת זק~ש לי בנר ~קום ל q זד ל"א ~ג;ןמול י ~ם לא ~ן~ד זקעוד ס~ה ~!?tq ד ::ז~וף עוד ז:rךf. ה לי ~ם ~~דו לןלןpזז:: ובו wתו wהד~~~ ~ם ~~יערת זדות-ז;נ~צ,~כות. 49 ~בוא ~ליו ~ד 7.?.רת הנער היהודי • שנותק מהוריו בימי המלחמה וניטלטל בין הגרמנים והרוסים וכך שרד במלחמה, והיום הוא חי בתוכנו. ז,י~ wre ת q.ה~נ; אוגוסט-ספטמבר 1992 אורח לב-רון לא צריכה ואות את המשימה היומית, נותרו עוד ששה ימים םלפרסו הכתבות תאום היה לי חופש בלתי מוגבל. מאז שעודד עזב ,~., את אשתו יכולנו להיות כל הזמן יחד ומאז שעליתי בעתרן רב התפוצה ביותר ונותרו עוד שלושים יום למועד ii על הפטנט שלי יכולנו לשכב בכל מקום, בכל זמן ~:;'" ~!.: ':'t ' ג סיפוח התשלום לחשבונו התופח של טל . ,~ עודד ניסה לשנות את הסדרים שלי כבר בפגישה הראשונה אצל בלי לעורר חשד. מד i שהצלחנו לעשות במטוסים, בסופרמרקט ואפילו תוך כדי שיחה עם אתי • ההי מיקי . "את לא יכולה לעשות את זה לבד ולקבל את הכסף ?" הלקוחות, הפגישות העסקיות בכריכה ובמסעדות, השיחות בנסיעה לאילת ישבתי עליו כל הדרך מבאר-שבע מדהים. 50 והוא נעץ אותו בדיוק בנקודה . התנועעתי םבעיניי עצומות, כמו תנועת עלי במכתש. האשה בכסא הסמוך אפילו לא חשדה . כשעצרנו ביוטבתה היא אפילו חייכה אלי חיוך של נשים מהוגנות הנצורות בלב המדבר. זה היה כל-כך חדש. לא כמו התקופה שנאלצנו להגביל את הפגישות לשעות הבוקר בדירה של מיקי, (עליה תלינו שלט קטן : "עודד ואירית", ליצור לנו בית משלנו) שנסע ל v זנת שבתון . בזמן הקצר שעמד לרשותנו היינו דוהרים למיטה, או לשטיח או לכל פריט ריהוט אחר שהזדמן . גם לא היה לנו כל הבוקר . אני הייתי צריכה להספיק להגיע למשרד בצורה מהוגנת, פחות או יותר, למרות שעל-פי-רוב טל מידן לא חיכה לי שם. למרות שפרט זה היה חסוי מן העולם, אני הייתי, בעצם, טל מידן . הפרסומאי שהוזמן תכופות להופיע בטלוויזיה בשיחות אולפן רבות-משתתפים. הוא נודע בכתבות הפרסומיות שהפכו אותו לגיבור מקומי, חברתי וכלכלי. במהלך שלוש שעות המשרד שלי כתבתי מדי יום שתי כתבות פרסומיות. היו שלא הבינו איך אפשר לכתוב ב:לשון טכנית על בקר השקייה ממוחשב, ומיד אחר-כך להשתפך בשבחיו של תבלין חדש. אני עשיתי את זה בלי שנתקו~תי אפילו במוצרים שכתבתי עליהם. מדי בוקר נחו על שולחוני שתי הודעות פאקס ששלח טל, המציינות את נושא הכתבה ואת תכונות המוצר. כל השאר היה דמיון צרוף. בהינף מחשב בראתי מחקרים מדעיים ואף הסתמכתי על ז;נמצאיהם. הבאתי לאוויר העולם לקוחות מרוצים המע · ~דים בהתלהבות על השינוי הדרמטי שחל בחייהם לאחר השימוש בשמיכת פוך סינטתי, 1 :רכב המסחרי החדיש, בצמיד מונע בחילות ובכרית נגד נחירור I. יכולתי להגיע למשרד אחרי שבלעתי ברעבתנות שווארמה בפיתה מדופנת בשכבת חומוס עבה, גדושה צ'יפס וסלט, ולהפרי ך במחי מחשב לאחת מלהקת הנשים הדקיקות-עד-אנורקטיות שהתעמלו בשיטה החדשנית שכתבתי עליה ונראו מזות רעב עוד לפני שהגיעו לכתבה השנייה, שהציגה בפניהן את אב.ו j ות הדיאטה, המשימה השנייה שלי לאותו יום. גוף ראשון . התלהבות של גילוי מן המוצר שהפך אותי ממשקל פיל למשקל דוגמנית, אף אחד לא ינחש שלא גוייסתי לצה"ל בגלל משקל ושתזונת ·· תת הילדות שלי התבססה בעיקר על כדורים להג . כרת התיאבון . באותו בוקר עמדו בפני מים · שני קר לפנים, שניהם צרפתיים, שניהם מתעקשים להיות יהודיים " הדלקתי את המחשב וחשבתי שיש לי עוד זקלוש שעות עדי לטלפון של עודד . פתחתי בקרם הצהבהב והענקתי לו מראית פארא-רפואית. קוסמטיקאית מדופלמת ורופא עור נחלצו לעז . דתי והמליצו בחום על המוצר אשר (לא יאומן) שינה את חייהן של מיליוני נשים בעולם. צוהלת על קצב השינוי שחוללתי שוב ושוב בחייה של האנושות העלתי בחדווה נשים שחבו לי : את הדיפת פגעי הזמן ממראה פניהן . עודד . בעיצומו של תחליד י כינונו של המדע הדרמטולוגי החדש התקשר טל מידן ממקום מושבו הכמעט קבוע בכריכת גורדון. "הכל בסדר?" כמובן שהבל ב:סדר. נותרה לי שעה לסיים הענייניות על השפעתן של הכתבות על קידום המכירות. "כנראה שלא" אמרתי ועודד החליט בו במקום לקחת אותי תחת חסותו לצורך חינוך מחדש. "למה את נותנת שינצלו אותך?" הוא הביט בי במין התעמקות, כאילו סקירה מרוכזת של תחתית עיניי תעלה את הפתרון לחידה. זה היה המשפט השני שאמר לי אחרי שמיקי הציג אותנו וכבר הרגשתי שאני באחריותו. בגלל המבט הזה הפכה השיחה האינטלקטואלית השגרתית אצל מיקי למעין משימה פיסית. עודד פיזר הברקות בקלילות, אך מדי פעם כאילו בקע עומס מרוכז את המבט הקל והוא שילח בי את השחור החודר שנותר אצלי גם כשהפנה שוב את מבטו . מאז התהום השחורה הזו הייתי מכורה למין עם עודד . מה יוצא לי מזה שמישהו "יקח אותי לסרט" או "יוציא אותי" כמו שאתי אומרת, אם הישיבה מול המסך מעוררת אותי רק לרצות את עודד ואם במשך כל שיחות ההיכרות המעצבנות אני צריכה להכניע את הזרמים הבלתי נשלטים בבטן • שמחכים להתפרץ ברגע שעודד יופיע. לא רוצה ניתוח אקדמי של משמעות השימוש בשתי שחקניות לגילום דמות אחת אצל בונואל. לבונואל יש "THAT OBSCURE OBJECT OF DESIRE", אבל לי יש אובייקט ברור מאוד . אני לא צריכה לשחק עם שניים. אני רוצה את עודד כל הזמן . הרי מאה פעמים ביום, כשאני חושבת עליו, השכל מתערפל לי. ומתי אני לא חושבת עליו ? לפעמים אני חוששת שאפתח את העתון רב-התפוצה מאד ושם אמצא בלב הכתבה שלי על שיטת הרזיה או בנקאות, תיאור מפורט של ההזיות הארוטיות שאיש לא טרח למחוק מן ההגהות. למעשה, פיתחנו את ההזיות למדרגת אמנות. בצהריים, בין אחת לשתיים, עודד נשאר לבד במשרד ואני הייתי נועלת את דלת החדר, מחשש אוזנה הכרויה של אתי, המזכירה. זה היה מועד השיחה היומית. הייתי רועדת כבר חצי שעה לפני • אבל זה כלום לעומת הרעד שלא הצלחתי לשלוט בו אחרי . עודד קרא לזה "העינוי הסיני שלי" וקבע שזה לא יכול להימשך ככה. "בוא אלי" הייתי אומרת בקול הרך שהמיס מיד את קו הטלפון . עודד נאנח עמוק לשפופרת, חודר לאוזני • זורם במערכת העורקים המבולבלת שלי. "מה את לובשת?" "את החולצה הלבנה ומתחת כלום" והייתי מורידה את ההזיה דרך השרוולים. עד שלא בשרתי לו שאני לגמרי רטובה למטה לא יכולנו להפסיק. והוא היה שואל אם אני נוגעת בעצמי . רק בשבילך . היו • כמובן • שעות אחר-הצהריים • אבל עודד נאלץ לקיים פגישות עסקיות וגם לפזר את החשד בבית. אני הייתי חופשיה מאחר-הצהריים ועד הבוקר. השעות האלו היו המבוא המתגעגע לאושר. אחר-הצהריים ישבתי בכורסה העמוקה והמהוהה שפעם ישבתי בה עם עודד . טוב, בהתחלה ישבנו' אבל זה לא נמשך הרבה זמן . מיד הגענו לתנוחה אחרת לגמרי ומיצינו את גויון 151-152 • הומכס םג תא אהכס .שלצדה אהו .הופתע אהו .שמח דעוד אל הרא תא תאירי ששלו יוחצ .שנים םבשנתיי תהראשונו החית ושנאת המהול ילבל דהפר הבתשוק הנורא עלהטבי תא וראש עבשק לש .צווארה בהער וב רהשאי תא ההמזווד ץבחו יכד אשל שתנח ילפנ דשיגי הל עבמג ושמעכשי ןאי ול תבי ,אחר ץננע ובבשר הכמאד רשאי-אפש רלהפט .ממנה אהי אל המיהר ,לקראתו תסוחפ ואות האת הלצליל תהמשותפ השרא יבעינ ורוח לכ ךהדר אליה • דועו םחודשי םרבי םקוד לכן . יוהר ךכ סיפורת החית ,אהבתם םחודשי המיהר ואלי הרכ הובשומ .ומערפלת תבשבועו רשלאח ןמכ הרא ךאי תהולכ תואוזל .נכונותה םהעול ףהמצוע םששניה ונסחפ וב תבמערבול ההי ךהול .ומתפוגג אהו אל ליכו ההי רלוות .לה הההמתנ תהממושכ ההצטבר וב ךלצור ושאינ .מרפה רכב םחודשי שח אשל רנות ול רדב .מלבדה דעו ילפנ בשעז תא תהבי ההוד יבפנ ועצמ רשבבוק אהו העוש תא ועצמ דעוב הובליל העוש תא ועצמ ישן . ל"כ םהיו יאנ קר המחכ "לך ראמ הל ,פעם ושפתי תלחוצו לא .בטנה ופני והתחפר ,בה ולשונ תמכונס ,בטבורה אוהו שמבק רלעבו תא םמחסו .הגוף אהו רזכ תא הגופ רכאינספו תהצעו ,להתקרבות לאב םג תא תנקוד עהתעתו השעצר ואות 'תמיד השגרמ ול שלחו יכ רנות קרחו מדי . זמא אב ,אליה בעוז ומאחורי לכ המ דשעמ ,ביניהם ההפעיל תאירי ןמנגנו אשל דחש ובקיומ הוקרע ובבשר הבשליט ההחדש השקנת הל לע תמערכ םהעצבי לש .שניהם אהי ההצמיח לחל שחד םשק בוניצ .ביניהם תבשעו םהצהריי החשש בלשו ,לדירה יכ ואל והי תשעו עהגעגו אוהי אל הידע דכיצ רלהמי ןאות תבנוכחו תהמתמד לש רהגב .הזה ,בינואר שחוד יאחר בשעז תא ,הבית אהי ההגיע הלדיר .מאוחר דעוד החיכ הל ,במיטה קמשתוק אשתבו ואלי הרכ ,ונכמרת חמוכר ללהשי תא רהעו לשהח תלהתקשו סביבו . תאירי ההגיע במהער יהחורפ תרועד מקור . ההתלבש הונכנס ולזרועותי .המחבקות דעו ילפנ עשנג הב ךהפ וב ךהרו םהח הלתשוק דשתמי העורר וב אוהו בקר תא ופני עלשק לש הצוואר תבתערוב תהתמידי לש העדנ הותאוו השעלת וב .כנחשול ףהגו רהק אל ךהפ .למחמדים ךהתהלי .השתבש ה"מ "קרה לשא וובטנ תנשאב הפנימ .בפחד ""כלום ךואחר-כ ההוסיפ תבחביבו י"אנ .קפואה יאנ אל היכול תלעשו תא הז בבמצ .כזה" תלמחר אמצ תא ומזוודת הארוז אוהי האמר םשג אהו חבט שהרגי השז רכב אל .זה ךבמש עשבו אל חהני הל .לשעה רהתקש ,לעבודה עהגי .לדירה םפעמיי הקיבל ואות .לשיחה ךאחר-כ הסרב סלהכני ואות הוהפסיק תלענו לע .טלפונים בהרחו ושל קנמח העבור תממפ רהעי הוהדיר לש ימיק הנעלמ .בעליל אהו חשל הל ,מכתב ןמתחנ בשתשו ,לעצמה .אליו םלפעמי ההבחינ וב בניצ לע ההמדרכ לשמו ,ביתה ןכמי דיל .עזוב ראח ךכ בכת בשו רואמ אשמצ הל תחליף • ףוצר שגו ןקט .וחום עברג ןהראשו החשב השז דשוקול, ראח ךכ ההבינ השז .חשיש אהי ההתקשר הכשהי הבעבוד הוהשאיר ההודע הבמזכיר ,האלקטרונית אשהי המקוו אשל קיזי לעצמו . אהי אל הרצת ושיוותר וב םסימני .מרשיעים ךאחר-כ חשל הל ספאק 'למשרד שוביק בשתכתו הכתב לע רגב ששנט תא ומשפחת הוגיל תא דהצ להאפ לש .הנשים אהי החש ושלב ךהתהפ אול היכל תלשא תא ההמחשב אשהו לעלו ללכלו האות לב"כ .הנשים" אהי ההשאיר ול ההודע השניי ,במזכירה המבטיח אשהי תברשימ ישוחר טובתו . אהי הנכנס הלרשימ הכשחית תמשוכנע אשהי תאח .ויחידה םהצלצולי ,פסקו תבתיב רהדוא אל ןהמתי הל ףא .מכתב ואפיל אל .גלויה לע הדפיק תנכמר תבדל ןאי המ .לדבר ואפיל סהפאק אהבי קר תא ההמשימ תהיומי לש לט ןמיד . תאירי החית תחוזר ההבית רלאח ישת תהכתבו תהיומיו תויושב הבכורס ףבגו חקשו .מציפייה אל החית המתקפ רשאפש .להדוף תהאפשרויו רלחיבו ישת תנקודו תלוהטו לבחל ןנתו .מצומצם הבכורס והז יהיית החש תא לכ וגופ תוא ורצונ המתמסר . ירצית תלגש ואלי למשרד • ,להיכנס ללחול וב המבוכ .נוראההוא - לישתד רלשמו לע תמראי ,עניינית גיצי יאות ,כלקוחה עיצי יל .כסא ה"את ןמוכ תלצא עלרג תלראו םדג ישהשארת "ברכב? יוראית ךאי אהו סמהס ןבי ךהצור תלהיו יקורקט ןלבי חהכור לליפו לזרועותיי . אהו וייר יאית .לרכב תבמעלי יאנ תעומד הבאות תמתיח ףגו תאגבי השמזרימ וב דתמי ןאדרנלי .משוגע אהו למפעי .התנגדות לאב אל ךלאור זמן . תמתיקו ההידיע ןשאי רדב אשהו ליכו דלהעמי דכנג הההשפע הזו . לאב דעו ,לא דעו ,לא דע הלנשימ .האחרונה בבער ינכנסת הלמיט ,מוקדם תשוכב ,ערה המנס רלהתקש םע דעוד יבל להתקשר . םש וז קר ,ידידות ידעתי • יוהיית הרוא תא וגופ חנ לאצ ההאש ההקרוב .ההיא םמעול אל יחשת ,קנאה לאב תתחוש זהבזבו אל הנתנ יל .מנוח יהר הבאנרגי ושלנ ראפש ההי רלהאי תא רמת-גן . ,לא תא לכ שגו ןד . דעוד חהבטי יל ישאנ היכול רלהעבי ול לכ הידיע הותחוש תבאמצעו רקש רוחני . י"תדמיינ ךל ,טלפון יחייג ,בו זוא יהתחבר ON LINE. יאנ .אקלוט" ןבטלפו ההז יהתחברת יכד רלומ לשכ יתא יגופ םמשתוללי םמכיסופי אושהו חמוכר תלצא המהמיט אולבו מיד . םפע יקמת הבליל יומצאת תא יעצמ תעומד רמעב לכביש • הצופ רלעב ביתו . תחלונו רחד ההשינ והי םפתוחי יויכולת תלראו תא "ה"רנואר ףהמשקי לע .המיטה יאחר ששלו תשעו להח ההליל דלאב תא קהשחור-העמו ושל יואנ יהשתרכת בלשו לחדר . יידעת בשיעזו תא ,הבית אשיבו .אלי זא האהי וכמ םהנשי תהשמחו והאל ישאנ תכותב עליהן . רכב יידעת תא יפרט רהאוש המתפרץ • יידעת ךאי חנפת תא רהבוק הבאמבטי ,משותפת םלוגמי הקפ םומתיזי קצף • ךאי עאצבי לע הנקוד יבבטנ הש"אינ תיורד "בכביסה דועוד הינס קלמחו האות ובאצבע דע ששנגלו ללערפו עהמג ; ךאי ףיאסו יאות ךבדר ההבית אול קנספי ףלאסו תא לכ יחלק דהביגו ןמ תהמכוני רונדה תבמדרגו םמכסי לבמעי תא םהסימני .המרשיעים לאב דעו אל יידעת לע .הפטנט הז ההי הבגלרי ההלבנ טכשהפטנ ישל ענוד לעודד . וישבנ לע תכסאו ,סמוכים להמעי להגדו ישל שפרו לע ,רגלינו ,מכסה ווידינ תנחו םבמקו .ההוא אל קבדיו .נחות ומבט ההי ץנעו קעמו ףבמחשו ישל יוהרגשת ךאי אהו אמל םתכנוני לש שכיבו חהשט ךואי ןמעבר יהבלת קפוס לש תהמלצריו עמכני תא .נשימתו אהו הרא האות תיושב ,לבדה להמעי רהמוכ למוט לע הברכי 51 1992 רבמטפס-טסוגוזl הבלב הידע אשהו השל הושתחכ ול לככ שצריך . ראסו הל ףלרדו אחריו • ראסו רלשבו תא ףהכישו אשהי המשר דכמוק ההמשיכ שלו • לאב אהי התהי המוכנ .כשיבוא אהי ההקפיד איימה לקרוע את מחשוף החולצה. "אני מבין שיש לך מישהו. גם לי יש. אבל אני מוכרח לדעת שגם את צריכה אותי . לפחות קצת. לדעת שהאופציה קיימת עבורנו כשנצטרך". גופה התרומם מבלי שידעה שהוא עומד לעשות כך . "אני לא צריכה אף אחד". הקול החלול הדף אותו מיד . ברגליים חלולות היא יצאה מהגלריה. למחרת עזבה את העבודה. במשרד הפנים החליפה את שמה. מעכשיו היא טל מידן .• ברכה רוזנפלד אני מדובבת אותן לאבי' דב ברגוז פיינבורג ז'את 'י~~ ~ז;יף' ת~~;דpזמ ףא;ז;ן ~זק';כת ~פ;ת iJם?}ז~ ך~ו:זו; ~q ~~ים מ q נ~קים q1 ;גד;ת 7? ת;ע~~ ן g דדו~י ןא:רר מןק;ת ~pזמW כ;ת מ 7P ז;רו:זןפ;ת ~ל מ~ל י!{ג נ;ך n ;ת א~לי z ן:.וס~ ~ת n~~iJ מ re פ~א ך~ת iJף~~ Wת~פ~~ רiWK יוכה ~דרימ~ ;:ןז;ןי;ת ~qל;מ;ת w דר ד~י j2 ל םך{!~כ;!~~ :p מ; ד~י .j2 ל ז}?ל הן;נpזמ1 ו:זו;נ;ת ~זpע~~ם ז}?ל !{ך!{רים ס~~ים i2 רגי z .רו:ז ~ז;ר~ד;ת יג;:~~ מ~יד;ת םיג;:ז::?~ ז}?ל 9# ף ת ~ב~; ;· ע;ש :p מ~ w ה · ~~ים ל K צץ, ל Kצ f ~ךג~~י;ת :י ג~לז;רה פ;.רזק,'ת ~ש :Pהלז.r ז}?ל ~;נו;ן ~ז;ורי Q ים ז:: t' ~ןה nת~~; ~ת מ~.רת* ללבוש רק את המפתים v זבבגדים, למקרה שתתקל בעודד. היא רכשה בגד גוף שחור שקוף, ב:ו תקביל את פניו אם יבחר להודיע על בואו מראש. גם אם י 1 :וא במפתיע, כושל אל דלתה, ימצא אותה מוכנה. היא טבלה יום יום באמבט מבושם בשמן ריחני וגלשה לפנטזיה. הכורסה נכנעה לשיני הזמן . דווקא עכשיו י כשהיה עליה לשאת את משקלה של אירית בלבדי הרבzזןנ אחת מרגלי העץ והנגר הודיע לה בצער אך בפסקנות ש"אין טעם לתקן . כל העץ כבר אכול מבפנים". אולי הגיע הזמזי לקנות כורסה נורמלית. היא חשבה על רהיטי "סטייל" ששיבחה בכתבה בשבוע שעבר . אתי ידעה מה מספר הטלפון של "סטייל" ועם מי צריך לדבר . "יש להם דברים משגעים" ספרה לאירית. "מידן עשה אתם באוטו והוציא מהם מערכת סלונית מעור ומערכת לגינה ממש בזול". אבל היא נותרה יושבת בכורסה חסרת הרגל שאצרה את מגעו של עודד. חברים טרחו לספר לה כי מזה שבוע הוא נראה ערב ערב כשהוא עוזב את פאב השופטים , גופו כרוך בגופה של נערה. לא תמיד אותה נערה. עודד התמיד כבסירנותיו להטביע את האבן העצומה שרבצה על לוח . ילבו. נשים, כך סבר תמיד, הן אתר ההטבעה המוכח ביותר . עוד באותו ערב היא התקשרה לי רידה של מיקי י אבל עודד לא היה. קולו במזכירה האלקטרונית ביקש - בעברית ובאנגלית - להשאיר הודעה אחרי הביפ " היא לא טרקה בזמן י ועודד קיבל שיחה ריקה. קח אותי . קח אותי . חשבה איויית ונשימתה מתדפקת לדופן החולצה עמוקת המחשוף . ואז גילתה את הפטנט. בשעות האינסופיות שלאחר האמבט היומי היא שקעה בפרטי הפגישזז שתהיה, המבטים השחורים, הגלישה הבלתי נמנעת להזדקקור r ההדדית של גופותיהם. היא ראתה כיצד ינסה לשמור מרחק, נוטר את הכאב שגרמה לו, את הוחיה, אבל חשה כיצד י י גלוש בטוחות בינות לסימני התשוקה שתציב. התשוקה אליה. כבר לא נזקקה לאמבט ולחסות החדר. עודד היה אתד i כל הזמן .. בנסיעה היומית באוטובוס, דוחף אתה את עגלת-הקניות בסופרמרקט ונדחק אליה באפילת בית-הקולנוע. בנוין שלפעמים החמיצה קטעים מן הסרט מחמת הריגוש שהעלה בה. אבל הן הוא היה שלה. וזה היה שווה. היא לא מיהרה. לפניה השתרע כ:ל מרחב הכמיהה והיא עמדה למצות אותו עד תום. הוא לא ייכנע לקסמיה לפני שתפרוש לפניו את כולם, עד האחרון שג:הם. הוא לא יפול שדוד כל ~מחשבה מיסדת ה;פכת ני :פחדב • :• •.• :• •: T :• :• T: : -- עוד לבה לא ימשוך אחריו את מערכת העצבים כולה ויותיר אני נ; n נת מעשי -:--". .·· .: אותה חשופה ופגיעה. והיא הלכד i כל הדרך אחר התביעה שלו, ~ת i2 י iJ ו:ז~ים 7PiJ ז;ן j2 ~ד n ;ל.ף ע;~ד מפייסת אותו בדמה, ניגרת לרגליו. רק אז, שתהיה שלולית רותחת, יכנס אותה, יתבע אותה 1 היא תנבע ללא שיור, · מייחלת ~יד ז;ול~לכ(;ת ~פ;ת z די שמעז-רי פעם :פפ;ך נ;כה שיינעץ בה עד הסוף, עד לריאור l, עד לכבד. כמעב~ לי~בת. הד~ח ". פיה היה יבש מתשוקה. ההפסקו r1 בין מפגש למפגש התקצרו. בערבים חיתה תשושה. בלילות הבzזו ונדדה אתו בכל האתרים ה~ל~'ל ה~ה - זהר~ 0 :• •• T T : פה-דיאס רה הד~ח מינב :-•• -T •: •• " T ~ה-די~ס .רה ע;~ה מ qלי Rה מ re ז}?ת ך~אן מ W ק,ט t'הכr לא זז t'הכr ~י~ף ע; a ה מ~ל a יחד מטת הח'לי נדז-רעת לא n ך; ·--•·:-- :ז י~~ ~רךך ~ר?? . רת ~זק iת;; ~פ;ת םיק:~pןמR רים :p מן:פ;ך;ת זז;גק. * "כתרת שירו של יאיר הורוביץ מתוך "בשבתי לבדי" "האגדה חובטת בתריסים, את המות" בהם יכלה להשתוקק אליו, להכניע את הריחוק. היא חיתה אתו בינתיים, עד שיבוא. כשראה אותה בגלריה הלבנה י 1 שבת לבדה · ב~יניים עצומות למחצה, נלכד מבטו בפניה. כמד i טוב היא נראית, והוא נצרב שוב בצורך המוכר הזה לדעת v והיא אוהבת אותו . היא חיתה בעיצומה של התקדמות לעינוג אתו. יש גבר בחייה, חש ביאוש. למרות שעכשיו לא עליה דאב ולמרות שתשוקתו חיתה שייכת לאהבה חדשה וקשה, זזוא לא יכול היה להתכחש לצורך בהיסחפות המיוחדת שהתלוותה תמיד לרואות שאירית אוהבת אותו. האהבה הזו הכחישי ה את העולם. והוא היה זקוק שוב לקסם שהיה בה להעלים מפניו את האובדן של האשה החדשה. לפחות לשעה קלה. ואז היא ראתה אותו . איזה מזל שהתלבשתי נכון . עודד ניגש . כן, על פניו הארשת שצפתה. קח אותי, קח אותי. נשימתה 52 גויון 151-152 נאז•ם חי:נמת מתורכית : נסים אשכנזי (אסקין> מתון "שירי השעה 21-2211 שירה• • • מכה נר.אשי ניח;ח האדמה ספוגת שמש T T 0 :• -: T T :- l\1AZII\1 HIKivlETT חלוץ השירה המודרנית בתורכיה. חיפמת הוא יליד ושאלן.ן א;תי דבר מה T -: • : : -T : וזק" Q סךך iJ לח;ת ~עו •: :• -: T •-: - : ."" 1902. בגיל 19 lי~~ א;~ך ;ות;ך iJ ז;יבו~ה :;גזק"ךה םיקtז:ז... ~7 ~ל מ דrלwי , ~יד ::ז~:יסלה ד~יד ק.ץ ~~ריר . שם הכיר סופרים ומשוררים בולטים ;:זזקג'ו;ת נ " ל י;ם ~;וח ~ס;ךך והושפע משירתו של ת;ס~tזו מאיקרבסקי. עם שרבו ם של הכפרית ש'וי השיר "ממר" • • •.• •T --•: :;ג~לוב; האו T T • ~~ךה ססרוש ן~ש iJ ךן~ים זק:;~;ך~ים ך.ךך ןג;~ ry ים, " f לארצו זנח את הכתיבה - קtQזכךם ... בחרוזים ובמשקל והחל לפרסם שירים בסגנון זה~לת ן;ח~~ז:;קך;~ז:; זקל ססמ;ן ת~~~י;נ~ 7 ~דגי חופשי בניגוד לרוח וזק. Q סךך מלח;ת ~~.זכח;ת ן~ 9 ~ר;ת ך g רו~ין • התקופה. ה;~י~י ~ד מגכ;גה ~ת ::ז;ו~דים wי;זיrזכ;:ל י~~ג;: w סנו סראש;~ה, tt ך ~ת ק;ל.ך ~י~י ש;ן;ו~ ... בשנת 1938 הואשם בפעילות קומוניסטית ונידון לתקופת מאסר iJ נ;יל;ו w י, iד~:יi2 י~~ נך;מה לאילנ;ת האביב ... T של עשרים ושמרנה T T • 0 : :• : T :•• • : • : -: • ~יד ז"את :;כי יי:זtזדר~ ן 9g ר ;ו zדי . ידי~~~:; ך w·~. ךר ~ת ~דח דך:~;:~מ WW לו;זז:יי לך ~ם מ 7P דסב שנים וארבעה חודשים . שביתרת הרעב התכופות אני מהרהר: ~ד ,א.ל~ז:; .. : -: .: שלו, הפגנות האהדה הגביהי את ~~סך ~טור םי~~~ ריךi~ז::ד דסדסב דסדאוי לד wיק;ת ; הךס~ד w ק;ל.ך ס z ה ;ול.יל ;:rק;ל;ת ?-:..". של שוחרי שירתו החנינה בפרלמנט • י~~ ק;_ךא 9gר : tt ז;י תא~??~כ; י :p גס iJ~. ךד !... התורכי י שבעקבותיו שוחרר מכלאו בתרם י~~ ש;ן;ו~ זקיר : שחים-עשרה שנים, א;.ז;וך הוא מך:;כיר . כשהוא חולה במחלת • לאחר צאתו לחופשי, התהלכו שמוערת אני י;שב 9 ת לחמי לאכ"ל : ::· ". . : --.. .: א;.ז;וך ך;~ה Q7גי . ם~ז:; ~~ךת איךi א; ~ךח;נ, שהשלטונות רוצים י~~ ע;~ך : להביא לחיסולו. נאדים iJ ~ם ע;~ךת א; ת~~;ש א; ע;ק.ךת אן.ן נ;כחת לידי. יחפמת היה מודע ךס~ד מו.ךק.ת zזrד. למעקבים אחריו ולסכנה tt ז;י ;וכל ~,~;~ ~ליי ~~~~' גה; ~דח w וי, המאיימת על חייו, tt ך ו~~~ ז;ו~סנו 7 סזכ ;· שנמלט ובשנת 5119 ז;ינו 7iזrכז. ·, ן; ח;זק 9 ת ~ת ךר; 7iזr ו;ז:: iJ יןה דס 7i;גה) 7 ו ::זזrי~י~ ק;ל.נו : בספינה רומנית לגרש מה איךi ע; w ה ~ד · w י המזרחי רמשם עבר tt ז;י ד~ z .ז:יי ס 7ttה~~ :p ;גר ה~;מיrזw~ים ... לברית-המועצות שם מת בשנת 1963. f,ת~ f .ךגע ? יצירותיו, שהיו אסורות אולי מלטפת ~וו חתולים בחייו בתחומי מולדתו, . :-". ". -: -• ~ין וי ~לים, ,םיךtז;א7 .זכ~ר ~ת זrו;ז.וו'ן זקל ~י 9~דנול : זכר לתפוצה גדולה שעל זrכרנ סד 7i ב, ,םיךtז;א ~מר ~ת ס~ם, לאחר מרתו ותורגמו אולי צ;עךת היא, .~כו'~~ t T לשפות רבות. דמ wס 9 ת דגו~ים ~rז ד:;גים. <ה i סד 1 לךם -~~;'בוה~ס ·"7?rJ י;ת ג~ השירים המופיעים ומה זקק;.ךה ~ם ת;ני~~ז:; כאן לוקטו מתוך ממ;:;גיל;ת א;.ז;ו r~ ~לי ;ו z ~ים זקרו;כים wלי .( הקובץ "שירי השעה ;ות;ך םי~~~ זק"רו;גים י 21-22", שבר שירים ;ות;ך ::זס~ים ;ו;גגכי ~;נך;קז:; ... ן~ל מה איךi ח;זק~ת, ששלח יחנמת לרעייתו פיראיה מדי יום מתוך ry ~לי? בית-הכלא. :p ר;ת ;· ש o/ ח;ר;ת מ~יע;ת ז;ו~ירי סךח; R ה, ~י י;ך~ מעירם של ענ:~ים של חרוצים של ישרי לב -:""•• אולי ~ל t • T •: • :• f •: : T " ן; איסטנבול האמן.ןית • • -: T : -: • השעועית שמסרבת להתבשל t -• ."" ."" T ".": : : ~יד ךךןוגtז ~הו;ג.ז:יי י "." T T : "•• 53 ·א 7 ~ק;ם ~ליו ~גר:ש י ל f. ל.א כ; ~זקב, ר"ב ;וגי ס~ןם. ;ות;ך .זכך~ילי ~ל יג;:~ ~ל מה איךi ח;שבת עכשו וד~~ר םי~~ז:; ;ול:;גי T : -."" ."" ן~ןמוסך ;ות;ך ~יגי ...f,ת~ f .ךגע. אוגוסט-ספטמבר 1992 ~~ זrו;ז.;א ~ק.ש יי:זtזלס ~לךך היית ישובה ליד כרכי . י;זtזדז::; ~ת ך.Pזא"רי;זקt~דiן :;גי ;ו~יגךך iJ ~ד;ל;ת ן iJת;ריךiו; ;ו iJ נ;ינ;ד~י ;ו~יגךך tt ך ~ת ק;ל.ך ל"א wמ~ז:יי . ;ות;ד~י ::זלךלה -י~ w ם w ע;ן :;כזt:;כw "ר ט;ב;ת. למד כלכלה ומדעי ז;יה;ם ;ולי .זכו;זז:יית ~יגךך ;:r פ;~צ;ת ;ו z ק · ר המדינה במוסקבה, ד::ז o/7P .זכפ;ת לל"א ס.ךף :p ח.ק.ר ~-ר~ z ~א התע;ךךן.ןי ורוחי בנאה. והלחץ מצד גורמים ;וי;ם JfW ה tt ל לך ל~י;ת :p נו 7i ה ~רtזוtt ת, בינלאומיים הביאו ט.לז;rסו; ל"א ; לבסוף לחקיקת חרק :p י;ם JfW ה זכ~~ת ך ;::r ןא;ת QZ ה ד~~ת גאךם iJ י :p ק.ת מה איךi ע; w ה ·~ד w י לב. f,ת~ f .ךגע wי , א; על אמללותם :של ·,\._ 54 גליון 151-152 בקרוב ~411\~~ ריבה רוביך : דיאלוג ~~~ 11, מבחר שירים 1970-1991 תרגמו מאנגלית : מאיה בז'ארנו, גיורא לשם, עליזה נהור, יונתן וטוש' איו~ן שייכפלו ליריקה ייחודית, אינטימית, של משוררת בולטת בלשון תהאנגלי המשך מעמ '25 עומדת תמונת הילד הנפחד י הממורמר ("וחבל שהלך אתמול לשתות גזוז עם אבא" [עמ' 117[, הממאן להינתו i מאביו, המסרב להתבגר. אכל שלכ ההינתקות וההתבגרות הוא כלתי נמנע והכאב הגדול המתלווה אליו י גם הוא הכרחיי . החלק השלישי של הטריפטיכון האמצעי נקרא "תוש", על שם הילד המכונה מאז פורים האחרון י תוש, זקם ועדירת לכך ששובל הכאב מנשף המסכות הנורא נמשך גם אל החיים שאחרי טראומת הפרידה וההתבגרות. אכל כחלק השלישי של הטריפטיכון המרכזי, העוסק רובו בסינימה ) סוג של תחפושת לחיים "האמיתיים" ?( כהתפע- · ן לות מן ההמצאה הגאונית, ניכרת גם השלמת-מה עם המסכה והתחליף י עם ההינתקות וההתבגרות. ולמעשה, מתוך מה שמוחזק שקר ורעות-רוח, מתחילים לבצבץ ניצנים (לבנים, כמו חצבים) של אמת, התאוששות, פרופורציה בכרינה וחת- המשך מעמ '39 ויטקייביץ'. רומנה הלפרן חיתה עבורו מעין שגרירתו הפרטית בוורשה. הודות לה קשרי קשרים הדוקים עם סופרי המטרופולין . התכתובת ביניהם נשאה אופי מעשי יותר' אך גם בה לא חסרו אלמנטים ליריים שו~ חוויות רגשיות היקרות לשניהם. גורל טראגי קשר בין שלוש הנשים ; שלושתן , שכה הישדד על רוחו v זל ברונו שולץ' נספו כמוהו בשואה. קצר המצע מהשתרע, כדי לעמודי מקרוב על כל מכתבי ברונו שולץ לעמיתיו ומוקירי יצירתו . בכל איגרת ואיגרת אליהם, בולטת מטפוריזציה שוי המלה הכתובה, בכל תג ותג נשקף האקלים האניגמטי, המוכר מכלל יצירתו. האיגרת הטראגית ביותר במסכת t ~פיסטן- גברות. "זה מתחיל בשני ילדים [הגיבור ואחיו] יד ביד הולכים" (עמ' 127(, נאמר בלוח השלישי של הטריפטיכון השלישיי ובהמשך שוב אב ובנו "והולכים יחדיו" (עמ' 136(. אבל כיוון ש"העקידה" כבר התרחשה בחלקו המרכזי של הטריפטיכון י כאן כבר ניטל עוקצה, ומתברר שגם אם הכל נדמה עד עתה "נשף מסכות", אשליה, זה אמנם כך, אבל לא לגמרי: וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה-בכך בצד הבלתי משתנה הגדול • וכל חריצות הבונים התמוססה לקצת אבקים רצים באין מכלים על פני הפתוח הגדול שמסביב, שלא כרמי הערבים ולא בתי היהודים לא נוגעים בו • ולא משנים בו כלום. ורק קצת הלאה מזרחה, ממש מתחת לשמש • רואים כעת ברושים שחורים ובתים אדומי גגות. (עמ' 136( משמע, השממה לבסוף תיכבש ותתמלא, לוגראפית זו היא אל הפסיכולוג, פרופסור שומן . חלום המסופר בו הבעית את כותבו כל ימי חייו. הכל מכל, כאילו נלקח מהתיעוד הפסיכונאליטי שבאסכולה הפרוידיאנית. "]...[ אותה הקללה של בדידות עצמית, ניתוק מהחיים, מהפעילות, החדווה והטראגיות שבהם, מזכירים לי את חלומי ואני בן שבע. אותו חלום הטביע את חותמו על גורל חיי ... אני חולם שהנני ביער . לילה חשוך . אני כורת בסכין את אבר מיני. אני מודע לאימה, לחטא הנורא אשר חטאתי . אין ברצוני להאמין שאכן עשיתי זאת ובכל פעם מאשר בייאוש תהומי שאכן כך הדבר ואת הנעשה אין להשיב. אני מצוי כמעבר לזמן, נוכח הנצח, שהוא עבורי בחזקת תוד• 'דj איומה של אשם. אני מקולל והשיממון הנפשי של ילד החש נעזב ובלתי חשוב מרוב קטנות, גם הוא בסופו של דבר יודבר ויתמלא : "יום אחד יהיה נעצר כשיקרא דברים שידע מזמן ולא ידע לומר מרוב קטנות ]...[ וכאילו גולם של הרגשה עיוורת היה נפתח פתאום ומיישר כנפיים מוכנות משכבר, ולאחר הרבה זמן י ארבעים או יותר שנים, הוא מוצא פתאום דברים שלא ידע לומר אז כשהיה קטן ]...[ אבינו שבשמים, כך מצא בספר יום אחד מאוחר בחייו י בשעה של שתיקה שבה עומד לו אדם גלמוד ועזוב, R ןא בספר' שבה לא יקלוט את קולך וידמה כאילו עזבת אותו והוא נשאר נעזב שעה זו י כך קרא, אינה אלא היא רק רגע של דממה באמצע השיחה. רק רגע של דממה בתוך שיחת היחד שלנו, קרא אחר כך מה שידע קודם, לפני הרבה שנים. ובדיוק כך" (עמ' 95-96(. וזה פירושו של לד~י על עצמו ועל העולם בנשימה אחת. • לעולם ועד, כאילו סגרו אותי בצלוחית זכוכית, ממנה לא אשתחרר לעולם. את תחושת חיסורים לא אשכח לנצח. כיצד לפרש את המטען הסמלי בחלומו של נער צעיר' כיצד להבין את פשר חלומי?" תם המסע אל מסכת המכתבים ולא נשלם. הוא מצטרף אל הנפשות הערטילאיות שבכלל יצירתו של הסופר' אל רב-מג המעופף, האב יעקב, המבקש לברוא אדם בצלם המנאקין. אל אדלה, המשרתת המדיחה והמפתח, אל אנה צסילאג המסתורית ועוד . בעולמו הקסום של מורה למלאכה ולציור בדרוהוביץ י אי שם במבואות רחוב התנינים, הופכת האיגרת, כספריו, למתאר של מציאות ואשליה, של המוחשי והמדומה י המשמשים בערבוביה גאונית .• וסטודי תלוש למנויים וכבור "סטודיו" המרכז ואמנויות נבעת חביבה ר.נ . מנשה 37850 ברצוני וחתום עו "סטודיו" במשך שנה )11 חוברות) מצ"ב המחאה על סך 110 ש"ח כולל משלוח. ההמחאה תהיה מוסבת על שם אתר-סםוריו מנוי וחו"ו :110 ש"ח וא כווו משווח . שם משפחה ___________ כתובת מיקוך _____םלפוז ---- חתימה תאריך ----- ~ תיאטרון בית לימין נומה עמק מאת יהונתן גפן בימוי: ~'ל; דד זיו תפאורה: אבי שבווי עיבוד וניהול מוסיקלי: רועי זוארץ תלבושות: נטע ומרן תאורה: שולי זיו משתתפים: (לפי סדר הא-ב): אורי אברהמי, שולמית אדר, מיכל ורד, עזרא כפרי, דבורה קירר 1 שרון שחל. השבוי בצמרת קומדיה מאת ניל סיימון תרגום: דניאל לפין • בימוי: מיכה לבינסון תאורה: שולי זיו • מוסיקה: אפי שושני תפאורה: אבי שבוי • תלבושות: ענת מסנר משתתפים: מני פאר, אסנת וישינסקי, ליה דוליצקיה, נירה רבינוביץ, נורית כהן 1 שחקן אורח: אברהם מור האופםימיםט הצגת יחיד של מוחמד בכרי מאת אמיל חביבי עיבוד לבמה: מאזן גטאס, מוחמד בכרי .תרגום: רני לבנה בימוי: מאזן גטאס 1 אלין תורן • תפאורה: פרידה שהם תאורה: יחיאל אוררל תלוש למנוי מתנה ברצוני וחתום עו מנוי מתנה במשך שנה )11 חוברות ( עבור : שם משפחה ---------- כתובת ------------מיקוך ______םלפוז ------חתימה ______------רירא פרטי שווח המחנה : שם -----------החפש ~------------תבותכ מיקור----- םלפוז ----- חתימה -----תאדיר ----- חיוליפם אינטימיים מאת אןל איקיבוןר תרגום: יהונתן גפן • בימוי: אלין אדלד תפאורה: ארז יניב • תלבושות: גילה להט מוסיקה: אלדד לידור • תאורה: מאיר אלון משתתפים: לאורה וינלין 1 אוהד שחר םוף עונת החלומות מאת מרים קיני בימוי: עמית גזית תפאורה : אילת הרפז • לתבושות: איריס רטינסקי תאורה: חני ורדי • מוסיקה: רפי קדישזון משתתפים (לפי סדר :)'ב-'א חגית ןב-עמי, שרןו הכהן, כיסים זהר, דדו מנחם, לליית נרג 1 לאי נחמה המלך . מחזה מקורי מאת שמו~ל הספרי ובבימויו תפאורה ותלבושות: אילת הרפז • עריכה וניהול מוסיקלי: יגאל חרד תאורה: ניסן גלברד ,משתתפים: מתי סרי, אורי גבריאל, עמסו לביא, חנה אזולאי 1 אדי מוכתר ו שלמה טולדו 1 נאוה מדינה קומיקאים מאת ניל סיימון תרגום: אלי שריינו (חתולי> בימוי: אילן רונן • תפאורה: אילת הרפז תלבושות: ענת מסבר • תאורה: חני ורדי משתתפיט ד ספי ריבלין, ששון גבאי, עדי לב, חן חגי, דורי נאומקו, ערן איוניו תיאטררן בית ליסין, ריצמן 34 ת " א 62091. ~ l;