ןמ ה ; תספרו :הערבית דמוחמ טאלמאע'ו ואב םבורא העא'ד ישאפע לנווא ענפא ראהמ לזע'לו ישיט · א ןחסי ראהמ ןאמי יעל םסאל תמסו :ומאמרים יצב תצמר תיהודי רנוט ב ריאי רמזו ןששו ךסומ זבוע ןעבור לוכ םהמדורי םהקבועי . · -, ההם" , אנתולוגיה משירת המזרח הקדום: פרי עבודתם הראויה קטעי קישור '. ימים אלה הופיע הספר "בימים הרחוקים :;:.::;~;~:.~~~~ ם:"ב!i ראש מלך מן התקופה האכדית העתיקה מתוך "כימים הרחוקים ההם" המר שלה עם התנועה הציונית, אתעכב גם כדי להזכיר את יובל המאה להיווסדה של תנועת ה"בונד", שתרומתה לפיתוח תרבות זו חיתה מכרעת. באוניברסיטת חיפה נעשית עבודה חשובה בחקר ה"בונד". אבל רק שם. <כאן , מן הראוי לצייד את ספרו החשוב של צבי ברזילי 'הבו נד בין שתי מלחמות העולם"' אחד המחקרים הבודדים בנושא זה>. ה"בונד" עלה על הזירה החברתית-תרבותית יחד עם התנועה הציונית. והאידיאולו גיה שלו חיתה בדת-פלוגתא חריפה לאידיאולוגיה הציונית: אבל דווקא היא הצליחה לשמר את אחדות העם היהודי , בעיקר את החלק החילוני שלו , באירופה במשך השנים. ובעקבות תום הוויכוח והקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל' הגיע זמן הסולחה ההיסטורית בין שתי התפיסות והזמן להסרת החרם ולדיאלוג עם פלג זה של העם, שעדיין קיים ופועל במקומות שונים בארה"ב, בדרום אמריקה וגם בארץ. כי השאלה חדלה להיות פוליטית וגם הוויכוח האידיאולוגי שעוד קיים איננו אלא תיאורטי . .4 ואם יורשה להעביר דף, תוך הרכנת הראש על קברו של מישל הראו , משורר ערבי-פלסטיני , תושב נצרת, שהלך לעולמו בימים אלה. מישל הראו כונה בפי רבים מבין הבקיאים בשירה הפלסטינית בישראל בשם "אליוט הערבי", משום שהקדים רבים אחרים להשתחרר מכבלי הקלאסיקה, ובשירתו המאוחרת יותר היה למשורר מודרני-עכשווי לכל דבר . הוא העמיד לא מעט תלמידים ממשיכי דרך בשירה הערבית בארץ. רבים משיריו התפרסמו בעתוננו , בעיקר בתרגרמו של פרופ' ששון סומך , וגם בתרגרמים אחרים. זו ההזדמנות להביע צער עמוק על הליכתו מאיתנו , להביע את השתתפות בית "עתרן 77" בצער המשפחה ובצער שוחרי הספרות ~ לשבח של המשוררת ש. שפרה והחוקר יעקב קליין . עבודה שכללה גילוי ואיסוף החומר , מיונו , השלמת לוחות הטין , עליהם נכתבו היצירות בכתב יתדות, כמובן , והשלמת החסר בשל לוחות שבורים או פגומים, מחמת הזמן. ועיקר העיקרים, תרגומם לעברית קריאה, מודרנית ויפה עד ריגוש. העבודה הזאת התמשכה כחמש עשרה שנה. בתרבויות העולם הנחשבות למובילות, תורגמו יצירות עתיקות אלה לפני שנים רבות מאו.ד אדם משכיל , החפץ להיות מצוי בתרבויות קלאסיות, יכול היה לקרוא בכתוכיהן באחת הלשונות האירופיות. מה שלא ניתן לומר על המציאות הישראלית, עד כה. ואנחנו הרי נמצאים במזרח. וקרבת תשתית התרבות העברית לאכדית <ספר בראשית ופרקים אחרים במקרא נקשרים לאפוסים האכדיים ואחרים, מן השירה המרתקת של המזרח הקדום> ידועה היא. השאלה הגד i לה העולה בעקבות הופעת התרגום היא - מדוע רק עכשיו? מדוע לאחר כל כך הרבה שנים של קיום תרבות עברית ומאתיים שנה מאז ראשית הספרות העברית המודרנית, רק על סף המאה העשרים ואחת, מופיע מבחר מהיצירה, שכנראה השפיעה ישירות על תרבותנו , ולו רק משום שהיא קדמה לנו בערש הולדתנו בשנים רבות עד מאוד? יש יותר מתשובה אחת אפשרית. אבל אולי הסיבה המרכזית היא אי יכולתו של המימסד הדתי והדתי לאומי , הפטריוטי-אדוק, להשלים עם העובדה, שכאן , באיזור הזה, התפתחו תרבויות רבות שהשפיעו עלינו. תרבויות שהיו פגניות אמנם, אבל לולא הן, ניתן לשאול, איזה אלילים ופסילים היה אברהם מנפץ? וכן , האם חלק מהפולחנים ששרידיהם עדיין מתקיימים אינם נובעים מאותם המקורות ? .2 ברור מדוע היה המימסד הדתי מעוניין למנוע מחקר רציני של תרבויות האיזור הקדומות ובעקבותיו גם תרגומים מן היצירה הנשגבת, שחלקים ממנה לא נופלים ביופיים משיאים בספרות היוונית העתיקה, למשל. אך מה שפחות ברור הוא - מדוע האקדמיה שלנו התעלמה או כמעט התעלמה מהמורשת הזאת, שהיא שורש כל תרבויות המזרח שבאו בעקבותיה. ובקפיצה "פראית" משהו אל תקופתנו שלנו , דווקא על סף המאה הבאה, ניתן לטעון שאותו חטא קדמון הולך ונמשך ביחס למורשת הלאומית החילונית שלנו . חקר הספרות היידית קיבל אמנם תאוצה מסוימת, הודות לעבודותיו החשובות של פרופ' דן מירון , במחקריו מן הספרות היידית, אבל זה מעט. מעט מדי. מחקרים ביצירותיו של מנדלה מוכר ספרים ושלום עליכם הם חשובים מאוד , אך לא פחות מכך חשובים מחקרים ביצירות י. ל. פרץ, הפחות אהוד, גם על המימסד התרבותי בארץ , אך הוא אינו נופל בחשיבותו משני הגדולים, מנדלה מו"ס ושלום עליכם. .3 ובאשר לתרבות היידית הכללית שהתפתחה באירופה במשך למעלה מאלף שנה, לא נעשה כמעט דבר , על כל פנים, גם אם נעשה משהו בכיוון , אין די בכך . ואם כבר גלשתי ונגעתי בתרבות היידית, תרבות שחיתה כמעט • ~ 91~ __;}. ... -u מוחרמת, כמעט מוקצה מחמת המיאוס ביישוב בארץ , בשל הוויכוח הערבית בכלל והשירה בפרט. שירח ופרוזה זהר פרידמן : שירים ברוריה כהן: שיר עדינה: שירים מערכית: מוחמד אלמאע'וט: שירים: מערבית: לאה גלזמן אבו בוראם: שיר: מערבית: שמואל רגולנט ועופרה נבג 'ו עא'דה שאפעי: שירים: מערבית: מחמד ע'נאים נוואל נפאע: שירים: מערבית: מחמד ע'נאים אחמד זע'לול א-שיטי: התיבה: <סיפור>: מערבית: משה חכם חסין אחמד אמין: הלו". כבוד השר: <סיפור> מערבית: דוד שגיב עלי סאלם: הצלתי את גורבצ'וב: <סיפור>: מערבית: פרץ-דרור בנאי ביקורת ספרים שמעון אדף על "ארץ הדברים האחרונים" לפול אוסטר 7 9 1 7 2 7 2 7 29 29 31 32 3 3 5 השער: עבד עבאדי 1982 מירי פז על "אנציקלופדיה למוסיקה של המאה העשרים" בעריכת ברומן לנובט 6 י עודד פלו על "גשם דק" לבוצי ארון-ברות יעל ישראל על 'זריחה פתאומית" לאסתי פישר-חיים 6 8 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ' ! לכבוד ת 11 ד 16452 ת"א 61163 : 8 ' 11 77 י : : עודד פלו על "כתיבה מצוירת של חצי אהבה חצי שנאה" לאלה בת-ציון אבקש להיות מנוי על "עתון ~ משה בן שאול על "שירת הכוכבים" אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז 9 דורין מרגלית על //בין מים למים" לי.ח. ברבר ועל 'זכרונות מעונה מתה,, לראובן מיון שמואל שתל על 'מ 1וסיקת החללים הפנימיים 11 לדרור אלימלך ' ~ • 10 11 '' לשנת 199811997 םש ושם משפחה כתובת י י :י : מסות ומאמרים טלפת י : י צבי צמרת על "עוול'' לאהרן מגד יהודית ברטוב על ביוגרפיה חדשה של פלובר יאיר מזור על שירת דוד אבירן ששון סומך על השמש האחרון בבית הכנסת עזרא במצרים בועז עבורן על רשמי מסע ממצרים 12 14 18 24 25 מצורפת המחאה על-סך 180 ש"ח י י י עבור 11 גליונות כולל משלוח בנק ____ סניף מס' המחאה __ י י י : חתימה _____תאריך __ יעקב בסר י מדורים י י : לפי שעה - המלצות עתרן 77 חצי פינה - רוני סומק • 4' 23 :י ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ מוסיקה - אורנה לנגר על פסטיבל זלצבורג 22 כל החותם על מנוי חדש ישראל אלירז על הטקסט האופראי 23 זוכה ב"מבחר שירים" - 20 שנה, 289 עמ', 163 משוררים מצד זה - על מוספים, ספרים, אירועים - עמוס לריחן 39 שנה כי uת l ןוו ירחון לספרות ולתרבות העורך: יעקב בסר חברי המערכת: שמעון בלס, עמוס לויתן. ששון סומך' אריה • נליון ג 20 • שכם תשניי r • <המבצע עד 02.97•28( ינואר 1997 20 • ש"ח lton 77 Literary Monthly סיון' רוני סומק, צבי עצמון' עודד פלו' שלום וצבי המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות עורכת משנח: עמית ישראלי-גלעד והתרבות בישראל - עמותה ניהול ועיצוב: מיכאל בסר בתמיכת משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות ניקוד : שמואל רגולנס, פסח מיליד והאמנות. יחסי ציבור: רותי סבס עיריית ת"א-יפו - האגף לאמנויות. מועצת המערכת: יצחק אוורבוך-אורפז' גילה בלס, יוסי הדר' המערכת והמנהלה: סל': 5619879, ת"ד 16452 ת"א נתן זך' א.ב. יהושע, עמוס לריחן' רוני סומק, אריה סיון' צבי עצמון' עודד פלו' עוזר רבין' שלום וצבי' ש. גיורא גרפיקה ממוחשבת: דפוס מופת -רוזמרין בע"מ שוהם, אנסוך שמאס. לוחות: אורניב Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Levitan, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Somekh, Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled Vice Editor: Amit Israeli-Gilad Management and Graphic Design: Michael Besser המלני u n תוןוו מישל פרקו: תולדות המיניות -;'א ואלנטין טובלין: הדרך לצ'אנ'אן; מראית עין של רגילות, הכרוך ברצון סיפורים אישיים וגם נתונים ר , רצרן לזעת; מצרפתית: גבריאל מרוסית: בן-ציון תומר ומרק רע להבין ולהתקדם כדי לשרוד בעולם סטטיסטיים יבשים; כל אלה יוצרים אש; סידרת "הצרפתים"; הוצאת ררצ'ינסקי; הוצאת הקיבוץ הרואה בה מופרעת או מפגרת. תמונת מצב קשה, חשובה ומעיקה, של הקיבוץ המאוחר; 123 ;1996 עמ' המאוחר; 144 ;1996 עמ' ו=יי ~ו מקום, שלגבי רוב האנשים, תושבי ספר ראשון בסיורה של תרגומים מן שתי נובלות. במרכז הנובלה הראשונה מדינת ישראל' הוא התגלמות המחשבה חצופתית בת זמננו' בעריכת . "הדרך לצ'אנ 'אן" - עומד משורר תומר גניחר: כרוכים הבאים ה"עזאזלי.י אריאלה אזולאי ועדי אופיר. סיני שבע תלאות וחוויות. במרכז לטקסס; הוצאת גוונים/ 92 ;1996 הספר ראה אור לראשונה ב 1976-' הנובלה השביח . "הטריומף הספרדי"עמ' ועורר הד' שרישומיו ניכרים עד - עומד קיסר רומי . ספר ראשון בסדרת המקור "גוונים/ היום, בשיח התרבותי . פרקו טוען צעירים", בעריכת עמוס לריחן וספר עירו נסוק: כצל פרדסים על אדמה שהמנגנון יהחברת הוא בעל הכוח ראשון לצלם תומר גניהר. בקובץ מצורעת; הוצאת הקיבוץ המאוחר; והידע לצורך שליטה על היחיד' תשעה סיפורים ואחרית דבר; נער 1996 עמ'והמי ביות, לפיכך' היא תוצר חברתי נוברח גור: ממתקים וחשבונות; מבית טוב הולך "לחקור" שכונת נסוק עוסק במשה סמילנסקי הסופר היסטורי ולא אמת אנושית חבויה. הוצאת הקיבוץ חמאוחר 1 ספרי סימן מצוקה, אשה שהריונה נתעב בעיניה והפובליציסט ובאורי צבי גרינברג קריאה; סידרת הכבשה השחורה; יוצאת לראשונה מזה תשעה חודשים המשורר; שני יוצרים מנוגדים, 123 ;1996 עמ' מהבית, אהבתו הנכזבת של קופירייטר כשהמחקר מכוון להראות כיצד עיצב שמונה סיפורים קצרים <כמה מהם על שבוי מלים לגרפיקאית אדישה והשפיע הפן הייחודי של כל אחד מהם גילח בלס: הצבע כציור המודרני; אולה החוזרת לעיר מולדתה באירופה). ואנורקטית, גבר מודאג ועצבני תקוע על הזהות הישראלית. תיאוריה ופרקטיקה; הוצאת רשפים; גיבורי הסיפורים שואפים לאינטימיות בפקק ביום קיץ' ועוד דמויות 1996;267 עמ' המגיעות אל נקודת שיתוק וחוסר ספרה של גילה בלס דן בתיאוריות אונים המובילה לפעילות אלימה דבורה נץ: זהו הילד ; תהוצא הצבע שבעת החדשה ובמיוחד אלו של ·t,l ואכזרית. ואולי' כמו שנאמר ב"אחרית ספרי "עתרן 60 ;1997 ";77 'עמ שבול וגתה וביישומן אצל יצייר דבר", "הכול בתמונה על גבול החלום "לא שלחת ידך אל הנער; אך המאה התשע העשר וראשית המאה נוגות גוו והאשליה." אולי הכול בדיוני ובטוח שכחת על צוארו המאכלת/ העשרים. הספר דן בציירים שניסחו שהכול שביר לחלוטין". וכשהוא מסתובב כך ברחוב; םכול תיאוריית צבע, אותה ניסו םלהגשי יודעים שזהו הילד;/ וגם תא ביצירתם. מדובר בשתי תגישו האיל שכחת בסב;ך ורק תלשת לו עיקריות - האמפירית והסוגסטיבית. משארף מס' 12: נובמבר-דצמבר; את הקרן/ וכשהוא במסתוב הספר נחלק לשני חלקים. הראשון 1996; עורכים: סיחאם ואור וע'סאן בכרך; גיבור' הם אומרים, םשתוע ו סק בצבע-אור על רקע ההתיאורי זקטאן . הקרן." של שבול וסקירת התפתחות תפיסת בגליון משתתפים סופרים פלסטינים הצבע ממחקה למייצג. השני עוסק מישראל ומהאוטונומיה, מהגולה וגם בצבע כביטוי' ובשאיפה להגיע סופרים ערבים מהעולם הערבי. הפעם להפשטה מקסימלית <לאור התיאוריות ממתקים וחשבונות ניתנת במה לשלושה יוצרים צעירים: צביה כן-יוסף גיבור: אשה כור ; של גתה ושטייבו) . שירים של המשוררת נוואל נפעא הוצאת הקיבוץ המאוחר; 47 ;1996 מבית גין' של המשוררת מעכו' ע'אדה 'עמ המומרת במגעים ארוטיים כושלים, שאפעי וסיפור של הישאם נפאע מבית ספר שירים שלישי . "כמו האשה אההי ונתקלת בחומת ניכור וחוסר יכולת. ג'ן. מטולטלת באימה/ עורמת הערמותי ועוד . יצירות, רשימות וביקורות. בגד על בגד/ סודרים, מסדירת בערו עונתה; חצרותי •// מבית רלחצ הצבע נצ ~r ד המודדנז מיכה יוסף ברריצ'בסקי (בן-גדידן): ומחצר למבוי; משחזרת מדלת לא ttt•nד• n~u דקגג.;>ז*' כתבים ;'ב-'א עורכים: אבנר חולצמן עמירה חס: שותות מהים של עזה ; דלת/ אריזות פזורות מיסתה/ פרוד גל' n~ ויצחק כפכפי; הוצאת הקיבוץ הספדיה החרשה בשיתוף עם "קו תועה בין; "קיררתי המאוחר; 1996 אדום"; הקיבוץ המאוחר; יספר מהדורה חדשה של כתבי מי"ב - סימן קריאה; 375 ;1996 'עמ מאבות הספרות העברית המודרנית. ספר שנכתב במהלך שהות של שלוש ש. שפרח ויעקב קליין: םכימי בניגוד למהדורות הקודמות שנערכו שנים בעזה. הס כותבת על החיים ר,רחוקים ההם: אנתולוגיה לש ונופו על ידי מי"ב עצמו' כאן יש בעזה, עד כמה שניתן "מבפנים". שירת המזרח הקדום; הוצאת םע ניסיון לשחזר את הכתבים במלואם, מתוך השטח. מתוך הכרות, מתוך עובר • המועצה הציבורית תלתרבו על-פי סדר יצירתם. בכרך הראשון הקשבה. על האנשים, היום-יום, ואמנות. המפעל לתרגום ספרי .מופת )1886•1888( יצירות שלא כונסו עד ההתמודדות המתישה עם השלטון 743 ;1996 'עמ כה בספרים. הכרך השבי )1888•1890( הישראלי-פלסטיני' על הכלא, על לראשונה, אנתולוגיה מקיפה, םתרגו הוא המשכו. הכרכים חושפים את המחסומים, על האישורים, על ,הנשים של מבחר יצירות עתיקות תמשומרי ראשית כתיבתו של הצעיר המתלבט ואכדית. "אנומה אליש" . רסיפו בין עולם המסורת וההלכה םלעול הבריאה הבבלי' "עלילות ,גלגמש" המעשים וההשכלה. האפוס הראשון תבתולדו הציויליזציה, ועוד' שירי אהבה, מזמורים, קינות ופתגמים. יפה ברלוביץ: להמציא עם; ספרות העליה הראשונה; הוצאת הקיבוץ רונה ויליאמס: אף אחז כשרם המאוחר; 292 ;1996 עמ' מקום; מאנגלית: אמנון נץ; יריעות ספרות העליה הראשונה שללה את אחרונות/ ספרי חמר; סידרת פרוזה; אביבה אופז: תעוזה ויצירה; ןבי העבר הגלותי' וביקשה להיות מעין 229 ;1966 'עמ יומנים קבוצתיים וסיפורת העליה "יש מאין" - מין ספרות של שבט - דונה ויליאמס, אוטיסטית המחוננת השלישית; 1996;303 עמ' הנבדלת מזו שבתפוצות. יפה ברלוביץ בכשרון כתיבה מדהים, פותחת צוהר יש שני סוגי יצירות של םחלוצי עוסקת בספרות העליה הראשונה לעולם האטום, הלא מתקשר לש מהעליה השלישית • יומנים קבוצתיים ומאפייניה . הקשר הבראשיתי, יצירת האוטיזם. ויליאמס, שגדלה במשפחה וסיפורת בדיונית; התנסות חלוצית, המיתוסים, האדם החדש - ומנסה הרוסה ומופרעת, מספרת סיפור מרתק החזון' משותפים לשני הז'אנרים. לקשרם לדימוי הנוכחי של ארץ וחושפת מהלך התבגרות מילדותה ועד מהיומנים ומהסיפורים נחשפים םג ישראל' עם ישראל והאדם הישראלי . היותה לאשה; זהו מאבק ליצור איזו צדדים של היחיד ויוצא הדופן . 4 גליון 203 וסביב האויר לש תנפיחו ,אינטלקטואלית ךוהופ אמוש ללזלזו .המבקרים תהביקור תהמסודר אל הקיימ ןעדיי םשו ןדיו יעניינ לבפו ראוסס 1 וכמ םג ןבסטפ .קינג קהצידו םלתרגו םהספרי םשלה ךהופ יכלכל בלבד 1 רוגור םלעיתי תשימ בל המעס ימד תבמלאכ .התרגום ותרגומ לש רהספ לע ייד המש ןרו יראו לציון . 'רון עהידו רכמת רגמ לש ראוסס א<להוצי ה"הטרילוגי דהני "יורקית 1 (כמדומני חמצלי סלתפו תא תא הרוח לש תשפ 'המקור תששומר לע תרהיטו ימבל תלהיו תפואטי ימד דמח 1 יומבל לליפו ךלתו ןרזו ,מעליב להמקוב לכ ךכ ובמקומותינ תבהשרא תספרו ,אמריקאית .מאידך ראוסס ךעור רבספ ,זה וכמ םבספרי םאחרי ושל ק'משח תהשתקפו .ספרותי הבהרב ,מובנים האנ םבלו אהי תב הדמות לש האנ .פונק םהתיאורי רבספ םמאזכרי םתיאורי לש תגטאו םשוני יברחב .העולם האנ תאומר ללמנה ,הספדיה י"חשבת לשכ םהיהודי .מתו" ההספדי תנשרפ ובסופ לש ;דבר ת<שויפ םהספרי ?בגרמניה תשויפ ההספדי (באלכסנדריה? האנ תמוצא הבחיטוטי הבאשפ ןדרכו לש םאד םבש ךקווי ו<שמ לש רהגיבו רבסיפו ר"עי "הזכוכית ןמ ה"הטרילוגי -הניד (יורקית" דועו. הנקוד ,נוספת ישאול ראוסס ואינ עמוד ,לה אהי רשבספ ל"וא "גראן , רמתא לסמוא .ו ידיליינ תא וקורותי של רנע 1 ןב ודמות לש ןיאסו 1 רבעי העלומ עשהגי ,אליה הב למתנה להכ תבסהרוריו .דומה לכ רסד רהנוצ ןכא 1 בבמרח יהספרות וב למתנה רהספ 1 אהו יזמנ 1 וכמ לכ ,אשליה וכמ לכ ,השתקפות סומתמוס .לבסוף לאב הבדומ הלדינמיק תהמתואר תבמערכו ,כארסיות רסד רנוצ דתמי םבי שהרע ןהלב לש יא .הסדר הבעובד וז הלבד שי עלהצי הנחמ אלקור תשורו .אלה • ןשמעו ףאד רתיאו תהכתו ,השונות תנתינ תהשמו רותיאו יסקס רהדיבו בסבי ,הרעב םמבהירי ףשא יכ ,התרבות וכמ ושרובנ םרואי ,אותה תהולכ ,ונמחקת תתרבו החדש ,קמה תתרבו תהמבוסס לע כ ו הח לש ההאשלי לוע .התקווה ,אגב האנ הרוא םבטקסי האל נהיכ תער הלאשלי ןשאי הל םמקו תבתפיס ,עולמה לאב ךבהמש 'הספר ההאשלי אהי רהדב דהיחי ןהמזי תא .תקוותיה אהי המזכיר בלמכות ,שלה דכיצ הבילדות הנהג קלשח םבמשחקי ר<כאש העת הנפטר ןמ ךהצור (לשחק וכמ ר"יע םהמלי "הנשכחות המ השמעל דמי הקונוטצי הל"עליס ץבאר "הפלאות רוהיע וב םמאבדי לכ םהדברי תא .שמם ךוכ רהספ םמתקד המאשלי ,לאשליה השאנ גנב תע ןאליה על תמנ םלקיי יאיזושה .תקווה לכ האשלי תכזא הקשור םג תביציר רסד םמסוי למו סהכאו להמשתול ;בעיר תקור גהג לאצ לאיזב דופרדיננ ם<ש אהי םג תממלא תא םהצרכי םהמיניי השל יע" ,אוננות) םהמגורי תופרש ההאהב םע םס ,בספריה ןוההריו 1 בעיר 1 םשחיי םחושי םאינ םנוצרי .בה ךבמש ההתקופ ,הזאת בכות םס רספ ל"כ דעו ףנוסי דלעבו ועלי 1 ל[ע [הספר יתפסת 1 ףיוסי םלהתקיי ולגבנ ןהרעיו רבדב ועתי "אפשרי - המעיד :אנה ךכ םג םהמגורי תבבי םהחוסי לש ןורכו 1 ושקיומ רמתאפש קר תהודו תלמכיר יחפצ ךער םשוני םהעומדי ללאזו 1 ךוכ 1 ,בסוף ההתקוו אשתימצ ךדר טמילו ןמ .העיר 11 תלמרו םשש רהספ אהו ץבאר םהדברי ,האחרונים" רתיאו תההתפוררו רבספ שמתרח רבעי 1 ךלכ ימצאת רהסב .פשוט רהספ ןד תבהתפוררו לש ,ציוויליזציה םשהאטו השל אהו רהעי 1 ההיחיד ההקטנ רביות תהמקיימ תא תתכונוהחומר . יאנ המרש ילעצמ ללנצ תא ההבמ יבכד עלהשמי לקו המחא קטן . סהיח רלאוסס דעומ ובצל לש ןתסמי יהבמא ןקוונטי סרנסינו . ריוצ רמוכש עהמגי תלפופולריו ,מסוימת ימבל םלקיי ההצור ההראשונ תמתעלמ ןמ ההרמ תהאתי ,לחלוטין ההצור חהשגי תמשתמש הברמ תהאתי יכד רלייצ תקביעו תוהכללו תנוספו ךכ השהשפ בתתרח לותכי תשבלונו תהסברתיו םלמצבי םאפשריי יויוצא .דופן לפו ראוסס רכסופ קיונ ימשת תמסורו .אלו א<והו ואינ 'היחידי וקדמ ול 1 למשל 1 ןגי ,דולף פפילי .ק קרי דועו םסובי ,אחרים ךא םה םמסרוגי םע םוד להמשול טכמע תהתייחסו תספרותי הוהמכונ םבש יהכלל ע"מד .בדיוני") ה"הטרילוגי דהני "יורקית תשייכ תלמסור ,הקפקאית ןבזמ תש"המצא "הבדידות תשייכ תלמסור .הבורחסית ץ"באר םהדברי "האחרונים למתחי קבמובה תבמסור .הקפקאית האנ ,בלום הנער ןב 19' תנוסע רלבר המ העל ובגורל לש ,אחיה יעיתונא 1 חשנשל לא 'ה'עיר ר<עי (הבירה? ץבאר םהדברי ,האחרונים יכד חלדוו ן'מ :החזית האנ םבלו המגיע לא ,העיר אשהי ופשוט 'כמשמעו ף"סו םהעול ,המחורבן" וכמ רשמתא האות ךעור ןהעיתו וב דעב האחי םויליא .ככתב רהספ ךערו בכמכת הומופנ דלידי בקרו ןשאי ןניסיו דלעמו לע .זהותו ווזה :הדו"ח לבכ םמקו םהדברי ,מתפוררים תרחובו ,נעלמים םמבני ושהי לאתמו םבמקו דאח םנודדי םלמקו 'אחר םבימי 'כאלו ןמ ,הסתם םשו קתינו ואינ דנול ,בבתים לאב םאנשי םמתי םג .מתים ,לבקרים תהרחובו םזרועי ,גוויות ןשאות םאוספי ןובה םמשתמשי תכמקורו .אנרגיה תזכויו םהאד תהבסיסיו רביות תמופרו הבצור ההבוט .ביותר ךהדר ההיחיד ללאכו הבבטח אהי תלקנו לאוכ קבשו בהעירו 'י ףשמוק םשוטרי םהמונעי הגנינ לש לאוכ ןמ .הפה םא תישב םהיו ,בבית שאי אל עתוק ךליד 1 רשמח אל ץתתפר ךלבית החבור לש יחוטפ םבתי ךותשלי ךאות .לרחוב הפ רכב תמתגנב רלספ הנימ .בורחסית תתרבו השלמ תמתארגנ בסבי תהמוו .והרעב תכתו םוטקסי םקמי בסבי םמוטיבי ואל - ם"לפעמי יאנ תחושב תשהמוו אהו רהדב דהאח ושאנ םמוכשרי ול 1 תצור תאמנו ושלנ 1 וורכנ ההיחיד "להתבטא. '<עמ (. 21 רהעי הבשלמות פלו :אוסטר ץכאר םהדברי ;האחרונים :מאנגלית חמש רון ; ההספדי ;החדשה תהוצא ץהקיבו יחמאוחד;ספר ןסימ ;קריאה 182 ;1996 'עמ הנדמ ולנ יכ ואנחנ םחיי תבמציאו ,קוהרנטית יכ תהיכול ושלנ רלתא תא םהעול םבתהליכי ,לוגיים אהי תהאפשרו ההיחיד רלתיאו .העולם יהביטו רהשגו אהו ישבנ םהאד םה םיצורי .רציונליים םכיצורי ,כאלה םהמסוגלי ףלהחלי םרשמי םבינ ןלבי ,עצמם ואנחנ ,מטילים ךמתו להרג ,ותמימות לע םהעול גלהתנה םבהתא תליכולו הללו 1 לאב םהעול גמתנה ובדרכ .שלו יאול וז ךדר הסדור לבכ עהנוג הלתפיס ,האנושית םאול ימד םפע ךמס ןההיגיו ענבק וודרכ םמבליחי ,התופת רהנאו 1 יהבלת ןנית .להמשגה םלעיתי ואנ םמכני ואות םבש ,"המיסטי" ,"הנשגב" וא תבשמו םאחרי ,"המבחיל" ,"המפלצתי" ואל קר םמלי הבשפ ,אנושית ושאנחנ םשולפי סכאק לש .התגוננות תבספרו תמקובלו ישת תצורו ,התמודדות אשאקר ןלה 1 ךלצור ןהדיו : ן . תהקפקאי - תזא תהמקבל תא רחוס רהסד 1 תא והתנערות לש םהעול ןמ תהמוסרו ,הלוגיים קכחל ךממהל ,הדברים ךכ רמתעור רבוק דאח אסמס הומגל ושגופ לנתגלג ובגופ לש קחר .ענק 2. תהבורחסי - תזא ההמנס תלמפו תא יא תהסדירו תכעקביו יבפנ ,עצמה תכמייצר תמערכ תאחר לש ,הקשרים םהמציעי תהתבוננו החדש ,במציאות וכמ הב"ההגרל "בבבל וא אב"נוש דהבוג "והגיבור וא ןב"בג םהשבילי "המתפצלים לש וב .וחס לכביכו 1 ןאי רשח לכל רלדיבו לע םמצבי םבה גחור םהעול ןמ תהסדירו ,האנושית יכ םבעצ שהשימו ,בשפה יהרינ שמשתמ תבעקרונו םאירגוניי יכד .לתאר ןנכו 1 ךא תקיימו תרמו תשונו לש תהטל רסד לע .העולם ההרמ תהראשוני אהי ההרמ :הלוגית השפ תכמערכ תשחייב םלקיי םקשרי םלוגיי ,מובנים אשלול ,הם החית קר ףאוס יאינסופ לש םפריטי :יחידאים ההשפ םא ןכ אל היכול עלהימנ רמלתא םמצבי לש םיחסי ןבי ,עצמים רכאש םלעצמי םמסוימי שי םקיו ילשונ .עצמאי הברמ ,הלוגית השפ אל תמתאר תא ,העולם אהי תמכוננאותו . ההרמ חהשגי אהי ההרמ ,האסתטית תרמ ;התיאור הפ םנכנסי הלשפ םאלמנטי לש טשיפו לוש ,בחירה סייחו תתכונו םלעצמי .הנבחרים ההרמ תהאסתטי טכמע האינ תנפרד ןמ ההרמ ,הלוגית אוהי הדרוש הכמו הלקיומ לש תהפעילו תהספרותי .בשפה ישת תצורו תההתמודדו תנבדלו הברמ .האתית ן<כא תההתייחסו ילאת אהי ןבמוב ברח ריות .ממוסר ההרמ תהאתי המכיל לכ הטענ אשהי ןניסיו ללהכלי תא ופעולת לש (העולם. רינוא 97' ~ו ~ו מופע של אנציקלופדיסט נפתלי כורמן לנובט: אנציקלופדיה למרסיקה של המאה העשרים; תר גרם: שלומית קרם; עורך המהדורה העברית: בנימין גפנו; הוצאת "לדורי"; 876 עמ' אנציקלופדיות הן כלי חיוני לתיקון תקר בזיכרון וחוסר בהשכלה. בכל בית, בכל ספריה, הן ממתינות למימוש חיוניותן ובין לבין 1 מעלות אבק. כי מי כבר משתמש בהן מחוץ לשעת הדחק, כך סתם להנאתו? אנציקלופדיות משולות, במידה מסוימת, לכלה במערכון של "הגשש": דיוקנה העגום מזכיר את "האמא של הכלה" ואת הצטדקותו הלב · מכמידת של החתן: "חברה, זה חתונה, לא פיקניק". ובעצם, למה? הרי ספר שאנחנו מכניסים הביתה אמור להיות קצת יותר ידידותי מפריס ריהוט, שימושי ככל שיהא. למה עיון באנציקלופדיות לא יכול להיות גם 'פיקניק'? כי בדרך כלל הן כתובות רע - בסגנון כאילו אינפורמטיבי, כאילו ענייני, כאילו אובייקטיבי 1 חסר קמצוץ השראה ומגע אישי 1 זהיר עד גיחוך בנושאים "רגישים" ואחיד עד שיממון . זה הרושם שהותירה בי נבירה יומיומית בכרכים רבים של אנציקלופדיות לצורך עבודת מחקר שהייתי עסוקה בה בחודשים האחרונים. יש בהן מאגר נתונים שחלקם מרתקים למרות הסגנון היובשני, אך לעתים קרובות, חלקם חסרים להראי ב וחלקם -במיוחד 1 למי שמצוי קצת בנושא טריוויאליים ומאכזבים. החדשות הטובות הן 1 שבערמה המתגבהת על שולחני מצאתי אנציקלופדיה אחת שהיא סיפור אחר לגמרי: 'א'נציקלופדיה למוסיקה של המאה העשרים" מאת נפתלי גורמן לנובט. קראתי אותה במתח ובעניין כאילו חיתה רומן רוחב של המאה הזאת, נוראותיה ושגיונותיה. וככל שקראתי 1 התוודעתי אל הכותב, ובסוף הכרך הראשון כבר נדמה היה שאני מזהה קול מוכר 1 קול של כותב שעמדותיו מתבהרות ועם זאת והן מתגבשות ,· מפתיעות תמיד לתפיסת עולם מוצקה על מוסיקה, על אמנות בכללה, חברה והיסטוריה. נקיטת עמדה היא המבחינה בין לעצמם את סגנונו כתחליף לאידיאלים האנציקלופדיה של לנובט ובין אבודים'.' חבל שבלהט הניגוח לנרכס ציפור חשוכה על אנציקלופדיות אחרות שקראתי <רובן אינו מציין על ידי מי "נתפסה בתחומי האמנויות>. את האחרות נדמה כפאשיססית", ומי הם שאמרו על נתיב הנדודים שכתב אנונימוס רב ידע, חסר עמדה, מלחינים גרמנים כי אימצו לעצמם את דעה וטעם משלו <או מנוע מלהביעם. סגנון הנאציזם "כתחליף לאידיאלים בוצי ארון-ברות: גשם דק; ייתכן שהדבר נובע, בין השאר מכך אבודים'.' ספריית פועלים; 1996;48 עמ' שבכתיבת ערכים אנציקלופדיססיים כתיבתו של לנרכס מעוררת במשנה כתיבתה של ברות · בוצי ארוך היא שותפים כמה כותבים>, ואילו מאחורי תוקף את שאלת הכתיבה לירית במובהק. //גשם דק" 1 ספרה ה'א'נציקלופדיה למוסיקה של המאה 'האובייקטיבית.' ברור שלנרכס אינו השני 1 מכיל שירים קצרים, אישיים העשרים", יש כותב מזוהה, מעורב חף מהטיות, שאולי משכיחות ממנו וביקורתי , שאינו מהסס לנעוץ סיכות כמה מחויבויות יסוד - ציטוט של סרקאזם בריא בפרות קדושות, וייחוס, למשל 1 אם נתייחס רק לנתץ בעדינות כמה אגדות ולבחון לדוגמה שלהלך. אך האם תיתכן בכלל את תקפותן בפרספקטיבה אנושית. כתיבה 'אובייקטיבית'? אולי 1 אצל דרושה העזה לא מבוטלת כדי להגדיר רשמי פרוטוקול. הניסיון מלמד כי 'אוונגרד': "במוסיקה, הכוונה יומרה לאובייקטיביות, במיוחד למלחינים שהתעלמו מצרכי הקהל."", בכתיבה על אמנויות, היא משאלת כשם שנחוץ יותר מקורס רשעות כדי סירוס שבדרך כלל גם מגשימה את לכתוב על יוסף סל "מלחין ישראלי 1 עצמה. למרות תקלות בלתי נמנעות, חביב על שוחרי מודרניזם גרמני."". כתוצאה מהטיות של טעם ועמדה, האירוניה הדקה של לנרכס מתבטאת עדיפה בעיני כתיבה · לא בעשרות הערות והארות משעשעות. אובייקטיבית. כשאתה קורא בה, אתה על תאוות ההלחנה המדהימה של מיודע לעמדותיו של הכותב; אתה רדיוס מיו 1 המלחין הפורה ביותר מאז עשוי לקבלך או לדחותן - בכללותך שוברט, הוא מעיר כי 1 "היה קל יותר או בחלקן. זה עדיף עשרת מונים על נ~צי Xי ';·:~~~ כתיבה המתיימרת לאובייקסיביזם. אזי אתה, הקורא, נווך לסגנון קר ומנוכר לכאורה, כשעמדת הכותב עשויה להשתחל במניפולציות מחוכמות של איסוף נתונים אובייקטיביים. וכבר מאוד, שיש בהם נגיעה תמעודנ אמר ניטשה: אין תעובדו בסביבה, בטבע, באנשים ,קרובים אובייקטיביות: יש רק תפרשנו בזיכרונות. דומה ששהלכי-נפ .עליהן רוח נותנים אצלה · ומצבי את ןהסר לנרכס מרשה לעצמו לכתוב המ בעיצוב השירי של יחסי הגומלין שאקדמאים 1 נכבדים .נעיב עצמם, · י שבין אדם ועולם. כלומר 1 הבאות אינם מעזים ו/או אינם יודעים: בלער מידה שהמשוררת סופגת את ירשמ חיים ביצירה ולא לפסוח על םפכי העולם החיצוני 1 כך היא משליכה להקצות למי ו מקום בעתיד 1 לו נהג קטנים ופיסות רכילות עסיסיות עליו מתוך חוויות עולמה הפנימי. יתר חסכנות בעטו - אבל את רדיוס העושים סיפור סוב. לרוב, הוא גם האווירה, אם כך 1 עומדת מבחינתה מיו 1 המלחין העדין 1 האינטליגנטי 1 בוחר לפתוח בהם, כמו 1 למשל 1 בערך במרכז השיר 1 מוטמעת בכל נימי השמנמן ובסול המעצורים מן הדרום 'רינאלדו האהך': "מאהבו של מרסל המירקם שלו , ומזיזה הצידה את המוזהב של צרפת, אי אפשר היה פרוסס היה דמות אופנתית במוסיקה החציצה שבין הפנים והחוץ. כך 1 לעכב". הצרפתית. בשנת · ה 90 העליזות של למשל , בשיר "פעם ז'ק פרוור היה אך אין לסערת · בקלילות הגון · המאה ה 119 גילה לפרוסס את מנחם אותי בגדה השמאלית", אחד שאלנסית לכאורה המבוזרת בהארות 'הפראזה הקסבה' מן הסונטה לכינור הסובים בקובץ שלפנינו 1 משכילה אגביות אלו: ללברכס יש גישה מוצקה ברה מינור של סאנס, שעוברת · סן ברות · בוצי ארון רוח של · לעצב הלך ומחמירה בנושאים עקרוניים כמו כחוס השני לאורך 'בעקבות הזמן שיר שהן · יאוש ומלנכוליה, בשורות עריצות ומוסר. על תיעובו את האבוד , והרעיף היבטים של אישיותו מעין השלמה וכמו המשך אפשרי אסכולות דארמשסאדס הוא מבטא בכל על כמה מן הדמויות המרכזיות '.'םש ל"פת שחרית", שירו הנודע של הזדמנות אפשרית, מן המבוא דרך או בערך 'לורד בונוס': "בונוס, פרוור: "איך תדע אותי/איך תדע/ הערך 'אוונגרד' וכלה ב'פאשיזם.' דיפלומט בריסי בעבר 1 הכניס פסנתר עכשיו כבר גשם/ירד בקפה בספל/ אסכולת דארמשסאדס <שסוקהאוזן 1 לרולס וריס שלו וצבע את היונים ושוב אין היום/ יפה ואינו/ניתןנולד 1 איימרס> שקמה מיד אחרי באחוזתו להתאימך לתפריט הסעודה להמרה/ובשוק השפחות/אני אחרונה מלחמת העולם השביח כנושאת בשורת היומי . המוסיקה שלו חיתה קלילה לא/למכירה רצועה/אל מיפתן/מישהו המודרניזם, שהוחרם רק שנים קודם כקצף "".םי הרבה יותר מרנין מן שכח כובע/ על שולחן ויצאה/מתוכו לכן על ידי הנאצים - סענה כי הפתיחה במילון מוסיקלי אחר: "לורד אשה שחורה אילמת/שמתי את נפשי/ השיטה שלה היא צורת ההלחנה בונוס, מלחיך בריסי 1 נולד ב 1883 ובכיתי" <עמ' 15(. הדוברת כאן היא היחידה המקובלת. איימרס התייחס אל באולי פארק, ברידג' נורת' ומת האשה מולה ישב הגבר <בשיר של דברי גבלס בהצהירו: "כיום או · ב 19so בפאינגדוך הארז , ברקשיר. פרוור>, זה ששתה קפה, עישן סיגריה, שהמוסיקה קיימת כמו שהיא באוונגרד כתב את 'מרכבת המשיחה האחרונה'" חבש את כובעו ומעיל הגשם שלו או שאינה קיימת כלל'.' וכך 1 באורח וכר' ונו.' ויצא מבלי לדבר אליה. המשוררת אירוני להפליא, המציאה תנועת לנרכס מקיים בכשרוך רב את ממשיכה את השורות האחרונות של ההתנגדות לעריצות הקודמת נוסח של הבטחותיו במבוא, המצוין כשלעצמו 1 פרוור 1 "ואני אז תפסתי ראשי בידי עריצות משלה. לנרכס לא מחמיץ של 'ה'אנציקלופדיה למוסיקה של ובכיתי" <בתרגומו של אהוון אמיר>, הזדמנות כדי לנגח אותה. תחת הערך המאה העשרים": "לנפץ מיתוסים, ומוסיפה נדבך נוסף לאווירת העצב, 'פאשיזם' הוא כותב: "הערצתם <של להבהיר ולבדר - תכלית אשר בעצם תוך שהיא מכניסה לתמונה אשה חברי אסכולת דארמשסאדס> לשורות אינה שונה בהרבה מתפקיד הביצוע שחורה ואילמת היוצאת מכובעו של התווים הישרות כמיסוד נתפסה המוסיקלי עצמו'.' • הגבר - חיזוק לתמונה העגומה של כפאשיססית. וברן נמשך לנאציזם אלם וחוסר קשר, ואף 'פולשת' בחן ונאמר על מלחינים גרמנים שאימצו מירי פז לשיר אחר של פרוור , "בשבילך 6 גליון 203 וירקן עצמי במראה עם ה:ך~יכ;t ן~~ה קבף~ה בזוית הפה. :• -• T : ~ם גף;כי t' רין-ן~ן ~ם ~~r.ו י 1,iJ ~ן q תףמ;ת שניגף מעשנים להנאתנף. q~b לי~ ~ל י~~ :T~T1~·.; fע~ףמ; . אהובתי", ומציבה עצמה בשוק השפחות בו חיפש המשורר לשווא את אהובתו . בוצי ארון-ברות עושה כאן שימוש מוצלח בחומרים קיימים, ומתחברת אליהם בחוכמה, בעדינות ובמינון זהיר של רגש, וכך היא יוצאת מ'מעשה המרכבה' הזה כשידה על העליונה. עירוב חומרים אחר 1 מוצלח הרבה פחות, אפשר למצוא בשיר :"יא" "אוי רובינזון;למה לא מצאת אותי; מה לא הייתי/ עושה לך/בשביל אי בודד 1אחד 1 בים שקט/במקום שמאותה סוכה/אפשר לראות את/הזריחה/ ריח געגועי אני נזפזרח דלגי • • : T : • -• : f ס;ף ~ע,ןב - ~נ;וף. אני נדירת חדר' משףם · . ". ". -. : .: יקר 7PiJ ,ה:~ ~זוה, f ס;ף ~ע,ןב, ~נ;רר.ר /J• ארבעה חדרים בלני. ז-: · -:זז :·· 9iJ !י יו זיח~ז:i ~י . ריו:ז ~ע,גף~י f;פ~ . ,םי~;:ן,ע~ עלי לב ע;ל היטב את הנב · דלת ".דiסי..:· T • : -:• :• י~~ ד~רי. ,חןןpז~ ~ין ר;~ים זאת fז:~ .ה~: ~ךח;ב;ת ~רי א~ק מצניעים פנסים לעברי . רףח;ת :• :• : 0 T T • 0 : .ת;כם~~ ~~ים י;ךקים ~ת ע.וי ry ם f~ךצף;כי ... נגמרת בשקיעה/ואת עקבות הרגליים/הולכים ממילא במעגל/סביב הדקל היחיד 1 /רק בקשה אחת /יש לי/ שלא תקרא לי ששת/תקרא לי שבת" <עמי 21(. למה התכוונה המשוררת בשירה? לאלוהי השיר פתרונים. קרוב לוודאי שרצתה להביע את רצונה העז להגיע אל המנוחה והנחלה. אך ההתחברות שלה אל רובינזון קרוזו היא תפר מלאכותי וגס <'עשוי ביד', היו אומרים פעם על שירים כאלה>, הפואנטה של השיר נותרת קהה, והאווירה, במידה שהיא קיימת בכלל, מתפוגגת בערפילים סתמיים של קלילות בלתי מחייבת. אפילו ההומור, אם לכך כיוונה המשוררת, יוצא נפסד, כמו בדיחה שלא סופרה כהלכה. אך שני השירים שהודגמו לעיל הם אולי 1 מבחינה מסוימת, יוצאים מן הכלל 1 בקובץ זה, שעיקרו נגיעה באנשים קרובים, בסביבה הקרובה, בזכרונות ילדות. במיטבה, בוצי ארון-ברות יודעת לתאר ניואנסים, דקויות ופרסים של סבע ונוף אנושי 1 והיא עושה זאת בנגיעת מכחול חמה, רגישה ומדייקת. בשורות הפחות סוברת שלה, היא נסחפת למניירות פאתסיות מגוחכות <כמו בשיר "מוכת סתיו", בו ~ זהר פרידמן י l ו ~ אל פתח העיר הגדולה אל פתח העיר הגד;לה T : -• T -:• :• נא הערב באושת -: • : :•:• T T א;ט;נףס. נ~מתים פעמף רמז;רים ~~ךףף. ~1·- ל~י- :. ר~ה 'j?. ט ך:;כ.רז ~ת נ;ונף~ת ~~.עס ים ף~';מ סריק רןr;נ ד~רי . ~ל י?ז?~סע.~ק הף~רף ~נ;וא;ם ~~יף ך j? ~אף f ח"ףד' :p ;כךס~ת ~ע,גף;ןים. היא "מאכילה בכפית אחר כפית של ל.~ן את שאריות האור"), וחבל. עריכה רiזוי' קפדנית חיתה מיטיבה עם הקובץ היפה הזה, שהשיר הארס הפואטי "מותרת", מתמצת אותו, כמדומה, על הצד הסוב ביותר: "הנני העני ממעש/ כותבת שירים/אולי יבוא בי קסם המלים/ואהיה מותרת לכל רוח/ויסורו ממני כל האיסורים, /אהיה ציפור חשוכה על נתיב הנדודים/ואתעלס בענן 1 /אהיה גשם דק על פניך ;אהיה דמעותיך/ואיאסף בך ליגון עולמים" <עמי 18(.• עודד פלד ינואר 97' מהודקת, עניינית, דייקנית וישירה מאוד משל עצמה, והיא באמת מסיבה לנער . מהטקסט את השולי והתפל ולהגיע היישר ללב הדברים. כשהיא עושה כן, היא מצליחה לגעת בלב הקורא ולרגש אותו במקומות עמוק י ם ומסתוריים מאוד. הבעיה היא, שלא תמיד זה נעשה. בחתירתה להגיע לסינתזה הלשונית נטולת הפשרות הזו - עליה היא גם מצהירה בהרחבה פואטי · בסיפור הארס 1 "האמת של ~ היים · אסתי פישר סיפורים הגיבורים הראשיים" - המחברת מוותרת לעצמה הרבה מדי. בתום שלושת הסיפורים הראשונים, היפים והממוקדים כל כך 1 גלשתי לתוך עלעול מייגע בבליל של סיפורים תפלים, העמוסים בתפניות סנסציוניות ובפרסים מיותרים שנטפלו לשלד העלילתי הצנום. השפה הרזה הופכת בסיפורים אלה למכשול רצי ני, ובמקום לסייע היא מערימה קשיים ומכשולים, בייחוד כאלה הגוררים את המחברת לאמירות בנאליות ולהשתלשלות דברים צפויה וסתמית. נאומה חוצב הלהבות של הסט ו דנטית לספרות, השולחת ידה בעט, גיבורת סיפור ששמו "האמת של הגיבורים הראשיים", אמנם נוגע ללב בשאיפותיו הספרותיות הרמות ובביקורת העצמית הקפדנית שהוא מציע, אך בסיכומו של דבר 1 הוא מעיד על קוצר ידה של המחברת לספק את אמות המידה הדקדקניות שהיא מציבה לצעמה. "פשרות צרמו לחוה בכתיבה ובקריאה", נאמר שם. "הן יצגו בעינ יה רשלנות וזלזלול. היא לא יכלה לסלוח לגיבוריה חריגות, אפילו קלות, מן הטקסט ההכרחי עבורן 1 ולא חיתה מספיק נואשת להתעלם מאי דיוקי ם, רק על מנת לסיים. גם יפיוף העלילה כדי לשמח את הקורא, מנהג שאין טבעי ממנו ליוצר המחפש קהל , העלה בה רוגז ושאס נפש." מיד אחר כך אף מבסאת הגיבורה את בוזה העמוק למה שהיא מכנה: "כתיבה שילשולית", ממנה היא משתדלת מאוד להתחמק, אך נופלת בה - פעם אחר פעם. בעקבות נאום מחייב כזה, המעיד על מודעות ספרותית מפותחת וממוקדת, מפליא להיווכח שהמחברת לא תמיד מצליחה ליישם את עקרונותיה על הטקסטים שלה עצמה. • יעל ישראל שהמשוררת היטיבה לנסח זאת עוד בספרה הקודם: "בספר החלומות של אלוהים/מצאתי את הנחל השקט של השירה/ על גדת הנחל ההוא ערבה שנתי". • עודד פלד טון קיומי אסתי פישר-חיים: זריחה פתאומית; סדרת פרוזה; ידיעות אחרונות - ספרי חמד "לאן אני הולך. המשיכה השאלה להדהד בתוכי , בלי מענה", חושב לעצמו אחד מגיבורי סיפורדה של חיים בספרה · אסתי פישרהראשון , 'זריחה פתאומית'.' במהרה מסתבר שלא בעקבות הזריחה וההארה הולכים גיבוריה, אלא אחר איזו אי ' •ךדאות בסיסית, עמוקה וקיומית: תרים בחתירה בלתי מתפשרת אחר איזו אמת פנימית, חווייתית. במיוחד מתרכזים בחוויה זו שלושת הסיפורים הראשונים המעניינים והמרטיטים בקובץ 1 באשר הם מבסאים קול מקורי ומסקרן בסיפורת העברית. גיבור הסיפור הראשון , "התירס לא יברח", דוקטורנט מיושב שחי חיים סדורים ומגובשים, עוזב פתאום את הכול , מנתק קשר עם חברתו 1 מפקיד בידה את חתולתו , מוריש את כלי הבית ואת שימורי המאכל לאמו . חסר פרוסה הוא נוסע לנמל התעופה ומפליג ליעד הבלתי ידוע הראשון שנקרה על דרכו. כפי שנלמד לדעת אחר כך , יהיה זה רק ניתוק אחד בסדרת ניתוקים תמוהים נוספים שיחווה הגיבור , אולי כל חייו • הניתוק מהציויליזציה, על דרך המעשה וכן על דרך המסאפורה, מתחזק בסיפור הבא, "סו פת שלגים", בו הדובר הוא ישראלי שחי בעיר בצפון אמריקה. בשעת סופת שלגים חמורה הפוקדת את האזור , הוא מחליט להישאר בבית ונתקע שם לתמיד. מיד אחרי החויה הסופית של ניתוק מוחלט מהחברה, בא הסיפור "פשוט כזה", שגיבורו <בשם המסאפורי אדם> אמנם מציית לכאורה לכללי ההיכרות המקובלים, אך למעשה הוא עושה זאת בדרך משלו 1 הנזנסרלת את ההרגלים התרבותיים ממשמעותם הרגילה. שלושה גיבורים אלה שואפים לנקות את החיים מכל התפל והמיותר שדבק בהם בהשפעת התרבות, על מנת להגיע לאותו גרעין p יומי סהרו ומזוקק, ללא ערכים, ללא מסורות, ללא שרידיה של הפרסונה החברתית המזויפת. אל בכדי אלו הם גיבוריה של המחברת, השואפת גם בכתיבתה לנער מהשפה את כל המיותר והתפל ולהשאיר לעצמה רק שלד צנום, רזה, פונקציונלי וחסכני. ולא, אין זה עוד אפיגון מייגע לאורלי קססל בלום, שכן המחברת הגיעה לאיזו תרכובת והעמקנו את אחיזתנו בכלוב/ 'חבלים לש אור סביב גופנו השמוט כעת'/ נכרוך סביב גוונו 1 נאלף את עצמנו למרות /השכל המשמעת העבודה ההתחייבות /נשכין שלום באזורים מיוחדים של חיינו/נגרש מפלצות ממשיות ודמיו ניות / נגן על הטריטוריה, חלקת הבת/---;אני ישנה במע ו ני השקט וכות בת שיר בחלום" <עמ' 23(. זוהי חלקת המדבר האלוהים · החילונית, נעדרת וחסרת המשמעות של 'עולם כמנהגו נוהג ', 'ארץ הישימון' האליוטית, שאינה מותירה ליוצר את את כלי העבודה לנסות להתמודד בעזרתם עם המציאות ולחתור להתגלות האלוהית. על רקע זה, מסתמן בכתיבתה של אלה ציון · בת מהלך מודע, מורכב מאוד 1 שכלתני, רגשי וחושני כאחד, שניתן לכנותו 1 אולי 1 אקזיסטנציאליזם דתי . בניגוד לשירת המזרח הרחוק <ההייקו היפני המסורתי 1 למשל>, המציבה באורח תמציתי עולם עגול 1 שלם, השירה המערבית מיוסדת תמיד על איזו מועקה של חסר 1 של שבר . אצל ציון · אלה בת השבר הוא בסיסי' בראשיתי 1 והיא מסתייעת ברעי ון הכלים של הקבלה על-מנת לשרטט אותו: """אנחנו נשברים ממלים/ ושוברים מלים/ונשברים/ •--/השב הוא במהות שלנו/השבר הבראשיתי/ התחיל מאלוקים/ שהתפוצץ <האור שלן)/ןשבר את הכלים"" אנחנו רסיסים/ומרוססים 1אוסטרקונ י ם קבורים/"" משחזרים את הכלי השלם/ומאחים אוסטרקונים iזה כל מה שבידינו לעשות""" <עמ' 29-28(. חייו של אדם, אם כך , אינם אלא ניסיון לאחות את שברי הכלי , והשימוש במטאפורה של 'אוסטרק ו נים', הלא הם שברי החרסים הפזורים באתרים ארכיאולוגיים, הולם ומדויק, שכן האדם-עצמו הוא "כחרס הנשבר". ולשם איחוי זה של השברים מגייסת המשוררת את הגוף והנפש, את הנשמה ואת בן-השיח, החוזר ומופיע בשירים רבים, לו היא קוראת "הפסיכולוג הפנימי שלי". הכמיהה לנחמה ומ זור באמצע ות איחוד עם האל מוצאת את ביטויה הצרוף והמרגש בתפילת שחרית שיש בה פניה ישירה לאלוהים: '.'. "אבי שבשמים אבי שבארץ ובשמים תחזירו לי הד שאשמע את קולי; ותשקוט נפשי כארמון ר;ךם <ווום כמו ים> הבחילה והסחרחורת /והגובה <התגובה> והפחד במסתור רוצח פנימי חבוי;השעון הביולוגי הסוודר המעיל והצעיף/ .".הכל מתנקז אל התשוקה: //להיות מנוקש ואהוב על ידו להיות נבחר על ידו". ברית עם אדונ י אלוהים אדונ י הוא הא לוהים/והתורה היא המסמך העדות הנצח אובליסק תמיר; אוסטרקון עפרורי .."" <עמ' 32(; או בתמונתש· י ר קצרצרה, יפהפיה, הייקו: · כמעט נא מעט · "נצא לשוח ולרפא את עצמנו/בעשבים התמימים הצומחים לאס" <עמ' 33(. ובתוך כל זה נמצאת היא · הכתיבה. היא הכלי שהחלום והחיזיון עוברים דרכו 1 ואולי-אולי גם אפשרות לך;~ע, כפי משחזרים את יהכל השלם םומאחי אוסטרקונים אלח כת-ציון: כתיבה מצוירת של חצי-אהבה חצי-שנאה; הוצאת דגש; 1996;45 עמ' בשנים האחרונות נוצרה קטגוריה מלאכותית מדי 1 שמבקרים מסוימים נוהגים להדביק לה את תריח הקסם 'שירה דתית.' הכוונה ליוצרים כאדמיאל קוסמן 1 חוה פנחס-כהן 1 מירון ח. איזקסון ואחרים, משוררים שומרי מצוות, המעורים בחיי הציבור החילוני ופונים בכתיבתם גם אליו. אין ספק שבשטות רוח · והבל ורעותעסקינן 1 שכן מה מלאכתי ותפל ומחטיא את המטרה יותר מן החלוקה של משוררים לבעלי הכשר של בד"ץ ולחסרי הכשר כזה? האם איתמר קסט, · יעוז משורר של לבטי אמונה עמוקים, שלא נעשה בעל תשובה מהיום למחר אלא בתהליך ארוך 1 קשה ומייסר 1 הפך למשורר 'דתי' מרגע שהחל להניח תפילין בכל בוקר? והאם אורי צבי גרינברג, המשורר הנבואי הגדול של חזון התחיה העברית, אינו ראוי להיכלל בקטגוריה הנ"ל משום שלא היה יהודי אדוק, רחמנא ליצלן? חלוקה מיותרת, שאינה עושה חסד עם משוררים דתיים וחילונים כאחד . יש משוררים שאלוהים נמצא בעולמם ובכתיבתם, ויש כאלה שלא. לכן 1 מוטב אולי לדבר על יוצרים 'אמוניים' ועל שירה 'אמונית', או ' רליגיוזית', כזו העוסקת בחוויה הדתית ובשאלת היחיד ואלוהיו 1 המשורר וקרנו . ציון <לשעבר · אלה בת גבריאלה אלישע> עוברת בכתיבתה, וקרוב לוודאי שגם מחוצה לה, תהליך רוחני-דתי הולך ומתעצם, המוצא לו ביטוי מרוכז 1 מזוקק יותר 1 הבספרי האחרונים. היא מהווה דוגמה תמצוינ ליוצר 'רליגיוזי', דתי במובן אהלממוסד 1 המנהל שיח פנימי יעקב וממושך עם אלוהיו . את ספרה ,הקודם "ספר החלומות של אלוהים", אהי בוחרת לפתוח במוטו : "בוא י רוח-קודש גם אלי/כיונה כפי תשנח על כתפיו של הגלילי'.' אולי יאנ טועה, אבל קשה להעלות על תהדע משורר דתי מן השורה שיבחר דווקא בישו כדמות שתסמל את וכיסופי להסתופף תחת כנפי השכינה. ו יאול יש במוטו הזה משום 9 ~ן מובהק לעוצמה רוחנית סוחפת שאינה תיודע גבולות ומגבלות של דת ,מוסדית שכן שירתה של אלה בת-ציון תמבטא באורח מובהק את הפן המיסטי לש הדת, דהיינו 1 את אותה ערגה ל ,והטת חסרת מנוח, מיוסרת לא מעט, הלחווי דתית, להתגלות, למפגש ישיר םע נוכחותו של האל. המצב היסודי אהו ישימון תרבותי, א ו רוחני, כלא לש ציוויליזציה, שהנפש שוכנת :בתוכו "ולמרות שבנינו ערים נפשנו הכלוא בכלוב חבלים/בנינו ערים תופנטזיו 8 ••••• גליון 203 ו(ן: 5 ~1 ~ 1 הסונט "זמר" של רונסאר נשמע היסב באיף, שהוא מצדו · אנסואן ךה · וז'אן יותר מן השנה של אפלטון ~דר כימות יופיי י ב"אוזן עבריה" שאינה רגילה כלל עיבד את מזמור תהלים ל"ח; ואגב, יi.~ דח בו היית, אהובתי, לא כאן? וכלל נשגב צרפתי , גם לא במחזותיו שניהם לא נוגעים בקרסוליהם של אך כשראיתי את מצחך , שלו ומבורך =.רוכסאר לש מדלייו או ראסין. מפאת הקושי, הפרקים התג "ביים ורק העובדה שם כל צדקה ויושב-לב קבעו משכן 1 נקט לעתים דיקמן בחוכמה שלא נשמע כשלעצמה מעניינת. לעומתם, כתב שהוא ממלכת העצה והשיקול המתוקן ר שירת הכוכבים; אנתולוגיה ל"פרס הלשוני" אך נשמע מאוד לטון המשורר גירם ברסאס, · וה סאלוסס ךך ידעתי כי מאל ניתן לי חלומי. משירת צרפת כמאח חט"ז; הכללי. יליד מונפור במזרחה של צרפת דווקא בשיר אהבה רומנטי זה, בחר, תירגם ופירש: עמינדב 1554) "QUAD JE VEUX RACONTER( כמה פואמות בעלות נושאים כאן 1 ריקמן; הוצאת כרמל ירושלים. MES DOULEURS, / ET DE QUEL יהודיים, וביניהן בארוקיות מגיע דיקמן בתרגומו לפשטות מלאת MAL EN SER VANT וסבוכות, שתיים מהן מתארות את יופי. TE JE חמועצח הציבורית לתרבות "...MEURS שני שבועות הבריאה. משהו מ"שבוע הכרך הגדול הזה של שירת המאה ולא מנות, המפעל לתרגום ספרי הס"ז בצרפת מביא לנו פנים רבות של מופת; 543 עמ'; 1996 השירה: רומנטיקה ופאתוס, באדוק בספרו "פגימות" <לקט תרגומים מלא קישוטים וגם שירה ארוטית מאוד ועיבודים של מאיר ויזלסיר .ספרי אל חסרה כאן. נמצא כאן שירי-זמר סימן קריאה 1979( מנהל המתרגם ופואמות, שירי מוסר ותוכחה שיח עם השירים שנכתבו במקורם · ךך ועיבודים מעיבודים שונים. ארבעים בלשונות אחדות. שיח זה · בדו לעתים משוררים מיוצגים פה לערך <אם נמנה מדייק המתרגם ואינו מחטיא כהוא זה, השם · את המשוררים עלומי בעלי ולעתים הוא משתף פעולה עם המקור 1 זמר אלמוניים, או · שירי קבוצות כאילו היה הוא חלק מן העברית. אחרות> וזה מפעל שבאמת ניתן למשל 1 כשברצונו לשמור בכל מאת להשתבח בו . אוצר בלום, שכדאי האחוזים על חלקה מלודית, או שנלמד עליו גם עוד דבר-מה שאינו ריתמית. כך למשל , את שירו הידוע חשיבות. במאה הזאת, · חסר במחציתה של גירם אפולינר "מתחת גשר קמה קבוצת ה"פליאדה", בהוצאת מירבו". · מיונו" הוא מכנה "פון הספרים המהודרת שמופיעה היום בשם ולמה? הרי זה בינו לבינו עניין ה"פליאד" מופיעים כל הקלאסיקונים הריתמוס, או הצלצול של המלה של פעם ושל עכשיו . הפליאו הראשונה. המלה "גשר" ארוכה בהברה משמעותה: קבוצת כוכבים, היא גם אחת מן המלה "פרן" )PONT< אפשר שהעניקה את שמה לספר הזה. כמובן לקבל זאת או לסלוד מ"אי אני מוכרח לציין שהיו לי מעט <מעט אפשרות" כביכול של התרגום, מה גם מאוד> הסתייגות <עניין של טעם שבשיר עצמו הוא נוהג חופשיות רבה, בעיקר> מתרגומיו של דיקמן , אך הוא ואיני מזלזל בכך 1 חלילה, אבל יכול פייר זה רונםאר עשה עבודה חשובה וענקית, שמעסות אני לומר שבעניין זה ויזלסיר הבריאה" מובא כאן , ואלו שורות תשווינה לה. הוא הביא יותר שתי שורות אלו נשמעות, כביכול 1 שהתחפש לאפולינר 1 וזה אפילו די מ"משהו" אל השירה המתורגמת פשוטות למדי , "כאשר ארצה לספר מלאות פאתוס על מעשה מגדל בבל נחמד. לך על כאבי / ואיזו רעה הבאתי ובנייתו, שורות מהן אנו למדים כי, לעברית. אנחנו עניים בידע, ובוודאי אני אומר דברים אלה, משום שהויכוח בכל הקשור לשירה שנכתבה לסינית עלייך בשרתי אותך" בתרגום "מהלמות הפטישים כל הרקיע על "תרגום כיאות", "תרגום מדויק" או צרפתית. אלה המנסים לגאול אותה מילולי , פושטות את צורתן הפשוטה, מתהדהד, / עד שכל דג במימי חידקל הכרעה. · או "עיבוד" הוא נפוץ וחסר הם מעסים, ועבודתם ברוכה, למרות הדלה, ובצדק מיתרגמות בידי דיקמן , מחרדת אימה רועד," דווקא כאן , ידידי המנוח פרופ 1 אריה זקס היה שמסופק אני אם דור הקוראים של כשתי שורות שגב, התואמות את רוח תרגומו של דיקמן "מתעבו" ולובש משוחרר עוד עיבודיו · יותר ותרגומיו לשון קלה יותר, אפילו פזמונית, ו גם היום שדי לו ב"רייסינגים" המקובלים הסונט של התקופה, ומה שקדם לה, היו , לרוב, יפים להפליא. במקרה זה אולי לא טעה ברפותו <כן 1 כן, גם בתחום השירה והפזמון> כלומר: הסונט הפסררקי , והוא מביאן ומכאן , למפעל 1 ממש כך , מפעלו במקצת את הפאתוס שבפואמה זו. "יסתכן" בקריאה או ברכישה של כרך כך: "עת אתאווה לשפוך לך מרותי 1 העצום של עמינדב דיקמן שהביא חשוב זה, הייתי אומר לקורא: דע / ומה רעה קוטלתני בשרתי / אינני יכול לאמו ד היום את חשיבותם בתרגום עברי קלאסיקה שבקלאסיקה של המשוררים מוריס סאב <ממשוררי דעת. הרחב את אופקיך. ואם משורר אותך."" ונו'. צרפתית, מבחר שירה מן המאה הט"ז, "אסכולת ליו ן" יליד ליון 1500( אתה או אוהב שירה, על אחת כמה שאך מעסים מקוראי העברית שמעו על ועם כל זה השיר האהוב עלי ביותר גייה, · ואהובתו פרנס ךך שחיתה וכמה. אני מקווה <כך סוב לי לסיים משורריה וידעו על קיומם, להוציא ממה שהובא בקובץ זה משל רונסאר מסתבר גם תלמידתו , וזאת לאחר רשימתי זאת> שהמתרגם עמינדב אולי מהכללה זאת את פייר וה הוא דווקא האפיסף <כתובת על מצבה> אהבה נכזבת ואפילו פנייתו של סאב דיקמן ימשיך לעבוד בתחום רונסאר , יליד שנת 1524 מחבל על פרנסוא ואבלה שכידוע לא היה לכמורה <ממנה התפכח מסתבר>. ולה, הקלאסיקה השירית, שכל-כך חסרה וונדום. אביו היה איש החצר של לפרנס זו הוא כותב את שיריו היפים, לנו בעברית. • קוטל קנים; איזה יופי של לשון פרנסוא הראשון , ולכך יועד גם בנו , עברית ("אנסיקה" מעורבת בארמית> הנוגעים ללב: משה כן-שאול ובאמת היה חצרוני בשירותו של נקט כאן דיקמן בתרגום, ודי להתבשם הנסיך אגרי 1 שהפך להיות המלך אגרי מן הבית הראשון: השני. בהיותו בן 26 וכבר הופיעו בדפוס ארבעת הכרכים של האודות אם מן המת v?ק~ק~pז מףנחשלו 1 ומספרן 94, לבד מאלה, כתב גם טבע מ · בחדרישהו . יצמח, אודות חריגות, וכדי לא להרחיב מה אם הצמיחה והגדילה שממילא נכתב בהקדמה לשירתו , נובעות מ~ק ומקמילה ברוריה כהן נאמר, שלאחר מכן הופיעו ראה נראה עוד גפן הס~~~~ ה"המנונות" שלו , ה"פואמות 11 ן~~~ זו 1 מזו ה~~;ט~~ס ו "שירי אהבים" , וכך המשך לשירי של'פרנסוא, iיישא די · לגם בלי • ה"אהבים" שהוקדשו לגברת אהובה כל זמן שכאן בינינו חי. ושמה מארי דופן . אך הסונטים להלן , :פש:פא לי ה:פ"ח ואני מזוז.פרת נחשבים הסובים <והפופולריים> בשירי אחת התופעות המעניינות שלא פסחו ה~~ ~ם ·ה_tזר~:מ_ סז iת ·i~w דנ:וי ~חם האהבה שכתב. גם על משוררי צרפת במאה הס"ז אהי קהש למדי לתרגם סונט, ולהישמע לא השראת התנ"ך , ובמיוחד העיבודי ם w ק~ל~ ם~~ w ק~ל~ ~חם ·· קר לחוקיו הקשים של שיר הזהב <בן שלהם למזמורי תהילים, ובכרך העבה י~~ '~ים ~9 · זיע.ף i ל ה~ןז? 14 השורות> לריתמוס שלו ולחריזתו. והמעניין שלפנינו , מביא בעמינד מרכינה אחריהם דיקמן עושה זאת בכשרון רב, גם דיקמן תרגומיהם של קלמאן מאדר ,•--:••:• T : משום שהוא שומר על שגב הלשון . כך שכתב עיבוד פי מזמור · על תהלים י"ד 9 ינואר 97'••••• פנים, יש הבדל גדול ביני וביניהם." וכל גופה בולס לפניה. אחריה עברו הם כבר ידעו הכול מתחילה מה שיהיה חמורים נושאים אבנים מסותתות כמה אוויר מפריד פה, ואעפי"כ ."".ואב ונערים ערבים נוהגים בה בריצה וכמו כן 1 רבים שבעתיים השבים מן השוט. ואחריהם, בפסיעות · ובנענוע בינינו הבאים לארץ ישראל: "ארץ של מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל 1 תיירים גם בשביל אחינו. באים לראות שירך את דרכו אברך גליצאי בלי ראובן מיון: זכרונות מעונה מתה; הוצאת יריעות אחרונות וספרי חמר ;1996 לאחר כמה וכמה קבצי סיפורים וכתיבת רומן, "דרומית לאנאטקרטיקה ", יוצא ראובן מיון בספר נוסף. הכותרת: "זכרונות מעונה מתה", אינה מעמידה כל עיקר את הדמות האבטיפוסית המיונית, המתגלמת בדרך כלל במעילים שונים של הנוסע הנצחי , במורכבות נוספת. היפוכו של דבר 1 בקובץ טקסטים זה. באסופת סיפורים מיניאטוריים כגון אלה, יש התנערות והתפשטות, אף ביתר שאת, מתכני עלילה מפותלים ומדמויות מורכבות, שניתן עדיין להבחין בם, ולו מעט, בסיפוריו המוקדמים יותר. ב"זכרונות מעונה מתה" מתרחש תהליך של הצטמצמות, הן מבחינה עלילתית והן , בעיקר , מבחינה לשונית, כדבר המחבר: "ואז הבנתי שזאת היתה הדרך , ללכת במעגלים מתרחבים יותר ויותר ולא להגיע לשום מקום, ואז לסגור את המעגלים יותר ויותר ולהגיע לנקודה האחרונה. אזת חיתה הדרך, ואני איבדתי אותה, - ושבים". טיפת דם, מן היהודים יושבי אבל היא שאבה אותי בחזרה לתוכה." באחרית דבר - "בין מים למים", ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי <מתוך "הדרך"), מציין עודד פלו 1 עורך הסדרה, ידיו . מסותא לכבוד · הוא הלך לבי גם המקום, הזמן והעלילה הופכים שאילו נרנו היה חי ומפרסם גיוסה שבת". בטקסטים הללו למשניים בלבד , למעין עכשווית של הסיפור 1 "היה מעורר 1, והדרך בין יפו , ירושלים של מטה, תפאורה זמנית וחולפת, כשהעיקר לכל היותר , סופת טייפון בכוס תה. לעיר ירושלים, ירושלים של מעלה, הוא עצם המימרה. במלים אחרות, מפגי שארץ ישראל 75 1 שנה לאחר עוברת כחוט רעיוני ותיאורי לאורך למרות קווי העלילה הדקים המופיעים הירצחו של 'הקדוש החילוני', זקוקה סיפור העלילה. בחלק מן הטקסטים, הופכים הם יותר יותר מתמיד לנביאי זעם מסו גו , אבל "בין מים למים" היגר כפנינה מוצנעת ויותר אפיגרפיים בסגנונם: הלשון נכונה, פחות מתמיד , להקשיב להם". בין שפע אבנים יקרות וכבדות, כגון הבהירה והחסכנית, משפטי הדו-שיח לדאבוני , עלי להסכים עימד , אך "סיפור בחורף", "מסביב לנקודה" או הקצרצרים והממצים שבין הדמויות לשמחתי 1 אולי שמחת עניים, שום "שכול וכישלון", שכתב נרנו, כאשר השטוחות באופיין , חושפים, ב"עונה גיוסה, לעולם, לא תשווה לגיוסה המשפט המסיים את הסיפור הקצר: המתה" כגון זו, לוגיקה מיונית הברברית המוקדמת וזאת בשל קסם "אנעים זמירות לקרירות." ושירים חדשה, שהיא למעשה אנטילוגית הלשון ונימת הווידוי, אשר חובקים אארוג - למים קרירים", הוא אולי ומתעתעת מעין כמותה, דוגמה לכך: בתוכם, הן ריאליזם נוקב והן תמימות פרפרזה על מזמורי תהילים, אך אולי "אני מבין , אמרתי והוצאתי לעצמי אוטופיסטית, המשקפים, שוב ושוב, גם פרפרזה עצמית של המחבר המיוסר 1 דרכון חדש בשם בדוי. אם אתקל את נפשו הגדולה, ההומנית, של למשפט שלו עצמו: "לנצח! נצח קר! פעם בעצמי · אי , חשבתי , לפחות שזה המחבר. הנה מושסה לקראתך לשוני החמה" לא יהיה אני" <מתוך , "ההבטחה"), הלשון הברברית היא נכס בספרות <מתוך "שכול וכישלון" סוף חלק או , "כל ימי חיי לא נתקלתי בדבר העברית ובו במקום שהיא כזאת, היא ראשון) - על מרד ומאבק אחר חיפוש ערמומי יותר מהחיים, הוא אמר לי אף מעלה חיוך אצל הקורא, וזאת משמעות, הן קיומית והן רוחנית לפני ששוב עצם את עיניו , אתה אף משום שהיא משתמשת, מצד אחד , כ"יהודי", מרד ומאבק בלתי נלאה: פעם לא יודע מאיפה הם יצוצו לך." בעושר דיאלוגים בימתיים, הבאים ומזה אפשר ללמוד, אולי, משהו." <מתוך "מת אחד") לידי ביטוי במשפטים הקצרצרים ולסיום, מתוך דבריו של ש"י עגנון ראובן מיון, בדמיון אסתטי מסוים והנקטעים באמצע: שברי זכרונות <בדברי הקדשה לבול כצנלסון , לכתיבתו של הופמן <בעיקר במיחזור בשפה עברית יפה ובוסרית, בסגנון 'הארץ', 1944( "כשאני מביט בארץ הדימויים ובשימוש בלשון הריאליזם של צ'כוב. אך מצד שני , ורואה כיצד נתעלה היישוב מקבוצות, המטונימית), חותר בקובץ זה, יותר לאור "קיבוץ הגלויות", משתרבבים קבוצות של אמיגרנטים לכתות, כתות מתמיד, ללשון אזוטרית: לשון אשר בלשון זו גם ביטויים "אשכנזיים", של חולמים, רואה אני ארבעה חרשים יוצאת מאיזו נקודה של אפס, גם אם משפת היידיש, ביטויים משפת שכמדומני שהם עיצבוהו ועשאוהו 1 היא מכונה "אני", ואף שבה אליה. התלמוד והגמרא וגם משפתם של ואלו הם: נרנו ורופין ורבנו הגדול לשון , אשר באופן פרדוקסלי , כוחה המזרחים. שעטנז של לשונות, שעטנז ו' אברהם יצחק קוק זצ"ל ובול הוא בעצם הצהרתה על אי נקיטת של תרבויות, המופיע גם בתמונות כצנלסון". בהמשך , מונה עגנון את עמדה. לשון "הפוכה", המתבוננת התיאוריות שבסיפור: "מתחת הבכורה, כשאצל · סגולותיהם של בעלי בתוך עצמה תוך כדי היות מחוץ המרפסת, שנשארה ריקה, לאחר נרנו הוא מאפיין את התביעה, שגם לעצמה: "לפעמים כשאתה לא אתה, שיצאוה המורים המשוחחים, עברה ממנה ניתן ללמוד משהו והיא: "לא אתה מבין טוב יותר , שלפעמים אתה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערביה להרעיש עלינו את העולם במעשינו יותר אתה כשאתה לא אתה, מאשר כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא הקטנים". • כשאתה כביכול אתה". כבד על ראשה ברגילות גראציוזית אנעים זמירות ~115 לקרירות ושירים ~1 אארוג - למים ~ קרים י.ח. בונו: כין מים למים; עודך: עודד פלו; הוצאת גוונים; 1996 "בין מים למים" נכתב בשנת תר"ע, ועם פרסומו עורר פולמוס נוקב. גם המשורר ביאליק לא חסך שנסו מנרנו וכתב לו מכתב תגובה בזו הלשון: " בין מים למים שלך - הוא מים במים", דהיינו בבחינת טחינת מים. ביאליק, כאמור 1 לא אהב במיוחד את כתיבתו של נרנו, ומחלוקת ספרותית ארוכה שררה בין השניים: אך מתוך הביקורת העולה של המחבר 1 לנוכח מצב היישוב היהודי בארץ בסוף העשור הראשון של המאה, ניתן להבין כיצד סיפור זה עורר פולמוס לא רק במחנה הספרותי. סיפור העלילה מתרחש בתחילת המאה, כשהמקום הוא "שכונת אוהל יעקב", אשר בחלקת ירושלים החדשה, ועיקר העלילה נסוב על שלוש דמויות - שאול גמזו 1 ציוני ואידיאליסס מובהק, המכהן בעיר ובמושבה כמורה ונפשו קשורה בעלמה פנינה, אשר לבה, לעומתו 1 אינו נוסה אליו 1 כפי שאף אינו נוסה כלל לא"י. ועל ידיד נפשו של שאול 1 וויו יפה, שהוא פייטן נעים מראה, ציניקן ורודף שמלות, ולבו נתון רק לעצמו ולכתיבתו <יש רמזים אוטוביוגרפיים המצביעים, שהכוונה כנראה לידידו 1 הסופר והמבקר גרשון שופמן , שאכן גם מלותיו מופיעות בפתח הסיפור.> סיפור העלילה מסתיים, כצפוי , בנטישתם של פנינה ווויו יפה את הארץ ובשיבתם יחדיו לעיר פאר התרבות, היא וינה, כאשר הוא, שאול גמזו , הציוני והאוסופיסס, מוצא גאולה לנפשו המעונה, ולו חלקית, בביצה הגדולה והירוקה אשר במעלה המושבה הרחוקה השומרונית, שם מת ו. באדמה הלחלחה, הרכה, של · אב הארץ: הוא נשאר כאן. סיפור ריקמת היחסים בין השלושה היגר רק כמשב עדין של כנפי ציפור זעירה, אשר אוספת תחתיהן סבך של נפתולים וקרעי חלומות ברבריים, כשאולי הבולט מביניהם הוא החלום היהודי 1 העברי 1 המתנפץ אל מול הפועל , המעשה: אהרן גמזו 1 אחיו של שאול 1 תמצית המעשיות, אומר 1 לדוגמה, לאהודה אחותו ביחס לבני ובנות יזרעאל: "האם יש להם איזה מושג על דבר עבודה? האם איזה רצון לעבוד? תמיד חולמים, תמיד מלאים בגעגועים על איזה גן עדן התחתון בפריז או בברזיליה - השדים יודעים אותם." עצובים." מתגעגעים." ריקים." כל דבר אינו ממלא את נ'.'."םשפ וכמו היום, במקום ידי פועל עברי , ידי ערבים זולות תופסות במלאכת הבניה והיישוב: םה"." בכל." גם פה אנו אצלם גרים-שכנים." אבל על כל 10 - גליון 203 1" ;כ בבואה קולנועית בסגנון ג'יימס בונ.ו התמונה "הקיומית" המצטיירת היא למעין "צליין של הוואקום" - צליין דמות גברית ומאופקת עד כדי תמונה בסגנון דיאליסטי · סופד 1 תמונה בלבוש של סוכן כפיל , הנוסע ממקום סטריליות, מין תצלום קפוא של של דמות בחדד 1 שכל מה שנותר לה, למקום, כשהמושא היחידי שאולי "האיש שחזר מן הכפור", אשר "זה לשבת בשקט, להוריד את המעיל נותר לו 1 הוא זה שלא נבלע עדיין בתוך הריק המיקור והמקרר האינסופיים, והוא מושא הגעגועים. ולסיום, בנימה אישית מעס: בלז פלקס אמר כך: "דממת העד של החללים האינסופיים ממלאת אותי בחדדה". קובץ ההרהורים, המימרות, מתוך "זכרונות מהעונה המתה" למיון 1 למרות שחלקם, לסעמי 1 בוסים להתחכמות זעירה ופה ושם גם חוזרים על עצמם ועל כך חבל , כמכלול , מעוררים בי קסם באותה מידה שמעוררים בי חרדה. ועל זה נאמר 1 כהימשך הנפש האובדת אל ארנונה •• דורין מר גלית גרעינית שעוספת צלולה" <עמ' 63, 66(, כאמוד , עונגיות, כאן 1 בנגיעות אפוקליפטיות. בשיר האחרון שבספר 1 "תזכורת 1960•1990" חוזרות השורות: "אחרי הכול אני מסומסם. / אבל השמש יפה". אלה עומדות למעשה, כנגד חוסר המחויבות, שבסיסו בהתחבסות ובהתלבטות כפי שהיה ב"תחילת שנות השישים/ ••• [אז] הם היו מסוגלים לבלבל את המוח שעות • בסענה שאין מולדת ואין מחויבות לדגל/ ואין מאה אלף התחייבויות אחדות."" .>םש< בשיר אחד 1 "לבסוף", עמ' 34( נכתב, "בחנות ספרים משונה/ מצאתי ספר על המלחמות/ במאה ה 120- המשסדים, העריצים, הדיכוי/ 'המחנות' •• אבל המציאות כבד השתנתה" • שירים אלה מזכירים את השיר האחרון בספרו הקודם של אלימלך 1 על "קומוניססים לשא יודעים להפסיד בכבוד •• תמיד מפסידים היינו" • שיד המסתיים במלים • "היה איזה קסם שלא הצליח". ואילו השיר האחרון כאן מציע אולי שלב נוסף בהלך הדוח של ההתפקחות מאידיאולו גירת גדולות ומסתיים באמירה הלא ממש מנחמת • "בביסחון שפל , בנהתנות זמנית// םג זה משהו// בהחלט גם זה משהו", • שמואל שתל ולצחוק מול החלון בלי להשמיע קול." מדוע, למה? - כי, "בינתיים אנחנו חיים", כדברי הסופד בלז סנדראד 1 בעיתון 'ברמני אקספרס' 1 אפריל 1914<: "החיים שחייתי מונעים ממני להתאבד." (ציטוט זה מופיע גם במאמרו של דאונן מידן 1 "מה חיפש הנמר על פסגת הקילימנג'דו 1 במוסף ראש השנה, ב"תדבות וספרות", 'הארץ', ספטמבר (,96 כתיבתו של מיון, לדעתי, חושפת אוונגרדית · איזו אסתטיקה פוסט ודקונסטרוקטיבית בסגנונה, שבה המספר 1 על מכלול דמויותיו 1 הופך וענייני. ציינתי מקודם כמה שירים קצרצרים; אך למעשה, רוב השירים הם באודך המקובל ויש גם שירים ארוכים יותר. המוות, "סם החיים" בשידה המקובלת, הוא בן בית גם בספר הזה, אלא שאין כאן אלגיות ולא העולם הבא. אלימלך "מנסה לפורר את הזמן המוקפא" ואומר לעצמו • "תפוס את היום". בשיר הארוך על אהבה נכזבת צועק התוכי שבפינה: "זה לא חיים/ זה לא חיים ••• זה אני שממית את כל האפשרויות/ זה אני/ מת". ובשיר אחר: "אני נשוי עם גוויה ••• השקש לתת לה לגווע" ••• "אולי ניפגש באיזו הלוויה" <עמ' 84<; "עובדה/ ההלוויה הומה רשמיות" • הז נכתב כך , ללא פסיק, ללא נקודת סוף פסוק. ב"ארבעה לדוד אבירן" <עמ' 86 ,87( המוות לא מוזכר אבל השיר מסתיים במלים "אבל אבלים/ אבל אבלים, הכול אבל", לגמרי בלי התנ"ך כנראה שאי אפשר. מכשפות שדים ורוחות דעות, שליחי האסון לשעבר 1 מומרים כאן בביטויים מעידן החלל כגון "איש בחליפת חלל מגיח בשמים", "נהר של קרינה מקמס את הגוף ••• ונהר אדם; מתערבב בכפיליו" <עמ' 55(. "וכבד לא אהיה אני/ •. עמ' > ".· כי הפכתי לאור 57(, "מוות עטוף אוד", "דממה מתהלכת, כדברי המחבר 1 כמו מתוך מצב של טראנס: "עושה פעולות שונות באופן אוטומטי 1 כאילו מתוך שינה עמוקה" <מתוך , "טראנס"), משום כך 1 גם המקום, הזמן , הדמויות והעלילה, המופיעים אמנם בדקדוק דב, על פי מתכונת ספרות המותחן · 1 הופכים י r כרונות מעונה מתה" לסך תצורות זמניות, לתמונות מסך 1 ריאליסטיות · למוגדות סופר השטות בתוך חלל אינסופי 1 בתוך ריק חסר משמעות גם כלשעצמו; מושג "האני", למרות התכוונותו 1 בלוע ומשוי מתוכו ולכן גם למרד ולזעקה בסגנון סארטר או אלברט קאמי אין מקום. מסיקת החללים דןון אלימלך הפנימיים "גיהנום ירוק", מצאתי רומנטיקה שכיניתיה "מודחקת". גם כאן הוא אינו מצליח לברוח מן הרומנסיקה לחלוטין. נראה כי האני השר שואל, בווריאציות שונות "מהי המוסיקה הזאת?"/ זה תמיד היה קשור/ למחלות/ וספרים". גם זה סוג של רומנטיות. זהו ספר גם של חלומות; (ואולי זה המקום לציין שהמשודר הוא פסיכיאטר במקצועו> "לקול פרלודים של ובסי/ אני מתכנן את נסיעתי" <עמ' 15(, לדכיסי אלימלך מותר להיות נעלם בעולמו של הקורא, עם זאת, מתוודע הקורא גם אל הדמות האבטיפוסית ש מידן 1 המצטיירת בקובץ 1 היא למעשה מין בהחלט, גם זה משהר דרור אלימלך: מרסיקת החללים הפנימיים; הוצאת ירון גולן; 1996;112 עמ' ספרו החדש של דרור אלימלך פותח במחזור בן 22 שירים קצרצרים, <עד כי איני בטוח שאפשר לקרוא להם שירים>: הראשון בהם הוא בן שני בתים: שתי מלים מרכיבות את הבית הראשון . "במרחבים הפנימיים", הבית השני מונה שלוש מלים, על פני שתי שורות • "אני לגמרי; לגמרי'.' ויש גם שיר <מס' 19( שכל כולו שתי מלים, ראשיתו וסופו: "חיתה דינמיות'.' שתי המלים האלה תובעות מהקורא לחוות התרחשות שירית שלמה מזכרון רגע שחלף. ואולי זו מעין "הקשת פורטה" על כמה מנענעים של פסנתר אלקטרוני 1 במוסיקה נסיונית, חדישה, תנה המעוררת נרדם מחלום של עולם זר. ואולי 1 המשורר 1 שהוא גם מוסיקאי 1 <מלחין של מוסיקה קלאסית • נסיונית>, • עובדה הבאה לידי ביטוי rקח בספר • "מתגלגל וזוחל עם תקליט [יצירותיו] ... בחדר מדרגות", בכיוון לא ידוע. בחללים הפנימיים של הספר 1 יש הרבה מן דיאז, · המוסיקה. "הרבה מי דיאז, סול-סול בוטח": "החללים · מי ,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,.,... .".~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~·~ ". ... u תתןןוו ~! :1: הפג ימיים/ פתוחים אז 1/ למוסיקה האורתופד של המשורר 1 האחראי על האפשרית היחידה". לי 1 כקורא, יישור העצמות, רופא האומד . "ניתן לזמן לעשות את שלו": אכן, דיאז" וה''סול" · ה"מי הן בעיקר מלים. נראה כי אצל אלימלך "אין הפרדה בין 'גוף' ל'נפש"' <עמ' 96(, בין לכותב, אלה צלילים ידועים היטב. סקריאבין ודביסי 1 בטהובן ומוצארט משתתפים עמו "במסגרת קבוצתית" מוסיקה נסיונית לשפה ציבורית. ~ ~ אמנות, ארוטיקה, מחלה, חלום. כשחיה, ויש רצון לצלוח "ברכה אחת שפתו של אלימלך מדוברת ומעודכנת. :~: מלווה אותן בנאמנות כבר 20 שנה ~~ הלוך ושוב" •. לעשות "תנועות ~ ~ לא תג "בית וללא שמץ אדכאיזם. הוא •rl',•• חתירה" להכות גלים של "כיבוש s: אתם יודעים על מה אתם חותמים ~~ ". ... .~. ". ". ... 8 ~ תלוי ..• משחק צלילים דקים/ "החללים הפנימיים/ אינם פלדה. הם 1• 1 ,/' 1 ~;.· 80, ש"ח עבור ,, חוברות בשנה ~~ ". .~. ...". ". ... .. ". ". ... 8 1• 1 ." הפותח. אפילו החלום הוא ישיר ~~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~;~~~ בספרו השני של דרור אלימלך , 11 ינואר 97'···· יי לוקח "טייפ חצי מקולקל", "מחנה צלילים", במין תמונה סוריאליסטית ברוורס", ואומר "תשכח, חתוך מיד". עם פסנתר שמקפץ 1 להיות "ער גב שמטפס" <עמ' 11720<: הגוף הוא מין מחוררים" <עמ' 7( "חזיונות •• אינם נתבים לפירוק. ו"מגיע זמן שנמאס", כלי נשיפה, בו "משבי רוח זורמים <שם> אלה שורות מתוך המחזור בחללים הפנימיים'.' ו~ s ~1 ~ קולו של רהסופ צבי צמרת אחרן מגד: עוול ; הוצאת עם עובד מלים, מגד יקר במיוחד . הארץ מלאה הקהילה, המשפחה ואת סדרי-האדם ספריה לעם; 1996 במפריחי בלונים, כביכול משלל צבעים - בתוכה נעשה עוול נורא כל-כך . העוול אך לאמיתו של דבר מצבע אחד: 'פוליטיקלי התרחש - וסיום הדומן מעיד כי הוא ממשיך . ,.,.• קורקטי. הדן מגד פותח את קובץ מאמריו הארץ הכואבת שלנו מוצפת להתרחש - בלב לבה של 'האודיסיאה ===- בענייני ספרות 'ש'ולחן הכתיבה" '• <תל-אביב 1989(, במאמר שחזרתי וקראתי אותו פעמים אחדות. שם המאמר: 'דיבורו ושתיקותיו של הסופד'. שם בין השאר' הוא טוען כי: "לעיתים קרובות קודה ... שקולו של הסופד מעודד אהדה כה רבה, או כבוד כה דב, שהקורא מוכן לסלוח לו על כל חטאיו בכתיבה: לשון מסורבלת או משובשת, שגיאות בדקדוק ובתחביר' עלילה לא-מרתקת, חזרות רבות, חוסר בהירות, דמויות לא-בדודות וכולי וכולי . כל זה נעשה בלתי-חשוב לנו בשעה שבקולו של הסופד אנו חשים זעם כן' או התייסרות גדולה, או כאב חנוק, או 'צעד העולם' <ומגד לא סתם בחד דווקא בזעם, התייסרות, כאב וצעד -צ.צ> ... שמושמעים אלינו לא מתוך חשפנות, אלא מתוך השלכה על ההוויה הסובבת ומתוך דיסטאנץ מסוים ואנו נותנים אמון בקול הזה. כן' אני חושב שכשאנו קוראים יצירה-ספרותית - שיד' סיפור' רומן - אנחנו קודם-כל' באופן לא-מודע, 'אוהבים' או 'לא אוהבים' - לא את הגיבורים ולא את העלילה ולא את הלשון - אלא את קולו של הסופד ... רק אחד-כך באים יתר הדברים". <עמי 22-21.< המלה אמון מודגשת במקור. "אנו נותנים אמון בקול הזה". אפתח בווידוי: אני שייך לאלו שנותנים אמון 'דג~~ שמאמינים למגד - וכמעט אמדתי שמאמינים ב~ג.ד אני שייך לאלו המחכים בכל פעם לקולו. הקונים את ספריו. הקוראים אותו תמיד מתוך רצון להקשיב לדברי אמת, שיסודם אמת. אמת ישראלית הצומחת מארץ. ההתייסרות של מגד לגבי כל אשד מתרחש סביבנו' הכאב שלו' ביקורת ההוויה שלו - קרובים לי' ונדאה לי כי חשובים לנו . מאוד • על רקע הארץ הקטנה שלנו' המלאה בבלוני בגימיקים ובמספרי-רייטינג <והמלים הלועזיות, משקפות את הזרות, את החקיינות המזייפת, שהצליחה לכופף את ראשנו' וממשיכה להצליח בטור גיאומטדי מתגבר>. בניגוד לכל אלו' מגד - לעניות דעתי - שייך לאלו שאצלם, עדיין' כל מלה נחצבת מסלעי-אמת. שכל דומן שלו הוא פיסת כאב וביטוי של איכפתיות. כל אמירה שלו היא עם הפנים כלפי מעלה - ולא רק לצדדים. ולא תלויה בשבשבת הרוח העומדת לפני כותבים כה דנים השואלים עצמם חזור ושאול' מה לכתוב כדי שזה יתאים לירוח הדורי. הפעם הדומן שלו מסתכם במלה אחת: 'עוולי. במאמר שהזכרתי מביא מגד' בשמו של פרקנו' משפט נפלא שאמד' משום מה, דווקא בשיחה עם צועדים ב'ווסט פוינט'. וכך אמד: "כל סופר היה רוצה לצמצם את כל נסיובו למלה אחת, אם אפשר . לראש סיכה. כמו אותו אדם שרשם את תפילת שחרית כולה על ראש סיכה" <עמי 15(. ברומן בו אנו דנים ראש הסיכה ברור: עוול. ללא מלה נוספת. ללא כל סמיכות: עוול. העוול נעשה לאדם. כביכול, לאדם בכלל. העוול בעשה למשורר . כביכול' לאמן בכלל . אבל לא: העוול נעשה למשודר עבדי' בתקופה מוגדרת ובתנועה חברתית מוגדרת. וזה הדבר שברצוני להדגיש: העוול נעשה בתנועת הפועלים הישראלית בימי השובע והטפיחה העצמית על שכם של סוף שנות ה 60- והוא מתמשך עד ימינו . העוול נעשה בתנועת העבודה, שחרתה על דגלה לחימה בכל עוול • ראשיתו בימי האופוריה של נצחונות ששת-הימים - אבל הוא איננו חדל' אלא מתנפח עד זמננו . ישורון שמן והוא ממשיך להשמין - וכל יסודותינו נבעטים. התנועה החלוצית ההומנית כל-כך' שרצתה לשנות את סדרי-עולם, את סדרי הישראלית'. נעשה עוול - ולמעשה העוול אין גואל. לא "כדור בראש" ה"מנוול" - אותה גאולה שנראתה נכונה בעיניו של החבר יהודה באדי' החקלאי מבאד טוביה <עמי 232(, <והשם 'באריי - הוא בדל' העמוד הימני של המוסד-הפועלי הארץ-ישראלי - זועק>. ולא כתיבת המחבר-העיתונאי <שאיננו יודעים את שמו> - שרוצה לכתוב מונוגרפיה על יעקב לוינשטיין ואינו מוכן להסתפק במאמר עיתונאי - כדי לגאלו. החי איננו כותב על המת. אין "גאולת דם" <עמי 24(- ואין "גאולת עוול". ליאסף הגואל' - אין' ולא יהיה, גואל. העוול נעשה על-ידי ג' אדיאב, עודך המוסף הספרותי בעיתון פועלים ידוע - שרבים היו חתומים עליו עשרות שנים - ומקבל גיבוי מהעודך הראשי של העיתון. העוול נעשה על-ידי עורך ספרותי - המתיימר בעצמו לכתוב שידה, שהוציא כבד חמישה ספרים וזכה להיות "בעל שם" <עמי 56(. <הוא זכה להיות 'בעל שם' - אך אנו נותרנו רק עם האות הראשונה של שמו - עם ג' - היוצרת אצלנו מיידית הקבלה לגיבור הקפקאי>. אותו עורך' ידו לוחצת את ידו של העורך הראשי' ידי שביחם נרחצות על-ידי בכירי התנועה, ויוצאות נקיות. ומיהו העורך הראשי? גם כאן איננו יודעים כלל את שמו • אפילו לא את האות הראשונה. כל שאנו יודעים - מפיה של שדה לוינשטיין' הלילית המרה - שפעם היה גזבר בקיבוץ, 'האוורסט של ההגשמה הציונית', נתפס במעילה, גודש מן הקיבוץ בחרפה, ועתה, קיבל את משדת העורך "משום שהוא 'מלחך פנכה' של שר ידוע" <עמ' 29(, העיתונאים, ובייחוד העיתונאים הבכירים, צריכים להיות כלבי-השמירה של החברה. תפקידם להיות הזועקים, המוחים ובביטוי הברנדי: המעודדים. אבל , פני הדוד כפני 12 גליון 203 חיק הטבע לשחק עם העגלים והסייחים", מיד לבואו היה רץ לעזור בעבודות המשק: גרף שק או זבל' הצטרף לקטיף. אמר כי "חלומו הגדול הוא להתיישב במושב ולהקים משק" <עמ' 230(, ליד משפחת בארי' בכפר המרוחק, זה המקום האחד בו לוינשטיין חיה "איש שמח, שופע חיות, מלא מרץ" <עמ' (, 230 בארי' כשסיכם את עדותו על לוינשטיין לעיתונאי-המחבר' "פרץ בצעקה גדולה, מניף את זרועו למעלה <ואמר>: 'הוא חיפש את אלוהים! בשמים, בארץ, לא מצא אותו!'" <עמ' 233(, כל הספר יש בו חיפוש אלוהים - ומן המרד הגדול של ברבר, המרד האנטי-גלותי, שפגע כל-כך בדת ובערכי המסורת, אנו מוחזרים לזיקה מחודשת ליבית אבא', לחיפוש מחודש אחר האלוהים. המחבר' בתחילת הספר' חולם חלום ואפשר חיה לרכז את כל החלומות בספר ולהרצות על הספר אך ורק דרך החלומות ומה חלומו: "הלכתי ברחוב של מושבח קטנה - האם חיתה זאת נחלת יהודה? <נחלת ילדותו - צ.צ> - וחיפשתי את בית הכנסת, כי רציתי לומר קדיש", באותו חלום מעכבת אותו אשה, שנראית כמשוגעת, המצווה עליו' כמעט מכשפת אותו' ללכת אחריה <עמ' (, 7-6 בסיום הספר' המחבר נוסע לנחלת יהודה, ולא רק בחלומו • הוא שב שיבח מאוחרת למושבת ילדותו . חרא עובר ברחובות המושבח, מתבונן בבתים הישנים והחדשים פונה כבר לשוב למכוניתו' וברגעים אחרונים עוצר ליד בית הכנסת הישן . וכאן ההתבוננות קצרה - וחזכרונות וחרחורים מרובים: "בית הכנסת הישן' שמראהו' עם מנורת תשעת-הקנים שבראשו' עם המגן-דוד הטבוע במצח חזיתו' בתוך גומחה עגולה, עם חלונותיו הגבוהים והצרים, ששמשותיהם ירוקות וכחולות - העלה בי גל של זכרונות מן השעות חרבות שחייתי עושה בין כתליו' בערבי-שבתות, בבוקרי שבתות, בתפילות מנחה ומעריב של ימי חול, כשעדיין קיימתי את המצוות שלימדוני אבי ומורי" <עמ' 268(, התיאור מתמשך - וסיומו: "עבר בי גל של חום, ומין הרהור ניצנץ בי, שהתפילות האלה, ולימוד התורה, והגמרא, גם אם לא שבו את לבי - עטפו אותי במעין חיבוק הנוסך ביטחון' ואולי טוב היה לי אז יותר מהיום" <עמ' 269(, המחבר' שגדל בבית יהודי דתי' והתפקר לאחר שחיה לבר-מצווח, שואל עצמו שמא טעה בכל דרך חייו • שם, בבית אביו' חיו ספרי קודש, "ספרים ישנים חיו' בכריכות עור שבתבלו ורבים מדפיהם מוכתמים ואכולי צוחב, אך חיה לחם ריח שהיה אחוב עלי' כאילו נספג בדפיהם ריח של דורות רבים של לומדי תורה" <עמ' 96(, כשגדלו ילדיו' ביקש ~ המשך בעמי 17 על יעקב לוינשטיין נאמר שהיה קדוש: "קדוש! לא קדוש כמו הרבי מלובביץ', קדוש כמו ברבר" <עמ' 42(, ומה אחת ההוכחות המוצקות שהיה "קדוש כמו ברבר": יחסו לעמירה, בתו המפגרת. <ואני נזכר במכתבים המופלאים שפורסמו ב 'מחברות ברבר' של יוסף חיים לבנו' אורי ברבר>. ארבע שנים ראשונות טיפל בה יעקב, כמעט לבדו' עד ששרה דרשה בתקיפות כי הילדה בת הארבע תימסר למוסד בכפר סבא <עמ' 102(, שרה מעידה על בעלה לשעבר בהערצה: "היה מבקר אותה פעמיים בשבוע. אף פעם לא החסיר <עמ' 42(, והוא, ביומנו' מביא את כאב המפגשים עם בתו : איך הוא מנסה להידבר אתה - והילדה "אוטם שאין להבקיע אותו' שאין לחדור בעדו", הוא צועק - לתוך יומנו בלבד: "עיוותים כאלה מעולל הטבע, ללא רחמים" <עמ' 213(, לוינשטיין קדוש כמו ברבר - וברבר היה הקדוש האישי של לוינשטיין: "כמו שלקתולים יש קדושים אישיים שהם סר גרים להם כל חייהם, כך היה ברבר בשבילו . הוא התפלל אליו בלבו" <עמ' 85(, פעמים רבות - עשר או חמש עשרה פעם - העתיק את צוואתו של ברבר מתוך 'מכאן ומכאן'. וכתב סיפור בלתי גמור - 'הבית האדום' - על יוסף לואידור וברבר . ומזכיר את ברבר במכתביו <עמ' 184( וביומנו <עמ' 216( כל חייו ובאחרית ימיו' בימי השיגעון ועל סף התאבדותו . ודבריו האחרונים ביומנו מה 20- במאי 1985: "אם השיגעון הוא תחליף להתאבדות, כמו שסבור ברבר' הרי ההתאבדות היא תחליף לשיגעון!" <עמ' (, 216 הזכרתי כבר את יהודה בארי - חברו של יעקב לוינשטיין מבאר טוביה. "לוינשטיין", מספרת אשתו של יהודה, "פה, במושב, הרגיש כמו תלמיד הבורח מבית -הספר אל הכלב. כפי שאמרנו: יד לוחצת יד - ויד רוחצת יד. ואנו נותרים פושטי י.ד" נגד שני העיתונאים הבכירים מתיימר לצאת עיתונאי זוטר' תמים. עיתונאי בן 64, שביקש לפרוש מעבודתו' לזכות בפנסיה מוקדמת ומיד נענה בחיוב <וכמובן' נפגע מכך שכלל לא הפצירו בו להישאר>. <עמ' 74(. נגד השניים רוצה לצאת. איש צנוע מדור הולך' שנושא עימד עדיין את כאבו של אביו שפוטר בהיותו בן עשר בידי איש מפא"י' ומטה לחמה של משפחתו נשבר <עמ' 21(, נגד השניים מתיימר לצאת דון-קישוט שאומר על עצמצו בערוב ימיו: "אני - חייתי חיי שגרה. יצאתי יום-יום לעבודה ותיקנתי שגיאות תחביר' פיסוק, במאות, אולי באלפי מאמרים תפלים, שרבים מהם הייתי צריך לשכתב מאל"ף עד תי"ו. מה עשיתי בחיי?" <עמ' 65(. בין הדברים על אותו עיתונאי לוחם שבסופו של דבר לא לחם - מעיר מגד כמה הערות על העיתונאות של ימינו . ואנו' הרי יודעים היטב שמקורותיו לאותן הערות ישירים ואמינים. הוא מעיר על עולם עיתונאות בו "הקשישים והוותיקים נדחקים מפני הצעירים" ועל הצעירים "הנעשים עורכים." ומשליטים על העיתונים סגנון פרחחי וחסר אחריות" <עמ' 74(, על בורות מחפירה בעולם העיתונאות <העיתונאית, הצעירה בימיני' המחפשת חומר על אלתרמן והשאלה הערבית, עמ' 137(, על עריצות עורכים בתוכו . <עמ' 201(, על תנאי שכר ועל קיפוח. עולם המתיימר להיות השופט של כולנו שאין אלא לומר לו: "טול קורה מבין עיניך". כאנטי-תזה לעורך-משורר "בעל השם" שאינו אלא פושע מועד' כאנטי-תזה לעורך הראשי' ' שאינו אלא השחיתות בהתגלמותה, מופיעים שלושה: יוסף חיים ברבר' יעקב לוינשטיין והמחבר-העיתונאי שרצה להילחם את מלחמתו של לוינשטין - ולא נילחם. הספר נפתח באמירה הברברית "כל החשבון עוד לא נגמר", אמירה שחיתה בה תקווה לבניין אחר' שאולי' יקום כאן. אבל המציאות שנבנתה שונה. איך אומרת שרה לוינשטיין: עולם מלא "אנשים קטנים, חגבים, ליליפוטים, שרואים את כל העולם דרך פי הטבעת שלהם! שונאים, מקנאים, מלאי מזימות" <עמ' 42(, היא זועקת, בין השאר גם נגד אינטלקטואלים מלומדים באוניברסיטאות, שכל עניינם בכתיבת "מאמרים מלומדים ולהתפרסם" ומעיינם נתון ב"לקבל העלאה באוניברסיטה" <עמ' 41(, ואיך צועק יעקב לוינשטיין על סף סופו: "מסביבי אנשים אטומי-חושים. אני רואה איך האטימות הזאת מידבקת, פושה והולכת." אנשים חוגגים את האטימות הזאת! טוב להם בה! הילולה בליליפוט! עם מקולל אנחנו." יד איש בגרון רעהו' כל נמושה צוהלת כשהיא חוזה בנפול גבוה ממנה, איש את אחיו חיים יבלעו!" <עמ' 222(, 13 ינואר 97' וירק וריתמוס כמו כשירח עובמר ~ ~ ו~ s יהודית ברטוב אברי טרויה: פלרבר ; הוצאת ןשוק ובהזדהות עמוקה את "התאווה לחיים"' וזה המרתק והנפלא שבספר. 1996; מצרפתית: יורם יברונובסק ספרו של אווריד סטרן על ואן-גרך; את גוססב פלובר )1821-1880( נולד בוראן. 'הפרוטה והירח /1 של סומרסט מוחם על גו גן אביו היה פרופסור לרפואה ומנתח ראשי ·':.::::'·'.:;': . [ רוע אנו נמשכים לביוגרפיות של "• אנשי שם? מה אנו מחפשים בהן? 118' האם מפעלותיהם של מנהיגים <מכל הסוגים>, פרי הגותם של ההוגים ויצירתם של היוצרים באמנויות השונות אינם מדברים בעד עצמם? מדוע מסקרן אותנו כל-כך לדעת מי האדם שמאחורי כל אלה, והאם קיים איזה קשר גלוי , נסתר או מסתורי בין העושה והמעשה, היוצר והיצירה? השאלה עתיקת-יומין . פלוטרכוס היווני , שמ"חיי אישים /1 שלו בשתמרו 27 ביוגרפיות בלבד , טען כבר במאה הראשונה לספה"ב כי "סגולותיהם של אנשים דגולים אלו שימשו לי כמעין מראה, בה רואה אני כיצד להסדיר ולקשט את חיי". לטענתו , לא התכוון כלל לכתוב היסטוריה, "אלא חיי אישים בלב.ד ולא מן ההכרח הוא שבמפעלים המפוארים דווקא יתגלה טיבו של האדם, לטובה או לרעה ... מן הצורך הוא שתהא הרשות נתונה לי לחדור יותר לסימני נפש האדם ולצייר על ידיהם חיי כל אחד ואחד •••11 רה שנים מתנהל הוויכוח: האם תורמת הניר גרפיה של היוצר במשהו להבנת יצירתו , או שיש לעסוק אך ורק ביצירה, בלי קשר לזמן ולאיש שיצר אותה. יש חוקרי ספרות האומרים, כי כל יצירה היא בעצם ביוגרפית, אחת היא אם מופיעים בה פרסים ואירועים ממשיים מחיי יוצרה, בשלמותם או בחלקם, ואם לאו , שהרי אישיות מסוימת וחד-פעמית טוותה את היצירה והיא לא נוצרה יש מאין . יתר על כן , תכופות אנו זו הים : מה עשה את האיש המסוים הזה לסופר , צייר , מלחין וכדומה? אנשים צעירים, המחפשים את עצמם ואת זהותם ז.:חפשים בניו גרפיות דמויות לחיקוי יהזדהות, כאבחנתו של פלוטרכוס הזקן . מי ז.:איתנו , בדורי , לא קרא בהתלהבות ועוד ועו.ד אפשר אף לומר , תשביוגרפיו בבית-החולים של העיר . אמו התייחסה גם אלה קירבו אותנו לעולם האמנות, שלא ידענו כמעט על קיומו . כזאת היא הנירגרפיה שכתב אברי סדריה על גוססב פלובר , הסופר שהכריז על גיבורת הרומן הגדול שלו: "מראם בובארי זה אני!" הכיצד? בשאלה זו וברבות אחרות במכלול יצירתו , בה ובפלובר הסופר והאדם, דן הספר • אברי סדריה, שנולד במוסקבה ב -1911 והגיע לצרפת עם משפחתר מיד לאחר מהפכת אוקטובר , פרסם מאז שנות השלושים ספרים רבים, רומנים, קבצי סיפורים, מחזות ומסות, זכה בפרס גובקור , ומאז 1959 הוא חבר האקדמיה הצרפתית. אצלנו התפרסם בביוגרפיות שחיבר על דוססויבסקי , טולסטוי וצ'כוב. זו הביוגרפיה הראשונה שהקדיש לסופר צרפתי . ציינתי כמה פרסים על מחבר הנירגרפיה, כדי להבהיר שכתב אותה סופר , עובדה משמעותית ביותר בבחינת תפיסתו של סדריה את התפתחותו של פלובר כסופר על רקעו המשפחתי , אירועי הזמן והנושאים ליצירתו. הרבה נכתב על פלובר, ותעיד הביבליוגרפיה שמביא סדריה בסוף ספרו. אך את עיקר החומר שאב מתוך חליפת-המכתבים האדירה שניהל פלובר עם ידידיו וידידותיו <רובם סופרים>. תשעה כרכי מכתבים פרסמה אחייניתו בין השנים 1926-33 וארבעה כרכים נוספים פורסמו ב 1954-• בעיקרו , בנוי הספר כפסיפס של מובאות מן המכתבים; אלה כתובים בסגנון חופשי , ספונטני , ועולים מהם דרך-כתיבתו , לנסיו , השקפת-עולמו , מערכות יחסיו עם משפחתו , ידידיו וידידות יו , שמחות יו ו בעיקר אכזבותיו ותסכוליו כיוצר . זו אם כן אינה ביוגרפיה הכתובה על-ידי מתבונן מבחוץ , אלא כביכול נעיביו ודרך נפשו של גיבורה, היא על משפחה בורגנית מכובדת. בית המשפחה היה בבית-החולים ועובדה זו הכבידה מאוד על בניה. מששת הילדים נותרו בחיים הבכור , שהיה לרופא כאביו , גוססאב, וקארולין , שמתה גם היא בלידתה את בכורתה, שגודלה וטופחה על-ידי הסבתא והדוד גוסטב ואשר לה גם הוריש את ירושתו החומרית והספרותית. חליפת-המכתבים בין פלובר לאחייניתו אינטימית מאוד והיא אשנב מעניין לייסוריו האישיים. בילדותו לא נחשב למוכשר בילדים, אך עוד לפני שידע לאחוז בעט ולכתוב בלי שגיאות, חלם להיות סופר , להפליג לעולמות הזויים כמפלט מחיי היומיום בביה"ח המצחין • הוא מתלהב מסיפורו של דון קיחוטה הנלחם בסחבות הרוח, שקורא באוזניו סבר של חברו שווליה, ומאזין בהתפעלות למעשיות העממיות של המשרתת ז'ולי • בהיותו בן תשע, הוא מציע לחברו לכתוב ביחד איתר סיפורים כמו "האנדלוסית היפה", "נשף המסכות /1 ועוד . לאחר שלקחוהו הוריו לתיאסרון, הוא מחבר מחזות ומציגם יחד עם חבריו לפני הוריו והמשרתים. פלובר הוא תלמיד מצטיין בקולג' המלכותי של רואן , אך המשטר החמור מבריח אותו שוב לעולם הדמיונות והסיפורים. הוא, שלימים יתייסר בייסורי קדוש מעונה על כל שמפט ומשפט, מניח עכשיו לעטו לרוץ בקלות: "אולי אינכם יודעים מה גדולה ההנאה: לחבדז לכתוכו לכתוב, משמע ללכוד את העולם כולו , את דעותיו הקדומות, את סגולותיו , לסכמן בספר ' 11 , <עמ' 14(. בגיל 15 הוא מתחיל לפרסם בעתרן מקומי לסופדים צעירים שעודך אחד מידידיו • כל מה שפלובד כותב פסימי , או סטירי • כמו "שיעוד במדעי הטבע: זן 14 •••• גליון 203 1" ~ לליריות ... ומשנהו החורש וצמוד לאמת כמות שהיא, ככל יכולתו , זה האוהב להבליט את הפרט הקטן כמו את הגדול , באותה עוצמה, המבקש להניח לך לחוש משמ את הדברים שהוא מתאר ••• לכן אין נושאים יפים או נושאים מכוערים ... אח! עסק מחורבן הסגנון הזה! דומני שאינך מעלה כלל בדעתך ספר מן הסוג הזה. ככל ששלחתי כל רסן בספרי האחרים, כך בספר הזה אני מנסה להיות מכופתר ••• שום השתפכות לירית, שום הרהורים, היעדרות גמורה של אישיות המחבר . עצוב יהיה לקרוא את זה. יהיו שם דברים נוראים, מיני אומללות וצחנה" <עמ' 98(. ובמכתב נוסף אל לואיז קולה: "שורה טובה של פרוזה חייבת להיות כמו טור טוב של שיר ... עם הריתמוס הסגולי , עם המצלול המיוחד .•. בכתיבת הספר הזה אני משול לאדם המנגן על פסנתר כשכדורים מעופרת צמודים לכל אצבע שלו •.. כמה שהבו בארי הזאת מטרידה אותי! בכל זאת אני מתחיל קצת להסתדר איתה •.." <עמ' 104( ומפליא הדבר: על 'מ'ראם בובארי" - הספר שהקנה לו תהילת עולם ואשר הפכו לאבי הרומן המודרני , עבד פלו בר כחמש-שש שנים; אפשר אף לומר , שהרעיון הראשון לרומן זה מופיע בסיפור-נעורים, בשנת 1837, שהגיבורה שלו מזכירה מאוד את אמה בובארי. 'מ'ראם בובארי" הוא סיפור על הבור גנות הפרובינציאלית השמרנית, אכולת השיעמום וחסרת שאר-הרוח, על אשתו של רופא כפרי הגון ומשעמם, המנסה לפרוץ מתוכה דרך הרפתקאות רומנטיות, בחיפוש נואש אחר שינוי וריגוש. שלדו של הסיפור בנוי כנראה על פרשה אחת או שתיים של נשים שהודחו מן החברה בסביבתו הקרובה של המחבר בשל בגידותיהן בבעליהן , אלא שפלובר הפך את אמה ל גיבורה אוב יברסלית, המורדת במציאות מחניקה ובאכזבתה כי רבה היא משלמת בחייה, בהתאבדות. מדוע הכריז פלובר , "מראם בו בארי זה אני"? כוונתו חיתה להוקיע את ביצת השיעמום הפרובינציאלית. בספרו 'ו' j ווי אוויר", בפרק "משחקים אסורים", מרחיק נתן זך לכת בפירושו: אמה בובארי וגיבורות ספרותיות דומות מאוחרות יותר , כמו אנה קארנינה, הדה גאבלר ואחרות הן דוגמה למי שאינם יכולים להתפשר עם מציאות נתונה, לחריגים שאין להם מקום בעולם השגרה הנתון , שהוא גם גורלו של האמן . לכן יכול פלובר להכריז, "מראם בובארי זה אני". 'מ'ראם בו בארי " החל להתפרסם בהמשכים ב 1856- וראה אור כספר ב 1857-. פלובר נתבע לדין בטענה שהספר הוא בלתי-מוסרי ומשחית, ובקושי רב מילט עצמו מעונש, ו "מראם בובארי" חגגה את שלמותה כפי שברא אותה מחברה. עייף מן העיסוק במציאות המובאה, פנה עתה פלובר 15 ינואר 97'1111111 . הפקיד", שנכתב בהשראת ספרו הפופולרי של בלזק, 'פ'יסיולו גיה של נישואים". ככל מתבגר הוא שוקע במחשבות מלנכוליות על תכלית החיים, האהבה. אין הוא משתחרר מן ההתאהבות שלו , בגיל 11, באשה נשואה, בוגרת ממנו בהרבה שנים, בשם אליזה שלזנז'ה. זו האהבה הטהורה, הבלתי ממומשת, שתלווה אותו כל חייו . פסימיות אדולסצנטית זו מוצאת את ביטויה ב 'r כרונותיו של מטורף", שכתב אז. אנו קוראים : "אבוי לאותה עקרות של הציויליזציה ... למות צעיר כל-כך , בלא תקווה כלשהי בתוך הקבר ... אמנם כן , אני מת, שהרי לחיות אין פירושו לראות את עברך כמים הזורמים אל הים, את ההווה שלך כעין כלוב, את העתיד מעין תכריך , הלא כן" <עמ' 21(. בגמר התיכון <פרס ראשון בחיבור>, יוצא גוסטב בן ה 18-, ביוזמת אביו ובהשגחת כמה מידידי האב הנלוים אליו , לטיול בדרום צרפת וקורסיקה. פלובר הוא עתה בחור צעיר , גבה קומה, נאה מאוד ומלא רוח הרפתקנות. במסע זה יתנסה גם בנסיובו המיני הראשון , שיתארו בסיפורו "נובבמר". הפרידה מאותה אשה קשה לו , אך הוא בטוח שהיה אומלל יותר אילו השתעבד למושא תשוקתו. שני טיפוסי הנשים - האידיאלית הבלתי-מושגת, בדמות אליזה שלזנז'ה, וזו המייצגת את אהבת-הבשרים - יחלקו ביניהן את חייו ואת יצירתו. לפלובר היו עוד הרפתקאות אהבים, והידועה והממושכת בהן חיתה עם המשוררת והסופרת לואיז קולה, אך גם את זו חתך בפסקנות כמעט אכזרית, כי לא יכול היה לשאת את השתלטות האשה ואהבתה על חייו. הוא לא נשא אשה ולא הוליד בנים. הוריו הועידו אותו לעסוק במשפטים, אך אחרי שנתיים מייגעות נתקף מחלת עצבים קשה, שנחשבה לאפילפסיה <אם כי הסימפטומים לא הוכיחו זאת>, ובהסכמת הוריו התמסר מאז כל-כולו לכתיבה. האב, שהיה עמוד התווך של המשפחה, קנה בית אחוזה גדול · בקרואסה, סמוך לוואן , אך הוא נפטר כשהיה פלובר בן 25. כעבור זמן קצר נפטרה גם אחותו , ובקרואסה חיים מעתה האם, המגדלת את נכדתה, והבן. האב הוריש להם חצי מיליון פונק, ולכאורה הובטחה רווחתם. קרואסה תהיה מעתה ועד סוף-ימיו למבצרו ומקלטו של פלובר. מפעם לפעם הוא יוצא לפאריס, להיפגש עם ידידיו הטובים - האחים גובקור , אמיל זולא, תיאופיל גוטייה, טורגנייב, מופסאן הצעיר ואחרים. כן יתארח באחוזתה של ג'ורג' סאנו , שאיחה יקיים קשרי ידידות עמוקים ביותר . חליפת -המכתבים ביניהם רבת-היק וגלוית-לב, ותמשך עד מותה ב 1876-• איש הניגודים החריפים היה פלובר . מצד אחד , אהב להסתגר בביתו בבדידות מזהירה ולשקוד על יצירתו , ומן הצד האחר אהב לפגוש ידידים, להתכתב ולערוך מסעות. את שני מסעותיו הגדולים, האחד בצרפת והאחר במצרים, במזרח-התיכון , יוון ואיטליה, ערך בחברת ידידו הסופר , מקסים די קאן. על ירושלים כתב לידידו לראי נויה: "ירושלים הריהי ערימת פגרים מוקפת חומות ... הכול נרקב בה ... כל זה עצוב יותר מאשר גרוטסקי". מקץ עשרים ואחד חודש בדרכים, שמח פלובר לחזור לכפרו המוריק ולנהר הסינה השליו , הזורם מתחת לחלונותיו. מעתה כמעט לא יעזוב עוד את קרואסה, ולהוציא גיחות לפאריס, יתמסר כל-כולו ליצירתו. בנעוריו חיתה ידו קלה, ומשניתן לו גם מיהר לפרסם. מאוחר יותר , נעשה מעשה-הכתיבה קפדני וממושך , מתוך חתירה בלתי-נלאית לדיוק מרבי בדרך התיאור , בלשון ובביטוי . הוא לא קיבל את הסגנון הרומנטי וחתר לריאליזם צרוף, לשכלול צורני מרבי ולאובייקטיביות מוחלטת של המחבר בשיפוט הדמויות וערכיהן . לפי פלובר , על המחבר להיות כמו אלוהים, הרואה הכול , אך הוא עצמו בלתי-נראה לחלוטין. במכתביו מספר פלובר , כי הוא קורא בקול <צועק> שוב ושוב כל טקסט שהוא כותב, כדי לשמוע היטב אם המלים והריתמוס הולמים את הסיטואציה המתוארת. באחד ממכתביו אל לואיז קולה, בשעה שכתב את "מראם בובארי" )1852( הגדיר את שאיפתו להגיע לדרך ביטוי שיהיה בו "ריתמוס כמו בשירה ודיוק לשוני כמו במדע". כל נוסח הוא משכלל עוד ועוד לפני שהוא מתיור לפרסום. במכתב אחר כתב אל לואיז קולה: "שוכנים בתוכי , בעליל , שני אנשים שונים זה מזה; אחד הנתפס בנקל לפטפוטים, לכתיבת ו ומן היסטורי על מרד מצעמו' מבסיון חינוכו שלו ומן הביקורת הכספיים, לידי התרוששות גמורה. לג'ורג' שכירי-החרב בקרתגו העתיקה )240-237 הקשה עליו. גיבורו, פרדריק מורו, הוא סאנו הוא כותב: לפנה"ס>. גבורת הרומן' הנושא את שמה, התגלמות לבטיו ושאיפות נעוריו של "אני חש עצמי זקן' בלה, מיואש מן הכל' 'ס'ל מבו "' בתו של חמילקרת, היא דמות המחבר . כמוהו מתנסה פרדריק באהבה והאחרים משעממים אותי כשם שאני משעמם י:ן( 5 1 ~ בדויה. אך פלובר שקד על קריאה ולימוד ~ התקופה והמקום, שבו התחוללה עלילת הרומן שלו. לידיד כתב: "מאז חודש מארס רשמתי לי הערות מתוך קריאה בחמישים ושלוש יצירות שונות. אני שוקד עכשיו על אמנות המלחמה." אשר לנוף, הוא עדיין מעורפל למדי." הפסיכולוגיה מתבשלת לה אט-אט" <עמ' 132(, כדי להעניק ליצירתו אמינות רבה יותר' הוא יוצא לבקר בצפון-אפריקה <תוניס ואלג'יר>. "אני מסתכל אל החוף המאורי ואני מקווה שלא יקהו אותי שם בשבי ואוכל לשהות שם שבועיים", ולאחר שביקר בכל האתרים והחורבות, הוא שב וכותב לידיד: "כל קרתגו מונחת למרגלותי." נהירים לי כעת שבילי קרתגו בכל שעות היום והלילה."" ושוב סר גר עצמו פלובר בקרואסה, ביתו שעל גדת הסינה, וטווה את הרומן בדקדקנות היסטורית וסגנונית כדרכו . את פחדיו וחששותיו הוא מביע במכתב לידיד: · "כשאני חושב שאיש לא יתרשם כלל מן העמל שאני משקיע בזה, ושכל מי שלא יהיה, עיתונאי' מטומטם, בורגני כלשהו' ימצא בלי שמץ של בושה כמות של הבלים במה שאני חושב לטוב ביותר' אני שוקע בעוגמה עמוקה עד בלי די." מרירות שבא למות ממנה."", "סל מבו" ראה אור ב 1863-. פלובר חושש מן התחרות עם "עלובי החיים" של ויקטור הר גו' שנוחל באותם ימים הצלחה כבירה. על אף הערצתו להר גו' הוא מבקר קשות את "עלובי החיים", את ההפלגות הליריות והרומנטיקה שעבר זמנה, שהספר מלא בהן. לידידה הוא כותב: "האל שלנו מידרדר." אני שביליתי את חיי בהערצה אליו." אינני מוצא בספר הזה לא אמת ולא גדולה. אשר לסגנון' הרי שזה נראה לי לא תקבי." זו דרך של חנופה לעם." היכן יש זונות דוגמת פנטין' והיכן יש אסירים דוגמת ולז'ן? ." אלה הם אם אימומים, בובות מסוכר."" 'ס'למבו" נוחל דווקא הצלחה, מעובד לבמה ואף לאופרה. בשרת החברה הגבוהה מתחפשות בתלבושות סלמבו! בשנת 1869-70 יוצא "החינוך הסנטימנטלי", פלובר הוא בן 48. את הספר הזה כתב במשך שנים רבות ובגירסאות ושמות .שונים ראשיתות ב"זכרונותיו של מטורף", בשכת בהיותו בן שש-עשרה, ב"נובמבר", בשכת בגיל עשרים ואחת ו"החינוך ,הסנטימנטלי" שכתב באמצע שנות העשרים לחייו . בשל אחרי שלב הרחיב את פנורמת עהרקבתיארדי השינויים ההיסטוריים תבצרפ המונרכיה המחודשת, אירועי 1848. ףבא אפלטונית, באהבה חושנית ובזו התלויה בדבר' ומסיים בר גשי מרירות על החיים הכושלים, האבסורדיים והחסרים כל משמעות של אמת. הספר אינו מתקבל והביקורות קשות. אין ציבור הקוראים מוכן לקבל את התיאור המדוקדק של כשלרן השאיפות והבסת תקוות הקריירה הסנטימנטלית של פרדריק. כותבת לו ג'ורג' סאנו על התגובות במשפחתה: "הצעירים שבהם טוענים ש 'החינוך הסנטימנטלי', העציב אותם. הם לא זיהו את צעמם בספר." ומדוע האיש הטוב הזה, העליז, הפשוט, החביב כל כך, מנסה להמאיס עלינו את החיים?" <עמ' 103(. ייתכן שהספר הקדים את קוראיו במאה שנים. ושוב, אחרי עיסוקו בריאליה סביבו' חוזר פלובר לעבור על נושא דתי נוצרי' לספר שהחל לכתוב בנעוריו' ב 1838-' "פיתויו של סן אנטואן ". ספר זה גם הוא ביטוי לניגודים שסערו בפנימיותו . פלו בר היה אנטי דתי ואנטי קלריקלי מובהק, אך תפיסותיו התפתחו עם השנים, בסיון החיים והקריאה היסודית בספרי הפילוסופיה. כדרכו' חזר ועבד על ספר זה <בניגוד לעצת ידידיו הטובים "לשרוף אותן"), נוסחה שניה, בשם "פיתויו של סן אנטואן" כתב בשנים 1846-8' נוסח שלישי ב 1856-' נוסח חדש ב 1870-' שאת גירסתו הסופית פרסם רק ב 1874-. ארבעת הנוסחים מעידים על התפתחות תפיסותיו בשאלות הדת. בשני הנוסחים הראשונים הוא מושפע משפינוזה ומסקנות יו חביהיליסטיות. בנוסח השלישי מתגלים, בהשפעת כתביו של הרברט ספנסר' הבנה וכבוד לרגשות הדתיים. הנוסח הרביעי מפשר ומגיע למסקנה שהמדע והדת אינם בלתי מתיישבים זה עם זה, אלא שני קטבי החשיבה האנושית. אין ספק, כי שנות העבודה הרבות שהשקיע פלובר ביצירתו זו אינן רק תוצאה של השתנות תפיסתו הפילוסופית אלא תוצאת הפקדתו הפאנאטית על דיוק מוחלט בסגנון ובלשון • ב 1877- מפרסם פלובר את "שלושה סיפורים", הכולל את "לב תמים" <"ספור פשוט" ו"נפש פשוטה" בתרגומים עבריים שונים>: "יוליאנוס הקדוש מכניס האורחים" ו"הרודיה", אין ספק ש"לב תמים", סיפורה של פליסיטה - משרתת נאמנה, הנותנת את כל חייה למשפחה שהיא משרתת, הכתוב ברגש עצור' בהבנה פסיכולוגית עמוקה ובהקפדה וחסכנות סגנוניים הוא אחת הפנינים היקרות ביותר בספרות המערב. שנותיו האחרונות של פלובר קשות מאו.ד נוסף לתסכוליו כסופר' מביא אותו בעלה את עצמי. ובכל זאת אני עובד." כמו נדון לעבודת פרך. שהרי התחלתי בכתיבתו של ספר מטורף." 'בובאר ופקושה' ממלאים אותי עד כדי כך שאני נעשה לאחד מהם! טמטומם הוא טמטומי שלי" 'ע< 234(. "בו באר ופקושה ", שפלובר לא הספיק להשלים, הוא סאטירה על שני אנשים המנסים לעסוק בניסויים מדעיים מבלי שיש להם הכשרה כלשהי לכך • הספר ראה אור ב 1881-' אחרי מות פלובר • הביקורת יצאה נגדו וטענה שהוא שולל את המחקר המדעי צעמו' שעה שהמחבר כיוון את חציו אך ורק למתיימרים לעסוק במדע מבלי שתהיה להם כל ידיעה והבנה. את בדידות שנותיו האחרונות בקרואסה מפיגים במידת מה ידידיו המתכנסים בביתו מדי יום ראשון: טורגנייב, אמיל זולא, אלפונס דודה, ארמון רה גונקור דגי רה מופסאן המגלים כלפיו חיבה, רחשי כבוד ונאמנות המעו דדים אותו במצוקתו . חיבתו והערכתו נתונות בעיקר למופסאן הצעיר <שיחסו אליו הוא כאל הבן שמעולם לא היה לו>. הוא מסייע לו ככל יכולתו בפרסום ובקשרים, ומשבח מאוד את סיפורו "חבית של שומן", המתפרסם באותם ימים בקובץ נובלות בשם 'ערבי מידאן ". ב 8- במאי 1880, בעודו מתכונן לצאת לפאריס, נפטר פתאום גוסטב פלובר' והוא בן 59, אחייניתו יורשת את הבית שנמכר <ונהרס> ואת עזבונו הספרותי . היא מאריכה ימים עד 1931' מפרסמת את מכתביו ואת כתבי הנעורים שלו ונהנית מן הכבוד ומן התמלוגים החומריים שזוכה בהם דודה המנוח. מן הראוי לסיים בדבריו של טרויה עצמו בביוגרפיה נהדרת זו על פלובר: "כאשר הוא בוחן את עצמו' הוא אנוס לקבוע שהנו בעל חיים משונה ביותר' כולו סתירות פנימיות. תיעובו כלפי הבורגנים מתעצם ככל שהוא חש עצמו בור גגי עד לשד עצמותיו"" ככל שהוא מגנה את כל הממשלות למיניהן אין הוא תומך כל עיקר בנתינים כשאלה מתגרים בממשלה הרודה בהם. הוא תקוע בתוך הקן המרופד שלו בקרואסה וחולם על מסעות למרחקים." האויב המושבע של הכמרים נמשך לבעיות דתיות. הפיתוי הנשי הוא לו בבחינת אובססיה ואף על פי כן מיאן להתקשר לאשה כלשהי. הוא מהפכן באמנותו ושמרן בכל הנוגע לקיום היום יומי . הוא צמא לידידות וחי רוב הזמן מרוחק מידידיו • כל הסתירות המתמידות הללו עושות אותו לאדם אומלל עד מאו.ד" <עמ' 278( ואנו נשאל האם אלה הם התנאים שבהם 16 אחד מספריו לא נתן פלובר הרבה כל כך של אחייניתו' שבידיו הפקיד את ענייניו צומח סופר גדול ומקורי?! גליון 203 • ~ כ; H וה 10-? ועם נכדיו? "נפעם מן המראות האלה •.. אבל ידעתי t- המשך מעמ' 13 ללוינשטיין' כפי שראינו' כל עמירו' כל שבלבו אין הם מעוררים נימים ובנות-נימים, לחנכם, לפחות בשנים הראשונות, בחינוך צרור שיבר . ליו' אינו אלא בת מפגרת, עמירה, אותם רגשות וכמיהות צובטות, העולים ממעמקים בלבי ובלב בני דורי •.. ואיך נוכל לבקש זאת מבנינו?" <עמ' 78(, ומה עושה ערן עם ילדיו שלו? לוקח אותם לקולנוע ולמסעדות יקרות. נוסע לחו"ל לכמה חודשים - והם אינם רואים אותו . אבל' הם יודעים כי יחזור ויעתיר עליהם מתנות יקרות <עמ' 190(. הדבר היחידי הנראה קדוש לבנים - הנושא היחידי שמגד מכנהר "מלחמת הקודש שלהם" - קשור בזכויות הסוציאליות, בכספים המגיעים לאביהם <עמ' 167(. השאלה הקשה, המנקרת, של מגד ושל כולנו' של הדור המורד בחלק האחרון' המסכם, של חייו' היא השאלה החינוכית -שצייר וה בציור ארבעת הבנים בהגדה של פסח: אבי העיתונאי-המחבר' ובני דורו' היו בחינת החכם היהודי בהגדה: היו סגורים בעולמם וצמודים לספריית הדורות ולערכי הדת והמסורת. דור המחבר הוא הדור הכביכול רשע, הדור המורד: שכדי לבנות ולהצמיח כאן את אשר צמח - התפקר והסיר מעליו את עול המצוות. יותר ויותר מתחיל לקבוע בעולמנו הדור השלישי - הדור שבערכי יהדות הוא תם שכלל איננו זוכר אפילו היכן דלקה האש. ויותר מכך: אי-הזיכרון איננו מטריד אותו • שאלתנו הקשה היא איך תמשיך השלשלת: איך נביא לידי כך שיתקיים הדור הבא ושהוא ידע לשאול? . על כך מגד עדיין לא מנסה לענות בספר זה. ואולי יעשה כן בספרו הבא. • הסופר' בירושלים, · דברים שנאמרו בבית 14.5.96• עדינה אור הכלואה במוסד למפגרים. ומה באשר לילדי המחבר ואשתו עפרה? הילדים, ערן ואביתר' שמגיעים בספר לשנות השלושים שלהם - הם תוצר מוכשר ומבולבל של כל שדיברנו בו עד כה: של הורים בלא אמונה משותפת ומוצקה, של סביבה מפוררת, של חינוך חילוני מדי , של עולם חומרני' של חקיינות גדולה את המערב. הבכור' אביתר' מתלבש כאיש עסקים מכובד <עמ' 68( ומתמצא היטב בזכויות עובדים. כשהאב מגלה שכנראה קופח בפנסיה שלו' שני הבנים מגיעים מיידית, נוזפים בו ו "אביתר הניח את מחשב הכיס שלו לפניו' העתיק אליו מספרים מן הניירות ... וחישב וחזר וחישב את המגיע" <עמ' 164(, הוא מלגלג על אביו: "לך אפשר למכור תיש ותחשוב שקנית עז, מפני שלתיש יש ביצים שדומות לעטין . יראו לך שארבע ועוד ארבע שווה שלוש - ותאמין. אתה עיוור-מספרים!" <עמ' 166(. בן זה הומוסקסואל - ועתיד לדעת אביו' אין לו: "אין לו חברות. גם לא יהיו. יש לו חברים" <עמ' 191(. הבן השני' ערן' גרוש עם ילדים, "בן שלושים ושתיים ונוהג כבן עשרים: מכנסי ג'ינס קצרים, נעלי דיבוק, שכאילו לוכלכו בכוונה, והעגיל הזה באוזן' וזנב הסוס" <עמ' 68(. הוא משמש כ"מנהל אישי" של אדווה, הזמרת הידועה <עמ' 189(. "תמיד שמח וטוב לב. נוסע בוולדו בצבע כסף, ידו האחת על ההגה, השגיח אוחזת בפלאפון ... <ובניגוד לאביו >.צ.צ חרדות ועצב לא מעיקים על לבו" <עמ' (, 190 מיד אחרי מלחמת ששת הימים טיילו יחד ערן ואביו ביהודה ושומרון . האב מספר כי הבן ניחוח עלי המליסה דתי - אך אשתו' עפרה, התנגדה לכך בכל תוקף. הוא רצה שילדיו "יירשו משהו מנחלתו הרוחנית של סבם". הוא קיווה כי לימוד בבית ספר דתי בראשית דרכם "יהיה מעין כנה - כנה חזקה של חושחש, למשל' כמו שזכרתי מילדותי במושבה, שפרדסים סביב לה - שאחר כך מרכיבים עליה רוכב של זן עושה פרי, מזני התפוזים והאשכוליות", אולם עפרה, אשתו' התנגדה - וניפנפה בשם "החינוך החופשי": "אמרה שאינה רוצה שיאלפו אותם כמו שמאלפים כלבלבים בקירקס אלא שיהיו ציפורי דרור' חופשיים לעוף לכל אשר ישא אותם רצונם, או דמיונם" <עמ' 96(, אבל' עפרה לא רק אמרה "לא" ליהדות. היא, כמעט, בלא להיות מודעת לכך' כופפה עצמה והשתעבדה - לפחות שעבוד חלקי לנצרות. תחילה השפיעה עליה חברתה, רינה אברמוב, בת למשפחת גרים מרוסיה שהיו לה "געגועים כוססים לדת הנוצרית" <עמ' 61(. אבל, אחר-כך קראה את "הברית החדשה", את הווידויים של אגוסטינוס - ונמשכה לדת האחרת. היא הירבתה בנסיעות לחו"ל שמגד קורא להן בהומור "מסעי צלב" <עמ' 63(. מן הנסיעות הביאה איקונין ותלתה אותו בחדר השינה - ובנה "הביא לה במתנה צלב מתכת זעיר' כתליון לצווארה" <עמ' (. 65 הספר משאיר אותנו עם השאלה הקרדינלית, שאלתו של כל מחנך - ומגד הוא בעיני סופר-מחנך' ואני מפרש זאת לזכות, בניגוד לאחרים המפרשים זאת לגנאי - מה יהא בדור הבא? מה יהא עם בני המחבר-העיתונאי' עם בני שנות ה 60 עור לפני דרווין !י~ר 7 ף - בצהרים מעלפים ה~~ י~~~. c ס.ל~ק ~ · ה~א ~ר 1 ל~ iJT זס:~~ ~t{ס t :פמ; ס; n ר תבלינים הזפ;ביל שירה עמ~סה T T • • • •• ~ת i] ~~ים סע,~ק~ים י~.~~ ~ל~ג;ס ~~דר~ים. ~~.rיי~ים~.r-י'i?.' ןי~;' דרו מד~י נ:יריס ~וים ~יר ה~א ~~ליס 7ס~~ ~ל iJן;'ך' ססל Pזrל~tt ~ה ~~יא ~לי ריס ~י;ןן סדר דק ד t חיר כזפה היא משתדלת בשביל; ~ם ן;ר~~ iJ ל~~ןר א;ר ל Jj ןר iJן~;צ: • ~ו w ה~א ."ב~~~ ~ת ;מ~~ י~~~~ ל~~~ז~ר~~;ר ~ם iJ~·~ ת~קי i]~ry ~ילה ~~i אךף על הש :3 "ה הרע~עה רעד : :: -- -: ז:ד- •:•••T• ב י n;n עלי הופליסה T • :• -•• :-• . . ךךאןi]ת;ריץj ו;נחi? ל~~~~. iJ ~ן;ק תיiJ ה~~ד ןiJ ע~ הג עג ה~~ד ת~נל~~ איח תקקז,~ר~י!7 ף iJ םי~~ םי~ק~,עס~~.~י ס;ג~ל~ ן;ע>ל~~' זיורד~ רד~ םסי.ל,עrו~~";ת םגו<ירחא-::-·· 17 ינואר 97'•••". ו~ 5 ,~ ~ פואטיקה ושמח כפפת ףאגרו אך לפעמים אף משי יחריש יאיר מזור "היינו צעירים ומלאי ציפיות לרגע, ספק נוגע ספק אינו נוגע, וכבר הוא אי • אי • קאמינגס> ואף האסכולה וערגות לבלי שיעור" חולף, עובר , פג כפי שהגיח. האקמאיססית רוסית <אנה אחמאסובה, בורים משה דור , "גחלים בפה" "הצרחות" והפיצוץ הפואטיים של חבורת מנדלשסאם ואחרים>. בקיצור: כל אלה "לקראת" עיצבו בסופו של דבר סדר יום שכבר ידעו שהנצרה ההדוקה היא בעלת חדש באסתטיקה של השירה יותר עוצמה מאשר ההדק המחלץ , שצליל :- ראשית שנות השישים, כלומר לפני .· ·.. · - כשלושים שנה, שרה להקת העברית -ישראלית בשנות החמישים הצעקה אינו בהכרח יותר צלול מלחישה הראשונות <ואשר , מאוחר יותר , אפשרה את הנשמעת בחשכה, שתנועתה הזעירה של י "התרנגולים" בהשראתן של נעמי הפואטיקה של שירת שנות השישים>: הזרת יכולה להצית דרמה סערנה יותר , האסתטיקה הסימבוליססית, הססגונית מתוחה יותר , מהסחת האגרוף הקמוץ או שמר ונעמי פולני , "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" <"שיר השכונה">. אני חושב והמוחלטת שבהשראת שלונסקי ואלתרמן מחבטה נוסה. וידועים הדברים. שחיתה שם גם השורה "אנחנו נפוצץ את השכונה". וזה בסדר גמור: כי הצורך של צעירים לפוצץ משהו , לא חשוב מה, הוא חומר דלק חיובי ונמרץ המצית ומאיץ מהפכות, מאוורר מצעים עבשים, מאפשר חשיבה חדשה, אחרת, סולל ומפלס מסילות ודרכים שלא נוסו עדיין , מדרבן את הדמיון . וזה חומר הדלק המלבה את יצר ההעזה, היצירתיות המתפרצת קדימה, הדוחקת לקראת קדמה, המקנחת ומסלקת את אבק המוסכמות. כי מוסכמות, בסופו של דבר , מתפקדות על תקן של חוסם-עורקים והן המרשם הבדוק המבטיח התרפטות ודעיכה, נסיגה וגסיסה במקום נסיקה שיאית. וכי מה חיתה חבורת "לקראת" באבולוציה של השירה העברית -הישראלית החדשה אם לא חבורת צעירים שהחלה לצרוח, לא רוצים לישון , רוצים להשתגע, אנחנו נפוצץ את השכונה. ולמרות שדוד אבירן היה רחוק מלהיות חבר מובהק בחבורת "לקראת" <הביטוי "חבר מובהק", אגב, הוא על תקן של טרמינולוגיה בלתי-אפשרית כאשר מדובר בדוד אבירן . הוא לא היה חבר מובהק בשום חבורה והוא לא היה חבר מובהק של שום איש, במידה ידועה אפילו לא של דוד אבירן> הוא איכשהו השיק לקיומה, להווייתה, כמו לוויין שמתקרב התחילה לאבד גובה ובסופו של דבר נסוגה והותירה את מרכז הזירה השירית לחסידי האסכולה החדשה, שאיפוק, פשטות וריסון פואטיים היו הסמן הימני האסתטי שלהם. והסוף ידוע. כי הסוף נרשם אי-שם, ובאורח סופי ומוחלט, בין שלהי שנות החמישים לבין ראשית שנות השישים. כי הסוף נרשם כאשר הצליל של פוגל ניצח. ובניצוחם של נתן זך וחבורת "לקראת" <ומאוחר יותר דן פגים> שוקם כבודו האבוד של דוד פוגל אשר הפואטיקה המאופקת ומתונת הסונים שלו נדחקה והודחה על-ידי הגודש הלשוני השלונסקאי והסימבוליססיקה הססגונית של אלתרמן • בקיצור , עומס ססגוני וצבעוניות מצודדת הפסיקו להיות שם המשחק האסתטי. ואת מקומם תפסו צניעות המבע, פואטיקה צנומה ומובלגת, על גבול הדיאסתית. ודאי: לא רק דוד פוגל ושירתו שהושבו מ"אוב" שימשו רכיב במשוואה הפואטית החדשה. ולא רק יעקב שסיינברג ושירתו . ו גם לא רק אסתר דאב ושירתה, וקרבי • היה גם יבוא מן החוץ: אליוס ופאונו המוקדמים, האסכולה האימאג'יססית האנגלו-אמריקאית וממשיכיה היותר מאוחרים בשירה האמריקאית <ובעיקר ווילאמס קארלוס וויליאמס, וואלס ססיבנס, ובכן: הגם אבירן במורדים? בהחלט. גם אבירן במורדים. ולא רק שגם הוא במורדים. כי הוא היה מוכן להרחיק לכת יותר מכל מורד אחר • לא רק להתגרש באופן רשמי מהפואטיקה שקדמה לו . אפילו לפרק לה את הצורה. או לפחות לירוק לה בפרצוף. אכן: לא תמיד . רחוק מתמיד . כי אנייד . ידע להיות פרחח באורח מחושב עד מאוד . וכבר כתבנו בכותרת הדברים: לא רק כפפת אגרוף. גם משי חרישי . לא רק שור זועם בזירת השירה העברית. גם רגיש. גם קשוב. גם מאופק, גם מבוקר בדקות. אולי לא איש גדול . אבל משורר גדול אבירן היה. לפחות כאשר לא איפשר לפוזה להוזיל את שירתו , כאשר לא איפשר לנסיובו הנואש להרשים -להמעיד , או לפחות להעיב על הכשרון השירי הנדיר לו • וכמשורר , הוא סיפק את הסחורה האסתטית. לפחות במהלכם של שני העשורים הראשונים של פעילותו הפואטית. על ההתרפסות הפואטית שפקדה אותו מאוחר יותר עוד נכתוב בהמשך. אבל אפילו אותה התרפסות פואטית אינה גורעת, ולו גרם אחד , מהמשקל הסגולי האסתטי הגבוה, עתיר הפרוסאינים הפואטיים, שהפגינה ראשיתו השירית. שכן , לדעתי לפחות, 18 גליון 203 ןשעדיי האינ תעובר תא םמחסו תשנו .השבעים ךכ תשלקח תא ההאסתטיק תהפוטוריסטי ןכסמ יימנ הבאסתטיק לש דדו 'אבירן אהי ההכלל תהחוטא .בהחטאה ךא ןבאות תחטיבו תהפוצחו ףבשצ יאסוציאטיב שהמבק תפחו רלתקש רויות םלהדהי 'ולהדביר דתמי בנשו עונתווד רלדוב ההבוט ובנוכחות .הדומיננטית רדוב חשהמונ םנרקיסיז קרחו תמלהיו רז בעבורו . יכ רהדוב תבשיר דדו ןאביר ןמפגי תאישיו ,אגוצנטרית הגוא לע תגדו ,עצמה רדוב אשל תאח קדב וב ןדיוק 'ילדותי יצעקנ ,כמעט אל תאח ןנית טלהשמי תא ההמל י'כמעט. רדוב זהמכרי לע ךער ועצמ וכמ ךמתו שחש תשאחר ףיחש הויזוה האיז רחו רשחו שומביי באישיותו . וכמ ומישה קששור ,בחשיבה יובקול תקולו ,דווקא יכד תלהסו תולהסוו תא דהפח להמחלח ,וננעץ רכמסמ יארס 'ומצמרר הבקצ טחו שדרתו . ךא תהתוקפנו ,המתקפדת תהאגרסיבי ,והסמורה תהקוצני ,בקיצוניותה ההשזור תומשוחזר םבשירי הכ םרבי למש דדו 'אבירן האינ המקה וא המעיב לע ההעובד ישמאחור ההצינ תהציני תוהאלימו ,המילולית ימאחור ימטח ההרטוריק ההבוט גוהלגלו גהמלעי לע תחולשו ,אנוש החבוי התמטיק השביר טכמע יהיית 'אומר השביר ןבמוב אשהי המפגינ םגילויי לש ,פגיעות ראש ןאי חבכו םשו תהתנסחו הבוט וא תכוחני יכד תלכסו ,עליה תלהסו תולהסוו .אותה יומאחור תהחזו תהחיצוני תהמזדקר תבציניו ,צוננת תרוחשו תתחושו לש ,חשש דפח .ותדהמה שחש דופח ימפנ 'ארנון התדהמ תמחמ והעדר לש רסד ישיטת רוממושט רשאפש ךלסמו ועלי םבעול ,הסתירות · סבוך דפח תלופ וואינ המרפ ימפנ תהמוו ןהממתי הבסופ לש 'הדרך ןואי התחבול השנונ וא ,ממולחת תערמומי וא ,מתעתעת ההיכול ,לסלק וא ,למוסס וא ואפיל תלהסו תא האות תנוכחו .חשוכה יוא ראפש תלהשעו יוא ראפש חלהשכי יוא ראפש ללבט תא ואות בהאור 'בחדר לנטו לכ בהבהו לש .תקווה :וגם התחוש הקש הוכבד לש ןארנו תבעקבו האהב ,שהתנוונה תמחמ םהתרפטות תהמתמד לש םהחיי םששו ץבג" םשבעול ואינ ליכו ללהצי ,מפניה ץלחל המוודאות ,האובדנית ואפיל אל תלהשעו וא ףלעקו .אותה וול עלרג טמוע .וחולף :בקיצור ימאחור לכ האות תאגרסיביו ומא ,גרפת תציני ,וקוצנית הסמור ,וסונטת רמסתת בעצ בעצו ,וצורב רמסתת בכא ,כוסס ,מכרסם תלופ וואינ .מרפה 'ועכשיו ועכשי יאנ שמבק ןכא םלחתו הבהצדע הקצר ולאות רמשור וששמ דדו 'אבירן ולאות רמשור השהי רצעי ףוחצו יופרחח תבראשי תשנו ,החמישים אול תפחו ךמכ ההי רמוכש 'ושנון ימקור .ופורה ןובי תראשי תשנו םהחמישי ןלבי ישלה תשנו ,השישים וואפיל ןבראשית לש תשנו ,השבעים םתר בלעיצו יולמיפו שחד שומחד דדו ןאביר 1973 ,מוכרת בשו ןאי אהי הרחוק וא תמנוכר תמחטיבו תרחבו הבאסתטיק ,הפוטוריסטית הבאידיאולוגי ההרקומ - וא ריות ןנכו החקוק - לע .דגלה הההוו בהמתרבר גחוג הנגעי הפרוע לע וחורבותי לש .העבר תסהרוריו תסואנ העדיפ יעל-פנ רסד ישיטת 'וממושטר תהתכתשו תנואש תמנוכר יעל-פנ לשיקו תדע דמדו ,ומפוכח הטיס תתלול למסלו תהנוסק תלקרא תארנונו תודאי תכדאי ריות תמיציבו ,מוצקה המשלוו תהמתרווח .בשאננות םואות םנתוני םאידיאיי םותמטיי םמתורגמי הלטרמינולוגי תפואטי השב םשולטי הרטוריק ,בוטה המטאפוריק ההמפתיע ,בפעלוליה תהמשלב סמפל ילשונ ףנשא םע תהתנסחו תסלנגי ,צינית תעוקצני ,וצעקנית ףרצ ףשוצ לש תאסוציאציו להמקוב רומצטב ךמתו חטיפו םרוש לש תמקריו תשרירותי תושרירי :כאחת םניסוחי םהמעלי לע תהדע תשיח ברחו ,סתמית תחסר ןכיוו ,מנווט םקישורי םבין-לשוניי ושכמ םמבקשי טלשחו לכ הפר הקדוש תהמשוטט ,בשטח ץניפו בצור לש תציפיו תהמנותבו ןלכיוו ועיצוב יהמסורת לש טטקס .ספרותי :בקיצור םהפוטוריסטי אל ורצ 'לישון ורצ ,להשתגע ורצ ץלפוצ תא ,השכונה עלזעז תא הכרס תהבשרני הוהשעיר לש רהבו תגנו תהקורא תא יטולסטו הומזיע תבחליפ .פסים ךא ןאי הז ראומ וששירת לש דדו ןאביר המחק תבאדיקו תובקפדנו וא תמציית תבעליצו ללכ ףסעי ףוסעי עבמצ יהאסתט .הפוטוריסטי םוג אל רבמנש יהאידיאולוג .שלו לק רוחומ וששירת לש דדו 'אבירן רובעיק ימשלה תשנו םהחמישי ךובמהל תשנו ,השישים הרחוק תמלהיו היצוק הבמקש .אחת יכ אל תפחו המבעיט תהמטווח בהיט זלמרכ זהעכו רהבו 'גבי אנמצ תבשיר ןאביר ףא תשורו םושירי םשוני ,בתכלית םהמפגיני ייופ יפואט םמופנ ,ומאופק ןריסו יאסתט בקשו ,ורגיש ןעידו עהקול בדקותו • ו רבעיק םאמורי ,הדברים 'כאמור ובשירת תהמוקדמ ,יחסית םהמשובחי ישבספר ההשיר לש דדו ןאביר והתפרסמ ןבי תראשי תשנו םהחמישי ןלבי תראשי תשנו :השבעים ם"ברזי יערופ "שפתיים )1954(, ת"בעיו "אישיות )1957(, ם"סיכו "ביניים )1960(, י"שיר 'לחז' )1962(, ו"משה לבשבי "מישהו )1967(, ם"שירי "חיצוניים )1970(, ם"שירי "שימושיים )1973(. יכ תמשנו םהשבעי ךואיל ןנית רלאת ןולאבח ךתהלי לש תהתרפטו הוהקלש תפואטיו תבשיר דדו 'אבירן תאקספרימנטליו תנטול סבסי יאסתט עהמשכנ 'בכנותו ןמעי טפלירטו ךמתמש םע ורעיונותי םהפרובוקטיביי לש רנע 'מתבגר שהמבק רלשג הבעיט תמתח הלחגור לש ההחבר ,הבורגנית לש לקה ההמטר יהמסורת דוהממוס לש םטקסטי .אסתטיים השאיפ תעיקש תמעייפ דע המיד לש תפתטיו ,מרוטה ,חבולה עלהפתי לבכ :מחיר ךומתו רהעד תמודעו תעצמי תלעוצמ תהנלעגו תהמעוגנ יבגילוי תהתנהגו לש 'נער קהדב אלשוו יבדימו להמדולד לש רהצעי 'המזדקן בהחיי םלקו רבבוק ץולפוצ תא .השכונה :ודאי וק ההתחל ואינ תבבחינ הצמיח לש שי ןמאי רלאח תנקוד הפתיח לש .ואקום :ובכן ךכ םג דדו .אבירן עבקט ההז אהו אל אהמצי םשו .גלגל יכ רכאש ןאביר - וכמ תחבור ""לקראת דמר תבמסור ו תבמוסכמו תהאסתטיו לש תאסכול ןאלתרמ · שלונסקי שוביק חלהדי האות ןלמחס תהגרוטאו לש ההפואטיק תהישראלי - וא תלפחו דלהפקי האות ףבאג תהאפסנאו השל - אהו רכב דעמ לע םכתפיי ושקדמ לו • תמבחינ תחבור ,"לקראת" 'כאמור ןאות םכתפיי והי טאליו וופאונ ,המוקדמים 'אודן םהאימאג'יסטי םאמריקאי · האנגלו םוהאקמאיסטי .הרוסים :וכאמור םג םחסידיה םהאמריקאי לש ימייסד תהמסור :האימאג'יסטית יכ יאחר יאיימ 'לואל דריצ'אר 'אלדינגטון ט.אי • םהאל הוהילד 'דוליטל והמשיכ סוואל יסט ,בנס יא .אי . סקאמינג סוויליאמ סקארלו .וויליאמס 'אבירן תלעומ ,זאת דעמ תבזקיפו הקומ לע םכתפיה לש םהפוטוריסטי ,הרוסים רובעיק ימאייקובסק ם<א יכ תראשי םהפוטוריז הבשיר תובאמנו החית ובמשנת לש יהאיטלק ותומאס ימאר 'נטי 1944-1876(, הוהעובד דשדו ןאביר דעב תתקופ המ· תבמערכ ןהעתו יהקומוניסט ל'קו 'העם א<הו ההי ףא רחב 'בנק"י תברי רהנוע <הקומוניסטי היכול דעו קלנמ תא ההקרב תפואטי · האידיאולוגית אשהו ןהפגי תבראשי ודרכ יכלפ םהפוטוריסטי םהרוסי .דווקא קמאב 'כוחני תהתחככו ,אלימה ,עוינת תאגרסיביו ,סמורה תמסחרר וומא ,גרפת תהתמודדו ,מתמדת תהתגוששו תמשולל ,פשרות םניגודי ימשולל רגישו - האל דועו םה םהנתוני םהאידיאיי םוהתמטיי םהמאכלסי תא ההאסתטיק .הפוטוריסטית םא ט"קש אהו "רפש אהי הסיסמ תפאשיסטי 19 רינוא 97'••••• ~יו fF:: c:= ~1 ~ של פואטיקת השירה העברית, ובמהלך אותן שנים כתב שירים שכמה מהם, וכנראה רבים מהם, הם בוודאי מן היותר חשובים ומן היותר רגישים שנכתבו אי-פעם בשירה העברית החדשה. וביניהם השיר הבא: העתקת שמש היה' חיתה אהבה גן;לה באמת. לימים נאף מים רנ~ם T ו tv טפ~ וiאלפ-•: r~, ל~ ה;תירף אלא אנש;ם רג~לים. <אנשי" b חכמים . את :פ:ל T הרגיל;;ז, הסת; T).~ר ז-: • ~אנו~ 7~ת iת .··~: ם 6 ~ים ~ן כ~ם םנ:ויכ;ן , ןך~ה בrףל~ · ~יי , ו;:ז~ל~נף ל~י i?ןיכ;tיר~ ,~ז:;ו j? ~נף ם~~ ~ל ס~ךץ. בףשיr לנ;וח:ה קךינף ~~j?, ט. י~~~ ל~? iJםיכ;tירו;ז ;:ךח~ך קבrן~ .;כז~? ~ד~ל:ם ~קט;ת הףא ~Qע ~ry ןךנף. f ך fך . ~י ;:ז:קיר , ~י :דע ~ת רא~ית רףפpזך:;•:p ~ר ~ןאנף iJ ך~ה ,ת;ן~~ ן;:ז~ה - ~~?זאת .הן~~ .... <מתוך "בעיות אישיות") דבר אחד בטוח, וכאן כבר השורה התחתונה: כאן לא פואטיקה על תקן של כפפת אגרוף, כאן גם לא השור הזועם בזירת השירה העברית. כי כאן ההפך , כאן כנראה ההפך המוחלט. כאן כפפת האגרוף מפנה את מקומה ליופי מופנם, לשקט רגיש וקשוב. כבר כתבנו: כמו משי חרישי. ובנגיעה מבליגה, דקה ו גם קולעת. כאן השור הזועם של זירת השירה העברית נסוג לעמדה של עידון מוקפד ונקי , פיסול סבלן ושזירה זהירה של רקמה פואטית מפליאה ברכותה, כמו שרטוט מהוסס על חרסינה סינית שבירה שנעשה במשיכת מכחול ובו שערה אחת. כי השיר הוא שיר אהבה, כי השיר הוא שיר על אהבה שהלכה בדרכן של אהבות רבות כל-כך , כנראה אהבות רבות מדי' אהבה שחיתה אכן , כעדות הדובר, "אהבה גדולה באמת", אך לא פחות מכך , הגיע מועדה, הגיעה עת דעיכתה. ייחודו האיכותי , המפתיע והמפעים כאחת של השיר הנתון , מופק בין השאר מעיצוב מאוזן וזהיר של צומת <אחד , לפחות> שבו מצטלבים ומתעמתים יסודות סותרים. אלא שאותה סתירה ואותו עימות הדדיים אינם בהכרח משגרים תחושה של מתח, אולי אפילו להפך , הם מטפחים מערכת מתונה של קבלה מפוכחת וחכמה, קבלה במובן שמתאפשר לניגודים להתגודד בכפיפה אחת, ויחד להפיק תחושה של השלמה סבלנית, סובלנית, נינוחה ונמוכת רוח. מחד' השיר פותח וחותם בפיתוח רושם של אגדה. הפתיחה ברטוריקה של "היה חיתה" חוברת באורח טבעי לשיגרת לשון הנקוטה באגדות. וכך אף חתימת השיר מתייחסת - ובאורח ישיר - לדפוס האגדה: "כבר קראנו הרבה אגדות, והנה - בכל זאת אגדה". הדגשת רושם האגדה - קל וחומר באמצעות 20 גליון 203 אימוץ מבנה המעגליות, המקיף את השיר משני האגפים, הפתיחה והחתימה משחררת מטבע הדברים תחושה ואווירה של משהו קסום, משהו כמו שמיימי , סהרורי כמעט, טמיר , מרטיט לב. משהו המיתמר מעל קו-האופק של המציאות השגורה, המשמימה, האפורה והמעופרת, משהו צבעוני , מצודד , שבו כל משאלה ואשליה הופכות לנוכחות ממשית וחיה. משהו הנוסק כלפי מעלה, מעל למפלס הכיסופים. אך מאידך , לשון השיר , הרטוריקה הננקטת בו , התחביר הקולח בנינוחות של שיחה חברית, כמעט בנוסח המגויס בווידוי . ודווקא אותו שילוב בין הפ ' כים, בין אווירת אגדה קסומה ומעולפת יופי לבין התנסות סגנונית כמו אגבית, המפגינה פשטות, שגרה, אולי אפילו שוויון נפש, מפיק כאמור סתירה וניגוד אך לא בהכרח מתח. להפך • כמו השלמה מתונה כאן . כמו קבלת דין שאינה מבקשת להתכחש, להתקומם, למרוד , להדוף, להתנגד , למגר . ובמקום מתח טעון נאתר כאן דווקא ענווה מתונה. כי כך וכזו היא דרכו של הדובר לומר כאן: זהו זה. כזו דרכו של עולם. טוב או לא טוב, אוהב או לא אוהב, זה מה שיש. ואין שום צורך לזעוק ולצעוק מראש כל גג מתוך מאמץ לבטל את רוע הגזרה. התרפטותה של האהבה, קמילתה ודעיכתה של האהבה, היא אכן כאובה, אך לא פחות מכך היא חלק מהחיים, חלק טבעי מהחיים, כמו הסתיו וכמו האביב, כמו סופו הצפוי של הקיץ המבשר את הסתיו ואת החורף שיבוא בעקבותיו , כמו הקילוח הנצחי של החיים שאין שום אפשרות לעכב אותו , להשעות או להשהות אותו' קל וחומר לעצור אותו . ו גם לא צריך • כלומר , לא צריך להקים שום בריקדות בדרכו . מכאן אף ההנמקה המקופלת בשמו של השיר: "העתקת שמש". כלומר: רק העתק של המקור , רק חיקוי של המקור , משהו שכבר היה ושבים ומשכפלים אותו , משהו מהוה משימוש, מחוק ומשופשף, דל , דהוי ועמום מבע, משהו כמו למשל , עוד סיפור של אהבה גדולה שהגיעה שעתה והגיע מועדה והיא הלכה ודהתה, הלכה ודעכה, עד שנותרה דהויה, דלה, עלובה וחיוורת, צל של עצמה, כמו העתקת שמש. אבל מעבר לעיצובו של אותו צומת מתוחכם, שכביכול מטפח ציפיה ליצירת מתח טעון , אך לאמיתו של דבר מפיק את ההפך המוחלט <שהוא אווירה של השלמה שלווה ושוויון נפש> השיר ממשיך ומפגין שכבות מורכבות נוספות הנרתמות אף הן באפקטיביות למפלס המסר המתנסח בשיר • למרות שמדובר בשיר , ובאופן ישיר ומפורש, באהבה בין אנשים, באהבה שהתגשמה וגם כבתה בין גבר לאשה, אפשר לאבחן בטקסט התייחסות לאהבה נוספת, אהבה של אדם למולדתו . לא במובן הלאומי , הלאומני , המתלהם, אלא דווקא במובן הארצי , המוצק, בקשר שבין איש לאדמתו , לתבנית נוף מולדתו . לא אהבה לרחבת עם חזה מתוח בגאווה ודגל מונף ברוח. ובלי הבעה שליחותית, משיחית, בעיניים הוזות. לא. לא אהבת מולדת כזאת. אהבת אדם למולדתו , לאדמתו שהיא פשוטה, טבעית ושורשית כמו אהבת איש לאשה. ובכן: שתי אהבות משתקפות בשיר. ושתיהן אינן רק משקפות ומדגישות אחת את השביח, ושתיהן אינן רק מהדהדות אחת את השביה. כי בדמיון ובהקבלה המזוהים ומושחזים בין אותן שתי אהבות מתנסח מסר שהוא חשוב ועקרוני כאחד. ללמדך: באהבה כמו באהבה. ולמרות שכאן אהבת גבר לאשה ולמרות שכאן אהבת אדם למולדתו , מדובר לאמיתו של דבר באהבה אחת. כי כל האהבות שוות במובן שכל האהבות נוסקות למפלס שיאי , ובמובן שבסופו של דבר , כל האהבות אינן נמלטות מהתרפטות, מהסתיידות, מהתמוססות. שיאו הלוהט של אמש הוא טעמו התפל של היום, ולא פחות מכך ההד הדהוי , הכמוש והקלוש של מחר . איך כתוב? "ויהי בוקר והנה היא לאה" <בראשית, כ"ט, .>ה"כ ושלא תהיה כאן טעות : אין כאן כל מסר אוניברסלי בדבר טיבה וטבעה של האהבה. כאן מסר מטעם הדובר שבטקסט הנתון ועל אחריותו בלב.ד כי כך ולא אחרת, הוא רואה את מסלול נסיקתה וקריסתה של כל אהבה. וכפי שהוא רואה, כך הוא כותב. השיר מדגיש את התהליך ההכרחי והבלתי נמנע של התרפטות האהבה <היום לוהטת ככוויה אך מחר מרופטת וכבויה>. באמצעות ניצול שנון של אלוזיה משיר השירים כי כך כותב הדובר: "היה חיתה אהבה גדולה באמת. לימים/באו מים רבים ושטפו את כולה ..." והשווה לכתוב בשיר השירים: "... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפויה .•." <שם, ,'ו .>'ז ללמדך: כאן אימוץ האלוזיה רק לצורך ניפוצה, רק לצורך הפרכתה והתכחשות לעצם להט טענתה המקורית. כי במקור המקראי נטען שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ואילו השיר מעלה ומטפח טענה הפוכה בתכלית: יבוא יום, ומים רבים ישטפו , ועוד איך ישטפו , את האהבה הגדול והלוהטת, ולא יותירו ממנה אלא גחלים לוחשות, רוחשות, מעלות עשן. ובסופו של דבר אפילו לא זה. אימוץ וגיוס האלוזיה המקראית רק לצורך ניפוצה מפיקים הפתעה אירונית. ואותה הפתעה, כדרכן של הפתעות, מתכוונת למתוח קו מדגיש מתחת למסר אותו היא מבקשת לנסח. והוא: אין אהבה העומדת לעד , אין אהבה שאינה נידונה בסופו של דבר לדעיכה ולרחיה, אין אהבה המפגינה חסינות נגד נסיגה, התפוגגות, התמוססות, אין אהבה שהתרפטות אפרורית ותפלה כעפר אינה אורבת לה מעבר לפינה. ובקריצת עין צינית, ברמיזה ממזרית כמעט, שולח הדובר חץ שנון לעברם של אותם תמימים ופתאים המתפתים להאמין כי אהבה עתידה לעמוד לעד: אותם מים רבים שבאו ושטפו את האהבה הלוחכת, לא הותירו אלא אנשים רגילים ("אנשים חכמים/את כל הרגילויות הסתירן"), המסורת מייחסת את כתיבת ספר "ויראה יהודה; יחשבה לזונה." ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא •••"(. ההפלגח לאי קפריסין כדי להשקיף משם על הארץ <כעדות הדובר בשיר> אינה רק רמיזה להתנסות ישראלית טיפוסית בשנות השישים שבו השיר מתמקד' השיר משכיל לסכל כל סכנה של סנטימנטליות, של גלישה למפלס של עודף רגשנות גורפת וגואה על גדותיה. ההפך הוא הנכון: השיר מפגין ריסון במפלס הסנטימנטלי, מגמה של הבלגה בגילוי הרגש. J H ~ שיר השירים לשלמה המלך ועוד קושרת לראשו את כתר החכם באדם. ובכן: המים הרבים לא שטפו רק את האהבה הגדולה אלא עוד שטפו והדיחו את חוכמתם המדומה, החלולה, של אותם אשר התפתו לקוות כי האהבה אמנם תעמוד לעד. כך שבשעה שאותה אהבה גדולה מוגרה, דעכה, דהתה, כבתה, אף אותה חוכמה מדומה הודחה והופרכה, והותירה אחריה "אנשים רגילים", מרוששים מחוכמתם השגויה. אבל הדובר' הנוקט רטוריקת רבים ("באנו", "והפלגנו"), למרות שהוא מודע לעורמתם המתעתעת ומעמידת הפנים, הוא מבקש בכל-זאת להמשיך ולהחזיק באהבה הנשמטת ומתרפטת, ומתוך כך הוא משתדל לעורר אותה, לרענן אותה, להעניק לה כוחות מחודשים: "באנו לשתות מים חיים מן הים התיכון' והיה מלוח מדי. והפלגנו לאי קפריסין והשקפנו משם על הארץ". ללמדך: למרות שהדובר מודע לעובדת נבילתה של האהבה ולהעדר היכולת לשוב ולשקם אותה, הוא בכל זאת שב ומבקש להחזיר לה את זיק העבר . מודעות אינטלקטואלית מפוכחת היא דבר אחד' ושאיפה רגשית לאושר, המוכנה להתעלם, או לפחות להשעות את אותה מודעות, היא דבר אחר. וכך הדובר' שב ומקושש עצים, או לפחות זרדים, כדי להצית ולהדליק באמצעותם ולו זיק בודד במדורת האהבה הדועכת. וזאת למרות העובדה שהוא מודע לחלוטין לכישלון המעוגן ונטוע בנסיובו הנואש לפרנס את אש האהבה שכבתה. וכאן נכנס לתמונה מקבץ האלוזיות <וכאמור' בעיקר מקראיות> המאכלסות את רצף הטקסט, ובין השאר מדגישות את האנלוגיה הנקשרת בין האהבה האישית, אהבת גבר לאשה לבין אהבת אדם למולדתו . האלוזיה המקראית המזדקרת כאן יותר מכולן היא: "והשקפנו משם על הארץ". כאן קל לזהות ולשחזר את הרמיזה החזקה. למשה המקראי שהשקיף על הארץ המובטחת מערבות מואב <דברים ל"ד> אך אליה לא בא. אותה אלוזיה אינה רק יוצרת ומהדקת את ההקבלה בין אהבת איש לאשה לבין אהבת האיש-הנביא משה לארצו המובטחת, אלא עוד מדגישה את חוסר הסיכוי המקופל באותו סיפור אהבה שהגשמתו נדונה לכישלון מראש. וחשוב עוד להדגיש באותו הקשר כי הביטוי 'לבוא' "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ": דברים ל"ב, נ"ב - במקרא אף במשמעות של ביאה מינית, של משכב עם אשה <וו' למשל בראשית, ל"ז' ט"ו-ט"ז: באותה תקופה קפריסין חיתה על תקן של קצה החלום הישראלי הממוצע לצאת לחוץ-לארץ ולחזור משם חמוש בתחושת הנסיעה לחו"ל פלוס עשרה מגהצים חשמליים>. ההפלגח לאי קפריסין והשאיפה דוד אבירן 1993 להשקיף ממנו על הארץ נוסקת למפלס מופשט וסמלי יותר: היציאה לחוץ לארץ כניסיון להמריץ את המשיכה הדועכת לארץ עצמה, כמו' למשל' "סטוץ" קצר מחוץ למסגרת הנישואים כניסיון להצית את מה שכבה בה זה מכבר' במפגש השחוק משימוש באותה מיטה כך וכך שנים מיותרות. וכאמור' אף כאן: צומת המצליב יחסי אישות בין איש לאשה וקשר בין אדם למולדתו' ובשני המקרים האהבה קמלה ונבלה: ומתוך כך נעשה ניסיון נואש ואבוד מראש לשלהב אותה, להשיב אותה אל ראשיתה. ובהמשך: "תשוב לתחיה -/ קיווינו בשקט", ובכן, כך קיווינו: קיווינו כי האהבה תשוב מחדש, קיווינו כי רוח חדשה תפוח בעצמות היבשות המפוזרות על פני הבקעה, ציבורים ציבורים. אך זה לא קרה. כי במקום זה כך קרה: "מבעד לכל התריסים/החושך נדחק לאטו. ברגליים שקטות /הוא פסע בחדרנו", וכאשר מדובר בחושך כבר קשה שלא לחשוב על מוות. כי הקשר המטאפורי' הסמלי-מסורתי בין השניים, הוא כה מושרש בתודעה האנושית, שלא לומר נדוש. וכאשר מדובר על מוות החודר לחדר' כמו מתגנב, חשאי' חרישי' חורש-רע, כבר קשה שלא להעלות על הדעת את הדימוי המקראי הלקוח מסיפור שמשון' הכרוך במלכודת המוות האורבת לו בחצר: "והאורב יושב לה בחצר" <שופטים, ט"ז' ,)'ט ובכן: עוד אלוזיה מקראית נשזרת בשיר הנתון . אבל למרות שהשיר מספר את סיפור נפילתה הוודאית והמובטחת של כל אהבה ואהבה, כלומר למרות הגודש הרגשי ' העצב הכוסס, המתסכל' המצטבר בכל מפלסיו ודפוסיו של השיר' רחוק מלהיות מתור גם לו גשנות גבה-גלית השגורה באופרות סבון טלוויזיוניות או בסרטי הבורקס. ו גש-כן' רגשנות -לא. כי כאן הטקסט מאמץ בחריצות, בתבונה ובאפקטיביות את הרטוריקה הקולחת באיפוק: את הלגלוג הדק והמעודן על אותם אנשים חכמים אשר "את כל הרגילויות הסתירו": את הלעג המובלג על ההפלגה הישראלית המסורתית לקפריסין בשנות השישים <וכאן' אגב, הפגנה של אל רזיה שאינה מקראית, אלא מער גבת בהקשר ישראלי' היסטורי וחברתי כאחד>: כי אותו לעג מובלג מתורגם עוד לביקורת אירונית על הבטיח הישראלית הטיפוסית לנקוט גינונים של עדר' להיסחף לדפוסים היסטריים, להיגרף בגילוייה של אופנה שטחית וחולפת, לעשות את "מה שעושים כולם", כי אם זה טוב בשבילו אז זה טוב גם בשבילי' להפוך את היוצרות ולראות דווקא את חוץ-לארץ על תקן הארץ המובטחת, לגלות ערגה וגעגועים נלעגים מעט, לגעת ולו בקצה צלו של חוץ-לארץ. וברוח דומה השיר מטפח הומור שיפוטי על כל אותם המבקשים "לשתות מים חיים מן הים התיכון" ומגלים, למגינת לבם, את טעמם המלוח. ובכן: לא מעט אירוניה ננקטת כאן' לא מעט עמידה מן הצד הסוקרת באורח מבודח וביקורתי כאחת דפוסים ישראליים טיפוסיים המעידים על העדר סיפוק נצחי' על ניסיון בלתי נלאה להשיג תמיד יותר' לגעת תמיד ביותר' להגיע תמיד ליותר • וכאשר מדובר בעמידה מן הצד' מרוחקת, בוחנת ובעיקר ביקורתית, בהחלט מדובר על אירוניה. כי אירוניה מושתתת על ריחוק, על פער בין שתי רמות של מודעות, על פרספקטיבה מרחבית, הסוקרת בהבנה, אך לא פחות מכך מתוך מרחק מסויג. ולכן: אירוניה היא ערובה לפער' ופער מפיק ריחוק, וריחוק אינו מאפשר הזדהות רגשית, והעדרה של הזדהות רגשית מבטיח הימנעות מודעת וזהירה מגלישה לרגשנות גדושה, גואה על גדותיה, בהחלט בלתי נשאפת. כך שהשיר הנתון מפגין' ובכשרון מרשים, רגישות קשובה לא רק להכרח הפואטי להתרחק מפח הרגש העודף אלא עוד יכולת אפקטיבית לממש ולהגשים את אותה רגישות קשובה, ולתרגם אותה לאסטרטגיה אסתטית נבונה ואפקטיבית כאחת. במידה ידועה, אותו פרדוקס לכאורה אשר כביכול מתנסח כמפלסו החשוף של השיר' הוא נקודת פתיחה ומפתח כאחת, לא רק לפואטיקה של השיר הנתון אלא עוד למרשם +- המשך בעמ' 42 ינואר 97' 21 מוסיקה מיי'יקה מוסוקה מוז:ווקבייו ןtקזס;ומ מוסיקה מוסיקהמוסוקה הקזס;וב,Jהקיסוןt מוסוקה מוסיקה הסצינות נעדרו רצף קוהרנטי. הסולנים מילאו את תפקידם "כיאות" קורסקוב. הסיפוריות הדרמטית להראות מלאכותית ולא משכנעת, כמעט על ךא לא מעבר לזה. וכך נשמעה האופרה שבשירתו חיתה כה חיה עד שתוכך ~ו ו~ כזלצבורג בלב ההר עליו ניצבת מצודה עתיקה מחבואה השמינית - זלצבורג - <מבצר המלח> חצוב אולם ובו שורת מערות מעשה ידי הטבע ויד האדם, בהך אגרו בימי קדם את המצרך היקר מפז המלח. בזלצבורג, שניצבת בצומת שבין איטליה לארצות דרום גרמניה ובין מזרח למערב אירופה ישבה ארכיהגמונות שעסקה באינטנסיביות בפעולות המיסיון במזרח אירופה. הארכיהגמונים של הכנסיה הקתולית פיארו את עירם במבחר כנסיות וארמונות בארוקיים. היה זה רעיונו של אשף הכוריאוגרפיה והבימוי היהודי מקס ריינדהארס, המשורר והמחזאי הר גו הופמססאל והמלחין ריבוד שסראוס לנצל את ההוד וההדר של העיר הבארוקית הקסומה והנתונים הטבעיים כמו האקוסטיקה המופלאה שבלב ההר 1 ולייסד בעיר הולדתו של מוצארס בית אופרה, שיהווה מרכז של פסטיבל מוסיקה, מדי .ץיוi מעט פסטיבלים יוקרתיים בעולם יכולים לעמוד בהוצאה הכרוכה בריכוז מגווך של סובי המנצחים, התזמורות והסולנים, משמנו וסלחו של העולם הקל אסי . הפסטיבל בזלצבורג היה ועדייך הוא אחד ממרכזי המוסיקה האיכותיים. ליוקרת המבצעים המתלוו אווירת עלית חברתית · מעמדית • כלכלית, מעיך צירוף של אצולת םד וממוך. רק מתי מעט יכולים להרשות םלעצמ לרכוש כרטיס לאופרה ,בזלצבורג המבטא לעיתים סמל של מעמד יחברת יותר מצימאון למוסיקה. תלהיראו בזלצבורג - היא מסרה .כשלעצמה ובהפסקה, נראות לראווה תהגבירו המהודרות שבכניסה ,לאופרה כבתצוגת אופנה מרהיבה, סקס יפולחנ חשוב לא פחות מהקונצרט .צעמו בימוי מודרני לאופרות תקלאסיו כמבצר איכות מוסיקלית ,משובחת יכול הפסטיבל בזלצבורג תלהרשו לעצמו לשמר את מסורת םהביצועי הקונסרבסיביים של אופרות .קלאסיות ךא למרבה הפלא, גם הנהלת להפסטיב בזלצבורג נחושה בדעתה ."להתעדכן" וכך' <לצערי>, גם בעיר הולדתו לש מוצארס הוחלט להיכנע לגל החדש לש בימוי מודרני בכל מחיר' גם תלאופרוקל .אסירת דון ג'ובאני זכה למשל לבימוי לש פאטריק סרה, שהיה ססאסי ומונוטוני: שורת בניינים גבוהים, אפרפרים, הוצבה לאורך החלל העצום של ההבימ באולם האופרה, כשעל הזמרים לחוס התפקיד הכפול להצית םבשירת ובמשחקם את האש, החדווה הוהתנוע באופרה, משימה שחיתה כמעט יבלת בריסוך · אפשרית. רק הבס ,הנפלא ברייאך טופל, שגילם את דתפקי לפודלו' עמד במשימה ו"גנב תא 'ההצגה'. גבול · הנלעג, חיתה הסצינה האמורה להיות הדומסית מכולך' זו שעם כניסת הקומנדסורה. ראש פסל אדיר בממדיו בקע מפינה בקיר, התגלגל על הבימה, כשלצידו פוסעת דמותו הזעירה של הבס האגדי קורס רידל, בתפקיד הקומנדסורה. נראה לי כי בגוו של איש בקהל לא עברה צמרמורת, כאשר הושיט הבריטון פרוצ'יו פורלנסו - דון ג'ובאני את ידו לקומנדסורה. גירסת פראג המקוצרת, בה איך מקום לאריית האכזבה של דונה אלווירה המיוסרת, לא איפשרה לסופרן המופלאה - קתרין מלפיסאנו לשיר את תפקידה. וכך כיכבו במרכז דווקא דונה אנה, שניחנה בסופרן קטן וצו וחבי ודון אוסאביו 1 שהיה סבור חיוור ומטיל שיממון. מאכזב מכולם היה המנצח דונלד ק. רוניקלס, שלא "נישואי פיגארו" השכיל לנתב את נגינת התזמורת הפילהרמונית של וינה שתשתלב עם שירת הזמרים. כיוון ברור של בניה מוסיקלית חסר ווארט, שניצח על · אף לאדר ןה תזמורת הנוער הבינלאומית של אירופה, שליוותה את "נישואי פיגארו'.' הבימוי של לרק ברנדי היה צפוף ומחניק. בין חנות דחיסים לארוך מתים שבין כתליו המעיקים נעו הדמויות הפעם בתלבושות קלאסיות - אך רוח השובבות, קסם הנעורים והחך הקונדסי של משחקי המחבואים נעדרו כליל מהאופרה. וזאת בעיקר בשל הליהוק התמוה של המנצח שהעלה, למשל 1 את רעייתו בעלת קול הסופרן המופלא, סוזן גראהם, לתפקיד כרובינו • אך 1 כרובינו אמור להיות נער שעשועים דק קו ולא דמות אשה יפה ומוצקה. לדורותיאה רושמך בתפקיד סוזנה חסרו הפלפל והחיות הנחוצים למילוי תפקידה. שאר כ"דרשה" המעבירה מסר הצהרתי' ולא כאופרה מוצארסית מורכבת, עתירת ניגודים וסתירות וגדושה בהומור מפולפל. האופרה היחי . דה שבה לא עמד לרועץ הבימוי המודובי שהיה כמעט על גבול המופשט, חיתה "פידליו'.' זאת בשל הדרמטיות הבסהובנית שכמו תואמת את כובד הבימוי. בצבעי שחור לבך ואפור ובשימוש נבוך בחללים הגיאומסריים שהעמיד הכימאי הונדס וורניק, ניצבה תמיד במוקד הבימה דמותו המוארת של הגיבור הראשי' כשהעלטה מסביבו מבליסה ביתר שאת את בדידותו וייסוריו . בתבונה רבה בחר המנצח סר גאורג שולטי, שהוא אשף גאוני בליהוק, את הזמרים המתאימים ביותר לתפקידיהם: את פלורססיך גילם בך הרפו' בעל קול הסבור המשוחרר והאדיר בעוצמתו: הבס המרשים - רנה פפה - בתפקיד רוקו 1 ראש הסוהרים, השכיל להבליט במשחקו את הניגודים בין אנושיות לקשיחות. קריל שטרדו בתפקיד לאונורה חיתה סופרן מופלאה: אך מעל כולם התעלתה מקהלת האופרה של וינה, בתפקיד מקהלת האסירים, בדרמטיות מעוררת רסס. היהלום שבכתו מגווך ועשיר כתמיד היה היצע הסולנים מן השורה הראשונה, שבסלו חלק בפסטיבל השנה: ללא מגבלת גיל' הוזמנו אמנים הנחשבים "נכס צאן ברזל" בקרב קהל אוהדיהם המושבע. למשל זמר הסבור השוודי הנודע ניקולאי גדה. כשרונו האופראי הדרמטי של הזמר המנוסה השתקף בביצוע שירים של ריבוד שסראוס. כובש ומשכנע היה גם בשירי הצוענים של דבוז'אק ובאריות של רימסקי העלילה הובן אף בלי לדעת רוסית וצ'כית לאשורן ובלי לקרוא את התרגום. יותר מכל התבלטה בשירתו לש הסבור האגדי - ששימר את צלילות קולו למרות 71 שנותיו תבונתו ופרשנותו המעמיקה לשירים. בעל שיעור קומה ומרתק בעומק פרשנותו היה גם זמר הבריטון עתיר הגוונים חרמך פריי, בריססל בו הגיש בלדות מפרי עסו של קול לווה. לבלדות, היונקות מהפולקלור העממי 1 יצק לווה נופך ורמסי' שהלם את מזגו. ועם זאת, לא גלש הביצוע לקישט מלודרמטי' אלא שמר תדיר על מתח עלילה מרתק שנבע מרמת ההזדהות המוחלטת של הזמר עם הקטסט. השאיפה להעניק לקהל מגוון מהעידית שבעידית מושכת לזלצבורג אמנים החשים שם "בבית" ומרשים לעצמם לנגן אף רסיטלים בעלי תוכנית תובענית. כך העניק הפסנתרן ואדו לופו ערב מיצירותיו של שוברט בלבד 1 אתגר מוסיקלי הכרוך באורך נשימה אדיר. לופו הבליט את השירתיות השוברסית בצליל מופנם ומהורהר . אפילו אם היו צלילים בודדים מתכתיים מדי, היה תמיד מבנה של קו ארוך' שלא גלש אף פעם למנייריזם של גלים קטנים. שירתיח ומלאת הבעה לירית חיתה אף נגינתו של הצ'לן מישה מאייסקי 1 תלמידם של רוססרופוביץ' ופיאסגורסקי. בתנופה ובקשת רחבה ניגן מאייסקי עיבודים לשירים של שוברט וברהמס, בהבליטו את הרומנטיקה השוברסית כמעט עד רבדי "קיטש'.' ההאטות המרובות שכפה אף על הפסנתרנית המלווה - וויה הובררה, שניגנה בשקיפות מופלאה, גבלו במתקתקות יתר. אך על הכול כיפר הצליל העדין והעב ו ג והוויבואסו המופלא של הצ'לן . מרשימה בשקיפותה ובעומק הבנתה היתה נגינתו של הפסנתרן אנדריאס שיף, בערב בו ניגן עם הצ'לן מיקלוס פרגיי סונטות וסוויטות של באך. במיטבו היה בערב בו ליווה את הטנור פסו שראייו. המלווה, ניגן שיף בצליל מעודך וקשוב. כסולן הוא ניגן אנוונציות, פוגות ופנססיה של באך' בצליל מופנם ובהתעלות לפסגת רוחניות מעמיקה. מקהלת ארנולד שנברג, תחת שרביטו של ארווין ארוסנו 1 שרה בערב זה מוסטים וכוראלים פרי עסו של באך' בהפרדת קולות ובאיזון מופתי ביניהם. מרתקת חיתה גישתו של המנצח הלמוס רילינג - מייסד מקהלת הקאנסוריי של שסוסגארס, בביצוע דאום, פרי · מינור והסה · המיסה במי עסו של ברוקנו • למרות ואולי דווקא משום ששרו בקתדרלה הראשית שבזלצבורג - כנסיית ה"דום", בעלת החלל האקוסטי וההד העצום, תבעה המנצח מהזמרים לשיר "במלוא ריאותיהם'.' ללא היסוס או פחד שמא יחזרו הצלילים מפאת ההדהוד' שרו זמרי המקהלה בצליל מלא, בדיקציה 22 גלידן ···· 203 מוסיקה מוסיקה מוסיקה מסויקה . מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה מוסיקה מו~ . יקה מוסיקה מוסיקה ברורה ובעושר הבעה סוחף ומצמרר. עמדה של חולשה וארנון חושים, אלא ועדיין לא אמרתי דבר על תכניה של ביצוע שהיו בו שאר רוח והתרוממות כשהמוסיקה מעצם הבנת טבע עשייתו. ככל שיהיה האופרה ועל מוסיקליים · המסרים החוץ נפש היה זה של שירי גורה, םבה פחות נוכח כך יהיה חשוב יותר. שלה. האם האופרה במאה הזאת יכולה מבקשת להיות השכיל המנצח קלאודיו אבאדו טלהבלי המלים הן השלד התומך . הגוף אינו שלא להגיב, בדרכה, על המתרחש J H ו ~ בעולמנו? המלחמות הלאומיות, סכנת ה'השמדה האטומית, הכימית, הטרור , ההבדלים ההולכים ומחריפים בין ארצות עניות לעשירות; ולעומת זאת סיכויי השלום, ההתפרקות מגושיות מאיימת, התרחבות הידע במדעים והתפשטות המכשור קומוניקטיבי · האלקטרוני הטל - כל אלה, בדין , שימצאו את מקומם באופרה החדשה הנכתבת והעת ידה · להיכתב במאה ה 21• האופרה כסוגה אמנותית היא בת 400 שנה. האם היא זקנה בלה שאין לה עתיד, כפי שחשב פייר נולד, שהציע לפני כמה שנים לשרוף את בתי האופרה? בל נשכח, התיאטרון הוא בן 2500 שנה וכל דור שואל אם אמנות זו עדיין ממשיכה לחיות . מתוך נסיובי שלי ככותב ליברית ומתוך המספר הגדול של אופרות חדשות הנכתבות ומבוצעות היום בעולם - האופרה כנראה חיה יפה ומרגישה בטוב, וכל הז בתנאי שנשוב ונשאל לטיב היחסים שבין האמנים הלוקחים בה חלק ולקשרים ביניהם לבין בני האדם הבאים לראות ולשמוע אותה. כבכל תקופה גם עכשיו אנו מחכים למלה חדשה שתיצור עולם חדש של מוסיקה עבור האמנים ועבור המין האנושי המבקש לשמוע עדות חדשה מפי אמנם .אלה • ישראל אלירז דברים שנאמרו בכנס המשוררים בוורונה )4.7( לקראת הקמתו של "המכון העולמי לאופרה ולשירה", מיסודם של אונסק"ו ועיריית ורונה. חציו קיקי דימולה ו ~ מיוונית: רמי סערי יכול בלי שלד העצמות אך השלד הוא תמיד נסתר. ככל שהגוף חזק, חי וגמיש יותר, כך השלד ניכר פחות. רק בהתנוון הגוף חורגות העצמות ומכריזות על עצמן . המלה המדויקת, ההכרחית, הנכונה היא גם הנותנת את המפתחות לשאר האמנים הלוקחים חלק באופרה הצייר, עושה התלבושות, התאורן ועוד. המלה היא הנותנת את הקואורדינט~ת הנכונות לאמנויות המצטרפות יח.ד המשורר , אם כך , אינו רק איש השפה אלא גם איש הבמה, או איש השפה המיועדת לבמה. אם הזכרתי את המשורר אודן ויחסו לליברית, הרשו לי לסיים את דברי במובאה מתוך ספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" <בכרך "במחוזו של סוואן"> - "כמו בשעשוע של היפנים המשיטים בקערת חרסינה למאה מים פיסות נייר קטנרת, שמיד עם צלילתן לתוך המים, הן מתפשטות, לובשות צורות חדשות, קונות צבע, מסתובבות, הופכות לפרחים, לבתים, לאישים חיים וקיימים"." - כך מעשה המשורר . המשורר מציע למלחין מלים הדומות לשעשוע היפני. הליברית היא פיסת הנייר המקופלת הנפרשת ומציעה את כל יופיה ומורכבותה רק בבואה במגע עם המוסיקה ואמנויות הבמה האחרות. אז, ורק אז, הטקסט המרומז, המקורץ, הרזה <וכר') הופך להיות העולם השלם והמסעיר שייראה ויישמע על ידי קהל באי התיאטרון. רוני סומק תוגה ח~ך ~ך;ל פ; g~ ם:~'~ :p לף 7'ז: ך~ר ה~~~ ~~j? ךב א;.rי י ~ל ח.יק; ז:; /j ל;ן' אני בידי האחת 'ך;ת~ 6T סןר -א; 9 ~ת ~ן iJ ןךר ע~~'ן;מ~~ וידי האחרת ג;רפת :• :• :•:• -T • T : ץ ר;ם ~· ק ןזךנ~~ החושך הוא לוליין , והשמים פרושים מעליו כאוהל קרקס. אין ףב; את נפשי ע;טפת. - תכסמו ,הזה סקרקב םינציל :·:· . : :· םיננעה תפטענ לע .שפנה הרישל הארק הלומיד יקיק תמתוח איה הגותהו ,"הגות" הנוכרדב לש התוא .שפנ אופרה המוסיקה אינה צריכה את המלה כדי להתהוות, אבל אין היא יכולה להיעשות אופרה בלעדיה. ברגע מסוים בתולדותיה נכונה חיתה המוסיקה לצמצם את אדנותה האינסופית ולתת מקום ל"חומר" שאיתר ניתן היה לבנות עולם המתממש לנגד עינינו. חומר זה היא המלה, השפה. עם המלה המוסיקה החלה לספר סיפור . הסיפור מתגלם לפנינו ידי דמויות, · על שקיומן הממשי הוא מעצם היותן בעלות יכולת דיבור • בהיפגש הדמויות המדברות בתוך עלילה סיפורית, הן מציגות לפנינו את הדרמה שביניהן , דרמה שקיומה אפשרי רק אם ניתן לה מבע מילולי לע גבי במה. המלה היא, אם כן , הפתיל המאפשר למנורת המוסיקה להאיר את הבמה. או , בנ יסרח אחד , האופרה הופכת את המוסיקה לתיאטרון דרך המלים. כפי שהמוסיקה חייבת לוותר על יתרונה האלוהי , המופשט, החובקכל · , אם ברצונה להיאחז בז'אנר החדש, כך חייבת המלה, המבקשת לקחת חלק במוסיקה, להיות בעלת תכונות מיוחדות. כוונתי לומר, מרגע שמחליט המלחין לכתוב אופרה הוא יודע <גם אם זה לא תמיד מוצא חן בעיניו>, שעליו לחפש אחר שותף ולקיים איתר שיח <נפלא, קשה · שיח. אבל ךו · ךו ואכזרי זה> בין המוסיקה לשירה, בין הצליל למלה - הוא פרובלמטי ואולי גם, בעצם, פרדוקסלי מאוד. המלחין מבקש להיות אדון ליצירה כי הוא יודע מה עצום כוחה של המוסיקה. הוא יודע עד כמה הוא יכול להמריא לא קצווי החוויה האנושית עם מרכבת הצלילים שלו. אך הוא מכיר בעובדה, שבלעדי המשורר ומשקולות המלים הוא לא יגיע אל היצירה תיאטרלית. הוא · המוסי חייב לקחת בחשבון את "האחר" הזה, את "מוגבלותו", את "חומריותו". המשורר , המוזמן לקחת חלק ביצירה המוסיקלית, יודע שבלעדיו אין אופרה, מכאן תחושת כוחו. אך ברור לו , שעליו להביא מלים שיאפשרו את היווצרות השילוב הנכסף בינן לבין המוסיקה. על המלים שהמשורר מביא למלחין להיות בעלות אופי מיוחד במינו • אין הן יכולות להיות אוטונומיות כשיר לירי . הן צריכות למוסיקה כדי לעמוד על רגליהן , ועם זאת הן מיועדות מראש להוליד מתוכן את המוסיקה הזאת התומכת בהן • אלה מלים "מתאבדות" - הן באות למלא תפקיד ומשמילאו את התפקיד הן נעלמות. הרי אלה דבריו של וו.ה. אודן על הליברית הנכספת: על המלים להיות כמו חיילים סיניים, משמילאו את תפקידם, הם יכולים ללכת לכל הרוחות. לא יכולים, מחויבים. המשורר מכיר בשותפו הבכיר ליצירה. הוא מכיר בזאת לא מתוך את הרומנטיקה המאוחרת וההרמוניה מלאת התעוזה של ארנולד שבכדג. למרות ריבוי המשתתפים, חמש מקהלות - מקהלת ארנולד שנברג, מקהלת רדיו שטוטגארט, המקהלה הפילהרמונית הסלובאקית, מקהלת הנשים של בוטצן ומקהלת פסטיבל אדינבורו ומאה חמישים נגני תזמורת "גו סטב מאהלו", שייסד אבאדו לפני עשור ברינה, תזמורת בינלאומית של כשדונות מחוננים, ניגנו ושרו כל המשתתפים תחת שרביטו של אבאדו בלכידות ובגיבוש צלילי מלא. תזמורת הנוער ניגנה בצליל חם, ליריות ורוך קטיפתי מופלא - בעיקר כלי הנשיפה. התעלתה בשירתה סופרן · ובכשרון משחקה הדרמטי המצו מריאנה ליפובסקה בתפקיד יונת הבר. מרשימה חיתה אף שירתו של הטנור תומס מוזר בתפקיד המלך ולומר • דרמטי ומלא פאתוס משכנע היה ביצוע חלקים מהדרמה ההיסטורית שחיבר גתה "אגמונט" כשהשחקן-קריין פטר שטיין מגלם בכשרון נדיר את כל התפקידים. אבאדו , שניצח על התזמורת הקאמרית האירופית הבינלאומית, העלה לראשונה את כל קטעי הקישור שהלחין בטהובן ליצירה. פאתוס דרמטי אפיין אף את תפיסתו של המנצח ההונגרי הקשיש - שנדור ווג. תפיסתו הדרמטית, הכמעט בטהובנית, הכתיבה קצב מאוד איטי וחגיגי לאדאג'יו הפותח של סימפוניית פראג, של מוצרט. המצלול של תזמורת קאמרטה זלצבורג היה מופלא. תפיסת המבנים הגדולים והקו המוסיקלי הארוך באה לצד התפתחות פנימית של אגירת מתח דרמטי בדינמיקה, שאפיינה אף את ביצוע סימפוניית לונדון השמינית של היידן. "היהלום שבכתר" היה ללא ספק הצליל המופלא של נגני התזמורת הפילהרמונית הוינאית, על כל אגפיה, תחת שרביטו רב ההשראה של המנצח לורין מאזל. הצבעוניות ועושר גווני הצליל של ראוול בבלט "דפניס וכלואה" זכו לביצוע מלא ברק, קסם ועושר הבעה לירי , שהצדיק את המוניטין של תזמורת הגברים <עדיין!) המהוללת. את הכנר המרשים בווירטואוזיות וביכולת ההעמקה שלו - פונק פטר צימרמן - ליוותה הפילהרמונית הוינאית בקשב דרוך ובצליל חם, וכך הפכה ההאזנה לקונצ'רטו לכינור של בטהובן למפגש מרתק עם הרומנטיקה הבטהובנית. הפילהרמונית הוינאית משתתפת דרך קבע בפסטיבל זלצבורג, המשכיל לכנס מכל קצווי העולם את טובי המנצחים, התזמורות והסולנים והופך כך לפסטיבל נדיר באיכותו , גם בים הפסטיבלים החדשים הצצים, חדשות לבקרים, באירופה. • ארנה לנגר 23 " •••• ינואר 97' וי~ s ,~ ~ ה w ~ש ןהאחרו ששון סומך ריהקב ורקיבש םילארשי - תובב ותוא. וריכה םינורחאה .. םירושעב - שoהיrא םיהארביא אסומהיהwש~ & בית-הכנסת בן-עזרא בקהיר העתיקה, היא פוסטאט. במותו בשבוע שעבר , בשיבה טובה, נעלם, אולי , הסמל המוחשי האחרון של חיים יהודיים במצרים. בית הכנסת בן-עזרא <ויש אומרים "עזרא", ע"ש עזרא הסופר> הוא אחד משלושים בתי כנסת שהיו בקהיר בדורות האחרונים. יהודי מצרים היו רובם ככולם אנשים מודרניים, לא דתיים במיוחד , אך שמרו על קשר עם קהילתם וביקרו בבתי הכנסת בחגים ובמועדים. כל בתי הכנסת האלה, להוציא שניים, סגורים ונעולים עכשיו , והקהילה הגדולה ששכנה בעיר הזאת, קהילה בת כמאה אלף איש, הצטמקה לכדי עשרות אחרות. רוב אנשי הקהילה, אם לומר זאת בלשון המעטה, אינם צעירים כיום, וחייהם הקהילתיים מצומצמים: וגם אם בחודשים האחרונים ניכרת התעוררות כלשהי בקרבם, הרי שוב אין הם אלא זיכרון דהוי לאחת הקהילות התוססות והמשגשגות ביותר ביהדות זמננו . קהילה זו הצמיחה מקרבה סופרים מחוננים כארמונו t 'בז וז'קלין כהנוב: ענקי-כלכלה כסיקורל וס~ארס: פוליטיקאים כקטאוי פאשא, שר האוצר של מלכי מצרים, ירדtזי קוריאל, ראש-וראשון לקומוניזם המצרי: מוסיקאים בוארו חוסני ושחקנים כלילא מוראו <שאף היא הלכה לעולמה לפני כשנה>. שחאתה קיבל את באי בית הכנסת בחיוך מלבב ובכמה מלים עבריות כגון "ברוכים הבאים" או "חג שמח", הוא לא היה תלמיד חכם. אך הוא הבין , ללא ספק, את חשיבות המבנה שעל שמירתו הופקד , וידע היטב מדוע אנשים כה רבים, ישראלים, אמריקאים, יפנים ואחרים, פוקדים את בן-עזרא. שכן בית -הכנסת הזה לא היה מפואר או המרכזי ביותר בקהיר בדורותינו . אולם אין ספק שהוא אחד מבתי-הכנסת הנודעים והחשובים בעולם כולו . חשיבותו באה לו בין השאר , בשל עתיקותו. כאן נשא הרמב"ם דרשות כדי לטפל בחולי בית המלך והר וזיו הגדול . יש לנו ידיעות על כ 1000- שנות קיום רצוף, ואולי אף יותר . אבל עיקר המו ב יטין של ביה"כ בא לו בזכות היותו המקום שבו התגלתה, בסוף המאה הקודמת, גניזת קהיר הנודעת. למען האמת, השנה מלאו 100 שנים לאירוע המהמם הזה, כאשר מאות אלפי מסמכים עתיקים, רובם מימי הביניים, הוצאו מעליית הגג של בית הכנסת והובאו לידיעת העולם כולו . מסמכים אלה, ספרים ורסיסי ספרים, גווילים, מכתבים וסתם קרעי-נייר , שינו את ידיעתנו על ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בעולם האיסלאם בימי הביניים, ואף הוסיפו מידע חיוני על עולם אגן הים התיכון בימי הביב יים -כלכלתו , תרבותו , חיי היום-יום של תושביו , יהודים כלא-יהודים. אוקספורד , סנט-פטרבורג ועוד>, מעסיקים עשרות רבות של חוקרים בארץ ומחוצה לה, ועדיין לא הסתיימה מלאכת מיונם ובדיקתם. בקיץ הבא יתכנס בירושלים הקונגרס הביבלאומי הי"ב למדעי היהדות בסימן מאה שנות מחקר לאורם של מסמכי הגביזה. שחאתה היה האיש שהופקד במשך כיובל שנים על שמירת בית-הכנסת בן-עזרא, גם בשעות קשות, כאשר יהדות מצרים הועזבה מארצה ובית הכנסת היה עזוב ושומם כמעט. בשנים האחרונות חיתה לו , לבן-עזרא, עדנה. הוא שופץ ושוקם הודות למרצה של קבוצת יוזמים בראשותה של האדריכלית הקנדית פיליס למנדט. למעשה, אמורה חיתה להיערך השנה "חנוכה הבית", לאחר שפעולות השיקום הסתיימו והבית עומד עתה במלוא יופיו המקורי . אולם דוד שחאתה <כך קראו לו הכול , ם~" שחאתה") לא יחזה באירוע, ומי יודע אם זכרו יועלה כמי שלא נטש את המקום עד רגעי חייו האחרונים <הוא היה זקכיב-מרע במשך השנתיים האחרונות אך סירב לעבור לבית זקנים או לבית חולים, ונותר במיטתו באחד מחדרי בית הכנסת.) מצרים יודעת היטב את ערכו ההיסטורי והתיירותי של בית הכנסת. רשות העתיקות והתיירות איפשרו למשקמים להשלים את מלאכת החידוש הממושכת ואף תמכו במעשיהם. בימים אלה מוקמת והולכת ספריה קטנה בחדר הגבאי שליד בית הכנסת: ספריה שתכיל את הספרים העבריים שהועברו לשם מבית הכנסת על-שם חנן לאחר שזה ניזוק קשה ברעידת האדמה לפני ארבע שנים. בן-עזרא הוא נקודה בולטת במפת התיירות של קהיר , ומדי יום ביומו פוקדים אותו מאות תיירים מקצה העולם. תיירים אלה אהבו לצלם את שחאתה על רקע הבניינים העתיקים, והוא למד לומר "צ'יז" בטרם החל תקתוק המצלמות היפניות: אין לי ספק שדוד שחאתה ז"ל היה השמש המצולם ביותר בתולדות ישראל. אבל כמה מהתיירים הללו הבינו שמצלמתם הנציחה את ה~~ש 24 ומדי יום היה יוצא מביתו באזור זה, רכוב על מסמכי הגניזה, הפזורים עתה בספריות המצרי-יהודי-ערבי האחרון? חמורו , לעבר אל-קאהרה <הלא היא קהיר> אוניברסיטאיות שונות במערב <קיימברידג', קהיר • גליון 203 תקופת םחרימרומי 1נ1a ך בועז עבורן קהיר: רשמי מסע - חדד הגדול , עם ארונות הספדים =- הגדושים באלפי כרכים בחצי תריסר ii ii שפות, שנושאיהם העיקריים הם ישראל ויהדות, מלא צעירים ומבוגדים מצדים, המקשיבים לי בנימוס ובדריכות, מציגים שאלות נבונות, המעידות על התמצאות וידע. אין שום ניסיון להתגרות ולהקניט, דבר שאולי לא היה מפתיע לנוכח המתיחות הקיימת ביחסים בין שתי המדינות וגם לאוד ההתקפות המתפרסמות לעתים בעיתונות על מוסד זה, המרכז האקדמי הישראלי , שהואשם לפגי ימים אחדים ב"אג'יפשן גאוס" כראש גשר של "אימפריאליזם תרבותי ישראלי". נדאה שהציבור כאן אינו מתייחס לכל זה ברצינות רבה מדי - עם שהכניסה לבניין וגם לדידה בה שוכן המרכז שמודה על-ידי אנשי ביטחון חמושים, ומנהל המרכז , פדופ' ששון סומך , מלווה על-ידי שומר ראש צמוד. אבל ייתכן שבגלל הטרוד האיסלאמי מקיימים שמידה הדוקה מעין זו גם על נציגויות ומוסדות תרבות זדים אחדים. המרכז מייצג את שלוש האוניברסיטאות החשובות בישראל , ומאפשר לסטודנטים וחוקרים מצדים לקבל בו מידע בדמה גבוהה <ספריית המכון מכילה כעשרים אלף כרכים, דובם עיוניים, אולם יש בהם גם ספדי פרוזה ושידה עבריים, וכן כתבי-עת ישראליים> על ישראל ועל התרבות הישראלית והיהודית, ואכן' בכל ביקורי במכון היו שם תמיד צעירים ומבו גרים מצדים שעיינו בספרים ובכתבי העת, וכל העובדים הם מצדים צעירים פרט למנהל ולסגניתו . שלא כ"מועצה הבריטית" או "המכון הצרפתי" אין המרכז שלוחה של המנגנון הממשלתי הישראלי אלא של האקדמיה הישראלית, ולכן אין הוא כפוי ללכת בעקבות המדיניות הממשלתית. אחת לשבועיים מארגן המרכז גם סידרה של שתי הרצאות על נושאים שונים מתחום התרבות והחברה בישראל מפי אישיות ישראלית בולטת בחיי האקדמיה או התרבות. <המרצה שקדם לי , למשל , היה לובה אליאב>. סגניתו של ראש המרכז היא ענבל פדלסון' הכותבת באורח קבוע במוסף "ספרים" של "הארץ". הוזמנתי על-ידי פדופ' סומך להרצות באחת מסדרות ההרצאות הדו-שבועיות, לדגל הפעת תרגומו לערבית של ספדי "החשבון הלאומי" ביוזמתה של אוניברסיטת קהיר , ולשמחתי אף נתבדר לי שהספד נלמד באוניברסיטה זו . אף הוזמנתי , בנפרד מההרצאות, לפגישה עם חברי הנהלת המכון האוניברסיטאי שהזמין את התרגום, ושמחתי לפגוש את המתרגם החביב עצמו, ד"ד מוחמד מחמוד אבו גזיר , שהעיד על עצמו ששלוש שנים בילה יום יום במחיצתי ונאלץ להתמודד עם קשייו הרבים של הטקסט. שאלתי מדוע לא התקשר איתי , והוספתי , שהייתי מסייע לו כמיטב יכולתי. על דברי אלה לא השיב. בין הנוכחים בפגישה זו היו כמה מרצים מהאוניברסיטאות הקהידיות השונות, בתחומים שונים של הלשון והספרות העברית, לרבות מומחה לסיפורת של ח. ב. ביאליק, שסיפר לי כי הוא מכיד את מחקריו של פדופ' מנחם פדי בנושא זה, נוסף לספרות הביקורתית האחדת. אולם, מה שעמד בראש מעייני הנוכחים, כמו מעייני אלה שבאו להדצאותי , לא חיתה הספרות העברית אלא מצב תהליך השלום ולאן חותרת הממשלה הישראלית החדשה. וכמו בהדצאותי , ניסיתי להבהיר להם שהמונח "ישראל" אינו מונוליתי . שיש בישראל הרבה גודמים וכוחות חברתיים החותרים בכיוונים שונים, ושאני מאמין שהתהליכים האובייקטיביים של האינטרסים ורצון השלום הבסיסי של דוב העם הישראלי יובילו גם ממשלה זו בכיוון השלום - אופטימיות שאני דחוק ממנה, ביני לבין עצמי . מזה שנים רבות, מאז חדלתי להיות מרקסיסט, איבדתי את אמונתי ברציונליות ובכיוון כלשהו של התהליכים ההיסטוריים. הבחנתי בכמיהה זו לשלום לא דק בין האינטלקטואלים <הגם שידוע כי חלק מהאינטיליגנציה, בייחוד אנשי החוגים הנאצדיסטיים, מתנגדים לשלום עם ישראל כפי שהושג>, אלא גם בין האנשים ברחוב. מעולם לא היססתי לומד שאבי מישראל , כאשד נשאלתי על כך על-ידי אנשים שפגשנו בהם <היו בארץ כאלה שהזהירו אותנו , והמליצו להסתיר עובדה זו בנסיעה לארץ המגלה עוינות כזו כלפינו , אבל הייתי מעדיף לוותר על הנסיעה כולה מאשד להסתתר ולשקד>. ואכן , מעולם לא נתקלנו 25 ינואר 97'••••• בתגובה שלילית או עוינת. והרי דוגמה יותר מפי שלושה או ארבעה מזה>. הכול בתחנת ביקורנו האחרונה -אסואן • אמנם ~וי ן~ מאלפת: כשנהג מונית שבה נסענו שאל תלוי רק באירגון ובעבודה קשה ובהגבלת יש בה מונומנטים מדהימים, כבאתרי לארץ מוצאנו והשבתי שמישראל , הושיט לי הילודה. ביקורנו האחרים, כגון מקדשי פילאי , את כף-ידו הגדולה <רבים במצרים הם בעלי אבל כשאתה נוסע לאורך הנילוס ברכבת שהוצפו בשעתם במי הנהר , אחרי הקמת ~ קומה ו גוף מרשימים> והכריז באנגלית : "ברוכים הבאים למצרים. אתם ידידי . אנו רוצים שלום איתנם. נמאס לנו ל גמרי מהמלחמות. אז למה בחרתם בנתניהו? הרי אתם ואנחנו גרים משני צידי אותו רחוב, בית מול בית. יהיה רע לנו - יהיה רע גם לכם!" ובכן , הייתי צריך להסביר לו על רגל אחת, שלא הצבעתי בעד נתניהו , וכמוני חצי העם בישראל. היית מצפה שנהגי המוניות יהיו הלאומנים והתוקפנים ביותר. ובכן - הם לא. ולא שחסרה להם תוקפנות. עצם הנסיעה ברחובות קהיר היא חוויה מפחידה. איש אינו מתחשב ברמזורים, בתמרורים, בהולכי רגל, ובקושי הם נשמעים לשוטרי התנועה. המכוניות כמעט נו געות זו בזו תוך שהנהגים נוסעים בפראות, "פול גז", ושמנו לב שאין כמעט מכונית שלא נתלש ממנה הראי הימני. ובכל זאת, אין רואים תאונות. הנהגים יודעים לבלום בדיוק ברגע שבו הם עומדים להתנגש זה בזה, בסנטימטר האחרון , וצפירותיהם המתמידות נועדו להכריז "אני כאן , זהירות", ולא הכרזת איום: "אני כאן. סור מדרכי, פן יבולע לך". לא שמעתי אף נהג אחד מתרגז או מקלל. רק פעם, בנסיעתנו באחת המוניות, העיר הנהג שהמכונית שלפנינו אינה בנהגת כהלכה, והוסיף בזלזול: "נו , מה אתם רוצים, לוחית רישוי של אלכסנדריה." שיחה רבלוקסו מורה הדרך שלנו למקדש קארנאק מונומנט מדהים עוד יותר מהפירמידות, ושנבנה ברציפות על-ידי פרעונים שונים במשך 1300 שנה <שטח אתר המקדשים הוא כ 700- דונם> - הוא מסטרנט בארכיאולוגיה <ואם קיים גן-עדן לארכיאולוגים, הרי הוא כאן. בחדר אחד במוזיאון קהיר יש יותר כתובות דת עודרת עת יקרת-אותנטיות משנמצאו עד כה, בכל החפירות בארץ ישראל>. זהו בחור חביב, עדין. הוא קושר איתי שיחה אישית עם סיום סיורנו .באתר בהיותנו אורחים מארץ שכנה ,מודרנית עשירה, חזקה, הריהו כמבקש מידנו את דסו הנוסחה החמקמקה להצלחה. הוא לשוא בכאב: "מדוע אנחנו בבוץ הזה? מדוע ואיננ מצליחים לה חלץ מהערבי , מחפי גור , מהקבצנות?", כאילו ידעתי את .התשובה בירברתי מה שבירברתי , אמרתי לו ששי להם כל הנתונים להצלחה: מים ,זולים חשמל זול , דלק זול , כוח עבודה זול ךא אינטליגנטי <אולי זול מדי . רופא תבבי ורואה את השטח המעובד לצד הנהר הכביר , את החלקות המעובדות ומטופחות בשקדנות מפליאה, עד הסנטימטר האחרון , בלי זכר לעשבים שוטים, ויוקרתם העזה משובבת נפש על רקעו הצהוב-חיוור של המדבר אתה תוהה אם יש ממש בתשובותיך. תמיד עבדו הקש בארץ הזאת. גם המימשל היה תמיד ממורכז ומאורגן היטב, בתוקף ההכרח לתאם ללכ אורך ורוחב הארץ את משטר מימי הנהר • כשאתה עומד ליד הפירמידות או שבמקד קארנאק, וחושב שאת כל הררי אבני הגונית האלה, בהם גושים בני מאות טונות, חצבו באזור אסואן ושלחו בספינות במורד הנהר , מרחק מאות קילומטרים ואיזו מלאכת איו גון ותיאום נדרשה כאן , וכל זה יבל טלפונים ופלאפונים ופאקסים ומסוקים, ועוד לפני קרוב לחמשת אלפים שנה - אתה נדהם למחשבה עוד יותר מאשר למראה המגבים עצמם. המראה והמחשבה מדהימים כל כך עד שכל מיני מבקשי גיסים, כל מיני מיסטיקנים בפרוטה, טוענים שהדברים נעשו על ידי "חייזרים", שהגיעו ב"עב'מים". לא. הם נעשו על-ידי בני אדם כמונו. והדבר מרשים עוד יותר כשמביאים בחשבון , שרוב הזמן ההוא היה במסגרת תקופת האבן החדשה. כלי העבודה היו מאבני חלמיש ודיוריט, הקשים אף מגונית. הסלעים הובקעו לא באמצעות טנ"ט, אלא בשיטה המקובלת עדיין בין החוצבים באזור חברון - חציבת חורים בסלע בשורה ישרה, מילויים ביתדות עץ והספגתן במים - עד שהתרחבות העץ חיתה מבקעת את הסלע. ועדיין רואים במחצבות הגונית באסואן את שורות החורים שונתרו מאז. כלומר - לא האמצעים הטכנולוגיים הם שיצרו את הציוויליזציה, אלא המחשבה והאיר גון האנושיים. הוויקינגים, למשל , ידעו את סוד עיבוד הברזל מאות שנים לפני פשיטותיהם המפורסמות, ובכל זאת נשארו פראים. הדרום-קוריאנים, אחרי מלחמת קוריאה, היו עניים אף מהמצרים וארצם חיתה הרוסה. היום הם מתחרים ביפנים ובאמריקאים. הסינים, אף הם נתונים עכשיו בתנופת תיעוש ומודרניזציה אדירה. להלכה, גם המצרים יכולים לעשות זאת. אולי הסיבה היא במסורת האיסלאמית, כמו שאצלנו דוחפת המסורת החרדית אלפי צעירים לחיי בטלה וטפילות במסווה של "לימוד תורה". אבל אותה מסורת למדנות יהודית דחפה יהודים אחרים למצוינות בכל תחומי התרבות. הקיצור - אינני יודע. הסכר הישן על-ידי הבריטים לפני כמאה שנה והועלו ונבנו מחדש, אבן אבן , בעזרת אונסק"ו , על אי באפיק הנהר . או האי אלפנטינה, היא ייב, שבו חיתה מושבת חיילים שכירים ישראלים במאה החמישית לפנה"ס, בזמן השלטון הפרסי , שהתכתבותם שנתגלתה במאה זו עם המקדש בירושלים מוכיחה שבאותה תקופה היו הישראלים פוליתיאיסטים גמורים. אבל ואפיל במבט ראשון עושה העיר רושם שונה מערי מצרים האחרות. היא נקיה הרבה יותר , אין ניכרות בה באותה מידה להקות נאבקים לתת לך שירות כלשהו שתמורתו יוכלו לדרוש תשר. נ :i נית כאן אוניברסיטה חדשה על הרקע המדברי • הכול מורה על רמת חיים והכנסה גבוהה יותר , וכפי שהוסבר לנו , העיר הישנה גדלה כמה מונים עם בעיית הסכר הגבוה, והמהנדסים והטכנאים שבנו את הסכר נשארו והתיישבו בעיר , לתיחזוקו של הסכר ולתיפעול התעשיה החדשה הנבנית כאן והמערכת האדירה, המספקת ארבעים אחוז מתצרוכת החשמל של מצרים. תחושה זו , של אי תלות בחסדי תיירים, של תיעוש ופיתוח, של עצמאות, ממש מורגשת נאויר • כבוד עצמי ועצמאות, כך נראה, מותנים במודרניזציה. הטיפוח הרומנטי של תרבויות אקזוטיות ו"השמירה על מסורת" ברוח ה"תקינות הפוליטית" יכולים להוליד רק אקזוטיקה לתיירים, פיגור וריאקציה. אסור למחוק את העבר • דע מהיכן אתה בא. אבל גם אסור לחשתעבד לו • אתה עומד על הסכר הגבוה, מפעל שלעומתו מחווירות הפירמידות. מאות מטרים רוחבו . שלושה וחצי קילומטרים אורכו • ומאחורי ממש ים. מים עד קצות האופק, אגם נאצר , שאורכו כ- soo ק"מ ורוחבו הממוצע כ- 1o ק"מ, באמצע המדבר הצהוב, המשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד האוקיינוס ההודי . אתה תוהה: אולי זו תהיה פעם בירתה העתידה של מצרים, בירתה המודרנית, עיר העתיד. מי יודע? ונזכרתי בעוד שיחה שחיתה לי כאן - עם איש צעיר , נמרץ , תוסס, שהכריז באוזני שכל בני האדם שווים, גם הנשים, ושהן זכאיות לזכויות והזדמנויות שוות לאלה של הגברים. הוא אינו מאמין בכל השטויות האלו שמלמדים מורי הדת. הוא איש חופשי • והאם הוא מוכן לאכול חזיר? "בהחלט. אכלתי. טעים מאו.ד אנחנו חיים פעם אחת, ואין עולם הבא, וצריך להבות בעולם הזה, ולהנאה בעולם הזה נדרשים ידע והרחבת אופקים." עיניו הבריקו • אולי הוא עתידה של ארץ 26 חולים ממשלתי , כך סופר לנו , מרוויח רק העתיר - אסואן? גדולה זו. כמאה דולר בחודש, ובבית חולים פרטי , לא עתידה האמיתי של מצרים מצוי אולי • גליון 203 דמחומ טו'עאמלא :תיברעמ חאל ןמזלג קבט תובוחרו :p ;מר1 ת;ח:פ;ת, :p ;מ~~ק רר.ע ורדס~.ר~ה o/ רר~o/ ם.ע;פ ה~כy לצ~1 יע ;מכ דשא םירפצ עתהי על יצ ·: מתנור 1 עים זרים ה'יער מתרחב .. -: . -- '",ג ני ,- ה; לילא. ש 1':i ה~ק~ ל; · ל'א ~9 ס~ים · ךק;ת ~ז ה;~י~י ר:יt;ע;רן, ה; י~~ סלחי נא לי נאוה אני עני ה; ח.~ ס, 1 ק~ה סךח;~ה ה~~~~~ ס~פןה n ~י •הם די i1מע Tטפ i ת, ל~ל;ת בלי כ;כבים נ; • T • י~~ לי ד~מש q ג;ןה,ך סע,ט 1 ןה ~ד~ים • T • : •• T :--: •• - ~ ע 1 ןי ~רים ~בץ ס~יחי לי ry7ח~~~ ~ין ס w ד:ם ס~לים . לגעת נילד 1 תי ויג;ני y .חיקים ;מ~ ככלד 1 ת ד- -:-:•• ילד 1 תי ה; לילא' האם לא תזכריה סד סך~ע;ת נ;~ר;ת ז; ~סר ז; 71י~~ ק~~~ :p ~ע,מ;~ים ~ל ךם ד~~.ל 'ס:ינרי-: T •: :• ' -T מ;~ר ס:ינרי ~~לה 1~ה 1 קים ~ל מ 1ל ס q~ii ;ת ילד 1 ת שלי ה;לכת אחרי כמ; ר 1 ח רפאים • T : -: :---:• :• • :• : w~1 חק "ת;ר;ל~" כל את פת לחמי נרח;ב ;· א · כמ; פר 1 צה פר 1 עת צןפ;ת. --: T : : מוחמד אלמאע'וס הוא משודד 1 מחזאי וסופד סודי 1 יליד 1193 7 השוהה כיום בבירות אירופיות שונות. : T • : --."' •• חי בשעתו לסורגיך בדמשק ובביירות, וכן התגודד במשך שנים מספר . 'י~~ o/ לא ~סב א;נרי ~ל 'ך~ כ~ה י~~~ y ל ~ך~י :p מ; ~~סה בנסיכויות המפרץ, בהן מילא תפקידים דיפלומטיים שונים. ף~~ךל א;נרי ~ש 1 ק אלמאע'וס כותב בעיקר בסגנון של "שידה בפרוזה": תמונותיו השידיות, ~יד ס~.חים קל 1 ~י סע;ר :p מ; ~רי ry ם o/ ל ע,~~ים דימוייו וסמליו מצטיינים במקוריותם, ומפעימים בציוריותם ובדיוקם כאחד. המסאפודיקה העשירה שלו שאובה בדובה מן המציאות החברתית והפוליטית כמ; ילד 1 תי כלה ~.~ד~;א א; של ארץ מולדתו 1 סוריה, וכן של מדינות ערביות אחדות, הסובלות ממשטרי T ,•' הליריקה, הנכתבת כיום בערבית, והיא סערנה לעתים קרובות מתח ארוסי כאוב מעיק ומורכב. מזדחיים, של שידתו שזורים בה בטבעיות · סממניה הפואטיים, הלוקאליים בסגנון כתיבתו העכשווי 1 המושפע מן השידה העולמית, שילוב המקנה ' ~ד עריצות, דיכוי ורמיסת חדויות הפרס. שידת אלמאע'וס מייצגת את מיטב ~~ת;קק י~~ 7~7 סז :p נרי~ה ךל~~י~ה •••:p רי לנ 1 ס :p רי 7 ~.דר ל~י :p מ; ~ז;ן y ל ry ~לים ננסתנים הנ~'יים ... כ;תב הייתי את שירי ה; לילא T :--• •: • "T •• •' '•, -• T : ,•' ליצירתו איכויות של חושניות, עוצמה ואמינות יחידות מסוגן. ך~ q רי ~קי~ה נ;ל?ש ~ינר י o/~י.ע~י סארז למ 1ת ..•ry7~rי~ק ~ןי; ד~? י; w ב ס:ינרי עם סל~לה, עם ס~ע 1 ל ס~ a דש ~ת;ך ס~~ת;ת ;ןם ע,~ן ~ךקיס ס~ר ' ב ~~נ;ןןים מערבית: עפרה בכג'ר ושמואל וגרלכט ס~~ע.ר ~ת ר~ע;~יו ~ל ת;ך Q ל.י סע.~ על הנהר ~י למ i כרי הערמ;נים ~ע,ב iןה .yל ~o/ ר ךיקט;ך:ה. ל~ד 9לים י אל תנך ללילה ראל · תעצב ' 1גהינר ~ל ודדיr ?ל~לה ן~ל יr~J ב ן~דד גשר זה לא ראיתיו זה חדשים ה; לילא ' . ,;ק :p מ; ~ינ;ת לןךדים ~זין ry ז:: ~ע.ין כן..ןה ם~~~ ' ci רי לא ח.~ •:ה~~~ס: לי :Tן~~~~ ס.ןךד: ~לסט ~~רי ס";ם ז:: , ל~ י~דק ל 1זש;זיח :;· ו;ן סלחי נא לי .. אני עני צמא קי~~.: ל; ;ק~~~ ~ז~י ~~ע.יג:ם ~:י~ To/ ~· ל ק~~ י~~ ל ת;ב;דiך ך~ל י:.;ל~ 9 סב;ת ן~~ ןס:פ;ס ה~י~~ ·~ ~י ככ:ז ן ~w ~טה ד ~r נ;רג:ם ~· ת rי~~ף ז:.: ~י~י~~ ~~~ןrז כנף היגון ~ה , ןף ע;ן ה~~ ~, ~:םו ,, ' ל . י שכר;נים, ו הרע לשתי ~ ק; ,, או:זה ". ז , ננוי · לי בונו ·, n ד~ ה~נים. ·-1-·:--: ·:-:· אב~ נ~ r. אס, אל חםז אבן האני אלס~ז;בי )747•813( נרלד ~אב עדני ולאם נט i ש אני לא משפחה לא אה 1 בה ת;עה נאפס מע~ה Tכערפל-נמ i ג כמ i' עי,ר". אשר-ע i 'לה -בא~ עם ליל '' ' •• T T .'' :-• : הכס 1 פים מכרסמים את שכמ;תי צנ 1מ;ת : -: . :· . : -: : . . פרסיו~ התחנך · בבגדד וכפופה. השתקע . בבג;דד. , ןע מהדה יצא שמר למוחזק כחה נתואר •אביו זסונוודי האהבה והיין". רנואר 97' f ~ף ~סי ל~ת;ם םל;ן א;ר ~סי o/ :.~דיר ~ל ~q ללו' מ~ 9ע ה i א מק~י~ה ל~~ ~ק~ת מ.ז~ן ,ומ :p ~י 9 ה י~~ק~ מל~ן ס~חר ry יא ~v? ר r~רי~קt ~~ח;ךיף ~מ~לל;ם o/ ~ידם ח i,זדי 6 ~ליף י~~ ;י~ינו' הרל.ך iזובקע~ קוןף ו~ ע'אדה שאפעי ו~ מערבית: מחמר ע'נאים ספו ללא מצפן מ~ק;מ;ת ~לם םי?~~~ ר~~; o/ ~לה ~ל ~ך;ת סרב;~יו והופסע מתחיל תמיד ;;ב T הזפג;פפת לה,עדרףת -ז -::•:•:••T: ךסדי Q ים מ~לק~ים ~ת ס~~ק ש~: ~~יו o/ ל ~דיר ב~ר~~~ ;ע,ן~ל ~לףם מ~ 9 ע ~~ry יל ת.:~מ~ מגףף מ!!;ךד ~~דרג;ת ~ל ~ןידףת; ~~w ים ת;:,ים o/~ w ים ~חדים :~qק 1 משאיר מאח;ריו T :-•• • : ~סןר את העדרףת; מלמטה עצים ש;תים לילה על בכל העלים של; מ~ 9."ע ~~·ry'ל; א.ל~~ ~ת ד~רינ 1 ~~.זךד;ת ח;ל מ~מעלה" ~מים מכינים את -תכלתםי ל~רידה בזפדרג;ת 6ת;ל~~-;~ :i מ~רסק o/ה i א ע;~ר :.9 ~יק T ~ת ~~ס i? ים ~לנ f~1 אז ?w ם מ; 7 ןת Qq ןה לאחר T ריצה נשכח-;, הארנכה. " : --T ' ' T : " ~דרר ~ל ססר ף~~~~מ ~ת מ~סר ~ראש; ~י ';נ~~ :.~זיייע.נ 1 למב עמףם שנשאיו; ללח;ש בערמת עשבי הלב היבשים, ואחר לא נחז;ר ייל~ ··:·-:· ·: -יי-:- .," -יי -: יי •:---: ב~ר w קט ~סי ~~ע;רר ך~ r~9 ~ל ~ל די Qינ i מ~ב 1 עים ~~w ז סר;~ה ~ת הראי השב 1 ר של; וכאשר נרחרח את השרפה בבגדינ 1 התחת;ננזים ~ר 1 ץ ~ם T ס~ w זי :ל~ ~צ;ית ת;ע~~~ס ןכר.~ 9 ים מ ri ת~~ים ל~~ ע.~ד t א 1 לי ל~ח;ק ;נ;רן:~~ סרב;ת ~ק;מ;ת ~חדים 1f מ;~?ים ~ת ~ף סך;ל ~9 ןק ~.זכ i ?ית ~~לי?ים ~~9 ע י~~~~מ 7 ע.~ר ~י o/ ~ינ; ר;~ה מלמטה עצים ש;תים לילה על בכל העלים של; ם .". "הל,ע~~~ wם:~ o/ח~,-· נ i~~~ד~- Q י ל~ה;ב ןל~בכ;ם. ן ryל~;~ ~ין י~~ ,םי~~ז. ןל~ק;~ ~ת ~לל.ינ 9~:p i ~דים ·ry ברציפים ~;ט~ל ~ת qניןr;מ;ל1 ל~~י o/ ~קפ;ץ ניt~יpז~i ס~~ית. זה ~o/ י ~~qןנ 1 י~~~ מ'~סה ~רעיו ~ת סע.ץ ~קצ;~יו ן~ע,ב;ר בארבע הע;נ;ת. r י~ יז;;~ 71 :~ינ w~~ry7 1 ר ~~ק~יל 7~7 ל.יסם ם~~ םי~ד~~~ נזם סא;ר ןעם מח~ך םי~~~ ןב;ת. מ~ 9 ע ע;ל,ה ~ל ~ך;ת י~~ז: מ~רסק 71ד.: ~ף סך;ל ר~~:. i מס Qi ים ל~ז;ך ~ת מ~~ן o/ ~~רף ~~ry ירףת מ~~ג i נןים. ~f אן ר~~ :חף, ש~~ על פניו אנח;ת העגל;ת o/:pה i א ~ף ~ע,ל.י ד~דה ~שףל.י מ~רסק י~~ ~f א;ס מח;ל י~~ ל~; f~1 אן 7 ~ם .ז~ן ס Q ר o/ ~~ד~ים ~ת q לליי ~סרב;ת מ.~ז o/~רמ 1 ת;נ;ר~~ ~לף ד~רנ 1ףנייt;ברס~ ~~אנ w~~ 1 ד י~ w ד ~ת ~דח;ת ףנייt;פך~ סדאש;~נז;ת. י~~ ~f א;ס מ~ל י~~ ~ח;ל T •••-: T T : • -T • --: o/ ~~ד~ים ~ת Q ןקי ~~ןר 1~rז ~צ~ת מ' w. ה Y. ד~ל o/ל q ל;ם ryo/ ~בכ;~ף ןמ~דיק ~~w ד ~ת :p;פ~ ~רעיו ~ת ר~ד:ם נ~~~ i ף והאצבע;ת שנפגע 1 במבכת חשמל ללא הד יפל 1• ז: :·: ז :··:::---:-:..·: 28 גליון 203 === ו עשpזמ ע;ל.ה ~ל גד;ת הדלת;ת והחל;נ;ת הטחףנים ~ין T םל;ן ד.ח~~ • : ---: T : -: -ז -. יתכ;פפף ה~דים שנ;פפף נבכי מר -. : . : :· : : . ך~דריקף סע.~ים מ q תף~ים ~~לם סראש;ן ~ו ת~~;ק ~דיר ךד; 9ry ת ק~;קנף ~ו ש;~םת סי~;ע~~~ ~;קנףק ~~אן ~ע,ב;ך ללא ~ן~~ iז;ב;חך~ מ~~~דים ה~~~ ~ה 1 ןה ~~w T : '•, •• ' • •:•: -: -T :'' • • ן ~~~ךים שרפה המנתרת מכיסי חלצה ~~אן ~ע,ב;ך ~ל י~~ י~ו}~ מ qל 1 ןה ~ל מ'ךוףלים דמ~~ת;ךים מ~תףחים . . . מחביאה את הפעמ;נים ר;ז'ים ק~~ ~q ~יר וילזt ~ת םל;נ;~יו ~קיר נ;~ה לע.;ר ע.~י .;ל~ ר;ז'ים ~סר ךץ ;רד~? מ~~די ;~רו~ליה . :-- T :• -: : מ 9דףקים. . . . ע'אדה שאפעי תושבת עכו נוואל נפאע מערבית: מחמו ע'נאים יום כפוי w םר ~חו ח;;ק ~ת י~~ ~י ה~י~? כנפיים ~9 ע מ~ז'יץ י~~~ מ~ח;~ים ,זה w~ים. נ;קש ~ל מ~רית · מפר את נדףדי השנה נתנףמתי שאבי ל;כדת צפרים נ;ןן;ת תחת ע;רי • --: ". ". . :-:· •ז:. ' T : ' T '' -'' : :• '' '" w:ר;ת ~י ~סא~ק :{1~9 ה ק;ר:~ מאנן;ת את הכףףנים בכל סתיו T : T : • ' -:• : -: נ; 9 ע;ת ~ן~י י;ם, המעלה א;תי לשמש על שתי כפ;ת ירים • -T -•• : -:• :• : ' :• :-- ~ף ה~~~ נז;נ;ת מחטת הנשמה T T : --' ' ' ת;נ~~~ *ין יןr;ען~ שתכלתה נמשה T -: T : .'' : :• ך~ף ~נ:וד~ר ש;ת;ת מימי החל;מ;ת הדחףיים . : --:-.... ש;ת;ת ~'~סנ:וי ~י נ:יקף~ת מ~פף~ים ~ר;קנ;ת ~ת ~י g י מש;ך~ים ~י q ל;ף ס~ךב ~ך~יף מ~ ry לת. ~ףי~~ ף.י~י!~~~ ל,ילה נז . רר "זה w~ים ז'~י ~ת ע.י~יו י~~~ ק;~ה ~ת ם~ך f:?י 9 ים מ~~רים ~ ~ w ה ~ק;~נ:וי ~קל ?ח w ע.ן ~ליו נ;סעת לעבר אשלי;ת פצףע;ת : T : -:• •• : - ף~ע.ץ ~לי ~ל.ף ~מףנ;ת ף~~!י~ים ללילה שלא אנו את עיניו . ~g ןךת ~ת רי~נףנ:וי ת;ד~~~~ מסדרת את מ;תי בכגפים. -· T : • • •,• :•:• -: '.' T -: : י T •• '.' '' רנואר 97' ~ 29 ~ו 5 . ,~ חלום נכרי 'ן;ר~~~ ,ע;~~ נמים א; כזעה. T •:• · -: ~ Q ~י :ר o אני מ;דה oד ת ~o/ ף~י ף~~ך~י סראש;ן ~ף ל~~ תם~מ; ד~ל ק~ץ .םי~~;פ: ~ן~~.rיי י ~~די מ f רית י~ל פרפרים טה;רים • : " T : ס;ף ~~לת נ;ק~ת ~ע,דינףת ~ל סןןת;ת או פתחתי את חזי ' דבורים iזוח~ו;נ~ ~~רףף q1.iזודן אל · :ת·; ;כ ". עפ; •• :--T •: הז.פדרג;ת. י~~ מ;ןה ~~ח;ךי oל;ן w ~ינ; ~~יו א;תי ~'ירים ~~ךעף ~חךף ~ל ס~י א;תם :פשיתי נזר;עי ד~לף חף~י םח w ר . ~~לים .~~~ryז . . . , ו ry ~קף~י ~~· ף, הך,קיד~~~ א; שתליתי נאצנע;תי. -: : •: : • • T •: w~ים ~9 פף ~ת ~~יף ם ,י י~~ מ;ןה ,י o/ ~בף י~י~~ ככל זמע;ת השתר והזם הצבףע ~ד V?יייr. א;נ:ים ~ל א~ק ~ל.ם ~~ן o/ ם ~~ד~ר~ -T -T -: '."" ףלינש את הז.פלים על שפתי -T : -• • -:• •• -: ףברבע מאה שפחשב כעיניכם לחטאים. -::· · ד · : :· :· ז ··:··:· - :ד- · ~~ח;ךי o לון י~י~~ ~~יןה נפלף אצנע;ת ה~זרח : : :• : T אני מ;דה T • -: ••ז- - נאמהףתי על חל;מ;ת מעףתים ן~~~ ל~ זו iנ:ים ~רף קצ;ת יןrףפם : הפש~לף שרוףלי ילדףתי , ו~מף ~ל i דז ן~~~~ .. •. ז · • ושאינם מ:פירים נאם מלבזי . • -: • ••: • • -T •• :• : נשכח אבק נשנה ללא עינים :q ~יר~י ל~:ת : ·· ז .• :· ן~~: ~~9ףךיייr.~~?~~י המחזיר לי את ילדףתי ~חז~ך לי . רlא ילד'ףת י . . : -·:. -·: ך~ע,~יק ~ת רף ry י ל~יר ?לא ,פות. w דה ןלא ק;ל;ת ~ ry זפ;סה ~ת ק;~ ם~~ן אףלי ~~לה ~~ןם ?לא ל o ז ןלא ~לים ~~ךא;ת מל.ב. ~י סדקי~ ס~ qר;ן • נשנה ללא iזומיעפ נשנה ללא נביאים .יייr.ד~דזח, ח~ד~דה י~~~~ אף .לי א ' ת · תלה :אהתא ' נדףתי ק ם~ר ;~~·· ע.~· -ל~ 'ף :-:. ' •• 1 ~ם ,ה~ךייr. תף~ל תי.rל לי ~קל :p ~~דה א; wזי:זייr. לי דח w :ז.ד ~ל t רףנ;וף. ך~~ליר ~ת י~~~~ 9~7 ע ?לא ~י~ה לגמ;ך את השפףר ולסג;ר את השפר ·:"-:· על שנחי פעימ;ת. ·~ ללנשנה T לל~ שע;ת וירוי י~~ מ;ןה א~לי ~ל.ר ~ם ם:~ז,~ ~לףי;ת ~ל ס~י א; ~ל ס,זף ~q רי ~ין ס~דל לדעת מתי יפ;ל על חזי העפר ;~בה ללא s עימ;-ת. 'T לד~ת א; לא - ל~~ ם~~כ;ת ~ן~~.rייי ~י;ם ~ן י~~ים ף~~נףת לא יייr.~ד: ~י~י ל q ב;ש או~ן T T '." • : : T '' : י~~ מ;ןה נרראל נפעא תושבת בית ג'ן בגליל ככל הפרצףפים שצ~זרתי נמחנר;תי -: : -: • : ·-•: • : --T : 30 שיריהן של Y 'אדה שאפעי ונוואל נפאע ראו אור לראשונה בכתב העת הספרותי "משאוף", גליון 12, דצמבר 1996 ••••גליון 203 e=-= ו ~ סתאר משך אותו מידה וזרק אותו לתוך הארון. אמי שבה · עבד א סתאר עמד נכחה אחרי · ובכתה והסתכלה על חיקה. דודי עבד א שלבש את המעיל ורכס אותו. הוא שאל את אמי: זאת המידה שלי? היא לא ענתה לו. כל פעם שהיא ראתה אותי ואת צבאח משחקים בתיבה היא בכתה ולא אמרה מאומה. צבאח ואני לא ידענו למה חיתה בוכה. האפלה בתוך התיבה עטפה את עיני. צבאח לא ספרה. האם היא ישנה או שירדה מהגג והשאירה אותי מת בתיבה? קראתי לה ואמרתי: תספרי , יא צבאח! היא לא ענתה ואני לא הרמתי את המכסה. שמעתי קול צעדים כבדים על הגג, כאילו חיית פרא בוטשת ברגליה. המכסה הורם, והוצפתי באור. הייתי במצב שכיבה סתאר נשקפו מעלי · ופניו המשופמות של דודי עבד א . • שיסי · מוחמד זע'לול א 1 שיסי כותב סיפורים · סופר מצרי צעיר מדמיאס. א קצרים, ולעתים קרובות קצרצרים, כדוגמת הסיפור הנ"ל. הוא החל לפרסם את סיפוריו בכתבי עת באמצע שנות השמונים. ב 1990- פרסם נובלה בארבעה קולות, שזכתה לביקורות סוברת. הסיפור המובא כאן ראה אור בירחון המצרי היוקרתי 'איבדאע', בפברואר 1988• מ.ח. 31 ינואר '97 ···· יי התיכה שיטי · אהמר זע'לול א מערבית: משח חכם כבתי מת בתוך התיבה, בשעה שאחותי צבאח ספרה עד מאה. קולה הגיע אלי מרחוק, כאילו לא ישבה על 111 המכסה. הסתכלתי דרך החור , ואוויר קר פגע בעיני. היא חיתה תמיד סופרת לאס, בכוונה, אבל אני לא צעקתי, ולא הרמתי את המכסה כפי שהיא חיתה יי~ עושה כל פעם ששכבה מתה שם. בקושי הייתי סופר עד עשר והיא חיתה צועקת ודופקת על מכסה התיבה בידה. היא פחדה, וגם אמי פחדה. היא אמרה לאבי: אל תיסע. בני אדם מתים בנכר. הוא סטר בגב כפו הגסה על פיה, והיא נאנקה ולא אמרה דבר. הוא אמר לה: תכיני תה. היא עמדה וחיכתה שהמים ירתחו. דמעותיה זלגו בלי שתתייפח. אחזתי בידה. היא לא ראתה אותי , ולא שמה לב לדם שנזל מפיה. אבי אסף אותי אל חיקו ואמר: אתה גבר! הוא אמר שיפליג באוניה לארצות רחוקות מעבר לים, ושיביא הרבה כסף. הסתכלתי דרך החור שבדופן התיבה, ראיתי את הקיר הנמוך , את פתח חדר המדרגות, אך לא ראיתי את צבאח, ולא את השמים, ולא סתאר את התיבה על הגג, לא · שמעתי קול. ביום שהניח דודי עבד א היה בה חור . היא חיתה מנרטבת מבפנים בפח מבריק המכוסה בנייר בריסטול לבן. אשר למכסה, שמו של אבי היה כתוב עליו בצדפי כסף. אמי ראתה אותי קורע את הנייר ועושה ממנו עפיפונים וספינות מפרש. היא בכתה ואני ראיתי את דמעותיה זולגות על סתאר עמד מאחוריה, גבוה ורחב ומסתיר כל · לחייה. דודי עבד א דבר מאחוריו. הוא נשא אותי מבסבי על זרועותיו והסילני על הרצפה. נפצעתי בראשי ודמי ניגר ממנו. הוא אמר שישחט אותי אם יראה אותי משחק בתיבה שוב. לקחתי סכין והתחלתי לקדוח חור בתיבה, כדי שאוכל לראות את סתאר מרחוק ולברוח. הצמדתי את אוזני אל החור · דודי עבד א . קולה של צבאח לא הגיע אלי , רק האוויר הקר חדר לאוזני. היא השלימה את הספירה עד מאה, ובכל זאת לא שמעתי את קולה. היא בוודאי חיכתה שארים את המכסה כדי שתצעק "ניצחתי אותך!" בעוד שהיא עדיין לא הגיעה לחמישים. הייתכן שבת תנצח גבר? אני יכול להישאר בתוך התיבה עד אלף. האיש שבא אלינו נשא תיק שחור בידו • הוא אמר שאבי שהה בתוך התיבה ימים רבים - אחרי שהוציאוהו מתוך המקרר . הוא אמר שחבריו של אבי אספו כסף בשבילו , כדי שיוכל לשוב מצריימה מהר ככל האפשר , כי החברה לא שילמה לו אף פרוסה. הוא הוציא מתוך התיק מעיל עור ואמר , שזה היה שייר לאבי , ונתן לאמי כסף. היא לא הסתכלה על האיש ולא על הכסף. היא בסלה את המעיל בידה והחלה להריח אותו . דודי יו=י ן~ ~ הלז .. ככדד ךהשו חסין אהמר אמין מערבית: דור שגיב ··- לו? כבוד השר? . כן. -.· ·. -..~ -=- כבוד השר , אני אזרח מעין שמס~ • צפיתי אתמול a= בראיון המקסים שלו עם נגוא איברהים 2• שמחתי -!11!!1111! מאוד לשמוע אותך אומר לשדרנית כי משרדך עושה את כל אשר לאל ידו ונוקט בכל האמצעים האפשריים לשם הצלת הנוער המצרי מציפורני מטיפי הקיצוניות הדתית ונוקט מלחמה בקיצוניות ובמסגרת הזו , הוא עוסק בהכוונת הנוער בדרך החברתית והדתית הנכונה ובנטיעת עקרונות האיסלאם המתון והנאור בקרבם. - זה נכון. - אני מאחל לך הצלחה, אדוני השר. - אלוהים ישמרך , וינחיל לך כבוד •.• הנה אתה רואה, אנחנו משתדלים לקיים את חובתנו ככל יכולתנו • אלוהים ינחה אותנו לטוב. - טוב, אדוני השר. יש לי בעיה קטנה. יש לי בן בגיל חמש-עשרה. שמתי לב שבתקופה האחרונה, ידידיו הצעירים מבני השכונה החלו לפתות אותו לבקר במסגדים הנשלטים על ידי הקיצונים. הוא החל להקפיד על תפילת שחרית יחד איתם במסגדים אלה ולהשתתף בכנסים שהם עורכים בבתיהם כשהוא מחליף את בגדיו בגלימה, מכנסי-תחתונים וסנדלים במקום חליפה ונעליים. הוא החל גם מציק לאחותו הצעירה ממנו כדי לאלץ אותה ללבוש את בגדי החג'אב 3• - ומה יש בכך. הרגש הדתי והשפעת ידידים בגיל כזה הם דבר טבעי. השאלה היא, בעזרת השם, היא שאלת זמן ••• אל תהיה מודאג ואל תגזים. האמן לי . זהו גיל ההתבגרות שהוא חולף. -אבל , כבוד השר , אתה יודע שאין בשכונה שאנו גרים בה לא ספריה ציבורית, ולא מתג "ס אחד ולא בית קולנוע אחד? היכן יוכלו הצעירים לבלות את זמנם הפנוי במשהו מועיל? לאן אנחנו יכולים לכוון את הצעירים האלה עם כל האנרגיה והחיוניות האצורות בהם, כדי שנוכל לשמור אותם מפני ציפורני מטיפי הקיצוניות ? - זו אינה אחריות משרדי. זו אחריות משרד התרבות והמועצה העליונה לנוער ולספורט. נסה להתקשר עימם. - אדוני השר? - כן. - דיברתי איתן לפני שנה בקשר לבעיית בני. אני אזרח מעין שמס. בני בגיל שש-עשרה. התחלתי לשים לב להתנהגות מוזרה מצידו , אדוני השר. הוא אינו רק מגדל את זקנו ומזניח את לימודיו ומבלה שעות ארוכות בקריאת ספרים מוזרים בקשר לחיבוטי קבר ואותות יום הדין וחישובי הקץ , אלא הוא גם מסרב, למשל , להיות נוכח בבית הספר בשיעורי כימיה, רק משום שהמורה נוצרי. הוא קורא לו בן חסות והוא מסרב ללמוד מדעי הטבע בטיעון כי מי שדוגל בחקר הטבע ובסיבת קיומו הוא כופר באמונה. כל מה שאני עושה או אמו או אחותו נחשב בעיניו מנוגד לדת, שיביא לעונש מידי אללה ולנקמתו • תאר לך , אדוני , שבשבוע שעבר הוא החל לנפץ את הפסלים שאני מפסל וקרע לגזרים את תמונות השמן שאמו מציירת בבחינת צלמי אלילים והתגרות באל. השבעתיך באלוהים, אדוני השר , מה יכול משרדכם לעשות עם צעירים כאלה. לפני שנה שמעתי את הראיון שלך עם גב' נגוא איברהים שבו אמרת כי משרדך עושה את כל אשר לאל ידו ובכל האמצעים האפשריים למען ••• הלו ••• הלו ••• אדוני השר ••• כבוד השר ••• הלו ••. - אדוני השר? -כן - דיברתי עם כבודך לפני כשנתיים בעניין בעייתו של בני. אבי אזרח מעין שמס. בני כעת הוא בן שמונה-עשרה. הוא גורש מבית הספר משום שנכשל מספר פעמים ופגע במוריו בקללות וגידופים והאשים אותם שכולם כופרים. אני יודע, אדוני השר , שאתה דואג מאוד להציל את הנוער המצרי מציפורני הקיצוניות הדתית, אבל באלוהים השבעתיך , מה אעשה, אדוני השר , אני ואמו בוכים יומם ולילה ואין לנו עצה. מה יכולנו לעשות איתר או כיצד נתנהג איתר . הוא אפילו מסרב לדבר ולהתווכח איתנו . הוא שבר את מכשיר הטלויזיה שלנו , וגם שבר את מכשיר הרדיו בטענה שהם מעשה שטן . הוא מכה את אחותו המסרבת לשים רעלה על פניה. כשאנחנו מסבים סביב שולחן האוכל הוא נוטל את הצלחת שלו , יושב לו בפינת החדר על הרצפה ואוכל לבדו , משום ששולחנות האוכל והכיסאות, לדעתו , הם חידושים שלא היו בנמצא בתקופתם של הנביא <מוחמד> וחבריו ••. והנורא מכל , כבוד השר , שאתמול ניצלתי את העדר ותו מהבית, ערכתי חיפוש בחדרו והתבוננתי בספריו וניירותיו שמא אגלה דברים שישפכו אור על הגישה שלו ועל התנהגותו , והנה אני מוצא אקדח במגרה שלוז וכשפגשתי אותו פנים אל פנים בשובו הביתה ושאלתי אותו לפשר הדבר , ענה שהוא מתאמן יחד עם חבריו בירי , בסביבת הר אל-מוקטם 4, בכל יום שישי , אחרי תפילת הערבית. כן? כבודו לא רואה בכך כלום? מצוקה חולפת ? יש לה קשר עם הגיל? כן? אני מצטער , אדוני , שהטרדתי אותך מעומס עבודתך בבעיה פרטית. אבל אני חי בטרגדיה איומה, אדוני השר , וכבר שמעתי ממך לפני שלוש שנים אומר בטלויזיה לנגוא איבוהים •.. הלו .•• הלו •.• כבוד השר ••• +- המשך בעמ' 42 32 גלידן 203 IJ ~, ~ הצלתי את ננדונציד עלי סאלם מערבית: פרץ-דרור בנאי ובכל זאת, באופן מוזר' במשך כל אותן שנים לא נותקו היחסים בין זיזי וגניזה, כוונתי לגנאדי. זה מה שהתברר אחר-כך לס.צ משירותי הביטחון הכללי של המדינה. היא התפיחה את משכורות המשרתים שלה באמצעות ריקוד מזרחי' והוא סיפח דרגות במפלגה הקומוניסטית, עד שהגיעה תקופת הפרססרויקה והנשיא גורבצ'וב בחר בו לסגנו . לפני שלוש שנים, פגשתי בזמרת תוחח ג'סלאמוני' במשרד האוסתאז מ.ל' בבניין הסלויזיה, בזמן שחתמה על חוזה שירה עבור סרס סל ויזיח, והיא אמרה לי' "אל תלך אני צריכה אותך". הזמינה אותי לארוחת ערב במסעדת "פפריקה" הסמוכה לבניין הסלויזיה. כשסעדנו אמרה לי' "זיזי מתכננת משהו עבור ברית-המועצות". הארכתי לצחוק מהבדיחה שלה. אולם היא המשיכה ברצינות, "תקשיב לדברי אני לא מתבדחת ..• היא אסון ... אתה לא יודע שעודנה קשורה ביחסים עם גניזה?" "מי' גניזה?" ואז סיפרה לי את הפרסים הקודמים שסיפרתי לך' בקיצור' בהשמיטה את מה שלא ניתן לפרסמו. שאלתי אותה בהפגנת התעניינות גדולה, "את סבורה שהיא תחולל שם מהפכה, תכבוש את השלטון ותחסל את הקומוניזם העולמי"? ענתה בנסחה: "אתה עדיין לא מאמין לי' זיזי רוקמת מזימה לסילוקו של גו רבצ'וב, תוך ניצול השפעתה הרבה על גנאדי' שאותו היא מסובבת כטבעת על אצבעה, <"עשה כך", עושה כן>. היא שאפתנית מאוד ואיבתה לסוציאליזם ולקומוניזם העולמי גלויה וידועה, לכן אני צופה שגניזה יפיל את גורבצ'וב, ואחרי-כן יתחתן עם זיזי' ובזה תיהפך לאשת נשיא ברית-המועצות, בדיוק כמו ארה פורן בה היא רואה מודל לחיקוי וחולמת להיות כמוה." •• -~ :18' ...... עד ימשיכו ההיסטוריונים לחפש אחר תשובות הגיוניות לשאלות רבות הנוגעות לנפילתה המפתיעה של ברית-המועצות, והתפוררות הרפובליקות שלה לרסיסים. וכעת משהורחק rו i גורבצ'וב מהשלטון ותם חלקו ההיסטורי' בא הזמן לגלות את חלקי בהצלתו מהפיכה בוגדנית שחולל סגנו גנאדי ינאייב. הגיע הזמן לגלות לכל' שמה שקרה בברית-המועצות סיבתו העיקרית, הראשונה והאחרונה נעוצה במאבק מר וקשה בין שתי גברות מצריות. האחת, הרקדנית הידועה זיינב עבד אלחמיד שנתפרסמה כ"זיזי", וחשביה, הזמרת פתחיה ג'סלאמוני המפורסמת כ"תוחה". ידוע לי מראש, שקשה ואפילו בלתי-אפשרי לבעל תבונה כלשהו להאמין לדברי המאורעות שאספר' אך זה היה מאז ומתמיד ממאפייני התבונה-האנושית. אי-האמון באמת רק משום שהיא מוזרה, או משום שהיא פשוטה יותר מהצפוי . הנה לך כל הסיפור מראשיתו. בשנת 1966 זיינב עבד אלחמיד שלא זכתה עדיין בכינויה המפורסם "זיזי", עבדה כרקדנית בלהקה הלאומית של אמנות לעם. על הלהקה פיקח וגם תכנן את הכוראוגרפיה שלה מומחה רוסי בשם ראמזאן' שהיה ענק גדל גוף, שנהג בקשיות וגסות, אך למען האמת יאמר שהיה כוריאו גרף מעולה. יום אחד ביקר אצלו מישהו מידידיו הר 1 סים שהגיע למצרים בעניין פוליטי: ומאזן הציגו בפני חברי הלהקה "חברי גנאדי ינאייב, אחד ממנהיגי המפלגה הצעירים במוסקבה שצפוי לו עתיד גדול." גנאדי הכיר את זיזי בארוחת ערב בשגרירות ברית-המועצות, נרקמו ביניהם יחסי אהבה שהתפתחו וצברו עוצמה עם ביקוריו הנשנים בקהיר. ישנם הבטוחים שיחסי האהבה שביניהם לא חרגו מעבר לכך שנפגשו בחדר מרוהט ברחוב מוחמד מזהו בזמאלק, והעבירו את הזמן בשיחה בענייני ציבור' בעיות סקטור הפועלים ועתיד האנושות על פני כדור הארץ' ההכרח בפתרון סוציאלי' והצורך לחסל את האימפריאליזם העולמי. כך, משום שבאותה עת, חיתה זיזי סטודנטית במכון האזורי ללימודי הסוציאליזם שברחוב סברי אבו עלם, ולרוב ראינו אותו ממתין לה אצל "לאבאס" שבקרבת המכון. אבל קיימות הוכחות חרתכות לכך שהוא נשא אותה לאשה לאחר שהתאסלם, ונולדה להם בת בשם בסליה שאחר-כך נקראה בשם נטאשה, שהצטרפה ללהקת הבולשוי במוסקבה. שם התבלטה בכושר מחול מצוין' שאיננו מפתיע אצל נערה שבעורקיה זורמים מי הוולגה ומי הנילוס. לאחר שהנשיא סאדאת גירש את המומחים הרוסים ממצרים, חדלו ביקוריו של גנאדי' ולזיזי לא חיתה כל ידיעה על אודותיו' או לכל הפחות זה מה שהיא הפיצה בין ידידיה וחבריה ללהקה, אלה שכינו את אהובה "גניזה": מה את עושה בקשר לידידך גניזה •••? מה עם גניזה? ... אלוהים ישמור את סודכם ותיפגשו שוב. 33 ינואר 97' אך טבעי הוא שלא האמנתי למלה אחת ממה שאמרה פתחיה, והנחתי זמרת מצריה לנסוע למוסקבה בתקופה מסוכנת שכזו?" שכל מה שאמרה, בדתה מלבה, בגלל יריבות שביניהן , ובכל זאת הגענו לשדה-התעופה חמש דקות לפני המראת המטוס, עברנו את שאלתי אותה: "מה ההוכחות לדבריך , מה מקורות הידיעות המכס בשלום, ובדוכן הדרכונים, הקצין האחראי החתים את שני שלך •.•?" הדרכונים ואמר לי בלחש: "ברור שאלה דרכונים מזויפים, אולם ו~ 5 1 ~ ענתה: "לבי הוא האומר. אין הוכחות למה שאני אומרת ולא קיבלתי את ידיעותי משום מקור , אבל כשזיזי אמרה שהיא נוסעת בקיץ להינפש בקפריסין , גיליתי לאחר מכן שבילתה את כל הקיץ במוסקבה ולנינגרד וחייב להיות בזה מה שיש בזה". ~ אחרי עשרים דקות בדיוק הייתי כבר במשרדו של הדוקטור ע.ח שאמר לי: "אני לא מציע לך לטוס למוסקבה. אמנם עד כה לא סגרו מפקדי ההפיכה את שדה-התעופה אבל הם עלולים לסגור אותו בכל רגע. הוסף לכך שהמטוס הראשון שעומד לעזוב את קהיר למוסקבה , יטוס בעוד יומיים, וביומיים האלה עלולים להרוג את גורבציוב, כל רגע שעובר נושא בחובו סכנה לחייו של האיש, ולכן אני מציע: בעוד שעה וחצי תצא טיסה מקהיר לפינלנ.ד אם תצליחו אתה ופתחיה להדביק אותה, תוכלו לנסוע משם ברכבת למוסקבה ולהגיע בשעה שש בדיוק. האם דרכונך מוכן?" עבודתי החשאית מחייבת שיהיו לי תעודות אישיות, דרכונים ואישורים מכל סוג, ושהן תשאנה שמות ומקצועות שונים. וכל תעודותי מסודרות ומדויקות, והחותמות שבהן אמיתיות, שכן השגתי אותן ממקורותיהן האמיתיים והחוקיים. זוהי פעולה קלה ביותר , כי ישנם מאה אלף אזרחים העובדים במשרד הפנים, אשר מתוכם 99997 הם אנשי ביטחון , וזה במקרה הטוב ביותר , כך שימצאו לפחות שלושה שהם חסרי מצפון , ואלה הם מקדרותי לכל מה שאני חפץ בו , מדרכונים שונים ועד תעודות עם שמות ומקצועות שונים. כך םצב.zג השגתי את כל אישורי ותעודותי הממשלתיות. יש לי BA · ברפואה ו MA כמנתח, ותואר דוקטור בתיירות, ותעודה נוספת בהיסטוריה. ויש לי תעודה המוכיחה ששילמתי רבע מיליון גינה מס על מכונית מדגם "דואוין", ויש לי פנקס סעד המעיד שאני מטופל במשפחה המונה שבעים נפשות, ותעודת חכירה חקלאית המעידה על הוצאות זיבול ותערובת לעשרת אלפים פראן במדבר המערבי • ויש לי מספר תעודות פטירה, ועשר תעודות לידה בתאריכים שונים, ותעודה המעידה על סיום שירות צבאי , ותעודה הפוטרת אותי מכך. ואני נשבע שאינני מנצל את התעודות הללו לגרימת נזקים, נהפוך הוא, כדי להקל עלי את המעשים הטובים בלבד. שוחחתי עם פתחיה וביקשתי ממנה לפגוש אותי מיד מול שרתון הליופוליס בדרך לשדה-התעופה. בהגיעי לשם היא לא נראתה עדיין. אכול דאגות חיכיתי לה במונית. ולבסוף משנראתה יוצאת ממונית קראתי לעברה "רוצי תוחח אין זמן!", פתחיה ישבה לצידי והנהג הסיע אותנו • הוצאתי מכיסי שטר של מאה גי~ה ונפנפתי בו לנהג. משהבחין בו הצטיירו על פניו אותות של כtלה ותדהמה, ונדמה לו שאני עומד לבקש ממנו להרוג מישהו. אמרתי לו "שמע! שבור את הכללים והתעלם מהתמרורים וממכשירי הרדאר , התעופה מהר ככל האפשר · עלינו להגיע לשדה . מדובר בסיכון חייו של עם שלם, יותר מזה, עשרות עמים ולאומים. בוס יקר , ההיסטוריה מביטה אליך עכשיו מתוך רגשה רציפיה, אם תביא אותנו לשדה-התעופה בשלוש דקות בלבד , נוכל להעניק לאנושות שירות ראוי להוקרה." כמובן שלא הבין מאומה מדברי, אך מאה הגי~ה גרמו לו לנהוג כאילו היה w .ד ביקשתי מפתחיה שתיתן לי את דרכונה שקרעתי וזרקתי מהחלון לנגד מבטיה הנדהמים. "תוחח, את עכשיו אשתי. זה בסדר! עכשיו שמי איברהים דמוחמאלעלאלי , אני סוחר עורות, ואת אשתי פתחיה עבד אלחמיד ע'סייד , בית. קחי · עקרת , זה הדרכון החדש שלך , אנחנו נוסעים דלפינלנ לטייל ולחתום הסכם ליצוא מעילי עור "ממצרים. ופתחיה צווחה, "ולמה קראת את הדרכון האמיתי "שלי? עניתי: "אנו עלולים להיקלע למבצע חיפוש אישי בתחנת תהרכב שבמוסקבה. ואם ימצאו אותו אצלך עלולים לחשוד בנו , כי מה אמבי קיבלתי הוראות להניח לכם לעבור. בבקשה!". כן · למרגלות סולם המטוס פגשתי צעיר שלא ראיתיו לפני , מחכה לי ולוחש על אוזני בעודו תוחב לידי פיסת נייר קטנה, "זה מספר טלפון של מישהו בפינלנד, התקשר אליו משדה-התעופה של הלסינקי , שמור על המספר היטב. ואחר שרוף את הנייר וזרוק אותו השימוש של המטוס. אנו מאחלים לכם את מיטב המזל", · בבית אמר ונעלם, בעוד שנינו מטפסים בדרכנו למטוס, שהמריא מי:ד עם ישיבתנו. חשנו רווחה לאחר הרגעים המתוחים שעברו עלינו מאז שמענו את הידיעה על הפלת גורבציוב, ואמרתי לפתחיה: "תוחח תגידי האם את סבורה שנוכל להחזיר את גורבציוב לשלטון?" - "כן! ואני אתאמץ איתן". - "תוהה! יש נקודה אחת שברצוני לברר איתן. אמרת לי שאת מכירה את ילצין. טבעי הוא שמיליוני רוסים נקראים בשם ילצין, האיש שאת מתכוונת אליו , האם הוא נשיא רוסיה הנוכחי , והמתחרה היחיד של גורבציוב?" ענתה כשהדמעות זולגות מעיניה "כן , הוא האיש שאני מתכוונת אליו , זה סיפור ישן מלפני שנים ארוכות, אבל השאיר בלבי פצע שאינו מ . גלי.ו זהו סיפור אהבתי", קולה רעד, עיניה נמלאו בדמעות שהחלו זולגות על לחייה, פניה זרחו בחיוך מתוק שנעדרה ממנו נימת הייסורים. הנחתי לה לדבר מבלי להפסיקה, משום שזו טעות להפסיק אשה המספרת לך סיפור אהבה שהסתיים בכישלון. בכל-אופן , כל סיפורי האהבה היפים מסתיימים בכישלון. פתחיה אמרה: "בראשית שנות השישים הייתי סטודנטית בקונסרברטוריון למוסיקה וכל מי ששמע את קולי אמר שאהיה זמרת הסופרן הראשונה במזרח. הגברת האחראית על לימודינו חיתה רוסייה בשם אולגה איבנובה. באחד הימים הבחנתי במשרדה בגבר צעיר , שהציגה בפני באמרה, זה בן אחותי , אנה קרנינה, שעבדה כממונה על אחת האחוזות החקלאיות הקיבוציות, קולחוז באוקראינה. שמו היה ילצין • האם אתה מאמין באהבה ממבט ראשון' או שאתה סבור שסוג אהבה כזה אינו קיים בכלל? כן הוא קיים! בראותי אותו חשתי שכל גופי רועד כאילו שזרם חשמל עבר בו' כל קיומי רעד' זה הגבר שאני רוצה, תרי פניו היו חדים, מלאים חוצפה, ומבטיו העצובים עמוסי דאגות. בשלב ההוא של חיי נחלצתי מסיפור אהבה כושל עם נגן כינור נבזה. בקיצור' התאהבתי בילצין וגם הוא נטרף אחרי • ביקש מדודתו' אולגה, שתסגיר לידי את רצונו להתחתן אתי. הציע לקיים את כל מאוויי ובראשם הכריז שהוא מתאסלם, וגם הצהיר על נכונותו לגור במצרים או במוסקבה או בכל מקום אחר בעולם, כי היה חבר בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ולא נראה שיסרבו למבוקשו . נלהבת הסכמתי להתחתן איתר' ושכנעתי את משפחתי שבתחילה לא הסכימה. הוא הגיש בקשה לנשיא מינהלי · אנדרופוב, שיאשר לו להתחתן עם מצריה, שלוותה באישור משגרירות ברה"מ במצרים, המוכיחה שאני אויבת הכיבוש והאימפריאליזם. אנדרופוב שיגר את הבקשה לוועדה המרכזית של המפלגה, וחקר את הנושא במשרד לענייני האהבים בסניף העולם השלישי' שזה המשרד המיוחד לטיפול בחברים שמתאהבים באזרחים מהעולם השלישי. השמרנים דחו את הבקשה מבלי לחשוף את הסיבות, אלא שאהובי לא התייאש, והעביר את הבקשה למושב הקרמלין' ושם אישרו אותה ברוב קטן , לאחר שאהובי אמר להם שהחתונה הזו תבנה גשרים חזקים בין שני העמים, המצרי והסובייטי. הסכימו, אלא שההסכמה חיתה מותנית בהסכמת האיחוד הסוציאליסטי במצרים, וזו כבר חיתה בעיה קלה. הדברים זרמו כסדרם הטוב, עד שאחד העיתונאים המעוותים כתב טור קטן בעמוד הראשון של העתון המועצות העצומה נשים · "פונדה" שם נאמר: 'האם אין בברית 34 גלידן 203 הראויות להינשא לחבר הרענן ילצין? אם כבודו מעדיף את המצריח הזו על נשות מעמד הפועלים של ארצנו , שיתחתן איחה, אולם עליו לפנות את מקומו במפלגה מי.ד שיפנה את מקומו למכובדים הנאבקים למען אושרו של הפרט ולמען עתיד האנושות, ואינם מכלים את עיתותיהם באהבה בורגנית, וברגשות אימפריאליסטיים רגרסיביים.' שגרירותנו החרוצה במוסקבה שלחה לאחראים במצרים תרגום מדויק של מה שפורסם. ועדת '~9 ם אלעאבדין' של האיחוד הסוציאליסטי במצרים סירבה לאשר לי להינשא לו , בטענה שאני נכס לאומי וזאת בהתחשב בעוצמת קולי , לכן אסרו עלי לעזוב את מצרים. האמת היא שבאותו זמן האחראים ראו בכל העם המצרי נכס לאומי , כך לא התירו לו לצאת את הארץ. הכול התמוטט, · ומשום הנהגת המפלגה מנעה אותו מלבקר בקהיר , וזאת כדי שלא להציב קשיים בפני ממשלת מצרים, השומרת בכך על הסוציאליזם הצעיר שלה. בפגישה האחרונה שלנו בכה ואמר לי , 'תוחח! אני נשבע לך שבאחד הימים אשיב את החירות והאהבה לארצי' ואני , ברכיה, נשבעתי לו שכאשר אפשר יהיה להשיב את החירות לעם הרוסי , אני אשיר לאהבה ולחירות בכיכר האדומה." דמעות רבות ניגרו על פני פתחיה שעה שסיפרה את סיפורה המכאיב. מבטיה בהו בחלון המטוס בהתבוננה בעננים הכבדים שמתחתינו , ונפנתה אלי ואמרה, "שנאתי את הסופרן החזק, עזבתי את הזמרה באופרות הבינלאומיות, ואימצתי לי את הזמרה המזרחית בשמחות ובברים הליליים, ואחרי-כן התחתנתי פעמיים ללא הצלחה", ואחר שנאנחה הוסיפה, "עברו כבר שנים מאז יחסי עם ילצין , אולם הזמן לא מניח לי לשכוח אותו", את יתר המסע העברנו בשקט, אך אני הייתי המום ועצוב מצירופי הגורל. נעורתי מהרהורי לקול התעופה של הלסינקי · הדיילת שהכריזה, "אנו עומדים לנחות בשדה , נא להדק חגורות ולהימנע מעישון", וכר', התקשרתי מאחד הטלפונים של שדה-התעופה למספר שנתן לי הגבר הזר . התעופה של קהיר · בשדה , וענה לי איש דובר אנגלית בהיגוי מצרי , "אבו עלו וה! מחוץ למנחת תמצא מכונית שברולט כחולה, כל שעליך לעשות הוא להציג בפני הנהג את הסיסמה הבאה: 'האם לפרטים בודדים יש תפקיד ביצירת ההיסטוריה? , והוא יענה לך , 'כן , בתנאי שהם דוגמטיים לעילא', היזהר מנסיעה עם אדם שלא יתן לך תשובה נכונה'.' מחוץ לשדה, מצאתי מספר מכוניות העונות לאותו תיאור , פניתי אל נהגיהן בשאלה האמורה, אלא שהם הביטו בי ובפתחיה בנהיה וללא שמץ של הבנה. ואז קראתי במלוא קולי ברחבה שם, ובשפה הערבית, "האם לפרטים בודדים יש תפקיד ביצירת ההיסטוריה?" והופתעתי על ידי אחד הנהגים שקרא, "אחה, אחה! בתנאי שהם הגיבורים באדם". התברר שנרדם מאחורי ההגה וקריאותי הן שהעירו אותו . והמוזר ביותר בכל העניין הזה, הוא שמכוניתו חיתה מדגם "נסר 125" אדומה. עלינו איתר ואמרתי לו , "ההנחיות הידועות Tל .~ אומרות שעליך להמתין לי בשברולט כחולה". השיב בפשטות, "לא נורא. אני באמת אוהב את המכונית הזו , היא מזכירה לי את מצרים". כעסתי לשמע תשובתו , משום שאפשר שחיתה מוליכה אותנו לאסון. ושבתי ואמרתי לו , "וגם התשובה חיתה צריכה להיות כ,ך כן , כן , ולא אחה, אחה, והתנאי שהם דוגמטיים לעילא, ולא שעליהם להיות הגיבורים שבאדם'.' וענה, תוך שהוא עובר על כל חוקי התעבורה ומנפנף את המכוניות שברחובות הלסינקי , "תראה עוד לא צריך לדקדק, כי זה אותו הדבר , שים מבטחך באללה, ובקש שהכול ילך חלק'.' לבסוף הביא אותנו לתחנת הרכבת, וכך השגנו ברגע האחרון את הרכבת היוצאת למוסקבה. ועם כניסת הרכבת לגבול הרוסי הפתיע אותי איש משטרה סובייטי שהתקרב אלינו , וגודלו כקרון שלם. בדק את דרכונינו האישיים והביט בנו בציניות ואמר באנגלית, "המערב כולו על כל אמצעיו לא מסוגל להצילו , ובכל זאת באתם שניכם להצילו , אבוי לכם כמה שאתם יהירים, בואו איתי", חרדה גדולה ואינסופית השתלטה עלי , ולא יכולתי להתייצב, כמעט ונעצר בי לבי, הבטתי בפני פתחיה וגיליתי בהן מזיגה של שני גוונים, ירוק וצהוב. אני ופתחיה הלכנו בעקבות הקצין דרך הקרונות כשאחרינו שני שוטרים. בהרפתקאותי הרבות בעבר פגשתי את פני המוות, אך הפעם חשתי בחרדה שלא חש 1וי לפני-כן. אני מכיר היטב את שיטות המשטרה הרוסית להשגת הודאות, לא לעצמי חששתי אלא לפתחיה שהרי למרות קשיחותה, סוף-סוף היא נקבה. בכל רכבת בברית המועצות יש · לשכה עבור אנשי משטרה מסוימים הנמנים עם ארגון הק.ג.ב. וארגון זה, אם אינך יודע, הוא מוסד המודיעין המבהיל ביותר , והוא אחראי על בטחון המדינה פנים וחוץ , והוא מוסד איום ונורא שבעבר היו לי עמו התקלויות רבות אשר ניצחתי במספר רב מהן , ועתה אני בידיהם, איזה בחס!" בלשכה המהודרת נמצא אחד הגנרלים. ישב מאחורי מכתבתו והביט בנו במבטים רדומים, סתומים. סימן לנו לשבת, נדמה לי ששמעתי את הלמות לבה של פתחיה שגברה על הלמות גלגלי הרכבת, חלון הלשכה היה פתוח, חשבתי במהירות והבטתי בפתחיה, בהכרח גם היא חשבה על מה שאני חשבתי , לחשתי לה, "אם המצב יסתבך , אנו יכולים לקפוץ על הגנרל במהירות הברק ולהשליכו מהחלון , להמתין בתוך הלשכה הסגורה עד שהרכבת תאט באחד המורדות ואז נקפוץ." ופתחיה לחשה "זה הדבר שאני חושבת עליו". ואז הגנרל אמר משהו שהקפיא את הדם בעורקי , במבטא עממי מצרי אמר פתאום, "ולמה אחי , אני עשיתי לכם משהו?" ההפתעה זיעזעה אותי , לא הייתי מסוגל לדבר , צרחתי עליו בפה פתוח כמו מטומטם. פתחיה הקדימה וחזרה לעצמה, והיא קראה לעברו , "שיהיה לך יום שחור וקודר , אתה יודע ערבית!" הגנרל חייך וענה, "בטח, מה חשבתם? עדיין אתם רוצים לזרוק אותי מהחלון? איזה אהבלים אתם, אתה והיא, בואו וראו כיצד אני יושב'.' ניגשנו לראות איך הוא יושב. הופתענו לראותו קשור לכסאו ברצועת עור רחבה וחזקה. הוא הצביע על מספר מתגים מתחת לרגליי בצמוד למכתבה, ואמר , "הכפתורים האלה מסוגלים להטריף w דים בשניות, רבותי אנו מקצוענים ולא חובבנים, ובנוסף לכך , נדמה שהחלון הזה פתוח, האמת היא שהוא חסום במשטח זכוכית משוריינת, שהיא כה נקיה עד שאתם אינכם מבחינים '.'הב אמר וצחק צחוק ארוך , בעוד אני ופתחיה עומדים למות מבושה. והוציא תרמוס ומזג לנו שתי כוסות תה, "מכובדי הקשיבו , אין צורך לסבך את העניינים. אשה זו אינה אשתך 1 היא הזמרת המפורסמת תוהה, שחיתה מאוהבת בחבר ילצין , ואתה אינך סוחר העורות אלעלאילי , אתה אבו עלווה הצל , ושניכם כאן לא לצורכי תיירות, J r==:: 1 H 35 ינואך 97·••••• אלא כדי לחסל את גנאדי ינאייב ושאר מפקדי המהפך •11 שאמרת, 'יעזור לנו האל'". ~וי ן~ ממש באותו רגע חשתי בחבל הנכרך סביב גרוני, ובאפשרות שהם עניתי לו בלעג, "אלוהים יעזור ובעזרת האל תלכו כולכם לאלף יהרגו אותי ואת פתחיה ביריות, איזה סיום עלוב של חיים · עמוסי עזאזל. כל המדכאים וכל השפלים יבוא סופם וילכו באחד הימים מעשים והרפתקאות. אספתי את נוחותי ושאלתיו בקול צרוד: "מי לאלף עזאזל' ההודאה הזו נראית לך גנרל?" ~ אתה אדוני?" לא שם-לב לדברי וכאילו שלא הקשיב לי בכלל. נעמד בשקט, לאחר אמר , "אני איראן איוונוביץ' ראש לימודי הערבית באוניברסיטת מוסקבה, ו גדול חמתוגמים בפרויקט הסכר הגדול שבאסואן , ואבי האחראי על מחלקת המזרח התיכון של הק.ג.ב. ". פנה לפתחיה והמשיך לדבר בעדינות, "גבירתי! לא אשכח את היום בו שרת לנו באסואן בחגיגות הטיית הנהר , זה היה ערב נהדר". ואז קראה פתחיה, "איראן! יחוב ראשך יא-איואן , אבוי לי , עכשיו נזכרתי , באימארה בילית ואכלת ארוחת ערב איתנו , בחברת מתופף הלהקה ואשתו שהזמינו אותך • ואתה היית אחרון התמימים באימארה וכל הזמן קרצת לי". ואיראן קרא, "אכן זה היה יא-תוחה, זה היה, היו ימים נהדרים, היו ימים יפים". קולו נשנק מהתרגשות והחל לבכות, ואנו כיבדנו את חולשתו האנושית והנחנו לו , לבסוף אמר בתחינה, "תוהה, אנא שירי לי את יא-לילי, ואת המואלים ששמעתי ממך באסואן". פתחיה השיבה בעדנה, "מיד חביבי , מיד אשיר לך , אבל קודם תגיד לנו מה תכננת אתה לעולל לנו?" השיב, "כלום. אעזור לכם במשימתכם. שמעו! אני מאנשי גורבצ'וב, זאת-אומרת אני שייך למחלקת המודיעין המתנגדת לגנאדי המזופת. אשלח איתנם מישהו מאנשי. לפי שעה יש צורך להביא לגורבציוב מכשיר רדיו קטן וחזק. צריך שלא ירגיש בדידות, היות שבדידות מדרדרת את האדם לאומללות שאחריה מפלה. ובו בזמן עלינו לחשוב על משהו שיגרום לגנאדי ינאייב לאבד מעירנותו • נקודת החולשה היחידה שלו היא האלכוהול , עלינו לשלוח לו שני ארגזי ויסקי משובח באמצעות ידידתו זיזי , וכן לגרום לו לאבד את תמונת-המצב. ואותך פתחיה אני מזהיר מלנסות להתקשר אל החבר ילצין , כי אשתו קנאית ופראית מאוד , והיא מודעת לסיפור הישן של אהבתכם. אם תדע שאת במוסקבה ויתברר לה שפגשת בו , תמרר את חייו ותכלא אותו בבית, וזה יבודד אותו מן הציבור שיחוש יאוש ותתרופף עמידתו בפני ההפיכה. אולם אני מבטיח למצוא לך מקום בטוח להיפגש איתר . ועוד משהו , האם יש לכם סי גרירת קליאופטרה?" אמרתי לו , "כן יש לי קרטון במזוודה". תיכף שלח מישהו מעוזריו להביא את המזוודה. הוצאתי ממנה את הקרטון ונתתי לו. התנפל עליו, שלף קופסה ומשך מתוכה סיגריה, הדליק אותה והחל לעשן מאושר • ואמר בקול עדין כאילו שהיה חולם, "האם אתם סבורים שנצליח להחזיר את גורבצ'וב לשלטון , ולתפוס את אנשי ההפיכה ולהחזיר את החופש, התבונה והצדק לברית-המועצות?" פתחיה ענתה בהתלהבות, "כן' אני בסרחה בכך". הוא נפנה אלי ותהה, "ומה איתר אבו עלווה?" מאחר שבאותו רגע חשתי סכנה לא ברורה, עניתי לו: "יעזור האל." ועברו רגעים אחדים בהם עישן כשהוא שקוע במחשבות עמוקות. ולפתע שמענו צלצול בדלת. אמר ברוסית מלה שבדרך כלל משמעותה, "תיכנס". נכנס קצין צעיר שנשא מספר ניירות, קלטת סייפ וקלטת וידיאו. החליף עמו דברים ברוסית. תיכף הבנתי מה התרחש. השפל הזה הוביל אותנו להודאה במשימה שלמענה באנו. באמונה, תחבולתו עבדה עלי משום שמילא את תפקידו בהצטיינות מדהימה. הוא אמר בציניות ובקשיחות, "כל מלה שאמרתם וכל דבר שהתרחש בלשכה הזו הוקלט, קול וגם תמונה. הכול יירשם ויתועד בתיק, מה דעתך יא-אבו עלווה?" עניתי לו' "אדוני אתה נבזה גדול וקצין מודיעין ראוי לכבוד. באמת האמנתי לך". אמר' "יש בעיה אחת בהודאה, פתחיה אמרה 'כן אני בטוחה.' וזו כבר הודאה ברורה מצידה. באשר לך , דבריך היו כלליים משום שהתיר את רצועת העור שקשרה אותו לכיסא, ניגש לחלון , פתח אותו בשקט, הביט דרכו כאילו צפה במשהו' ואמר מספר מלים לקצין . הקצין קרב אליו לראות מה קורה מעבר לו • פתאום ובמהירות מדהימה, הבחנתי בו לופת את הקצין הצעיר בתפיסה מקצוענית שגרמה לו לאבד את שיווי משקלו. ורגע אחרי-כן כבר עף הקצין נאויר מחוץ לחלון , וצעקותיו נבלעו בשאון גלגלי הרכבת. הגנרל סגר את החלון בשלווה, והצית אש בניירות ובקלטות הטייפ והוידיאו. הרגשתי שתבונתי אינה עומדת לי. הכול התרחש לנגד עיני בפירוט ובמהירות כאילו צפיתי בסרט. נפנה אלינו בשקט ואמר , "לא עשיתי לכם הצגה, דיברתי ברצינות, הרכבת תאט מהירותה בעוד רבע שעה, ואז נקפוץ מהחלון הזה ולא אל העולם הבא, אלא למשימתנו שנועדה להשיב את החופש לברית-המועצות. ועתה תוחח! שירי לנו' שירי מואל יפה, ציפור שיר נעימה". אל אלוהים! הבנאדם רצח נפש אנושית בשניות ועכשיו הוא רוצה להתענג על מנעמי שירה, פתחיה שרה. הוא ליווה אותה בתיפוף על שולחן עץ קטן. היא שרה בנעימה מתוקה. שרה מואל, "פועלי העולם התאחדו כדי שנצחק עליכם בקלי קלות". ודאי הוא שקולה הגיע לכל נוסעי הרכבת, והם חשבו שצרחה מרוב עינויים. וכאשר האטה הרכבת, קפצנו שלושתנו מהחלון. וכאן אני נמנע מלהזכיר את קורות הרגע שבו קפצנו מהרכבת כאשר האטה באתר שבקרבת מוסקבה, כי עשרות אנשים השתתפו באבטחת מסענו אל מקום מעצרו של הנשיא גורבצ'וב. עשרות אנשים ימצאו בסכנה אם אזכיר את שמותיהם, או מעשיהם. משום שבמקומות רבים חיים עדיין תומכי ההפיכה, והם ינצלו כל הזדמנות להכות את תומכי גורבצ'וב. באתר ליד הים השחור הוביל אותנו איראן אל הפרוור שבו נכלא גורבצ'וב עם אשתו וקבוצה משומריו האישיים. פתחיה ואני לבשנו מדי רופאים, ואיראן לבוש בבגדיו הצבאיים נהג את האמבולנס שהוביל אותנו לשם. נעצרנו ליד הדצ'ה שבה נכלא גורבצ'וב. דצ'ה ברוסית פירושה בית-נופש. כל איש חשוב שמה יש לו רציה מיוחדת אשר פארה תלוי במעמדו ובתפקידו בדרג הפוליטי והמפלגתי. מכוניתנו נעצרה ליד השער החיצון' ומיד הופיעו מספר קצינים שאיראן אמר להם מלים אחדות בקול נמוך , והם הרשו לנו לעבור תיכף ומיד ללא כל ויכוח. עצרנו את המכונית ליד המוסך והמשכנו דרכנו ברגל דרך מעבר ארוך מחופה בעצים צפופים. שאלתי את איראן , "מה אמרת להם?" השיב בפשטות, "אמרתי להם - באנו להרוג את החבר גורבצ'וב בהרעלה. את הפקודות קיבלנו בעל-פה מהחבר ינאייב'.' נתקפתי בצמרמורת, והוא המשיך בדבריו , "אם הייתי אומר להם שבאנו לטפל באשתו ראיסה או בו , ודאי לא היו מרשים לנו להיכנס, אלא לאחר התקשרות עם מוסקבה, ואפילו אם היו לנו אישורים אמיתיים המוכיחים זאת בעליל. הרעים בעולם זה אינם עוצרים בעדך כאשר אתה אומר להם שאתה עומד לבצע פשע. אלה דברים רגילים בעבודתנו' כאשר אתה מזמין חבר לארוחת ערב, זה יהיה רק טבעי שיתנצל בפניך , 'לא נורא דחה זאת למחר' כי אני הולך להמית מישהו, ומחר אני אמית שניים, דחה זאת ליום שבת.י ושעה שאתה נכנס למשרדו של חבר , ייתכן שתמצא אותו כעוס וכל-כך למה? מפני שהוכיחו בגילוי ראיות שהרג רק חמישה אנשים בעוד שלטענתו הרג שבעה, ואז מישהו ימחה בטענה שהוא זה שהרג את השביעי." ואי לכך' כולם הרשו לנו לעבור מיד' כפי שאכן קרה. הגענו לדלת, פתח לנו צעיר שהתברר כי הוא בעלה של בתו של גורבצ'וב, ואיראן אמר לו , "אני הגנרל איראן איוונוביץ' מהק.ג.ב ומאנשי הנשיא, ויש איתי מצרי ומצריה, אנו מעוניינים לפגוש 36 גליון 203 1=== ו בנשיא בעניין חשוב". נכנסנו . השומרים האישיים חיפשו עלינו בדקדקנות, השארנו את כל כלי הנשק והמכשירים שהיו לנו באמבולנס. הנשיא גורבצ'וב יצא לקראתנו לבוש בחולצה ומכנסיים ומעליהם וסט אפור. איראן הציג ~ !: ~ במוחה החל מבזיק ועירך טורדני , לא יתכן שהמקריות לבדה היא האחראית להימצאה של פתחיה במוסקבה, האם באה לחסל את המרד? ובכל-זאת התאפקה וגייסה את כל מיומנותה התיאטרלית על-מנת שלא יסתמן על פניה דבר מכל מה שחשבה. "אחלן , אחלן חביבתי הארת את מוסקבה". "מוסקבה מוארת בגלל יושביה, מה שלומך , ומה את עושה?" "השבח לאל , מסתדרים, איך נודעה לך הכתובת?" פתחיה השיבה בערמומיות מבעד לגלגולי צחוקה, "מי ששואל לא מתבלבל", המשכנו לצותת לכל הדברים שהוחלפו ביניהן. פתחיה: "דירתך יפה, רכשת אותה או שכרת?" זיזי: "שכרתי אותה על ריהוטה, זה זול יותר מבית-מלון , למען האמת, יש לי עבודה במקום חדש שנפתח כאן". פתחיה: "איזו עבודה?" זיזי: "אוי תוחח תוחח! איזו עבודה יכולה להיות, הלא אני רקדנית. האמת היא שהאדונים האירופים הבאים למוסקבה מעוניינים במקום טוב לבלות ולהינפש בו , ואני הכנתי ריקוד חדש שימצא חן גם בעיניך מאוד מאוד. קראתי לו ריקוד ה"פרסטרויקה" ובערבית "ריקוד האמת", כל-כולו תנועות אמיתיות, אין יותר טוב מהאמת במחול וגם בפוליטיקה". בו בזמן הקשיבה פתחיה לקול גבר שהשתעל חזק בחדר הסמוך. פתחיה: "זיזי! אוי ואבוי יש אצלך מישהו?" כאן כבר החלה זיזי לאבד את משווי משקלה ול גמגם. זיזי: "לא לא, זה, אח, ,"".הז פתחיה: "תגידי לי התחתנת ? יתכן שהתחתנת ולא הזמנת אותי?" זיזי: "זה לא בעלי , זה בן דודתי!" ואז שמענו בבירור את קולו של גנאדי שדיבר בטלפון בכעס. גנרל איראן חייך בתרגמו לי את דבריו. הוא דיבר אל עוזריו בכעס, "כעת נמצאת אצלי אשה זרה שאני לא יודע מי היא, איך היא ידעה את מקום הימצאי? אבוי לכם נבזים, אני לא יכול להתבודד במקום שקט לתכנן את עתיד ברית-המועצות? האם חשבתם שאני משחק פה?" התחלתי לחשוב שפתחיה בסכנה. לבטח הוא יקרא לעוזריו לעצור אותה. ובגלותי לגנרל את חששותי , אמר לי , "הוא לא יעז לקרוא להם, הם אינם יודעים את מקום הדירה, והוא לא ימסור להם בטלפון , מחשש שהמודיעין יקלוט את השיחה ויעלה על מקום הימצאו . לכן יסתפק בזה שיקלל אותם". פתחיה: "זיזי! אמרת בן דודתך? יש לך דודה רוסיה?" זיזי: "חבל לשקר , האמת היא שהוא לא בן דודתי , אלא שאני נוהגת את עצמו תוך שהוא מצדיע, והחל לתר גם את דברינו לרוסית. פתחיה אמרה, "אדוני הנשיא אנו ממצרים, באנו להיות לצידך , ויש לנו בשבילך מתנה קטנה שחברים שלחו לך". הושיטה לו את מכשיר הרדיו. גורבצ'וב אחז בו בהתרגשות והעבירו לבעלה של בתו. ופתחיה המשיכה, "אדוני אם תנחל מפלה במאבקך יעברו על תבל כולה מאות שנים של טמטום, שחצנות ודיקטטורה, עד שתעלה על בימת הפוליטיקה אישיות אחרת המאמינה במה שאתה מאמין בו , ואשר לה מצפון כשלך • לכן באנו אני וחברי , כדי להצטרף אל אלפי האנשים בעלי המצפון הער , על-מנת להצילך." גורבצ'וב ענה בקול כבוי , "השארתי לעולם ספר בשם 'פרסטרויקה' אלא שאף אחד לא נתן הזדמנות להעביר את מלרחיו לפועלים, אלה שבטחתי בהם בגדו בי , בגלל חולשה ולא בגלל רוע." פתחיה השיבה, "אדוני הנשיא אל תמציא להם תירוצים. הם רעים ממש , כי החלש רע יותר מהרוע עצמו , מפגי שלא הצליח לדבוק ברעיונותיך הנכבדים, אשר בהם קיווית לקצר את הזמן להשגת זכויות האדם", גורבצ'וב חייך ואמר , "לא יודע מה יהיה בסוף. אולם יש לי מסר שאני מבקש להביאו אל השמאל במצרים, אמרי לכל מי שסגד למרקסיזם-לניניזם, שהם מתו. ולמי שסוגד לצדק, הצדק חי וקיים. אמרי להם עוד , עוניתם ונכלאתם, לא בגלל האמונה בהשקפה כלשהי , אלא בגלל אמונתכם בצדק, בזכויות ובכבוד האדם. אל תכפרו בעברכם ואל תוותרו על יצירת ההווה, ואל תתייצבו בפני העתיד לאחר שנוכחתם שלהשקפתכם אין יישום בשום דרך ובשום אמצעי , משום ששליטת המדינה בכל אמצעי הייצור אינה אלא השתלטות של קבוצת נבלים ביורוקרטים ושודדים על יכולותיה של המולדת, ואם יש למדינה תפקיד עלי אדמות, הוא מתמצת בכך שישתית את הצדק והשריון בין בני-אדם. כל אדם צריך לממש את זכותו לחיים נורמליים בהתאם להומניזם". פתחיה אמרה, "אעשה זאת אדוני הנשיא. ויש עוד נושא, עוד הלילה אפגש עם הנבל ששמו גנאדי יאנייב שהוא חבר של אחת מידידותי , האם ברצונך לשלוח לו מסר כלשהו?" גורבצ'וב אמר , "כן! אמרי לו , האיש המתחיל את עתידו הפוליטי בבגידה באדם שבחר בו והביא אותו למעמדו , מביא על עצמו את שנאת העם הסובייטי , ושנאת העולם כולו , ואפילו את שנאת ידידיו אשר התפתו להשתתף עמו במעשהו היהיר. ועוד אמרי לו, כי אני חש כאב איום לא בגלל מה שעשה הוא, אלא בגלל מעשי אני עת מיניתי אותו , את האדם הפזיז , הנכה והשחצן הזה לתפקיד כל-כך ו גיש וחשוב", אכלנו ארוחה קלה, שאשתו ראיסה, שהסתגרה בחדרה לא השתתפה בה. נפרדנו ממנו בתקווה להיפגש בקרוב. ובהגיענו לשער החיצון , איראן אמר למפקד המשמר , "נתנו לו סם איטי , שמנו אותו במרק שלו , ובעוד שלושה ימים יתחיל לתת אותותיו . ואתה אל תרשה לשום יצור להיכנס אליו ותהיה הסיבה אשר תהיה, שאם כן , אבוא בעצמי וארוקן את אקדחי ברקתך". איראן חשש שישלחו להרוג באמת את גורבצ'וב. הגענו למוסקבה עוד באותו הלילה נושאים עמנו את כתובת החדר המרוהט בו התגוררה זיזי , ואשר נבחר למענה בידי גנאדי ינאייב כדי שיפגשו בו הרחק מעיני הבריות. והלכנו לשם מניחים לפתחיה לעלות לחדר בגפה. איראן ואני נשארנו במכונית לאחר שהחנינו אותה בסמוך. איראן נתן לה מכשיר אלחוט זעיר שהורכב על סיכה בצוארון שמלתה ושידר אל הרדיו שבמכונית, וכך יכולנו לשמוע את שהתרחש בינה לבין זיזי וגנאדי ינאייב. זיזי הצליחה לשלוט בעצביה במהירות והניחה לפתחיה לחבבם בעודה מברכת אותה בלהיטות, כשלבותיהן פועמים חזק בגלל ההפתעה הבלתי צפויה. 37 •••••'97 רזeיונר ושלוש שנים. בין הנוכחים הבחנתי בפנים מוכרות לי , כגון , צ'כוב, דוסטויבסקי , לייב טולסטוי ופסטרנק. וגם ראיתי אלפי פנים שלא הכרתי. פנים שהשתייכו לאלה שאמרו לא ומתו בשל כך בשלגי סיביר. התרבות הרוסית העצומה היא המחוללת האמיתית של מה שקורה עכשיו ברוסיה, היא זו שעיצבה את . מצפונו של גורבצ'וב, והביאה אותו להאחז בצדק ובזכויות האדם. הנפשות הנכבדות האלה, שהתאספו עתה בכיכר להתנגש במוות, הן התוצאה הוודאית של התרבות הרוסית. ממקומי ראיתי את הטנקים נעים, הבריות חסמו אותם בגופם, שלושה מתו, הטנקים נעצרו מיד וההפיכה נכשלה. אין על פני האדמה דבר העומד בפני בני האדם בשעה שהם רוצים חירות או מוות. כפי שאין דבר המסוגל לגרום להם להאחז בכבודם ובחירותם, פרט לעטים היצירתיים, ולאמנות הגדולה. אני יכול לתאר לי את ההיסטוריה מבלעדי דה-גול וצ'רצ'יל. אך האם יכול מישהו לתאר לעצמו את החיים ללא דוסטויבסקי? ילצין טיפס על אחד הטנקים והחל לנאום בפני' האנשים שנדחקו • פתחיה פרצה בבכי , ופתאום קראה בקול שזיעזע את כל הכיכר , קול שאיש לא האמין שהוא קול אנושי , וכאילו שקראה לתוך רמקול בעל כך שמספרים שבשאר · עוצמה של אלף קילוואט, עד-כךי הרפובליקות שמעו אותה קוראת, "ילצין אהובי , הנה אתה מקיים את הבטחתך לי ומחזיר את האהבה והחירות לרוסיה." ועל-מנת להמחיש לך את עוצמת קולה של פתחיה, אני אומר לך שכששרה ללא מיקרופון באסואן , אנשים שמעו אותה באסירם. אבל הסיפור על כך שבאחד הימים כששרה באסכנדריה, שמעו את קולה בקפריסין , יש בו מעט הגזמה. וכאשר שמע ילצין את קריאתה, התבונן בהמון בחפשו אחר מקומה, ושעה שנפל מנסו עליה קפץ מעל הטנק, והחל לרוץ מפלס דרכו אליה בין ההמונים המצטופפים, בקוראו בהתלהבות ובכאב, "תוחח אוי יא-תוחה!" וגם היא החלה לרוץ ולקרוא, "ילצין אהובי". פתחיה חתרה בידיה החזקות בפלסה לעצמה דרך בין הבריות, אלפים נפלו לארץ , מאות נפגעו משברים ומהלומות ופצעים, אבל הכול היו מאושרים כי חשו ממקור לא-ידוע שהמתרחש לפניהם הוא דבר יפה. התנשקו , אחז בזרועה והלכו יחדיו אל הטנק, פתחיה קפצה עליו באלגנטיות של ברדלס, בעוד שעשרה גברים עוזרים לילצין לטפס על הטנק. ופתחיה אמרה בקול כובש, "מכובדי , החיים קצרים, ואין סיבה לסבול את הדיכוי , אלוהים עשה לנו חסד בבוראו אותנו כבני-אדם, +- המשך בעמ' 42 בו כבן דודתי , האיש הוא בעל המקום שאני רוקדת בו , הוא איש זקן וחזק, המתנהג איתי כמו עם בתו". פתחיה: "בסדר, לכי לראות מה יש לו, הוא משתעל באופן מבהיל." ו~ 5 כילתה את דברה ולפני שזיזי תשים-לב מה היא עומדת לעשות, ~1 ~ פתחה לפתע את דלת החדר שגנאדי ישב בו , וזה נבהל למראה האשה שהתפרצה לחדרו, משופע באלכוהול, דימה שבאה להורגו. פתחיה נפנתה לזיזי ואמרה "שום זקן חביבתי. זה גבירה אהוב הלב של פעם". ונפנתה אליו בשגרה מבזק בשפה העממית המצרית, "אחלן גבירה! תגיד יא-אהבל יש עוד מישהו שהיה עושה את שעשית ? מה, זהו שכרו של האיש הטוב גורבצ'וב שמינה אותך ועשה אותך לחשוב? הכול בשביל הגברת הזו שצחקה עליך וגרמה לך לבגוד בו? עוד תראה מה יקרה לך!" דרך הרדיו שמענו את גנאדי שואל את זיזי ברוסית, "מה הגברת הזו אומרת?" ומיד ענתה לו זיזי , "מברכת אותך על מה שעשית ומאחלת לך הצלחה בחיסול גורבצ'וב והשבת הדיכוי , וטוענת שבאה ממצרים לברך אותך ולעזור לך". ואחר זאת אמרה זיזי בקול נמוך ובמצרית עממית, "פתחיה, איני מגרשת אותך , אך בבקשה, איני מעוניינת לראות את פניך בשום רפובליקה מרפובליקות ברית-המועצות. אם אראה אותך שוב אשלח אותך לסיביר!" במהירות הבזק גמלה לה פתחיה באגרוף מהמם שהכריע אותה ארצה. גנאדי ניסה להתערב והיא טיפלה בו במוקש אימפריאליסטי שהעיף אותו נאויר כולל התנגשות בנברשת, ואחרי-כן התנפלה על שניהם במכות וחמקה בחופזה מהדירה. אחר-כך , ואחרי שההפיכה נכשלה, אמרו העיתונאים הזרים שגנאדי היה שרוי בארנון הכרה. האמת היא, שארנון ההכרה שלו נבע מן האגרוף שחטף מידי פתחיה. פתחיה יצאה מהבניין במהירות. אספנו אותה למכונית וזינקנו במהירות אל הקרמלין שבכיכר האדומה, למקום שבו נאספו מאות אלפי האנשים בהגנה על הבניין מפני המשוריינים, ושם ראינו את המנהיג ילצין נואם מעל אחד הטנקים. וכשפתחיה הבחינה בו פרצה בבכי. העבר נעור בקרבה בבת-אחת. בחרך כלל , בני-האדם אינם שמים-לב לחסד המצוי בידיהם אאל כאשר ארנון מאיים עליהם. תקופת השלטון של גורבצ'וב הגרמ לאנשים הרבה צרות, ועשתה את חיי היומיום שלהם קשים יותר , אבל היא העניקה להם תקווה לחיים טובים יותר. אולם ההתקוו כשלעצמה אינה מספקת לבריות. ובשום מקרה אינה תחליף ,ללחם לבשר ולחום. על~כן גברו זמירות הרטינה על גורבצ'וב ושלטונו . אבל כאשר החלה ההפיכה, האנשים שמו-לב שהם עומדים דלאב לעד את הדבר היפה ביותר שבמציאות, את .התקווה לכן נחפזו מיד לבניין הקרמלין שהוא סמל החירות, החוק .ושלטונו מזל הוא שבין חברי הקרמלין לא היו סוחרי סמים או אפילו יסוחר וודקה, שאם אכן כך היה לא היו הבריות מתאספים סביבו. םהטנקי ואפילו האופניים היו מסוגלים למוטטו. וזה מושך את הדעת טלפר חשוב ביותר: הכרח שיהיה לעם בניין להתאסף סביבו כאשר תפורצ סכנה. על הבניין להימצא בשיא בקירן התבונה וההתנהגות, יבכד שהבריות יגנו עליו בחירוף-נפש גם כנגד ה w .דים עמדנו בין מאות אלפי המוסקבאים בכיכר הגדולה, ובהיותי םמוקס מן המתרחש מולי התחלתי לחשוב: אנשים כעוסים, רעבים םואומללי אלה מדוע לא ליבו הצתות? מדוע לא הרגו איש את רעהו? מדוע אל איבדו את תבונתם? התשובה היא כי אנשים אלה ידעו מה רצונם. וברור להם לשכ העולם עוקב אחריהם ובוחן את מעשיהם, ומצפה מהם תלהתנהגו מאופקת, הרבה יותר מאופקת מזו של מנהיגי ההפיכה ההיהיר ששלחו טנקים לרחובות כאילו שמוסקבה חיתה אפגניסטן , או וכאיל שכמות השיבר שגמע גנאדי ינאייב גרמה לו לחשוב שמוסקבה אהי בודפשט מלפני שלושים וחמש שנים, או צ'כוסלובקיה מלפני םעשרי 38 ••••• גליון 203 ~ 1יו ~ הפוסטמודרני והוא עושה זאת בדרך של 'עבודת שדה' בה הוא מתחקה אחר "ההבדל המנטלי המשתקף מלשון השיח הערבי- יהודי". בני שיחו הם משכילים יהודים וערבים שאת תמצית דבריהם הוא מביא בתשע שיחות שערך עימם. לא נוכל לעמוד כאן על כל המסקנות שמעלה קרסל מניתוח תמלילי השיחות הללו • אחת המרכזיות שבהן גורסת כי "בצד היהודי מובלטות 'זכויות האחר' מול חובות 'האני הלאומי', ואילו בצד הערבי מובלטות 'זכויות האני הלאומי' ומודגשות 'חובות האחרים' ". עניין זה, לדבריו נובע מתרבות יהודית של "קבלת אשם" לעומת תרבות מוסלמית של "השלכת אשם", שתי עמדות דתיות-היסטוריות מנו גדות שיש להן השפעה על עמדות הצדדים בסכסוך העכשווי. באחד מסעיפי הסיכום של מאמרו נאמר: "בהיסטוריה החדשה ובסוציולוגיה הביקורתית, הכתיבה היא כמו בספרות בלשית, עקרה בדרך כלל אך מותחת, המוציאה לבן משחור ושחור מלבן: צדיק ותם בעל אליבי מושלם במבט ראשון <הצד היהודי> מסתבר להיות הרשע: ואילו הגס, האכזר והקנאי במבט ראשון <הצד הערבי> מתברר בסופו של דבר כנאצל ואומלל. התרגיל הוא לוגי מנטלי ולאחר קריאה שניה נהפכות בו שוב היוצרות. היהודי המרשיע עצמו מצטייר בסופו של חשבון 'כאיש מכאובות' וצובר נקודות במירוץ המזדככים". םא הוויכוח על עמדתו הסובייקטיבית של החוקר נראה לרגע לגמרי לא רלוונטי , הרי אל לנו לבוא בעניין זה בטענות לגדעון קרסל , אלא לפוסטמודרניזם עצמו שהיה הראשון לערער על מידת האובייקטיביות של המחקר והחוקר בשם המעורבות האידיאולוגית. מה שעשו בעצם 'החדשים' ל'ישנים', שפסלו אותם בשל מגויסותם לעניין הציוני , עושה כעת קרסל להם עצמם 39 ינואר '97 ···· יי מצד זר, ~1111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111 עמוס לויתן מוספים, ספרים, אירועים א. בקיעים בחומת הביקורת יום שנתוודעתי לראשונה '"""" לפוסטמודרניזם, התוודעות __,. ... הולכת ונמשכת, בתחזקה בי , במקביל , גם ההכרה כי יש בו , למיטב הבנתי , פרדוקס מובנה החותר תחת עצמו: ראשית, אם כל אחד זכאי לנאראטיב משלו , הרי גם הנאראטיב הפוסטמודרני אינו אלא אחד מני רבים, ללא כל אפשרות להכרעה אובייקטיבית בינו לבין נאראטיבים אחרים. זהו , כידוע, הרלטיוויזם הפוסטמודרני , המערער על מוחלטות קביעותיו שלו עצמו. שנית, בהדגישו את מקומו המרכזי של "האחר" בשיטתו , הוא מדגיש, נגד רצונו , עדי אופיר גם את מרכזיותו של "העצמי". כי הלא הם שני צדדים של אותה מטבע וכשם שאין מעז לומר כריש גלי דברים שרבים ממבקרי עצמי <וזהות עצמית> ללא אחר , כך אין ההיסטוריונים החדשים רק מרמזים עליהם". אחר <וזהות אחרת> ללא העצמי. דברים מפתיעים בלי ספק, המצביעים על דומה שבשני עניינים אלה ממש, ניתן פתיחות ויושר אינטלקטואלי של העורך. לגלות, לראשונה, בקיעים במעוז ובאמת, לדעתי , החשיבות של מה שקרסל הפוסטמודרניזם עצמו , דהיינו כתב-העת עושה איננה כל כך בטיעונים הפרטניים 'תיאוריה וביקורת' מס' 8 <עורך עדי המובאים במאמר צעמו , אלא בכך שהוא אוחז אופיר , הוצאת מכון רן ליד והקיבוץ את החשיבה הביקורתית הפוסטמודרנית המאוחד> המוקדשת הפעם, רובה ככולה, בקרניה, ומראה לנו שהיא יכולה לפעול לתופעת 'ההיסטוריונים החדשים', ולמרבה "לטובת" שני הצדדים בסכסוך ולא רק ההפתעה גם לביקורת עצמית של תופעה זו. לטובת צד אחד, הפלסטיני בדרך-כלל, כפי שהיה עד כה. 1. גרעון קרסל: מיהו 'אחר'? קרסל כאילו אומר לנו: אתם טוענים שעל ראש וראשון להם גדעון קרסל ('מנטליות: ההיסטוריון החדש להיות "מעורב" אינטליגנציה, מוסר והסכסוך הערבי-יהודי') אידיאולוגית ומוסרית במושא כתיבתו , שכבר העורך ב'פתח דבר', אומר כי מאמר הריני מראה לכם, אפוא, כיצד שנאתו זה "מנוגד ברוחו ובלשונו לרוב הדברים העצמית, הפתולוגית <ליהדות ולציונות שהתפרסמו ב'תיאוריה וביקורת' עד כה, במקרה הישראלי> היא הקובעת את כתיבתו שהמכנה המשותף שלהם היה התעקשות על ההיסטוריוגרפית. פתיחה מחדש של 'שאלות זהות' ועל הוא אף עושה דבר נוסף שטרם נעשה. גם כאן הוא כאילו אומר לנו: אתם מרבים לדבר שניתנו להן. קרסל מציע פירוש שונה על "האחר" הפלסטיני מנקודת ראותו של להתעקשות הזאת, הוא מצביע על האינטרס היהודי , אבל באותה מידה גם היהודי הוא המוסרי של 'ההיסטוריונים החדשים "אחר" מנקודת ראותו של הפלסטיני , וגם והסוציולוגים הביקורתיים', ומציג אותו את זאת יש להראות. במלים אחרות, הוא כביטוי לפתולוגיה אישית ותרבותית, וכך היסטוריזציה של התשובות המובנות מאליהן מדגים לנו , הלכה למעשה, את הרלטיביזם לע םמגויסות ןלעניי יהפלסטינ , תבבחינו~ ל'ע תואספ .דאטפוך' ~ו 2. יאור :רם תהחרשו תהרעו יאור םר ן('זיכרו :וזהות הסוציולוגי לש חויכו יההיסטור בו םי (בישראל' ףא אשהו בנחש דלאח ימראשונ ם'הסוציולוגי 'הביקורתיים בישראל , מוטרד , ידומנ , םג ןכ המכמ תמגמו םשהפוסטמודרניז .מבטאן ולדעת אל ם'ההיסטוריוני 'החדשים וחולל תא תהתמורו הבחבר ,הישראלית אאל תהתמורו ןעצמ ןה ושאיפשר תא .הופעתם תוהתמורו והלל ןבכלל יהר ןה תמושפעו ןמ בהמצ יהכלל-עולמ רשכב רהוגד יעל-יד םחוקרי םאחדי ,כ"גלוקלי" ודהיינ ףצירו לש ""גלובלי ,ו"לוקלי" ולדברי ן"נית ללהמשי תא ךהתהלי רהעוב לע תהמדינה-הלאומי הלז רשעוב לע תחנו תהמכול - ןמכא אהי תנשחק יעל-יד תרשתו קשיוו תענקיו ןומכא יעל-יד תמעדניו "קטנות. םג תבמכול ושלנ םמתרחשי םתהליכי ,דומים רכאש םחוגי םהנתוני הלהשפע תגלובליסטי םנגררי ןבאופ ץמוא לא תהתרבו תהפוסטמודרני תהמפרק כל , הב םשו רסיפו ואינ ליכו ללהתקב וכפשוט , אל רהסיפו לע תהאובייקטיביו תהמדעי אול רהסיפו לע תהלכידו .הלאומית" םר רמכי תבחשיבו ההעצומ לש ה"ההכר "ההיסטורית אדווק תבחברו תמודרניו ןבה אהי תמספק ןלה תא המ השהמודרניזצי ,<המדינה ,הקפיטליזם ןהחילו <וכדומה המנע ןמה - התחוש לש תלכידו תקולקטיבי תומשמעו .קיומית דע םלעשורי םהאחרוני החית וז תהציונו השסיפק הלאוכלוסי תהיהודי תא תתחוש תהזהו ,הלאומית התחוש ראש תעומד העת ילפנ םבקיעי לש .ממש תהופע ם'ההיסטוריוני 'החדשים ההאיצ ךתהלי הז יבשנ םכיווני - ,ראשית רהמעב המהכר תהיסטורי תהומוגני הלהכר תהיסטורי ,הטרוגנית רכלומ המגיוס תאח ילריבו :גירסאות ,שנית רהמעב הלהכר ןבקיומ לש תגישו תסותרו חבשי יהציבור , רכלומ רמעב המהכר תקונסנסואלי הלהכר תקונפליקטואלי ל"מקול-ישרא יהרשמ ילערוצ רשידו ,רבים" רהתיאו יההיסטור לש תהתפתחו וז ובמאמר לש יאור םר אהו ,מאלף לאב םג ואות ובסופ לש רדב תמעניינ ההשאל אל המ ,היה אאל המ ,יהיה רכלומ י"מה תהמשמעו תהתרבותי לש םעצ יריבו םהנאראטיבי "ההיסטוריים? ותשובת אהי יכ י"ריבו הז המהוו קחל ךמתהלי לכול ריות לש הדמוקרטיזצי לש לישרא רשאפש ולכנות םג ךתהלי לש ''פוסטציוניזציה - והיינ ךתהלי לש ןגיוו תהזהו תהקולקטיבי תוהנמכ רגד תההשתייכו "אליה וב תנוטלו העת קחל תאליטו תמתחרו ,<לאומיות ,דתיות <חילוניות תקבוצו תמופלו ,<נשים> תקבוצו תשוליו ,<חרדים> תקבוצו תמקופחו <<מזוהים וא תקבוצו תמדוכאו .<פלסטינים> ףא ישזוה ההעמד תהפלורליסטי תהפוסטמודרני ,המוצהרת יאינ ליכו אשל תלגלו ןבי תהשורו לש םר ריות ץמשמ ,דאגה ןלהיכ לכ הז ?מוליך יכ םג ,זה ,לדעתי אהו קחל ןמ סהפרדוק יהפוסטמודרנ , יכפ רשכב ירמזת ול יאור םר .בפתיחה יהר לכ ,חברה םלש הקיומ הזקוק הלמיד תמסוימ לש תלכידו ,חברתית םלעיתי ואפיל ,היררכית תאחר עתיקר םלגזרי יביד תהמגמו תהשונו םשהפוסטמודרניז ןנות םלה .לגיטימציה לע הסכנ וז בכות םר תא ודברי ,הבאים ןשמ יהראו םלהדפיס תבאותיו לש שקידו :לבנה ן"יצוי דעו יכ שגיבו תהזהויו והלל ואינ ןמציי חבהכר תהיפרדו וא תהסתגרו לש תתרבויו .בדלניות תמגמו תטהרניו הכאל תטיפוסיו םלאינטלקטואלי םשעיסוק ''המקצועי םומחויבות תהאידיאי אהי חלפיתו םהנאראטיבי ,החלופיים ךא לברגי ההדינמיק תהחברתי תהמודרני - תדינמיק קשו דמח תודינמיק תהלאומיו ךמאיד תמצליחו ףלסחו הלקירב ףוא תלביי הלצרכי תא לכ ''הסיפורים תו'הסגנונו ', ובסופ לש רדב תהרב-תרבותיו תהנוצר אהי לש הזהויות-משנ דבלב , תהמתקיימו תבמסגר תהתרבו תהגלובלי תלוקלי לע .מתחיה" התוד ללא תשכוחו םהחיי םמנצחי ובסופ לש רדב תא תהמגמו ת"הטהרניו תהטיפוסיו םלאינטלקטואלי ,מקצועיים" אשאלמל ןכ , רכב והיינ ןמזמ וא ןבגן-עד וא ,בגיהנום םושניה תמקומו תפחו םטובי ןמ .המציאות ךהמש אהו ראומ יכ ת"קריס םהנאראטיבי םהישני האינ תמבשר קר "טובות ךולפיכ אהו רמדב לע ןמעי הסינתז החדש השב שהחיפו ראח ל"כ "האמת היעש ךתו ההקשב ת"לקולו ,האמת" 3. ןאיל :פפח גדילו רמחי ימר םהדברי םארוכי הוהיריע ,קצרה לאב אל לנוכ אשל רלהזכי ןכא תא ןאיל הפפ ר('סד םיו שחד הלהיסטורי (החדשה' םשג ואצל , ףחר ועמדת תהפוסטמודרני ,העקרונית ראפש תלגלו תנימו לש תהתמתנו דמח תוביקור םהפוסטמודרניז .מאידך הנרא יל ללמש ןשאי ודעת לש הפפ הנוח ןמ תהמהירו השב העבר ההאקדמי לא ןהדיו יהמטא-היסטור ךתו גדילו לע בהשל יההיסטור :עצמו ן"הדיו יהמטא-היסטור לבישרא המגל יכ תקיימ תמודעו הגבוה ךלצור ובקיומ לש ןדיו יתיאורט הבנפלאותי לש ה ההיסטורי ה ת בר ו ת י תה פ ו טס ,סטרוקטורליסטית ךא אל הנעש םשו ץמאמ תלנסו םולייש הגיש וז םבמחקרי םקונקרטיי לע הההיסטורי .המקומית היתר ךמכ , ךלתו חהשי יהאקדמ יהישראל רחד תבקלו הרב חהשי יהפוסטמודרנ דועימ ההתפיס תהספקני יכלפ ןקיומ לש ''אמת ו ,'מציאות' ברו םהמשתתפי ןבדיו יהפוסטמודרנ םאינ םהיסטוריוני ךא םה םמצביעי םבעבודותיה תהאקדמיו לע םדרכי תאפשריו קלפירו ושליטת לש בהנאראטי יההגמונ ןהלב יוהגבר רבסיפו יההיסטור לש ''האחרים ץבאר .הזו" הפפ דחר , אאפו , ימפג םהרלטיוויז יהפוסטמודרנ , ושאינ המגוב תלפחו םבמחקרי םקונקרטיי םמעמיקי לוהמסוג תבקלו הרב ימד דלהעמי קבספ םמושגי וכמ ''אמת .ו'מציאות' הנרא םשג תהקלו השב לכ דאח ליכו ללגלג לע ולשונ םמושגי וכמ ב'הנאראטי יהגמונ ןהלב יוהגבר ובסיפור לש 'האחר." םאינ ךכל-כ .לרוחו לכ קהפר ההז בביקורתו , ןהטוע בלמצ ואנ ימאל רשנוצ רבמחק , אהו בחשו רביות אוהו סמתייח וב ףא תישירו םלמשתתפי םהאחרי ,בחוברת וכמ יאור ,רם ןגדעו לקרס םונוספי אשל הזכרנו • המ בשמע ןיי אהו להמוד עשמצי הפפ יכד ץלחל תא רהמחק המאות .אנומאליה ףחר ועמדת תהשולל לכ ןמיתו יביקורת ל<ע תהציונו <לפחות אהו עמצי ה"סינתז תאפשרי ןבי ןדיו יתיאורט חלניתו לש הסוגי ,קונקרטית יכפ רשכב ועש ךברו גקימרלינ לויוא למגד םבספר .''הפלסטינים" הפפ חמשב תא םהשניי ראש תלמרו םטענת תלאובייקטיביו תואמפיריו םכותבי ךמתו תרגישו לל תגיטמיו לש רהבא יאט ב .הפלסטיני שהחידו ןכא , ילדעת , אהו השאמפתי וכז תאפשרי יכלפ לכ דאח ןמ םהצדדי ךבסכסו ימבל עלפגו תבמדעיו המחקר . ךכ תלפחו העול ומדברי םהבאי אבמבו ולסקירת ההחטופ הב אהו המרא דכיצ תמנותח תהציונו לע ייד םחוקרי ""זרים אל :ישראלים ט"המב בהמשול ,הזה ןשבי ןהדיו יהתיאורט הלמקר רהחק יהקונקרט למכי טמב יפרו-ציונ , יא-ציונ , יואנטי-ציונ , 40 ןגליו ····· 203 גישות פרימורדיאליסטיות ומודרניות, ב. הנוקרגלו או חנוקוקו? ישראל. כלומר לבתי-עלמין יש תקציב, ומהווה, כך אנו מאמינים, הוכחה לפוריות והוא בא מן הביטוח הלאומי , ולא במקרה שדיון כזה מניב", אם אדם ניכר בחבריו - לפי הפתגם הידוע אפוא דיבר יגאל ביבי על סלילת כביש ייתכן שאירע לו כאן לפפה מקרה בלעם, "אמור לנו מיהם חבריך ונאמר לך מי אתה" לבית-קברות ולא על שירותי קבורה ממש. שכן למרות שהמודל התיאורטי עליו הוא מדבר 1 הוא 'הקולוניאליזם' והמקרה הקונקרטי הוא 'הציונות', הרי לפחות מן הדוגמאות שהביא מדבריהם של מקם ובר, גלנו 1 פול בואס, כדורי , ויליאם מקביל ואחרים, נראה שאפשר לחיות עימד , מה גם שדבריהם של החוקרים הזרים הם הרבה פחות חמורים ולעיתים אפילו אוהדים, מדבריהם של 'ההיסטוריוים החדשים' הישראלים על הציונות. ויליאם מקביל 1 למשל' רואה "בציונות מענה ללקח שנלמד מן השואה" <שם, שם> בעוד אשר יש היסטוריונים חדשים הרואים בהקמת המדינה 'מניפולציה של השואה'. שלא כאורי רם, הסומך על חוכמת המציאות יותר מאשר על זו של אינטלקטואלים מקצועיים, אילן פפה הוא בעל נטיח הפוכה. חוששני כי תקוותו ש"המחקר החדש יספר על הכאב שחשו פועלים ערבים ויהודים כאשר שוט של מנהל עבודה יהודי או ערבי הצליף בגבם בבית חרושת נשר ב 1920-": או "יבקש להבין , אולי גם לגנות, את ההחמצה האנושית של שתי החברות, שהיו - הרי ראש-ממשלה ניכר ביועציו וכבר העירו על כך בעיתונות כי חלק ניכר מיועציו של נתניהו , כמו ד"ר דורי גולו , עו"ד יצחק מולנו ואביגדור ליברמן , נלקחו מן השוליים המוצלים של עולם האקדמיה והמעשה בישראל ולאו דווקא מן השמות היותר הבולטים בתחומם. המינוי האחרון , של יועץ מדעי לראש- הממשלה, שניתן לפרופסור ישראל חנוקוגלו 1 ראש "חוג הפרופסורים למען חוסן מדיני" המזוהה עם הימין הקיצוני ומכהן כפרופסור במכללת יהודה ושומרון , הרחיק לכת עוד יותר • ייתכן שחנוקו גלו הוא איש מדע דגול בתחומו ביוכימיה ואנדוקרינולוגיה - אך כאשר הוא עושה במדע שימוש פוליטי , ניסיון להוכיח על סמך פגם גנטי כי מוצאם של ערביי ג'בלייה הוא מסוריה, ולכן אינם פלסטינים שישבו כאן מדורי דורות, מריח העניין לא טוב. ואפילו עובדה זו :;כשלעצמה נכונה, אלו מסקנות מעשיות מבקש להסיק ממנה הפרופסור הנכבד בהקשר בו הועלתה? חנוקוגלו עצמו אינו מבין מדוע אומרים שהוא "עוף מוזר", הרי למד ולימד במוסדות הטובים ביותר , הטכניון ומכון וייצמד וזכה בפרסים חשובים? ! העובדה שרק בשבוע שעבר עתר לבג"ץ בבקשה לבטל את הסכם אוסלו , באמת איננה קשורה להכשרתו המדעית. כך או כך , כיוון שרבים מתקשים בהגיית שמו <במקור היה זה חנוקושווילי אך כאשר לכן לא אתפלא אם גם הוצאה זו משולמת ממשרד התחבורה או משרד התשתיות ••• בכלל ראוי 'הארץ' לצל"ש על תחקיריו הנוגעים להקצבות לדתיים. מתחקירים אלה מתברר כי מספר הלומדים במוסדות לחוזרים בתשובה עלה בשנה האחרונה ב- 28% וכי סך-כל ההקצבות לדתיים השנה הן 5.25 מיליארד ש"ח לעומת 1.7 מיליארד ב- 91- גידול של %71 ופי שלושה מהתקציב לקליטת עליה ומתקציב הרווחה. ובאמת אין פלא, הרי כל עניין דתי מתוקצב מיד משלושה מקורות לפחות: משרד הדתות, משרד החינוך ומשרד הרווחה. ר. בנאי מיומן משה דור אינו רק משורר עתיר זכויות <ממייסדי כתב העת 'לקראת' בשנות ה 50-, מראשי 'השירה הילידית' בספרות הישראלית, חתן פרס ביאליק 1987 ועוד>, ועתיר ספרים <פרסם יותר משלושים ספרי שירה, ספרו האחרון "שתיקת הבנאי'' הוצאת זמורה ביתן ראה אור לא מכבר> אלא גם משורר מיומן מאוד • הוא יודע בדיוק מה שירה יכולה לעשות ומה אפשר לעשות בשירה. בספרו האחרון ארבעה מדורים, המבטאים מישורים שונים של עולמו השירי והרעיוני שלא נעמוד עליהם כאן, וגם השיר הבא: ישראל חנוקוגלו יכולות לבנות סולידריות מעמדית אך נכנעו בפני כוחה המעקר של הלאומיות בשני הצדדים" היא אך משאלת לב אוטופית. עד כאן רק חלק מן החלק הראשון של החוברת החשובה הזו . השני , 'דיפונו' והשלישי, 'הסוציולוגיה הביקורתית' עוסקים בהרחבה ובהעמקה של נושאים הנגזרים היגרה המשפחה לאיסטנבול הומרה הסיומת הגרוזינית 'שווילי' בסיומת התורכית 'גלו') אני תוהה, באמת, אם יש לקרוא אותו חנוקוגלו - או - חנוקוקו? ג. מצר אחר ומצר שני מצד אחד אני קורא כי הח"כים הדתיים בוועדת הכספים החזירו לאוצר את הצעת הקיצוץ בתקציב משרד הדתות: לא רק שאין הם מוכנים לקיצוץ אלא הם תובעים תוספת של 300 מיליון ש"ח. אין התקציב מספיק, למשל , כדי להעניק שירותי קבורה לאוכלוסיה בישראל 1 קובל סגן השר ח"כ יגאל ביבי ומביא כדוגמה, שאינה מקרית כפי שנראה, את העובדה כי אם יבקש המשרד לסלול כביש גישה לבית-עלמין חדש, לא יהא לו ממה לממן אותו." ואילו מצד שני אני קורא בתחקיר של 'הארץ', כי הביטוח הלאומי שילם אשתקד לחברא-קדישא 84 מיליון ש"ח בעבור TABULARASA הקרס שלך הוא לוח צפחה שרשומים עליו , בכתבי-יד שונים, שמות, קטעי זכרונות, הרהורים לשעתם. הזין שלי מתיז עליו חומר ניקוי , ממרק את העבר בדבקות, כמעט בקנאות, כדי להחזיר את הלוח לקדמותו , חלק, מתנוצץ בטהרתו , ואז לכתוב עליו שורות ראשונות, אך כבר בביטחון מוחלט, של השיר החדש. <עמ' 27( דברים אלה יכולים להיכתב, ואף להיקרא בהתפעמות מסוימת, רק כשיר ורק על-ידי משורר מיומן מאוד • בכל צורה אחרת, או בידיים פחות מיומנות, ספק אם היו עוברים את מבחן הטעם הטוב. כאמור , ספרו האחרון קרוי "שתיקת הבנאי" ומעל לכל הוא מצטיין , לטעמי , באותה מיומנות שירית, SKILLRJLL בלעז , שהבנאי בספר זה כה IJ ו ~ • 41 שירותי הקבורה שביצעה כחוק לאזרחי מתמחה בה. מחלק זה. מומלץ ביותר . ינואר 97'••••• ~ המשך מעמ' 21 השירי הנשאף של דוד אבירן. ראשיתו של ~ו אותו פרדוקס-לכאורה היא בראשית השיר , ~ו הפותחת ברטוריקה הנקוטה באגדות ("היה חיתה"), וחתימתו של אותו פרדוקס-לכאורה היא באחרית השיר , בהד גשת כוחה שובה-הלב של האגדה ("כבר קראנו הרבה אגדות ;והנה-בכל זאת אגדה"), ואותו פרדוקס, כאמור , אינו אלא פרדוקס-לכאורה כי אפשר , ואולי אפילו חשוב, להיות מודע לבדותה האשלייתית של האגדה, להעמדת הפנים המקופלת בה. אך באותה עת, אולי לא פחות חשוב, שלא להרפות מן הצורך האנושי להמשיך ולדבוק בדיוקנה המצודד של האגדה, להתמסר לאשליה שאולי הפעם, אולי באמת רק הפעם, יתרחש הנס, ויסתבר כי מאחורי האשליה הגדולה ומוליכת השולל , מסתתרת ממשות שהיא. לפחות ממשות אחת קטנה. אולי מאחורי העתקת השמש השדופה והדהויה חבויה בכל זאת קרן זהב דקיקה. וכאמור: ולו אחת וקטנה בלבד. כמו שמאחורי ומעבר לענני האבק שהעלו רקיעותיו ובעיטותיו של השור הזועם בזירת השירה העברית החדשה, חת ערטל אף יופי מופנם, יופי מופלא ומעולף, יופי מעודן ודק, יופי כבוש שאפשר להמשיל אותו למשי חרישי. וכמו שכפפת האגרוף אינה הסיפור היחיד של האסתטיקה השירית של דוד אבירן , כי מאחורי החבטות הבוטות והעוינות האלימה שניתכו והוסחו מתחת לחגורה, לא נעלם ולא נאלם קולם המדוד והמעודן של כמה מן השירים היותר רגישים, היותר פגיעים ושבירים למגע, שנכתבו אי-פעם בשירה העברי ת. • ~המשך מעמ' 32 - אדוני השר? - כן. - אני האזרח מעין שמס שדיבר איתן בפעם האחרונה לפני חמש שנים." כן? בקשר לבעייתו של בני , עמד , שהגיע כעת לגיל עשרים ושלוש." כן". כבוד השר , אני יודע כי כבודו עסוק ואינך יכול להתפנות לבעיותיו של כל אזרח ואזרח ושזמנך מצומצם מכדי לטפל בכך , אבל אסוני ואסון אמו של הבחור מחמירים מיום ליום." כן? אדבר עם מנכ"ל המשרד? אין צורך, כבוד השר. כל מה שרציתי לומר לך הוא, שבני נעצר אמש עם קבוצת ארגון ה"ג'יהאד" באשמת תיכנון רצח כבודו." כן? פושע ובן כלב? לא כבוד השר , הפושע בן הכלב הוא מי שהאמין לראיון של כבודו לפני שמונה שנים עם נגוא איברהים שבו אמרת כי המשרד עושה את כל אשר לאל ידו ובכל האמצעים כדי." הלו ." הלו." כבוד השר! הלו." • 1. יער ליד קהיר. מפורסמת באוניברסיטה הנמצאת לידה. 2. מראיינת מפורסמת בטלויזיה המצרית, המגישה את התוכנית ~המשך מעמ' 38 אין סיבה שנהפוך , או שמישהו יהפוך אותנו לתולעים". וכך המשיכה לדבר בגאוניות פשוטה. המוזר הוא שסוכנויות הידיעות התעלמו מנאומה, כמו-כן קלטות הוידיאו שצילמו אותה הפופולרית: "עלא אל-נאציה" <בפינת הרחוב>. 3. בגד נשים מסורתי. 4. הר במזרח קהיר . ד"ר חסין אחמד אמין נחשב אחד מגדולי הוגי הדעות המצרים. הוא ידוע בהתנגדותו לרדיקליזם האיסלאמי בארצו . יליד קהיר ,1932 בנו של ההיסטוריון המצרי הידוע ד"ר אחמד אמין. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קהיר , למד ספרות אנגלית לתואר דוקטור באוניברסיטת לונדון. שימש כדיפלומט ונתמנה לתפקידים דיפלומטיים מגוונים. לאחרונה כיהן כשגריר מצרים באלג'יריה. כתב ספרים רבים על האיסלאם המודרני והביע את דעותיו על עליית הרדיקליזם האיסלאמי בארצו ובעולם המוסלמי ואף הזהיר מפני התופעה הזאת. בין ספריו היותר מפורסמים: 'מ'ורה דרך של המוסלם הדואב" -11983 "מלחמות הצלבנים" -1983, "על ההטפה ליישום ההלכה האיסלאמית" 11984 'הסובלנות הדתית וההבנה בין האמונ ו ת" -11986 'מ'שבר זכויות האדם במולדת הערבית" -1989' ועוד ספרים ומאמרים רבים. הקסע שלהלן לקוח מתוך ספרו האחרון: 'א'יגרת מתחת למים ודברים סרקסטיים קטנים" -1992, שבו הוא תוקף את המימסד השלטוני במצרים על הזנחה ורפיון ידיים בענייני ם קיומיים חשובים. אמין הוא אחד הליברלים והלוחמים האמיצים נגד הקיצוניות האיסלאמית ובעד מיזוג בין קידמה אמיתית ומורשת נאורה. משתתף בהרפתקה פוליטית, השבתתי את משרדי למשך חמישה ימים. ההיסטוריונים לא יכירו במה שעשינו , ולא נזכה ולו למלת הערכה אחת מאיש, ולמען האמת, אני שונא לעבוד בחינם, כשם שאני שונא את הפוליטיקה". • בעת הפגישה והחיבוק הושחתו גם כן 1 עוד באותו הלילה, וזאת סיימתי את דברי וצללתי בנבכי השינה. מתוך רצון של כל הצדדים להתחשב ברגישותה וכבודה של הגברת הנכבדה, אשת ילצין •* א'ריאן: גן עדן , או קופת צדקה אחרי-כן , הכול קרה במהירות. גורבצ'וב חזר בטיסה למוסקבה, עלי סאלם נולד בעיר דמיאזכ שבמצרים ב 1936-. בגיל 12 התייתם מאביו. לאחר ועצרו את גנאדי ינאייב, והתאבדו שלושה גנרלים ששמותיהם, שחרורו משירות בצבא מצרים עבר לקהיר 1 החל לעבוד כפקיד בבית ספר · נ iצט i ב, מגפ i ב ונעלנת i ב. המצער בדבר הוא, שהם התאבדו מסיבה שאינה קשורה לד~פ-יכה. הם הבריחו סכומים גדולים במטבע זר מחוץ לברית-המועצות, הבריחו מאות מיליונים של דולרים, שלא הפקידו בבנקים שוויצריים מחשש שיתגלו , אולם שלחו אותם לזיזי כדי שתשמור אותם, ולרוע המזל היא שמה אותם אצל א'ריאן*. וכשהחליטו לברוח פגשה אותם זיזי בשדה-התעופה וגילתה להם את האמת, והם לא יכלו לשאת את המכה והתאבדו מיד. האם אתה סבור שמישהו מההיסטוריונים יתאר לעצמו שכספי מעמד הפועלים הרוסים אבדו בחברות השקעה פיננסיות במצרים? מי יאמין שא'ריאן גרמה להתאבדותם של שלושה מגיבורי מלחמת העולם השביח? נכשלו באיתורה של זיזי 1 אולם הנשיא גורבצ'וב הבטיח לי להוציאה מרשימת החשודים, לאחר שביקש מהתובע הכללי לשפוט אותה בחשד שהתסיסה ודרבנה להפיכת סדרי השלטון באמצעות כוח המחול המזרחי , שהמומחים העריכוהו כשווה לעוצמת צירופם של חמישה צבאות. בדרכנו לקהיר אמרתי לפתחיה: "תוחח!! זו הפעם האחרונה שאני והמשיך את לימודיו באוניברסיטת קהיר 1 אך לא השלים אותם. מאוחר יותר קיבל מילגות השתלמות משתי אוניברסיטאות במישיגן והשלים את לימודי השפה האנגלית בהצטיינות. · ב 1962' הצטרף ללהקת תיאזכרון הבובות של קהיר והיה למפעיל בובות. ב 1965-, הועלה על קרשי הבימה מחזהו "אפילו שד כחול לא יכול" שהביקורות לא החמיאו לו במיוחד. · ב 1197o העלה את המחזה "אתה שרצחת את השד" אשר נחל הצלחה קופתית והועלה על כל בימות העולם הערבי ואף הוצג בלונדון ובשטוקהולם. סאלם היונה מאז בכתיבת הומורסקות, סאסירות ומחזות שונים, לצד כתיבה בעיתונות המצרית והפך עם השנים לסופר ויוצר הנמנה עם העלית האינטלקטואלית במצרים. · ב 1994 בחודש אפריל, חצה במכוניתו את מדבר סיני ובא לביקור בישראל. בכך עורר הדים רבים כאן וגם במצרים. תוצאת הביקור הזה הונצחה בספר 'מ'סע לישראל" שהיה לרב מכר ואף תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כתר. בעת ביקורו האמור כאן נפגשתי עם עלי סאלם בתיווכו של פרופסור ששון סומך. עלי סאלם העניק לי שניים מספריו הפופולריים, שהם תערובת של סאטירה, הומורסקה וספרות שנונה. סיפור זה תרגמתי מתוך הספר יאילאן ארפע אלקנעא" <כעת אסיר את המסכה>. פ.ד .כנאי 42 גליון 203 פרס האשה היוצרת בספרות תשנ"ז קרן פרסים לאשה היוצרת מיסודה של גילה אוריאל' בויצו ת"א, תעניק פרס שנתי ליוצרת בספרות: <פרוזה ושירה> - מקור ותרגום. עדיפות תינתן ליצירות הנו געות לאשה מזווית ראייתה. פניות בצירוף קורות חיים ורשימת פרסומים, יש להפנות לוועדת • השיפוט באמצעות מחלקת התרבות של ויצר ת"א, שד' דוד המלך 38 ת"א, מיקוד 64237 עד ליום 15.2.97. טל. 03-6923843/4 פקס. 6923842•03• בימים ,'ה-'א בשעות 10:00-13:00• שחד בספרי עתרן 77 וכורח נץ זהו חילו יחקור בקונטרסים, יזמר עלי תווים, יפלוש אל מרתפי זכרונם של עשרות ישראלים, יקנח בעדותם של נתיבה בן-יהודה וחנוך רון." האם עלה על דעתו שלא שוחחתי עימם? אז , לאחר שיווכח, שהמיר את הון ביתו בפחז קולמוסו , ישוב אלי , אולי , בענווה, יעבור על המאמר בנחת, לא בעברה, יאפשר ויגלה, שלעתים, יש והפשוט הוא מסובך בפשטותו , כמאמר "יונתן הקטן". • ד"ר סלינה משיח יונתן הקטן עדיין מחפש שורשים ספיח להערת בועז עבורן <גליון 201, <: 11/96 יונתן הקטן שרץ בבוקר אל הגן הוא אולי אותו יונתן הקטן שהצטנן וקיבל נזלת, אבל למיטב ידיעתי מושרות עלילותיהם במנגינות שונות. ועוד: הז המצונן מופיע גם בשם "השפן הקטן". • יעל מריבי הסופר , העוול והבכי סיפורו הנפלא של אהוון מגד , על מירסל ויוסי , אב ובנו שהחברה עלבה והתעמרה בהם, אינו נקרא "עוול" כפי שסברה רות לבבית <עתרן 77 גל' 202(, אלא "בכי". הוא מופיע בספר "ישראל חברים: ט"ו סיפורים" <הוצ' הקיבוץ המאוחד.> מצאתיו גם באנתולוגיה "את אשר בחרתי" בעריכת יוחנן סברסקי <הוצ' הדר.> בהקדמתו לסיפור כותב העורך: "בצערם של שניים אלה ראיתי משהו מ'צער העולם', שכל אדם, ואפילו הוא קזח ומחושל כנגד הפגעים, חש אותו בזמן מן הזמנים, ולו רק פעם בחייו". אגב, לאחרונה ראתה אור אנתולוגיה ב שם "קריאת הגבר: פניה אל הגבריות, סיפורים עבריים" <הוצ' פואטיקה>, והסיפור "בכי" כלול בתוכה. סיפור נפלא שמרסיס את הלב. • זיבה גולו צ'ק בלי כיסוי? ברצוני להגיב על רשימת הביקורת של עודד פלו על ספרו של אלון אלטרס - "קפיצת הדרך" , אשר הופיעה בגליון דצמבר 96' <גליון 202(. קשה מאוד שלא להתפתות ולהגיד כמה מלים על שירתו של פלו עצמו. אבל מאחר שמכתבי זה נכתב בעקבות אותה ביקורת <אם זאת ביקורת.") אשתדל להיצמד אליה. למעשה, ביקורתו של פלו על ספרו של אלטרס כלל אינה ביקורת, אלא השתלחות חסרת רסן המעוטרת בפנינים נוסח "רצון עז להרשים הוא המניע האמיתי", "הנוסח השירי של אלטרס חסר עמוד שדרה מלכתחילה" ועו ד אמירות גרועות בהרבה מאלה. לו לפחות היה פלו טורח לנמק את קביעותיו הנחרצות, אפשר היה, אולי , לדבר על ביקורת. אבל לכך , כך נראה, אין פלו מסוגל. וביקורת שאינה מנומקת, לטעמי , כמוה כצ'ק בלי כיסוי. חבל שפלו לא השכיל להתייחס לתוכן השירים. חבל שהוא מתעלם מהמיזוג המעניין בין ארוטיקה ושירה, ובין אלה למוות, המופיע בספר . חבל שרגישותו ו;או הבנתו לא עמדו לו להבחין בשורות מרשימות דוגמת "שאת התשוקה צריך לעבד" <קפיצת הדרך עמ' 11( או "הרצון ללכת בתוך הבית ולחשוב; שחוסנה של הנפש כחוסנם של הקירות" <שם עמ' 40(. ועוד רבות. והכי הכי חבל - שביקורת כזאת, שכאמור לטעמי כלל אינה ביקורת, נמצאה ראויה להדפסה בי"עיתון 77". • רות לאופר הפשוט המסובך בפשטותו הלוואי והבנתי על מה התעבר בועז עבורן , ומדוע קיצקץ בקוציו הצבריים וקיצץ ביונתן הקטן , והמאמר ההולך בעקבותיו. <ראה "דואר נכנס", נובמבר 96', 'על מאמרה של סלינה משיח: בעקבות יונתן הקטן'>. אילו התנער עבורן מארוגנטיות ישראלית טיפוסית, אפשר שהיה מבין , שהערותיו מאששות את ממצאי , הן באשר למועד תפוצת השיר והן באשר לעובדה, שלא נמצאה לנו , עד היום, עדות לזהותו האמיתית של המחבר , ומכאן ההשערה, שהמדובר בשיר עם. האם על כך חולק עבורן? ושמא על ההשלכות האפשריות שיש להנחה מעין זו על אופי התרבות הישראלית הילידית, שהתפתחה · בשנות ה 30? אדרבא, יקום ויוכיח את השגותיו , ישטח את טיעוניו ונשמח לחלוק בממצאיו . יעבור נא בחדרי הפונטיקה, ידרוש באולמות הספדיה הלאומית, f:1•:1f ו ':lii f1 . ~ ו l:il1 גו ו 'ו:ו: ו 1 ו !1·1' נ• • חכרה • ביקורת • אטרוו · ת • אמנות • ~ ספרות עברית - מה שקורא ~מיטב הספרות העולמית ~ הכרות עם ספרויות האיזור ~ מעורבות חברתית המתנה חיפה רביות החותם עד ל 28.2.97- על עתרן 77 מקבל חינם את "מבחר שירים שראו אור בעתרן 77" 300 עמודים, 163 משוררים