הדלי ץרביקובי סעמו זעו ירונ :סומק על רשי לש הדלי ץרביקובי ריאי :מזור הדלי 'רביקוביץ הדלי 'הרץ היונ 'דולך ןעיו :משווה אמבו לע תכתיב סעמו זעו דגלע :מדרג על ר"פנת "במרתף סלעמו זעו להל :ברזל זעו 'ועגנון ןעיו המשוו סעמו ןלוית לע וספר לש קיצח רלאו ם"וע ירוח "גווייתי ~שירה תיהודי 'כפרי ןששו קצחיי ם(פרסו ,ראשון> יניל ,מילוא יהנו 'טיילור ןער םרות ם(פרסו ,ראשון> יאור 'יזהר עאליש תפור :סיפור הצבי ,לביא ם"מעול אל יהיית "באוסטנד באחריות ברמה הלאומית, אין לו סמכות מוסרית לתבוע מן האזרח הגלידן חזה שינהג באחריות במישור האישי' החל מתאונות הדרכים וכלה הגלידן הזה מנסה לגעת בכמה פינות-יצירה משל דליה רביקוביץ בהריגת שלושה פלסטינים ליד מחסום, מבלי שהאשמים בכך יתנו ועמוס עוז. אנחנו יודעים שאין בכך די' שמן הראוי היה להתמקד את הדין כראוי . באחד ולנסות למפות את מכלול יצירתו. אני מניח שזה יקרה פעם. יבוא מי ויטען' שראש לכל הוא החינוך • נכון . אבל גם החינוך ואינ שני היוצרים, גם רביקוביץ וגם עוז' הם בשיא יצירתם. נכונו להם יתום, מישהו מנהיג אותו' מישהו מקציב משאבים וכר' ." וכר' ". שנים רבות של כתיבה והישגים, ואנו עוד נקדיש לכל אחד מהם אין כאן הצעת פתרון' אלא לשינויים דמוקרטיים בשלטון' אבל הז גלי רן מיוחד' אבל הפעם, ולו כדי לציין את זכייתם בפרס ישראל' כבר באמת סיפור אחר ." נסתפק במאמרים אחדים של מבקרים וחוקרים מרכזיים, םשנוגעי נגיעה נקודתית ו/או השוואתית ביצירתם. שלום לנסים אלוני עוז ורביקוביץ' הופיעו לא פעם בעמדות אופוזיציוניות מובהקות. לא היה ויכוח ציבורי נוקב וקשה מבלי שהשניים, כל אחד בסגנונו היום, ה 14.6.98-, אנו ולפי השקפתו' נקט עמדה ברורה והציג אותה בבהירות, בחריפות. נפרדים מנסים אלוני . אמן על-כן , לא פלא שנשמעו קולות מהימין' שהתקשו לקבל את ו גדל . מספר מיוחד במינו • הענקת פרס ישראל לשניים. אבל בכך נבחנת הדמוקרטיה. מחזאי חדשן . במאי' שכל מתפקידו של השלטון הדמוקרטי' לתמוך ביצירה נ,נוד עמו · הלאומית, שחקן חלם ל . ומתפקידו של היוצר' למתוח ביקורת חד-משמעית על השלטון. אלה מתרגם אחר' מיוחד . הם כללי המשחק. במקרה זה, שני הצדדים עמדו במבחן. אני מקווה המערכונים שכתב, בעיקר שכך יהיה גם להבא. אני מקווה שנושא "בת-שבע" הזכור ולא עבור "הגשש החיוור", הפכו לטובה, לא יחזור על עצמו. למיטב שבהומור הסטירי: ועוד בגליון הזה, הריני מסב את תשומת לבו של הקורא, למדורו שנון' מצחיק עד דמעות, לא של עמוס לויתן' המתייחס לספרו המעניין' השנוי במחלוקת, של מעליב, לכן לא פוגע, אך יצחק לאור' וכן ל"פרסום ראשון" של משורר חדש שהוא גם מדען תמיד מאלץ לחשוב, שמתקיים מן השורה הראשונה, ששון צחייק. שיריו מעניינים, מקוריים, וימשיך להתקיים ולהעשיר ובעיקר מאוד מדויקים. המודוס הלשוני שלו מדוד ושקול' כיאה את שפתנו. למשורר בשל. ועוד בשירה: לצידם של משוררים אחרים, ימצא נסים אלוני יחסר לנו מאוד. אבל יצירותיו, כמה עצוב להמשיך את הקורא את הנוי טיילור' משורר אמריקאי' בתרגומו היפה של משה המשפט, אך כמה זה נכון' ילוו אותנו: את שוחרי האמנות בכלל' דור. את אוהבי התיאטרון בפרט, ובעצם את השפה העברית, שלנו ושל היצירה השירית, אולי המעניינת שבגליון הזה, היא הפואמה של את אלה שיבואו אחרינו. יהודית כפרי' "זושה", על הגיבורה האלמונית, חברה ב"תזמורת האדומה" בתקופת הכיבוש הנאצי .בפאריס אז למה? אני סמוך ובטוח, שהקורא לא יפסח גם על המדורים הקבועים, רצף פתיח עצוב. כמו' כאילו מצב ללא מוצא. המציאות מדכאת. בעתיד הביקורות הקצרות, וכל היתר. מומלץ הסיפור המקורי והיפה, אין הרבה שמבטיח שינוי חיובי. אז למה? הנועל את הגלידן' של צביה לביא. לנובט יש שיר. אני זוכר אותו בעל-פה, פחות או יותר' שורה כן' נעיר את תשומת לבו של הקורא לשיריו של אורי יזהר' שורה: שהתחיל לפני שנים לפרסם את שיריו אצלנו' ועתה עומד לפני החלפת גלגל ספרו הראשון' בהצלחה. "אני יושב על סף המדרכה, הנהג מחליף גלגל. ער,ר הגשר והתקרח, וזה לא חבול איני אוהב את המקום ממנו אני בא אני מניח, שגם הקורא הזדעזע כמוני כשקרא, שמע, על קריסת איני אוהב את המקום אליו אני נוסע התקרה בבית-הספר בבאר-שבע. גם כאן, בדומה למה שקרה פעם אז למה אני מסתכל בנהג המחליף את הגלגל באי-סבלנות". בפסטיבל ערד ואחר-כך בגשר ה"מכביה", מדובר כנראה ברשלנות למה באמת. פושעת. גם כאן וגם במקומות האחרים שילמו אנשים, ילדים ככה זה, מצפים למשהו ויודעים שמה שיבוא יהיה פחות או יותר מה ובוגרים בחייהם. המחיר על הרשלנות עכשיו ואז היה גבוה. שהווה. אבל תמיד נצפה. אחרת אנה אנו באים? הכול מתחיל בזלזול. באי-החשבת הזולת. בחיפוש הנוחיות המיידית. באי-ביצוע התפקיד עליו מופקד איש המקצוע. והמחיר נוכח לחבר הוא תמיד מוות. לא מכבר הגיעה אלי שמועה שידידי הטוב, חבר המערכת שלנו אני מרשה לעצמי לטעון שההפקרות אצלנו מתחילה מלמעלה. ממש ומשתתף קבוע בעיתון זה, אריה סיון' זכה בפרס ביאליק היוקרתי. מהקודקוד. מי שפותח מנהרה חסרת חשיבות, ובהכרח מעורר אני משוכנע שחברי למערכת, ואיתנו קוראי העיתון' המכירים סכנת התנגשות, שהתוצאות שלה מסתכמות בעשרות רבות של הרוגים יהודים ופלסטינים, ובנוסף לכך גורם נזק אדיר למשא ומתן והמוקירים את שירתו' שמחים לברך אותו. סיון הוא משורר רגיש, לשלום, הוא האחראי באותה המרה ואפילו יותר' מהמהנדס שתכנן הנותן ביטוי נאמן למקום בו הוא חי' לארץ בה נול.ד לא עושה את גשר המוות של ה"מכביה", מהקבלן' או ממי שבנה או שיפץ תא לצעמו ולחברה חיים קלים. שירתו נוגעת בכל אירוע חשוב מבלי לעשות חשבון. כבר בספרו הראשון: "שירי שריון", שעסק במבצע תקרת בית-הספר' ו/או ממי שאיר גן ולא דאג לביטחון בפסטיבל סיני' היה בין הבודדים שמתחו ביקורת, בלשון שירית מקורית, על ערד' או שלח את צה"ל למלחמת לבנון ב 82-' שקצרה 650 המלחמה ההיא, מאז ועד היום. אין דבר אנושי שזר לשירתו. זו קרבנות. לצערי' הכול קשור . וכאן מניתי רק כמה עובדות שירה אינטנסיבית ישירה, לא מצטעצעת באינטלקטואליזמים המצביעות על זלזול בזולת. זלזול בחוק. זלזול בתבונה אנושית והופכת את הכאב הקולקטיבי למהות שהיא הד למצפון רגיש. פשוטה. פרס ביאליק לאריה סיון הוא ביטוי להכרת החברה במשורר חשוב המסקנה מכל אלה היא קשה. יש כאן מעגל קסמים שאיני רואה כיצד • הממסד הזה יכול להתמודד עמו. מי שמרשה לעצמו לא גלנהו וגם מחווה של תודה. ?96 כ,___~ שירה ופרוזה יה ו דית כפרי: פואמה שש ו ן צחייק: שירים <פרסום ראשון> נילי מילוא : שיר ;ידנר י טייל ו ר: שירים, מאנגלית: משה דור - אש ון < ~ 5 16 16 1 7 1 7 ער ן ר ו תם: ~~ _ _ (פרסרם _ ~ר · ך· א · ~~~~~~~~~~~~~~ ~~~~~~~~~~ ~~~~~~~~~~ ז הר : ש י רים 31 · אלש רת: · ע פ שירים 3 5 ~ ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לביא: מעולם לא ~:· ה הייתי באוסטנר <סיפור> 36 דליה רביקוביץ - עמוס עוז מסות, מאמרים, רשימות רונ י ס ו מק - על שיר של דליה רביקוביץ 10 איד ·מזו ר - שירתן של דליה הרץ, יונה דולך ודליה רביקוביץ, עיון משווה איד ·מזו ר - הערת מבוא על כתיבתו של עמוס עוז 11 18 ;לער מ ור ג - על "פנתר במרתף" של עמוס עוז 2 0 הלל ברזל - "לדעת אשה" לעמוס עוז 'ר'עידו ועינם" לעגנון' עיון משווה רשימות ביקורת יצחק לכטוב על "חיי עגנון - ביוגרפיה" לדן לאור 2 2 6 שמ ו אל רגולנט על "ספר הפתגמים עברי-ערבי// לדוד שגיב ויעקב מ' לבראו 7 יורם סלבסט על "זאק" לרן יגיל ועל "אם ההר נעלמה" לשרון אס ניצה גורביץ על "אשה אוחזת שמש" לרות ירדן ו:רווים קבועים 8 9 חתני פרס ישראל - דליה '7 ~. שעה - בוiעי בסר רביקוביץ ועמוס עוז הןבלצו ת עתר ן 77 4 6 i ו ובצר זה - עמוס לויתן צ' פינה -ר ו ני סומק תג ו בות: ניצה גורביץ' - עוד על אנתולוגיות 32 42 לכברד עתרן 77 ת' 1 ד 16452 ת"א 61163 אבקש מנוי לשנת 1999/1998 שם ושם משפחה הערות המערכת טל, .1 כתרבת אנו חוזרים ומזכירים כי בתאריכים 28.6-21.6 תהיה המערכת סגורה לרגל שיפוצים. אתכם הסליחה. מצרופת המחאה על-סך 180 ש"ח עבור 11 גלירנרת כולל משלוח .2 מחקרים ומאמרים בתחום הספרות מועברים לחוות דעת בנק _____סניף ____ .מס' המחאה ____ _ ללקטורים ואנשי מחקר בתחום זה. שנה כבי • גליון 220• םיון תשנייח • יוני 1998•20 ש"ח נטת l ןן~ lton 77 Literary Monthly ה .ב: ו . · ירחון לספרות ולתרבות ך· : ע·ק ב בסר המו"ל: אג ו דת ס ו פר י ם ואמנים לקידום הספרות והתרבות ר נ · ח :רי המערכת : שמעו ך בלס, ·ו סי הדר' עמו ס לויתן. ששון סומך 1 בישראל - עמותה Editor: Jacob Besser ס י כק , · ה ס · אר וך , עצמ · צב ו ן, דורי ת פלג, נ.ודד פלו, · שלום בתמיכת משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות Managing Editorial Board: Shimon Ballas, ה::· והאמנות. Yosi Hadar, Amos Levitan, Shalom .ב: ור כת ,'.מ 1" נה : גלעד ·· שראל · ת· עמ עיריית ת"אייפו - האגף לאמנויות. Ratzabi. Sasson Somekh, Rony Someck, ניה ול ו עיצוב : כאל · ט בסר המערכת והמנהלה: טל': 5619879, ת"ד 16452 ת"א Arie Sivan. Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg Vice Editor: Amit Israeli-Gilad יחסי ציבו צה ג · ר: נ ו רב" i' ניקוד : שכו אל ר~ול נט ;יב ר צ:;תהמערכת : כיצוע : דפוס מופת רוזמרין בע"מ · צ·חק א ורב ו א· ך ו רפז 1 גילה בלס, משה דור נתן Management and Graphic Design: לוחות: אורניב Michael Besser 'ji א . ה· . בוש ע, עוז ר רבי ן 1 ש. גי ו רא ש ו הם, אנסוך שמאס. מסאפורה על אופייה של האנושות בכלל והתרבות בפרס: על פוטנציאל הרוע והמפלצתיות הממשיך להתקיים בקרב המין האנושי. ניצח ק"ן: סקסופון. הוצאת בבל 270 ,1998 עמי רומן שני למחברת, הנוסף לשני ספדי שירה קודמים. קיין עוסקת בשתי נשים בשתי תקופות שונות, שיש להן מכנה משותף. פגם מולד המצוי על פניה של רחלה, אשה בת המאה ה 20-, מהווה סימן לזכרונם של חיים אחרים: חייה של אשה בת המאה ה- 18' ב:וו של יעקב פראנק. ג'ון לח-קאוח: מאהב תמים ורגשני, מאנגלית: צילח אלעזר, הוצאת כנות. 464 ,1998 עמ' לא ערד ספר ריגול כי אם רומן' אבל כמובן לא בסול מתח. בעל מפעל מוכשר' מצליח, בורגני ונשוי' יוצא לרכוש לעצמו סירה ישנה, שם הוא פוגש זוג מוזר ומתאהב. וארו קלפו: צעדים של צבי' עודך: אילן שיכפל.ו שופוא 1998,69 עמ' פסר שירה ראשון בעברית של ראו~ קלפו. לפני כן' כתב ופרסם שירה בשפה הרומנית. "אלם": "תענוג לבטא את שמך/ חיוך סודי שלי,/ תענוג לטעום את שמך' לשתות את עורך/ כשגופך מרוחק,/ לנשוך אותו עם כל צליל./ תענוג ללטף/ אותו מיתר מתוח למגע./ תענוג האלם של קולי/ עד חגיגת שמך." <עמי 7(. עמוס עוז: כל התקזזת. מחשכות על זהות ישראלית, הוצאת כתו 1998, 255 עמי "ישראל: לא עם, לא מדינה, לא חברה, אלא אוסף של נימוקים. כמעט שישה מיליון אזרחים יש פה - שישה מיליון ראשי ממשלה, אם לא שישה המשך בעמ' +-43 אוריאל זוהו: הענקים וילדי השמש, חלונות/ סיודה בהוצאת גוונים. 1998333 עמ' ברמכז הרומן מערכת היחסים האמביוולנטית שבין זוהיר הערבי מכפר בצפון ואריאל <המספר> בן הקיבוץ. "גאוותו של זוהיר נובעת מהשתייכותו לעם אציל' מהיותו ארם רגיש, אמן' המסוגל להפוך את סבלותיו לחומד ביד הירצו. אריאל גאה על היותר בנר של אמן ידוע, על השתייכותו לניסוי מרתק, הקיבוץ' .~•••r עמ' 61• " אוריאל זוהר הענ~ים וילדי השמש נטליה גינצבווג: העיר והכיתן. מאיטלקית: אלון אלטוס. חספויח החרשה, הקיבוץ המאוחר/ ספדי סימן קריאה 231 ,1998 עמ' הרומן האחרון שכתבה בסליה גינצברג הוא רומן מכתבים. חבורת ידידים, אהבות, בגידות, מורת, יחסי הררים וילדים, משתקפים דדך חליפת המכתבים ומשקפים את המציאות השבורה, כפי שראתה אותה גינצבורג. גלית חזן-רוקם: שיעור כפיתוח קול' הוצאת הקיבוץ במאוחר/ריתמוס סרוח לשידה/ קרן יהושע ובינוביץ לאמנויות תל-אביב 1998,78 עמ' ספר שירים שני לגלית חזן-רוקם. "הבל": "לא כל מי שאחיו מת הוא קין . לפעמים הוא הבל/ ממריא עדיין לגבהים הכחולים במחשבה/ אבל ההבל החם עולה מן האדמה וקורא,/ ואתה רוצה לענות לו' לשאול אותו/ רק שאלה אחת. וערד אחת" <עמ' 38(, דומן גאוי: ריקודו של ג'ינגיס כהן. תרגמה: אתי בכימיני, הוצאת כנות 236 ,1998 עמ' בתת -ההכרה של קצין נאצי לשעבר 1 שוכן כ"דיבוק" קומיקאי יהודי שנרצח בפקודתו 1 בימי השלטון הנאצי: על הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הקורבן לבין תליינו: מועיל' איני מכיר איש,/ אין לי כלי נקש של ים או של עץ'/ איני גר בבית הזה.// מלאתי פי מים ולילה./ הלבנה העתיקה תפסוק/ מה אין לי," ]."[ עוזו ובין: הנה/ קונטרס לשירה מס' 28, עוון: נתן זך. מאי 1998 "כך על עצמו כתביי: .""ואיש לא ידע, כי בדבר לא התנסה/ מלבד שידיו אשר עשה/ ביד חרוצה, קושר ובך// לדבר ובכל אלה/ מה מצא// לנפשו?" ]."[ עוזר רבין קדגטסרלסויה דעןו 11m ן 18 מוגוט אטרוד: הלנה מטרויה רוקדת על הדלפק, הוצאת כרמל. מאנגלית: איתן מילד 124 ,1998 עמ' אוסף שירים של הסופרת והמשוררת הצפון-אמריקאית: "את שבה": "את שבה לחדר/ מקום בר את גרה/ מאז ומתמיד. את אומרת:; מה קדה כאן; כשלא הייתי? מי/ לכלך את הסדינים האלה, ולמה/ אין יותר אשכוליות?/ את נמצאת במקום ביניים/ בין גרף למלה, מקרם שמכיל 1/ אר אמרר להכיל' אנשים/ אחרים." ]."[ t ג ~'~ ~ •. ~ .....'"' ה nי,גי n ~ןוו מוסל פווסט: כעקבות הזמן האבוד )3(- כצל עלמות מלכלכות. הוצאת הקיבוץ המאוחר/ ספרי סימן וי~ 5 קריאה. מצרפתית: חלית ישורון ן~ 200 ,1998 עמ' ~ "נצל עלמות מלבלבות" הוא הספר השלישי בתרגום עברי מתוך "בעקבות הזמן האבוד" : התפתחות עלילתית, והופעת הדמויות המוכרות מתוך הספרים הקודמים, בלבוש שרנה. יד צלקה: הפיתוי והשי , שירים. תרגומים, מכתמים. יומני-מסע, מחזה זעירי דפים מהודקים, מוצרטיאנה. זמורה ביתן. עמודים לספות ענוית 1998,115 עמ' "לקראת סוף המאה הננו שרויים בתקופה של חופש לשוני-צורני. חופש זה מרשה לי להוציא לאור ספר המכיל כתיבה מז'אנרים שונים: שירים, מסרת, תרגומים, יומני מסע, לשא הייתי מוציא לאור בשום פנים לפני מספר שנים". <דן צלקה, מן המברא - "במקרם הקדמה: זמן 1 המקום"). אדמיאל קוסמן: הנה/ קונטרס לשידה מס' 20, עורך: נתן זך. מאי 1998 "שיר לשלטונות הפנטזיה": "שיר לשלטונות הפנטזיה שפתחו נגדי בחלומות בחקירה פרטית צולבת./ שיר לשלטונות הפנטזיה וגובי המכס, בידם נרות ראש שלהבת./ שיר לשלטונות הפנטזיה וגרבי המכס, כל הצרות, שמשך/ אותי מן המיסה עירום, עטוף בגבס./ פותחים עתה בעדינות את הרוכסן." ]."[ פבלו נדווח: הנה/ קונטרס לשידה מס' 19, עוון: ~תן זך. תרגמה: טל ניצן-קרן. מאי 1998 מבחר שיריו של פבלר נרווה: "ואלם": "אני נרגע בשנאה/ כבחזה יומיומי,/ בלי הרף אני בא מבגד אל בג!ד וישן מרחוק. //אני אינני . איני 4 •••••• גליון 220 יהודית כפרי זושח 1925 עפולה ארץ ישראל 1942 כלא סך ז'יל בריסל היא ~נ:ודחקת ~ק~י :!~o/ י ז;שה לא השאירה שם כמ; בתמונה ההיא החורת שום. רשום• ~n ;ל T ע;.ז~ת ~ל., o י ry~ק;מרת ". ci נ;דךים סהם ל~~ p ץה ס;נכה לה ש.א.יד ~לי ry ם ךשות י~~ 9 ה. ~po/ ל גו~ה ס:ה ~ק~י ז; w ה, ~ני א;ק.רת, ן; דק י~~ ,~~ ,ת!:ר;י q~v? ים קיל;~ןם את כבר מכירה א;תי , את כבר - שאלתי פה ושם ושם T: :-• T -• -; TT TT :-ז • :ז היא מניעה את ראשה בשלילה T • : ' T ",' T ' : • t\ ף ~סי לא ז;~ר מתרחקת חיתה נמה חדשים ' T -T : T :דד ~~רה vש;~ם vהוא v~תו o במחנה הא"הלים בעפולה T -: -' T T '' :--: ש.ל א.מ~ע o/ נ;ת ry ץ.~רים בשנת עשרים וחמש -?:ס•ר i ה :• •• T : ": נכוון גב:!ת •ry מ;.דה א.יד שום' איש ל;כ~~ לע,ז;ך לה :!~o/ ו ד~~~ ~לה ry ר;ח.ף ר~סור !:;ג~ל ~ה בפניה החמורים הזנים ' --' :--T ·: T : הכי פח;ת התאים לה היא כ~ר ~קו~ה ?ל ר? ש.היא ע,לולה 7 ח~פ;ךר ל ryרl;י תי~~~ ~· ק;מו T אני ה;לכת אחריה T :-:• -.'' ·: • : ~~ךץ ל~ן~: o/ ל o/ ~ת 25 נ~ך o ק v ך~ה ~~דים ואולי בכל זאת T : -: ש.לא נ:י~חי ,w נכז;כ~יר q ~י ח~~ים. היא כ.בר לדג . לי 'ההר עכשו :-TT ··;-: T ; · ז ומתחילה לטפס ••-: T . : .תך~~~~ ל 6ל;· .ם ~לנה;ת ע,~קה;ת ~ע;ןך;ת א;נ,רה ~~ליש עיןה הו p ם ה~~~ 18-ry ועצי זית ועצי שסר ה~~~ ry נ; i ~ים סראש;ן ה~;רי~~ "ו T ••;--, -" :- אבל היא לא ך;אה א;תם ךד;ר ot\ ר ד;ר ז~~ T T T : T ' : T ' היא מביטה פנימה נמצא שם כנראה מי ~נ i שא T את-ע:ינ.יו למר;ם. ומה שהיא ך;אה ג;רם לה T •• T ' :· T -T '' :• •• ."' לעצ;ם את העינים • -••T ,'' :- לא ז;כרים א;תה ~ל.ה ~ry קימו ~ת ~o/ ~ר סע.~ק ך~ם לא vק;מו~י 9~ים v ק~ים · ן כדי לא לרא;ת ~ם o/ ם. ~9 ת על גבעת-המ;רה הערמה ם~ר.~ :p ~ר סיו אחרי זמנה w ל ~מ i ס~~· ע ~נ;ת ם~ר ואני ה;לכת אחריה :.-~"דiוTi ~ז ryt\ ר· ת ~ח w ה ~סרי ;יו w ל:ם T ע.צו~ת ע.י~ים חיא ~tp ;-:· -. -; נ~ך o ק v ר~ה ~~דים שכתוב עליה: T •: T T ,'' ב~ני לא א.~ז;ב א;נ,רך ;ז" o/~~ן;פ-ה 9 קי א.ני 'iזשח;ל לאזניה 8.6.1906-28.6.1942 T '.' : T ; ,'' .'' • : v לא ש;מע;ת נספתה כשדרית " T -: T : : • התזמ'רת האדמה ~נ~ לא ב;ן~~ א;נכך , י~~ ~~~יסה לה א.ל~~ ·· T 19 ל•~::ז T ~~ךיקל" ומת~ללת w נ:י~מ;ר ~ת v זקפוס === ~1 H ~ לפני תiייר' הלי.לה . ולא כתוב שהיתז 1 תשעה חדשים נכלא ,:T : --" " •• מלה מפייה ההיא. ולא ה;ציא;, · ושתחז;ך ciק~~ה .pvלהה~~~. ciז~ת לת;ך v ~מו~ה שאיש לא י;דע ולא ז;כר . .. : -.. . :· ."' ."' -' TT: יוני 5 ••••• '98 מגישתו של דן לאור - כזאת הנזקקת "כתיבת ביוגרפיה של אשיות דגולה ועוין עד מאוד למי שניסו לחלוק על לנופך אישי ולצבעוניות שאליה נלוות היא תהליך מורכב ונפתל המתאפיין 1 גדולתו ולעשות לניתוץ פולחן עגנון · גם לפחות כזית, הבדיה הספרותית - בין היתר 1 ידי היווצרותה של ובהם שלמה צמח, יוסף קלויזנר · על 1 שכנו עלול להתאכזב, אבל קורא כזה יבוא מערכת יחסים אינטימית מאוד בין ב"תלפיות", א.א. קבק, עמנואל בן על שכרו בכינוס ההיקף העצום הכותב לבין מושא כתיבתו. ככל גוריון 1 שקינא לאביו ברדיצ'בסקי 1 או והמדויק של העובדות הבדוקות שנקפו השנים נעשה עגנון לחלק בלתי יהושע בר יוסף. בביוגרפיה סדורה כזאת. נפרד, לא רק מעבודתי 1 אלא מן תיאור הפיאסקו של "חכמי ירושלים" לקראת אחרית הספר - אחרית דמדומי היום-יום שלי 1 ולרגעים נדמה היה, כי סביב מאבק השתדלנים והממליצים על שקיעת עגנון ומותו 1 מרשה לעצמו דן הוא שוג '-t ב-תוך ביתי ממש." • אומר מועמדות עגנון לפרס נובל 1 מובא לאור קורט מעורבות של בדיון-סופר • דן לואר בפתח הספר • ברצינות כהווייתו על-ידי דן לאור. כך מספר דן לאור על ביקוריו של בספר מפריך לאור את ה"אגדה" כאי/וו מצד אחד עוצבות זלמן שניאור ומן הצד גרשום שוקן 1 האיש המופנם והנעול האחר גייסות הלוחמים למען עגנון; זהו הזה, שהיה מקפיד לבוא למחלקה קרב שתחילתו . בסמוך למלחמת הסיעודית בבית החולים על-שם העצמאות רפידותיו בזניה המיוחלת הרצפלד בגדרה. וכשהגיעה השעה שש אולי למגינת לבו של צמח שדבריו בערב בדיוק, היה מוביל את עגנון צוטטו בראשית-רשימה זאת. הימים נקם עגנון · בכיסא הגלגלים לחדר האוכל אחרי מלחמת ששת עמד חד משמעית, עקרונית ובלתי "וכשהוגש האוכל לשולחן התיישב שוקן מתפשרת בכל מה שנוגע לזכותו סמוך לעגנון 1 נטל לידו כף והחל מאכיל הבלעדית של עם ישראל על אותו לאס ובסבלנות". רזה וחיוור ישב ישראל. הוא חתם על הכרוז של · אץר עגנון על כיסא הגלגלים, הכיפה השחורה "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" והגדולה מכסה את ראשו ועיניו עוקבות והיו התבטאויות בשלהי חייו ששיקפו אחר סיפות הגשם המכות על החלון." עמדה ביצית מובהקת, כגון קילוסו את או קטע אחר, נוגע ללב, בו מתוארת הרב משה לוינגר, כ""שליח יפה פגישה אחת ויחידה במחלקה הסיעודית לשליחות יפה'.' לעניין זה ס;ר, למרות בו מובלת אסתרליין בידי חמדת שלא היה פעיל 1 לאישים כאלתרמן ואמונה לעגנון 1 בתקופה בה הם וסדן • היותו מזדהה עם עמדות הימין שוהים, במשך חודשים אחדים, בקומות פוגמת בסברה, כאילו מחנה הימין נעדר נפרדות באותו בית החולים : היה תומכים בקרב אנשי הרוח. תקוות התעלם עגנון מביקורת ופרשנות העני ממעש כמוני 1 היא כי ממרום "שהרע מסורק בקפידה, פניה המזקינות שנכתבו על יצירתו. ההפך הוא הנכון. שבתו משקיף עכשיו עגנון וממרחק מסגירות עדיין את שרידי יופיה, גופה עגנון היה קשוב להם מאו.ד הוא קירב שלושים השנים, שעברו מאז הביע שמרס מעט על הכיסא - אך כל-כולה את אלה שפרשנותם חיתה לטעמו ובהם דברים אלה, אוחזת בו החוסה על מקרינה חן ואצילות. אילם ומיוסר הביס נרנו 1 קרויאנקר 1 קורצוויל 1 סדן 1 שחשבם ואמרם. • עגנון באשתו הקרבה אליו , זו האשה שכדי סוכנו 1 לאה גולדברג, אברהם בנק להימצא בקרבתה היה עושה את דרכו יצחק לכטוב וגרשון שק.ד אבל הוא היה "צהוב" ברכתב ממינכן לשסרנברג כל אימת שנמצא לו רגע פנוי. לאס ובזהירות קירבו חמדת ואמונה את כיסאות הגלגלים של הוריהם כדי שיוכלו לשבת בסמוך זה לזה. משותק בפלג גופו הימני הושיט עגנון במאמץ את יד שמאל שלו והניחה על זרועה לש אסתרליין יקירתו. אסתר התבוננה בו רוני סומק חציו שקועה בערפילים, אדישה למחווה שעשה עגנון כלפיה. פתאום זקפה מעט את כריסטינה אלברז פרטו j~ ראשה, התבוננה בו , ולרגע נדמה היה כי אכן זיהתה אותו. ואז בקעה מגרונה צעקה: מאנגלית: דניאל פלורנטין "!Vaterchen" <אבאל'ה!> - זה כינוי החיבה שבו נהגה לכנות את בעלה רוב הימים. נרעש כולו המשיך עגנון ללטף את קורות חיים זרוהע של אשתו 1 אולם זו מיהרה לשקוע בתוך עצמה, ראשה נשמט, עיניה המשיכו לבהות בחלל 1 ושום כוח בעולם לא יכול .ןה ~~לל ~ן~ה o/ ל ~ת~לת :ם ז;ךם ~ע;ך p י היה לבאר לה היכן היא נמצאת או מיהו וע;רי ה~א ע;ך ,הרדנמלפtה האיש היושב לצדה." .~ י~~~- · ~ ~~לל י~~ד w ~ים ~i? ~ז:יי דע;דם :p ךיקית "חיי עגנון" , שכתב דן לאור הוא ע;טפת נת;כה אשה נ;ךךת נדבך חשוב נתחיה של ז'אנר הביוגרפיה, הזוכה כעת במיוחד לעדנה וא~נ'.י ר;'צה T~;בtנל את'. ההר שנת;כי t • : :• T T "." : • T • •• : בספרות העולם ובמידה פחותה גם ~ו אלה תולדות ו~ דן לאור: חיי עגנון -ביו גרפיה, הוצאת שוקן, 1998 הסכיתו לשורות הצורבות, רוויות גופרית, שכתב שלמה צמח, איש העלייה השביח בשעתו 1 על עגנון ב"'פנקס הרשימות" שלו: "מספרים הולכי רכיל בירושלים: עמדו לתרגם סיפורי עגנון והזז לשוודית. מה ראו פתאום, שלשון זו אי אפשר לה בלא שני 'תרנגוליך דזהב' הללו? יש דברים בגו. נשיא המדינה כסבור , משיהיו סיפורי עגנון והזז בשוודית, לאחד מהם מובטח פרס נובל. והעיקר שיש לנשיא קופה של סתרים, ויש בירושלים גברת שלשון שוודיה שגורה בפיה וגם בעברית, קצת עברית היא יודעת: אפשר גברת זו מגליציה, אלא שישבה בשטוקהולם, והנה (וזאת הרכילות) הלך עגנון אל הגברת משטוקהולם וישב עמה שעות רבות וסוף וסוף פיתה אותה שתסרב ולא תתרגם את הזז, אלא את עגנון לבדו. עכשיו פרס נובל כמונח בקופסה שלו , אפשר לאחר · שכן אי שתרגמוהו לשוודית שלא יתנו לו פרס. כידוע כבר השתול עגנון פעם בשטוקהולם ואפילו הלך לשם ואסף אספות וקרא סיפורים וסופו שלבו נשבר עליו ושכב שלוהש חודשים בבית חולים מרוב עלבונות וצער. ואף-על-פי-כן עד היום הזה בעיתונות נשאר לעגנון התואר "מי שהיה מועמד לפרס נובל". זה מעלה על דבררני בדיחה ביידיש: שניים עומדים ברחוב ועוברת תואר · אשה יפת , ו אמר אחד לחברו: 'כמה חקשה נפשי לנשק לה עוד פעם!' והלה שואלהו: 'וכי כבר נשקת לה פעם?' 'לא' השיב, 'לא, אבל פעם כבר חשקה נפשי לנשקה '.'ל'דו שורות כגון אלה לא יכול היה פרופ' דן לאור להעז ולכתוב על עגנון 1 למרות שהזכיר דעת צמח ואחרים על עגנון. ואכן הביוגרפיה המקפת מאוד שכתב )744 עמ') חפה, כמעט, מכל מעורבות רגשית של מחברה. דרכו בכתיבתה אובייקטיבית, צנועה ופשוטה בסגנונה וענקית באיסוף מעורר השתאות של כל הידוע מבחינת העובדות הבדוקות על עגנון הסופר ו האיש. בביוגרפיה מוזכרים מאות ואולי אלפי אנשים, ספרים, מחוזות ומ קומות הקשורים למסכת חייו הארוכים של הסופר הטוטאלי עגנון. פרופ' דן לאור 1 כיום ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה של תל-אביב, היה שנים רבות איש חדשות בכיר ב"קול ישראל", וכנראה תרבות העבודה העיתונאית במיטבה הניססירכ זרבלא וסרפ תררושמ> הידרפס היחה <דירדמבתסחוד רואל .וניתומוקמב ורוקיב לשןד םג תכאלמב התביתכלש הקבד וב שמחל תורוש תא היפרגויבה תינמזה .הלש איה הליחתמםיב קינעה,ול הרייעב 'ץא'צוב "ב1992 רינה היפרג .תאזה תרמוגו ,רהב ןועש ןמזה קתקתמ יפלא םינש רועו הרדנמלסההנשמ תא ףחדה יפוסהתויטלחההו ותודעכ1 ןכתיי ארוקש אמצה רתויל תוברועמ םיעבצ .תיקיזכ איה השא תדדונ ,"םידודנה"ו בתכ םעפןמרתלא תביתכל ,היפרגויבה הילע דקשרשעכ תביתכב תינייפואה רבחמה דצמ םיכפוה" ךל'.'תדלומ .םינש הנוש השיגל הפצמהו ויב תויפרג •••••גליון 6 220 הרגיש לנפש ויודע את המייתה, את לבה. מכאן יש לנקד כלהלן: · רחשי יודע צדיק נפש בהמיתה, לעומת הרשעים שלבם קשוח ואכזרי. היה מעניין לתרגם את הרעיון המקורי הזה לערבית. "חמור נושא ספרים" <הקוראן 1 פרשת "הקהל" ]62[ פסוק 5(, מן הכתובים מתברר שנביא האיסלאם התכוון ל"עם הספר", ליהודים. לדעת פרופ' יהודה רצחני 1 חתן פרס ישראל 1 נהגר היהודים, כשנער ממקום למקום לשים את מגילות-התורה בשקי-החמור משני צידיו. נביא האיסלאם מלגלג עליהם בכך, שהם משולים לבהמות-משא, כלומר, לשוסים, שאינם מסרגלים לרדת לעומקם של הספרים החשובים האלה. השורש ח.מ.ל, שעניינו נ.ש.א בעברית ובערבית גם יחד מופיע שלוש פעמים באותו פסוק בשלוש משמעויות. "כי אין אדם אשר לא יחסא" <מלכים א' ח 46( והשווה לקהלת ז' 20: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה סוב ולא יחסא" • והשווה לדבריו של ישו 1 כאשר ביקשו לסקול את הזונה, פנה אל הנאספים המצטדקים: "מי מכם נקי מחכm שיבוא הוא ראשון להשליך עליה אבן" <יוחנן ,)'ח "מים גנובים ימתקר ולחם סתרים ינעם" <משלי ס' '17( התרגום בערבית מקביל לעברית, כנדרש. אך חזייל עמדו כבר על המשמעות הארוטית החבויה בפתגם זה. מים ולחם במשמעות בשר הם סמלים ארוטיים ידועים. הפתגם הזה מרמז שאהבה אסורה עזה שבעתיים מאהבה מותרת. והשורה איוב פרק ו' 7: "והמה כדווי לחמי" כלומר 1 והמה בשרי. ואפשר שהאהבה · במכארבי הנסתרת, נרמזת בשיר השירים: "יונתי בחגורי-הסלע בסתר המדרגה" <שיר השירים ב' 14( "מנה אחת אפיים" אינו מתפרש לשלילה, כמקובל אלא לחיוב דווקא, כירון שאת חנה, חשוכת-הבנים אהב שמואל מאוד. ולכן מפרשים "אפיים" שעיקרו "גם כן" בלשון העממית, כלומר אף. וכיצד נוצר "אפיים"? נראה שנוצר על דרך הזוגי: רגליים, ידיים ועוד. כבר קדמון רננן" <שבת .>ס"י הייתי מציע לצרף לספר הפתגמים גם את הפתגם: "והדברים עתיקים" <דבה"א ,,22( באותה משמערת שהובאה לעיל • כללו של דבר: הספר הזה · הוא מכרה הזב לחוקרים ולשוחרי-הדעת בכלל. לא תשבע עין להפוך בר ולא תימלא אוזן משמרע ומהתענג על מכמנים של דרררת. בהידורו · חוכמת • נחמד להשכיל ותאורה לעיניים. הספר מהווה גשר תרבותי בינינו ובין שכנינו' ומבחינה זו הוא מהורה תרומה נכבדה מאר.ד הספר ראוי לכל שבח. • שמואל ר גולנט 7 יוני 98'••••• באשר לקוף <בשורוק> הוא החריר שכמחס. כידוע, הקוף הוא גם החור שבקרדום אר בגרזן 1 אר בכל כלי אחר שקובעים בר את הקת: "קרדום נשבר מקופו סהרו" (כלים י"ג 13(, ראוי לציין שישו השתמש בפתגם זה לגבי העשירים, אלא שהחליף את הפיל בגמל 1 כלומר: יקשה על העשירים להיכנס לעולם הבא, כפי שלא ניתן להשחיל גמל בקוף של מחס. <מתי 1 מוקרם> ואף מוחמד 1 נביא האיסלאם השתמש בפתגם הזה, אלא שהמיר את העשירים בכופרים באללה <פרשת המחיצה ]40 [7(, "הלך מוחי אל דחי" <תהילים נ"ו 14( אכן המקורות מן הספרות העברית מקבילים ומעניינים. אך ראוי, לדעתי, להביא גם פסוק מן הקוראן המקביל מאוד למסאפורה שבספר תהילים: "אשר ינתן לו ספרו מאחרי גבו <משמאלו> ילכו מוחי אל דחי" <פרשת הפרץ ]84[19( כלומר: אלה הכופרים והמכחשים באללה יכשלו ויפלו מן הפח אל הפחת. "ואהבת לרעך כמוך" <ויקרא י"ס 18(, הפסוק הזה נדרש הרבה. ואכן 1 אין הדברים פשוסים כל-כך. ראשית, לדעת הפרשנים המסורתיים אין לצוות ל; אהבה. שהרי כבר נאמר בשיר- השירים (פרק ג' :>ז "השבעתי אתכן בנות ירושלים ." אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ": . שנית, אין האדם מסוגל לאהוב, בדרך- כלל 1 את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו. לכן מתפרש הכינוי המחובר "כמוך" באורח שונה, כלומר: כיוון שהוא כמוך ושווה לך בערכו המוסרי . "יודע צדיק נפש בהמתו" <משלי י"ר 10<: מבין התרגומים בערבית המצויים בספר 1 חמישה במספר 1 נראה לי שהתרגום הקולע הוא: כל נפש יודעת מי מועיל מבין אחיה, ידידיה. סבורני שיש להביא את פירושו המקורי של הבלשן ופרשן-המקרא סןך:..סיני <סורצ'ינר>. הוא מתבסס על המשפס המשלים, המנוגד 1 לדעתו 1 למשפס הראשון. הוא סוען שלא מדובר כאן בבעלים המכיר את בהמתו 1 אלא באדם באשר לפתגם "אכל ומחה פיו" ועל-פי משלי ל' 20(. נראה לי שצריך היה להביא את הפסוק בשלמותו על אף הקושי בדבר. שכן דווקא הקיטוע אינו מבהיר את הרעיון כולו. הפתגם המקראי מדבר על אשה נואפת המוליכה את האנשים שולל בהיתממותה. הכתוב בשלמותו להלן: "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון." לא ניתן אפוא להתעלם מן "ההרמזה" הארוטית הנדסה. באשר לדברי קוהלת "אל תהי צדיק הרבה" <קוהלת ז' )'ס מובא הפסוק המקביל בקוראן 1 ובו יוצא נביא- האיסלאם חוצץ נגד הצדקנות היתרה של הבריות ונגד האמונה בשילוש הקדוש )!(, הגם שהוא מכיר בישו כשליח אלוהים: "אכן ישו בן מרים שלכם אלוהים הוא ." האמינו באלוהיו ובשליחיו ולא תאמרו 'שלושה'. התנערו מזה ". אלוהים הוא אחד" פרשת הנשים )4( עמי 171• "אנשי-דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" <תחיל ים ב "ה 24(, להלן מובא התרגום העברי בדיוקו . נראה לי שראוי לתת את הדעת גם על פירושו המקורי של פרופ 1 צבי וין 1 גדול חוקרי האוגרית ברורינו ומחבר "עלילות-האלים" <פילדלפיה 1996(, פרופ / וין סוען כי אפשר שהשורש ח.צ.ה הוא גלגולו האטימולוגי של השורש .'ז.'ז.ח בערבית שעביינו : מזל 1 גורל 1 עושר 1 רווחה. לדבריו יוצא אפוא שאנשי-דמים ומרמה לא תשחק להם השעה, לא יתמזל מזלם. מכאן שהשורש הזה הוא דו-משמעי. וכדאי שהמחברים יוסיפו תרגום בערבית ברוח המשמעות הזאת. "ארץ אוכלת יושביה" <במדבר י"ד 32<: התרגום המקביל בערבית מובן מאליו. אך יש המערערים על-כך וטוענים כי "יושביה" המשמש כאן כמושא ממלא תפקיד של תיאור פועל 1 כלומר: היושבים בארץ אוכלים את הזרים ולא את תושבי הארץ המקוריים. והשווה: "כי תהיו כאלה נובלת עליה" <ישעיה י"א 30(. גם כאן משמשת "עליה" כתיאור-פועל כבפסוק הקודם. "באוזני כסיל אל תדבר 1 כי יבוז לשכל מלין" <משלי כ"ג 9( עם קריאת הפסוק הזה אנו נזכרים במשל המקורי של ישו: "אל תשליכו פניניכם לפני החזירים פן ירמסום ברגליהם ויפנו ויסופר אתכם" <מתי )'ז שהרי החזירים, כלומר המדושנים והאטומים שבבריות, חשים מבוכה בשמעם דברים שלמעלה מהשגתם, והם מתוסכלים, ומכאן לא רחוקה הדרך לאלימות. משל מקורי ודברים כדרבנות. ואפשר שגם הפתגם "אין בור ירא-חסא ולא עם-הארץ חסיד" <אבות ב' )'א שייך לאותה קטגוריה. חוכמת הדורות ספר הפתגמים עכרי-ערכי : רוו שגיב יעקב מ' לבראו, הוצאת שוקן-ירושלים תל-אביב 293 עמ' הופעתו של ספר הפתגמים העברי- ערבי הוא מאורע חשוב בספרותנו: הספר 1 פרי-עמלם של שני חוקרים נודעים, דוד שגיב ויעקב מ' לבואו 1 כולל הקדמות מאלפות בעברית ו בערבית. החוקרים השתמשו במקורות רבים עבריים ולועזיים והשלימו בכך את עבודתם המקיפה. הם מגישים לנו למעלה מאלפיים פתגמים, לרבות ביבליוגרפיה עשירה בעברית ו בלועזית. הפתגם מציין 1 לדעתם, מעין ניסוח תמציתי המבהיר בצורה פשוטה וציורית את הרעיון 1 ומבטא את התבונה העממית שלה. הפתגם שונה מהמשל 1 המוסר בדרך-כלל סיפור מקיף ומסוגנה ואילו הפתגם מסתפק במסקנה המפוכחת, ספוגת- הרוח העממית. ו פטור בלא כלום אי-אפשר. ראשית, הייתי מציע לערוך את הספר המרתק הזה לפי ערכים מסוימים, שעשויים לסייע לקורא להתמצא בחומר הרב. כיוון שאם הקורא מחפש פתגם מסוים ו אינו זוכר את תחילתו 1 יקשה עליו לעשו ת כן. הייתי מציע, למשל, את הערכים שלהלן: אדם וצרכיו הכוללים רפואת הגוף והנפש, עוני ו עושר 1 משא ומתן 1 הנאות האדם ונוי; בין אדם למקום - יחסו של האדם בינו ובין בוראו: ביתו של אדם - דברים שבינו ובינה, גידול בנים: בין אדם לחברו - כבוד האדם, אהבת-הבריות, הליכות ודרך-ארץ, צדקה, הכנסת-אורחים ופיקוח-נפש: מיד ו ת ודעות - תוכחה וחנופה, צביעות, שתיקה ודיבור 1 כעס; וכן ציבור ומדינה וצרכיהם; ענייני- נ י חוש, מזל 1 גורל 1 חלומות ונו'. בגלל קוצר המצע בחרתי כמה פתגמים מיוחדים, שנראו לי ראויים במיוחד לדיון. מחמת ערכו של הפתגם: "אין נביא בעירו", ורבין) מובא התרגום האנגלי 1 אך דווקא בו מצוין "שאין הנביא נקלה אלא בעירו" על סבלותיהם של הנביאים בגלל שליח ו תם הקשה, אנו מוצאים הרבה במקרא. אך דומני שהביטוי הזה מצוי בעיקרו בברית החדשה: "אין נביא רצוי בעירו" ולוקס) או: "אין נביא נקלה אלא בעירו בין קרוביו וביתו" . ומרקום). שורש ההתנכלות לנביא נעו ץ תחילה בבני-ביתו 1 בקרוביו ו בבני-עירו; מן המעגל הקרוב אל הרחוק. אנו נזכרים בהכרח בדברי נביאנו המיוסר מענתות: "כי גם אחיך ו בית אביך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמן בם כי ידברו אליך טובות" (ירמיהו י"ד 6(. הזוגיות במקום ש"אמצא אותך", ליסוב סביבו שוב ושוב אך הוא חומק ז'אק ברל בגרף מסעה של המשוררת מרתק, יתר על מאחיזה ומאפשר רטרוספקטיבה כן 1 שדה הדימויים, בו עושה אס המנותקת מטבעה מן הממשי והמוחש ראשון שימוש, מצטיין במקוריות וגיוון לא - בלב.ד ו~ 5 1 ~ ~ רן יגיל: ז'אק, הוצאת גוונים 78 ,1998 עמ' ז'אק בול' שעל אודותיו מספר רז י גיל בספרו' הופיע בארץ בסוף שנות השישים. הפופולריות שלו אף גברה · כאשר ב 1970, ישראל גוריון, דני ליטני' ריקי גל ואביבה שוורץ העלו את "ערב שירי ז'אק בול". שיריו היפים של בול זכו לתרגום עברי ונתחבנו עד מהרה על הקהל המקומי' כשם שאומצו בארצות דוברות אנגלית. אין ספק, ז'אק בול נמנה עם גדולי השאנסוניירים ומצד יצירתו ראוי להציבו לצד ז'ורז' ברסאנס, שאול אזנב וו' ז'ולייס גרקו והאחרים. ז'אק בול ייזכר כיוצר שרק מועטים הגיעו לרמתו' מבחינת יכולתם לייצר טקסטים של מוסיקה קלה, בעלי איכות ומשמעות גבוהים כל כך. מפני כל אלה, הרעיון להוציא לאור ביוגרפיה של בול ראוי לכל שבח. רן יגיל, מספר מוכשר, רהוט ובעל חוש הומור' מיטיב לתאר בספר צנוע זה את קורותיו של בול' מאז היותו ילד בבית ספר בבלגיה, עבור בעבודתו במפעל קופסאות הקרטון של משפחתו' הופעותיו במיני מועדונים שכוחי אל בבלגיה, ייסוריו כאמן מתחיל ואלמוני בפאריס, חיי האהבה שלו, פגישותיו עם גדולי השאנסוניירים, ועם האמרגן קנסי' עלייתו לגדולה, הופעותיו ברחבי אירופה, ארה"ב ואף ישראל' ולבסוף, מחלתו הסופנית המרה. אין ספק, יגיל מזמן חוויית קריאה נעימה, מרתקת ו מרגשת לקוראיו. אלא שאליה וקוץ בה, דווקא כישוריו המוכחים של הכותב מביאים את הקורא לתחושה עמוקה של סתירה פנימית בנוגע לסיפור חייו של בול. הביוגרפיה אמנם מסופרת בגוף ראשון ו בדל מציג את עצמו בהומור 1 כמי שבדיעבד לוקח את הדברים בקלות, כמי שלא סבל מידה הקשה של מערכת החינוך הבלגית הקשוחה וכמי שנפגע אך מעט מיחסו הקשוח של אביו; אך · אני תמה, האם סביר שמי שנדחה על ידי בית הספר ואף סולק ממנו 1 ומי שנדחה במקום עבודתו במפעל הקרטון של אביו 1 ומי שערק מן הצבא, ומי שהוצג כאמן גרוע ועלוב במשך שנים רבות, יצא מכל אלה ללא פגע, נעדר שמץ של מרירות או טינה? אם נקבל את גירסתו של יגיל נראה שאכן כך. מכל מקום, ראוי שיסופקו לקורא נימוקים לתמיהה זו. לי נראה, שתמונה כללית של אמן מיוסר בעל · חוש הומור יוצא מן הכלל היא התמונה הקרובה יותר למציאות. ו עוד , מתוך הספר אין אנו למדים רן יגיל ז'אק פרסים ביוגרפיים הכרחיים, כאלה אשר יאפשרו לנו למקם את ז'אק בול במסכת האירועים ההיסטוריים של המאה הנוכחית. המספר אינו מציין את את שנת לידתו ושנת מותו של בדל. אנו נאלצים לנחש את אלה מתוך כך שאנו למדים שבול החל להופיע אבצמע שנות החמישים ועד סופן כבר היה לאמן מבוקש וידוע. אנו נאלצים לנחש את אלה מכך שיגיל מספר לנו שז'אק בול היה ילד בתקופת מלחמת העולם השניה. כיהודים וכקוראי עברית, אין אנו באים לידי סיפוק סקרנותנו הטבעית, באשר לחוויותיו לש ילד בבלגיה הכבושה של שנות הארבעים. האם חלפו על הילד ז'אק שנים אלה מבלי להותיר בו את רישומן? אף שאפשר שכך היה, תמיהה זו דורשת מענה הנעדר מן הטקסט שלפנינו. לבסוף, בספרו מזכיר יגיל אחדים משיריו הידועים של ז'אק בדל' ביניהם "ורזה ורזה", "הבורגנים", "אל תעזביני", "הנמל באמסטרדם", ואולי גם אחרים. עבור כותב שורות אלה, שירים אלה נמנים עם העידית שבשירי הזמר הקל של המאה הנוכחית. קשה להבין כיצד ניתן לפרסם ביוגרפיה של ז'אק בול מבלי להציג את שיריו המופלאים במקור, בתרגום ורצוי בשניהם. יחד עם כל אלה, ראוי להגיד שוב, הספר שלפנינו הוא ספר חובה לאוהבי ז'אק בול, ספר מהנה ורב-חן. • ממחוזרת השינה אל הערות שרון אס: אם ההר נעלמה, הוצאת תג 1997 אף שספרה של שרון אס פותח בציטוט לא מדייק של אחד מגדולי המשוררים, אותרו ומבו 1 המציע את התממשות שגורים. מסהע של אס בחלק הראשון של הספר הנקרא "ילדות נצחית" הוא המסע של האני ביחסו לעצמו' זהו מסע אל האחר המקנן ביחיד' האחר בו יש להאבק. האחר 1 כדרך הפסיכולוגיה, יחשף מכורח ההתמודדות עם הילדות, והמוזה, אליה היא קוראת ועליה היא נשענת, היא שתאפשר ותלווה את המעבר אל נופי הילדות הכמוסים. כך , הילדות נתפסת לא באמצעות הזמן הכרונולוגי אלא באמצעות זמן סימני הגדילה ו"האחרים" המוצגים בפני הקורא כ"אורחים". הללו מתגבשים בד בבד עם סימני הגדילה של הילדה אל הכפילות הפנימית. "מול זרועות האורחים הנשלפות כתנינים" היא אומרת, "פתחי גופה נחתמים/ לעפעפי אבן". בשלב זה מופיע האהוב המאפשר חשיפה מרבית של האורחים. לעומת האחת לנוכח הרבים, ננקטת כאן 1 מדרך הטבע לשון ריבוי: "נמלטנו על נפשנו ממעגל; הזקנים"." אך ההינתקות מהיחס יחיד-סובב פירושה גם קרע מאיים, ספק המושחל בין בני הזוג הצעירים: "והכאב הטיל ראשנו לאחור; וערף". שרון אס מציעה כאן כפילויות אחדות המתקיימות בו זמנית; בעוד העבר מתקיים באצעות "הזיכרון המקועקע בגוף", מתקיים ההווה במכס אל עבר אותו הזיכרון: "על שפתותיכם אני ישנה/ כמנעול", זו העמדה ממנה עולה המחברת למקדש המוזה. ההתבוננות באמצעות מוזה מביאה לאמירה ההגותית: "ילדות היא אי במרכז החיים", שאינה נטולת ספק: "מוסב היה לו חזרתי בי/ והנחתי את אלוהים; במרכז הדוגמה". (אמירה אחרונה זו אינה מנומקת וסוסה מן הקו הכמו עלילתי המתקבש כאן ובכך חולשתה). אחוזה במסע הסוחף בזרועות המוזה אין היא נזקקת עוד לאהוב. חלק זה של הספר מסתיים בהצגת הילדות כאי , כאמור , שאפשר השער השבי מעביר את הקורא אל נוף טבעי והררי' שם נין חיות בר 1 שבויה ברעב רציפיה, ממתינה משוררת לאם ההר שנעלמה, זו המותירה אותה לבדה לנוכח העולם העמל, המניח אחריו רק את "היובש הקודח של המוחלט", לנוכח שני העולמות, עולם הטבע התובעני והאכזר ועולם העמל האנושי והיבש, נרמז המוות: "לא ידענו כי הגוף הוא קר סף,/ אבן שחוסמת תהום צוללת/ אינה משמיעה ",/!רה אך זה נדחק לפי שעה ונחשף האחר בדמות "עין ממתינה מאחורי הדלת" וגם "הצל המתעמק מאחורי הכתף". הנחמה לנוכח האיום טמונה בתפיסת עצמה כשרויה בילדות נצחית. האחר , הנוכחות השלישית "גבוהה וזרה" מזכיר את השלישי שב"ארץ הישימון" של אליוט והוא מוצג כאן במלוא זרותו המאיימת: "הגוף עומד תחת כדור העולם/ ומתמלא גלוסקמאות של רוח; תנות תנות של ירחים נובטים//", בהמשך נרמז האחר השלישי שמעבר למלים, כמקום של "הפרדה השבעה/ שבשינה//", שאיננה אלא מובן מוכר של מוות. השער מסתיים בשיר המעמיד את המסע ככורח ולא כבחירה. "מי שנופל לעולם לא יקום, מי שנופל יצא", נאמר' ובהמשך: "כי מי שיתחיל לפחד , יקרע, פיסה; אחר פיסה/ בתוך גן שאי אפשר לעצור;/", תהליך הנסיגה מן הזהות, המסתמן בחלקו השבי של הספר' עם הבחירה בילדות כפתרון החומק ממחויבות, מקבל משנה תוקף בשער השלישי של הספר. כאן 1 לא רק שמוצגת נסיגה מהשקפת העולם המתחייבת מתוך עצם הבגרות, אלא גם מתרחשת נסיגה מן הזהות המינית. הדמות המרכזית כאן היא אי~~ה, אלה קדומה המופיעה לא כגבר או אשה, אלא כילדה, כדמות סררם-מינית, אך מאידך 1 מתקיימת בה, כמי "שאינו מוכן לוותר; שאינו מכון לבחור". במקום של איננה, במפגש עם האלים, משתלב האנושי בקלות יתרה. "התשוקה חסרת זכרונות כאן/ חסרת ציפיה" ובמקום אחר: "כאן הרואה לא נראה./ באישון פקוח תמיד; צולל העולם במה ו פך ; כמו אבן אחת, חסר קול; /". עוד מהלך הקורא בנופים הפלאיים של עולם האלים, משיבה אותו המשוררת אל המציאות הפשוטה, היומיומית לש הנערה טרם-מסעה: "ברגע זה או אחר אאלץ לשוב לגופה / של אמי/ ממנו ניתקתי 8 גליון ····· 220 יוצאת דופן רכל חובב שידה של ממש יצמא בו שפע של רבדים עמוקים הסוחפים את המחשבה. חבל דק שהמשודדת, העושה שימוש במונחים אל רווחים דוגמת "מוזה צהובה" או איננה, או שלושת המגים, לא מצאה לנכון להעיד את . עיני הקוראים בנוגע למקודם של מונחים אלה. עם זאת, כדברי המשודדת, "לשיר פירושו לעמוד מול הבלתי נמנע", ושדרן אס עומדת שם באורח דב השראה. • יורם סלכסט השא מלקסת/ הולכת/ מסתכלת/ מלקטת/ הולכת/ מסתכלת/ מתכופפת/ מלקסת/ הולכת מסתכלת/ מתכופפת/ מלקסת/ תמיד" ("אני אשה מלקסת" - עמ' (. 55 מבחינה לשונית וריתמית אופייני ' השימוש בטכניקה של חזרות - בעיקר של שוררת הפותחות בתים בשירים, המתרחבות לתוך חזרות בתרך הבתים עצמם ובתוך השוררת. לעתים במלים כמר בשיר התמציתי: "אני אשה מלקסת", שצוטט לעיל. השימוש המאסיבי בחזרות מדגיש אלמנט מסוים ומכורן ליצור השפעה סוגסטיבית ואווירה היפנוטית, והוא אכן משיג את מסותו. אפשר לטעון לחולשתם של טקסטים מסוימים, לערמת סקססים שידיים סרבים מארד, באותו קובץ עצמו. אבל הפערים אינם דרסטיים, כירון שגם בשירים ה"פחות סרבים" נשמדים הריתמוס וסגנון הכתיבה, המחפים לעיתים על התוכן החסד. אפשר לזהות בכמה מהשירים השפעות הניכרות בשודה אר במלה המזכירים שיד מוכר. בסגנון הכתיבה יש יסודות מרדדניסםיים רפרסס- מרדדניססיים, סגנון המזכיר קצת את כתיבתה של יונה ררלך , ושימושים לשוניים המזכירים את זרד אביון <בעיקר באופן בר נעשה חיברו בין מלים למלה אחת רלעיתים במקצב>. זהר ספד שידה מעודד עניין , רבו רעיונות והתבטאויות פורצי גבולות ובעלי תעוזה. הקול הוא קול ייחודי , ובהחלט מתאים שידה של המשודדת לשיר שהיא כותבת על דרת: "'במעין מולדתי/ ניצב מלאך/ הוא שד את שיד אהבתי'/ אלזה לסקר שילד; זהר שידה של דרת/ זה לא יכול להיות שיד דע של דרת/ זה אחד מהסרבים של דרת/ זה אחד מהיחידים/ זה היחיד; זהר שיד אהבתה של דרת/ זהר שידה של רות" ("שירה של דרת", עמ' 42(.• ניצה גורכיץ' 9 יוני 98'••••• חשוף. התבוננות מפוקחת זו , ללא כחל וסדק, מסילה ספק ביתרון העדות על השינה וביתרונה של התרועה על אי-הידיעה. לא ניצחון מציעה אס בתרם מסעה, אלא פיקחון : "נעדרת מלאה אני דואה את פניה המחשיכות. מקרר הכרח הוא במה שאנו; עומדים לאבד." כה בקלות נמלאים עושר; עד שמה שאנו חומדים/ הוא - הריקות." לסינרם, אין לי אלא לומד , שהספד שלפנינו , הוא מערלה ומדגש, לטעמי , אולי הסךב בספדי השידה שקראתי בשנה אחרונה. הספד מעמיק בצררה התמרנה בשיר מצרירת בצבעים פסטורליים, אך יש בה רמזים לתכנים הפוכים. ירח מתקשר בתודעתנו עם רוגע, שלווה ומסתורין שקט. גודלה של הומרת המתוארת בשיר מבעד עיניו של הדובר-המתבונן - השרוי באי-רואות ואולי אף חדדה - אינו בדוד: היא, מהלכת על חבל דק "כמר נערת קרקס". צמד המושגים והיפוכם, ובעיקר המשמעויות של הפכים כמר תמימות ואי-תמימות, שלווה וחרדה, הולכים ומתעצמים ככל שהקורא שוקע בעובי קורת שידתה של רות ירדן. יש בהם ארוטיקה, לפעמים נרמזת, לפעמים ישירה, על גבול הכוסות. יצרים אפלים רוחשים תחת מסווה, כאמור , ומציאות רוחשת תחת מציאות אחרת: "בארץ דחוקה וחרקה וחרקה/ חיו להם איש ואשה/ האיש היה שחוד; ולאשה היה חוד; לאיש היו שיני סוף/ רהאשה חיתה נרדמת לעת ערב/ ומשבקע קול נחרתה/ היה האיש חומק מהבקתה/ אל היעד אצה לו דרכו/ שם מחכה לו אהובתו/ האיש היה שחוד/ אבל אהובתו ידעה את סוד הארד" ("ביער" - עמ' 39(. לעומת השיר שלעיל , השיר "ציפור גן עדן" מספר סיפור אגדה, מבלי לנפצה אל מול מציאות מכוערת. קהסם נותר , אבל שאלה תמימה בסופר של השיר , שכמעט ואינה נשמעת: "ומה היה אז" , מחזירה את הקורא בעדינות ובזהירות אל המציאות. ובאופן כזה מתקיימות עדינות ושבריריות לצד התבטאויות שיש בהן לא מעט בוטות. האמירה כסגנון כתיבה אינה הצד הדומיננטי בשירי ה של רות ירדן אבל היא קיימת. למשל בשיר "משהו על נשים": "הגברים הולכים למלחמה/ הנשים מחכות יום/ הנשים מחכות יומיים/ הנשים מחכות שנתיים/ לא יותר./ הנשים מצמיחות כנפיים ]."[" <עמ' 40(. ההזדהות הנשית מאוד חזקה בשירים <רמז לכך מצוי כ-בד בשם הספד>: "אני מובנו רק מתוך העמדה המשוררית, אותה עמדה ממנה נראית המפלצת המאיימת בפתח כל עיר . "הרפתקת העד" הוא החלק החותם את ספרה המרתק של אס. כאן נחתם המסע בשיבה אל מחוזות העדות, אלא שזו איננה עוד העדות שבה נפתח המסע, אלא של זה השב ממחוזותיו החשוכים לש הלא-מודע, אל המקום נעדר הסודות. שהדי הסודות הם "המיתוסים שיצרה/ דוחי הישנה". דק כעת, משנסתיים המסע, ניתן להתבונן בחלום מתוך העדות, להתבונן בסוד מתוך המקום בו הכול רו ת ירד ן אשח או חזת שמש וא מדובר ג K] בי רח הממשי העשוי חול וסלעים אלא בתמונת הירח המיתית המורכבת מהשתקפותו של הירח האמיתי והאגדות שנרקמו סביבו. האשה בשירים מסתבר היא לא קר אוחזת שמש, ולא רק אוחזת ירח, לאא גרה בו ממש. דמותו של הגבר , למרות היותו הדובר בשיר מחווירה אל מול האשה הבלתי מושגת, החיה בבית בירח; ואולי זה בית-חלומותיו של הדובר בשיר , והאשה היא אשת-חלומות שאינה קיימת במציאות . ואכן התכונות שהוענקו לה הן תכונות חלומיות השייכות לחולם. למרות שהדובר בשיר הוא גבר 1 אין להתעלם מההזדהות עם הדמות הנשית. קולו של "הגבר" לא מספיק משכנע, למרות שלא ניתן לעשות הבחנה בין קול נשי לבין קול גברי באופן חד-משמעי. לע שיד זה, הפותח את הקובץ וגם על שירים אחרים שודה אווירה סוריאליסטית פנטסטית. רק קולו של הדובר בשיר "נשמע" כקול ממשי , פשוט ויומיומי , כן ואמין <מלבד הנימה הנשית, שיש בו , כאמור). שפת השיר פשוטה ומדוברת, ומספר חרוזים הסו גרים חלק מהשורות משווים לו נופ ך י ל דותי משהו . ניצה גורכיץ' כאבטיחה השר ו יה בקומה//". כאן נקרעת המשוררת בין שתי המצ י אויו ת, ז ו של אי~~ה או בת iמו תה, ו זו הקי ו מית, המוכרת. הפרק מסת יי ם במקום בו המשוררת מת וו i עת אל המציאות של עצמה, במ ק ו ם ב ו הי א ר ו אה "שדה מעובד מרס ן בדיד ו ת כאן בתהום מלבלבת / מש ו ררת ישנה". הביטוי " תה ו ם מלבלבת" מיטיב לייצג את העו לם הנקרע בין המציאות הפלאית ו המאיי מת של ע ו לם השינה, החלום ו המסת ו רין לע ו לם "חוסר המנוח" האנושי . חוסר המנוח המקבל את מציאות תחת מציאות רות ירדן, אשה אוחזת שמש, ספרי עתרן 70 ,1998 77 עמ' םש הספר מגלם הרבה תמימות ו יופי בסיסי גל ו י: אסוציאצי ו ת אלה 1 ו אחר ו ת שיש לשמש בהקשרים מסוימי ם כמ ו בהקשר של הצירוף המטאפורי 1 "אשה אוחזת שמש". בד בב i עם היופי והזוהר והאגדתיות, רמזים לכ וו נ ו ת נסתרות ואפילו אפלו ת ר ו חשים לעתי ם בין השורות, ו מובילי ם לשבילים צדדיים על גבול ה סכנה. ככלל 1 לצד פחד ו בדידות, ו אהבה קשה, ו קור 1 מתקיימת סגידה ליופ י ו לתמימו ת אמ י תית. אלמנטים א לה לעיתים חשופים בשירים, לעיתי ם משתמעי ם בלבד ו לעיתים הם מי טשטשים במכ ו ון בתוך מעין "שיד- אגד ה" הבנ ו י ככזה, או שהשדה האסוצ י אטיבי ש לו מורכב מסיפ ו רי ילדי ם ו אגדו ת קלאסיות, תו ך כדי ש ז י רה ו מתח בין הדברים לבין היפ ו כם; בין מה שנאמר לבין הלא- נאמר : בי תה ביר ח/ ל א י ודע / מה קו רה לה! כשהו א זורח ; ביתה בירח / לא י ו דע/ מ ה קו רה לה / כשהוא ג ווע / ביתה בירח ; ו אני לא בורח ; אני בשביל שהיאל א תיפול ; בתו ך הכחול ; ו אני צור ח; שביתה בירח / ו היא כמו נערת ק רקס בירח ; הס / מצד לצד/ בצעדים מחליקים / ר י סים של ילדים/ כי כיתה ב יר ח; ו אני לא מגיע / ו אם לא אגי ד לה / שאנ י יודע / כי ביתה בירח / ו כשהו א זורח / היא שם" )" בי תה בירח" - עמ' 7(. לע רקע התמ ו נה הפנטסטית-החלומית של הדמו ת הגרה בתוך הירח ומתנ ו עעת עלי ו כנערת קרקס, וריסי " ל i י ם של ווי ם, הד ו בר בשיר מוצא ·~ צ מו מח וץ לענ י ינים. התמונה הקס ומ ה באה כד י להמחיש את רגשות יו של 'האני הדובר', המנסה להגי ע אל הדמו ת החיה בירח. !& ו~ "מה קורה" בתרמילו של האפסנאי ראובן המלכ ~ ~ רוני סומק ;::.. ;י~~~~רמ~מיי~~ ~~~~~~כ :~ ,,. קיר חדר המפקד' ראיתי שאני משובץ לפטרול עם טוראי ראובן מלכה. הגעתי באותו יום לבאר-אורה ולא הכרתי אף חייל מחיילי הבסיס. מאוחר יותר' במסדר עליית המשמר הגיע מלכה היישר מן האפסנאות, לחצנו ידיים והמפקד קרא את שעות השמירה וביקש בעיקר מאיתנו' מ חיילי המילואים, לזכור שבתקופה האחרונה היו כמה חדירות מגבול ירדן' נוהל הפתיחה באש נקרא בקפדנות יתרה ו המסדר פוזר. בשתיים בלילה העירו אותי חיילי הפטרול הקודם ואחרי כעשר דקות כבר הייתי ליד בודקת הש"ג. ראובן מלכה שהגיע לי בערך עד הכתף, הרים ראש ואמר משהו כמו: "מה העניינים?" החזרתי לו מבט ואמרתי: "אתה י ו דע, דליה רביקוביץ כתבה עליך שיר". מבט ה"מה העניינים" שלו התחדד פתאום, אישוניו התכווצו ולרגע השתררה דממה. "?ימ"- הוא שאל. דליה רביקוביץ", עניתי בקול "· הנהנה להטיל את חכת המבוכה. הוא שתק. "אתה יו דע", אמרתי לו' "יש משוררת נהדרת, קוראים לה דליה רביקוביץ והיא כתבה שיר שבו היא מזכירה את טוראי ראובן מלכה". "אבי"' הוא ענה, "אוהב רק את זוהר ארגוב." הנחתי לו. עברנו לדבר על דברים הכול' אבל גדול" . כאן כבר שלף מלכה את הספר. התקדמנו עד חדר הגנרטור ולאור הפרוז'קטור התחיל מלכה לקרוא את השיר. "קראתי", הוא אמר לפתע "עוד שירים. אתה יודע מה יפה אצלה?" שאלתי. ·" "?המ"היא לא מתפלספת הרבה. היא כותבת אשכרה מהבטן . היא יודעת לרחם על אלה שהיא כותבת. וחוץ מזה, רותי הפקידה של המפקד ראתה אותי עם הספר והיא אמרה שבבית הספר היא למדה שירים שלה". רותי חיתה לרגע ההוכחה שדליה רביקוביץ היא לא המצאה של איזה מילואימניק מטורף אלא גם חלק ממגירת הזיכרון הטוב של פקידת המפקד. מאז ועד סוף המילואים האלה מלכה היה צמוד אלי . הוא ציטט שורות והראה לכל מח קורח ךאף~ן הז;ן?~ ס~ס ר;~ה Q ~.ר ז;ןה ק;ךה ?לנף מי שעבר לידו את שמו מודפס בספר שירה. שפת השיר הזה ושפת השירים האחרים החלה להתערבב בשפת טפסי האפסנאות. מלכה היה מאושר בעיקר להראות לפקידה של המפקד שגם בשירה הוא קליבר. אתה יודע על "· מה אני חולם", הוא אמר לי ביום שהשתחררתי' "שאולי מישהו ילחין לזוהר ארגוב את השיר עלי", ואז הוא תפס מטאאט שהיה מושען על קיר האפסנאות, חיבק אותו כמו גיטרה והתחיל לשיר "מה קורה לנו. מה קורה?" אני מספר את הסיפור הזה כי שיר של דליה רביקוביץ בתרמילו של האפסנאי ראובן מלכה הוא עוד הוכחה לשירה הכל כך מרגשת שלה, עוד הוכחה לדרך העפר שנסללה בשירים האלה ואשר הפכה בטבעיות רבה לדרך המלך של כולנו. • דליה רביקוביץ מגףפ; האגדי של אבשל;ם פיינברג. . ז-ז ·:·-: ז -::·: ה~~ מף t ר' מ?ב:ה ז;ן~ל~ז:יית ~ס~ה .;ל אחרים ואחרי כמה שעות שמירה פרש כל עם מ~ o/. ם ry ךאש;ן חןקף א;ת;ת ~ב;ד ~~1ן ל ~w אחד לחדרו . למחרת בארוחת הצהריים, למתים שלא יאמנף. וiציחל' יד הרמטכל. נ י גש אלי מלכה ושאל: "תגיד' זאת שכתבה עלי שיר. איפה השיר?". לקחתי דף וכתבתי •n T ~ם ~מ. o/. ~· ם סרא ' ;ן ~לה ע;ד ז;י~ןב 6ך ם;~ ~~ry ~ת-סר 01 ~מר מג;לן ~ל מ;קש ת;~ךת ה:~'~ף~ 9 ~ר ~ry ~~ים ס~ל~ים o/. ~~נף ן;פ~~ ר.~א 9 ~אם. ז;ןה ק;ךה לנף? ספףרי הגבףרה שזכף בצ~ףנים ' ' : T '." T : -••' כח;לת כלבת. ~ה p נף? · ;ךה 'ל הכל מתערבל כמפלת צבעים • T : •: -: ••-: : • ~ן~~ים ~המ~~ים, ל ו את שם השיר ושם הספר . הוא קיפל את הדף וחזר לשניצל' לצ'יפס ולתרכיז התפוזים שנמזג לכוסות פלסטיק. עברו יומיים וברשימת השמירה שוב הופיע שמו של מלכה ליד שמי. "סידרתי שנשמור יחד", הוא אמר. הנהנתי בראשי. הוא שתק רגע, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר: "קראתי את מנפצים את דמי;ננף. ו~ףב לש 7ניר ii י;צא טףראי מלכה T : --'' T ' : ' : . : . :· . : -: השיר . נסעתי אתמול לאילת, קניתי את w ק ~י~י 1 ~גי רמ;~ים. ~ה ק; . רה? נזם ג הספר . אבל זה לא בדיוק עלי", הלוא~ ש~חיה טף.ראי מלכה. אנשים' שנפלף באביב שעבר "?המל"- שאלתי. ל~ - ע;ד .םי~~~ל~', '-: T ~ד~ים ~·~ג ' י ~ל.ף T םי~~ ·~ T - -"כי אנחנו", הוא ענה, "רק שלושה אחים ו שלוש אחיות ולא 'שבעת אחיו' כמו שהיא במדבר על יד רפיח לא ע;ד ספףרי גבףרה. T : •• • -·: ז -- ז · כותבת". ק~ת ~מת ר 1ח w ז:י ryה:. ~ם ח~~ ס~ר. - "אבל איך השיר?" שאלתי. לטףראי מלכה ושבעת אחיו . -"גדול", הוא מיהר לענות, "לא הבנתי ה~~מף t ר. : --: ד :·:-: •ד מתוך "הספר השלישי"' הקיבוץ המאוחד 10 גליון ····· 220 === ~1 י ~ העזה, הזועמת, וזו שהעזה, שנתנה את תהאו יאיר מזור שירתן של רליח חרץ ויונח וולך בהקשר משווה של שירת רליח רביקוביץ תופעה פואטית לעצמה, לפי שהיא מדגימה איך השפעה ספרותית מתורגמת למנוף פואטי המאפשר עיצובה של מקוריות יצירתית, אסתטית. ללמדך: טביעת האצבעות של ההשפעה הספרותית אכן נוכחת ומאובחנת ביצירה המגייסת את אותה השפעה ספרותית, "המתמסרת" לאותה השפעה ספרותית, הנחשפת באורח מודע לטקסט המשפיע. עם זאת, אותה השפעה ספרותית המאובחנת בטקסט הנתון , אינה מבטלת ואפילו אינה מעידה על תעודת הזהות היצירתית של הטקסט המושפע, על העצמאות המקורית והמרתקת שלו. עקרונית כמובן 1 פוטנציאלית. כי מדובר כאן על השפעה שאינה מתוך התבטלות, על השפעה פואטית פורה ומפרה כאחת. כי מדובר כאן במקרה שבו האסתטיקה המגויסת, המשפיעה, המאומצת, מתפקדת על תקן של ~ן שיגור , המחלץ את הטקסט המושפע לקראת עיצוב פואטיקה מקורית ועצמאית משלו . ההשפעה שהפואטיקה של דליה הרץ קלטה ואימצה משירתה של דליה רביקוביץ מתמקדת בעיקר ברטוריקה, בטון הננקט, בתבניות התחביר ובמפלס ההתנסחות, בדיוקן הדוברת ו"בהתכתבותה" עם הקורא;ת באופן המעלה על הדעת וידוי אישי , כובש, בנוסח כמעט סיפורי , קולח כמו כתיבה נראטיבית בעלת מאפיינים ודפוסים עלילתיים. ובאותה כתיבה כמו נראטיבית, ובאותם טון ורטוריקה של וידוי אישי וכובש יש משהו רך ונכמר , אם כי לעולם אינו כנוע, יש משהו שהוא כמעט מתמסר , אך לעולם אינו מתרפס. יש דיווח ותיעוד של המציאות המעוצבת מנקודת תצפית מאופקת, עובדתית מאוד , הרואה את המציאות באורח צלול 1 אמיץ , לא אחת רווי מכאוב, אך תמיד משולל אשליות, לעולם אינו משלה או מוליך שולל. אבל דווקא אותה השפעה, המפיקה מטבע הדברים דמיון הדוק ומופגן בין שירת רביקוביץ לבין שירת הרץ , משמשת גם כקו פרשת המים המבדיל ודאי שלא. אלא שהיא חשובה ורלוונטית יותר להיסטוריון של הספרות, המבקש ומנסה לשרטט את ציר האבולוציה, את j? ו ונתיב ההתפתחות, של גוש ספרותי שהוא. אבל לחוקר הספרות, לאסתטיקן של הספרות, יכולת ההשוואה חשובה יותר מאבחון השפעה. כי כבר כתבנו: ההשוואה ההדדית משמשת כלי חשוב לבחינת דיוקנם האמנותי של טקסטים ספרותיים ולפיצוח הצופן הפואטי שלהם. ואם ננקט כאן המונח 'השפעה', הוא ננקט מטעמים של נוחות, קל וחומר מכוח ההנחה שתהליך של השפעה אכן התממש כאן; כי קווי ההשקה והדמיון ההדדיים המאובחנים בין שירתן של הרץ דולך לבין שירת רביקוביץ, העובדה שרביקוביץ הקדימה אותן בפרסום שירתה, והידיעה שהן היו חשופות במודע לשירת רביקוביץ שרכשה לעצמה שם, פרסום והערכה במהירות עצומה <ומוצדקת> - כל אלה מפרנסים את הנחת ההשפעה ומספקים לה מפלס סביר של תקפות. ובאשר לכותרת הדברים: העזה, הזועמת, וזו שהעזה, שנתנה את האות. ובכן , זו שהעזה, שנתנה את האות, היא כמובן דליה רביקוביץ , שזיכתה את תעודת הזהות הקולקטיבית של השירה העברית בשנות השישים בקווי דיוקן חדשים, מחדשים, שהפגינה העזה בכתיבתה המקורית, האטרקטיבית, שהכתיבה נתיב אסתטי 1 שפה וסגנון חדשים בשדה הספרות הישראלית. והזועמת היא יונה ו ולך . כי אופיה "המאוגרף", האגרסיבי והסמור של שירתה <לא כולה, אכן> מניב ומעורר לא אחת רושם של זעם מרעים, המטיב להכות בקורא מזווית לא חזויה, של תובענות זעופה, לא מוותרת, תוקפנית ומיוסרת כאחת, שאינה מסוגלת להפגין רפיון , לבוא על סיפוקה. והעזה היא דליה הרץ שיש בשירתה תבונה סבלנית, החושפת את המציאות המעוצבת בשיר , בעוצמה ובאומץ , היודעת לקבל על עצמה את עול המציאות. השפעת שירתה של דליה רביקוביץ על הפורטרט הפואטי של שירת דליה הרץ היא :....,__ בר נכתב. כינוסן של שתי פואטיקות ר שונות באכסניה אחת, בכפיפה אחת, _,..מאפשר לבחון כל אחת מהן על רקע משווה, לראות כל אחת מהן באורה של האחרת. כי בשעה שפואטיקה אחת נבחנת בהשוואה לאחרת <קל וחומר לשתיים אחרות>, עקרונותיה ודיוקנה נעקרים מהקשרם הרגיל , השגור 1 ומקובעים ומעוגנים בהקשר חדש לחלוטין מבחינתם. ומתוך כך מתאפשרת הזרה <מלשון 'זרות') כלומר , ראיית כל פואטיקה נבחנת באור חדש המביא לאבחון רבדים לא ידועים ולא מוכרים עד כה. ללמדך: ההקשר הבלתי שגרתי בו הפואטיקה הנבחנת מעוגנת "לפתע", זורה וזורע עליה אור חדש ו גם מחדש. וכאמור , קל וחומר כאשר אותן שתי פואטיקות מושוות נבחנות בהקשרה של פואטיקה שלישית, המשמשת לא רק נקודת השקה ביביהן 1 אלא אף מאפשרת הקשר שלישי - ושוב, אף הוא חדש ומחדש - לבחינתן המשווה. ו מתוך כך נלמדת תעודת הזהות האמנותית שלהן מכיוון לא חזוי , לא צפוי , המסייע בהבנה טובה יותר , חדה וחודרת יותר , של הצופן הפואטי שלהן . וכאן הדברים אמורים בבחינה משווה של שירת דליה הרץ ושירת · ר נה וולך' בהקשרה המתווך של שירת דליה רביקוביץ. ודווקא בהקשר המתווך של שירת רביקוביץ נבחר כאן , משום שהשפעתה על שירתן של הרץ וולך היא בבחינת נתון עובדתי שקשה להכחישו. ואף אין שום צורך בכך. לא רק משום שאותה השפעה אינה מבטלת או אפילו אינה מעידה על מקוריות שירתן של השתיים, על עוצמת עצמאותן הפואטית. ועל כך עוד בהמשך . אלא אף משום שההשפעה הפואטית לעצמה אינה, בעצם, כה חשובה, וכאן מדובר מבחינת המחקר הספרותי. כי חשובה יותר היא ההשוואה בין טקסטים ספרותיים שונים ~ מתוך כך היכולת להרחיב את הטווח ~המרחב של האבחון האסתטי. אכן , ההשפעה הספרותית לעצמה אינה משוללת חשיבות. 11 רונר 98' היגיעה" ,"לצ"< H עיר">. כבר נכתב: תחושות הקיפוח, המכאוב, הוחיה, העושק והשבי' מדרבנות ודוחקות בדוברת של שירת דליה דביקוביץ <ושוב: בעיקר שירתה היותר מוקדמת> לטפח מאוויים, להחלץ ולברוח ממציאות המצוקה. אלא לפי שאין בכוח הדוברת לתרגם את אותו רצון לגאולה של ממש, ואולי אפילו כוחה אינו מספיק עבור ניסיון מהוסס, ספקן r לפרוץ את המצור והשבי ולחפש אחר הצלה - היא מוצאת פיצוי בחלומות בהקיץ. ובאותה רוח היא הוזה לעצמה מחוזות חפץ נחלמים, רחוקים, טובלים בקסם ענוג וספוג מסתורין • ומתוך כך שידתה <המוקדמת!) של דליה רניקוביץ מאוכלסת לרוב באיזכורים של מקומות רחוקים, זרים, הזו"ים, שכמו מבליחים, מהדהדים ומבטיחים מעבר למרחק המכחיל: הונג-קונג, מבגיוריה, צ'אד' זאנזיבר' קאמרון' סין' מדגסקר' אפריקה, סקנדינביה, שולי השמש, מעבר ל.כנעה, תהום המכרות. ועוד • ועוד . ומכוחה של אותה הנמקה מוטיב הציפור <על תפוצותיו המטרנימיים כמו טווס> אף הוא כה אופייני' נפוץ ודווח נשירתה של דליה ן: · רביקובי תוכי' עוף כנף, עפרוני / זרזיר' עורב, "ובה, עופות, ינשוף, ציפורים מצייצות, תלויות ופורחות, כנפי ציפורים, שכווי מצייץ כציפור ופורח, ציפ i ר צייצה כמשוגעת, זמזום צרעה פורחת, טווס, .כדגו פורח, שושן ברוח, מטוס, נוצה פורחת בשמים, מרחפת ברוח, ברבור' להקת מטוסים, ועוד . כי מוטיב הציפור, על כל שלוחותיו המטונימיות, כמו איזכור המקומות הזרים וההזויים, מבטא את שאיפת הדוברת להגשים בחלום בהקיץ את אשר נכשלה לממש במציאות: להחלץ ממצוקתה, לנסוק לקראת המרחק הקסום, לפרוש כנפיים ולהשאיר מאחור' כמו לבוש ישן' את השבי' את ההשפלה, ואת שברון-הלב. לעומת זאת, הדוברת בשירת דליה הרץ' המפגינה יכולת להתייצב באומץ לב כנגד מצבים רוויי מכאוב ועצב, שוב אינה זקוקה לחלומות בהקיץ על מחוזות חפץ נחלמים, עוטי קסם כשלמה. ועל כן אין לאתר אצל אותה דוברת . כל כמיהה להרחיק לכת מעבר ל גבול האופק, לחצות את קו הגבול' לנסוק ולפרוש כנפיים לקראת המרחק המכחיל . להפך' אצל אותה דוברת נמצא התמקדות במציאות הנתונה, כפי שהיא, מבלי שום ניסיון להציע תחתיה מציאות תחליפית, קסומה ומבושמת, המנותקת מקרקע ה"כאן", מרובד ה"עכשיו". ואם היא כבד קמה ונוסעת, היא פשוט קמה ונוסעת, במסגרת המציאות הארצית הנתונה, ובלא כל ניסיון "לערוק" מקווי האורך והרוחב שלה. כמו למשל: "אני משאידה לך פתק לפני שאני נוסעת", וגם: "החלטתי לנסוע, לפתע, כמו בספרים./ התחלתי לאסוף כמה דברים נחוצים" <ללא כותרת, 'מ'רגוט"' עמ' 14(. או: "בדרכי בארץ הייתי שהיא מעידה על מכאוב או על אכזבה, אין לזהות בשירתה את נימת התלונה המקוננת, הקובלת על קיפוח מקומם, אשר כה רווחת בשירת דליה רביקוביץ. כך' למשל' בשיר נטול כותרת הנתון בספר שיריה הראשון של דליה הרץ ''מר גוט" )1961(, הפותח כך: "כעת יש לי התקפה./ אני סובלת ממחלת השיכחה והנפילה". ונחתם כך: "נדמה לי זו ;t \dt דליה הרץ שאמרתי שיש לי התקפה. נדמה לי כי נדמיתי. מקיפים אותי. אני מתקיפה". אכן, אף הדוברת בשירת דליה רביקרביץ חשה לא אחת, ובאמת כמעט תמיד, מוקפת, מותקפת. אך בנייגוד לדוברת בשירתה של דליה הרץ, היא לעולם אינה מתקיפה. ואילו במקום ובשעה שהדוברת של רביקרביץ נוקטת טון כנוע, עתיר כמיהה ותלונה, טון קובל ואף מקונן, הדוברת של הרץ כמו דבקה בעובדות, מתעדת אותן באורח אובייקטיבי' ענייני' מקבל על עצמו את דין המציאות. ולא מעבר לכך • עד שהיא מתקיפה. דבר שהוא, כאמור מחוץ לגבול יכולתה של הדוברת בשירת רביקוביץ' הנצורה במצוקתה, חש~~ת-סיכוי להחלץ ממנה. או כמו בשיר נוסף, נטרל כותרת, בספר "מרגוט" שנפתח כך: "התייחסתי לכך כמו אל הרגל / כשברגל שאין בה פגם, הופיעה דם". והשיר ממשיך: התייחסתי לכך מיד כמו אל הרגל / והשתדלתי עד כמה שאפשר לא להיבהל". ובכך: מיד התמודדות עם המצוקה הננעצת כמו קוץ במציאות, מיד הסתגלות לסיטואציה המסיבה סבל. וגם כאשר הדברים הם נטולי אופטימיות בעבור הדוברת, לא נמצא אצלה כמיהה כנועה, ולא תלונה מתקוממת, ולא קול נכאים נחבא <כמו אצל הדוברת בשירת רביקוביץ' ובעיקר המוקדמת>, אלא להפך' יכולת מחושלת, חשוקת שיניים כמעט, נכונות לעמוד מנגד, להתמודד: "פני מחייכות מתוך מאמץ בין הפואטיקות של השתיים ומדגיש את השוני וההפרש שביניהן. כאן' כאמור' ההשפעה הפואטית מתפקדת י:ן( 5 כנקודת מוצא ארכימדית, בה הפואטיקה ~1 ~ המושפעת מאמצת חומרים, תבניות וקווי מתאר אמנותיים מן הפואטיקה המשפיעה, אך באותה עת היא נחלצת מטווח ההשפעה לקראת עיצוב פורטרט פואטי עצמאי ובעל דיוקן מקורי . כך' אפוא, החומר המאומץ מופנם ומוטמע בטקסט המושפע, תוך כדי עיצובו ועיבודו מחדש לצורך התאמתו לסביבה האסתטית הקולטת של הטקסט המושפע. ומתוך כך תהליך' ההשפעה הספרותית מסתלק מסכנת ההתבטלות של הטקסט המושפע בפני הטקסט המשפיע, ומתוך כך' תהליך האימוץ האסתטי' הספרותי' מתחיל לפעול ולתפקד כמאיץ <כקטליזטור> המפיק תעודת זהות פואטית חדשה. ובכן: כבר נכתב. השפעת שירתה של דליה רביקוביץ על הפואטיקה של דליה הרץ מאובחנת בעיקר בתבניות הרטוריקה והטון הננקט, ברובד התחביר' בדמותה של הדוברת הנשית, סיפורי · בדיוקן הנראטיבי המסתמן במפלס ההתנסחות, המעלה על הדעת פרישה, או טרויה סבלנית של קורות עלילה שהיא, או דיווח ברמת וידוי אישי וכובש, שקט ומאופק. לכשתרצה: דיוקן הדוברת בשיר כדמות נשית הצופה במציאות במודעות מדודה ומתונה, הנתונה במצב ציפה בין עצב מפוכח לבין השלמה שלווה ונבונה, ומדווחת על אותה מציאות ועל מצוקותיה מתוך נקיטת טקטיקה נראטיבית, קרא לכך מסע סיפורי . אבל' כאמור' ב קודרת הדמיון' המפגש וההשקה בין שתי הפואטיקות <המופקות בעקבות השפעתה של האחת על חשביה> מתפקדות באותה עת אף כקו-הגבול המפריד בין השתיים. לאמיתו של דבר' יש אי-צדק מסוים בהתייחסות להתבוננותה במציאות של הדוברת בשירת רביקוביץ כהתבוננות סבלנית או שלווה. תארים אלה הולמים ותואמים יותר את הדוברת בשירת דליה הרץ. כי בשירת דליה רביקוביץ הדוברת הנשית מתוודה בטון הקרוב לכנוע, קובלת ומתלוננת על היותה נצורה ואסורה במחיצת חברה עריצה ומייסר 1 ז <לא אחת מפגינה מאפיינים גבריים>, חברה מתעמרת ומתעללת, הדוחה ומקפחת את הדוברת, מרוששת אותה מאושרה, שוללת ושודדת את החופש שלה, ששוב אין שמור בעבורה. ואותה חברה רודנית ומדבירה מותירה את הדוברת שבויה בעליבותה, כנועה ומוכת כלימה, נטולת כוח למרוד' לקום, להתמודד' לפרוץ ולה חלץ מן המצור . לעומתה, הדוברת בשירת דליה הרץ' רחוקה מלהיות כלואה בעמדה כנועה ואבודת תקווה. הדוברת בשירת דליה הרץ אכן מתכתבת עם הקורא בגובה העיניים, בטון של וידוי אישי המדווח על תחושותיה ומתעד את האורח בו היא קולטת וחווה את ה-כ~ולם. אבל גם בשעה 12 גליון ····· 220 פוגשת מדי פעם בנערים"." ("בדרכי בוגרות לילדותיות והיא אף אינה מתמסרת אצל דליה הרץ ביחס להשפעת דליה בארץ", "עיר") ובכן: "בדרכי בארץ". לסקסואליות סוחפת המסוגלת לגונן עליה רביקוביץ על שירתה, גם שירת יונה דולך ללמדך: כאן , ועכשיו , ללא כל ניסיון לנסוק ממוראות הריאליה. במקום לעקוף את היטיבה לתר גם את ההשפעה האסתטית 1~ כ: מעבר לגבולות המציאות, ללא כל ניסיון לחפש ציפור כחולה המנותקת מקרקעיתה הארצית של המציאות. כי מי שכותבת "קברתי מתחת לביתי גרזן" <"מרגוט", "מר גוט" ( אינה צריכה להתאמץ ולנסות להחלץ ממצוקות המציאות, כי היא מסתדרת איתן בהחלט לא רק גם בגבולות אותה מציאות. כי היא מסתכלת לה ישר בעיניים. ו עושה לה שריר . ונשארת. ואינה נוסעת. אבל חשוב לעצור לרגע. ולהדגיש. מדובר בפואטיקה. לא במציאות קונקרטית. ומתוך כך אין כאן כל קביעה שיפוטית המרשיעה את זו ומזכה את זו . המרשיעה את זו המתאמצת להחלץ ממציאות המצוקה באמצעות חלומות בהקיץ , דרך כמיהה למקומות זרים והזויים או דרך אימוץ מוטיב הציפור המבטא מטאפורית מעוף וחופש. או מזכה או מעניקה צל"ש לזו הנאחזת בקרקע . המציאות ואומרת "כן" ל"כאן" ולעכשיו". ההבדל והאבחנה הם ברמת התיאור הפואטי בלבד , ובלא כל שאיפה לקום ולשפוט. כי כבר נכתב, והיטב נכתב: מי הוא הנקי מאשם, שיקום ויטיל את האבן הראשונה. קל ו חומר , כאמור , שכאן מדובר במיפוי פואטי , בעיצובו של טקסט ספרותי , ולא במציאות עצמה. נטייתה של הדוברת בשירת דליה רביקוביץ לחפש אחר מציאות חלומית, קסומה ומבושמת, שתתפקד בתורת אלט ' רנטיבה למציאות המצוקה המייסרת, המסריטה, בה היא כלואה וממנה היא אינה מסוגלת להחלץ <ובאורח חלקי, לפחות, אף אינה רוצה: לשבי יש רווח נלווה והוא בריחה מאחריות, מהכרעה, המתאפשרות רק במצב של חופש>, באה עוד על ביטוייה בשתי טקטיקות אסתטיות נוספות: נקיטת רטוריקה ילדותית, מתפנקת, מתרפסת <מילדים לא תובעים להכריע, לקחת אחריות> או בהימלטות לחיק ארוטיקה בוטה, בהתמסרות לסקסואליות סוחפת, טוטלית, לא אחת אף נוטה לאלימות, ומתוך כך מושעית המודעות למציאות המצוקה ולצורך להתעמת ו להתמודד איתה. ובצד הסתירה המסתמנת בין אותן שתי טקטיקות פואטיות של עקיפת מציאות המצוקה <ילדותיות מתרפקת אינה הולמת ותואמת ארוטיקה בוטה ואלימה> ניתן לאתר אף דמיון הדדי ביביהן : באמצעות שתיהן הדוברת בשירת רביקרביץ מתאמצת להימלט ממציאות המצוקה, לחפש אחר מסתור ומקלט שיסוככו עליה, שיחצצו בינה לבין ארתה מציאות מייסרת, שאין בכוחה ו ברצונה להחלץ ממנה. לערמתה, הדוברת בשירת דליה הרץ מוכנה לעמוד ולהתמודד עם המציאות ואינה מנסה להחלץ ממנה. ולכן לא נמצא אצל ארתה ד ו ברת אותן שתי צוררת של בריחה: היא אינה נסרגה מבקורת תצפית ומרטוריקה העולם, או להתעלם ממנו , מעדיפה אותה דוברת להתעמת עם העולם, לחיות על פי חוקיו . ומכוחה של אותה הכרעה היא אינה מרפה מן המציאות, היא ממפה ארתה, היא דבקה בה ומדווחת עליה באורח מפוכח, בעיניים פקוחות: שום סערת יצרים אינה מנסה לצעף את עיניה, שרם טון ילדותי אינו מנסה להסיט את מבטה. ושרב, בבקשה לא לשכוח: אין כאן כל התנסחות במפלס שיפוטי-מוסרי אלא קביעת עובדה ברובד הפואטי לבדו. ואם בכל זאת מתעקשים כאן על שיפוטיות, אז ניתן לשרב ולהבחין כאן בכוחה הפרדה והמפרה של השפעה פואטית: איך הפואטיקה של דליה הרץ מאמצת ומפג ימה איכויות ותכונות פואטיות המגויסות מן האסתטיקה של דליה רביקרביץ , ואיך היא מנצלת אותן לצורך עיצוב פואטיקה עצמאית. איך הטקסטים של דליה הרץ מאמצים ומסגלים באופן יצירתי וסלקטיבי תופעות פואטיות האופייניות לשירת דליה רביקרביץ , מפנימים תופעות כאלו ועוקפים אחרות. איך הפואטיקה של דליה הרץ נחשפת להשראתה של שירת דליה רביקרביץ רק באותו מינון ההולם את קלסתרה האסתטי , הנמצא תואם וראוי לדפוסיה היצירתיים ' •העצמאיים. איך יופי · מצועף, מעולף, חוצה את הקווים והופך להיות יופי צלול ומפוכח. וזאת כבר נקודת זינוק טובה, המתאימה לעבור ולדון בדיוקן הפואטי של שירת יונה דולך , בהקשר המשווה של שירת דליה רביקוביץ. אכן, אם יונה דולך חיתה חיה וחיתה קוראת את זה, היא בוודאי חיתה צועקת ובועטת תחת כל עץ רענן , מתראיינת לכל מקרו פרן מזדמן , טוענת שאותה אמירה בדבר השפעה פואטית על שירתה עושה לה עוול משווע, שודדת וחומסת ברשעות את מקוריותה, כורתת בשר מבשרה ועוד נותנת את הקרדיט לאחרת. אז טוב. בסדר . כזו חיתה יונה דולך . טענה, ואולי אפילו באמת חשבה, שהיא, כמו ונוס, שבשמה הקודם נודעה כאפרודיטה, נולדה מקצף הים, רק שבמקרה שלה אצבע אלוהים בכבודה ובעצמה, לכל אורכה הארוטי , היא שהוטלה לים ומן הקצף שהופק צפה ויצאה היא, יונה. אבל זה לא יעזור לה. ולא לדימוי העצמי הנרקיסיסטי שלה, שבעצם רק כיסה וחיפה על בור פעור ומעורר פחד , של העדר ביטחון שנבעה בקרבה. לא שיונה דולך לא חיתה משוררת טובה. ומעבר לכך. חיתה. ודאי שחיתה. אבל לא פחות מכך המקוריות המפתיעה שלה הושפעה פואטית על-ידי כמה מקודמיה. כמו שקרה וקורה אצל אחרים. ואצל אחרות. אצל כולם. כי בביזנס הזה ששמו יצירה יש אולי מוזות. אבל אין יוצאים מן הכלל. כולם מושפעים. כולן מושפעות. םע כל הכבוד : אפילו יונה דולך . אבל כמו למסלול נסיקה ממנו היא המריאה לקראת מקוריותה היצירתית, העצמאית. כבר כתבנו: בשירת רביקוביץ והרץ כאחת, המציאות החיצונית המעוצבת והמתועדת בשיר , מתפקדת לא פעם כמטאפורה לעולמה הפנימי והמופנם של הדו בדת. ואצל כל אחת מהן בדרכה. זו רק בעצם מתעדת את המציאות החיצונית והופכת אותה למסאפורה לעולמה הפנימי , רווי העצב והמכאוב והצורב ככרויה. וזו בפיכחון מודע ובאומץ מתעמתת עם העצב ועם המכאוב, ומאמצת את המציאות החיצונית כמטאפורה לעוצמה הנצורה בקרבה. לעומת אותן שתי פואטיקות, קשה למצוא בפואטיקה של יונה דולך מציאות חיצונית "נסו", מציאות חיצונית אשר אינה מתפקדת כמטאפורה למצב נפשי אשר ברוב המקרים הוא קיצוני בעוצמת רגשותיו הגועשים, הגואים, הגועים, המתורגמים לא פעם לאלימות מילולית וגם פיזית, וזו , האחרונה, יכולה להיות מזוהה גם עם אכזריות. כלומר , מדובר כאן בעיקר בהבדל במינון: אצל רביקוביץ דולך המציאות החיצונית מתפקדת לא פעם כמטאפורה למצב אמוציונלי ואילו אצל דולך כמעט ולא קורה אחרת. קל וחומר שאצלה "הדציבלים" "רוקעים" בקולניות רועמת יותר. המציאות החיצונית כמעט תמיד מגויסת אצלה על תקן של מוליך מסאפורי המשקף את הסערה הנפשית הפוקדת את הדוברת, הסוחפת, מטלטלת ורודפת אותה, לופתת אותה, לופתת ואינה מרפה. עד שכמעט כל שיר של יונה דולך הופך להיות כמו שכתוב באחד השירים היפים ונטולי הכותרת שלה, "תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה". שהוא, אפרופו השפעה פואטית, עוד דוגמה. כי אותו דימוי מרהיב כבר ניתן לאיתור בשורה שירית מאת יאיר הורביץ ("בשנתך הרוח ודאי נפקחת כמניפה", מתוך שיר מס' 12 בספר "ציפור כלואה">. במידה ידועה, ניתן לתאר את שירתה של יונה דולך כאסטרטגיה אסתטית המגייסת את רסיסי הסיסמה הפאשיסטית "שקט הוא רפש", תוך כדי תרגומה לטרמינולוגיה פואטית. המציאות החיצונית, כאמור , שוב אינה עומדת לעצמה, אלא מתפקדת כמו מעביר זרם, כמו מוליך חשמלי , למציאות פנימית, אמוציונלית <אך לא פחות מכך אינטלקטואלית>, צבעונית ומצודדת, קסומה וסעודה, אתגרית ומתגרה, פרובוקטיבית ואפילו ארגונית. ולכך ניתן להוסיף שמות תואר רלוונטיים נוספים, כמו , למשל , רצוצה ומסריטת, קולנית ומצולקת, רדופה ונפחדת, אלימה ומאיימת, שוקקת ומסוחררת חושים, סקרנית, סוררת וחסרת מנוחה. כמו נתונה בתאוצה מתמדת, במורץ נצחי , כמהה, כותשת, מתנשפת, מצליפה וצורבת, נרגשת וכבדת נשימה. אך אין לטעות כאן . כי זה לא המיפוי המלא של 13 יוני 98' השיר. "רומזים לנר שיש סקס אחר •/ סרב שמישהו יודע על זה. / אם יש סקס אחר Q/ ביא~ה~ לכאן ~נדע.ה~ ד / ד~י גלויות, יש אר ~ין •/ שכבר אנחנו עייפים מארד ~ן נשינו רידידרתינר הבתולות."" <מתוך: "שיר i? ד~זק~.זרי: אפרופו גרדאר"), לערמת זאנך, מחזור השירים "זקיךי "י~ מאת ירבה דולך מפגזי קורי זמירן מובהקים, שלא לאמו נלהבים, לשירתו האימפרסיוניסטית של יאיר הררביץ. זר שירה הדוריה אווירה ססגונית רגם קסומה, ערפילית ומצועפת, שירה השמה את הדגש על חושניות צרופה, שירה "המקריבה" את רהקש הנביעתי-סיבתי בין הצירופים התמטיים ואת האמירה האידיאית על מזבח אימפרסיוניזם הזוי , שרקק רחשים, תחושות, ניחוחות, צבעי פסטל רכים, חסויים, בסגנון האבסטרקט הלירי הישראלי <וכאן עיין ערכים סטימצקי , זריצקי , אדרך , רפי לביא> המביעים כמיהה, ערגה וגעגועים. כך, שכאשר ירבה דולך רושמת שוררת שיריות כמר ";כןח כל שפחה / ד.רים שופעים / במעלות של ע.ץ / נחל רועש, שפעת / לימלרם של כוח מעוטר'.'" <מתוך "שירי ~י 1", נטרל כותרת> קשה להחמיץ כאן , ואפילו בעיניים עצומות ובאטמים הנערצים באוזניים, את תעודת הזהרת היותר מובהקת של שירת יאיר הררביץ. שכתב שררות, כמר' "כסותה ערפל. / מתיקותי שוקקת על שלוות עלים" ("אבל אהבתי"), או: "נחים על איים מלאכים וא ' וד / פרחים נפקח מהלכים, ב~נתם ~~ים / על ימים, ב עלמים."" <"לאהבתי' לכשתשכים"). אבל עכשיו נשוב לדליה רביקוביץ. וכבר נכתב: דיוקן אפשרי של שירת דליה רביקוביץ כמתווכחת פואטית בין שירת דליה הרץ לבין שירת יונה דולך • כי כמר שירת הרץ' שירת דולך חבה יותר מ"מחווה פואטית" אחת לשירת רביקרביץ. ועוד נכתב: למרות ארתה אגרסיביות ,מאוגרפת סמורה וסונטת, מתגרה, פרובוקטיבית, וגם יודעת להיות אלימה, שלא לאמו עוינת, המופגנת פעם אחר פעם בשירת דולך' נאבחן בה אף דמות של דוברת נשית המעידה על עלבון' רחיה וקיפוח, הקובלת על תחושות של חשש, חולשה, כניעה המהולה בכמיהה מקוננת, ללמדך: ממש כמו בשירת דליה רביקוביץ. ובכן: נכון • הדוברת בשירת יונה ו ולך' החוששת לא אחת לאיית בפירוש את התיבה 'חולשה', הנרתעת לקרוא לה בשמה, לובשת שריון אירוני' אלים ועוין' או סונט, סמור וסרקסטי' בשעה שהיא מדווחת וקובלת על חולשתה. אבל מבעד למחסה הסונט והסרקסטי' מסתננת התחינה הנכמרת, מתחת לשריון הקוצני והעוקצני של האירוניה, או האלימות, מבצבצת החולשה הנואשת. כמר בשיר "א i י.רי": "אוי ציפורה לאן נתקענו / ימים קשים או תאמרי במלעיל / ימים קשים, כמו לשתות / כמו כל הימים בקזקית." בי לה יונה ו ולך . שכבר הפכה ל "אייטם" תקשורתי , בקנה מידה החורג מן החוג ומן הטווח התל-אביביים. חלקן של אותן תגובות נלהבות, אף טען בהתפעמות כי שירתה של יונה דולך אינה רק תופעה אסתטית מרעננת בנוף הספרות הישראלית, אלא היא מעידה על מקוריות נטולת תקדים. וגם אם לא התנסחו כך באותו הקשר , בהחלט נשמעה • י 1 ירבה ררלך ברקע טענה עקרונית, כי שירתה כה מקורית עד כי אהי כמו נולדה משומקום <למרות םשמבקרי אחרים אבחנו את חשיפתה לאסתטיקה של דליה הרץ , דוד אבירן ואחרים>. ולמרות שכותב שורות אלו בהחלט שותף לתגובה החיובית וגם נלהבת לשירת ו ולך , נראה לו , כלומר לי , שבקטע של המקוריות נטולת התקדים כמה מן המבקרים "נסחפו מעט" <כך , לפחות, גרס מפלס הסלנג בתקופתי>. כי שמות כמו דליה רביקוביץ , דליה הרץ , דוד אבירן ויאיר הורביץ, ואחרים, בהחלט רלוונטיים לשירת דולך על תקן של מקורות השפעה פואטית. השפעת שירתו של דוד אבירן , למשל , על שירת יונה ו ולך , ניכרת בעיקר בשיריה היותר ארוכים, בהם התמטיקה מפגינה אופי מתגרה, פרובוקטיבי , בהם הרובד האידיאי רווי ארוטיקה בוטה, אגרסיביות סמורה, בהם התחביר מחקה "נראטיביות של רחוב", כלומר , שיחה יותר מדוברת ופחות נכתבת, מפלס התנסחות סלנגי ואינטיליגנטי כאחד , זריז ו"ממזרי", שנון ומושחז לשון. קל וחומר התחבולה האבידנית המובהקת של חיבור שתי מלים לאחת, או להפך , פיצוץ וניפוץ של מלה אחת והפיכתה לשתיים 'ך( עוד ערך אבות ישורון>. למשל השיר הבא מאת יונה דולך אשר אבירן היה בוודאי חותם עליו בנפש חפצה או בעיניים עצומות, או במחשבה שניה, בטח היה צועק חמס וסוחב אותה לבית משפט באשמת שוד שירי. ובכן: תעוות הזהות הפואטית של יונה ו ולך , שבה ~יו תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה מרהיבה, שבה המציאות החיצונית אינה אלא תרוץ לערטל ולטלטל את הקרביים הכי כמוסים, ן~ ~ הכי חסויים, של דיוקנה הנפשי של הדוברת. כמו בתמונתו הנודעת של רמברנדט, ובעקבותיו באקספרסיוניזם של חי~ם סרטיך , שם האיטליז פתוח לרווחה והבשר חשוף לעיני כל. כן: עם הדם הזב, הניגר , וגם עם הזבובים. אולי לא אצל רמברנדט ולא אצל חיים סרטין . אבל כך אצל יונה דולך . בהחלט. לחשוף עד הסוף. בלי היסוס. אבל כאמור , יש בשירתה של דולך פנים ואספקטים נוספים לאותה תת -הכרה הנפתחת כמניפה פואטית מרהיבה. לא רק אלימות עוינת ואגרסיביות סמורה, חובטת ובוטה כמו כפפת אגרוף. ומשתדלת לפגוע מתחת לחגורה. לא רק כך. כי בתעודת הזהות הפואטית של יונה דולך מזוהים ומזדקרים סמנים ימניים אסתטיים נוספים, ובהחלט הפוכים. כמו כמיהה ורכות, נגיעה ענוגה וחושניות רגישה, מאופקת, כמעט ביישנית. והתרפקות מתפנקת השולחת יד מגששת כמו משושים המושטים לפנים, בספקנות מהוססת, חוששת ונואשת, מקווה לדעת רגע של קרבה. ומי יודע, אולי אפילו של שלווה. אבל מה לעשות, אגרסיביות סמורה, קל וחומר כשהיא משולבת באלימות מינית, בארוטיקה בוטה, בסקסואליות ססגונית ומתגרה, תופסת יותר כותרות. לפחות יותר בקלות מאשר מלמול של מלמלה. אז בזיכרון הקולקטיבי יותר צרובות שורות קוצניות כמו "כלבה כלבה משתוללת נעימה נעימה / אני כבר רוצה מזמן ןלזיי כלבה" ("לפני שנה") מאשר נחרטות וב שורות פחות בוטות אבל לא פחות תיפו כמו "ובטון אהבה כל אחד / לוחש לה אז מה" ("כריסטינה"), כך, ,אפוא שירתה של יונה דולך מיטיבה להפיק יופי מרהיב, מלהיב, שובה לב, בתנופה תלולה המיטלטלת בפראות לא מאולפת, בין קצוות קיצוניים, בין אפשרויות שונות המתגוששות ומתכתשות במפלס סגנון ססגוני , מרצד בצבעוניותו המצודדת, היודע לפרוץ בצריחה חדה, באלימות עוינת ובארוטיות בוטה, כפי שאף יודע לשדר כמו לחישה חרישית, כמו שקט המתנשם בתוך החשיכה. גם צריחתו הניחוח של היצר , תובענית ואינה מוותרת, וגם מגע יד עדין, מרגיע, מתגעגע. אין פלא, אפוא, שבראשית שנות השישים, כאשר הופעתה ופעילותה הפואטיות של יונה דולך התחילו להפגין נוכחות, הן הניבו לא מעט תגובות נלהבות שרובן רשם שיא של תשואות. והעובדה שיונה דולך הקפידה באדיקות על הופעה פרובוקטיבית ומתגרה <בהתבטאויותיה הבוטות בציבור , בלבושה הצעקני והדרמטי , לא רק שלא פגמה באותן תגובות נלהבות כלפי שירתה, אלא אף הזניקה אותן , תרמה תבלין של אטרקטיביות ל"תופעה" שקראו 14 גליון ····· 220 ציפורה איפה אנחנו עומדים" <"שירה") או לך' את יודעת, מה יהיה איתן' מה אתה דליה רביקוביץ <"כגלגל לפני סופה", כאשר הדוברת בשירת דולך משדרת את חושב לעצמך . ולא מעט מן השגרירים "אהבת תפוח הזהב"), וכאשר יונה וולך תלונתה המקוננת, המתקוממת, דרך דיוקן השגורים האלה של שירת רביקוביץ מהגרים כותבת "וקול החיות שתק / והעופות פסקו בובות ("בובות", "צורות"> אשר לא רק לשירת וולך ומתאזרחים בזירתה שירה•>, האין · ," הפואטית. מלצרוח" ("מפלצת האילה אחרים מקפחים את חרותן' אלא אף הן בעצמן' עושקות ומצמיתות את חרותן' שודדות ומרוששות את החופש הצנוע, המעט שלהן: קשה, וקשה מאוד שלא להעלות על הדעת את הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ' או את המריונטה שלה, היוצרות לעצמן אותו מצור' אותה סתירה מסריטת: לא רק שבויות במכאובן' בחולשתן' אלא אף מנציחות בעצמן אותו מצב של שבי מייסר' כדי להימלט ולהסתלק מנטילת אחריות על חייהן. ואותה חולשה נשית אשר עליה קובלת הדוברת של שירת וולך, אינה מהססת לגייס תבניות התנסחות ורטוריקה הטיפוסיות לשירת רביקוביץ. כך' למשל' נמצא בשירת יונה וולך: "תן לי למצוא אותך." תן לי למצוא כיוון." תן לי למצוא היכן אתה נמצא." תן לי לראות אותך באמת." קבל אותי כפי שאני"." <"צורות", נטול כותרת>. והרי הטון והרטוריקה הננקטים כאן' ראיתם מפלס ההתנסחות, מהדהדים באורח כה הדוק ומובהק את אלה המסתמנים בשירת רביקוביץ' הכה טיפוסיים ואופייניים לתעודת הזהות הפואטית שלה, התובעות מנמען גברי סמכותי לקחת יוזמה, להוביל את הדוברת, להסיר מעליה את עול ההכרעה והאחריות: "p ח אותי אל ירכה.י צפון /p ח אותי אל האוקיאנוס האטלנטי / ry ~ח אותי." /p ח אותי." ס~א אותי."" <"תרצה והעולם הגדול", "חורף קשה"), וכאשר הדוברת בשירת רביקוביץ ממירה אותה תחינה נכנעת ברטוריקה ובטון ילדותיים, תינוקיים כמעט, מתפנקים ומתרפקים תוך כדי שילובם בהשתוקקות ארוטית <המתבטאת מטאפורית דרך אכילה: "היא רוצה וניל." היא רוצה וניל." ה.ד לה וניל"." ("פורטרט", 'הספר השלישי"), כמו מחדה אחריה הדוברת בשירת דולך: "שהם יבואו ויביאו לי מאכלים / שאמות אבל שהם י בואו / ויביאו לי מגדנות / שהם יי כנסו."" ("שהם יבואו", ,)''הריש" ובכן: כמו בשירת רביקוביץ. ללמדך: רטוריקה ילדותית, מתפנקת, מתרפקת, המהולה בתחינה ארוטית. והיא, התחינה הארוטית, מתבטאת מטאפורית דרך האכילה ומכוח נקיטת פעלים המעידים על חדירה מינית כמו "לבוא", "להיכנס". וגם הפועל "למות" המבטא מטאפורית שיא סקסואלי . ועוד . כלומר: עוד עדויות על השפעת רביקוביץ על ו ולך. כמו 1 למשל' דפוס השיחה אשר כה טיפוסי למפלס ההתנסחות של שירת רביקוביץ' כלומר' הדוברת פונה לנמען <או לנמענת> מתוך נקיטת טון ותבניות תחביר הדומים לאלה הרווחים בשיחה ישירה, אישית, "שיחת רחוב", שלא עברה סינון ו סגנון אסתטיים: תאר לעצמך' אני אומרת כי' כך' למשל' ו ולך כותבת: '"תסתכל תסתכל / הרי זה בל יאומן מה שקרה "לך <נטול כותרת, "שירה", עמ' s<: ד"בעו שעתיים אני אומרת לו <"קנון": :"שירה"> "עכשיו אני מוכרח להודות" <"בדיוק "נמרץ ג' "שירה">: "תראי, שולמית" ,<"תראישולמית 11' ,"שירה") גם המגמה בשירת רביקוביץ, להעניק עלסב מעמד מסאפורי' תפקיד של א~~" 'סקסואלי מוליך או מוביל של ארוטיקה בוטה, ,רווה תובענית - אותה מגמה מופגנת גם בשירת וולך בצביון כה מוצהר עד שקשה שלא לדבר עוד על השפעה מודעת. הנה, כך כותבת דליה רביקוביץ בשיר "צער הלילה" "(הספר השלישי">: "ושטים בשמים עבים מהבילים / וקמים בע.רנ 1 ~ם גגות ומגדלים / ועולה דליה רביקרביץ' לפניהם יללת שועלים / שרוע.ד ~וגם במש 1 ~ת הגדר". וכך' בעקבותיה, כותבת יונה וולך בשיר נטול כותרת :>"הריש"< "והספינה פילחה בערוגות פרחים / על כל הימה פרחים זקופים / הפרחים מתכופפים ומיד מתיישרים / הספינה מוקפת פרחים עומדים". וצריך עוד להמשיך? והרי הדמיון כה הדוק ומובהק! החל מן המשקל' המקצב, מבנה הבית המרובע, דרך נקיטת תבניות הטון, הרטוריקה והתמטיקה וכלה במטאפוריקה הסקסואלית בתיעוד ובמיפוי הטבע <לדוגמה, הזקפה הפאלית של המגדלים הקמים אצל רביקוביץ וזו של הפרחים העומדים וזקורים אצל וולך>. או כאשר יונה וולך כותבת, "והיינו כמטורפים כל הלילה שאגו בנו אריות" <נטול כותרת, "שירה" ( קשה לשער שהיא לא הכירה שורות כמו "ואין בלילה גערת אריות,;, והרוח שואג כיורה רותחת" אותן כתבה שנים לפניה מהבהבות ומבליחות ברקע שורות שיריות שכתבה דליה רביקוביץ, כמו למשל, "רוחות הומים בה מחורבה / עופות צורחים מן השלווה" <"סביב אהבת תפוח · ," לירושלים הזהב"). ומה ביחס לדמיון ההדוק המסתמן בין שירים משל רביקוביץ המגייסים את הגן; הגינה;הפרדס כמוביל מסאפורי סקסואלי ("שני שירי גינה", למשל , מתוך "הספר השלישי", ורבים אחרים> לבין אותו שימוש בגן ובגינה ובפרדס המופגן בשירת יונה וולך <קל וחומר ספר הנושא את השם 'שני גנים")? האם שתיהן קראו את הסיפור "בגנים" של גבסיך' שבו סקסואליות סמורה, הרסנית, כמעט מסריטת, מתרחשת בסבך שיחי הגן , תחת להטה של השמש? ומה באשר לגן ולבוסתן כסמלים סקסואליים ב"שיר השירים"? או כאשר דליה רביקוביץ כותבת, ו"היו שם פירות כתומים כזהב / ואדמת הפרדס שחונה-אדומה / כנחושת כבדה שהודקה לאבק, ועלי העצים ירוקים אפלים / כמו מים עוברים בנקבה חשוכה" ("מן היום אל הלילה", "אהבת תפוח ובכן, .<· הזהב כאשר רביקוביץ כותבת כך , כאשר היא הופכת את הטבע למוביל מסאפורי של הילולה חושנית, חמה לחה, מיוחמת, תובעת ואינה מוותרת, האם שוב אפשר לשכוח, או להכחיש, את נקודות ההשקה בין שירתה לבין שירת וולך , שכותבת בעקבותיה: "ואבק זהב נשר מקרני . זהב משמש על / והעלים והפרחים וכל זה זהב וזהב / והקולות היו כנקישות זהב בזהב דק ועבה" <"קול זהב וקול בשר", ש"ירה": כותרת המרמזת לאלוזיה סקסואלית, 'קול חתן וקול כלה', קל וחומר החתייחסות לבשר המהדהדת את "ידע הבשרים", ו"היו לבשר אחד"), או כאשר כותבת דליה רביקוביץ , "וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה. /." ;גלגל העין את גלגל החמה חמד" ("חמדה", אהבת תפוח · הזהב"), ומחוה אחריה יונה ו ולך' הכותבת, "וכשמרגיש גן עגול את גן דק / מתפשט הקול לדפנות הפרי ולא עולה בצינורות" ("שני גנים", ש"ידה"), ובכן: השפעה. השפעה מופגנת, גלויה, משוללת-הכחשה. אבל כבר כתבנו: הדמיון ההדוק בין טקסטים ספרותיים, ובעקבותיו ההשפעה המשוערת, חשובים יותר להיסטוריון של הספרות. חוקר הסקסס הספרותי , האסתסיקן של . הספרות, יוצא נשכר בעיקר מעצם ההשוואה בין סקססים שונים. כי ההשוואה מאפשרת לבחון כל סקסס בהקשר שהוא זר מבחינתו' הזורה עליו אור חדש ומחדש בעקבות בחינתו מזווית בלתי חזויה. ומעבר לכך: כאשר עוקבים אחרי השפעה ספרותית, מאבחנים לא רק חומרים ותבניות שגויסו במהלך מימוש ההשפעה, אלא אף חומרים ותבניות אותם הסקסס המושפע +-המשך בעמ' +-41 D ן:ג ו r==:: 15 יוני 98'••••• ו~ 5 ,~ ~ ששון צחייק צפוני ארשת הנה נשאנף מרצפ;ת - פרסום ראשון T : • T T תבנית חליינף. וכל איש . : :זד ·· איש ~ית ~ry י; ~פל ~לףי ע.י~:ם 1ם,?~ t' ~~ית ן~~~ך ~ס;ך ם:יו . אל · ryן p ת ד ~ל.י .ה~~ רק אחר כך, ,חמקpזכ זח מח שנשר פנינף בתים - ' T •• T אני מתנ~לת ~J ינף, א;יה ארכי מרצפת. דע ~~··:· מכל כ~ ש~ :l ז-לא הגעתי .'' ;• : • •• ••• ;-T w ל ~~ילה · ק~~· ה ~ צפף J י .ת~ך~ של הר 1 ח רז t ןה חדרים ז-: • חדרים פנינף בארץ חזרח '' T ' T -; f -T :• י~~ ה;ל.ך . ה; 7 ך ןד;~ב .. ~~ חליינף בידהאבן · . :ז ,"' ,'' T -; •• T חיא ח~ Pה~~ ד~~ ס~~ן סןקנף. ~אן ~ת ,י~~ לבשה מחלצ;ת ד:ד ד-:- סןקנף בנא ry ז. ~~יב ם:יו ס~ q ר;ן עשתה באבריה את התנףע;ת מ~חףצ;ת • ח;ת אט באפל 1 לית. . : -: -T:T מר~פ;ת o ~ינף -: :• T :-ז: יע~~~~ 'ןי~?~ ךחיא ש;~קת ףכבר פרחה צ 1נ . . ~לף ן~~י T ם ~די~ה ס:ה י~~~ ~ל 0ת;~~,~~ ה;ל.ך ~~ךץ t ןה ךת;~ה . ךךק ה~~~ ך~ע שפתי מחויר;ת. • :---T : לחז סורגים אנשים ר;אים בי בתמיהה, ~~א עם אצבע •לבנה. T • T T : -: .'' • • ' ר w את ~ת oג 1ף ל שנ;תר מאח;ר ~ת ך q ~ך ה;נכך~ לי הל~?~~ כבר אז ~אן סמףת ~וpי' T " שאשכר ואפ"ל ~~דןה ק~~ה ~~ךץ מ t ןה ~pך p ע תףאי~pומ ונפלה - : :· :··: : גלףי ע.י J :ם אצבעי הלבנה תרעד . -: ' T T : -• T ; ·: שער;תי חור;ת : . -:- ה ה ;ם פני יטמירף, ל T מד~מ;רה בת;כה T : T :--: ' נס;ת כל הדרכים ' T : -T T w ש ~ע.י . ר~:ר כ~ אלאט אל ת; ך · ך~ לי' ~ךץ ולא נמצא בשףליה ל·~ ~ף· נ ry ן~~ ''ן~את ~~נף ~ל ~ני ו ~~ ~~' ה:כ;ב ףכ דייבא תלל~~מ ~~י ך.ל;ה~~י' ףר~ ר:ד: א;חז;ת מפסעי -T : • -; ף~~ t' םת לי כס;ר גים רמ o/ה:~ :ךף מ o/ ח;ןה ~t' םת ה~~~ ובאחת אזחל לי . -: ". --: איזבל אנא אלבה אבי ? ו~ o ~י ~ל ~יש ל~~ T~r ילי T ~ם~ק~י 16 ת . היה איזבל. ·.:·:.::· גףף !ר ך~~ךי ה~:ב p ר להחי;ת; . ~ף :ןף מ~ר;לה והיא לחה מדמעה T : '' T -• : ששון צחייק הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית גליון 220 הנוי טיילרר ~ ן~ מאנגלית: משה דור י ~ בחתונה קוויקרית נ~~~ 1 תב~~~ ~נרי~ה ם;ק~~ סד.ה; ז:ר ry ה~:. ר~~ ז:רה:~ה pזס7 ים ב~~~~ ד~~ן ~ח i ל.י ~ל ט 1 ב, סד ~~~זpק;ת לע.~ר ס~שמה שנאויר הרה. ~~o/י; ,~ottר w· ~~·~ י~;ל~; ני~;ל ~· ~ל;נכ~ ,ם 1, כל מה ררחכו.~pזPז פנימה אל המרכז ;iבש " T- ~~חרת• סדממה T את ,'' •;;לכ:נ T א;רי i בשל;ם. T : : T '•, '.' T T . . דחייה נוספת של החורבן ~פנר ry י ~םבסה את דלת המטבח, כעסתי ~~ךם יוi'י~דTj( ש~~תן,~ 1 ל '~זכ 1~ית- ה~~~ח~ ry ז:וי ש~~ ~ח iץ ~v? ~יל ס :P ל~ים. חיא ח~זךןןה ל~ןר~ה ס~די;~ה, ח~נ;ןןה, ~ך 9 ה לירי ס q ל~ה, ע;לה-י;ךןה ה~~דר~ ן~ןר~ה, ס~~~ הן~~~ ~q סרךר ,ה~~ן ך~ז · ~י הך~~ ןע.~ר ס~ס;ן , ב~~י ~~אברי ~ה~~ ~ז:ו~ג~ץ עם .ה~י~~ס :p~~, ךה, ~v? ה~ ל~ט;ן :pן~~ ~j( ,ת~~~ ךח v? ~י~ה ק;ל ~לצ i ל ~ס~י~ה ל~נ 1 ח;ת ב~.ע~ ס~ק~ה ~:p פ;ר ~:p ,~~ךימ;נריס o שתי פתא'ם את שרירי צ 1 ארי ש;מסים • : • ••• : : • • : ". - ה~~ i ~ע.ין ה~~~ .~ן~יתיו:ז~~~ ~ת ס~~ןה ךח~ ry ז:ייס ~,ה~;ק~ בבית-העלמין סאות פורק לא ס:ה ל; ק;ל , א; ה~~ i ~ךה, ;א;ב~ י~~-ל~ w דה ל~ק;ם w;.כ ~~דנ i נ~;ק~~ 1 ~ית-~ד~יז wע. w ~ים ח~~ i ;.כ ~רא ס 1 פה שקטה הת n ;ללה שם למראה עינים ~~ל~לה "כtילע·ס in ר-ס n ;ר הגב~ מהעצים. .•.T T'::-:••- ••ד•• • ~לה א; ם:~~ חיא יpזחry ה ~ג 1פ;~ינ 1, ך~ז ה;~י~ה 7 ש;~ט ~q צ;נכם ס :p ~יש סריק. ~ז'ל 1 סע;ךם gqר-ס~ o/Q ~ה ס~נכה ;,כ ~ןיב 1 ת, ק~ 7נ 1 א;ת; ~ךץ-ר 01:p ה~~ i ~ת 1ן , ך~~~ינ 17קצ 1ץ ס 9 ~ר 1 ?סע.~דת ס~~ב;ת ~ל ז:וןן. בטווח אבן מהגדולה עם הא;רחים אשר אתם ש; n חתי פעם שברת ·: בחתףנה: בשלהיהשש-ים .-- • • -: " : • : T -: t'י- o/ ם ר~~~ ,w:p סד~~;ת סע~ר~;ת ר~~ 1 עים ~~לה היף חברי שלי , לא של ילדי ל~''יי~-~-ה~~~ ry ,·· סנ:יז-ז הל~~~~ ~9אי~~-ן~ בחברת-הנטףח הרטפ;ךך. כמעט של~-ע-שרה 'שנ~ם חלפ 1 ו · ל~ז מ;ת; של i לס · סטיבנס, י~-ל~-ף~ו ·~~ ןי~~~~ר ~ית · ס~~ךה. ואז ש~רתי את עצמי אל י;ם נ;שע. T • • :-• T •: •: :: הנוי סיילור 1 צאצא למשפחת קווייקרים, ממדינת הברית, · וירג'יניה בארצות זכה בפרס פוליצר לשירה, לשנת 1986 שיריו "השינוי המעופף" · על קובץ • השירים המובאים כאן לקוחים מספרו האחרון "הבנת הסיפורת" , שירים 1986-1996, המדינה של · הוצאת אוניברסיסת לואיזיאנה. * וולס ססיבנס, מחשובי המשוררים האמריקניים המודרניים, נשיא · ההי סגן של חברת-הניסוח "הרספורד". . ,ן~" ,ן~ ח~רז:וי ~ת ו;ךי.* ל~~ 1 ם~~ ף~ך~~מ 1 ~ן לי . י~~ מ i ןע ר~? ~f נכב ~יךה. ~ע;ךם לא ~ראנרי ~ף ~ה 1 ךה ,ה~~~ · א ~ר זאת א'~ר 7ף : ה 1 א ס:ה o.rום-~ט01 ~~ז.רי ~~ין ~מ;ה 1." 17 יוני 98'----· ו~ s על ערגה וגעגועים ועל גלות עממרגו ~1 ~ יאיר מזור הערת מבוא על כתיבתו של עמוס עוז ;;:;::;;:;:: מרס עוז התנסח פעם כך' ובכתב: =5! "די בקריאת שתיים-שלוש ..... פיסקאות כדי להבחין בכך שהספר לא נכתב בידי הר גח-דעות בעל משנה שיטתית, אלא בידי אדם המתרגש בקלות ונוטה להגיב תגובה נרגשת על עניינים שונים: אחד מאלה קדחתניים שאם אינם סותרים את דברי עצמם הם חוזרים על דברי עצמם, וכשאינם חוזרים ואינם סותרים - הם מסתבכים בקו הגיונם ונוגעים נגיעה לא עב יינ ית בדברים הצריכים אולי נגיעה עיונית מובהקת" <"באור התכלת העזה", מתוך: "הקדמה"). אז טוב. זאת אומרת, או כלומר: כך כתב עמוס עוז בפתיחה לספר המסות אותו פיוסם בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע. ובינתיים, אני כותב כאן "אז טוב", כי בזה אני רומז' ובאמת, יותר מרומז' בזה אני אומר' וברור מאוד' כי עם כל הכבוד למה שעמוס עוז כתב אז' בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע, המציאות הטקסטואלית שהוא יצר' וממשיך ליצור' לעצב ולהפיק, במהלך כמה וכמה עשורים טובים ופורים, רחוקה מלהצביע לכיוון "האזימוט" הביקורתי-עצמי אותו הוא מציע. זאת אומרת : העובדות שב "שטח" <כמו שנהוג להתנסח בצח "לנו' ומשם הסתנן הביטוי למפלס הסלנג הישראלי ומשם "היגר" לרובד הנורמטיבי של הלשון השימושית>, כלומר' העובדות והנתונים הטקסטואליים אותם הפיק ומפיק עמוס עוז' אינם מפגינים חפיפה לעדותו של עמוס עוז על כתיבתו של עמוס עוז. כי מי שקרא, כי מי שקורא, או יקרא, במסות הפולמוסיות <ובמידה ידועה אפילו פילוסופיות>, ובעיקר בטקסטים בעלי האופי הפוליטי והחברתי שעמוס עוז כתב ופיוסם, ובכן' מי שקרא או קורא בכל אלה, בוודאי יבחין' ובנקל' כי בהחלט אין מדובר בכתיבה נרגשת, או רגשנית, המגיבה בסחף סנטימנטלי על דברים, או נושאים, התובעים ריסון' סינון וסיר ג, הדורשים שליטה ממושטות ואיפוק מוקפד. · כי איפה הכתיבה העיונית 18 ••••• גליון 220 פולמוסית של עמוס עוז ואיפה סערת רגש או השתפכות נפשית המסרבות פקודה לחובת הריסון . איפה. ההפך הוא הנכון . כתיבתו העיונית-פולמוסית של עמוס עוז' זו המת ייחסת בעיקרה לנושאים שבטווח החברתי ובמפלס הפוליטי' משחררת רושם מפורש של חשיבה ממושמעת, רהוטה, מלוטשת וממושטות, התבוננות במציאות ובתהליכי עיצובה בדפוסים סדורים של שיטתיות מוצקה. לכשתרצה: לוגיקה גבישית ממש' מהוקצעת ויצוקה בדיוק קולע ודק. אפשר כמו בן להתווכח עם טענות יו העקרוניות של עמוס עוז' אפשר כמובן לחלוק על האורח בו הוא מפרש את המציאות הנתונה. אם כי' אני-עצמי ממהר להצהיר: אני בהחלט חש נוח עם אבחנותיו וקביעותיו. מכל מקום, גם אם חולקים על טענותיו' קשה, ואולי אפילו אי אפשר לחלוק על העובדה שאותן טענות מפגינות היגיון מגובש ומלוטש, המתנסח בבהירות מפוכחת, קולחת, בשפה מדייקת וקולעת, כמעט מעוררת קנאה. ואולי אפשר להשמיט כאן את הביטוי "כמעט". כי עמוס עוז ניגש אל המציאות הנבחנת, העומדת לדיון וללמידה, כמו' למשל' איש מדע זהיר' מאוזן בחשיבתו ובשיקוליו' היושב זקוף, ובחלוק לבן דווקא, במעבדה. ועינו האחת עצומה ועינו השביח צמודה למיקרוסקופ, ובידו האוחזת באיזמל חד ומושחז הוא מנתח בריכוז' ובצלילות עצומה, חותך' מפריד' בוחן' מאבחן , מנפה, מגביל , מגדיר . תמיד מאופק ומוקפד להפליא. לעולם לא יחטיא. ורק אחר-כך הוא ניגש אל שולחן הכתיבה ובתנועות עט חסכוניות, רהוטות ובוטחות, הוא מנסח אבחנות חותכות, מפיק ומספק הוכחות, מסיק מסקנות נהירות, וכולן דקות, מדייקות, קולעות כחוט השערה. אז בבקשה עכשיו' איפה עמוס עוז הפולמרסן' המסאי' איש העיון' האידיאה והדעת, ואיפה כתיבה קדחתנית, או רותחת, ואיפה כתיבה הנגרפת בגעש רגשותיה הגואים. ובכן' נכון • ו ברוח התנסחותו של עמוס עוז עצמו • אש השדים השחורה, גודש הרגש התופח כנגע ממאיר' אימת החשכה הסמורה והמסויטת המאיימת לסכל כל ריסון שכלתני' הזוממת להעיד על קול התבונה הזהירה, המאוזנת המפוכחת, כל אלה ועוד הבאים מבית מבשל הרגש הקודח, רחוקים, ומאוד, מלהיות זרים לו. ולכתיבתו. כי אין סיפור של עמוס עוז' ואין נובלה של עמוס עוז , ואין רומן של עמוס עוז , אשר מקרקעית מעמקיהם לא עולה ובוקעת צווחת היצר' אנקתה הקולנית של ארוטיקה בוטה, תובענית, צורבת ככוויה, געיית געשו של הרגש הגואה. ואותו רגש הגודש את יצירות יו הספרותיות של עמוס עוז , אותו רגש על שלוחותיו היצריות מזה והארוטיות מזה, הוא תמיד אפל , פראי , לא מאולץ , מתמיד בסירובו הנצחי לציית לצו התבונה המבויתת, המרוסנת. אבל כל זה מתגשם ומתרחש רק בגבולות הטריטוריה הפואטית, האסתטית, של עמוס עוז. ולא מעבר לאותם גבולות. כלומר , לא בשטח השיפוט, או בטווח המרחבי של כת יבתר העיר בית, המסאית-פולמוסית של עמוס עוז. שם לא. שם לעולם לא. קל וחומר שגם באותם טקסטים ספרותיים אשר ממעמקיהם בוקעת נאקתו הארוטית וצוויחתו התובענית של היצר' אף באותם טקסטים עדיין נמצא ניסיון לרסן את סחף הרגש הגורף, להציב לו סכר' ואפילו מהוסס, ספקן' עדיין נאבחן מאמץ לנצור את התפרצות הייצר' לכלוא את הצעקה ואת התפרצותה בעומק הלוע הפעור . וכאן אנחנו כבר מצביעים על מרכז העצבים האידיאי-פואטי' המעוגן בקרקעית היותר פיגומית של סיפורת עמוס עוז. כי כאן כבר מגיעים וכאן כבר נוגעים במה שדב סדן היה אולי מנסח "שורש נשמתה" של סיפורת עמוס עוז. כי מצב היסוד החוזר ומסתמן' משוחזר ומונצח בסיפורת עמוס עוז' הוא מצב של יריבות ואיבה, התנגשות והתכתשות בין שני כיוונים נאבקים, מתגוששים, הפוכים בתכלית, בין שני קצוות ניצים, קוצניים וזרים זה לזה. מצד סיפורת עגנון ועוז' שם האפלה מזדעפת, שם אחד , נמצא עולם שחומרי הגלם שלו הם הפרא מזעים את פניו' שם הייצר הלא שיטתיות ממושמעת, היגיון ענברי' מגובש מאולץ' הלא מבוית, פורץ בצווחה תובענית, ומלוטש, מפוכח ובהיר , ראציונליות צלולה, ניחרת עד מוות. תן להם אות. ללמדך: עיין H ן~ ו ~ יציבה, מוצקה, מבנה נבון , שקול וקשוב. ומן הצד האחר , נמצא עולם חשוך ושדי , עולם של רגשות גועשים באש שחורה, עולם שבו נשמעת צריחתו של היצר , צרודה ומדבירה, חסרת מנוחה ורסן . ואותו עולם של רגשות גואים, גועים, עולם עכור ובלתי מבוית, מבקש ושואף לפלוש אל העולם המפוכח, המתון והמואר , לחלחל לתוכו כמו ארס כוסס וממאיר. לקעקע את יסודותיו , לסכסך את סדריו , ל גדוע את נקודת ההעגנות שלו . להכניס רוח רעה, ארורה, ומסריטת לעולם הסדור , המסויד לבן , להשבית את שלוותו המבויתת, לרושש ולנשל אותו משגרת אושרה, לנתץ את צביונו המוצק והמהוקצע של אותו עולם מעוגל , נינוח וחלק. ובניסיון לגיטימי לגייס כאן טרמינולוגיה המתנסחת בסגנון עמוס עוז: גנגסטר בליל סכינים, מושחז וזדוני , מרושע ושנון להשחית, הזומם ומתאמץ להסתנן אל תא הטייס הספון בצינה מוארת, קרירה ובהירה, מבקש להשתלט על לוח המכשירים , לשבש את כיוונה האופקי והמאופק של הטיסה, ובסופו של דבר להביא לקריסת המטוס. ולריסוקו . אם כי חייבים להודות. כלומר: חייבים כאן להודות כי לא תמיד הקצוות הניציים, הקוצניים, נותרים מבוצרים וזכים, זה בצידו של זה. כי לא אחת ניתן לאתר תמורה לקראת מיתון האיבה והיריבות. ואפילו אותה תמורה מפגינה "פיגמנטים מינוריים", מהוססים, ספקניים, כמעט סמויים וחסויים. ואותה תמורה לקראת מתינות מתאבחנת לא אחת לקראת סיומם של כמה סיפורים ורומנים מאת עמוס עוז. זאת אומרת: הסתמנות ב יסיון סימולטני בטריטוריות של שבי הכיוונים היריבים, רוויי האיבה, לנוע מעט זה לקראת זה, לסטות ממסלול ההתנצחות הנצחית, הקוצנית, ממפלס המשטמה הסמורה, מתוך ניסיון להסתגל ולהסכין עם עצם קיומם תחת קורת גג אחת. ומתוך כך , כבשונה הרושף של אש השדים השחורה מתחיל להדהד בדציבלים פחות צורמים. וסיכוי , ואפילו רופס, לפיוס, שוב אינו מוצא מכלל חשבון אפשרי. ודאי: המאבק הכוחני בין שני הכיוונים היריבים רחוק מלפוג. וכנראה לעולם לא יחדל , לעולם לא ידעך . אבל נשיכתה הטובה והמיטיבה של רוח רכה, משככת, מתחשבת וקשובה, פלומתית עוז , המתגלים ומופגנים בשעה ש"מהגרים" מכתיבתו הסיפורית אל כתיבתו המסאית-פולמוסית ודובר כאן עוד על כך שסיפורת עמוס עוז אינה עשויה מקשה אחת, שהתפרצות ייצרית אפלה, פראית, לא מאולפת, נתונה בה בהתגוששות ובהתכתשות מתמדת עם יסודות סותרים, יסודות המסמנים מבנה סדור ותבונה מתונה. ו גם אם מסתמנת נדידה הדדית, ספק מהוססת ספק מפויסת, בין היסודות הסותרים, עדיין הפער , היריבות והאיבה הנבעים ביניהם, נותרים בעינם, על תלם, צורבים ככוויה, קוצניים ומשוללי גישור , או פשרה. כשעמוס עוז נשא דברים בכנס שהוקדש לסיפורת עגנון , הוא דיבר בין השאר על עורק חבוי , כמוס בסיפורת עגנון , עורק חסוי אך לא הסוי • עורק וגטטיבי' כך הוא קרא לו' עורק אפל ופראי' לא מאולץ' לא מבוית, עורק סמור ומסריט החותר במחשך • נסח עמוס עוז · אכן' אולי לא בדיוק כך הת באותו מעמד • אבל לזה הוא התכוון • ועמוס עוז צודק. כי העורק הקמאי הזה, סרבן הביות הזה, מפנה עורף זעום ומזדעף לנתיב התבונה, לראציונליות צלולה, העורק הזה היכול להיות מרושע ואפילו שדי' בהחלט מתאזרח במחוזות הסיפור של עגנון • אבל לא פחות מכך מוכחת ונוכחת העובדה ערך עגנון • עיין ערך עוז • ועיין ערך עורק המעמקים, רוחש בחשכה, שדי להשחית, אלים ועוין לעד • וכאשר עמוס עוז חותם את דבריו על עגנון שנשא באותו כנס, הוא מוסיף ואמר כך: "אתם תסלחו לי אם לא חידשתי שום דבר. אני לא הוזמנתי לכאן לחדש חידושים. באתי לדבר על ייסורים, על אהבה ועל מכאוב בעגנון' זה קוהלת שהתחפש בכל מיני תחפושות יפות. ומרוב אהבה דיברתי עליו כך ולא אחרת" <"הלב החלל והדרך חזרה", "באור התכלת העזה"), ובכן: אתם תסלחו לי אם לא חידשתי כאן. כי אני באתי לכתוב לא רק על אסתטיקה ועל סטרוקטורה אלא אף על ייסורים ותסכול אהבה ומכאוב בסיפורת עמוס עוז. ומרוב אהבה כתבתי עליו כך. ולא אחרת •• מתוך מסת המבוא לספרו של יאיר מזור: "ליטוף באפלה: על סיפורת עמוס עוז" (העומד לראות אור בהוצאת כתר , ירושלים>. ערן רותם • פרסום ראשון פרדה היא מעשה לילי • •• •• :--• T :•• בכבכי בכבריחה, פו;ה T היא מעשה לילי • •• •• -: -• T :•• ב~~~,ת~נ~;א~ פרדה היא מעשה לילי • •• •• :--• T :•• בכדי להסתיר פנים נח~ת;ת : • T • : -: פנים ,ת;,~כ;נ ל 6ת;ק~~ ;:זס~ים ·~ ~ז:ייו ת לה 6תיו את הדם הפ;זל :-:.:· -ז -.. כמעט, לפתע מוחשת על העורף הזועף, שעורק דומה, סמור ומסריט, שדי וזומם מעינינ~ בכדמע;ת. T : • •• •• •• שכזה, משוחזר ומזוהה אף בקרקעית הזועם והמיוזע. דובר כאן קודם על הרגש הגואה וגועה המעמקים של סיפורת עמוס עוז • פרדה היא מ ' עשה לילי בסיפורת עמוס עוז , על המשקעים הגועשים כשהיינו ילדים, נהגנו לשיר בחג החנוכה: נד~ שלדת לא ..תה~ה ;ד נזכר המקובעים ומעוגנים הקרקעיתה. ודובר עוד "באנו חושך לגרש", אבל אצל שניהם, אצל על האיפוק המוקפד , על ההיגיון הגבישי ועל עגנון ואצל עוז , איש אינו בא לגרש את הראציונליות הצלולה בכתיבתו של עמוס החושך • להפך • שם, במחוזות המעמקים של פ•רדה,• ה;א מעשה :ליל T י T T • נ~ביל . הפב-~אה. ... •: -• :T יוני 98'••••• 19 ~ ~ ו~ 5 כוחן של תקלישאו גלעד מורג על "פנתר במרתף" של עמוס עוז = i :;;i= רך כדי קריאת "פנתר במרתף" המבקרים אלא גם על הסופר עצמו . קשה השואפים לעצב אותה. כשפרופי מציץ בפעם הראשונה, רשמתי לעצמי את לחלוק על יכולתו של עוז לעצב דיאלוג בעיתון' הוא מוצא "כתוב שאנחנו חיים ההערה הבאה: עוז ממחזר כאן ולהניע עלילה. אך אופן הסיפור של הספרים בתקופה הרת גורל ולכן חייבים לגייס ח ו מרים ומצבים מ"הר העצה הרעה." הוא משתמש בקולו של ילד מחונן כדי להמחיש תקופה. דומה מאוד למה שעושה גרוסמן עם הילדים המספרים שלו , אולם ללא היכולת המופלאה של גרוסמן ליצור אידיולקט ילדות מקורי ומשכב ע. בעוד גר וסמן הוא אמן הניואנס הרענן , עוז מתגלה כאן כאספן של קלישאות מוכרות. ו עוד רשמתי: אפיון הילדים בספר הזה הוא מכני וחסר חיות. כל אחד מהם הוא בבחינת תבנית רטורית שהורכבה כדי לשרת את תפקודה התמטי של הדמות, מבלי שניתן לה ייחוד פסיכולוגי משכב ע. עוז מבקש להחזיר אותנו אל אותם ימים שלפני קום המדינה באמצעות הקלישאות השגורות של התקופה, מבלי לנסות להתחבר אל החיים המורכבים שהתרחשו מעבר לקלישאות. אולם אחרי קריאה שכיח, אני רואה את הספר הזה אחרת. אין ספק שעולם הילדות של פרופי , המספר את "פנתר במרתף", וחבריו , בן חור וצ'יטה, רווי קלישאות ורצוף מחשבות שדופות. אולם, לאור ההוויה הנחשפת מדרך עיצובו של העולם הזה, נראה לי כי עוז מעמיד את תבניות השיח חשבלוביות שבספר לא כתחליף לעיצוב פסיכולוגי של ילדי התקופה, אלא כמרכיב בעיצוב הפסיכולוגי של ילדי ישראל בימים ההם - ואולי לא רק בימים ההם. אין כאן מחזור נוסטלגי של חוויות ילדות מוכרות, כי אם בחינה חדשה של אותן חוויות מנקודת מבט אחרת, ותהייה ערה על השלכותיהן של החוויות הללו לאורך ימים . רבים מן המבקרים שהגיבו על ''פנתר במרתף" החמיצו את רצינות כוונותיו של המחבר וראו בספר לא יותר מאשר רומן עלילה חביב לבני הנעורים. נראה כי האחריות לטעות הזאת אינה נופלת רק על שהוא כותב בשנים האחרונות אינו תובע, או אפילו מזמין , התחקות והעמקה. הוא אינו עושה שימוש באף אחת מן התחבולות הסגנו ביות והמנגב וב ים המבניים המשבשים את השטף ומאותתים לקורא שמתרחשים בטקסט דברים חשובים שהם מעבר לאירועי העלילה. הרהיטות והשקיפות בסגנון הבו גר של עוז , יחד עם הלכידות המהוקצעת של המבנים הסיפוריים שלו , מעמידים כל כך מטע מכשולים בדרכו של הקורא, עד שקל מאוד לדהור קדימה על פני שטח היצירה מבלי להבחין כלל שיש בה גם ממדים חשובים של עומק וכוונה. אולם חשוב לראות כי המבנה הקונוונציונלי של "פנתר במרתף" טומן בחובו ביקורת צורבת על מבנה חשיבה קונוונציונלי. במסווה של רומן עלילה לבני נעורים, הספר הוא בעצם פרודיה למבוגרים: פרודיה על אותם ספרי עלילה אידיאולוגיים של שנות הארבעים והחמישים, וביקורת על חברה שהפיקה ספרים כאלה כחלק מן המאמץ לעיצוב תודעת הילדים שיגדלו להיות אזרחיה. כמו בסיפורי "הר העצה הרעה", מעוגנת העלילה של "פנתר במרתף" בדינמיקה של משפחה במשבר. אנו מוצאים פה שוב את המתכונת המוכרת של אב נוקשה ומנותק, אם פגועה ומובסת, והילד הרגיש והמחונן המעוצב על ידי הוריו בעודו מתאמץ להגדיר את עצמו כנגדם. אולם הכוחות שעימם חייב הילד להתמודד כדי לגבש את זהותו חורגים מעבר לסבך המשפחתי אל צוויה ותביעותיה של חברה הנתונה במאמץ מקביל לעצב את ייעודה. זוהי חברה שטופה פאתוס פטריוטי ונחושה בכוונתה להחיל על ילדיה ערכים חמורים של לחימה והקרבה. פרופי בן עשרה הוא · השתים תוצר מובהק של חברתו. נקודת המבט שלו היא קריטית לעניינו של הספר' משום שהיא פועלת בתמימות ואין בה יכולת להתנגד לכוחות תעצומות נפש. ועוד היה כתוב שמעללי השלטון הבריטי מטילים צל כבד והעם העברי נקרא לעמוד במבחן" <עמ' 11(. בשכונה של פרופי השכנים עומדים "כל ערב בחבורה קטנה על המדרכה לפני המכולת של האחים סינופסקי ומשווים בין מה שכתוב ב'דבר' בעניין כוחנו המוסרי לבין מה שאומר 'הארץ' בנוגע לחשיבות קור הרוח" <עמ' 23(, בבית הספר מגייס המורה זרובבל גיחוך את התנ"ך כדי להחדיר בתלמידיו את ערכי הצייתנות הפטריוטית. הוא מעורר אותם להערצת מנהיגי המלחמה הקדומים של העם, ולאחר יום של חיפושים, מאסרים ועוצר , אנו לומדים כי: המורה זרובבל גיחוך שרב הרקיע בכיתה את הבבלים רגם הביע ספק, האמנם הנביא ירמיהו התבטא כיאה לנביא בימי מלחמה ומצרר : על פי השקפת מר גיחוך 1 כאשר האויב בשער חרבת הנביא היא דווקא לרומם את רוח העם, ללכד את שררותיו ולשפוך את חמתו החוצה על ראש הצר הצורר' ולא פג ימה על ראש אחיו. בייחוד אל לנביא הראוי לשמר להעליב את בית המלוכה ואת גיבורי האומה. אבל הנביא ירמיהו היה אדם ממורמר ואנחנו צריכים לנסות להבין ללבו ולסלוח לו <עמ' 147(, ממסכת הקלישאות הלאומניות המקיפה אותו מכל עבר מסיק פרופי "שאנחנו המעטים והצודקים, ותמיד היינו צודקים אבל מעטים, מוקפים מכל עבר ובלי אף ידיד בעולם" <עמ' 114(. ומאביו הוא לומד ש "אסור להיות חלשים. להיות חלשים זה חטא" <עמ' 26(, אין פלא שפרופי מכין את עצמו להיות לוחם ו גיבור המוכן להקריב עצמו על מזבח האומה. עניינו של "פנתר במרתף" איננו בהתרפקות נוסטלגית על זכרונות עבר , כי אם בהתחקות אחרי המורשת הערכית והפסיכולוגית של העבר הזה. הספר מתאר יפה את הלהט האידיאולוגי שדרכו השתקפו 20 גליון 220 J ן~ H ~ האירועים באותם הימים. אך עיקר עיסוקו של פרופי. וכשדנלופ מציע לפרופי להיפגש עד שהוא מביא על עצמו את התוצא;יך הוא בעיוות ים שיוצרת אותה אידיאולו גיה אחת לשבוע בקפה אוריינס פאלאס, כדי הנפשית הרצויה: "הייתי סוגר את הספר של גבורה והקרבה בנפשו של ילד רגיש להחליף שיעורי עברית בשיעורי אנגלית, ומחזיר בדיוק למקום, ולוקח אחר' ושוב מדפדף ושוב מחפש." כעבור שעה שעתיים כבר הייתי שיכור קצת, פנתר מסוער במרתף, גועש מרוב שבועות ונדרים, יודע בדיוק נמרץ מה מוטל עלי לפעול ולמה · אקדיש .את חיי ועל · מה גם אקריב אותם כשתגיע שעת האמת" <עמ' 102(, ומאוחר יותר' כשפרופי מוצא בביתו חבילה שהוסתרה מפני הבריטים ושהוא מאמין כי היא מכילה מסען נפץ' מתברר עוד יותר מה רב כוחן של הקלישאות הלאומיות ומה גדולה הסכנה שבהן • בלחץ הבלתי פוסק של עולם השיח בו הוא חי' נדחף הנער האנושי והעדין להזיות כפייתיות של רצח והתאבדות על מזבח האומה. ואלה מחשבותיו של פרופי כשהוא מהרהר במטען הנפץ המוסתר , באירוניה שהוא אינו מודע לה, בין הספרים של אביו: ואתה בן אדם קום לך לך ושא את מנגנון ההרס הזה בתוך ילקוס בית הספר ישר אל ארמון הנציב העליון. קשור אותו בחוס ברזל אל גחון מכונית הנציב במגרש החניה. או עמוד בסבלנות בשער וחכה לו; ובצאתו תשליך לרגליו. או כך: נער עברי מירושלים מפוצץ את עצמו לדעת כדי לעורר את מצפון העולם ולמחות על גדילת מולדתו <עמ' 110(. ההשתנות של פרופי מנער חולמני וענוג לקנאי להוט ומסור נבלמת, במידת מה, על ידי כוחות פנימיים הדוחפים אותו לכיוונים אחרים ועל ידי אנשים אחדים הפותחים בפניו אפשרויות שהן מעבר לקלישאות. פרופי כועס על חלומות שצצים בו ומסיחים את דעתו מן המשימה הלאומית ומביאים אותו לידי הרהורי בגידה במשימה. "איש מחתרת אמיתי '11 הוא קובע, ."חייב לגייס אפילו את חלומותיו למשימת קידום הניצחון. בתקופה אשר בה נחתך גורל העם, חלומות לשם חלומות מותרים אולי רק לבנות. לוחמים חייבים להיזהר' בייחוד מלחלום על ירדנה" <עמ' 56(, אחד המתחים המרכזיים ב'פ'נתר המרתף" הוא בין עולם הקלישאות המוליך אל השנאה ובין עולם הרגשות השואף אל האהבה. ירדנה, אחותו הבו גרת של בן-חור , היא הנציגה המובהקת של העולם הזה. הלילה בו היא נשארת לשמור על פרופי' כשהוריו נוסעים לתל אביב, מביא עמו כמה מן המהלכים המכריעים המוליכים את הרומן לקראת סיום. ירדנה מביאה עמה משבי רוח רעננים ומסעירים של חושניות, פתיחות, ופריקת עול • היא שוברת את דפוסי ההתנהגות הנוקשים של הבית ומבשלת ארוחה המטריפה את חושיו של הילד האמון בהצנעה ובהגבלה. וכשהוא מנסה להשיב על שאלתה בדבר הריב עם אחיה, ירדנה נוזפת בו: "תמיד יוצאות לך פרופי מלים כמו של +-המשך בעמ' +-41 אקבל את הצעתו' הוא אומר . "אפגש עמו /1 באוריינס פאלאס וכך' במסווה של שיעור פרטי בעברית ובאנגלית, אני אחלץ מפיו בערומה פרסים חסויים חיוניים על היערכות כוחות הכיבוש ועל מזימות השלטון הצורר" <עמ' 47(, אולם האהדה שהוא מתחיל להרגיש כלפי דנלופ, וניצני ההכרה באנושיותו של הבריטי המגודל הזה, גורמים . לפרופי לחשוב ש"אז ברגע ההוא כבר הייתי אולי קצת בוגד" <עמ' 46(. אצל בן-חור וצ'יטה אין אולי ואין קצת. במשפט שהם עורכים נמצא פרופי אשם והוא מסולק מן המחתרת. וכך מסביר בן-חור את פסק הדין: זה מפני שאתה פרופי אוהב את האויב. לאהוב אויב, פרופי' זה יותר גרוע מלמסור ידיעות. יותר גרוע מלהסגיר לוחמים. יותר גרוע מלהלשין. יותר מלמכור להם נשק. אפילו יותר גרוע מלעבור להילחם בצד שלהם. לאהוב אויב, פרופי , זה שיא הבגידה <עמ' 76(. הלום מכובד ההאשמה ומעוצמת הוחיה, ורדוף במחשבה שיתכן כי אכן סטה מן הדרך הנכונה ובגד בערכי האומה, פרופי גומר אומר להקדיש את כל כולו למאמץ הלאומי כדי לטהר את שמו ולזכות שוב באמון חבריו . "מעכשיו הוא מכריז , "מתחיל עידן 11 , הפנתר" <עמ' 25(, כדרכו , הוא פותח את העידן הזה בספריה של אביו , ומבלה שעות קדחתניות בקריאת פרקי היסטוריה מלהיבים וסיפורי קרבות מסעירים. והוא אינו מרפה הילד מוצא שקשה לו מאוד לסרב. ולבסוף הוא מוצא לעצמו דרך הולמת להסכים: "אני ואנושי . עניינו של עמוס עוז בנזקים הנובעים מאידיאולוגיה כפויה אינו חדש. סימניו ניכרים היטב כבר בסיפור מוקדם כמו "דרך הרוח" ומופיעים בכמה יצירות מאוחרות יותר . אבל העוצמה שבה עומד הספר הנוכחי על סכנותיה של אינדוקטרינציה לאומנית היא חסרת תקדים. עולמו הפנימי של פרופי הומה בהזיות של גבורה צבאית והקרבה עצמית. יחד עם חבריו' בן-חור וצ'יטה, הוא מבלה את חופשת הקיץ של 1947 במשחקי מחתרת נגד הבריטים. כשהוא בבית, הוא עורך תצפיות על המחנה הבריטי הסמוך ותווה תוכניות לפשיטה נועזת על ארמון הנציב העליון' ו"להשתלטות המחתרת במהלומת-פתע על מוקדי השלטון בירושלים" <עמ' 27(, בערבים הוא קורא בספרי היסטוריה צבאית כדי להיות נכון לקרבות שבדרך. "אפילו בחלומות," אומר פרופי' "הייתי מנצח אויבים" <עמ' 27(. חדוות המשחק נבלמת והופכת תמאיימ כאשר פרופי יוצא בוקר אחד מביתו ומוצא את שמו כרוך בקלישאה הרעה והאפלה ביותר באוצר המלל הלאומי . אותה קלישאה אשר ברבות הימים תביא לרצח ראש הממשלה. על קיר ביתו' בכתב ידו של חברו' התנוססה הכתובת: "פרופי בוגד שפל!" <עמ' 7(, מאוחר יותר מגיע פתק מבן-חור וצ'יטה המזמין את הבוגד השפל למשפט שדה באשמת "בגידה חמורה סעיף התרואאות עם הצורר הבריטי". לאחר שהוא מתקן את שגיאות הכתיב שבפתק, פרופי כותב לעצמו פתק משלו. תחילה הוא כותב: "המצב קשה ומדאיג," ומיין בא הרפלקס המותנה: "אך ראשנו לא יישח." אולם המציאות היא אחרת. עומדים להוציא אותו אל מחוץ למחנה. ודבר זה מעורר בו פחד רב <עמ' 16(. בעודו מתכונן לעמוד בפני מאשימיו' פרופי מתחיל לתהות על משמעות המושג, בגידה, ובאחד מרבדיו החשובים מהווה הרומן כולו התחקות מקיפה אחרי המורכבויות והסתירות של נאמנות ובגידה בהקשר של זמן ומקום מאוד ספציפיים, אך עם השלכות החורגות מתחומו של אותו הזמן אך נשארות קשורות לחלוטין אל המקום. ההאשמה בבגידה נובעת מן העובדה שבמקביל למשחקי המחתרת והחלומות על הדברת האויב, מתיידד פרופי' כמעט בעל כורחו' עם שוטר בריסי בשם סטיבן דנלופ. דנלופ הוא היפוך מוחלט לסטריאוטיפ שביקש האב לנטוע בלב בנו כשהיה אומר על הבריטים: "קלגסים יהירים, מתנהגים בכל מקום כאדוני העולם" <עמ' 46(. בבריטי הזה אין שמץ של יהירות או סימן לשתלטנות. מדובר בגבר שמנמן' ביישן 1 גמלוני 1 וחביב. הוא אוהב את התנ"ך. מעריך את היהודים, ושותף לאהבת המלים 21 '98 יוני -~ c:8I: )י:ן ן~ ~ עוז ןועגנו חלל ברזל "לדעת אשה" - "עירו ועינם": עיון משווה א. קרבה רבה ומרחק מופלג הזיקה בין עוז לעגנון מתקיימת בשני מעגלים: האהבה והיצירה. וכך בהקדמה ר'שתיקת השמים" כותב עוז: "שלוש קריאות בשלוש מיצירות עגנון נכללות בספר הזה, שלא נכתב בידי חוקר גמור אלא בידי קורא עגנון האוהב את מה שקרא" <עמ' 7(, עגנון בספרו "שירה"' המראה בקיאות רבה בענייני מחקר ואקדמיה, מכנה פרופסור מן המניין: פרופסור גמור. לענייננו אהבה וידיעה סמוכות זו לזו. הרמב"ם אמר: ידיעה מביאה לידי אהבה. וכך ניתן לומר כהשלמה: אהבה מביאה לידי ידיעה. עמוס עוז הוא אוהב עגנון ויש להתייחס אליו כאל חוקר גמור' פרופסור מן המניין' שעגנון הוא אחד מתחומי התמחותו החשובים. המעגל האחד הקושר את עוז לעגנון מתייחד' אפוא, באהבה, ידיעה וחקר. במעגל השני נמצא עמוס עוז הסופר' האמן בזכות עצמו . לאהבה, לידיעה ולחקר' יצטרף - אם לדבוק במשפטו הנודע של הרולד בלום - הפחד מן ההשפעה. ככל שירבו האהבה, הידיעה, החקירה והדרישה, כך יגבר הרצון מצדו של האמן' השומר על חירותו' מעמדו' השקפת עולמו וסגוליות סגנונו' לחת יירא ממה שעלול להיראות כחיקוי או השפעה שוללת עצמאות. התולדה, אם פנינו לבחינת הזיקה שבין הסופר עמוס עוז לבין עגנון' או אם לנקוט לשון זהירה, בעקבות המובאה מן ההקדמה 'ל'שתיקת השמים"' זיקה ליצירות אהובות משל עגנון' קירבה רבה ומרחק גדול. כדוגמה למערכת יחסים שיש בה שני קטבים: הערצה גדולה ומרחק מופלג, ניתן להביא את הרומן "לדעת אשה" ואת הרומנסה 'ע'ידו ועינם" . וכבר ראוי להדגיש כי לא רק אהבת גבר לאשה, יחסים שבינו לבינה טעוני רגשות ומשברים, מחברים בין הרומן כסיפור אהבה מתארך לרומנסה הסיפורית, כסיפור אהבה מרוכז ותמציתי יותר' אלא הרבה והרבה יותר מזה. הקרבה והמרחק, בין כותב הרומן לרומנסה לא מתמצים בשוני הז'אנרי' אלא בקשר העמוק שבין השקפת עולם לפואטיקה. ב. עוז על "עירו ועינם" שלוש היצירות, האהובות של עוז והנידונות ב"שתיקת השמים"' הן: "תהילה", "סיפור פשוט" ו"תמול שלשום", אולם דעת לנבון נקל כי מי שמצרף אהבה וידיעה למחקרו לא יזניח בהתבוננותו המפרשת חלק כלשהו ממכלול היצירה העגנונית. עדות לכך הם פירושיו של עוז הבנויים על התבוננות והתמצאות בכל כתבי עגנון . ומי שמחשיב כמו עוז ב"מתחילים סיפור" את תפארת הפתיחה, יודע להעריך גם את תפארת הסיום. ב 'ש'תיקת השמים" מופיעים ארבעה מאמרים, בנוסף להקדמה. המאמר הפותח "הלב החלל והדרך חזרה", מביא מחדש דברים שאמר עוז בערב אזכרה לעגנון ואשר הופיע גם בספרו "באור התכלת העזה" . והמאמר החשוב כשהוא לעצמו וגם כפותח את כל הספר' כולל בסיומו התייחסות מגביהה ומפרשת של "עירו ועינם", התייחסות זו תואמת במידה רבה את הנחתו של קורצווייל' מבלי להזכיר אותו מפורשות, כי "עירו ועינם" היא הגירסה הקוהלתית העגומה, שהומחשה במפעל חייו של גינת. "אני אסיים כאשר פתחתי: בהכללות גדולות. אל נא ישכחו קוראי עגנון ואוהביו כי לשון עירו וההימנונים העינמיים אינם ככלות הכול שרידיה של תרבות עתיקה ששקעה ואבדה: אין הם אלא שירים ולשון שבדו להם אב ובתו כדי לשעשע את עצמם. ומפני-כן ובייחוד מפני-כן כל מפעל-חייו של הדוקטור גינת הוא עפר ואפר: סובב הולך הרוח על סביבותיו שב הרוח. הבל הבלים, הכול הבל" <שם, עמ' 17(. ברוח זו יש להבין גם משפט נוסף של עוז: "ה'סגולות' המסתוריות שבסיפור' אין בהן ממש" <שם, שם>. לא מדובר כאן בגילוי תעלומות ומסתורין' שהן גשר מחבר בולט לעין' בין הרומן ''לדעת אשה" ובין הרומנסה "עיוו ועינם"' אלא בסודות הצפונים שהתגלו כחסרי-ערך' כפי שמלמדים גורלו של גבריאל גמזו ונפילתם ומותם של גמולה ודוקטור גינת. ג. גילוי הנעלם הצד המתחייב מן המסתורין' שאינם בהכרח חסרי ממש, הוא הרצון של אלה הנתקלים בהם, למצוא את פשרם. ולא מדובר כאן על הפרשנים, בחלקם, "מעגבנים", ככינוי הגנאי שהטיח בהם ס. יזהר בעל-פה ובכתב, או "ציידי סמלים" כפי שיצא נגדם אברהם באבד בספרו המקיף על עגנון' אלא ברצון לפענח את המסתורין כחלק מן העלילה, וכמאפיין את התנהגות הגיבורים. מבחינה זו של הרצון להגיע ללב-לבו של הכמוס, החידתי והנסתר' נראות שתי היצירות, של עוז ושל עגנון' כקרובות מאד אחת לרעותה. הרומן "לדעת אשה"' שגיבורו הראשי הוא איש 22 גליון ····· 220 IJ r=== 1 השגרמ רלמחסו .בדירות זעו , ןברומ םשהתפרס תבשנ 1989, קמעסי תא וגיבור תבקריא רהספ בשנכת לע ודד ל<ככ ההנרא וספר לש ךחנו <ברטוב רבהקש לש תמלחמ םיו םהכיפורי יוספיח .ספיחיה ןועדיי ןנית ,לנסוע יכפ עשנוס יואל , הלקלקילי תלקנו ןמ םהערבי לזב הלגינ יבל לכ דפח. ןעגנו ,ועוז לבמעג יהסמלנ ,הכולל םבוחני תא דסו םקיו םגיבוריה תוא ההסכנ תהמרחפ לע םקיו ,עמם יכשנ ,סופרים םהצופי תלבי ,ישראל ןעגנו תבמעורבו תפוליטי ,גדולה ךא תנחבא ןבי ,הספרים זעו תבמעורבו תפוליטי הגדול ו ,גלויה רבמאמ , תפעילו תוהזדהו הוכקצ ןקרחו הביציר תדוגמ ת"לדע אשה" • ןמות לש הגמול ,ועבריה ומשמעות תהסמלני תנוגע דבסו להגדו ףהמרח לע דעתי םע לישרא במולדתו • ןעגנו רב הומנס ההדחוס ףציר המחל תומוו תבדמו .אחת זעו ןברומ טהמתפש - לוככ ןשרומ ,מתרחב רהעי קבצד פנורתור יפרי אהו הפונ לא יההיסטור - קחיל תא תצפונו ההאומ ,ועתידותיה ןבי העברי םהא ןובי ענט .הבת אהו להק לבגור ,הבת ךוהפ ואות אלנוש ישנו תבמחלוק ןבי בהא ןובי .האם םוג דהועי הל יחי .המשך ןעגנו זרמ ךלהמש םהקיו לש דהיחי לוש םהע הבהליכ תהמשותפ הלהלוויית לש :גמולה רהמספ , אשהו דגיבור-ע ,ברומנסה יעמומ וונכדת ההקטנ .עדנה זעו זרומ ,לחתונה אשמסתמ אתבו רותקשו רקש אבר-קיימ ןבי ענט ןובי ידוב ץקראנ רהמחז .אחריה .ח תחסודו םהנצחיי תהסמלנו המלוו תא טההיב יהלאומ רהנקש יבשת .היצירות שחיפו תהסודו םהגדולי םהאוניברסליי רנזכ ןבמישרי אובל .תחפושת הברומנס תהעגנוני רנזכ שהחיפו ראח תראשי ,ההיסטוריה ןלשו :אחר סהמיתו .הפרה-היסטורי םהחוקרי וסבר השאלוהי הוכמרי לש םעינ והי .גבריים וואל יהאנ רהדוב ובסיפור לש ןעגנו עשומ םבה לקו ,נקבי תשיר .אשה תתעלומ ,האשה דכסו תהדע ןוהכליו , תנזכר ךדר ,השם ושב רבח :עוז ת"לדע .אשה" םהש ךנסמ רלספ ,בראשית ושב ההתחבר ההאכיל ץמע תהדע שלגירו ןמג ןהעד הוכניס םלעול ושב ןאי סמנו ןמ .המוות יכפיצו חלנצ לשניט ןמ ,האדם התבואנ תידיע האש תוהולד םבני .ובנות ימצו םג שהחיפו ראח דהיעו , ,התכלית דבצ הההכר ובכוח לש .החלוף ""עינם יחילופ תאותיו ןמעי , ךמולי דלסו תראשי ,הזמנים ואות שמבק תגינ אלמצו םבהימנוני .העינמיים דהיעו , ,התכלית םנרמזי יבחילופ תאותיו לש עירו . ןעגנו דמלמ ואותנ יכ לק ריות עלהגי הלהצב לש ,תכליות וכמ הגאול תמשיחי .מושלמת לק ריות אלמצו תא ןניסוח .המילוני תגינ אמצ תא דסו ' קהדקדו םהנעל לש ןלשו עירו . ההרב ריות הקש תלתהו לע ששור ,הדברים אאל תבע הובעונ תאח םג הלרומנס ,העגנונית לשגור הגיבורי ענקב לע .הגג .ר התעלומ לוסמ תסמלנו עבשפ אתימצ תביצירו בשהנתי יהראש ןבעלילת אהו שהחיפו ראח ,נעלם ןשאי יסיכו עלהגי אליו • ,זאת לבנבד תמספרו תבלשי רשהעיק הב אהו יגילו ,הפושע וא תספרו לריגו עשמכרי הב חהמת ףורצ תהפעולו .המסוכנות תסמלנו תמכוונ אהי יכל יביד ןהאמ תלהאדר חהמת ןבי הידיע .לאי-ידיעה םהש ,עבריה חפות חפת הלראיי תמקפ ריות לש .גורלה הבשמ הובמות למסתמ םאיו זמרומ לע יהצפו םלע לישרא בארצו . וטוננ ובפירוש להא יגור הזיה תא הגמול םע .השכינה הדומ השטע ףוהחלי תא הניטש .בעגנון רסבי חלהני יכ הגמול אהי ההאנש לש םע לישרא אכשהו סנתפ תלהתנהגו ,מסוכנת תהמערבב תא ועולמ להשקו , בהמחיי התבונ וריסון • תבמחל ההשינ לש השושנ ךאהרלי תב"שבוע "אמונים ההרומנס ,שפורסמה וכמ H ועיד ,ועינם" תבשנ 1950, תנראי ההסכנ תשבפסיביו ,יתרה םע עשקו ובשנת ושאינ רמתעור .לפעולה הבגמול תמוכ 'הסהר עששב תדלתו תנעולו אל התמנענ הממנ תא ההעליי ,לגג תמסתמל ההסכנ ההגלומ תבמשיחיו ,מופלגת תנעדר .מעצורים ךוכ שי ףלהוסי ,לעבריה תא ההסכנ תשבהתקרבו םלזר טלוה ההמטע ובהופעת , לכב קשנות לונפ לע ץהאר שודור ןתיקו םובינתיי אהו למפי .חללים המבחינ תהיסטורי הגלוי רמזכי ןעגנו תא תמאורעו ,תרפ"ט עכאירו קרחו תוא טהמנד יהבריט , תלילו רהעוצ לשהטי ןהשלטו רהז , עכאירו רנזכ ,וקרוב תוא ההחזר לש םהחיילי תממלחמ םהעול ,השביח תהשירו יהחשא ,והרומנסה השב תקיימ תתחרו לע תסודו ,גמולה םעניינ טהבול ףוהמשות אהי תההתקדשו שלחיפו .הנעלם ץהמאמ עלהגי תלסודו םהחבויי רמצטיי יבשת תהיצירו יבשנ :מישורים םדברי ןשנית עלהגי םאליה וול םג ץבמאמ בר תוחידו ןשאי יסיכו עלהגי לפתרונן . ןבי והישגי םהגדולי לש תהשירו 'החשאי לשיוא ךמשתיי 'אליו ששיבו בתרכ תיו ,אויב רנזכ גהיש םמרשי : לסיכו ההמזימ הלרציחת לש תהתזמור תהפילהרמוני תהישראלי תבע הביקור ןבבריסביי .שבאוסטרליה תמיד קהדיו םשבפרטי דכנג ,הבדיה אהי וכמ לבכ היציר ,ספרותית הבעי לש .מינון ,יואל וגיבור לש 'עוז חמצלי 'בתפקידו ןשכ אהו במיטי דלעמו לע םסוד לש ,אנשים תלתהו .על םקנקנ עולהגי םבעזרת עליד .חשוב לבמקבי ול ןנית בלהצי תא לגבריא 'גמזו וגיבור לש 'עגנון חהמצלי שלרכו יכתב די םעתיקי ,ונדירים הושעל וביד גלהשי םג םעלי ,מיוחדים יעל הסגול םועליה יסימנ בכת מוזר . דהתפקי ךמסתב 'והולך רכאש יהחודמ למכי ובתוכ דסו ייצירת ןכגו להפס ןהקט לש ףהטור תממשפח ,החתוליים המעש ייד ןאמ ,חובב א"ל יטבע אול יאפשר ההי להפס 'בעיניו ףא ןשהאמ חהצלי תלכפו לע רהחומ תגמישו תחתולי ימצוי תב /1 '<עמ 6(, וגמד ןמבי תא םחשיבות לש םהעלי ןמ 'הכד ךא אל לישכי עלהגי .לחקרם חנו ול ריות דבבג ברטו םשישי דלי המיטת לש ,גמולה םכעצת לש .רופאים יסתר ןלשו ףא םה רבגד לש םענייני םהמחייבי .בילוש תבלשנו שובילו םנזכרי וב"עיד "ועינם ןכלשו לנופ לע .לשון רוכב רנאמ יכ תהבלשנו הכמו .כארכיאולוגיה ןמ סהחר 'השבור דשרי לש יכל םשל ןומ ההמל ,בשורשה הרוצ רהחוק קלהסי תמסקנו לע . םעול .מלא ליוא שנדר יבל ףהר ןלסוד לש ,מלים ללצלי ףהמצר םמלי תמלשונו תשונו לע יפ .הגייתן המטריד ואות ההמל ""מובהק לע המשמעות .המדויקת ןעגנו דהעמי תא ןלשו ועיר תוא חפענו דסו םההימנוני םהעינמיי זבמרכ ומעייני לש רדוקטו .גינת ,תעלומה תהנמצא זבמרכ ישת ,היצירות השסימני םגלויי הורפואת ,רחוקה תנכרכ הבמחל :מסתורית . הגמול ,הסהרורית תחול 'הסהר ענט תשפוקד האות תמחל ,הנפילה ו דבאח ןמ םהכינויי םהמופיעי 'ברומן רהמחב האות תלדמו ,העגנונית יליקו .כוכבי-ירחי םוקיי דסו המות לש ,עבריה ןמ להכב יהחשמל השהי למוט לע ץהאר קספ 'אסון קספ דאיבו .לדעת תוקיימ הנפילת לש הגמול תהסהרורי ןמ גהג הואית רדוקטו .גינת ה"החרפ תבעליי ,הגג" לשיוא רחוז ש:נדר ,אליה קכחל ומהרהורי ,הכפייתיים תנקשר תבעבוד רהדוקטו לש העברי לע תהאחיו ,ברונטה תעליי גהג ןברומ H תאנק "גבהים סשעמו זעו זרומ ,אליה תמגשר אל קר ןבי ןהרומ ושל ןלרומ יהאנגל ,הנודע 23 ררונ 98' לחשוף את ראשיתם הנסתרת. כאן , יכול כל אחד לדבוק באמונתו ובהשערתו . עוז מצדו מעדיף להראות את בעיית הידיעה עצמה ו~ s כנתונה במחלוקת. יואל מתעקש להגדיר את ,~ מחלת בתו . עבריה מתנצחת עמו , נמלטת ~ ו חוזרת, מתקרבת מחדש ומתרחקת. ונותרה השאלה הלא-פתורה אם מחלת נטע היא הפסק, אירוע, או אפילפסיה ממש, מסכנת המשך ותוחלת. היחס לסודות הגדולים מפריד בין עגנון לעוז. עגנון , כפי שתפסו קורצווייל ועוז מגלה ב"עידו ועינם" צד פסימי , קוהלתי , בכל הכרוך בגילוי הטמיר והנעלם. עוז אופטימי הרבה יותר . אבל אין לשכוח כי ג ו רלן של עבריה, בהיצמדה מרצון או בשגגה לכבל החשמל ושל גמולה הנמשכת אל הלבנה, נופלת מרצון או בטעות מן הגג ו סופה בחדר ההלוויות ובהר הזיתים - חד הם. ונמצא כי ידיעת האשה היא בגדר של תעלומת נצח, ולא התוודעות גמורה שניתן לעגון בה, למצוא בה מחסה יציב, בלתי מעורער . מצד הסודות הגדולים, שאינם מתפענחים, והחיפוש הכפייתי לפשרם, לפנינו רומן ורומנסה, המצטרפים לדגם ארכיטיפלי של יצירות המתמקדות בהיעצרות ליד הסף, הסף הממית והמכלה. ל כאן שייכות יצירות הנדרשות למסתורין הכרוכים בחידלון , בספקות הקוסמיים , ו המטאפיזיים. שני הסופרים מהלכים כאן כנתיב שבו הלך מלוויל ב"מו בי דיק" , קפקא ברומנים "המשפט" ר'הטירה" , ביאליק בשיר "הציץ ומת". יצירות אלה, המתעמתות עם הבעיה כיצד להגיע אל המוחלט, הן בדרך כלל חזיוניות, מטאריאליסטיות. בנוסח זה כתובות רבות מיצירות עגנון , כשהן פונות מן הגלוי אל הסמוי . עוז גם בהידרשו אל הסודות הגדולים, לרבות בעיית הידיעה עצמה, חותר אל התכלת העזה, המבטיחה. הו א מעדיף ריאליזם ובפרקים רבים, כמו בתיאור עבודתו של יואל כמתנדב בבית -החולים, גם יתר-ריאליזם <היפר רי אליזם.> הנוסח המטאריאליסטי מעצים את בעיית הסודות הגדולים, דרך הסגנון המרבה ח י דות וסתומות. הנוסח הריאליסטי ו הי תר-ריאליסטי מפגין בהירות והתוודעות, אף שתוכו רצוף תהייה והשתוממות. עגנון נדרש לגינה הקבלית, ל"גינת אגוז", כפי שהשכיל לפרש טוננו . יואל רביב מלשון גשם או רביד מלשון תכשיט ורבדים, שמו א י נו מתחוור כל צורכו. כסוכן חשאי הוא חייב בתכסיסים של העלמת זהות. לאחר שפרש , הוא נראה בכלי מלאכתו ובלבושו בעבודת הגינה, שהוא מתמיד בה, לעין ר ו אים, ליד ביתו. ו . בעיה של צופן הצופן הוא גורם מפתח בחיפוש מענה לשאלות הקיומיות ו גם בהסרת הלוט מן 24 •••• גליו ן 220 הנעלם המוחלט. יואל מרמת לרסן <לוט, חבוי> הוא בן בריתו של עגנון המככב בעצמו כמבקש ליטול חלק במשימות שהוא מייעד לגיבורי עלילתו . אולם בעיית הצופן נתפסת בשתי היצירות מתוך זריות ראייה שונות ורחוקות זו מזו כמרחקה של תורה סמיוטית-חילונית מתורה מיסטית-דתית. אף ששתיהן מופיעות, אצל שני המספרים כשהן אוחזות זו בעקב זו. שני המספרים, מפנים אותנו ליכולת להשתמש במלים במראה גלוי וככתב סתר. עגנון מפליג גם למעמדה של כל אות ואות, בהופעתה בראש מלה. שני המספרים מפגינים בקיאות מופלגת בתהליכי הצפנה. אך לכל אחד מהם היבט אחר , שונה לחלוטין על סגוליותו של צופן. ביעד עולם" וב"עידו ועינם", שתי יצירותיו החידתיות ביותר של עגנון , יש לאותיות תפקיד כפול , כבונות מלים וכניצבות לפי שיטה בראשי מלים. "עשרים שנה עסק עדיאל עמזה בחקר תעלומות גומלידתא, שחיתה עיר גדולה גאוות גויים עצומים, עד שעלו גדודי הגותים ועשאוה ערימות עפר ואת עממיה עבדי עולם" <"עד עולם" , עמ' שיז>. הבחירה בעין ובגימל יכולה להתפרש, בצדק, כשימוש באקרוסטיכון , שתי האותיות הראשונות של שם המחבר. מן האקרוסטיכון מתרחב תפקיד האותיות במשחקי לשון , קלמבור, בחזרה רצופה, אליטרציה, ובהעשרת המצלול. "סלחי לי עדינה אם אומר לך דברייך דברים של עמעום הם. שמועה ריקה שמעת, ענבל ערוף עיננו של עגילייך" <שם, עמ' שכד-שכה>. ב"עידו ועינם 11 מתרחב השימוש באותיות הניצבות בראשי המלים, לא רק עין וגימל ביד נדיבה ושופעת, אלא השם המלא של המחבר: שמואל יוסף עגנון הל וי' מזדקר בתוך הכתוב. ולא נעלמת גם הרמיזה לייחוס אבות. בצדו של ההסבר הנתלה בצורות <אקרוסטיכון' קל מבור' אליטרציה> ביתן למצוא הסבר הנו גע באלף בית כצופן • המחבר נצמד בשמו המלא לכל המתרחש, כשומר הבית שדייריו יצאו לחוץ-לארץ לתקופה קצרה. עגנון מגלה בדרך מוצפנת זו , את מידת אחריותו הגדולה כמספר' שהוא בעת ובעונה אחת שומר הבית וצמוד בשמו לכל הדמויות והמקומות הנזכרים. זאת משום שהדברים אמורים בראשיתו של עם ישראל' ביכולת הישרדותו' בסר גיה המשיחית של גאולת עם ישראל' מתי וכיצד ובסודות הגדולים של ראשית הזמנים. אפשר ללכת לצד ההיתול ולומר כי לפגינו עגנון המשתעשע, כדי להקל על ההתייצבות של הקורא לנוכח רצינותן הגדולה של הבעיות הנכללות בסוגיות שהוא נדרש להן' גורל עמו ו גורל אומות העולם <עם עולם ועד עולם.> ניתן להוסיף לפן השעשוע את צד הקדושה: המעמד המיוחד הנודע לאותיות האלף-בית העבריות, גם בעמידתן בפני עצמן' ולאו דווקא בהתחברן לתיבות, שהרי עניין לנו בזוית ראייה של סופר מאמין , המציג לשון שבה דיבר האלוהים עם עמו ומסר דרכה מסרים לכל האנושות. וניתן לראות בכך אופן נוסף בדרכו של עגנון להשתלב בדרך מחופשת ולהופיע בפנים שונות כאחד מגיבורי יצירתו' כמו למשל' במניין העולים לארץ הקודש בסיפור "בלבב ימים". בעוד שאצל עגנון האותיות יכולות למלא תפקיד בצופן מגלה זהות הרי שאצל עוז האותיות עשויות להיות חלק מצופן מתעתע. בפרק שלם המוקדש כולו לבעיית הצפנים נשמעת הטענה כי האותיות יכולות להסיט את הכתוב ממובן גלוי אחד' למובן אפשרי אחר • צופן אינו בהכרח אופן פענוח מוסכם בין מוען לנמען' אלא יכול להיראות כתכסיס קריאה הנותן לנמען רשות לעשות בכתוב כחפצו . המונח צופן יש בו מימו של סגירות, סודיות. יואל הנתון' לאחר שפרש מן השירות החשאי' למרות עצמו' תוהה על בעיית הנצפנים. וזאת למראה הפתק, שהשאיר על תיבת הדואר לתשומת לבו של מחלק העתונים ושלא זכה להיענות. הוא פורש מן המושג סודי לספר הפתוח שבו ניתן לקרוא מלים כמו גינה, ציפור' עיתון' כפשוטן • "אבל אפשר גם לקרוא באופנים אחרים: לצרף, למשל' זו אל זו כל מלה שביעית במהופך' או כל מלה רביעית בכל משפס שני לסירוגין' או כמפתח בג"ד כפ"ת, או לסמן בעיגול כל אות שלפניה מופיעה האות גימל" <עמ' 71(. כבר ממובאה זו' אפשר לחיוכה, כיצד עוז מתקרב לעגנון ופורש הימנו לנתיב משלו . האות גימל' שהוא מזכיר' אינה בראש התיבה, אלא דווקא אחרי אות אחרת. הצד השווה בין שני הסופרים הוא ההתעסקות בצופן כקובע את אופן הקריאה, הצד המבדיל ביניהם הוא ההתייחסות למימן המחייב של הצופן. עגנון נדרש לדוקטור גינת כחוקר של שפות שנעלמו ושל ההימנונים המסתוריים. גינת מצליח בפענוחי הלשון שאבדה, אך מוטלת בספק יכולתו לגלות את סוד ההימנונים. האני המספר' זה הנצמד בשמו לשם גיבורי סיפורו' בוחן את הימנוני עינם גם מזוית ראייתו. "או אפשר טעות היא בידי. הרי איני חוקר אלא קורא הנהנה מכל דבר נאה שהוא קורא" <עמ' שמה>. הנחה מובלעת היא כי יש פשר מוגדר ללשון הנעלמת ולהימנונים הקדמונים, ואשרי מי שידע להגיע לרבדים העלומים. אלא שתיתכן הנאה מן הכתוב אף שאין יודעים את צפונותיו . לא כן עמוס עוז' המשחרר את גיבורו מן הצופן הנכפה על סוכני חרש בשל ידיעות שחייבים להעלים מעין אויב, ומתיר לו הרהורים על זיקה מסוג אחר בין לשון לצופן • כל שדר' מפליג גיבורו והולך לא רק מן המתחייב מעיסוקו הדורש צפנים מוסכמים, אלא גם מנוסחאות בלשניות, בסיסיות, הגורסות כי רק צופן מוסכם הוא הקובע צביונו של משפס. ואכן' גיבורו של עגנון אינו מוותר על חקר האמת r=::: הנסתרת. "שמיום שקראתי בהימנונים הארוטית. אחיה של אבמארי , המציץ בזוג מצויים הספקות שלא ניתן להגיע לפשרם. העינמיים שומע הייתי אותו ההד , זה קולה המתעלס, אינו מתחמק ממראה עיניו של ספק בקיומו של צופן קבוע, כפי שמתגלה של שירת קדומים שראשית ראשיתה של סוכן החרש. הוא נבדל משומר הבית העגנוני בהרהוריו של יואל , הופך כל פענוח לשבוי ההיסטוריה היא יורשת יורשי יורשיו" .>םש< שלא מתקיים בו הפסוק "לא ינום ולא יישן וגדור בנסיבות. הפענוח הכרחי , שכן בלעדיו - ו יואל לעומת זאת, יוצא למסלולים פתוחים יותר שעביינם בתעתועי הצופן , בעצם מהותו . מהם שמקורם במוען , או במוענים: "ומנין לך שהצופן אינו משתנה, למשל , מדי שבע שנים? מדי בוקר? מדי מותו של מישהו?" <עמ' 72(. מתפיסה סגורה, ולו גם 'חסית, של צופן כמוסכמה בין שני צדדים, עובר יואל לתחום הסובייקטיבי המטעה, העיניים הדומעות העלולות לשנות את אופן הקריאה. ומכאן לפקפוק בעצם קיומו של צופן מוסכם, שניתן לעגון בו. "ומה אם לא צופן אחד כי אם צפנים רבים? איש איש והצופן שלו?" .>םש< ז. לילה ויום עגנון מוסיף לתעלומת הצופן את תעלולי החלום. הכול מתרחש בתחום הביניים שבין הזיה למציאות. החלום פוקד את מי שנטל על עצמו את שמירת ביתם של גרייפנבך ורעייתו . גם כאשר נאמר מפורשות כי החולם התעורר' נותר הרושם כי מדובר באשליה של התעוררות בתוך חלום, יקיצה מדומה כחלק מן הנחלם. הרומנסה העוסקת בגמולה הסהרורית, ששום דלת נעולה לא תעמוד בפניה, בגבריאל גמזו בעל העין האחת הרואה והשנייה העיוורת ומאותתת, בגינת המופיע ונעלם, לא נוח לה בהפרדה ברורה בין תמונות יום לתמונות לילה. גם המאורעות, הגלויים לעין-כול , יכולים להיתפס כחלק ממרקם עלילתי , שהאגדה שלטת בו . רבי שלמה אבן גביר ול יצר לו נערה לשרת אותו מספרת האגדה, נערה 1 עשויה מחוליות של עץ. גינת, אומרת הגברת גרייפנבך 1 ברא לו גם הוא נערה. ספק וממש מתלוים זה לזה. "ואם אתה מבקש יותר בקש מגרהרד' שאוהב לשער השערות ולראותן כוודאות" <עמ' שמח>. הסיפור של עגנון כתוב בגוף ראשון . נשמע קולו של מי שנקלע להוויה אגדתית, נחלמת וסהרורית ושמע קולות מוזרים. משמיע הדברים, המספר על מה שראה, שמע ושוחח, כמוהו כגיבוריו , שרוי בממלכת החלום. גם בהקיצו , אין הוא נחלץ מתעתועי ההזיה וממפגשים דמויי חלום. פענוח הנעלם הוא חלק מן העלילה ובעת ובעונה אחת הוא שייך להוויה הלילית, שהכמוס רב בה מן הנגלה. יואל , אף הוא כגיבורי עגנון ב 'עיידו ועינם", הופך את הלילה לזירת פעולה ראשית. הוא מרבה להתהלך בלילה בתוך ביתו ברמת לרסן ולהפליג ממנו בשעות הלילה המאוחרות במכוניתו . כאשר הוא נרדם, הרי זו תרדמה כבדה, לאחר התעלסות, וגם שתיית כוסית. גם מצב של נים-ולא-נים משאיר אותו בדריכותו' היודעת את החת עוררות שומר ישראל". ואילו איש הביטחון המודרני משאיר את הלילה בתחום אחריותו הגמורה. הסהרוריות המשיחית, הבוטחת לשוא בחסדי שמים, היא ממנו והלאה. איש השירות החשאי של מדינת ישראל בעבר , אשר גם לאחר פרישתו הוא מתבקש לשוב, ולו גם לשליחות אחת, על ידי ראש השירות <הפטרון>, אינו מותיר ספק ביכולתו לשים פדות בין אור לחושך' בין התנהגות היאה לסתרי הלילה לבין זו שמקומה באור השמש. וכך נמצא שאצל עגנון חופף הלילה המסתורי על כל ההבעות והמעשים. אל לב ההבעות ניתן להגיע בסיועו של צופן. גם ההבעות שנעדרת מהן משמעות מילונית, עשויות להתפענח. ידל ידל וה פה מה, מילותיה המוזרות, המזומרות, של גמולה, מתחברות בדרך של ראשי תיבות לשיר השירים, דגם יסוד לכל רומנסה, ומפתח לפרשנות סמלנית-אלגורית, בכל הדורות. גמולה כהאנשה של עם ישראל שרה: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו • עגנון עצמו , כפי שסיפר סוכנו' חשף בפניו צפונות מסיפורו החידתי. נעלם וגלוי מתיישרים ומתייצבים זה ליד זה, אם וכאשר נחשף הצופן הנעלם. אם יוסר צעיף-הסמלנות מן החלום, תיראנה בעיות גדולות באורו הבהיר של היום. עגנון מאמין בתוקפם של דברים, שנדרש להם המעסה החידתי. אותיות, קוים מוזרים של עלים, מכילים בתוכם את הגלוי ואת הסמוי כאחד • לא כן עמוס עוז , המוליך את גיבוריו בדרך שונה מזו של עגנון: הגלוי נאבק בכמוס כדי לבטלו • מתחת לפני השטח, אין קיום והתמצאות במילוי תפקידים בחיי יום יום. עוז מראה את גיבוריו בשליטתם במלים, בעגה ובניב. אבל בצד המלים כמוסכמה ניצבים גם הספקות הגדולים. עגנון בסרח בשורש הדברים ומהתל או מחמיר באופן התגלותם. עוז מסופק באשד לסיכויי הידיעה וההתוודעות לשורשי הקיום, אך מנהיר את ההתייחסות מסילת הספק. הבלש העגנוני מפליג לבלשנות, להיסטוריה, למיתוס, אגדה ופולקלור באווירה של סהר וחלום. סוכן החרש של עוז , כבלשן חובב, כמתבונן מתפעם בטבע, כסמיוסיקאי מעשי ועיוני' ובדומה לאמן שיצר את הפסל המתרומם, בלי לדעת את סוד יציבותו , בקי בפרסים, כאדם מוכשר ומלומד , שאוד בהיר נסוך על מחשבותיו ומכוון את התנהגותו • אך בתחומים מסוימים, כמו בבעיית הצופן כשהוא לעצמו , הוא נרדף על ידי ספקות. אלה מלווים בתמירות את היש, הממש, הקיים, באורחות חייו . על כן , בסיכום היחס בין צופן לפענוח נראה עגנון כשהוא משליט את הלילה כמסיכה על עניינים שבהוויה האנושית, הדתית והלאומית. אכן עניינים כמו גאולה, משיחיות ומסתורין הם מרכיב חשוב בתוכנם. ואילו עמוס עוז משליט את שכלו החריף וכוח חשיבתו של יואל גם על אירועי יום וגם על לילה הנהפך ליום. אך בחביוני היום והלילה יישארו דברים שאין להגיע לחקרם הוודאי • עבריה נטתה להקל במחלת בתה. יואל החמיר • עגנון הולך מן המתעתע, מן האותיות הרציניות והמהתלות, כמלבוש שמתחתיו מסתתרת בעיית קיומו של עם ישראל. ב"עד עולם", הרי זה קיומן של כל האומות. האותיות בעמידתן הנבדלת הן כתעתועי-חלום, משחקי-לילה. שם המחבר המצטרף דרכן , הוא הסוד היוצא לאור היום. ואלו עוז נדרש למלים השלמות, למעשים מוגמרים החלטיים, לפענוח על ידי חלוקה למשבצות, שאף הן הופכות לתבניות גדורות. אפילו את בעיית הצופן הוא מוציא מן העיד פול המסאפיזי , או הקבלי , ומושך אותו לכיוון סמיוסי-תקשורתי , השליט בעידן הפוסס-מודרני. מקומו של הספק נקבע כספח הנגרר אחרי כל פענוח ומאיים עליו , מבלי להערים קשיים על תוקפם של שדדים בשיח של יום המתנהל בין הבריות. הדומנסה 'עיידו ועינם 11 נשארת על כן , מצד היכולת לפרש את צפונותיה, לרבות גילוי הצופן או הצפנים שעגנון נזקק להם, כלילה שאחריו בא היום, כמשל שנמשלו חבוי אך קיים, כאלגוריה מתוכננת שיודעי ח"ן יגיעו לפשרה: ואף כמשחק שיש בו הרבה מן הפיוס, שנועד לתעתע, לשעשע, וגם להרבות ידיעה, כשם ששרידי לשון ומיתוס 25 רונר 98'--- ~ו ~ו מן העבר הקדום ביותר , מתגלים ונדרשים, ולו גם באופן חלקי , על ידי חוקרים מיומנים. תקוות-ניצחון והתוודעות לנעלם שמורה ב"עידו ועינם" , למי שידע בעבר הקדום את סודות הכד והעלים, ולמי שידע כיום את כללי הפענוח במעמקיהם. ב"לדעת אשה" , לעומת זאת, ניכר המאמץ לקרב את הקורא, בדו-שיח שעוגן ההתמצאות בצדו, לגילויי-יום האופפים את מסיכות-הליל ובאים בעקבותיהם. מחסומים שהציב עגנון , בהפיכת הנעלם, צפונותיו וצפניו לשיטת כתיבה, המתקיימת בזירה הגלויה, סילק עמוס עוז בבואו לעסוק בסוגיית הידיעה. עוז משחרר את קוראיו מחובות של התמצאות בנסתר . את אלה הוא מניח על כתפיהם הגלויות של גברים ונשים, שדיבורם ברור , גם כאשר הוא נשמע בסגנון נבדל או בעגה נבדלת. ח. רגעים של התגלות הרהוריו של יואל על בעיית הצופן מתחילים בחלוף הלילה, בשש ורבע בבוקר . "אור כחול-אפור והבהקים של זריחה בין העננים במזרח <"לדעת אשה" , עמ' 69(, רוח בוקר קלה יפה לחת עוררות כל החושים. ריח שויפת קוצים בא מרחוק. שני עצי אגס ושני עצי-תפוח <תפוז ברמז לידיעה> נתפסים בעלוותם המשחימה בשלהי הקיץ. יואל , במעמד של התגלות שתחילתו מחקר וסופו התפעמות מיסטית, ניצב יחף, לובש גופיה ומכנסי ספורט לבנים. "צווארו מושפל לאחור , ראשו בשמים : רואה להקות ציפורים נודדות בתבנית ראשי-חץ בדרכן מצפון דרומה" .>םש< הוא תמה אם אלה חסידות או עגורים ומוצא עצמו תוהה על סוד ההתמצאות בזמן המתגלה בנדודיהן. שמא יש צליל קבוע הנמשך בקו המשווה עד לירכתי צפון , המוליך אותן לעברם של חום ואור. ומן הצליל , אל השקט, במעמד שיש בו מן החוויה הקוסמית, התלכדות לרגע עם היקום ומלואו , מבלי להזדקק לממד האלוהי , שלא בדומה לאליהו שהגיע במדבר חורב מן הסערה והרעש אל הדממה הדקה. "שקט עמוק הקיף ומילא אותו כאילו כבר חדל עורו מלחצוץ בין הדומייה הפנימית לבין דומיית העולם החיצון והיו לדומייה אחת" <שם, עמ' 70(, חוויית ההתגלות האלוהית מביאה לידיעה גדולה, מתעצמת ומתמשכת, שבה זוכה הנביא התנ"כי . החוויה המיסטית, אף היא איכותה פואטית, רבת-ידיעה ועוצמה חד-פעמית, כפי שתאו ויליאם ג'ימס בספרו "החוויה הדתית לסוגיה". במעמד ההתגלות המתואר על ידי עוז אף שיש בו מספיחי קודש וקבלה, מתעצם הספק, ונעלם הוודאי. רגע הידיעה וההתלכדות של העולם הפנימי עם ההוויה החיצוינית חלף ואיננו עם צאת השמש. "וכל מה שפענחת פענחת רק לרגע. כמפלס מעבר בין שרכים עבותים ביער טרופי הנסגר אחריך מיד אחרי שעברת ואין שום סימן לנתיבך. עד שהגדרת איזה דבר במלים, וכבר חמק - זחל - אל דמדומי טשטוש וצללים" <שם, עמ' 71(, ההתגלות המתוארת על ידי עוז , זוכה בהשראתה ממעוף של ציפורים שאינו משאיר אחריו אותות בשטח. הסוד נשאר בכל הסובב את יואל , במראה עיניו , בזכרונות רחוקים ומידיים, בלבנים תלויים ומתקמרים ברוח הבוקר של אמו ושל בתו , ובשמים שכבר התרוקנו מלהקות הציפורים הנודדות. "הכול סודי" <שם, עמ' 72(, שונה הוא מעמד ההתגלות המכיל אמת גדולה, שראוי לזוכרה בכל עת, הנשמע ב"עיוו ועינם" , אף הוא בהקשר של מעוף הציפור. האני המספר חווה את התרשמותו הגדולה במעבר מן היום ללילה. הרעש מלרה את ההתרשמות שתהיה מוסבת לכלל גדול המסביר את המתרחש בעולם. "הלבנה והכוכבים עדיין לא יצאו . והשמים מאירים מעצמם ומתוכם ואור אפור כחלחל כמו שזיף שהבשיל מרפרף בין שמים לארץ וצרצרים הרבה בלא שיעור מצרצרים במלוא כל העולם. ולא רחוק מביתי קול רעש עצי החורשה נשמע והולך כיער סוער בלילה סופה וכים סוער. תמה אני אם לא מתרחש דבר בעולם" <עמ' שצ>. ההתבוננות שבין הזיה לממש עוקבת אחרי התרחשויות מנקודת תצפית שמחוץ לעולם. "עמדתי לי ונסתכלתי מאחורי ערפו של עולם" .>םש< מעשה נשקף בתוך מעשה. מיטשטש הגבול בין דברים שהיו לדברים שנשמעו . מתנסחת מסקנה בעלת תוקף בכל הכרוך בגלגולי משעים ומאורעות. גמולה נחטפת על ידי גבריאל גמזו , המקדים את בסיון החטיפה של גדי בן גאים. והמסקנה יוצאת לכל המצוי בעולם. "אין לך דבר שלא קדם לו רישומו . משל לעוף קודם שהוא עף פיוס כנפיו והן עושות צל , מביט הוא בצל ונוטל כנפיו וטס" .>םש< ואכן , אם אין בר ומנסה האפלולית, הלילית, הסהרורית, הרבה מאורה של השמש, הרי היא מאמצת לה גון של דבר הדומה לדבר. כך בחזרה של האותיות כאשר האחת הופכת ל"צילה" של השביח, וכך בחזרה של מעשים וגם בחלומות. "התחלתי מהרהר באותו חלום ובאותה הרכבת שראיתי בחלומי אמש ובחלון שנפתח בחלום הלילה. ושוב הייתי משתומם, על כוחו של חלום שחוזר בהקיץ ומאנה אותנו כדבר של ממש": "ומאנה", משורש א'נ'ה, מרמה אותנו. מאחז את עינינו>. לאותיות צדי ולמד מעמד מובלט כחלק מן המערך האליטרטיבי במלים החוזרות: צורה וקול ובמוטיבים ראשיים: אצות, צבעים, ציפורני הנשר , ארצות. הצללים עצמם נקשרים בדמותה של גמולה. "תמה כלבנה חיתה גמולה, עיניה זיקוקי אור ומראה פניה מראה נוגה וקולה מתוק בצללי ערב" <עמ' שעו>. ניתן לומר על אווירת הלילה והצללים 'ב'עידו ועינם" ' מה שאמר ביאליק בשירו "רזי לילה": ומפ 01H?~הו~פ 1H ~~לה ךק ל~לה, ל~לה, ל~לה צ.ל ו?צ.ל · ל~· ו?צ.ל מק.ךב צ.ל :שוטו ~ל~ים אל מים ם;הר;נ~;: iJ ל.יל . ועוד באותו שיר: ו~~ט ט~~ נ~לו י~~ iJ ל;ט ב:קא צ.ל ס;ך גלה ס;ך · ~ת 'ל.צ . ךק;ל ןק;ל , ך j? ו ?i? י' ךצ.ל ?צ.ל 1 ~ניי א;נ;רף ל~~ ~פו~יף w י ~ל ליל! ט. מחותם של צללים בפיו של סוכן חרש, בן דמותו הילדותי והחינני של יואל, "פרופסור" ובקיצור "פרופי", שם המספר דבר והיפוכו ביחס לצל. הוא מתנבא בנוסח "עיוו ועינם" : "זה דבר מסובך ועלי לנסות למצוא דרך פשוטה יותר להגיד אותו: אולי כך: היה מין צל-ידיעה שבא לפעמים הרבה לפני ידיעה, והנה בייחוד בגלל צל-הידיעה הזה חיתה לי הרגשה שאני בוגד, בזוי ושפל, באותו ערב על הגג" <"פנתר במרתף"' עמ' 30-29(, במבט של הסופר המכרגר , החוזר כנאמר בספר , לאחר ארבעים וחמש שנים לילדותו' נזכרת הממשות כמי שמנצחת את כפל ההוויה של הצל. "כבר כתבתי כאן ובעוד מקומות כי לכל דרך יש לפחות שני צדדים <חוץ מאשר לצל>. אני זוכר ומתפלא: ברגע המוזר ההוא היה חושך עמוק סביבנו ואי קטן של אור מעוך התרעד תחת הפנס שבידי השוטר' וחיתה ריקות מפחידה והרבה צללים לא שקטים. אבל הסרג'נט דנלופ ואני לא היינו צל. וגם אי הבריחה שלי חיתה אי בריחה ולא צל" <שם, עמ' 47-46(, המונח צל, מתקשר, בהמשך , בזיקה של צליל ומשמעות למונח צלצל. צליל חוזר' נכפל כמו הצל שהוא תופעה של כפל. "בו ברגע גמלה החלטה, כאילו צלצל בי פעמון" <שם, עמ' 47(. המונח צל משרת גם את המעבר העדין מחוש לחוש. "רק צל של נגיעה" <שם, עמ' 108(, צל הוא כעקבות של קרינת אור , או שמש. "ואת הממחטה להחליף פן נתפסה בה איזו קרינה" <שם, שם>. הצל הוא צורת חיבור בין האני כרואה ואינו נראה, היעלמות ונוכחות, אני ואין. "להיות אני וגם צל. נוכח בלי להיות נוכח" <שם, עמ' 125(, ובחזרה לנוסח 'עיוו ועינם" : "לכל דבר יש מין צל. אולי גם לצל יש צל" <שם, עמ' 150(. השאלה אם לצל יש שני צדדים אם לאו' חוזרת ונדרשת, בסיומו של הספר , הכורך בשמו "פנתר במרתף" , צירוף אוקסימורוני <חיה טורפת, מתפרצת, הנכלאת במקום של חושך , סגור ונמוך> דמיון בעיצורים ותנועות והתחברות בשיכול אותיות. כל אלה כנטייה 26 גליון ····· 220 11, === למשחקי לשון של הכפלה והצללה. שם, עמי גבריה מת בשל הפציעה שפצע אותו הנשר' חסמלני: תורת עם ישראל' כתורת חיים 154: בעת שעלה לראש ההר כדי ללמוד איך מגשרת בין הארץ , לאב שבשמים, שמפיו מחדשים הנשרים את נעוריהם. גמולה היא כתב משה את דברי התורה. המערה, שבה שיו---" שלפעמים בלילה הייתי מתעורר ושומע נערה המטיילת ירח על הגג ומוצאת נמצאו הכד והעלים, היא תוספת סמלנית · בלילות ~ מתולדות הקבלה, בכיוון לעומק, רמז למקום ו המסתור של רבי שמעון בר יוחאי , שלו מיוחס העיסוק הממושך בחוכמת הנסתר • כמספר אגדות ודברי פולקלור רואה גמזו קשר בין הבריות למטח והמזלות ברקיעים, שחציים זכרים וחציים נקבות. בדמותו כיחודי , הנודד הנצחי' הוא יודע לספר על גורלם של הבחורים שחגלה נבוכדנצר וצירה עליהם להעמיס על כתפיהם כל חריחיים שנמצאו בארץ ישראל. "ראה · אבני המקום בצרתם והכניס רוח חיים באבנים. נתנשאו אותן הבנים ככנפיים והביאוס למקום שאין שם נוגש" <עמ' שעג.> הבתולות שעלו מן הים נישאו לאותם בחורים. ברגע של מחסור מוכר גמזו את תרופות הפלא מן המערה. ובזמן אחר הוא מאמין כי בגד וסוב יעשה מה שלא עשו העלים. בגד גם מלשון בגידה. דוקטור גינת, שבשמו ובמעשיו מצטרפים ישן וחדש, רוצח אף הוא להגיע למעיינות העמוקים והנסתרים של היהדות ושל כל האנושות. בדמותו של גינת נמזג משחו מדיוקנו של גרשם שלום, חוקר הקבלה היהודית, ושהתהלך גם בנתיב היונגיאני , האוניברסלי. גמזו נשאר בתחומי המסורת, ולא הכיר מספיק את נתיבות העולם הגדול. גינת התקרב למקומות הראשוניים וגם סטה מחם. ההשראה לכתיבת "עיוו ועינם" , סיפר עגנון באה לו שעה שהתגורר באופן ארעי בביתו של שלום. רום ותחום עשויים להתחלף בקני מידה מוקטנים, שנשמרת בהם ההסתמכות על גבוה ונמוך. האני המספר מאבד את ממונו, לרבות מעות שהפקיד בידו גמזו וכן כל שהיה לו בביתו , ביום שבו יצא לסייר בסביבות ים המלח. ברובד הסמלני: שומר ביתם של הגרייפנבכים, לא השכיל לשמור על ביתו שלו , שעה שירד מירושלים, למקום הידוע כנמוך בעולם וכן כמקום מקלס לכיתות שונות, שפרשו מן התורה המסורה לדורי דורות. העלים שבכד מחליפים צבעים והם נראים . לו בדמות האצות שמצא יעקב רכניץ במעמקי הים. , רמז , לפן המחקרי שאף הוא מתלוח לעיסוק בכף דלת ספרי התנ"ך. האני המספר היה חייב לטפס על הגג כדי לראות אם נשארו מעס מים בחביות על חגג. ברובד הסמלני: אין מים אלא תורה. את עמרם <עם-רם> החכם השומרוני הוא פוגש בגבעת שאול. חרומנסה העגנונית פונה ברובד הסמוי לכל מיני כיוונים בהתייחסות לתנ"ך , לרבות סטיות הימנו שנגמרו באסון . הטרגדיה של גמולה שבנתה לה פעם, כרונים <צורות פולחן לשמים>, שזנחה את גמזו והלכה אחרי גינת, שרצח בסודותיה ולא בגופה, מסתיימת בהלווייתה למקום הקבורה את מותה בנפילתה ממנו . כבר בפגישתו הראשונה עימה רואה אותה גמזו' עומדת על ראש הר שאין כמוהו לגובה. ברובד הסמלני: עם ישראל בשעותיו היפות בעת מתן תורה. גבריאל גמזו מהלך ממקום למקום כדי להגיע לכתבים שתוכנם נו גע במרומים. הוא מתיירא שמא' לאחר מותו' יבואו מלאכי חבלה ויקטר גו עליו בבית דין של מעלה, "להעמיק" לו גיהנום <שם, עמ' שפא>. מרוב המיית לבו הוא מגביה את קולו • "שומעים הפייטנים הקדושים, ואומרים, מה קול בקבר' נלך ונראה. יורדים ורואים נפש עכורה זו . באים ונוטלים אותי בידיהם הקדושות ואומרים, אתה הוא איש פלוני שהעלית אותנו מתהום הנשיה. והם מחייכים לי בענוות צדקם ואומרים, גבריאל בוא עמנו . ומושיבים אותי אצלם ואני מסתופף בצל דקשם" <עמ' שפא.> הצל הוא פן חיובי של הקודש, צל כמגן בגובהי-מרום, ליד כיסא הכבוד. התבוננותו של גמזו' בעל העין האחת הרואה, אינה עקבית. מצד אחד הוא סולל נתיב מחשכת הקבר לרום מושבו של האלוהים. מצד שני הוא מציע לבן-שיחו להבחין בין דמיון לממשות. "לבסוף נענע ידו ואמר דמיוני דמיונות. לבסוף חייך חיוך של מבוכה ואמר' כשדמיונו של אדם מתגבר עליו צל צלו של כותל נדמה לו כדברים" <עמ' שפה>. ויש' בעת שהוא מחפש תרופה לרעייתו החולה, שהוא נאחז בתקווה למצוא קשר בין הספירות הארציות לספירות הגבוהות. העלים שמצא בכד שהגיע אליו מן המערה, נתפסו לו כצמחי אדמה שכוחם להשפיע על האויר העליון <עמ' שבז.> ברובד ו מין לחש פנימי אמר לי אתה שלא תשכח את זה אף פעם, הלא כל השאר הוא רק צל. ו מה הוא הצד השני של מה שהיה באמת? אמא שלי חיתה אומרת: הצד השני של מה שהיה הוא מה שלא היה. ו אבא: הצד השני של מה שהיה הוא מה שעוד יהיה," בוודאות, במעמד דמוי-התגלות ב"עידו i עינם"' מדובר על היחס בין מה שהיה למה שמתגלה לעין הצופיה, במונחים של דבר וצילו : העוף שקודם למעופו מביא ברישומו' הצל כרישום, לאמור: צורה, דפוס, קונטורים. יואל מביט במעוף הציפורים כמחנה גדול 1 בלי צל . מעסיקה אותו בעיית הצליל כמעניק פשר למעוף המופלא, מיבשת המבו · לי בשת. ואילו הילד גר' הפנתר במרתף, תוהה על מהות הצל. המחלוקת על היחס בין אירועים לצללים מתנסחת באמירות המכתמיות של האב והאם. בעיית הצל נכרכת בבעיית הצופן 1 ושתי הבעיות מגשרות בין "לדעת אשה" ויפינתר במרתף" לבין "עיוו ועינם" , כיצירות שעניינן הראשי הוא בגילוי הנעלם. בעת ובעונה אחת נראה האופן שבו נתפס הצל ב"פנתר במרתף" כמסביר את השוני הגדול בין נוסח עוז שעניינו סוכן החרש, היודע את דרכו 1 לנוסח עגנון ברומנסה, שבה מגששות כל הדמויות באפלה ומנסות למצוא את דרכן בהוויה ההולכת ומסתבכת. י. רום ותחום עוף המטיל את צילו על הארץ' מביט בו ולומד את דרך מעופו בגבהים, מציג תפיסת עולם, המתמקדת ביחס שבין הנמוך והגבוה, אדמה ומרומים. אם בעופות כך' באדם על אחת כמה וכמה. ואם באדם כך' במי שאמורים לייצג את עם ישראל' תורתו ורוחו 1 על אחת כמה וכמה. גבריה בן גאואל' משמע מי שנקשר באלוהי מרומים, וגאוותו' גאונו 1 מקורם באל. "פניו פני אריה, וכוחו כוח שור והוא קל ברגליו כנשר בעפיפותו. רוממות אל בגרונו וחרב פיפיות בידיו" <עמ' שסב>. גבריה עומד על צוק סלע, עיניו החומות מאירות כשתי שמשות. "והסלע מגביה עצמו ועולה מעלה, ומעלה עימד שירה מן התהום" .>םש< קולה של גמולה, נאמר ברומנסה, מלבלב כקול גרופית הציפור . "גדי לבן מונח לו על ברכיה של גמולה ועוף השמים מרחף על תלתליו של הזקן" <עמ' שסד>. קולה של גמולה וזמרתה נשמעים ביתר שאת ליד המעיינות, ששפיעתם היא מן המעמקים, וליד ההרים שאין שיעור לגובהם. הלבנה במרומים וגמולה בגבהים, מזמרים אותו שיר מסתורי: ידל ידל וה פה מה. 27 יוני 98' שנמנע מגיבורו: "וגישש ויצא אל הגינה והשתין בעיניים עצומות והלך לישון -- וצלל בשנתו כמו אבן עתיקה בעפר" <עמ' 168(, המראה הגבוה הגדוש בצלליות, הוא, לפי שעה, נחלת המספר בלבד , ולא של הגיבור הראשי . "כך החמיץ אותו לילה מראה מסתורי שהתרחש ממש מעל לראשו , להקות עצומות של חסידות, בזרם רחב, בזו אחר זו בלי הפסק, שטפו צפונה תחת ירח מלא של אמצע ניסן' ברקיע ריק מעננים, אלפים ואולי רבבות של צלליות גמישות רחפו מעל לאדמה באוושת-כנפיים חרישית. וחיתה זו וחישה ממושכת, עקשנית, לא-מרפה, ועם זאת ענוגה כזרימת המוני מטפחות קטנות של משי לבן על גבי יריעה גדולה של משי שחור שטוף בנהרת אור-הכסף הירחי-כוכבי", <עמ' 169-168(, את גיבורי סיפורו הבדיל עוז מעולמם המיסטי של גבריאל גמזו ובני-שיחו. קירבה כזו הוא התיר למספר' הרואה מה שלא רואים גיבוריו • רק בהדר גח ובמשורה, יגיע יואל' למעלה של מי שמחפש דרך קבע תשובות במבט מכוון לרקיע, כפי שייאמר בסיום הרומן . יב. טמב אל האופקים המבטים המגביהים של המספר ולבסוף גם של גיבורו אל הצלליות בליל ירח מתבצרים כקוטב נגדי במכלול הסיפורי המופנה אל האופקים, ולא אל הגבהים. זאת בנבדל מן המפה העגנונית שבה מובלטים ראשי הרים, ירח, סלעים גבוהים, נשרי שמים. סיפור ירחי' סהרורי' מתייצב בסגוליות נבדלת מסיפור המרבה בציוני דרך ארציים, מתגוונים ומתחלפים בשפע ובהתמדה מסחררת. פגישה עם אשה פיליפינית, בוגרת אוניברסיטה אמריקאית, מתרחשת בבנגקוק. בתשובה לשאלת האשה משיב יואל כי נולד ברומניה. אשה גרוזינית, מטולה, ירושלים, קוניאק צרפתי' מארסיי' שוויצריה, בית ספר תיכון בתל אביב, נזכרים בהיקף מכחול אח.ד נסיעה לילית מאוחרת מביאה את יואל למנזר כלטורן' לגבעות כפר-קאסם, לשלוחת הכרמל. מזכרת מאפריקה, מלחמה בלבנון' שפה בורמזית, פרנקפורט, משתזרים בקטע אחד ממסילת האירועים. כרות-הגפיים על כיסא גלגלים בהלסינקי' מעין תזכורת לעולם נטול הגבהים המאוכלס בבעלי-מום, במחזותיו של בקט, מסיטים דרך קבע את הרהוריו של יואל מרמת לרסן לבירת פינלנד. מי שנתפס בטעות כ"סוחר נשק בינלאומי", נע ונד ממקום מגוריו למילאנו' לפאריז' ומביא משם מתנות, שחותם מקורן טבוע בהן. ומי שמרבה לנסוע בתוקף תפקידו' לא ישבע נסיעות; וגם החופשות תבאנה אותו ואת עבריה לים סוף או ליוון. גם נטע תילקח למרחבי תבל. "כשגדלה, החל יואל לקחת עמו את בתו למסעות ארוכים על פני מפת-העול המפורטת שקנה לה בלונדון ותלה מעל מרומים לבין זה של המספר • "לדעת אשה" כתוב בגוף שלישי בניגוד 'ל'עידו ועינם" המסופר בגוף ראשון . המספר , המתערב במהלך קורותיו של יואל כמתבונן מן הצד , מתאר מראות הרים ושחקים, שיואל אינו שותף להתבוננות בהם. והוא משתמש במונחים כמו יריעת הזוהר ועוד מונחים מ:גביהים: אבל גם בלשונו הגבוהה של המספר לא נחצה הגבול בין לשון של יראים עגנונית, לשפת חולין עשירה ומעוטרת של עוז. כמו הגבהים שאינם חורגים מן הספירה החילונית לספירה האלוהית, על אף ההידרשות לזוהר , או לדומיה חוצה עולמות, כך גם המצולות אינן מתייחדות כהיכלות תהום. אור שכאילו עולה מקרקעית הים מוצא את מקומו באקוואריום ירוק <עמ' 83(, מחלת הנפילה של נטע, אף שהיא מוגדרת גם ככוכבית ירחית, היא ביסודה מחלה של כפיפות, הישארות כפויה על הקרקע, צניחת פתע וארנון הכרה. עבריה מתה בזרועות השכן בשלולית הרדודה בחצר <עמ' 140(, מן המצוק הנשקף אל הים מופנית הציפיה למה שיתרחש במישור . "וישב ליד ההגה קרוב מאד לקצה המצוק ולהמתין לשקע הברומטרי הזוחל מכיוון הים בחושך ועומד לפגוע הלילה במישור החוף" <עמ' 138(, הרים, עמקים ומכתשים מתגלים כציור על פני הצלחת <עמ' 95(, עוז מפליא לתאר בפרק שלם, עיר שחתוליה מוכי שחין ומקקים בגודלה של קציצת בשר נראים בחוצותיה. מן המים עולה צחנת ביוב. העיר שוכנת על דלתא של ביצת מי-תהום <עמ' 193(, זונות בנות שתים עשרה יושבות על הגדרות ומשחקות בבובות של סמרטוטים. גיהנום של מטה הועתק לספירה הארצית, בלי צורך להתייחס מפורשות למם-טית שערי טומאה המוליכים לתופת. הצל מוסיף תוספת עומק בסיפור נבכים יונגניאני דוגמת "מיכאל שלי", שיש בו התייחסות לנבכי חלום וגם לשכבות גיאלוגיות. ממלכת הצללים הקשורה בשמש ושמקומה בנוסחת כתיבה על פי מיתוס המערה האפלטוני , אף היא אינה זרה לעמוס עוז. אולם ברומן שבו גילוי סודות הוא תחומו של איש המקצוע, יצטמצם לא רק שיעור גובהם המיסטי של הרים ותהומות, אלא גם יחול פחת במעמד הצללים. אלה מועתקים מנבכי הנפש או מלב המערה האפלטונית אל דירת המגורים. "כל תנועת רוח בענפי השזיף בחלון החרידה צללים מסובכים על התקרה והקירות" <עמ' 67(, בלשון נופל על לשון מתחבר הצל לצילום במצלמה זעירה ולצלצול של טלפון <עמ' 68(, צל מת לרה לחיוך )86 : 52(, הצללים נתפסים במלוא הודם, בסמיכות לגבהים באדירה המצרפת ירח לכוכב והרואה בצל הציפור מפתח להבנת היקום וכל המתחולל מעלה, מטה. במקרה זה, השלים המספר מה בהר הזיתים, הליכה שבה שותף גם עמומי <עם-רם בתוספת כינוי השייכות>. ערים על פני הארץ, ראשי הרים ורקיעים ו~ 5 מחלדים אלו לאלה, בסיפור שבחזותו הנגלית ן~ ~ נשקפים מעשים ואתרים של יום יום, וחזיונותיו נמשכים לכל קורות עם ישראל מן המדבר ועד לשלטון הבריטים ומלחמת העולם חשביה. עמדיה, עיר מוצאה של גמולה רומזת גם למתן תורה בהר סיני <מעמד יה> ו גם לעירו של דוד אלרואי , עמדיה. מן הבית בסימן החלום והסהר , נמשכות נתיבות למלוא תבל , מוינה ועד גדרה, מעטרות גד של ימי קם לירושלים של כל הזמנים. גבריאל גמזו שכל מקום מקומו ו גדעון החכם הירושלמי , מן הראוי שיכרו להם שני קברים הסמוכים זה לזה. משחקי האותיות, שנקשרו בדמויות ו גם במקומות, מציגים שושנת רוחות בארץ ומזלות וכוכבים בשמי-מרום. אבל כף המאזניים נוטה למחוזות הנעלמים מעין רואה, למצולות ים, למערות, לראשי ההרים, הגבוהים מכל גבוה. יא. בין זינוק לבלימה רום ותהום, שניתנה להם שליטה ברומנסה העגנונית, נבלמים ברומן של עוז. הפסל הקטן' שאותו מרים יואל בפתח העלילה, מתנשא בזוית של ארבעים וחמש מעלות, ו נשאר צמוד אל כנו . זינוק בלום ותנופה עצורה מטרידים בלי-הרף את מחשבותיו של מי שנשבה בקסמו של הפסל העשוי מעץ זית ו המחובר לבסיס של פלדת אלחלד. קו גבעות, קו צמרות, אנטנה גבוהה מושכים את המבט מעלה, והוא יורד מיין מטה. "והנה בין העפעופים הא ל ה חב זיק פס ארד ·כחלחל-חלבי , בזרימה אטית בשמים , כבחלום, לוויין , או מטאוריט בנפילתו . הוא פנה ו הלך . די , גמרנו , מלמל אל הכלב אירונסייד שנבח בו נביחה עצלה מעבר לגדר" <עמ' 82(, טיל על שפת ים המלח, בדיבור צברי הומוריסטי , מרים פצצה ג'ינג'ית, נערה אדומת שיער <שם, שם>. "מרים" בעגה הצברית: מקיים יחסי מין . החרפה בעליית הגג - ולא מושב האלוהים והשטן שחזר משיטוטיו · בנ י , כמסופר בספר איוב - מטלטלת את נפשו של יואל. מות אשתו נגרם ממכת כבל חשמלי שניתק ונפל על פני האדמה ואינו קשור במהלך הירח וצבא השמים. זוהר פתאומי הפוגע בעוצמה רבה בציפור קפואה הניצבת על ענף, מאבד מזיקתו לתורת הסוד , שעה שיואל מנסה להגיע לזרימת האור הפתאומית באמצעות זיק אור הניתז משעונו <עמ' 128(, מפסטיבל חורף על הכרמל נע התיאור להר מצטבר של כביסה. עירום באמבטיה משתמש יואל בבגדיו כדי "להגביה את פסגת הר-הכביסה שאותו החל למיין" .>םש< אכן , מתבצר ניגוד בין עולמו הפנימי של יואל , שיש בו אך מעט מקום למסתורין של גבהי 28 •••••ג ליון 220 מיטתה הקודמת. כשהגיעו לאמסטרדם, "בעידו ועינם" , מופגנים המאמצים להגיע למשל 1 חיתה לו מפת-דחוכרת מצוינת שפרש לגבהים מן המעמקים. התולדה הטרגית היא על המיטה כדי להוביל את נטע אל כישלון שהחל בגבריה בן גאואל ונמשך עד המוזיאונים, לשוט עמה בתעלות ולבקר בשאר שכיות-החמדה. ומשם נסעו לבריסל או לציריך ויש שהרחיקו עד אמריקה הלאטינית" <עמ' 59(. מפת חבל יורקשייר חיתה תלויה בסטודיו של נטע הבוגרת. מקומות נזכרים גם דרך שמות המשפחה של חלק מן הגיבורים: לדבלין <מזכיר את ספרו של עגנון>, ויתקין <כפר ויתקין> ליטווין <ליטא>, קורדוברו <מלשון קורדובה וגם ברמז לשמו של המקובל רבי משה קורדוברו>. מתפרסים שמות של שכובות בירושלים: רחביה, טלביה, ונזכרת האוניברסיטה העברית בעת ששכנה נטרה סאנטה. החיים הטרופיים באמאזונאס נשקפים בעד מסך הטלוויזיה. באנגקוק מצטיירת לפרטיה, בערביה וכמקרשיה עטורי הזהב. הפיליפינים הם זירת פעולה. וגם אוסטרליה תופסת מקום בעלילות השירות החשאי , שבהן נוטלים חלק יו אל וחבריו . מטולה, כור מחצבתה של עבריה, נזכרת וחוזרת ונזכרת וכך גם חלקי ארץ אחרים, שיואל לא חדל מלשוטט בהם. דטרויט, בוסטון , סאן דייגו , נזכרות אגב תיאור השכנות ויחסי הקרבה האינטימיים, המתפתחים בין גיבור הרומן האלמן לשכנתו האמריקאית הגרושה. הרהורי בגידה הזויים נתלים בפילגש אסקימואית. לא נעדרת דמותו של מהנדס תוניסאי , הממשיכה להטריד את מחשבותיו של סוכן השירות גם לאחר שפרש מתפקידו . מקו~ות נזכרים ומתוארים לא רק אגב העלילה והתנועה בשטח של הנפשות הפועלות. גם דיוקנאות מצטיירים בגווני מקום: פני איכרה סלאבית, עצמות לחיים טטריות. לאביגיל, אמה של עבריה וללידה, אמו של יואל' תסרוקת המזכירה סידור פרחים יפני. אביגיל נראית באחת משעות הבוקר : "רעננה וריחנית כאיכרה רוסייה שבילתה את הלילה על גבי ערמת שחת," <עמ' 91(. זיהוי של אדם נכרך אף הוא במקומות. "את ההודעה הזאת היא העבירה אלינו על ידי האדם של סולל-בונה בסינגפור. בחור חכם. פלסנו. הצ'כי. אולי שמעת עליו . היה כמה שנים בוונסואלה" <עמ' 93(. ציוני מקום משרתים גם אפיון של משר.ד על קיר משרדו של הפטרון , כינוי לראש השירות החשאי , תלויה תמונת נוף של צפת פרי מכחולו של הצייר ראובן , על האצטבה ספרים על הרייך השלישי 1 שם נ י צבת גם הקופסה הישנה של הקרן קיימת לישראל' שעליה מפת פלסטיבה מדן ועד באר-שבע. "פלסטינה", במקור , רמז לכינוי הרשמי של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: פלסטינה .)י"א( לא נפקד מקומה של אוסלו , אגב ציון שמו של בית הקפה בקצה רחוב אבן גבירול בתל אביב. היסטוריה אישית נסמכת אף היא על ציוני מקום. אמו של יואל מספרת על מסעה ברגל, עם עגלת התינוקות, מבוקארסט לווארנה. סגנון רוסי בבניין , גילוייו של הרופא רה-האן בווינה כי בדיקת אישורים מגלה את המתחזים למיניהם, האסון בצ'רנוביל , מתווספים לרומן כמערכת ממוקדת בצירי תנועה מזוהים בשם: מדינות, ערים, שכונות, דחו כרת, דמויות, חדרים וחפצים. ו גם מטונימיות אינן חסרות. הפרט מעיד על מקור גיאוגרפי . יואל , בטרם נגמל מן העישון , נהג לעשן סי גרירת "ז'יטאן" בשרשרת. המצע העלילתי , המתפשט כשושנת רוחות לכל קצות הגלובוס, ולכל מפת ישראל זוכה מדי פעם בפעם בצירים חדשים היוצאים ממרכז הזירה. כזהו , למשל , החדר ברחוב קארל נטר בתל אביב, שבו בחרה נטע למשכבה העצמאי • גודש זה של גיאוגרפיה וטופוגרפיה מתחייב מן העלילה, שגיבורה הראשי הוא סוכן חרש נודד מבירה לבירה, מגיע לקרוב ולרחוק, מספח לעצמו ולבני ביתו יצרי תיירות ונוודות וגם אינו נרתע משינוי מקומות מגורים. בעת ובעונה אחת, חש הקורא כי לא רק עלילה הבנויה על חילופי זירה מהירים לנגד עיניו , אלא העמסה של צופן על גבי צופן , ברומן שעניינו חיפוש אחרי הנעלם. מעשי עגנון בצירופי מקומות ממקומות שונים ברומנסה החידתית, שמרובים בה סימני הכר ארכאיים, הם סימן לעוז ההולך אחריו , בנוסח משלו , ברומן שבמרכזו סוכן החרש המודרני. יג. לרוכב שמים וארמה עגנון , ב יסח עמוס עוז בכותרת המשנה ל"שתיקת השמים" : "משתומם על אלוהים". גמזו וגינת. ברובד האלגורי מתגלה חשבון נפש היסטורי ממעמד הר סיני , עד לחורבן בית ראשון מידי נברכדנצר , מגע תרבותי כושל ומלחמה בנשר הרומאי , שהביאו לחורבן הבית השני • נבחנת הבעיה של משיחיות מאכזבת כמר זר של דוד אלד ראי , שהעלתה רבים מתושבי קרשטא היהודים לגגות בתיהם בצפיה לנס. ומשלא התמלאו הציפיות הפילו עצמם רמתו • מוטל ספק ביכולת לקיים דו שיח עם ספירות מדומים, אם צורת הפנייה למדומים נפרדת מן המקרר הקדוש: אביה של גמולה רצה ללמוד את סוד אריכות הימים של נשרי השמים ובא הנשר וגדם למותו. ויש גם כשלובות בעת שהפנייה אל העבד תכליתה מדע, חקר בלא אמונה, איסוף פולקלור • נדודי יתד , אפילו אם תכליתם הבאת מזרד לאומה חולה, לא יועילו אם אין מבינים את טיב התדו~ות הנדרשות. גודל העלים מן הכד , כמו גם גודלה של גמולה, מסמלים את הסתלפות המקורות הראשוניים וארנון כרחם המושיע בזמנים החדשים. הצורך לרכז בדומנסה שמצעה קצר , היסטוריה מקפת בליווי השקפת עולם עקבית, לרבות התבוננות פדה-היסטורית ומיתולוגית, חייב שיטת כתיבה, שעיקרה הצגה דחוסה של מאורעות והשקפת עולם באמצעות כלי-ייצר ג ייחודיים. עגנון בחד בכדונוטופיה, - דהיינו התחברות של אירועים מזמנים שונים למקום אחד: עדי בידה כמו וינה <ווינא במקור>, מדבריות, סביבות ים המלח, ירושלים ואפילו בית רגיל באחת משכונותיה. וכן הרבה באמצעים כדונופיגודליים, כלומד , תיאור דמות החיה בכמה זמנים בעת ובעונה אחת. כך' לדוגמה, בצירוף של התואר דוקטור לגינת, שכמוהו כהכתרתו של יקותיאל נאמן ב"פת שלימה" בתואר דוקטור • יקרתיאל נאמן , שהוא משה רבנו , מתהלך כבעל תואר אקדמי בחוצות ירושלים, כבשד ודם מן ההווה. עבד והווה מחברים את גינת, בהקשר הקבלי ("גינת אגרן") לדוקטור גינת החוקר • גמולה חוצה, כמו עם ישראל בכבודו ובעצמו , את כל הזמנים. מותה מסמל חורבנות הפוקדים את העם בסטייתו ממורשתו הקדומה. עגנון טען , בנאומו הידוע באקדמיה ללשון העברית, כ י מעולם לא כתב בשיטה של דומן מפתח, לאמוד הסתרת דמות חיה מתחת למסרה של םש בדוי • הוא לא טען כי במגע מלהשתמש בצירופי מפתחות, לאמוד שיבוץ מספר דמויות בדיוקן אחד • שיטה זו כוללת גם את המחבר' ולא רק המספר , המתלווה בשמו , או בכינוי מתאים <כגון חכם ירושלמי> לדמויות אחדות. בדומנסה שלפנינו הוא הגדיל לעשות על ידי השימוש באקרוסטיכון מלא, העושה אותו בן לדיה לכל מקום ולכל אדם המשובצים במסכת האירועים. 29 יוני 98' 1 יב: ר ו~ 5 ן~ שיטה ז ו של צירופים ושיבוצי שיבוצים להגיע להכללות גדולות, הנו געות למעשי לאחר מותו של יצחק קומר' הגיבור הטו גי מתאימה לכתיבה מטאריאליסטית, שאינה האדם, לא לאלוהים. הוא בז למה שמכונה של "תמול שלשום" . גם עוז מסיים בטוב. מתייראת מביטול גבולות בזמן ובמרחב. מה בפיו "צרמוניות דתיות". לו היו הדברים יואל ממשיך בתצפית במשך שעות, ימים שנראה תמוה בתמונות -יום, מתקבל על תלויים רק בו היה קורא לבתו רקפת, שם ושנים, בנימוק שאין לו דבר טוב מזה ~ הדעת בחלומות לילה. דב סדן אמר לי פעם צבעוני' מבליט פרח מסוים על פני האדמה לעשותו ו גם בהנמקה מרוממת יותר . כי "ספר המעשים" הוא אוסף של חלומות שחלם עגנון; מצד אחד העיר לי כי גרסלר ו אבדומן , שהתפרשו כהאנשות של השטן' הן דמ ו יות חיות שתפסו מקום בחייו של המספר ו התגלגלו ל"פת של.מה" ול"אל הרופא". אכן דמויות חיות, קרובות ורחוקות, כמו גם דמויות של מתים, מופיעות בחלומות, ואין סתירה בדבריו של סדן. הרומנסה "עיוו i עינם" מתחברת על נקלה, בהתרחשויותיה הליליות המוזרות ל"ספר המעשים". ו אף-על-פי-כן , אין לראותה כשייכת באופן מלא לנוסח סיפורי "ספר המעשים" . גם בכל הכרוך ב"ספר המעשים" , דומה שסדן קיפח את מידת התכנון הסמלני-האלגורי המתגלה במה שהגדיר כסיפורי חלום. 'ב'עידו ועינם" , כמו גם 'ב'עד עולם" , מראים צירופי האותיות ו סממנים וירטואוזיים אחרים, שקורצווייל ראה בהם תעלולים ומשחקי חידות, חשיבה אדריכלית המחשבת היטב, באור מלא, כל פינה, כל ל:;כ.נה וכל אריח, ומתאימה אותם לתוכנית מדוקדקת, מן המסד ועד הטפחות מן הקומה הראשונה ועד לעליונה ביותר. ו דברים אלה אמורים גם בזירה הנחלמת והמתעתעת שבה פועלות הדמויות השונות. עמוס עוז מתרשם, כפי שמעידים מחקריו , מן האדריכלות הרב-קומתית של עגנון , אבל משנה אותה ברומן שהוא כותב, ומנחה אותה בכיוון המעדיף את הממד הגלוי על פני הסמוי . מן המי מד ההיסטורי וההיסטוריוסופי , העלום, הוא בא אל המוגדר , מלחמת יום הכיפורים והרמטכ"ל דדו . בתמורה לשירת קדומים, מיתולוגית, תנ"כית וקבלית, שירה שחיתה לנחלת אב ובתו , נזכרים המשוררים בתן אלתרמן , לאה גולדברג, יעקב שטייבנו ג ו אמיר גלבע, . שנטע אוהבת את שירתם, ו שאת תמונותיהם תלתה בחדרה. הפטרון מביא לנטע במתנה את ספר שיריה של דליה רביקוביץ "אהבה אמיתית" . נטע שמה בידי אביה את "כחולים ואדומים" של אמיר גלבע וממריצה אותו לקרוא בהם. הוא מסתפק בשיר אחד . עבריה בעבודת הדוקטור שלה באוניברסיטה העברית, אינה עוסקת כמו ד ו קטור גינת בלשון שנעלמה ובהימנונים מראשית הזמנים, אלא בכבוד , מין ואהבה ביצירותיהן של האחיות ברונטה. י דיעת האשה אצל עגנון מתפשטת להתוודעות לקורות עם ישראל' תוך הסתייעות באמת-מידה אנכית, מודדת גובה, מן המערה ועד ללבנה, ממצולות-ים ועד לכיסא-הכבוד . עוז מעדיף מראות בין שמים ו ארץ' באים וחולפים, בדומה לנדודי העופות. מקום מכובד ביצירתו לאדמה ממש. מפגשו הראשון של יואל עם עבריה מתרחש בהתגלגלות על פני האדמה. יואל מנסה במקום השם נטע, שהועדף על ידי עבריה. נטע: נטיעה, זריעה באדמה, מונח כללי. האב נרתע ממונחים מכלילים יתר על המידה, המנסים לתפוס את המתרחש בעולם בצירוף מכליל אחד , גם אם הוא פרי מוחו , כמו: המהתלה העולמית או הומור שחור. רתיעתו היא גם ממלים דוגמת יקום, חיים, עולם, הנראות לו מגוחכות וגדולות ממידתו . בסופו של דבר הוא מגיע וחוזר בכל פעם לאימותו של מג"ד התותחנים, "כי בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד והקו הזה מלא תמיד חמורים". את קרי הגובה נוסח עגנון משבץ עוז בתוך שפע קרי רוחב מסתעפים, ססגוניים, עתירים בתמרורי דרך מזוהים בשם כרקע להתרחשויות שיש בהן מן הגלוי ומן הסו.ד ההדגשה עוברת מן השמים אל הארץ , מבלי לוותר על הערגה להביט אל המתחולל במה שמעל לפני האדמה. השמים ברומן של עוז אינם מספרים כבוד אל' ושתיקותיו. לא מלאכים, בתולות ים ומזלות מושכים את עינו של סוכן החרש, אלא כרות -הגפיים בבירת פינלנד , היושב על כיסא גלגלים. עגנון אוהב לצרף, בשיטת האנך , מלמעלה למטה, זמנים ומקומות בכל אחת מיצירותיו. ואילו עמוס עוז נותן עליונות לפלס ומחל p את גבהיו ומעמקיו' רבדים, רבדים, בין יצירות שונות. כל יצירה והמידות השונות של הנהר , המרתף, ההר , המסלול והרחוב, ההולמים אותה. כל סיפור , נובלה או רומן , על פי טיב דובריה, מועדיה הגלויים לעין ו גיבוריה הפועלים, כל אחד לפי דרכו' בזמן ובמקום שהועיד להם מחברם. יד . תפארת הסיום בצוואתו של גינת מסתיים סיפור המעשה שאירע בביתם של הגרייפנבכים. רצונו האחרון לא לחדש את הוצאת ספריו על לשון עירו ודקדוקה וספר ההימנונים העינמיים, לא התקיים. אפשר שעמדה לנגד עיניו של עגנון , בתיאור אחריתו של גינת, בקשתו של קפקא להשמיד את מרבית כתבי היד שהשאיר אחריו , ומה שאירע לאחר מכן. הספרים של גינת נדפסים והולכים וכל העולם מכיר את הספרים שביקש להעלים. "ובייחוד חנם ויפייס של ההימנונים העינמיים. כל זמן שהחכם חי רוצים רואים את חכמתו אין רוצים ולא רואים את חכמתו . כיון שמת נשמתו מאירה והולכת מספריו כל שאינו סומא ויכול לראות ניאות לאורו" <עמ' שצח>. סיפור המעשה ננעל במידה של חסד' לאחר שניתנה עליונות במהלך כל הסיפור לצד הדין , בדומה לגשמים שהחלו לרדת "בתקווה להישנותו של רגע נדיר , לא-צפוי' מאותם רגעים אשר בהם מזדהות להרף-עין האפלולית, ובאה הבלחה, בא הבהוב חטוף שאסור להחמיץ אותו , אסור להיתפס בו בהיסח-הדעת. מפני שאולי הוא מסמן את אשר לנכחד מה יש לנו. זולת התפעמות וענווה" <עמ' 99 ן •200<. קשה שלא לחוש בזיקה בין הסיום של עוז לבין המשל "ליד שער החוק" של קפקא, אכן בתפנית אופטימית זו המציינת גם את הפרידה מן הסיום העגנוני. במהפך , שיש בו מן הדרמטיות העצובה, מחזיר עגנון את הקורא מן השמים והגבהים, שלא האירו פניהם לנערה הסהרורית ולמלומד שביקש לדלות את סודותיה, לנעשה בעולם הממשיך להתקיים. גינת מת, אך פועל חייו קיים ומאיר לדורות. מבחינה זו הפריזו קורצווייל ועוז בהטבעת החותם הקוהלתי על הר ומנסה החידתית. יואל , שלא כגינת, במבט אופטימי יותר של כותב הרומן , ממשיך בחייו' ומחכה לרגע של ידיעה נעלה. הוא נכשל בידיעת האשה, עבריה, כפי שנכשלו גמזו , גדי בן גאים ו גינת בהתוודעות מלאה לגמולה. אבל נותר לו הסיכוי לזכות בידיעה של רגע שמהותה קוסמי. הרומנסה נחתמה בפנייה מן השמים אל הארץ , מעמדם של הספרים העתיקים בלבוש חדש, בעולם הנוהג כמנהגו • ואלו עוז העתיק את נקודת הכובד מן הערים והמסעות של 'איש העיניים', כפי שהוא מוגדר בשער האחורי של הרומן , לחשכת ההוויה. ההיפוך הדרמטי מעניק עוצמה לסיום. שני המספרים בחרו להקל על המשא הטרגי , גורל של מוות <עבריה כמו סגולה>, שהעמיסו על "סוכני החרש", שלהם. טו . חתימה: התפעמות וענווה הזיקה בין "לדעת אשה" 'ל'עידו ועינם" יכולה להתנסח במלים שבהן בחר עוז לסיים את הרומן: "התפעמות וענווה", גילוי הנעלם, שהוא לכאורה בהישג יד ולמעשה מתחמק והולך' באופן המורכב והמופלא, שבו הוצג על ידי עגנון , עשה את הר ומנסה שלו לדוגמת מופת, ראויה לחיקוי של תחרות. עוז, שחביב עליו העיסוק בסוכני חרש מכל הסוגים, דומה שלא יכול היה שלא להיתפס לקסמן של עלילות גבריאל גמזו ודוקטור גינת, בחיפושיהם אחרי חסדיה וצפונותיה של גמולה. ומי שמצייר את פרופי 'ב'פנתר במרתף" כמתמיד במשחקי מלים, ואת יואל כמחלק קירות למשבצות ותוהה על מהותן של מלים, לא יכול היה, ככל הנראה, שלא להתפעל ממשחקי האותיות בסיפור החידה 30 ·····ג ליוו 220 1~ ;:j 1 העגנוני. תעלומות וצפנים היו לגשר המחבר לספרו: מתחילים סיפור' כתר 1 ירושלים, 1966' עיון משווה", המסה כלולה בספרי: חזון וחזיון את עוז המודרנ יסטן' המתעדכן ומתחדש בלי שבו נכלל דיון בסיפור "בדמי ימי'ה' של עגנון. יחדיו, תל אביב, 1987• 7. על עמוס עוז ראה בספרי: שישה מספרים, יחדיו' תל אביב, 1972; מספרים בייחודם, יחדיו, תל אביב, 1981; וכן, לפי מפתח, דרכים בפרשנות אילן, · החדשה, אוניברסיטת בר 1990• 8. המסה היא נוסח מורחב של הרצאתי בכנס עמוס גוריון · עוז, שנערך מסעם אוניברסיטת בן בנגב, המחלקה לספרות עברית, בימים 24•2s בפברואר , •1997 9. תודתי נתונה לעמוס עוז על שהשיב לשאלתי בעניין "החרפה בעליית הגג". על סמך תשובתו מוסבר הדבר בגוף המסה. 10. עמוס עוז אמר לי באותה הזדמנות כי בעת כתיבת הרומן עמדו לנגד עיניו מחזותיו של סופוקלס: "אדיפוס המלך", ובעיקר: "אדיפוס בקולונוס". אכן, את מקומו של הפסל הקטן, המציג חידה בפני יואל 1 בפתיחת הרומן 1 וממשיך להטריד אותו לאחר מכן 1 ניתן לקשור בספינקס התופס מקום חשוב בסוגריה של אדיפוס. המשך העלילה ברומן יכול 2. המובאות מתוך היצירות "עד עולם" ו"עידו ועינם" הן מן הקבצים שבהם הן מופיעות: האש והעצים, שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"ס; עד הנה, שוקן 1 ירושלים ותל אביב, תשכ"ס. 3. המובאות מתוך ספרי עוז מסומנות במספרים, המובאות מתוך כתבי עגנון מסומנות באותיות. 4. פירושים ל"עידו ועינם" הנזכרים במסה וכן פירושים אחרים, ראה בספר: שמואל יוסף עגנון 1 עם עובד, תל אביב, 1982. בספר, שנערך על ידי, מבחר מאמרים על יצירתו של עגנון ומבוא מקיף על דרכי הפרשנות של יצירות עגנון . 5. דיון נרחב 'ב'עידו ועינם" ראה בפרק: "סיפורי אהבה מסאריאליססיים", בספרי: סיפורי אהבה של שמואל יוסף אילן, · עגנון, אוניברסיטת בר גן, · רמת 1980. וכן 1 לפי מפתח, בספרי : בין עגנון לקפקא' גן, · אוריין, רמת · בר 1972; ח.נ. ביאליק, ש.י. עגנון, יחדיו, תל אביב, 1986• דוגמה לזיקה מסוג אחר 1 בין סופר לסופר' בכל הכרוך ל"עידו ועינם", ראה: "אותיות הקודש": הרף, לעגנון המצרף ארכאיות ומודרניות בתבניות סיפור ולשון מרהיבות. ו במקום בו נמצאות ההשתאות, ההתמצאות ו הבקיאות, תימצא גם הענווה, הקובעת חיץ ו פדו ת בין אמן מקורי אחד למשנהו . לא הליכה נוחה בתלם העגנוני לפנינו' אלא ענ ו וה שיש בצדה אדנות. "לדעת אשה" הוא ר ו מן בזכות עצמו' שאפשר להתרשם ממנו עמוקות, מבלי לתור אחר מקבילותיו העגנוניות . המבט המשווה בא להעיד על טפחות שטמון בהם כוח ויציבות של מסד עמוק, השואב את עוצמתו ממיטב המקורות. • בשולי המאמר : 1. המ ו באו ת הן מתוך ספרי עמוס עוז: לדעת אשה, כתר, יר ו שלים, 1989; שתיקת השמים, כתר, ·רושלי ם, 1993; פנתר כמרתף 1 כתר 1 ירושלים, . ההתיחסו ת היא למכלו ל כתיבתו של עוז וכן אפלפלד, עגנון, 'בעת ובעונה אחת' - 'עיוו ,ועינם' לרמוז לנסיובו של אדיפוס לבנות את מסלול חייו מחדש, לאחר מה שאירע לו וליוקססה אשתו. אורי יזהר 199 1 מנוחה במוכח נא, ר~?~ דר ,ם:~~נ;: ס~~א ~נףסה דמף~ה ו~~? ש,קע~pזסry7 ~ח.ז ת;מ~,ע~ ס~בףע;ת נ; , למ.ס סי;ע.ר ~ס a דיק ד:~ ~w ה ~ת ~ר~י~י ס~יי , ל~~ש ת~~~~סן ry ~ךד ~ז סנכד~נז;ת ~~פף ~ליס ?סל.ר נ;: 9 ךר ~אן על י;~ ~ן~ה לא מף~~ה. ה;ךד א;ת; ~כ;ן • ~ר.ו א;ת; ~ןה ו~~~ • קחי שירים כמו פרחי נפש קשים לב. קחי ~ירים ;מ~ ~רחי ש~~.םי~~ ז_\ל ז:ו 9 עי ~ע,ךינףת. מלים :פ;ת ג;ב;ת ~חיו ו~: ר~ע.~ר לקלי o/ א;ת ~ד.ר~ת ה~~ ה~~~ Ci ~רף :z מנ " ל ע;ך; 7ך.:ג~ ה~?ךצףת לא ן~;ג~ ~~ךי~ת 9~ry סר י ס~~ w ת ד~ז לא ס~יא רב:ה. . ~לי ד :zר~~ ~ת ת~~~ ry ~קי~ה ך ry ~ןת. פעם אחת לפ n ;ת שנזרגיש נטףח. T • :-•: T : מה שיעלה נידנף להציל הףא שלנף. T ',' ' -: " T : .'' :--.'' - שיעור במרקסיזם אחכה, כן מוות מכל אהב;ת י יצאתי מושש י;תך ילל;ת האהבה של זאב הערב;ת זא i:i ת ה~~ער הרעב;ת. " T ', : ' T T --; הביאף ,-~לע T את: • מ~~י זP.~~ג~ז:וי ~לי ry ".ן ~ן ף o/לל T סז :~ךעף ל ~· גףך i~ע~ P.~· ;ך~~ פערף לע;ת נרבד תאו;תיו , ~ךאש;~ה . עקלף ~ת ך ry·יכtי ה~~~~ ה~ק~~ f דירתי. בשלישית אבלף רגש;תי. . ז;נןאף םקן~: ~Q ע,ןת רף n;' ז ~דד · נכד o/תי ?wל y בור ~~יא;ת ק;ך~י . ~ע~~ ל; ~ד 1R ת':ס~סד. :tכ o/ יי . הף~ל לי .· ~ה;~לס ו:ז~~ י ~ז ךהףא ~סד ~ז;נף ם ע~~~~ ~wה · · T אני פנףי לאהבה. מה יש לי מלשד ;אהבת הלא מממשת. מתוך ספר העומד לראות אור בהוצאת "גוונים" ~~~י ry ן- '~i א ~שףר 7יפ~ג ·; . -, T -: -: T . -: להפסיד זולת פני? -T -. : -: 31 יוני 98'••••• ~ו ~ו מצד זד, ~.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l,ll עמוס לזיתן מוספים, ספרים, אררעים מדוע הוא מגמגם ? "א-אני יצ-יצחק קר-קומר"." <עמ' 237( .1 אחת השאלות המעניינות, מתוך רבות, הערלה מן הרומן החדש של יצחק לאור <"ועם רוחי גווייתי" הספדיה החדשה, 336 עמ') היא מדוע גיבורו הראשי - איש שב"כ שהתאסלם, המוליך את מסע השיבה של ילדי הפליטים, בעטיו פורצת מלחמת לבנון - מגמגם? לא נמצא לכך תשובה ישירה בספר , אולם הסיבה, לדעתי , נעוצה בסתירה פנימית בתשתיתו הרעיונית: מצד אחד זהו רומן המחויב לפירוקה של כל זהות קבועה, אישית או קולקטיבית, ועל אחת כמה וכמה לסיפור של "בניית הלאום" <הציוני>: מצד שני זהו רומן המחויב, במידה לא פחותה, לסיפור העוול הפלסטיני , שהשוד הביזה והנישול 1 הם חלק מסיפור "בניית הלאום" שלו. למעשה רוב מרכיביה של תשובה זו נמצאים כבר בדברים הכתובים בידי מ.פ. <מנחם פרי> על גב העטיפה ורק המסקנה חסרה. "נושאו של הספר - נאמר שם - הוא המופרך שבעצם הזהות, האישית והקולקטיבית, שאינה אלא סיפור אפשרי מתוך רבים", אז מצד אחד , באמת, אין בספר דמות בדויה אחת בעלת זהות קוהרנטית: לגיבור הראשי כמה שמות י צחק קומר (מ"תמול שלשום" של עגנון>, איסמעיל 1 מהדי 1 גדי , וכן כינויים כמו אבו- ארבע, המורה המגמגם לספרות ועוד: מלבדו יש לנו שלושה גדי נוספים -שמוקלד , רטנו וחרמן - שלא ברור אם הם כולם אותו גדי: שלוש נשים - המורה לביולוגיה, שלומית ואשת הרב - שהן כולן אם לבן אחד: כמה נשים הקרויות שפרה; אל"מ אפרים מפקד סיירת מטכ"ל , העובר ניתוח לשינוי מין ונקרא אפרת; מוראן , ג'מילה ויזיד , האח האובד, שייתכן שהוא גם גיסים, שרת בית- הספר המהפכן , חסידו של צ'ה גו וארה: שלושה סיומים לספר ועוד כהנה וכהנה תעתועים ובלבולים, המחוררים כל רציפות סיפורית וכל אחדות של הדמויות, ו גם מקשים לא מעט על הבנת המסופר • מצד שני , וזה מה שמנחם פרי לא שם לב אליו או לפחות לא ציין בדבריו , המסר חייב להיות ברור , ולא רק "סיפור אפשרי אחד מתוך רבים". לא רק פירוק כל זהות יש כאן, אלא גם הרכבה ובנייה. הרומן הרי מתרחש בתקופת מלחמת לבנון ותחילת האינתיפאדה, והאבחנה בין "סובים" ל"רעים" חייבת להיות נחרצת. וכך , בצד דמויות והתרחשויות אופציונאליות לחלוטין , אנו זוכים גם לדמויות ואירועים מוכרים, כמו בגין <המתאבד בכיכר העיר ומייעץ לבני עמו לשוב לאירופה>, שרון <הנרצח על מדרגרת העירית>, ופול , רבין , פרס, ברק <אהוד ואהוון>, ואפילו המשורר אורי ברנשסיין והצייר רפי לביא <הנקראים משום מה "שמרקים") ושמות אישים נוספים. .2 פרשנותי לשאלה מדוע הגיבור הראשי מגמגם, מקבלת סיוע מספר המסות של יצחק לאור "אנו כותבים אותך מולדת" <הקיבוץ המאוחד ,1995( ומן המסה המרכזית בו הקרויה 'הלשון הקרועה' שהיא הרחבה של רשימה שפורסמה תחילה ב'הארץ' ב 1994-, מה שמלמד על מרכזיותה בהגותו • עניינה של מסה זו הן העוולות שעשתה המדינה לפלסטינים מיום תקומתה, והשתיקה שגזרה על סיפורן. היא פותחת ב"לוד כמשל", דהיינו בגירוש 30 אלף ערביי העיר ב 15- ביולי 1948, "פשע יצחק - לאור ועם רוחי גוויתי . ~ נL מלחמה שציווה לעשותו בן-גוריון בתנועת יד", ובהתחקות אחר השתקתו בפוליטיקה, במחקר ההיסטורי ובעיקר בספרות העברית, ששיתפה, לדבריו , פעולה עם המדינה בכינון "הזיכרון והשיכחה כחלק מן ההגמוניה בבניית הלאום". בהמשכה עוסק לאור גם בסיפורו של א.ב. יהושע "מול היערות" )1964( בה מופיעה דמותו של השומר הערבי כרות הלשון . לאור כותב כי חולשתו של הסיפור הזה נובעת בדיוק מתלותו העצומה בתכנים הפוליטיים, שניסה ליפייף ולעקוף בכל כוחו • לדבריו בשנים ההן היה כבר הדיבור על הביזה, המלקות והגירוש בגדר סאבו שנקבר תחת שתיקה שבהסכמה. הוא מאשים את יהושע כי בעת שנכתב הסיפור התנהל מאבק פוליטי עיקש לביטול המימשל הצבאי , מאבק שלא נזכר כלל בסיפור ולא עניין את מחברו . הערבים בעיני יהושע בסיפור , שייכים לעבר , בהווה אין ערבים אלא "איום" <המסומל באש שמצית שומר היערות>. לאור גם תוקף את האופן שבו נזכרת הקרן הקיימת בסיפור כ"מחלקת הייעור" תוך 32 גליון ····· 220 HJ ~1 "ה-הקונפליקטים חג-הגדולים, א-אלה ש- שמשפיעים על ה-החיים ש-שלנו , ל-לא מת-מתרחשים בין דמו-דמויות , ו- והקונפליקטים ש-שמתרחשים ב-בין דמו- דמויות, ל-לא ש-שווים יו-יותר מ-מכתבה ב-בעיתון , או בט-בטלוויזיה" <עמ' 110(, כלומר , הקונפליקטים בעלי הערך מתרחשים בתוך הדמות, במאבק שבינה לבין עצמה, ולא בינה לבין סביבתה. ומבחינה זו הקטע הבוטה, שהובא כדוגמה למעלה, לא שווה יותר מכתבה בעיתון או בטלוויזיה? נמצא שהגיבור חותר כאן תחת עצמו , או תחת מחברו , ומערער על קביעותיו . הרומן כאילו נקרע בין הצורך לומר דברים חד-משמעיים, בוטים וישירים, לבין כפירתו בחד-משמעות זו מעיקרה, במיוחד ביצירה אמנותית, שללא מורכבות תעשה שטוחה ורדודה. לכן , אולי , המקום שתופסות בספר האמירות הפוליטיות הישירות, בסל בשישים לעומת המקום הרב המוקצה, למשל , לסקס במחשבותיו של הגיבור , שהוא "חסר פשר , תמיד מחוץ להקשר הסביר , כי זה מה שזה". בכלל יש מקום לשאלה, איזה אור שופכים קטעי הסקס על הגיבור? באחד המקומות <עמ' 206( נאמר לו "תלך אתה חולה מין", ונדמה לי כי בסוג כזה של תיאורים, והם רבים בספר , מתכוון המחבר להחליש את התוקף המוסרי של גיבורו. נראה שלאור מוותר כאן במכוון על מסר חד-משמעי למען מורכבותה של הדמות, כאשר הוא ממשיך להיטלטל בין שתי המחויבויות הסותרות שלו - "מפיח אש וחובקה" כותב על כך מ.פ. על העטיפה. והוא הדין בדברים <חתרניים> אחרים שאומר המורה המגמגם לתלמידיו , שיש בהם גם משום הטלת ספק במעשיו של המחבר: "שיעור אחד לא אמר כלום, ישב מולנו ושתק. כשצחקנו משך בכתפיו ואמר: א-אין ל-לי מ-מה ל-למד. אחר כך אמר: הפ- הפקרנו ק-קטע א-אחר ק-קסע מ-ממורשת ה-האנושות". תמו-תמורת מ-מאית מ- מערכו כ-כדי ל-לקבל ב-בעדו מט-מטבע ש-של אק-אקסואליות" <עמ' 116(. בדבריו כאן יש משום הפניית עורף לאקטואלי , כאשר בחלקים אחרים שלו הספר הוא כולו אחוז בה. •4 לכאורה בנוי הרומן על המסה הביקורתית, אולם למעשה מתברר כי יישומה הספרותי איננו כה פשוט, וכשניגש יצחק לאור לכתוב את הרומן שלו הוא כאילו מהסס. הוא אמנם אינו כורת את לשון גיבורו היהודי-ערבי אבל גם לא מתירה ל גמרי , אלא משאיר אותה בגמגומה. כאמור , הדבר נובע, לדעתי , בהכרח ממגמות סותרות של "פירוק" ו"בנייה" להן הוא מחויב: פירוק הזהות מפרק גם את סיפור העוולות. אם כל ההבדל שבין יהודי לערבי מצטמצם להבדל ההצעה הלא הומאנית, אולם הערבים לא הגיעו. חבר הכנסת הקסנשוואנץ, "שהיה באסיפה פוליטית כשחילקו את השכל", אמר כי שוב הוכיחו הערבים שאינם מקבלים את דין ההיסטוריה. "דין הבתים לשקוע ציטט פרן-שרון <מאלתרמן ->.ל.ע שיר ערש שהיתה שרה לו אמו . הוא היה ילד מרטיב. בהתחלה היכר אותו , אחר כך העירו אותו ושרו לו שירים שישתין לתוך סיר . בסוף זה הסתדר . כשהודח מתפקידו בגלל הטבח בסאברה ושאהילה, הלך לקבר אמו לחתייחד עימה. זכר רן הלילות שבהם היכוהו עלה בו. "טוב שהיכר אותי אמר לעצמו , ככה למדתי לסבול יחס נוקשה מהאנשים הקרובים אלי ביותר" >.םש< מרוע מגמגם הגיבור הראשי של הרומן הישראלי-פלסטיני, איש שב"כ שהתאסלם? לרעתי, משום סתירה פנימית בתשתיתו הרעיונית של הספר: מצר אח,ר זהו רומן המחויב לפירוקה של כל זהות קבועה אישית או קולקטיבית, ועל אחת כמה וכמה לפירוקו של סיפור "בניית הלאום" (חציוני); מצר שני, זהו רומן המחויב, לא פחות, לסיפור הגורל הפלסטיני שחשוד, הביזה והנישול חם חלק מסיפור "בניית הלאום" שלו • לאור לא כרת את לשון הערבי כמו ב"מול היערות" של א.ב. יהושע, אבל גם לא התיר ארתח לגמרי . המעבר מלשון כרותח ללשון וחוטה, ביצירת אמנות, איננו פשוט • ספר לא קל לקריאה, אבל ספר שאינו מותיר את הקורא אדיש ושלא חסרים בו רפים מרחיבים ביופיים. דוגמה זו , המקיימת כביכול את הדרישה להעלאת המודחק ולהתבוננות לעבר בעיניים "עמוק, עמוק לתוך החשכה", חיתה צריכה לכאורה להיות לחם חוקו של המחבר ברומן זה ולמלא עמודים רבים בספר , אולם האמת היא כי היא נדירה למדי ואינה אופיינית לרובו • לא במקרה הפיסקה הבאה מיד אחריה פותחת במלים: "כל זה לא קשור לסיפור שלנו". כי גם כאן נחשפת איזו אי-התאמה, אסתטית הפעם, הנגזרת מהסתירה היסודית, שגיבור הסיפור , השב"כניק לשעבר המשמש עתה כמורה-מגמגם לספרות, נותן לה בעקיפין ביטוי כשהוא אומר לתלמידיו בשיעור: העלמת העובדה שחיתה זרוע של המדינה להפקעת אדמות הערבים. לדבריו , יכול היה הערבי , העובד ביער הקק"ל שעל הריסות כפרו' לספר לפחות איך התגלגל עד הלום ו איך הכול התרחש. יהושע לא נותן לו פתחון פה, ו יצחק לאור שואל מדוע, וגם מ שיב: "אבל למה כרת לערבי את הלשון? כל ו ם לא יכול היה לתת בפיו של השומר גיוסה כלשהי? בוודאי שכן , אבל הלשון הכרותה איננה של הערבי , הלשון הכרותה היא של היהודי. או במלים אחרות: תשוקת היהודי היא אל שתיקת הערבי , אל פה חסר לשון' או אל פה מדקלם. כי זוהי תשוקת הנראטיב הציוני , שידברו כמו שאנחנו ר ו צים שידברו , או שלא ידברו בכלל. הלשון נכרתה לערבי בסיפור , משום שמה שיש לערבי לומר - הוא ידע טרוריסטי .>שא< הידע שיש לערבי לומר בלשונו מסתכם אצלנו בידע 'מזרחני' , לא בידע תרבותי , שלא לדבר על זיכרון היסטורי . זה ידע למביני דבר' למפענחי הצופן הערבי , שב"כ, מ ו דיעין' גורמי הערכה. ביסוד הסיפור לא עמד דבר אחר זולת הרצון לומר את 'הרעיון' שיש להם צדק מול הצדק שלנו . ו צדק מול צדק, אלה מלים שנועדו להצדיק רק דבר אחד - כוח" <עמ' 166, שם>. מעבר לכל אלה - הוא מוסיף - ישנו הסיפור שהסופר חייב לספר , בלי שום קשר לזכות או לצדק. "כל ניסיונות ההשתקה, לא יכלו למודחק. הוא חזר . ספרות מוכרחה להתבונן ל עבר בעיניים. עמוק, עמוק לתוך החשכה". ו .. ברומן "ועם רוחי גווייתי /1 מנסה לאור לספר את מה שהוא אומר במסתו 'הלשון הקרועה' שהסופר חייב לספר. כמה רעיונות, אמנם, הלקוחים ממנה, פיתח ברומן זה. ביקורתו על "הידע שיש לערבי לומר המסתכם אצלנו בי דע מודיעיני" , מוצאת כאן את ביטויה בדמותו של איש השב"כ החוזר בתשובה ו מתאסלם, שגם נעשה מורה חתרני לספרות. גם "שיבתו של המודחק הפלסטיני", הנזכרת שם, מוצאת ביטוי ברומן' לעיתים בדרכים פארודיות ו גרוטסקיות למדי <עמ' -224 225(: איש השב"כ שהתאסלם מוליך את מ סע השיבה של הילדים הפלסטינים לבלר א-שייח, ליד חיפה. מסע שבעטיו פורצת מלחמת לבנון . שר הביטחון עותניאל שרון טוען ששיירת השבים מנסה להסתנן לכפרים החרבים. חבר הכנסת הקסנשוואנץ <זנב מכשפה ->.ל.ע דורש לסלק את שרידי 400 הכפרים מהם נותרו 5000 שרידים, אבל קיבוץ צובא בהרי ירושלים מתנגד , ובמכתב לעיתון הסוציאליסטי 'דבר' מתוארת פריחת מ· הר ו נים בכפר החרב, המשמש יעד לטיולי לדים למען · ה דו-קיום." האמנים תושבי ע י ן-הוד ערכו ערב משותף להם וללוחמי ה פלמ"ח שגירשו את תושבי הכפר . הם גם הזמינו אמנים ערבים, כדי למחות על 33 יוני ,98'••••• שבין "סיפור" ל"סיבור" ('שיבולת' עמ' הים" של משה שמיר ועד התמונה המסיימת 156( מה נותר לספר? ! ואילו בניין סיפור המזכירה את החלילן מהמלין: העוולות בונה גם את הזהות הנושאת אותו . הספר חכם מדי מקוראיו במבנהו המסובך , ו~ 5 ו גם משאלות אסתטיות של תמורכבו ואפילו לשונו של מ.פ. מסתבכת בדברים ,~ אמנותית מול השטחה עיתונאית. רמסתב שעל גב העטיפה בניסיון לתאר את הקורה ~ שהמעבר מלשון קרועה ללשון רהוטה, בו , וכדומה. ביצירת אמנות לפחות, אינו כה פשוט. חרף כל הקשיים הללו , זהו ספר שאסור בביקורתו העיונית, הוא נחרץ הרבה יותר , להתעלם ממנו. ספר שחלקים רבים ממנו ואילו ביצירתו הספרותית הוא כאילו פוסח כתובים בעוצמה ובתנופה מרשימים, ספר על שני הסעיפים. המטלטל את הקורא בכוח רב, מרגיז , מעצבן , מרגש, אך אינו מותיר אותו אדיש. ההתדיינות עם יהושע, אגב, נמשכת גם בספר זה, אם כי בחריפות פחותה. המעניין לא אוכל לפרט כאן הכל , אך לא אוכל גם הוא כי המגמגם, במעין הפוך על הפוך , שלא לציין במיוחד את פרק ג' 'פרשת מאשים את א.ב. יהושע בגמגום: שיבולת' שאפשר לכנותו "סיפורי תא המעצר", מעין סיפורי אלף לילה ולילה "- אתה יודע שיש לי עותק חתום של א.ב. המסופרים במהלך לילה אחד במדור התחתון • שיאו הוא פרדוקס האהבה בסיפורו יהושע? הוא סופר נפלא נכון? - ה-העברית ש-שלו של חליל על אשתו: חליל שונא את אשתו , - למה אתה מתכוון , הרי הוא סופר? כיוון שאינו יכול להתאהב בה מחדש, ואין אוהד נהדין - הוא ל-לא מ-מספיק ו-רגיש, הוא מ- הוא יכול להתאהב בה מחדש, כיוון שכבר "מקור השראה" אם גם לא מקור סמכות, מגמגם" <עמ' 235(. נעשתה, ברוב אהבתה אותו , חלק ממנו , לוותר • וזאת כדי שהיהדות לא תהפוך ושוב אין היא אותה אשה בה בהתאה חנוטה, קפואה .ומתה בסיום, אגב, הגיבור כמו מתפצל ילשנ כשהכיר אותה לראשונה. לכן , אין לו ברירה אגב ב"דימוי" האחרון <גיליון סר' עורכת: מרכיביו היהודי-ערבי. יצחק קומר פשוט אלא לרצוח אותה, ואז לפעמים הוא אוהב . חוה פנחס כהן> "לספרות אמנות ביקורת אותה מחדש. חלק מהסיפור הוא הקושי מתפוגג. הוא יורד לנחל ונעלם בגדה השביח ותרבות יהודית" המוקדש ל"שירה 1998" עם שיירת הילדים לתוך השדות .הירוקים להסביר "אמת" מורכבת זו לחוקרים <עמ' מתפרסם שירו של אדמיאל קוסמן <משורר 142( אולי כמו האמת מרובת הסתירות של <הסיום הראשון , עמ' 325(, "דתי-מהפכני" הייתי מגדירו, ומרצה הספר כולו • סיפור נפלא, ולא חסרים כמותו אולם "החיים חזקים מן המוות ואז הם קמו לתלמוד לפי עיסוקו> הנקרא 'שיר היהודים' ילדי המסע." והמשיכו הלאה והוא ביניהם" גם בפרקים אחרים. המתאר מעין לוויה כזו המנוהלת בידי "חברה אלה ילדי הפליטים ממסע השיבה, או אדישא" <על משקל חברה קדישא> כאשר יש תלמידיו האחרים, ולפני שימצא מנוחה יותר מרמז כי הארון המובל לקבורה הוא נכונה הם צריכים למצוא את "הקטלוג", של אחד אלוהינו? ארון הברית. וכך נאמר שם בבית :האחרון הכפרים, הקברים ושמות ההרוגים, יאלפ צדקו מי שאמרו כי מלחמת התרבות השפרצ יהודים וערבים. אחר כך הוא מסיים את חייו ודמעות על לחיינו' והמלים נחנקות בגרון פעם שניה. <סופו השני של הסיפור , 'עמ בעקבות הצנזורה שהוטלה על המחול "אחד ואנו מרימים, אל על' את התשובה היחידה, מי יודע" בביצוע להקת בת-שבע לא חיתה (. 327 הצעובה לחיים, הטמונה, זה אלפי שנים, בסיום השלישי נעצר גיסים, הוא יזיד, שאינו על העירום או הגטקעס, אלא על השאלה אלא ערבי המתחזה ליהודי , אחיו הנרדף של העקרונית מיהם הבעלים על מורשת כגויה הגיבור-המגמגם, שרת בית הספר , "המצטט ישראל? האורתודוקסיה אומרת: כולה שלי מצחינה לעייפה מכתבי המהפכה", ומי שמסגיר אותו ואין לאחרים חלק ונחלה בה! בארון. הוא אחיו , איש השב"כ. קומר מת וגיסים זהו לב העניין המקומם יותר מכל. נכסים כ עלם בקרביו של בית הסוהר . <הסיום רוחניים אינם בבעלותו של איש, ומי שמנכס שורות המזכירות לי את מאמר חז"ל על השלישי , כמעט, עמ' 329(, אותם לעצמו ועוד "מקדש" אותם, עובד התורה: "זכה - נעשית לו סם חיים: לא זכה מהי' אפוא, האמת ? גם היא מגומגמת: עבודת אלילים' עליה נאמר ייהד ג ו בל - נעשית לו סם המוות". מלחמת התרבות "סיפורים הם סיפורים. גם הליכים משפטיים יעבור . תורת ישראל , נאמר עוד , "לא היא מלחמה כזאת, על החיים. אינם יכולים להגיע אל חקר האמת, ומידות בשמים היא", "שבעים פנים לה", והיא הצדק או הרחמים אינן רלוונטיות, רכאש "תורת חיים למחזיקים בה" , ואין חיים אלא מדובר בשורש ההוויה: השתייכות או יא השתנות וחידוש מתמידים. היהדות מאברהם פטור ממלחמת התרבות העברי - שנקרא כך משום שהיה מן "העבר" השתייכות של אדם לאומה" <עמ' 332(. הזה וכל שאר העולם מן "העבר" הזה - היא ומעניין לעניין באותו עניין: 17 מכתבי מהפכה מתמדת, ורק כך , בעצם, היא תהולכ קוראים נזעמים, על פני כפולת עמודים, פי •5 מן הנושא היחיד עליו עמדנו ברשימתנו , ומתעשרת. שניים מהמדור הרגיל' לו מוקדש בדרך-כלל ניתן להבין כי אין זה ספר קל לקריאה. האורתודוקסיה רוצה לסלק את החילונים רק עמוד אחד , פורסמו במדור .ד.ת" 9499" מכל עיסוק במורשת ישראל. שיתעסקו במוסף "7 ימים" של 'ידיעות אחרונות' <הספר מודע מדי לעצ qו , עד הפסיק האחרון שבו , אין כמעט נושא על סדר היום הציבורי באמנויות, שיתעסקו בחוכמות חיצוניות, )8.5.98( בתגובה על הראיון שפירסמה והביקורתי , שאינו נזכר בו: הספר עמוס ימד שיתעסקו במדעים, אבל שלא יתעסקו במה שבועיים קודם לכן עינת ברקוביץ עם תא"ל שהיא חושבת למונופול שלה. בנקודה וז יעקב עמידרור , יועצו הצבאי של שר הביטחון באיזכורים וברימוזים ספרותיים, החל מן דווקא אסור לכל מי שיש לו עניין לפעי בהווה, קצין בכיר בעבר ומי שמייעדים לו התמונה הפותחת, "טנקים עולים מן הים", במורשת זו ורואה בה, כדבריו של ארי אלון , תפקידים חשובים בצה"ל בעתי.ד שהיא מעין פאראפרזה על "אליק נולד מן 34 יי גליון ···· 220 תא "ל עמידר ו ר' איש המפד"ל המזוקן בעל הפרויקטים המיוחצנים, שתפסו עד היום הרבה בשביל הרבה! מעט בשביל מעט! גם הכיפה הסדר גה, הוא כנראה חלק מאותן טרמפ על עיתונו של שוקן' זה הפלצני' השירה תובעת ככה. אל תבלו זמנכם אצל 'אליטות חדשות' שמטפח נתניהו' והוא היומרני, והנפחני ביותר. שירת הפלסטיק. אל תזכו במבטכם את מ סמל את סרג הקצונה שהולכת ותופסת בגיליון הראשון במתכונת של ארבעה עמודי יצורי הדפוס המשוכפלים לפי שבלונה. לכו 1:)1 ו מק ו ם בולט בצבא. מערכת העיתון מציינת כי מבול עז ניתך על המערכת בעקבות הראיון עם עמידרור' מתוכו נבחרו 17 מכתבים בל בד לפירסום. ואכן' משהו כנראה, הציק הפעם במיוחד למגיבים. לא נטעה אם נאמר כי היתה זו ההתנשאות המפד"לית, שחיתה הקש ששבר את גב החיל ו נים. הנה כמה מדבריו: " ח". ו ץ מהעברית במה מתבטאת היהדות ש לכם, החיל ו נים? בזה שאתם חיים בארץ? מבח י נתנ ו ' היהודים הדתיים, אתם גויים דובר י עבר י ת. אנחנו הדתיים אומרים, שיהדו ת זה קיום מצוות. זה הפער בינינו )."( א י ן תרבות חילונית מלאה שיכולה ל התמודד עם התרבות של הדתיים. אני ש ו אל מה יהיה כאן בעוד מאתיים שנה? מיל י וני יהודים יוסיפו לקרוא בתנך, במשנה, בגמרא ובשולחן ערוך' ומה יישאר מאבני היסוד של התרבות החילונית, להקת טי פקס?" נמאס כבר' באמת, מהרטוריקה הזו על 'ה עגלה הדתית המלאה והעגלה החילונית ה ריקה'. האמת היא כמובן הפוכה, כי בעוד ש העגלה החילונית מכילה גם את התרבות ה י הודית (לא בהכרח את האמונה באלוהים, עמידרור ברדידותו מזהה בין השתיים> גם אל השירה האמיתית. לכו אליה שתניק אתכם כאמא. בדקו היטב אם פטמותיה מגירות חלב. אם לא, הרי אלה פטמות של רעל' שמרקיבות את הנשמה הרעבה. אל תבקשו קשים ללגום מהחלב המדולל הזה. בקשו רק דבש."" וכן הלאה, מלל של ינוקות 'גמולי משדיים', ההולם יותר מכל את גליונות השירה שלהם עצמם. • אלישע פורת ~ •::• 'הארץ', המוקדש ללוגו ענק על מחצית העמוד <כסף לא חסר שם לפרויקט "המהפכני" הזה>, לשירים מאת השלושה, להודעות ולתודות, הם כותבים בלשון עילגת ואנכרוניסטית במניפסט שלהם: "הקשיבו טוב. אנחנו מכירים את חוק הצרכנים. איננו מוכנים לתת סכומים גדולים בשביל סחורה טיפשה או מרופטת. סיוט הרעד הזה שבידי ם ~· ;בר מא •ל Tnז i ר: ~ל ~ל~לה ;ףב ~Q קז:וי ~חל 1 ץ מם~רים w ~הקעף במארב. נשאתי את · לייזר , -- ז-: T T• את היצירה החילונית המקורית וגם את הי צירה הר ו חנית העולמית, כוללת העגלה הדתית, אותו מטען' שברובו אינו מעודכן ואי נ ו רענן . על כגון רא אמר כבר עגנון: ח דש לא נתחדש, והישן נתיישן. ב . כ. ל אחרונה נמסר כי תא"ל עמידרור פרסם מ כתב התנצלות על דבריו. במכתבו הוא א ו מר בין השאר כי בגלל שנאת חינם חרבה ירושלי ם ו הוא עצמו אשם בתוספת לשנאת חי נם זו . זוהי' לדעתי' התנצלות כנה, מה ג ם שבגלל הוויכוח הציבורי לא מונה ל תפקיד ראש אמ"ן אליו נשא עיניו. לפיכך' מג יע ל ו ' באמת, לדעתי' פטור מלחמת התרבות, פשוט אין זו אומנותו. חמישה גליונות יוהרה דחפתי את עמ;ס, גם ד~ה~ ך~~קהי. ח~לס~ז:וי. דע ש~די חזרה לרע;ן והם ".נ; . הר~ :iל bן;רןpז: · ~~קךי · נכ~יד ~ל י~ף~~ . פברואר' 1998 סור מקצועי ~יר י~~ ~ן g ן ~ת סף סי .השירה הפ . רא~ים שלי ? • :• ' ' T: -T ' -•• ~ל ~ר ~שףט, ~לא ח~~ אתי את הס;ד לשם: T : -:• ' • ~~יא ~דסךה י~~ ה;~ך ~ת ס~~ף ~ל ~ח;ךי רועה מסור t' יר י~~ ~~לים ~ת ~יךהי? כ;ל.א . . . א;נכה ~Q ד ר~~ ן~~~ף שףר;ת: אב' לא ש;חט את הזה"ב, ולא ע;שה ם~~ אהב"ה: ולא ;;בר צלע;ת ולא ר~~~ ~~ק~י~ים · ~לסם, הקש י בו' הקשיבו' שלושה אנשים שאיש לא ~ק~יל :'.ת;כ~- י~~ וiיח·ר~ ,ת;אך~יt9~ ~~;ק ~~זpי ~נ;ף ק.חן~pזס נ;עט נאפכא;ת שנטפל;ת אל הרחל;ת ל; 7.;ט\ז ר~ר י~~ ב;ל.ם שמ ע את שמם - איילת גורנו' אביב טלמור ו דר ו ר בורשטיין - שטרם פירסמו דבר שיר של"י f ~מת;חמ;ת :•נמכלא;ת".כל T ז 1ליל;ת. •: •• -T T : • --:-: • :• • בחייהם, שלא לומר ספר שירים של ממש, ף~ן 9 ן t' ת 910 י מבריח את השער , הגדר , ףמאח;רי גני ה ו לכים לשנות את עולם השירה בישראל השירה . הפרא~ים שלי , -~~ר~ t' · באמצעות "חמישה גיליונות שירה", חמישה ו לא י ותר ו אחר כך ישבתו ממלאכתם, שי צורפו אחת לחודש לעיתון 'הארץ'. מכל ~wד~לי -~~6ן pת; ~ל · .ם~~ ת :ם~~ס ג;ל~ים ~1·ת;ת~~~ ·, ל~~ Q דים, ף~ין ש 1 ר;ת, תסיt~ ל~ןר;ת. מרס, 1998 אפריל' 1998 י ונ י 98' 35 י:ן( s ן~ ~ מעולם לא הייתי נא דנפrםד צביה לביא רכבת לקופנהגן יוצאת מאוססנד , עיר חוף קסבה במערב בלגיה. ........- ...... ...... ~ אני רואה עצמי באוססנד בלילה סוער , הולכת ill ii לאורך המים. אני רואה סערה וגלים גבוהים ושחורים. אני רואה קירות עירומים של בתים, עומדים כנגד הים ואור חיוור שפוך עליהם. אני רואה אשה הולכת לאורך הים. בלי גיל. בלי מסרה. אני רואה גבר הולך לאורך הים. האם אנחנו נפגשים שם? האם אנחנו נוגעים? אני לא מצליחה לראות אותנו נוגעים. הוא הולך לאורך הים במרחק צעדים אחדים ממני . מה אנחנו עושים שם בלילה? אולי אוסטנד היא הצורך שיש לי להעמיד את הגבר במבחן הסערה, כדי לוודא כי כשאתחבט בגלים ובקצף הוא יאסוף אותי בזרועותיו? מעולם לא הייתי באוסטנד. הרכבת תבוא משם ותאסוף אותי בתחנת 'גר רה מידי' במרכז בריסל , תחצה את גרמניה ותוריד אותי בקופנהגן. בדיוק בשש ארבעים וחמש בערב הרכבת עוזבת את היגר רה מידיי בבריסל. אני מתיישבת בקרון השינה הריק. עדיין אור בחוץ. האם יהיה עדיין אור כשנחצה את הגבול הגרמני? מאז ומעולם התכוננתי לחציית הגבול הזאת. התכוננתי לבחור בקפידה את העיתוי. התכוננתי לבחור בקפידה את בן הזוג. יהיה זה גבר שיבוא איתי למסע. גבר חזק וגדול. להסתיר ממני הכול ולאחוז בי היסב, שלא אשמט ארצה. עכשיו אני לבדי בקרון הריק. עברנו את העיר לייז', הרכבת חותרת לתוך הנוף ואני מתוחה. האוויר מאפיל מעט אך עדיין אור והפרטים נראים בבירור . 'אקס לה שפלי כתוב על תמרור הדרך. אבל השלט הגרמני עם השם 'אאכן' מופיע גם הוא. אחר כך חורשה קסבה ומעבר לה קבוצת בתים אדומי לבנים ובחזיתם ערוגות כרוב. כבר גרמניה? קשה לי לומר בביטחון ואני מנסה לפצח את הנוף. מכונית נוסעת בדרך הכפרית שלמרגלות המסילה. סימן הרישוי שלה הוא בלגי , אדום ולבן. אחר- כך הרכבת עוצרת ואני רואה תחנת גבול. כמאה מסר בלבד מאיתנו , בתוך גרמניה, על גבעה עם עשב ירוק, עומד בית קטן , מסויד לב. עכשיו אני מושכת למסה את תריס הבד . הוא ארסם את חלון קרון השינה שלי. לא רוצה יותר לראות, לא רוצה לשמוע. 36 גליון 220 הקונדוקסור נכנס ומציע את שלושת הדרגשים התלויים זה מעל זה. בינתיים אני לבדי. הרכבת עוצרת מפעם לפעם ואני שומעת קולות הבאים מהתחנה. אינני מנסה לזהות את השפה. הדיבורים אינם מעניינים אותי. כרגע דבר אינו מעניין אותי. אני לבדי בתא האטום. אחר-כך נכנסות שתי נשים. אחת גדולה ומבוגרת וחשביה צעירה ודקה. אולי אם ובתה. מפספסות בדנית תוך שהן מספסרת בזריזות בסולם אל מעל ראשי , צוחקות קצת ונרדמות מהר מאוד , נושמות קצוב. הרכבת מוסיפה לחדור אל החושך ואני מתחילה להסתגל לקיומי בקרון האטום. אחר-כך אני מרגישה חבסות. הקרון מיטלטל נואשות אבל אני כבר מוכנה לכל אימה. לא מעניין אותי למה השתנה הקצב. למה מחתירה עזה ומכוונת הפכה פתאום תנועת הקרון לסלסלה אקראית. אני מכסה ראשי בשמיכה, מתכדרת לאבן קטנטנה ומחכה לבוקר • לאס יורדת עלי שלווה. הגוף מתיישר בדרגש הצר. שטח הפנים שלי גדל שוב וחזירתי שקפאו קודם שבות לפכפך כגלים שתקוותם נשברת אל סלעי מוחי. בבוקר , כשקרני השמש הדנית חודרות דרך שולי התריס לתא אני מבינה שגם החושך הגרמני חדר כך כמה שעות קודם. אני מציצה מבעד לחלון ורואה ערבה חדגונית. נוף שכולו מישורים ריקים. מוציאה מהתרמיל עיתון ראש השנה מהארץ שקניתי בתחנת הרכבת בבריסל. כתוב בעיתון שבישראל גועשות הרוחות בעניין זובין מחטה, מנצחה ההודי של התזמורת הפילהרמונית, שבחר להשמיע יצירה של ואגבר בקונצרט למנויים בהיכל התרבות. היכל , תרבות, ואגבר, סמל, היטלר , מוסיקה, היטלר , עוגות קצפת. אנשים מזועזעים, אנשים מפגינים, אנשים מפגינים נגד ההפגנות, מצפון העולם, לזכור ולא לשכוח. מי זה ואגבר? אני לא מכירה מוסיקה שלו • אין לי דעה. בשבילי ואגבר אינו סמל לכלום. אין לי דעה. אבל אולי כדאי לא להכביד על אלה שאינם מצליחים לאסרם את קרון השינה שלהם. אני רואה לנגד עיני את המפגינים נושאי הסיסמאות. לזכור ולא לשכוח, לא לשכוח, לא לשכוח. אנחנו מצפון העולם. ומצטייר בדמיוני ציור שהירונימוס בוש היה מצייר לו חי עכשיו. שדים מדבר עם אמא בעברית יפה, כאילו שפה זרה. כשהוא איתה הוא אדומים בעלי כנפי עטלף ואוזניים חדות וארוכות. שדים סופפים על כולו איתה ואני מתרכזת בשיחתם ומנסה להבין למה הכלום הזה קבקבי עץ בעיניים שוטמות ומקור ארוך ומעוקל שזימה נוטפת ממנו י ביניהם נדמה רווי כל כך. צבי מטייל עם אבא בשביל העפר החרוץ בטיפות ארגמן~ משפילה עיני במורד הציור ורואה שם דמויות לראות את הכרם הצעיר בלבלוב ולדבר על העולם. אני נשרכת ==י= 1 יו ~ רזות ומוכות, {עיניים כבויות ועיניים קרועות לרווחה באימה. אני אחריהם בשביל וקצת מתאכזבת שכאן לא מעניין כמו בשיחות עם ~ רואה בציור עיניים כבויות של סבא יצחק וסבתא רחל נשמטים ירויים מתוך ארון שדלתותיו נקרעו לרווחה בחדר הקטן שבגטו. אני רואה את עיניו של ילד קטן שגופו הקודח מקופל תחת ערימת סמרטוטים. איך יצייר הירונימוס בוש את פחדיו של ילד חולה טיפוס שחודשים ארוכים של אימה עוברים עליו תחת ערימת הסמרטוטים בתחנת הרכבת שבגטו היהודים שבעיר האירופאית הגדולה. אני רואה ערביה זקנה בבית סחור בציור שהירונימוס בוש לא צייר. פניה גרומות ועיניה יבשות. היא לא בוכה. רק כפותיה הקפוצות מביעות את יאוש ביתה שהוחרב. ואני רואה עוד הרבה דמויות, הציור רוחש פעילות כגוש רימות זבוב. ובמרכז הגוש מונחת ל בגת זהב נוצצת. זהו מצפון העולם. מצפון • העולם זה אנחנו' היחידה היסודית, הבלתי נתבת לחלוקה. יש גם מאמר של הפיסיקאי הישראלי המפורסם, י, ,.ב בגליון ראש השנה של העיתון הישראלי . פרופסור י . נ. הוא אמנם מומחה בפיסיקה של חלקיקים אלמנטריים אבל כאן בעיתון כתב מאמר על הציונות. אז אולי י • ב. יוכל לעזור לי . אולי הוא יסביר לי איך להוכיח שמצפון העולם איננו חלקיק אלמנטרי. שהוא ניתן לחלוקה וגם בתוכו צריך להימצא מצפון. פרופסור י. נ. מסביר במאמרו כמה הציונות דומה למערכות הפיסיקליות שהוא מכיר כה טוב. הוא אומר שכמו 'רומיאו וג'ולייט' של פרוקופייף, כך גם אנחנו' במדינת ישראל, מערכת הרחוקה משיווי משקל, מבנה פזרני. ודיבורו שלי, נ. הולך ונבלע . בציור שהירונימוס בוש לא צייר . ולאט הוא הופך למלים קשות המוצלפות על גבי העירום. "תוכנית בילטמור", "ההנהגה הציונית", "הבעיה הדמוגרפית", ואני כושלת והשלשלאות שוברות את מפרקי. להיות נוקשה. אני מסרבת להיות מצפון העולם. לא רוצה להיות מצפון של אף אחד. רוצה לאהוב בשקט. רוצה שיאהבו אותי. בקופנהגן אולי יאהבו אותי. הודעתי לחברתי אורה את שעת הגעת הרכבת והיא תהיה שם ובתיקה טבלת שוקולד שתשלוף במתיקות ותבצע ותושיט לי במעין התנצלות מחויכת "עזרה ראשונה", ונרכב על אופניים ונדרוך על העלים הנושרים בשבילי השלכת ונשתטה בלי סוף. קופנהגן רחוקה, לא מכירים אותנו שם ולרגע נוכל לעשות עצמנו כאילו אנחנו לא מצפון העולם. אני מוציאה מתרמילי את המעטפה המקומטת והבלויה, ומתוך המעטפה אני שולפת את מכתבו של אבא ובו מספר הטלפון בקופנהגן של חברו הטוב צבי. זהו המכתב האחרון שאבא כתב. אבל גם מי שלא יישא את זיכרון ידו השזופה והבוטחת יכול להבחין באותיות שעברו טלטלה נוראה בהאספן אל הכתב. אך סגנון כתיבתו של אבא עדיין מאופק ותמציתי. הוא מבקש שאם אזדמן לקופנהגן' אבקר את צבי ואספר לו על המחלה שבאה עליו בחטף, כי הוא עצמו איננו מסוגל לכך. צבי ידידו נמצא כבר שנים באוניברסיטת קופנהגן' ועכשיו אני צריכה לספר לו שאבא איננו עור . צבי הוא מומחה עולמי למחלה טרופית נוראה אחת - מחלת השינה, ולטפיל המחולל אותה - טריפנוסומה אפריקאית. טריפנוסומה, צפה ועולה בראשי דמותו המסולסלת של היצור התולעתי הזעיר הזה, שמחזור חייו המורכב והמסובך מקופל בימים קצרים. והאדם, אני חושבת. האדם. שמחזור חייו פשוט ואין בו ביצה, זחל' גולם. אבל כמה לא פשוט לו' לאדם, וכמה גלגולים. אני i וכרת את צבי מילדותי. ידעתי שהוא חוקר חשוב באוניברסיטה כירושלים וכשהיה נכנס הביתה במפתיע, אחרי צהריים של יום חול' דעתי · שגנב שעה מחייו ההודים כדי להימלט לחיים שכבר אינם. צבי החברים של אבא ואמא מימי הקיבוץ. אבא וצבי שקטים בשיחתם ואין בה ניצוצות. אין פרשה, אין פנחס לברך ואין בן-גוריון. אצלם האיד נראה לי יותר ממשי מהיש. לאחר שנים קם צבי, עזב את אשתו ואת ילדו' שדמה לו עד תיעוב, ונסע. עכשיו אני מנסה להיזכר מה דיברו ביניהם הורי על תלמידתו הצחה וגבוהת הלחיים של צבי' שזרותו באוניברסיטה של קופנהגן וחוכמתו הנוגה כבשו אותה וחיתה כרוכה אחריו עד שמאי נעימות נשאה לאשה. צבי היה חבר של אבא עוד מימי ילדותם בעיר הטקסטיל האפורה. יחד צעדו באובך הבקרים הצוננים מבתיהם העשירים והמוסקים היטב אל הגימנסיה העברית. יחד הצטרפו לתנועת הנוער הציונית ופגשו שם, לראשונה בחייהם, נערים שבאו אל הקן מחשכת הנגריות וממעמקי המרפדיות ומפעלי הטקסטיל. יחד גם הבחינו' אבא וצבי' בעיניה החולמניות של אמא שבאה לקן מהגימנסיה לנערות, והתאהבו' שניהם, בחלום שחלמה. ושליחים מארץ ישראל הגיעו במעילי עור משופשפים, מנגנים במפוחית ורוקדים קרקובייק וצ'רקסייה. הר' כמה רומנטי עוד היה אז סבלו של עולם. בסוף פברואר' אלף תשע מאות שלושים ושבע, עשו הוריהם של אבא וצבי יד אחת כדי לשלוח את בניהם לפלסטינה. ואבא וצבי נפרדו ממשפחותיהם ומחבריהם, ויצאו למסע נעורים שובב ונטול דאגות ברכבת העוברת את ערבותיהן המושלגות של פולניה ורומניה. בנמל קונסטנצה עלו על אוניה ועם שהתקרבה זו לחיפה קפאה שובבותו של אבי לע.ד אבל הוא עדיין לא היה מודע לכך. הטעו אותו מראות החוף היפים וגם נעוריו הקשו עליו לזהות את אותות הדרמה הפרושה למולם. למר גלות האוניה עוד צחקו למראה החורבים רחבי המכנס. אלה עסקו בפירוק המטען תוך פטפוט קולני בפולנית עם המלחים כחולי העין' שעמדו שעונים על מעקה הסיפון וסיגריות תלו י ות בשיפולי פיהם. נטלו מזוודותיהם ועשו דרכם אל המכס, להתייצב אצל נציגי הוד מלכותה. מה רבה חיתה הפתעתם יונ 37 '•••••98 • וכשגיל גשנצי דהו המלכות םשמקבל תבשאגו השמח ואינ אאל םמתמזגי החיי לש האור םע האל לש המטופלי תשא תהדוחו לע םחבר המהכית הבגימנסי תהעברי םשהקדי הועל .ארצה ועכשי אהו הפגישותי םעמ אהי תכותב לברישו המ ךומתו קריחו .מסוים לע ףמד תמאריז רניי ןעיתו .מקומטת בעציץ דפקי סמכ יבריט םבמדי .מצוחצחים ןבסימ םהמאיי ןהראשו והבחינ םהכלי ץמצי ץעצי סחר ןקס וכשרא תא חאקד םהפרבלו קהענ וב ההי שחמו גנה סהאוטובו לש ענסו חצמ סקקטו ףכסו .קוצים ן"הי ןאןרחים n יאנ תשואל והיא ו~ ~ו ד"איחו ,רגב" ןשכ םהימי והי יימ .מאורעות לאב קסד לש שממ תמחייכ .במבוכה ועכשי יאנ החש סבמכ לש המצוק .בעיניה קנסד םביישות קר וכשנפל לא ךתו תקלח םהנערי םהצעקניי תבבי רהספ יהחקלא ואלי יועדו . ואנחנ תמביסו רז בזר • האור תנאנח האנח הקסב תומספר האיז םיו הקש העבר ןבמעו ההגמיל םמסמי רב אהי תעובד המז יכחצ .שנה לע קר ילפנ עשבו ועזב תא הפולני ,הקפואה השב ואפיל ץבקי אל החית ,אלסביסה ההחול ההיפ הוהמסכנ השל השהובא ןלמעו לבע הכורח העלמ הצעיר תחושב תלצא בלרחו אבל תמגבע .לראשה הוהנ ןכא יביד ההורי .האמידים אוהי תנאנח בשו לע ךאי החית ,היא ,אורה םה םרואי םבני תובנו םגועשי םורועשי תכחיו דמחמ .מעורטלות קר רהמבוג ןהראשו ישא םפע בהקשי הלבחור ההאומלל תהזא ךואי ילפנ עשבו דעו ההי בכא תהאנושו אממל תא םעצמותיה ןכשיגרו הניסת ןלהבי תא סההר יהעצמ אהנור השהי עטבו ,בה תא ףהדח םומוח ךדרו ההי ראח תמאורעו תמלחמ םהאזרחי דבספר ,ונחבש םהעצו ההז עלפגו .בעצמה אהי אל ילגמר ההבינ הלמ אהי העצמ לכ רואח יאיומ רהיטל יומוסולינ רג וור , הוהנ םה םנופלי ךלתו תחבור ךכ הנמשכ אדוק לא ,אלסביסה עומדו הראת טפרויק יייחוד אדווק יפרא םאד לשכ םמעייניה 'ב'קונצים .אינפנטיליים ,בה תבב םהעשירי השהלכ תברחובו שלחפ .אהבה עומדו ההי בחשו הל לכ ךכ ,להצליח אדוק .איתה ,אורה ,אורה ירא יממ תא תמבקש םג ,זה ,כנראה ההי קבדב השעש םאות .לאחים ההוכח .לקיומך םופתאו ,היום שממ הקש ןלהאמי לשכ הז ההי קר םהיו תלפנו ,ערב האלסביס ההתעקש .לצאת שלפגו תא ,אמא רכב תמתחנ תהרכב יצלצלת ילצב יושמעת תחיוניו ובקול .המופתע ,אמרה ךואי האור ההתלבט םא תלקח .אחריות אוהי םאמנ הסירב ךהדרי יאות ךאי עלהגי המבית לש האור ןלמועדו ה"ורז "לוקסנבורג ובסופ לש 'דבר לאב ההנער ההסתלק אלל 'אומר .כהרגלה הכמ וובאות ,ערב יכשירדת םבגר תהמדרגו עהרעו לא רעב ןהמועדו ההתעצבנ הכשגילת .זאת בשו הבגיד .כאמון בכשהער רכב דיר הואור העמד בלעזו תא ןהמעו והופיע ישנ םשוטרי חבפת והודיעו ךהחשו רכב ההי ביוש םבכתפיי תמכונסו וומנס ףבקצ ןהלב תשבדפנו סכו ההביר תהמתערסל .בידיו שביוב השחגורי תמרוסק םהאיברי השנמצא הז העת תלמרגלו ןבניי םמשרדי בר תקומו רבאזו ימסחר םשומ םמאד תשייכ הכנרא .להם ,"צבי" יאנ תלוחש לא וכתפ אוהו םמרי טלא תא .ראשו ,"צבי" יאנ האורה'ל ההמסכנ שלי , הכמ קחמקמ 'כוחך יואנ יעצמ .סתם המשה .לחישתי י"אנ ירחל ,11 א"הי החית וכמ רפרפ ןקס , "רחלי רולאח ערג המלמל הלעצמ ם"שלו ,ילדה הכמ "גדלת אהו ראומ ךבחיו .איסי יאנ תמנחש השמח ר"פרפ .שחור" ה"איז םסע שי ,לחיים יתגיד יל "את אהי תאומר לבקו מדוכדך. ובעיני .העצובות י"מ יאנ "שאגיד? ףובטירו יסוריאליסס למחול ול יזכרונ לבאזל תמסגר ופני .יגעה ךמוש אכיס בשאש יובמבוכת ההרב יאנ תשוצפ תא רסיפו ילימוד ובסתי 'שעבר ולאות סכינו ימדע לע אמוצ םהחיי לוא ומראה לש םוהחיי הבבלגי .ונישואי יאיננ המרש ףא אל תלשניי סשק בלהתגנ ההמרצ ,האנגלי .ו ו. ןעדי ,המראה ושמכס ,הנערי ולבוש להמרוש ווחיוכ שהמבוי והלכ ווכבש יאות דע ישנתפתית ןלהאמי .לחנו מה לא ךתו דיבורי . וקול לש יצב ךר ןועדי וומראה הנרא יל ועכשי השונ רמסב ופני יהרצינ תשבשאריו .זכרוני יאנ הרוצ רלספ ול דעו רשהספ יהפופולר םשפיוס קר ןזמ רקצ םקוד ןלכ תבמהדור םג לע אאב לאב אהו אל שואל , יואנ השמח תלדחו תא .הרגע אהו סכי הקסב םהתפרס שכא הבשד ,קוצים דע םשג יאנש ההאקדמי לשוא ימ אהי יחברת וז , ,אורה יואנ המנס רלתא ול תא יאהבת והשתכנע ששי ומשה ימקור בוחשו .בדבריו חכשפת תא והרצאת סבכינו אההו לבבאז ההי םהאול שגדו לכנחי ,דבורים ומשום תלקלילו הריחופ ןבי תמועקו .חייה ישהגעת הבדק ,האחרונה 'כהרגלי ינאלצת דלעמו לע ירגל ךבמהל ,ההרצאה ךתו ישאנ תמתנדנד למרג לא .רגל לכ האות תע ההי ר. ןבמועדו שרע .כבד םגברי םלוהגי לא ךתו תכוסו הביר תענקיו .ד דעומ יבפנ םהאול ךהדרו הומפת ואותנ .בקסמיו אהו דיבר תובחורו .מצחקקות תתזמור הקטנ תמנגנ ץבמר ישיר םע וא ומשה םבנוע לע והיותנ םעבדי אבל 'שידענו יכל תשר יביד םהגני שלנו , יואנ המרגיש םבשו .מקום ,אבל ,אדרבא הלמ אשל באש יל תבנח לע ףשרפר ,רופס יכשרגל תטובעו תבנסור ץהע תהמסולסל לשע תמכונו תגדולו תומגושמו תהמשועבדו ךא קור ללשכפו תולהפצ תרצפ ןמועדו ההליל לע םש הורז גלוקסנבור בקופנהגן , חואשוח לע ןהזיכרו יהתורשת שלנו • הטריפנוסומ תאפריקאי םע באו ימגלגול םהקוד רבעי להטקסטי זהמרכ .אירופאית וא אשמ מבאת יטבע וירח דלהיוול לע תגדו רנה ה"אלסביס ואפיל אל ההגיע תלדרג "מכונה תאומר .אורה א"הי אל החית הרצוי הבלידת הוחיי והי םמיותרי םמתחילת דוע .סופם" ואני הסגר יבהר ,הפירנאים אלהינש ןלב ןהשכ דכב הלשון , ללגד םארנבי ףבמרת ,הבית הבקומ םמעליה ,חזירים בולחשו ושא השאת תחושב ילעצמ ם'והחיי לש 'כולנו םאינ םמיותרי םמתחילת דוע ?סופם הבמ םהחיי ושלנ םמוצלחי ריות המאל לש אלסביסה? יקתול וא ךשאינ .קיים יכ םאוהבי ואותנ יצב ראמ רשמח אהו איבו ףויאסו יאות ללטיו לא ץמחו לעיר , יכ ואנחנ םיוצרי םלמקו רנהד חשבטו ,אוהב ןמוזיאו היפהפ אשנקר ";'לואיזיאנה יכ ואנחנ םמאושרי ,שטות יאנ ,חושבת יהר םהעול ירוו םחיי אל םאהובי אול יוצרים לולטיי יבשביל .החורש אהו רעוצ תא ומכונית חבפת הבית לש האור הונדמ יל וכאיל הרוצ דשאר רכב רמה , קר .שותק האור אול .מאושרים' ם"החיי םה קמשח .שרשרת" יאנ המניח תא תהקוביו המחכ .לי אהי .יושבת לע ףשרפר עקלו לחב ,במטבח יבתחתונ תבזהירו וז לע יגב וז תועוצר קלבדו תא תיציבו המגדל • ם"ה םמוצדקי 'בדיעבד חברוו להכול תשהבא הלפירמיד .כולה" אני הכותנ םלבני םקטני םומעליה רסווד לגדו .ורך התלתלי םהלחי םדחוקי יבקוש ךלתו ישת תצמו תבהירו אשהי תמחבר וז ולז יבמרומ החש לשהמגד ביצי לוע ןכ המוסיפ תואומר לא רעב הפני הראש הואפ ףמחוצ הועיני .צוחקות אהי תלוגמ המשק ךמתו לספ םהמדוכדכי לש האור ו"כמ לבכ קמשח תשרשר םג םבחיי תניתנ ךל ההבטח הגדול תכשא תנכנס .למשחק תכשנחשפ תהתרמי תוא מגלה הקרמיק דכב ,וגס רהמשאי לעיגו הקפ םחו אכשהי המרימ ואות ןמגליו רהניי אהמל בבכת ,ידה וכאיל תבמחרוז יסימנ .שאלה ךכ תשהפסד תא 'השקעתך הנעש רכב רמאוח ימד ,לצאת" , 38 ןגליו ····· 220 f•~ ,, ז (,.:, "כן' אורה, חיים הם חיים ואין בהם היגיון' חיים הם ערך", אני ! שולפת ממילון ההגדרות שבראשי' "ומדע הוא לא ערך • הוא רק היגיון". ואני מנסה לשעשע אותה בחיקוי קולו של פרופסור i • IJ ו ~ \~ לייבוביץ בשיעור לפילוסופיה. על המדע העוסק ב-מ-כ-ביזמים של החיים אך לא ב-מ-הרת החיים. אבל אורה בכלל לא מקשיבה לי. היא נאנחת שוב ושולחת מבט מלוכסן אל עציץ החרס הגס שעל מדף המתכת המבריק. "ומה יהיה איתי", היא קובעת בחיוך עצוב, "מתי אני אלמד להיות מאושרת?" חשבתי שהיא מאושרת עם חואן קולרם. חואן קולרם הוא נגן גיטרה קלסית ואורה תמיד נמשכה למוסיקאים. למשל' האם אפשר לקרוא חיים למערכת המשונה של חיזור תמידי בה הם נתונים? אורה קמה ממקומה, גררה שרפרף אל עבר הארון' טיפסה ושלפה כוסיות ובקבוק ליקר דובדבנים והתיישבה מולי שוב באותו חיוך של מצוקה. כן היא עדיין עם חואן קולרם וחואן קולרם אומר שהוא אוהב •\!• il .:ו ז ·I \· ;, עכשיו אנחנו נוסעים לאורך שפת הים הצפוני. אני מרגישה נתק. הגענו אל מול שערי לואיזיאנה. החצר שסופת אור ופסל הברונזה עתיר החמוקיים נראה מוכר מאיפה שהוא. ראש קטן ומרובע שנראה כמו נזיר בודד בחצר מרוצפת, וגוף שהוא כאכסדרת עמודים מקושתת. "כמו אצלנו" אני אומרת ומצביעה בשמחה לפגישה עם פסלו של הנוי מור שאחיו יושב בכניסה לקמפוס הירושלמי. צבי הולך בצעד נמרץ לעבר בניין הלבנים הלבן. כבר קר באוויר אך השמש הבוהקת רושמת במדויק את גבולות קוביית הלובן של בניין המוזיאון' מחציתם על רקע סבך עצי המחט שיווקם כבד ומחציתם על רקע הים שכחולו שסרח. בירושלים, אני מהרהרת, אין לנוף קונסורים ברורים כל כך ואולי זאת הסיבה לאי הבהירות שבי. אני רואה את צבי נבלע בפתח המוזיאון ולבי נחמץ. גם הוא מנסה ואך בקושי מצליח. הוא בורח ומה אני רודפת אותו עם זכרונות. אנחנו משוטטים בין האולמות. מהלכים לאטנו ומתלחשים. אני מגלה להפתעתי שלא כמו אבא, צבי דוקא בקי באמנות בת זמננו' ואם נתעלם מכך שהוא נחרץ מדי בביקורתו הפסקנית, הרי אני דווקא די משועשעת למשמע הערותיו השנונות והבחנותיו החריפות. הוא לא כל כך מסתכל על האנשים האחרים שבחלל האולם ואפילו בחורות מצחיקות עם שורת נזמים באף וכרבולות שיער מנומרות ירוק סגול מנסות אך אינן מצליחות למשוך את תשומת לבר. אני עומדת נפעמת מול תמונת דיו ענקית שסערתה יוצאת מחוזקת נוכח פשטותם האצילה של מרחבי האולם דלי הקווים. מסבה פני לצבי לומר לו משהו ותופסת אותו מתבונן בי בזהירות. הוא מתנער כמי שבאמת נתפס בקלקלתו' "הבת של עמנואל" לוחש בחיוך מקסים, כאילו יש כאן משהו שמתעכל לאס. אני מביסה בו מפינת האולם, מקיף פסל עץ התלוי במרכז תקרתו. הוא בוחן אותו כמנס חרוץ של מי שהתרגל לחקור בעיניו. מה מסתתר מאחורי הסיבוך שלך' צבי' כאן מים ועצים ושמים והכול אותה והיא יודעת שזה אמנם כך. והיומיים בכל שבוע שהוא אצלה הם עדיין יומיים בגן העדן. הם יודעים לאהוב, הספרדים האלה. היא שוב מצטדקת. והיא נסעה איתר בכריסמס שעבר לבקר את אמא שלו בוולנסיה ואמו טיפלה בה כבת, או ככלה. ובכל פעם כשנגמרים היומיים השבועיים שלהם ועליו לעבור לביתו האחר' בו חיה כל העת אהובתו הדנית, נפרדים אורה והוא בכזה עצב, והגעגועים ו הציפית לשבוע הבא הם המשמרים את אהבתם והופכים אותה למיוחדת כל כך. אבל אני לא קונה את הפתיון. "אורה, הביני, גם לאהבה יש מחזור חיים מורכב" והיא תוקעת בי מבט מוזר • אבל אני ממשיכה, כאילו לכפות אותה להבין סוף סוף. הרי התמונה כל כך ברורה. ובי כבר גועשת האובססיה לפתוח לרווחה את מסך האידיליה המצועף. "אהבה יש לה כמה שלבים הכרחיים", אני מתנשאת. "החיזור' וההתאהבות, והמימוש, וההתבגרות, והידידות. ו כל שלב הוא רק פרוזדור לשלב הבא שהוא ההיכל' שרק כשאת בתוכו את מבינה שגם הוא רק פרוזדור לשלב הבא. אז צר לי לומר לך", אני מתעקשת, "שהפטנט שלכם לשימור התשוקה אינו אלא הוכחה שאת וחואן קולרם עדיין תקועים בקשר מאוד לא בוגר". אורה היא גביע יין שביר ואני יוצרת בהבל פי רזוננס עם שבירותה ו מנפצת אותה לרסיסים. נכנסתי לחנות בדולח כמו זמרת אופרה שקולה רועם וניפצתי עד דמעות את הגביע העדין שהיה בה. אורה אוספת את הניירות ב"לילה טוב" חנוק ועולה במנוסה במדרגות העץ לחדרה שבקומה חשביה. בלילה אני לא נרדמת ומרגישה רע. כבד להיות בחנות הבדולח בגופה של זמרת אופרה שמנה. מצד שני' אני מתנחמת, הגביע אמנם עדין, זה נכון, אבל כדי שירוצו רזוננס עם קולו הפנימי' הזמרת הכבדה חייבת לשיר מאוד במדויק. "זה היה גידול במוח" אני אומרת לצבי למחרת כשחלפנו במכוניתו הקטנה על פני בתיה של שכונת לינגבי בשיפולי העיר . "במוח?" הוא משתומם, כאילו שמשנה איפה. "כן' אני אומרת, צ'יק ואין חי י ."ם צבי מביט בכביש ושותק. על מה אבא חשב בשתיקותיו? לחכות לאנשים כל הזמן. לשמור על הכבוד כאילו זה צורך קיומי. הקושי שבאכילה, או נשתית, הדימוי שלך שהולך ומשתנה בעיני אחרים אבל לא בעיניך. ומה לעשות עם הידיעה שעליך להתאים עצמך לדמות לא מוכרת. רק איבדת מחווה או שתיים וכבר נעלמת מעיני הזולת אישיותך שנבנתה באין סוף מחוות. אתה אולי מאבד את צלילות ראייתך אבל דוקא הזולת מאבד את יבלתו לראותך . אבל אבא לא איבד את הכבוד העצמי שלו' אני קופצת בכף ידי את פירורי החסד האחרון שהשאיר לי. כבוד זה לדעת לשמור על הומור. 39 יוני 98' ·---· פשוט כל כך. אפילו הפסלים כאן נקיי קורים, רעל בדי םהציורי וגעשה הספסרף כואב הם פשפשו במעשיהם וגיסו להבין. וכתב וביקשו שלא תכעס עליהם שניתקו אותך מחיק המשפחה, אשל מונחים משטחי צבע אחידים שגבולותיהם חדים .וברורים תאשים אותם אם קשה לך ובודד לך , ואתה לא ענית אפילו אז. ראח אנחנו יושבים על חלוקי האבן בשפת הים. שרב בשרם מקום. מתחשק וו~ :וr כך הפסיק להיות מצחיק, לא זה ולא האופק המשחיר • אבל הם עדיין לי להתכרבל קצת בחום של מישהו אבל צבי לא זורם עם המקום ההז ואני מרגישה יתמות. עסקו בך , בבן הזקונים המפונק, ולא בעצמם. כי כך , הבחרד בעצם, גם אני לא זורמת עם ה~קום הזה. מהינתקותך חסרת הפשר , הם מצאו מפלס לחרדת קיומם .שלהם עם שום .מקום וההורים של צבי החליטו להתערב, כי אמא שלך ביקשה מהם שינסו לחפש מסילות של צבי כתבה לך ישירות. · אליך. ואחר זאת אמא היהודים הם כמו איטרי יד ימין , אני חושבת. העולם נברא םלימני אבל בתהליך הבריאה נטמעו בו גם כמה איטרים. והם צריכים וכתבה עוד ועוד ולא ענית. וכשפרצה המלחמה גם אז לא ,כתבת לחיות עכשיו בעולם שתוכנן למישהו אחר ומתבלבלות להם הידיים אולי חשבת שהיא תיגמר בקרוב, אחר-כך כבר הבנת שלא רתיגמ אף פעם אבל אפילו אז לא כתבת. צבי חושב שבאותה תקופה רכב והרגליים. לא זורמים עם העולם הזה. הימגים טוענים לעומתם םשה פגועי מוח, אולי אפילו בגלל לידת מלקחיים, אולי עודף הורמון. נשכחה ממך הסיבה המקורית לאלם המוזר , ואני חושבת שלא החית אבל השמאליים יודעים בלבם שאיפה שהוא בקוסמוס ישגו עולם סיבה מקורית, הבושה היא ששיתקה .אותך אחר ששייר להם, ושם בעולם ההוא, הכול היה יכול לזרום, לוא והי ואז התחיל הגל המסובך באמת, הגל המתאבך של המאמצים. יאנ שם. גם אני חושבת שיש איזה מקום בחלל בו צבי ואני ואבא והיינ יכולים לזרום. אבל לא בעולם הזה. כאן אנחנו רק מעמידים פגים מביסה בכחול המבצבץ בין גזעי העצים בלואיזיאנה, ולא המצליח לראות בים החלק כראי את הגל שעליו ישיסו ארצה הצעירים האלה שאנו זורמים. כמו לורגס איש ערב, כמו הבלגים בקונגו , ואנחנ כאילו בפנים אבל בעצם משקיפים מבחוץ. אנחנו כמו צבי, מקיפים את אחיותיהם שנותרו מאחור. הגל הזה חזר לחוף כלעומת חשנשלממנו . צבי נד בראשו . את זכרם של הוריו ואחותו הוא נוצר בלבו • את הפסל .ומתבוננים "אבל אבא שלך", והוא מסיס ענף כורע כדי להקל את מעברי ךבסב הדוקרני ועכשיו כבר לא שומעים קולות מגן לואיזיאנה. "אבא שלך "צבי" , אבי מתפרצת לשתיקתו , כשאנחנו קמים משפת המים ועולים אפילו לא ניסה. וזה נורא, רחלי , האמיני לי שזה נורא. עולמי נהרס אל עבר החורשה. "באתי לשמוע ממך את כל מה שאבא הסתיר מאתנו כל השנים האלה. את כל מה שאתה ודאי יודע. עכשיו דתגי ומשפחתי נכחדה, אבל אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי ללהצי אותם, ולא עלה בדעתי שבכן אאבד גם את חברי היחי.ד אהבתי תא לי , צבי , מה היה הסיפור של אבא. מה היה לו שתמיד היה קמרוח אבא שלך , אבל מעולם לא הבנתי מה חטאי שלא סלח לי תא מאיתנו", העינויים שהנחש גרם לו • רחלי , האמיני לי שאז כבר לא ישתקת כקודם. הפצרתי והתחננתי שיתנהג בהיגיון כי אחרת עוד יצסער , כאילו עובר .אורח ולא הייתי היחי.ד כולם ניסו ולא הצליחו , לא בזה ולא בזה. אאב מין אלם עיקש כל .השנים שלך הלך והתכנס בעצמו וכלהס המוגזם של רעיונותיו ,החברתיים את הרי מכירה אותו. 'לא אכפת לך אפילו מאיונה', הייתי שואל, "את המשפחות שלנו השארנו שם, האם את תופסת?" אומר יצב 'מה היא עשתה לך, אחותך, לפחות תעשה מאמץ להצילה'. לכ בחטף ומהדק בחזקה את אצבעותיו סביב זרועי. אני משחררת את ידי בתנופה והולכת צעד לפגיו על מרבד המחסים. העצים הסוגרים האחרים היו עוינים את מוזרותו של אביך ואני , שאהבתי אותו מאוד , על השביל בענפיהם מקשים את הליכתי. "כל מה שהשתייר לגו, כל כעסתי ולא הבנתי , אבל סוככתי .עליו" מה שהשתייכנו אליו , נמחק לכולנו . כמו זיכרון מחשב השתקל ואז צבי מביס בי פתאום וכמו הקופץ במוט הוא גאלם לשגיות טכנית מחקה פתאום". בראשך עוד אצור הזיכרון העקר של מה שהיה אבל אתה יודע שגם הוא יימוג. ארוכות של התכנסות בתוכו וגם אם כל העולם מתברגן בו , הוא צעמו מביס פנימה, עד שפותח לרווחה את הדלת לפנימיותו ומתפרץ ואני חושבת איך הופרו כלליו של משחק השרשרת כשרמה השלמ בריצה נחושה אל עבר הרף. נמחקה מהפירמידה. שוב עולה בעיני אותה תמונה עיקשת, תמונת המדבר הקירח. קבוצות נמלים שחורות מתגודדות בו. אחים נידפים "אבל הכול כבר איננו ואינו חשוב ואינו נוגע לך", הוא אומר בכעס. ברוח המדבר החמה, אוחזים זה בזה בכוח ואין אפילו עלה שיב "אבא שלך לא חשב שהעונש יהיה מר כל כך. העולם שלו נהרס אבל הוא לא הצליח למחוק אותו לגמרי . והשדים רדפו אותו כל להיתלות בו. המון אחים ואחיות חורצים זה בבשרו השחור של זה עד זוב דם. הר צבי , עכשיו אתה הזיכרון הוירסואלי שלי ואני אחרוץ ימיו. אני רואה אותם מעבר לכתפו", אומר צבי ומרחיק אותי ממנו בך , אבי אומרת לעצמי ומתנחמת בכך . נאוחזר בחזקה בשתי כתפי . תוך כך הוא עוצר פתאום את מכרשי דיבורו שמקעקעים את נשמתי וכאילו דואבי לראשונה הוא לוחש: "האם אבא סיפר לך פעם את סיפור המכתבים?" שואל .צבי "די, מסכנה שלי", והוא לוקחני אליו. "זה לא מגיע לך" אני שומעת אותו כואב. "הם לא צריכים לרדוף גם אותך . אין הסברים לאבא איזה מכתבים? שלך". שתיקה. אני מרגישה מכווצת וצבי מחבק אותי כאילו לומר 'היטהרי את'. אוי אבא'לה אבא 'לה. עכשיו אני יודעת כבר , אבא 'לה, ואני אבל אני לא יכולה להיטהר. חרמונים מיסמרר גם אותי לקרקע מבלי מצטערת צער רב. מצטערת שגודע לי מה שכל כך חשוב היה לך להסתיר ממני, ומצטערת שלך היה כל כך חשוב להסתיר זאת ממגי. שידעתי. עכשיו אני תופסת פתאום למה אבא היה יוצא לחצר ומעתה איך אוכל לחיות בשמש היוקדת. עכשיו אני מבינה סוף סוף כש"המדור לחיפוש קרובים" היה נשמע ברדיו ולמה חיכה לגו בצל למה כבדו כנפיך ולמה לא המראת מעולם, הר אבא. צבי גילה לי העץ כשנכנסנו למוזיאון השואה בטיול לקיבוץ "לוחמי הגטאות". את הכחש, אבא. באיזה סתמיות הוא נוצר , הכחש, כי התעצלת למה היה מגיב בביטול כשאמר מישהו מהחברים שלו שאני כל כך לכתוב להוריך. אחר כך לא כתבת כי היה לך קשה לכתוב על דומה לאיונה ולמה כל כך אהב אותי • געגועים. אחר כבר כבר כי הם היו בגולה ואתה רצית להיות .פה והם הבינו את העצלות והבינו את הגעגועים והריחוק. כתבו לך תאהב אותי , צבי; תאהב .אותי הם בעצמם , העיקר שיישמר הקשר . אבל כשהמכתבים מצבי טפטפו חמישים אחוז מהגנום שלי זהה לזה של אמי שצבי אהב בסוהר . 40 ןוילג•••••• 220 HJ עשרים וחמישה אחוז מהגנום שלי זהה לזה של דודתי איונה שאבי שנעשה מחניק. כשאני יוצאת אני רואה את צבי ואורה יושביםהעריץ , והשתעבד לבגידתו בה. אבא אהב אותי וצבי ואבא היו משוחחים במתינות בחדר החמים שאחו מפיץ ריחות עצי מחס ממוסמרים זה לזה במסמרות הדמוניים של הזיכרון. אני זורמת לתוך הנעכלים ברוגע. אני רואה את ~בי ואורה במסגרת משקוף הדלת גופו של צבי והמערבולת קשה מנשוא. הצבוע טורקיז וצובט בי משהו: למרות הכול שוב זאת את שהוצאת מחוץ למעגל המשחקים. ו ~ צבי אומר שהכול כבאלי. צבי, לגעת בזהות שלך זה כמו לנסות לתפוס סיפת כספית, ככל מה כבאלי , צבי , מה כבאלי בכך שאבא שלי , חברך הטוב, נשא הכול שמשתדלות אצבעותי כך היא מתחמקת. צבי , אתה סיפת הכספית לבדו , כל חייו. טיפשה שכמוני, כמה קהים היו חושי. בלואיזיאנה שלי, אתה כמעט אבא, אתה כמעט אני אתה כמעט האהוב שלי שהוא צלול וקר וברור. הירוק ירוק והברונזה צוננת. לא רואים שמים כמעט אני. לגעת בזהות שלך זה כמו לנסות לתפוס סיפת כספית. מבעד לעצים כי השמים לא מתערבבים עם היער. הגבולות כאן ככל שהיא מתחמקת כך היא מתפצלת.חדים . אני מתגעגעת לכדי חרס. לעיגוליותם החושנית, לחוסר הבהירות שבחומר , לחום בו חושל. אני כד חרס עמום. אורה וחואן קולרם וצבי לוקחים אותי לגינה הומה נופשים בחזית ארמון המלוכה. אני יושבת על הדשא ברגליים משוכלות אל מול נגן לא, צבי, אינני בוכה על אבא, אינני בוכה על האובדן. עכשיו הזמן חליל הצד היושב אף הוא ברגליים משוכלות ולידו מונחת מגבעת לרחמים על עצמנו , אנחנו הנושא לא המתים. עכשיו אני הנושא. ובה מטבעות אחדים וגם שטרות. הוא מנגן בעיניים עצומות ועכשיו אני בוכה. והמנגינות היוצאות מנקבי החליל ממלאות את הגן בעונג רב. אחר הן מסתלסלות ועולות מעלה עד שמתאחדות עם שירת הציפורים בבית אני מתקלחת היטב וממלאה את חדר האמבטיה באדים עד שבצמרות העצים. • העזה, הזועמת, וזו שהעזה, שנתנה את האות E- המשך מעמ' E-15 בחר שלא לאמץ , שאותם הוא דחה והותיר ושוב שבים לרווח שבין הנסיקה ממסלול במיומנות פואטית המאפשרת להן להשתמש מחוץ לטווח ההשפעה. ואותה רחיה מעידה הטקסט המשפיע לבין הנחיתה בטריטוריית בהשפעת שירתה של דליה רביקוביץ כקרש לא פחות על הפואטיקה המושפעת מאשר הטקסט המושפע. ואותו רווח הוא כל הסיפור קפיצה לעיצוב הפואטיקה העצמאית, הבחירה והקבלה של חומרים ותבניות מבחינת ההשוואה הספרותית: כי הוא הרווח היצירתית שלהן. ולאיית בלי שגיאות את משפיעים. כי אם זה נדחה, זה אינו מתאים המחקרי הנלווה לתהליך המעקב אחר המשפט: דיוקן ההשפעה הפואטית f ~ן V?יג~ר לפואטיקה הדוחה. ואם דווקא זה אינו מתאים השוואה ספרותית, אחר השפעה פואטית. ממנו ממריאים לקראת מקוריות חדשה. ממנו לה, ניתן ללמוד מכך על נטיותיה וזהותה. ובאותו רווח דליה הרץ ויונה וולך מתמרנות מפליגים רחוק. רחוק. • כוחן של קלישאות E- המשך מעמ' E-21 רדיו קול ציון הלוחמת. ואיפה הן המלים מפתח חשוב להבנת הקשר הזה סמרן בדמותו על עומק השפעתו של הקשר עם דנלופ ניתן שלך? אין? אף פעם לא היו לך?" <עמ' של דנלופ ובהשפעתו של עולמו הפנימי של לעמוד במקום שבו ההזיה הכפייתית של 130(, פרופי. במהלך המפגשים ביניהם מתמוסס פרופי על מלחמת חורמה ומיגור האויב י רדנה ממריצה את פרופי להשתחרר לא רק הססריאוסיפ הדמוני של האויב האכזר מתחלפת במחשבה עצמאית ובשאיפה להבנה מן הקלישאות המילוליות אלא גם מקלישאות ודנלופ הבריטי מתגלה לא כקלגס צורר אלא הדדית ולפיוס: החשיבה המולידות אותן . היא מעזה להטיל כדמות אנושית, רבת פנים, מלאת רגש ספק בערכים הנראים לפרופי מובנים ותבונה. המפגשים הללו גם מעמיקים מדוע לא נרכל להתאסף פעם אחת כולנו בחדר האחורי של ארריינם פאלאס, סרג'נם דנלרפ ראמא מאליהם, אפילו בערכה של המחתרת, אותה ומאששים את אנושיותו של פרופי • השיחות ואבא בן גוריון רבן חור וירדנה והמופתי חג' אמין היא רואה כמשהו מזוויע ומורעל <עמ' 138(. עם דנלופ מציבות בפניו ראיה אמפתית והמורה מר גיחרן ומפקדי המחתרת ומר לצררס פרופי נרעש מן האשה הצעירה "שאומרת ודרך חשיבה אנושית, המעמידה בספק הרבה והנציב העליון , כולנו." לשוחח שעתיים שלרש, דברים שצריך לא להגיד," וחש שקיים מכנה מן האמיתות השגורות שעליהן התחנך עד להבין סוף סוף זה ללב זה, לוותר קצת, להתפייס משותף עמוק אך בלתי מחוור בין דעותיה כה. דנלופ מלמד את פרופי לראות את ולסלוח <עמ' 90-91(, הבוטות, הנראות לו כמסוכנות וחסרות לוחמי התנ"ך לא כמושיעים מיתולוגיים, אחריות, לבין תפיסת העולם של ידידו אלא כבני אדם נבוכים ומתייסרים, הנקלעים אין ספק בי "פנתר במרתף" מבקש להוליך הבריטי הביישן . פרופי מעולם לא יורד גם הם לא פעם למצבי בגידה אומללים <עמ' אל תפיסה אידיאית הקרובה אל לב מחברו • לעומקו של הקשר הזה, אך הספר שבתוכו 90(. הראיה האמפתית של דנלופ חובקת גם אולם עיקר כוחו של הספר הצנוע הזה אינו הוא פועל מזמין את קוראיו להתחקות אחרי את ערביי הארץ , אותם הוא רואה לא כעם במשאלות הלב שהוא מביע, אלא בהצגת העיקרון המקשר הן בין שתי הדמויות הללו , של רוצחים צמאי דם, אלא כבני אדם כוחן המעצב של קלישאות לאומיות והן בין דרכי החשיבה של העבר ומציאותם הצפויים לסבל רב בעקבות הניצחון היהודי ובהתוויית סכנות הנפש והגוף הטמונות של הדברים בהווה. הבלתי נמנע <עמ' 91(. בתרבות של קלישאות כאלה. • 41 רונר 98' ועוד על אנתולוגיות rו:י ו~ ברצוני להתייחס לרשימת הביקורת של רות לאופו על האנתולוגיה ספרות מוסיקה או מדע, בשלמותן או בהתמצאותו בסיפורת העברית של יהודית הנדל "הסעודה החגיגית של בקטעים - שתפקידן להדגים את עשרות השנים האחרונות ? נושא זה ידידתי ".ב הוא, לדעתי/ סיפור התחום בכללותו . לקט ספרותי ניתן תיאורטית לבדיקה, באמצעות מעולה של יהודית הנדל/ שאפשר <למקרא או ללימוד>". ראה ערך: סקר 1 למשל 1 שאולי תוצאותיו היו להבין מדוע הופיע בשתי אנתולוגיות אנתולוגיה. מפתיעות את הכותבת. באנתולוגיה שראו אוד בו-זמנית פחות או יותר: לא רק שהעובדה "שיצירה מסוימת "חמישים שנה חמישים סיפורים" כי הסיפור ראוי להימצא בהן 1 ולא כבר הפכה למוכרת ונחשבת איננה נכללות מיטב היצירות שנכתבו משום "נחשבותו". או/ לחלופין/ הוא "חמישים שנה חמישים סיפורים" , בעריכת זיסי סתרי: אחת הטענות המרכזיות ברשימה, כי האנתולוגיה כוללת רק את סיפוריהם היותר ידועים ויותר מוכרים של סופרים מוכרים ונחשבים, ולא משהו אחר 1 דוגמת כותבים בלתי מוכרים, יצירות בלתי מוכרות ונו', סותרת טענה אחרת באותה הרשימה, כי אין מסר באנתולוגיה. לא ברור אם השימוש במונח "מסר" או מסר" הוא · "אי אכן רלוונטי לדיון בתפקידיה של אנתולוגיה. מכל מקום אחד המאפיינים של האנתולוגיה הזאת הוא בהבאת יצירות חשובות, קאנוניות ואחרות שעמדו במבחן הזמן וההכרה. זהו אחד התפקידים החשובים של אנתולוגיה, המוגדרת בלקסיקון אלקלעי באלה המלים: "לקט מבחר יצירות בשירה, יכולה להיות סיבה לא לכלול אותה באנתולוגיה", אלא שלעיתים קרובות, אם לא בדרך-כלל, הערך של האנתולוגיה הוא דווקא בבחירת יצירות מרכזיות, מוכרות ונחשבות, בפרק מסוים של זמן 1 כשהחלוקה לשיוך היסטורי 1 הן של היצירות והן של היוצרים, רחוקה מאוד מלהיות ערך מוחלט. תפקידן של אנתולוגיות לא לשמש במה לפרסום היצירות אלא לשימוש בידי חוקרים, תלמידים וקוראים רבים. ההנחה של הכותבת ש"הקורא המצוי אך מעט בסיפורת העברית של העשורים האחרונים, יכיר את רוב הסיפורים שמופיעים באנתולוגיה" בהחלס מעוררת ספקות. מיהו אותו קורא מצוי שהכותבת בסרחה כך · כל הופיע בספרי עתון וו ופורסמו בשנים אלו 1 כשאחד "המסרים" הוא בעצם ההצלחה לקבץ יצירות שיענו בו-זמנית על כמה קריטריונים, ביניהם האפשרות להגיע לציבור קוראים רחב מבלי להתפשר על איכות. אבל זה רק אחד הדברים. המשפט הכללי והסתמי מהסוג של "מסע סיפורים מעולים . לעומת סיפורים שאינם מהווים פסגת יצירה לכותביהם ולא פניני ספרות שתמיד נעים לחזור אליהן", ודאי לא עשוי לשקף את טעמם ואהבתם של קוראים רבים, או לומר דבר על ערכה של האנתולוגיה והסיפורים בה. הסיפורים באנתולוגיה מהווים פסגות יצירה בכלל 1 ולא רק לכותביהן/ ולכן חוזרים וקוראים בהם, ומלמדים אותם. למשל/ הסיפור הנפלא של ~וו n א לתרכ 1 ת מתדקתמ נחשב, מאחר שהוא סיפור מעולה. כך גם העובדה שסיפורה של יהודית קציר מופיע באנתולוגיה נוספת שראתה אור לאחרונה, רק מחזק את ההנחה שהיצירה זכתה לקונצנזוס, מה שכאמור מאפיין אנתולוגיות חשובות בבסיס בחירת החומר . האנתולוגיה כוללת פנינים אמיתיות דוגמת היצירה של יהודית הנדל ורבות אחרות. לא ברור מהן אותן "תמורות תמסיות סגנוניות ולשוניות שחלו במהלך חמישים שנים בסיפורת של הארץ הזאת", שהאנתולוגיה אינה משקפת. די להעיף מבט ברשימת הכותבים והסיפורים כדי להבין שזה בדיוק מה שהאנתולוגיה משקפת, גם אם לא באופן מלא, כי אין דבר כזה.• ניצה ג 1 רביץ/ בודtוי בליל וסל א םרוכוים לtוובינס ~ י= 4 ~t:I י-· ו ~u·4. ו 1ג'י{ 1)7!-' GeneraJ Uחlon of Writm in fsזa@J תרבות ענבל ~יכמן חילונית פוטטה פרנדרה ליברמנטה לבישרא בהשתתפות: ,_) הסופר יצחק אורפז ח"כ יעל דיין המשורר נתן זך יצחק לבני הרב מנחם פרומן מנחה: המשורר אריה סיון f~1~3i !~כ צוותא 2 יום ב' 29.6.98,20:30 אבן גבירול 30 תל אביב 42 •••••גליון 220 המ 8Jנ 1 n ~ןוו מיליון נביאים, משיחים ומושיעים, המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו 1 זאת הוכתה"." בסגנון קליל שהומור עדין ולעיתים כל אחד ואחת עם נוסחה אישית ידי נפוליאון השלישי · על , מגיע מריר עוסף אותו , מתוארת מערכת לגאולה בשלושה מהלכים". (שינחת אליה מן הכפר גיבור הרומן 1 התכלית - עמ' 9(, אריססיד סקאר • הוא מצסרף אל גל יחסים של אשה ושני גברים הנפרשת בתיה גור: אבן תחת אבן' הוצאת על פני שלושים שנה, לספר, שהוא עמוס עוז, חתן פרס ישראל, בוחן השחיתות הכרוך בתהליך 1 בעזרת כתו 222 ,1998 עמ' רומן הביכורים של בלום, קדם קובץ בספר זה שאלות קיומיות, אשה בעלת רכוש, הנישאת לו בעל לא מותחן בלשי , הפעם, רומן העוסק הסיפורים ("בוא אלי">, שאחד אידיאולו גירת, פוליסיות ואחרות, כורחה. מדריך פוליסיים: בצדק מהסיפורים בו "האור המפציע באין · לקורא והערות: דוד בנושאים אקסואליים הנוגעות לחמישים שנות קיומה של מנדלסון. אישי לעומת צדק חברתי. במרכז שמש" הוא הפרק הפותח את הרומן . המדינה. עימות העבר אל מול העלילה מאבקה של אם על הנצחת המציאות הנוכחית מהווה את אחד בנה שנהרג במשחק "רולסת רשת" הנושאים החשובים בספר. שולמית לפיו: אצל באברי כתו בעת שירותו הצבאי • שמואל סוכה: ארוזי העפר י הוצאת 1998,152 עמ' תג 1998,80 'עמ רומן שביעי למחברת. גיבור הרומן 1 ספר שיריו iJ שישי של המחבר . סביון ליבוכט: איש ראשה ואיש, באנו 1 הוא צעיר מתבודד 1 הסובל ג'אנט ווינטוסון: תפוזים הם לא "אווזי העפר" : "אווזי סתיו/ צורחים הוצאת כתו 224 ,1998 עמ' מטראומה שבעקבות תקרית הפרי היחידי מאנגלית: עופו שוו. בבשרה המותש מלהס הכאב/ נושאים רומן ראשון לסביון ליברכס אחרי באינתיפאדה. בחצר הבר בדרום הוצאת בבל 190 ,1998 עמ' במקורם פיסות; אריג גשום מענן ארבעה קבצי סיפורים, שהראשון בהם העיר 1· אותו הוא מנהל , הוא מגלה ספרה הראשון של הסופרת הבריסית נשמות/ תועות בחלל./ לתפור פורסם בשנת 86', צעירה פצועה ואוסף אותה לביתו. ראה אור בשנת 1985, וזכה בפרס מבע/ לילדיה האילמים/ רועים אווזי "איש ואשה ואיש" הוא סיפור אהבה הפגישה עמה ועם עולמם של הפועלים וויסברד לרומן ביכורים. חמש שנים העפר/ בכלובים חתומים לעד." לש גבר ואשה, חמוטל ושאול <שניהם הזרים מנפצת את בועת הבדידות מאוחר יותר עיבדה המחברת את נשואים לאחרים>, המתרחש במחלקה שהקים לעצמו • הרומאן לסדרת טלוויזיה שזכתה הסיעודית בה שוהים הוריהם. בפרס האקדמיה לדרמה מקורית. בנימין אלקובי: רעש אדמה? ..המ" הגיבורה, בת מעמד הפועלים, איזה רעש? תג 140 ,1998 'עמ תמו בוגר: דירניסרס בסנטרי הוצאת מתמודדת עם שאלות קיומיות. כמוה ספרו השלישי של אלקובי - במשל ז'וויס-קול חויסמנס: ל ה פ וי הקיבוץ המאוחר; ספרי סימן גם דמויות אחרות. שירים שחלקם על גבול הפרוזה מצרפתית: בני ציפו, אחרית דנו: קריאה, עורכים: חנן חבו ומשח וחלקם תמציתיים. "יכולת המאבק של יורם בוונובסקיי הוצאת כרמל- וון 240 ,1998 עמ' משורר": "אני לא נושר./ אני מבסיח ירושלים, המועצה הציבורית ספר ראשון למחברת. הספר עוסק לכם, למרות הכל,; אני לא אפול.; לתרבות ואמנות, המפעל לתרגום בחרזה אל שורשיו של "דיזנגוף תקוותי שלכת (אצפה לאביב>./ הדיו ספרי מופת, 207 ,1998 עמ' סנטר", על יושביו הראשונים ועל סיtזפת הס לא הפרי היחיד שנובע בי •/ ירוק עד." רומן המציין את פרידתו של הסופר גורל המקום בהמשך 1 עד לפיגוע הצרפתי מהאסכולה הנטורליסטית של החבלני בפורים 1997• על הקשר בין זולה, בסוף המאה התשע עשרה. בן הרבדים ההיסטוריים לרבדים אמיר הואל: שרקררט, ספרית אצילים, שלא מסכין עם המציאותהארכיסקסוניים. מעריב, סירות "כריכה וכה" 1998, הוולגרית בה הוא חי 1 מנסה להגיע 127 עמ' אל עולם סוב יותר באמצעות חושיו. חייו של ישראלי בפאריס, וגם הוא נאלץ לחזור למציאות מהעולם סיפור אהבתו , תוך בסירנותיו לאמץ האקססנצרי אליו הגיע, כי גופו אינו ג ' אגם ווינםרםון לעצמו זהות צרפתית. עומד בנסל · המשימות הבלתי אפשריות שנכפו עליו • ט תמר בדגו • איימי בלום: האהבה ממציאה אותנו, מאנגלית: אירית אוב, הוצאת בבל 1998,182 עמ' דיוניסוס בסנטר רד, x את הקיבץו הונארהד / ספרי סיז.בן קיראה ענבל פיכמן: פרטטה פרנדרה · ~דג.:,:-~ ליברמנטה, ספרי עתון 771998,48 עמ' ספר ראשון לענבל פיכמן -פ"וטטה פרנורה ליכרמנטה" (הרגישו חופשי א ו ו מ ו לקחת - באיטלקית>. פרוזה שירית אףס ביתן: עץ הארמון. תג 1998, אמיל זולה: המשיסה. מצרפתית:ב 250- פרקים. צוהר אל עולמה של 238 עמ' קולט בוטנו; הוצאת כרמל; אשה צעירה, בשלהי ההתבגרות. ספר ראשון למחבר • עלילה שתחילתה המועצה לתרבות ואמנות/ המפעל לס.: "היא כבר לא היתה בסרחה בימים שלאחר קום המדינה, ובמרכזה לתרגום ספרי מופת 311 ,1998 עמ' בכלום./ בעזרת צווו בגדים היא דמותו של גיבור הספר , נגיש. עם אחד מסדרה של עשרים ספרים שכתבביקתה מעצמה את הגיל.// וניכו התפתחות העלילה, מצטרפות דמויות זולה. בעיצומו של תהליך הריסתה ששוב הזדקנה.// נמאס היה לה, לסיפור ונפרשת מערכת משפחתית ובנייתה מחדש של פאריס בגירסתה ותחושה של שינוי חיכתה בה/ בכל נרחבת. .;· תחרות הפרסים הגדולה תוהיוקרתי של אקו"ם יוצאת לדרך! ! פרס אקו"ם ליצירות המוגשות בעילום שם א. ליצירה בתחום הסיפורת, כגון: רומן או קובץ סיפורים בהיקף של 3 גליונות דפוס לפחות . בסך של 15,000 ש 11 ח . ב . ליצירה בתחום השירה, בהיקף של z גליונות דפוס לפחות . בסך של 15,000 ש 11 ח . פרס אקו''ם ליצירה לעידוד פירסום יצירות א . ליצירה בתחום הספרות - סיפורת או שירה מכל סוג בסך של עד 10,000 ש 11 ח פרסי 0 אקו"ם oח i תשנ"ח 'j . תאריך אחוון להגשה: 15.7.98. תנאי ההגשה המלא ל כC מפורטים בתקנות הפרסים המחייב ואפשר לקבלו במשרדי אקו 11 ם , טל 03-6841414 .