יישלמרת הארץ" • זר רק דוגמה אחת מרבות. מחסור במקומרת עבודה, בדיור' אפליה עדתית, הבדלים ופערים תרבותיים מנציחים ניגודים בין קבוצות שרנות, בעיקר - דתיים וחילונים. הניגודים בין דתיים וחילונים אינם עניין שבאמונה, אלא דווקא באדמיניססרציה. כשלסרן. המפלגות הדתיות חותרות להשליט את חרקי ההלכה על אזרחיה החילונים, שהם הרוב עדיין , של המדינה. רעל כך הוויכוח. ואת הקרע הזה לא ניתן לכסל בכרזה מחריכת. שי לאפשר לכל אדם לחיות על-פי אמונתו. ולא לאלץ אותר להיקבר לע פי ההלכה, להינשא על-פי ההלכה, להיוולד על-פי ההלכה לדקש את המועדים על-פיה וכר'. זה לא ילך. רשום כרזה ממרתקת לא תזעור כאן. חרשך אפל ערר יותר סדאם חרסייז הוא שליט ער r, מכרעד , אכזר ומזיק מארד , בעיקר לעמו ולשכניו הקרובים ביותר' הם הכורדים. נשק להשמדה בידי דיקססרר מסוגר הוא עניין מסרכן גם לבני עמו' רגם לעמים רבים, נוספים בעולם. לכן, יש לעשרת הכול כדי למנוע ממנו את היכולת הבלתי- קונררנצירנלית שיש לו. זה רק צד אחד. לאותו סיפור יש ערד לפחות שלרשה צדדים שונים. נשק בלתי קרנרונציונלי מאיים מצרי בידי מדינות רבות, החל מקוריאה וסין , דרך צרפת, רוסיה ואיראן רכלה בישראל וזר רק רשימה חלקית שבחלקית. נכרן שהמשטרים באוצרת האלה נראים יציבים יותר. אבל מי ערב שכך יהיה גם בעתיד?! אחת השאלות שאין עליהן תשובה. הערה נוספת. הארצות המתנגדות לקואליציה של קלינסרן ערשות זאת בעיקר מסיבות כלכליות. אבל גם הקואליציה עם ארהייב בראשה מרננה להנחית מכרת קשרת על עירק, בעיקר על העם העירקי שסרבל בין כה רכה מארד' גם ובעיקר מסיבות כלכלירת-אינסרסנסירת. לא סרר הוא שאילי ההון האמריקאים השולחים את נציגיהם לבית הלבן ולקונגרס הם בעיקר אינסרסנסים כלכליים. על כן, אין לראות כאן מלחמת בני אור בבני חרשך. במקרה הסוג מדובר במלחמת בני חרשך בבני חרשך אפל ערד יותר. ב. ב. בעניין אחר. אני ערבו מדי פעם ברחוב דיזנגרף ליד המספר 211• מסתכל למעלה אל הקרמה העליונה ורואה את חלון חדר העבודה של אלכסנדר פן המנוח. עכשיו גר שם מישהו אחר • על תיבת הדואר לא כתוב שמר של פן גם לא על ק;ר הבניין. איש מן העוברים והשבים לא מעלה על דעתו כי זה הבית בר גר האיש שפעם היה כה פופולרי' שכתב את שיריו היפים ביותר לארץ הזאת ולאשה באשר היא. לא וחרק מכאן' ברחוב גררדרן' חי ויצר אברהם של ונסקי' הלשונאי הגדול ביותר של שירתנו ושפתנו • ראם נפנה לכירון המזרחי של דיזנגרף, פינת המלך ג'ררג' , בבית הפינתי ממש, גרה "הגבירה" של שירתנו , יוכבד בת-מרים. אבל לפני זה היה כדאי לפנות צפונית- מזרחית לפרישמן' צפונה לישראלים מס' 10' שם יצר האיש הבודד ביותר בתל-אביב, השחקן והמשורר אברהם חלפי. וברמת אביב, ברחוב קרני' חי ריצד אמיר גלבע, ובאחד-העם יצר שאול סשרניחרבסקי הנפלא, והלב נשבר. מי יודע את כל זה, מלבד כמה יודעי ח"ן? בערד כך רכך שנים הכול יעלם. אפילו הזכררנרת ••• בלי רגשנות! העיריה חייבת לקבוע שלס על בית בר חי ריצד סרפד חשוב אר ירצד בתחום אחר. על השלס יש לכתוב את השנים בהן חי היוצר ואת תחום יצירתו • רצוי' אם אפשר' במקרים מסוימים, אפילו להפוך אותר למוזיאון של היוצר • לא נורא, ולו במשהו שנהיה ככל הגויים! בעיר קייב, יש שלס גדול על הבית בר פעל ריצד שלרם עליכם. הוא לא כתב אוקראינית. אגב, דירתו משמשת היום גם כמוזיאון של הסרפד , כאמור' באוקראינה •••• /8 .'/ ~~·:· ?f / קטעי קישור הגליון חזה דן צלקה שייך ולא שייך לסיפורת העברית שבעשורים האחרונים. עובדתית, הוא בתרנה, ונחשב ליוצר חשוב. בפועל' הוא חריג, כאילו יושב בפנים ומביס ביצירה הספרותית רכן בחיים עצמם מנחרץ. הוא הסופר האירופי ביותר מבין הפמליה של בני גילו • ויחד עם זאת אולי הישראלי ביותר . מי שברתן כיסוי לכל החוויה הישראלית על עליותיה השוברת לפני מלחמת העצמאות ולאחריה. כתיבתו רוויה תרבות אירופית: רוסית, פולנית, צרפתית, איטלקית. שמעתי הגדרה: "צלקה הוא הסופר הרנסאנסי בספרות העברית", אולי. אני שמח להבליט את יצירתו בגלירן הזה, באמצעות מסה נרחבת של גרשון שקד' על הרומן שהביקורת לא '· אלף לבבות · ' המרנרמנסלי נתנה עליו את מלוא דעתה: מאמר של רפי רייכרס על ספרר האחרון של צלקה: יהואש ורוכבי · המרכבה השמיימית: רכן, מסה משעשעת של דן צלקה על מה שהוא מכנה "עיקרון אבי-ירבה". אלכסנדר פן נולד בפברואר )1906( רמת בפברואר )1970(. סיבה סרבה לפרסם מאמר על תלאות הפרסום של פן' מאת חגית הלפרין' מי שכתבה את המונוגרפיה היחידה עדיין על פן. רעוד אציין מאמר של מירי פז על ברזלו בעברית ושל רות נצר על ספרר של גרססב מיירניק · הגולם · • ובשירה: שלרם וצבי' רמי סערי' משה דור' חרה פנחס-כהן' לאה זהבי .םירךr~ר שני סיפורים: של סל ניצן-קרן ושל ורדה קבול-יהלום. מדורו של עמוס לריחן רכל המדורים הקבועים. יאיר, השמאל והימין הקסע המרכזי כמדרור הקבוע של עמוס לריחן מוקדש הפעם לספר המחקר של יאירה גנרסר על אברהם <יאיר> שסרן: לפי הבנתי' מסרת המחקר <שהוא עבודת הדרקסררס של גנרסר>, היא לחלץ את יאיר מהדימוי המחתרתי-פוליטי ולמקמר במפת השירה העברית, כפי שהצטיירה בתקופתו . עם הופעת הספר נערך ערב מסעם "הרצאת יאיר" ועיריית תל-אביב במרכז עינג בתל-אביב. השתתפו: פררפ' הלל ברזל' יאירה גנרסר' חיים גררי' יאיר שסרן-הבן ויצחק שמיר' ראש הממשלה לשעבר . את הערב הנחה ד"ר פנחס גינרסר ורוני מילוא, ראש העיריה, נשא דברי ברכה. כל הדוברים חרץ משמיר' מזוהים עם השמאל המיליסנסי אר המתון. הכול פירשו את שיריו של יאיר , הדגישו את מקומר הייסבעייי בקרב המודרנה הארצישראלית של שברת השלושים והארבעים והדגישו את המשוררות שלו • אחרון הדוברים היה יצחק שמיר , הפעם כמבקר ספררת. הוא ראה בשיריו של יאיר דווקא את המניפסטים של לרחם מחתרת, העלה על נס את השירים נוסח "••• אני חייל ומשורר", אר "חיים אנחנו במחתרת" • רעוד סען ששיריו למעשה נועדו לגייס. מעין "שירה מגריסת לכל החיים" שירה שממנה "משחרר רק המרות". רפה התגלו שתי פנים: חברי השמאל הליברלי והמובהק ניסר להחזיר את . יאיר לחיק השירה העברית, ופקודו ותלמידו של יאיר עשה הכול כדי " למסמר את יאיר כמנהיג חברות הפורשים ••• לא מפתיע, ובכל זאת ••• רעות רJונוש "עמים" שונים . העיר תל-אביב מלאה בכרזות מעליהן מחייכים זה אל זר רזו אל זה לימור לבנת ואגרום בורג, כזרג מאוהב מדרשן-עונג. שתי צלוחיות של דבש. והכיתוב: "דעות שרנות, עם אחד". זר גבינת דעת. איש לא סען שהיהודים בארץ אינם עם אח.ד הטיעון הוא שהניגודים בין קבוצות, אמונות, רמות חיים, תרבויות של דערת " שרנות, הם כל-כך עמוקים, שכמעט ובלתי אפשרי לגשר עליהם. אנטגוניזם בלתי מתפשר קיים בין מי שרוצים להיפרד מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים לבין מי שדוגל בארץ-ישראל השלמה ומדעיף להמשיך ולשלוט בעם אחר למען שירה ופרוזה שלום וצבי: שירים דוד זפרן : שירים יערה בן-דוד: שירים רמי סערי: שירים משה דור : שירים חוה פנחס-כהן: פואמה לאה זהבי: םשירי ליאור שיר : רשי טל ניצן-קרן: גן יפאני <<סיפור ורדה קבול יהלום: איפה ציפור <<סיפור מסות ומאמרים על רן צלקה דן צלקה: עיקרון אבי-יונה או תולדותיה של אשליה אוילית 5 5 7 15 15 31 34 37 38 40 10 רפי וייכרט: לכתוב את האופל - על ספרו החדש של דן צלקה 12 גרשון שקד: סאגת העליה, ההגירה והירידה - על 11 אלף לבבות" לדן צלקה חגית הלפרין על פרסום ספרי שירתו של אלכסנדר פן יהודית ברטוב על 'והאי של ארתורווו לאלזה מורנטה מירי פז על בודלו בעברית רות נצר על 'והגולם" לגוסטב מיירניק 16 22 28 32 35 6 6 7 8 8 השער: דן צלקה, צילום: רמי צלקה רשימות ביקורת אורית אילן על "רישום סיני" לדורית פלג רות לאופו על "טיול בשלושה" לאלי חירש עודד פלו על "סך הכל שירים" לסברו דוד מירי פז על "מקום בצמרת" לחוה עציוני-הלוי יעל ישראל על "נבלות// ליורם קניוק מדורים לפי שעה - יעקב בסר משלוח המלצות עתרן 77 חצי פינה - רוני סומק מצד זה - עמוס לזיתן 4 9 44 עת l ~ן השנ . ,סב 1 :~~ ו ~~•r 1 ~-ir ' 1 ~ ;~,ב .1• ; ~il!l,),~ lנ arווז ~ ...:8'.:·····:•, i v nnw ~ ירחון לספרות ולתרבות המול": אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות הערוך : יעקב בסר Iton 77 Literary MontWy חבוי המערכת: שמעון בלם, יוסי הדו, עמום לויתן. ששון סומך, בירשאל - עמותה Editor: Jacob Besser בתמיכת משוד החינוך והתרבות, מינהל התרבות רוני סומק, אריה סיון 1 צבי עצמון 1 דורית פלג, עודד פלד 1 שלום והאמנות. וצבי Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Y osi Hadar, Amos Levitan, Shalom - האגף לאמנויות. Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, עיריית ת"א"יפו עורכת משנח: עמית ישראלי-גלעד ניהול ועיצוב : המערכת והמנהלה: טל': 5619879, ת"ד 16452 ת"א מיכאל בסר יחסי ציבור : ניצה גווביץ' Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg Vice Editor: Amit Israeli-Gilad ניקוד : שמואל רגולנט ביצוע: דפוס מופת רוזמרין בע"מ · מועצת המערכת: יצחק אורפז, גילה בלם, משה דור נתן · אוורבוך לוחות: אווניב זך, א.נ. יהושע, עוזר רבין, ש. גיורא שוהם, אנסוך שמאם. Management and Graphic Design: Michael Besser נה · המערכת א ות · עונה בכתב על פנ נה · ם וא · כותב · רה כתב · יבחז 'i אלא אם צורפה לת. · אל•הם מעטפה מבו חומר •ש לשלוח רק ב i ואר ל· ו ג , כשהוא 1 מו i פס ברווח כפול על צ i אח i של הנ"ר . רצך• לצרף i 'סקט בתאום עם המערכת. פג · שרת עם העורך רצו · לתאם מראש. המי'כ~ת zןן~ פרנץ קפקא: הנעדר (אמריקה); ולחיים המודרניים. "חצות לילה, אבני 1 גפי אמיר 1 גיל הראבן 1 עוזי אלוהים את עיניו;/ מאז שותק מגרמנית: אנוחם כרמל; הוצאת חצות 1/ החצר האב בית, הגבוהה דייל 1 גדי טאו ב, מירה מגן 1 רונית אברהם עם אלוהיו/ כל הזמן משוחח שוקן; 270 ;1997 עמ' עיני הזכוכית שלה /· המרובעתמסלון 1 שהם ממית, יהודית קציר 1 עם עצמו". ~וי ן~ תרג ו ם מחדש ל"אמריקה", ק ו רותיו ~ המופלא ו ת של הנער קול רוממן 1 המג ו רש מבית הורי ו שבאירופה לאמריקה הזרה והמוזרה. חיינריך חיינה: טנהויזר ושירים אחרים ; מגרמנית : שלמה טנאי; הוצאת זמורה-ביתן; 163 ;1998 עמ' שלמה טנאי 1 המתרגם, ערך את מבחר השירים בשלו ש חטיבות: הראשונה כ ו ללת את השיר "פסיכה" ואת "טנה ו יזר" העוסק ביחסים בין גבר לאשה. בחטיבה השביח "שירים 1853• 1854": שירי סבל וייסורים. בחטיבה השלישית: השיר ההומוריסטי "הפיל הלבן" והפואמה הטרגית-צינית "בימיני". עמינדב דיקמן הביא לקט שיחות ורשמים של מי שביקר ו את היינה בפאריס, על ערש דווי 1 בשנות חייו האחרונו ת והוסיף אחרית דבר מקיפה. אונורח דח בלזאק: יצירת המופת הנעלמה, הנערה שעיניה זהב, אדון קורנליוס ; מצרפתית: אוזח טיר-אפלרויט; הוצאת כרמל- ירושלים; המועצה הציבורית לתרבות ואמנות; המפעל לתרגום ספרי מופת; 1998;191 עמ' של ו שה סיפורים: ב"יצירת המופת הנעלמה" - על הנעשה באטלייה של הצ י יר פרנהופר. "הנערה שעיניה זהב" - הרפתקת אהבים מתעתעת ו מסת ו רית של אציל יפה תואר ונהנתן. ו "אד ו ן קורנלי ו :"ס על תככי השלטון בבית המלוכה. חיים גראדח: דורות; מיידיש: יעקב שופט ; הוצאת תג; 215 ;1997 עמ' מבחר מייצג משירתו של המש ו רר היירי 1 ממייסדי הקבוצה "וילנה הצעירה" שמטרתה חיתה לשלב בין . התרבות והמציאות היהודית לעולם עצומות."// אני אוסף פזורי איברי טא מוטלות על כר ·// העופרת שלי מסולל; פני הקרושות; ופורטים עליהן פסי זוהר כעל; קלידים חלום של אורות". גדעון עפרת: שלוש חשיבות; ליקוי מאורות: אפלטון. קאנט, קירקגור ; הוצאת האקדמיה; 369 ;1997 עמ' בעקבות צדם האפל של שלושה פילוסופים - על "חשכת הדעת" בכתבי אפלטון 1 על אפלה מיתית בכתבי קאנט ועל קירקגור "תהומות האני 1 על קבר הקיום ועל הסתתרות האמת". מאיה בז'רנו: אנסה לגער; כטבור בטני ; הקיבוץ המאוחד; 46 עמ' ספר שירים תשיעי. "אני מניחה שהייתי אז; באושר; כי איזה קשר יש כבר; בין ראשי אירוסים לבנים/ לשני כלבי זאב לבנים; אם לא רק קשר הלובן המבהיק; בערב אביב?/ אלא שריצת האבוקה הנמרצת של שני הכלבים; בקשתות וריצודים, חיתה חולפת/ בתוך הפריחה הלפידית / של ראשי האירוסים בשדרה/ ופראותה של פרוות הזאבים הלבנה; רעדה לקרוע; את האירוסים". אחוד בן-עזר: ימים של לעבה ודבש; הוצאת עם עובד; 1998; 599 עמ' ביוגרפיה של "המשוררת הארצשראלית הראשונה", אסתר ואב, שנכתבה על- ידי בן אחיה, הסופר אהוד בן-עזר. קורותיה שזורים בקורות היישוב: המושבה פתח-תקווה בתחילה, ובהמשך, ביתה התל-אביבי של המשוררת, שהיה מקום מפגש לסופרים וציירים. חמישים שנה חמישים סיפורים מבחר הסיפור הקצר ; אנתולוגיה בעריכת זי סי סתרי ; ידיעות אחרונות; ספרי חמד; 688 ;1998 עמ' סיפורים שנכתבו בחמישים שנות המדינה. משתתפים: נסים אלוני 1 חנוך ברטוב, ס. יזהר, אהרן מגד, יגאל מוסינזון 1 שלמה ניצן 1 עמוס קינן 1 נתן שחם, משה שמיר 1 בנימין תמוז 1 יצחק אוורבוך או ופז 1 רות אל מוג, אהרן אפלפלד 1 יו סל בירשטיין, יצחק בן-נר, אהוד בן- עזר 1 יצחק בר-יוסף, שולמית גלבוע, · וויו גר וסמן 1 יואל הופמן 1 יהודית הנדל 1 שולמית הראבן 1 נורי זרחי 1 אברהם ב. יהושע, עמליה כהנא- כומרן 1 יצחק לאור 1 סביון לי נובט, שולמית לפיד, ראובן מיון, דן בניה סרי 1 עמוס עוז 1 דורית פלג, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יורם קניוק, אורלי קסטל-בלום, יותם ואונני, יעקב שבתאי 1 דוד שחר 1 דוד שיץ 1 יוסי אתגר קרת. אלן סיליטו: מסעות כניהילון ; מאנגלית: שרונה עדיני; הוצאת גוונים; 227 ;1998 עמ' סאטירה חברתית ופוליטית. ניהילון היא מדינת הניהיליסטים, אליה נשלחים חמישה אנשים כדי לחבר מדריך נסיעות למטיילים. אלי שריינו (חתולי): השדה והמערה אשר בו (דו H ח נתיחה) ; הוצאת זמורה ביתן; עמודים לספרות עברית; 1997;268 עמ 1 על הסופר התכני אליהוא מוטלת כתיבת חלק מתולדותיו של אברם. לאליהוא תיאוריה חתרנית ל גבי הדרך בה נרכשה מערת המכפלה מידיו של עפרון החיתי 1 אותה הוא מצפין בכתביו. על קורותיו של אליהוא כותב סופר בן ימינו 1 החולה בסרטן סופני. אחרן מגר: דודאים מן האר r הקדושה; עם עובר. ספריה לעם; 217 ;1998 עמ' ציירת אנגליה מחפשת בארץ-ישראל של 1906 גאולה לנפשה. ביאטריס, הציירת הבוהמיינית מגיעה לארץ ישראל כדי לצייר את פרחיה. היא נפגשת עם יהודים וערבים ואף נקשרים יחסים בינה לבין שרה ואהרן אהרונסון. יעקב שי שביט: כעיקר שירי אהבה; הוצאת כרמל ירושלים; 124 עמ' ספר שירים שני. "כל הדרך; מהלך שלושת ימים; היישיר מבטו בפני בן שיחו; גם כשבנה את המזבח; וערך את העצים/ גם כשעקד את בנו ממעל להם;/ כששלח ידו למאכלת השפיל בני אפרת ורוני סומק: "בית-חרושת של הטבע חורף 1998 ,2046"; מוזיאון ישראל. ירושלים קטלוג חת ערוכה ה מצי גח מפגש עבודות של בני אפרת ורוני סומק <בגלריית "המומחה" בתל-אביב>. "התערוכה 'בית חרושת של הטבע' בוחנת מה באבדון אינו אבדון כדי לתת לדבר הזה סיכוי. אפרת מציע לסמנים של טבע, כגון אדים, בצל, ביצים או דבורים מילוט מרסן התרבות המיוצגת באמצעות חפצים שהיא מייצרת."" <מתוך המבוא> לשמל - "מכונת הנחמות": מסחטה תעשייתית המכילה במקום תפוזים בצלים, ושירו של סומק "קיצור תולדות הוודקה" כתוב בבצל על הקיר. או "בית חרושת של הטבע": חמישים כוורות דבורים בכלוב והשיר "הפואמה האקולוגית" כתוב בריבה הזמנה לדבורים לסעוד את סעודתן האחרונה. רינה קטן: שפה; הוצאת הקיבוץ המאוחר; הוצאת ריתמוס; סרוח לשירה; 1997;74 עמ' ספר שירים רביעי . "להאלם. לדקלם. כמטע להיות; מקום שלא היית, שלא תוכלי להיות. / לא מלמעלה, לא מלמטה, לא; מלפנים. לא מאחור 1 צעקו הילדים במשחק המחבואים./ ואת נותרת, הראש חפון בעץ; ופתאום שברו את הכלים ו~ת לא משחקים". לאח טון: רחוב הסכוראים 11; הוצאת ירון גולן; 1997;54 עמ' ספר שירים רביעי ללאה טון. "אני בגדדית / ודיים לי; להרוות/ פרת וחידקל; תמרים כפות; רגלי; ציפורי עדן יונקות; בתאוות סוכר; צוף הכרחי לקיומן/ מדמי האסור; נלכדות בסבך; תלתלי; למות בסת;ר". 4 גליון ····· 216 שלרם וצבי 1=== ו • • לאפרת בתי ~~יפה י~~לוק ry אץז?. 7ם~?י ג • ~ני שרא.ל ~פה ~ד פ"ה? לא ~תוך ~ה w ~~יאות אפא ~ב ~~רז t דה, דם w~ה .ה~ך~ ~~~נרל ככלי י די? מים ד , T • w ~יז ב; ~.ח r, ה 1 א ה~~ אל ים T ;• ח~ה חיא, ף~~ר לי סע.יג:ם. · גדול יותר ~ז~ •• T ~~מ 7ג.ל , ~מר ך~ם 'ז~~~ דוךש עכשו. את .נפשי לבוא ~ם ם~ס~ים oלו Tם w ~לוש ע. V! רה . . .·~~ןצ;זi ~ל ~i?.wט wה 1 א עושות ?י ע.יג:ם. ב~~י ~q ויךים, ל~ה. אנא כב"ה ·~· י ~~ לי -: T T התר לא .ה~ך~י:ז~~ ין . f אן? ~ח~~לPף ~ה ךקtומpז ~רוךה, ף~~ר כמו אז. כמעברים ס~~ז ר~~ שלא אדע ע;ד; עכשו משהיא באה TT •:•• w ~יז T םל i ם :••• ' T : ז : ~ל תוך ל~יז עוד לא מרכינה עצמה T : -T • -: •-: T ; - כמדת אדם, ה · הלילה הז ~~קש ל~~ ~ה הףא ~ה o/ ~ל עוד גשם ~ל~תו T ~מףך ע;ןף לא עוד ~ת ם:ד:ם, ך qt\רי ry ן יגמר לא :ה~ה ע;ד' כעשב השדה, א; בהגביהו ~ןב;ת: פ;ךש "ף.~ע . ל;.ל~ i.· ת :pw~ר -,. פ;רש •• T • w ~ם חיא, ~די wביקtי~ לראות ~ה ~י~י ~ת םגףף: ~f,O ה לבינה T •• : • כחלום . . . :p~aד ~q לך? יt ע,בור יום ראשון 1 ז_\סה הרל.ך 31.8.97 ךק ~די o/. ע~ד ,סייס.Pז או ב~ ~ל ת~~ o/. תף~ל ל q קמו ~~~יערת תונכtק 12.5. 97 דוד זפרן o/. נו ~ערת ס~יד ה~~~ ס t' ח.ר ספר טלפונים של המחשבה: שלכת ל; p /ב!ו :~Tס T ה ;• ;• o/t' רי סי; o/ ~ים ד~~ך o/t' רי 9;n ~י ס~דףר סךאשון ינה " ם · ,א~יי י;~ב~ה אשרי הנצלים עטףפי דגל ואשרי בני זףגם בליל;ת את נופו א~יי ה iר o י בתים ~"ל.רע"ב ' w~ת w ל ע.ץ ,nו :• ••: ••: -: T • •• ··-: • T •• : •• : ~ת ~7קוס~ו ; ך~לף t' סה p ח -1~i אשרי החד הדף וה n מיניים אשרי םיחמtפה ~ד iנ 1 ת פףךי~~ית ~~רי כל 'ה~י~~ל~~ ך ~~· תי י ~ה o/. ר~~ ז:י~ח. ~י ~?אז ג~ילך ~מר o :ה ~צף~ה, נ= 7 9יtf. ל.ת o/t' רי 9 ~אליז ;'ג ך o/t' רי ~~גת ס~ q נ;ת מקרירים o/t' רי ס~~זףןה o/t' רי םיקt~ך~ס ך o/t' רי ז ' סר t' ךג;ב המחשבה ~o/ רי ם~קכףק ~o/ רי ז'י~יק ד~יז ך~~רי ם~~רףר ~ T T ; - ~ןpך~ה, אשרי מדד המשתנים ואשרי האיש אשר אשרי ••: -:• :-• T •• : -: ' -: • ---•• : p ן םי~~~ נ ו תנת ן:בם ם:;י.ע~ר~ o/ די םז:ינ;ק ~ע,רי 9 ה ~ין ס~ר~:ם ~א.ינף~ף אשריהם כי זכף להכנס בשערי זה ספר הטלפ;נים • :• •: -:• •• .'' •-•: -: •• T • : T ' :• ' ': 10. 12.97 5 פברואר ·----'98 קטע הפתיחה, הבנוי כסונטה, כמו רבים משירי הספר , מדגים היטב את הצפוי לקורא בהמשך: הרבה תיאורים לש מקומות, הרבה חוויות והרבה אפיזודות קטנות, הנוגעות לכל אחד ממשתתפי המסע ולאינטרקציות ביניהם. כבר הקטעים הראשונים מעוררים לא מעט עניין וסקרנות לגבי אפשרות התחברותם של השלושה אל המראות והחוויות שהמסע צופן להם, כמו גם לגבי האינסרקציות שביניהם, ואולי, בעיקר, לגבי אפשרות הקורא להתחבר אל מסעם. ואכן שאלת ההתחברות, לרבות, ואולי בעיקר , של האדם אל עצמו דרך המראות שהוא רואה והחוויות שהוא חווה, עם בני משפחתו , היא לדעתי התמה המרכזית בספר . חשוב להזכיר שהשאלה הזאת מועלית דווקא על רקע של ניתוק פיזי וגם רגשי מהכאן ומהעכשיו של חיי היומיום התל-אביביים של המשתתפים במסע. התחברות "הגיבורים", ובעיקר של כותב הספר, אל הגיאוגרפיה וההיסטוריה של המקומות, במובנן העמוק, היא החוויה המשמעותית והמעניינת שהספר עוסק בה. "נפשי גדלה למידת אולם. / משהו כזה קרה לי / רק במסגדים של איסטנבול:." / / ואילו כאן סבבתי במעגלים / משתהה, ורץ קדימה, ושב על עקבותי / ולבי מנתר לעומתי." <עמ' 17(. מרתק לעקוב אחרי ההשפעה הסובייקטיבית כל כך של מה שמתואר באובייקטיביות לכאורה. לעתים קרובות המעקב הזה מצליח לרגש ואולי אף לעורר הזדהות, שכן אל• שהזו 110 ל הבשלוש מתוך המראות, האפיזודות הבינאישיות והרגשות שמתעוררים בכותב ואף מגיעים אל תודעתו נוצר אני עשיר יותר ומבחינות רבות גם מאושר יותר . זו היא, קרוב לוודאי , התוצאה המבורכת של אותו שבוע באיטליה, והיא גם גם מגולמת בספר שנולד מהמסע. התחברות משתתפי הטיול זה עם זה מעוררת בעיה . היא מתוארת דרך אפיזודות אובייקטיביות ודרך מסירת הרגשות שהכותב מזהה אצל עצמו ואצל שתי שותפותיו למסע, "לפנות אבל מה שהספר שואל עליו , בדרכו המאופקת והצלולה, הוא - האם אנחנו יכולים לשרוד ב "סין" הזו . האם אנו יכולים לעמוד בהפיכתו של ה"זר" ל"לא עוד זר", האם אנו רוצים בכך 1 האם אנו יכולים להכיל זאת. האם כאנשי המערב, הדברים שרבים מאיתנו כה נכספים אליהם - להרפות, לקבל , לצפות בסבלנות, להמשיך לצמוח, להפוך לאחד - הם אפשריים עבורנו . האם הזרות הנעוצה בנו כסכין אינה הכרחית - ושליפתה תביא עלינו את מותנו. לשאלות האלו נחשפים, במודע ושלא במודע, אלכס, וראי גואו רן הכותבת על סיאו צ'ן בגני בייוונצ'ואן , והמבקר במקדש הנמר האורב ה"גיבורים" הזרים של שלושת חלקי הספר , ונדמה לי , שבמודע ושלא במודע, גם הקוראים ב"רישום סיני", אני כשלעצמי קראתי אותו כששאלות אלו , כמו גם יופיו המוסיקלי של הספר - מצלצלות במקום עמוק תנוני. • אורית אילן <מתוך דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר) שירת המגף האיטלקי אלי חידש: טיול כשלרשה; הספדיה החדשה; הוצאת הקיבוץ המאוחד; ספדי סימן קריאה; 126 ;1997 עמ' דפדוף חטוף בספרו החדש של המשורר ומבקר הספרות אלי הירש ייצור , קרוב לוודאי , את הרושם ש"טיול בשלושה" הוא ספר שירים. ואילו הקריאה בשערו האחורי של הספר תכוון את האוחז בו לצפות ליומן מסע כמעט עלילתי. שני הרשמים הללו , הסותרים או המשלימים, תלוי בהשקפה, מתבררים כנכונים בחלקם וכמוסעים בחלקם. עמוד השדרה של הספר הוא מסעם בן השבוע של הכותב, רעייתו בתי ובתם בת השלוש, וויה, אל מרכזו של המגף האיטלקי . למי שאינו בקיא ברזיו הגיאוגרפיים, ההיסטוריים ובעיקר התרבותיים והחזותיים של האזור , נכונה משימה לא קלה להתחבר אל שלל השמות והמראות שמזמן הספר. כמו , למשל , בשיר-קטע הפותח את הספר: "".ומה שלא ידעתי אז: שחזית הקתדרלה -/ עם הצריחים, הפיתוחים, הפסיפסים, / הכיכר השטוחה לרגליה // שסופה בשמש והבכי של וויה, / הם רק מבוא לסנסה קיארה באסיזי / חמש שעות אחר כך 1 בשקיעה." <עמ' 9(. המצויה בתוכנו. כלומר , מפגש שאינו מתנהל בין הפנים לחוץ <כשהשאלה היא מי מוגדר כזך) אלא בתוך הפנים. בתוכנו , כך אני מרגישה, וזו נקודת החיבור שלי לספר - יש תמיד איזה מקום זר , ארץ בלתי נודעת, אפלה ואילמת, ישות עצמאית, צמחית ברמת התודעה שלה, שהעיקרון הבסיסי שלה הוא תנועה עיוורת של הישרדות, של צמיחה, של חיים. אני לא מדברת על החת-מודע, אלא על סוג של קיום. שתהליכי הצמיחה והקמילה שלו מתנהלים באופן כמעט נפרד מאתנו 1 ושמתגלם באופן ממשי ומטאפורי כאחת - בגוף. בחומר הזה החי את חייו הנבדלים. אותו סוג של קיום, שאלכס, בנובלה "ערפל", מכחיש כל כך , ושעט עליו כמו הקבצנים העטים על המבקר במקדש הנמר האורב. הרבה מלים נשפכו על יחסו של איש המערב לגופו , והרבה סדנאות לגישור בין גוף ונפש צומחות על רקע אותה תחושה של זרות, של מבוכה והכחשה כלפי הגוף, המגלם בתוכו 1 באופן כה מטריד ומעורר השתאות, חיים לא פרטיים, במובן שהם נטולי תודעת- עצמי , במובן שהם קרובים יותר לחוץ מאשר למה שאנו מגדירים אותו כפנים שלנו - התודעה, האגו , הזיכרון , ההיסטוריה והפוליטיקה המיוחדים שלנו . בתוך הקיום האנושי יש משהו אפל ולא מפוענח דווקא משום שמצוי בתוכו , מגולם בגוף - כמו סוכן זר , או כמו היצור המבעית ב"הנוסע השמיני" - מצוי בתוכו שליח של העולם הווגטטיבי , המאוחד ברצון החיים הלא מובחן שלו. שליח של משהו זר שאנו חושדים בו שהוא גדול מאיתנו 1 רחב מאיתנו , עתיק מאיתנו , ושגם בכליונו של הגוף ימשיך ויחיה אחרינו. סין מצטיירת - בין היתר , וזה רק אחד מהחלונות שדרכם אנו מתבוננים בה - כמקום שבו הזרות הזו אינה קיימת. כמקום שבו הפנים והחוץ משתוקקים להגיע לאיחוד 1 חותרים לאיחוד הזה, שמחים בו . מקום שבו הסוכן הזר , היסוד המשותף לפנים ולחוץ , הוא גשר ולא איום. ר,זר שבתוכנו דורית פלג: רישום סיני ; ו~ 5 הספדיה החדשה/הוצעת ,~ הקיבוץ המאוחד. ספדי סימן ~ קריאה; 1997;95 עמ' " רישו ם סיב"' נכתב בעקבות שהות ש ל שנה בסין 1 והוא כולל נובלה קצרה ו שני מחז ו רי שירים, הסובבים כולם סביב ציר אחד: ציר המפגש החזק, המרתק ו המטלטל עם סין. זהו ספר מסע לת ו ך סין כמהות, כהוויה, כאפשרות ר ו חנית-תרבותית, וזה בעיקר ספר מ סע לת ו ך הנוסע עצמו <הנוסעת, במקרה זה): ספר העוקב אחר , ומנסה לפענח את התנועה הפנימית, שנולדת מת ו ך התנועה החיצונית של המפגש. גם ח וו יית הקריאה היא מעין מסע לא רציף, לא בדרך המלך אלא בכמה שבילים מתפצלים המתלכדים ומבזיקים זה בת ו ך זה. תחושה ז ו נובעת <בין השאר) מכך שהספר שומר באופן עדין 1 ו עם זאת חזק מאוד , על איזה רצף פנימי 1 ומצליח להיות אחד למרו ת ריב ו י הפנים שבו. בפרפרזה על חלק ו האחרו ן - "סיאו צ'ן: פורטרט"- הייתי אומרת ש"ריש ו ם סיני" כולו הו א מע י ן פורטרט אימפרסיוניסטי העשוי שברים של אור וצבע וצורה; מה שמאחד אות ו אינו העובדה שהאובייקט שמתבוננים בו הוא אחד שכן האובייקט הוא דווקא רב פנים ושבו ר ומפו רק - מה שמאחד אותו הוא המבט, א ו הנפש, אם תרצו , שיצרה אות ו 1 ו המבט, או הנפש, שמביטים, או ק ו ראים אותו . י ש נ ו כחו ת חזקה מאוד של "נפש בפע ו לה" מאח ו רי הספר הזה. נפש, הנאבקת לעבד סוג של חוויה כאוטית ו משתמשת לשם כך במה שעומד לרשו תה - היכולת להתבונן , היכולת להרג י ש, היכולת לנתח ולפענח ולתת שם. להשקפתי , סוג כזה של מאבק, טבעיל ו 1 ו אפילו הכרחי שיחצה הגדר ו ת שמטבען הן מסרסות כמו "פרוזה" ו"שירה", ושישתמש בשפה הנכ ו נה ל ו ללא הצטדקות. ואכן , אחד הדברים היפים בספר הזה, כספר , הוא שאין צורך להסביר אותו , אין סיבה לשא ו ל "למה הוא מתנהג כך". הוא מתנהג כך , מש ו ם שכך עליו להתנהג ו תח ו שת ההכרחיות הזו היא לטעמי אחד ההישג י ם האמנותים של "רישום סינ י ". זא אם נעזוב את השאלה שאין סיבה לשא ו ל אותה, נשאל , כפי שנשאלה אל י ס בארץ שמעבר למראה, על מה הספר הזה? אני מניחה שלכל אחד בקהל הזה יש תשובה כלשהי - עמומה א ו בהירה - לשאלה הזו , המנוסחת, אנ י מ ו דה, בגסות-מה. הייתי רוצה ל ו מר 1 במספר מלים, על מה הספר הזה עבו רי. במו בן המיידי ביו תר - הספר הוא על מפגש עם עולם זר . במובן עמוק יותר , המפגש של הזר , או של זה הנע על הציר " זר" ו "לא עו ד זר" <בלשון הספר) עם ע ו לם. במובן המעניין ביותר -עבו רי לפחו ת - הספר הוא על ה מפגש עם הזר שבתוכנו . עם הזרות 6 •••••גליון 216 ערב, בפתח בית קפה מול המקדש, / דדיה נפלה ונחבטה, ודם ירד ,/ ועד שהגחתי מפתח הסימטה המקורה // נפל עליך לילה, ונבהלת. / למחרת בבוקר , כשהתעוררת, / חייכת אלי בשלישית." (עמ' 26(. אבל משהו בהתחברו ת הזאת נשאר מאולץ , סובייקטיבי מאוד ואיכשהו לא באמת מחובר. כך שלא אחת, במהלך הקריאה, מתעורר הרצון לשאול "נו זא ."?המ אין לי ספק שהירש אכן מזדהה עמוקות עם המקומות, האפיז רו ת ו הרגשות שהוא מתאר , אבל לעתים קרובות, לא מתעוררת הזדהות מעין ז ו אצל הקורא. "הנסיעה בגשם ואולי גם הויכוח / הטילו צל על הערב. / סוף סוף היה לנו חדר לעצמנו / אך את נרדמת עם דדיה." (עמ' 41(, "התיישבנו על מדרגות הקתדרלה. / בתי שלפה מצלמה, / ודדיה האכילה יונים בפיר ו רי במנה." (עמ' 47(. ו בכן , מה זה אומ ר על הקשר שבין השלושה? המובאות שלהלן מכוונות אל שאלה גד ו לה שהספר מעורר , לגבי יכולת ו H I ~1 ~ השיבולת" ("אמרות", עמ' 165(. "ביקשתי ארץ לעמל,/ ארץ למחשבת,/ ארץ מלוא אהבה.// כך ארצי הפשוטה, /1 אומר סברו דוד בשורות הסיום של "במקום נאום", החותמות את מבחר שיריו . מלים כדורבנות של מי ששירתו וחייו נמזגים זה בזה, באהבת הפשטות, בסגידה ליופי. • עודד פלד יערה בן-דוד שירים מחור חזכן.ןנ;ת T - .1 מ w1 ~ת יד ת~~;נ נפני ילד נשלות; ר,זרע שקפא הוא ר,נובט סברו דוד: סך הכל, שירים: הוצאת גוונים; 172 ;1997 עמ' "סך הכל , שירים" הוא מבחר מקיף של שירת סברו דוד , מחלוצי השירה האימאג'יסטית בישראל, ומי שמתרגם הז שנים רבות ממיטב השירה הרומנית וגם מן השירה הצרפתית המודרנית. שישה קבצי שירה פיוסם סברו דוד עד היום, מאז פורסם שירו הראשון ב" 1946, בכתב-העת "עתים" בעריכתו של אברהם שלונסקי , והמבחר שלפנינו חובק את מיטב יצירתו ו החל מ "אור הלילות" )1949( וכלה ב"יהלום השחור' הלילה" )1988(. "אילו היה שירי; פסל של ברנקושי", כותב המחבר , "היה שירי; קו דמיוני של מהיר ו /,ת ציפור ניצבת בשמיים./ / אילו היה שיר י; התגלמות הפשטות./ ניצוץ רוח; וחומר מזוקק; לנקודת / על-זיכרון.// אילו היה שועטים./ שלג.// על העצים/ עורב בכה,/ בכה האור 1/ בכו צבעי הליל./ / ודם בגביעי החורף השקוף.// שיכור; מעד המוות.// שלדו; עטוף של הקורא להתחבר אל חוויות שירי; פסל של בר נקושי,/ היה אדרת לבנה/ ובחלל עיניו -/ חלל" שלאי מ!ונלה T : -: ,'','' :" • סובייקטיביות כל-כך. ריבוי השמות, התיא ו רים המפורטים של התמונ ו ת שירי; סמל./ חי ים אח רים ("אילו ("תמונה", עמ' 33(. תמונת מוות T -: • :• ו המבנים, פרטי האיר ו עים הקטנים שהמט יילים חווים, למשל: "דדיה שירי" ו עמ' 6(. שי ר זה, כמ ו רבים מצמררת, משורטטת בחדות, בעוצמה אחרים , ע ו סק בשיר ה ·ג צמה, כאשר של איפוק. אך בשירים אחרים מתאר ~ג 1 ף ס~דח ~;צ o ~ן ק~לא נכע.נףג;ת י;ם ותענףג 1 ת לילה האימאז ', הת מונה, נ כיי- א ים במרכז. סברו דוד את הזוועה בלהט np ~ר~יס כנ~סה- לממלכ-;, T האסףרה. זז ז :-T בגירסתו הרוסית (אימאג'יניזם), כפי הופך ל'אנחנו' , כלומר , המשורר נוטל •:•T--: השיר אינו סמל ו שכ j האימ אג'יזם, גם אקספרסיוניסטי 1 תוך שהאניהשר · נרדמה בעגלה" (ע מ' 55(, "באו טו טעמנו תות" ) עמ' 59(, או "רצינ ו לאכו ל ו לשתו ת, וווי ה / ראתה ילד שבא לידי ביס די אצל המש ורר סוגיי לעצמו את החירות להיות פה לאני iזע מעט הדב;רים . : : ייסני ד . ה זי י א י רקט ·· ק ן ו אדים הקולקטיבי: "האור השחור · ~רדפנו; כמ; הדנףרים הממלמלים נ דע צל נו מתפורר ~ל כ 1i. ף. קטן מלקק ארטיק יימד i." (עינ '68( ~ ה ל.אה וה לאה -מק '~' ם ' ע ל הקיייי אד ן~ר; רזr.·:":1 ויכ :.ידן • ןי זיונםנשיר ה ולא ע i ד אי;? iר'!נר '· ז, ,י; _: א ·;;.·:· ש ~'יר נסק י י~· הצ ר ~ ב נ;י :נ ו רני ך הרקיע,/ ואין עוד ·-: .י, T :, ועי:י ההזדה ו ת. ,יךו ;;ר , נ 7. :כזחןר 1 כ ו תרך התלהבו ת אמיז.ית, "!-.:·~:~ll '.:י' י ח א ת הש" ר הוא יישי ת ,· :ד .ti.'!, ק 1 נ j." רטי 1ז , מסו! ור ם. / גול ש הלב אל בין ~כ;ן , ~לה ~דחים מף~~ים סהוויזואלי ה יי:~ . יי.' ו ח כח :ו ק:: · -; אצבע · י: ז ', וא נו אלמ ונים לעצ מנו" 1 • וrימ הסובייקטיוגר · ג _ ך,· 1.·~ תכניו . ~א;ר o/בףר בזכריע . קירבתי ::י .c . :י . רו ר לע ·'י ם י ז' c · ·1 r :-י · הא ~ ר השחור ", ענ :'24(. - הירש ב וחר להביא את חוויותיו האמנות הפלס טית מו צאת את ביטוי ה ו ~ י זני ה שואה ממשיכים להדהד גם ,ם:~י.ע-דל~ ~;ק~ל ~ק~י~ת ס~~ט מהמסע במתכונת שירית. אפשר כדי לסמל את השירה שעורר בו המסע כאן 1 תוך שהוא משתעשע באפשרות שנים רבות אחרי , בטיסה בשמי ששירו-פסלו יהפוך ל'סמל', ל'חיים אירופה: טא"." באים ההרהורים./ הן;כר נעל-פה את השיר אחרים'. כך גם ב"רישום עיפרון", שדות שראית/ אינם נמחקים./ מראות מית .שלי ~· ס לחצר "הפנ · נכנ ו אפשר ו מסיבות אחרות. ועם זאת, קשה להגדיר את "טיול בשלושה" כספר שירים, גם בגלל הפרוזאיות המוקדש לצייר הצרפתי ז'אן דוד: תלויים על קיר זיכרון; מרחפות על יי';צא 'בלדi-יר;חמי . :· "ציפורים נחות על חוטי הזיה./ מנוחה פני הזמן/ מול עיניך.// זרע שקפא/ הרבה של תכניו ואמירותיו , ובעיקר א~:זר ארוחת בוקר; באוויר הצלול של עולה ממחבואי לבך; הזוכר." נ ל~ל~ם ת;~,ע-ל א;ת; ;~· ן הנייר;/." קווים עדינים,/ והזרע שקפא הוא גם הזרע הנובט. מאז מפני שמרבית היחידות השיריות :ק~בת ךב; - . חד-פעמיים./ עצב מרחף באור:; הבונות אותו אינן עומדות כשירים עלייתו ארצה, המשורר מתאר שוב בפני עצמם. יתכן שאין די בשני אלה בהם פוסק המשורר אל תוך יצירת כדי לקבוע שהספר אינו "ספר ף~~ם j?f. ע ל~פ;ך הציפורים" <עמ' 82(, ובשירים אחרים, ושוב את נופי ארץ ישראל , באהבה ם~~ קן ל~פ;ר ~ת;ך ~פ;נכיו רבה, בסבלנות אין-קץ של אמן ואיש שירים", אבל אין תוך הבלעת האני-השר עצמו. למעשה, וקמילה, להט שמש וצינת לילה, אבן האמנות ומשרטט אותה כמראית עיניו 1 אדמה, את מחזורי העונות, פריחה ספק שכאן מיטשטשים מאוד ו אולי במכוון , הגבולות שבין שירה לפרוזה. ~ין סע.~ים. המשורר הוא האמן 1 הצייר 1 ולא וקוץ , פרח וירק: "צבעי הפרחים במקרה, רבים משיריו של סברו דוד בוערים מרוב שמש./ עלומים הצומחים ספר ו של הירש אסתטי , אולי בהתאמה למראות המתוארים בו , מה שבהחלט י כול להחשב הישג כשלעצמו. רבים נושאים כותרות בנוסח 'תמונות מן מחום אדמה/ פקוחים כמו עין.// .4 התערוכה': "פסל אינדיאני", "ציור בלילות הם יונקים את דבש הירח; מהרגשות המובעים בספר אכן 1 " 2 מצליחים לעורר מידה זו או אחרת של דרום אמריקאי", "שרטוט", "אקוורל ונוצץ כוכב כדבורה בכל פרח.// י;שבת נשפה בסירנת הרגע "טריפטיכון 1 הנב יסה לעיר" , השדה הבהיר כרקיע" ("פרחים 1", ,'' ועוד. עמ' 72(. ואולי הקירבה לטבע, לחיי ~~ ~· הזדהות. הבעיה היא בסך הכול . וכאן ו בניג ו ד לכותב, שיוצא מועשר רגשית האימאז' מתווך 1 אמנם, בין המשורר הכפר, היא נחמה יחידה, וגם משל, י;~את T ~ל~לה• ' ~~~ייי ע;ק~ת ~ת :ק~ב ס~~ה ו אינטלקטואלית ממסעו המשפחתי למציאות, אך אין בכך כדי לבטל את מוסר השכל 1 למשורר שחווה רבות ו האישי 1 ונראה שגם שותפותיו , האמירה, את ההיגד. סברו דוד, שנולד בחייו ונשאר נאמר לאמירה השירית ואת הן;מם הקורא, לדעתי , יוצא נשכר הרבה ב" 1923 בעיר הרומנית טרגובישטה, שלו , חרף האופנות המתחלפות. ל"א ועלה לארץ ב "1944, לאחר שעשה תתרגש מכל רחש.; לא כל רחש הוא ל' iספףך נזם כל ~·~ ת~~ ד Q יי~ג פח ו ת. והיום, בעידן שבו יוצאים אל המדפים בארץ עשרות כותרים חדשים טרנסניסטריה, מגלם, לפיכך 1 בסיפור בראש ובראשונה, "ואל תכתוב שירים שנתיים במחנות ההסגר של אירוע פיוטי הוא אומר לנו ולעצמו , 11 , ס~~רים ךרי n ;ת סג 1 ף ;מ~ מכףרה לכשפים ה;לכת ףמ;סכת ". ". ". מדי חודש, ואילו מספר השעות חייו 1 תווית שהפכה כבר מזמן דמויי רחש,/ כי לרוב הם פח /שווiי לזנבו של כלב// .•. לא בראש כל קש ביממה נותר ללא שינוי , גם השאלה של מה ו כמה מקבל הקורא מקריאתו , לקלישאה אצלנו: "משואה לתקומה": ~ן מ~י~נ;ם v1·~ ;ד= ל ". הופכת להיות מאוד רל וו נטית. • משיריו , בייחוד השואה ומוראותיה מלווים רבים מבשילה שיבולת./ לפעמים הוא רק הגהינ;ם של 'אחר~ם. במחזורים "לילות מעמיד פנים./ <לא כל הקשים -...".:-... במחנה הסגר'' 1 "שירי האור השחור" אמינים)./ השיבולת מבשילה רק בראש (מתוך קובץ חדש העומד לראות רות לאופו ו"עמוד העשן" . "עננים-עננים,/ פרים הקש/ שיודע לשאת את שמחת אור בקרוב בהוצאת "תמוז") פברואר 98' 7 בחרתי , לפיכך , להשתמש חבמינו גוריון , שהרבו לדבר על בניין אומה הצמרת העסקית (המשפחות חונטות מקרמיות 'קבוצות כוח' או 'קליקות 'הכוח ושיתופיות אך זנחו את ערכי השוויון שבבעלותן שלושה העיתונים חוה עציוני-הלוי: םמקו (מינוח של חנה קים ב'הארץ'> בכל או , במקרה הטוב, דחקו אותה הגדולים( ושל · גורמים פוליטיים הלוי חיתה לתחתית נאומיהם וכתביהם. אבל על · מקום שבו חוה עציוני שלסרביים (הרכב הוועד המנהל של כצמרת; אליטות ואליטיזם 5 ~וי 1 ~ כישראל; הוצאת צ'ריקובר. ~ 172 ;1997 עמ' "מק ו ם בצמרת" , ספרה של חוה עצי ו הלוי על · ני ה'אליטות' בישראל ו הקשר ביניהן , הוא מפתח להבנת התרופפות הדמוקרטיה והתהדקות צבת השלטון, שתי תופעות החוסמות (במקרה החמור) או מגבילות (במקרה הרע) את הסיכוי למימוש זכויות אזרח בסיסיות. הח ו סמים והמגבילים את זכויות האזרח הבסיסיו ת - להתפרנס בכבוד , ל משל, א ו ליהנ ו ת משירותי רפואה ש וו י ו נית על פי חוק ואפילו, מנגישו ת למידע על מה שמגיע לאזרח על פי ח ו ק, הם לא רק זרועות השלט ו ן' אלא כל א ו תם חוגים הסמ ו כים אל השלטון בתוקף ממונם, היכר ו תם איתר ו נכונותם לשרת אותו , למען קידום האינטרסים שלהם -כל ו מר אלה שמסדרים לעצמם ו מסתדרים, במחיר קיפוחם של כל מי שנמצאים מחו ץ למעגליהם. חוגים אלה הם, על פי הגדרתה המטעה והמחטיאה הלוי, 'אליטות'. · של עציוני'אליט ו ת' בהוראתן המקורית, הן מגזר י ם של מצ ו ינות מקצועית, א י נטלקט ו אלית אזרחית ואישית. אל יטה נבחרת משאר בני תמותה, בהי ו תה מו פת של מצוינות בכל אחד מן התחומים הלל ו - בהישגים ע י לאיים במדע, ברוח וביצירה; בגיל ו יים של יושרה (אינטגריטי> ו אומץ אזרחיים; בתכונות אופי ו בהתנהגות אישית המייצגות דגם רא ו י לחיקוי . ה 'אליטות שחוה יהלו · עציוני 1 מתייחסת אליהן , אינן מתבלטות ףא לא במזערית שבאחת מן תהתכונו הלל ו . ה'אליטות' שלה תמתייחדובמצ ו ינו ת לגרוף למען עצמן את לכ טובו ת ההנאה האפשריות כתוצאה מן הקירבה שלהן אל השלטון. מצוינותן המוכחת מתבטאת, אפוא, בכישורים מניפ ו ליטיביים לעילא, הכאל הנדרשים לחיכוך עם השלטון הולעשי מאסיבית לעצמם .ולביתםהשימו ש במונח 'אליטות' בהקשר הזל א רק מ ו פרך מעיקרו , אלא ןטעובמציאו ת הישראלית כיום, השבהמ ו נח 'אליטות 1 גויס בידי ןהשלטו כמלה נרדפת ל'אויבי השלטון,' םא לא 'אויבי העם' ממש. בעיני ןהשלטו הישראלי כיום 'אליטות' הם תמערכו המשפט ו בפרט בית המשפט ןהעליו ו הע ו מד בראשו , ח ו גים מסוימים בפרקליטו ת ו באקדמיה ם(פרופסורימ בקרי השלט ו .>ן חבל שהכותבת אל נתנה דעתה על כך . אילמלא ההידיע שהדברים נכתבו בתום לב ,ובשגגה היה מק ו ם לחשד כי השימוש השעושחו ה עצי ו הלווי במונח · ני 'אליטות' םג ה ו א סוג של .מניפולציה במק ו מות אחרים, קרויות קבוצות המח ו ברות למוקדי הכוח ומשפיעות במידה רבה על החלטותיו 'חונטות.' משתמשת במונח 'אליטות'. התלכדות קבוצת כוח משפיעה נעשית בדרך כלל על רקע עבר צבאי משותף ו/או בעלות על הון. בעידן הכלכלה החופשית והשוק הפתוח במערב, החיבור הרווח ביותר הוא בין פוליטיקה והון. כך, למשל, החליט מאיון המיליונרים, שהיה סמוך אל שולחנו של ראש הממשלה לשעבר , יצחק רבין ז"ל , על נפילת חוק מיסוי רווחי הבורסה, לאחר שרבין עצמו הציע את החוק וזכה על כך לשבחי כלכלנים וטורי הכלכלה בתקשורת. כלומר , הקשר ההדוק בין ראשי השלטון - ראש הממשלה ושר האוצר שלו - לבין קליקות הכוח של בעלי ההון , ידידיו המיליונרים של רבין מטשטש את תחומי השליטה וההכרעה. טובתם של המיליונרים, ידידיו של ראש הממשלה, היא שגברה בסופו של דבר הן על הצעתו של ראש הממשלה עצמו והן על התועלת המשקית והצדק החברתי הטמונות בה. יוצא, אפוא, שאפילו ראש הממשלה אינו "ראשון בין שווים" ; מתווי ההחלטות המעצבות את חיינו כאן עשויים להיות גורמים חוץ-שלטוניים. תופעה זו אופיינית לכל מפלגת שלטון בישראל. הקבלן ד ו ד אפל וראש לשכת עורכי הדין דרור · חוטר ישי אינם שייכים רשמית לקבוצת הכוח השלטונית, אך הם מקושרים היטב לנציגים בולטים שלה וביכולתם להשפיע עליהם לטובת האינטרסים שלהם. תופעה חמורה עוד יותר היא השפעתם של בעלי הון זרים על החלטות ראשי השלטון . התלות הגוברת של השלטון בקבוצות כוח של בעלי הון , בעידן הבחירות הישירות והמקדימות, מעוררת סכנה אמיתית מפני השתלטות בעלי הון זרים שאינם אזרחי המדינה על האינטרסים של אזרחיה. הלוי נמנעת, · עציוניכמובן , מאיזכור שמות. הלוי , פרופסור לסוציולוגיה · ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בראילן , מחויבת לכללי 'הניקיון' של מסורת הכתיבה האקדמית, אבל היא מדגימה את התזה שלה בפרשיות קונקרטיות, שכל קורא עיתונים יזהה בנקל את גיבוריהן. הקשר ההדוק בין קבוצות הכוח לבין עצמן מתבטא בחלוקת מינויים ומנעמים, שתדלנות וחוזים, תרומות ותקציבים (ראשי תיבות של משח"ת). קשר זה מנציח את קיפוחן של שכבות שלמות באוכלוסיה ומסביר מדוע אין ו לא תהיה בישראל מפלגת עובדים אמיתית. הוא מסביר , במידה רבה, את הפערים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית ואת אי מחויבותם המוחלטת של מנהיגיה - בייחוד ה'סוציאליסטים' - לערכים של צדק חברתי. את שורשי אי השוויון בחברה הישראלית מזהה עציוני הלוי ברטוריקה של בול כצנלסון ודוד בן כך כבר כתב פרופ' זאב שטרנהל בדרך הרבה יותר מחודדת ותקיפה בספרו המאלף "תיקון חברה או בניין אומה" שיצא לאור - כמה פואטי בהוצאת 'עם עובד', ההוצאה לאור של תנועת העבודה. על פי התזה של שטרנהל השתמשו אבות תנועת העבודה בערכי השוויון בדרך מניפולטיבית מודעת: מן השפה ולחוץ בלבד, כאמצעי לגייס את הציבור להגשמת מסרות לאומיות ולאומניות, ולא סוציאליסטיות · ואפילו סוציאל דמוקרטיות. פרדוקסלית, אפילו ההסתדרות, · על פי עציוני הלוי , תורמת להעמקת פערים חברתיים ואי-שוויון בהכנסות. מנהיגי ההסתדרות קשורים גם הם לקבוצות הכוח הפוליטיות. כדי לבצר ולשמר את מעמדם בתוך קבוצות הכוח השלטוניות והפוליטיות, הם נמנעים ממאבק ממשי להסבת תנאי ציבור העובדים. ראשי האיגודים בהסתדרות לא הביאו להסבת תנאי השכר של פועלי התעשיה ושאר השכירים בעלי השכר הנמוך . כיוון ששכרם הריאלי של מגזרים אחרים עולה, "יוצא שראשי ההסתדרות מעניקים הסכמה שבשתיקה לגידול באי-שוויון", טוענת · עציוני הלוי. מניין שואבות ה'קליקות' את כוחן? מן ההון , אמצעי הייצור , האמצעים האירגוניים, והידע והמידה שהן חולשות עליהם. מי ששולט על ההון ואמצעי הייצור יכול להפעיל אילוצים לע המשק וגם להעניק מקורות מחיה לאנשים רבים אחרים או למונעם מהם; מי ששולט על ארגונים גדולים ומרכזיים, המווסתים תחומי חיים של אנשים רבים הוא בעל עוצמה והשפעה לגבי אנשים אלה; מי ששולט על משאבים סמליים כמו ידע ומידע יכול להשפיע על דעות הציבור וערכיו "וקשה לחשוב על עוצמה והשפעה גדולה מכך", כותבת עציוני הלוי. קבוצות הכוח המרכזיות שמונה הלוי בספרה · עציוני הן הצמרת הפוליטית: חברי הממשלה והכנסת; ראשי המוסד והשב"כ המצויים בתפר שבין הצמרת הפוליטית לבין הצמרת הצבאית: הקצונה הבכירה בצה"ל; ראשי המשק והעסקים: הצמרת המשפטית והאקדמית (דיקנים, רקטורים, נשיאים>. ההרכב האנושי דומה בכל הצמרות: רוב בולס ליוצאי אירופה ואמריקה, מיעוט יציב של נשים, ילידי אסיה ואפריקה וצאצאיהם. ההסבר למוצא המוגדר של קבוצות הכוח טמון , לדבריה, בכך ש"קשרים גוררים עוצמה, שגוררת קשרים נוספים, הגוררים עוד עוצמה. מי שיש לו אפוטרופוס בקרב האליטות, הדלתות הנכונות נפתחות לפניו ביתר קלות'.' התקשורת אינה קבוצת כוח נפרדת בישראל , אלא גרורה נוספות של ערוצי הטלוויזיה>. היא נשלטת על ידי קבוצה מצומצמת ומצולבת בת ו ך צעמה, ובעידן החוזים האישיים, איבדו העיתונאים את מעט העצמאות שחיתה להם בעמדתם כלפי המו "ל . במצב זה סביר שאין הציבור מקבל את מלוא המידע הנחוץ הן כדי לגבש את עמדתו ל גבי צדקת דרכם של המנהיגים והמפלגות המתמודדים בבחירות, והן כדי להתקומם נגד שחיתות ועיוותים בתוך קבוצות הכוח. חוה עציוני חלדי כתבה ספר מרתק ומפחיד על מה שבעלי הכוח בחברה הישראלית עושים בו: כיצד הם משמשים אותו בידיהם, מתבצרים ומתחלקים בו ומנשלים את כל מי שאינו נמנה עמם מזכויות יסוד כמו הזכות לפרנסה, לידע ולמידע. במקום אחר עשוי היה הספר להקרא כמניפסט למהפכה שבדרך. בישראל הוא יונצח כעוד ספר לימוד לקבלת תואר בסוציולוגיה. קהל הקוראים הרחב - זה שאינו נמנה עם חוקרי החוגים לסוציולוגיה ותלמידיהם יסיק בסופה של הקריאה שישראלי שאינו שייך לאחת מקבוצות הכוח הוא אזרח סוג ב' ומטה ויתגעגע למדריך שעוד לא נכתב: 'איך לחד ו ר ל'אליטות'. • מירי פז תמצית הציונות יורם קניוק: נבלות; הוצאת תג; 135 עמ' ;1997 "נבלות" הוא ספר מצחיק . "נבלות" הוא ספר עצוב. זוהי סאטירה פוליטית, אלגוריה חברתית, פארסה מטורפת, בדיחה מקנוית, וידוי נוגע ללב ומונולוג פתטי - בכריכה אחת. שמחתי לגלות שוב את ההומור הקניוקי המשובח, שאחרי הקריאה 'ב'עוד סיפור אהבה" האנמי , כבר התחלתי לפקפק בקיומו. והנה שוב פורץ קניוק בסקסס עסיסי , שנון ועוקצני , כמו שהוא יודע לייצר. ונתחיל בבדיחה: "מה זה רולטה אפריקאית ? חמש מוצצות ואחת קניבלית" (עמ' 39(, צחקנו , נהנינו? ועכשיו נגיע לעיקר. והעיקר אצל קניוק מעציב מאוד, אף שהוא מתובל בשפע של עקיצות מצוינות. כי לב המונולוג הדחוס והסהרורי הזה ה ו א סרגי. הוא ממצה תחושת קיפוח ומרירות של דור הפלמ"ח כלפי דור המקומונים והפרסומונים. זוהי לא סתם מלחמת דורות שכיחה ומוכרת. זוהי מלחמת תרבויות, המעידה על שבר חברתי עמוק: הס~ן והמאוזר נלחמים בסמגוצ'י. ואגב, ססנים 8 •••••גליון 216 ו מא ו זרים: מי ששכח או שלא הכיר תשקיף רנטגן של דור הפלמ"ח. וככזה האלה, הגסים והבורים, שגנבו לפיה מדינת ישראל מתפקדת עד היום מע ו לם את הז'ארגון הפלמ"חניקי , הוא גם תשקיף מר, ציני ואירוני תרנגולות והפליצו בצוותא ושרו במונחים של מחתרת: "אם כל ישראלי עש ו י למצוא בטקסט של קניוק כמה מאוד של חמישים שנות מדינה: חמישירי זימה אוויליים, האנשים שהרג באיזה מבצע צודק הוא רוצח, אז הברק ו ת מצ ו ינות שנעלמ ו מזמן תעודת זהות שהפכה לתעודת עניות. האלה שחיסלו ערבים במו ידיהם רוב המדינה רוצחים!", קורא אפויים. D גן: ו ~ קניוק מתאר את הצבר המיתולוגי ללא טיפת נוסטלגיה וגם מבלי להחמיא לו . המיתולוגי שלו הוא תמצית הבהמיות, הקשיחות והגסות, מעוז השוביניזם הלאומי והגברי , הוא שונא ערבים ונשים ומאמין בדבר אחד , בנשק חם. מחשבתו היא תמצית מבחילה של כוחנות ודעות קדומות: "זה ציונות. כמו שהערבים תמיד יזרקו אותך לים אם לא תראה להם מי יותר חזק. זה מדינה אחרי אלפיים שנה". קיומו של הצבר המיתולוגי , גם אחרי חמישים שנות ריבונות, הוא עדיין בתוך מחתרת. כך הם רואים את עצמם, מייסדי המדינה, כל הדור האלמותי, המפואר, הנערץ לשעבר. למעשה, קניוק "גומר" על הצבר המיתולוגי 1 זה שבנה את המדינה, החלוץ שהמציא את החלום הציוני. "אני כן חרא. לא אל", אומר אחד מהנוקמים. הם נוקמים, כי זה הדבר היחיד שהם יודעים לעשות. ככה הם בנו את המדינה. אפויים, הדובר 1 מפרק לגורמים את תמצית התפיסה הרומנטית ביחס לדור הפלמ"ח ומתאר הוויה של דם ויזע ונפיחות, ולאו דווקא שירים יפים על הגורן 1 כמו שנוח לכולם לזכור. אך האנשים רוני סומק מחות החורף ~ת ה~~ ס:ינ:וי ומלקו להם את הביצים, הם גם אצילים כשברונם, אלים בהתפוררותם, ענקים בתוך מדינה של ננסים, שהשתעבדה לתרבות הפופ הטלויזיונית. "אז אנחנו שואלים, בשביל מה הציונות ? בשביל מה עשינו מדינה? בשביל מה הלכנו לסוריה, לב ייני , לעניינים, ללבנון , לכאב-אל-ואד, בשביל מה הטבענו אוניה מיוגוסלביה שלא תביא נשק לערבים?", קובל אפויים בטרוניה הארוכה שלו נגד תרבות הסלויזיה המטומטמת והמטמטמת, שהפכה להיות תמצית הקיום הישראלי בתום חמישים שנות ציונות חיוורת ועלובה. "כי אנחנו כן הלכנו למות בעד ארצנו 1 ולא עם צילום בעיתון" , הוא אומר , במונולוג שלפעמים הוא קינה המעורבת ברחמים עצמיים, ולפעמים קריאת חמס על הכבוד הרמוס, לפעמים בקשת מחילה, ולפעמים אפולוגסיקה מעציבה. על פי הטקסט של קניוק, דור הפלמ"ח ממשיך להשליט את הערכים שלו עד היום. מתחת למעסה הסאסירי ולהומור השחור המפוזר בעוצמה ובכאב רב, מסתתרת האלגוריה החברתית המקפלת בתוכה גם ביקורת פוליטית, מהסלנג. למשל , אדם מת, נקרא בעגה הפלמ"חית: הלך להביא. ומה שגיבור הר ו מן ו חברי ו עושים בשעות הלילה שלהם, זה לגרום לכל מיני צוציקים מעצבנים "ללכת להביא". או בעגת י מינ ו : הם מקימים פלנגות עירוניות קש ו חות ומנהלים אינתיפדה קטנה משל עצמם, בלב תל-אביב. מדי לילה ה ם מחסלים כמה צעירים, רק מפני שה יו יפים וצעירים מדי , ומפני שלבח ו רים עומד חזק מדי והשדיים של הבחורו ת קשיחים מדי . ו הנוקמים האלה, הפייטרים האלה, הגברים אחד-אחד , הם בעצם זקנים גיריאטרים עם קטטר ופרוטסטטה. אבל הם ד ו רשים הכרה בתרומתם לבניין המדינה, מתמרמרים על כך שמחקו א ו תם מהתרבות, ומוחים על תרבות הנ ו ער הע ו לה כפורחת, ברחובות, בעית ו נות, ו בעיקר בטלויזיה: תרבות הפו פ המאלילה את הנעורים ומזניחה את הזקנים. "צוציקים וצוציקיות שרים חצי עירומים, שותים כאילו הם מזמברים, קוב ים איטריות ממלכות י ו פי שעושות קולות של זימבור , מה הם מ ו כרים לנו בקולות של חרמנ ו ,"?ת כך מתאר הדובר את עולם הצעירים כפי שהוא נראה בפרסומות המטו מטמות בטלויזיה. הטקסט כת ו ב כמונולוג מפיו של אפויים, בן השבעים ומשהו , אחד מחברי המחתרת הלילית הנקמנית. ה ו א מתאר את השתלשלות הדברים מהיום בו הוא וחבריו המציאו את "נבלות" - כך הם קוראים למבצע נגד הצעירים השנואים - ועד היום גם את קניוק המחבר אפשר לאתר בסיפור 1 אקס המעב יק לטקסט מודרניססית. · פרספקטיבה פוסס אפויים מספר מדי פעם על סופר שיושב לידם בבית הקפה. הסופר קצת יותר צעיר מאפויים ומבני חבורתו , אבל גם הוא בוגר הפלמ"ח, והוא מקשיב לדבריהם ורושם לעצמו רשימות על מפית נייר. חדירה קניוקית נוספת לתוך הטקסט מתבצעת באמצעות השפה. הטקסט כתוב בלשונו הגסה והלא הכי מתוחכמת של אפויים, שהוא איש פשוט ולדבריו גם בור , אך פה ושם פורצת ההתנסחות הקניוקית הטיפוסית, בעיקר במקומות בהם הדובר נזקק לתיאור פיוטי וציורי יותר, כמו תיאור האהובה המיתולוגית, ניצולת השואה: "השתכרתי חזק וחשבתי על איך הייתי שוכב עם תמרה, איך היא חיתה מלספת אותי באצבעות כמו מגע לש צמר גפן , כמה זה היה עדין ונכלם ומלכותי ואיום". כמו הגיבורים של קניוק, שהם עדינים ואיומים, מלכותיים ונכלמים, ענקיים ועלובים: תמצית חמישים שנות קיום ציוני. • יעל ישראל חציו לו קראו ואס ~ו מאנגלית: פנינה עמית ר~ליס לא t'~י :z fיי:ז~~~~ ~ת ף~~ לראש;~ה? דמ!י(;ת צפ;ת מכס;ת א;ת;.ן ס:ינ:ו י ry לףק ז~~ ~ז ~T 1 ידףת T ן~ה ל~~ ~נ"ל ק;~א ךה;ל.ך ך~ר;~י ה~~~ה~~? ף~~ל זאת, ףכבר אבדתי את ח!י(ףכי ~ם הףא לא ה:~~;ק רי~ה ~ין א " ~ק ל~ער ~לי כש!י(חלפף הרףח;ת ע;ד אעמד' • • :• • : -• T : דק ך~ר;ן ~· ~קט ל ~~ןיף mה~iי ;מ~ iך n;ן , ל~~ ה~~- 7 ע;ןם ~יר ;מ~~~,ע ים :z ך~יל~ים ~ עים גבהתי מעל צערי ב ו החליט ו להפסיק עם החיסולים ואני . של.מ-ה הליליים האנ ו נימיים, מפני שהם t' סה מ;~י :z T •• : • :- תפס ו , מאו חר מדי , שבעצם את ל~~ סךאףת ~לי לא ס~יז ~ך ry ק צאצאיהם עצמם ו בשרם הם רוצחים. -·: המ ו נ ו לוג של אפויים הוא דיבור אני פתית השלג שאיש לא ראה 0 0 T ."" :• :• -: • : T צפוף, מלא כעס, רחמים עצמיים י~~ צ; ry ק.ת, ל~~ דק ד :zי~~ ו מרירות, בעוצמה פאתטית ממש. מהות החורף. הגירסה האינדיאנית. בשיר של לו הרףח מילל' ואני לבד :-· -:-•• -: -T קריאת קרב אחרונה שהיא גם שירת קואוואס מתערבב פתית השלג ברוח המיילל ובתוך ברב ו ר, גם זעקת שבר וגם אנחת הטבע, מצויר האדם כמי שיכול להניף אגרוף. לא ג ו ססים. אבל המונולוג של אפויים אגרוף המשאיר צלקות, אלא אגרוף המכווץ את תמיד הפסגה לפני ז ·-·: ז -ז ה א לא רק תעודת זהו ת אישית, אלא אצבעות הרוח. פברואר 98' 9 וי~ 5 ~ ~ עיקרון חיונ · אני או תולדותיה של אשליה אווילית רן הצלק . ·.... .· • ...:. ן הרגע שבו הוצע לי להיות עורך "ציור ופיסול", רבעון אגודת •ii הציירים, התמלאתי שאפתנות חסרת סבלנות. כולם אומרים שאי-אפשר לערוך רבעון לאמנות הראוי לשמו , אמרתי בלבי התם, עוד נראה: <שאפתנות זו , דרך אגב, גוועה במהירות מדהימה>. ומיד חשבתי <הדובדבן שבעוגה!) על אחד הדברים שעני י נו אותי מאז ומתמיד: הפואטיקה של השחזור , סיפור האבנים החשופות. איך מקימים על רגליו אתר עתיק, מה מניחים ו ;-;יכן , מ י עושה זאת, ולמה ? חזרתי אז מאיטליה, שם ביקרתי יותר מעשר פעמים בווילה הדריאנה הסמוכה לרומא, שהיא מעשה השחזור הישן , הסוגסטיבי והמתוחכם שב עשה באתר כלשהו' שחזור המתעלה לדרגת רומן גדול , סימפוניה אדירה, תמונה כובשת, סרט של קוראסאווה. בארץ אהבתי את היישובים הגנטיים, את בתי הכנסת בגליל. ידעת שפרופסור מיכאל אבי-יונה ניצח על העבודות האלה. אהבתי את ספריו. עוד נראה! אמרתי לעירי תל- אביב, בעודי צופה בבתיה ממרומי גבעת נפוליאון. ביקשתי שפרופסור אבי-יונה יהיה בשעה מסוימת ליד הטלפון . מלאכת הפיתוי עמדה להתחיל. עמדתי ל בקש מאבי -יונה סדרת מאמרים על פואטיקת החורבות. שמש נעימה פיזזה מבעד לתריסי משרדי' שאפתי קצת אדי חלב וקפה בנחירי והרמתי את השפופרת. הצגתי את עצמי , את כתב-העת החדש <קצת התביישתי בשמו: "ציור ופיסול". ורבעון על ירקות ייקרא "מלפפון ועגבניה"?) ושטחתי לפני הפרופסור את בקשתי. הופתעתי מעט מנימת החשדנות שדימיתי לחוש בקולו . פרופסור אבי-יונה חקר אותי פעם אחר פעם על אופיו המדויק של כתב-העת ואפילו רצה לדעת את כתובת המערכת. הייתי בטוח שהוא דואג לתשלום שכרו והסברתי לו שתקציבי אמנם אינו גדול , אבל אעשה כמיטב יכולתי לשלם לו בנדיבות. חזרתי לבקשתי , ומפני שהרגשתי באותה חשדנות מסתייגת, רמזתי לו בעדינות שאני מכיר את ספריו <באמת הכרתי אותם לא רע>. אחר-כך , כדי להרגיעו שלא נפל' חלילה, לידי בור שיפגום בכתיבתו , נקבתי בשמות, בהרבה יוונית ולטינית, ובשמות משפחה של כמה ממכרינו המשותפים בירושלים. עדיין הרגשתי את ההסתייגות הלא-מובנת מצידו האחר של הקו. תיארתי לפניו את "ריהוט" וילה הדריאנה כדיוקן הקיסר המוזר' וכאן הצלחתי לחלץ מגרונו פרץ צחוק רם למדי , אבל גם צחוק זה היה בו משהו רכי~~ ' כפורי. מכל מקום נדמה לי שפרופסור אבי-יונה הבין את בקשתי ומצא בה משהו מסקרן. הוא עמד לומר משהו' אבל עצר בו ונדם. כך' לפחות, הר גשתי . המשכתי את תיאור וילה הדריאנה ושיבצתי בדברי מונחים מן ה"משתה" של אפלטון' על ה~ר;ס, שהוא בנם של "~ביאה" <המחסור' העוני> ופ;ר;ס <עושר' ש"פע בן תחבולה>. במרחב המושגים של "פניאה" יש תמיד' כמו ב"לב;ךךה" הלטיני' גוון של קושי' מחסור' דוחק. שאלתי את הפרופסור בהעמדת-פנים האם גם ה"עמל" התנ"כי טומן בחובו גוונים כאלה של עוני. לעזאזל, שיחשוב אותי ל~דאנט, אבל שיענה משהו. השתוקקתי לשמוע משהו מפיו . אבל העליתי חרס. הדממה המוזרה מן הצד השני נמשכה. לבסוף אמר אבי-יונה שייתן לי תשובה במכתב. נהמתי פעמיים לתוך השפופרת: תודה, הרבה תודה, כאילו כבר הייתי בטוח בהסכמתו' אבל לבי לא היה שקט. לא ולא. הצצתי בשעון . דיברתי אתו עשרים ושש דקות תמימות, שיחת הטלפון הארוכה בחיי. כעבור יומיים הגיעה תשובה בת משפט אחד. פרופסור אבי-יונה סירב לכל קשר עם אגודת הציירים ולכל הקשור בה, מפני שבתו לא התקבלה כחברה לאגודה. לתדהמתי לא היה גבול. ההפרדה בין הפרטי והציבורי חיתה חשובה לי מאוד בחיי. קשה היה לי להאמין . הראיתי את המכתב לידידי' אבל הם קיבלו את הסירוב בלי שום זעזוע. עוד אחד מהרשעים הירושלמים הנפוחים שלך' אמר אחד . חברי האחר יעץ לי להנב יס את בתו של אבי-יונה לאגודת הציירים. אמרתי לו שאין דבר פשוט מזה. שמעתי אפילו שהיא ציירת טובה. אבל איך אוכל אפילו להציע דבר שכזה?! באמת, לתדהמתי לא היה גבול! עם זאת, ככל שחלף הזמן חל בי שינוי עדין כלפי המכתב, מעין סחף איטי. היה לי ניסיון מסוים, ושמתי לב עד כמה דאגנים, יהירים ותככנים האנשים שנראו בלתי תלויים, מצליחים ובטוחים בעצמם. אלו עלבונות, חנופות והשמצות עטפו אותם כמו ענני ערפל של האלים הנקמנים בוולהאלה! הם ניהלו פלירט מתמיד ומלחמה מתמדת עם מוסדות שוב ים כדי לקדם את הקריירה שלהם. מבחוץ' אמנם, נראה המוסד הפוליטי או התרבותי כגוף בלתי אישי' אבל תגובתו לבקשותיך או משאלותיך חיתה תמיד אישית למדי . למוסד זה או אחר חיתה "נפש" מסוימת, ~~~ל.כיה וrילטוטסירא- מובהקת. כtולוקנומוה זה · .או אחר ישב אי-שם במעמקי המכונה האדירה, סובב גלגל או שניים ומשך בידיות המנופים. זה בהחלט היה "אישי", באמצעות התייחסות למוסד כאל אדם פרטי אפשר היה, לעתים, להינצל מפגיעתו האינטימית, המחופשת לדבר-מה ציבורי. אולי לא טעה אבי-יונה טעות גדולה כל- כך, אמרתי לעצמי. אולי דווקא אדם בעל שיעור-קומה מוכרח לפשט את יחסיו עם מוסדות למיניהם, כדי שלא יצטרך - כמו התככן המצוי <דוגמת סופרים לא מעטים, ציירים ושחקנים שהכרתי> - לנהל עמם מלחמת הבל לעדי-עד. יש ביחס זה משהו נקי, גילי;טיני. ואני, אמרתי לעצמי, זקוק מאוד לניקיון' מפני שלא ' אוכל להחזיק 10 •••••גליון 216 מעמד במשחקי הכבוד הנוראים והצביעויות הקטנות והגדולות. כך נולד אצלי "עיקרון אבי-יונה", אבל י ===l ,~ אשתי וחברי כעסו עלי מאוד ולעגו לי. ~ אפילו בני הגדול אמר לי פעם: בבקשה, אבא, אל תשים עליהם אבי-יונה! לא ידעתי שבני יודע על העיקרון! אבל אני עמדתי בשלי. העיקרון המופלא לא איבד את קסמו נעיב י' אף שחדותו הזוהרת התחילה ל התקהות משהו. רק פעם אחת סיפרתי על עקרוני הסודי מח ו ך למעגל ידידי' · לארנון צוקרמן' שהיה אז ראש הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב. אם הייתי אני דוגל בעיקרון' מטומטם שכזה, לא הייתי יוצא מהחדר האמבטיה שלי' הגיב בפסקנות פאסקאלית. מוסד זה שום דבר' עניתי לו' אתה מכיר את אצבע הציירים. היא זנבטלת גורד שחקים. מבטלת ? אתה בטוח במלה? ו אמנם, לא קשה היה להיווכח ששטף החיים אינו אוהב עקרונות, יהיו הללו מופלאים ו מושלמים כמו עיקרון אבי-יונה. שמתי לב שפעם אחת ניצלתי מעוני בלתי נעים בגלל שכחה. פגשתי בהיכל התרבות אשה שתמיד חיבבתי את פניה. היא עמדה בראש מוסד שעליו הוצאתי "אבי-יונה" כמה שנים קודם. אבל כשראיתי אותה קונה מרציפן במזנון, חייכתי אליה וברננתי לנשקה על לחייה. ראיתי בפניה הפתעה שהתחלפה מיד בשמחה. שררה בינינו חיבה ישנה. פשוט שכחתי את אירועי השנים האחרונות. הודרת לשכחה זאת קיבלתי עבודה שהצילה אותי מחסרון-כיס בתקופה ההיא. אבל לא רק שכחה קלקלה את השורה <במקרה זה לטובה>. העיקרון התחיל לגלוש כחלב לחלקים שונים של אותו מוסד עצמו <"האוניברסיטה", "משרד החוץ", "ערוץ של טלוויזיה"' "העיתון">. עד מהרה "סבל" צילם: רמי צלקה מוסד אחד מיחסו של מוסד אחר אלי. אט-אט י:דהה העיקרון ונמוג. בערד שתחילתו אקראיים, סתמיים. איבוד האידיאליזמים לפעמים היה מוסד שלא עשה למעני מחווה חיתה חדה וברורה, היה סופו מעורפל שלי הוא שהמית את עיקרון אבי-יונה. בכל שלה ציפיתי נענש באקראי, דבר שעמד במרחק אינסופי מפשטותו המקורית לש וממוסמס. ערד לפני שבוע קיבלתי מאחד זה הבליחה קומדיה אינטלקטואלית לא רעה, העיקרון הר;~ספיירי שלי . ויש לומר - מידידי את "האנציקלופדיה של חפירות לו רק יכולתי להתבונן בה מן היציע. אנטלכיה או לא - המוסדות היו ,משתנים ארכיארלרגירת בארץ הקודש" הישנה שנים רבות השליתי את עצמי שהיו להפעלת ו לפעמים היו סירובי לובשים גוונים אל בעריכת אבי-יונה ואפרים שטרן' וידידי העיקרון צדדים טובים: אי תלות אמיתית, ב עימים. ו מה שגרוע עוד יותר' 'איכשהו שאל אותי אם עיקרון אבי-יונה מרשה לי חוסר צביעות, עמידה בלתי מתפשרת מול בצורה מפתיעה, ונגד נדונותי' גלש ןהעיקרו לקבל ספר בעריכתו? מוסד <יש משהר מענג בעלברן שחש מוסד : אני חושב לפעמים על שנות האשליה שלי. "תגיד רק מדוע, מדוע? מה הסיבה גם לחיי הפרטיים. אני' שתמיד הייתי סבלני עכשיו נדמה לי שתגובתו של אבי-יונה לסירובך?"), אבל התיגר שבהפעלת כלפי ידידותי וידידי' מוכן לשאת אגואיזם נבעה מפצע, מאכזבה, מתחושת בדידות, העיקרון היה בר משהו דרגמאטי' וככל דבר רנרקיסיות, נעשיתי פחות נדיב. מרבן שלא הטלתי "אבי-יונה" מלא על ידידי, אבל אל יותר מן ההתנשאות המשונה שייחסתי לו. דרגמאטי - היה צר' מרושש וחסר צדק. עם פעם חשבתי לעצמי' בדרמה לגיבורו לש וגם ה"עיקררן" שלי לא נבע, כפי שניסיתי זאת אני נזכר בירח הדבש של . ה"עיקרון", קאמי: האם באמת אלה ידידי? וכדי תלפצו לשכנע את עצמי' רק מהשתוקקות לחיות בשנתו הראשונה בגעגועים של קנאי' של את אלה שחשדתי בהם, הייתי למבט לפי כללים פשוטים. דהייתו של העיקרון מאהב אובססיבי המתרפק על תקופת לפעמים חרם אבי-יונה על מוסד מסרים כדי הרי לא נבעה מזה שנעשיתי חכם, רציונלי' שגערנו. • לסייע להם. פעם אפילו צצה בעיה חדשה: ערמומי' ציני או סט;אי יותר' אלא מפני שאט-אט אבד לי האמון באותם "מוסדרת" מתוך: "הפיתוי והשי''' ספר מסרת, שייצא מוסד מסוים שהתייחס בגסות יתרה לבני' והתחלתי להתייחס אליהם כאל צבירים לאור בקרוב בהרצאת "זמורה-ביתן". פנה אלי." 11 פברואר 98' ו~ ו~ לכתוב את להאופ רפי וייכרט רשימה זו מוקדשת לאבי , יוסף וייכרט, ששרד אך מעולם לא שכח את ימי האופל דן צלקה, יהואש ורוכבי המרכבה השמימית, זמורה ביתן, עמודים לספרות עברית, 1997,116 עמ' "..~ חרי שקראתי את ששת הסיפורים ~.:..;;;,. הכלולים בספרו החדש של דן .......11 צלקה - "יהואש ורוכבי המרכבה i ושמימית" - החלה לנקר בי השאלה: מה הביא את הסופר למקם את הסיפור החשוב ביותר דווקא באחרית הספר? ועוד: כיצד מתייחס סיפור נהדר זה לקודמיו? מהו החוט המקשר בין הדמויות השונות, המתרוצצות בקובץ על פני אלפי שנות היסטוריה מקיסרות רומי ועד לימינו אנו , במחוזות שונים - ממצרים הקדומה, ניר-יורק של שנות העשרים ותל-אביב של ההווה, ולצרכים שלכאורה אין ביניהם דמיון , זולת עיסוקם בשאלות של ספרות ותרבות למשל, פענוח פסוק מחזון יוחנן או דברי פאולוס לישו בברית החדשה, ציור תמונה של מלאך , תרגום התנ"ך ליידיש, רכישת ספרים עתיקים? על גב הספר כתוב כי יש בו "שישה סיפורים מופלאים". הכותב כיוון, מן הסתם, למופלאים במובן של איכות ואולי גם במובן של פנטסיה, לאפיין את ז'אנר הכתיבה. ואילו אני חשתי כי מתחת לסיפורים הקסומים' החכמים מאוד , המרתקים באנינותם התרבותית וברובדיהם הסמליים, הדמיוניים ברובם, הסתיר צלקה סוד ריאליסטי נורא. מציאות קשה ואכזרית ולא סיפורים בדיוניים. הסתיר ובד בבד הצביע על אפשרות לפענוחם, בכיוון אישי מאוד , לאומי מאוד , היסטורי-תרבותי בלתי-נמנע. הקריאה במכלול הסיפורים שלהלן היא קריאתו של מי שהוריו עלו ארצה בשלהי שנות החמישים, אחרי ששרדו את השואה אך ניגפו בה במשפחתם ובנפשם, בספרו של סופר שנולד בוורשה שנים ספורות לפני השואה, בשנת 1936, ועלה ארצה באותה עליה של הורי , עם רסיסי היסטוריה דומים באמתחתו . סופר שלמיטב שיפוטי כתב בסיפוריו החדשים את הניר גרפיה שלו עצמו . של המודע ההיסטורי ושל התת-מודע ההיסטרי והמבועת, שצף ועלה על-פני השטח. אמנם, בתוך שלל מסכות, מתוך תחכום אינטלקטואלי , ממעמקים של ידע ותרבות, ובכל זאת, כך סבור אני , מדובר בשברי אוטוביוגרפיה, מפחידים בעוצמתם ובאמיתות שהם מסתירים וחושפים בו- זמנית. א. מחלוקת בצל השואה המפתח להבנת הדברים טמון , בין השאר , בסיפור 'מפתח דוד' שחותם את הקובץ. במרכזו של הסיפור מתואר ויכוח בין המשורר אוסקר מילוש, יליד ליטא, לבין הבלשן הנודע ז'אן-בונאונטיר קאלאמאן על פירושו האפוקליפטי של מילוש לדברים המופיעים בחזון יוחנן. מילוש, באמצעיו הגימטריים, בתמורות ובמשחקי אותיות מגיע למסקנה הנחרצת כי: "עד שנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע ייחרב עולמנו , מיליונים ימותו , מיליונים אחרים יהיו כמתים גם בחייהם, ככתוב." <עמ' 114(. עוד הוא מוסיף באומרו לקאלאמאן "אין למנוע חורבן זה אדוני , 'מפתח דוד', שנתתי בידך אין בו כל טעות" .>םש< ואילו קאלאמאן - שצלקה, לרגע, כל כך קרוב אליו , כל כך מסרב להאמין באפוקליפסה מנסה להפריך את הפאטאליזם של המשורר בהפגנת ידע בלשני , ודווקא בעברית, שפתן של פורענויות וישועות קדומות. הוא מתאמץ לומר למשורר כי המלים "סוס לבן", המופיעות בטקסט המתפענח, אינן מסמלות את חורבן העולם, ובתוכו את חורבן אחוזת ילדותו של מילוש עצמו - לבונובו; לבונבס;לבונבה שבליטא. הוא רואה נטיפו גרפיה של המלה 'סוס' עוצמה פאלוס עם אשכים. האות ,'ס' הוא מתעקש וגורס, הלוא היא סמל האופטימיות, השלמות, האלוהות שאין לה התחלה או סוף. "אשאל, ולא אדע ןהיכ הוא הפתרון לכל פה? כל העולם אינו אאל סימן-שאלה גדול פ.""ה יהואש. מתוך השיר 'השאלה 'הנצחית היא מסמלת "משהו שאפשר לסמוך עליו , מ~הו תומך , משענת, מסעד , מסד" <עמ' 111-110(. היא צחורה ללא רבב, היא הישות האפלטונית המתחדשת. האות 'ו' העברית, לתפיסתו , מחברת דברים, מקשרת ביניהם, חזקה, הופכת בטקסט העברי זמנים לזמנים אחרים . גם המלה 'לבן', הוא ממשיך להסביר , מורכבת מאותיות שנושאות בחובן משהו חיובי: ה'ל' המלכותית, ה'ב' של פנים והתכנסות ובית-רחם, כלומר של הגנה ולידה. ואילו 'ן' היא בגימטריה "ארבעים ותשע ועוד אחד , שהוא שער החמישים, השער הנעלם. מהיגון' הכפופה אל ה'נון' הפשוטה - זאת דרך הגאולה." <עמ' 114(. אמנם, האות 'נון' כלולה גם במלים 'נחש' ו'נפילה' אך הבלשן מושך אותה, מכוח פירושו האופטימי , אל המשמעות החיובית של המלה שפירושה בארמית ,'גד' כלומר רמז לפריה ולוביה. מעל לכל , צלקה מרמז כי הלשון העברית שלפני השואה מסרבת לתפוס ולתאר את האירוע הנורא. היא מאמינה בגאולה, מסווה, מדחיקה ומעלימה את האסון. היא בוחרת לברוח מן המציאות באמצעות אינטרפרטציות של הכחשה. איש משני האינטלקטואלים הללו , מילוש יליד ליטא שאמו יהודיה, וקאלאמאן הבלשן הצרפתי , איננו מצליח לשכנע את רעהו . מילוש מקדיש לקאלאמאן , עם עזיבתו , את ספר שיריו במלים "לפרופסור 'ב-'ז קאלאמאן הנעוץ , מוקדש ספר זה בידי מחברו , המאחל לו שימיו יאריכו רק עד שנת ארבעים וארבע, שנת עונש משמיים שצפו נביאי ישראל ובעלי הבשורות." <עמ' 116(. הבלשן מתעצב על שגערנו של המשורר האהוב עליו והולך לישון שנת ישרים. בחוץ השנה היא 1933. מעבר ל גבול צרפת, שבה מתרחש הסיפור , היטלר תופס את השלטון . שני אינטלקטואלים ערב התרגשות האסון , אחד משורר ומיסטיקן , רואה את חזון הקץ ב"שנת האדון אלף תשע מאות שלושים ושלוש" <עמ' 116<; השני אינטלקטואל 12 גליון ···· 216 ו רציונליסט מסרב לראות. ספר קוהלת, המסיים לתרגם את התנ"ך -ב אירוני, עם זונה בשם גלוריה )!!( בחדר :i H שניהם אוהבים, כמו שאוהב גם צלקה, את 12 , 1927 שנה לפני תחילת החורבן של עמו עלוב של בית מלון שנקרא 'ספלנדיד' )!!(,=. הטקסטים הקדומים ואת לשונות הקדם. אולם ושל מרבית קוראיו הפוטנציאלים של אך כל אלה הן רק הסוואות. בסיוטו רואה שניהם קוראים את ההיסטוריה באופן אחר תרגרמו , אומר כבחוש נבואי : "העולם הוא כה יהואש את מה שראה אוסקר מילוש בכתבים ל גמרי . קאלאמאן מבטל את החזיונות עצום, כה מלא יופי. מה אתה יכול לעשות הקדומים, את אשר סירב לראות בהם הבלשן האפוקליפטיים בסוכרו כי מדובר בקריאה איתר? רק להרוס!" <עמ' 27, ההדגשה שלי , קאלאמאן , ששקע בשנת ישרים. אצל מיל וש מטורפת ומופרכת של המקורות. הוא ישן עד .>ו.ו הבסיס הוא הברית החדשה ואילו כאן הבסיס הבוקר מבלי להתעורר , ללא שנת סיוטים. כל מה שחושב חמתו גם על הלשון מקבל , הוא הברית הישנה, אך שתיהן טומנות בחובן אפוא, משמעות סמלית. כך גם המחמאה את אותה הנבואה: "והוא ראה את רוכבי כמו בני משפחתו של צלקה, כמו בני משפחתי שלי , בדומה לרוב היהודים בפולין המרכבה! כמה מוזר נראו , בוערים בלהבות באותו תאריך של ערב הפורענות. אם מישהו אש בזרחן רפאי." ."חיילים עם כלי נשקם. נביאים? אבות ? חיות מוזרות ?."איוב. ואיוב בן דמותו של מילוש היה מאיר אותם באשרן ליל ומפרש להם את גורלם הם היו מגרשים הבל יפצה פיהו , ואיוב עבדי יתפלל אותו במקלות. ב 1943-, כשיהיה צלקה ילד עליכם."" <עמ' 39(, ובהקיצו , נפחד בלילה, בן 7, יכתוב המשורר הפולני בצ'סלא תריסר שנים לפני השואה, מנסח יהואש דברי כפירה ששם בפיו צלקה, חצי מאה מילוש, לנוכח גטו וורשה הבוער , את שירו הנודע 'קאמפו די פיורי'. אחרי השואה: "הכל חשוך , הסיפור חשוך , תשובת אלוהים חשוכה. ומפני שהבל חשוך ב. מי יקרא את התנ"ך ביידיש ואפל זאת הנבואה הגדולה על עתיד העם, ב 1945-? עם-איוב, עד עצם היום הזה, גדולה מהנבואות הברורות של כל הנביאים גם יחד , לאלפי שנים." <עמ' 39(, מצוידים ב"מפתח דוד" החשוב, מסיפור גם כאן חש צלקה, איש תרבות אירופה מדהים זה, שהוא לטעמי המורכב והחזק שחרבה והוקמה מחדש, אך לא עוד עבור בסיפורי הספר , אנו שבים לסיפור הנושא, שעל שמו נקרא הקובץ. מה ניצב כאן אחיו , הזדהות עם אינלקטואל אחר , בן עמו , בפנינו? האם מדובר בבדידותו הנוגעת ללב שצופה בחושיו החדים, באיזה כוח אפל , את של שלמה בלומגארטן , המכונה יהואש, אחרי השואה קרבה ובאה. שתי התודעות הללו , זו משגל עם זונה בלילה שבו הוא מסיים לתרגם ~j11 צלקה של מילוש בפריז וזו של יהואש בניו-יורק, את התנ"ך ליידיש? האם צלקה מדבר אך Q~tT~j פ! h הן התודעה שצלקה היה רוצה שתהיה ו רק על אומללות קיומה של קהילת ליהודים בפולין. איתות אזהרה שלא נקלט. אינטלקטואלים יהודים בכ יו -יורק? על שחולק לו יוליוס יונה אברמסון , הפוליגלוט, מודעות שעל העדרה בזמן הנכון מקונן תלישות תרבותית? על בדידות אורבנית? שסבר שתר גרמו של יהואש הוא כתר םגרמי הסופר העברי , יליד פולין ופליטה. די היה בכך כדי לראות בסיפור רגישות הגדולים שכן: "עליו לנווט תמיד במיצוי ויופי , מבט אנושי מלא חמלה והבנה לדמויות היידיש בין הסקילה העברית והכריבדיס ג. אלוהים הוא שטן הנוגעות ללב. הגרמנית, שתי לשונות שאינן סולחות" <עמ' אולם גם כאן טומן צלקה את הסוד הנורא. 29(. השאלה האם בעולמו של האל יכול להתארע כל התלבטויותיו של יהואש, הנוגעות מה סמלית היא מחשבתו של יהואש על כך הנורא מכל מוסווית גם בסיפור הפותח את לכאורה לתחום התרגום, קשורות דווקא שהמשפט הראשון "והארץ חיתה תוהו ובוהו" הקובץ, העוסק כביכול בתקופה אחרת לגמרי ובשאלות הנוגעות לתחום הציור. לכאורה, לדת ולהיסטוריה, למלחמת העולם השב יה תור גם לעברית-טייטש בשנת 1544 שעוד אין משערים את נחשולי המוות שלה. באאוגסבורג ואילו המשפט האחרון נכתב ולמרות שמדובר במלחמה המתרחשת שנים יהואש המשורר והמתרגם, חניך הישיבה על-ידיו בקפיטריה ניו-יורקית ב 1927-• ספורות אחרי גירוש ספרד , אין כאן כל זכר בוולוז'ין , יושב בקפיטריה בניו-יורק וחוכך שוב משולבים זה בזה, בצורה נוראה, לשואה. גם יהודים אינם עומדים במרכז בדעתו כיצד לתר גם ליידיש את הפסוק גרמניה, יידיש, עברית, התחלה, קץ ותוהו הסיפור . צלקה מעמיד פנים שהוא מחבר ובוהו . שוב דוהר צלקה דרך אמונה וכפירה, סיפור עלילה מרתק על אחד דון דומינגו , החותם את ספר "דברי הימים" ואת הספר הקדוש כולו: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו שאלות על תוכניתו של האלוהים בהיסטוריה איש צבא לשעבר , אדם אומלל שמחפש עמו ויעל'.' פסוק זה, שמשמיע כורש מלך של העולם בכלל ושל עמו הנבחר בפרט. עד גאולה לנפשו . אחרי שהיה אחראי בשו גג לרצח אשתו ואחיה, הוא יוצא לחיפושים פרס, מסמל בתוכנו אפשרות של התחי שהספר יידפס, ייכרך ויופץ בעולם היהודי , שואל צלקה מאחורי גבו של המתרגם, היהיה חסרי המנוח שבמהלכם הוא מבקש מלאונרדו מחודשת, בניין המקדש, התחלה דתית ולאומית. ואילו המתרגם, ששם משפחתו מי שיקרא אותו ב"שפת יהודים רבים יברחב רה וינצ'י שיצייר עבורו מלאך גדול שפניו כפני אשתו , למען הנצחת זכרה. האמיתי הוא בלומגארטן <בגרמנית 'גן- העולם, הקרויה יידיש" <עמ' 31(? המתרגם תשובתו של הצייר האיטלקי הדגול, בן ארצו פרחים') וששמו הפרטי שלמה, כשמו לש אינו מטיל ספק בקיומם של קוראי תרגרמו . המלך בונה המקדש, מכונה הרי 'יהואש', הוא נמצא מוקדם מדי בהיסטוריה וואיננ של מוסוליני , היא נבואה על דבר הרוע בעולם, אלגוריה מוקדמת על המפלצתיות וא כן הוא מגלה יאוש מן התרבות ומאלוהים יודע את אשר יודע צלקה, את אשר יודעים גם יחד בקוננו על היידיש במשפטים רב- כולנו , את מה שלמדנו על בשרנו . אבל גם של המאה העשרים. וכך עונה הצייר על שנשמעים בה הדים משמעיים: "כמה פטפטנית היידיש, כמה המתרגם איננו תמים. הוא חש ןבאסו הבקשה, תשובה שיתרחש, בחושים של איש התרבות היהודית לכפירתו של יהואש: "".אתה מבקש ממני מלים, כמה מלים." צריך לכבד סופים, כמו ושל ידען קורותיה ומקורותיה. הוא אמנם ציור של מלאך גדול מקומת אדם. אבל דע התחלות. סוף הוא סוף. סוף הוא אל גדול. לא הייתי מתפלא אם היה לעכו"ם אל שקראו נותן פורקן ליצריו הגופניים, מרים כוסית לך שמחקירותי הסתבר לי בלי ספק, שמלאך לו 'סוף:" <עמ' 26(, יהואש, המעריץ את עם באי הקפיטריה והולך לשכב, הכמ בעל גוף אדם ממוצע צריך , כדי שיהיה לו 13 פברואר 98' ~יו הכוח להניע את כנפיו , שרירי חזה כה אדירים, שהיו מתבלטים כאמה וחצי מעצם החזה." כלומר מפלצת, דון דומינגו!" <עמ' ,~22-21(. לאונרדו אומר, בעצם, כי האלמנט ~ האלוהי והמלאכי איננו יכול להתקיים בעולמנו . באמצעות מחקר האנטומיה, התעופה, הפיזיקה, כלומר בעזרת השכל והרציו , הוא מבין את מה שלא הבין הרציונליסט האופטימיסטי קאלאמאן. האלוהי נעדר , וגם אינו יכול להתקיים כלל. תחתיו ישנו בעולמנו , הרע שבעולמות האפשריים, רק האלמנט המפלצתי . דון דומינגו רוצה במסכת יופי ואילו צלקה, דרך גרונו של לאונרדו , אומר שהוא יכול לראות רק את הרוע ושום דבר זולתו. האלוהי איננו מסוגל להמריא, והוא עשוי להתגלם עלי אדמות אך ורק בדמות מפלצתית ושטנית. ד . שיחה על איכות האלוהים עכשיו עשויים אנו להבין טוב יותר מדוע מביא צלקה את הקיסר הדריאנוס לשוטט בחוסר מנוחה, הדומה לזה של דון דומי בגו , ברחבי האימפריה הרומית הגדולה עד שהוא מגיע לזקן חכמי מצרים הקדומה ושואל אותו על-אודות קיומם של האלים: "האם בכל חייך הארוכים נוכחת, ולו פעם אחת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בקיום האלים?" <עמ' 80(. ואילו הכוהן הזקן ולמוד הניסיון משיב בהחלטיות, לאכזבתו ולזעזועו של הקיסר האימתני והכל-יכול: "מובן שלא. מעולם לא נוכחתי בקיום האלים, ומעולם לא פגשתי מישהו שנוכח בכך" .>םש< והנה שוב שאלתו-אמירתו של צלקה בשלל המסכות: אוסקר מילוש אומר שהאל לא יציל את העולם מפורענות, יהואש מדבר מגרונם של קוהלת, של איוב ושל קוראיו שהאל רבם לכליה, לאונרדו אומר שהאל ושליחיו הם מפלצות והכוהן והקיסר שותפים למצוקת אי-קיומו של האל , המתקבלת לרגעים בהשלמה איומה. "אינני מתלונן על היעדר האלים" אומר הקיסר אך מוסיף גם הוא דבר כפירה: "אני מעדיף שמקרשיכם םהמזעזעי ביופיים, ומחטי-השחם המורות אל םהשמי והפסלים האדירים יהיו עזובים וחרבים רמאש הומים מכוהנים ומאמינים" <עמ' 81(. המסקנה מאי-קיומו של האל צריכה ,להיות אם כן , נטישת מקומות האמונה. קיומה לש אמונה בעולם בו מתקיים מוות פרטי יוסיטונ הוא אירוני כמו שמקברי תרגום ספר ךהתנ" ליידיש, תריסר שנים לפני השואה וכמ שבלתי-אפשרי לבקש תמונה של יופי יאלוה בעולם שטני , כמו שמטורף למצוא שפירו חיובי לחזון אפוקליפטי בשנת עלייתו לש היטלר לשלטון . ה. האמת נשמעת בגרמניה הסיפור L'AllemagneDe, "על אודות 14 ••••גליון 216 גרמניה", נטל את שמו מספרה של הסופרת הצרפתית הגברת רה סטאל, שכתבה שיר הלל לגרמניה כארץ ההגות, האמנות והרוח. זהו סיפורה של המרצה דוקטור הגר ליכדנו <בגרמנית השם מהדהד את המלים 'רך' ו'תירזה') ילידת תל-אביב. בשבילה גרמניה, המופיעה בחלום לילה דומה לזה שתוקף את יהואש, היא בעיקר תחושת האימה: "בגרמניה של לילה, קשה היה לה לנשום, קשה להניע יד או רגל. לחות קטנה וקרירה התפשטה בזוויות העיניים, לא מלוחה. הארץ חיתה בלי צבעים כמעט. רק רשעות הבוהק המינרלי , הירוק והאומר בי , במערות-החושך , ללא שמש, ללא אור , נצנוץ מעומעם של מחילות ומנהרות. אד רע עלה מכל מקום, האימה קרבה. לא ימלט שום אדם, שום חיה, לא ציפור , לא פרפר . הציפיה חיתה איומה." <עמ' 49(. ביקורה של המרצה בגר מב יה הופך להתמודדות עם עברה התרבותי , הרומנטי והרצחני, של ארץ זו. במהלך ביקורה בטירת בוישו ואב שטיין היא פרגשת בקארל שמלו , דמות סוריאלסטית, הלקוחה כמו ממעמקי האדמה הגרמנית עצמה. שמלו , המתמחה בקלפי טארוט, מגלה לה במעבה חורשה את שמו של אהובה הישראלי "אלידע" ומזכיר , למרבה פליאתה, ביטוי לטיני שנאמר בינה לבין אלידע. אלו הן המלים "a ו Sero te an ", דברי פאולוס לישו שפירושם "במאוחר אהבתיך". כמה גרוטסקית היא בשורת הגילוי והאהבה, הנשמעת מלב לבה של גרמניה הממיתה, שהכחידה כל אפשרות לגילוי של רגש אנושי. הישראלית שומעת אמיתות נוקבות על חייה דווקא על אדמת גרמניה ובלשון הגרמנית. ושוב, נזכרים בסיפור פרטים קושרי-גורלות: גלויה מבית-לחם, שהגר מבטיחה לשלוח לשמלר בתודה על גילוייו , התנ"ך בתרגומו הגרמני שהיה בבית סבה של הגר , הברית החדשה, הינגרותו של ישו , שמו של האהוב הנקשר בשם האל היודע-ואינו-יודע <על אהבה? על השואה?). בהמשך הסיפור נזכרת גם המלה הגרמנית Eisbrecher, שובר-קרח, אולי רמז לנסיובה של הגר להבקיע מבעד לכפור הממית של העבר אל הווה של יחסים אחרים עם גרמביה אחרת. למחוק את סבלם של סבה ואביה שבאו משם ולהסתכל על הכול בעיניים חדשות. אולם למראה אשה גרמניה בת גילה, המטיילת ברחוב עם שתי בנות עולצות, היא נזכרת בניסיון ההתאבדות של אמה באמצעות סכין גילוח. בחלון הראווה רואה הגר את פסלו של ז_\מ;ך , אל האהבה, ועיניו מכוסות. מי שעבר את גרמניה או קיבל אותה כירושה איומה מהוריו ומהורי-הוריו לא יוכל לעולם לדעת את האל , לשבור את הקרח, לנצח באהבה או להבקיע מן הא ופל אל האור . ואם יצליח בכך , לכאורה, ביום, מיד ישובו ויפקדוהו סיוטי הלילה, המציאותיים מכל מציאות. ו . הסופר מול עצמו בסיפור 'הסטודנט הנצחי', היחיד בסיפורי הקובץ הכולל סממנים או טוביו גרפיים ישירים של הסופר כגון סביבת מגורים, פרסום ספרים ואזכור דמויות מחייו , מספר צלקה על רוני לברא, סטודנט חובב שפות, שאהב את יצירותיו , ושעימד היה נפגש באקראי באירועים שונים לרגל צאת ספריו או לרגל מכירת ספרים ישנים. למרבה ההפתעה דווקא כאן , בסיפור שנוגע לו עצמו , נדמה לרגע כי צלקה מתרחק מן הטראומה של השואה ומספיחיה שתוארו באופנים שונים בסיפורים האחרים. אולם לא כך הדבר . יותר מדי הערכה ואהבה יש לו לצלקה כלפי אותו סטודנט אומלל שאינו מצליח להשלים את תאריו האקדמיים למרות השכלתו הרחבה. קשורים הם ביניהם דרך אהבת השפות והטקסטים, דרך אזכורי אבהותו של הסופר צלקה ואבהותו המוזרה של לברא. והנה, אם נניח לרגע שבתזוזה זעירה של הקורות, לברא יכול היה להיות צלקה וצלקה לברא, נוכל להבין לאור קיצו של זה האחרון ממה צלקה חושש. אחרי תקופה ארוכה שלא פגש כלברא, הוא פוגש בו במקרה, לקראת סוף הסיפור , בגינה הציבורית הסמוכה לביתו שלו . לברא מתואר כקלושר , שכיב מרע, המסתובב בחברת שני רוסים שיכורים, קבצנים. אדם שעולמו התמוטט עליו . ופתאום משיל צלקה את המסיכות ומנסח את השורות הישירות ביותר בקובץ על אימתו שלו , אימה שהסווה אותה כל חייו מתחת לחזותו האמיצה והמאוששת של סופר ישראלי מצליח. זו התהום שהוא נזהר פן יפול לתוכה בדיוק באופן שבו נבלע בה לברא: "."זעם נורא טילטל אותי. אימת האבדון , שהתלוותה אלי מילדותי חצתה את החוג המגן עלי . אבל כמו תמיד בקירבתו של רוני לברא היה עלי להיות סופר ואמרתי לעצמי ברהיטות: למה להפחיד ציפורים? לא צריך להיות צפר כדי להתייחס יפה לדוכיפת. אולם הגינה הלכה ונמסה, גינת ארנון שהכרתי היטב, שביליתי בה מאות שעות, הלכה והאפירה. ישבתי כך זמן רב, זקן מן הגינה, רועד מקור ביום חם, עד שעורבים התחילו את דיוני-הפסגות שלהם. הדוכיפת נעלמה. שתי אמהות באו לגינה, דוחפות עגלות גדולות ונאות. אינני מונה אלא שעות בהירות ? כולן פוצעות, האחרונה ממיתה?" <עמ' 98(, פתאום מעורטל הסופר מכל חומות המגן: הוא עומד מול האימה שליוותה אותו מאז ומתמיד , אותה אימה שמסוף שנות השלושים ומן המחצית הראשונה של שנות הארבעים. האימה של מי ששרד את המלחמה, כמו האנתולוגיה של השירה העברית לתולדותיה, בעריכת בראוי ווינו , שראתה אור בלייפציג בין שתי מלחמות העולם. אותה אימה של +-המשך בעמ' +-30 ~ ו r:==:: 15 רמי סערי בערה על כנפי זרעכם הנתז בליל;ת ףי~~- -·~· ע-ת ."ל~.ל~·: םרף n ;ת ךח;ק;ת, ~~~יאף ריח;ת q ךי~ים ~ל ~פרז ףבשמים נדירים מפרחי הנכר. T •• -•• : • • ' ': ' T : כמ; ברנש עףר אעב'ר על פני יפי f • ": -•:: •: •• • T -: : v ~~קיף ~דיש על ת~~ v גףף, ך~נזיף ט~~ סטףף ~ו~י א~~~~ ~~w ר ~~גר.ר ~ךטףף. ~#w א נזם קרףף v ךש;ך ~ל ry ר;ם: מה לי ומי? ' T • ~ה 7 י ח.ל~י? ~ה 7 י י~~ לי ~גען? משה דור רעש ת~~~ס~ מנקר ~?קל ry ך:;ש ~ת n ל;מי. פשטתי את ידי ואספת~ה רי~ה ם~~~;;~ נ;~ל~ם ~~~ף- ~ T מלאכים ע;לים ךי;'רדים בסלם ,בק.ע-: לא ~9 ךם רי~קר' :.· ך~ל g ף 'ץ~~ס תסיtי~.ע. ס~יקףס ס~~~קים, ~לע ~י~הף ~ל ';כך; ~~לף ,ה~ק~ א; ה~~~ ~ן ?pזמry ~ה .ה~~ס פברואר 98' פועל בנייד מרחוב אגוון אפשר היה לרא;ת ב; : • TT T : :• גבר כאחד האדם : לג'ליב~ -המאהב הפלשתי' ה~ף .צלב זהב," שער' .:. על הגב ר;ב-ובש · וריח ח~ין 6י~ל ·, ·~ ל;:~-;ת~ סתףרת הסדינים . . : --: חיתה תמףנתה הכבדה של מר!זה, ~ם T ~ל :vקד i',םי~ ה#~~~ ~ל'יי י~~~ ry רףח;ת wל v גףף ר v,ש~~ ךהףא ry ~~יק ל~ דiןףמ~~.. ~יח; ry קטךת ןח'ם ~דב ף~קי w ת ע,~מ;ת ףכתישת השממ;ת של גףפים • :• T : --• : ~~ry ם ~א ~ף~ק .ב~'ת~ף מולדת א;ר v ~~י~ים סדר v ןה, האפרפר' נטרם שחר' ח~~ ג'נ~:ל~ ~ל ··:·~ ר~ג;נכ:ר , וףרי wv,ש~תרנ י הטלויזיה, .. 'י'~ל~ -:בי~~~ל~ מ;לךת, מ;לדתי. איום על v,ם;ק~שכ; . לא ידעתי ל;~ר ~,;~ל" . ~;צ o ת ~~w י ערלה חדשה, T T :T: - ב~~י מ;נר o א;נכה ע;ד בע;ד' י;ך~ ~לא ז:ו~ךע :ה~~~~ : ואתם, שאינכם :· : .. :· ·: י;דעים את הגבףל' ם~~ vפ . 7 ר ם;~ שףב ושףב נגסףת, ז:ו~קלף ~נכ~רףר v ק;ךא לע,צ:ר , ו~ם נ.:י~~רף ז:ו~~ע .ה:ר~ קווים כי ~ו ו~? ~ו ו~? ?'i'i??'i?i??' ישעיהו כ"ח, י"ג p ו ס;בףל ,p ו v ח;ף, p ו v,ה~י~~ p ו ס~~י 9 ה, p ו ע~~נףת סע.יג:ם, p ו ~~ירת סלב, p ו סע~י ,p ו v,ע~~ p ו סז:וקבה, p ו ס.~אףש, p ו סרא~ית, p ו סקץ ,p ו ,ה~י~~ס p ו v ~חינכה, p ו ס~~ךים ~ראש, p ו סע,~מ;ת ,ת;ש~~ס p ו :ר ' ק, p ו ,ם'ד~ p ו ~רי oת v ~זקים, pו v,ה~~~ p ו ס~ q,ה~ p ו v,ם:~ p ו ס~ש, p ו v~יר ,p ו v ~נרי~ה, p ו מ~~ןה, p ו v ~סד:ם, p ו סדקי:;, p ו מזקעףן , p ו מס~ה, p ו מ~ךיאףת, p ו סא~ק. p ו ry א;ר ,p ל~· ו סא ,p י~~;כ · ו v ~ןקים, p ו א:רר ,p · ו ר o ב, pו ~o~ר ,p ו ~~ריר , p ו ,קי~~ p ו ~ק~יל ,~, מ . w~ר , p ו ממ~סלה ~ry ןש, p ו .. ov ~ים ך v.ם;ל~ ,~ ~ וי~ סאגת העליה, החגירה הוהיריד גרשון שקד דן צלקה: אלף לבבות; הוצאת עם- עובד; ספריה לעם; 11991 רומח מתהווה - אלף לבבות הרומן "אלף לבבות" שנכתב בראשית שנות התשעים )1991( מסמן קפיצת דרך כמותית ואיכותית גדולה ביצירתו של דן צלקה. חוזרים בו אמנם כמה מוטיבים ונושאים שהופיעו ביצירות קודמות, אבל הוא מתעלה ומתרומם מעבר להן: "אלף לבבות" היא אחת הסאגות המרשימות ביותר על העליה וההגירה לארץ ישראל , משנות העשרים ועד לשנות החמישים. צלקה הבחין בין עלייתם של עולי האו ב יה "רוסלאן" אחרי מלחמת העולם הראשונה, שנבעה בעיקר ממניעים אידיאולוגיים, לבין ההגירה שהביאה, לאחר מלחמת העולם השביח, <ושנים אחריה> מכוח הנסיבות ומתוך בחירה בברירה הפחות גרועה, שרידים ופליטים מאירופה. במוטו לשני הכרכים, שעל שמו נקרא הרומן , נאמר , כביכול , על העולים "הראשונים כבני אדם" ש"כל האומר לצאת למסע הזה, צריך שיהיה בעל אלף לבבות כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע בדרכו." <פריו א-דין עטאר: כנסת הציפורים>. הסאגה באה להוכיח, לפי דרכה, שהאחרונים, גם הם כבני-אנשים, בעלי אלף לבבות ואינם בשום פנים ואופן כ"חמורים". המחבר העמיד יצירה בעלת מבנה מתוחכם מאוד: סאגה השוברת כל רצף לינארי ומובילה שתי עלילות עיקריות, הנפתחות במועדים רחוקים זה מזה ומתחברות בדרך די שרירותית אבל מתקבלת הדעת, כשחוליית החיבור עצמה היא בעלת משמעות רבה. המחבר הציב מבנה מקביל על-לשוני , השאוב מן האמנות הפלסטית <ארבעת המונחים שנטבעו ברנסנס, לאספקטים שונים של הרישום : פנסיון , סקיצו , סטודיו , דיסגנו>, המניח שהתפתחות ביצירה אפית זאת היא מן הרישום לתמונה המלאה, מעיז התבהרות הולכת וגדלה של דמויות, עלילות ומסרים, כשרק בחלק האחרון מתבהרת התמונה ומשתמעת במלואה. מי שעוקב אחרי החוטים, הנשזרים זה בצד זה וזה בתוך זה, למד שהמחבר מסבך תחילה את החוטים ורק לקראת סוף הרומן מתיר ומפרש אותם. זו דרכה של דרמה מתהווה <סינתטית - שקספיר> לעומת דרמה מתפענחת <אנליטית - סופוקלס, איבסן> המציגה נתונים ומפענחת כיצד התהוו , מאז ומעולם. במבט כולל , זהו רומן טרגי על כשלרנה של עלילת-העל ואגדת האידיאולו גיה הציונית. האב, עזרא מרינסקי וחבריו עלו לארץ- ישראל בשנות העשרים, ובסופו של דבר , בתו מאדי ויולי ריטי יורדים ממנה ונוטשים את דרכי אבות יחם. משמודיעה מאדי מרינסקי לאביה על כוונתה להינשא לדייריו וללכת בעקבותיו ללונדון , מרינסקי חש נבגד וכי אולי חייו היו לשווא; והוא מגיב בחריפות: "מרינסקי אחז בידה: 'את שמה ללעג ולקלס את כל מה שהקדשנו לו את חיינו. את מבזה אותנו בירידה הזאת - אותי ואת זכר אמך." את מחכה". שאוציא את נשמתי כדי להסתלק אל מאהבך , וכך אשתה מהלעג רק טיפות אחדות. אבל מי שנעלם, לא נעלם לגמרי , ואת עוד תרגישי יום אחד מה זה צל , ולפי שיעור הצל תדעי את מדת כלאך ." )".( אבל כשנולדת מיד התאהבתי בך." ברגע שהוציאו אותך מחדר הלידה, את הסתכלת בי בהבנה אף-על-פי שאומרים שפגים עיוורים. מיד יצא לבי אליך . כשראיתי את האוזניים ואת הרגליים שלך. אבל מצדך אי-אפשר להיות בטוח בשום דבר , מעשה בגידה מאיר לאחור , משחיר , מאפיל על הכל". שום דבר". לא נשאר עומד." 1 וכעבור דקה, כשחזרה לחדר , לא נשם עוד." <"אלף לבבות", ב' 1991, עמ' (,830 לעומת זאת, בארץ נשאר אלק, המהגר שבא מאוחר יותר מפולין , ומצוי גם כאן בשולי החברה. פרשת האהבה בינו לבין מאדי חיתה מעין אופציה שהעלה המחבר לסיום חיובי של שני חוטי העלילה העיקריים <עלילת עזרא מרינסקי העולה ועלילת אלק צ'רניאק המהגר>. בתו של מרינסקי ואלק יכלו , כביכול , למזג בין משפחת העולה, מסלתה ושמנה של ארץ- ישראל החדשה, לבין אלק המהגר , שאמו נישאה ללויטה, אחד מקברניטי היישוב. אלק עשוי היה להיות מי שישאיר את מאדי בארץ ויעניק לאביה יורשים נאותים, אבל היחסים ביניהם לא עלו יפה. זו לעומת זו , קיימות כאן תבנית שלילית שהתממשה ותבנית חיובית פוטנציאלית שנכשלה. התבנית המקבילה מזמנת בין השרידים של עולי "רוסלאן", כעשרים שנה לאחר עלייתם, לבין יהודים בפולין ובייחוד הנער , אלק צ'רניאק, שזכה בפרס הצטיינות בפולין 16 ••••• גליון 216 ו~ ~ו הצלק ,נזקק ,אפוא תלטכניקו תמקובלו ןברומ יהמודרנ הומנס בלהרחי ןאות יכד רליצו ןבאמצעות הפריש תהיסטורי הגדול שולהדגי םשהאירועי ןשבי תתקופ ההעלי תהשלישי ךדר תמלחמ םהעול חהשבי דוע הלתקופ רשלאח תמלחמ רהשחרו םה םאירועי םהמתרחשי יבמישור 'זמן םשקיימי םביניה ייחס ןגומלי ,חשובים רבמישו יהדיאכרונ יוהסינכרונ .כאחד תתבני ההיציר ,מורכבת ,אפוא 'מאוד לאב תמרבי תהיחידו תהמניעו האות תמבוססו לע םריאליז מימטי . תהיחידו והלל תמתקשרו תבאמצעו תטכניקו תאנלוגיו .וסינתטיות ההטכניק תהאנלוגי תיוצר תתקבולו ןבי תדמויו תסינונימיו ת<מקבילו <במשמעותן םולעתי תהומונימיו ת<מקבילו <בשמותיהן תהמופיעו םבמרחבי :שונים ההטכניק תהסינתטי ת<ההתמזגו תהאיטי ןבי יחוט ההעליל <השונים המוביל גלמיזו ןבי י"נציג .המרחבים" תאח תהאנלוגיו תהבולטו המקביל ןבי תשלוש םהאחי :לריטה הז תלעומ הז הוז דלצ הז והוצג ישנ ואחי םהלא-ציוני לש ןסג רש תהחקלאו 'הציוני ןגרשו הלריט י<מעול ,"רוסלאן"> ואבי גהחור לש דאח ימשנ םהפרוטגוניסטי .אלק דאח םהאחי אהו לגנר ירוס רשבח הבאופצי תהקומוניסטי סונהר לע :ידה יהשנ אהו גנוורולו 'מדרזדן רשבח ,בהתבוללות רעב תא ףהמצר לש ץאושווי אויצ םמש החול 17 98 רפברוא '····· לשכ הנקוד ושל אהי 'מרכז םעול לש םריאליז 'מיתולוגי ההמתחר הבהצלח םע להמוד םהמפורס רביות לש הכתיב :זאת ה'מ'א תשנו תבדידו 3", לש לגבריא הגארסי "מארקס. הנרא 'לי השתפקיד לש תהמערכ תהמורכב לש רהסיפ אהו רליצו תאנלוגיו תמפתיעו ןבי םקטעי ןשאי םביניה לכביכו לכ רקש למתקב לע .הדעת תהקפיצו בבמרח ןובזמ תמתרחשו רבעיק ןבי תעליל ימרינסק ווחברי יעול ""רוסלאן ןלבי תעליל קאל ,צ'רניאק דאח ימזוכ סהפר ההנגינ קשמעני ךנסי 'פולני לשנתגלג ןבזמ תמלחמ םהעול חהשבי הלרוסי תהאסיאתי '<אוזבקיסטן <בוכארה עוהגי יאחר םגלגולי ,רבים ךדר ,פרס ץלאר .ישראל רהמחב רמשז םג תעלילו המשנ תרבו תהמרחיבו תא ההיריע תומאירו תא תהמציאו תהמעוצב תמנקודו תראו .נוספות יחוט העליל ןמעי האל םרבי םומפותלי דמאו םבפרקי םהמתרחשי חבמזר האירופ ךוכ םג תבעליל המשנ תמובהק תהמתרחש אדווק בבמער :אירופה יכוונת רלסיפו לע ןיוהא הטיצ ץופרי םהנפגשי הבונצי לאצ תהרוזנ -מרטינוביץאלטיר . ץפרי המקוו לכ וימי תלחיו וכמ 'סבו םחיי לש תתרבו בלבד . ,<שם 'עמ 4248-24 7< יחוט העליל האל םמופיעי םג בבעיצו ץאר לישרא לש תשנו ,החמישים רכשהמחב רמתא ןבי רהית תא יהוו םהעול ןהתחתו לש .יפו עוהגי ףלעור יהרוס הבבוכאר ןאוזבקיסט .<סמרקנד> תבאמצעו תתקבול תזא הנבנ ןרומ ירב-זמנ :ורב-מרחבי ף"אל ל "בבות ףמקי חטוו ןזמ ךארו 'למדי מ 1919- יולפנ ןכ דוע תלשנו םהשישי הולמעל :מזה רהמחב סמתייח ןלזמ יההיסטור ןבאופ יאמצע יובלת 'אמצעי תמהזכר ומות לש להמרש יפילסודסק ךודר תמלחמ םהעול ההשנ:י דוע תלמלחמ תהעצמאו תומלחמ תשש הימים : ת"מלחמ תשש םהימי ההעיר תא ימרינסק מתרדמתו . ןהניצחו עהמפתי רלאח םאיו הההכחד ן<לא 'תנוסו םאת <הציונים? - בהשי ולמעריצי לש 'נפוליון לש סהספינק 'והנשר תא תפעימ "הזמן. ,<שם 'עמ 819( ימרחב ההיציר םנמתחי יעל-פנ חמזר ,אירופה רבעיק 'פולין תברית-המועצו ץואר .ישראל רהמחב שמדגי תא רהקש קהעמו ןבי ישנ םהתחומי תוא ההעובד יכ ןאי ןלהבי תא והתפתחות לש םתחו דאח אלל רקישו ובינ ןלבי משנהו . ההטכניק ההבונ תא ןהרומ ף"אל "לבבות אהי רקולאז'ית-פ ,גמנטרית לע לגבו ההטכניק תהמפורר לש תיצירו -פוסט .מודרניסטיות ההלכ ,למעשה האל תנסיגו ןבזמ הוהצג תמתמד לש תעלילו תמקבילו .במרחב רהמחב קנזק םג הלהרב יקטע ,ביניים םשלה תמשמעו תאווירתי םושאינ םממשיכי תא ףהרצ אאל םשוברי .אותו םתפקיד לש המ םשמכוני "ה"אינטרמצי רלשבו תא ההמבנ יהלינאר שולשמ םגור .אווירתי-אסתטי ההמבנ ךהופ ,למקוטע לכ עקט רמאי תא ךהחת יההיסטור תמזווי הראיי .אחרת תהקפיצו ןבזמ תרבו רוהקש ןבי תהיחידו ואינ דתמי ןמוב .מאליו 2 רהקש הנרא םלעתי יאסוציאטיב :גרידא ןכגו םהקשרי ןשבי ןבניי תבי ,לביאליק הארוס תומו .הרצל עהקיטו אמתבט רבעיק םבמעברי םתדירי תמיחיד העליל תאח ,לשניה תובקפיצו תרבו בזמן . יהנו וא רנג רמגדי תא המבנ ןהרומ :כך ף"לאל "לבבות אל החסר ,אחדות ךא ולאמית לש 'דבר הצלק ןאכ ךהשלי ימאחור וגו הכמ הוכמ תעקרונו רסידו םדרמתיי .וריאליסטיים אהו רוית לע האל רמאח םשה והפריע 'לנושאו בוהצי םתחתיה האסטרטגי תפואטי תכולל ששי העמ שחידו ),"( הצלק אבור םעול ושזמנ םפרו וושעוני ,מפורקים אהו קמרס תא רהסיפו םלאטומי טומבלי תא תעובד קהפירו אל קר לע ייד םסגנונ ההמשתנ לש םהקטעי רוחוס תהאחיו ,בגודלם אאל ףא עבסיו .הכותרות לכ עקט הזוכ תבכותר 'משלו ווז המשוו ול ןצביו רמ רגמ 1 דמופר 'ואוטונומי ),"( למכ הז ,נובע השצלק ואינ רחות לכל תל'אחדו ךמתו 'ריבוי אאל ותכלית אהי תאחדו תבאמצעו יריבו . קר תאחדו אשל רה הגבל תבקואורדינטו 'סופיות , היכול שלשמ ולבריאת לש םעול יהזו אול ,ממוצה םעול בנפשו 1 עד שהוכרח לבלות את שארית חייו והיו שרשמו יומן! שוחחתי עם פרופסור נוגן 1 בכרוניקה החוץ-ספרותית: אפילו בבית משוגעים בארץ ישראל 1 שבו שם קץ ההיסטוריון . הוא אמר ש 1919-' שנת בואה ההיסטוריה העותומנ ית ומלחמת העולם לחייו •5 ואילו הגנרל הסובייטי ב ידון למוות של "רוסלאן", פותחת תקופה בתולדות- הראשונה הם גורמים ברומן 8 1 שיש בו ו~ 5 ן~ על ידי הסובייטים בגלל קשריו עם שני ~ אחיו. תיאור שני האחים הלא-ציונים המממשים את הבראטיב הקומ וב יסטי הטו גי ואת הנראטיב ה"גלותי" הטרגי - מלא אהדה, אמפתיה ומידת החסד מצד המחבר: ואילו הדמות הציונית, שניצלה מן המערבולת ההיסטורית, מתוארת באירוניה ו במידה לא מעטה של סלידה. הצירוף האנלוגי יוצר כאן הערכה חדשה של עלילות -העל שמרכי בי האבל ו גיה מייצגים. למרות הפיצולים הרבים ברצף הלינארי והשתי וערב שבין חוטי העלילה השונים, שומר הרומן על מתח דרמטי. העלילה המזרח אירופית <פולין וברית- המועצות> גדושה מתח, המבוסס על מאבק ההישרדות של אלק, המתמודד עם אימות המשטר באוזבקיסטן הסובייטית ועם המצוקה והרעב של שנות המלחמה. המתחים נוצרים כתוצאה מנפילה חוזרת למהמורות שונות, שמהן מצליח הגיבור להימלט בעור שיניו . גם הפרק הארץ-ישראלי של מאדי מרינסקי ואלק עשיר במתחים בתחום היחסים הבין אנושיים: בין מאדי למאהביה השונים ובעיקר בעלה תומר 1 בינה לבין יולי 1 בנו של ריטי' ואחר כך 1 בינה לבין אלק ודייוויד: בין יולי לבין אשתו שרון 1 ובינו לבין אשתו לשעבר אלונה וביניהם לבין סגן האלוף בעלה של אלונה. ה"אינטריגות" הללו מכניסות לסיפור הארץ-ישראלי אותו מתח שהיה בסיפור האוזבקיסטני 1 כשאלק נמלט ממקום למקום עד שהוא מצליח לעבור את הגבול הפרסי . היכולת של המחבר ליצור בכל יחידות העלילה השונות מתח מתקבל על הדעת מהווה משקל שכנגד לתבנית הפרגמנטרית. עלילות ועלילה: ארצח עלינו נראה לי 1 שעלילת אלק, שראשיתה בפולין 1 המשכה בברית -המועצות וסופה בארץ- ישראל 1 המופיעה מאוחר יותר בתבנית, היא דווקא העלילה העיקרית ואילו עלילת "רוסלאן" שבה נפתח הרומן היא משנית. היא המאפשרת את עלילת אלק, ובלעדיה לא היה כביכול לאלק לאן לפנות כשהגיע למבוי סתום. הרומן נפתח בסיפור האוניה "רוסלאן" ונוסעיה. נעיב י הנוסעים עצמם חיתה עלייתם שלב חדש בתולדות הציונות. בהמשך הרומן מציעה מיסיה צ'רמינסקי לכונן מכון או ארכיון שיספר את סיפורה של האוניה, שמסעה הוא בעיניה תקופה חדשה בתולדות הציונות: "כל אדם שהיה קשור באוניה יספר על חייו 1 כל ילד מה עלה בגורלו 1 כל דבר הקשור בהפלגה. נשמרו אפילו תצלומים. הציונות, בתולדות ארץ-ישראל' פותחת את העלייה השלישית. התקופה! בהיא הידיעה! כבר יש לי כמלוא ארון." ("אלף לבבות", 11991 עמי 138(, מסע זה, שבו משמשים יסודות דוקומנטריים ובדיוניים בערבוביה, מונע על-ידי ערכים ציוניים גלויים, שכמה מגיבורי המסע מצהירים עליהם בדיש גלי: כך מופיע עוזרו של אוסישקין אצל מרינסקי ונואם בפניו נאום שצריך להניע אותו להצטרף למסע: "עזוב את פיתום ורעמסס ושכח את סירי הבשר 1 ובוא לארץ-ישראל לכונן בה בנייניך 1 יצירי רוחך' בתי הוד והדר שמייחלת להם נפשך 1 בהם לא תשוב ותיוולד הקפוטה המצחינה של הגלות, ארץ- ישראל שלנו אסורה בחבלי שינה, אבל היא היעור תתעורר אל השחר הרענן . תנומה פרושה גם על ארץ פרעה, ממנה תתעורר היא בזעקות שבר . צא מכאן 1 השיש של ארץ-ישראל מחכה לך!" ("אלף לבבות" 1 11991 עמי 29(. גיבור אחר של המסע, פניה מייזליש, אביה של ביוטה, תלמיד ישיבה שיצא לת i בות רעה ואנרכיסט שעונה בידי האדומים, נואם אף הוא נאום ציוני אקטיביסטי <שם, עמי -4243(. דמויות אלה, הנשבעות בשמה של האידיאולוגיה הציונית, הפעילו בזמנו את מנגנון ההגשמה: והמחבר מודה שבזכותן נבנתה ארץ-ישראל . שתי הדמויות העיקריות במסע "רוסלאן" הן זו הבדיונית של האדריכל עזרא מרינסקי 6 והאותנטית של מנחם אוסישקין. (דמויות דוקומנטריות נוספות הן מיכאל הלפרין 1 אחד מן המיתוסים הישראלים הראשונים של גיבור יהודי 1 ובנו 1 רטוש-הלפרין 1 שהוא אחד מילדי האוניה: מתברר שגם שהצייר והקאריקטוריסט 1 אריה נבון 1 הוא מן המפליגים ב"רוסלאן". מדברים על כך 1 שרטוש יכתוב את תולדות האוניה ושנבון יעטר את הספר.) רשימת הדמויות הללו מקנה לסאגה אמינות היסטורית. לאחר שהנוסעים מגיעים לחוף מבטחים, הופך הסיפור בעיקר לסיפור- תולדות תל-אביב והצגה פרגמנטרית של סאגת-הדורות שהקימו ובנו את הארץ: אין זה, אפוא מקרה שהגיבור הראשי הוא ארכיטקט. אריאל הירשפלד מייחס למקצועו של מרינסקי חשיבות סמלית הממצה את המסרים של הרומן: "אבל ברומן כולו נפרשת האידיאה של הארכיטקטורה בכמה ממדים: בחייו הפעילים של הגיבור כאדריכל' בדיונים גלויים על אודות מבנים, בניה, תרבות ומרחב, ובממד השלישי' שהוא הטקסט עצמו' הבונה את עצמו דרך יחסים מרחביים בין חלקיו 1 הבונים מארבעת כיווניהם את המבנה האדיר של הרומן. "7 ההתקדמות בעלילה תלויה במידה רבה קפיצות גדולות בזמן. בין יתר האירועים, אנחנו שומעים על כך שמייגיר ואולי האנגלי ואווה ההונגריה נישאים בשנת 11944 בתל- אביב <שם, עמי 195(; לנישואים אלה יש משמעות, משום שבנו של ואולי עתיד לשאת את מאדי' בתו של מרינסקי ו"להוריד" אותה מן הארץ. שני "המחותנים" לעתיד לבוא הם אדריכלים, המנהלים ויכוחים על אופיה של האדריכלות בארץ <שם, עמי 197-196(. הוכפלו 1 יוצא גרמניה, שעבד עם מרינסקי 1 יורד מן הארץ וחוזר לגרמניה, מה שגורם למרינסקי זעזוע עמוק <שם, עמי 216-215(. שותף אחר למסע, לריטה, הוא יערן המבקש להקדיש את חייו לייעור הארץ' כשם שמרינסקי רוצה להקדיש עצמו לבב יין בנייניה. מרינסקי הופך במשך הזמן לאדריכל מרכזי 1 לריטה לסגן שר החקלאות. מרבית החלק הראשון של הספר מוקדש, אפוא, לעיצוב מימושה של עלילת-העל הציונית. הוא מורכב מפסיפס של דמויות ומצבים, שרובם עוסקים במרכיבים שונים של עלילת- העל הציונית והנמקת עלייתם של היהודים לארץ ישראל • החלק הראשון של הרומן הוא במידה מסוימת גם כרוניקה היסטורית, המתארת את עלייתם של עולי "רוסלאן" ואת תולדות מי בקרבם שהתיישב בתל- אביב. חלק חשוב אחר מן העלילה המקומית מתרחש כשלושים שנה אחרי הפלגתה של "רוסלאן", בו לוקחים חלק אלק צירניאק, המהגר שהגיע אחרי מלחמת העולם השביח (או בזמן המלחמה> וחבריו "העולים החדשים" <שאדל כהן 1 אלק, מנפרד' לדשיה, סנציה גרציאנו>, שאליהם מצרף המחבר את אב שי העולם התחתון ביפו •9 אלק, שהיה הרפתקן ושורד בגלגוליו בברית-המועצות, נותר הרפתקן ושורד גם בארץ-ישראל. הזימון הגדול הוא בין אלק וחבריו לבין הדור השני של אבות העליה השלישית, מאדי מאריניסקי ויולי ריטי ואבותיהם האלמנים מריבסקי וריסי . דווקא בחלק זה של הרומן מטעים המחבר את היחס שבין עולים <עליה שלישית> וילידים <בני הדור השני> לבין מהגרים, שהגיעו אחרי מלחמת העולם השביח ואת הפגישה ביניהם. דמויות המהגרים וגם העולים רחוקות מדמויות ילידי הארץ ודמויות שארית הפליטה <אפלפלד> כפי שעוצבו על ידי הזרם המרכזי בסיפורת מלחמת השחרור ובמרבית סיפורת ה"גל החדש", גם דמותה של ילידת הארץ' מאדי מרינסקי' <סמדר> רחוקה מן הסטריאוטיפ של בת הארץ והיא מעדיפה את אלק המהגר ואת דיוריו הזר על פני ילידי המקום <תומר). למרות ששולי עולם המהגרים, הבוהמה והעולם התחתון הם מרכזיים מאוד בחלק זה, 18 גליון 216 מתאר צלקה גם רובד מבו גר יותר של העלובים, על העוני' על האנשים התלויים רבים>. הוא וחבריו הם מן "הנבחרים- החברה, שהוא בעיקרו שכבה של בורגנות בחסדי איש הממשל?" <שם, עמ' 705(, הגאונים", שהמחבר כתב עליהם בנובלות ממוצעת: "מאדי חיתה בטוחה שתל-אביב חוויה נוסטלגית זאת מעורבת אמנם כבר קודמות <ממיכאל נוקל דרך פיליפ אובס === היא עיר הגונה, למרות מה שאמר עליה ד ו דה <אילו ידעו האנשים כמה קל לחטוא כאן!) ולמרות הסיפורים המסובכים של הנשים שחיתה נפגשת איתן. הקנוניות היו בע י ניה דבר שאינו אופייני לתל-אביב, משהו שיבאר נשים מהונגריה או מפולין 1 בנ ו ת השכבות היותר קוסמו-פוליטיות של הארצות הללו . מה גם שהיא וחברותיה זכרו כמה התעקשו ה ו ריהן להקדימן ולהשיאן." <שם, עמ' 692( י ש להטעים שהמחבר מתאר :חלק זה של הרומן גם שכבות שוליות שונות בחברה ה י שראלית: בוהמה, אנשי צבא, עולם תחתון. אחת מעלילות המשנה היפות והחשובות בחלק זה של הרומן משתקפת בפרק המעצב את דמותו של יולי ריסי: מי שירד מן הארץ 1 נשא אשה אמריקאית ובא לביקור מולדת. אביו' השופט ריסי 1 כואב את הירידה מקו ו ה בסתר לבו שישאר בארץ. יולי מסתבך ביחסיו עם גרושתו ובעלה ולוקח חלק בחיי תל-אביב החדשה של שנות השישים <שם, עמ' 702(; אך בסתר לבו הוא מתגעגע לימי ילדותו' שהם גם ימי העלומים של הישוב והמדינה. החוויה הנוסטלגית של הצבר היורד ביצירתו של צלקה איננה חזקה פחות מזו שאפיינה את גיבוריהם של בני "דור בארץ", שהביטו אחורה בגעגועים, ביצירותיהם שנכתבו משנות החמישים ואילך. o ז במהלך נסיעה ליר ו שלים, יולי נזכר בחוויות ילדות ובארץ ישראל היפה שנטש, כשהחוויה הנוסטלגית הכאובה ה~א התחושה שאת הנעשה אין להשיב: "לנסוע לירושלים ברכבת, בין הרים ו בין גאיות, הצוקים החדים, הטרסות הנזיריות, הנחלים היבשים, המעברים הנפערים וחולפים כהרף עין 1 נקיקי הסלעים המשחירים פה ושם, הנקורים לבן כמו סוידו ביד רועדת, הדרכים הישנות הסלולות כמו בתוך הנפש, בקושי' בסבל רב וביופי." )",( "אבל אי-אפשר לחזור לבועת הילדות, שכולה מלודרמה, רע בלתי-אפשרי , טוהר בלתי-אפשרי אף יותר 1 ממלכת הילדות-" <שם, עמ' 703(. העולם של תנועת הנוער הו א עולם העלומים הנפלאים שאבדו ולא י שוב ו וקיים כזיכרון נוסטלגי שאפשר להתרפק עליו אך אי אפשר לשוב אליו (שם, עמ' 703(. יולי נזכר גם בטיול לנצרת ו לגליל ובפגישה עם ערביי הגליל ונופה: "אדמה ארכיאולוגית, עצמות יבשות, ולידן שברים של כלי פרכוס, פיסות מגילות, צלמיות מחוררות, גלי אבנים שקראו להם גת מרחץ' אורווה, מזבח, בכפר ערבי: איש הממשל הצבאי' העוני' הביוב הדולף, העשן הצורב את העיניים. הוא בכה אז בלילה, אבל האם רק מפני שריחם על החיים בביקורת. בדמותו של יולי עיצב צלקה את דיוקנו של הצבר היורד המתגעגע לילדותו ולמולדתו: יולי רדוף ו גשות חרטה אשמה, שאינו יכול לחזור לעולם לאותה הארץ שנטש. מה שאופייני לחוטי העלילה השונים המתרקמים ביצירה זאת, בארץ-ישראל , הוא העושר המגוון והעצום של האירועים, הדמויות והמצבים. המחבר מתזמר מגוון מורכב ועשיר של דמויות ועמדות ויוצר מודל מעב יין ביותר של ארץ-ישראל בשנות השישים. העיצוב של שנים אלה ברומן, משכנע יותר מעיצובן של שנות הישוב הראשונות <מהופעתה של "רוסלאן" ואילך.> עלילה ועלילות: ארץ החולות למרות שהרומן נפתח בעיצוב דיוקנה של העליה השלישית, מתוך הבלטתו של האדריכל מ iינסקי , אין ספק שהדמות הראשית היא אלק צ'רניאק וחוט העלילה העיקרי , העובר מפולין דרך ברית-המועצות פרס וארץ-ישראל נשזר סביבו. אלק צ'רניאק הוא אחד מזוכי פרס שמעניק נסיך פולני למצטיינים בנגינה (בין הזוכים יהודים ויוסף וילה דיינה ועד לטולק שאפראן (כ"רבן" במקצועו>. אלק אינו מסתפק במתן הציון , אלא כמי שנבחר ל "נסיך" בזכות כשדונותיו , הוא מתאהב בקרובתו של הנסיך , העלמה ורבין. <שם, עמ' 118 ואילך>. קורותיו מושפעות מן האירועים ההיסטוריים- חברתיים בפולין: אחר מות פילסודסקי , מתגברת האנטישמיות בפולין ומתפרסמים מאמרים נגד צעירים יהודים זוכי פרסים. <שם, עמ' 128<: עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים והרוסים מתערערים מוסדות חייו של אלק והוא הופך לנודד חסר שורשים. דמות מקבילה לאלק הוא מרסקה צייטלין , כנר מחונן , שזכה גם הוא בפרס הנסיך: סיפור חייו מציב במידה רבה אלטרנטיבה אפשרית לסיפור חייו של אלק. <שם, עמ' 74289-2(, כאמור , משנה מלחמת העולם השביח את חייו של הנער המוכשר ושמה קץ לקריירה מוסיקלית מבטיחה. הוא הופך לפליט, שהמשימה העיקרית בחייו היא להישדד. אלק מוכן להתנצר כדי להצטרף לצבא הפולני ורואה עצמו כבן התרבות הפולנית, אך כשהוא נוכח ביחסה האנטישמי של הקצונה הפולנית אליו , הוא נעזר באלבין פירמוביץ', גם הוא מזוכי הפרס, כדי 1 ו rז:::: פברואר 98' 19 להימלט מהם <שם, עמ' 187-184(, חוט עלילה פולני נוסף מתרחש אחרי ו~ s המלחמה בבית בזאבז'ה <שם, עמ' 362374(. בפרק זה מגלה המחבר פנים אחרות ~1 ~ של מפעל "ההצלה" היהודי בפולין. הילדים שניצלו אינם רוצים להיות מוצלים ובעצם מעדיפים את הדת הקתולית שבמנזריה ניצלו בתקופת המלחמה. לתפיסתם, מבקשים כמצילים להפוך אותם ליהודים-ציונים בעל כורחם. בחיפוש אחרי אמו והעלמה קולנדה הגיע אלק לקאטוביצה, לדירתה של רוז'ה ל י בס, שנשכרה על-ידי קבוצת ציונים לנסו ת להציל ילדים מידי איכרים. <שם, עמ' 362( חלק מן הילרי כ רוצים לחזור למנזר . הילדים בוורשה מעדיפים רובם להגר לאמריקה: "הר' האמריקנים עשו רושם גדול על הילדים, גדול מאוד' ניחרד בחלב המתוק שבפחיות, ואילו ידידינו הציונים מייצאים רק הורה." <שם, עמ' 367( ילד בשם אלקסנדר ויסלובסקי מצהיר שהוא נמצא בבית זה כתוצאה מאי-הבנה. <שם, עמ' 369(. אלקסנדר חש שאם יצורף ליהודים בגלל טעות, יהיה זה עוול נורא והוא מצהיר : "אינני יהודי . נפלה כאן אי-הבנה. זה כל מה שאני יודע. וזה מה שאומר עד סוף ימי. האם אתה מאמין לי?" <שם, עמ' 11 (. 3 71 חוט-עלילה זה חושף בבירור היבט נוסף בזיקתו המוזרה של הגיבור לתרבות העבר שלו. המחבר מדגיש ששורשיה התרבותיים של הדמות הם בפולין ומצד מסוים, עלייתו לארץ-ישראל לא חיתה ל גמרי לרצונו <כדרך אותם ילדים המסרבים לחזור ליהדותם>. יש להבין את הפרק האחרון <אלק כתלוש בארץ-ישראל> מנקודת הראות של שתי העלילות ה"טרומיות", המתרחשות בפולין . ארץ ההולדת הטביעה חותם על אלק הרבה יותר מאשר הארץ שנבחרה בשבילו או שבחר בעצמו 1 בלית ברירה, כארץ מולדת. עלילה ועלילות : הישרדות חלק גדול מן הרומן מוקדש למאבק ההישרדות של אלק צ'רניאק בתקופת מלחמת העולם השביח ליד סמרקנדה. אלק ניצל על ידי טג'אקים, נכנס לעיר הגוועת ברעב ומנסה נואשות לשרוד בתנאים אלה <שם, עמ' 171-161(. חוט עלילה זה הוא בעיקר אנטי-סובייטי 1 החושף את פניה המכוערות של ברית-המועצות, ואת האימה ו הפחד המרחפים מעל תושביה. תיאור סאטירי חריף של הווי ברית-המועצות משתמע מן הקטע הבא, שבו מתאר המחבר את מי שמכונה המאיור צל 1 דמותו של אחד המאמינים התמימים במשטר; המאיור צל לא היה בן אצילים אלא בנו של רופא שהצליח להישאר פיכח בימים שהכול השתכרו: "המאיור צל 1 ככל אדם זך וטהור 1 האמין 1 20 •••••ג ל י ון 276 כמובן 1 במה שסיפרו לו: האמין שברית- המועצות היא ארץ השמש והאמין שבכל מקום שנחשף לזוהרה מתלכלכת הכמיהה לחופש ולצדק: העריץ את החבר סטאלין 1 היה בטוח שקלמנט וורושילוב הוא גאון צבאי' שהצבא האדום הוא גדול הצבאות בכל הזמנים ולפעמים אף כעס על אשתו 1 שאותה אהב מאוד 1 בגלל ספקנותה הנשית. אף פעם לא השתעמם בפגישות מפלגתיות למיניהן 1 בשיעורים פוליטיים ומעודו לא הצליח לקרוא עד סופו שום ספר של לנין. על כל זה הרבה להוכיח את עצמו." <שם, עמ' 335(, זו דמות סטריאוטיפית של תמים מפלגתי 1 "שמימיו לא עבד עם יהודי" <שם, שם> העובר ללנינגרד תחת פיקודו של לריטה היהודי. בעבודה לצד לריטה הופך גם הוא קורכן של המשטר. משתפים אותו בעל כורחו בקנוניה לקראת מלחמת רוסיה-פינלנד 1 שבה נהרג קצין רוסי שעבר לצד הפיני . כשהוא נוכח בקיום המזימה הוא פונה אל השלטונות ואלה דנים אותו למוות. בהמשך 1 מישהו משחרר אותו בטענה שאינו שפוי בדעתו וסופו 1 שהוא מתגלגל ממחנה עבודה למחנה עבודה ומסרב לעבוד. <שם, עמ' 356-354(, לריטה <אחיהם של סגן שר החקלאות הישראלי והנוורולוג שיצא מדעתו> אליו נשלח המאיור צל מלכתחילה, אכן הציץ במשטר הסובייטי ונפגע. נאמנותו לאחיו גוזרת את גורלו . היהודים במערכת זאת מסתכנים יותר מבני לאומים אחרים, משום שיש להם קשרים עם אנשים בחוץ-לארץ ומשום שהם מיעוט לאומי שנוא. חלק גדול מן הרומן מוקדש לרדיפת היהודים בברית-המועצות, בין שאלה יהודים רוסים ממש, כלריטה, ובין שאלה פליטים מפולין כמו אלק. בית החולים בסמרקנד אוזבקיסטן 1 <בוכארה היא חלק מאוזבקיסטן> הוא חלק מן ההוויה המחרידה של ברית-המועצות, שהמחבר מתאר. גם "גאונות" אינה יכולה לעזור לאדם המתמודד עם האימפרסונאליות של משטר אימים. תיאורי סמרקנדה וברית- המועצות אכזריים ואנושיים מאוד . המצב בו נמצאים הגיבורים, בראש וראשונה אלק, הוא קשה ביותר: הרעב, רדיפות המשטר והחרדה הם שמניעים את הדמויות. לא נעדר מן העלילה גם הפן ההומניסטי 1 הבא לידי ביטוי ביחסי אנוש חיוביים בין דמויות שונות <זוננקלר ואלק, ראשה והנערה האוזבקית ואלק>. כאמור 1 הבעיה העיקרית של הגיבור היא הישרדות במצב של מצוקה נוראה. אלק יוצא למסע על פני קזחסטן על מנת להבריח את הגבול לפרס. פרשה זו נמסרת כסיפור הרפתקאות של הנמלט והמבריחים: עומר 1 אלק, גפר עלי משהדי <המבריח הגדול 1 שם, עמ' 393(, המסע מסתיים במאבק אבירי בין עומר לידולדלה חאן <שם, עמ' 195(, כמשהד <פרס>, שם מגיע הגיבור למלון אורחים בו הוא זוכה לנוחיות, מוסיקה <שוברט> ולאהבתה של אר מידה, שוערת המלון 1 המתאהבת בו וחושקת בו . החלק הזה מסתיים בהופעתו של אלק בשגרירות האפגאנית. קודם לכן 1 נתפס אלק על ידי הנקו"ד ונחקר על-ידי גורלוב, המדבר בסיסמאות ובאמירות כלליות סובייטיות, ומאשים את הפולנים שאינם נאמנים למולדת הסובייטית. <שם, עמ' 292( אחרי החקירה נלקח אלק לתא המעצר. <שם, עמ' 294(. אלק משוחרר מבית הסוהר ונמלט תוך קפיצות מגג לגג, בנוסח הבריחות של סרטי ריגול ופעולה, על מנת להגיע לקגאן לביתו של האמיר. זאת, כדי להודיע לחוסה מדיה, איש מחתרת אנטי-סובייטי ספרדי , שיש להציל מאן והוא <עמ' 302 (. 304 גם בשהותו בבית-החולים נתקל אלק באנטישמיות. זהו מעין מיקרוקוסמוס של האימפריה הסוביטיית, שיש בה רוסים, מקומיים, סטאליניסטים מאמינים לצד מטילי ספק. <שם, עמ' 477(. ובדיון על בעיות של לאום ודתות אלק מחווה את דעתו כנגד הקתוליות ומעדיף את הפראבוסלביות על הקתוליות הפולנית שהרסה את העם הפולני. העם הרוסי חייב, לפי דעתו , להתקומם נגד הטאטארי שבתוכו ואילו הפולני "חייב לפרוק את עול הטקסיות המזויפת" <שם, עמ' (,480 בהמשך הוא נחקר , נמלט ממשיך בבריחותיו , עד שהוא מגיע כאמור לפרס, בה הוא משתחרר מעול החרדה הסובייטית. 12 צלקה הבין את המציאות הסובייטית ומעצב אותה במורכבות מרהיבה. בתיאורי המציאות הסובייטית מובלעת בעקיפין מסקנה ציונית סמויה. אחיו של לריטה <סגן שר החקלאות, אביו החורג של אלק> בפלשתינה ומאור <שהגיע לפלשתינה ממחנות הריכוז הסובייטיים> צדקו ואפילו המאיור צל הפראבוסלאבי מזדהה עם החוויה הציונית. יש לשים לב לתופעה חשובה נוספת: קיים פער מדהים בין הופעתו ההרואית של אלק הנלחם על הישרדותו בעלילה הרוסית- פולנית לבין מעמדו המצטנע והעלוב בארץ ישראל. הכשרונות שנתגלו בארץ ההולדת פולין והתכונות שהוכיחו עצמן בערבות אוזבקיסטן ובוכארה אינן מביאות לפרוטגוניסט הצלחה בארץ "המולדת", שבה הוא נשאר מהגר זר , שאינו מתערב במקום ובזמן ואינו עולה בסולם ההצלחות. המיזוג בין העלילות והתרותיהן כבר נאמר בהקשרים שונים, ששתי הדמויות העיקריות ברומן זה הן אלק, הפסנתרן היהודי-פולני הצעיר , הנודד במשך כמה שבים בברית-המועצות ומרינסקי , הארכיטקט שהגיע ארצה עם העליה השלישית באוניה "רוסלאן". בהתפתחות העלילה עובר אלק מתקופת הגירוש בברית-המועצות <סמרקנדה, טשקנט> והזכרונות <שיריך = H ~1 כשהמוות מסיר את גלימתו השחורה כולה, שאין עליה אף כוכב אחד ומתגלה ילדה שכולה עצמות עם ניצני שדיים ושכמות בולטות - כך נשר ממנה כישוף הארץ, הדבק המוזר והאיתן התייבש ונשר . היא חיתה חופשיה! חופשיה לתמיד! היי שלום, ארץ הקודש!" <שם, עמ' 837(. החלומות המובעים ברומן זה, רובם ככולם, לא התגשמו: ארכיון "רוסלאן" נשרף ועמו הושמדו שרידי התיעוד של העולים. הנוורולו ג לריטה התאבד . אחיו' גרשון לריטה, העסקן הציוני' נישא לאמו של אלק והם חיים חיים של בורגנים ציוניים. יולי מגיע ארצה, אבל בסופו של דבר' הוא חוזר לארצות-הברית. סופו של חזי פתוח - הוא בבית הסוהר לאחר ששרף את ביתה של הגב' צ'רמינסקי • אלק לא נשא את מאדי ולא נשאר איחה. פאול לא חזר ארצה עם זהבה וזו נישאה לפקיד ומדברת על ילדיה. הרומן הגדול והעשיר הזה, הגדוש חיוניות בכל חלקיו' מסתיים במות דור המייסדים ובתוגה מעורבת בשמחה מוזרה, על שפרשת מפעלו של הדור הזה שוב אינה מחייבת את היורשים. סיכום: הארה אסתטית ופילוסופית כמו בחלק גדול של הסיפורת העברית בארץ ישראל' ביקש דור האבות, גם ברומן זה, לחזות בעיניו את הדור הצעיר בדמות העברי החדש שאינו נושא יותר בעול הגלות: "צריך אותיות חדשות, אותיות ישרות, ברורות וקשות, בלי סיבוכים תלמודיסטיים, בלי ערבסקות עבשות, בלי קימורי כנפיים של עופות גוססים, בלי הידור לוויות, בלי כוכביות ועיגולים - אותיות איתנות, כמו האותיות של בתי-החרושת המצליחים וחנויות הענק, גאות מפסלי מצביאים, )."( "צריך אות ברורה, כולה שמש - בלי תקנות, גזרות, סייגים! נהרוס את האותיות הישנות, באביר אותן מהעולם, נטחן אותן לעיסה!" <שם עמ' 53-52(, הכיסופים ל"עברי החדש" הם אחת מהנחות היסוד של עלילת העל הציונית, שהניעה את עולי "רוסלאן". הסתירה בין עולם הערכים האידיאולוגי של "קבוצה" זאת לבין המציאות החבות ית המידרדרת והולכת בשנות המדינה, ההופכת את עלילת-העל לפארודיה של עצמה, היא אחת מקווי היסוד של הרומן. אנשי "רוסלאן" מרבים לדבר בסגנון המליצה הציונית, הנראית מגוחכת בגילוייה הפתטיים הישירים <מנקודת הראות של הנמען בשנות התשעים>, אך המחבר מביא מליצה זאת גם לידי אבסורד במימושים פארודיים. נאומו הציוני-פאתטי של הרב שמואל חי פייבוש על ה"רוסלאן" אופייני לפאתוס מוגזם המכיל את בחובו את סתירתו +-המשך בעמ' +-26 מתפוגגת. הסיפור על המהגר שכשל וההגירה שנכשלה, המתריע על שארץ ישראל איננה המקום בו תתגשמנה כל התקוות ותפחדנה כל הבעיות הוא, אולי' אחד מן המסרים המעניינים ביותר של הרומן. אלק נושא איתר את עברו המושלך על ההווה שלו . חבריו בני העולם התחתון הם במידה רבה מעין חזרה על חבריו מן הבריחה, מבית הסוהר ומבית החולים. מאדי מרינסקי' למרות כל הרפתקאות האהבים שלה והמשיכה אל אלק, היא בכל זאת בת תרבות אביה, מי שחונכה למסגרות בורגניות; והיא בוחרת במסגרת בורגנית יציבה, שאין בה אפילו מאותה הרפתקנות ציונית שחיתה באביה. היא מעדיפה בחור אנגלי העומד לשכנה בבית ויקטוריאני על הקשר הבלתי יציב והמעורער עם אלק ואפילו על הנאמנות הרוחנית לערכיו של אביה. וכך' היא הולכת אחרי דייוויד' בנם של מייג'ר ואולי האנגלי ואווה ההונגריה, שהגיע לתל-אביב ומשתכן בביתו של מרינסקי. לאחר שמאדי נענית להצעת הנישואים של דייריו היא מספרת לאביה על כוונתה להינשא לו וללכת בעקבותיו לאנגליה. כזכור' אביה הנדהם והנעלב מתאר בפניה את סכנות הירידה ואת העולם האנגלי ומאשים אותה בבגידה בחזונות הוריה ובערכיהם. ואילו אחרי מות אביה, עם יציאתה מן הארץ מאדי מרגישה משוחררת מ"כישוף הארץ", אדם חופשי העומד ברשות צעמו: "הצעיף הוסט, הפרגוד הוסר: כמו באחד המחולות של גרטרוד קראוס, טנגיזוב> להווה הקרוב בזמן הסיפר' תקופת יציאתו של הגיבור-אלק למילואים בים המלח <שם, עמ' 529(. לבתו של עזרא, מאדי מרינסקי 1 חשיבות רבה במיזוגן של שתי העלילות העיקריות: היא פוגשת את אלק צ'רניאק באחד הבארים ו ומתפתחת ביניהם פרשת אהבה סוערת <שם, עמ' 649(. מאדי עוברת ל גור בדירתו של אלק, למרות שמקום מגוריו וחבריו מוזרים בעיניה <שם, עמ' 807-806(. בין אלק לבין אביה של מאדי מתרקמת ידידות. <שם, עמ' 807(. היחסים בין אלק לבין מאדי חושניים ועמוקים מאוד , אך הוא נותר ל גביה חידה בלתי פתורה. בגידותיו הן למעלה מהבנתה והיא אינה תופסת את רוח התזזית המכניסה אותו למיטתה של לדשיה - אירוע המשבש את יחסיהם <שם, עמ' 811(. מאדי אינה / מסוגלת להבין את עומס העבר שאלק מביא עמו ואת הסבך שעומס זה יצר אצלו והיחסים ביניהם הולכים ומתערערים. כדי להימלט מסבך היחסים וההתחייבות הרגשית אלק מתכנן ומממש <מאוחר יותר> הפלגה לאיי יוון. ככל שהוא מאחר לבוא ומתרחק, מאדי יודעת ששעת הפרידה קרובה: "היא ידעה שלעולם לא ידבר ראשון על פרידה וחששה שיום אחד תיאלץ היא לומר לו: אולי הגיע הזמן שניפרד?" לבסוף היא אורזת את חפציה וחוזרת לבית אביה. (שם עמ' 818(. האיש התלוש והמנוכר הזה, הנושא עמו את שורשיו הפולניים ונדודיו על-פני ברית-המועצות, אינו מסוגל להטיל ער גן ; ואופציה אופטימית לסיום הרומן 21 ·····' פברואר 98 ו~ ~ו ךלאור ווונ - קר וספ ואח תחגי ןחלפרי לע םפרסו יספר ושירת לש ראלכסנד ןפ וימינ , רכאש םמשוררי תבראשי ךכבדר ,אגב תבהערו הלפואמ ב"מכת לא םשוני רואפש רלומ ואפיל םמנוגדי לשיריו :·. םמוציאי רלאו תא יביכור "אשה יבשול וספר ך"לאור "הדרך )1956(: ,הליריים םהנוגי םרהמלאנכרליי לש ץהקוב .... · " זהגנו י"בל "גג . יהשונ ןבי ושירת ,הלירית תבראשי וצעדיבארץ , ןלבי ושירי ,הפוליטיים להח תמשנ 1934, םמלמדי יכ ךדר הארוכ העש ןפ ךבמש ששלו םהשני והלל - ןבי 1932, השב הניס אלהוצי ץקוב םשירי ,ליריים יספוג ןיגו ,ומלנכוליה ןלבי 1934, ההשנ השב םפיוס תא ההפואמ תהפוליטי ן"חזו .ז'נבה" ההפואמ ן"חזר "ז'נבה ההתפרסמ הלראשונ "ב"במפנה - םעיתונ לש תמפלג םהחוגי ,המרקסיסטיים םביו 30.4.35. תזא החית תראשי והתקשרות תהרשמי לש ןפ םע המפלג ההקרוב םלקומוניז הוראשית תהרשמי לש ושירת .הפוליטית הבאות השנ ,עצמה היצא ההפואמ תבחובר תנפרד ת<בהרצא ,"במפנה") ההפואמ ן"חזו "ז'נבה ,נכתבה יכד עלהתרי לע בהמצ יהפוליט ןהמסוכ ןבי ישת תמלחמר .עולם רהמס יהפוליט לש ההפואמ ,היה יכ ןאי ןלהאמי ולכזבי לש רחב םהלאומי עהמרגי תא םהעול תבהטחו אשוו לש .שלרם ההמלחמ רכב תניצב ,בפתח םוההמוני ריהי הקורבנרתי 5 ובהערותי הלפואמ ,זאת השכונס ך'ב'לאור "הדרך , רמתא ןפ תא ךהדר ההארוכ לש ההפואמ ןמ ההכתיב לא :הפרסום ם"חודשי ץהתרוצ רהמחב תממערכ ןעיתו דאח ילשנ , םאול להכו ודח ףבתוק תא ןהרעיו ''האפיקורסי סלהדפי ר'משה .כזה' םג תהע ןר יההסתדרות , לכביכו , ,'דבר' ושעורכ יהספרות זדא ההי בד ןסד <<שטרק בסיר הלהדפיס לבכפ :טענה .א לבו ןכצנלסו ראמ רלמחב , י'כ ןאי הז יבסמכות עלקבו יבעניינ השיר ןולכ יהרינ רמעבי תא רהשי ולשיפוט לש ךערר ףהמוס הספרותי , םא יכ ידעת , ,כקורא האינ הנוח ומתוכנ וומגישת .הצורתית ןאי וז השיר .עברית ךכ םמסוגלי בלכתו קר ימשורר ,הגויים םהמקורבי ןלקרמלי .' םוא יכ עיד רהמחב יכ ןאי ןמערערי לע ודעת לש לבו ןכצנלסו "_- דבעמו תלצא ץקוב ןקט לש ישיר רהמחב תבהרצא ''נירמן-צ'צ'י'ק םבש י'בל 'גג , ךער רהמחב שמחד תא לכ "השיר. תעדר תנוספ ילדבר ןפ הנמצא רכאש תבשנ 1979 המסר תהשחקני החנ ררבינא 2 ןלארכיו ןפ ןשבמכר ץנ קבלו םמכתבי לש ןפ , ושבראש הרשומ תכותר י"בל ,גג םשירי )1932-1929(", אוהו לככ ההנרא בכת דהי לש רהספ ןשתכנ .פן בכת דהי ןשהכי ןפ אל לכול תא לכ ושירי לש ןפ המתקופ רז , אאל התשע רעש םשירי דבלב הונרא יכ ןפ שביק תלשרר ץלקוב יאופ יהומוגנ אול לכל רב תא תמרבי ושירי ."המרדניים" 3 תבשנ 1980 יפנית ילמרדכ ןביומ , לבע תהרצא םהספרי ,"ביומן" הבבקש רשיספ תא עהידו ול לע תפרש ץהקוב י"בל "גג , רשאמר ההי תלהיו רספ וביכורי לש .פן ילדבר ןביומ ו<במכתב םמיו 24.2.80( תבשנ 1934 אב ואלי ןפ הבהצע אשיוצי ול ץקוב םשירי חוהבטי ול יכ יהעיתונא שואי רהציבו ןגרשו אגררן 4 היהי יאחרא רעבו דהפס - םא היהי הפסד . ר"כאש ישאלת תא ןגרשו ןאגוו , םא אהו ןנת ןלפ ההבטח "כזאת רסיפ ןביומ , ה"ענ יל ןשפ אל חשוח ועמ לע ךכ אוממיל אל איצ רדב "מהרעיון. םמפרטי םמעטי האל רמתבר , יכ ןפ ןאכ ב היס םלפרס תא ושירי , ךא אל ליכו ההי אלמצו התמיכ תומקורר םכספיי ושיעזר ול שבמימו תתרכניר וי . בא יש ""כתובים , םובראש םאברה לש יונסק , ושאלי ההי במקור ןבאות ,השנים וסבל םבעצמ ימ"קשי "פרסום יובוודא אל ויכל רלעזו .לפן סכינו ושירת תהמקורי לש ןפ הנדח םלשני תרבו - דע תלשנ 1957. ךבמהל םשני ,אלה םפרס ןפ ישנ םספרוני םצנומי לש השיר תמקורי תפוליטי : ההפואמ ן"חזו "ז'נבה טו"הפלק ,הפיוטי" יכפ השכינ תזא ןפ , ל"תב .במצרר" וספר ב םי ,אלה ושנכתב רבהקש םלאירועי ,אקטואליים וונועד עלהשפי לע ההאידיאולוגי לש ,קוראיהם והי .. םדרכ ..... ... ........... ..... םשירת דער םבטר היבש ,עליה רהדי , הקש ןלהבי ךאי רמשור רבשיעו וקומת לש ןפ אהוצי תא רספ ושירי ןהראשו קר םעשרי שוש םשני רלאח לשהח םלפרס תא ושירי , בבכת תהע ,"כתובים" תבשנ 1929• הקש תורצופ םמעקשי החית ודרכ לש ןפ םבפרסו שירתו . קחל םמהמכשולי והי לפוע איוצ לש רהמשור ועצמ , ואישיות תוהשקפ ועולמ םוחלק רנבע תמנסיבו אשל והי תתלויו וב , הואל הבאל םפתרכי .ומפותלים ךבהמש םהדברי ןכא , האנס רלתא תא םלידת - וא במוט רלומ תא יקשי םלידת לש יספר ושירת לש ראלכסנד .פן ימסקנת תהמרכזי ,היא יכ םפרסומ לש יספר ןפ בנתעכ תרבו לבש להפיצו תבהתייחסו :לשירתו םהסופרי יואנש ,הרוח ושהבינ תא ושירת ווהעריכ ,ארתה יאנש רדו -שלרנסקי ןאלתרמ , והי ויריבי ,הפוליטיים אשל ועזר ול אלהוצי תא יספר ושירת , וואיל יחברמפלגתו , והלל ושתמכ רב , םבחלק אל והבינ תא ושירת תהלירי אול ורא תא חשיבותה~ . רהמשור ייוס רגמז המכנ םאות ובהקדמת רלספ ה"הי וא אל "היה , אשיצ רלאח תמר ,פן ם"מטפחי ,מטעם -חבריו-לדעה ,ולאמונה אשל והשכיל תלרד הלעומק רהיחפני-סרר , יהבוהמי-גחמנ ,-- יהאמית לש תשיר .פן" ןפ ענ אאפו ןבי ואהבת ווהערצת ילשלרנסק ןולאלתרמ , םשארת הכינ ו"חברי ,יריביו" םושה והי לקה וקוראי הפוטנציאלי , ןלבי ושותפי םהאידיארלרגיי אשל דתמי והבינ תא ושירת , ךא ועזר ול .לפרסמה ןפ להתחי בלכתו םשירי םעבריי רלאח ועליית הארצ תבשנ 192 7, רוכב תבשנ 1932 שביק רהמשור רהצעי םלפרס ץקוב .משיריו םבשני 1932-1928 בכת םכשלרשי ,שירים השבהכלל ןנית םלאפיינ םכשירי םמלנכוליי יוספוג ר"צע ,העולם" תפסימיו תואוויר ףסו וארנון . לע ובסירנ אלהוצי רמבח ומשירי , דהעי ןפ , 216 22 לגי ןו בתחומי 'דבר' - בכל זאת חיכה לתשובתו הלירית והפוליטית ובכמות השירים היה כדי גם הצעתך שלך • כעורך המדור עלי לדעת של דב סדן' שנמסרה על ידו לא למשורר לפרנס שניים-שלושה ספרי שירה, אך עדיין יתר פרסים: מה, כמה ונו' ••• סוב היה אילו עצמו' אלא על-ידי המשורר יעקב אורלנד לא פרסם <למעט החוברות הנזכרות> ולו גם המצאת לי את תוכניתך. או את כת"י, כדי IJ ו ~ בז ו הלשון: ב. אין לדבר על הדפסת שיר אנטי-שירי כזה. לכל היותר מוכן אני להדפיס את חלקו האחרון לאחר שיוכנסו בו תי קונים ושינויים." בארכיון סדן' שבבית הספרים הלאומי' נשתמר המכתב <ללא תאריך> שבו פנה פן לסדן וביקשו לפרסם את "חזון ז'נבה" <מכתב 732:8-<. באותה הערה נרחבת מתאר פן את מאמציו של עורך "במפנה", ל. טרנופוליר' "שהתרוצץ וטרח והוציא את 'חזון ז'נבה' בחוברת נפרדת ובזה פתח שער לשירה מהפכנית בארץ." במכתב של טרנופוליר לפן <ללא תאריך> <ארכיון פן' 9-99:2( הוא מציין כי "יש ברצוננו אחרי הופעת העיתון להוציא את 'חזון ג'ניבה' בהוצאה מיוחדת". נראה שתשומת לבו של עוךר "במפנה" ל' טרנופוליר' ומאמציו הכנים להוציא לאור את שירתו של פן' תרמה לא מעט להתקשרותו עם מפלגת החוגים המרקסיסטיים. בראשית שנות הארבעים כתב פן את "הפלקט הפיוטי" "תבל במצור". פן סיפר בהערות לשיר זה בשולי ספרו "לאורך הדרך", כי כתבו משלהי 1941 עד מרץ 1942. ביצירה זו ביקש לדבריו "ל גלות לתנועת הפועלים הרפורמיסטית באירופה את מראה פניה לאחר התנהגותה הבוגדנית, שסייעה בלי משים לנאצו-פאשיזם. - השיר נכתב בעיצומה של ההתקפה הנאצית על מוסקבה והמחבר ראה כחובה מוסרית את עניין החשבון הפוליטי גלוי הלב מזה, ו השרשת עידוד' אמונה ואופטימיזם של סולידריות פועלית אינטרנציונלית לגבי העמדה והיחס לתוצאות המאבק עם הנאצר- א.פשיזם, מזה." פן סיפר' כי ל' טרנופוליר החל להתקין גם את השיר הזה להופעה בחוברת. "חלק רב סודר והמחבר עסק כבר בהגהות השיר' כשלפתע ' מסיבות 'מסתוריות', <צנזורה או משטרה?!) נפסקה הדפסתו. מאז ועד שנת 1948 חיכה השיר ל גאולתו עד שנדפס, חלקים-חלקים, ב'קול העם' והוצא בחוברת בהוצאת 'ספרים טובים'", יתכן שהפסקת הופעתו של העיתון "במפנה" היא היא הסיבה לכך שטרנופוליר לא יכול היה <או לא היה מעוניין> לפרסם את הפואמה. פן לא דייק ב"תולדות" פרסומה של "תבל במצור" משום שקטע ממנה התפרסם לראשונה לא ב"קול העם" אלא שנתיים קודם לכן' בכתב העת "עתים" שערך שלונסקי <עתים, שנה ראשונה, חוב' 5,7.11.46(. ב"קול העם" פורסמו קטעים מן הפואמה ביום 19.3.48 וכחודש אחר כך י צאה הפואמה בחוברת נפרדת. בשנת 1950, כבר כתב פן את מיטב שירתו ספר אחד. בסוף שנות הארבעים, עסק פן בתרגום שירי מאיקובסקי ובשנת 1950 יצא ספרו של מאיקובסקי "מבחר שירים" לאור בהוצאת "ספרית פועלים". מיד כשסיים את תרגום שירי מאיקובסקי , שב פן וניסה לפרסם ספר תודו ת ל ל א ון זהב י שהעיר את תשומת לבנו להקדשה שלעיל שירים מקורי . במהלך תר גרם שירי מאיקובסקי , אמנם נפלו חילוקי דעות בינו לבין הוצאת "ספרית פועלים", שבראשה עמד אז דוד תנגבי , אולם זה לא מנע ממנו לנסות ולהתקשר שוב עם אברהם שלונסקי ועם "ספרית פועלים" בנסיונותיו להוציא ספר שירים מקורי . לפי התכתובת שבארכיוניהם של שלונסקי ופן , הציע דוד הנגבי לפן להוציא את ספר שיריו לאור , עוד בשנת 1950, וביקש שיערוך תוכנית לספר. פן מילא אחר בקשתו ושלח להנגבי את התוכנית <ראה מכתבו של פן לדוד הנגבי מיום 28.8.50(. במכתבו מסביר פן את חרדתו הרבה לטיבו של הספר ואת רצונו שהספר יהיה מהודר ויצא במהדורה גדולה בכך , שהוא "המשורר היחידי , שלא הוציא ספר-שיריו במקובץ <חוץ משני קונטרסים דקים>", והוא מבקש שהספר יצא "לא יאוחר מפברואר-מרץ 1951". כידוע, היה עליו לחכות עוד כשש שנים עד שתתמלא משאלתו." פן , לדבריו , קיבל אישור מהנגבי על תוכן ספרו , אך מאז לא שמע ממנו דבר <מכתבו של פן לשלונסקי מיום 19.3.51(. כעבור כשמונה חודשים, פנה פן , ככל הנראה, לשלונסקי או להוצאה, בבקשה לדעת מה עלה בגורל ספרו ושלונסקי ענה לו כי , "בישיבת המערכת הכללית דובר , בין השאר , גם על תוכנית ספרי השירים, ובהם שנוכל אח"כ להזדמן לשיחה מסכמת." <ארכיון שלונסקי מכתב מס. 2:9-50, מיום (. 16.3.51 פן התמרמר כי לאחר שכבר הגיש את התוכנית להנגבי שוב מבקשים ממנו להתחיל הכול "מאלף" ולפרס את תוכניותיו , אך הביע את נכונותו לפרס שוב מה הוא מבקש לכלול בספרו • לפי מכתב זה, ביקש פן לתת לספר שם עובדתי ו"בלתי ציורי" - "עשרים שנה, מבחר שירים" או פשוט "מבחר שירים" <מכתב מיום, 19.3.51, ארכיון פן ,-16 (. 2:8 לא ברור מה השתבש בתוכניות ההוצאה לאור. למרות העיכוב הרב, שעליו התמרמר פן, פתח מכתבו של שלונסקי פתח לאפשרות פרסום, אלא שיתכן שהיו סיבות שמאחורי הקלעים, שקלקלו את השורה. לפי הערה במכתבו של פן , ללשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית ]?1955[, הסיבה לאי הדפסתו של הספר חיתה פוליטית: "אזכירכם רק, כי ספרי היה צריך לצאת לאור ב'ספרית פועלים' והחוזה בוטל לאחר שירי בעקבות פרשת אורן , שמאיר יערי התקיפני קשות במאמרו." כידוע, חיכתה פרשת מרדכי אורן , שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, שנאסר ביום 3.2.52, והואשם בריגול ובחבלה במפלגה הקומוניסטית הצ'כית, את הישוב בתדהמה, בעיקר בתקופת המשפט שהחל בנובמבר 1952. אולם כפי שראינו , הדיון במערכת "ספרית פועלים" על ספרו של פן החל כבר בסוף 1951 ועל כן לא ברור מה קרה במהלך השנה-שנה וחצי , שגרם לניתוק המגע עם "ספרית פועלים'.' נוסף לכך , חיפושים אחרי שיר כלשהו של פן בעקבות פרשת אורן לא העלו דבר . לא נמצא כל שיר בסדרת שירי 'יוד-חית, 6, השירים מענייני דיומא, שכתב פן וגם לא נמצא כל תיעוד לשיר כזה בעזבונו. במהלך שנת 1952, שנת משפסו של אורן' פרסם פן רק שיר אחד בחתימת יוד-חית ופרסומיו במדור הספרותי של "קול העם", שהיה דל מאוד באותה שנה, היו מועטים ביותר . יתכן שהמתיחות שחיתה בין אנשי "ספרית פועלים" לבין פן , בקשר להוצאת תרגום שירי מאיקובסקי השפיעה על החלטתם לא לפרסם את ספרו , ואולי המתיחות שנוצרה בין מפ"ם לבין מק"י בעקבות משפסו של אורן , שעה שמק"י הגנה בתקיפות על צדקתה של המפל גח הצ'כית והאמינה שכל העומדים לדין במשפט סלאנסקי <מזכירה המודח של המפלגה הצ'כית> - אשמים, גרמה אף היא להחלטה לא להוציא לאור את ספר שיריו של פן • יתכן גם ששלונסקי לא היה מרוצה פברואר 98' 23 ~יו השינויים ערך סמוך לכתיבתם ולפרסומם באשר אינני חושב שיש ולו גם שיר אחד מהתוכנית שהציג פן והספר נראה היה לו של השירים עוד בראשית שנות השלושים. שיכול לפגוע במשהו הקשור במלחמתי ~ פוליטי מדי' שכן שלונס~י החשיב יותר את c:: ,~ מהשוואת פרסומיו המוקדמים של פן הספרותית והפוליטית בארץ-ישראל". ופן שיריו הליריים של פן , ובוודאי ביקש שימעיט ככל האפשר בכינוס שירתו בעיתונות ובכתבי העת ומכתבי היד מסיים את מכתבו : "אני תובע לעצמי את הזכות המינימלית הזאת: להיות אחראי לבחירת שירי ולו גם זה לא יטעם לחבר זה או אחר", ממכתבו של פן מתקבל הרושם, כי החלטתו של יצחק בהרואי חיתה החלטה פרטית, ואולי אף מקרית, בהתאם לטעמו שלו , אולם פן ידע יפה, כי שירו "ירושלים הקדשה" עורר התנגדות קשה מאז התקופה שבה נכתב, בשנות השלושים, ופן זכה לחרפות ולגידופים, <בצד תשואות ומחמאות> שעה שהיה קורא שיר זה מעל במות שונות ברחבי הארץ. התנגדותו של "החבר בהרואי" לא חיתה אפוא התנגדותו של יחיד ,. אלא של מפלגה, ובעיקר של מזכיר המפלגה מיקרנים. מיקרנים טען , כי אמר לפן "שירושלים היא בירת הנצח של מדינה ישראל , ואם היא בירת הנצח - אי אפשר להגיד עליה שהיא קדשה. ב 1956- לכתוב על ירושלים ככה זה נקרא להתנגד לירושלים." פן לא היה מוכן שהמפלגה תתערב בקביעת תוכן ספרו ותביע דעתה על שיריו. באומץ לב ובגאווה רבה הגן על עצמאותו כמשורר במפלגה הקומוניסטית, והיה מוכן אף לגנוז את הספר , אם לא יסכימו לכלול את שירו "ירושלים הקדשה". במכתב מיום 6.9.55 הטיל את כל כובד משקלו כדי לשכבע את חברי מק"י להסכים להדפסת השיר . הוא הסביר כי הוצאת הספר ללא השיר יהיה בה משום התכחשות למצפונו החכרתי והפיוטי . על כן אם ייפסל השיר , לא יוציא את ספר שיריו כלל: "אני חבר מפלגה וזה מחייבני להיכנע להחלטת הלשכה הפוליטית בדבר פסילתו של השיר 'שתי ירושלים' אולם אין זה מונע בעדי שלא להתכחש למצפוני הפיוטי-חברתי ולהסכים להופעת רחבiמ שירי בלי י"שת ירושלים" - לזה אינני מסכים! 8 בסופו של הפולמוס ניצח פן והשירים ה"אדמ אדמתי", "אני יהודי" ו"ירושלים "הקדשה נכללו בספר. בארכיונו נמצאו מכתבים וקטעי מכתבים שבהם טיוטות המעידות על בסירנותיו של פן לכתוב למפלגה ולתאר את עצמו כמשורר מהפכן יחיד ומיוחד במינו בשירה העברית. הוא סוקר את דרכו השירית מראשית כתיבתו בארץ ויוצר את מיתוס המשורר המהפכן . <נוסחים שוב ים ווריאציות של מיתוס זה נמצאות בעיקר במכתבים 2:1-595 ו 2:8-44-<. מההקדמה לספר עולה קושי נוסף, שהציק לפן שעה שעמד סוף סוף להוציא את ספרו האחד לאור והוא הנתק העלול להיוצר בין שירתו לבין קוראי שנות החמישים בארץ. "שערים ושש שנים עברו מאז נדפס שירי העברי הראשון בשבועון הספרותי 'כתובים', שבארכיונו , עם השירים, כפי שפורסמו ב"לאדרך הדרך" מתברר , כי השינויים שערך פן בשירים היו מפליגים וקשה לכנותם הוספה והשמטה של "אי-אלו שורות". בעיקר בולטות - בשירים חשובים כמו "ארץ זבת" ו"מולדת חדשה" - שורות מאוחרות שנוספו והן עוסקות נבעית הסכסוך הישראלי-ערבי במפורש או במרומז. שינויים אלו לא נעשו סמוך לכתיבת השירים, אלא בשנות החמישים, שנים רבות לאחר שפורסמו לראשונה, לקראת פרסומם בספר "לאורך הדרך" . השמטת חלקים מן השירה הלירית ושיבוש סדר הזמנים של השינויים שערך , תמכו במיתוס שברא פן , מיתוס המשורר- הקומוניסט-העברי , שדרכו חיתה ברורה מאז עלייתו ארצה. כאמור , גם למפלגת הקומוניסטית, שקיבלה על עצמה את הוצאות פרסום הספר , היה מה לומר בעניין מבחר השירים של פן. הפעם היה הקושי משני כיוונים: האחד , פן הואשם על-ידי חברים ערביים במפלגה שישנם שירים המבטאים כיוון ציוני-לאומי יותר מדי ומצד שני , הואשם על-ידי מיקר כיס וחברים אחרים שבשיר מסוים הוא מופיע כפחות מדי ציוני." החברים הערבים במק"י התנגדו להכללת שירים אחדים שנראו להם ציוניים. בעיקר התנגדו לשיר "אדמה-אדמתי" ולשיר "אני יהודי", בשיר זה כתב פן שורות כמו "וי חודי? - יהודי בעטרת הודי ,/כי אבי , בני-עמי קומוניסט יהודי." ממרחק השנים העיר על כך מיקרנים באירוניה: "מותר היה להיות נציונליסט ערבי , אך אסור היה להיות נציונליסט יהודי" <ראיון מיום (,29.4.80 השיר שעורר מחלוקת, משום היותו "פחות מדי ציוני" היה "ירושלים הקדשה". במחצית השביה של שנת 1955, מסר פן לדפוס "הפועל הצעיר" קמעא קמעא את כתבי היד של השירים להדפסה, והנה פנה אליו הדפוס בטענה, שמזה זמן מה לא נמסרו לו כתבי היד וכי הוא מעכב את ההדפסה. לתדהמתו של פן נתברר לו , כי אחר מחברי מפלגתו , יצחק בהרואי , שהיה אחראי להבאת החומר לדפוס, עיכב את משלוח השירים לדפוס: "בינתיים נתברר לי , כי הח' בהרואי מבלי להודיעני על-כך שום דבר , העביר את החומר ל"בית אליושה" לביקורת, היות שהפואמה שלי 'ירושלים הקדשה' לא נשאה חן בעיניו מטעמים ידועים רק לו .-- אף פעם לא נאמר לי לפני-כן , כי הספר חייב לעבור איזו שהיא ביקורת 'אידיאולוגית', ~ הפוליטית. מכל מקום, הניסיון לא עלה יפה ופן פנה למחלקת התרבות של מפלגתו , מק"י , בבקשה שיוציאו את ספר שיריו לאור . בראש מחלקת התרבות עמד באותה תקופה שמואל מיקרנים. מיקרנים נענה לבקשתו וניאות להוציא ספר רחב היקף של מבחר שירת פן. הוחלט שהספר יצא לאור לקראת יובל החמישים של פן , שחל בפברואר 1956• לדברי מיקרנים, <בשיחה מיום 29.4.80( עלות הוצאת הספר חיתה גבוהה מאוד , הן בגלל הקפד של הספר )479 ,)'מע והן בגלל הציורים והתחריטים של גרשון קניספל שליו והר . המפלגה השקיעה בספר 5000 ל"י , שהיו אז סכום כסף רב. הקשיים בהכנת הספר ו בהדפסתו היו גדולים. והספר עבר צנזורה כפולה ומכופלת: הן צנזורה מרצון שהפעיל פן עצמו והן צנזורה מטעם המפלגה, שניסתה לכפות על פן מבחר שירים בהתאם לדרישותיה. כאשר הכין פן את מבחר הספרים שביקש לכלול בספר' הפעיל מעין "צנזורה עצמית". שיקוליו מה לכלול בספר ומה להשמיט נבעו , לדעתי , משתי סיבות מרכזיות: האחת, התאמת אופי השירים להשקפותיו הקומוניסטיות על תפקידה הפוליטי והחינוכי של הספרות וחשביה, רצונו להנציח בספרו האחד את דמותו כפי שרצה שירא והר הדורות הבאים: כמשורר מרדן , פוליטי' לוחם, ציוני וקומוניסט כבר מראשית דרכו השירית שהחלה בסוף שנות העשרים. פן נענה לצנזורה של "צו לבו" ו לא "לצו מגבוה" של המפלגה הקומוניסטית והביא קרבן חלקים מראשית שירתו הלירית, שחיתה אהובה עליו לא פחות משירתו הפוליטית. ביזמתו שלו הוא החליט לוותר על אחדים משיריו שנכתבו בשנים -1929 1934. בהקדמתו ל 11 לאדרך הדרך" הוא כותב: "אם-כן מבחר שירים. לגבי דידי אין המושג 'מבחר' צמוד בהכרח למושגינו המקובלים על 'הטוב והיפה ביותר', אלא דווקא 'לאופייני ביותר' ולכן גם נהגתי לפי גיוסה זו ולא הכללתי בקובץ זה הרבה שירים, שמבחינת טיב-יפים הם, אולי ראויים לייצגני בדרך נאותה יותר." אולם פן לא רק השמיט שירים רבים ממיטב שירתו' כפי שהודה, אלא הכניס שינויים מפליגים בשירים מרכזיים , בהתאם לאידיאולוגיה שאימץ לעצמו. פן המעיט בערך השינויים שהכניס, ובהתייחסו לשיריו "מולדת חדשה" ו"מכתב אל אשה" ציין , כי שכלל את השירים וערכם מחדש "בהוסיפו שורות-מספר ובהשמיטו אי-אלו שורות". פן גם הדגיש, כי את 24 גליון ····· 216 :העניין .א יאיננ לנוט ןאסימו ,שחוק להכו יוולונטאר .בתכלית .ב לאטפ בבתקצי ו הבעריכ 'וליקוט ךא יבל םפלאקטי םמק"יסטיי .מחורזים םה 'הסכימו רולאח םמגעי םע ליגא 'אלון עיהוש ץרבינובי אואב וקובנ ד<משר 'החינוך תעירי את" תואגוד <הסופרים יקיבלת בתקצי םובימי םהקרובי עיופי ססו" ךהכר רהמפוא לש 'פן ה'הי וא אל 'היה .שמו יאנ רסבו רשדו רצעי תבספרו r1 ביי עלהבי ראומ רלדו ,ותיק אולו םג וניב השונ "ואחר. ב<מכת 'לשלונסקי םמיו 72•9.3 ןארכיו לש 'ונסקי 10-2933:3(. רהקש ןבי ייוס וגמז ןלבי ןפ רנוצ תבשנ 1969 הבשע ךשער ייוס וגמז תא בכת תהע ,"אופק ,לספרות תלהגו .ולביקורת" ןפ הנענ ולבקשת חושל ואלי םאחדי ומשירי ,הליריים םהמענייני רביות בשכת םבשני .אלה םהשירי ונדפס תבחובר ""אופק לש 'קיץ 1970. ילפ םהמכתבי םהשמורי ןבארכיו ןפ ההחל ההעבוד לע ה"הי וא אל "היה רכב תבראשי תשנ 1970. ייוס וגמז יובנ ומשפחת לש 'פן ועמל תרבו סבכינו םהשירי ווהכינ רספ םשירי ושרוב השיר תלירי קור םשניי השלוש םשירי םמבטאי תא והשקפת תהפוליטי לש פן • רהספ לכול 39 םשירי ד<ועו 6 <פזמונים םמה קר השלוש ונדפס ך'ב'לאור 'הדרך" ףוא םאות רבח 'העורך ייוס 'גמזו םלפרס םבנוסח 'הראשון יכפ ושהופיע "ב"כתובים אול יכפ םשפרסמ ןפ ך'ב'לאור "הדרך . יכשנ םשלישי םמהשירי והי םשירי םחדשי ושנכתב רלאח תצא רהספ ך"לאור "הדרך . רבספ ונדפס םג יפרק ןהרומ יהבלת רגמו ה"סנק ,ז'יד" ימפרק ההפרוז םהיפי לש 'פן ןוכ יציור 'שמן המעש וידי לש .פן םמאמצי םרבי ועש יבנ תמשפח ,פן ךהעור, ייוס וגמז לוהמו" 'צ'ריקובר אלהוצי תא רהספ ,במהירות יכד ןשפ ההחול היזכ דעו .לראותו םמאמצי ואל אל ונשא פרי . ןפ רנפט יבמוצא םיו תהעצמאו תולמחר איצ רהספ לאור . ןפ קהספי עלשמו 'עליו ךא אל ולראות 10 · תבשנ 1977 איצ רלאו ןספרו תבסדר יספרונ ,זוטא תבהוצא ץהקיבו המאוחד . רספ הז להכי רמבח ימשיר ןפ ו<בבחירת לש יעוז <שביט הולוו םברישומי לש ןפ ושנלקח ךמתו וארכיונ ןשבמכו .נץ רספ הז לכל םשירי ךמתו ישנ וספרי ך"לאור "הדרך ה'ו'הי וא ' אל "היה וונכלל וב םג השיש םשירי םחדשי ךמתו ועזב ונ ןשבארכיו 'פן ןמכו 'נץ תאוניברסיט .תל-אביב תבשנ 1985' איצ רלאו רמבח ףנוס ימשיר ןפ רבספ ת"לילו יבל 'גג" ושבכוונת החית תלת רמבח ףמקי גומייצ למכ ושירת לש .פן ובהקדמת 'לספר בכת 'העורך יעוז ,שביט יכ תמטר רהספ אהי ן"לזמ רלציבו םהקוראי שמפג ברח רועשי ריות םע תשיר ראלכסנד 'פן הלתקופותי הולסוגי .השונים" 'פן ,שידע יכ בקרו ילוודא אשל השיזכ אלהוצי ובחיי רספ ףנוס רלאח ך"לאור ישלונסק רלאח תקבל רהספ בהגי לע הההקדש לש :פן ה"תוד לע ךספר תששלח 'לי ,אמנם תאיחר .בהופעת-הבכורה ךא דהפס רהאיחו איצ רבשכ ההצור .והוכרז דעו אל יקראת ףמ'אל דוע ,תו' ךא םג ףברפרו ןראשו יעמדת לעטיבו . 'חבל לבכ ,זאת תשוויתר לע הכמ הוכמ םשירי םליריי ישאנ םזוכר אול םמצאתי .בספר ךא ,מילא דעו איבו םג ךכר ישנ בוודאי . יואב השות םלחיי רלזכ ואות םחסד-נעורי תשציינ .בהקדשתך ,בידידות .א "שלונסקי. ונבואת לש ישלונסק אל הנתקיימ אול איצ לכ ךכר .שבי ך"לאור "הדרך אהו רספ םהשירי 'היחיד אאפו אשיצ יבחי פן . רכאש בשכ ןפ לע שער ידוו וביקש ןפ יובנ ומשפחת אלהוצי רספ ףנוס ומשירי םביניה ושירי ,"הדחויים" אשל ונכנס ךל"לאור "הדרך . ןכיוו ןשפ ועצמ אל ליכו ההי קלעסו 'בכך ופנ רלמשור ייוס וגמז הוהל רנעת .להם ובמכתב לש וגמז םלאברה ישלונסק רסיפ לע תהנסיבו תהטרגיו ןשבגלל תנאו ללקב לע ועצמ תא ההעבוד לע וספר לש :פן ן"כ איצ רלאו בבקרו -- ץקוב שחד לש רמבח ,כתובים ,בשירה הבפרוז רובפזמו למש ראלכסנד 'פן עשכידו ךל בשוכ בבמצ 'מחריד רלאח ושנכרת ישת 'רגליו תממחל 'ה'בירגר ,האיובית ווימי םספורי ,ממש 'ב'איכילוב. ובא יאל יבנ ומשפחת ווסיפר יכ תבאח תהשיחו למלמ וכאיל ההי הרוצ אלהוצי ץקוב ןאחרו ומיצירותי ךא ןאי ובכוח תלעשו ןכ ךומאיד אגיס ואינ ךסומ לע .אחרים רלאח ןמכ טפל יכ קר רמשור רצעי 'אחד 'גמזו ההי 'יכול 'לדעתו תלעשו תזא הבאות הקפיד השהי אהו ועצמ העוש תזא ואיל ההי .בריא דמי ובא יאל יושאלונ םא תאיאו .לכך הפרוט אל ,חיתה יואנ םג יהתנית ישנ םתנאי ילהסכמת ללקב יעל תא תבעריכ .א ןשטיינמ .רא .שלונסקי" בכות ,פן ,"והיום תע לצעירי-מורדי-באתמו הבתקור הונח םעליה םדעת םוק רדו רצעי שחד שומחד טהבוע ובקודמי ןאות תבעיטו 'עצמן ושבעט םה ,בקודמיהם עאיתר יל י'מזל 'הספרותי אלהוצי רלאו ץקוב רמבח 'יצירותי ראש העד-כ והי תמפוזרו םבעיתוני יוכתב תע םלמיניה ךבמש ערב המא השנ ,ואחת ווז אהי םפגישת ההראשונ םפני -אל- 'פנים תבמסגר לש הכריכ ,מאחדת רלאח ושערכ תגלו הארוכ לע ןמדפיה לש תספריו .שונות רפע ,זה השנתהוו ףבתוק יתנא תהמצ~או ןבי ייצירת ןלבי רהדו ר"אש אל עיד תא "יוסף - םנגר ןבעטיי לש ,סיבות ןשאינ תתלויו 'בי רומספ םקונטרסי לדקי-הקיבו אל ההי םבכוח גלייצ הנכונ תא אמלו ההיקפ הוקומת לש ישירת תהלירי "והסוציאלית. ןפ ךשיי תא ועצמ ולדור לש לש 'ונסקי אוהו שח יבשינו םהאקלי יהספרות ,בארץ הבשע לשהח דהמר דכנג תשיר .שלונסקי-אלתרמן ןפ שהרגי יכ ושירת תנדפס רבדו ר"אש אל עיד תא 'יוסף" ןולכ יאול אל רתדב ושירת לא ולב לש רהדו הצעיר . ובסופ לש רדב םרבי ומחששותי לש ןפ .נתבדר רהספ איצ רלאו טבפורמ רמהוד םע וציורי לש ןגרשו 'קניספל רונמכ ,היטב תלמרו טמיעו תהביקורועליו . םאול 'פן השהי החול דמאו תבשנ 1956 הושה הכעשר םחודשי תבבי ,החולים אל הזכ רשהספ איצ וליובל .כמובטח אהו העש תא תההגהו למע תמיט וחולי בוסיר רלהתי םלאחרי תלעשו תא ההעבוד תהמפרכ במקומו . אהו דהקפי לע לכ גת ,ותג הקל .כחמורה ובעזבונ תשמורו תהגהו תרבו לש 'הספר ןבה תמפוזרו והערותי לא םהסדרי ןשבה אהו ןמתק םלה ןתיקו הכז וא 'אחר רוניכ יכ דהצ יהאסתט לש רהספ בחשו ול .מאוד רהספ איצ לבפוע קר ץבמר 1957. המהדור השני לש רהספ היצא תבשנ 1958• תלמרו חהמת בהר השהי ןבי ןפ ןלבי סמיקוני הוהמפלג ,הקומוניסטית ההוד ןפ סלמיקוני לע ומאמצי תבהוצא .ספרו בבמכת תברוסי םמיו 728.3.5 אהו בכות יכ תלמרו ק"המאב "העיקש לשניה םע ההלשכ תהפוליטי לע שחופ יהביטו ושל לוע וזכות רלבחו םשירי תכראו 'עיניו אהו שמבק העת עלהבי תא ותודת הלמפלג לע הכול 9. םג תא םאברה לש 'ונסקי רהמשור רשעז ול תבראשי וצעדי תבספרו תהעברי אל חשכ 'פן םובסיו והקדמת ך'ל'לאור "הדרך אהו המוד םבחו םלאברה ישלונסק '"ל'סנדק ישל ישהכניסנ הבברית לש תהספרו תהעברי - יעורכ ןהראשו .א .שלונסקי" הבהקדש לע קהעות ששהגי ולשל 'נסקי :כתב םלאברה ,שלונסקי יוזכרת ךל דחס .נעורי תלבריאו תולאריכו !ימים ראלכסנד .פן •26.3.57 בבמכת ההתשוב םמיו 16.4.57 בשכת 25 רפברוא 98' ~ו ~ו הדרך"' קיווה, ככל משורר' כי לאחר מותו לא תישכח שירתו . הוא סבר' כי שירתו הפוליטית היא זו שתביא לו את "חיי הנצח". בסיום הקדמתו 'ל'לאורך הדרך" כתב פן: "-- אשיב להם, למתגנדרי בשירה "הצרופה", את תשובתו של ו' מאיקובסקי לאוי.בי ורודפי שירתו: רבותי הריני מזמינכם לבוא אלי בעוד מאה שנים, כדי לברר מי נשאר ומי נשמט בתהליכי שגשוגה של השירה העברית!."" שלושת הספרים שיצאו אחרי מותו מעידים כי אכן נכלל פן' לאחר מותו' ב "קנון" של הספרות העברית בצידם של גדולי דורו' המשוררים של ונסקי' אלתרמן ולאה גו לדבר ג. "השירה", אמר שלונסקי ביובל החמישים של פן, "היא דו-קרב, דו-כתב וויכוח בלתי פוסקים בין ה'הן' והילאו'. )--( ואחת העדויות למשוררותו האמיתית של אלכסנדר פן' שעם כל היותו מפגין וודאות עד הסוף, אופטימיזם כצד שאין להתפשר עמו' גוברים עליו הכוכבים, גוברת עליו הליריקה. )--( גם בחוצפת הוודאות יוכל בעל הקשב לשמוע את המתווכח, את השותף הלירי' את הטרדן הנהדר של השירה הספק התוהה השואל. )--( ככל ש'ההן' שלו יגבר' ייעצם הילאו' הפיוטי' השואל הפיוטי' הכוכבים, שהמשורר מאיקובסקי ידע שהם לא לחינם נדלקים בשמים 11", בזכות הצירוף של כוכבי הליריקה לשירת הוודאות הפוליטית מוצא לו כל דור את הטוב והיפה בעיניו בשירת פן. • הערות 1. חש ו ב לציין שהיו בקרב בני מפלגתו אנשים שהעריצ ו את שירת ו 1 ברובם משוררים וסופרים שהי ו אז בראשית דרכם והעריצו את פן כמו יעקב בסר' גבריאל מוקד 1 יהודה אופן ואחרים. 2. כידוע חיתה חנה רובינא אהובתו של פן בשנים •1934-1932 3. השערות על הסיבות למבחר זה ראה חגית הלפרין' "שלכת כ ו כבים" 1 הוצאת פפירוס, 11989 עמ' 84. 4. גרש ו ן אגוון 111959-1893 עיתונאי ואיש ציב ו ר. בשנים 1959-1955 היה ראש עיריית י רו שלים. 1 5. ראה חגית הלפרין 1 "שלכת כוכבים" פרק שמיני. 6. פן נהג לחתום על שיריו-חרוזיו מענייני דיומא בחתימת י ו ד-חית <יישר חוח>. 7. על יחס ו של שלונסקי לשיריו הפוליטיים של פן ניתן ללמ ו ד מהדברים שאמר ביובל החמישים של פן' שנחוג ב"צוותא". פן נעדר מערב זה משום ששכב על ערש דווי בבית החולים וראה ארכיון פן 1 מכתב 2-8:4. 8. באחד משלבי המאבק הסכים פן לשנות את שם הפ ו אמה מהכותרת הפרובוקטיבית "ירושלים הקדשה" לכותרת "שתי ירושלים", אולם לבסוף נדפס השיר תחת הכותרת "ירושלים הקדשה" - אם כי בנוסח מרוכך <ראה על כך "שלכת כוכבים"' עמ' (, 188-177 9. המקור נמצא בארכיון שמואל מיקרנים שבארכיון העבודה, מכון לנון . 10. תודתי לסינילגה אייזנשרייבר-פן 1 בתו של אלכסנדר פן 1 שעזרה לי בפרסים חשובים על הוצאת ספר זה לאור . 11• אברהם שלונסקי 1 על ודאות וכוכבים, קול העם, 25.2.66• סאתג העליה, החגירה והירידה +-המשך מעמי +-21 האירונית: "___ אבותינו בעזבם את ירושלים, בירת מלכותם בימי הכשדים, נשבעו בזרוע ימינם לבלתי שכוח לנצח את קריית משושם ובכוס מלאה דמע יעלו את ירושלים על ראש שמחתם. וקול אלוהים יקרא לשרידים: עורו' ישנים עורו! עורו והעירו האהבה בלבב ילדי ישורון." ,םש<" עמ' 13 (.433 הפארודיה על רעיונות ציוניים מגוחכים מגיעה לשיאה בפרק על גן-החיות התנ"כי, שבו מבקש הדוקטור ברונו בעזרת זלמן אורן <הוא קוליה שישקוב, הילד בעל העכברים הלבנים מ"רוסלאן"> להקים "מכלאת חזון'" בה יגורו זאב עם כבש כמימוש חזון הנביאים. מכלאה זו מבקש המנהל להציג בפני גדולי הישוב ולהוכיח באמצעותה שאפשר לממש את החזון. <שם, עמ' -401 407(, התוכנית נכשלת: הזאב וכך גם כמה כבשים מתים בכלוביהם. הנסיונות הציוניים להגשים רעיונות מקראיים, הלכה למעשה בממשות ריאלית, הם מגוחכים ואבסורדיים ומועדים לכשלרן. הפארודיה על "מכלאת חזון" <על משמעיותיה האלגוריות> אינה ממצה, כמובן' את יחסו של המחבר לעלילת-העל הציונית: אבל היא מלמדת, שבדומה ליוצרים אחרים בני דורו' הציג גם צלקה את התרוקנותה של המליצה הציונית ואת פשיטת הרגל של חזיונות ריקים. הנושא החבות י העיקרי בו עוסק הרומן הוא, כאמור' הניגוד בין הציונים הראשונים למהגרים, שעברו את המצרף של מלחמת העולם השביח, את הרדיפות האנטישמיות בפולין וברית-המועצות וטעמו גם את טעמה של ההתבוללות באירופה. מי ששרד בשואה או במפלט בברית-המועצות - באוזבקיסטן או בכל מקום אחר - הופך לבסוף למהגר' שעוברים עליו גם קשיי ההגירה בארץ ישראל. הוא נותר כתושב בה, ללא אידיאולוגיות מוצהרות וללא הפעולה הנובעת ממרד אדיפלי באבות. הרומן איננו מתמצה במסרים החברתיים. גלגוליו של הנבחר' המתייסר בעל הכריזמה הארוטית, שהיה ככל האדם, אכזבותיהם של אבות מבניהם ומרד החולשה של בנים באבותיהם - הם נושאים אנושיים המקנים לסאגה החברתית ממדים "אוניברסליים". ממדים אלה מוקנים לה גם על-ידי הניסיון המתמיד של המחבר להעניק לממשות החברתית ממד אסתטי ולהתפתחות ההיסטורית רמה פילוסופית. כך' למשל' הפרק לאז'ינקי - הסריאנון של וארשה <שם, עמ' 489( הוא פרק אסתטי' המתרחש במלכות פולין והקשר בין הפרק לבין דיוקנו של אלק האומלל' שזה עתה יצא מבית החולים איננו ברור • כאמור' סטיות אסתטיות מעין אלה חוזרות לעתים קרובות <כמו למשל' תיאור יפה של שירת עמליה רודריגז: "הקול היה עשיר ואפל קצת: הדידוי היה ספוג רצינות, 14 נקי מכל חב חון." <שם, עמ' 529(, כשם שחוזרות סטיות מסאיות, שבהן דנים הגיבורים בשאלות העומדות ברומו של עולם, 15 והן מקנות לטקסט ממד נוסף. הסטיות הללו הן מסימני האסתסיזציה והפילוסופיזציה של הרומן "אלף לבבות" שה"סובלימציה" של בדיון המציאות, באמצעות הארות שונות מצד המחבר ודמויות שונות היא תכונה אופיינית ביצירתו. אם בטקסטים אחרים הפרשנות הפילוסופית- אסתטית תפסה את מקומה של המציאות המעוצבת, ברומן רחב-יריעה, מורכב ומעניין זה, הגדוש אירועים חברתיים-היסטוריים ומנומק היטב כרומן פסיכולוגי' בטלות הארות אלה בשישים ומוסיפות לטקסט ואינן גורעות ממנו . רומן זה הוא ודאי ההשג החשוב ביותר של צלקה ואחד מהשגי הסיפורת העברית של דור "הגל החדש". העמדתם של המהגרים משולי החברה הישראלית במרכז הבמה הוא מפעלו החשוב של צלקה. יותר מבני דורו' הוא נזקק ביצירתו למסורת אינטר-טקסטואלי אירופית. בחלק מיצירותיו קיים עודף מלאכותי של קונוטציות תרבותיות ופרשנויות עיוניות: ב"כפפות" וב"אלף לבבות" הצליח המחבר לאזן בין כשרון העיצוב המימטי לבין ההארה האסתטית- פילוסופית של המציאות הבדיונית. מבחינת מעגל הנושאים שלו' אין יצירתו של יואל הופמן רחוקה מיצירתו: מבחינת צורות המבנה, בוסים גם כמה מן הפוסס-ריאליסטים המודרניים להארות יותר פסאודו- פילוסופיות מפילוסופיות של המציאות הבדיונית. מכל מקום, גם צלקה, בדומה ליוצרים אחרים, אינו ניתן להגדרה אסכולתית חדה וחלקה. בשתי היצירות האחרונות הוא ניאו-ריאליסט מורכב, המבליע ביצירותיו יסודות פנטסטיים, 26 גליון ····· 216 העולם נפריס <מזכיר את שניאור והזז>. אחרי עלייתו H המופיעים בנובלות הקצרות ובסיפוריו תל-אביב הוא המרחב המרכזי ומרחבי רוסי ה ופולין הם מרחבי המשנה. לתורה, בבר המצווה, ליד הכותל, הוא בכה משום הקצרים. • שהיו שם ערבים. <שם, עמ' 743(. כשחזי חוזר ונזכר 5. מבין שלושת הסיפורים, סיפורו של האח ןחרמ באמו המטורפת, ;ןוא חוזר לדירתה של צ'רמינסקי === הערות לריטה, שעבר את המלחמה באושוויץ' הוא יבוודא נובר ומוצא את הארכיון של עולי "רוסלאן". ואז 1~ 1. מ אמר זה היה אמ ור להיות פרק בכרך החמישי המענייין ביותר: "בבית החולים לחולי נפש 'סיני- מצלצלת השכנה בדלת וחזי הולם בה. בסופו של דבר של "הסיפורת העברית 1980-1880", מסיבות קליניק', אחוזה מטופחת ונאה באמרספורט שבהולנד' הוא גורם לשריפת הארכיון. <שם, עמ' 747-746(. טכניות , הוא יופיע בספר בגיוסה מקוצרת. כאן היה מאושפז שנים רבות חרמן לריטה, הנברולוג הו א מובא במלוא .ו הידוע מדרזדן . אחד המעטים מאנשי מקצועו שתמך 10. ו עיין: "הסיפורת העברית 1980-1880"' ג' באסכולת הפסיכואנליזה ואף היה מיודד עם ראשיה. 1988, עמ' 260-259• 2. ישעיהו שן סבור שהפיצול המגוון והעשיר אינו אחרי ששוחרר מאושוויץ 1 שהה לריטה תחילה באזור מגיע לידי אחד ו ת: "הרומן מעדיף להתמקד בהצגה הצרפתי' ליד קרלסרוהה וכר"' <שם, עמ' 11 (. 384. יש בדבריו של אותו אלקסנדר גם מידה לא ראוותנית של בגדי ה י רק, ופחות בבניית הקולב בהולנד טיפלה בו הפסיכיאטרית הראשית, ד"ר מהטע של אוטו-אנטשימיות: "היהודים אינם אוהבים עלי ו ניתן לתלו ת או תם. ו כאן אנו מגיעים, ,כמובטחסו ביה: שם אובחנה מחלתו כסכיזופרניה פרנואידית לגור לבדם, הם תמיד יחד' מצטופפים, הם גם לקורא . דומה שצלקה תובעני למדי כלפי הקורא <שם, עמ' 386(, הוא מגיע לארץ ישראל' לבית מתנועעים בצורה נלעגת בתפילתם. היהודים, אדוני' של , ופחות מדי ביח ס לעצמו. הקורא אמור לאחסן החולים ביפו ומטופל על-ידי הד"ר ביוטה בקר. כאן חוששים מכל דבר. /1 <שם, עמ' 371(, נערה אחרת, בזכרונו את ריבוי הפרגמנטים הלא רציפים, בהם הוא כותב סיפור ילדים מיסטי . אחיו' גרשון לריטה, אירקח, "העלמה הקדושה", היא קתולית פנטית: מסתתרו ת 'הקליפות התרבותיות', כדי להיות אינו יודע שאחיו עלה ארצה. <שם, עמ' 387(, "גם אם נכון הדבר שנולדתי יהודיה, דבר שאינני בטוחה כלל' אני קתולית מזמן ואינני רוצה לשוב מסוגל ליצור אינטגרציה, ו כל זאת, מבלי שתנאי "חרמן' בכור הבנים לבית לריטה, התרסק על סלעי אל העם שרצח את אלוהים." ]."[ "אבי הוא ישוע המינימום, שיאפשרו לו לעשות זאת, קיימים," החוף". גרשון לריטה, שר החקלאות, שומע על <ישעיהו שן , מסע של מסע ו ת רבים, על "אלף התאבדותו של חרמן ועל מותו של סמי ון: "כעבור ואמי היא מרים," <שם, עמ' 373(, לבבות" , 'ידיעות-אחרונות', 28.6.'91• שבוע נסע גרשון לריטה עם אנשי המגבית מאמריקה יחסם של היהודים השורדים ביצירתו של צלקה אל אחד מיערות הקרן הקיימת ושתל של שני עצים לארץ ישראל ולציונות דומה למדי ליחסם של 3. הנוי או נגר , מה אמר מרי נסקי לביאליק על לזכר אחיו," <שם, עמ' 400( הפליטים השורדים ביצירתו של אפלפלד. המדרגות, על "אלף לבבות" לצלקה. 'הארץ' 16.8.'91. ההגדרה המבנית של אונגר נראית בעיני. 6. בחלק אחר של הרומן , מבצע המחבר נסיגה אל 12. הטקסט עשיר בדמויות ובאירועים. כדי להצביע ההשוו אה ל"מאה שנות בדידות" מרחיקה לכת. הזמן הטרומי של מרינסקי ומתאר את תקופת לע עושרו של הטקסט, שהפרפרזה מדלדלת אותו' הרי אליזם של צלקה אינו פנטסטי , למרות שהוא ילדותו. מרינסקי הילד הלומד בחדר, נענש בכריעה אני מביא שוב שורה של אירועים המעידים על משזר פה ושם סיפורים פנטסטיים. על מלח, על-ידי נתקם, המלמד, המכה את הילדים עושרו: נוסע ברכבת לטשקנט ונכנס תחילה לבית באכזריות. כשנתקם מניח שני זוגות תפילין, מרחץ <שם, עמ' 525( מתרחץ ומסתפר 1 מצחצח 4. אנ י מביא כאן שתי עלילות משנה נ ו ספות מבין מחליטים שולם למקיז ומרינסקי לבדוק מה מכילים נעליים ונוסע ליאנגי-יול מקומו של הצבא הפולני." עשרות כאלה, כדי להדגיש את העושר העצום של התפילין הללו. )423-422( את התפילין הפסולים כניסה של אפיזודה המתארת מורה זקן לטאג'יקית טקסט זה, המכיל פנורמה אנושית רחבה מאוד: אלק מרינסקי שורף וזורק. לאחר שנמצא נתקם מת, )527-526(, שיבתה של שיריד והכנות לקראת קונצרט שיריד <שם, עמ' 527(. המורה לטאג'יקית ו חבריו פוגשים בוולטון-נ ו ביס מן האי גרגירה מרגיש מרי נסקי אשמה, כאילו יש לו חלק במותו . שבהודו המערבית, לא רחוק מטרינידד. וולטון הוא ועוד: שרשרת אסוציאציות של דיוקן העיירה: בגן הוורדים שלו <שם, עמ' 528-527(, נוו ט של ספינה, בוגר קולג' באנגליה, תלמיד "'צור משלו אכלנו" לכה דודי" לכה ...' 'לך' כי מצטיין בעל ושיון טיס. <שם, עמ' 715(, הוא נפגש נוצרת." שולחן ארוך' שתוקן מאות פעמים, מלא 13. המחבר מביא גם צורות חשיבה ציוניות מתקבלות על הדעת. בצורת החשיבה של מרינסקי עם אלק ו צפריר ומתיידד עמם. <שם, עמ' 713- כתמים, כריכוןן של סידורים ישנים מתחת לכל אחת מרגליו וכר'", <שם עמ' 424(. יש משום תיאור חיובי של אידיאולוגיית הבניין 717(. הם מציעים לו להצטרף אליהם לאחד הבארים אך הוא מעדיף ללכת לשגרירות שהוזמן אליה כדי סיפורים על רימסקי-קורסקוב הטוען שהיהודים הציונית: "חבריו הציונים לא ידעו בדיוק מה רצונם לפגוש באשה, שמן הפגישה עמה הוא חוזר הרוס צריכים לחבר מוסיקה ששורשיה יהודיים. <שם, עמ' מהאדריכל שלהם, אבל הוא היה יכול לחש את נטיותיהם. חלומם היה אוטופיה צנועה ופסטורלית, ומד ו כא. הוא מספר שא ו תה אשה, עמה בילה שבוע 427(, סיפורים של ביאליק על נשים שהיו מיניקות בצרפת, סירבה לרקוד עמו והוא נפגע עד עומק לבו גורי כלבים לפני שהיניקו תינוקות, כדי להיפטר אל אוטופיה מפוארת, גיא ומטרית, צבאית משהו' מן היחס הגזעני <שם, עמ' 716(, לאחר שהוא מספר מהחלב הרע. <שם, עמ' 428(, מיאסטיסלב איווניץ' אדירה, אלא אוטופיה שלא הגביהה הרבה מעל את סיפ ו רו הוא מחליט לעזוב את הארץ במטוס משבח את מרינסקי על הציונות שלו." הגוי אומר: צמרות העצים," <שם, עמ' 441(, הראשון. "אירופה ניצחה והכריחה אפילו את הנווט "לשרוף את כל הגשרים! ובלי אמנות, שלא יהיה מאיי האושר ללמוד לטינית ולהטיס מטוסים, אבל סופכם כסופם של היוונים," <עמ' 429( מרינסקי 14. ויכוח על הסגנון הארכיטקטוני של תל-אביב: סירבה לרקוד אית ר באחת משגרירויותיה, כדי קורא את "מסתרי פריס" של אייזען סי תבעברי לוינזון ומרינסקי. לוינזון: "העיר החדשה הזאת היא כמו שיני חלב של ילד, נחמדה אבל חלשה." למחות את זכרה של סערת חושים בת שבוע במלון <שם, עמ' 429(, קסטלניץ מציע להזדקק רק ליוגנדשטיל. לוינזון: "גם צרפתי. ואולי עכשיו , באותו הרף עין' באותו חלקיק של שניה שבין שני תקתוקי שעון, יחליט 7. אריאל הירשפלד 1 האנציקלופדיה של היופי' על היו גבושטיל אינו אלא קרינולינה לבת כפר' מלמלה הנווט לא לצאת עוד מהאי שלו' שגודלו עשרים "אלף לבבות" לצלקה, 'הארץ' 8.1992•7• לבת חנוונים," מרינסקי מתווכח עמו: "יצירת מופת היא הסוג הארעי ביותר באמנות. /1 <שם, עמ' 436• ו אחד מיליד על אחד-עשר," <שם, עמ' 717(, מוסר מוכר העתיקות, ג'ורג' דרווידש, בעל שש 437(, מרינסקי מציע ללמוד ארכיטקטורה מן ההשכל של סיפור זה, יש בו , אולי , משמעות 8. אנלוגי ת לחייהם של אותם יהודים החיים בד' אמות האצבעות, הוא קורכן התקופה העותומנית, הערבים. השווה לעיל' במאמרו של אריאל 'הירשפלד של ארץ-ישראל , המנסים לרדת ממנה, כמו אותו שהתאושש רק עתה: הוא גורש מן המנזר משום שרצה הערה 7• · ו לי. להתנקם בנזיר שהתעלל בו. רכש חנות עתיקות וחי 15. המשתתפים בדיון הפילוסופי הם מישה לוינזון' האפיזודה הבאה, אינה שייכת אף היא הלקו-העליל ומתפרנס ממנה, למרות שהיה כל ימיו ללעג ולקלס המרכזי , אך מרחיבה ומגוונת את התמונה הכללית: על-ידי הסביבה, בגלל שש .אצבעותיו קסטלניץ ומרינסקי . השיחות הפילוסופיות הן על היחס אל האפיפיור ובעיות אחרות. מר ארנולד טוען לאחר שפאול נמלט מזהבה כתב לה מכתב מקארמונה, דמות שולית מרכזית הוא חזי אלבז 1 נהגו של טיעון אחר ביחס לאפיפיור: "המלים הן אריות של םש הוא שוהה. בעזרת מאדי ומרינסקי היא תנוסע 9. אי-הבנה הטורפים ומכלים כל דממה, כל רגש אחרי ו ומגיעה תחילה לסיביליה, אל ידידו סלווין, ההולך לגור אצל סבתו של רוני, הסבתא הארכיטקט של מרינסקי , השולח את אחד מעוזריו' צ'מרינסקי 1 שם הוא טובל באמבטיית קצף, שותה אמיתי. המלים הן אבני הדרך של אי-ההבנה." ארנולד מדבר על עניינים אחרים שאינם נוגעים מנואל , ללוותה. מנואל נדחה ונחרד מן תההצהרו בירה ומעורר את חשדה של השכנה ממול' הגברת לשאלה האם לפנות אל האפיפיור 1 שהציג מלמן . הגלויות של זהבה בנוגע ליהדותה. מסתבר שיש וב סלונים. אמו של חזי' אליה היה קשור מאוד' מסקנתו של ארנולד היא שאין חשיבות למשלוח יותר משמץ אנטישמיות. הוא מוביל אותה לפאול 1 מאושפזת בבית המשוגעים, לאחר ששרפה את ביתה. האיגרת. השנה שמדובר בה היא שנת 1962. גנדלמן המתגורר במבנה מתקופת האינקוויזיציה. לפאו חזי מסתובב בעיר' צופה בביתו של השופט ריסי' מגיע לכסית ואז יושב מול בית ספר' משם צריכה מעדיף אנשים מודעים, ביקורתיים, ציניים במקצת, המופתע מעמיד פנים כי היא רצויה. <שם, עמ' 765• ספקנים "ועם זאת, למרות הידע שלהם, הספקנות להופיע אחת הדמויות שהוא מופקד לעקוב אחריה. (766 הוא פוגש בזקנים שונים. יחיאל וינברג מדבר ועמ והביקורתיות, הם מסוגלים ליצירה רוחנית, ליצירה הריבוי העצום של עלילות המשנה והחוטים משתזרים מוסרית. " <שם, עמ' 536-434(. לסאגת מרחב לא פחות מאשר לסאגת זמן . המרחב לש לע זלמן שניאור. ויינברג היה כובען של גדולי גרשון שקד 27 פברואר 98'••••• י:ן( 5 ,~ ~ "ארם איננו "אי יהודית ברטוב אלזה מורנטה: האי של ארתורו י מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פאדובנו; הספדיה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוח,ד ספרי סימן קריאה, 1997 .··.. מוטו לרשימה זו לקוח מתוך הספר ...... שיעמוד במרכז דיוננו . כדאי אולי ii ii להביא כאן את המובאה במלואה, מאחר שהיא מבטאת בריכוז רב את תפיסתה של מורנטה את הספרות בכלל ואת כתיבתה שלה בפרט: על האנושי בכל גילוייו ומעמקיו המודעים והלא-מודעים. האדם, שנסיבות- חייו והנסיבות ההיסטוריות הטילו אותו לתוכן ובהן עליו להיאבק ולשרוד. על-פי מורנטה, הסופר בוחר את גיבורי סיפוריו בדם-לבו' מתוך קירבה אמוציונלית, אך מעצב אותם ומלביש אותם בלבוש שהתקבלו גם על תודעתו ותודעת הקורא. את הדברים האלה שמה מורנטה בפי המספר שהוא גם גיבור "האי של ארתורו" : "אני למד שהלב, במאבקו בתודעה, הוא ערמומי , ובעל חרשיה ודמיון, כמלביש רב- אומן בתיאטררן. כדי ליצור את מסכותיו די לו אולי בהברקה של מה-בכך; לעתים' כדי להסרות הוא מחליף, פשוט מארד' מלה אחת באחרת --- והתודעה הולכת לה וסובבת אנה ראנה בתרך המשחק המשונה הזה כ r ר בנשף מסכות" (עמ' 232(. הקורא העברי התוודע לראשונה לאלזה מור נטה דרך ספרה "אלה תולדות 11' שנכתב 17 שנה אחרי "האי של ארתורו" )195 7(, היה משהו לא הר גן בסדר ההתוודעות. ככל אדם - מבשיל ודאי גם הסופר , מתפתח, לומד רבות וצובר ביטחון ותעוזה, במשך 17 שנה. ואמנם, קיימים הבדלים עמוקים בין שתי היצירות. בעוד "אלה תולדות" נטוע בזמן היסטורי מר גדר , מלחמת העולם השביה, איטליה הפאשיסטית ו גרמניה הנאצית ושיתוף-הפעולה ביניהן , כמו גם השתלטות הגרמנים על איטליה בשלב האחרון של המלחמה, מאבקים אידיאיים , לחימה במחתרת, השמדה פיסית של היהודים והתמודדות יומיומית על הישרדות - הרי "האי של ארתורו" הוא סיפור א-היסטורי , אל-זמני, המטפל בנפש האדם באשר היא, בצרכיה, בסבלותיה ובסטיותיה. בעוד ש "אלה תולדות"מתרחש במקומות מוגדרים וידועים, בעיקר רומא, הרובע היהודי ורובעים אחרים החשובים להתרחשות הסיפורית, "האי של ארתורו" הוא אי בודד , עולם בדידותו של יחיד , מין אל-מקום, אשר למיקומו או למציאותו הגיאוגרפית אין חלק ונחלה בהתרחשות הסיפורית. כדברי המחברת עצמה בהערת-פתיחה: "אף על פי שמקומות המוזכרים בספר זה מצויים במפה הגיאוגרפית אין שום כוונה לתת בדפים אלה תיאור דוקומנטרי ---" וכר' וכר.' בעוד ש "אלה תולדות" מאוכלס דמויות, טיפוסים, גברים ונשים לאין ספור ועלילות-חיים רבות ומגוונות, הרי "האי של ארתורו"הוא סיפורו של אינדיבידואום אחד , כשלצידו רק שתי דמויות קובעות - אביו ואמו החורגת, שגילה נושק לגילו. בהשוואה זו בין שני הספרים, אין ספק 'ש'אלה תולדות" הוא האפופיאה הטראומטית של הזמן, של התקופה הבלתי-נשכחת ההיא. ודרך עיצובו ומעורבותה הרגשית של המחברת הופכים אותו לאחד הספרים החשובים ביותר של זמננו. לא ייפלא אפוא שלקוראים ולמספר מבקרים נראה "האי של ארתורו" ספר לא חשוב. ולא כן הדבר: זו יצירה רגישה, פיוטית ויוצאת-דופן בסוגת סיפורי-ההתבגרות. באיטליה עצמה הקנה למורנטה "האי של ארתורו" את ראשית פרסומה וסלל את דרכה ללבם של הקוראים ולחבורת הסופרים החשובים של ארצה קולו לוי , אלברטו מורביה ואחרים. על פניו זהו סיפור חניכה, סיפור התבגרות, וככל סיפור-התבגרות, הוא מאיר תקופה של משברים במעבר זה מן הילדות לבגרות. המספר הוא אדם מבוגר <שהיה אולי לסופר>, המעלה בזיכרונו את סיפור ילדותו והתבגרותו ברגישות רבה, בכאב ובעומק פסיכולוגי . בנושא זה עסקו פילוסופים "הלב, במאבקו בתודעה, הוא ערמומי" ואנשי-רוח מאז הזמן העתיק <אריסטו>, ימי- הביניים וביתר-שאת, מחנכים ובעלי תורות ואסכולות פסיכולוגיות, מאז המאה ה 18 ועד ימינו . דרסו , הידוע כמבשר החינוך החדש, כותב בספרו "אמיל" )1762(, בצורה ציורית למדי , על ההתבגרות: "כדרך שנהמת ים קודמת לסערה, כך קודם פיכוי של תאורת מתעוררות ומכריז על הפיכה סוערת זר שבלבו של הנער. תסיסה עמומה מבשרת, שהסכנה ממשמשת ובאה. שינוי שבמזג, התפרצויות תכופות, התרגשות שאינה פוסקת --- משול לארי שואג, שאינו מכיר במדריכו ובועט בכל אבריו. ולא ערד' אלא שינויים מוחשיים בתבנית הגרף מתלווים לסימנים המוסריים של מזג שנפגם -- התפרצותו זועפת, רוגז ופיוס משמשים בערבוביה --- מגע יד של אישה מזעזער ומתבלבל בקרבתה --- הגיעה שעתה של לידה שניה." דרסו בונה את עיקר תפיסתו על הגורמים האנדרוגניים המשותפים לכל בני-האדם באשר הם, בעוד חוקרי המאה העשרים שמים דגש חזק ביותר על גורמי התרבות ודרישותיה של הסביבה שבתוכה נתעצב המתבגר . כך הפכו לקלאסיים ולמצוטטים ביותר מחקריהן של האנתרופולוגיות מרגרט מיד ורות כבדיקט, המוכיחים כי בחברות הפרימיטיביות אין למצוא זכר לכל הגילויים ההתנהגותיים והאמוציונליים המאפיינים מתבגרים בתרבות המערב. כך אריק ה. אריקסון עסק רבות בעיצוב הזהות ובמשברי הזהות של האדם בתרבות המערב וכן ניתח באופן מעניין אוטוביוגרפיות של אנשי-שם כג.יב. שאו הסופר וויליאם ג'יימס הפסיכיאטר . <בעברית ראו אור שניים מספריו - "ילדות וחברה" ו"זהות נעורים ומשבר"), אין סוף למחקרים בנושא ההתבגרות, אך כאן חיתה המטרה רק להדגים כמה מרתק שלב ההתבגרות בחיי האדם וכמה הוא מגרה תחומי מחקר וחוקרים רבים ומגוונים. אין פלא אם כן שגם סופרים מרבים לכתוב 28 ••••• גליון 216 סיפורי חניכה והתבגרות. ייתכן שבאמצעותם -- וצרתו שאבר ררשק לר' ול רא גס מתוך בלבול של תרדמה, בטעות ובלו להתעורר הם מנסים גם להגיע לידי הבנה ופיוס עם בעיות בלתי-פתורות בחייהם שלהם. הן לחלרטרן משנתו; רגם וצרתו לנשק אותר, אבל המחקרים הרבים והן הרומנים, הביוגרפיות לא העזת," (ע"ע 132-3(. והאוטוביוגרפיות שמים דגש רב ומפרטים את בהיות ארתורו בן 14 מופיעה לתוך הבדידות הסביבה שעיצבו את ההתבגרות גורמי הזאת נערה שמביא האב מנאפולי כאשתו והאישיות המסוימת של גיבורם, נושא ב ערה הבו גרת ממנו הצעירה. זו היא כתיבתם. קודם לכל , ההורים ויתר בני בשנתיים, עביה, פרימיטיבית, כמעט המשפחה, ומערכת היחסים ביניהם. לאחר אנאלפביתית, אלא שהיא גדלה בתוך מכן , בית-הספר , המחנכים, חבורת בני משפחה, והיא חמה, יודעת לבטא רגשות, הגיל , ההשפעות, הלחצים והדרישות של אמפתיה ואהבה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי התרבות שבתוכה צומחת אישיותו של היחיד גם כלפי ארתורו , אך בעיקר כלפי הילד מילדות לבגרות. שהיא יולדת לאביו ואשר עליו היא מעתירה לעומת כל אלה, ארתורו של אלזה מורנטה אהבה ונשיקות לרוב, כמותן לא ידע ארתורו גדל ומתפתח בתוך ריקנות ובדידות אנושית מימיו . זו האשה-הנ ערה הראש ו בה שארתו רו כמעט מוחלטת, ללא משפחה וללא כל שיג יודע בביתו הריק והעזוב והנשארת עמו ושיח עם תושבי האי . אפשר לומר , כי בבית זה, גם לאחר שאביו נוטש כדרכו את ההעדר האנושי הוא הנורמה הבולטת ביותר שניהם, מפליג למסעותיו הכמוסים וחוזר רק בחיי ארתורו. שמו ניתן לו על-ידי אמו לביקורים קצרצרים. שמתה בלידתה אותו , והיא בת פחות ברגישות ובהבנה פסיכולוגית עמוקה משמונה-עשרה. "אחת מגאוותי הראשונות יליד אונס שביצע חייל גרמני באשה מתארת אלזה מורנטה את מערכת היחסים היה שמי . מוקדם למדתי לדעת --- איטלקית. ג'רצ'ה זנח את הצעירה שהרתה האמביוולנטיים בין שני המתבגרים, ארתורו שארתורו הוא כוכב האור המהיר והזוהר לו , נדד לאמריקה, ניתק כל קשר ולא והנערה שהיא אמו החורגת. הנה נמצא האדם בקבוצת 'נוהג השור' בשמיים התעניין ברך הנולד, על אף ניסיונותיה ביותר שאיתר יכול ארתורו לדבר ולהתפאר הצפוניים! וגם נודע לי שהיה זה שמו של לקיים קשר אתו . האשה נפטרה בהיות בידיעות הרבות שרכש בכוחות עצמו מלך קדמוני --" <עמ' 11(. הוא נולד באי וילהלם נער צעיר והוא נותר עזוב וחסר כל. בקריאת הספרים והאטלסים שמצא בבית וכן בשם פרוצ'ידה ליד נאפולי , ועל אף הקרבה אחרי שנים חזר אביו מאמריקה לאיטליה לחלק עם מישהו את ראייתו את דמות האב, הגיאוגרפית הרבה לעיר הנמל הסואנת לא ובכסף שחסך שם קנה חווה חקלאית <עם כפי שבנה אותה לעצמו ולצרכיו . בדמיונו עזב את האי ולא ראה את העיר עד גיל שש- אריסים> באי פרוצ'דה, גילה את בנו והוריש של חב ער הבודד והעזו ב עורך האב בימי עשרה. עם לידתו הופקד הטיפול בו בידי לו את כל רכושו . נוסף לכך הוריש לוילהלם היעדרותו מהבית מסעות רחוקים ומגלה נער נפוליטני כבן 15-14 שגידלו על חלב אדם בשם רומיאו מאמלפי בית גדול ומפואר צפונות תבל , שהוא - ארתורו - מגלה עזים. הוא גם לימדו לדבר , לקרוא ולכתוב, באי פרוצ'דה, שהיה ידוע באי כ"בית באטלסים ובספרים. הוא חי גם על הציפיה "ובהמשך קניתי לי השכלה בקריאת הספרים הגברברים". בדרך אירונית <ואולי שלא ידחק היום והוא יצטרף לאביו שמצאתי בבית" <עמ' 19(. בהיות ארתורו סרקסטית> מכנה מורנטה את האיש בשם במסעותיו. אין הוא מעלה בדעתו , שאביו עדיין ילד קטן , עזבו המטפל כדי להתייצב רומיאו , סמלה המובהק של אהבת גבר ואשה מסתובב בסך-הכול ברדיוס קטן , בנאפולי לשירות צבאי. הנוכחות היחידה בבית רוב <רומיאו ויוליה>, שכן האיש היה שונא נשים וסביבותיה, ברדיפתו אחר אהבות חולפות הזמן היה אחד האריסים של האב, שהיה ואוהב גברים, וכך גם התאהב נואשות של גברים. גם אין הוא מוכן לקבל את מתייצב לשעתיים בלבד כדי לבשל ולהכין בווילהלם ג 'רצ'ה. מור נטה לא משתמשת אף קביעת אמו החורגת כי "המסעות שלו הם אוכל . "אבי מעולם לא דאג שאבקר בבית - פעם בספרה במונח הומוסקסואל , לא בקשר הרי לא גדולים! הוא מתנהג כמו החוחיות הספר : הייתי תמיד בחופשה, נע ונד , והימים לרומיאו מאמלפי ולא בקשר לווילהלם -- היא הסבירה לי שחוחיות לעולם אינן שלי , במיוחד בהיעדרויות הארוכות של אבי , ג'רצ'ה, המגלה אותן נטיות, אלא מדגישה מתרחקות מדי ממשכבן --- הן מסוגלות לא ידעו כללים או סדר-יום. רק הרעב או את אדישותם, ויותר מכך , את איבתם לעוף על כרכוב סמוך , אל הגג, אל מעקה העייפות קבעו בשבילי מתי עלי לשוב ותוקפנותם של גברים אלה כלפי נשים. אחר , אבל נשארות תמיד בסביבה" <עמ' הביתה" <עמ' 19(. ארתורו גדל אם כן לא רק ללא אם אלא 169(. את אמו הכיר ארתורו רק מתוך תמונה: למעשה גם ללא אב, החוזר לאי ולביתו רק ארתורו המתבגר מפתח קשר ארוטי לנערה "התמונה היחידה שלה שראיתי מעודי חיתה לשהיות קצרות. וגם אז, אם כי פיסית הוא שהיא אמו החורגת, כעין תסביך אדיפוס תצלום-גלויה: דמות קטנה דהויה: רגילה נמצא עם בנו , אין ביניהם למעשה כל "לגיטימי" <שהרי אינה אמו>, ואף עושה כמעט גולמית, אך הזיה נערצת עלי כל ימי אינטימיות, כל גילוי של אהבה, כל דיאלוג, ניסיונות למגע פיסי של חיבוק ונשיקה. ומצד האב אין כל דאגה או עניין בצרכיו ילדותי --- נערה פשוטה שלא ידעה קרוא מורנטה מתארת שוב ברגישות פסיכולוגיתהפיסי ים או הנפשיים של אותורו . את החסך וכתוב, אך בשבילי חיתה יותר ממלכה" <עמ' את האמביוולנטיות של הנערה הנמשכת אל הרגשי הנורא, מתאר ארתורו: 1 1(• הנער הצעיר , אך גם נרתעת ממנו בכל כוחה ומי היה אביו של ארתורו? וילהלם ג'רצ'ה, "חשתר כלפרן אהבה פוארת כמעט' אבל בגלל חינוכה הקתולי האדוק והנוקשה. בנו של איטלקי בשם אנטוניו ג'רצ'ה שנדד חוסר-האפשרות לקבל ממנו תשובה אר נחמה, "אימצתי אותה אלי במפתיע ונשקתי לפיה" לעבוד בגרמניה, שם פגש מורה צעירה, נטע בר תחושה של חולשה רלדרת,ת, בכספתו <עמ' 226<:"--- תחילה על אף שלא שאחרי קשר קצר ביניהם הרתה. מעניין שררשב ןרלטף אותר כפר שאברת אחוום נענתה לנשיקותי, לא ניסתה אפילו לציין כאן את המוטיב החוזר אצל מורנטה מבשקרם רמלטפרס את רלךרהס --- מעולם לא להשתחרר --- שמעתיה ממלמלת בין לא רק וילהלם ג'רצ'ה הוא בן מעורב, הרן ברברנו גרלןרר חרבה כאלה --- עד כמה שפתי: - אותו - כאילו אינה מזהה אותי , איטלקי-גרמני , גם הילד אוזפה התמים שזכור ,,ל כל חור לא רךעתר שרם נשרקות ונאחזת בי , מה מוזר , בבקשת עזרה. ואני והמרגש, ב"אלה תולדות" המאוחר, הוא להרצרא נשרקןתרה של תמה (כלבתר -,, ).ב - אמצתי אותה אלי ביתר שאת, במעין הצהרה 29 פברואר 98' נועזת, והידקתי את שפתי לשפתיה" <עמ' גברברים צעירים על פניו <ועל פני אמו אלא שהוא עושה כן , כפי שמור נטה אומרת, 22 7(. אך מגע ראשון זה היה גם האחרון , כי החורגת>. הוא נשבר ובוחר לעזוב לעד את מפיו של ארתורו: נונציאטה הנערה, אמו החורגת, חסמה את אביו , את ביתו ואת האי פרוצ'ידה. קצת "אני למד שהלב, במאבקו בתודעה, הוא ~וי ,~ דרכו אליה ואת סיפוקו המיני מצא אצל אשה ~ אחרת באי: זו נהגה בו בפשטות וללא כל רומנטיקה ולא חיתה לו אותה נפש חיה שעמה יכול היה לחלק את עינויי אהבתו הרומנטית לנונציאטה. מורנטה מעמיקה בתיאורו הפסיכולוגי של המתבגר ארתורו גם בתחומים אחרים, כמו למשל בתפיסת עצמו , בדימוי העצמי שלו , ובעיקר הפיסי: "אמרתי שהיתה זר ערכה משרנה בשבילי . ההתנגשות ביני לבין האם החורגת היתה רק חזית אחת של מלחמה גדולה- - למעשה, לערכה היפה המתחדשת נתלרר אצלי, לדעתי, מאפייניו של הגיל המכונה במשפחות הטובות 'גיל כפרי טובה' . מעולם לא הרגשתי כל כך מכוער --- קולי נעשה דוחה --- היה לי רושם, שאני גדל בלי חן ובלי תואם. רגלי, למש,ל התארכו כל-כך בתרך שברעות מעטים עד שהפכו מיטרד' והידיים נעשו גדולות בהשוואה לגרף, שנשאר צנום ודק-גזרה" (עמ' (. 235 אין מורנטה חוסכת מאיתנו גם גילוי אחר של התבגרות כמו ניסיון התאבדות. ארתורו עושה זאת מתוך קנאה באחיו הקטן , המפונק והמנושק על-ידי אמו , וכן כדי לאלץ את אמו החורגת, המתרחקת ממנו , לדאוג לו , לטפל בו ולפנקו עד אשר הוא מתאושש מכדורי- השינה הרבים שמצא אצל אביו ובהם השתמש לצורך ההתאבדות. מתוך אמפטיה, ואפשר אף לומר מתוך הזדהות רגשית מהולה בכעס, רחמים וחמלה, מוליכה מורנטה את הנער ארתורו לשיא האחרון: להתנפצות דמותו של האב, זו שבנה אותה בבדידות-ילדותו כעוגן היחיד בחייו והוא שנתן לו את הכוח ואת הטעם היחיד לקיומו . גם זו אחת מהתופעות האופייניות במעבר לבגרות אצל כל מי שמגלה כי אלילי ילדותו היו אלילי-שווא. אך מידת האכזבה והניפוץ אינה בעלת אותה עוצמה אצל כל אדם. ב"תפסן בשדה השיפון" , למשל , מתאר סאלינג 'ר את גיבורו המתבגר , המיואש מהוריו , ממוריו ואף מחבריו בביה"ס, נאחז כמפלט אחרון במורהו הנערץ להיסטוריה ואליו הוא נמלט. אלא שגם כאן הוא נשבר כאשר הוא מגלה, כי המורה נמשך אליו לא מתוך עניין אנושי בו , אלא מתוך משיכה הומוסקסואלית. רק באחותו הקטנה, התמה והאוהבת הוא תולה את שארית אמונו . לאן אם כן הולכים הברווזים בחורף, כאשר קופא האגם בסנטראל פארק, שואל סאלינג'ר מטאפורית דרך גיבורו הצעיר המתבגר . ארתורו של ומורנטה מגיע בינתיים לגיל שש-עשרה ומגלה בדרך הקשה את טיבו האמיתי של אביו ואת העובדה שהוא מעדיף בדרך של "וארס אקס-מכינה" מחזירה מורנטה לביקור קצרצר לאי ולארתורו את סילבסטר ו , מי שהיה מטפל ו בילדותו , והוא שעוזר לו לעזוב את האי. במכתב האחרון שכותב ארתורו לאביו , מכתב שלעולם לא יגיע לידיו , הוא מבטא בעוצמה טרגית את השבר: "אבא יקר' המלה האחרונה שאני כותב לך היא זר: טעית אם חשבת שאני משתוקק עדיין לצאת אתך למסעות, כמר בימים שהייתי קטן --- ראתה גם טועה אם אתה חושב שאני מקנא בחברים שלך --- אני מקורה שביום מן הימים' בערים האלה שאתה נמצא שם אתם' אחד מהם ירצח ארתך, כי אני שונא ארתך והייתי מעדיף להיוולד ללא אב וללא אם וללא אף אחד ---" (עמ' 304(. אך לא סופרת כמורנטה תתאר שבר כזה כפשוטו . כל חייו יתגעגע ארתורו אל אביו . באחד הדפים האחרונים של הספר , אומר ארתורו המספר הבוגר , לאחר שנים: "רכך נשארו החיים בבחינת מסתורין, ובראש וראשונה אני עצמי! ממרחק אין-סופי זה אני חוזר ומהרהר עכשיו בר. ג '. [האב] ויותר מתמיד אני מדמה לי אותר כאדם מזדקן ואפור בגלל הקמטים והשער האפור --- איש אינו אוהב אותר --- ורוצה הייתי שיידע, שאין לזה חשיבות בעיני: גם אם אתה זקן, בשבילי תישאר היפה ביותר" (עמ' 331(. "האי של ארתדרד" הוא ספר רגיש, אנושי מאוד ומרתק מבחינת התובנות וההעמקות הפסיכולוגיות בנפשו של נער מתבגר , בתנאים של חסכים אמוציונליים בסיסיים. פיוטיים ומרהיבים הם גם תיאורי הטבע של האי בחילופי העונות, תיאורי היבשה ומפרצי הים מן הזריחה ועד לשקיעה. אך בעיקר נמשכתי לאנושיותו של הסיפור. באחד הראיונות, אמרה מורנטה: "ארתורו זה אני", בדומה למה שאמר פלובר , "מראם בובארי זה אני", מורנטה גדלה אמנם בתוך משפחה, אך הרגשת השוני והבדידות הביאוה לעזוב את ביתה ומשפחתה בגיל 17 ולעלות על דרך-ייסורים קשה עד לפריצתה לתודעת עולם-הספרות בספרה זה, והיא אז בת 45, וביתר עוצמה ב"אלה תולדות", שראה אור בהיותה בת 62. עליה אמר פעם הסופר אלברטו מורביה <שבשנים -1962 1941 גם היה בעלה>, כי כאשר פגש אותה לראשונה עשתה עליו רושם של אדם שמת מרוב רעב ובדידות. מזכיר את ארתורו?! ונסכם במה שפתחנו: בכל שמחבר , מתאר וכותב הסופר האמיתי , הוא כותב מתוך עולמו הוא, מתוך הביוגרפיה הפנימית שלו , ערמומי ובעל תושייה ודמיון , כמלביש רב- אומן בתיאטרון". אך ייתכן 'ש'האי של ארתדרו" אינו ייחודי כל-כך רק לעצמו ולמורנטה, והוא מכיל בתוכו הרבה מכולנו , כדברי המשורר האנגלי ג'ון ואן )1573-1631(, שום אדם איננו אי <עברית: רמי ויצבי>: "שרם אדם איננו אי, כולו משל עצמו' כל אדם הוא Q9 ה מן היבשת, חלק מארץ רבה". • לכתוב את האופל ~המשך מעמ' 14~ אוסקר מילוש, של המתרגם יהואש, של המרצה הגר , של הקיסר הרומי ושל דון דומי בגו . האימה החשכה. ז. אפילוג אפשר להמשיך ולפענח בסיפורים הללו קומות על קומות של סמלים ומשמעויות, שהרי בנויים הם כמעשה מרכבה מחוכם ורב- שכבות, של שמות, תאריכים, טקסטים, דמויות ואירועים היסטוריים. בחרתי להצביע על דרך קריאה אחת, שנדמה כי היא חשובה לקוראים והכרחית לסופר , הניצב באומץ נדיר מול השאלות הדוחקות לו ביותר , כאדם וכיוצר. בקריאה ראשונה ראיתי בסיפורים את היופי , יכולת הסיפור הייחודית ואת הברק במסגרת של מסורות ספרותיות. הם נראו לי כסיפורים יפים של ס;פר עתיר ידע ותרבות, התובע מקוראו השתתפות אסתטית ואינטלקטואלית. משהגעתי לסיפור האחרון ושבתי לקרוא את הסיפורים בשנית, הבנתי לפתע את אשר העניק לנו צלקה בספר זה. נראה לי כי זהו אחד הספרים החזקים והמשמעותיים שכתב סופר ישראלי על השואה, בדרך שטרם הורגלנו בה. תיאור הנורא באמצעות שפה אסתטית, לרגעים מנוכרת במכוון , מזריות משתנות, חלקן בלתי-קשורות לכאורה, במסגרת של מסורות ספרותיות פנטסטיות וריאליסטיות, מתוך תרבות השואלת שוב ושוב שאלה דתית ומוסרית - כיצד מתקיימים בעולם, זה בצד זה, הרוע השטני ביחד עם האמנות, היופי ו גדולת הרוח. השאלה המנוסחת בכל אחד מסיפורי הקובץ מהדהדת, כמדומני , את שאלתו הקיומית של המשורר יהואש, שאותה הבאתי כמוטו לרשימה זו. • רפי וייכרט 30 •••••גליון 216 חרה פנחס-כהן בין כפות מנעולים ן~~ 7 ~י :בש; o/ ן ז:בל~רי ~· ~ך~ה tj ה ה~:ב: מ Medison Squere ך o/ זק~ה :ק;ל ה~ך סרה ח~ר סרה ךי;לךת ~ן this house full with windowes חיא הרקזt;ז לי ם:~,ע~ ~ק;ןה :בופ;זקך ף~}וסה ן;לבr זקק'ת 7 :בךא;ת לי - - · ז .. :.. · T : '." '." -: '•' '." -: T : (ך;:דיא ~i? ע 'ל~ ·~ רא ל; :זק יו:זר~tז >י~ל~ ~יר ~Q ;ר q לל בt;ז ב q לל ~ן ן~~~א; v ה o/ ~ה ~ זקע,~ה ש; w ~ה ~ז סר;ש ך:.ש "שם" סרףת ן;לבr~תדיכ;tך ז:נ~רש לגדר מא n ;רי הבר;ש תלףיה ףמרחפת ףמרחפת תלףיה : ונאנחה: א;י ורידי א;י רגלי' וכרעה ~חידה חיא v גףר ח;ן ~rc ךס.ל בrףפ~ב:· : ל.·~ · ר i?הt;זר7,ם:ד~~ ם:ד~~ ה~~ דר :ב~א;ת לשףב הביתה ש!זאכל פרי ולחם מרףח ~סךר :ב 9 גףר ~~רא ל; ;ל~ ן;יקזכ;t ;ר~י~נ;; ~ס~ר 7 ~י ~ידת :ב~ןיר;ת ת;שק~pזב: דק א;ר . T : T : -: ~מעל הז~~,: כביסה שכ.בר ,נחה נרף n -T T T T : •: T ' : T -•• ~~ף n ;ךי ~ן ~ב: ~?נע :ב~י~ה ךס~ךזקיש;ק ~לה לימ;ן ~לה לימ;ן ~לה מ;לןז:וי להביא את ריח; אל חדריה T :• •• :• ' T : ד-: :• ם~" ~ר;ן ע.ץ ע.מףס ~ז;ניכ;ת ר~~ דר ~ירה ד~ה ~ידת ~~ים ~קן;נר;~ים מלאה את אויר ר n; ב אלישע ~זpל~י' ע~~ ~לא ז;נן 6 ע;ןם םןה •: : ·-: ·: T : " ףמשם לדנ!זאל ועינחית. "נשים עור;ת נשים עור;ת : • • T : • 0 T •• : •• : •• ' T : T ' T • ס;ר ג;ת שמיכ;ת צמר רכ;ת וכמעט שלא אףכל לתאר ,"ל ;vivers~·aust s ~~hol" •• T : -:· -: ' : את מל;ת השירה נאויר' -·:T T ' -' .'' חיא א;~ךת, דק ן~ףק וףק;~ד~די ך;קר :י~ "isnt it wonderfull " ry ?לי ry ?לי ;ל~ ry :ך ~ת ן;~~ חד o/ ר;ת ~סי;ת ת;~ו:נ~ך~ היא א;מרת לי שףב . :·:· . ושף ב אבי מאשרת :· :· -: .:-: - :יי לעל;ת בזכעל;ת כמ; ריח תבשיל · --: --:--: לעמ הגג;ת א; ניח;ח יערה --ז-: ---י~~~י~~ח~ ~ת ק;ןה ה; ~די' ,ה~~א~א ס~~ז:וי ן;~;שן~ ~ל ~די קיךז . .. ry ע;~ר ~ry ל;נ;ת ~ד~ר ף~~~יל ףדבש ףמים תחת לש;נ;ן T : ---· -: ~פ;ת ~~עף לים. t' י ך;ןי' t'ייי ." הורד הורד הורד הורד -:·:· :·:· -:· ·-: :· ·: ךרי a ~ןמ;~יס !ר לי :pרי a ן;נ~? ףכתפיה צך;ת תחת הגלימה :יי:יזז -:· ז אמרתי ולא יבלתי ע;.ך ף~מ; ק~ר;ן ~י t דז ~סףי רא o/ ה - ' : T ; ' : -T ריח; השמףר' בחצר היה כמ; אז T : TT •• T •: T -•• je te chrche ma soeur dans mon doute*" - ל~~ דרי :רף w ?ז:ני י:? ~~יל ז;:~ 9?g ל.ת ל. ה~~ 7 :ד ךופ;ן פ;ך f], י~~.רר~ר~ד ~·~· ר· איש צ;לע ועזףב על מדרגה ליד הופדרכה ~;לזב :ו קד~~?- rc:J ך~~ ·; מ;~ך ך · רם:ל T :ב~~דל ף~ןחיר ר ך~~ ם~ל~~ ז:נל.~ים .ףקנ i ק~ת ~ .:i ~rc ~נרי ~tiכיi? :;כי~ה ז:נדרר זק~ק.ש גף:;כי זק~קש י~~~ ל~~ת ~נ;ס לי תבrכנ~ף ל~~ן זקל;~ה כ;: 9 א;ת ~ל בא;ר ף~ךי tj ה :~ז;tה ל i?רא~י ~ןז;ני~ה - לילדי הנשארים ליד הדלת. לזקמ;~ ק;ל; ן~~ דרו :ב~ר;ת ר~י~ י ר~~ ~ת :ב:דרי;ן ז;נ}ו:בןה . - -·: ז· - ז -:·:· : ךא;ר ~ת;ק !דר ~ל at' י ~ס,ד:ם ן a ש ~~לדי ~כףחים ~עיר ךח;~ה יו:זר~tז ק;ל: .ךה ~ק;ם ב; :ב :zw ל ז~~~ ס:זיר · ר ~ח , ל · ~ח ~q ל;ם. ךןל.ת ry ת:~ 9 גףןה, ה;י' דלת ry ת:~ * את אחותי אני מחפשת בתוך הספק. ry ~עףןה, ~י :~ין לז:וינקת ~רףסה. מתוך: "נהר ושכחה"' הרואה אור בימים אלה בסירות "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד פברואר 98' - 31 ·---· 5 מתקדם תוך נסיגה לאחוו וי~ ~1 ~ ואלרי "קלסיציסט הוא סופר אשר נושא בחובו מבקר ומשתפו עמוקות ביצירתו". בתרגום נטל לעצמו דורי מנור חירויות שמימושן היה אולי פחות נסלח אילמלא היה משורר. בשיר 'שבעת הזקנים', המוקדש לוויקטור הר גו' העלה מנור את המלה REVES <חלומות> שבמקור ל'חזיונות' לטובת המצלול העברי וויתר על השימוש הכפול שעשה בודלו במלה CITE, והסתפק בפעם אחת. דוגמאות כאלה מצויות ברבים מן התרגומים. גם אם אפשר להתווכח על הנאמנות למקור בניואנסים, דקויות ולעתים אף יותר מזה, התוצאה היפהפיה, המשכנעת ב'עבריותה' שמה לאל גם שאלות ספק אחרות. למעשה הציב מנור קנה מידה חדש בתרגום, ולא רק בתרגרם שירה: ההיתר ליטול את לוז המשמעות שבמקור תוך ויתור מודע על מרכיבים של נאמנות ודיוק מוחלטים, לטובת קריאת התרגרם כיצירה עברית, לא רק על מצלולי השפה, אלא גם על רבדי תרבותה. פרשנותו האישית של המתרגם, טעמיו והאסוסיאציות התרבותיות-עבריות שמעורר בו המקור' הם יצירה לעצמה. "הקלסיקן שבמודרניסטים", מגדיר את בודלו פרופ' דוד מנדלסון' מן ההרג לתרבות צרפת באוניברסיטת ת"א. "לא רק שהשפעתו חיתה מכרעת כמעט על כל מה שנכתב אחריו: הוא גם מודרניסט במושגים של ימינו . הוא האיש שהעלה אמנויות אחרות כנושאים לעיון אסתטי -כללי מעבר לתחומיהן . הוא זה שהחדיר את תודעת ואגבר ואמנות האופרה לצרפת. הדיון שלו בציור ובאופרה היה חדשני מאו.ד הקשר בין האמנויות שאותו ביטא בשיר CORRESPONDANCES>.r:י~~ים< נחשב למניפסט. את האופנה העלה ל;רגת אירוע אסתטי הקשור באמנויות אחרות. מבחינה היסטורית מזוהה בודלו' כמו מלרמה, נרוול רומנו' עם חלוצי הסימבוליזם. כמו ומבו הוא 'משורר מקולל' כלומר' כופר בערכים העברית העכשווית שפה הספר גח כל כולה בעולם המושגים הישראלי והיהודי' ועביה עד מאוד במינוחים ובאלוזיות הרלוונטיים להקשרו התרבותי של משורר 'פרחי הרע', לטעמי, פתרונו של פרדוקס זה הוא אחד: כתיבת שירה עברית, העושה שימוש טבעי במרב כליה של השפה, ובתוכם, בראש וראשונה, במקורות הספרות היהודית העתיקה: שהרי רק ניצול הדהודה הפנימי של העברית עשוי לשוב ולטעון את שירת בודלו בעוצמות שחת קפחה מהן' מעת שאיבדה את מיידיותו של עולם ההקשרים הצרפתי והנוצרי", בתרגרמו העברי מטעין מנור את שפתו של בודלו בכמה הדהודים יהודיים מובהקים, בביטויים השאולים משפת חתנך <עמוס, איוב> והתפילה, אף שלטענתו' אינו מנסה "לגייר" את בודלו. אך שפת התפילה, שפתם של עמוס ואיוב, הרי היא מרבדי השפה העברית ותרבותה. כך' למשל' מתרגם מנור את הבית הרביעי בשיר 'התעלות': "בעת עשר מכרת גורל רמכארברם על עךפרלר-קרןם כבדר לארן משא, אשךר הארש שכנף צופרו כעלטה תנהרג אותר אל שדרת הזוהר השלרררס" ב'כנף ציפור נעלסה' מהדהד פסוק מאיוב בדבר 'כנף רבנים נעלסה'. ההעברה לעברית משמרת, אם כן' את רוחה הקלסיציסטית של שירת בודלו' הנ יזוכה ממסורת ארוכה של ביטויים וניבים שפותחו ושוכללו בתרבות הצרפתית. כי ביסודו' למרות מהפכנותו וחדשנותו' בודלו הוא קלסיציסט - בר-שיח עם התרבות הצרפתית לדורותיה ועם תרבויות ומשוררים אחרים, בעיקר ארגו אלן פר' שאת שיריו תרגם לצרפתית ובאמצעותם התוודע לעולם אינטלקטואלי חדש ושונה לחלוטין מזה שהכיר בשפתו . על-פי הגדרתו של פול מירי זפ שאול בודלו: פרחי הרע ; תרגרם מצרפתית ומבוא: דורי מנור; הוצאת הקיבוץ המאוחד' המפעל לתר גרם ספרי מופת; 1997 רגום "פרחי הרע" של בודלו -··-· : -·.·. _ ~ לעברית הוא מאירועי הספרות iii~ החשובים בשנים האחרונות. הקובץ "פרחי הרע" נחשב לאחת מפסגות השירה העולמית. השפעתו על השירה ועל האמנות כמעט בכל ארצות אירופה חיתה עצומה. ט.ס. אליוט הגדיר את שירת בודלו כ"מופת הגדול ביותר של שירה מודרנית בשפה כלשהי". פול ואלרי 'הסתפק' בציון "יצירה חסרת תקדים בדברי ימיה של הספרות הצרפתית". את ההתוודעות לגדולתה של שירה זו חב הקורא העברי לדורי מנור' שתר גרמיו לשירי בודלו עוררו תשומת לב רבה כשהתפרסמו במוסף הספרותי של "הארץ". מנור לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית. העיקרון המנחה אותו בתרגום הוא ליצור שיר עברי' "שכן 'הנאמנות' המפורסמת שחייב בה המתרגם, אינה נקנית אלא באי-נאמנות פרדוקסלית לתוכנו של השיר המקורי", הוא כותב בהערה שבפתח הקובץ' "באי נאמנות לתחבירו ולמבנהו' באי נאמנות למלות יו". אבל כיצד יתגבר על פערי הזמן והמקום? לשירת בודלו אין מקבילה בת זמנה בשירה העברית. למעשה אין לה נוכחות בשום זמן' לבד מעקבותיה שהוטמעו בשירה המודרנית האירופית ורק בטמיעתן זו 'התנחלו' בשירה העברית. "תרגום פ'רחי הרע' משמעו' למעשה, כתיבת שירה עברית שאינה ישראלית, אינה יהודית, ואינה כרוכה ]."[ בהקשריה התמטיים של העברית בת זמננו", ממשיך מנור בהערותיו: "בודלו' יש לזכור' הוא משורר צרפתי' קתולי 1 פריסאי בן המאה ה 9- ן' וכזה עליו להיות גם בשפתנו . יחד עם זאת, היות 32 ······ ןוילג 216 מקודשים ובעיקר בתפיסה המוסרנית של מעורב בהחרמת שישה משירי הקובץ המחלה סופית. חיפוש הטוב באדם. הוא העלה את הרע ובאיסור פירסומם בעוון "הסתה לפריצות" במושגי זמנו היה בוולד גיבור תרבות ללא כמוטיב דומיננטי בנפש האדם ובהליכים ואילו הקיסרית חיתה מעורבת ב'המתקת 1 מדכאות. יצירתו ניצבת בצמתי 1=י== ~1 הקנס שגזר בית המשפט על המו"ל והמחבר מ 300-ל- so פונק. בין לבין , הצליח בוולד ליצור קשרים עם כמה מבעלות סלונים ספרותיים וגבירות נכבדות כמאדאם סבאטייה, המופיעה בשיריו בכינוי "הנשיאה" והשחקנית מרי דובראן , אך בה בשעה לא חדל מלפקוד את ידידותיו החברתיים". אבל הרע היה לא רק מוטיב דומיננטי אצל בוולד , אלא גם נשגב. בהקדמה ל"פרחי 1i רע" כתב "רעי-אחי נתת לי את הבוץ שלך ואבי הפכתי אותו לזהב". שאדל פייר בוולד נולד · ב 1821, בפאריס. אביו היה צייר , קשיש בשנים רבות מאשתו הצעירה. הוא נשא אותה לאשה בגיל 61. היא חיתה בת 28. שאדל עתיד לעשות 'הון' מעניין זה. "אני בן לזיווג טמא" , נהג לומר . האם קרולינה - חיתה דמות נוכחת ומשפיעה במיוחד בחייו . בן שש היה כשהתייתם מאביו . אחרי שנה נישאה קרולינה לקצין הצבא אופיק והמשפחה עקרה ללירן , עיר שלא חיטי בה עם שאדל הקטן . בן 17 היה כשעזב את בית המשפחה ועקר לפאריס. הוא כבר כתב כמה שירים והחל להתוודע אל חד גי הספרות בפאריס. הוא התקרב במיוחד אל בלזק. בתקופה זו החל בשיטוטיו במאורות החטא הפאריסאיות וכבר התרועע עם שרה, "היהודיה הנוראה" שהנציח בכמה משיריו . הוא סיגל לעצמו הליכות דברי ונמשך אל כל מה שהיה חריג ואקסצנטרי. הוריו המודאגים מימנו לו מסע לכלכותה בתקווה שיחזור למוטב. המסע לא הועיל , השעמום והגעגועים לפאריס החזירו אותו אליה באמצע המסע. אשול בודלו כספי ירושה נדיבה שהוריש לו אחיו מימנו אורח חיים פזרני ומתירני. ז'אן דיוואל, מולאטית יפהפיה, חיתה הנהנית העיקרית מהונו . זו חיתה, כנראה, התקופה הפורה ביותר ביצירתו אף שלפי שעה לא פיוסם דבר . ההכרות עם הר גו ו גוטייה, שב עשו שותפים לחי בוטי הכתיבה שלו , חיזקה את בטחוב ו בכשדונו . פרסומיו הראשונים היו רשימות ביקורת ושירים. רק ב 7-194 ראה אור ספרו הראשון החשוב "פאנפארלו" . בתקופה זו גילה את יצירתו של אוגר אלן פר , שהילך עליו קסם. הוא ראה בו גאון ,- "שד הדעה הצלולה, מלאך האנליזה, ממציא התרכובות החדישות ביותר". הפסיכולוג של יוצא הדופן , המהנדס הספרותי המעמיק חקור , הפועל בכל אמצעיה של האמנות ..." <מצוטט רב'מצב בו i לר" של פול ואלרי). · ב 1sso פיוסם את "על היין ועל החשיש ;אמצעי להכפלת האישיות" ורק כחלוף שבע שנים, אחרי מאמצים מרובים ודחיות, מצא מו"ל שניאות לפרסם את "פרחי הרע" , אחרי · ש 1s מתוך שירי הקובץ ראו אור שנה קודם לכן , בכתב העת "ווויו רה מרבד". על פי גיוסה אחת היה שר הפנים בכבודו ובעצמו "הנוראות", הוא התרושש ושקע בחובות כבדים שלא עלה בידו לפרוע. הוא נדד מדירה לדירה, ביטל את זמנו וכוחו במיקוח םע נושים. נוחם מעט מצא בביקורים תכופים אל אמו שהתפנתה, אחרי מות בעלה השני , להיענות לגחמותיו של הבן הסורר . היא עקרה לאונפלו , עיירה ציורית מקסימה בנורמנדי, שחיתה בית שני לכוולד. למעשה היה בן בלי בית בכל מקום. במונוגרפיה שלו על בוולד , תיאר סארטר כיצד התגעגע בוולד לאורה הערפילי של או נפלו כשהיה בפאריס וכיצד , בעת שהותו באונפלר , היה חסר מנוח בגלל געגועיו לפאריס. אך זו חיתה נקודת ציון משמעותית בביוגרפיה שלו: הוא התפייס עם אמו אחרי שנות ניתוק ארוכות. הפיוס, מבחינתו של בוולד , התאפשר רק אחרי מות בעלה השני. ב 1861- התפרסם מאמרו החשוב "ויכרו וגבר וטנהויזר" ושנתיים לאחר מכן - "צייר החיים המודרניים" - המסה על קונסטנטין גאי, החשובה ביותר שכתב על אסתטיקה. אלא שאז כבר החלה ההתדרדרות בבריאותו. הוא היה חולה עגבת מנעוריו , אך קיווה כי יירפא מן המחלה. ב 1867- שיתקה אותו ההתפתחויות החשובים בתרבות ומאצילה עליהם למן הקלאסיציזם, עבור לסימבוליזם וכלה במודרנה. מיעוט אליטיסטי ידע להעריך את עומק יצירתו , מורכבותה ומשמעותה. אך לרבים מבני דורו היה 'מריונטה של השטן', 'דון ז'ואן של הגיהנום'. והיו שראו בו קורכן של זמנו , של החברה שבתוכה חי , כמעט קדוש מעונה. קטבים סותרים אלה, המציינים את דימויו , מאפיינים גם את אישיותו המורכבת, באנליזה שערך לו סארטר , במונו גרפיה מרתקת העוסקת כמעט בלעדית באישיותו , לא ביצירתו . הוא היה תאב חיים ומתעבם גם יחד , עבד נרצע ליופיו של הניוון , לאהבה מרירה אל הרע, הצומחת כמו פרחים, על רקבובית של רפש. העליבות והחולי משכו אותו בחבלי קסם. במיטבו היה תקופה קצרה, מעין הפוגה על תנאי , בנתיב הסלול שהוליך אל הכיליון המהיר ואז הפיק שירה אדירה. אך רוב הזמן היה משותק, חסר יוזמה, לא יוצר אלא מטליא טלאים, מתקדם תוך נסיגה לאחור , "רובץ על קרקעית הכרכרה הנושאת אותו ומבטו נעוץ בדרך ההולכת ונגוזה", כדברי סארטר , המתמקד בספרו ב- 2s שנותיו הראשונות של בוולד . בגיל 25 נסתיימה עבודתו היצירתית החשובה. עד אז גם הספיק לבזבז יותר ממחצית הונו , להידבק במחלה שתמית אותו ולהשלים את יצירת ביכוריו "פאנפרלו", המכילה כבר כמעט את כל הנושאים העת ירים להתפתח ביצירות יו המאוחרות. בגיל 25 החלה כבר הנסיגה והוא בחר "לחיות את חייו בחזרה על עקבותיו." כל שנה הוא באותו מצב, רק קודר יותר , זקן יותר , חולבי יותר", הוא שנא את הקדמה משום שזו סימלה, יותר מכל , את נצחון העתיד על העבר , ואילו הוא היה תקוע בעבר . הוא שנא את העתיד , המחייב משימות ארוכות טווח שעה שהוא נמלט מכל מחויבות, שעה שהוא משתאה לנוכח מה שכבר היו חייו בעבר . מכאן השיתוק שלו לגבי ההווה. נבצר ממנו לחיות את חייו ולמצות אותם במלואם משום שהיה עסוק בבריחות - תחילה מהוריו , אחר כך מנושיו . לא היה רגע הווה שמוצה עד תום בעיקר משום שהוא לא היה בו: כשהיה בזרועותיה של "היהודיה הנוראה" ראה בעיני רוחו את האשה-מלאך - טהורה, צוננת, קרירה ומרוחקת. בסלונים של הגבירות המהו גנות חלם על ההתפלשות במיטותיהן של "הנוראות" למיניהן . זה היה 33 פברואר 98'••••• מין עונג דוסטויבסקאי הכרוך בכאב הכיסופים למקום אחר . יומניו של בודלו מספקים יותר מרמז לנטיותיו הפטישיסטיות. ניחוח מלבושן של נשים שיבר אותו יותר ממגע גופן ובעצם גברים משכו אותו' כנראה, יותר מנשים. אך גורם השיתוק המרכזי טמון באישיותו הנרקיסיסטית ואמונתו בגורל שנגזר מראש. הוא האמין כי חייו מושכנו מרגע לידתו בכל מדורי הגיהנום. הוא חשב על מוות ו'השתעשע' במחשבות התאבדות. "בכל רגע, בעודו בין החיים, הוא כבר בצדו האפל של הקבר." בכל רגע הוא מתייצב בעמדה שבה יוכל לכתוב את 'תולדות חייו המתים.' המעקב אחרי חיים השואלים את מותם סוחף אותנו קצרי נשימה. האיום דרוך; החרדה טיול שבת בדיעבד , ט~ףל לפני ה~הרים (~~קךה ~י"ר o/1ל~iכ<~~, ~ת סר~ית לא ס:ה ~לא 7בי 9 ע ~ןע.יר t\ ~~ין ן ry ~רףת, ~ל;זבור ~9 י;ן ח~~ךדףת נ; 9 ף עם זבור הזפות. - ד :· לגנףת י אפשר אףלי ל;מר , ~לחיצת ."יד i של זר מפ~ט לאה זהבי ךש;~~יו <~~קךה ~י~י ~ית o>יא~;מ~ ~לי ry ;ה ~ךעף ~~לי את מחלצ;תי. מה נ;תר אם ל~ לפ;ל בערמי T o6 י לןר.;ע;סיף ". ·. t\ ל - מקום T '." T -' : •,•"•.; T נצורה. מה מביא איש צעיר' מלא כשרון והבטחה, לבלות את חייו כשהוא רכון אל קברו? הרומן עם המוות, תחושת הפגימות שלא תתקרן' משותפים ליוצרים לא מעטים. מעשה היצירה הוא ניסיון לברוא חיים חדשים, 'לתקן' את הפגם המולד או לפצות על החסר ו הפגם גם יח.ד סארטר עצו מנסח זאת בספרו האוטו ביו גרפי "המלים" . "בהשקיפי עליה ממרומי קברי נראתה לי לידתי בחינת רע הכרחי' בחינת התגלמות ארעית בהחלט המכשירה את הקרקע לשינוי צורתי: כדי להיוולד מחדש צריך היה לכתוב". לסארטר אין תשובות חד-משמעיות. אבל הנה אבחנה <היאה, אולי לסארטר עצמו' לא פחות מלבודלר>: "כשאנו שקועים לגמרי בהתבוננות אנו שוכחים את עצמנו . אך בודלו הוא האיש שאינו שוכח את עצמו לעולם. הוא מסתכל בעצמו כדי שיוכל לראות את עצמו מסתכל." הזעיר שבהלכי חיא ע,בףךי ה~~ זבו 9 ~קת ~די ל:;כרש יpז~?ףpז~ ~דק ל ·י;~ ד~ה? o/?ה~ גאית ברחמי ' : -: T ' T מה גם שבחסףת הגפףפים . . -·--.. - ס~ינ:וי ~ת Rי~. מ~~גף~ים הישרתי מבטי כמעט הפתעתי : ד- · :·:-:· -· . -.. tt ת י~~~ ~מ~~יעי אתה הבית ' שלי • :• • --T לןכףנ:וי ~~o/ ר אףלי לןקף W ~ז:וי ~מק רקב;ן ~לה קיtקכנ~ ט~~~ך ~םקז:וי ~ל ~ך ry ק ~ין י~\_ז לר~ב לח fדי 7?ע ·ם ·~· ת ם~~ ry ע;לם הבא לכל;תי ~o/ • -: T משףרה לשףרה השיר מסרב להכת T ב -• '' T ' : '' T : ' כמ; א;הב ש~רא ~ח~רף " ~ל.ב q~T ;ת~ י;תר ךי;תר הףא חס ~ל ~רףת; ףזבו~ליר מס בכל רבףרי • • T : י;ז.~ר ךי;~ר הףא ~ל י~~?~ דמ~ליר ~~לי . ~ל o/ ע;~ר ~ע,די י;ז.~ר ךי;ז.~ר הףא ר;ךי מח;~ק ע;בר את כל הגבףל;ת : -T '." •• ~ןח ~ירי ~ןח ךך~לףם t' ל. ז:וך~ה אנטי כלי הר ו ח, הרפה שבתשוקות, נולדים כשהם מובטים, מפוענחים" , עמדת המסתכל-כדי-שיוכל-לראות את עצמו-מסתכל, כמוה כהתלבטות ההמלטית בין לחיות או לחדול' משותפות גם הן ליוצרים רבים <ולאנשים לא מעטים>. בודלו מתבונן אל הבבואה הנשקפת אליו מביצת ח ייו ובוחר לחדול. במאמר הפרשנות ף~ o/ ~~ךז:וי ~9מ 1 ך ןק~ר <:אס;ן ~~קךה> ~~אנ:וי ן~~ן~~ ף~~ן~י עך; ~מך ry קןע · ד קןע ry ע;ך~~י ףבעיני ע;ד מנחים כעל שמים ן~ :l ;ת tיידכיל~6 ~מ~ים o/ זל- ~ליל מחךש, בחסףת הלטףפים של האדיר . ·: ז:-· -· -: המפורסם שלו על "המלט" מסתייע המבקר הפתעתי את עצמי באמירה יאן קרט בתמצית העמדה האקזיסטנציאליסטית של סארטר: "אין זה חשוב מה עשו לנו; ~~ ל~: ~ר נ-;ןא T-:' T אני 1 ד לא נ;~ר ~לי wע הדבר החשוב הוא מה שאנחנו עושים במה ן ry ~לם שעשו לנ ו '.' . כ.לי ש~וצר ב ו דלו היה לסארטר דוגמה ניצחת לאישוש ת ו רתו . האמונה בגורל שנגזר מראש, בחיים שנדונו לקללה, עשויה להתפרש כאמתלה לקלקולים שבודלו בחר להביא על עצמו. חייו של בודלו' קובע סארטר' הם "ניסיון שנעשה בחלל ריק." הנסיבות המופשטות קר;~ה ד~ס~ה דמ~ל~ה אמרתי לעצמי אגש לי ~ל '·. 6~:ך-ר~קך~ה- ףכאדם שבא אחרי שעת הסגירה •• T ' •: • : ת;ך ~די תח~ר;קנף ת~ח~ר;קנף ~ד יהי;נ:ו ~ד י'ל.יל שפנימ; חלל בהיר ' T למחצה של הניסיון מייפות את כוחו להעיד Tiiry ז:וי דרו ~~יד ו~~ .דל -:•T T T ' : •: ש~שאיר fל י f ך מך~ה בקול רועם, שאין לו אח ורע, על אמת זו , ~כ 1 ר o/ חור ~עףר ~9לע. הבחירה החופשית שהאדם בוחר לעצמו זהה לחלוטין עם מה שמכונה בפינו גורל", • עלטה ד-: T סביב • T 34 גליון 216 לפגוש את הגולם ואת יהאמית רות נצר גוסטב מיירניק: הגולם; הוצאת לשלוט ברוח כמו בחומר' הוא חומר הגלם, כרמל; תרגום: מרים קראוס; 1997 ולהיות אדוני התהליך. אכן אלמנטים מגיים היו גם באלכימיה וגם בקבלה המעשית, =...,::...· גדת הגולם שנברא על ידי המהר"ל כששניהם ביקשו לצרף צירופים ולקחת חלק .·. ~ -"'~· מפראג במאה ה 18-' אך שורשיה בתמורות החומר ובתמורות הרוח, ושניהם '.קדומים בהרבה, מהווה בסיס לסיפורו של מיירניק שנכתב בתחילת המאה. אגדה זו מובאת אצל מיירניק בשיבושים רבים, עם בליל מוטיבים מהקבלה, הטארוט, והמיתולוגיה, שגם בהם חלו שיבושים תמוהים <מאימתי אוזיריס הוא הרמפרודיט?) והופכת לסיפור עלילה מצמרר' פנטסטי וסוריאליסטי' ולמען האמת אף מופרך למדי . לכאורה זהו סיפור מתח על מאבק הטובים ברעים כשהטובים מנצחים. אלא שהעלילה, שכוח השכנוע הספרותי שלה דל למדי <דמויות פלקטיות, חד צדדיות>, אינה אלא כסות לבטא רעיונות חשובים על עמקי הנפש, תהליכיה ויעודה. מיירניק טווה קשר בין אגדת הגולם לאלכימיה, משום שבפראג חיתה, ועודה קיימת, סימטת הזהב, בה התגוררו במאה ה- 17 אלכימאים שהועסקו על יד הקיסר רודולף השני שהיה לו עניין במדע ובמסתורין' אשר באותה תקופה גולמו בעיקר על ידי האלכימיה, ומשום שבפראג נוצר הגולם על ידי המהר"ל מפראג, ועדיין' כך אומרת האגדה, שרידי הגולם טמונים בעליית הגג של בית הכנסת הישן' האלטנוישול. ידוע גם כי ב 1592- התקיימה פגישה בין המהר"ל לקיסר רודולף השני. תוכן פגישתם לא נודע. לפי האגדה, הגולם נברא על ידי הרב כדי לסייע לו . הוא התחיה על ידי השם המפורש שנכתב על מצחו' או על ידי שם האל 'אמת', אלא שגדל מעבר לממדיו עד כדי פעילות אוטונומית הרסנית, ורק הסרת האות א' ממצחו הופכת אותו שוב לחומר' ל'מת'. אגדה יהודית זו היוותה גם את הבסיס לסיפור שוליית הקוסם שנכתב על ידי גתה, שאף הוא עסק בניסויים אלכימיים. נראה לי שאגדת הגולם מבטאת את מאריי העשיה האלכימית של האדם, שהתדמה לבורא, כשהוא מצרף חומרים ומתיימר תהו על יחסי הרוח והחומר וביקשו להגיע מהחומר אל הרוח. ידוע גם שהיו השפעות בין הקבלה המעשית והאלכימיה. גרשם שלום מציין קשר אפשרי בין עשיה קבלית-מגית של גולם בתוך כלי שבו מכניסים עפר' מעין כלי סגור' לבין רעיונות אלכימיים שיוחסו לפרצלסוס, שכביכול ברא אדם זעיר' עובר מלאכותי <בתוך הכלי הסגור של האלכימאים, דרס הרמטיקום> שנקרא הומונוקולוס, שיש חושבים שהוא צורה עוברית של אבן החכמים אשר אותה ביקשו האלכימאים להפיק. 1 <עמ' 418( הגולם מתקיים ברצף שבין החומרי-גולמי, המתכלה, בן התמותה, ה'מת', ובין הנצחי- אלוהי, ה'אמת', אידל כותב באחרית דבר של הספר: "במידה מסוימת, הביע מיי · רניק דיכוטומיה הנוגעת לגולם, המופיעה גם במקורות היהודיים: מחד גיסא יצור חולף שיסודו מעפר וסופו לעפר' ומאידך גיסא, אדם קדמון' האדם האלוהי העליון" <עמ' 228(, והרי הדיכוטומיה הזו היא שמולידה את הדחף האלכימי להפיק את הזהב האלמותי הנצחי מתוך החומרי-גולמי שהוא בן תמותה וכליה. ואכן' שם גיבורו של מיירניק הוא אתנסיוס, שפירושו הוא האלמותי. נזכור שידנג מזהה את האלמותי בנפש עם הגרעין האלוהי בנפש, שהוא קורא לו ה'עצמי', ישו' לפי ידנג, בהיותו האלוהי המתגלם באנושי' מסמל את ארכיטיפ ה'עצמי', שמקביל למה שמיירניק קורא לו ה'אני האמיתי', כמה קרובים דברי ידנג לניסוחו של מיירניק: "ההמתנה להכתרת ה'אנ י' האמיתי היא ההמתנה למשיח" <עמ' 197(. המשיח הנוצרי היגר ישו • האגדה בגירסת מיירניק מספרת שהגולם מופיע כל שלושים ושלוש שנים הרי זה מספר שנות חייו של ישו - כמו ישו ששב לתחיה. ולכן "עליך להניח שאותו אדם שבא אליך ושאתה מכנה בשם ה'גולם', גזסטב (.)11 ך Jt ק הגולם מסמל את תחיית המתים באמצעות חיי הנפש" <עמ' 75(, הגולם, לפי מיירניק, הוא פתח לתחיה-גאולה של חיי הנפש, כי בגירסתו של מיירניק המפגש של גיבורו עם הגולם הוא פתח לז;ןסע למפגש עם עצמו: הספר פותח בשאלה "מי זה 'אני' עכשיו" <עמ' 8(, ואז פוקדת אותו דמות אפלה, לא מזוהה, אשר מעניקה לו ספר עתיק וכן את כובעו-זהותו של אתנסיוס פונת, ששמו כתוב באותיות זהב <והרי זהב הוא יעד האלכימיה, והוא מופיע כאן שוב ושוב>. בעקבות זאת הוא יודע כי "מה שאני חווה עתה הם החיים האמיתיים" <עמ' 20(, המפגש עם הגולם פותח עלילה חלומית סביב דמויות שמסמלות הנסים של נפש הגיבור . הרע הוא אהוון הסוחר והטוב הוא הלל הכהן . את הרע האנושי הוא קושר עם הגולם החוזר לדמות חימר ברגע שנוטלים מפיו את הקמיע <היסוד הרוחני>, ואז "עלולים כל אותם יצורי אנוש להתמוטט ולאבד את צלם האדם בר גע שימחקו ממוחם מושג או שאיפה"<עמ' 22(, והם הופכים שוחרי רע. ואילו הטוב קשור ברוחני העליון . אפשר פברואר 98' 35 לומר שבעקבות מפגש עם הגולם הוא שנפג השונה מן האני הרציונלי' מפחיד ומרתק, את מיירניק והושפע ממנו' <ולא ההפך>. עם ה 'פרימה מטריח' <החומר 'הבראשיתי מקפיא ומהפנט" <עמ' 227(. הגיבור של <אגב, 'שער החוק' של קפקא - המשל לע מיירניק יודע שהוא חייב במפגש עם חלקי השער ההכרחי לנפשו-יחידתו של האדם בשפת האלכימיה> של אישיותו' דהיינו ו~ ו~ החלקים הגולמיים <מלשון גולם> -הלא האני שנשכחו כליל: הוא שכח את עברו נכתב ב 1914- ופורסם ב 1916-(. ברצוני שאחר כך מתברר שהיו בו אהבה ,נכזבת להתמקד כאן כב יסר חיו המקוריים של מודעים אשר על כן הם מושלכים על תהזול <כגון אהוון והלל' וכן החלק הנשי בנפשו' שיגערן ואישפרז . הפחד מהזיכר רן חבשכח- מיירניק, שיש בהם חפיפה מדויקת תלתור האנימה, בדמות אנג'לינה ומרים> ולא מודחק, מחלק הנפש הלא-מודע, כרוך בפחד הארכיטיפים של ידנג: "רוח "הרפאים. מסמלת את הנפש הקולקטיבית תוחושפ מוכרים לו כהוויותיו שלו. המגמה של מן השיגעון. הוא רואה הקבלה בין דהפח האלכימיה, לפי ידנג, היא לעבד את החומר- מהנפש הלא-מודעת ובין הפחד מהגולם - אותה." לו רק ידענו לפענח כהלכה תא נפש הגולמי שיעבור תהליכי זיקוק ועידון שאף בו יש פוטנציאל הרסני - ששניהם שפת הסתרים הזאת" <עמי 38(, ך"עלי לראות את הדברים שחווית באופן 'סמלי ('סובלימציו'), וכן הפרדה ('ספרציו') לש סגורים בחדר ללא מוצא: "נעלו את 'החדר' לפחות חלקית ." מעגל האנשים הכחולים- ההשלכות, שמאפשרת חיבור מודע של האדם שהיווה חוליה מקשרת אל אותם םחדרי הזוהרים שהקיפו אותך הוא שרשרת 'ה'אניים לחומרי נפשו. בניסוח של מיירניק על במוחי' הפכו אותי לבן בלי בית בתוך םהחיי הגולם, המובא מפי הלל: "סבתותינו אומרות הרוחשים סביבי' ושללו ממני כל סיכוי העוברים בירושה, שכל ילוד אשה אנוש עליו: הוא מתגורר גבוה מעל פני האדמה, לזכות מחדש בזכרונות האבודים שלי!." עימד . הנפש אינה ישות נפרדת. היא קר עתידה להיפר לכזאת, ואז תהיה, יכפ בחדר ללא דלתות, שבו רק חלון אחד' הבנתי שהמניעים למחשבותי יולמעש שמכנים זאת 'בת-אלמוות .': הנפש שלך אהי שמתוכו אי אפשר להתחבר עם בני האדם, מוסתרים אי שם בהוויה אחרת, "נשכחת. עדיין מצבור של 'אביים' כמו קן נמלים אשהו כל היודע לרתקו ולעדנו' הוא יחיה בשלום צמח קטוף הנני' זלזל שצמח מתוך שורש אל מצבור של נמלים רבות: אתה נושא ךבתוכ ו בידידות עם עצמו." <עמ' 91(, כדי לו' וגם אם יעלה בידי לגלות את הכניסה לא את שרידי נפשותיהם של אלפי תאבו שגיבורנו יחיה בידידות ובשלום עם עצמו אותו 'חדר' נעולי, האם לא אהיה ףטר מתרחש הסיפור כולו . לכן הדמות הנעלמה לשדים שגורשו ".!?םשל אילו ניסיתי להציץ אבותיך' ראשי הגזע שלך. זה נכון לגבי לכ מעניקה לו את הספר העתיק: "פענחתי את אל תוך החלון המסווג של הפנימיות שלי' הברואים. הרי תרנגולת שנולדה מתוך הביצ שם הפרק - 'עיבור', 'הריון הנשמה'. האות הקשר המוזר נעשה ברור יותר ויותר' ולבש בבית-דגירה מלאכותי' לא חיתה תמחפש הגדולה ע' המצוירת בצבעי זהב ואדום." עבורי דמות מאיימת שאין לתארה במלים ." לעצמה מיד את המזון המתאים לה, אאלמל וכך גם בגטו : ישנו חדר שאיש אינו מוצא את היה חבוי בקרבה הניסיון המצטבר לש חיתה פגומה ואני התבקשתי לתקנה" '<עמ הכניסה אליו. יצור מעולם הצללים מתגורר מיליוני שנים? מציאותו של האינסטינקט אהי 16(, על העיבור כותב המקובל חיים :ויטאל "ועניין זה שהוא גלגול בחיים נקרא אצל בו' משוטט מזמן לזמן בסימטאות, ומפיץ המסגירה את נוכחותם של האבות םהקדמוני החכמים סוד העיבור." ולפעמים אפשר אימה ובהלה בין האנשים סביבו!" <עמ' 43(. בגוף ובנפש" <עמי 195(. דימוי אחר: "אדם שיתעבר בו רוח ממש, של אדם צדיק." הריפוי או הפתרון או התיקון הוא החיבור דומה לצינור זכוכית, שכדורים בצבעים והנפש." השנית של הצדיק היותר מעולה, בין המציאות המודעת לבין החלק הנשכח שונים עוברים דרכו" <עמי 197(. וכן: שבאה לו לאחרונה, תהיה לו בבחינת המרומז גם בחלומות ובשינה. החלומות הם "השבילים הצרים הנסתרים, הם המחזירים נשמה." ולפעמים יתוקן נפש האדם כל "מציאות מוכחת, רבת עוצמה וביטחון" <עמי את האדם אל המולדת האבודה: דברים אלה, "."ךכ <שער הגלגולים. הקדמה ,)'ב על ךכ 196(, "חל ומותי אלה מסתירים בקרבם החרוטים בגופנו בכתב עדין וכמעט בלתי אמיתות אפלות, המגיחות פה ושם מנבכי נראה לעין." הם המבטיחים לנו את פתרון כותב אב קורי: "באשר לעיבור' כאן יש רמזים ברורים לכך שמדובר בתהליך אינטראפסיכי הנפש בשעות הערות, כמו רשמים מתוך הסוד האחרון" <עמ' 61(, על הסמל הוא <פנים-נפשי> שעניינו התפתחות האישיות אגדות קסומות" <עמי 22(. ו"המפתח טמון אומר: "כל דבר בעולם אינו אלא סמל נצחי מתוך הדימויים הפנימיים, או אלה שהופנמו אך ורק במודעות האדם ליומרת האני' העוטה לבוש של אבק" <עמי 58(, להסיר את בתוכה" 2. אפשר לומר שגיבורו של מיירניק שלו." שימצא בשנתו את הסדקים הקטנים, האבק משמע לשוב לא רק אל הזיכרון מת עבר ברוחו של אתנסיוס פונת שדרכם חודרת התודעה בין הערנות לבין האישי-הביוגר,פי אלא גם אל זיכרון שעימד בא לעולם, דהיינו אותו זיכרון ארכיטיפי של <האלמותי>, מפנים אותו ומזהה בו את עצמו , השינה העמוקה". ו"נדמה כאילו שני מהלכי כדי לעשות את אותו 'הריון נשמה', אותו חיים צריכים להתקיים בנו זה על גבי זה, דחף למודעות שרוצה שהאדם יקשיב לו: תהליך התפתחותי של 'תיקון הפגימה', כמו צמח טפילי על גבי עץ בר' בטרם "אתה נקראת על ידי עצמך." עם בוא מיירניק משתמש במונח הקבלי של 'תיקון', יתרחש נס ההתעוררות" <עמי 196(, הידיעה, יבוא גם הזיכרון' ידיעה וזיכרון חד שמתייחס לתיקון הנפש, אשר בה יגאלו מדהים לגלות שמיירניק שפרסם את ספרו הם" <עמי 59(. "קול שרצה ממני דבר מה, הניצוצות הרוחניים של האדם מן הקליפות ב 1915-, מבטא תפיסה פסיכולוגית אשר חרף כל מאמצי לא הצלחתי להבין של החומר. אינטואיטיבית שתואמת להפליא הן את מהו." כאילו דפדפתי בדפי מוחי ולא בדפי תהליך התיקון הוא תהליך של חיפוש עצמי תורת פרויד על אודות הלא-מודע האישי הספר' את כל הדברים שאמר לי הקול נשאתי בחובי מיום היוולדי' אלא שהם שכרוך במפגש עם תהומות נפשו הלא המודחק ההופך הרסני' והן את תורת ידנג ידועים. תהליך זה מתואר בהליכתו בדבר כוחות וסמלים ארכיטיפיים מולדים, הסתתרו מבינתי ונשכחו עד עצם היום הזה" במסדרונות החת-קרקעיים של העיר אשר שמקורם בלא מודע הקולקטיבי. ספרו של <עמי 18(. ו"כשם שבכוחי למצוא את הדרך שם בסופו של דבר הוא פוגש את דמות עצמו פרויד התפרסם על סף המאה, כ 15- שנים חזרה אל ימי ב עורי". כך הבנתי' אוכל כגולם המביט בו: "והוא שם ממול: אני קודם לספרו של מיירניק. ידנג החל לפרסם אותה · להגיע גם אל מולדת רחוקה, השוכנת עצמי" <עמ' 82( וקודם לכן הוא פוגש את ב 1907- לערך, אבל ספרו על הפסיכולוגיה אי שם מעבר לכל המחשבות" <עמי 61(, עצמו בזר' האחר: "עתה ידעתי מה היה אותו של הלא-מודע, בו פיתח את הרעיון של מתוך תהיה על משמעות האותיות <לפי זר. יכולתי להרגיש אותו בקרבי." דומה הוא הלא-מודע הקולקטיבי' התפרסם רק ב- מיירניק הספר והאותיות שבו הם סמלי לנגטיב, לדמות חלולה בלתי נראית." שאם 1917' ועניינו באלכימיה ובהגדרת היעצמי' הנשמה> הוא מבין שיש למצוא את היחס ברצוני להטביע אותה ואת הבעתה בתוכני החל בשנים מאוחרות יותר . ספרו של הנכון בין הקבוע והמשתנה, בין הכלל אנושי ה'אני' שלי עלי להיכנס לתוכה" <עמ' 20(. מיירניק האוסטרי' היה להיט בזמנו . סביר והאישי-ייחודי . אפשר לראות במשל' שיובא בניסוח של אידל' זהו מפגש עם "אני פנימי', ביותר שמיירניק הושפע מפרויד' ושידנג קרא להלן' גם את היחס בין הארכיטיפי 36 ןוילג•••••• 216 ליארד שיר חורי חיקוים (שיר מהאח) ה;ןי i] ם~~ךים~~ י;~~ים ~י~;ת כמ; שב~ שרצ~ם <לפ n ;)ת ~נז;נ~ם מ';מ · י' מח,לני' .מזרעי T • חדשה והיו לדמות אחת, חציה גבר וחציה אשה - דמות של הרמפרודיט" <עמ' 17(, שיושב על צדף, על כס מלכות וכתר אדום על ראשו. כאן מוצב יעד התיקון כחיבור הניגודים - הגברי והנשי - שנחשבו כבר מימים עתיקים כנישואי קודש, ה'הרוסגמוס', וסומלו על ידי הזיווג של המלכים או האלים או על ידי ההרמפרודיט. לפי ידנג, ההתקשרות אל העצמי כרוכה בזיווג הנפש םע חלקה החסר' זיווג הניגודים של הגברי- נשי בנפש האדם. והנה גם באלכימיה יעד והאינדבידואלי: "הסבורים אתם שהכתב העברי שלנו נכתב בעיצורים בלבד מתוך שרירות לב ותו לא? כדי שהמלה החיה לא תתאבן ותהפוך לדוגמה קפואה, חייב ." כל אחד למצוא את התנועות הסודיות, המתאימות לו והמגלות לו' ורק לו' את משמעות הכתוב" <עמ' 89(. היכולת לגשר בין הניגודים מצויה באדם, ומגולמת באות א' של אדם <ואלוהים>, היא היא האלוהית שמחיה ן.ממיתה את הגולם : "האדם הוא הדמות הראשונה בספר התמונות שלו' הוא הכפיל של עצמו: האות העברית א' דומה התהליך הוא איחוד הניגודים, שמסומל על :• • • -; • • : :• •• • • א;~ךים: ל~;ט" ד~ .ר r ;ו:~ ..." ף~ה ד~~י ל~;ט" ך~ךץ ?";כ;ת~ ישבתי בשעףר פיל;ס;פיה :ם~ הע;לם הסבר T : -: •" T T T ~~~עים ךק 1 ל;ת. הבנתי' הייתי בסדר' ~ר ה~: עם ."םי'~ד~ ף~~ל;ת ? כאלף שאני צריכה לגמ;ר עליהם ~ת ססל.ל •:•T•::-••:• ~t'לף w לא אף~ל ייר~זrל י~;ת~ , t'ל 1 ~;עים t' לף? .. ז_\לף ק;ל;ת ? י~~ מ;סה ~ wם ס t' ם בשם האב T T •• : בשם השרצים מ n.i ה -על ~בחףג לפיל;ס;פיה t'יז T ם;~,~ לך~ש;ת. T : • לדעתה, "את צלם אלוהים בדרך שלא הוצג לפני כן בעולם - כאותה דמות לה אנו מחכים". 4•5 היא זיהתה את הקשר ההזוי בינה לצלאן עם הנישואים הקדושים של הספירות חוכמה ובינה. איחוד הזכרי והנשי במערכת ספירות הקבלית, שנועד לתיקון העולמות, נחווה על ידה כתהליך בר מימוש בחייה הפרטיים. אפשר לומר שההזדהות הגמורה שלה עם מהות הגולם, המקבל את משמעות חייו מהאות הקדושה הגברית, ואי ההבחנה בין המיתוס והחיים, גורמים ל גולם ההזוי לקרוס ולמחוץ אותה תחתיו . אז נטרפים גבולי נפשה. • מקורות 1. שלום. ,.ג פרקי יסוד בקבלה . מוסד ביאליק, ירושלים, •1977 2. אנקורי ,.מ הלב והמעיין .רמות-אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 1991 ,43• 3. ידנג ,.ג.ק זכרונות חלומות מחשבות. תרגום - אנקורי, רמות-אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 1993 , 170• 4. קאמרון ,.א צ-ניתוח עצמי של גולם. תרגום: בלומרט ,.ר הקיבוץ המאוחד, עמ' 172,1987• 5. נצר ,.ר "אוטוביוגרפיה כמיתוס" - על ספרה של קאמרון. עיתון דבר, משא, 9.7.1988 ידי הנישואים הקדושים או חיבור הזכרי- נקבי בדמות ההרמפרודיט. האל מאחד הניגודים, שמתואר לעתים כהרמפרודיט הוא הומס-מרקורי <ולא עם האל המצרי אוזיריס, כפי שמיירניק מציין בטעות>. כמובן שההרמפרודיט אינו מופיע כלל באגדה הקבלית המקורית של הגולם. מיירניק מחבר כאן אלמנטים שונים לכלל אגדה חדשה, המספרת שבסימטת האלכימאים עומד בית שנקרא 'החומה אל הפנס האחרון' ובו אבן גדולה שמתחתיה קבור אוצר בלום שיעורו לשמש בית שבאחרית הימים יתגורר בו ההרמפרודיט. והנה, בסוף הספר' מגיע גיבורנו אל סימטת האלכימאים ובה שער הכניסה הוא האל ההרמפרודיט, כששני חצאיו הם הדלתות: "הימני הוא הפן הנשי והשמאלי הוא הפן הגברי", השער הוא מהות האל <הארכיטיפ של חבישואים הקדושים> רחינו שער לקראת התממשותו באנושי' ואמנם בעוברו את השער הוא מגיע למקדש ושם מרים ואתנסיוס שנועדו לממש את נישואי הקודש. וכיוון שאתנסיוס האלמותי אינו אלא כפילו של הגיבור' סופו של הספר מוליך דרך הנישואים עם האשה בקרבו אל ההתמזגות המלאה עם כפילו: "תמונת הראי שלי עומדת על המפתן' הכפיל שלי לבוש במעיל לבן וכתר על ראשו" <עמ' 211(, "נדמה לי שאני רואה את עצמי במראה, פניו כל כך דומות לפני" <עמ' 221(. ואף יותר מזה, כי "אנו שנושכנו על ידי הנחש של ממלכת הרוח, חווים בחיינו את כל מה שעבר על הגזע שלנו במהלך ההיסטוריה שלו: הכדורים הצבעוניים רצים בזה אחר זה בצינור הזכוכית, וכשהם מגיעים אל קיצם, אנו נהפכים לנביאים - למראה של האלוהים בכבודו ובעצמו" <עמ' 198(. ב. פיתוח מרתק של רעיונות דומים לאלו של מיירניק מצוי באוטוביוגרפיה המיוסרת של המשוררת אסתר קמרון: 'דיוקן עצמי של גולם". קמרון מזהה עצמה עם הגולם, כשהאות הקדושה שתחיה אותה היא ,'צ אות שמו של אהובה הרוחני המשורר פאול צלאן. את צלאן היא זיהתה עם נוכחות רוחנית, כגואל הנוצרי והמשיח היהודי . הוא ייצג, בצורתה לאדם, המורה בידו האחת על השמים, ונשביח - כלפי מטה, ופירוש הדבר למעלה כמו למטה ולמטה כמו למעלה" <עמ' (. 90 גם על אתנסיוס הוא אומר שהוא הכפיל שלו . הכפיל הוא התגלמות דמות עצמו - במציאות המוחשית. וכך אומר גרשם שלום על הגולם של מיירניק: "יש בו מן הכפיל של גיבור הסיפור' אמן הנאבק על גאולת נפשו ותוך כדי כך הוא מטהר ו גואל את הגולם שאינו אלא 'עצם' המשועבד והבלתי נגאל שלו עצמו" 1 . <עמ' 381(, ה'עצם' בקבלה הוא הכפיל-צלם הרוחני של עצמו שבא ללמדו סודות חשובים על אודות עצמו . כך הכפיל- הצלם הופך למורה הדרך של הנשמה המתגלם בדמות, והחוייה של פגישת אדם עם עצמו נחשבה להשג גדול בכניסה לעולם הסוד (שם. עמ' 358-380(. והנה גם על הגולם מיירניק אומר שהוא רוח רפאים הפורצת אל ממלכת המציאות, יציר דמיון ומחשבות שתשוקתו לחיים גשמיים אינה נותנת לו מנוח, ו"פנימיותנו הנסחטת מאתנו." רק כדי שאותה רוח רפאים תוכל ללבוש צורה מוחשית" <עמ' 38(. על אשתו של הלל שראתה את הגולם פנים אל פנים הוא מספר ש"היא חיתה משוכבעת מעל לכל ספק שמדובר אך ורק בנשמה שלה, שיצאה מגופה וניצבה לרגע קט מולה, כשהיא מתבוננת בה מתוך תווי פניו של היצור הזה" <עמ' 40(. וכל זאת למען תכלית רוחנית: "פעם אחת בכל דור מתפשטת במהירות הבזק מגפה רוחנית דרך הגטו היהודי' תוקפת את נפשות האנשים לתכלית מסוימת, נסתרת מעינינו' ומשאירה ." קווי מתאר של יצור אופייני שאולי חי כאן לפני מאות שנים, והוא צמא ללבוש דמות וצורה" <עמ' 38(. ידנג אומר על התנסותו בדמות כזו: "יתכן שהלא-מודע שלי מצייר דמות שאיננה אני' אך היא עומדת על התממשותה בתוכי." העב יין העיקרי הוא להבחין את עצמנו מן התכנים הלא-מודעים הללו על ידי האנשתם, ובאותה עת להביאם לידי זיקה עם המודע." העובדה שהלא מודע מתגלה בדרך זו היא המאפשרת לנו להתמודד עמו" 3• בתחילת הסיפור' אחרי שהגיבור מקבל את יעורר לתיקון ,'ע-ה הוא רואה חיזיון התגלותי של "בני זוג חבוקים שלבשו צורה פברואר 98' ו~ 5 ,~~ נ יפאני טל ניצן-קרן התחלה הלכנו יד ביד - כפפת הצמר ההקטנ הלא זרות היא חסד לעומת השנאה המשומשת, המורגלת הזאת עוד ועוד' לולא באה לנו הגאולה בדמות צחנה איומה שקיבלה תא והכחולה שלו בתוך כפפת העור החלקה 'שלי ברחוב הכמעט שומם, מול חנויות מכוסות מסכי פנינו יום אחד כשחזרנו הביתה: ריח אלים וחודר שלא-ייאמן' וכאיל -.... ~ ברזל נעולים. אחר-כך התחזקה הרוח ולשי היה התפגר לנו משהו בדירה. חיפשנו את המקור במטבח, בפח האשפה, קשה ללכת. לקחתי אותו על הידיים ובתוך כמה בשירותים, אפילו מחוץ לחלונות, על מדרגות החירום. לא מצאנו כלום, רק נתקלנו זה בזה שוב ושוב. הקדחתנות של החיפוש נהפכה דקות הגענו לרכבת התחתית. בכניסה לתחנה עמדו שני םאברכי לכעס נורא, ומעט האוויר שהצלחנו לנשום התכלה בצרחות. קר ועישנו. השבת עוד לא יצאה. כשנכנסנו' שני הראשים שלהם קפצו צעקות שחיכו שנים להיצעק יכולות להישמע כך. יחד והסתובבו אלינו' וכשראו שזה רק אנחנו חייך אחד מהם ואמר למחרת עזב פרנקל את הדירה. כעבור יומיים התחיל הסרחון לפוג לי בלעג: "שבת שלום". י רדנו פנימה והתיישבנו לחכות לרכבת למנהטן. חוץ מאיתנו חיכו לאט-לאט, ובתוך שבועיים כבר היינו גרושים ואני קניתי לעצמי זר שם רק עוד שתי נשים כושיות וידעתי שהרכבת לא תבוא בקרוב. פרחים ענקי. שי סיפר לי שאבא לקח אותו לגינה קטנה עם מגלשה גדולה, שאל הסכמתי לבוא עד לברוקלין לקחת את שי כי השבת יוצאת רק מתי תגיע הרכבת ואז נשען עלי ובהה במודעת פרסומת למרלבורו. בשמונה ולא רציתי שפרנקל יחזיר אותו כל-כך מאוחר. אבל על הספסל לידי היה איזה מקומון של מבהטן ודיפדפתי בו בלי הנסיעה לכאן נמשכה יותר משעה, בשתי רכבות, עם שתי המתנות ארוכות, והיה קר בחוץ ומחניק ועכור בתחנות, ועד שהגעתי לדירה לקרוא, עד שראיתי מודעה על מבצע של בגדי מעצבים בחנות יד של פרנקל כבר רתחתי והודעתי לו שזאת השבת האחרונה: להבא שניה, בלקסינגטון פינת רחוב 78' לא רחוק מהעבודה, ונזכרתי שיקח את שי ביום ראשון ולא אכפת לי אם זה היום של החברותא שבעצם לא קניתי שום בגד מאז שפרנקל עזב. חומרי ניקוי קניתי. שלו' או שיחשוב על סידור אחר . הוא הסכים בלי להתווכח, וחוץ הכי מרוכזים, הכי חדשניים, הכי ריחניים. בהתחלה ניקיתי כדי מזה הסלון הקטן היה מלא צעצועים חדשים ושי נראה שליו ושמח, להיפטר משרידי הסרחון. אחר-כך עזרתי לפרנקל לארוז את ואני נרגעתי מי.ד הדברים שלו' במסירות ובלהט שלא הענקתי לו כל השנים שהיינו כולם בארץ חושבים שהתגרשנו אחרי שפר נקל התחרד' אפילו אמא יחד. לא הסתפקתי במה שהוא לקח, והמשכתי לרוקן את הבית שלי' בעיקר אחרי שהתחלתי לקרוא לו במכתבים "הרב פרנקל", מדברים שלא הצלחתי לקרצף מהם את זכרו. בזכות עיניהם התמות ואני מעדיפה להשאיר את זה כך' כי איך אפשר להסביר שנפרדנו והעגולות של פינוקיו ושל דמנו לא מכרתי את הווידאו' אבל בזכות הסרחון הגדול' ורק כעבור כמה חודשים הגיע פר נקל יום מהמיטה נפטרתי. נתתי טיפ מופרז לבחור שהוריד אותה, אפילו אחד לקחת את שי לבוש שחורים ומגודל זקן. שי נבהל - למען עזרתי לו במדרגות, וקניתי פוטון. ביום שפרנקל נתן לי את האמת גם אני - ולקח לפרנקל כמעט חצי שעה לשכנע אותו שזה הכתובת החדשה שלו רצתי לדואר והודעתי על שינוי הכתובת של הוא, אבא דףדי' עד ששי הסכים לבוא איתר לגן החיות. דייוויד פרנקל, והתיבה התנקתה מהדואר שלו. ואחר-כך שוב לא ובעצם גם לפני הסרחון הגדול ההוא, העסק זה אף פעם לא הריח יכולתי להפסיק. כל לילה אחרי שהשכבתי את שי התחלתי להדוף טוב. מטיילים בסנטרל פארק ביום ראשון בבוקר והעוינות נמתחת את החפצים חזרה למדפים ולארונות. וכשהשטח היה פנוי הסתערתי בינינו כמו גגון מעל העגלה של שי. שעתיים, שלוש, בלי להחליף על הדירה שחיתה קטנה מדי לתאוות הניקיון הגדולה שלי. כמה מלה. רואים סרט בווידאו' לא ביחד: הוא על הספה, לא זוכר בכלל אהבתי אותה בשעה הזאת, בתום שימוש של יום אחד' לפני תחילת שכבר ראינו את הסרט הזה. אני מטאטאה את הרצפה, בקושי השימוש של היום הבא: מין שעה טהורה שאסור לחלל - אם הייתי מסתכלת, מפעם לפעם אומרת את המשפטים לפני השחקנים: צמאה שתיתי ישר מהברז . - שי נרדם ברכבת. לקחתי אותו על הידיים ממעמקי מהתחנה, עוד Dash, am 1 keeping you from writing'? - חמישה בלוקים לבניין ועד הקומה השביח שלנו . אחרי שהשכבתי No, you are keeping me from sleeping. ככל שהוא שונא אותי יותר על הזיכרון שלי - כך מתרבות הפנינים אותו צנחתי לכורסה והדלקתי חדשות בטלוויזיה. כל-כך הייתי שאני מפטירה כלאחר יד , בהיזמרן מושלם: Where did you get- שקועה בתחזית <אולי יירו גשם> שלא שמתי לב שבחוץ יורד מבול. ?'the midget אני שואלת, שניה אחת לפני שג'ק ניקולסון חוטף את אחר-כך כבר לא ראיתי מה קורה על המסך וסתם חשבתי לי כמה הבומבה בפרצוף, ומהעורף שלו נושבת אלי טינה תהומית. אבל לא משונים חיי הנישואים, וכמה מנהגים תמוהים יש בהם. לישון יחד למשל. פתאום זה נראה לי מנהג מופרך' ברברי' חסר כל היגיון' מתים מזה. יכולנו למשוך את זה עוד ועוד' לשבת צד בצד בשתיקה כמעט כמו ללכת לשירותים ביחד. לשמר את האגדה שאי-אפשר נוקשה מעכשיו עד טקס סיום התיכון של שי' לא כמו שני זרים 38 גליון ···· ייי 216 להיפרד אפילו לרגע, במחיר שינה יקרה. כמה קשה לשמור על שנכנסתי ראיתי שזאת לא חנות של בגדי מעצבים, אלא סתם עוד השינה אפילו ביחידות, וכמה קל להיפלט ממנה אם מתעקשים לישון חנות יד שניה גדושה מציאות מפוקפקות. מתוך נימוס דיפדפתי בשניים. ברך' מרפק, נשימה קולנית, ריח הנשימה הזאת, ואת בקולבים הקרובים אלי' קולבי החולצות. "כל החלק הזה במבצע, נבעטת מהחדר הקטן של השינה, ומתחננת לחזור' ודופקת על הדלת כל הלילה, והא נשארת סגורה כמו קיר . מה שהתחיל בפליאה נגמר בדכדוך' כאילו כל זה לא עבר ונעלם, ואם לא אזהר זה עלול לקרות שוב. כיביתי את הטלוויזיה והתנחמתי' כרגיל' בהזיה על הגן היפאני: לבן ושליו בתוך ארבע זוויות, ואין בו גרגר אחד מיותר. ים חצץ מלבני בלי שום גל' מסורק כמו ילדה טובה ביום הראשון של בית הספר. אדיש לגשם הדק. נקי, נקי. שי התעורר וקרא לי. לקחתי אותו לחלון והסתכלנו אל החצר הפנימית של הבניין שמאחור. אשה שמנה עמדה בפתח דירה בקומת הקרקע ועישנה, מטושטשת מגשם. היא עישנה ועישנה, והסתכלנו בה כמו בסרט אילם. הגשם נמשך למחרת ובמקום הקרוסלה בפארק נסענו למוזיאון הטבע. אליזבת ולרק לא יכלו להצטרף הפעם, ובלי לרק שי נראה קצת משועמם במוזיאון' או אולי כבר התחיל להרגיש את מועקת יום שני בבוקר. בי ום שבי בבוקר שר ב יד ביד' אבל עכשיו היד שלו לופתת את שלי בלפיתה מוחצת שמתחזקת ככל שמתקרבים לבניין האדמדם הגדול' ו כשיוצאים מהמעלית בקומה הארבע-עשרה, היד שלי כבר כואבת. הקארה המחומצן כמעט עד לבן' הפנים השזופות מדי והפה של ו ירג'יניה, פעור בפנטומימה של חביבות: "-GOOD-MOR !NING-SHY" ומאחוריה חמשת הילדים האחרים כבר משחקים על השטיח, מחכים בסבלנות לצעצוע הגדול שהבאתי להם, שיודע לבכות אבל לא יודע להחזיר . ברגע האחרון' לפני שאני עוזבת אותו' פיק ברכיים, כאילו הגוף הקטן של שי לא יכול לאצור עוד את כל החרדה והיא עוברת אלי דרך היד של ו ומתפוצצת בי: נום! וכמו בחלום רע, נתקעות לי בגרון כל מלות התחינה שאני רוצה להגיד לוירג'יניה, שכבר מחייכת בקוצר-רוח: תשמרי עליו' תעזרי לו' אל תתני להם . ותמיד החשק האחר' לחטוף את שי ולהסתלק. אני מסתלקת במהירות אבל בלעדיו' והזעקות "אמא מיכלי! אמא מיכלי!" רודפות אותי עד הקומה השתים-עשרה ונעלמות. וירג'יניה סגרה את הדלת והמעלית ממשיכה לרדת בזימזום שקט. "Good morning, Michal", הכתובה נשארה על המסך מ 09:01 עד 14:09, ואז היקשתי את הקוד והתחלתי לעבו.ד שלוש פעימות עדינות בתוך הראש, כאילו כאב הראש מבקש רשות להיכנס, כאילו אפשר לסרב. הגן היפאני שלי חשוך' מסרב להצטייר מול העיניים. בצהריים לא יכולתי לאכול - "אמא מיכלי!" הידחו במשרד. טילפנתי לווירג'יניה. שי . הפסיק לבכות מיד אחרי שהלכתי' שיחק פשוט נהדר >"He was willing to SHARE" היא אמרה>, אכל צהריים ועכשיו הוא הולך לישון . כף היד שלה על השפופרת עימעמה את הבכי שברקע. טילפנתי לאליזבת לשאול אם השיגה את המספר של המטפלת שסיפרה לי עליה. היא לא חיתה ובזמן שהשארתי לה הודעה חיפשתי בתיק שלי כדור נגד כאב ראש ומצאתי את המודעה שקרעתי שלשום מהעיתון' על החנות בלקסינגטון . כמו הרבה חנויות מהסוג הזה, גם זאת חיתה בתוך דירה בקומה ראשונה, בבניין בלי מעלית. מימין' במסדרון הצר' חיתה דלת 11 עוד עשרים אחוז הנחה, היא אמרה מאחורי. שלפתי מה שהיה לי מתחת ליד' חולצת שיפון לבנה עם צווארון גדול. היא אמרה: "זה קלו וין קליין' מהעונה שעברה. את יכולה למדוד אותה כאן'" והצביעה אל וילון סגול, וזה היה הרגע להחזיר את החולצה, בלי למדוד' וללכת. גם מסביב לראי בתא המדידה הודבקו תמונות של דוגמניות, והווילון הטיל צל ורדרד על הבד הלבן שקוף של החולצה. שילמתי כמעט בלי לדבר' אבל היא מיד ידעה מאיפה אני . היא אמרה: "חיתה לי שותפה ישראלית. היא חזרה לתל-אביב בשנה שעברה ועכשיו אני לב.ד" חייכתי חיוך מנומס של השתתפות בצערה, או בשמחתה, על בדידותה או על עצמאותה החדשה - לא הייתי בסרחה. היא הסתכלה בי ואמרה: "את יודעת, את נורא מוכרת לי. את גרה בסביבה?" רציתי להגיד לה: פנים כמו שלך לא הייתי שוכחת, כי מקרוב ראיתי שכל הפרסים בפני הלב העדינים שלה כאילו צויירו באינסוף אהבה וסבלנות, והעיניים הגדולות שלה נשארות רציניות כשהפה הקטן והמושלם מחייך. וגם החיוך, בעצם, די עצוב. אמרתי לה שאני עובדת לא רחוק, ולמרות שלא שאלה הוספתי' במשרד שנותן שירותי מחשב לסיסיבנק. "אני מכירה," היא אמרה, "על-יד הקרואסונס. את לא אוכלת שם לפעמים?" היה לה כישרון לווידויים מדהימים בלי לפסוח על כלום ובלי להפסיק לאכול קרואסונים ממולאים שוקול.ד היא גדלה בעיירה מצפרן לאל.איי. עד לחרף המזרחי היא ברחה מילדותה ומאביה. כל שנה שעוברת בלי קשר עם המשפחה עושה ארתה יותר מאושרת. היא אוהבת את החורף הנורא של נ יו יורק, כי הוא מזכיר לה כמה היא זכוכית שאותיות כחולות מודבקות עליה: •The Exercise Loft רחוקה מקליפורניה: היא סובלת בסופות שלג, אבל הסבל מסהר בפנים ראיתי נשים שוכבות על הגב בידיים פרושות - תנוחת הצליבה של סוף שיעור. אבל החנות שלי חיתה סגורה. ליד הפעמון היה פתק: Gone out for lunch -Be back soon , והדלת חיתה מכוסה מין טפט תמים של תמונות דוגמניות שנגזרו מעיתוני אופנה. פה ושם בין התמונות היו כתבות, מתכונים בעצם, של איפור ושל טיפולי יופי. קראתי את המשפט שחתם אחד מהמתכונים האלה: "ואז מתקבל המראה הנכון' האדיש והאטום-מעט של הנשים היפות", ו כבר לא זכרתי למה הקדשתי לחנות הזאת את הפסקת הצהריים שלי. פניתי למדרגות, אבל מולי עלתה אשה צעירה ונאה, אמרה "אני מקווה שלא חיכית יותר מדי'" ופתחה את החנות. ברגע אותה מייסורי ילדותה. היא ידעה על חרדים ועל התחרדות מהשותפה הישראלית שלה והבינה איזה סובה עשה לי פרנקל כשנהפך לדוד מוזר מברוקלין ועזר לי למחוק את פרנקל הקודם ולהישאר סוף-סוף לבד. גם היא אהבה להיות לב.ד דברים אחרים לא הבינה. לא יכולתי לספר לה על נשיקת אמצע הלילה לילד ישן' שמתהפך מצד לצד כאילו למענך ומושיט לך את הלחי הלוהטת שחיתה על הכרית. ילדים הפחידו אותה. היום קשה לי לבטא את שמה, אפילו במחשבה. הזיכרון האחרון מוחק ומכסה את כל מה שהיה לפני בריח חמצמץ ובצליל הפסקני של זכוכית נשברת. רק לפעמים, רגעים אחרים נוקבים אותו ביופיים +-המשך בעמ' +-47 פברואר 98' 1 ינ: ;כ 39 ~1 ~ ו~ 5 איפה ציפורך ורוח קבול יחלום עומדים יחד מוכנים לצילום. אני משעינה את מצחי אל מצחו של ................ מא שלי אהבה תמונות משפחתיות. היא גם הידע = i••. לארגן אותן. שבתי ונזכרתי בה בגעגועים כשניסיתי אבא, היושב במרכז. הסרט הלבן שלראשי מדגדג את נחיריו והוא ~~לאסוף את כולם לצילום משפחתי ערב עזיבתנו את מסיט את ראשו ממני בתנועה עדינה. שערו החום משוך לאחור בגלים קפואים ובתוכם שני מפרצים עמוקים. אמא, בשמלה כהה עם _..::..,_ -= הקיבוץ. אנחנו עוזבים ונעמי נשארת. מי יודע מתי ......- נשוב ונהיה ביחד. ואת הרגע הזה, שכולנו יחד צווארון רקום, יושבת לצידו' מרוחקת מעט. ידיה מונחות בכבדות וברקע שיח הפיטנגו הזקן של ביתנו' שאותו אנו עוזבים, את הרגע בחיקה, עיניה בוהות והיא ממלמלת לעצמה בשפתיים קפוצות: הזה חייבים להנציח. להרף עין חולפת בראשי המחשבה שעלי לעלות באשערט." באשערט." <ביידיש: מה שנגזר>. מאירה עומדת מעט לחדר ולהביא משם את תמונתה הגדולה של מאירה אחותי' כדי םשג מאחור' בין שניהם, שערה הזהוב פרוע והיא מניחה את ידה על כתפו היא תהיה איתנו ברגע הפרידה, לתת אותה בידיה של ינעמ של אבא וחובקת את כתפה של אמא, כמנסה לסתום את החלל שנפער בין שניהם, כאילו מישהו אחר היה צריך לעמוד שם במקומה. ולהבטיח לה בדרך זאת, שאמא שלה נמצאת איתנו עכשיו' כמו תמיד' ושלא אותה אנחנו עוזבים אלא את הקיבוץ. נעמי עלולה כולנו מביטים לפנים, כי עכשיו הרי מצטלמים. כאילו יש בו במצב לסלף את כוונתי ואינני רוצה לריב איתה עכשיו' ומה גם םשהאחרי הצילום היתר להתחמק מקשר עין פוצע, משאלות מענות שאין עליהן ו דאי יתחילו לרטון. "שרת ההנצחה" הם מכנים אותי, מילא, שיהיה מענה. ככה. אני זוכרת שעקבתי במבטי אחרי להקה של ציפורים נודדות שחלפה יוסק'ה הצלם מגלה סימנים של חוסר סבלנות: "עוד מעט יחשיך ולא ביעף מעל גגות הבתים ובמחרק מה מהן פרפרה בכנפיה ציפור נוכל לצלם" הוא רוטן ושפמו הלבן רוטט, "וחוץ מזה אני צריך בודדה שנראתה לי כמעופפת במקום. על המדרכה מול ביתנו פסע להספיק למשמרת הערב במפעל ואין לי זמן למשחקים האלה." סוף- גוטליב, המחנך של מאירה, שהקפיד תמיד ללבוש בגדי חאקי לא סוף אני מצליחה לאסוף את כולם. נעמי מתעקשת שגם קובי' החבר מגוהצים כדי שיובלט שיוכו למעמד הפועלים. הוא התבונן בנו מבעד שלה, יהיה בתמונה: "כי הוא הרי יצטרף למשפחה שלנו'" היא למשקפיו וענה לי בנחת של מנצחים: "בקיבוץ אדם לעולם אינו מחייכת כאילו גילתה זה עתה סוד שיפתיע את כולנו . אבל קובי' לבד! כולנו משפחה אוהבת ותומכת. ומעבר לכך'" הוסיף ופירש שמסתכל בנו מבעד לרעמת שיער מדובללת המונחת על ראשו כמו בקצב של הכתבה, כאילו עמד בפני כיתה של תלמידים מתקשים, ערימת שורשים עקורים, מסרב לבקשתה, ואני נושמת לרווחה. "אורה של השמש, שמש העמים, אחינו הגדול סטאלין יאיר את נעמי' שבשל קומתה הגבוהה וארשת פניה הרצינית נראית אמנם דרכה." בוגרת מגילה אך טרם מלאו לה שבע-עשרה, החליטה לא להצטרף באותו רגע ממש נשמע קול טעינת המצלמה, כמו חבטה של דלת אלינו . כולנו נעזוב מחר' והיא תישאר כאן בלעדינו' לבדה . נטרקת. אבא ננער ממקומו כאילו חיכה לאות והטיח בגוטליב: נחמהלה הקטנה כאילו מנחשת את מהשברתי. היא לועסת את קצות "ובדיוק בגלל השמש הזאת, גוטליב, שמש עם שפם," כיווץ את שיער הפשתן שלה ושואלת: "ומי ישמור על נעמי?" ועונה לעצמה שפתיו בבוז' "שהאירה לכם והחשיכה לנו' החלטנו לעזוב." ופנה כמשננת תשובה ישנה ובדוקה : "אמא שלה מאירה תשמור עליה. משם לעבר המשאית כדי לסיים את מתיחת החבלים הכרוכים סביב אמא שלה מאירה אף פעם לא תעזוב אותה. היא שומרת העלי רהיטי ביתנו . הייתי בת שש ולא הבנתי דבר. גם מלרחיו המתנשאות של גוטליב מהשמים ובגלל זה נעמי היא אף פעם לא לבד. נכון אמא?" היו ודאי נמחקות מזיכרוני אלמלא היה אבא חוזר עליהן בלעג שוב המשפט התמים והמנחם הזה מחזיר אותי באחת יותר מארבעים השנ ושוב, כמו מלות כישוף הבאות להרחיק דיבוק רע שדבק בנו . מאירה לאחור. אני מסתכלת בנחמהלה, בתי מחמל נפשי שאני קוראת לה חיתה אז בת שש-עשרה כמעט, ולא הסכימה לעזוב את חיים שהיה חמה 'לה, ורואה בה את פני שלי • שפתי קפוצות לבלום את הבכי החבר שלה מאז הגן. "זאת אהבה לכל החיים ועד המוות," לחשה על העומד לפרוץ מתוכן' כמו אז' כששאלתי את אבא: "ומי ישמור לע אוזני והשביעה אותי לא לומר דבר להורים. לומר מה? משכתי בשולי חולצתו של אבא כמו שמושכים בחבל של פעמון מאירה כשאנחנו כבר לא נהיה כאן?" התמונה הרחוקה ההיא שבה וניצבת בבהירות בתוך ראשי: כולנו ותבעתי הסבר. לא הבנתי למה אני צריכה לעזוב את החברים שלי, 40 •••••• גליון 216 את הים ואת מאירה. ואבא ניסח עבורי מלות הסבר שתוקפן גובש מתוך ויכוחים אינסופיים עם אמא: "יהיה לך שם קשה, מיכלי , אני י ודע, אבל את כבר מספיק גדולה כדי להבין שאנחנו באנו למקום הזה ובנינו את הקיבוץ הזה בגלל אידיאלים שהאמנו בהם, ואנחנו נעזוב אותו כי האידיאלים האלה הכזיבו. צריך לחפש את האמת וללכת לאורה. בלי פחד." אמא סיננה לעברו בלאות: "אל תתחיל עם זה שוב, נתן," וניסתה להחזיר אותנו למקומותינו "כי אולי הצילום הראשון לא הצליח," אבל אבא o ירב: "מספיק כבר עם טקסי ההנצחה האלה, נחמה!" ו המשיך למתוח ולהדק את החבלים על המשאית המתמלאת בביתנו שהתפרק. ו עכשיו , אני מנסה לסדר אותם במקומותיהם. אסור שהתמונה תהיה סתמית. כל אחד צריך להיות במקום ובמצב שיישקף את המארג המשפחתי שלנו . אמא ידעה איך לעשות זאת. היא חיתה מניחה לבקר אותה." חיים הודה לי בניד ראש. נוהג היה לצמצם מאד את תגובותיו כדי לא להיתפס להגזמות, ואני נרעשתי לגלות שעיניו האפורות כוסו לחלוחית, כמו טיפות טל על סלע חרב. חיבקתי אותו בחוזקה כאילו היה עלי לתמוך אדם בנפילתו . לאחר שיצא פניתי למאירה שחיתה נתונה בתרדמה עמוקה שלאחר ניתוח, והתבוננתי בה. פניה הענוגות היו חיוורות ושלוות ורק מדי פעם הבליח בהם ברק פתאומי של כאב שנספג אל השקט. את כל היופי במשפחתנו - לקחה מאירה. אבא היה נוהג לומר: "זה הכול בגלל השם." אולי התכוון לכך שמאירה נקראת על שם אחיו, העילוי של משפחה, שנהרג במלחמת השחרור' אבל אני ידעתי שיופיה של מאירה בא לה מאורה של אמא שלנו . היה לה אף סולד ועיניים של ים שהיו נעלמות במסתור עצמות לחייה הבולטות בשעה שחייכה, ,.,,--.-:---- אותנו זה ליד זה כמו את פיסות הבד מהן יצרה בגדים, מתאימה אריג לאריג, צבע לצבע וכל חלק תואם את השלם. אני מבקשת מחיים שישב על הכיסא במרכז . הוא ממולל את זקנו כאילו ביקש -~ לפלות מתוכו את המלה שתעצור אותי לפני שכל בני המשפחה יקומו נגדי . הוא מביט בי בעייפות ונאנח: "אולי נוותר הפעם, מיכל?" אני מתבוננת בו , מופתעת לגלות עד כמה הזקין. שערו דלל מאוד , כמעט הקריח, ובתוך זקנו , שהיה פעם שחור ומלא כוח, מתפתלים עתה נחשים אפורים והוא נכנע להם. חיים הטוב והשקט שלי". כשהתחתנו' כבר אז בצבצו בתוך זקנו שערות לבנות אבל הו א הקפיד לתלוש אותן ואף ביקש ממני שאסייע לו בכך. אני הייתי מ ו צאת לי שערה לבנה בין שערות זקנו עוקבת אחריה משועשעת, כמו כלב המרחרח אחרי שיירה של נמלים הפוסעת אל קינה, ו תולשת אותה משורשה. ועכשיו שערו אפור ואני מניחה לו. חיים מתיישב על הכיסא ונחמהלה ממהרת לעמוד לצידו . היא משעינה את ראשה אל ראשו וזקנו כמו חובק אותה ברכות אל תוכו. לפתע פורעת נעמי את שיער ראשה הבהיר באופן שהופך את דמיונה למאירה אמה למתעתע כל-כך , היא נעמדת מאחורי חיים מחבקת אותו ואת נחמהלה הקטנה ומפטירה בטון דוקרני: "הנה לך תמונה משפחתית: אבא, אמא חורגת ובתם היתומה. לא משהו מסובך. כמו ניתוח: פותחים, מוציאים משהו ומדביקים שוב." חיים מתבונן בה בתימהון ואינו אומר דבר . הוא לא יכול לנחש שאת המשפט הזה אמרה לי מאירה עצמה זמן קצר לפני שנכנסה לניתוח שקרע אותה מתוך חיינו. נעמי שבה ואוספת את שערה, ניתקת ממקומה ומטיחה לעברי בכעס: "איך שאני שונאת תמונות משפחתיות." "עוד שבוע אני צריכה להיכנס לבית חולים לניתוח," הודיעה לי אז מאירה בנימה אדישה. זה היה בעת ביקורי האחרון בביתם של חיים ושלה בקיבוץ, הקיבוץ שאותו עזבתי בילדותי. ישבנו על הדשא ליד שיח הפיטנגו , שפירותיו המבריקים החלו להאדים, ואכלנו ארוחת ערב. חיים טרם חזר מעבודתו במטעים, ונעמי ישבה על מקומו הקבוע וטבלה בריכוז את פרוסת הלחם במיץ הסלט שבצלחתה, כמתעלמת משיחתנו. "עניין גינקולוגי , לא משהו מסוב,ך" הרגיעה אותי' "מאות נשים עברו ניתוח כזה, פותחים מוציאים משהו ו סוגרים. לא צריך לדאוג." מאירה השתתקה לפתע, הושיטה את ידה לעבר חפיסת הסיגריות ואחר הוסיפה בלחישה: "אבל אם יקרה לי משהו' את מבינה, אף פעם אי אפשר לדעת ..." לא הנחתי לה לסיים את המשפט. נעמי ישבה לידינו ולא רציתי שתיבהל. ומלבד זאת יש משפטים שאסור להגיד אותם: שאסור אפילו לחשוב אותם. הניתוח עבר בהצלחה. בערב באתי לבקרה ומצאתי את חיים מנמנם לצידה וקרחתו דלילת השיער שקועה בתוך זקנו כמו אתרוג בחבילת פשתן. נגעתי קלות בכתפו והוא התעורר בבהלה. "הכול בסדר," הרגעתי אותו, "באתי להחליף אותך. כדאי שתיסע אל הילדים." הוצאתי מתיקי ממתקים לנעמי, יוני ומיכאל ושמתי בידו, "תגיד להם שאמא שלחה להם את זה ושעוד כמה ימים הם יוכלו : ז) -~· "~....•" יי- · י ושערה היה בהיר ורך . יפה חיתה עד להכאיב. עוד כשהיינו ילדות הכרתי בעדיפות יופייה על פני המגושמות ונטולות החן . אהבתי להתבונן בה בשעה שעמדה מול המראה וסרקה את שערה הארוך והגלי' ולא כמו השער שלי: ערימת מחטי אורן יבשים. תנועותיה היו נדיבות ורוויות עונג, כאילו ביקשה לחלוק איתי את השפע שהורעף עליה. הייתי מתקרבת אליה מאחור בחשאי' נעמדת על הכיסא, עוצמת את עיני ומחכה שתזוז ממקומה כדי שאוכל למהר ולשאוב מתוך המראה את יופיה שהוטבע בה. כשהייתי פוקחת את עיני השתקפו למולי פני הדהויות, שאיתן - וזה ברור היה לי תמיד אי אפשר שיתחוללו לי גיסים. עמדתי ליד מיטתה בבית החולים, לקחתי את ידה בידי ונשקתי לאצבעותיה. כן, גם באצבעותיה התקנאתי. היו לה אצבעות ארוכות ודקות. "עם אצבעות כאלה זה ממש בזבוז לא לנגן פסנתר'" יכולתי לשמוע את אבא מקנטר אותה. אבל מאירה לא יכלה לנגן. המום היחיד שהוטל בשלמותה הבלתי מעורערת היה אטימותה המוחלטת למוסיקה. שם יכולתי אני להפגין את כשרוני. אבל דבר לא עזר: אצבעותי נשארו קצרות ועבות כשהיו. ימים ספורים לאחר מכן' ערב לפני שחרורה, ערב לפני מותה, עמד כך לידה מיכאל בנה, והיא לפתה את ידו ולא הרפתה ממנו . היא לפתה את ידו , באצבעותיה שהשתרגו אל בין אצבעותיו' כאילו בו תלויים חייה. כאילו בה תלויים חייו. לאחר שהלך ביקשה שאסרק את שערה ולחשה לי: "תשמרי לי עליו' פברואר 98' 41 מיכלי. אני ח רדה לו יותר מאשר ליוני ולנעמי . יונצ'וק יידע כשבאתי בערב לבית החולים כבר לא היית בחדרך. במקום בו העמדלהסתדר , הוא מצליח לסחוט אהבה מכולם, נעמי היא עצמאית מיטתך נפער חלל שחור ואת כבר לא היית. שכנתך לחדר , האות ו חזקה, אבל מיכאל ." הוא תמיד עצוב כל-כך , לא עצוב, מיואש, ישישה מצומקת וערירית שנהגה להטמין מתחת לכרית את תפרוס ו~ ו~ ו כשאני שואלת אותו: 'למה מיכאל?' הוא תמיד מחייך אלי את חיוך הלחם שקיבלה לארוחה, בחנה אותי כשהיא מנידה את הראש המלאכים שלו ואומר לי: 'אני לא עצוב, אמא, אני פשוט חושב.י בחוסר-אמון , כאילו גם אני חלק מהקנוניה שאורגנה נגדה. תא נדמה לי שהוא רואה כאילו מעבר לדברים. כאילו יודע שהכול תפל זוכרת איך צחקנו ערב קודם כשהצהירה באוזנינו בפה בסול :שיניים ו חסר ערך ובסוף ממילא כולנו נמות ..." "כמה גוף שלי נענעך , קטן וחולה - נפש שלי ממש אייזן בטון! יאנ כבר רוצה תוותר חיים זה, למי אכפת? אבל נפש זה עקשנית וכמ אני מתבוננת במיכאל , מנסה לאתר בפניו את הדברים שפיענחה בו פרד פולני," ובאומרה זאת חיכתה על חזה כאילו ניסתה לשחרר תא מאירה והוא קולט את מבטי בעיני התכלת המאירות של אמו ומחייך החומר העקשני הכלוא בה, כמו בועת אוויר מעיקה. ךהיעלמות אלי בחמלה של זקן עתיר ניסיון. אני יכולה להבחין בפלומת השער הפתאומית מחדרה התפרש אצלה כחלק ממזימה כוללת לנטוש האות החומה שמכסה את שפתו העליונה וכמו מבקשת להפריך את מראה ולהשאירה לבד , מזימה שנרקמה עוד בתקופת המלחמה. ה"הי הי לד של פניו. בחודשים האחרונים פרץ גופו לגובה, כמו סילון נפט טראסק גדול בבוקר . אחות שלך נופלת על ברצפה ולא לקום יותר . הם ליגיד שגוש אחד מדם שלה נכנסת במוח שלה. ככה! !גינ~קט! בלתי צפוי מבור קידוח. גם קולו הקדים להתחלף והיה עמוק רוז אחר כך הם לוקחת אותה לשם." היא הורתה באצבעה ההשקופ לחלוטי ן לרכות .פניו לכיוון לא ברור , ואני נזכרתי פתאום בתנועת ידה של אמא הכשחית כשקברנו את מאירה, לפני ארבע שנים ועוד חודש, הוא נשא העלי את הקדיש. "יתגדל ויתקדש שמה ובא ..." הגה את המלים בבטחה, מצביעה לעבר בית הקברות ואומרת על חבר שבפסו: "הוא רכב כאילו רהי טות הקריאה שלו היא שעומדת למבחן. ואני נדהמתי ש'.'ם לשמוע שקול הילד הרך שהיה לו התחלף באחת בקול נמוך ועייף, רצתי במסדרונות בית החולים לעבר השם המלא אימה, כאילו שי עוד בכוחי להצילך , כאילו אפשר להחזיר את הבוקר שלפני .הנפילה כאילו ידע באותו רגע, במעין ידיעה פנימית וחסרת רחמים אשאמאי ננה ומרגע זה בא הקץ על ילדותו. כאילו הבין בקולו, כפי שיבין בקצה המסדרון , בכניסה לחדר לטיפול נמרץ , הבחנתי בחיים דשעמ אחר כך בכל הווייתו , שאין עוד בשביל מי לבכות, ואין טעם בבכי . שעון ע ל הקיר המקולף, פניו השזופים תמיד הלבינו ואבריו נשרו אני מבקשת ממיכאל שיעמוד לצידי בשעת הצילום, גם כדי ש י וכל ממנו, כמו עץ מוכה קרה, ואני קרסתי בזרועותיו. ידעתי שהכול לגונן עלי מפני טענותיהם קצרות הרוח של שאר בני המשפחה םוג אבוד ובכל זאת התעקשתי להיכנס אליך, לדבר איתן. את שכבת על ה.נ זיטה ופניך היפות היו שלוות כל-כך. "תפקחי את העיניים, כדי למשוך באמצעותו את נוכחותך אל תוך התמונה .•. ככה לא מתים ." ש כנעתי את עצמי ואותך בלשון של ילדים, "ככה ." אבל האמת היא מאירה, שאני, יותר מכולם, יות ר מי לדיך, אפילו יו תר מחיים שלך , אני היא זו שלא נתנה לך להיעלם מחיינו . ת חת לא מתים." בדיו ק במשפט הזה ניסית י לעורר אותך כששיחקנו יחד תמונתך הגדולה, התלויה בכניסה לחדר , בה את נראית מחיי תכ ערב לפני שעזבנו את הקיבוץ, א ת זוכרת ? ערב לפנ י שנפרדנ ו באיפו ק בחגיגת בת המצווה של נעמי , אנ י מסדרת כ ל י ום שישי רזממך ". "".ב ואי ו.שח ק עוד פ עם אחת ב'נני ח שא ת ז:"ית ה '" הפעו · תי בך . פרחים רענן , כדרך שאהב ת. ל א שיני תי ב בית דבר , הכורסא ות "פעםאח ר ונ ה ו די ו די לכנ י שאמ א חו זר ת מ~דרר-~רכל •. , ·,_ ::יגא לא הירקרקות שעל הרי פוד הדהד ~· ,ד,:: t הן מצך·- ,:י::~ר יעת י ז של כ ל ~~ חד מילדי ך, השטי ח המב 1!·רטט , צ ~י: i ו ת ה חוסיג•:י- ככ~:ר-; rר,·, כל ה::"י!: ··; כי::נ r ה שנ : ז:דז י: 1 ב 'מש .,קהטיפשייהזח ! משחקסוד •'Z. נ i::נצזזו' J נשארו כשהיו , באי סדר נוח כד י שכול ם ידע ו את מקומם , כאיל ו ו הסכמת להפו ך או תי לשותפת סוד . זה היהל אחר שהתגל ה לך שובך לכאן הוא רק עניין של זמן. אפילו הבגדים שלך נשארו שלפני שנולדתי היה לנו אח שטבע בים, אבל על זה לא מדברים. בארונות עד שאלה פקעו ונאלצתי להעבירם למחסן , לא לפני "לך , מיכלי , קוראים על שמו ואני , אם יהיה לי בן , אקרא לו גם שביקשתי מנעמי שתיקח את מה שמוצא חן בעיניה. ככה, מיכאל. אצלנו זה מין מחלה משפחתית כזאת לקרוא על שם גם חדר השינה נשאר כשהיה, ומלבד התמונה המשפחתית שלנו , זו כאלה שמתו . מחלה מדבקת שאפשר למות ממנה, 11 גיחכת אלי , ואחר התרצית לבקשתי ונשכבת על הרצפה הקרה בעיניים עצומות. שצולמה אז ואני ביקשתי לקבלה אחרי שאבא ואמא נפטרו , לא הוספתי שם דבר משל עצמי. כאילו אני רק אורחת במקום: מברשת התחלתי לדגדג אותך בכפות הרגליים, כפי שהייתי עושה תמיד כדי שיניים, מסרק ותחתונים להחלפה וזהו , כי מחר או בעוד שנה יהרלהעירך , אבל את לא זזת. דחפתי תפוז מקולף לתוך פיך , המיץ ניגר על לחייך , אבל את לא זזת. "את סתם עושה את עצמך," תחזרי. בלילה הראשון שלנו ביקשתי מחיים שיראה לי באיזה צד של המיטה טענתי נגדך , "ככה לא מתים. את לא מתה באמת" ואת המהמת היית נוהגת לשכב ואיך היית מניחה את גופך , ואני השקעתי את מבלי להניע את שפתיך: "אני מתה . אני מתה. את לא רואה שאני גופי לתוך הגומה המוארכת שהטביע גופך במזוון , כאילו אני יוצקת מתה?" ועיניך עדיין עצומות. ואז, בהברקת פתאום, לחשתי באזנך: את עצמי לתוך תבנית גבס שעלי להתאים למידותיה. לפעמים "אם תמשיכי למות ככה אז בסוף חיים יתחתן איתי •11 את פקחת את כשחיים מתעורר אלי, עיניו עצומות וגופו הטעון מתוח מעלי, אני עיניך וקנטרת אותי בחיוך: "מי בכלל ירצה להתחתן איתן?" שומעת אותו צועק את שמך , כמו טובע הזועק לעזרה. ואני מלטפת את גבו ושותקת. לא נעלבת על כך ששכח את שמי בסערת פורקנו שוב התבוננתי בך והבנתי שאת כבר לא יכולה לפקוח עיניים: שהרי אני כאן, מאירה, רק בגללך, אולי אומר בזכותך . כ י בי נינו, הדביקו לך את העפעפיים בפלסטר דק כדי שריריות העיניים לא מי באמת ירצה להתחתן איתי? ואולי אם הייתי לצידך באותו בוקר יתייבשו. קירבתי את פי לאוזנך ולחשתי לך דברים כדי לעורר נורא הייתי מצילה אותך. הייתי נותנת את חיי תחתיך , את אושרי אותך. קראתי ספר על הורים שהצילו כך את בנם. סיפרתי לך על תמורת היותך איתי, אחותי. אבל אני לא הייתי לצידך ברגע ב עמי שכבר לא יכולה להתאפק י ו תר , והי . א מוכרחה לשתף אותך הנורא ההוא שחצה בין חייך למותך. בסיפורים על קובי , החבר החדש שלה, ואיך שכל החברות שלה באותו בוקר נסעתי לאוניברסיטה כדי לסכם עם המנחה שלי פרטים מקנאות בה. ועל מיכאל , שהחליט למרות דעת חבריו לעלות לתורה אחרונים בקשר לעבודת הדוקטורט שעמדתי סוף סוף להתחיל ביום בר המצווה שלו וכבר החל לומד את פרשת השבוע. יש לו יופי בכתיבתה. משהו על עקורי הפילוג בתנועה הקיבוצית. דיברתי של קול , הוא לא מזייף כמוך , גיחכתי והתבוננתי בך כדי לדלות את תגובתך. אבל את נראית כמתעלמת מדברי , כאילו עסוקה בעניינים איתן על זה ואת אמרת בחצי חיוך: "זה יופי של רעיון להפוך סבל חשובים יותר מדברי ההבל שאני מלהגת באוזניך • ויוני , עודדתי את לתזה אקדמאית," ונדמה היה לי שאת קצת מלגלגת עלי וכמעט עצמי להמשיך , יונציוק הקטן שסיפורי התעלולים שלו גרמו לך שהתחרטתי על כל העניין. 42 ••••••ג ליון 216 תמיד לצחוק, הוא התחיל לאסוף צבים, ויש לו כבר שניים, כי צבים לא עוזבים אף פעם את הבית שלהם". וכבר כמעט שאנחנו מוכנים לצילום, אלא שבאותו רגע מבחין יוני בשפירית שמעופפת אל מול המצלמה. הוא מזנק ממקומו כדי לתפוס אותה וכמעט נתקל ביוסקה הצלם. נחמהלה מצטרפת אליו בריצה ושניהם מדלגים בעקבות השפירית, משמיעים לעברה קריאות לוחמים אפריקאים בטקס יציאה לקרב. ושוב הכול מתפרק. ושוב אצטרך לאחות אותם מחדש כדי שתצא תמונה שלמה. והכול מוטל עלי. אני שולחת מבט מתחנן לעבר חיים. שיעשה משהו. שיעזור לי. מה בסך הכול אני מבקשת? תמונה של כולנו ביחד' זה הכול. שהרי אם לא נתאמץ לשמור על מה שנותר לנו הכול יתפורר לאבק. חיים מפנה ממני את מבטו ומתבונן בשיח הפיטנגו שמאחורינו' שיח הפיטנגו שנטע במו ידיו לבקשתה של מאירה שהתעקשה לקרוא לו עץ הדובדבן שלנו. עוד שבועות ספורים יבשיל הפרי ואנחנו כבר לא נהיה כאן. וידיים זרות, ידיים מפונקות ותובעניות, יקטפו את הפרי ואולי יעקרו את השיח, כי לא יסתגלו לטעמו החמצמץ." יוני' פניו המנומשים סמוקים מהתרגשות, מסתער לפתע לעבר השפירית שנחה לרגע על ידית הברז. הוא נתקל בנחמהלה, שמחקה את תנועותיו' ומשתטח על הדשא, רק נפסע בינו לבין הברז החלו.ד פניו מעוכים על משטח הדשא הדוקרני' פורץ יוני בזעקות מרות, כאילו ביקש לשלוח את מחאתו אל לב האדמה: "אמא." אמא." אני לא רוצה לנסוע לשם! אני לא רוצה! אני שונא את המקום המחורבן הזה! שונא אותו!" חיים קם ממקומו' אוסף אותו בזרועותיו' מצמיד את ראשו אל חזהו כשהוא מלטף את פניו ומסיר בעדינות פיסות דשא ופירורי אדמה שדבקו בהם. יוני ממאן להינחם וחיים מתבונן בי כשהוא מניד את ראשו בעצב ומבקש ללא מלים שאבין כי דמעותיו של יוני הן דמעותיו שלו' שיבשו עוד טרם היווצרותן. ובאמת מעולם לא ראיתי אותך בוכה, חיים שלי. לא בכית כשבא הרופא בקיצו של אותו לילה מתיש ובישר לנו שמאירה נפטרה. "היא נפגעה קשה בגזע המוח," הסביר לך' 'גזע המוח', כאילו דיבר איתן על ייחודים והרכבות, מלים הלקוחות משפת גידול העצים שהיא שפת האם שלך . לא בכית כאשר הודענו לילדים על מותה. וגם לא בשעת הלוויה. בלילות אני מתעוררת ומתבוננת בפניך, מצפה לגלות בהם את סימני הבכי' שמציף כנגד רצונך את המחילות החסומות של תודעתך . אבל פניך יבשות. ורק תנועת השרירים המכווצת אותם וקול שיניך בחריקתן מסמנים לי שאי-שם במעמקי מוחך מתחולל מאבק שאין בכוחי להבינו. ברגעים של קרבה, אני משעינה את ראשי על ראשך' מצמידה את רקתי אל רקתך' כאילו מנסה לדלות מתוכך את מחשבותיך הכמוסות ביותר. על מה אתה חושב, אהובי? אני משגרת אליך את מהשברתי ללא קול' מה אתה מרגיש? מה מסתתר בעמקי לבך, ספר לי. ואתה מלטף את זקנך בתנועה רחומה, ואחר את שערי' ואצבעותיך זוכרות עדיין את גלי שערה של מאירה, ומציע לי' כקורא את הרהורי' לחדול מחיפושי אחר המופלא ממני. "אין עומקים נוספים. מה שרואים זה מה שיש," אתה מחייך אלי . נעמי מכריזה בקולה הצווחני: "די! נמאס לי מכל הבלגן הזה של צילום משפחתי. אם זה לא מתבצע תוך דקה אני עפה מכאן!" וכדי להדגיש את רצינות כוונותיה היא פונה אל קובי שמסתכל בנו מן הצד ומפצירה בו להצטרף אליה. יוני מוחה את עיניו ומשתחרר מאחיזתו של חיים, כאילו מיצה את מנת הכאב. הוא מפתה את נחמהלה לצאת איתר למסע בלשי בעקבות "חרגול מכוחות האויב" המסתתר בדשא. מיכאל בוחן אותי במבטו ומציע לי בתנועת יד להמתין מעט, "הם תיכף יחזרו," הוא מרגיע וניגש לדבר עם יוסקה הצלם כדי להבטיח שלא ינטוש אותנו • חיים יושב על הכיסא במרכז התמונה שהתרוקנה מדמויותיה, מהמהם שיר ערש נשכח שאמא חיתה שרה לנו "מי יתנני עוף, ציפור כנף קטנה."" מאירה ודאי שרה אותו לילדיה בנדודי אין סוף נפשי מה מתענה ..." היא בטח זייפה להם כהוגן וחיים היה צריך לשיר במקומה, אני מגחכת לעצמי וצונחת למר גלותיו נטושת כוחות, כשאני מניחה את ראשי על ברכיו ומהמהמת איתר את המנגינה. כבר לא תהיה תמונה משפחתית, אני מוותרת בלבי' ללא צער ואפילו בהקלה מסוימת. התמונות האלה יש בהן תמיד צער של פרידה, והם לא רוצים להיפר.ד הם לא רוצים לעזוב את החברים שלהם, את הים ואת נעמי' מהדהד בראשי המשפט שאמרתי אז לאבא. ולנו נוסף גם הקבר של מאירה. באותו רגע אני מבינה פתאום את מבטה הכבוי של אמא מן התמונה המצהיבה התלויה מעל למיטתי . לאבא היו תשובות נחרצות שאין עליהן עוררין' לי אין . חיים אולי יילך אחרי' מותש משנים של תחושות אשמה והדיפת הצער' אבל היכן תימצא לו האדמה בה יוכל לשתול את שורשיו מחדש? אני נזכרת בטיול האחרון לשפת הים עם ילדי הגן יום לפני שעזבנו . מרים הגננת, לראשה מטפחת כחולה וסינר לבן עוטף את מותניה העבות שאלה: "מי מכם יודע, ילדים חביבים, איזה דגים חיים על החוף?" ואני השבתי בלחש: "דגים מתים" ולא הבנתי למה כל הילדים צוחקים. נחמהלה עייפה מן הריצה אחרי השפירית ובאה לצנוח בזרועותי כשהיא משחילה עצמה ביני לבין חיים. "עכשיו אתה יכול לצלמן אותנו'" היא מודיעה בחגיגיות ליוסקה שכבר התכונן לארוז את כליו' "יש אמא ויש אבא ויש אני," כמה פשוט, אני חושבת לעצמי , וכמה נכון' ומיד מתחרטת. שהרי אפילו במשאלותי הכמוסות ביותר אינני שוכחת מה מוטל עלי' מה לקחתי על עצמי • באהבה. אני מלטפת את נחמהלה במבטי ואומרת בלבי שגם היא נושאת על עצמה חוב של אהבה. קראתי לה על שם אמא. "אצלנו במשפחה זה כמו מחלה מדבקת, אפשר למות מזה" מהדהד בתוכי קולה של מאירה ואני מחבקת את בתי בבהלה. יוסקה טוען את מצלמתו וקורא לעבר נחמהלה: "איפה ציפור' נחמהלה, איפה ציפור?" והיא מרימה את מבטה ומצביעה ביד הדובשנית שלה לעבר השמים: "הנה ציפור!" וקול זמזום המצלמה נשמע כמו שער שנפתח. !!"שי" מכריז יוסקה בהתלהבות ומנופף באגרופיו. "זה ייקח בערך שבוע עד שהפילם יחזור מהפיתוח," הוא מקנח את שפמו בהתרגשות, "אני מקווה שלא תברחו לי בינתיים, אח?" אני ממשיכה לעקוב במבטי אחר הציפור הבלתי נראית עליה הצביעה נחמהלה. אולי היא הדרך שנפתחה לי. להמשיך להתגעגע אל מקום אחר' אל חיים אחרים. לא לנסות לחיות אותם רק לחלום עליהם, ולראותם כדרך שילדים רואים דברים בלתי נראים." יום אחד' שגם הוא בלתי נראה, אולי." • פברואר 98' 43 ו~ s ~.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.1.1.l.l.l.l.l.1.l.l.l.l.l.l.l.l.1.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.l.Jill ן~ מצד זך, ~ עמוס לזיתן מוספים, ספרים, ארועים בחייו לא נדפסו אלא קומץ משיריו' ואילו מסירה קללות תוחרמו חייה הקצרים ומותה הנורא <תיאור חהרצ בספר' אף שהוא עובדתי ויבש, הוא מצמרר ספר השירים עליו עמל במשך שנים ראה ראו גם היום> אלא גם של הדמות ההיסטורית רק לאחר מותו ב 1950-. <גם מותו, ,אגב משימה לא קלה נטלה על עצמה יאירה גנוסר עבר כמעט ללא ציון . היחיד שתבע חקירה בספרה "לא בשבילנו שר הסקסופון" לע שסולפה ולא הובנה. מקור העוול אינו רק וערער על גירסת הבולשת הבריטית, היה שירי יאיר אברהם שטרן <הוצאת יאיר 468 במיתוסים המנוגדים של המחנות היריבים, דווקא פרופי יהודה מאגנם מ"ברית-שלום", עמי, 1998(: גם מחקר חלוצי של שירי 'יאיר אלא בעיקר בשל העובדה שבאף אחד מהם אל הוכר יאיר בדמותו האמיתית -כמשורר . שכינה את יאיר' שהיה מתלמידי ו שאפילו רישום מדויק שלהם טרם נעשה באוניברסיטה, "אנימה קאנדידה" -נשמה לפניה; גם שרטוט הביוגרפיה היצירתית שלו מאירה>. וחשיפתם של כתבי-יד גנוזים וקטעי יומן- תזה מרכזית, אפוא, בספרה של גנוסר , חיים מתקופת היותו סטודנט םבירושלי המקיף נושאים רבים, אולי רבים מדי' אול 11 לא בשבילנו שר ובפירנצה; גם התחקות אחר "התקבלותו" נוכל להתרכז כאן אלא בה, היא התזה השירית, ובעצם דחייתו' על ידי תתרבו הרוב של היישוב, אשר מחקה אותו מן המפה הסקסופון// העוסקת בפואטיקה של שירתו' שהיא ההרב יותר מארס-פואטיקה בלבד' שכן באמצעותה התרבותית של זמנו ושל זמננו כ"משורר מבקשת המחברת גם להסביר את והתפתחות מקולל", ומשימות נוספות. אבל יותר 'מכולן האישית של שטרן מעלם חמודות אוהב חיים, סבורני' זוהי המשימה הקשה מכל המנסה סטודנט בוהמיין ודוקטורנט מצטיין המתכנן לחולל שינוי עמדות - מנטליות תותרבותיו אברהם טטדז קריירה אקדמית, לראש אירגון תמחתר - הן בשמאל והן בימין' ביחס ולדמות קיצונית. לפי תפיסה זו' ופעילות השנויה במחלוקת, ובעיקר בלתי-ידועה, לש המחתרתית של יאיר חיתה בעצם פועל איוצ מנהיג המחתרת לח"י' יותר מיובל שנים משירתו ולא להפך' כלומר המשורר קדם לאחר הרצחו ב 1942-• כרונולוגית ולוגית - לאיש המחתרת. על קורא בן-ימינו' אומרת גנוסר' ניצב מול שני כך מעיד גם שם חלקו הראשון של הספר מיתוסים סותרים הקשורים לאחרית ימיו של הקרוי "ביו גרפיה של משורר כנרצח פוליטי" , אברהם שטרן: טרוריסט, איש כנופיה אלים, משמע, אף שהרצח היה פוליטי' הנרצח היה מזה; ומנהיג דגול שנרצח בדם קר על-ידי משורר . במלים אחרות, האופן שבו תפס יאיר שלטון זר' מזה. לשני המיתוסים נגיעה את הפואטיקה השירית שלו ואת מחויבותו ממשית בחייו' אבל שניהם מאפילים, הטוטלית כלפי שירתו' הוא שגם הביא אותו לדעתה, על דמות המשורר' שהיא מבקשת בסופו של דבר לתפקידיו הפוליטיים. כך' לחשוף. השמאל ראה בו פאשיסט: הימין ראה בו למשל' מפריכה גנוסר טעות רווחת, כאילו ובאמת, המאמץ הגדול וגם ההשג של הספר' השם "יאיר" היה כינויו המחתרתי. האמת אינדיווידואליסט: משוררים ראו בו טרוריסט: לדעתי' הוא בהצגתו של יאיר בראש עמיתיו במחתרת ראו בו מנהיג. אפילו רד" היא שכינוייו במחתרת היו "עזריה" וראשונה כמשורר שהשירה חיתה ממהותו ישראל אלדד' חברו לדרך' כינה את ושירי ו"אריאל" ואילו יאיר במקורו <השם אמנם הפנימית ביותר וגם יעורר העיקרי בחייו. נגזר משמו של הקנא אלעזר בן-יאיר> היה מבחינה זו , הספר מרתק ומשכנע כאחת, "מעשיים" וסבר כי חייו' ולא שיריו' היו עיקר שם-עט בו בחר לשימוש גלוי דווקא' ואולי גם מצליח לשנות עמדות ת<לפחושירתו . "היה זה"' אומרת יאירה גנוסר' "מבט אצלי , שגדלתי בצד של ה"יישוב" וכל מה שגוי שהקנו לו מעריציו הפוליטיים, ואימצוה כשביקש לעברת את שמו <שטרן-כוכב-יאיר> לצורך פרסום של שיריו ובו השתמש שידעתי על שטרן זה שהשתייך ל"פורשים">. שוללי דרכו וקיבלוהו הדיוטות. מבט שגוי התחושה העולה למקרא ספרה של גנוסר' שהפך לכעין הסכמה נרחבת" <עמ' 71(. יאיר לראשונה ב-ד 193 כשפיוסם שלושה מהם נודע בעיקר כמחברו של שיר אחד 'חיילים ב"הירדן" <עמי 225(. היא שדמותו של יאיר היא דמות טרגית למדי , ואין זו רק הטרגדיה של הדמות ,החיה אלמונים' שנעשה הימנון המחתרת, כאשר המודלים הפואטיים, אפוא, מהם שאב 44 ······ ןוילג 216 העיקר הוא כי יאירה גנוסר המשוררת, הקרויה על שמו של יאיר <אחיה הבכור פנחס גנוסר נמנה עם המגורשים לקניה> הצליחה בספר זה לתאר דמות חיה ושובת לב של אדם ומשורר , כפי שביקשה בדבריה המתפרסמים על גב העטיפה, המתארים את יחסה המשתנה ליאיר בתקופות חייה השונות, ולהציב מחדש את נושא "המשורר המקולל" לדיון , שבעצם מעולם לא נערך. הז מנחם בן זה?! איך אומרים אצלנו בלשון 'הכזה, כאילו': "אני לא מאמין!" ובכן אני לא מאמין למה שקראו עיני ברשימתו של מנחם בן ("אשתי אומרת שלא התאפסתי מאז המפגש עם ראש- הממשלה, ויש בזה משהו" מוסף 'תל-אביב' של ידיעות-אחרונות 13.2.98( על פגישתו םע ראש-הממשלה <ואני מביא זאת גם לתועלתם של הלא תל-אביבים שאינם קוראים מוסף זה>. אפשר לעשות מהפך משמאל לימין <לא שזה כבוד כל-כך גדול> וזה קרה לכמה אינטלקטואלים אצלנו; אפשר להיות תומך במדיניותו של ראש-הממשלה מנימוקים ענייניים, כביכול; אפשר להתרשם מכישוריו הרטוריים; אפשר , אפילו , להיות מוזמן , עם עוד תשעה אנשים, לפגישה בביתו בירושלים (ב 15- בינואר השנה>: אבל לאבד ככה את הראש? את כושר השיפוט? ואת הכבוד העצמי? מנחם בן הוא בדרך-כלל מבקר ספרות בעל רגישות גבוהה למלים - כיצד נתן, אפוא, לטקסט שכזה לצאת מתחת ידיו , אלא אם כן היה תחת השפעת אותו סם הזיות >ד.ס.ל< שהוא מרבה לדבר בשבחו גם בכתבה הזאת, או שנתביהן הפך לתחליפו הממכר? הנה כמה קטעים נבחרים מאותה רשימה שלא תיאמן. עוד לפני הפגישה עצמה, רק משנודע לו כי הוזמן אליה, הוא כבר מתמלא התרגשות עצומה. הוא נזכר שבעבר כבר לחץ באקראי את ידיהם של שני ראשי-ממשלה <פרס, שמיר> אבל הפעם זה, כמובן , כל-כך שונה: "יש כמובן חבול בין לחיצת ידיים קצרח עם שני ראשי ממשלח לשעבר. לבין מפגש ממושך עם ראש-ממשלח מכחן. מח עוד שמדובר בנתניחו. ראש ממשלח שאני מאוהב בו כמירח ונח (עם כל הביקורת חמחותית שיש לי עליו). ולחיות אדם הפוגש את נשוא אהבתו. ועוד למשך ארבע וחצי שעות. ועוד בביתו חחדש ובהשתתפות אשתו - אין חרבח מתנות נפלאות מזח בעיני בעולם חזח". אלוהים! אתם קראתם את זה? ראש-ממשלה שהוא "מאוהב" בו; "נשוא אהבתו": "אין הרבה מתנות נפלאות מזה בעולם הזה". זה מנחם בן זה?! בהמשך הוא מחליט <עניין מוזר כשלעצמו> כי ועלי למות, מוחי יישפך . גנוסר מביאה מקבילות נוספות בין השניים, המצביעות על מימוש התפיסה הפוטוריסטית בשירת יאיר , והכוללות הסתייגות מליריקה, חרוז מודרני , שירה כנשק, דינמיט כמיתוס ועוד <עמ' 79-76(, כך שכאשר הופיע שירו הידוע ביותר של יאיר 'חיילים אלמונים' ב- 1932, הוא לא בקע מן האין , אלא נבנה על יסודות מהפכניים-פוטוריסטיים מוכרים, כמו קריאת קרב נגד השאננות החברתית ("חיילים אלמונים הננו בלי מדים;." משורה משחרר רק המוות">: צבעוניות דרמטית אימננטית של צבעי אדום ושחור ("בימים אדומים;." /בלילות השחורים של יאוש">: תפיסת הקורבן וההרס העצמי כתנאי לבניין עולם העתיד ("כמו במלט נדביק הגופות לבנים;." ;ובניין המולדת נקים"), בכלל הפרק המוקדש ל'חיילים אלמונים' )-147 175( הוא, לטעמי, מן היפים והמאלפים בספר . ממנו מתברר גם, כי השיר שהפך להימנון המחתרת, היה שירו הראשון של יאיר בעברית והוא לא נכתב כלל כעדות לחיי מחתרת ולא בתנאי מחתרת, אלא בהוויה הסטודנטיאלית הנוחה יחסית של המשורר באותה עת בירושלים. את נסיבות כתיבתו ואת משמעותו מתמצתת יפה גנוסר באומרה, כי אף "שנקודת המוצא לשיר היא פרעות תרפ "ט )1929( הרי האמירה המרכזית בשיר מתעדת תובנה פוטוריסטית: התנגשות חזויתית בין אנשים צעירים לבין גורל". עם זאת הוא יכול , כאמור , גם להסביר את המעבר מחיים סטודנט לחיי לוחם. מקוצר היריעה לא אוכל להאריך , לכן אביא רק עוד פיסקה אחת מדבריה של גנוסר , המסכמת את סוגיית 'המשורר והחיילי: "תולדות חייו של יאיר לא היו צירוף מקרי בין כתיבת שירה לבין פניה לאלימות, אלא תולדות משורר משכיל העורך את בחירותיו מן הזווית של 'אינטליגנציה+טרור' על רקעה של מסורת בינלאומית. יאיר הוא דוגמה ארץ-ישראלית לזן של משורר מהפכן , שכתיבתו וחייו מבטאים - בהיותם כרוכים יחדיו - קונפליקט היסטורי מהותי , מחאה נגד סדר קיים, התנגשות הכרחית מודעת בין המשורר לבין השלטון. הן מרחיבות את התצפית על הביוגרפיה של יאיר ממקרה של מנהיג מחתרת שנרצח, למהות כוללת קונפליקט אימננטי בדור היסטורי בין אלימות השלטון לבין המשורר" <עמ' 86(, הדברים יפים, בלי ספק, והלב נפתח לקבלם, כמו את הספר המרתק הזה כולו , ולא הזכרנו אלא מקצתו <פרקים מעניינים הם פניו הפארודיות והסאטיריות של יאיר וכן יחסיו הנפתלים עם וטוש>. בפראפרזה על שם ספרו של קנז הנסקר למעלה, אפשר לומר כי בספרה שלה היא 'מסירה קללות וחרמות' גם אם אינו עונה על כל השאלות, בפרט בכל הקשור לאי-התקבלותו כמשורר . אולם השראה, היו המודלים האירופיים שעוצבו בין שתי מלחמות עולם, ושחיברו יחד "אינטליגנציה+טרור". יאיר נמנה, לדבריה, עם המשוררים שבשבילם "היות משורר והיות מהפכן הם שני גילויים של אותה אישיות". הוא התרשם מ"מרד המשוררים" האירי ב- 1916 וממנהיגו פטריק פיוס, שהכריז כי "יעורר של המשורר הוא להיות טרוריסט- מהפכן הנידון למוות, שמותו מקדם את המאבק הלאומי". אולם מעל לכל' היה זה הפוטוריזם הרוסי ממנו הושפע יאיר ישירות ובעוצמה רבה. כבן התרבות הרוסית, שפה שבה אף כתב את שיריו הראשונים, הכיר יאיר הכרות קרובה את יצירתם בת הזמן של משוררים כמו יסנין , בלוק, ובעיקר מאיאקו בסקי , עליהם כתב ת יאורטיקן הספרות ורמאן יאקובסון במסתו הידועה <'על דור שביזבז את משורריך') כי "המשורר הוא אויב זמנו , אויב מדעת; שיגרת ההווה היא טריטוריה חסרת אוויר לנשימתו." כל אחד מהם חדור בהכרת או בדנו , הכרה ממושכת ונוקבת לבלי נשוא."" <כמצוטט אצל גנו סר' שם> מה שאפשר לומר במידה רבה גם על יאיר. יאירה גנוסר מונה מקצת מתכונות השירה הפוטוריסטית שאימץ בכתיבתו: אנרכיזם קולקטיבי של מורדים/ פניה לחומרים חסרי הילה אסתטית/ הסירוב להזדקן; שאיפה למות צעיר; נטייה להרס עצמי/ אלימות כתנאי לעולם העתיד , וכדומה. היא מראה בפירוט עד כמה הכיר יאיר את שירת מאיאקובסקי ועד כמה הושפע ממנה. כמשורר מודע ולא נאיבי , התיר לעצמו אף לעבד ולשבץ בעולמו האותנטי את התמונה הפוטוריסטית של מאיאקובסקי. בשירו 'חיים אנחנו במחתרת' <פירנצה 1934( הוא כותב: ונאמין ביום צלמוות ... עם אלוהים נשרה ומוות נקביל פכי גואלי-ציון . נקביל פניו : יהי דמנו מרבד אדום ברחובות ועל מרבד זה מוחותינו כשושנים הלבנות . דימוי מפורסם זה של המוח השפוך כשושנים לבנות על מרבד הדם <מעין מבשר של "בארגמן" המפורסם ממנו> הוא בעצם עיבוד אסתטי של דימוי המופיע בפואמה של מאיאקובסקי 'חליל חוט השדרה' <עברית: אריה אחרוני, הוצאת אלף, 1978( "."ומוחי אמרח על טיילת האבן!/ הנה חיללתי את השם; צווחתי אין אלוה."" כאשר אצל שניהם מובלטים באכזריות צבעי הדם והמוח, אדום ולבן: אצל שניהם נמצא הדובר הלירי בעימות עם אלוהים: אצל שניהם משולבים החג, הרחוב והמוות: ואצל שניהם דומיננטית העמדה הטו גית - אני יצרתי חג ברחוב 45 פברואר 98'•••••• בשל העובדה שהתנסה לפני כעשרים שנה מתמשכת עם ראש-הממשלה, ימצאת הוותיקה תעבור מהפך נפשי ומושגי. לא נוכל בשימוש באותו ב-ל.ס.ד. רצוי שיסרב לנכון להזכיר כמה גיבור בעיני נתניהו לעשות זאת כל עוד היא תתנהג כאילו להכ לפגישה כדי שלא להזיק, חלילה, לראש- במהלך הגיבורי הזה של בלימת תהליך יבוא על פתרונו בשלום ברגע שצהל גייסו ו~ 5 אוסלו. מול כל איומי הערבים והלחץ לגבולות 67, כאילו כל הבעיה החלה ועתידה הממשלה, וכך כאשר הוא שומע את ההזמנה ,~ בטלפון "סוג מסוים של גלי אושר נכזבים העולמי. נתניהו איש נפלא, גיבור טבעי". להסתיים עם הכיבוש."" ~ מציף אותי. כי אני יורע שאני חייב לסרב". "כמה גיבור", ב"מהלך גיבורי", "איש ,נפלא אכן , העתיד הזה, של נשק גרעיני ערבי לעלו להיות מבהיל , אבל דווקא הוא עושה תא "גלי אושר נכזבים, כי אבי יודע שאבי חייב גיבור ,טבעי" לסרב" ממש לא ייאמן. אבל אל דאגה, סופו אפשר להמשיך עוד , אבל אסתפק באלה. התשובה לשאלתו של שביט פשוטה יחסית של דבר שהוא בכל זאת הולך לפגישה. ושם השאלה היא האם צומח כאן מתחת לאפנו לא נוכל להתקיים בו ללא שלום! לא חהכו קורה משהו נוסף שהדעת הצלולה לא קולטת איזה פולחן אישיות חדש, שמטפחים אותו כמו בעבר , ולא מאזן האימה, כמו ןבי אותו לגמרי , הוא מגלה איזה קשר "מיסטי" דווקא משכילים ואנשי-רוח? המעצמות <כי איננו מעצמה> יקיימו ואותנ בינו לבין ראש-הממשלה: לא לחינם הזהירו חז"ל דווקא אנשים מסוגו בעתי.ד ורק מחסום מוסרי , כן רק הוא בלבד , "... אתה יורע שיש איזה קשר מיסטי קל של בן כאשר אמרו "הוו זהירין ברשות עשוי יהיה להרתיע את התוקפן. לכן במוט כינינו, ביני לבינך. אמרתי לראש- <ביחסיכם עם השלטון> שאין מקרביך לו להגיע אל העידן ההוא כשאזורנו נתון רכב הממשלה. ראשית, נולדנו שנינו בכ"ח לאדם אלא לצורך עצמן". <אבות, פרק ,)'ב בשלום, ולא במצב של סכסוך כמו עכשיו . לאור כל זה, האם באמת קשה לקבוע כי כתשרי. אני בתש"ח )48'( ואתה בתש"י נתניהו , חרף כל כישוריו האינטלקטואליים )49'(... שנית. שנינו בחרנו לעצמנו תא ותחכומיו הכוחניים, מוליך אותנו לאותו ןאסו השם - בן. אני כשם משפחה (קורם קראו כוכב שביט מבהיל?! לי בדאון> ואתה כשם פרטי. כי תבארצו הכרית הרי קראת לעצמך: בן ניתאי". אין לי בעיה עם דעתו של ארי שביט על תרומתו של ארי שביט לתובנה זו אינה ריות לרגע היה נדמה לי כי מדובר באיזו האליטות של השמאל שהן , לדבריו , מכוכב שביט, שאינו מגרש את .האפלה פארודיה, שכן כאשר אמר לו בן מה שאמר מתנשאות, אטומות ודוגמטיות. אולם לא הז על תאריכי הלידה העבריים המשותפים העיקר. העיקר הוא שהטיעון המרכזי ושל שלהם, לא הגיב לרגע נתניהו , כאילו לא בוויכוח הגדול בו פתח <"שנת השנאה", המתגנדרים בלימודי וגבר הבין במה מדובר , ובן מעיר על כך בדברים מוסף 'הארץ' 2.1.98( על מנחיגרת ו לשהבאים : "ראש-הממשלה הסתכל בי תוהה נתניהו , והמובא בעצם רק בסוף תשובתו פרופסור דניאל בויארין - בעל ההקתדר קלות. חשד קל עבר בי, שאולי ראש למגיבים עליו ("אל מול השבט", מוסף למחשבת חז"ל באוניברסיטת יבדקל הממשלה לא לגמרי מורע לתאריך הולדתו 'הארץ' 9.1.98( קורס כמגדל קלפים. וכך בקליפורניה - תהה בהרצאת הפתיחה אשנשהעברי . שהופיע בכמה תחקירים הוא כותב שם <תוך השמטות>: "מעבר לפינה בחנוכת בית עלמא בת"א, כיצד לתפעל תא המונח GENDER בעברית. בירושלים, םש עיתונאיים עליו ..." ממתין לנו עידן מבהיל. בתוך פרק זמן קצר הוא עושה שנת שבתון , נתקבל המונח 'מגדר' אבל , למרבה אכזבתי , לא בפאר ודיה מדובר תורכב הפצצה הערבית. ראשי החץ .יחומשוכאן , אלא ברצינות תהומית. ;:; ר ן , גם דברים 35-30 השנים הטובות של המונופול <על משקל מגזר> על שימושיו , למשל , ט'טקס מגדרי', 'סדר מגדרי' וכדומה. אבל דכיצ נכוחים רבים היו למנחם בן נוטים אותו כפועל? שאל. לומר לראש-הממשלה, בוטו המשמעות המקורית של GENDER תבאנגלי שאמרם. בעיקר כאשר הזהיר הוא מין דקדוקי , כלומר האבחנה בין שמות אותו מפני ש"ס, הרב עובדיה ממין זכר וממין נקבה <ללא קשר לסקס>. ושני האליהן <אלי שי - שר אולם בגלגולה המודרני הורחבה תחולתה על העבודה, ואלי סוויסה - שר כל התחום של יחסי גברים-נשים, שהתפתח הפנים> ההולכים ומשנים את עם ההגות הפמיניסטית. צביון החברה החילונית- ב ויאוין , המזכיר בכתביו את תרומת ציונית במדינה; כאשר דיבר התיאוריה הפמיניסטית להגותו , ושבהרצאתו על החינוך , הפלורליזם קרא פרקים מתוך ספרו החרש "התנהגות התרבותי והלגיטימיות של בלתי -הרואית /1, נזקק לצורת הפועל של שלושת הזרמים ביהדות; או מגדר כדי לומר ש"הציונ י ממר גדר על-ידי כאשר הציע לו למנות את פרויד כגבר , והציונות כולה, לפיכך , היא אילנה דיין למנכ"ל רשות זכרית" <פיסקה ממנה כבר אפשר ללמוד על השידור, מינוי מקצועי אופיו הנקבי והאנטי-ציוני של ספרו>. מובהק, במקום מינוי פוליטי. ובאמת, איני בטוח אם תרגום 'גברו' ל'מגדר' אבל לשם מה החנופה הדביקה הוא הקולע ביותר. מגדר נגזר מ-גדר ויכול כדבש בה הוא טובל את להתאים לכל מיני התגדרויות. לעומת זאת אצבעות ידיו . אני מבין הפועל המרובע ג.נ.ד.ר. מתאים, לדעתי , שמנחם בן מתנגד בתוקף הרבה יותר • ראשית, הוא שומר במלואו על להסכמי אוסלו ורואה בהם אותיות השורש הלועזי. שנית, פעולת סכנה גדולה, אם כי לזכותו ייאמר שסכנתה של מדינת ארי שביט צלום: דינה קורן ההתגנדרות שייכת במובהק <עדיין> ליחסים ש"ס אינה פחותה בעיניו ממדינה פלסטינית, האסטרטגי הישראלי , בהן לא היה על לישרא בין המינים. שלישית, העוסקים בלימודי גברו מרבים להתגנדר בעובדה זו. שם-הפועל, אבל שימו לב כיצד הוא כותב בעניין זה על איום קיומי אמיתי , יגיעו אל קיצן )",( איך לפיכך , הוא 'לגברו'; שם הפעולה 'גנדרנות': :נתניהו נחיה כאן תחת האיום החדש? לא נוכל בעל המקצוע 'גנדרן'; הטקסט 'גנדרני' "ומכיוון שכבר הייתי נתון בשיחה לעשות זאת מבלי שהאליטה הישראלית 46 ןוילג•••••• 216 וכדומה. ועוד אפשרות: מרצה זוטר ייקרא ישראלית צעירה הצח"."( את פני הים וברח גונדר;ית ומרצה בכיר ' רב-גונדר;ית. איתה"), אלישבע גריבבארם, בתרגרם ראובן הסטודנטים מתגנדרים, והבוגרים מגונדרים שניר: מחמוד דרוויש ("אוי איזה גשם בלימודי גבור .• הלנה") בתר גרם פרץ-דרור בנאי: ומעל כולם, המשורר הסורי-לבנוני הוותיק, בזאר קבאבי' בשיר הקרוי "יומנו של עורק מן "מה לי חרב מה לי "מלחמה? השירות הצבאי" בתרגום לאה גלוזמן. שיר נהדר של משורר גאון בערוב ימיו , כאשר' אף שאין זה נהוג להמליץ על יצירות בכתב- כדברי ההסבר של המתרגמת, השיר מעלה העת בו אתה כותב, אין זה גם הוגן להתעלם אנלוגיה טרגית בין ארנון התשוקה לארנון מן הראוי לציון, רק בשל עובדה זו. וכוונתי הכתיבה: לתרגומים מן השירה הערבית שהובאו בגליון דצמבר של 'עיתון 77.' עניין זה חשוב לא אוכל לעשות אהבה כשלעצמו, אבל לא על-כך אכביר מלים, בלי אהבה אלא שפשוט השירים היו כל-כך יפים בזאר קבאבי ולא לכתוב שירה בלי שירה ורעננים שאי-אפשר שלא לציין זאת. והיה האם אפשר גברתי ש להם גם איזה קו מאפיין' כמדומני , של "לכבד את מרקס" שאפשר לקוראו באופנים תאהביני פייסנות, ויתור' היפוכה של התלהמות <משעשעים> רבים: דרך אבו נוואס הקלאסי לוחמנית. החל במשוררת המצרית הצעירה, בתרגומם של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט בעוד אני נטול עבר אימאן מרסאל' ששיריה, בתירגומו המצוין המחזיר חרב לנדנה ("מה לי חרב מה לי חסר זהות של ששון סומך' מלאים כה הרבה חן והומור מלחמה?/ אני נועדתי לעינוגים <לי היא הזכירה את אביבית רווח הישראלית ולשעשועים">: עבד אל-קאדר אל-ג 'באבי' שורות ששווה לחזור ולקרוא. כאמור' גליון - תגליתו של עתרן זה> כמו למשל בשיר הגולה העירקי' המקדיש שיר למשוררת דצמבר מס' 214• • כשהם עברו על ידנו ראיתי שהנערה בוכה והפרצ;ף של החתול מרוסק, כאילו נדרס או ננשך באכזריות. בעין אחת הוא הסתכל בנו' בלי להאשים ובלי לבקש רחמים, והעין השביח חיתה פצע פעור . דחפתי את העגלה במהירות ושי לא הספיק לשים לב: הוא נופף להם בידידות. לא סיפרתי לה על החתול' היא האמינה באותות מבשרי-רע. יכולתי לבטל את הארוחה ולא ביטלתי. רק שכחתי לקנות יין. היא הגיעה בדיוק בשבע וחיתה כל-כך יפה שאפילו שי נראה מוקסם. לי הביאה ורדים אדומים, וכנראה שלא היה לה מושג מה נותנים לילד בן שנתיים ותשעה חודשים, כי קנתה לו פאזל של שלושים חלקים. שי שמח במתנה גם אם לא ידע בדיוק מה לעשות בה. היא, שאם אחשוב את שמה הוא יהיה כמו צרחה צורמנית במוח, התיישבה לידו על הריצפה אחרי רגע של היסוס והתחילה להראות לו איך מרכיבים את הפאזל. "צריך להתחיל מהפינה", אמרה לו. "אני קופצת למטה להביא יין'" אמרתי להם, ושי לא ביקש לבוא איתי. בדרך חזרה הלב שלי הלם לא רק מהריצה במעלה המדרגות, אלא כמו שהוא הולם כשהמעלית מתקרבת לקומה הארבע-עשרה אצל וירג'יניה. עמדתי רגע לפני הדלת להרגיע את הנשימה. לא שמעתי את קולה הנרגז, או את קולו המבוהל, וגם כשנכנסתי לא ראיתי שום תנועה מהירה, לא נשלטת, שום דבררן ילדות מעיק שנהפך פתאום למשהו אלים, לא: שניהם פשוט ישבו מרוחקים זה מזה וחלקי הפאזל מפוזרים ביניהם באי-סדר מכוער שכמו הוכיח אותי על שטעיתי טעות שכזאת למרות כל מה שאני יודעת, טעיתי מההתחלה ועוד לפני ההתחלה. לא: היא רק נשאה אלי את המבט האדיש, האטום- מעט, הזר והמרוחק ללא תקנה של הנשים היפות, וחוץ מזה לא קרה כלום - לא היה שום צורך שהבקבוק יפול לי מהיד ויסמן במלודרמטיות מגוחכת את מה שהיה ברור ממילא, אבל שמעתי אותו נופל ונשבר והרחתי את היין' וידעתי ששום חומר ניקוי לא יסלק כתם של יין מריצפת עץ .• טל ניצן-קרן 47 פברואר '98 ····· יי בז ~פאכ~ ~המשך מעמ' 39~ ומסתננים דרכו . יד מונחת על יד בחום, או בצער: הפסקת הצהריים עומדת להיגמר . העיניים החומות גדלות עוד כשהיא מקשיבה, בולעות כל מלה שלי . כל יום ידעתי עליה יותר . דיברנו מהר' נגענו מהר' כאילו ידענו שצריך להספיק הכול בתוך שלושה שבועות. פעם , על המדרכה ברחוב 79' עמדה להקת ג 'אז וב יגנה Desafinado. שלושת הנגנים היו מעולים ואנחנו נעצרנו להקשיב. אחרי הסולו סקסופון הם קטעו את הנגינה פתאום ועל רקע מחיאות הכפיים פרצו בוויכוח מר , ברוסית. שתינו חייכנו. הסתובבתי אליה, היא נישקה אותי על השפתיים, והלכה. הנגנים התחילו לארוז את הכלים, אבל הנוסח נובה השתוללה לי בתוך הראש ולא השתתקה עד הלילה. כל הבקרים היו המראה נרגשת אל הצהריים, אל הרגע שאראה אותה ממהרת אלי ברחוב, ונתחבק. מול המחשב שוב לא ראיתי גנים יפאניים. במקום איי אבן בים החצץ - הצוואר המלכותי שלה, הבושם שממשיך ללטף גם אחרי שהיא הולכת, הקול הילדותי. אחר הצהריים השעות היו תפלות ומרוקנות, אטיות מנשוא, הולכות ומתמלאות יאוש כמו היאוש בחיבוק של שי' שתמיד עמד וחיכה לי מאחורי הדלת של וירג'יניה. אחרי שלושה שבועות הזמנתי אותה לארוחת ערב בשבת. היא קצת חששה <משי? מאיזו מכונית צעצוע שתתגנב לה בזדון מתחת לרגל?> אבל לא סירבה כדי שלא לפגוע בי. בעצם קיוויתי שתסרב, שתיתן לנו עוד מעט זמן להתרגל. אבל סוף השבוע היה כל-כך ארוך ומלא געגועים שלא יכולתי לחכות עד הפסקת הצהריים של יום שני. ביום חמישי אחר הצהריים הלכתי עם שי לשוק הקטן ביורק. בזמן שמילאתי את הסל שי חיפש בכל הסככה את החתול הג'ינג'י מקס שהיה מרשה לו ללטף אותו ולא מצא, גם לא במחסן. סיגל הקופאית, אמרה לי שהוא נעלם לפני ארבעה ימים וכנראה שלא יחזור. בדרך חזרה, בעליה של רחוב 92, נזהרתי שהעגלה של שי לא תתהפך אחורה מכובד חפירות והירקות. מולנו באה כמעט בריצה נערה שהחזיקה חתול בידיים. שי קרא בשמחה: "תולי! הנה תולי!" אבל ,. ז ,~ ~~ J. ( ;e,>·.:; 1 l אנודת קומפוזיםוריס מחברים ומוייליס למוםיקה בישראל מאוגדת בקונפדרציה הבינלאומית -- סאו"ם מגינה על זבוי m יצורים מהי זנתו יצורים . ·"· 1. . כל ~ שחיבר יצירה מקורית - אמנותית, מוסיקלית אר ספרותית - זכאי ליהנות מפרי עמדתו ומפרי -T וחו. הוא רשאי לפסרם את היצירה בדפוס, תבלקיט, מריאו: הוא רשאי למכור או להשאיל ארתח ; להציגה או לבצעה בפומבי ; לעבד או לתרגם אותה, להתקין ממנה העתקים בלכ דרך שהיא - בקיצור, בדיו של תיוצר הזכות הבלעדית לעשות או להרשות כל שימוש ביצירתו. זמירת אלח מוכרות על פי הוחק בשם הכולל ייזכות יוצריםיי (קופירייט). ברוב המקרים אין היוצר הבודד מסוגל לממש זכויות אלו בכל מקום שבו נעשה שימוש ביצירתו - זאת לנוכח הדרכים והאמצעים רביה-תפוצה שחבם ניןת לעשות נח שימשו. מצד שני אין ביטלתם של חייצרכניםיי תנחות שודיר, אמרגנים, חברות תלקיטים, מפייק סרטים, בעלי אולמות, דסיקוטקים ואפבים, רשויות מקומיות, תבי-מלון, מפיקי מולטימדיה ואתרים אבינטרנט וכדומה - לפנות לכל יוצר כדי לקבל את הסכמתו לעשיית שימוש ביצירתו, ולשלם לו תמורת השימוש הזה. כדי להתגבר על שקיים אלה, התאגדו היוצרים אבירגונים, שמטרתם לשמור ולהגן על זכויות היוצרים, ולטפל דברך וקלקטיבית הברשאה לשימוש גבביית התמלוגים ולחבוקתם. ארס'ם אירגון כזה חרא אקויים - אגודת ןקמפוזיטורים, מחברים ומדיילים למוסיקה בישראל. אןקיים נודסה בשנת 1936, ומונח כיום 2,400 חברים בקירוב, שחם מרבית המלחינים, המשוררים, וסהפרים רחמו"לים למוסיקח בישראל. החברים העבירו לדיי אקויים את לכ זכויותיהם שחן בטיפולה של האגוהד: זכרת הביצוע של יצירותיהם, זכרת השדיור, זכרת ההקלטה, זכרת ההסרטה וזמת ההעתקה. לפי-כך אקןוום היא בעלת הזכויות ומוסמכת להרשות שימוש ביצירות. אקר"ם שקורה בהסכמים לייצוג חדדי עם מרבית האגודות מסוגה בעולם, המייצגות כמיליון וחצי יוצרים ובעלי זכויות אחרים ברחבי תבל. כל האגודות מאוגדות בקונפדרציה הבינלאומית - סיס"ק. תלמוגים אןקיים מעניקה רשירנות לשימוש ביצירות חברית וביצירות חברי הגאודות חזרות תמררת תשלום תמלוגים. כגנד אלח שעושים שימוש ביצירות, בלי רשות וללא תשלום תמלוגים, ננקטים הליכים משפטיים. נגד מפירי קןןfח קיימים סעדים אזרחיים ופליליים, שיכולים להגיע לפיצויים ולקנסות של מאות אלפי שקלים ואף למאסר ! את התמלוגים שהיא גונח, מלחקת אןק"ם, אחרי ניכרי הוצאותיה, לפי מדית השימוש בכל יצירה ויצירה -תדירות השמעתה, כמות תקליטים שנמכרו, מספר עותקים שהודפסו, ודכומה. איו לאקריים הכנסה ואינה מרוויחה את התמלוגים לעצמה, אלא מעבי m אותם לבעלי הזכריות. התמלוגים חם גמולו של היוצר תמררת עבודתו ומאפשרים לו להמשיך ליצור , להנאת הציבור כולו . עדודי היצירה -פרס נצות זההב מדי שנח מחולקים פסרי נוצת הזהב ליוצרים בתחומים שונים של היצירה הספרותית רחמוסילקית - פרסים יוקרתיים עבור מפעל חיים, פסרים לעידוד פסרום היצירה, פסרים על הישגי השנה ועוד. רדהנה והסברים דכי להימנע מהפרת חרק זכות יוצרים, שעליו מבוססות פעולותיה של אקויים, אנו ממליצים - לפני כל שימוש ביצירה לכשהי - לפנות אלינו לקבלת פרטים בהתאם. אקוי•ם עומדת לרשות הציבור במתן הדרכה, בהסברים משלימים, ובמדיע מפורט על יצירות מוסיקליות וספרותיות ועל מחבריהן. משרדינו פתוחים בימים א• - חי בשעות 8: 00 עד 15: 00. טל• :03-6841414 פסק 03-6850119. תל-באכ""°' n 6i .ד. sso", .ת"כ ןקא•ם דועי דוawירר••i•'לll:ו•:"i"iaיt-6ב o• פקם: •••Nso-ב o TEL-AVIV61140 P.0.8. 14220, ACUM HOUSE. ROTHSCHILD BLV.118•TEL: (3)6841414•FAX:(3)685011Q