שלושה קטעי רקישו הפסטיבל הבינלאומי לשירה "פסטיבל," כל פסטיבל הוא חגיגה, הפג נת השבים בתחומים שונים. פסטיבל-השירה הוא הפגנת השבים בתחום ה שירה, הפגנה חגיגית, משוחררת, על גבול אי-פורמליות, כל זה מאפיין פסטיבל. ולכך - חרבה להוסיף: כל פסטיבל סומן בחובר אי זו הפתעה, ולו קסבה, משהר בלתי צפרי. משהר שנוחת על ראש האורחים, הצופים, השומעים, הציבור המתעניין , משהר שככלות הכול , מעמיד אבן פינה לקראת העתי.ד למשל , זמן רב יזכרו האנשים, שהנה, בשנה זר רזו , בפסטיבל לתיאסררן באדינבררג, זכתה ההצגה "נפש יהודי", של תיאסררן חיפה למקרם הראשון , בכך נקבעה עובדה אמנותית בארץ ובעולם - נוצר יחס של כברד מעורב בקנאה והפתעה כלפי תיאסררן ישראלי • שרם דבר דרמה לא קרה בפסטיבל השירה . הכול היה מכופתר , מכרבד , הפתיחה חיתה פומפוזית: מסכי-האור , מנחה מנופח ורשמי , שירים בינוניים לרוב, תרגומים לעיתים גרועים: כמר מרוסית. <שפת השירים ברוסית, היא פשוטה , יומיומית. המתרגם צמא לנכון לערב בתרגום דווקא את הרובד המליצי , הלא שימושי של הלשון.> פסטיבל השירה בירושלים לא הפתיע. להיפך. האורחים שישבר בפראיה של תיאסרון ירושלים ביום הפתיחה, היו ציבור אפרפר , צעוב, לא מעררה וודאי שלא עשר רושם של חוגגים בפסטיבל. ה"ישראלים" שהוזמנו לפתיחה, נראו כפי שהם נראים תמיד במקומרת מהסוג הזה. זה היה ציבור שמוזמן לפתיחות, פרמיירות-גלה: מכרים עם מכרים נפגשו , פספסו , לא על שירה, על רכילות תורנית: מסיבת פורים אחרי הגלה לא שינתה דבר , ולא הפכה את הפסטיבל לחגיגה. "" יקרם מי ויגיב, כפי שכתב זך , שאלה "שבאמת גדולים היו", בלשונו של 9~~ןר , אינם לא בארצות אירופה, ואולי גם לא כאן • <כך או אחרת, הם לא היו בפסטיבל הזה>. זאת המציאות, והיא חיתה ידועה למארגנים. מן הראוי היה, אפוא, לשנות כיוון • להזמין דווקא את הכותבים הצעירים. אני יודע שבשירה הרוסית מתרחשים דברים מעניינים בקרב בני העשרים. אני יודע שבגרמניה, הולכת ומתפתחת שירת "זרים" - משוררים שהיגרו לגרמניה כיל דים, ויוצרים בלשון הגרמנית, שירה מרתקת. אני מניח שאפשרוי ות מהסוג הזה היו גם בארצות אחרות. באשר לישראל צעמה. זך הוא המשורר אולי חבערך ביותר , גם עליי • אך לפתוח בזך , זר לא חרכמה גדולה. אני חושב שזך צעמו יסכים להערכה הזאת. האם משורר גדול , שמניותיו שומרות על מקומן הגברה בבורסת השירים, הוא האיש המתאים לפתוח את הפסטיבל? ואולי , מוסב היה להזמין לפתיחת הפסטיבל דווקא את שמערן אדף גם באיוש המשלחת הישראלית לא חיתה כל הפתעה. קצת כיבודים, קצת פרוטקציה, קצת חברים של העורכים והמנהלים, בלדעיהם אי-אפשר כנראה. היו גם שני עלי תאנה - ישראל הר ולאה אילרן • וזהר ••• אי-אפשר ליטול סכומי עתק היישר מכיסו של משלם המיסים, ובדרך קפריזית, להוציאו על גחמה כזאת אר אחרת. על כל פנים, פסטיבל שירה בינלאומי בירושלים - לא היה השנה. "על המשמר" -פוססמורס לא, אין זה הספ.ד אין זר קינה. ייעל המשמר" גסס זמן רב. מותר היה צפרי • צפרי , אבל לא הכרחי • לא הכרחי , כי באופן לגמרי אובייקטיבי , היה ויש צררך בעיתון יומי , שמאלי באמת, בעל השקפה ברורה. על רמה גבוהה. שיתמודד בהצלחה עם "הארץ" ויפנה אל קהל יעד מוגדר , גדול יחסית. אינטלקטואלי בחלקו . שאין לו עיתון משלו • כאמור , אין זה הספד על ייעל המשמר" שהלך , גם לא קינה על "דבריי , שגם מעליו תלויה הגיליוטינה. לערמת זאת, זר בהחלם קריאת אזהרהז שלרש משפחות בארץ מחזיקות את כל העיתונות הכתובה: שרקן , מרזס רנימררדי. יתר על כן: שלרש המשפחות האלה מעורבות גם באמצעי התקשורת האחרים. לשלושתן גם הרצאות ספרים. הן גם מעורבות בשטחים כלכליים נוספים. זה לא סרב. זה מסרכן . עיתונות חייבת להיות פלורליסטית חופשית מניגודי אינטרסים. קשה לאמו זאת על אמצעי התקשורת שלנר. עיתונות אידיאית היא בלם מפני התדרדרות רהצסהברת של העיתונות. עיתונות אידיאית פושטת אצלנו את הרגל. פשיטות הרגל האלה מסכנות את הדמוקרטיה הישראלית הפגומה בין כה וכה. שי צורך בעיתון אידיאי חי • שמרו לפחות על ה"דבר" המסכן הזה, שנותר לפליטה. הגיליון הזה, בחלקו הגדול , מוקדש לתרגום. הקורא ימצא כאן תרגומים של מתרגם חדש, שהוא משורר בזכות עצמו , יפתח בן-אהוון. תרגומים נפלאים, לדעתי. השירה המתורגמת כאן, היא הוכחת כוחה של השירה ויכולתו של התרגום. וערד בעניין תרגום, מסתה של אורית אילן על "דון-קישוט", "דון-קיחרםה" רעל מה שביניהם. םג הפרוזה - פרוזה מן המיטב - תרגומים לסיפורים של ובילו קיש <דינה קטן בן-צירן> והבריק גרינברג <עירית עמיאל>. גם שירים במקרר , ומאמרים שכבלירן זה מדברים בזכות צעמם אינם זקוקים לתיווכים. משדרות, ואת אביבית רוח מיהוד, שניהם בנ.י 20-22• ולקוראים - פסח שמח וקריאה מהנה. • ~if1)/1 שירח פנחס שדה: חמישה תרגומי שירה אהררן · ורזה ארסלנדר: שירים: מגרמנית: יפתח בן זביגנייב הרברם: שירים: מפולנית: יעקב בסר סמדר שרת: שיר ברנהרד פונק: שירים: מאנגלית: מנפרד רינקלר אביבית רוח: שירים אסתר איזן: שירים שלרם וצבי: שירים לדידה קררל: אריה · שירים: מרומנית: יהודה גרר אב: שיר · לידיה בר דוד סגל: שירים פרוזה צירן · ובילו קיש: החרב; מסרבית: דינה קםן בן הבריק גרינברג: אידיליה-שי: מפולנית: עירית עמיאל רשימות מסות ומאמרים צבי רפאלי: ספרים ואנשים: על אלזה לסקר שילד , "פנין" לנברקרב תואוויrנר נבגדות" לקרנדרה אורית אילן: בין דון קישרם לדון קיחרםה יאיר מזור: אל נא תאמרו לנר שלרם: על "שיר אושר" לרוני סומק יהודית ברםרב: אמן של לשרן ההמעהם: על כתיבתו של קאזראר אישיגררר ענת פינברג: בגלל המלחמה ההיא: על התקבלות הספרות העברית בגרמניה 32 א"ב יפה: המרדרניסםים: על סופרים יהודים בתנועת האוונגרד ברומניה · דן אלמגרר: הלך נשיא לנהלל: על שני סורים סאםיריים משנות ה 30 רות לאופו על "סיפור איסי" ליוסף שררן ג'פרי גוין על "מראה אפלה" למרדכי גלדמן לא במקומה" לשמעון בלס · שפיר על · ורה קררין רות לאופו על "מוות מאושרי ללילי פרי נבר · לשולמית ספיר · שמואל שתל על ש"פת השוקולד מדורים קבועים מרסיקה: גדי להב על "קבוצה ריקה" הקול האישי הולך ומתחזק": יעקב בסר עם רנה ליםרין · : שיחת החודש לפי שעה: יעקב בסר המלצות חצי פינה: רוני סומק ירליאן סרבים: מפולנית: רפי וייבום uת l ןן~ שנח ח"• • נל•ון 183• נ•םן תשנ"ח • אםר•י 1995•16 ש"ח ירחון לספרות ולתרבות העוךר: יעקב בסר בסיוע: משרד האמנויות, המועצה לתרבות ולאמנות. -6 1A 8 9 11 30 33 47 43 43 40 44 13 14 18 28 34 38 8 9 10 10 תמונת השער: איור של גוסטב דורה מתוך ביקורת ספרים "דון קישוט" בתרגום ביאליק הצאת דביר תשל"ג ':";' ר - ;ך ר ;:: ן ך ר י .: : •.י:י:: 7 "ר ,.. ;יי:יי ר ~ '"'! :י .ה .. ך ~ 7. י:-: ר י:-: -":"' ":"' ~ ~ 12 . l•;1j ~I .• l י~ rn;j~~1~ :mנ~ ~ ;זכ;פ;קי 2:mננ~נr ;ן;גנ~ר 11) · ~ ~~ •••••••••••········.·•···· .• ·····...•... · •••·.··•·········•·•·•···•···•·······••••••··•·•.• •••····•··•·•••••• . 1: 'י'ברנ~ ~oo ח ······ ,....·... ··· : ··· ·········•.. ·· 1mננשz1ggsם 119 · ··· · ·· · · 1 12 i~~י if' ~~ : 1 24 1 •י• . i ···... 'i~.~~~ •~~,· ·~~~~~•·~~ i :··.·a;רךנ~ m~ :גר 1 11 ש 1~1..• ו י ו · 2 4 ...•.•. ן · ··•·· ~ ~194p 1 23 - · ··· · ·· ··. , ;··.·''······· ~. : ו · ···m~קן• ······ ···•··········· ·················· .• 1:..: ··_._..~..~·.·~·•:t ..... :... --"'"-..;. ..;. :... .... :.:... ;,;,. :.:.: ~ :;;.:_ :... ..:.:. ~ ..;.• :.. ·~···:.:. ·: ITON 77 האגף לאמנויות. - Literary Monthly Editor: Jacob Besser ~vta-חagmg Editorial Board • Shimon Ballas, Sasson Somekh , Ziva Shamir Vice Editor: Amit lsraeli-Gilad Management and Graphic Design : Michael Besser - חברי המערכת: שמעון בלס, ששון סומך , זיוה שמיר יפו · עיריית ת"א גלעד הסתדרות העובדים הכללית, המרכז לתרבות · עורכת משנח: עמית ישראלי :· ניהול ועיצוב: מיכאל בסר המערכת והמנהלה: סל 5619879, ת"ד 16452 ת"א ניקוד : שמואל רגולנס המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה איור : מיכאל בסר כתבי יד אלא אם צורפה אליהם מעטפה מבוילת. אורפז · מועצת המערכת: יצחק אוורבוך , גילה בלס, יוסי הדר , חומר יש לשלוח רק בדואר רגיל, כשהוא מודפס ברווח כפול נתן זך , א.ב. יהושע, רוני סומק, צבי עצמון , עוזר רבין , ש. לע צד אחד של הנייר. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש גיורא שוהם, אנסוך שמאס חמו"ל: אגו דת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות רוזמרין בע"מ · גרפיקה ממוחשבת: דפוס מופת בירשאל עמותה לוחות: אורניב ינדמוהin עת l ן~ נתן זך (עורך): "ה.!ח" - קונטרס מנוחה גלבוע: חלומות הזהב רחל חלפי: אהבת הדרקון ; הוצאת דוד אלבחרי: הספר הקצר; ~ לשירה מס' 1,2,3;1995; הוצאת ושברו'נם; הוצאת הקיבוץ ריתמוס; סדרה לשירה; הקיבוץ מסרבית: דינה קטן בן-ציון; סדרת l::g תג חמאוח ;·r;1995123 עמ' המאוחד וקרן יהושע רכינוביץ ;· "עפר איילים הוצאת הקיבוץ "הנה" - קונטרס לשירה מס' 1 מונוגרפיה ראשונה העוסקת לאמנויות; 79 עמ' המאוחד; 79 ;1995 עמ' :ס "הסיפור <ינואר>: דליה רביקרביץ - שירים במכלול יצירת תמוז. מנוחה עגלבו ספר שירים חמישי של רחל חלפי • האמיתי הוא העדר \: ושני סיפורים; ציורים: יגאל עוסקת בהבס של הספרות שירתה עוסקת בתחושות הפנימיות, הסיפור": תפיסה זר של דוד תרמרקיך. רהאידי~ : רלרגיה שני דחפים האני מביס אל תוך עצמו, מחפש אלבחרי באה לידי מימוש ספררתי מס' 2 <פברואר>: יעקב איילי - שבאבקן' ביצירת בנימיך תמוז - סימנים, מחפש מנוחה בלתי ב"הספר הקצר", בו עוסק אלבחרי שירים - ציור השער: אהרן גלעדי . כדי לג . בש בסופר של דבר את אפשרית. בתהליך כתיבת הספר. הספר מס' 3 <מארס>: פריזריך כריססיאך "הזכרחנ העצמית, האישית "צנ;ך;ת הפחד הסתףמים/ נפתחף; "כ ו תב את עצמו ובה בעת גם דלירס: שירים; מגרמנית: נתך זך; רהלאומ•'ת". פ;·~~ ד~יהי או~ם םי 1 ~ך~מ;ת 'מככב' כגיבור הסיפור , בהציגו כל ציורים: יגאל תרמרקיך. i] גףף; דנזים :;בתנף:זה i]תילך:r~/:p מ; העת שאלות על דרך התהוותו ועל ~ס~ים ~ע;ךים ן;י~ש "ם:ד.ס~העולם" • <גב העסיפה> מגדה )t:;כ:א העופר ; מהונגרית: הוסיפה אחרית דבר - המתרגמת יהודית קציר: למאטים יש את איתמר ·- קסט; עקד · יעוז 1 גוונים; - דינה קטן בך-צירך. השמש בבטן; הספדיה 1994; י! 19 עמ' החדשה; הוצאת הקיבוץ סיפור אהבה מתסכלת ולא חמאוחד;סימן קריאה; 1995; ממומשת ; מונולוג של אסתר , חנוך ברטוב: אני לא הצבר 216 עמ' שחקנית צעירה, בת למשפחת המיתולוגי; הוצאת עם פרשת אהבתה של ריבי ליגאל, אצולה שירדה מנכסיה, על רקע עובד; 364 ;1995 עמ' מצרה בטכניון, גבר מבוגר, עולם התיאסררך בהונגריה, באמצע 'ספרים, סופרים רחוצות היוצר' רב-קסם, שהוא גם מעיך אב רוחני. המאה ה · .עשרים מבחר רשימות ומסרת שנכתבו בהמשך , לרקה אמה של ריבי במהלך עשרים השנים האחרונות. במחלת הסרטן , ותהליך גסיסתה יחסים שבין הסופר לחברה, הקשר מקביל לגוויעת פרשת .האהבה בין המציאות הישראלית לספרות והתרבות המתהוות, מסרת על יצירות של סופרים עברים, בד כר בורוכוב: כתבי ם רשימות על פגישות עם סופרים. פילוסופיים; תרגום. עריכה המגמה הכללית היא ההתנגדות ומבואות: דניאל בן נחום. אברהם להפניית העורף לשורשי הקיום יסעור; מוסד הרצל לחקר היהודי. הציונות ולהוראתה; אוניברסיטת חיפה; ספרית פועלים; 1994;219 עמ' צור שיזף: בודהא האדום; כינוס הגרתו הפילוסופית של אנוחם צבי כדאון: עם לכוד הוצאת הקיבוץ המאוחד; 1995; ברררכרב, מ"פרעלי צירך" וממנהיגי בצבת; הוצאת כרמל-ירושלים; 107 עמ' הציונות; משנתו האידיארלרגית •176 ;1995 עמ' שני סיפורים אשר במרכזם עומדת פילוסופית היא שילוב של עיונים בשואה. "מדיניות ההכחדה מערכת יחסים בין שני גברים, סוציאליזם בינלאומי , מרקסיזם של גרמניה הנאצית רכך תגובות והתמודדות עם מסלה יוצאת דופן וכ 1 ךה ו:;ואב i מעמדי .וציונות היהודים למדיניות זו" • כמו כך , ונועזת. ב"בודהא האדום" נערכים מובא ניתוח של סוגיות חשובות שבי מסערת לצורך הצבת פסל על העופר הנרגעות לשואה, כמשפסי אייכמך פסגת הר , רב"הצגה ראשונה" אירח צווית: שירת הפרא ודמיאניוק, פרטיזנים יהודים רעו.ד נבנית הצגת תיאסררך לא האציל ; ספרית זגגי; ספרי סימן ברחומ'י~ חראכאל: בדידות רועשת שיגותית. קריאה; הוצאת הקיבוץ המאוחד; מדי; מצ'כית: רות כובדי; הוצאת 336 ;1995 עמ' עקד/גרובים; 190 ;1994 עמ' דוד מלמד: ריח גויאבות; הוצאת ביוגרפיה מקיפה של המשורר אברת שני ס• י פררים: "בדידות רועשת עקד; 141 ;1995 עמ' רוני סומק: יסמין; מבחר שירים; ישורון, המשתרעת על-פני כ 90- מדי" וררביגtזז, האנסיה, עובד ספר רביעי של דוד מלמד. קובץ מעברית לערכית: סמיה אל שנה. המחברת מסתמכת על חליפת בדחיסת פסולת נייר במכבש סיפורים, שראו אור בשנים קאסם; הוצאת מינחל חתוכות מכתבים, השוואת טיוטות של הירראר •לי . הוא מפתח אהבה אל האחרונות בכתבי-עת ומוספים משרד האמנויות. כשיתוף עם מכתבים, שירים וראיונות עם המכבש וליצירות ספררת, ארתך ספרותיים. "סיפורים הנטועים הוצאת אלבומה; 26 ;1995 עמ' דמויות שקיימו קשרים אמנותיים חרא מ~ י יל מהשמדה - ממלא את בהוויה הישראלית העכשווית, מתוך מבחר מתוך הספרים "סולו", ואישיים עם המשורר . ניתר ב:הך , ומשוחח עם ומרירת התבוננות אוהבת ורגישה בבני "אספלט", "ברדלס" ו"בלאדי מהספדיו~::. אדם." מתאפיינים רבהומו מרי". "העייר iJ שבה נעצר הזמך" - דק, ארוטיקה מעודנת." סירם את המבחר ערך בזיה .ח'יר אילן פפח - עורך: ערבים זכרונרח. ילדות על רקע מלחמת מפתיע" . <גב <העסיפה ויהודים בתקופת המנדט ; מבט העולם השביח הוהמהפכ חדש על המחקר ההיסטורי; קובץ הקרמונ• י ססית. מיוחד , שנרך אומל מס' 2; המכון לחקר השלום - .הומרד גבעת חכינה; 201 ;1995 עמ' יוסי רז: חלון המספרה שלי ; התפיסה ההיסטורית המקובלת היא הוצאת ספרית פועלים; 46 ;1944 כי בשנות השלושים והארבעים החל 'עמ תהליך יחסי העוינות והאלימות שירה אימאז'יססית ועכשווית כאחי • בין היישוב היהודי לאוכלוסיה נוף העיר תל-אביב דרמיננסי םרע הערבית. רכי לאחר 1934 <ע"פ זאת אינו מנוכר • גררירך>, לא חיתה ערד אפשרות · בךי~;לח~" סי~הי :זף 1 ס!$ד~ים ףסןפ לפתרון הסכסוך , עקב עמדתם א;.חי .1 ל~ק;מ;ת רי;$! ייtי~ /ןח~~א הקשוחה של הפלסטינים והמנהיגים תררךpז ררז;כ~י?י , ~בףל i],ה~יב;: ץע. הערבים. המחקרים בקובץ , ברובם, מערערים על תפיסה זר, וחושפים מגעים ברבור לואיס: ה ערב ים שהתקיימו עם המנהיגות כבימין שלמוך: אלה ימי קמא בהיסטוריה; מאנגלית: מרדכי הפלסטינית. קמיז ; הוצאת ספרית מעריב; כרקאי. דביר; 227 ;1995 עמ' מאמרים של: יזהר הרצוג, שמעוך 174 ;1995 עמ' ההיסטוריה של הערבים מהתקופה בוהומיל הראבאל פרחה, אליקים ררבינשסייך, זכריה רומך בסגנון אגדי ואלגורי - איסלאמית רעד · הסרום ימינו. הדגש ל רקמך , נאזר עבוד , דבררה "אהבתו הגדולה של קמא קמיז הוא על גל ההתפשטות של ראשית בדידות ברבשסייד 1 לב לואיס גרי בכדג, לנערה מכפר דייגים" - המתרחש התקופה האיסלאמית והדעיכה עם יואל כיניך. ועשת מדי · ו בתקופה היסטורית רחוקה. התעצמות המערב. 4 183 גליון ····· ~ 115 ~ 1~ פנחס שוח אפו - חמישה תרגומי שירח לנשמתה לש שר• , אהבת• עם גרמני · שיו ןנוש ר טי פו: התפשטות ~ד~יו ה;ל.דן י~~ 'ד~~ל ו$דן לא ש;~ה ~~דrז. ~ל ר~:ז w:יייr.ד ןלא יייr.דםד~ ~רדת מן~זף~ים, ?ס~ךנ:רי י~~ 'ל~;ש ו$דן ~יא .ה~~י~ ~ מ.זף~דםת מפ;~ךים · ~ל.י ~ךאף ~ת ק~ל.י ~לי~נ;רי. ~תףי j!' ~.זףי ;~Q ~.זףי ~ל מ~לג ~א;ך ר~רח. ~~יט י~~ ?דאז ף?~אן' ~ת 9 ~יב;~י ס;ק,ד' מ~~ךים ~ךחף ן~ידז' ~ם ~ד~ים .ט~~ וחמדתי הפה היא ע;מןת עם אחד. • • •• • • T 1 :• 1 •• :•:• פריזריך חלדולין: שיו הגורל בזפד;ם ן.ןתהלכף בא;ך ~ל ~ךץ ,'ה~'ן ~ד~~ים ~דף~יםז ז;~ך;ת ·~ דףח;ת ל ת;ג~~ ם~~ .זף~~דה נאצבע;ת הזפנגנת ק,,·;~~· ~~~סרים .ם ~~ין ג;ןל' ~.זףינ;ק מ~ם, מעלה. · נ;שמים ~די גנ~זה זr~ו!ל T : זrת;אדלו עם האחד' א;י' זה נ;אב מארז d ~ם :~צד ~ס;א. ; ל~י' ~~·· ~נ;רן~ה לא ע;ן • ~כ~יו י~~ ק;~ה לי נ;~ה ףןי; ףודףן ry ~ךנ:רי ~ל;ת ~רדה ~~לה ~ל :p .סב עכשיו בטחב ושחת אשנב לי ,למנףח;ת לש ~· ךש;~~ים~ת;דו" . b י~י צ;דח i ת. ם ל · ףדדם ~ד ry ז לש; w ~ים .םי!!ד~וי~נ;:~ ~י~י י;ןע, ry ס:ה ס~ךנ:רי א; ~זד~ה ם~ים. T "•. : פדויקו גוסיח לרוקח: חקוודוב :T ~~j!' ע ~גף~ פד ' ח ן.ןפדח לנצח ף· ד· nם ק;ךד;דה. ז:· -" מךסק, ·~די ועיניהם הבדףכ;ת 1 -:· •• ••1 ן.ןבטנה ברגע סףס שח;ך' סהד גד;ל'של 'סהד ' נצחי. ז --T :·-•1• וזיתים באמן.ןחת אכפי. ·~ ~ף י b ם נ ;~· ןן b~ר i ת לי ~דז ~ל.ינף הף~ל ~שףם ~ק;ם לא לנףם, ל!!י לא ~י~~ ןק;ךן;~ה. ח;לפים, נ;פלים אנ;ש בסבלם ··~ בנ 0 T : : ."" 1 ••: על פני הגיא, מ~ל פני ,הדףח עררים משעה -.• 1 1--••1 סףס שח;ך' סהד אדם, ז ארזת זrת~וערל --•1 די די --" עיני הזפות צ;פי;ת יבם:~~ ~~ףק דיס~ס ~ל ·~~ .ק;ךן;~ה ~ל צףק ,םי~~~ שנים ושנים לן.ן ii ף. -• T 1 • T א;י ~ה ~ר~ה מןךדןז א;י מה זע לבב סףסיז א;י ~י תד"~כiT~~.r-ריi לי סלבטווח קווזימודו: ופתאום ערב ~ךם ~י~$ו 7 ק;ךד;דה. ~די ב~~ ל; ~ל ~סי ~ל.ב ס~ךץ ק;ךד;דה. ןקףד ןרנז :ש~~ · מךסק, ~דיףפתא ' ם ערב. ".". : . תורתנו נתונה למכון גנזים המופקר על כתב חיו המקורי של השירים. אפריל 95' 5 .••••• ~ ~ IH ~ וודה אוסלנוו מגרמנית: יפתח בן אהוון המסכה הצהובה סלד~י ~ל iJ ~סר משכת השמש ה :r הנ~ה ינפ-לע -:·:· -1..· ז ~ל ~~יף לא ~נך~~ ~ת ~ב~~~~ז ;j ר ד~י~י ן~ק,ר את ה;רי הזפתים י~י~י 7-~iiד . את חברי השר~פים מה ~ת ~~;iJ ~כ~ד ·~~ זר iJ ~סש ~ק;ם ;~נ iJ ן;ל ה~א ~לא ~ה ד~י~י ן~ק,ר צריכה אני לתת לכם ~ סופת שלג 1 מ;נ;מנטים נחנטים נ~גלי 7נ;ת ז;הר";ת פ i ר?ים ר ה;פכים לפת;תי שלג ר; 6~ים 9 ~יב .,ף~גל" ~נכל' ס~~ךים נ~א;ת עינים מרחפ;ת ~ד~יל i ·~ !ר ת·~,~ ז נ~אש מתג~נת ע~~דיפה ·' .הבל ". :· ". .. חם נחירים ז;א~ם נ;לג :· :· -. בלחישת הנהר םיiן"~91J רי ן;~ •J•--ז T מלב"ד פרחי "הא;ר" ". ~ף ל~~ לי ס~ב ז ~· ן לא מנכירה את זrת~ער T :• • זי J :·. של מל;תי ןןה ס!}יר ~ה ח~;נ~ ;ר יד ב טולת תעקבו אני ש"כת למל;תי הש 11 כ- i · ת לכם · --די T:• ~;ת~ ס;נpי;אס נ;~ם סופת שלג 11 ה"רח ~"לח 1- נכ;~~ים ~ל · ~ויר QiJ פ~ן ננגע · צל לא חסר;ת עינים הפנים זגים פ;ספ;רים צ;בעים " : • 1 • T ת~~ס~ ג~~ - ז • ~ת iJ ~ט: הזפים ח;לפים מחטי נכ;כבים 1• ם~~~ Q י~ז צ;ךב "ל~ ~דיו ••ן-- T• ~ן~ןה ~ל ף~ ~~ים ך 91J רי !l ן~ נ~ע;ר נ;ןןת משביל בהחל הכפtפז~נ ה :r הנ~ה אל 'ח"ם 1•:· ז ז • y ל הזפצח במהבה ושעה זאת' .. ז · •• 1 1 -- א;ת סר~ /j ~י דט~לת ~ק.ב;ת נבר תנעלמ מ;זגת ננהר". חל i ש.ח ס!}יר ~~די~ה ~ל iJ ן~פ;ם~~~ ~ל iJ~~ידהמ~"חת _לכ n ;ל מתמיי של שמים -:·". יד -· ·--: יד 91J רי ק;ל דמ;~ים ~~ןיף אתה לא מטיל צל א~ה תנ~עה לבנה נרשת' הש i רה ש'ל עכביש השמים s-::· זז~- :· -s• יד- -· אתה ממריא עם העיר ~ל מ'!כ i ן ז • ורהז אוסלנדר )1901.1988( בוקובינה, למשפחה יהודית. ·' נולדה בצ'רנוביץ לארח מלחמת העולם הראשונה מהגרת יחד עם בעלה לארה"ב. 1931: חוזרת לעיר הולדתה. בין השנים 1944•1941 כלואה נגסו בעיר תחת השלטון הנאצי. שם פוגשת לראשונה את פול אנציל <צלאן> בן עירה. לאחר סירנו המלחמה חוזרת לארה"ב וכותבת תקופה מסוימת באנגלית. 1957: מסע לאירופה: שלוש פגישות עם פול צלאן מהוות מפנה לתחילת התקופה המאוחרת של כתיבתה. 1965: חוזרת לאירופה וחיה בדיסלדורף. ממאפייני כתיבתה המאוחרת: ויתור על הסור השקול והמחורז למען "כתיבה חופשית" ושימוש עשיר באליםרציה. "קילוף" כמעס מוחלט של אלמנט הפיסוק והניקוד מהשיר ויצירת שפה מסאפורית עהז הנבנית מתוך הפגשה והנגדה של שדות מילוליים רחוקים וזרים. זאת, תוך שמירה, ברוב המקרים, על נקודת מוצא של סיטואציה · חושית לשיר. · קונקרסית שירה זו הקנתה לה את פרסומה הרב בגרמניה ומיקמה אותה בין המשוררות החשובות בשפה הגרמנית, שלאחר מלחמת העולם השביח. • 6 •••••גויון 183 H זביגנייב חובוט === ~1 מפולנית: יעקב בסר ~ מלח ץהאר ח~פ!קt פילוסופי אהש ה;לכת ~ל ;ח~~~ ryסל P על ראש~". מטפחת ססג;נית כמ; השדה אל חזר~ היא ,י n;iצת- ן ן~ל ~7 סד ס~ץ ,'' T -• ןד!}נ:יי דע.י;ן ~ל ס~ידס;ף ~קית ~ל ד:ר ".". ךא~ ~יי:ן ~ה~א ~;צ IJ ~~לי - א;~ך iJ ;כיל;ס;ף ף~~~~~ :ד ד:~ הז מתרחש •• -1 • • משז.פ םנב~הרי ~באמת ה~א צ;מח -.. ". .". :· ~~ק;CכTה~~~כ ך~;י~ ~ל רס!ןי כמ; אפ~נה נע.ב;ר של;שה א~לי ארנבעה :--T 1 1 ן~אן םיtזיג;:~ ~"~לים םיtזך~~ רד~י ה~~ ~ן iJח~~ TT ;ן ~~ךנב~ר ה~א אפל~ גבה מופעל --• -T • ;יiארן • וילה ו גג;ת • סביבה T • S 1 T ~ר 9~i? ~י~ה ךש;~~ה iJ נ;ו R דנ:יי ~ם ~ליל אהש ה;לכת - א;~ך iJ;כיל;ס;ף ~~T ר~ר ~ ~·~· ך;ך ן~נ ~ל ה~~ נבואש הגליל מט~לת 1 -די •1'\".:· - ~ה ~נ;י ל; ry ~ת f ל f י:ן א~tז ~ל מןי:ן ~ז;ום t ~ר םי~י~;:~ ה~~ ס!!ד:ד הגליו ה~א שטח ~ד~ו ;:זיא ??ע.דה ק~~ה ;jתל~~~ חיא ד??ז~ ~~ק.ית iJר:~יק ~· יק ~· ~יק נשפכ~ פר~רי נבדלח סכר "1••1-.• - א;~ר iJ ;כיל;ס;ף נף;י:ן ~ח;ק ןם T -•• 1 ף~~~~ ~:דיו P.'iJ~ד~ג;ת האשה מתנ;פפת די •T•1:•:• הופנבע השנבעיני ~ן~ש;ף iJ ~~אנ:וי ה?~ i?ם~" לא Tע~ .~·~.; •• T ,'' ~ןה R ~ה ובד-ג;~ית ש~ם צ"ר של נדים מנפצים -ז :•-•T .•" 1• ~ךיי:ן iJ ך~ה ן~~ ל;רף ם:ד:~ סי;ת ~לים וב~ים ~ךיי:ן לךמ;ס ~ךא;ת ה:ו:נ~- ג;ך~ת ד:~ ~סה ~ת ~קי~ת iJ ז~ש ן~ג;ת נף;~~ה את נכסיה הופתפ;ררים 1.... די • י-ק ל q ש;ף ~~יבת לכל "זה ". די -1 1• ונ;סכת הנבחזרן~~ ;כיל;ס;;כית ידןrי-:·:· 1 ~פ;ת _זנ;ת 1 ~ר~~-ק~ הjנ~ ~ד~דה ~ה~ עכשו אב~ ממז-רינים עד ן~~ ~ci~יל i ס;ף- ח~~~~ ל-~ סד??ת; ~;:זיא ל~~ ה~א לא נב;~ה :פ;ן~ת P.'iJ ם~" ~וי ~ינ; ~נ;וד~ש על נבדניה השטח ה~א לא של~לית מתפשטת ~זtל~ ו היi~ד ןלק.ט ךס~~ן לא ו~~:.ס·~ ץ;ר~~ ;~ב ". ~}רק ס~ךץ ~ד ל;ך~ו ס~ס.ר;ן זביגנייב הרכס, שנולד ב 1924-' היגר' אולי' המשורר הפולני הנודע ביותר • הוא מתורגם להרבה לשונות ונהנה מהערכה רבה בעולם כולו • פסר שיריו הראשון הופיע ב 1956-• פרסם ספרי שירה רבים וכרך מחזרת. בארץ הופיעו שני קבצים משיריו' בתרגומו של זרד ריינפלד. בשירתו' מעמת הרכוס את השגי האמנות והפילוסופיה העכשווית עם העתיק, בעיקר עם העולם היווני' על-מנת להצביע על תפקידו המרכזי של האדם באשר הוא, בדרמה הנצחית. י.ב 7 אפריל 95'••••• הסוף,/ גם לא רציתי' באמת,/ כדי להשתמש במלים. שיריו ברובם שפשרם לא תצאי נפסדת מכלום, ארוכים. בחלקם, התיאורים כה אולי" <מתוך עמ' 16-15(. רכך הופך מפורסים, כמעם עד גבול הבנליה, אר, סיפור של דלעת לסיפור איםי על לפחות, עד גודש שמחליש את השיר השא ושל אשה, ובעיקר לסיפור רגיש כולו . כזה הוא, לדר גמה, השיר ועדין של מערכת יחסים <עם האשה? 'Jogging' <עמ' 62( העמוס, כמעם לעייפה, בתיאורים ובאסוציאציות עם השירה? עם העולם?> שלעולם לא אישיות .)?ידמ< בעיה נוספת מופיעה ניתן להבינה "עד הסוף". גם במחזור השירים "רצף" המסיים את שירתו של שרון היא שירה תלת ממדית: על שםחה מוצגות התמונות הספר. כאן' בנוסף על פיררם שנראה הרבות שקלםה עינו הרגישה: ואילו לעיתים מוגזם <במיוחד בקםע האחרון לעומקה אר מעומקה מחלחלים נושאיה. - על ברלין>, גולש המשורר אל נושאיו של משורר חורה וחושב המעז אמירות פשםנירת מדי כמר "התו~ה להתמודד "בגרבה העיניים" עם הקרוב שיהיה מדרון נוח לפול בו' נתבדתה" לו ביותר' משפחתו' סביבתו' <עמ' 102(. אר "והאם הייתי; משתיק כתיבתו' וגם עם הרחוק ממנו' אותר מישהו שמתלהב באמירה; שיקל יותר הוא מנסה לקרב אליו' אבל תמיד להתלהב מאשר להתאהב'?" <עמ' במינון הנכון. לדוגמה השיר הנפלא 101(. "תצלום ישן מניר-יורק", המתאר כדאי לכן לחזור אל השיר הראשון צילום ישן של שתי נערות בספר, שיר ארס-פואםי מובהק, שבו בניר-יורק, מסתיים ב"כי גם אני, מן מציג המשורר, כך נראה לי, את העבר השבי'/ לא יודע אלא להתרחק ה"אני מאמין" שלו בנושא כתיבת משם." <עמ' 98(. וה"משם" השירה והיצירה בכלל. "אך הסיפור <מהתצלום? מהזיכרון? מהאני?) נשאר נשאר עמרם בזכרוני - ובמתכוון לא פתוח לפענוחו האישי של הקורא. מוסב על איש - וכן גם הלקח שלו". שרון מסגנן את שירתו בקפידה רבה. <עמ' 6( "אבל הכד העקום נחרת יותר זו היא שירה מבוקרת שבוררת בזיכרון'/ היה רמז ברור:; שמציאות בזהירות מרבית את מלרחיה. רעם לא מתקנים, ככלות הכל' אלא זאת, ואולי דווקא בשל זאת, ישנה עושים." ועושים ארתה "זר משהר' בשירה הזאת הכרה ברורה במוגבלותן וזהיר ועדין./ /1 ."כש"דבר מה נשאר של המלים <ושל משוררן?> לבםא את חבוי" <עמ' 7(. נראה לי שהשיר הזה המ שהוא מעבר להן. ב"שני שירים נותן לא מעם מפתחות להבנת שירתו בעד התחרשה בשירה" <עמ' 93( אומר של שרון ולדרך הנכונה לחרש אותה. המשורר: "אם המלים חיסלו את ושרון' במרבית שיריו שבספר' אכן ה.:נ i שמערת של עצמן'/ האם סוף-סוף נשאר נאמן לנאמר בשיר הזה, "זר הפכו מחוסרות עבודה? לא./ בינתיים משהו וזהיר ועדין". הן של תינוק בן ירמו."" שמתבגר אפשר לאהוב או לא לאהוב את שירתו ו"רץ לעבודה, קונה לחם", משתנה של שררן • המעדיפים שירה לירית "ואין שינוי בכתב ידו." אותן מלים רכה, כמר זר של חלפי או של זלדה, שהיו לו הן שנותרו לו' "אף כי יתקשר אולי להתרגל אליה. אבל אין מעולם לא מצא עצמו בהן." <מתוך לי ספק שזו היא שירה חשובה. שירה עמ' 94-93(, מעניין שלמרות ההכרה שמרחיבה את מושג השירה. שירה במוגבלותן של המלים, המתבםאת שסוללת דרך משלה: כמעם אפשר בלא מעם שירים בספר' ולמרות לומר - שירה שיוצרת "ז'אנר" חדש ההקפדה הסמנםית והתמסית של בשירה. • שרון' בכל זאת הוא מרבה כל-כך רות לאופר סמרו שרת חגלה T חגלה אני • -: T : T צ;ר n ת אהבה T :--- ח~ם ~ר~ץ לקראת ~ך~ר ~ק~ה ~ן~ר . מת;ך הספר "שמחת הקיקיון" העומד לצאת לאור מועדון הכושר הקרוב./ 11 והמסתיים ב"עצב על פניו'/ גם קר בחוץ'/ ומכאן והלאה רק מה מזמינים." <מתוך עמ' 55(. בשיר מתוארות מספר תמונות שייכרת ובלתי שייכרת זר לזר ההופכות זר את זר' יחד עם הסירם המעניין' למםאפררות זר של זר' שמקנות לשיר מרחב מסזמערירת, כשהבולסת בהן' להרגשתי, היא זו הקיומית: זר ההופכת tיt; ת קפה "באבא" בלילה קר' לעולם שלם <עולמו של המשורר? עולמנו?), אם גם לא מושלם, שבר מקבלים יירק מה מזמינים". שירים אחרים בכ t פר דומים, פראםית, לשיר הזה. גם בהם מקבל הקרנקרםי' המתואר כאמור בדקות אבחנה וברגישות רבה, ממדים על-קרנקרםיים עמוקים רב . ועוררי מחשבה. שירתו של שררן שרנה לחלרםין מכל שירה עברית שנכתבה ונכתבת בעשרות השנים האחרונות. מבחינות רבות היא מזכירה את שירתו של ם.ס. אלירם, ד i מרבה לתאר בשירתו את "החוץ", הארבייקםיבי' כביכול' ומנסה לבז.צרא בר את ה"קרראלםיב" המפורסם שלו לאני ולתחושותיו. שירה כזר' מעצם םבעה, היא עשירה במגוון il מרארת שהיא מעבירה, עשירה בנושאיה <שהרי כל תמונה "קםנה" ד i רפכת בה לסיפור>, ועשירה בלשונה. התפרצויות ונוסרת לא יימצאו 1.ה: השיר "סיפור איםי", שהענקי '~ספר את שמר' מדגים הים ב · את הנאמן עד כאן. השיר מתאר םירל, שבמהלכו' מקבלת הנמענת בשיר "דלעת ענקית." מכפרי תמהרני בסוף העולם". היא לוקחת את הדלעת "ושמחה" :; "ואחר-כך לא חיתה בררה, היית חיי 1 :ת לזרוק את הדלעת" • אבל מאותר מאורע קרנקרםי של הדלעת מסתעפיים שבילים רבים: אסוציאציות, תמונות ומחשבות שמתרחקו ת מהנמענת ושברת אליה: "הים לא זז'/ הבלש האנגלי מגרש שדים ובורא אחרים." ופניך פני צבים עתיקים, רחוקים./ ורק הראש מורם מעם, פשרם, ראש בנעימים,/ מרשעה לרגע בשנתך' מחסר השחר של החיים?" "אף-פעם לא הבנתי עד זר משהו , וזהיר T ועדין יוסף שרון: סיפור איטי ; הספדיה החרשה לשירה; הקיבוץ-המאוחר; 107 ;1994 עמודים אומר אברהם חלפי · בשירו הארס פראםי הנפלא 'כתוב' - "כתוב/ בשפת עלה רוע;ן ברוח// משהר כתוב/ שלא לפענוח" "(שירים ב' n 1988(, תוך הקריאה בספר שיריו החדש של יוסף שררן - "סיפור איםי '" חזרתי ונזכרתי בשיר המרגש הזה. שררן בספרר הנוכחי' יהשליש לו, אחרי "דיבור" שיצא רלאו ב 1978- ר"תקופה בעיר n אשיצב 1985-' ממשיך ומפתח, ובדרכ הייחודית, שירה אישית, רגישה אול קלה לפענוח. אפשר לאהוב אר אל לאהוב את השירה הזאת, אך הדרמ שקשה שלא למצוא בה עניין .רב עניין שנוצר' אולי בעיקר' יעל-יד הפראםיקה המיוחדת של .המשורר שירתו מםשםשת, במודע, את הגבולות בין שירה לפרוזה, דרעו יותר מזה, את הגבולות בין יהקרנקרם ביותר לבין מה שהוא מעבר לו • מרבית שירי הספר פותחים בקרנקרםי: "כשלבשת את החצאית ההדוקה" <עמ' 21(, "שיחי ;:~י~יסקרס בחצר פורחים כבעבר'" <עמ' 27(, "העשן שעלה מהמכוניות שהתניעו על ""ד.י <עמי 37(, וממשיכים ב"סיפור איםי" על קרנקרםי אחר' םשלעיתי דרמה כי כלל איננו מתחבר לא הפתיחה. זר היא, אם כן' שירה חווייתית אסרציאםיבית של אני רגיש ופתוח לא הדברים הקםנים שבחיי היומיום, ההופכים תחת ידיר לאוסף, מרגש לעיתים, של תמונות: "הספרים שלו מסודרים על המדף. הצייר שיצא/ למצוא את הנערה שצייר, כבר חזר./ יצאו הכוכבים בחלון./ ."לא נרדם. הולך לצפות מן החלון ורואה גשם./ הוא רואה יחידים מופתעים, בלי מעילים, דלי//"./ בן ארבע./ אפשר ערד לםערם ממנו'/ מן העולם הזה, קצת סרבה." <מתוך -'דיוקן של מתי מנסה להודם', עמ' 19(, הסיפור נבנה מתוך אותר אוסף, שנראה לעית ים אקראי' של תמונות דקרת אבחנה, שהמשורר בחר לשבצן בסדר מסרים בשיר מסרים. הקורא הוא שנתבע להיות קשוב ביותר' למצוא את ההקשרים, לנסות לפענח. מרבית השירים נותרים פתוחים, מותירים מרחב של אפשרויות פענוח: אפשר לא קר לקורא, אלא גם למשורר עצמו • כזה הוא, לדוגמה, השיר המעניין ורווי האווירה "קפה 'באבא'" הנפתח ב"ירשבים במרחק מה, כל אחד/ והמאפרה המרוחקת מעם שלו". הממשיך ב"יתרש סחרחר עבר מעל ערגה רשתיה. / סמרםרם ניגרב כתרם נשכח לשפת הכביש, /."יפה תואר, שרירי ידיר עגולים,/ מגיע בעל 8 LI~ %1 1t: •••••גורון 183 ומצניעות את הסקסם המפורש" <עמ' האישית . של הרעיונות שהוא מביע. מדכא ומערות" <עמ' 125(. גלדמן, ~ "נגד אכדי 102(. במסה ששמה "כיווני ייצוג דוגמה נאה לכירון הזה היא המסה כמשורר וכפסיכולוג <וכיהודי>, מאמין ~ זורהול" מדרכי גלרמן: מראה אפלה; מסות ומאמרים; הקיבוץ המאוחר; 144 עמ' מרדכי גלדמן , משורר חד עין , הוא גם פסיכולוג קליני וגם מבקר אמנות וספרות. בקובץ המרתק הזה, מופיע גלדמן בכל ארבעת התפקידים האלה, וכל תפקיד מעשיר את משנהו • שם הספר , מ"ראה אפלה" , בלקח משמה של המסה הפותחת. את המסה הזו , שמוגדרת על-ידי גלדמן בתת הכותרת כ"העררת לדירן בסיפורו של אא.. פר 'המכתב הגנוב'", הוא כותב בעיקר כמבקר ספררת וכפסיכולוג. המסה מציגה שלוש גישות לסיפורו של פר: אחת פרוידיאנית קלסית של תלמידתו של פרויד , מרי פררידיאנית, · בונפרםה; השביח, ניאר של ז'ק לאקאן , תיאררםיקן פסיכראנליםי צרפתי , שהקושי בחיבוריו הוא מן המפורסמות; והשלישית, של מבקר הספרות, מייסדה של אסכולת הדקרנסםררקציה, קד זריזה, שגם הוא אינו הרגה הדעות הנגיש ביותר של תקופתנו • הניתוח והדיון של גלדמן הם מעמיקים ומתוחכמים, רעם זאת, הוא אינו מנ:ח שהקורא מכיר על בוריו את סיפורו של פר רגם בקי ברזי הגרתם של פרויד , לאקאן וזריזה. אדראב, בהתחשבות ראויה לשבח, וסרגי סדר" הוא מנסח את הרעיון הזה בצורה יותר מפורשת: "האויב הגדול ביותר של היחס לאמנות כמייצגת מציאות כלשהי הוא הםיעון הרלםיביסםי בדבר קיומו של שםח הפקר בין המסמנים למסומנים, אשר כתוצאה ממנו נראו יצירות מילוליות רפלסםיות כרצפי סימנים שאינם יכולים לסמן דבר כלשהו באורח מדויק ומכורן" <עמ' 80(. אפרש היה לקרוא לספר זה "נגד אבדי רררהול", מי שבעיניו של גלדמן מייצג את הפן השלילי של הרוח מרדרנית. במסה, · הפוסם "רוח הזמן והאמנות <אר המודרניזם והפרסםמרדרניזם כמדיםציה ברדהיסםית>", הוא דוחה את שני הקערנררת של שיסת וררהרל: "1• דגם כרכב התקשורת, הסלברםי , אר אדם התדמית." כאילו הפכו הםלרריזיה והעיתונות לאיזה תודעה אוניברסלית, שכל המשתקף בה שייך לרוח הזמן". 2. דגם אדם ררברםי · מכני הנוצר ויוצר באמצעות מכונות שכפול רשיעתרק." המשותף לדימויי האדם של רררהרל הוא ריקדתם רשםחיותם. הם קיימים כמסכות שאינן מכסרת דבר מלבד ריקות אפלה" <עמ' 68(. אליבא דגלדמן , עמדותיו של רררהרל הן ניסויים אמיתיים למצב האדם בעידן שלנר , אך יש לראות במצב הזה, לא מציאות נתרנה שיש להסתגל לה, אלא אתגר רוחני , שיש להתגבר עליו: "הייתי משררה את שאירע בתקופות האמנות <המודרנית "םירםה לעיר האידיאלית", בה פורש גלדמן את פרשת יחסיו עם העיר תל-אביב מילדותו רעד היום. כיום, בסופר של דבר , גלדמן מעדיף את תל אביב משרם ש"הערים האירופאיות ההדורות." הן ערים רוויות ערצמה ומיתולוגיה. הן מרוממות את כוחו של המימסד הכנסייתי , מפארות ומאדירות את מעמד השליסיםיי; מה שגלדמן מכנה "הירארכיזם נרקיסי" ש"פירושו מציאות רוויית דימויי-עצמי כוזבים ורבי ערצמה, שיחסם לםבע האמיתי לש האדם ולאפשרויות הגלומות באינדורידראליזם חופשי הוא מעכב, הבטנה ד~~;יה ב . מ כ~ה ~דו ~סףק ~די ~ד~סף א;תם יחזיר "- :"לפנים הזפים החלף לגא;ת אשת; --·.... ~של;שת הבנים הוימף • •• • T -:• 1 ~ת ~לךה מתרד ~ם ~טף נלעד'י . באינדררידראליזם חופשי . הוא מתנגד לנםירת לנרקיסירת של התרבות הפוסםמרדרנית ודוגל בקשר כן עם "האחר המשמעותי", הוא אינו חושש מלומר דברים שאינם משקפים את הארפנה הרעיונית האחרונה. יש לו ביםחרן עצמי שקם של יוצר חכם מודע רגם לא · ושפוי שאינו פוחד מהלא מכוח ההיגיון - כאותו רופאן , הגאון , שפותר את התעלומות בסיפוריו של פר , שהוא גם משורר רגם מתמיםקאי. • ג'פרי גריז בונחוד פונק מאנגלית: מנפרד וינקלר אבא ל!! חד סלמב ~ל 60~; י עד~ז ה~~~ ל; f~ך ryקי · ~י 6;ך . א;ך · ן~~ןקים ~מף~י ~מליף 7 ~ל ל!!~ ~ר;ע;ת פ.זק;ת ךל.ב ןסב ו~~ ~א ~ 1"" ןהףא די~~~ ל~ק i :פדי לחס;ת עלי • -" הוא מסביר בסבלנות ובבהירות את רהפרסםמרדרנית> למדיםציה • םענרתיהם העיקריות של השלושה בקשר לנושאים שערלים במסה. כך 1••- ך ~ין לי יוצא הקורא נשכר לא רק מהסינתזה למיניהן ואת אשליית תקרותיו מעצמו ברדהיסםית אדירה, המגלה לתדהמתה אחדי התכה בסידה הזעירה את האשלייתירת של תמונות האדם ה~~~ ii-;מ~ .40-:." תפל;ת לא אכזב;ת · ימים ו 40 ל~~ י;~ ~ד~ז ק.ק; -1 ז~~ ל ryי;ת של גלדמן והצגת תורת הספרות ומהעולם אותר יצר •." בקצה של ל~ל;ת f נ; מ~~ןף. האישית שלו , אלא גם מהכרות עם מדיםציה זאת, המשיבה אל האפלה את הדעות עליהן הוא חולק. האדם ואת עולמו , יצםרך אמן כלשהו ,.. ~ף ל!! ~י ם~ןv גלדמן חולק על תפיסת הפררידיאנים את הםקסם הספרותי "כסימפםרם לחולי סמרי מהעין" <עמ' 8(, גישה זר מקנה "עליונות למפרש על המפורש. סרסני · השעמ הפירוש." הוא כרחני והוא מתעצב בתבנית של אדון ועבד" <עמ' 9( אר של רופא מתנשא על חולה מושפל. כמשורר, מגן גלדמן על עדיפות היוצר על הפרשן • במסה, שירה שיגעון ושפירת", הוא מציג ·כתיבת שירה כמעשה שהוא תמצית השפיות. על לאקאן וזריזה הוא חולק, יותר בפרשנותם את הסיפ רו , מאשר בגישותיהם לספורת. אבל במסה אחרת, "השיפרם האמנותי", דוחה אר אדם נברן מתחרם אחר , לחשוב על האדם באופן חדש" <עמ' 72(, הניסוי "מראה אפלה" <שמזכיר גם את סרסר המפורסם של אינגמר ברגמן> מקורר בברית החדשה, מהמכתב לאנשי קררינתרס, 1; 13• שם אומר פארלרס כי במצב הנוכחי השפל נראית האמת כאילו דרך "מראה אפלה", אבל אחרי הגאולה ייראה האור בשלמותו • איזכרר הברית החדשה קשור להבם אחר בהגרתו של גלדמן: הוא מעוניין פרסרנלית · בפסיכולוגיה הםרנס של ירנג ובסמלים כלל-אנושים. רואים את זה במסות - "החלל כמספררה" ר"החלרן כמספררה" רגם ובאחת מסרת לא ~גף ~ף ם!!~ ליו ~· לא שתפף א;ת; בשףם סעףדה לא נאמדה מלו~ וrבש לא ה~תה וrנטב של ת i כחה א; אשמה .'" :•rי די -T t זאת חיתה התכה T •• -T IT ח בנה · שנ זאת חיתה הגאףת"שלא רצתה "לרדת ל~ר;ת ס~דףל"~'מ" 9~~·". שעל משטח האח. "" -: . -". טקס אני משזפו את י;מני בתנה _אחת". :פל "ערב אני ק~~~ ~ת iJ"'כtילי"ד~ מ i ךיד ~ת סק.זקי~ה ~P- ~ל .וrס;א י;~ ל.ל~~ ~ת מק.לף הבתףלי ט;בע את ". .. . : י}!~~~ f ת;ף דם ה"מים שלי ר;שם. • ". • -יr שחותמות את הספר: "ושירן בעץ גלדמן את הרעיון המרכזי של הדקרנסםררקציה, ש"םקסםים ספרותיים אינם בעלי משמעות מסוימת רכי השיפרם האמנותי הוא שרירותי ואין לר קםגררירת ארבייקםיבירת" <עמ' 100(, לערמת אזת, הוא ורגל ב"שיםת פירוש אשר הקריםרירנים שלה מרועים ומברורים ככל האפשר .... רה רא מתנגד לפרשנרירת שסחירת ובעיקר · סנסציוניות, המבליםות את הפרשן החיים", שנושאה היא החשיבה האפרקליפםית. שם הניתוח של גלדמן מתבצע בכמה מישורים: הדתי, ההיסםררי, רגם הפסיכולוגי-אישי. כיאה למשורר , כתיבתו הפרוזאית של גלדמן אינה אקדמית אר יבשה. בכל המסות נמצאות פניות אישיות של המחבר אל הקורא ודווקא חבל שהספר לא פחות זהיר ואישי יותר. אינני מתנורן לייאישי" במרבן של "חשפני", אלא להדגשת החשיבות אמא ~ף ם!!~ לא ;ן'ע ן~~די מחףט ~ף ם!!~ ס~~ר לא ;~דד !l ד ת . ם מ:~י~ה ~ז ד~~ס. סיסה ~ן:פךת אני :פססתי את רגלי ך . א;נ;ון ·~ ל ~~ים ~דה. ברנהרד פונק ן · נולד ב 93 ן בגרמניה. בתקופת מלחמת העולם השביח הגיע עם משפחתו לישראל , ולאחר מכן , היגרה הברית. · המשפחה לארצות ברנהרד פונק, משורר , מתרגם ועורך , מלמד ספרות השוואתית וכתיבה יוצרת בקולגי Suny שבמדינת באפלו • 9 אפריל 95'···· וי~ 5 ן~ ריקודים על המים. היא ציפור "חומת פריז" מזזת רמאוש שמעמידה פני מפגרת, לנוחיותה. כמר הציפור המפגרת" בסיפור · , וכמר ורזי כהן ש"לא משתתפת בשיחה, כי היא שמעון בלס: לא כמקומה; לילי פרי: ריקוד על המים; לא שומעת מה אומרים. זה הסידור הוצאת זמורה ביתן; 1994 הספדיה החרשה; 174 ;1994 שקבעה עם הצרות של צוקי ים" <עמ' ~ "איננו במקומר" פירושו , לפי המילון , ש"אין הוא · מתאים לכלל • לשמעון בלס חיבה מיוחדת לאלה שאינם "מתאימים" למסגרת כולה, אר לאלה שמוציאים צעמם ממנה. עם נושא · ה OUTSIDER הוא בהחלס במקומר ובמגרשו הפרסי. נתפס ברומן · קמרם · הזה כמרחב מחיה פיזי ונפשי , ומהבחינה הזר , יש בר הקבלות רבות עם שתי הנובלות של הסופר: א"'ותות .· איה · ר · סתיו כמר בנובלות, המעברים בין שני עולמות, תחושת השייכות אר חוסר השייכות מהררים את הציר שסביבו שלא במקומה" · נסב • אם בסיפור אותרת סתיו" · יש לחוסני שתי דירות, אחת בפריז ואחת בקהיר, המסמלות את הווייתו הכפולה ואת אהבותיו הגדולות, הרי שגם לרשות נעמי , גיבורת הרומן התל-אביבית, עומדות שתי דירות, שני "מקומרת•, אלא שכל אחת מהן היא "שרמקרם" מבחינה נפשית. אין כאן הרריה כפולה כמר במקרה של חרסני המצרי , אלא "הרריה חסרה" , ריק, חוסר יכולת מרחלס להתחבר במרבן העמוק לאחד משני העולמות; לא לעולם הילדות, לשורשים, לחברים, לזכררנרת אמא · מבית אבא רגם לא לעולמה הצרפתי. הדירה המתרוקנת והמתקלפת של אמה, המקום שאפשר לחזור אליו , משמשת גם שק אגרוף לזכררנרת, והמרחב החיצוני המוגן של הילדות <האמור להיות מגונן>, מתגלה כמרחב פנימי פרוץ. עולמה הפריזאי של נעמי, שבר מצאה שלווה מדרמה למשך מספר שנים, מתגלה גם הוא כחזירן שווא. כל פרס רכל דמות בר מזכירים לה את זרותה. הציר פריז-תל-אביב <אר פריז-קהיר בקמרה של חוסני> אינו מקרי וזוכה גם הוא ליחסו המיוחד של בלס. פריז של בלס היא העיר המיתית, זר האהובה לע דורות של אנשי רוח אר סתם פרנקופילים מכורים, על אווירתה וקמסה, הסמל לתרבות המערב, האנסי-תזה ללרראנס. זהר "מקרם", במלוא משמערת המלה, שאליו רוצים להשתייר , שאיתר מקיימים יחסי אהבה מורכבים והמזכיר יום יום לאוהב את זרותו. צמד הניגודים הזה נראה לי המרכזי בעולמו של בלס, אך לא היחי.ד כל זרג בנרי על ניגודים, רכל קשר בינאישי מורכב מקסבים. חוסני המצרי, מ•ארתרת" סתיו•, התאלמן מאורס, אשתו הצרפתיה, שחיתה בעצם "חד לשרנירתה וחד זהותה." בת נעמי .· לוויה לזהותו האחרת הישראלית חיה בנפרד מפיליפ, אשר מזוהה באישיותו ובקסמו הצרפתי עם חייה הצרפתיים רעם בסירנה להשתייר למשהו אחר. ניסיון שנכשל. אישיותו של פיליפ אינה יכולה לספק זהרת חדשה, ואין בכוחה לגרום להפנמת צררת חיים ותרבות שלמה. הקר המפריד 1 :ין נעמי לעולמה המאומץ נהפך לגדיו הולכת וגבוהה עד שהיא נהפכת לד r רמה. "חומת פריז'.' אמה של נ~ עמי , ניצולת שראה, נשואה לפקיד-מררה-חוקר-מתרגם ממוצא עירקי • גם באישיותו מתקיימת דואליות, מעצם היותר חוקר ומתרגם ובקיא ברזרברירת שרנות. אדם שרק אחר מרתו מתאפשרת הצצה לאישיותו רבת הפנים המובלטת בדיעבד, תווושת השייכות או חוסר השייכות כנחווים את הציר שסביבו נסב w שלא כמקומ,ך w על-ידי ןברלמה הדל והחד ממדי של אשתו. הווייתה הישראלית של נעמי בנויה מזכררנררז מסרשסשים ממשפחה זעיר-בורגנית, שבה הותיר האב את משפחתו בזירת ההתגוששות הנצחית: אם-בת, t אח. ההתגוששות לבשה · •חרת צררה ארורת לאחר מרתו אבל לא השתנתה במהותה. פן אחר מעולמה לש נעמי מיוצג על ידי דמויות אחדות, אשר בעצם אישיותן החד משמעית, המעוגנת היסב, מהרות תזכורת ו~זררתה; גרשון, אשר "גסותו היא נשקר החד", שהתנהגותו צורמת אבל משריה ביסחרן • רינה, בת דודתה, זאת שוויתרה על קריירה כדי לההפך לאם ורעייה, מרגיזה בעצם התבטלותה בפני בעי לה, אבל יודעת לחזק בכוח הגיונה הבריא. נדב, אחיה, אשר ברח מכל התכורדדרת, מזכיר לנעמי על כל צעד ושעל את בדידותה הרבה. ועוזי. עוזי המכ:עיס בחלקלקותו ובזהירותו המופלגת, בחוסר יכולתו לנקרס עמדה חד משמעית, הוא גם זה הפותח לה צוהר <שנסגר מהר מדי>, להתחלות חדשות. כל אלה משפיעים עליה תשומת לב אבל גם חסרת מעיקה, רכל אחד מוסיף, בדרכו , למועקה המצטברת של אשה באנז.צע החיים, המרגישה כלואה בעבר נויי יכולת לבנות הורה ולתכנן עתיד , בלי יכולת ליצרו מפגש בין עולמותיו; אר לחילופין , להשלים עם אבדות <הכרחיות.> • ורה קורין-שפיר עמ' לבושה היסב, מאופרת, מסורקת, צועדת על "נעלי עקב מחודדות": "ככה הלכתי למרת בבית אברת. · חשבתי רק על מרות מאושר , בלי הפתעות" <עמי 7(. ככה פותחת לני אבני , אשה באמצע שנות הארבעים לחייה, אשתו של אלכס אבני ראמא של מיכאל ושל רותי המתה, את סיפור בריחתה מסיפור חייה אל סיפור "מרתה". רכך פותחת לילי פרי את ספרה "ריקוד על המים" • הפתיחה הזאת, הן של הדוברת והן של המחברת, מציגה מיד את אחת הבעיות המרכזיות של הספר - בעיית ההגדרה של החיים אר , אם תרצו , של המרות. סימון זה בובואר , למשל , בספרה מ"וות קל מאוד" אומרת: לגבי כל אדם מרתו שלו." זר תארנה, · אלימות שאין לה צידוק". ואילו לני אבני מדברת על "מרות מאושר": דבר שאינו נראה אפשרי בשרם היגיון יומיומי , ושמעלה מיד ספקות לגבי סיבר של המרות הזה. ואכן לני אבני לא באמת בוחרת למרת. היא בוחרת לעבור מסוג חיים אחד לסוג חיים אחר. החיים שארתם בוחרת לני אבני לנסרש, חיי המציאות של בעל רבן מנוכרים ועוינים, לדעתה, ושל ההתמודדות םע עובדת מרת ילדתה הקסבה קשים מדי עבורה, מרחקים מדי את קיומה. לני אבני רוצה חיים אחרים. היא לא רוצה לחרות יותר כאב, לא רוצה בעל שאינו מכיר בנשירתה ובצרכיה, לא רוצה בן שאומר על המלים שלה "מלים מסרמסמרת, מלים מסרמסמרת", לא רוצה שיגידו לה לשבת בשקס, לא רוצה להתמודד. היא רוצה לרקוד • היא רוצה לחרש אשה. היא רוצה לחיות ללא אחריות, ללא זיכרון וללא כל דין וחשבון • בריחתה אל בית האבות בשולי נתניה היא בחירה מתוכננת היסב. בעצם היא אפילו לא בורחת לבית האבות, היא הולכת אל משה קרשניו , שאיתר יש לה סיפור לא גמור מזה כעשרים שנה. סיפור של הדברים החשובים לה באמת - מחול ונשירת. לני אבני הולכת אל שולי החיים <מוסד לזקנים> רשם היא פורקת כל ערל. היא מפלרססת עם כל גבר אפשרי , היא מנהלת רומן , אר מערכת גופנית אינטנסיבית, עם משה קרשניר, היא רוקדת, היא מפזרת המחאות חסרות כיסוי ומסתבכת בפלילים, היא מתפנקת באמבטיות אין-סופיות ומפנקת את הזקנים שלה ואת "הילד הבלונדיני" העבריין , שהיא מקרבת אליה. נדמה שלני אבני מכריזה בהתנהגותה שבעצם הכול מותר לה. והוא מותר לה בגלל יחסם לש בעלה ובנה אליה, ובגלל מרתה של רותי בתה, ובגלל מרתה של דודה שגידלה ארתה ובגלל ובגלל." לני אבני היא אשה של יצרים. של 90(. כך גם לני בוחרת לא לשמוע. לא להבין. אפילו בבית המשפס, לאחר שהסתבכה בפלילים והמאסר מאיים עליה, היא שקרעה בעולמה שלה, בזכררנרתיה, בתרכנירתיה. שמרנה שנים מנסה לני אבני לברוח מכל אחריות. ליצור לה חיים שהיא רוצה, חיים של "כאילו" נשירת ואהבה <הרומן שלה עם משה קרשניר>, "כאילו" אימהות <יחסיה עם הילד ריקודים. · הבלונדיני>, אפילו "כאילו אבל זה לא ממש עוב.ד העולם מסרב להיכנע לחרקים שלה. למשסרה יש חרקים משלה, לזיכרון יש חרקים משלו ואפילו למשה קרשניו , שמפקיר ארתה בבית המשפס עם העברות שעשתה למענו , ומפקיר אר ה"וi בנשף פורים, כשהוא רוקד עם הגברת "המיוחדת" של אגודת הידידים. לילי פרי נרגעת דרך דמותה של לני אבני בבעירת קיומיות כבדרת. בעירת של אימהות וזוגיות ונשירת. בעירת תקשורת, הבעה ~מימוש עצמי. בעירת של מותר ואסור , והגדרה - אפילו של חיים ומרות. עם זאת, לני אבני נשארת דמות די שסרחה. יש לה עבר עשיר בטרגדיות, והורה עשיר ב"כאילר", אבל היא אינה מציגה התלבטות משכנעת. איננו יודעים מה מעניין ארתה מלבד המחול רמשה קרשניר. איננו יודעים מה באמת היא חושבת על עברה רעל מה שלפגיה. אפילו "החלסתה" של לני , לחזור הביתה, לרחוב רש"י , ולעזוב את "מרתה המאושר", איננה ממש שלה. זר נכפית עליה קנוניה" · בעזרת משותפת של "הבחור הצעיר" ואשתו של קרשניר בתיאום עם בית המשפס. מבחינתה של לבי , ההחלסה הזאת לא די מנומקת רבהחלס לא מתוכננת. לא ברור מה לני מתכוונת לעשרת "בבוקר שאחרי", ממה תתפרנס, איך תחיה, איזה אני "משרקם" <מלה שחוזרת הרבה בספר> תציב לני בפני המציאות. הקונפליקטים הגדולים שלה מסתיימים בהחזרתה הביתה רככך שהיא מיד חושבת: "אולי אלך לרקוד איתר <עם משה קרשניר> בנשף" <עמ' (, 174 מבחינה זר מותיר הספר איזו שהיא הרגשה של החמצה. שכן הקונפליקטים שבר הוצגו, והוצגו בצררה משכנעת, אבל הפתרון." .דחוק. ואפשר כי גם זה מסר של הכותבת, האין-פתרון , לפחות לא פתרון אחד ברור ומשכנע. ספר מעניין , משעשע הרבה פעמים, עצוב מארד לפעמים, מייגע לעיתים <בעיקר בקסעי המחול והציפור שבחלקו השני של הספר>, אך בעיקר - תרבע מחשבה. רזה, ללא ספק, עיקר • יתרונו. רות לאופו 10 גויון ···· 183 אביבית רוח 11~ ~ו • ~ח;ק ~ל י;~ים ?דנ;ת שמעב~ םש T 1 -T ד~~~ _ז~ת ~ר ry ב~ ~ת :פפ;ת הרגלים . - ז- t -· ך~ז;ינ~ ~ם ~ע.זוים לשא יתאר~ ·-1 ." זא מה אם הגיהנ;ם • ••-• T T מפחיד • 1 • j2;.M וות .ל~~ג נשמש • לי ~יד ל.ב אינלילב אינלילב אינלילב אב~ "מ r/)נף yוiל ;מ~ ג; i ןי;ד ~· ל f מ; ג; T זל ןrry נף;ד •• • 1 •• •• " י f ~ם ~9 ווןנ;ו ~ת ן:יי~tז . :· .. אז · ~ס י;צא · אלי -.. . ' מ~ק אפל~ לא ר;צה שמש 5ו .ז:י ~ 9 ע.די ~ת ל*י:ן אלה סימני וiרפוה., ז·· - ז: • ן:י~cזן ij'~ יע~ת ij זאת נשע~דה האחר;נה THE AVIVIT'S VERSIONS ילנ;:~~ -ת~ ~*י:ן T מי :פמ;ני י;ןע, מי :פמ;ני • T • -•• • T • ~יד י~;מ~ א .M••• 1 י:ניr~ י ~יס ~יד לי ל.ב בחביתת השמש ~יד לי ד~י~ה ם,;-ל · ~פי :· :· - m. י:ד.~ק י~~~ ה:פל פסיכ;ס;מםי נכרית; ינלש;ננכ .של .M י .נלש";ניי~~ ןס i ~ף ~לזי . ז • פשם .M י • 1 • • 1 f מ; י~~ ן iJ ~ל ~לי ו 5ף ~Di לא i? ב~וןים ~~יבס • 1 -T א;ךי 1:1000,000 ג;ןל ~~לי פ~ר נ;לדנףי נפ~ר 1 • 1 ~ם נ;לד .M י לםנ;ע נ:פנרת. "".• •--1 • • 1 T •• - ז- • נ:פניסה למערת הופכפלה 1 • T • 1 t - פגשז-ןי את עצמי • -1 ". ." ר;כבת גמלים- 1 i?~4 ה • 1 -:· • ריחפה -1 ז ז • ~ימ;גה ijהנ~ץj אכלה ס:פר'יה רה'ים שחה משני צזיה •• • •• 1• TT T"T' TIT T 1 T P- ר~י ijש~~ ~שנר~ ~~ים רנימ; אספה את השברים ח~יה חי~ "לחם עם דנת השנים שלי הי~ . שח;ר;ת 0 0 0 1 T •: - ' עג'בנ'י;ת " T 1 -•: T 1 T העינים מח'יכ;ת ואני ח'יכ .M י ינi-צעל -· 1 ו~ח T;ל T ;:ךחם " ש~ב s ר~ס י;;ם · ע~~ ij ~ל;דד T,ץ~ ~ע;ןם-לא ןג~דף רבl~' ~י:ן ורגלים רלמר;ת ~. זה ע iכtל ן~~ • 1 שע~ ו;נ~נ~ :פ;ס;ת זכ~כית לשנף;ת מהם מי •• :• •• 1 • • 1 • T 1 ים מם"הרים. • אנחנ~ לא נרנ~רים - , ר · ן ij~ij ר T זךם ~ן~rז ~ןו:זים i? ~~ים T זךמ~ ~ן~rז רנימ; צפה מרב אשר ר • 1 ו י~~ ~ר t ז;ד ר~.כ~ ·ci - ~לח לא ס~א את,. עיניה. עד הרגע נ; היt~ד א;ת i.•• •:•••:T-ז: • ~n ;ךם וזם iJ ~ק;ר ~ירים~ ~ם;ס רש~ס ד~~ דtזן " ם ;:זנ;רר;זץ ~ל;י:ן ~ם ן q ז;ר ריןr.;מ ו 5 q ןיר .ז~ב ד~~ ~ימ;;ה ~~tיה ל i? ר;א ~ה ~ת~ב ד~~~ ~דל iJ1=פלים האגד;ת שלי נגמר;ת ~~ ד ~ל ם~~~ז:ס" התערפל~ לנגד עיניה אפריל 95' T ."" •• •: :• 1 1 -: 1 ° 11 t:::I %1 שנחרש אך לא נזרע: בשנת שמיסה, ידי · על ~~ ל רוזנברג. אכן , תרגום במקומה "איש המים שלחיי, וכאות עשה כי אהבה The Water אין גם חריש והשדות משוחררים מעוהן. קורא עוד שירים מתוך 27 תודה, נקרא על שמו, השירים שתורגמו בידי מל ,רוזנברג Man, הספר שתורגם לאנגלית. אדם · <בניגוד צלילי לחרושים> מכל יד למרות זאת, שפת המקור היא עברית מ~וונת והם חוזרים לתקופת-בראשית מספר זה ז י מן הספר הקודם, "אורות · שולמית ספיר נכו: ש פת חניה" ) 19.86 השוקולד; 56 עמ'; The ( וקשה לי להעלות על שורשית. הדימויים הם מקוריים: ך~ךם ן~~ · בו לעבוד את האדמה" t דעתי , כי נכתבו במקורם בשפה 32 ;Water Man עמ'; הוצאת אחרת. גכ r נושאיהם של השירים "ישבנם של דובים מתנועע כמו <בראשית ב' 5(. או יידרך נשר ~שא ב ri פילה•, או עורף · "ההרים הם קשי 1 אותי; וכנפיו זל על אברותייי, רמות - אוניבריסטה תל-אביב שני ספרים בידי , לשניהם גודל אחד ועטיפה זהה, השער זהה וכן · תמונת תמונתה של המשוררת בשער האחורי • ספר אחד עברי, השני, אנגלי. אני פותח תחילה את האנגלי, פתיחה אקראית באמצע הספר ,Fairy Tale - אדומה, אבל לא זאת · אגדה. כיפה שקראו לי , אז , נשאגי הייתי יל.ד סקרן לקרוא אותה אגדה בספר העברי: מוצא אותה בעמוד 14: אמא · אינה יודעת/ שכיפה אדומה אוהבת אזבים/ חיות יער תמימות/ משעממות אותה עד מוות/ סנדוויצ'ים ובקבוק יין; ~Q ל/ שיבוא כבר הזאב/ לסרוף אותה לאס .• נדמה לי כי הגירסה האנגלית סובה יותר • הזאבים, · אולי nהיער שבצפון · יות , מדעיפים את שפת אמם הנורדית. ·אכן , גם ,ה~"ז::; ששפת אמו גרמנית, כתב שירים בצרפתית: כמוהו , וילקה וס.ס. אליוס האנגלי: כאילו יש שירים שנוח להם בשפה, שהיא לכאורה זרה. פותח לשם השוואה מחדש, את הספר האנגלי , מגלה כי תורגם מעברית קבוצה מלאח "קבוצה ריקה" ב"טריפ" 12.1.95 שירה, גיטרה מובילה: יזהר שאבי; גיטרה: יובל יבנה; כס: ערן הורביץ; תופים: ערן שבי ביום חמישי, ה 12.1.95-, הפך ה"סריפ" לערב אחד לסניף ירושלמי אביב. אל תוך העיר · בלב לבה של תל השחצנית, המוחצנת והבסוחה בעצמה חדרה אותה יייורמיות" ירושלמית של סוודרים וחיוך מבויש. "קבוצה ריקה" הוא ההרכב הראשון המגיע מעיר הקודש מזה זמן רב, למעשה מאז צאת אלבומה השני והאחרון של "אסוף" זייל · ב 1992• הלהקה אמנם חדשה, אולם אינה צעירה. חבריה נעים · מסביב ל 30, גילם ומוצאם מכתיבים להם הופעה בסולת פוזות, המעבירה את יצירתם באופן ישיר , מלא כנות והערכה. "קבוצה ריקה" מלספת את גבולות הרוק, אך נזהרת לא לחצות אותם. בצד שירים שקסים, מעס ג'אזיים, כמו מגיעים מרחוק: "חורף בזינבה", "גשם בעיר זרה•, לאחר המשתה, ורסאי", · ר~~~לה ·, "עמק ייכלל לא חשוב לאיזה גובה הגיע 1 השלגיי <עמ' 26(. אני חוזר אל השירינ c במקוןם העברי: "עכשיו אני אוספונ אהבה/ לחמים/ את איש מ~י.~< ' · השלג 25<, חג עלי · •שמחת ![קצה -•. צפרא סבא, שתילי חורףז הידד, ציזי כפור החלון•, הנוף הרחוק של ד j לד~ת העברית, "משירי החורף" שי~ ביאליק: אכן , דרך ארוכה עשתה השפה העברית, השירה העברית. גם אגדות "'הילדים על "עליסה בארץ אדומהיי ויישלגיה", · הפלאותיי, "כיפה הגיעו בסכ!ר האותנסי הזה מן העבר הרחוק אל סוף · המאה ה 2o: שלגיה אינה מצייו r ת לרמזורים אדומים, ייעל תו~תה ד:לבנה, המכופתרת, לא שומרים · ~רד גמדים -- והיא מחפשת בכאדים, רעל אהבה• <עמ' 12(. שול; 1 נבו "עוברת בין · ;ת ספיר האלמוגים; הרדומים/ ומשפשפת אותם בכפות ידיה; עד ש:עלה צבעם האמיתייי. במקור, בעמ' 6, עשה זאת "סינמסקיי וייסמוסיי הם מבצעים גם רוק קלאסי , פשוס וסוחף בלי לקרוע את המיתרים. הם מודעים לכך שאינם לקהה ווקן~ית - אין ביניהם אף סולן יוצא דופן - אולם מאידך , הם ללא ספק, מוסיקאים מוכשרים ומבצעים בחס.ד הסזירים נשאבים פנימה אל הכלים ויוצאים החוצה בסולואים מופלאים של שאבי , שממלאים את המשבצת ד i חסרה הזו ברוק הישראלי. הליווי הי~בוע ביילילה אנדלוסי", שאינו משעמם בקעבות שימוש נכון באלתור ו~:מלודיה, כמו גם סולו הבס הםח והיפהפה בסוף "הקיז של 82'" מעידים על עיבודים יוצאי דופן. הם מצליחים להפיק מוסיקה דינמית יחסית לוזרכב ססנדרסי של נס, תופים ון~תי גיסרות. חלק גדול מהלחנים "הולבש" על סקססים מוכנים, :~ולם עניין זה אינו פוגע בהם, ןמ)גידך מוסיף לסקססים את האווירה הרצויה. הביצוע ה . נימתי עדין כשצריך וזועם כשנחוץ, רק חבל שבהופעתם הראשונה : אביב, כשהחומר שלהם · נתל עדיין לא מוכר , סדר השירים יצר שרשרת סזקסה ואישית יותר באמצע כפני הקדמונים", בהם "העורף" הוא או :· הזמ של "הפנים · עמרבעל-לשון: "כסרב · הנופלת · הלשון ~qן 1 היי <עמ' 40<: מקום" · וייזכדי כמו: "איך לקסנו לקס/ ושכחה לחה ~צמה עינינו" <באותו שיר>: ושורות מיססיות: "שבע שנים בסתר אהבתי אבכה" <עמ' 41<: וסתם ניסויים שלא ניתן לתרגמם לשפה אחרת, כמו "סעימה של פעימה•: "וכשאתה סועם בשפתיך פעימות שוקולד; כל גופך מקשיב/ לשפת השוקולד• <עמ' 5(, זאת השפה שעליה כל הספר נקרא והיא מהנה את חמשת חושינו , במישוש עסיפתו , בראיית "קישורי הסוס האדום", "בריח קימוריו", . בשמיעת "רשרוש נייר הזהב• ובסעימת שפתו. אביא גם את השיר המעניין והתמציתי , השורותיים: "שנת · בן שמיסה•: "שדות משוחררים מתלם; .· מגדלים את מה שבלבם ררlוכy ו של שיר זה לא ניתן לתרגום. המשמעות הקרובה ביותר, היא במה שתרגמה ~ל רוזנברג: Fallow: שהוא שדה ההופעה, דבר שגרם לחוסר ריכוז קל בקהל. ביכרת גם ההפרדה בין הצד היוצר לבין שאר ההרכב. יבנה ושאבי , האחראים על הכתיבה, יותר דומיננסיים גם כמבצעים, ואפילו קסעי הסולו של הורביז ושבי לא צמליחים לחפות על כך. יחד עם זאת, חלק גדול מהקהל היה מוכר ללהקה ונוצרה מין אווירה אינטימית - נסע ירושלמי זר בתל אביביות האדישה. חלק מהשירים אישיים, כמו ייהימיניהיי ו"דמדומי אלים", אבל יש גם את "סינמסק" הפוליטי ואת הנוגע · סליה · ללב. בכולם מפעפעת הירושלמיות הקסמונית - הניסיון לכבוש את העולם מהביבים כשהוא סבול בתיאורים מקרמיים, קבת פרובינציאליים. מעל הכול בולסת הרמה הגבוהה בכתיבה. לעומת · קסססים כמו "סינמקס" ו"האח הגדול <שנכתבו בידי גלעד מאירי שאינו מנגן> נראות שאר הלהקות הצעירות כמשחקות בארגז חול. כמו המלים, גם המוסיקה מורכבת. המלודיות אינן פשוסות והליווי , כבר אמרנו , נוסה החוצה מן המרכז. יש אמנם את "אריק ג'ון" ויישלומי", המאזכר את "יפרוש כנפיו יקחהו; ישאהו על אברתו" <דברים לב 11( ויידרך הנשר בשמים -- ודרך גבר בעלמה• <משלי ל 19(, אכן, רוב שירי הספר , הם שירי אהבה. שירי האהבה שבספר הם יפים וענוגים. הייביתיי האחרון שבספר: "עשה בי אהבה/ על הפורה והעקר•, מזכיר אולי ע· את w ה בי רצונך" שאינו אלא תפילה, ואכן גם נאמר בשיר הז: "עשה בי סליחותיי. לא פלא שיש בו "רז_)ה וק.רשיי , שמהם נגזרים "קידושין" על קדושת החיים. "ק.דש" · תורגם ל Bless שיש בו משמעות של קדושה, מעבר לברכה המקובלת. האהבה כאן היא אהבה סחורה, שאין בה מן הארוטיות. כשסיימתי לקרוא פסר צנוע זה, חזרתי לשורות: "עשה, עד אשר ;חת~cז אור ואפלה• והרהרתי בשירי אהבה קדומים, שיצרו את המגילה הנפלאה, .שיר-השירים • שמואל שתל שכיאה ללהיטים נדבקים ללשון כבר אחרי שמיעה ראשונה, אולם אביב גפן ומאור כהן יכולים לישון בשקס. מעמדם כנבחרי ועדת קישוס של כיתה ז' 4 אינו עומד בכסנה. "קבווה ריקה" פונה לקהל מבוגר יותר ולאוזניים מוסיקליות. והאמת - אין בזה שום דבר רע. הגיע הזמן שתופיע להקה צעירה שאינה מכוונת לעבר ההורמונים המופרזים של גיל ההתבגרות. ביחס לעתיד המסחרי שלהם אין סעם להתנבא. כבר ידוע שהקשר בין הצלחה מסחרית לאיכויות מרסיקליות קמרי בהחלם. האיפוק הירושלמי האופייני מונע מיני תופעות לוואי ומשאיר אותם נסר עם המרסיקה. זה אולי עלול להיות להם לרוזע מבחינה מסחרית, אבל "קבו :s ה ריקה" ורינה להמשיך ללכת אחרי האמת המרסיקלית המווינת שלה. שאבי שר "כשאני מויז לתוך ע :s מי אני רואה קבוצה ריקה" , אבל מי שמאזין לו שומע את אחד הדברים היותר מלאים שנוצרו כאן לאחרונה. • גדי להב 12 •••••גויון 183 קדה. כנר אינם רוסים אותנסיים, אך גם לא במפגש נין מכונת תפירה ומסריה על ~ ספרים ואנשים בתמימותה סברה, שאחוות ~ גרמניה אמריקאים, וכך , הם נוהים נין שני שולחן הניתוחים". f א. פסנתר כחול חיה לח לא ראיתי אותה נמו עיני, סוננתי פרועת שיער נחוצות ירושלים ולא את שמלותיה הדהרת, כלקוחות ממחזה אלזה לסקר-שילד אקספרסיוניססי של פונק ודקינד הגרמני. אלהז לסקר-שילד' מגדולי המשוררים של גרמניה, ששרה בחרוזיה הליריים לע כמיהתה אל ארץ אבות, נפסרה בודדה וערירית בירושלים, לפני חמישים שנה. במרוצת חייה מלאי התהפוכות, שמות רבים היו לה. פעמים חיתה הנסיך י~ס~ף, פעמים חבצלת השרון ועוד כהנה וכהנה. נקורפירססנדאם, רחובה הראשי של ברלין' נהגה לצאת במחול אוריינסלי' ולעתים, ראתה את עצמה כאחת הנשים מ"אלף לילה ולילה". מחולותיה האקזוסיים, הניעו תשוקה, כיסופים וסירוף. כל שיריה הליריים רוויים ניחוח תנ"כי. כך עוברים נסך גיבור י המקרא, דוד ויהונתן' וקסמי שיר השירים. פעם כתנה: אסתר גמישה נדגל השדה שיבולי חיסה לפי ריח שפתיה והחגים החלים ניה~דה." וביהודה זו' הנחלמת, הקסומה שלה, לא מצאה את ניחוח המור: כיסופיה שהתגשמו' ספחו על פניה. כמה אהבה נשנות העשרים העליזות את משוררי וציירי גרמניה! במחווה אקספרסיוניססית אופנתית, אף ציירה את הזיותיה בכישרון בלתי מנוסל. בתכתובת שנינה לנין פרנץ מרק, צייר הסוסים המרחפים מקבוצת ה"פרש הכח;ל", נוצר אף דיאלוג חליפי ן נין ציוריהם. הנסיך יוסוף שלה היה בכל~ אהבה את כולם. לא עלה בדעתה שגרמניה יכולה להיות גם אחרת. גם גו ספריו בן , המשורר המחונן' ראה בה מסאור לירי נשמי גרמניה. רבים ראו בשיריה שופר אקספרסיוניססי , אך סערת חיתה בידם. האקספרסיוניזם הוא בבחינת זעקה, קול מחאה אקסססית ורועשת נגד סדרי העולם. חרוזי שילד נשקס הושרו · לסקר , בקול דממה והיהדות לא תופר לעולם. בנאיביות ילדותית כתנה מחזה: "אותרו אנונימוס ואבותיו", שעיקרו שיר הלל לברית היהודית-גרמנית. אחר מות המשורר גיאורג סוקל כתנה: "גיאורג סוקל כרע גווע במלחמה. כה נודד עכשיו העולם . אהבתי אותו". בארץ, ברבות השנים הציפה אותה מרה שחורה. יש לי בניתי פסנתר כחול ותו אינני יודעת. אך מאז העולם התאכזר במרתף הוא בחושך השער . מתי מספר ליוו אותה לדרכה האחרונה בירושלים. "נשבר~ בפסנתר כל מיתריו"." <כל תרגומי השירים הם מתוך "אלזה שילר · לסקר -שירים" : "עקד": בתרגומו של יהודה עמיחי> ב. מסכת ייסודיו ודכאונותיו של פרופסור ~~ין אחר שנים חזרתי לקרא את "פנין" לולדימיר ננוקונ. נותר לי זיכרון קלוש מאז' מהתרגום העברי שהתנסא בלשון נמלצת ושגויה. שפתו של ננוקונ פשוסה, לאקונית, ואף כי גיבוריו הם אנשי אקדמיה, שפתם נמוכה כלקוחה מצהובוני ערב. ואולי כאן נמדד סוד הקסם של יצירתו , כאשר תוך אירוניה נוקבת, הוא מדגיש את הדיכוסומיה נין מעמדו הרם, האונינרסיסאי , של המרצה לנין לשונו העילגת. רק כאשר ה"אני המספר" של ננוקונ מתערב ולזימיו נבוסוב לעתים כמבלי משים, או אז, ניתן מדמ אפי לסגנון אחר , נר היגיון ועשיר בשפתו . ונאשר לפ"נין" עצמו' לדידי עוד לא נכתב כתב פלסתר כה לגלגני ומהתל נגד המלומדות הסינתסית, השבלונית, של בכירי האקדמיה וגדודיהם. רוב דמויות הספר הם מהגרים רוסים, המנסים לשווא להיבלע בתרבות האמריקאית, אך עדיין הם שרויים בנוסטלגיה רוסית מימי גוגול, לרמונסוב ודומיהם. הם סחור · עולמות, סחור , כתמהונים נסולי זהות. פניך, הוא הלך נצחי, נידח, הסובב אל "ללא לאן", וכאוני ומיוסר , התוהה על קיומו הפסיכוסי , המבולבל~ פניך הסגור והמסוגר בתוכני עצמו , פניך הנכסף לאשה שנסשה אותו לאנחות, פניך המחליף את חדרי מגוריו ומחפשם ללא הרף, ובדומה ליצחק קומר העגנוני מ"תמול שלשום"' רואה בזה עיסוק מעניין ומהנה, פיצוי מה לחייו המשמימים. קשת ייסוריו הולכת וגוברת והם קשים יותר מאשר ייסורי הרצוג של סול בלו' שלפחות נותרה לו אי-שם פינת שקס לחלום נכותנו מכתנים לאלוהים. אפילו המרצים היהודים שנספרי נדנדו מלמוד' לא מגיעים לעליבות זו של פניך. זרותו של פניך, איננה שונה מזו של מוסו, גיבורו של אלכד קאמי: מי שרצח אדם, מאחר שהשמש סנוורה אותו. פניך, שמשות רנות מסנוורות אותו ויום יום רומסות את נפשו . זהו בקיצור נמרץ' דיוקנו המתוסכל של פניך' נספר שהפך לקלסיקה. בעידן הפוסס-מודרניזם המשתעשע בחידושים אקרונסיים לנקרים, הועם מעס זוהרו הגאוני של ולאדימיר ננוקונ . וחבל. ג. חמסה חבלתי גמורה של מילן קונדדח שנים אחדות מהתל מילן קונדרה בקוראיו' תוך סימולציה ספרותית, מרשימה כשלעצמה. לא עוד רומן פוליסי נוסח "הבדיחה" השחורה, לא עוד הסרקזם הנוסח בר.הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"' אלא דיונים פליסוניים סביב מהותן של ספרות ומוסיקה. הקשת הסיפורית, שתחילתה ביצירות רבל.א, נוקצ'יו וסרוונסס, מסתיימת ני i ירת הרומן של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה שלנו. <"צוואות נבגדות" זמורה-ניתן, 1994(. את "צוואות נבגדות" ניתן לקרוא כהמשכו האינסגרלי של "אמנות הרומן" • מילן קו נדרה ד;ל.ה מהרומן' מעשה לגיסימי כשלעצמ;' כל אשר נוח לו' היות שהמסה איננה תובעת מהסופר מחקר עובדתי, אלא חופש יצירתי, "ליצנציה פואסיקה" בלב.ד התיאוריה של קונדרה ידועה מכבר. לדידו' אך ורק אירוניה משתיתה את הרומן באולימפוס האמנות הצרופה. הוא תמים רעים עם הסוריאליסס הצרפתי , הסופר אנודה בוסרן , הקובע כי רומן המעוגן במציאות ובחלום כאחד' ראוי להעלותו לפסגות. עם זאת, מתנגד קונדרה נחרצות למנשרים הפרועים והמבולבלים של הסוריאליססים, בנוסח דברי לסריאמון' כי "היפה מכל' הוא הפרדוקס סמרן נכך כי קונדרה, כמרצה בכיר לספרות בסורנון' יוצא חוצץ נגד מחקרים אקדמיים, הנערכים מן הסתם, מכורח המקצוע, גם על ידו~ אך נחזור שוב אל ממד האירוניה, שהוא כה בסיסי בתורת הרומן על-פי קונדרה. השאלה הנשאלת היא, האם בלעדיה לא יקום רומן שמשקלו הסגולי מעוגן באמנות צרופה? האם ללא רצף של מעגלי אירוניה, דוססויבסקי לא יהיה דוססויבסקיו למילן קונדרה פתרונים. מילד קונדרה פרקי קפקא בספרו יפים ומהנים. אמנם הוא מודע לכך' שאלמלא מקם בדוד' איש לא היה יודע, אם קפקא בכלל היה קיים, אולם מאידך' הוא מתנגד נחרצות להסבעת תוויות וססיגמות חוץ-אמנותיות הרווחות לגבי יצירת .קאוjפ תסמונת קפקא - "ההוגה הדתי" כדברי בדוד, דמיונו המופלג לכל גיבורי ספריו - נראית לו מופרכת מעיקרה. כאן ניתן אולי להסתייג מדבריו. אמנם בעיקרו , נכון הוא, שאין להצמיד אורגנית את הפיקציה הנדסיבית אל חיי הסופר' אך במקרה לש קפקא יקשה עלינו להפריד בין שניהם <ראה "'ומנים">. זכורות היסב מלרחיו של פלובר: "אני הוא מאדם בובארי". סוברת השגותיו של קונדרה בהתייחסו לגיבורי "מלחמה ושלום" של סולססוי. הם פושסים ולובשים צורה ללא הפסק: כך' אגררי בולקובסקי לפני פציעתו שונה מבולקובסקי לאחריה, ואשר לפייר בזוכוב - פנים רבות לו. ךא לפתע, ללא צורך' יפרש קונדרה את האירוניה וההומור בספריו שלו! בדומה למורה גימנסיה, המאלץ את תלמידיו לקרוא את ספריו <אולי אף לקנותם>, כך קונדרה, שכה התנגד ל"קפקאל;גים", פורש יריעה רחבה לש פרשנות האירוניה בספריו' והופך בדיעבד ל"קונדרהל;ג" של עצמו! תמה ולא נשלמה המסה על המסה הבלתי גמורה של מילן קונדרה, יוצר מחונן של רומנים סרקסטיים פוליטיים: אשר המוזה האמיתית שלו לעתים שותקת, ואז הוא עלול ליפול ברשת של סריפ מביךז · אגו • צבי רפאלי 13 אפררל 95' ~ LI בין דון קישוט לדון חקיחוט ~י אורית ןאיל סרוואנטס: דון קיחוטה; מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לבראו; תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן; הוצאת הספדיה החדשה הקיבוץ המאוחד; 1995 =.a~~,~~7ת:~~~~~ה~:;"א,~~~~~ב •• שבע עשרה כשקראתי את סיפורו של בדוחס, "פייר מאבר , מחברו של דון קיחוטה". הסיפור על פייר מאבר המנסה, במאה ה 20-, לכתוב מחדש ובמדויק את ספרו של סרו ואבטס מהמאה ה -17, היה כמו כל סיפורי "גן השבילים המתפצלים" מסתורי , מפעים ומעורר מחשבה. הודות לו , קיבל גם "דון קיחוטה" מעמד - של ספר שיש לתת עליו את הדעת, ואני תהיתי , שמא בכל זאת יש בו משהו מעבר למה שידעתי עליו עד אז. ומה שידעתי היה כללי ודל: כמו רוב קוראי העברית, גם אני היכרתי את "דון קיחוטה" בתיווך העיבוד המקוצר של ביאליק, העיבודים המשעשעים לילדים ולנוער , ושירו הרומנטי-מריר של יהונתן גפן על דון קישוט שכבר יכול לנוח. בהחלט היכרות שטחית ובלתי מספקת. אבל אפילו קוראים מורעבי-תרגום שכמוני זוכים, עם חלוף הזמן , לנחת: ספרו של מיגל רה סרוואנטס סאוידרה, 'ההידאל גו החריף רון קיחוטה וה לה מאנצ'ה'' , שנכתב לפני כמעט 400 בשה, מצוי עכשיו גם בעברית! את הספר תרגמו ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לבראו <טל ניצן קרן תרגמה את השירים הרבים הפזורים בספר>. האם יש צורך להשוות את התרגום הזה לקודמיו? במקרה רנן , זה נראה לי מיותר וטרחני: הלא מה שהיה בידינו עד כה הם גירסאות "מיוחדות" ל"דון קיחוטה", עיבוד של ביאליק ותרגרם של ביסטריצקי שהפך את הקריאה לחוויה בלתי אפשרית. ואילו עכשיו יכול סוף סוף קורא העברית לנעוץ את שיניו באותו ספר שעמד בפני בדוחס, ב'דון קיחוטה" עצמו , ארוז בעברית גמישה, שוטפת וססגונית, ומלווה בהערות שוליים מחכימות ולא טרחניות, ובאחרית דבר יפהפיה, שכתב לואיס לבראו • 14 גליון ····· 183 בהתלהבות ובחמדה לקחתי אם-כן לידיי את שני הכרכים של 'דון קיחוטה" , כדי לגלות סוף סוף "מה הסיפור של הספר הזה". הסיפור , כפי שהסתבר לי , מורכב יותר ממה שחשבתי. משום כך <וגם בגלל איזו תחושה של חוסר טעם שהתלוותה למחשבה לכתוב על הספר שכל-כך הרבה מלים כבר נכתבו עליו> השורות הבאות הן פחות בגדר אמירה מקפת על הספר ויותר בגדר הרהורים בעקבות הקריאה. שני דון קיחוטה אי אפשר לכתוב על "דון קיחוטה" בלי להקדים ולומר שמדובר למעשה בשני ספרים. הראשון יצא לאור ב 1605-• השבי הופיע עשר שנים מאוחר יותר , ובניגוד למסורת ההמשכים הכושלים בספרות ובקולנוע הוא <לפחות לטעמי> הטוב, המורכב והמעניין מבין השניים. כבר בספר הראשון , כפי שיבחין אפילו קורא קצר-עין במיוחד , מתגלה סרוואנטס כסופר שנון , מבריק ועשיר בהמצאות עלילתיות, סגנוניות ולשוניות. אבל עלי להודות, שתוך כדי קריאה הרגשתי איך את ההתפעלות שלי קוטעת תחושת לאות, ואת חיוכי העונג פיהוקים. בקיצור: רגעים שאין מנוס מלהגדירם כרגעי-שעמום חיבלו בהנאת הקריאה שלי. הספר אינו שומר על מתח אחיד: הוא לא מספיק מהודק, חוזר על צעמו , ויש בו רגרסיות רבות לעלילות משנה, סיפורים צדדיים וכד', שכשלעצמם יש בהם חן ויופי , אבל הם פוגמים ברצף ובתנופה. מה שחסר , לטעמי , יותר מכל בחלק הזה, הוא תחושה של התפתחות: האקדח שמופיע במערכה הראשונה ממשיך ומתגלה שוב ושוב -אבל , להבדיל מהאקדח של צ'כוב, נדמה שהוא אף פעם לא יירה ••• ברגעים מסוימים נדמה היה לי , שחוויית הקריאה היא כמו חוויה של האזנה ל"נושא ווריאציות" - אלא שבמקום שהוואריאציות יובילו קדימה ויאספו כוח ועוצמה ככל שהיצירה מתקדמת, הן נותרות בגדר מפגן וירטואוזי של יכולות. זה משעשע, זה מקסים, אבל בסופו של דבר - זה לא ממש מעניין או מרגש. וכך, מטולטלת בין הנאה לשעמום, הגעתי לחלק השני. וכשהגעתי אליו, חשתי כרוסיננטה זה, הדל והיגע, שחיים חדשים הופחו בגופו הסוסי העלוב, והוא מזנק קדימה בשעטה של עזוז וחדווה. הסופר הוא אותו סופר • הזמן , כאמור , עשר שנים מאוחר יותר. איפה היה סרוואנטס בעשר השנים הללו? מה הוא עשה? האם עמל על החלק השני כל אותו הזמן? האם החליט לכתוב חלק שני כבר כשגמר את הראשון , או שההצלחה המסחררת של החלק הראשון סחפה אותו לכך? שנה לפני צאת החלק השני פורסם ספר אפוקריפי שהתיימר להיות המשכו של "דון קיחוטה" .החלק השני שכתב סרוואנטס עמוס התייחסויות למעשה הזיוף הזה. האם יתכן שסרוואנטס נדחף לכתוב את החלק השני כתגובה לספר האפוקריפי? קשה להעלות על הדעת שתוך שנה פתח וסיים ספר כה מורכב ואף הספיק לפרסמו. ואולי החלק השני כבר נמצא בתהליך כתיבה בזמן שהזיוף יצא לאור , וסרו ואבטס ניצל את ההזדמנות כדי ללחום את מלחמתו בזייפן? נראה שכך היה, שכן ההתייחסויות ל'דון קיחוטה" האפוקריפי מופיעות בתדירות גדלה והולכת רק מהמחצית השביח של החלק השני. שאלתי את לואיס לבראו , המתרגם, האם יש ביומנים או במכתבים של סרוואנטס תיעוד על התקופה הזו • אנו יודעים שהוא כתב, כנראה במקביל לכתיבת החלק השני , מספר נובלות, שחלקן אף תורגם לעברית. אבל כפי שאמר לבראו , על סרוואנטס עצמו אנו יודעים מעט מאוד , ועוד פחות מזה על תהליכי הכתיכה שלו • כמה זה בכלל חשוב? זה אולי לא חשוב, אבל זה מעניין • יש משהו חידתי ומעורר סקרנות בהבדל שבין שני הספרים, שגרם לי לתהות על האיש שכתב אותם, ועל מה שקרה לו בעשר השנים הללו. כי מול הסרבול של הספר הראשון , הספר השני הוא <ברובו> יצירה מלוטשת, זריזה ורוטטת ממש מרוב ברק לשוני ורעיוני • הכתיבה הרבה יותר חדה, ממוקדת, הדמיון הרבה יותר משוחרר ופרוע. שני גיבורי העלילה, שבחלק הראשון משורטטים בקווים גסים ולא משתנים, מקבלים נפח של ממש לקטסטים, בין הטקסטים לבין עצמם, בין היומיום מסתיימים בקטסטרופה קסבה. נכון ,~ ~ הממשות והאשליה. הטקסט הפרוע, הדמיוני שברוב המקרים הוא הסובל העיקרי - הוא והמרצד של החלק השני הוא מסע-עומק נחבל' נחבט, חוטף מכות, עלבונות לתוך השאלות האלו' שסימנים להן זרועים ובזיונות. אבל בגללו גם סנצ'ו עובר 5" לכל אורך החלק הראשון • על האופן שבו מתנהל המסע הזה -בהמשך • בין "דון קישוט" ל"דון קיחוטה" במשך שנים בכלל לא היה לנו' קוראי העברית, דון קיחוסה. היכרנו את דון קישוט - שהיה יותר מושג מאשר דמות ספרותית מלאה, ואשר המלחמה שלו בסחבות רוח <כשלעצמה, אפיזודה שולית בספר> הפכה סמל למאבק אידיאליסטי' הרואי ואבוד מראש. דון קישוט היה דימוי' שכמו דימויים רבים אחרים התבסס על הכרה רופפת עם העובדות <קרי: הספר>. הידע הקולקטיבי המעורפל על האיש ופועלו ייצר ניסויים כמו "הוא טיפוס של דון קישוט" או "זו מלחמה בסחבות רוח" - ניסויים, שמעמדם אינו ייסורים רבים, וגרוע מזה - בריות חפות מפשע שאתרע מזלן להיפגש עמו משלמות על כך מחיר כבד: חנני אביר מלח מנציח הקרוי דון קיחוםח ומשלח ידי וייעודי לשוםם בעולם כדי לתקן עיוותים וליישר חדורים ולגאול אומללים. מצהיר דו קיחוסה לאחר ששבר את רגלו של 1~ בחלק השני' נעשים מורכבים ומעניינים יותר. והעיקר' בחלק השני חוויתי תוך כדי קריאה, את מה שאני יכולה להגדיר כיציאה לחופשי של הספר והסופר כאחד • כשפרסם סרוואנסס את החלק הראשון היה, כפי שכותב לבראו באחרית הדבר' "קרוב לעשור השישי של חייו' סופר שכתיבתו לא הותירה רושם מיוחד על בני דורו". בספר שכתב הוא ערך חיסול חשבונות עיקש ומריר עם רבי-המכר של תקופתו' ספרי האבירים, ועם הסופרים שכתבו אותם. אבל לחיסול החשבונות הזה יש לעתים מראה של מפגן ראווה: יש בו סובסדת, ורומאנסות, ואגדות, שונה, למשל' מזה של הניסוי השגור "סיטואציה קפקאית", שבו משתמשים אנשים שלא קראו מימיהם את קפקא כדי לתאר את בעיות החניה בתל אביב. אבל האם דון קיחוסה הוא באמת דון קישוט? תוך כדי קריאת הספר' כשהדימוי נתקל שוב ושוב בדמותו ה"אמיתית" של דון קיחוסה, היסשסש מה שחשבתי שאני יודעת על האיש הזה, ונעלם. נעלמה דמותו הטרגית של האידיאליסס אציל הנפש, נעלמה דמותו של הלוחם כנגד כל הסיכויים למען עולם סוב ונאצל יותר' נעלמו הסמל לאדם המודרני הניצב בודד מול עולם מתנכר וסמלים דומים אחרים. DON 1ii J וסיפורי-רועים, ושליטה מושלמת בסגנונות או אולי לא נעלמו לגמרי, אלא נעשו השונים האופייניים לתקופה. מורכבים יותר • אל הדימוי המיטשטש הזה נזיר חף מפשע, שבו חשד שהוא שותף למעשה נבלה כלשהו • ועל כך עונה לו האם סרוואנסס עושה זאת משום שהוא עדיין רותכה דמותו הנוגעת ללב אך הטרחנית האופיינית כל-כך לסרוואנסס: כבול לקונוונציות של התקופה? בגלל ואף מעצבנת לעתים של דון קיחוסה, הנזיר בלהסוסנות לשונית מענגת, הצורך להוכיח שביקורתו על הז'אנרים הללו שבתקוף אותו שגירן האבירות שלו תוחב את אתמחה כיצד הוא מיישר חדורים, כי אותי הפך מישר לעקום והשאיר לי רגל שבורח שלא אינה באה ממקום של אוזלת יד אלא ממקום של יכולת ? או מתוך גודש לא מבוקר' מיואש, של מי שמרגיש מובס מראש? הלוואי שחיתה לי דרך לשאול אותו עצמו על כך. התחושה היא, בכל אופן' שהספר אינו משוחרר באמת. ספרות האבירים היא הדיבוק שלו' וכמו כל מי שאחוז דיבוק, הוא אינו חופשי. ומה קורה בחלק השני? כאמור' אין לי דרך לשחזר את תהליכי הכתיבה של סרוואנסס. מה שאני הרגשתי הוא, שבחלק השני' סרוואנסס הבין על מה הוא באמת רוצה לדבר • למה הוא בכלל כותב את הספר הזה. ומשהבין זאת, השתחררה הכתיבה שלו. זהו עדיין אותו סיפור' עדיין מככבים בו אותם גיבורים עצמם, עדיין מותקפת בו בשנינה ובזדון ספרות האבירים המאוסה על סרו ואבסס. אבל עכשיו יש לספר הזה מרכז' והמרכז הוא הדיון ביחסים שבין המציאות אפו למקומות שאינם מעניינו' מתעקש לחולל מעשי-גבורה לכאורה, וסופו שהוא מסב נזקים ועוגמת נפש לסובבים אותו • איכשהו' הכול תמיד יוצא לו עקום, לדון קיחוסה. כמעט והייתי אומרת עליו שהוא "הכוח אשר את הטוב שוחר ואת הרע תמיד יוצר" <כאפיונו של השטן 'ב'פאוסס" של גיתה>, אלא שזהו תיאור ורמסי ואפל מדי לאיש הזה. דון קיחוסה באמת רוצה לעשות את הטוב, והוא מכריז על כך בכל הזדמנות. הוא רוצה לפעול באבירות ובעוז רוח כדי להגן על יתומים, אלמנות ושאר טיפוסים שנדמה שלא נוצרו אלא כדי שיוכל להגן עליהם. אבל מכיוון שהאידיאה פיקס ההרמטית שלו על המציאות אינה מרשה שיבלבלו אותה עם עובדות, הפעולות שלו גורמות בדרך כלל נזק. כל הסתערות מיותרת, כל הכרזת מלחמה על האיש הלא-נכון' כל ניסיון לכפוף את מערך המוסר האבירי על חיי תתיישר כל ימי חיי. עיוות זה שתיקן אצלי השאיר אותי מעוות לנצח, ונתאמללתי ברגע שפגשתי בכבודו המחפש תמיד אומללים לסעדם ולגאלם. /א( 137( לא פחות אומלל הוא נער' שאותו "הציל" דון קיחוסה מיד אדונו' ואשר מפציר בדון קיחוסה: בשם אלוהים, אדוני האביר הנודד , אם ייתקל בי שוב, אפילו יראה שקורעים אותי לגזרים אל יציל אותי ואל יעזור לי , אלא ישאיר אותי בצרתי , כי אין צרח גדולה מזו שכבודו הביא עלי בעזרתו." /א( 245( דוגמה בולסת ליחס ההיפוך שבין כוונות לתוצאות היא בפרשת שחרור האסירים המובלים לעבודת פרך בספינות. דון קיחוסה נלחם בשומרים שלהם ומשחרר את האסירים משום ש"רע מאוד הדבר לשעבד את מי שהאלוהים והטבע עשאום בני חורין." /א( 163( לכאורה אידיאל רצוי 15 אפריל 95'••••• לחיים ובין הספרים לבין .צעמם הספר ודאי שלא השתנה בכמעס ארבע תמאו השנה שחלפו מאז נכתב. מי שהשתנו הם LI~ %1 "רוח התקופה" ואנו , הקוראים. t: אין לי ספק, שהצד הסאסירי-קומי של רהספ עודו גלוי לכל קורא. אני גם ,מאמינה שבניגוד אלי , קוראים רבים עדיין יקראו תא הספר באופן הרומנסי-סמלני שהזכיר לבואו , או יענ יקר לו פרשנות אקזיססנציאלית .וכדי באשר לי , מה שהלהיב אותי בפגישה םע הספר היה העיסוק בסקססים ו ביחסם למציאות. בשבילי , זה הדבר שעושה תא הספר רלוונסי <ולא רק מקסים וא שווה-קריאה> גם כיום. כי "דון קיחוטה" הוא לא בהכרח :רלוונטי כספר מצחיק הוא לא פעם תקופתי מדי וא סוחבי מדי <ואפילו החלק השני סובל .מכך> כספר שבא "ללמד אותנו על האדם" הוא אל מספיק מפותח ועמוק. אבל מה יותר ירלוונט ויותר אופייני לשלהי המאה ה 20-, םהאפופי מושגים כמו · "פוסס-מודרניזם" ו"אינסך סקססואליותיי, מאשר המסע הסרוואנסי ךלתו עולמם של הסקססים ? המסע הזה הוא, כפי שציינתי קודם, מרכז איור: גוטסב דורה החלק השני של הספר , והוא מסע פרוע, זנוע כשלעצמו , הומני ודתי: "יש אלוהים בשמים ורע בחיים הממשיים. וחדשני. זוהי פסגתו של דיון מתמשך םבפני והוא לא יתרשל להעניש את הרשעים כששגירן האבירות אינו תוקף אותו , דון השונות של היחס חיים/ספרות, ושתחילתולגמול חסד עם הצדיקים" .>םש< אבל קיחוסה הוא אדם בעל אצילות נפש וגדלות כבר בחלק הראשון. אך לפני שאגיע ,לפסגהבפועל , המעשה האצילי הזה גורר אחריו רוח. אבל כפי שמעיר אוארבך במסתו היפה אקדיש כמה מלים למה שקדם :לה "דולסינאה המכושפת" <בתוך: "מימזיס "(. שרשרת של .פגעים סרוואנסס מצהיר שברצונו לגנות את ספרי מיד עם שחרורם מכים בני החורין את גואלם כשהוא "משוגע" - זהו שיגעון לדבר אחד. האבירים, היוצרים מציאות פיקטיבית שאין מכות נמרצות, ובהמשך הספר חוזר ומופיע הוא לא רואה את המציאות בראיה חדה בינה לבין האמת דבר . לשם כך הוא מעמת הבכיר שבהם, פאסאמונסה החלקלק, ועמוקה יותר <כמו למשל במקרה של השוסה את המוסכמות האסתטיות והאתיות של ובמעשי הנוכלות, החבלה והזדון שלו מעיד השקספירי> אלא רק בראיה אחרת - ערוכה הספרות הזו עם החיים הממשיים, וחושף את שוב ושוב על איוולתו של דון קיחוסה. בתבנית סיפורי האבירים. וכבר ראינו מה הגיחוך שביומרה שלה. את שגירנו של דון כשמספרים לדון קיחוסה על מעלליהם של תועלת צומחת מכך לעולם. קיחוסה הוא מעצב כסדרה של וריאציות על האסירים המשוחררים, הוא מצהיר: כך שהרבה דון קישוס לא נשאר מדון נושא "ההבנה המוטעית של היחס ספרות/ אין זה נוגע לאבירים הנודדים ואין זה קיחוסה, ולי , לפחות, קשה להמשיך ולראות חיים": מתפקידם לברר אם הנדכאים, הכבולים בו מתקן עולם המנסה לשווא להילחם הספרות כמורל חיקוי-לחיים - דון קיחוסה והאסורים הנקרים על דרכם הולכים כך באטימות שסביבו. שגירנו הוא פרסי מדי. רואה זאת "כרצוי ואף חיוני , הן למען ומתייסרים כך באשמתם או בגין צדיקותם. כל יחד עם זאת, ברגעים לא מעסים הרגשתי האדרת כבודו והן כשירות לארצו ]•••[ יעודנו לעזור להם בהיותם במצוקה ולתת את שלבי יוצא אליו <אל האביר בן דמות היגון , להגשים כל אשר קרא על מעשיהם של הדעת לצערם ולא למשעה הנבלה שלהם. לא אל הדימוי המנופץ> - אל עצם שגערנו , אבירים נודדים ... /א( 33(. הוא משתמש אם /א( 231( אל דמותו הגבוהית, המגוחכת, האצילית כן בפיקציה כמדריך טיולים לחיים, והבעיה תמיד , אל תבוסותיו החוזרות ונשנות העמדה הזו היא לא רק מנותקת מהמציאות, שלו היא, שהמדריך הזה היגר בלתי מותאם אלא משמיסה את הקרקע מתחת לכל מנגנון ומפלתו הסופית. לחלוטין לתנאי השסח הממשיים. של אבחנה בין תוקף לקרובן . לואיס ולבוא הפעולה מקבלת ערך מתוך שהיא כתובה מעיר , שהביקורת של סרו ואבסס על ספרות בין החיים םלספרי בספר - כשדון קיחוסה יוצא לראשונה האבירים - המשמשת כמדריך לחיים של דון באחרית הדבר שלו , מצביע לואיס לבואו על למסע, רכוב בחום הכבד על סוס מקרטע קיחוסה - היא אתית יותר משהיא אסתטית, אופני קריאה שונים של הספר במהלך וחבוש בכובע רעוע, הוא חושב כיצד "כאשר ושהוא תוקף את הבדיה <העולם הפיקטיבי השנים: סמוך ליציאתו הוא נקרא כסקסס תיוודענה קורותיהם האמיתיות של מעלליי של ספרות האבירים> בשם האמת קומי המותח ביקורת חדה ואירונית על המהוללים ]••.[ יתאר המלומד שיעלה אותן <המציאות>. בהקשר זה אפשר להוסיף ספרות האבירים. כמאה שנה מאוחר יותר , על הנייר את יציאתי הראשונה בשעת בוקר שהעמדה הזאת של דון קיחוסה מציגה את מראשית המאה ה 18- ועד ראשית המאה כה מוקדמת." /א( 35( האתוס של ספרות האבירים - המושתת על ה 20-, חיתה נסיה לפרש אותו באופן כיצד באמת? בשפע של מסאפורות ריקות, ערכים של צדק, עזרה לחלשים וכד' - רומנטי וסמלי. ברוב שנותיה של המאה שבינן לבין התיאור הריאליססי של כלא-אתי. זהו אתוס שכל-כולו מחוות ה 20-, ממשיך לבואו , הנסיה הרווחת היא סרוואנסס אין ולא כלום. אבל דון קיחוסה גדולות מהחיים, ואין הוא יכול לשמש לסינתזה בין שתי הגישות הללו , ולדגש על אינו מתייחם באירוניה לפער הזה שבין מדריך אמיתי לאבחנות מוסריות בין סוב . העיסוק של םרוואנסס ביחס שבין הספרות המציאות לבין אופן תיאורה בספרים. 16 גליון ···· י 183 " בשבילו המציאות ה"אמיתית" היא זו אבל מי כותב את ההסכמות ל'דון קיחוטה "? היגון' שיש בדעתי לאמץ מכאן ואילך. וכדי ~ 115 שבספרים, ושאיפתו הגדולה היא להפוך סרוואנסס עצמו , בשם אורגנזה הכלתי שייסיב הכינוי להלום אותי, החלסתי לצייר על ~ לגיבור ספרותי. הספרות היא המילון לחיים - "על נקלה היה מתאים את כל אשר נתן בו את עיניו אל שגיונותיו האביריים ואל מחשבותיו המתעתעות." אומר סרוואנטס על גיבורו. /א( 151( הספרות היא אם כן הצופן המפענח את המציאות, ושום דבר הוא לא בדיוק מה שהוא נראה, אלא מה שהוא אמור להיות לפי הספרים. בהקשר זה, עולה בדעתי "סנוורים H של אליאס קאנטי • אסונו של קין , גיבור הספר , הוא שהפרשנות שלו למציאות עוברת דרך מה שקרא - המושגים שלו מעוצבים דרך הספרות, המדריכים שלו הם הספרים. כשהוא נתקל במציאות, הוא מכופף אותה לתוך מערכת הערכים והתובנות שגיבש כתוצאה מהמפגש עם הספרים. זו הסרגזיה שלו והיא גם מביאה לסופו • האם זה מקרי שהספדיה של קין נשרפת ? גם ספרי האבירים של דון קיחוסה נשרפים על ידי הכומר והגלב המנסים לבער את הנגע המטורף הזה. בשני המקרים זה לא מועיל. תחושת העצמי מתווכת רוך הספרים "בעיני ההרפתקן שלנו נראו כל מחשבה, מראה או הזיה כעשויים במתכונת הספרים שקרא." אומר סרוואנסס, /א( 36(, ואפשר גם להוסיף: כל הרגשה. חוסר האותנטיות של דון קיחוטה הוא אחד המאפיינים שלו • הוא זר לעצמו , והוא בונה את ה"אני" שלו על פי דימוי האביר המנחה אותו • וכך הוא לא ישן בלילה ונשאר ער ומהרהר על דולסינאה "כדי לנהוג ברוח מה שקרא בספריו , שבהם היו האבירים שרויים ללא שינה לילות רבים ביערות ובישימון , שקועים בזכרונות על גבירתם." /א( 66( כל אלו הם אם כן ניסויים לשיבוש בהבנתו של דון קיחוסה את היחס ה"נכון" בין הספרות לחיים. נקודת המוצא של סרוואנסס היא שיש גבול ברור בין הספרות לחיים, ויש קדימות - אונטולוגית ואתית - לחיים על פני הספרות. השיגעון של דון קיחוסה הוא הניסיון לחצות את הגבול , לערבב את מה שאינו יכול להתערבב, ולהעניק לספרות דקימות על האמת. · המציאות · פני החיים הוודאויות הללו מיטשטשות בחלק השני • כבר לא לגמרי ברור האם הגבול קיים, האם יש בכלל "יחס נכון" בין הספרות לחיים, האם מתקיים וצריך להתקיים דיאלוג בין הספרות לחיים, או שאולי דיאלוג יכול להתקיים רק בתוך עולם הטקסטים. כבר לא לגמרי ברור האם בכלל יש "אמת", מחוץ לטקסטים, ואם כן - מה היא. בין הספדים לבין עצמם רמז לחשיבה המהפכנית הזו אפשר למצוא כבר בפתיחת החלק הראשון. ברוח התקופה, נפתח הספר ב"הסכמות" - דברי דברי שבח והלל של ידידי המחבר המעידים על עיסתו • מוכרת, אמאדיס זה גאולה, אורלאנדו סיד וטיפוסים נוספים · הזועם, סוסו של אל המאכלסים את ספרי האבירים. ולמי הם איור: גוססנ דורה פונים בסונטות המהוקצעות שלהם? לא למחבר או לקהל הקוראים, אלא לגיבורי ספרו של סרוואנסס - דון קיחוסה, סנצ'ו פאנסה, דולסינאה והסוס רוסיננסה. אותם הם מהללים, מחליפים סודות מקצועיים, חושפים את קנאתם בהם וכד'. בראש ובראשונה זוהי כמובן בדיחה של סרוואנסס על הז'אנר כולו <כפי שעולה מההקדמה>: אבל זהו גם ניסוי , גולמי עדיין , ספרותי · לעיסוק המסא בעולם הטקסטים. ניסוי נוסף עדיין בחלק הראשון , מצוי בקטע המענג על מקור הכינוי "האביר בן דמות היגון". לפי סרוואנסס, הראשון שמכנה כך את דון קיחוסה - הוא סנצ'ו , והוא עושה זאת משום ש"לכבודו יש הדמות הכי גרועה שראיתי מימי". אבל לדון קיחוסה יש גיוסה אחרת: לא זה הדבר ]•••[ אלא שהחכם שבסל על עצמו לכתוב את קוררת מעללי חשב לנכון להעניק לי כינוי כלשהו / כגרן זה שבסלו לעצמם כל האבירים בעבר ]".[ לפיכך אומר אני שהחכם םש בפיך ובמרחך את הכינוי 'האביר בן דמות מגיני , בהזדמנות נאותה, דמות השרויה ביגון גדול. /א( 38( ההיבט שאני מבקשת להדגיש בהקשר זה, הוא העובדה שדון קיחוטה תופס את עצמו כדמות בספר • לא כמישהו שיכתבו עליו ספר בעתיד - אלא כמישהו שבעצם הרגע חייו נכתבים יותר משהם בחיים, או בחיים מכוח זה שהם נכתבים. ממש אליס בארץ המראה, שהמלך הישן חולם עליה בעצם הרגע שבו היא מביסה בו וקיומה תלוי בכך שלא יתעורר . כמו אליס, גם דון קיחוטה בסרח שיש לו קיום ממשי , נבדל , ושהחכם רק מתעד את מעלליו. יחד עם זאת, הוא מאפשר לחכם הזה לחרוג ממעמדו כצופה, ליצור את "המציאות" ולהתערב בה. עשר שנים עברו מכאן ועד שבני זמנו של סרוואנסס קראו את המלים הבאות, שמוסר סנצ'ו לאבירו אחרי שיחה עם המוסמך קראסקו: קורותיו של כברדו כבר נכתבו בספר תחת השם 'ההידאלגר החריף דון קיחרסה זה לה מאנצ'ה', ואמר שמזכירים אותי בשמי ממש: סנציר פאנסה, רגם את הגבירה דרלסינאה דל סרבוסר , ודברים אחרים שקרו לנר לבדנו , עד שהצטלבתי מרוב סוף בעם' 31~ 17 1~ אפריל 95'···· יי בינ ן .lt:צl אל נא תאמרו לנו שלום או השולחן המנצח למקב בקבוק שמפניה יאיר מזור לבלהה. תמיר. למרכז. המבחינ זאת ניתן כאן עוד לדמות ;מ~ ת;~נ~~נ סזין ~זה. על "שיר אושר" מאת רוני סומק התמונתי הבראשיתי ~ם םcז ~ב;א iJ~~ין ועל הצורך בחילוץ עצמות הלכמ את האלמנט הכ:cננ להישאו זrת;א~נ הפד~סה. מוסכמות-יסוו בחקר ~הספרות <מטאפודה, למשל> לקטר שמושך אחדיר את קרונות שאד חומדי השיר • הוא אינו קד <מתוך':• Tllב;דל 11 o: זמורה• Tביתן f תל•אביב, that define it, say they more or"Who מפלס את המסלול אלא אף מפסל אותו .1989, עמ' 14(. ומכאן כבד הדרך אינה דחוקה לשידה less than this, that happiness is hoppiness" האימאז'יסטית בכלל; וכאן עיין ערכים: את השיר הקצר הזה כתב דוני סומק עזרא פאונו , אמי ל ואל ואחדים, המתחברים בשתיים-שלוש דקות. או אולי אפילו פחות. Alexander Pope םע השידה האימאז'יסטית האנגלית, כך הוא אמד לי • ואבי אומד : באבחת-ע בעשורים השגי והשלישי של המאה העשרים. אחת. וזה קדה בחגיגת חתונה בה הוא נכח.;ז 1111 יד אושר" מאת דוני סומק הוא כבד איני זוכר , אולי אף הוא לא: מצד ומאוחד יותר • -- דשי אוקסימורוני מבחינת החתן , או מצד הכלה. לא חשוב. אחת מאותן ~ החיבור שלו לפואטיקה ךא מן הצד האחד , "שיד אושר" אינו מציית חתונות מן הזן אשד אינו זד לשום ישראלי: "ההקפית" של דוני סומק. שיד אוקסימורוני , לפואטיקה המוכרת של דוני סומק. או רבע עוף; בקבוק 777 שהולך לא דע עם זאת אומדת, שיד שבו מסתמנות חבאור לפחות אינו מיישר איתה קו . השיר משולל, אולי אפילו מרושש, מהעושר הדג-מלוח או הבודקאס, זמר מיוזע המצטרד סימולטני תכונות אסתטיות סותרות, הפוכות בתכלית. הלשוני ומהצבעוניות הוודבאלית אשד בטונים הגבוהים של ורזה, ורזה, ורזה, את אהובה שלי , והשולחן המנצח מקבל בקבוק מצד אחד , השיר בהחלט מציית תלמוסכמו נוכחים בה תכופות בשידת דוני סומק. מבחינה זאת, מסתמנת במיפלס הסגנון לששמפניה. האסתטיות השודדות בפואטיקה של שידת השיר כמעט דלות מילולית, קרא לכך נכון , בשמץ של רשעות אפשר אולי לומד כי סומק: םבצמצו המרחבי שלו , בנפח הצנום שלו , בהפגנת האופי הגושי , הגבישי , דאש אביונות רד באלית. לא תמצא בשיר קצרצר שיד שנכתב בשתיים-שלוש דקות, או פחות, זה אותה לוליינות מילולית, אותה על מפית אולם חתונות <נניח, לרגע, אולמי כל-כך אופייניים לפואטיקה של דוני סומק. "התעלסות םע הסגנון", אשד בדדך כלל שושנים ברחוב המסגד פינת דדך יצחק וגם: בטכניקת התמונה הננקטת בשיר. שדה>, באמת נדאה כמו שיד שנכתב כלומד , השיר מעמיד תמונה <אימאז'> דאש מסתמנות, ובנסיקה, בשירי דוני סומק. שבשתיים-שלו דקות, או פחות, על מפית הדומיננטיות שלה שדידה - כמעט תשדידי ולהוציא דימוי אחד , לא תמצא בשיר את אותה תפוקה מטאפודית המופגנת םבשירי אולם חתונות בפינת המסגד-דדך יצחק הייתי אומד - ומשוללת הכחשה. התמונה היא זאת שמתנה את השיר , היא זאת ובשורות דנים אחדים משל דוני סומק. ועוד שדה. לא ניתן רלאת בשיר "שגדידים פואטיים" אך אם היה זה כך , המאמר הזה לא היה המכתיבה את איכות השיר. אולי היא כמעט זאת שהרתה את השיר, במובן שקודם עלתה מוכרים אחדים משידת דוני סומק. כמו נכתב. וכדאי אולי לזכור , בהקשר זה, כי גם למשל העימות בין עידון מפעים ומרוסן לבין ביאליק כתב את "צנח לו זלזל" בחמש וקדמה תמונה בדעת הכותב, ואותה תמונה אגרסיביות סמורה ומאוגרפת, שהוא תעימו דקות, אולי פחות, במהלך נסיעה ברכבת. היא זאת ששיגרה וגירתה את ההשראה מופגן ונוכח בתכיפות בשידת דוני .סומק ו"צנח לו זלזל" הוא מן המשובחים לכתיבת ,השיר והפיקה את "שאד" השיר. כאן , במקום כל אלה, נתונה תמונה תאח והמושלמים שבשידת ביאליק. וכבד נכתב ללמדך: בראשית חיתה התמונה. כמו , על כך לא מעט. שלא תהיה כאן טעות. למשל , בשידת יהודה עמיחי , כאשד קמופ המושתתת על דימוי אחד , ואליהם מצטרפת אמידה צנומה וקצרה אחת. וזה הכול. אינני אומד או כותב כאן , או בשום מקום לפעמים הרושם כי השיר השלם הוא על תקן של "תירוץ", או כמעט הצדקה דחוקה, ובפרפרזה על "פגישה, חצי פגישה" של אחד , שדוני סומק הוא ביא~יק, או ש"שיד במובן שהוא לא דק נכתב בעקבות תמונה, רחל , אפשר לומד כאן: תמונה. חצי תמונה. אושר" הוא "צנח לו זלזל" , או ההפך , או דימוי , או מטאפודה שעלו בדעת הכותב, דימוי , מלה דלה. ודי.ואם לנקוט כאן מה. ולא דק זה. אין כאן שום ניסיון להשוות טרמינולוגיה אשד דוני סומק עצמו מגייס לא בין שני השירים או בין שני המשודדים ואין בדמיונו , אלא שהשיר השלם "מסתדר סביב" אחת: "בשיר אושר" קשה למצוא יותר ימד כאן שום שאיפה להישאב אל ההשוואה האלמנט התמונתי הבראשיתי. כאילו ואולי לא כאילו , האלמנט התמר גתי נציגים של "החמישיה הפותחת" של שידת הזאת. אין כאן כל מחקר ספרותי משווה, דוני סומק. וכאן כבד באמת, הגיעה העת וגם מחקר ספרותי משווה אינו חייב להיות הבראשיתי אינו דק ההדק המחלץ המשחרר למגע עם השיר צעמו . על תקן של מועצה צרכנית להענקת ציונים. את נצרת השיר , אלא הוא בעצם העיקר , טווח המחיה של שירים אינו מוכתב על-ידי האקדח כולו • וכל מה שבא אחדיר ("שאד" שעון-עוצר ואינו נמתח בהכרח בין אדן השיר> שייך יותר לשוליים הספיחיים, תפחו "אנחנ~ מ~נחים על הע~גה --ו T 1•-T T 18 ו••••גוי 1s311 הזינוק לבין קו הסיום. ובכלל: כדאי שמחקרים ספרותיים יתמקדו יותר בחקר הטקסט ופחות בהענקת נקודות. או בהשמטתן. וכאן בפירוש נמתח קו-התפר' או קו-פרשת-המים, בין מחקר לבין ביקורת. מחקר חוקר . ביקורת מבקרת. המחקר' למשל' מזהה ומשחזר בטקסט אנלוגיה ניגודית, או נקודת תצפית משולבת, או אקספוזיציה מושעית, או מוטיב כזה או אחר' וכן הלאה. וכן הלאה. ומחקר הספרות עוד מוסיף וממפה, מפענח ומפצח את הפונקציות האסתטיות המופקות מכל אותם ממצאים פואטיים. וכן הלאה. וכן הלאה. הביקורת, ~Jנךr1J,? ~ז:זים ~ל י:זעד~ה :;נמ 1 ~נוח סנכו :,וןה. ~ם אם ג;וב;א QiJ :;נין ~ 115 ~ 1~ 'ו 1:J לעומת זאת, רגליה אמורות להיות מעוגנות ~1fJ ה ~רiל.t.<- ר ;גא\~;וה iJ!ך!ר 91 ה. ומקובעות בקרקע מחקר-הספרות, וראשה בשמים של השיפוט וההערכה: אפקטיבי או "שירה גלריה" ." שיר אושר " על גלוית דואר עי צוב יעל-שרח שריד לא אפקטיבי' טעון-התפעמות או . טעון-טיפוח, טוב ליהודים או רע ליהודים. סילק או אפילו מוסס .אותם ו.,ו() ......, c:; "צנח לו זלזל" של ביאליק, הפיקו שיר וכן הלאה. וכן הלאה. נכון: מחקר אינו חייב להיות משולל או מרושש מכל שמץ או קמצוץ של הערכה. אך מחקר חייב להתמקד קודם-כל במחקר: מיפוי פני השטח "האפידרמיים" של הטקסט, ומיפוי "הקרביים" של הטקטס, מבני העומק הפיגומיים שלו: דיון בדיאלוג ההדדי בין הרכיבים והמערכות הטקסטואליים המאכלסים את רצף הטקסט: וחשיפת הפונקציות הפואטיות המופקות ממכלול פעילותה של רב-המערכת הפואטית: מיפוי תפקודן של אותן פונקציות פואטיות: וערטול משמעותן. וזהו. וזה רחוק מלהיות מעט. ובכן' יש למחקר הספרות מספיק מה לשעות במפלס ובתחום חקר הטקסט. ורק אחר-כך אפשר להתפנות מעט להערכה. ושוב, לא לשכוח, בבקשה, את הפרופורציות הנחוצות בין מרכז הזירה לבין הירכתיים, את יחסי הכוחות המומלצים בין הצומת לבין השוליים הספיחיים. לכאורה, כל הדיון הארוך <יחסית, לפחות> הכרוך בהבחנה בין מחקר לבין ביקורת, ברדיוס העשיה של המחקר ובמרחב המחיה שלו' לעומת הטריטוריה של הביקורת ושטח השיפוט הלגיטימי שלה - הוא בבחינת סטיה או נסיגח מהעיסוק בנושא "הרשמי"' שהוא "שיר אושר" מאת רוני סומק. אלא רק לכאורה. לכאורה וכביכול בלבד . שכן' בחוצות המחקר ובאקלים הביקורתי המאובחנים ונוכחים כיום - ולא רק כיום בספרות העברית החדשה, מופגנת הגירה <קרא לזה נדידה דו-סיטרית> בין המחקר לבין הביקורת. ובפרפרזה ביאליקית, כבר לא מבחינים כל-כך בין זאב לבין כלב. הקול קול המחקר אך הידיים מחוברות לביקורת. ומתוך כך נתבע תהליך של "חיסוי-בין-תחומי", של אוורור האבחנות וסילוק האבק שדבק בקווי-ההפרדה. אבק שלא רק כיסה את קווי-ההפרדה אלא אף בקיצור: המערכת צריכה חילוץ עצמות, ניעור מצעים. צריך לעשות קצת סדר. כמו לסמן מחדש, בסיד לבן, את אבני הגבול. אין כל חתניה חרדית, לפחות לא הכרחית, בין הזמן שהושקע בכתיבת הטקסט לבין מורכבותו ומאמר מחקר-ספרותי' כל מאמר-מחקר ספרותי' הוא בהחלט מסגרת העגנות לגיטימית לצורך אוורור האבחנות ו נקיטת אותה "היגיינה הגדרתית" נתבעת. מבחינה זאת, כל מאמר-מחקר-ספרותי יכול לתפקד על תקן של כן-שיגור' או נקודת מוצא ארכימדית נוחה, לצורך סימון מחדש של הנחות היסוד בחקר הטקסט הספרותי . והמחקר הנדרש כאן לשיר "שיר אושר" של סומק הוא בהחלט בטריטוריה ובמרחב המחיה של מחקר ספרותי . ועיקר כיוון הדברים הננקט כאן : פרשנות. אינטרפרטציה. כלומר: להבחין בחומרי הטקסט, לבחון אותם, לשחזר ולמפות את אורח חיבורם, את הדיאלוג ההדדי ביניהם: לאבחן ולתעד את הפונקציות האסתטיות הגלומות בעקרונות הארגון של אותם חומרים: ולנסח את ההנמקות האסתטיות המדריכות, מכוונות ומכתיבות את מנגנון עקרונות הארגון. בקיצור: לזהות ולמפות את כל נתוני הטקסט, לשחזר את מערכת התקשרותם זה לזה, ולנסח את ההישגים האסתטיים המופקים מפעילות המערכת הפואטית השלמה המופגנת בשיר . והעובדה כי מדובר בשיר קצר כל-כך' או בשיר שנכתב בשתיים-שלוש דקות, או פחות, על מפית אולם חתונות, היא עובדה הנעדרת רלוונטיות מבחינת פרשנות השיר' או ערכו המשוער • חמש הדקות בהן נכתב, כנראה, משוכלל ויפה להפליא, שיר מוקפד מאוד' שיר מנופה מאוד' ובמפלס שיאי של תחכום פואטי. ללמדך: אין כל התניה הדדית, לפחות לא הכרחית, בין הזמן שהושקע בכתיבת הטקסט לבין מורכבותו . ולכן' אותו משך של זמן שהושקע בכתיבת הטקסט מש ו לל רלוונטיות שיפוטית ביחס אליו . הטקסט הספרותי נשפט על-פי מה שמופגן בו ולא על-פי נסיבות הפקתו. כאן אין חשיבות למספר טיפות הזיעה על פניו של האצן. כאן חשוב מה מופיע על לוח-התוצאות. ועכשיו כבר אפשר לשוב ללוח-התוצאות הפואטי של "שיר אושר". שתי דקות יותר או פחות: יש למה לשוב. מה כבר יכול להיות יותר בנלי' יותר שבלוני' יותר נדוש, שחוק, חבוט ומרוט מאשר עוגת חתונה סטנדרטית, נטולת טעם ועטויית קרם לבקן ומתקתק, ועל פסגתה הפתטית שתי בובות פלסטיק בדמות חתן וכלה? כנראה שכלום לא יכול להיות יותר משמים ושגדתי, יותר בלוי ובנלי מעוגת חתונה שכזאת, חוץ מאשד עוד עוגת חתונה שכזאת: ובאולמי שושנים פינת רחוב המסגד דדך יצחק שדה, מטר או שניים ממוסך האחים כהן' מתמחים בתיקון קרבורטורים. ובמחירים נוחים. מחבר השיר לא היה יכול לבחור חומדים תמטיים יותר שחוקים ומשופשפים, יותר תפלים ונפולי פנים. וכאשר חושבים על עוגת חתונה שכזאת, על הרגל-הקרושה המתקתקה הזאת עם בובות החתן-כלה וכל השאר' חושבים באורח אוטומטי ומיידי גם על ההקשר הכמוש והשמנוני לא פחות: אולם חתונות עם ניקלים וניאונים, תזמורת מיוזעת עם פאפיונים ורודים, בורקאס אשר עטמם מיישר קו עם טעם ערגת הקרם הקמחית והלבקנית, נסיובו הרופס של הרב אפררל 95 19 •••••' המשיא את בני-הזוג להחניף לקהל בבדיחה 9 1~ דלוחה שזקנה ארוך מזקנו' "כמה באמת יפה מצדכם שיכולתם לבוא", "את המתנות בבקשה להשאיר על השולחן שליד t: ~ השירותים", והכול נראה כמו מקרטון' או מפלסיטק ונשמע משמים כמו שירת הצרצר של ביאליק. וזה כולל את חיוכי החוגגים המיוגעים. ואולי במיוחד אותם. אלא שלא רק שמחבר השיר לא היה יכול לבחור חומרים תמםיים חבוטים ונבולים יותר' הוא כנראה לא רצה ולא התכוון לבחור חומרים תמםיים אחרים לצורך אכלוס השיר • הוא כנראה התכוון ורצה לכתוב על עוגת חתונה כזאת בדיוק, והוא . אכן כתב על ערגת חתונה כזאת בדיוק. ואין צורך בעניין זה, או בשום עניין אחר' לשאול את מחבר השיר אם הוא אמנם התכוון כך' ולא אחרת, ואין צורך לחכות לאישורו או להכחשתו • הכוונה מעוגנת וארוגה בכל מפלסי הםקסם ואפשר לזהות ולשחזר אותה. ואם הכוונה המזוהה ומשוחזרת על-ידי חוקר הםקסם אינה מיישרת קו עם כוונתו של המחבר <והיה והוא מנסח אותה באורח כזה או אחר>, הזבייש הוא של המחבר ולא של החוקר • וזה, כמובן, בתנאי שנתוני המחקר ותוצאותיו הם תקפים וכשרים. וזה תנאי שניתן לאמת או להפריך • שכן' לא כוונת המחבר היא תחום או מודק המחרק אלא הםקסם ואופיו הפואטי • לא הרצון המתייצב מאחורי התוצר הספרותי הוא מושא המחקר' כי אם התוצר הספרותי צעמו. הדרך שהובילה לתוצר הספרותי יכולה להיות רצופה כוונות כאלו ואף אחרות. ואותן כוונות הן עניין להיסטוריון או לפסיכולוג של הםקסם הספרותי. אך לפני חוקר הספרות מונח הםקסם לבדו' ולא חומר םרום-םקסםואלי שקדם לכתיבת הםקסם, או הניב את כתיבתו. התוצר הספרותי הסופי הוא חזות הכול מבחינת חוקר הספרות. אם עלה ביד <או בעם, או בקלידי המחשב> של המ ri בר לתרגם את כוונותיו לגילויים םקסםואליים ולנתונים פואטיים, חזקה על חוקר ספרות מוכשר ומיומן במלאכתו' שיוכל לשחזר ולזהות את אותן כוונות החבויות בםקסם. והכתובת שלו היא הםקסם ולא הכוונה שהניבה את הםקסם. ואם לא עלה ביד המחבר להגשים ולממש את כוונותיו ולתרגמן לנתונים פואטיים, וממילא כוונותיו נעדרות מממצאי היצירה עצמה, אין םעם, כמובן' <מבחינת חוקר הספרות> לנסות ולחפש בםקסם מה שחסר בו • אין םעם לחפור ולחפש אחר אגוזי קוקוס בקוםב הצפוני. או שיש, או שאין. וזירת החיפוש האסתטי היא תמיד' אבל תמיד' הקםסם הסופי המונח לפני המחבר ולא הכוונות שדרבנו את כתיבת אותו הםקסם, אר הניבו את כתיבתו • ולכן' כאשר מבקשים לאבחן כוונה בכתוב, אין מחפשים אחר כוונת המחבר "הביוגרפי" אלא אחר הכוונה המוקרנת על-ידי הטקסם במנותק ממחברו. וכוונה זו מקובל לייחס לא למחבר הביוגרפי של הטקסט הספרותי אלא למחברו המובלע, המשתמע. 2 ואותו מחבר מובלע ומשתמע <שהוא עלום ונוכח כאחת> הוא סך-הכול המגמות המגולמות בטקסט <במפלסים האסתטיים והאידיאיים כאחד> אשר אפשר לזהותן' לשחזרן ולנסחן במהלך פרשנות שלמה, שיטתית וממושטות. אף כאן סטיה שהיא סטיה כביכול ולכאורה בלבד' ממסלול התנהלותו הנתון של המאמר • ואף ססיה זו היא על תקן של הסרה וסילוק של אבק מכמה עקרונות המחקר שירת רוני סומק מעדיפה את החולין פני · הנמוך על תנופת החג הממריא מבכרת את צחנת הרחוב פני ניחוח · על שדות בשומים הספרותי' אשר לא-אחת חוטאים להם בשכחה. והעיקר שבאותם עקרונות: עם כל הכבוד לכוונות המחבר קודם הכתיבה ולדעתו לאחר הכתיבה, הדובר היותר תקף לש הטקסט הוא תמיד הסקסס. הטקסט, ולא מחברו . כי לאחר שהמחבר מקיש על קלידי המחשב את הנקודה האחרונה של הסקסם <מתוך הנחה, בהחלם לא מוכחת, כי העיפרון או העט כבר נבגדו ללא עת>, ולאחר שהוא סוגר את המתג, מסתיים תפקידו ונחתם חלקו • לא ברור ולא מחוור כלל אם הוא כתב את אשר הוא התכוון לכתוב <או היא, וגו'>. אך בהחלט ברור ובהחלט מחוור כי הוא כתב את אשר הוא כתב. עתה תמה עונתו של המחבר • עתה מגיעה שעתו של הטקסט לשאת את דברו . ועתה מגיעה גם שעתו של חוקר הספרות לברר ולהבין את דבר הטקסט, ולהעלות את הבנתו על הכתב. ובכן' מחבר יקר: זמנך תם. עת החוקר הגיעה. ובכן' התכוון רוני סומק או לא התכוון לבחור דווקא חומרים בלויים, בנליים וכל-כך לא "אצילים" לצורך אכלוס "שיר אושר"' השיר משקף ומקרין כוונה שכזאת באורח מובחן וחותך • ומשולל הכחשה. וזה מה שחשוב. ולאחר אבחונה של אותה כוונה, נתבע מענה לשאלה שעולה באותו הקשר: מרועו מדוע המחבר המובלע מבכר לבחור דווקא חומרים תמטיים המשיייטם במצב ציפה בין שני קצוות אפשריים, כמו' למשל' נדוש ושחוק משימוש או חבוט ומרופט? מדוע הטקסט מוותר על ארסנל אסתטי במפלס ססגוני יותר' ומתחבר דווקא לדלות החומר' למכנה המשותף הנמוך ביותר של שגרה משופשפת ומשמימה? מדוע הצרצר משורר הדלות, ולא, למשל' הוד מתי מידנו? עיקרו של המענה מער גן בפואטיקה העקרונית של רוני סומק. וכאן' אין ברירה, נחזור על כמה חיוויים ודברים שכבר התנסחו בחיבורים קודמים משלי על שירת רוני סומק. 3 באורח העקרוני ביותר והמודע ביותר' שירת רוני סומק מעדיפה את החולין הנמוך על-פני תנופת החג הממריא <בהתנסחות מעם אלתרמנית>, מבכרת את צחנת הרחוב על-פני ניחוח שדות בשומים. שדות שבעמק לא קידמוהו הלילה, לא קידמוהו מעולם, לא בריח הזבל ולא בניחוח חציר . מקסימום ריח הזבל בשוק הסיטונאי בדרום-מרכז תל-אביב. וגם זה בעיקר לאחר שסוגרים את הבאסםות. ו גם בשעה ששורות יו השיריות של רוני סומק מעמידות פנים שהן משיקות לארץ-ישראל של "הגבעטרון", או של שרהל'ה שרון ו"הדודאים"' שומעים ברקע את נשיפת מקהלת צדיקוב מן המדרון הדרומי של רחוב אלבני. שיריו של רוני סומק מפגינים מגמה מתמדת, עיקשת כמעט הייתי אומר' לאכלס את עצמם עם חומרים לא "אצילים"' עם חומרים של חולין' חומרים חילוניים בהקשר משולל-הדתיות של המושג, חומרים חילוניים במובן של חומרים נמוכים, כאלה שאינם נוסקים מעל מפלס העשב, ולא מעל הרף האסתטי' וגם החברתי' אשר יכול להתקבל בברכה על-ידי העשירונים השבעים שבסקאלה החברתית הישראלית, אלה שמאכלסים את השורות הראשונות של היכל התרבות בקונצרט פתיחת העונה, שהם גם אלה שיודעים להגיע ברגע הנכון לגלריה הנכונה, שהם גם אלה שיסגרו את הערב במסעדה הנכונה, וכאשר המלצרית <שהיא חייבת להיות סטודנטית בחוג לספרות כללית, או לפחות בחוג לפילוסופיה> תציע להם יימפירות הים" למנה ראשונה, הם ידעו על מה היא מדברת. ועל חומרים המתחברים עם כאלה רוני סומק אינו כותב. וגם לא כתב. וכנראה שגם לא בעתיד. הקרוב לפחות. חומרי שירתו של רובי סומק בוסים להתכתב דווקא עם חומרים המתחברים לוחו ב הישראלי' לחולין הישראלי' לממוצע הישראלי המיוזע, ולא תמיד מגולח, כזה שאוהבים לכתוב עליו מחקרים פסיכולוגיים אבל לא אוהבים למצוא אותו בקפה "אפרופו", גם לא ב"גלריה הלבנה", שיישאר בראשון' או בבת-ים, או אפילו בחולון' מה יש <ואת "ן;ל~ח" מבסאים בהקשר זה במלעיל ועם ו' ראשונה שרוקה. .~ח לא .;ח .>.~ח וגם. חומרים המתחברים עם הדרום המתון של תל-אביב, עם רחוב אלבני פינת דרך אביב. עם קיררת קלופי · יפר-תל טיח, ופיח, ופח סככות המוסכים, הפח החלוד הזה שעושה כוויית-חום בקיץ' ושעושה כוויית -קור בחורף, חורף טחוב, עכור' 20 •••••גויון 183 R01' N'[ SOM[CK POEM ~ 5 ~ מנומר בשלוליות מרופשות, ומוסיקה שהיא מזיגה של אגזוז' של זהבה בן או שימי תבורי' כפרה שלי' עיניים שלי' ורוק מתכתי אחר-כך' בלילה, בדיסקוטק שברחוב \1 )(1('( (!;ו) 11' ('1('('\\ 1~ המסגר • חומרים שרמת אביב ,'ג או בבלי' A 'WEJ> כJI Jי' G CA JCE י בטח לא אפקח, אינם אומרים להם כלום, חומרים שהצפון שלהם הוא לפחות ארבעה-חמישה קילומטר דרומה מצהלה, מקסימום צומת "מעריב". ריחוף במקומות הנמוכים. וכמו שכתוב אצל ס. יזהר: וככה זה. בסביבה ובנסיבות תמטיות כאלו של הפואטיקה של רוני סומק, בשכנות לחבורת חומרים כאלה, עוגת חתונה ועליה מתנוססות בובות פלסטיק של חתן-כלה, היא באמת על תקן של האלמנט הטבעי של שירת רוני סומק, המגרש הביתי שלה. מבחינה זאת, "שיר אושר", הוא שיר חזוי ~.:כ ......~.,. יץ ...."' י ''"> ·"' ,., .. \ f ~ כאילו מונחים על עוגה> משגרת שדר שהוא כמעט דחוף הייתי אומר. ההתנסחות, אנחנו ממש מונחים על הערגה, ולא רק כאילו מונחים על העוגה, מבקשת להדגיש את חולשתם <המוכתבת על-ידי קטנותם, והפסיביות המסתמנת בתיבה "מונחים") של הדובר ובת-זוגו • וחולשת שניהם מסעימה את תלותם, הנואשת והמייאשת כאחת, באותם כוחות שמושלים בהם. ללמדך: הסטיה מן המסלול הריאליססי לסוכת המפלס הסוריאליססי <גבר ואשה מונחים על עוגת כלולות כמו בובות חתן-כלה> מתפקדת על תקן של מיקרופון' או יותר נכון' רמקול' בכך שהיא מגבירה, מסעימה ומבליטה את טענת הדובר בדבר היותם רתוקים לכוחות המשחקים בהם כמו במריונטות, כמו בבובות חתן-כלה. ובכן' הפסיביות המסתמנת בתיבה "מונחים" <כלומר' מישהו הניח אותנו ומתוך כך מתחוור שהוא שולט בנו ואנחנו כפותים למרותו> מתחברת היסב עם אותה סטיה מן המסלול הריאליסטי <אנשים מונחים, פשוטו כמשמעו, על עוגת חתונה>, ובכוחן המחובר, המשותף, הן מחזקות את תחושת שלילת החופש והעדר האונים של הדובר ובת-זוגו. וכאן מתנסחת, באורח חסוי' חסוי כמעט, אמירה אירונית. נישואיו של זוג צעיר <כך ניתן להסיק מן הטקסט הנתון' למרות שאין כאן התנסחות חותכת כי מדובר בזוג צעיר דווקא> מסמנים החלצות מרשות ומשלסרן ההורים, ויציאה לעצמאות. אלא שכאן היפוכה של עצמאות: שלילת חופש וכפיתה לכוחות המושלים בשרירותיות. כך שהפער הנבעה בין הצפוי והרצוי לבין המציאות ומצוקתה, בין החופש הנשאף לבין החופש הנשלל' השדוד' מפיק אפקס אירוני נוסה. כי אירוניה תמיד מתחילה במקום שבו נבעה פער בין שניים: בין שתי רמות של תודעה, בין הרצוי לבין המצוי' בין הציפיות לבין "שיר אושר" על גלוית דואר הטיפוסי של רובי סומק אמנם נאחז בריאליזם עכשווי , נצמד למציאות נתונה, אך מאמץ לצורך זה מטאפורות, או תמונות, או דימויים, אשר אינם מצייתים למציאות, אלא להפך , נחלצים מן המציאות ומציירים מצבי פנטסיה ססגוניים. כך' למשל , "ל~לה הנחפר בבית השחי כמלכודת ציד"' "ואור ryi;J לילי i ת i] ך~ מ~~ ·~~ iת ,~· ,מ;"( ברדלס. שיר טבע">: שמים הממטירים יסמין ("יסמין. השיר משולל, אולי אפילו מרושש, מהעושר הלשוני ומהצבעוניות חוורבאלית אשר נוכחים נח תכופות בשירת רוני סומק שיר על ב ייר זכוכית">: כף-:ד i] ~~ריסה עוך:;גים ~ל יבלדן ~ר~ץ :>"הבינ"< "~טו ~ל ~ף.ארון ~ורד" :>"י~~ל< פסי רכבת שהם שרידים "~~דעות iJ ~ך.זל ~ל יב:ה ע..rו י~ה" ("דימונה בלוז">: "תכ~נת הבריחה של i] "רא~~ <"שועל/ או שיר•על לברד :>~~ןהכ T ועוד • ועוד הרבה. ובכן . נקיטת המפלס הסוריאליסטי-פנטסטי ב"שיר אושר" אינו מסולק מכוונה ואינו משולל-משמעות. כשהדובר מתנסח במפלס הסוריאליסטי-פנטסטי , הוא כנראה רוצה לומר בערך כך: אנחנו' בחיינו , אנחנו כמו בובות, כמו מאריונטות אשר נשלטות על-ידי כוחות אחרים. ואותם כוחות אחרים אינם רק כופתים אותנו: הם אף אינם מוכרים לנו • ולכן כאן התיבה "מונחים", כי התיבה "מונחים" משדרת פסיביות, ואולי אפילו מתכתבת עם חוסר-אונים. וההאחזות בסוריאליזם במקום בריאליזם <אנחנו ממש מונחים על הערגה ולא רק מאוד בהקשר השלם של פואטיקת רוני סומק, למרות שמבחינות אחרונ:י מסתמנת בו "סטיה" משניים-שלושה "סמנים ימניים" של האסתטיקה הסומקית. והרי בעניין זה פתחנו. אז נכון' אין ב"שיר אושר" מטאפורות מתפייטות ומפתיעות כאחת, המרפדות שורות שיריות רבות בשירים רבים אחרים משל רוני סומק. וגם נעדר כאן העימות בין עידון מפעים לבין אגרסיביות סמורה ומאוגרפת. אך בכל הכרוך בקומפקטיות, בחיסכון טקסטואלי' כשיריות הכבושה בשורות ספורות, בתמטיקה הנוקטת מדיניות פואטית מאופקת, כזו המעדיפה ריחוף במקומות הנמוכים ומאמצת חומרים לא "אצילים", חומרים לא צפוניים <במובן של "צפוניות" תל-אביבית> - מכל הבחינות האלו "שיר אושר" מיישר קו' ועוד איך' עם הפואטיקה המוכרת והייחודית כאחת של רוני סומק. לאמיתו של דבר' השיר לא רק פותח, אלא אף מפתח ומטפח לכל אורכו הקצר מצב סוריאליסטי. שכן' האני הדובר <המספר> מתאר את עצמו ואת בת-זוגו כניצבים על עוגת חתונה. וכאן צריך לשים לב. והיטב. ולדייק. הדובר אינו מתנסח במפלס מטאפורי' ואינו כותב משהו בנוסח, אנחנו מונחים בחיים, או בעולם, כמו בובות חתן-כלה על עוגת חתונה. הוא מתנסח ביחס של אחד לאחד • הוא אינו מתנסח ואינו כותב ברמה של משל , של השאלה, של דימוי' אלא הוא קובע עובדה ממשית: אנחנו פשוט מונחים על עוגה כמו בובות חתן-כלה. זהו • ושוב, כמו שאוהב ס. יזהר לכתוב: וככה זה. או: נקודה. וכאן נחשפת ומסתמנת מוסכמה אסתטית נוספת שהיא טיפוסית, ומאוד , לפואטיקה של רוני סומק. אותה מוסכמה אסתטית מיוסדת על האחזות בריאליזם, במציאות, מצד אחד' ו גיוס מפלס של פנטסיה סוריאליסטית מן הצד האחר • כלומר , השיר 21 אפריל 95' הפנימית, חפי גרמית, של השיר • ועושה בשליחות המסר המתנסח בתשתית השיר • כי אותה אירוניה מרתקת את תשומת-הלב לעובדה כי אפילו במצב של שיעבוד <בני-הזוג מונחים, כמו בעקדה, כפותים לכוח מדביר וחסוי>, במצב בו האיחוד' היותם יחד' היא נחמת המעט היחידה שנותרה - עתידים <או לפחות עלולים> הם לקפח את אותו מעט שנותר בעבורם. השוליים הנשאפים שלהם, במצב של שיעבוד' הם באמת שוליים צרים עד מאוד • כל עולמם הוא "גשר צר מאוד", וגם גשר זה הוא גשר רעוע, העלול' ומאוד' למעוד' להתמוטט. כל רגע כמעט. הפירוש של אותם שוליים צרים שהוקצו להם, הוא יכולתם להיוותר יחד . מאוחדים. אבל הסכין מסכנת את קיומם של אותם שוליים צרים וצנומים. כמו שכתוב בתנ"ך: לחם צר ומים לחץ". ואולי אפילו לא זה. כי אפילו אותה שמחת עניים, אותה נחמת אביונים שנותרה בעבורם, ובה הם דבקים, אפילו היא אינה בחזקת ודאי מבחינתם: עוד רגע, וגם היא תיגרע מעולמם המעט. אפשר אולי להתייחס אל הסכין אף במפלס מטאפורי נוסף, ולטעון' במידה ידועה של ביטחון, בערך כך. בהקשר של נישואים, של ליל כלולות, הסכין מסמנת ומסמלת את ביתוק הבתולים. או לפחות פעם כך היה. סכין חותכת. סכין חודרת. וסכין גם יכולה להיות זכר בעברית. ואם כך' אותה חדירה היא חלק הארי של אקס החתייחדות המינית' שהוא גם אקס של התאחדות. התאחדות במפלס שיאי, אפשר לומר. וגם נסיקתי. כך שהסכין הגודעת והמפרידה ברמה הקונקרטית, ברמת המציאות המוכרת יומית, משנה את משמעותה במפלס · והיום המטאפורי' בו היא חוברת לאחדות דווקא. הרי לך עוד פער. ועל-כן: הרי לך עוד אירוניה. מה שהוא שחור במישור משמעות אחד' הופך לבן במישור משמעות אחר • וההפך. ושוב, כדרכה עד כה, כדרכה כתמיד' מתמיד' האירוניה היא בת בריתו של המסר המתנסח בשורות השיר. וביניהן. הפער הנבעה בין שני מישורי המשמעות, בין הפירוד והגדיעה לבין ההידוק והאיחוד' הפער הזה מטעים ומבליט את השיעבוד בו נתונים הדובר ובת-זוגו: כביכול חירותם מובטחת להם מכוח חתונתם <ולו רק מכוח ההחלצות והיציאה מרשותם השולטת של ההורים> אך לאמיתו של דבר' חירותם מקופחת מכוח היותם כפותים,, אסירים של כוח חסוי' סמוי' שאין בכוחם לחסמו • ובינתיים, כבר לא מדובר בתבנית אירוניה אחת בשיר' אלא בצרור מצטבר של תבניות אירוניה <וגם תבניות אלוזיה> אשר כולן משרתות את משמעות השיר' מעשתות ומאששות אותה, שבות ומאשרות אותה. וכאשר מדובר בשיר כה קטן' כה "מסו גף" מבחינת הנפח אותו הוא מפגין' אותו צרור אלוזיוניסטים נוספים. המאוששים ומשרישים את הרושם של היותם כפותים ונטולי כוחות, רתוקים לשלטון השודד את חירותם. כמו למשל, אצבעוני, המרותק לשליטת המושלים בו . ואולי אפילו גולינו המגומד בממלכת הענקים. ואגב, גם בממלכת הגמדים גולינו התחיל את הקריירה שלו כשהוא אסור ברצועות, ולא של תפילין • או כמו דימוי הנמלה אצל רחל ("רק על עצמי לספר ידעתי/צר עולמי כעולם נמלה"), המשועבדת לעריצות . "יד ענקים זדונה ובוטחת~יד מתבדחת שמה לאל". נכון' אצל דליה רביקוביץ נמצא את השורות השיריות הבאות: "במאה העשרים, בשחר אפור ויקר/כמה טוב להיות מריונטה" ("המריונטה": בתוך: הספר השלישי>. אבל נמצא אצלה אף שורות אחרות לחלוטין המתארות באורח אחר לחלוטין מריונטה אחרת לחלוטין • ואותן שורות הן על הבובה הממוכנת אשר כל צעדיה היו "מדודים וקצובים", וכאשר' כמו סינדרלה, זכתה ונכנסה לנשף המחולות, הניחו אותה בחברת חתולים וכלבים 5. איזו שרירות לב העליבות תמיו חוברת לחמלה וזו אפילו מתכתבת לא אחת עם אחכה מרושעת. איזו השפלה. ואיזה עלבון. כאן' להיות מריונטה, בובה על חוט, כבר אינה שמחה גדולה. אפילו לא שמחת עניים. ואפילו השחר הוא עדיין שחר' שחד אפור ויקר. או כמו שאומר אותו שבור-לב של עגנון' הושל הורביץ שמו: "כמה גרוע האדם. ישן כדי שיקום, קם כדי שיישן. ובין קימה לשינה, צרות וייסורים ופגעים ועלבונות" <"סיפור פשוט">. אכן' יכול להיות - אולי לפחות - כי יש יתרון' ייתכן גם יתרונות, כלהיות מריונטה. להיות "בובת חרסינה דקה וחיוורת/קשורה בחוטים" ("המריונטה"/ד • רביקוביץ>. קל וחומר "באור הזה האפור ויקר של טרם שחר" .>םש<ייתכן . יכול להיות. השחרור למשל מאחריות. או מן הצורך' או לפחות הציפיה, להחליט. לנקוט עמדה. כל אחד מאלה הוא נטל לא מבוטל. ובכן: אולי יתרונות. ייתכן • יכול להיות. אך המחיר • תמיד המחיר • והקיפוח שאין שני לו • וההשפלה. ושלא לדבר על העלבון • והסכין ו הסכין היא זאת המאיימת לבתק. לחתוך. לגדוע. להפריד בין בני-הזוג. והרי בחתונה מדובר' ומתוך כך מדובר באיחוד' בהתלכדות, ההפך מפירו.ד ובכן' שוב אירוניה צולפת כאן' צולפת ואינה מחטיאה, אירוניה המופקת מן הפער בין הצפוי לבין המצוי. בין הנשאף לבין המתרחש "בשטח". ואף אירוניה זו שבה ומשרתת את משמעותו ניפוצן' וכיוצא באלה (ה"איידון", כידוע, בדרמה היוונית, חיתה הדמות שהעמידה פנים כי היא נופלת בכוחה, או בחוכמתה, מכוחה או מחוכמתה "שבשטח"). והאירוניה, כדרכה, מבליטה ומטעימה את המסד' מחדדת ומחריפה את דחיפותו . והמסד כאן: התרוששות מחופש נשאף, הצטמקות העצמאות הצפויה והרצויה. אך אפשר "לתקוף" את אותם נתוני מציאות טקסטואלית אף מנקודת תצפית אחרת. נישואים אינם דק מבשדים החלצות לקראת עצמאות - משום הפרישה וההשתחררות משלטון ההודים ומרשותם. נישואים מבשדים אף כניסה למסלול - או מפלס-השתעבדות חדשה: הפרט נשמט מחירותו המוחלטת התלות בכך שהוא משת · ונטולת עבד למערכת השיתוף המוכתבת על ידי מוסד הנישואים. כבד אי אפשר' כמו בתקופת הרווקות, להשאיר את פח-האשפה גולש מעבד לשוליו' שלושה ימים ויותר . כבד אי אפשר' כמו בעבד הדחוק והמתוק כאחת, לראות בשקט את "מבט ספורט" כאשד בערוץ השני משדרים את "שושלת". או ללחוץ על שפופרת משחת השיניים באמצע דווקא, ולא לשמוע ציוץ. וזה, כידוע, דק השפיץ של קצה הקרחון. בקיצור: הצהרת הצעמאות שהוכיחה את עצמה לגמדי' לא דק מאז הכרזת המדינה, או דקה אחרי החזרת ציוד בבקו"ם, מאבדת גובה כשמדובר במוסד הנישואים. מבחינה זאת, מטאפודת החתונה הננקטת בשיר' מדרבנת ומלבה את המסד המתנסח בשיר: את מסד הפאסיביות של הדובר זוגו' את היותם מרוששים מחופש, את · ובת היותם נשלטים על ידי כוחות חסויים וחסונים מהם - המקפחים את חירותם. בנסיבות טקסטואליות כאלו' ועל מפלס מסד שכזה, הופעתה והנפתה של הסכין <"גם אם תבוא הסכין/ננסה להישאר באותה הפרוסה") משחרדות ומשגדות דושם של גיליוטינה כמעט, אשד להבה עומד לבתק את צוואר הדובר ובתזו גו · . וקשה כאן להשתחרר גם מרושם נוסף, בעל רקע מקראי. משהו בנוסח סניף נוסף של סיפור העקדה. האלוזיה לסיפור העקדה מגיחה ומהגדת ל"שיד אושר". ולא בהכרח מן הכניסה האחורית או ממדפסת המטבח. שכן' פלישתה לשיר מפגינה נוכחות בעלת נפח משולל-הכחשה. ומכוח נוכחותה של האלרזיה המקראית לעקדה בשיר' מתעשת ביתר שאת המסד של קיומם הכנוע והמשועבד של הדובר זוגו · ובת • כמו אברהם, כמו יצחק, הם משועבדים, "שניהם יחדיו" <רד' בראשית,כ"ב, :'ו)'ח לכוח חזק מהם, רתוקים למרותו . כמו אברהם, כמו יצחק, אין בכוחם לדחות את אבחת הסכין • או לחמוק ממנה. 4 לכל היותר הם יכולים לנסות "להישאר באותה הפרוסה" • וזהו • ולא עו.ד וכאן אולי צפים ומרחפים דימויים :::נt Ll %1 22 ••••גויון 183 מצטבר של תבניות פואטיות המכווץ הזבל ניחוח חציר בשדרות המסגר לנצח עם ~ הערות ~ו בטריטוריה טקסטואלית כה צנומה, מעיד על ריח המנגל ושלושה כיווני אוויר • על אסתטיקה במפלס דחיסות ותחכום התובעים הערכה. מה שמזכיר , אולי , פרסומת של פעם, לקידום המכירות של מכונית "סימקה": קסבה אבל גדולה. המקבץ הצפוף של תבניות האירוניה והאלוזיה המצטבר בשיר קצרצר זה, מעלה לע הדעת מעין סטרוקטורה של קומות, בה כל קומה מתפקדת כמסד לקומה הבנויה עמודים. ושער הדולר השחור בעמוד השער של העיתון היומי. אבל רוני סומק אינו חנוך לוין גם במובן שאצל חנוך לוין גם בנרות לא תימצא חמלה ואצל רוני סומק לא צריך לחפש חמלה בנרות, אפילו לא בגפרורים. אצל רוני סומק העליבות תמיד חוברת לחמלה וזו אפילו מתכתבת לא אחת עם אהבה. לא רחמים. חמלה. כך · ורף כל גבוה 1. ר' שני מאמרים קודמים משלי על שירת רוני סומק. יאיר מזור. "נוסטלגיה אחרת'.' מאזניים, כרך כייא, גלירן 3•4)1987(, עמ' 16·1s; יאיר מזור. "מקסימום המסגד, שיינקין אולי, סביבות ברגדשרב. לא בבלייי. אמזניים , כרך סייז, גלירן 10)1993(, עמ' ,37• 34 s l~ Cf W.C. Booth. The Rhetoric of •2 Press, Fiction. Chicago University Chicago, 1961 . •3 ר' העדה מס' 1• מעליה. מבחינה זאת, רצף הםקסם של השיר של קרבה שאי אפשר שלא לקרוא לו אהבה. אינו רק רצף אופקי , אלא אף רצף מאונך , רוני סומק כותב בערך כך • זה מה שיש. ואם רצף המצטבר כלפי מעלה, כמו שידה של תתקרב, ואפילו בלי זכוכית מגדלת, תוכל מגירות, מגירה מעל מגירה מעל מגירה. מה לגלות כי גם למראה שחוק ומשופשף יש 4. לע בסירנותיו של אברהם להשערת את רוע שמקנה ומעניק לשיר רושם מגובש יותר , רגע של הולדת. ואנושיות. מפעימה כמעם גבישי יותר , .במצב צבירה הדוק לכשתרצה, הייתי אומר. ואם תהיה סבלן, אולי גם אהבה אשר אין מצפים לו בדרך כלל מרצף בוא תבוא. ובינתיים, שיר נולד. דל-שומן טקסטואלי כה צקר • וכל זאת במינון מילולי לשוני , אך לא פחות מזה עתיר פרוםאין , גזירת העקדה כבר עמדתי במאמרי הבא: Yair Mazor. "Genesis 22: The ldeological Rhetoric and the Psychological Composition" Biblica מינימלי , מרושש מעושר לשוני , קלוריות · דל מםאפוריות. וכאמור: בכוונה, ובמחשבה תחילה. ללמדך: סיפוח דלות החומר מחמת השאיפה לשקף את דלות החומר. לתעד ולמפות את הבלוי ואת הבנלי , את המצטייר כממוצע הנמוך של הישראלי הממוצע. ואולי לא רק הישראלי • ותוך כדי כך , לומר מלה או שתיים, ברמה אבסטרקטית יותר , אוניברסלית יותר , על דיוקן האדם פואטי. סוד הקסם האסתטי: היכולת לרקוח מורכבות אסתטית עם חומרים טקסטואליים ממטבחו של דוב יוסף. והיכולת לתרגם בנליות מאובקת לשירה רגישה. מרגשת, ועוד: צנע בחומרי גלם אסתטיים אינו מכתיב בהכרח חסך בשיאנות אסתטית. גם בנסיבות של חסונות אסתטית, שכמעם מיישרת קו עם מיסת סדום אסתטית, אפשר להפגין נפלאות. מבחינה זאת, האמירה vol. 67, no 1 (1986), .p.p. 81-88. המאמר נכלל , בתרגום עברי , בספר הבא: יאיר מזרד. שירתם הצע;רה: תבונת המבנה. מקחרים בשירה ובסיפורת עברית חדשה ובספרות המקרא. מפעלים ארניבדסיאםים, תל-אביב, 1987, עמ' 278-274 <"סיפור הקעהד: הסיפור שלא סופר"), 5• לע כך עמדתי בהרחבה בחיבורי הבא על שידת דליה רביקרביץ: Yair Mazor. "Besieged Femimism: כמריונטה בסולת אונים, שוקעת עד ברכיים או המימרה - האמריקאית הקולעת בקרם לבקן , דביק, בעל מקדם מתיקות עד והנודעת, טועה ומסעה כאחת: מה שאתה Contradictory Poetic Trends in Dalia Rabikovitz's Poetry". World כדי הקאה. רחוק מפנינים. רחוק מאוד. רואה, אינו בהכרח מה שאתה מקבל • ואל נא ,)4 (1985 ובמחזות, וגם בסיפורים של חנוך לוין , כלה על · תאמרו לנו שלום, לבובות החתן אפרש למצוא על כך מלה, או שתיים. וגם עוגת החתונה שבאולמי שושנים, ברחוב ו' Literature Today, vol.58 no pp.354-359 ערד מאמרי הבא: יילשאלת ניצולם שלוש. אבל רוני סומק אינו חנוך לוין גם במובן שרוני סומק הרבה יותר לוקאלי מחנוך לוין • חנוך לוין כותב על מצבו של האדם. נקודה. לא האדם הישראלי. האדם. וזה מצב מביך ומבחיל כאחת. ו גם מגוחך כמובן. וחולני עד כדי חלחלה. וקל יותר למצוא אגוזי קוקוס בקוטב הצפוני מאשר חמלה במחזותיו ובסיפוריו של חנוך לוין. רחמים אולי כן • חמלה לא. אבל רוני סומק אינו כותב על מצבו של האדם. רוני סומק כותב על מצבו של האדם הישראלי , למרות שמתנסחות אצלו גם שתיים-שלוש מסקנות על מצב האדם בכלל. ולא רק על מצבו של האדם הישראלי , כותב רוני סומק. גם על מצבו של הרחוב הישראלי • ועוד על ישראליות שהיא במצב ציפה בין הוויה לבין אווירה. ותמיד בכיוון הדרומי , תל · הדרוםאביבי . סוד הקסם המסגר פינת דרך יצחק שדה. כי אתם יכולים לסמוך על רוני סומק שימצא בשבילנו זווית צילום סובה. למרות, שבסופו של דבר , השולחן המנצח כנראה לא יוותר על בקבוק השמפניה שלו. • רוני סומק אבחנה ~~בע ~ין K ו ו~: , הסלקטיבי של חומדים אלרזירניסטיים בשידהיי. ראש,, כדך 2)1978(, עמ' 23•27• נשי המאמרים כונסו בספרי: שירתם הצעירה: תבונת המבנה, עמ' 17•92 ,25•97, חצי r י~ליאן ט~~ים 1~ מפולנית: רפי וייכרט ז; המצאת אנ;ש בלבד , הבורגני כמנת בוראקס באולמי שושנים -1 ז -1:·•1 ~ךא;r.ינ~9 בדן סי ןצ;~ס, - שברחוב המסגר פינת דרך יצחק שדה. או דיוקן האושר הישראלי כבקבוק שמפניה -- מהתה~, מהתה~ נלמד • -1 • •• •• לשולחן המנצח. ומלמעלה, כמו סרס הוליבודי לאביונים משנות השלושים, שתולות על אפיקי קרם מתקתק, ורוד עד להבחיל , שתי בובות פלסטיק קסבות. חתן וכלה בנוסח רחוב המסגר. מייד אין יזראל. יזראל שהמירה את שדות שבעמק עם ריח ,ם~~ ל~~,}!~ר~ן בגל .צי~ר ~ז iJ~ר~ t:( ים, ~ד K ו ו~: ~ס~רים בג;~~ים דק םי~'~ ~~ry ן~ים. אפריל 95' 23 %1 ~u t רנה ליטוין: הקול האישי חולך ומתחזק ביעק בסר הכחול האמיתי - מסות וטקסטים - ץהקיבו המאוחד - ידיעות אחרונות; משהו על השם? הכחול האמיתי לקרח מתוך מסה על איזאק דינסן , שם אני כותבת מהם החומרים והתשתיות שאני מתחברת אליהם במיוחד , ואלה התשתיות של החוויה האנושית, המיתוסים, מיתולוגיה שקרובה מארד ללבי: חומרים שאני רואה בהם עוברים של הניסיון האנושי שהם חוזרים על עצמם תמיד , נכונים תמיד , רק בשינויי הזמן • זה סרג של חומר שהכי מדבר אלי: ואני חושבת שזאת הצורה שבה נכון לי להתבטא. גם אותר סיפור יחיד - שהוא קצת יוצא דופן , שנמצא בספר - הוא מיתוס: אמנם לא כל-כך נפוץ - של חניכה של אם לבנה. כמו למשל המיתוס על התרבות האצטקית. מסע של תהיה ופנטסיה, הרתפקות על הווי של שבט ספק אמיתי, ספק בדוי. אני מוכרחה לומר שבנושא של האצטקים, נעשה רמחק מאוד יסודי. החומרים הם אמיתיים. זאת המסה האחת שחשבתי לסמן בסופה את התאריך שבו היא נכתבה. היא נכתבה בזמן מלחמת לבנון , וזוהי האסוציאציה שלי עם השבט הרדוף הזה, שהולך למלחמות מפני שהוא רדוף, מפני השוא לא בטוח שהשמש תזרח למחרת. חוסר ןהביטחו הזה שבתשתית התרבות, היה בעוכריה. זאת תרבות שכילתה את עצמה מתוך פחד. זה נראה לי מארד מתקשר לאקטואליה של המלחמה הזאת שנראתה בעיניי מיותרת ופרנואידית. ומכאן הנחש המכונף, שהוא סמל האמניוות והדת, שנכנע לסמל המלחמה והאלימות. כוונתי ל"דישון 'nי צד שמאל", מה משמעות השם? זה לקרח מתוך המיתולוגיה המקסיקאית, האצטקית. האל הזה תמיד היה מתואר עם איזושהי נוצה שמתחברת לרגלו. זה צירוף של כמה סמלים. והוא נקרא הדישון של צד שמאל. זה סיפור של תרבות שההתחלות שלה היו שרנות. זה היה בהתחלה שבט נרדד , רחלה בר תמררה יסודית שהיא בעצם מעבר להיות שבט מיושב. זה בעצם אופייני להרבה מארד תרבויות אנושיות: אבל אז , גם חלה איזו תמררה תרבותית בהדרגה. בהתחלה, זה היה שבט קטן , אחר-כך זה היה שבט מיושב בתרך תחום מסרים, והוא הלך והתפשט. וברגע שהוא הפך לאימפריה והתרחב, והתרחב, חלה דגב רציה. ואז התחילו המלחמות והכיבושים ובעצם אלו היו מלחמרת שברעדו לשבות, ולא לכלות את האויב. להקריב קורכן לאל השמש, כדי שהששמ תזרח שוב, כלומר , להבטיח את הביטחון • ואז , האל הראשון פינה את מקומו , מאליו • הוא הרכס, מכיורן שהערכים שלו לא היו רלוונטיים יותר • הערכים שלו היו בעצם ערכים של התפתחות פנימית: הוא האל שהמציא את המטלורגיה, את הכתב, אל התרבויות: האל העדין שלא היה בו צורך • הוא לא התאים יותר לצרכים של החברה הזאת. אבל אנחנו יודעים הריי שאלים קמים פי צרכים של האנשים · ונעלמים על פי צרכים של האלים. כל · ולא על עוד טהשב היה נודדי הוא חיה זקוק לאל ,חחוכמח הדעת והאמנויות. הכשהטריטורי היא שהכתיבה את הצרכים, האנשים יצרו לעצמם אל אחר שהתאים לשמירה על ההטריטורי ותבע את הקורבנות. ברור • ואנחנ עושים אינטרפרטציה של תהליכים םשה בוודאי גם תהליכים היסטוריים של השפעות תרבותיות שרנות. שי הרבה םפירושי - אני גם מביאה אותם - ללמה זה קרה. אבל העובדה היא שזה קרה. חל שיברי ערכים עצרם. רגם פה אני ראיתי רלוונטיות גדולה למה שקרה לעם היהודי פה בארץ~ הרי כל הערכים הרוחניים שלנו עומדים בסימן שאלה מאוד גדול • אנחנו לא יודעים מי אנחנו , אנחנו לא יודעים מה הערכים שלנו , אנחנו לא יודעים מה הזהרת שלנר • יש המרן זהויות. כמרבן שזה לא בדיוק מקביל להיסטוריה של מקסיקו , אבל אני בחרתי מה שהיה מתאים לי , מה שנקשר לי אסוציאטיבית, מיידית, למצב כפי שראיתי אותו • זא לא סבורה, שמיתוסים מסוג זה, יש טעם ויש ערך לחזור אליהם, רק אם הם אומרים משהו לגבי מצבנו היום? בדיוק. לכן אני אומרת שההתחברות שלי חיתה על רקע מלחמת לבנון המיותרת. ניסיתי להבין מדוע עם נגרר למלחמה מיותרת ולא רואה שרם מוצא אחר • כן, אבל ניתן לעשות עוד צעד נוסף: אולי לקראת איזו אוטופיה שחיתה, שישנה ושתמיד קיימת, שגבולות קושרים, אדמה קושרת; מימסדים סגורים ומשטר קפוא הם בעצם מכשירי החברה, שמצד אחד מביאים זא הרע, ומצד שני, בלעדיהם אפשר. זאת אומרת, האל הטוב, · אי אל הדעת, המוסר והאמנויות, ישוב כאשר בתשו האנרכיה במובן הנשגב לנ.י המושג. במובן האידיאלי . אני חושבת שהתמורה תחול כשהעייפות תהיה כל-כך גדולה מהריק הזה, שמאיים עלינו בגלל ההתמכרות לכוחניות לרכושנות, לחומרנות ••• יהיה רעב כל-כך גדול , שאז יהיה אולי מקרם לשובר של . האל הזה. לאותם הערכים שהזינו את היהדות במשך אלפי שנים. רעל-כך חיתה גאוותה וגדולתה. היום אנחנו נמצאים בתקופה של התערערות מוחלטת. ואני רואה את התהליכים האלה בכל שטחי התר :i ות: כביכול , מצד אחד יש שפע, יש הרבה מארד מהכול. אבל למעשה יש תוהו ונוהר עצרם. 24 ••••גויון 183 115 1~ יודעים שפעם חיתה איזושהי אמירה למוספים לספרות. המראה שלהם שיקף רב שיח של מוחות יוצרים אינטלקטואלים בכל התחומים. המיטב שבמיטב התפרסם שם. היום, זה בעצם ביטוי ליחצ"נות טובה עם סידרה שלמה של אירועים כביכול ספרותיים, ושתיים שלוש ביקורות די משמימות על ספרים. ההכוונה באה מכיוון בעלי המאה, שקובעים מה יתפוס מקום באמצעי חתקשורת. אולי אני אציע לך הנחה מסוימת. הזכרת מנחיגרת תרבותית, וקשרת את הז לכך שאין לנו מבקרים. אולי אין לנו מבקרים משום שיש לנו אקדמיה מארו מפותחת, ויש לנו חרבה חוקרים שכותבים מחקרים בלשון שהיא כמו ביקור,ת והביקורת שלחם מתמקדת בנושאים שמעניינים אותם מבחינה אקדמי,ת מחקרית . היצירות . נבחרות לפי צרכים אקדמיים ולא דווקא לפי עניינן או רמתן. כלומר, על מה יותר נוח ומשתלם לערוך מחקר ומה t משתלב במחקר הכללי של החוקר המסוים. ואולי, אין עור מקום למסאי, ולכן חמסה חולבת ונעלמת, ואת אולי אחת האחרונות שכותבות מסות. אני מקווה שאני בכל זאת "המוהיקני הראשון", אולי יבואו בעקבותי. אני חושבת שזה סיפור די ישן • האקדמיה יצרה לעצמה שפה גרעינית, כמו בתחומי המחקר. אני לא יכולה היום לקרוא מאמר מחקרי של מי שעוסק בתורת הקוואנטים, אבל , למשל , יצא לי לקרוא ספר , שהוא דיאלוג בין איש מדע למשורר , שהוציאה אחת האוניברסיטאות האמריקאיות: הדיון הוא בתורת הקוואנטים, שנעשה בשפה אנושית כזאת, שבה יכולים שני אנשים מדיסציפלינות שונות לחלוטין , לשוחח. ואני יכולה לקרוא ולהבין בשפת בני אדם על מה מדובר . אבל מה שקרה באקדמיה, אצלנו , שהמחקר הלך והסתגר בשפתו המיוחדת, שהיא אולי נוחה מאוד לצרכים מחקריים מדעיים, אבל היא מאוד משמימה ובלתי קומוניקטיבית לקורא הממוצע. בצעם, המאמרים המחקריים אינם פונים אל הקורא הממוצע, אין להם עניין בו , יש להם עניין פנימי שלהם. זה לא תפקידה של ביקורת. ביקורת, מאז ומתמיד , חיתה מתווך . זה היה התפקיד שלה, לתווך בין האמן , לבין היוצר בכל תחום של התרבות, לבין הקהל הבלתי מקצועי. והמיוחד הוא לדעת להגיע לקהל הזה בשפה שהיא איננה שפתם של יודעי ח"ן. הדבר הזה נעלם אצלנו לחלוטין • נוצרה תהום בין המקצוענים שיושבים באקדמיה, לבין האנשים שקוראים, שרוצים איזושהי הכוונה, איזשהו תיווך בין מה שנוצר עכשיו , כי האקדמיה התעסקה, והיא צריכה הגורם היחיד בתרבות. ישנם עוד הרבה דברים, ואני חושבת שהיום התרבות הופכת לתרבות המונית. יש וולגריזציה, בגלל השפעת אמצעי התקשורת, מצד אחד: ובגלל השפעת בית הספר , שמבחינה חינוכית, היא כמעט אפסית, וגם התדרדרות גדולה במעמדם של ההורים. יש הכול מכל, אבל הרגשת תוהו ובוהו. גם האליטה הרוחנית איננה ממלאה את תפקידה. להפך. מה שקורה היום זה שהיא מתגלה במערומיה, מבחינה מוסרית. למה את מתכוונת? אין מנהיגות רוחנית בתחום התרבותי. אין מבקרים גדולים. ישנם אנשי אקדמיה. חוקרים, שבמקרה הטוב הם קובעים את הרמה של טקסטים שיוצאים. אבל הם אינם מנהיגים רוחניים. אין להם מה לומר מעבר לביקורת ספרים, אם זה יותר או פחות טוב. אין אנשים, שלפחות הציבור המשכיל באמת, נושא אליהם את עיניו. למשל, אנו ותהו ונוחו במובן ערכים, טעמים, חשגים? חרי יש חשגים גדולים מאור . אתן לך רוגמח, בתחום הפרוזה, אני לא חושב שהתקופה שלנו נופלת תמקופות קורמות. וההפך . יש לנו היום, כותבי פרוזה טובח, שחם בהחלט לא מעטים. אני לא חושבת שהעובדה שיש כמה אמנים טובים מעידה על תרבות עשירה. אם יש חמישה אמנים טובים, זה לא אומר שיש תרבות גדולה. זה אומר שיש אליטה מסוימת של אמנים פורים ומוכשרים. אבל אני מדברת על כלל המראה הרוחני של העם הזה, ויש כאן בלבול עצום. אם כבר מדברים על ספרות, אני חושבת שבעבר חיתה אולי ספרות שמבחינה טכנית, או בקנה מרה אוניברסלי , לא חיתה ספרות גדולה או טובה כמו היום, אבל השפעתה חיתה יותר גדולה. נדמה לי שהיום השפעתה של הספרות מאוד שולית, היא נמצאת בגדר בידור • אבל הספרות איננה 25 •••••' אפריל 95 לש תהאישיו רשמדוב .בה שוברא הוראשונ :נשים תלעביר ידעת , תבספרו העברית, ,לעסוק בעבד . םוא אהי הרוצ קלעסו ,בהווה אהי הצריכ אלמצו תא ההשפ לא ההשאל הצריכ :להיות ומה םהאד דהצעי ןאי ימישה הבדמ ,שלה יאול העמלי אנחב רשמדוב ?בו המ בסו ?לו המ םמתאי ?לו ןכומר , םבשיאי ,שלה ;ובהסתייגות אבל םהקוראי .שלה המ אהו ?רוצה הוההכוונ הצריכ תלהיו ןאי םאד .כזה קתבדו הותדא המ הוידג'יני ואנחנ רנחזו לא .הספר יתשחזר ןלמע םבהתא הלמ םשמתאי תלאישיו שלו , אול ףררל המרש הלעצמ ,להביע הואיז תבעיר אהקור תא ישנ ישיר הו .ג םבהתא הלמ השמחוצ לו . יואנ אל המכיד שי הל ,להביע למשל , תא לכ םהתחו הז לע ך"חינו "לערכים וא י"שנ ישיד ךדד .אחרת יהיצר .שלה ןבעניי ,הזה יאנ ,חושבת השירנ 'רולך ואצלנ , אהי תפריצ ךדר .דגים" זמא ישאנ ,בארץ ךבעד למגי ,עשר יאנ תשומע לע ךחינו .לערכים אל דתמי ןבי ישת תההערו לע ר"חז "משלך הממדרג .ואשרנה אל הקדמ האש הליונ יהבנת המ רהדב , הוז הנהי תפחו דבדו םע ו.uל הוירג'יני ,וולף וישנ עקט היפ לע ךוול השהביע הבצור ךכל-כ הכוס תא :השנים המ תזא תאומד ךלחנ םלערכי ךואי ""ירמה לש ,לרוקה ףולבסו סטק תקש םהיצרי השחרר .אשה הוהרשת הלצעמ םעושי תא .זה ץבאר השב ךכל-כ ההרב החניכ לש .אם יזוה ןמעי ""תרומה רלערע לע ההרב תמוסכמו לש המ רמות םמדברי לע ,ערכים שי דמשב לגדו ךשל הלמחלק ?הפמיניסטית הלאש רלומ , ךואי רמות הל עלהבי תא ,בערכים זא ךאי ןלהבי תא .זה םובעצ הז םסיכו ןבסיו םחיי ינש , ישאנ המניח ,עצמה הובאיז ראוצ םמלי רמות הל הבצוד יד הקליל תוהיתולי יכתבת לע אשהו בישתל םבזרמי םפמיניסטיי הכאל וא .להשתמש םא חתיק הלדוגמ ,משררות ישת תגישו ךלחינו ,לערכים יעל-פ ישנ .אחדים הז סאפ וקצה לש קרחון , יואנ ישאנ דמאו המעריכ תואוהב - הדלי .שירים דהאח , אהו דשי ךמתו ההסימפוני המקוו השז היהי ןהכיוו ילגב םדברי םאחדי ץרביקובי -העידון , ,האיפוק הז דמאר ישאנ באכתו וא .אעשה הז םסיכו לש החווי ישמרנ לבכ המ עשנוג םלתחו .היצרי אהי לש מאהלו , לע לחלי אהפל לש הנער , םש המופיע ההדרש תהמפורסמ לש סאנסוניו ,אנושית ,נשית תאישי מאוד , השקשור אל המרש .לעצמה והי הל ואפיל ,מפדובה ןהדרש ,הידוע אשב הלכנסי םבעיסוקי שלי , םשה דתמי םע סע :ביד תהתבטאויו רבאש ךלאי האש הצריכ ,ריקה ןולכ ךהל שלדרו ,לדגים ושהקשיב קהעיסו יהתרגומ קוהעיסו .להתבטא יפעור ,פה יכ הז םטבע לש .דגים לכ דאח :היצירתי-כתיבתי ן'להבי תא '"ידמה" להתפע ובדרכ , לאב לכ דאח רחז ולסוד , בנכת ךתו יכד החווי לש ,תדגום דכאש שי זה אל תקצ לק וא רנמה ,אולי רלומ ילפ טבעו • ההדרש לחוד , םהדגי לחוד , ואל לכ ןהזמ האינסדקצי ןבי םהחיי ןלבי קשאיפו לאצ םנשי הז ?פסול ,ומאיון תעובדו םחיי תמוכרו .היסב גהסו ,השני הז םהתרגו לש ההיציר תהספציפי ,הזאת םהא הז אל םמוגז ילגב היונ ,וולך גהסו לש םהדגי םהאנגלי לש סלואי קדול , אשהי הקרוב ילנפש םוג תלחוויו םהחיי אשדווק םבשירי םהגדולי תנגרר המומח .לדגים י<משודד ,הנונסנס םמשו המ ;שלי יאנ תחושב השז םג ההמחז להגדו יאחר םהמלי לש ,עצמה תלעומ םש שי רביות השלרוק ,כתב םג יהחידת .ביותר םהשירי םהקטני ריות והמאופקים םמתעסקי ההרב דמאו <בדגים: אהו תוזא החית ךדד ישל דלומ יכ וז םג ךדד ריות ,שלה םש אהי תפחו ,בוטה אבל .דרישה יהמפס יומפס רמתא ךאי םהחיי שלי . יאנ דמאו דמאו החי ךדד תיור משוררת? חשול וצ .לדגים אל בכתו המ אהו הרוצ ,מהם לאב בכתו אשהו המצוו םעליה .משהו :סקססים םוטקסטי יאצל םמשתלבי םבחיי ואנחנ אל םמדברי לע הרמ .אמנותית יאנ םהדגי םהקטני םמסרבי .לשמוע אל עידו םעצמ םרג תהפרשנו םשלה הניזונ םמהחיי תמדבר לע תהחירו רלבחו רבאוצ םהמלי הלמ םה םמסרבי ,לשמוע ןמכיוו אשל עידו .שלי םש שי החווי לש האש תשמגדל הובדמ תהסגנוני השמכסא הבצור ההנאמנ ,ילדים םוהיחסי השל םע תהאימהו ,שלה ובירת תא תהרגשו םהאמיתיי לש האשה, המ ןתוכ .הדרשה דבדו אשהו המנס חבכו תלכפו ואיז .עמדה םה םסוגדי תא ,הדלת המ תהמשמעו לש :זה ןוכמוב השז אל קד יבל יאיזושה הארסרריס תשארמד - אל םעולי לע םמשכב .ונרדמים ,האימהות אאל לכ גמוש תהנשיו .שלה ךאי אל למקוב השאש דתגי הככ - אל היפ םבעצ שי ןכא ישת תתפיסו לש חינוך . אהו אב יליד .כיסוי יואנ תחושב השז אשהי דלהגי הככ - יואנ המכיד תא הז .מעצמי ,האחת יעל-יד הדרש תוהאח יעל-יד תנזקק סלסקס מתווך , יכד דלומ םדברי לע יאנ יבאת תמבי דמאו שמדני , הוהרב םשני :דרישה ןשתיה ןאינ ,מצליחות לכ תאח ,עצמה הז .טיפוסי אהי תנזקק ךלתיוו דלומ והי םמלי אשל יהרשית ילצעמ .לבטא המסיבותי .שלה הבמקד הראשון , ןמכיוו תא העצמ לבכ ידרכ םהחיי .שלה םשערכי םבומבסטיי םה דמאו ,מרשימים גם .היום תנשאל ,השאלה הכמ םה םרלוונטיי גם הרנ ןליטוי הזקוק םלטקסטי ההרב .פחות םלטבע לש םבני-אד םוא הז לבכל ןנית םמותוכי ינו רלומ לע .עצמה דהספ ההז יעדי ן בנכת ךדד .סקססים אהו .ליישום ואנחנ ,יודעים תשהתרבו הב .בהחלט יאנ תחושב תשזא תאח ,הסיבות ןעדיי רספ :עקיף לאב יאנ דמאו המעריצ בנכת רהלי ,הזה החית תתרבו המופלא ,אגב ששי ההרב םנשי תמצטיינו םבתחו תא תהחירו אל בלהתחש םבדברי .האלה הוגדול דמאו , השהוציא המקרב תא .התרגום םבתחו לש ההבע ךדד .מישהו הוז תלהיו ריות בקור לא .צעמך תא הז ימצאת תהשטניו ההאיומ רביות המבחינ :מוסדית להדג קעתי .יומין ,היום דכב תפחו :ופחות לאצ הירב .וולך םג אבנוש לש תהגדר ךכ תשדרשו דלחו םומעשי לחוד . ומשה אל םהיו שי ההרב םנשי תשמבטאו תא ןעצמ .הזהות שי הל םג רשי דאח ישאנ תמצסס רע דב הבשיט .הזאת ןבאופ רישי , יאנ דעו תשייכ דלדו .ביניים ראות , קשבדיו ענוג ןבעניי ההז לש תלשר תא ,כולם תלהיו ההילד תהצייתני יאול לבכל הבשיט וJיכוניח םשו רוב יש ההרב דמאו תיוצרו תבנו ךווו השממלא תא םהתפקידי השהחבר רא אל ,עובו יאול 'ס ,יזהר ובסופ לש וואפיל תוודו ושקדמ ךל ו(ואפיל ,לי) תהמסור והועיד .לה אהי תמתמרד דנג לכ ,ובר קצוד ,בטענתו אשל ךצרי .לחנך עשהגי .לשיאים .זה אהי םג תמתמרד דנג ההתפיס לש םהאו ךצרי ללקב המ אשהו ליכו יאנ אל תמדבר לע ההרמ תהאמנותי ,כרגע תזהר .מינית אויצ העלי ףהקצ לש השר ,לקלוט .ושיתחנך אאל במע ןיי יאות םהתכני לש המ ןשה ,מסוימת לבגל תגסו יהכיסו , לאב יאנ ןכמוב תשתפיס ריזה החית עברק .הכתיבה .כיסאו קתבדו ,בבקשה המ ןה רהוש ןלעצמ תחושב םשא לנסתכ רביוש , ונאמר םש .לבטא וואפיל םא האת חלוק ןגאו וכמ םדברי השאש ,בוגרת תבחוויו מסוימות, הז אל ךכל-כ .פשוט אהו דאומ םש משהו , םשהמחנכי לש םהיו יבוודא יקבלו , :בדובם הוידג'יני ,דולף אשהי ,בפירוש תאח המכיר ,אותם אוהי היכול רלומ .אותם אהי ןשהעניי לש ךהחינו ךצדי תלהיו הפונקצי תהפסגו םבתחו תהספרו השנכתב יעל-יד הבחד הבצור תהדורקאי הוהמתריס השל 26 ••••• ןגליד 183 להשתמש בסמל הכי קיצוני של קדושה יעביר את הטקסט באופן מדויק? במלים. ישנן מלים שכבר אינן זמינות ~ יהודית כדי לנפץ אותו -התפילין • בעיקר בפרוזה, בשירה זה שונה. ואינן רלוונטיות לקורא ולצופה של היום, ls t: הן כבר לא חלק מהחיים שלנו . הז לא מובן מאליו? זה לא מובן מאליו' מכיוון שישנם מתרגמים שעדיין מתרגמים כאילו אנחנו קוראים מילון. ישנם אנשים שמתרגמים שירה כאילו שהיא נועדה לכך שנשב עם מילון ונחפש את המשמעות של המלים שהוא מתרגם. זהו מי שאין לו תחושה של שפה חיה: אז פעם חיתה לזה הצדקה, כי העברית עדיין לא הית שפה מספיק חיה. או, כשתדגמו ברוסיה הרחוקה טקסטים של יוונית לעברית, שזה היה מעשה גבורה היססודי-תדבותי' אפשר היה להבין שמשתמשים במלים שאינן חיות, אבל היום, להשתמש במלים שקיימות דק במילון' זה בלתי אפשרי. איך מתגברים על הומור מקומי? הרי הומור צומח מתוך הסביבה, והוא קשור בכל מיני קונוטציות סביבתיות שבדרך כלל לא שייכות לשפה. נכון . זו בעיה אחת מכלל בעיות הלוקאליזמים. לפעמים אין תרגום. צדיך להמציא. להמציא משהו דומה או ירצד את האפקט. זה החלק היצירתי של המתרגם, והוא צדיך לתת את זה בהחלט מתוך סביבתו' אם כי לפעמים, יש מקום לתת משהו זד . וזהו החבל הדק שעליו המתרגם הולך בכל התחומים. אני מציע שנסיים את השיחה בתשובה על השאלה - האם לא חבל להתכסות כל-כך הרבה שנים בטקסטים של אחרים? זאת שאלה כל-כך מרכזית ואני אענה בקיצור. זה תהליך, קודם כל פסיכולוגי, פנימי' כבד הזכרתי אותו קודם, העניין הזה של הלחיות דדך אחדים. יש על זה בספר מסה הומוריסטית - "הטפיל הטוב": אם כי אני מוכרחה להסתייג ולומד שספרות חיה בתוך ספרות, וטקסטים ניזונים מטקסטים. כך או אחרת, לא נשתחרר מזה. השאלה היא, אם הקול האישי שלי ער בד גם כשהוא משתמש בטקסטים. ואני מקווה שהוא הולך ומתחזק. זאת לא חמיקה. לא. אני בהחלט חושבת לעבוד יותר לכתיבה מקרדית. דק הייתי צריכה לעבוד תהליכים קשים שהם חלק מהניר גרפיה האישית הנפשית שלי. שי התחלות? יש כבד ספד. ותדה רבה. סוב. אני בעיקר דיברתי במסה זאת על קלאסיקה. ואני דואה את עצמי בעיקר כמתרגמת שידה. למרות שתידגמתי את פרקנו' אבל פרקנו שלי הוא משודד • כשמדובר בתרגום קלאסיקה, זה לא עניין של להעביד משמעות של טקסט. כי אתה מעביד פער של מאות שנים. אני מתכוון לתרגם טקסט באמצעות מקבילות מתאימות בלשון המיתרגמת. אין דבר כזה. המקבילות המתאימות אינן נמצאות. אתה צדיך להמציא אותן' כשאתה לוקח בחשבון שיש פער מבסלי' של מאות בשנים: בראש ובראשונה כשמדובר באפקט של שודה או אפקט של שיד • ואני נותנת דוגמאות - תדגום של סונטות של שקספיד: כשאתה צדיך להיות מודע לאפקט של הטקסט בזמנו • אז אם נאמד' האפקט הוא ליצור תחושה של יופי' אתה לא יכול להעביד את זה כמו שזה. אתה חייב לעשות איזו טרנספורמציה עמוקה מאוד בלשון' כדי שהאפקט של היופי יעבוד על הקורא בן זמנך • אם לא עשית את הטרנספורמציה הזאת ה"מדיומיססית", לא עשית כלום. תתוגם - סוס מקושט בפנינים וכר', היום זה לא יזיז לאף אח.ד אתה צדיך למצוא את הדרך המקבילה לעשות את זה. זה לתרגם תרבות, זה לתרגם דוח זמן, זה לתרגם מושגים אסתטיים של יופי לקורא או הצופה בן זמנך. למשל האן~ין~ים של שלונסקי "'בקוזאקידנ של שולוחוב. אני לא חושבת שהאדמיזמים האלה עובדים היום. שלונסקי היה מתרגם מצוין' אבל יכול להיות שהוא נתקל בקוצר יד מסוים מאחד שהשפה לא חיתה מספיק חיה, ואולי אז הארמית שידתה אותו בדדך שהוא חשב שנכון להעביד את שולוחוב. אבל אני למשל' מכידה את הארמית שלו מתוך באבל' וזה נשמע היום מאוד מצחיק. הוא התכוון לזה אני חושב. שלונסקיז צוחקים, אבל לא מהסיבות הנכונות. זה לא רלוונטי לתחושה הלשונית של היום. וכאן אני רוצה להזכיר מאמר חשוב של אהדן שבתאי' שכדאי שיהיה שגרד על פיו של כל מתרגם, לפחות של קלאסיקה ושל תיאסדון: שם המאמר ייעל הזמינות של הלשון"' ושם הוא מפתח תזה מעניינת שמכיד אותה כל אדם שיש לר ניסיון בתרגום לתיאסדון ובתרגום קלאסיקה: שיש אשליה גורלה כשאנחנו חושבים שכל מה שנמצא במילונים העבריים חרא זמין למתוגם שמשתמש חירם זא יודעת שהשיר פורסם לראשונה ב"עיותן 77", ואפילו במערכת היו ויכוחים אם לפרסם את השיר. מעניין מה היו הטיעונים נג.ד •• מה שאני רוצה לומד' שזה לא ממיטב השירים שלה, אבל בו היא הקצינה מאוד' כדי לשבור מוסכמה. מבחינה זאת, היא עשתה איזשהו שידות לבאים אחריה, כי אני לא זוכרת שבזמנה או לפניה, נשים סופדות או משודדות התבטאו בצודה כזאת. היום אני פותחת ספד של אורלי קססל בלום, וזה כאילו מובן מאליו' שכך אפשר לדבר • מה שנוסף כאן במיוחד' והיה גם אצל יונה וולך, זה ההומור. וזה משמח אותי. אני חושבת שנשים צריכות לכתוב יותר בהומור • איכשהו הן תמיד מתפייסות. והצד הזה בא פחות לידי ניסוי • ב יגע קצת בתרגרם. מהו מדיום המתרגם?! המתרגם כמדיום. אני משחקת כאן בכמה משמעויות של המלה. אבל אני בהחלט מתכוונת למושג העתיק של מדיום כגוף שדרכו עובד משהו מעולם אחד או מזמן אחד' כי אני חושבת שזה נכון שהדנה משודדים הם מדיומים, במובן זה שהם לא ממש מבסאים את עצמם. משהו עובד דדכם, שהם משמשים לו ככלי . ומשודדים גדולים יודעים את זה. המשהו הזה הוא עניין תרבותי' זה עניין מסורתי' זה עניין שהוטמע בלשון: והם כלי נוח שדרכו זה עובד • זה לא האיש, זה יותר מזה. זה ברור. אבל אני הייתי רגיל לקרוא לזה - עולמו של המשורר . זה הוא זבמן שהוא משורר . כן. זה בדיוק העניין. שיש לו זמנים שונים: בדוד שהאדם הזה מטמיע הדנה מאוד דברים שהם גדולים ממנו - שהם נמצאים בתוך הלשון' ' שהוא שמע אותם, הם נמצאים אפילו בצליל של הלשון' שהוא ינק אותם עם התרבות עם המקום שהוא חי בו • הדוגמה של לרוקה תמיד חיתה הקנסאודים, הזמרים הנודדים של ספרד' שבהם הוא דאה את ההתגלמות של המדיום שמבאט. הוא קרא לזה: "הפרשנים הגדולים לש נפש העםיי. הם אנשים רגילים, שהיו שדים בהשראה <הדנה פעמים היו משתכרים, אולי מסוממים>. בכל אופן' שכשנחה עליהם ההשראה, הם שדים בצודה שהיא כאילו מעודדת מתרדמה נפשות מתרת, עולמות שכבד אינם. הם מעבידים משהר • משהר גורל מהם, שחרא מעבד להם והוא עובד דדכם. הדימוי הזה היה לי נוח למתרגם. המתרגם לא יהיה מספיק טוב אם 27 אפרדל 95' LB~ %1 אמן של לשון ההמעטה האנגלי . השיחות בין האם ובתה, שיחות הסובבות בעיקר על התאבדותה של הבת האחרת, פרי נישואיה הראשונים של האשה ליפאני ביפאן עצמה. כבר בשיחות הראשונות עולים במרומז - כדרכו של המחבר - שני קונפליקטים: האחד' של הבת היפאנית K';ק:א שלא הסתגלה כנראה מעודה לאב האנגלי הזר ולהוויה התרבותית-חברתית של הארץ הזרה. היא עוזבת את הבית, עוקרת לעיר אחרת באנגליה ושם שמה קץ לחייה. הקונפליקט השני הוא בין תפיסת העולם והחיים של האם, שהיא שמרנית ביסודה בכל הנוגע למשפחה ולנישואים, לבין זו של הבת ניק;' החיה על-פי תפיסת-עולם משוחררת מכל מסגרת, כדרך הצעירים בסביבתה. אם נאזין היסב לבת, נשמע כי גם היא עצמה חצויה בתוכה בין שני העולמות. אך זוהי רק מסגרת הסיפור. ברובו המכריע, מתרחש הסיפור ביפאן' בזכרונותיה של המספרת, בעולם הקונפליקטים של צעירותה ביפאן שלאחר מלחמת העולם השגיח. יחד אתה אנו חוזרים לאחד מפר ברי ~גסאקי' המלקקת עדיין את פצעיה לאחר ~צצת האטום. "הימים הגרועים ביותר היו מאחרינו - אבל בנגסאקי' אחרי מה שתרחש לפנים, היו אלה ימים של שקט והקלה, בעולם חיתה הרגשה של שינוי". זה כל הנאמר על הזוועות. אין אנו יודעים מה קרה למשפחתה, שנספתה כנראה בהפצצה, ובסיפורה אנו מוצאים אותה כאשה צעירה נשואה לאיש, שהוא בנו של אדם, שכנראה אסף את הילדה-הנערה לביתו ולאחר כמה שנים השיאה לבנו. האשה הצעירה הרה, והיא מקבלת על עצמה בחבב עה את מקומה ותפקידה כאשה במשפחה היפאנית המסורתית. חותנה, שהיה מחנך ומנהל בית ספר ביפאן שלפני המלחמה ובשנות המלחמה, אינו מסוגל להבין את השינויים המתחוללים בחברה היפאנית לאחריה - את חוסר המשמעת, את חופש הביטוי ואת הביקורת על המשטר הקיסרי • דמותו זו מזכירה מאוד את הדמות הראשית בספרו השני של אישי גורו' 'א'מן של העולם הצף". כמין אג; לאשה · אלטר צעירה זו' מצטיירת חברתה של המספרת מבחינת תוכנם, כתובים בלשון המעטה )Understatement< ובחסכנות, אך מבחינה לשונית - זוהי לשרן' רבת ניואנסים ראידירמטיקה אנגלית מעולה. זו גם אחת הסיבות לכך' שבתרגום העברי מאבדים ספריו של אישיגורו הרבה מיופיים וייחודם. תכונה ייחודית נוספת לכתיבתו של אישי גורו היא דרך הסי~ר שלו . על כל סיפוריו שורה איזה שקט, כמעט נינוחות. כל הדוברים בסיפוריו' בין גברים בין נשים, לעולם אינם יוצאים מגדרם, אינם מגיעים לידי מריבה או ויכוח גם כשהמציאות שהם פועלים בה מלאה תכופות בכל אלה. האם גיבורי סיפוריו של אישיגורו נאיביים, טיפשים, אינם יודעים באיזו מציאות הם חיים, מתעלמים מן המציאות, או שהם מקבלים את עברם ואת ההווה שלהם כמובנים מאליהם. לנר הקוראים משאיר המחבר לשפוט ולהעריך . מאפיין נוסף לסיפורים אלה הם הפערים הרבים בסיפור העלילה והסיומים הפתוחים. כאילו רצה המחבר לשתף את הקורא במעשה היצירה ולתת לדמיונו ולנסיון חייו דרור למלא ולהשלים בחיי גיבוריו' הרבה פרטים המתבקשים מן הסיפור' אף-כי הם בבחינת נעלמים ואינם מצויים בו. תכונה ייחודית נוספת של אישיגורו היא יכולתו המפליאה להיכנס לנפשות גיבוריו' לדבר' לחיות ולהתנהג, גם אמוציונלית וגם אינטלקטואלית, בצורה התואמת את דמותם עד כדי כך שהקורא שוכח לעתים שמייצגן הוא הסופר . הוא עושה זאת גם כשהגיבור הוא איש זקן' גם כשהוא אשה, גם כשזהו רב-משרתים >Butler< אנגלי מזדקן. מפליא איך מצליח איש צעיר כאישיגורו לראות את העולם דרך עיניהן של דמויות כה מגוונות בגילן וברק~ן החברתי והתרבותי. באשר לסיפוריו של אישיגורו לפי סדר הופעתם: ב"נוף גבעות חיוור", הדוברת בסיפור היא אשה יפאנית, אלמנתו של איש אנגלי' המתגוררת לבדה בבית כפרי באנגליה ומארחת למספר ימים את בתה <מנישואיה לאנגלי>, הבאה אליה מלונדון' שהיא מתגוררת בה עם חבר • מסגרת הסיפור היא אם כן הבית והנוף t יהודית ברטוב " אזואו אישי גורו נולד בנגא Q אקי' -- יפאן' בשנת 1954• עם משפחתו .... • היגר לבריטניה בהיותו בן שש, ובה יהה כל חינוכו' היסודי' התיכון והגבוה. כיום הוא חי בלונדון וכותב אנגלית. .·.·· ;•.. אישיגורו הוא איש צעיר' וספרו הראשון' "נוף גבעות חיוור", oj)A Pale View Hills< ראה אור ב 952-t, כשהיה בן 28 בלבד. כבר אז הכתירוהו מבקרי-הספרות בבריטניה, כ"אחד מעשרת הספרים הטובים של השנה". אך עיקר פרסומו בא לו עם פרסומן של שתי הנובלות, "אמן של העולם הצף" >Artist of the Floating WorldThe Remains of the D a y< בשנת t 989• ספרים אלה זיכוהו בפרסים הספרותיים · היוקרתיים ביותר בבריטניה ותורגמו ל s ו שפות. "שארית היום" גם היה לסרט מעולה <עם אבחוני הופקינס ואמה תומפסון>. מה המיוחד' המחדש והמקורי בכתבי סופר אנגלי זה ממוצא יפאני? קודם כל ולפני הכול' הוא עוסק בנושאים ובמסרים קשים, קונטרוברסליים וכואבים ביותר' ועושה כן בדרך סיפר שקטה, מעודנת, בניואנסים פסיכולוגיים ופוליטיים דקים מן הדקים, בלשון המעטה מרוכזת וחסכונית להפליא. הרבה מדברים היום על מינומליזם באמנויות השונות, אך תכופות אתה מרגיש כאותו ילד באגדה של אנדרסן - "המלך יך.ר;םז" - כי אין מה לראות ואין ממה להתרגש, ואינך יודע אם לבכות או לצחוק על האומרים כי רק יודעי ח"ן ומומחים יבינו את כל גדולתו של מעשה האמנות שלפניך. כך גם אופנת "הלשון הרזה", המזכיר לי לפעמים את מחלת-הנפש - הידועה בשם אנורקסיה. אותן נערות שהחליטו להיות יפהפיות על-פי צר הארפנה על-פיו' כל נערה צריכה להיות רזה, והן מרזות והולכות עד שהן נופחות את נשמתן. לשרן שאין בה לא ~לרסירת, לא אסוציאציות ולא הדים לרבדיה השונים, לשרן שמפשיטים ארתה מכל אידירמטיקה, זר המקנה לה את זהותה המיוחדת בין הלשונות - הריהי בבחינת לשרן מתה. לא זה מקרהו של אישיגררר. הטקסטים שלו, 28 •••••גויון 183 אמיתית. לעמנו יש עכשיו סיכוי חדש, על ~ אף השגיאות והטעויות שעשה אולי בעבר . לאנשים צעירים אלה אפשר רק לאחל כל 11s ~ טוב'.' l ~ ספרו האחרון והמפורסם ביותר של אישיגורו עד כה <בצד תסריטים שכתב לערוץ 4 של הטלוויזיה הבריטית>, הוא "שארית היום" • ספר זה הוא כל כולו אנגליה המסורתית על בתי-האצולה וצוותי המשרתים לסוגיהם שמילאו את הבתים האלה ועל רבי-המשרתים שניצחו על המלאכה כדי שביתו של האדון יתנהל כהלכה, לפי כל הכללים ולשביעות -רצונו . מן הבחינה הרעיונית, יש דמיון בין ספר זה לבין קודמו' אם כי זה האחרון מתרחש באנגליה וזה ביפאן. גם האמן הזקן וגם רב-המשרתים המזדקן מתבוננים בעבר בנוסטלגיה ורואים בעברם כעין שליחות של כבוד' שליחות מוסרית חשובה, ואינם מבינים כלל כי בעצם שירתו את השטן מתחת למעטה המזויף של מושגי-הכבוד המסורתיים. ב 'ש'ארית היום", כמו ביניו:ן גבעות חיוור", ישנו סיפור-מסגרת ובתוכו הסיפור העיקרי' העולה בזכרונותיו של רב-המשרתים סטיוונס. הספר נפתח ביולי 1956' אחת-עשרה שנה לאחר גמר מלחמת העולם השביח, בןרלינגט;ן ה;ל' בית-האחוזה הגדול של לורד ןרלינגטון . הלורד כבר אינו בחיים, והבית נקנה על-ידי אמריקאי עשיר' מר ~דאריי . סטיוונס שירת את לורד דרלינגטון שנים רבות לפני המלחמה ועד מותו לאחריה. הבעלים החדש, מר פראדיי' חסר גינוני-אצולה, אך הוא אנושי יותר ורואה בסטיוונס לא רק כלי-שרת אלא בן-אדם, שגם לו צרכים אישיים הוא מציע לו: '"שמע, סטיוונס, אני לא מצפה שתישאר סגור בבית הזה כל זמן שלא אהיה פה . למה שלא תיקח את המכונית ותיסע לאן שהוא לכמה ימים? אתה נראה לי כמו אחד שחופשה בהחלט לא תזיק לו.י כיוון שההצעה נפלה עלי כרעם ביום בהיר - מעבידי המשיך ואמר: 'אני רציני, ססיוונס. אני באמת חושב שאתה צריך לצאת לחופשה. הדלק יהיה על חשבוני. אתה והחברים שלך, תמיד אתם סגורים בבתים הגדולים האלה ורק עובדים בשביל אחרים, איך בכלל יוצא לכם לראות את הארץ היפה שלכם?'" כבר בפתיחה זו טמון לב-לבו של הסיפור' סיפורו של רב-המשרתים, שכל חייו' כל מעיניו וכל ישותו' נתונים אך ורק לסיפוק צרכיו של אדוניו. לרב-המשרתים איד חיים משלו' אהבה משלו , חיי-משפחה משלו • סטיוונס אף דוחה את מאמצי אחת העובדות להתקרב אליו, פן יפגע קשר זה בעבודתו. גם את אביו הגוסס <רב-משרתים לשעבר' העובד גם הוא בסוף ימיו בשירותו של אותו לורד>, מניח סטיוונס למות לבדו - שכן באותה עת ממש עליו למזוג משקאות ולהגישם לאורחי אדוניו . 29 אפריל 95'••••• ההווה. את בתו הצעירה מתקשה אונו להשיא, ואין הוא מבין מדוע. בדרכי-עקיפין אנו למדים, כי יש צעירים שאינם רוצים להתחתן לתוך משפחה ששיתפה פעולה עם המשטר הקודם וחיתה מכובדת עליו . וכשבאים הוא ובתו להתארח אצל משפחה, שאחד מבניה יישא סוף-סוף את בתו לאשה, אנו קוראים את מחשבותיו וגישותיו המשתנות של האמן הזקן: "הסאיטים לא היו מאותן משפחות מן הסו ג הישן , שהעדיפו את נשיהן שתקניות וזוהרות . מראש כך בעצב, ובהכנותינו ל~י · חשבתי על 15 י <הצגת החתן והכלה - י ).ב. יתיוי:r דעתי , שמן הראוי שנוריקו - תבטא את מזגה הסוער ואת האינטליגנציה שלה ותדגיש אותם. בכל לב הסכימה אתי שזו תהיה האסטרטגיה, ואף הצהירה בהחלטיות שהיא מתכוונת להתנהג בטבעיות ובגילוי-לב, עד שנבהלתי וחששתי שתרחיק לכת ותקלקל את כל הסקס." קאזואו אישיגורו גם יחסיו של האמן הזקן עם תלמידיו לשעבר' שהעריצוהו כאמן המקובל על הכול - עוברים שינויים מרחיקי-לכת, שלא תמיד מובנים לזקן וברורים לו • הספר ערוך פרקים-פרקים, ברצף-זמן מתקדם, כשבכל פרק נבעה סדק נוסף בעולמו של האמן הזקן. הפרקים הם: א. אוקטובר 1948 שהוא גם הארוך בכולם, שכן בו ניתנת האקספוזיציה של הסיפור כולו: ב. אפריל 1949: ג. נובמבר 1949: ד. יוני 1950 פרק הסיום, שהוא גם הקצר ביותר' ובו מנסה האמן הזקן להסתגל לעולם החדש, הזורם ומשתנה לנגד עיניו . ובמשפטי הסיום הוא מהרהר: "אני חש נוסטלגיה מסוימת לעבר ולאזור כפי שהיה בעבר • אך לראות איך נבנתה עירנו מחדש, איך שוקם הכל במהירות כזאת בשנים אלה - כל זה ממלא אותי שמחה באותו קיץ בנגסאקי. זוהי אשה צעירה, אם לילדה בת תשע או עשר' אלמנת מלחמה, הנאבקת בכל דרך לפרק את המסורות היפאניות ביחסן לאשה. במאבק פתטי ומייאש היא נאחזת בחייל אמריקני' מתוך תקווה שיוציא אותה מכל המתרחש סביבה ויביא אותה לאמריקה. לא ברור לנו - שכן בזכרונותיה אין האשה מעלה אף-פעם כיצד פרצה היא עצמה את מסגרות החיים היפאניים, נישאה לאנגלי' עזבה עמו את מולדתה והיגרה לאנגליה. אנו יודעים רק, כי בתה, שילדה לבעלה היפאני' חיתה בת שבע כאשר נפרדה מבעלה, ולקחה אותה עמה בלכתה אחרי בעלה האנגלי. כך היא מימשה בעצם את מה שנאבקה עליו חברתה האומללה באותו קיץ בנגסאקי' העולה בזכרונותיה. אך האם היה זה מימוש צעמי מלא? הרי הבת היפאנית התאבדה באנגליה, והבת מן האב האנגלי לא שרד בה דבר וחצי דבר מן היפאניות של האם. והנה דוגמה של דו-שיח לקראת סופו של הספר: "את חושבת הרבה על יפאן , אמא?" "אני מניחה שכן"." "יש לי ספר זכרונות." "הלוח שנתתי לך הבוקר." זהו מראה הנמל בוגאסאקי. הבוקר נזכרתי בטיול שעשינו לשם יום אחד, הגבעות האלה מעל הנמל יפות מאו.ד" אך מה שנשאר בסופו של דבר הוא אותו נוף גבעות חיוור העולה בזכרונותיה. את ספרו "אמן של העולם הצף" פרסם אישיגורו ב 1986-• סיפור זה מתחולל מראשיתו ועד סופו ביפאן שלאחר מלחמת העולם השביח, וכמה מן הדברים המופיעים בספרו הראשון במרומז באים כאן לידי ביטוי מלא ומעמיק. במרכזו עומד אמן זקן' צייר שהיה מקובל ומכובד מאוד על המשטר הקודם, הנוהה בנוסטלגיה אל העבר ואינו תופס את השינויים והמהפכה שמתחוללת לנגד עיניו. בניגוד לספר הקודם, שהסיפור מתנהל בו בעיקר מנקודת-ראות אחת ומפיה של דוברת אחת, כאן יש נקודות-ראות רבות, שונות ומנו גדות, על החיים בכלל' ועל יפאן שלאחר המלחמה בפרט. הניגודים האלה מופיעים קודם-כל בתוך משפחת האמן צעמו - הוא, בנותיו וחתניו. אך הם מוצאים להם מקבילות וביטויים מגוונים במשפחות אחרות, בכל הנוגע לתפיסות החיים המסורתיות והחדשות. והנה כמה דוגמאות: הבית המפואר שרוכש אונו הצייר - במחצית שוויו - בא לו מתוך כך שלאחר מות בעליו' מעדיפות בנותיו לתתו לאדם מכובד ומסורתי כאביהן' כלומר לאדם שהיה מקובל על המשטר הקודם. מי הן בנותיו? בתו הבכורה של אונו' האמן-הצייר' נשואה לאדם שהשקפותיו מעמידות אותו בקוטב ה מנו גד ממש להשקפות חותנו' ואף מביע ביקורת גלויה ונחרצת על המשטר הקודם ומעלליו • נכדו - במקום להאזין לאגדות המסורתיות של סבא, מעדיף את גיבורי הטלוויזיה של מסגרת הסיפור היא, אם כן' מסעו לש בידי "האציל האמיתי". וכמו *נאמן של נשאלת השאלה - איזה כברד יש •בזהו העולם הצ 17"- נבעים לקראת הסיום סדקים האם אין סטיוונס אב-טיפוס נאמן םלהמוני סטיוונס למערב אנגליה - "האזור הכפרי היפה ביותר של אנגליה" - אחרי שהיה ראשונים בתפיסת-עולמו . אלה הם הרהורים הרבים שהלכו כעיוורים אחרי מנהיגיםו 1 סגור בדרלינגטון חול במשך שנים ארוכות. כואבים ופתטיים מאוד , אך אולי הם פותחים מתעתעים ומסרו להם את חייהםוז LI~ t במסעו זה הוא מתכוון לפגוש, וגם פוגש, פתח לתפיסת-אדם חדשה בעולם שלאחר ולסיכום, אחזור לנקודת הפתיחה: ייחודו בתואנה שכוונתו להחזירה לעבודה, את מפלת הפאשיזם : של קאזואו אישיגורו כסופר הוא בכך' שאת האשה שלפני שנים רבות חיזרה אחריו' "לורד דרלינגסון לא חיה אדם רע. חרא לא חיה אדם הבעיות הכואבות ביותר של זמננו הוא והוא, מתוך נאמנות מוחלטת לשירות רע בכלל. ולזכותו רמcז~. שבסוף חייו חרא יכול מעלה לתודעתנו בדרך אנושית כל-כך , לפחות לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו -- בחסכנות, בדייקנות ובלשון-המעטה נפלאה. אדוניו' דחה אותה. במסגרת מסע זה, אשר לי, אפילו את זאת אינני יכול לסעון. אתה המתחלק לפרקים בהתאם לימי המסע • והמקומות אליהם הגיע <בדומה לחלוקת מבין, אני נתתי אמון. נתתי אמרן בחרכמתר של נוין גבעות חיוור ; מאנגלית: דורון קרן; תספרי הפרקים על-פי החודשים והשנים *נאמן של כברד הלורד, במשך כל חשבים ששירתי אותו, מעריב; 1994 העולם הצ 17"(, מתרחש הסיפור העיקרי על האמנתי שאני מח · עושה דבר ראוי לשמו. אני אפילו שארית היום; מאנגלית: צלח אלעזר; תמחברו חיי סטיוונס כרב-המשרתים בשירותו של לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. ואמנם - מ; · זמררח בע · לספררת 1992 הלורד דרלינגטון' כפי שהוא עולה בזכרונותיו . התוהה על המהות . המדויקת של תפיסת -האדם בהשקפת-העולם הפאשיסטית, יצמא אותה כאן בתיאור מערכת היחסים בין אסתר איידן רב-המשרתים סטיווגס לבין אדוניו הלורד דרלינגטון .· האדם אינו ישות לעצמה, על • מח;ר ן~~מבכ;~~ת צרכיה, רגשותיה, שאיפותיה וכיוצא באלה. ~מק ן~~ע .. חורף האדם הוא כלי-שרת בידי מנהיגו ואדוניו' לו.ה. היודע מה נכון ומה לא נכון' מה טוב ומה מ; v; ף ~ןש;ן לל~ת ~ליו . רע: ואין שואלים לסיבת דרישותיו :p מ; ן;ר~~ ר~ןד~ת ז_)יף ב~'~ ~אן ןע;ד והוראותיו' אלא משרתים אותו וממלאים א; Q ף :ד~ם ןג~ף אחר כל הוראותיו ורצונותיו • אין סטיוונס 'ם מהרהר אחר מעשיו של הלורד שלו' סהמכני;~כ;ו~ קל~ת בסתר בארמונו המהודר כמה ימאציל ו;כנף;ף 'ר~ז~ ו;כנף;ף ךבכ~ז אנגליה עם שליחי גרמניה .הנאצית לאחי ~r ~יב ל'~י ,:P ~~ו;כיז ן 9 י~~י ~ש~ק 'די לא הבננףי • 1 -•• ובהרהוריו של :סטיוונסמהדהדים ו -ו ו . "כי לאמיתו של דבר , חחחלסות החשובות של ~יף 'j:! ע ר~~ ףג~~ מעל פש;ת נכתב נ;טפ;ת העולם אינן מתקבלות סתם בבתי-מחוקקים, או ן~~~ ח~~ ~~~ךק,ס, ו iל ~ש במחלך של ימים ספורים שהוקצו לוועידה בין sזרתי לאומית כלשחי הנתונה לעינם הבוחנת של הציבור ן~;י - ןק.י~ה, ;ןסק,ת ~לנ~;ת וחעתונות ••• חחחלסות המכריעות מתקבלות ~ן~ש;ז,ןי ו;כ~~ף - ן~ק,ס ~ר~ית בפרסיות וכשלרוח של הבתים הגדולים של ץהאר ~'W1 ז 'די ם'~~ ~ד~י ~פ~י בכבר אחרנףי~שמגע ,הזאת" 1"I. ז ~ם א~~-הי ii לי חוחם וiתל זז .-,.,. סטיוונס היה עד לכינוסים כאלה בבית עלי הלורד ומעולם לא התעורר בו הרהור כפירה ועל א;שבזינצ'ים • 1 ·:• 1 -1 כלשהו. הוא גם לא פקפק לרגע, כשקיבל ~:i ף י~ד~: -ה~~ק' :p מ; א~~ק;פה הוראה מן הלורד לפטר מצוות המשרתים פ;לה אחת לאחת שתי עובדות יהודיות מסורות, על-אף מחאותיה של הממונה עליהן. בזכרונותיו הס;~~ ;"~ך- .ת-~ל י.ע'~ ~'~ע;tייף בית השי~ לפנים עולות עוד "תקריות", שהעידו על ההשפעה • T 1 T :• הנאצית שחלחלה לתוך בית הלורד , כגון: פ;ךט;ת ~ל;א iJת';~ יס;ד;ת םישנ "אני זוכר , שערב אחד בשעת הסעודה, לאחר ואני אז גשר מיתרים ותיבת נףה~דה - ךק;~ה ת~ל~~י שהוזכר עתרן מסוים, שמעתי את כבוד הלורד :ז~ר~~ 1' :ד~ף i.ת';ל לא• ~ר~יש ש~ם :p ~"ב מעיר: 'אח, אתה מתכוון לשופר התעמולה היחרדי iJ ~ך~ף -ה~;ק~ .ךאש;~ה הזח', או שחרא פקד שלא לתרום לארגן צדקה מסוים ~~דיף ~לא~ ק;ל;ת מ•רי~ה חיות שהנחלתו חיתה 'פחות או יותר הומוגנית ןע.ידיף לא סי~ ~י~~ לא ,ל;.אא~ לא ~ר~י~ה ביחודיותחי." :p מ; ףע.י.די נףל~יים שם ו • ז סטיוונס גם אינו תופס כיצד אפשר היה, השי~ לפנים שר~פים שם .'"T 1 T• ו • ז לאחר מפלת גרמניה, לפגוע עד כדי כך בלורד שלו ואף להאשימו בבגידה. אנושיותו ~מ;ת 'ם אני מח'יבת.ם~י~ ויחסו הספונטני של מר פראדיי האמריקני , ל rו~,ת-"סזאת האדון החדש של דרלינגטון חול , מהממים אותו בכל פעם מחדש, שכן את שליחותו -~~ר~ ~ר;ת 'ם המוסרית בחיים ראה אך ורק ככלי-שרת ~~,~ע;tייף ~~ים .ס~ר~ 30 גליון ····· 183 המשב מעמ' 17- פחד , כי לא הבנתי איך הסופר שכתב את הדברים יכול היה לדעת אותם. /ב( 20( אני תוהה מה הייתי חשה לו הייתי בן-זמנו של סדוואנטס, קורא נלהב של החלק הראשון <שהתקבל בהצלחה עצומה>, המגיע לפתע למשפט הזה, שבו דמות בספר מתייחסת לעובדה שנכתב עליה ספד. כקוראת בת-זמננו, בכל אופן, נשימתי נעתקה. אין גנרל ליכולת ההמצאה של סדוואנטס ולמשחקים שהוא משחק במגרש הזה. אנו מוצאים בחלק השני דברי ביקורת על החלק הראשון /ב( 24-23(, בצד קילוסים דמים ותיאור התקבלותו המזהירה אצל קהל הקוראים - ואלו מובאים גם מפי הגיבורים הראשיים בעצמם. אנו מוצאים את סנציו מבטיח ל"מחבר המקורי" של הספד הראשון' הכותב כביכול את החלק השני <שבו אנו קוראים"!) שהוא ואבירו עתידים לספק לו שפע של הרפתקאות חדשות /ב( 29(. אנו מוצאים גם, שדון קיחוטה נדרש ליישב סתירות בין הכתוב עליו לבין דמותו ה"אמיתית" והדברים שהוא מספר על עצמו - למשל לגבי השאלה האם פגש או לא פגש בדולסינאה /ב( 188(. מי שמתמחים נסרג הזה של דרישות קנטרניות הם הדוכס והדוכסית שהוא פוגש בעדך במחצית הספד. שני אלו' להטוטנים של עיצוב המציאות לבמה לשגיונותיו של דון קיחוטה, ראויים אגב שיוקדש להם מאמר נפרד - להם ולנושא משחק התחפושות ושינוי הזהויות המתנהל לכל ארוך הספד • אבל נחזור לענייננו • דון קיחוטה - מי היה מאמין - אכן הפך לגיבור ספררתי בחייו. ועכשיו לא דק ההווה והעתיד שלו יונקים מספרי האבירים, אלא גם עבור - המפוענח ומשוכתב לאוד הספד שנכתב עליו: סעדתי אלמנות, הגנתי על בתולות, עזרתי לנשואות, ליתומים ולקסינים, וכיוצא באלה מעשים היאים לאבירים נודדים מעצם סבעם. וכך , הודות למעללי הנועזים, הרבים והנוצריים, זכיתי שייצא שמי בכתובים בקרב כל אומות העולם." /ב( 87( את כל אלו' ועוד' הוא מספר לאביר שפגש בדדך • הוא לא משקד' למרות שאנו יודעים, מהחלק הראשון, שתבוסותיו עלו על מעלליו. עבורו' עצם העובדה שנכתב עליו ספד הופכת אותר לאביר נועז' משרם שכאלו הן הדמויות בספדי האבירים ••• אבל מנין לנו לדעת שה"מציאות" אכן חיתה שרנה? מידון קיחוטה" הראשון. ומהר ידון קיחוטה" הראשון אם לא פיקציה? ובכל זאת לא הכול פיקטיבי - הלא באמת נכתב עליו ספד' והוא באמת זכה להצלחה גדולה ••• מברך אםיתי. משחק תעתועים המתנהל כך עד סוף הספד. בנוסף למפגש בין החלק השני לראשון' מתקיים מפגש בין-טקסטואלי נוסף בין החלק השני לבין הספד המתיימר להיות המשכו של החלק הראשון • סדרואנטס מנהל מאבק עיקש רמו בספר הזה, שמאיים לגנוב את תהילתו' שמשחית את הסיפור שלו' מערות את דוחו' ועושה עוול לגיבוריו. ואת מי הוא שולח להילחם בו? את ורן קיחוטה וסנצ'ו פאנסה. שכן' מי יכול להעיד שהזיוף הוא זיוף, אם לא בעלי הדבר עצמם •..? ורן קיחוטה רסנציו מתעמתים אם כן עם הספד האפוקדיפי' תוקפים את הסילופים שבר וטוענים שבין גיבורי הספד לבינם אין ולא כלום. כדי להוכיח שמחבר הספד חרא שקדן' דון קיחוטה אף משנה את מסלולו ונמנע מללכת למקום שאליו' לפי הספד' חרא אמוד להגיע. יתדה מזאת, האביר ונושא כליו אף מתעמתים עם ומריות מתוך אותו ספד: סבור אני שבלי ספק כבודו הוא דון אלווארו סארפה שעליו מסופר בחלק השני [האפוקריפי] לש סיפורו של דון קיחוסה זה לה מאנצ'ה, שזה עתה הוציאו לאור מחבר חדש. /ב( 404( סרוואנטס כך פונה דון קיחרטה לפלוני שהוא פוגש בדדך. מנין אגב הוא מכיד אותר? הוא נתקל בשמו "כאשד דפדפתי בספר המגולל את חלקו השני של סיפורי" ••• דון אלוראדו <שלא מרזנו בחלק הראשון של סדוראנסס> סרען שדון קיחרסה חיבר ידידו הסוג. ואילו סנצ'ר ודון קיחוסה טוענים שההוא בכלל איבר דר קיחרסה, ואילו הם-הם ורן קיחוסה רסנצ'ר פאנסה האמיתיים. סנצ'ר אף נושא בארם נלהב רבו חרא מגן על אמיתרתר שלו ושל דון קיחוסה .•• בסוף השיחה המטורפת הזו משתכנע האיש, ~ ואף הקורא אמוד להשתכנע, שמדובר בזיוף. ~ אבל איזו מן ראיה זו' המובאת מפי דמות ספרותית ? ואם הספד שבו היא נמצאת 11 ~ מזויף, מה באשד אליה? ~ו כך זה נמשך. ולערבול שובר המוסכמות הזה התכוונתי כשדיברתי בתחילת הרשימה על יציאתם לחופשי של הספד והסופד . הרהור אחרון על סרוואנטס את החלק השני של 'דון קיחוטה" פרסם סדרואנסס בהיותו כבד כבן שבעים, ושנה לאחד יציאתו לארד' מת. למותר הקלישאה, שקה לי שלא לדאות בספר הזה מעין שידת בדבור. מפגן אחרון של כישורן, מהול ב"אין לי כבד מה להפסיד", שאפשר לסדוואנסס לשחרר את צעמו באמת, ולכתוב כלהס ובלי מוסדרת, ומהול גם במדידות ובתחושת החמצה על שכבד מאוחד מדי . בהקדמות שלו ובטקסט עצמו מרבה סדרואנסס להביע את חששותיו מהאופן שבו יתקבל הספד' להגיב לביקורת שנמתחה עליו, רגם מתייחס לתהליכי הכתיבה שלו. אני רוצה לסיים את הרשימה הזר בהרהרו סדוואנסי על הכתיבה: על הקושי והיופי שבצמצום השפע של העולם והשפע של היכולת האישית לתוך סיפור אחד: וגם על התסכול שבחרסו היכולת לשלוט בקרוא שלך ולהכתיב לו את האופן שבו יקרא את ספדך. את הדברים הללו מביא סדוואנסס <בתחילת פרק מד של החלק השני> מפי סידה האמסה המאודי' שאמור להיות "המחבר המקורי" של הספד. האמסה - או ביתד פשטות, סדוואנטס קובל על "השיעברד המתמיד של מוחו' של ידו ושל עסו לכתיבה על עניין אחד ויחיד". לכן' כפי שהוא מסביר <מן הסתם גם כתגובה לביקורת על החלק הראשון>, בחלק הראשון הוסיף סיפורים אחדים "המנותקים כביכול מן הסיפור". אולם חרא סבר' שרבים, תוך משיכתם למעלליו של דון קיחוסה לא יימשכו באותה מידה אל הסיפורים וידלגו עליהם בחיפזון או בכעס בלי להשגיח בנוי ובמלאכת המחשבת שלהם, שהיו מתגלים היסב אילו עמדו בזכות עצמם ולא נספחו אל שגעונותיו של דון קיחוסה ואל הבליו של סנצ'ו ויצאו לאור בנפרד . לכן , בחלק השני הזה לא רצה להביא סיפורים עצמאיים או מקושרים, אלא רק אירועים אחרים הנראים כסיפורים אך צומחים מתוך העלילה האמיתית ]••.[ וכיוון שהגביל עצמו והתבצר בתוך תחומיו הצרים של הסיפור, בעוד שניחן ביכולת, _ בכישרון ובתבונה לספר בעולם ומלואו , מבקש הוא שלא יזלזלו במלאכתו , וישבחוהו לא על מה כתב אלא על מה שנמנע מלכתוב. כשלצעמי' אני משבחת אותו על שניהם. • 31 אפריל 95' בגלל המלחמה ההיאי לא רק בגללה ענת פינברג (על התקבלות הספרות העברית בגרמניה) המלחמה, התעורר גם בגרמנים העניין בפרק מתייחסת לא רק לקלסיקונים עבריים היהודי ו בישראל • ראשון הסופרים כנרנו או עגנון <את דוד פר גל גילו כאן , הישראלים שת~רגם לגרמנית הוא זה המחזיק ושניים מספריו כבר תורגמו>, כי אם גם עד היום בשיא התפוצה. ספריו של אפרים לסופרים ניזהר <שיזכה סוף-סוף השנה קישון נמכרו במיליוני עותקים וישנם בתרגום ראשון לגרמנית>, דוד שחר , שמיר , קוראים גרמנים רבים שמעודם לא קראו ספר תמוז ואחרים. מדף הספרים בתר גרם מאת מחבר ישראלי אחר • לגרמנית עשיר ברומנים "עכשוויים" ודל הם קיימים, הסופרים העברים האחרים, ועוד בנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, ולא איךז על המדף ניצבים ספרי עוז רא.ב. רק זו של המאה הנוכחית. מצב השירה יהושע, גרוסמן וקניוק ומגד ואפלפל.ד לצד המתורגמת קשה שבעתיים. אמנם מצויים אנתולוגיה של ספרות נשים עברית )1993(, בגרמנית קבצי שירה של יהודה עמיחי , ועל הפותחת בסיפור מאת חמדה בן-יהודה המדף גם משירי פגיס, ריבנו , דייך או דוד מודרניים של · ומגיעה עד לקולות הפוסס רוקח <שדאג במרץ לתרגום שיריו>, ואפילו שנות התשעים, מצויים בגרמנית רומנים שיריו של אברהם בן יצחק - אבל התמרנה וקבצי סיפורים של שולמית לפיד <"גיא בכללותה עגומה למדי . למעט שירים בודדים אוני", "כחרס הנשבר", "מקומון 11 עומד לא תמצא בגרמנית את אלתרמן ושלונסקי , לראות אור השנה>, סביון ליברכס ורות את זך ודור וסיון. משוררי תל-אביב אלמוג. מו"לים גרמנים עידנים למתרחש וולך , ויזלסיר והורביץ - לא מוכרים כאן. בשדה הספרות העברית וממהרים לרכוש רק קומץ משירי דליה רביקרביץ זכו לתרגום כותרים חדשים. כך , למשל , אפשר למצוא לגרמנית. קולות המשמרת החדשה סדם את הרומנים של מאיר שלו בגרמנית, שניים נשמעו כאן. בשני התחומים הללו עדיין רבה משל דוד שיץ , ואת 'הדרך אל החתולים" המלאכה. של קנז. יתר על כן: אין רתיעה גם מספרות על השאלה מי ומי הם קוראי הספרים מורכבת יותר , הדורשת מן הקורא מאמץ וגם העבריים קשה להשיב תשובה חד משמעית ידע: "ברנהרד ויסיפר ןrסוי11 של יואל וממצה. בשיחה שניהלתי עם בעלת חנות 11 הופמן הופיעו בגרמניה. הלהיטות גדולה ספר;ם גדולה למדתי , שאנשים מתעניינים כדי כך , שגם ספר ראשון של מחבר בלתי בספרות עברית לא פחות, אבל גם לא יותר , מוכר זוכה לעביין מו "לי • בין ספרי השנה מאשר בכל ספרות זרה אחרת. האם יש האחרונה מצויים 'א'דונים", הרומן הראשון לספרות העברית ניחוח אקזוטי , ביקשתי של המשורר אריה סירן ,ןrוע'מ' היונה" של לתרום לאשת השיחה שלי הסבר אפשרי , יובל שמעוני וספרו היחיד בינתיים של אבל היא :הל~~ ניחוח אקזוטי יש גם דניאל בן נחום 'זיווי". · ב 995 ן תעלה גם לספרות הדרום אמריקאית. נסיובי האישי אורלי קססל בלום על המפה, עם תרגום חשף לפ~יי כמה עובדות על אותו ציבור 'דולי סיטי "• .ם~ל~ רבים מבין הקוראים ביקרו פעם ואף המאזן הוא ללא ספק חיובי , אבל את שתי יותר בארץ ובשובם חיפשו תרגומי ספרות הנקודות הבעייתיות יש להזכיר • קשה כדי להעשיר ולהעמיק את חוויות המסע אל לעורר עניין מויילי בספרות עברית המזרח. רבים משתלבים בדרגה זו או אחרת "קלאסית 11 וקשה עוד יותר למצוא אכסניה בפעילות של חוגים וארגונים כמו "החברה לשירה עברית בתרגרם. הבעיה הראשונה הישראלית גרמנית" או · "האגודה היהודית י :::::,י ;:;:י, :;; רא הכוהן הגדול של תהספרו •• בגרמניה. ממליך ומדיח םסופרי •;;; ומשוררים בהבל פיו • הוא יהודי , יליד פולניה. מולדת ? אין לו . לבד מן הספרות הגרמנית, כך הוא טוען. מרסל דייך-וביצקי. בקיץ יחגוג את יום הולדתו ה 75-, ועוד ידו בסויה. מיליון איש צופים בתוכנית הטלוויזיה שלו "הקוורטט הספרותי", המוקדשת לדיון בכותרים חדשים. בשלוש השנים האחרונות סקרו חברי הרביעיה שלו רק שני ספרים עבריים שראו אור בתרגום גרמני -H עיין ערך אהבה H של גרוסמן ו"המצב השלישי" של עמוס עוז. פסק הדין לא היה מלבב. יוצרו של פימה זכה לביקורת פושרת. הדיון ברומן התקיים בסמוך להענקת "פרס השלום" של יריד פרנקפורט לסופר הישראלי ולפיכך ריככו המבקרים משהו את עמדתם וציינו שעמוס עוז תרם תרומה נכבדה לחיים הפוליטיים של ישראל • את דוד גר וסמן , לעומתו , דנו ברותחין: שלא השכיל להתמודד עם הנושא הגדול <של השואה>, שיומרתו עמדה לו לרועץ. והגדיל אז לעשות הכוהן הגדול עצמו , הוא שהיה באותם ימי אימה נגסו וורשה וניצל בעור שיניו. תחילה נתכעס מאחר שגרוסמן שירבב את ברונו שולץ לרומן שלו , עיוות, שגה ועשה לו עוול , ומפה לשם - בחרון גדול - נטש את גרוסמן והתנפל על הספרות העברית שהיא בכללה "חלשה, מאוד חלשה". וגם אין פלא בדבר , הסביר לאלתר , שהרי היא קיימת רק מאז הוקמה מדינת ישראל. כך אמר , ושכח <או לא ידע> את ברבר ואת עגנון ואת טשרניחובסקי וביאליק. בינתיים הופיע הרומן של גרוסמן גם בכריכה רכה, ולאחרונה יצא כאן לאור "ספר הדקדוק הפנימי"• אל הרשימה הארוכה של ספרי עוז בגרמנית נוסף בימים אלה 'הר העצה הרעה"• ובכלל, מצבה של הספרות העברית בגרמניה סוב. סוב מאו.ד סוב מבאנגליה או בארה"ב. העובדות מדהימות ומדברות בעד עצמן. בארבע עשרה השנים האחרונות ת~רגמו מן העברית כמעט מאתיים ספרים, מהם כמעט ארבעים בשנתיים האחרונותז נקודת המפנה חיתה בראשית שנות השישים, כלומר עוד לפני כינון היחסים הרשמיים בין שתי המדינות <גרמניה המערבית דאז>. לאחר שנות החרם הכלכלי והתרבותי על גרמניה התוודע הציבור הישראלי לא רק לחיפושית הפולקסוואגן כי אם גם לפרוזה של בל , לנץ וגראס. שוב מותר היה למקהלות לשיר את "האורה לשמחה" בשפת המקור , בגרמנית, וחובבי הקולנוע גילו את סוסיהם של פאסבינדר ובני דורו. לאחר שנות השיקום והחנף הכלכלי , לאחר שנות השתיקה וההדחקה שבעקבות 32 ~-~ %1 t י••••גויון 183 נוצרית". לא מעט מן הקוראים לומדים ~ יהדות <יודאיםטיקה בלשונם> בחוגים האוניברסיטאיים, ואלה צצים בשנים שלום וצבי ~ האחרונות ומתרבים כפטריות לאחר הגשם. ~ ב"מכללה ללימודי היהדות" בהיידלברג • מער גבת הוראת הספרות העברית היטב יחידה זrשפנל 1 -1 T 1 בתוכנית הלימודים. בשנים האחרונות 0 עכשו צדע --T 1 התוודעו הסטודנטים <שמונים אחוז מהם ~1J ר ~~ גרמנים-נוצרים> בין היתר ל"קונפליקט ~ו:זיןה הישראלי-ערבי בספרות העברית" או T • מן.ןחת לזפנ.ם נכי אחרי איש ·----ד בהשוואת תרגום ומקור <בפרט בשירה>. ניתן אם כך בהחלט לדבר על ציבור םי~~~ · ~i1 ~~לף ,ם~~י~ דק ס~מ~ה י.עד~~~ ~יש; ל":~קים' בספרות העברית" ועסקו אפילו שאני נכ;רה ;;.נ שנים על שנים :• •-ן :•T•T• פוטנציאלי' חוג קוראים קבוע, אם גם לא ~ס.ליף - עצום בגודלו' של סקרני ספרות עברית. אמנם עד כה לא זכה אף רומן עברי למעמד פנים מנכר;ת T• יד"•. בפגים אחר;ת, מכנ.יר דק :p די" ןב;א נ.;ר נכ;ךה ;.נ • מסחרי • אשמה, כי אם בעביין של בסט-סלד בגרמניה, אבל העובדה שבתי מ~~ם על .. מלים - ו . אל ן.ן;כ; • נינתים ההוצאה מעוניינים ברכישת זכויות מלמדת, ל :1 ;א ryזpנ..;ן, שמש מתח~פרז .בירח -". -. ". ". ו ". ןז•• , שלא מדובר במעשה של חסד או כפרה על היא י;דעת מא i ~ווב ~נ;ריב'?.ף ,ש~~~ י;ם ~נ;ריב'?.ף ,ם;י~ 1 • ו בים מן המם מים -· ". שנה מתחלפת נשנה המו"לים הגדולים - זוהרקמפ, אינזל' הנזר , דידי ••-".".1 דידי ~~ים עד ;ש~,ד ~י ~יש ך~סם ;י~~ סר~יב ~זp~~~ת פישר ,sי sר , רוהוולט מוציאים לאור ספרים .ח~ ס~יי ~1Jר ישראלי~ם: ואל הענקים מצטרפים מספר גדל והולך של בתי הוצאה בינוניים או קטנים, נחצי ימיו ~~~ לוכל;ד; ס~מ~ה תע;.;פ~ ~י - ר • די די מן.ןחת לזפנ.ם; איש שהייתי אני משמשמ כפרסונה, ראורייף או כליינו • זה האחרון ~~~p ;ף iJ יבל;ד אל פנימ; • 1 חנך לפני שנים אחדות סדרת ספרות סר;ה. ·~ ם· : מתחת לשנים ·-.· עברית, שבמסגרתה רואים אור מדי שנה דק :p די לפ;ל שני רומנים ישראליים ("נבחרי" 1995 הם • 1 • ---• די י;ם ,ם;י~ שנה נשנה TT 1 TT :· •ו- ספרות עברית <קניוק, שחם, שבתאי' הראבן ואחרים> ומתמקדת לאחרונה בתרגום ספרות ילדים. הספרות העברית זוכה לכיסוי לא מבוטל בעיתונות הגרמנית, אף כי חלפו עברו נוגה טובם וישעיהו קורן' בצד ספרו של ~ס.דרים שלמה ברזניז ש"דות הזיכרון"). כאן המקום שאני נא נהם לציין הוצאה קטנה אחרת, היא הוצאת ך:י';ל~ ןש;ב ". "דבורה" <פרנקפורט> המתמחית בתרגום וח;זר חלילה T •• 1 • אחרי שאבי נ.;רח '-.. -.· ". -.·· ~בכ"סד ~ל םילpזב: ~ל בכ"סד ~ל םילpזב: י~~ נ;ז.ןד ל~~ים את אשר לפנים הימים בהם טופלה בכפפות של משי כתוצאה • לפנים שמש ירח וכ;כבים. 0 T 1 -:• :• T 1 די•• • מהתלהבות של שוטים או מתוך רגשות ם~~~~לד ועכשו אן.ן. • T אשמה. מעגל היודעי-דבר מתרחב והולך את מרא;ת הן.ןאוה .הן~~~ b ן ק;ל ~iJ ד -נ;~ר;lו~~. זק~ל;ת ~ם ט~ ~ת iJר~~ ; ע~~יו' ~ם~~ אני פ;נה ~ל :י~~ע סןק; :p ~ר ר~}' , סןק; ס~יבר ד}'~מ ?'l'ר~ םילpז~~ ש~.~ ~סד אחת משמינית של ן.ןפלה --•1••".1 .די נכמ; נכשאבי ה;ל.י:ך ל; ~ךח;ב לפנים ~לאח;ר; צעדים ~~9',םי~ ~נ;ר K.ל~tנ. נכמ; אבנים ~ל יב~ק . ן q ~י סר; ק;ל;ת ש;~לים, ק;ל;ת זק:ב~ים. דק לא ק;ל;ת משיבים; ועכשו נדמי ~לי~ה ~i ~-י:ךן • T 1 ואינו כולל רק יהודים או פילושמים. מאמר מרתק על עמום עוז נכתב ופורסם לא מכבר בגרמנית על ידי פלסטינית החיה בפרנקפורט, שריפה מגדי • מזה שנים אחדות מתקיימים באופן קבוע מפגשי סופרים ישראלים וגרמנים, וגם אם אין למפגשים אלה השפעה ישירה על ה"שוק", הרי הם מעוררים סקרנות וזוכים גם לכיסוי במדיה. דייך-וביצקי הטעה את קהל אוהדיו' כשרמז להם, שאין לספרות העברית מה להציע. למרות שלא הסב בשיפוטו נזק כבד בנם אלמ~ל T להתקבלותה של הספרות העברית בגרמניה, i ~ף ס~מ~ה, ~ל מ~ל י~~~ , ד v> י 9 ז.רי:ך יכול מאוד להיות, של~ שי~ח - חיתה נכ"ל ~ה ~ד v>י 9ייr., ~ינ~ז.רי:ך נ.~ינ~.rיי , הספרות העברית נשכרת. כששוחחתי אתו שזפעבר אז-ו ז;חפת נערב קיץ בהיר' אירופאי' וניסיתי להעמיד ~"~.~~ך ~ידו ~ל~לה ~~לי ".". אותו על טעותו' אמר כמתחמק: "נו כן' הנ.~פ שמעתי שיש אחד' כמדומני שמו יהושע ~ת י~~ג! , ~ת י~~ , ~~9יע;ת K ל;ת הtז~יpז~ ן~ש;ת <לא.ב. יהושע התכוון> שכדאי לקרוא אותו" • ~ת ~ו:זידי ~ת ~ר;ם iJר~~ וישנם גם אחרים~ • 33 ו אפריל 95'••••• - לפי מיטב ידיעתנו - עשרים ושישה יהודים, שהבולטים ביניהם הם טדיסטן צאדה, בנימין פונדויאנו' אילדיה וודונקה, קלוד סאדנא <כל אלה היגדו לצדפת וכתבו דוב יצירותיהם בשפה הצרפתית>, מאנס בלכד' א"ל . זיסו' ח' בונצ'יו' יון קלוגאדו' ז'אק קוסטין' - ואילו בין הציידים, אמני האוונגאדד' החזיקו היהודים באחוז עוד יותר גבוה. בין אלה נזכיר את ויקטור בדאונו' מדסל יאבקו' מ"ח מאקסי' ז'אן דוד' ב' הרולד' ז'יל פרחים. 2 על סיבת הדבר כבד תהו דנים, בין היתד גם כמה מראשי המדברים בביקורת ובפובליציסטיקה הרומנית, ופרשנותם נעה בין אהדה ופליאה <אם היו אוהבי ישראל>, לגינוי והחשדה <אם היו שונאי ישראל>. בעל הספד המונומנטלי על 'חולדות הספרות הרומנית", משנת 1941, ג' קלינסקו, שהיה פילושמי ואנטישמי לסירוגין' נתן בהם סימנים. ואלה הן' לדעתו' התכונות האופייניות לסופדים היהודים בספרות הרומנית: הם פוליגלוטים, מפירים את חוקי הדקדוק והסגנון הנורמטיבי <יוצאי דופן בעניין זה הם הבלשנים היהודים, המקפידים על כלי הלשון יותר מעמיתיהם הלא-יהודים>, מרדנים מטבע-בדייתם, ידענים ובקיאים בענפי-מדע שונים, חסידי החידושים הנועזים והקיצוניים ביותר' משמע מודרניסטים, טרופי בעיות, הומניטריסטים .. עיקר כוונתו של ההיסטוריון הספרותי הזה חיתה לרמז' כי למעשה, מהווה יצירת היהודים אפיק שולי' שאינו מתמזג עם הזרם הראשי של הספרות הרומנית. וגם כאשד אין הישגיהם האינדיווידואליים ניתנים לערעור' אפשר לתהות על תכונתם הלאומית, שהיא זדה לתכונה המקובלת של בן-הארץ. המצב החברתי שבמסגרתו הם פועלים ברומניה, שבה היו הסיסמאות האנטישמיות חרותות על דגלן של דוב המפלגות, הוא שהוליד אותן תכונות שקלינסקו מגדידן כמרדנות מכאן והומניטדיזם מכאן • הכישרון לסגל לצעמם שפות זרות, אף הוא פדי ההכרח לנדוד מארץ לארץ' בלי היכולת להכות שורשים בארץ שבה נולדו והתחנכו' אך נחשבו בה תמיד כנוברים. ואילו הנהיה אחדי כל חידוש בספרות ובאמנות, אף היא ~ LI בבי t המודרניסטים א"ב יפה לע סופרים יהודים בתנועת האווננגארד ברומניה ביטולה על אותם זרמים חדשניים שהיו · חמת לצנינים בעיניה, באשד הם נראו לה דקדנטיים, מנוונים וכיו"ב. דק בשנות השישים, עם החלת תהליך הליברליזציה היחסית על הספרות והאמנות ברומניה, הותר לפרסם מחדש כמה מן היצירות הבולטות שנוצרו בתקופה שבין שתי המלחמות, ומנקדים ותיקים וצעירים כאחד באו להעריכן ללא משוא-פנים, הערכה מחודשת לא-עוינת. ונדנדי המבקרים האלה ביכרה אף המגמה הכללית להתגאות בכך שהספרות הרומנית עמדה בקו אחד עם ספרויות מעדניות גדולות, ולעתים אף הקדימה אותן. כך נוהג למשל המבקר מ.ח.יי קלינסק~ במבוא המקיף שלו ל'אינתולוגיה של הספרות האוונגארדית הרומנית "1 שיצאה לאוד בשנת 1969' בעריכתו של סאשה פאנה, מי שהיה במשך למעלה מארבעים שנה "הדוח החיה", היוזם והאמרגן' המו "ל והעודך של הספרות המודרניסטית ברומניה. מחבר המבוא לספר זה מבקש להוכיח, כי החדש קנה לו שביתה ברומניה עוד בראשית המאה, כאשד חדד לשם הסימבוליזם הצרפתי' והוא מזכיר את כתב-העת "Simbolul" <הסמל> שיצא לאוד ב 1912-' ביוזמתם של שלושה צעירים : האחד שחתם בשם ס' סאמידו' נודע כעבוד שנים בשידה הצרפתית בשם טדיסטאן 'אןה ושמו האמיתי מבית היה סמי <שמואל> דוזנשטוק; השני - שחתם אז בשמו האמתי' יון יוואנאקי' עתיד היה להתפרסם כמשודד דומני' בשם י;ן ויניא; והשלישי - הריהו הצייד מדסל יאבקו. מתיי קלינסקו, השואף להוכיח כי ברומניה נתגלו' כבד בראשית המאה, שורשי המשבר שעתיד היה לפקוד את התרבות האירופית כעבוד שנים לא רבות, כותב: "כאשד טדיסטן צאדה ומדסל יאבקו יצאו לחו"ל' בעיצומה של המלחמה, הם כבד היו מוכנים ומזומנים לחולל אותו מדד רוחני טוטאלי ששמו 'דאדא"'• דעתנו נתונה לגודם האחד האומד דרשני בפרשה זו' והוא חלקם הדומיננטי של היוצרים היהודים בתוך התנועות האוונגאדדיות האלה. באנתולוגיה של סאשה פאנה מובאים מדבריהם של חמישים ושמונה סופדים, מהם מתוך הספר "בשדות זרים, סופרים · יהודים ברומניה", העומר עלהופי בהוצאת מכון ,גורן-גולרשטיין שליו אוניברסיטת בתל-אבי נ:ם: !בם::: שדים ושתיים השנים שהפרידו בין 11 E מלחמת העולם הראשונה וחשביה ----)1940-1918( היו בכמה מארצות _,... מרכז-אירופה שנים של גאות כלכלית וגם תקופה של פדיחה ושגשוג ליצירה הספרותית והאמנותית. ברומניה נתגבשה בפרק-זמן זה הספרות המודרנית, ועם חריגתה ממסגרות קרתניות היא בתעלתה לדמה מערב-אירופית. תנועות וזרמים אוואנגאדדיים נולדו חדשים לבקרים והפכו את בירת רומניה למעין "פאדיס הקטנה", כפי שנהגו לכנותה אלה שביקשו לדאות בצדפת את מרכז-העולם ו"המולדת השביח" שלהם. מלת הקסמים שב ישאה בפי המבקרים החשובים חיתה "סינכדוניזם", משמע תיאום הילוכה של הספרות המקומית למקצב צעדיהן של הספרויות האירופיות הגדולות, ובראש וראשונה - הצרפתית. ואמנם, חיתה זו עת עליה לשידה, שסיגלה לעצמה מדרכיהן והישגיהן של האסכולות המערביות המתקדמות ביותר; עת התבגרות לדומן' שנשתחרר מעבותות -ההורי של הנושא הקרתני והעפיל אל שיאי הפסיכולוגיזם, שצמא קרקע נוחה להתפתחותו בכדך הגדול והמורכב; ול בסוף - אף עת התגבשותה הפנימית של הביקורת, שסיגלה לעצמה ביטויין של אחיותיה · ממיטב שיטותיהן ודדכי המעדניות. בתחומי היצירה הספרותית, הושגו בפרק-זמן זה ברומניה השגים לא-מבוטלים. אך ההתקדמות הזאת נפסקה באורח שרידותי' אחדי שנים מועטות ביחס, עם פרוץ מלחמת-העולם השביח והשתלטות המשטר הפאשיסטי ברומניה; ואילו לאחד המלחמה, עם כינון המשטר הקומוניסטי בארץ זו' שוב אי אפשר היה · לחבר את החוט שניתק ולהמשיך לטוות את המסכת הישנה, כי אז קמה האסכולה ה"פדולם-קולטית" הכול-יכולה, השליטה את קני-המידה שלה בתחומי היצירה השונים, ושפכה את 34 183 גליון ····· לתאר לעצמו כיצד נראתה מוינשס זו s ~ בשנות ילדותו ונעוריו של סמי ררזנשסרק. בשירי נעוריו באה לידי ניסוי ארתה תחושה של עצבות, אותה אווירה של שיעמום ~ ודיכאון , האופיינית ל"מדבר שממה חומרי ורוחני זה" ששמר מרינשס. ההתרחשויות שבה - בתפאורה עגומה וקודרת. הצעירים שגדלו ובגרו שם חשו על בשרם את הקיום המחניק, המייאש. וכמרבן , שהם שאפו לצאת משם אל העיד הגדולה, אל מדינות הים. אווירה זר ושאיפה זר הטביעו חותמן על שיריו הראשונים של צארה, רגם על אחדים משיריו המאוחרים יותר . אמנם, הרריו היו אנשים די אמידים. הם דאגו להעניק חינוך סוב לילדיהם <לסמי חיתה אחות, לרציה, ארתה אהב מארד והוא מזכיר אותה בכמה משידיר; הוא שמר איתה קשר הדוק במשך כל שברת חייו.) שמואל-סמי גמר את בית-הספד היסודי במרינשס, אחר כך שלחרחר הרריו לבוקרשט להמשיך לימודיו במוסד פרסי ("שמיץ טיארין"> שבו חיתה הצרפתית שפת-ההוראה העיקרית. אחר-כך למד בליציארם "ספינסול סאווה", בכתב-יד' עד שפאנה בא לגאול אותם. במהדורה השביח, המלאה, של שיריו הראשונים של סריססן צארה, יכול היה פאנה לכלול 39 שירים <מהם שני תרגרמים> 2 ואין ספק ששירים אחדים הלכו לאיבו.ד מכל מקרם, זוהי כל יצירתו של "צארה שלפני צארה", המצויה בידינו ורק לפרשה זו בחייו וביצירתו צארה נתייחס כאן. --=- ~~ רישום וסל ויקםור בדאונו )1931( ב 14- באפריל 1896 נולד במרינשס, עיירה תולדה של אותו אי-שקט הנטוע בנפשו של כל אדם חסר מולדת. 3 אך' בין אם נניח למי שאינו אוהד את "האלמנט היהודי", להסות את כף המאזניים לצד הפרשנות העוינת, ובין אם ניטול לעצמנו את זכות ההסבר ההיסטורי והחברתי של התופעה, לא נוכל להתעלם מתרומתם של היוצרים היהודים להתפתחותה של הספרות הרומנית החדשה. ואין לנו כל כוונה אפולוגסית. אין אנו באים לטעון' כפי שנהגו לעשות פובליציסטים יהודים בעיתונות הרומנית משנות העשרים והשלושים, כי תודות לתרומתם זו קנו אזרח · לעצמם היוצרים היהודים זכות בספרותה של המדינה וראויים הם ליחס של שוויון' אם לא של הוקרה. שהרי ברור כי "מקרה אבוד" הוא לכל הדעות. מה שמעניין אותנו כיום הוא האלמנט היהודי הנסתר' הבלתי-מודע לרוב, המצוי ביצירותיהם של הסופרים, והנושא היהודי הגלוי והמפורש המצוי ביצירותיהם של אחדים מן "האבות המייסדים" ושל כמה סופרים בני-זמננו שכתבו בשנות השואה ולאחריה. במחוז באקאו' בן לפיליפ ראמיליה ושם התוודע לירן ירראנאקי <לאחר מכן - Sasa Pana. Antologia Literaturii .1 רוזנשסוק, והם קראו לו בשם שמואל. ויניא> שהיה חברו הקרוב ושותפו ליוזמות מרינשס היא עיירה לא-גדולה במולדובה, ספרותיות. שניהם, יחד עם האמן מרסל הנמצאת בקרבת הקייס סלאניק · מקום לערי יאבקו' הוציאו את חוברות כתב-העת רקומאנשס. במוינשט היו באדרת בפס, היא מוקפת הרים ויערות, אך היא רחוקה מלהיות אתר ציורי משרבב-לב. יהודיה היו שמואל ררזנשסרק <אר לפי השם הבדוי <הסמל>, שהוציא לאור בעודו השמרנים למאה הקודמת לעלות לארץ, והם ראו זאת בעין יפה, החליטו להרחיקו Romane de Avangard~. Bucure~ti 1969. cu o prefa,ta de Matei Calinescu Ov. S. Crohm~lniceanu, Evreii tn .2 ."Simbolul" miscarea de avangarda romaneasca, in Revista Cultului Mozaic, 1.7 .1990 G. Calinescu, lstoria Literaturii Romane, Bucure~ti 1982, p. 887 עניים ברובם, התפרנסו ממסחר , החזיקו הראשון שסיגל לעצמו - ס' סמירר> כבר חנויות קסבות ומועטים מביניהם הצליחו ידע היסב את הלשון הצרפתית. הוא היה להשתלב בבתי-הזיקוק, שהיו מנוהלים על בולע ממש ספרים רבים בתחומים שרבים <שירה, סיפורת, פילוסופיה> והדהים את חבריו לכיתה ואת מוריו בהיקף ידיעותיו • הוא גילה כבר אז את השירה הסימברליסטית הצרפתית והושפע ממנה. דבר זה ניכר בשיריו הראשונים שפיוסם -בסימבול ול*' בשנת 1912• אחרי בחינות הנגררת הוא נרשם להמשך לימודיו בארניברסיסת בוקרשט ובשנת הלימודים 1915-1914 למד בקורסים למתמטיקה ולפילוסופיה. אך עיסוקו העיקרי ונטיית לבו הראשית חיתה השירה. הירכה לכתוב שירים, אך לא היה להרס לפרסמם, היה משוחח שערת עם חבריו' שגם הם גילו נסיה לשירה, וחי חיי-בוהמה. הוריו' שלא ידי בעלי-הון זרים, לרוב גרמנים. לי קופרשטיין, שביקר במרינשט ב 1937-, תיאר אותה כך בספרו "גורל יהודי רומניה": "מוינשס, עיירה יהודית לכל דבר - כאילו זינקה זה עתה מתוך דפיהם של שלום עליכם ומנדלי ואש. חנויות עלובות, חנוונים עלובים ותשושים מפהקים ליד דלפקיהם. עד מתי יעמדו לה כוחותיה ל'מצודה' רעועה זו ועד מתי תרכל להוסיף ולשמש מקלס ומקום פרנסה לדלי עם?" 3 אך מריבשט תופסת מקרם נכבד בתנועת חיבת -ציון' באשר ממנה יצאו בדרכם לארץ-ישראל היהודים שהחליטו נשברת טריסטאן צארח (1863-1896) סריסטן צארה, משורר צרפתי' ממחוללי תנועת דאדא, סוריאליסט ומשורר-מגויס, מחברם של 44 ספרי שירה, מניפסטים ומסות שהופיעו בצרפת, משתייך גם לשירה הרומנית, בזכות השירים המועטים שכתב בנעוריו וחלק מהם אף פיוסם, לפני שיצא מרומניה. הקריירה שלו כמשורר רומני נמשכה בעצם פחות מארבע שנים. מספר השירים שפיוסם בכתבי-עת רומניים תחת השם ס' סאמירו, בין השנים 1912 ך 1915-, אינו עולה על שלושה <אין אנו מביאים בחשבון את השירים שפיוסם בכתב-העת "Simbolul" מהשפעתם השלילית של חבריו-הבוהמיים <יתכן שהיו גם מודאגים שמא ~~רא לשירות הצבאי ברומניה> והחליטו לשלוח אותו לציריך' להמשיך שם בלימודיו • הוא יצא מרומניה בסתיו 1915• · ב s בפברואר 1916 הוא יסד' יחד עם מרסל יאבקו וקבוצה של אמנים וסופרים מבני ארצות שונות, את תנועת דאדא. האירוע התקיים ב"קאבארה וולסר", והוא נחשב לתאריך חשוב בהתפתחות התנועות האוואנגארדיות באירופה. ב 14- ביולי 127 ) 1916 שנה היו מייסדי המושכרת הראשונות - ראש פינה רזכרון יעקב. וכיורן שבמוינשס היו מתרכזים כל היהודים שהתכוננו לעליה, נוצר הביטוי "דרך מוינשט לארץ-ישראל", שהיה שגור בפיהם של יהודי רומניה. הבית שבר נולד המשורר איבר קיים עוד • הוא נהרס בשנות המשטר הקומוניסטי , כשהוחלט להפוך את מוינשס לעיר תעשייתית מודרנית. אך מי שמבקר כיום במולדובה ורואה את עיירותיה ועריה, שנשארו כמרת שהיו לפני יובל שנים ויותר , לא יתקשה תלמיד בבית -הספר , יחד עם יון ויניא ומרסל יאבקו , שירים שהוא עצמו התכחש להם בבגרותו ואף ביקש מסאשה פאנה, שכינס את ביכורי-יצירתו , שלא לכלול אותם בספר , משום שהעריך אותם כשירי-בוסר>. פאנה, שהוציא את חוברת השירים האלה, בהוצאת הספרים שלו 1 "Unu" <אחד> ב ,1934- יחד עם שירים אחרים שנמצאו בכתב-יד אצל כמה מחבריו , שאחדים מהם נתפרסמו בשנות העשרים בבטאו ני האוונגארד , ואחרים נותרו 35 אפריל 95'···· נאים, המעידים על עצמיותו השירית של 1 אחרי נפילת הבסםיליה> קרא צארה, בערב חופשי , חיתה יידיש. נ צארה. אך המוטיבים זהים עם אלה םהמצויי דאדא הראשון שהתקיים באולם המכובד האם התייחס בשיריו הרומניים ליהדותו? ;~ ~1 שנבנה במאה הי"ז, "צונצהאוס צור ואג", המבקר הרומני אוניו סי · היהודיהבוסר שלו · בשירי • בשיר ה"חופשבציריך , את המינשר הדאדאיסםי הראשון קרוחמלניציאנו חיפש אחר עקבות נושאים בפרובינציה" הוא כותב על תתחוש ~ שלו. בנקודה זו מתחיל השלב הבינלאומי ומוטיבים יהודיים בשירי צארה, ומצא אך השיעמום והריקנות. בשיר "לעת ערביי אהו מביע את כמיהתו לפרוץ את מעגל ההשיגר בקריירה הספרותית שלו. מעם. באחד השירים הוא מזכיר בצורה של החיים הקרתניים: ההיסטוריונים של הספרות המודרנית, מרומזת את החינוך המסורתי שקיבל בבית חוקרי יצירתו של םריסםן צארה, הציגו הוריו. אך מה נותר מכל זה ביצירתו? אין לצעמם את השאלה, אם בשיריו הראשונים, אתה מוצא אצלו אפילו שיר אחד על נושא הדיגיס חודרים לעת כרכבי המים מחלקים ארכל לעניים, מרעיפים קידות לסומים יהודי , גלוי או מרומז , אך אתה מוצא בשיריו שנכתבו ברומנית, כבר מצוי , או ללכ מלכים יוצאים אל הגנים הציבוריים בשעה דר הדרמה הפחות נרמז , המסר הפיוטי שלו • ותשובתם ושם אסוציאציות · פה תנ"כיות, איזכור של לתגליפים קדומים חיתה: ספק אם כך הדבר • חלק מן השירים בית העלמין היהודי. · קרוחמלניציאנו מציג והמשרתים עושים אמבסיה לכלבי הצייד האלה הם פתטיים-מלנכוליים <אם כי לא את השאלה אם ניכרת השפעת רההומו האור לובש כפפות י~תח החלון -כן · כי · הנה תמימים: יש בהם משום הסתייגות עצמית · היהודי בשיריו , והוא בא לידי מסקנה כי אין יצא הלילה מן החדר כחרצן מן האפרסק, שבאה לידי בטרי בהכנסת פואנטות לדבר על השפעה ישירה ומכרעת, אך אפשר ככומר מן הכנסיה, אירוניות>. מבחינה צורנית אין אלה שירים למצוא סימנים להשפעה עקיפה <כגון אלוהים: תולש הצמר מן המאוהבים םהנכנעי מושלמים, אם כי יש בהם הברקות. את ההצלפה-העצמית, הספקנות, האירוניה צובע הציפורים בדיר , מחדש את המשמר על .הירח ארבעת השירים הראשונים שפיוסם שהיא תחליף לאלימות> 6, יצוין כי פעם אחת בלבד התייחס צארה בכתיבתו לשואה. הבה ונתפרס חיפושיות העת · בכתב "Simbolul", הוא עצמו העריך נשים אותן בתיבה כ~חםאות בעררים" , שאינם ראויים להיזכר • ב 1947- כתב מאמר על "החוויה הדרמטית" הבה נלך אל הנחל לע כן , כאשר פנה אליו סאשה פאנה וביקש נשעה כדים מסיס ממנו רשות לכלול גם שירים אלה בקובץ בראי אל הבאר לנשק ארתך שתיכנן ב 1934-, השיב לו צארה: "אינני בראי אל הגן העירוני דע שיקרא השבוי מעוניין בפירסום השירים האלה, לאו דווקא שהעיר תרעש משעורריה משום שהם סימבוליסםיים, אלא פשרם משום ואולי נשכב לישרן בעליית הרפת שלדעתי אין בהם עניין. עדיין לא מלאו לי שם דוקרת השחת ונשמעת העלאת הגירה של הפרות 16 כאשר כתבתי אותם. ימצאו תמיד אחר כך הן מתגעגעות על עגלים קברים שיבואו · נוברי אחרי מותי להוציא הבה נלך, נלך לאור כל מיני דברי פסולת וסיגים. אך פי> · <עברית: יהושע סן לשתף את עצמי כבר עכשיו בתענוג מפוקפק זה, שאני מקווה כי יפול בחלקם דע גם בשיריו האחרים, שבהם שולטת אווירה כמה שאפשר יותר מאוחר , דומני כי יהא זה כבדה יותר , בא לביטוי רצונו של המשורר מופרז. ותהיה זו טעות מצדנו לשוות לקובץ הצעיר לצאת מתוך המחנק של עולם-סגור הקטן הזה משמעות החורגת מן התחום הפיוטי הצרוף." 4 לייארצרת רחוקות, אנשים זרים, לאי צארה טען במכתביו לסאשה פאנה כי התוכים." בשירים אחרים הוא מביע ארתה מחאה עצמה נגד חיים חסרי תוחלת, בארכיונו לא נשתמרו השירים שכתב םריסםאן צארה, רישום: פרנאן לזיה )1948( טורדניים ומדכאים. המלים האופייניות ברומנית בנעוריו וכי אינו יכול להיזכר היכן ומתי הם פורסמו • בעזרת כמה מחבריו בתמונותיו של הצייר היהודי פרנסיס לסירות שירים זר הן בכי , כאב, פצע, אפר , לש צארה, הצליח פאנה למצוא את השירים גרונו , שנתן ביטוי לאכזריות רדיפות העם לב, יאוש. אך יש גם שירים המביעים איזו הללו , שנדפסו לפני 1915 וכן כמה מאלה היהודי במאה העשרים. ופעם נוספת דיבר לב על עתיד מאוים, תחושה של פחד · נבואת ומצוקה נוכח המלחמה התובעת קורבנות, שנתפרסמו בשנות העשרים, מתוך צארה על מחנות המוות שהקימו הנאצים · היד שנשארו בידי · כתבי חבריו הקרובים. בשיחה עם ג' דסיין · ריבמון - ואמר שמן מחאת איש צעיר נגד הפורענות המקדירה אגב, את מכתביו לסאשה פאנה כתב צארה ההכרח ללמוד את הלקח המוסרי ממצב זה: את פני אירופה. מבקרים אחדים ניסו לחפש בצרפתית, בטענו כי השפה הרומנית נשכחה "נמצאו אנשים שהכניסו אנשים אחרים, בשירים אלה את בשורת המהפכה ממנו לחלוטין. בעינינו, נראה דבר זה גזים. · בהמוניהם, לתוך משרפות ותאי מעתה הדאדאיסםית שצארה עתיד היה לחולל מפוקפק. קשה להעלות על הדעת כי השפה אנו יודעים מהו ערך האדם." יותר םמפסוקי כעבור כמה שנים. צארה חש כביכול את בשררת דאדא בצורה מעולפת, ערד נהירתו הרומנית לא חיתה שגורה על פיו של האיש מועטים וסתמיים אלה, הנרגעים לגורל אחיו שנולד וגדל במוינשם, למד במוסדות חינוך עמו · בני , לא אמר האיש, שהיה תבמחתר סטודנט ברומניה, נעוריו · רמה שנרמז בשירי צמא את ביטו יו העז והנמרץ כעבור זמן רומניים, כתב שירים ברומנית ואף ערך בשנות המלחמה ושיתף פעולה עם מחנה עת ספררתי · כתב בשפה זר. כשם שסביר פשיסםי · השמאל האנםי בצרפת, דבר.ו בפרובוקציה הדאדאיסםית. ואין זה מקרה להניח כי צארה ידע גם יידיש, שחיתה א,ך נחזור עכשיו לשיריו הרומניים של שצארה מצא כמה משירי נעוריו ראויים השפה המדוברת בקרב יהודי מוינשם, אך צארה. השירים שכתב אחרי "התקופה להיכלל בתוך יצירתו הבוגרת. הוא עצמו הוא לא הפגין מעולם ידיעה זר ואף לא הסימבוליסםית" שלו , אלה שנתפרסמו תרגם את השיר הרומני שלו "Insereaza• הזדהה עם עניינים של הסופרים עת · הכותבים בכתבי רומניים על-ידי ידידיו בשנים <הערב ירדד> וקרא לו בשם Soir <השיר יידיש. ש"ל שניידרמן מספר כי בקונגרס 922 ן •1929, שונים לגמרי מבסירנותיו נכלל בקובץ שלו De nos oiseaux משנת פשיסםיים שהתכנס בפאריס · הסופרים האנםי הראשונים. אלה שירים הנרגעים במציאות 1923(. דאדאיסםי יכול להיחשב גם השיר ב 1935- נפגש צארה עם יצחק בבל , והשפה הקונקרטית, הם משוחררים ממגבלות "ספקותיי, שבו אנו מוצאים השתלבות המשותפת לשניהם, שבה יכלו לשוחח באופן הפרוזודיה ומצויים בהם דימויים מקוריים מקרית של דברים שאין קשר ביניהם: 36 •••••גורון 183 הוצאתי את החלום העתיק כשם שאתה מוציא מגבתע בעת שחינך מתכונן ללבוש בגדים עם כפתורים הרבה כשם שאתה מוציא ארנבות מן האוזניים בשובך מן הצייד כמו שאתה מלקס את הפרח מבין הקוצים ובוחר את החבר מבין אנשי החצר ראה את אשר אירע לי בעת שבא הערב לאסו כמו חיפושית סובה לכלל כארוכה חדשות". וסאונה ממשיך: "כיורן שנוכח לדעת כי לא יוכל' בתוך הסביבה האטומה תהודה שבה · שבתוכה חי ובשפה חסרת כתב, להצהיר ולהשיג את מסרות השחרור שלו' את נכנעת, החליט · החירות הבלתי צארה לצאת למערב כדי למצוא על חופים אחרים את הסביבה הנוחה להגשמת חלומותיו' למצוא לשון שמבניה והישגיה ירכלו לרוות את צמארנר לסוחר-האמצעים ולשחררו מן המגבלות המשפילות לייזח קוול מרומנית: יחווה גור-אריח באר החלב ~ ~ 11ls ~ 8" ז;רחלה עת בנשמתי נדלקת אש של םזרדי והמדכאות. שכבתי לישון. השנה היא כגינה סוגה בספקות השערה זר עשויה להיראות לנר די ס~לים ~א~ לי Rfל~ת אינך יודע מה נכון' מה לא נדמה לך: גנב ואתה יורה שרירותית. נראים לנו יותר דבריה של 7 סזיז ~ת iJ ךהרןי החוקרת אלבה גרר ונסקר' שכתבה על שיריו לאחר מכן אומרים לך: היה זה חייל :p~י W~rכר-~ף ~א לי בלכrס גם אתי כך היה רהדב הרומניים של צארח בחוברת הירחון 7 סזיז ~ת :;נז:וי סג:רינ'~ת. , Europe לכן קראתיך' שתאמר לי - לאשורו ארגוסט · שהוקדש לזכרו <ירלי מה נכון - מה לא 1975(. היא סוברת כי יש לראות את השלב חזה בשירתו של-ייסורים, · כמסכתשנכתבה (עברית: יהושע פי> · סן ~rכר-~ף י Lז~R ת סז:וינ~ת חוללה Wי~~ מ~ז:וי~ בעקבות דמנו ומשוררים מודרניים אחרים. ~~לים. קלוד סאונה, שתירגם לצרפתית תא והיא מסכמת את מאמרה בשררות אלה: "זוהי iJ יא ~ר 9 ה לסד תויוiלq ל~יות ראשית דרכו של המשורר' שעתיד היה נעוריו של · שירי צארה, מציג במבואו לקובץ ן~ף נוג;ןר~ סן 7גו$ז י לצאת אל ההרפתקה הגדולה של זעזוע את השאלה, אם תנועת דאדא חיתה יכולה מו Q יפות י~ב;:~ן סעולם גון qל~י . יסודות המסורת חקלאסית. המומנט דאדא, להתחולל ברומניה, לו נשאר צארה בארץ נכל הזפלים ניצוץ ו געי' הדליק את הבערה הגדולה זו . והוא מגיע לידי מסקנה מנומקת כי דבר f -T שאורותיה נתמשכר על פני שנים רבות. גם אלה שדחיתי למועד מאחר יותר זה לא היה אפשרי: אך אין ספק שאת היסודות הנסתרים לתנועת דאדא כבר שירתו הרומנית של צארה, עם היותה )ll ה•~~~ ל~ T ~ל ''הל~~' זו 1 " T ' מירמנה, לעתים · נאיבית ולא עמוקה w ז:וה~י גדולה יותר" הייתי אומרת אפשר למצוא בשירים אלה. "חמישים השננכ ומפתיעה, חושפת כבר אז את שורשי שירתו רס~ו;ם ם~ן n ~· ות גע.ש Tסד • ~· ם q~•ל' 11ות). אחרי היכתבם - קובע קלוד סאונה - המאוחרת יותר' המושלמת. היא מכריזה על עדיין מפליאים אותנו שירים אלה מלים השייכות לעבר ברעננותם' בחדשנותם' בערכיותם ביסרל סייגי התחביר' הלוגיקה, והיא שואפת להיות שירת המציאות, שבה נובטים כבר הייחודית. אלה לא היו בסירנות ראשונים, ~~ליב~ ;;כדוג~" • 1 :• :··1 :· T T גישושים באפלה או תרגילים של משורר המחפש את עצמו - ולאחר שמצא היה רוצה הגרעינים המהפכניים של שירתו הבוגרת, ~ד w חלבייות ~· ~ם סזפלים הזפדפסות כעש חעתידח." 9 • י~ר~ו:ז"( 'ת~ iJם;~~ T ס~~הן- ן• T • W:Pי~וiו:ז ·<" ~דולה לגנוז ולשכוח אותם. בעיני' שירים אלה הם תוקף, · יצירה בת בעלת 'דופק' משלה, ואתה מוצא בה, במצב עוברי' כמעט כל Tristan Tzara, Primele, Poeme .1 Urmate de Insurecfia de la Zurich, prezentata de Sa~a Pana Bucure~ti 1934 עד יו:r.עגהש לחופי ישר'אל •• T 1 • •• 1 ° 1 -• •.• הקווים האופייניים לשירתו המאוחרת." Tristan Tzara, Primele Poeme si .2 Insurectia de la Zurich, presentata de Sa~a Pana (edi~ia a doua), Bucure~ti קלוד סאונה מציין' כי בניגוד למשוררים רומנים אחרים, לא הושפע צארה בנעוריו ןש~ב ~ןה ן~ר ז?~לא ~ם ס~לים. ~ם ~ם מ~~דז ן~:;בךית ממשוררים כמו אמינסקו או ארגזי' אך ניכר בשיריו המוקדמים כי קרא את שיריהם של 1971 סד א'~ ~ f ד~ ~ת ם~~ בלכrס .3 קופרשסייז' · ל גורל •הוד• רומניה, תל אביב, 944 'ןל~~ ~f ל~ כrוחי~ זק~~ה המודרניסטים הצרפתים, מאפולינר ועד בלז עמי 22•24• (הוי כrוחי~ ~ל ך;נש ~ם ,ה~~~ ~ם ו~~ ןןם !( סנדראר ולמד מהם את דרכי השימוש כrוחי~ מ~זר ף~-ל~ Sasa Pana, Tristan Tzara, .4 Corespondenta literara, in Ateneu, No. 12 decembrie 1~68 בדימויים. ואלה חידושיו : הרס כל קשר הגירני בשיר' ביסרל חוקי הדקדוק ~ד ם~~ סןמן iJג;י V!R יג:רי ןס :p יר •5 המקובלים. סאונה סועד כי הבאוויר ~ת ~לוסי ילקt י זוךמות ~חוןה שייל שניידרמן' די ידאדאי בעוועגונג און א•ר ש המחניקה של התפוררות כל הערכים עפאר, אידישער קעמפרע, ן, 1964, עמ' 4 · ן 7 ן, ~:;נז:וי - ~לי שעליהן התבססה החברה הבורגנית הרומנית, שאורותיה המתעתעים והעגומים הודלקו והוחזקו על ידי האילרח המחולל של Ovid S. Crohmainiceanu, Ce a ramas .6 din Samuel Rosenstock in Tristan Tzara, in Revista Cultului Mozaic, 1.2.1989 :p~.r:ווףf ~ר ~ל בלכr ~rכת-~9 א זrננש החלב זורם לאחור הרנגרית הגוססת, · הקיסרות הארסטרו ו. <שבאותה עת עצמה היו קפקא רמוסיל רהאכספרסירניססים הגרמנים מוקיעים את קיומה האנכרוניסטי' את הסת ירות T 1 •• T T •: T '•' Serge Fauchereau, Expressionisme, Dada, Surrealisme et autres ismes, Paris 1976, pp, 197-214 השחר שבקיומה>, בתוך · רחוסר אקלים זה, ובעונה-אחת קהה · שהיה בעת ומלא איומים, הרגיש צארה, כב יגרד לחבריו' כי הערכים · שינוי היגר הכרחי' ודבר זה איפשר לו מאוחר יותר "לראות את העולם בעיניים Tristan Tzara, Les premiers poemes .s suivis de 5 poemes inedites, traduits du roumain par Claude Semet, Paris 1965 Elena Gorun6scu, L'Itineraire roumain .9 de Tristan Tzara, in Europe, No. 555-556, Juillet-Aout 1975, pp. 159-164 37 אפריל 95' ~ ~ 11 ~ '~ו רו: ::::·:: ו~~~~י~,:~,~,~~~:ל~~~:~~ב %1 ~-. צעמו בשני עיתונים יומיים בארץ, ללא ניקוד , שני סורים םאםידיים מחורזים ארוכים, שעסקו באותו עניין עצמו . שני הסורים הללו עשויים לעניין אותנו לא דק בשל הנושא המשותף להם, שיש בו כמה הנסים אקטואליים מאוד , אלא גם בשל העובדה, שהם נדפסו בעיתונות היומית העברית כשלוש שנים לפני שפרסם נתן אלתדמן , הנחשב בעיני הקהל הרחב כאבי הסוד האקטואלי המחודז בעיתונות העברית, את טוריו הראשונים. מעקב שערכתי אחדי הולדתו והתפתחותו של הסוד האקטואלי המחודז בעיתונות העברית יתפרסם בהמשכים בגליונות העת של המכון · הקרובים של 'קשר', כתב לחקר העיתונות היהודית שבאוניבדםיםת תל-אביב. מתוך החומד הרב והעשיר שנצטבר בתיקיי בחרתי להביא כאן במלואם את שני הסורים המחודדים הללו , שיש בהם, לעניות דעתי , משום עניין גם כיום. ביום ,'ו 24.3.31, יצא לאוד הגיליון הראשון של עיתון יומי עבדי חדש, 'העם', שבראשו מופיעה ההגדרה "עתרן לאומי" , ומודפס שם באותיות גדולות ~ם העודך: זאב ז'בוםינםקי • באמצע העמוד הראשון , מתחת לכותרת, מופיעה ברכת הצה"ד לעורכי העיתון החדש, המודה להם על עבודתם האמיצה בעיתון 'דואר היו-ם', ומוסיפה: "המרכז יודע להעריך את אומץ לבכם ומרצכם, אשד בשעה שבארץ שודד משבד כבד , ובשעה שהעיתונים הקיימים אשד בארץ מנהלים את מלחמת קיומם השקה, ויתרתם על לחמכם שניתן לכם והלכתם לייסד עיתון יומי רביעי , עיתון , שישמש כלי ניסוי לרעיונותיו של ז'בוםינםקי". וימינה לברכה הזאת, ממש מתחת לשם העיתון , מופיע מאמדו של ז'בוםינסקי , "השלחן העגול", בחתימתו , והוא פותח במלים : "אם נדון לפי שיחתו של ח. וייצמד כוח · םע בא העיתון היהודי הלונדוני 'ציים', מתכונן ד"ר וייצמד בקשר עם נסיעתו לא"י לנסות שם בכריתת הסכם עם הערבים והתם. ואם פי העיתונים הערבים · נדון על והתם, הדי המנהיגים הערבים, כלומד המופתי ושאד העסקנים החשובים אצלם, מסרבים מראש להיכנס באיזה משא רמתן שהוא". אקםראליז בעמ' ג' של חג לירן הראשון , בסוד האחרון שמאמל דווקא, הוא חסרו השישי , מופיע לאודך כל העמוד שיד ארוך , בלתי מברקד , המרוכב משניים-עשר בתים, בני ארבע שודרת כל אחד , תחת הכרתות "תפסת מדרנה לא תפסת?". מעל לשם השיר מופיע שם המחבר: "אלדד". מיהר אלדד זה? האסוציאציה הראשונה הלך נשיא ללכחל בין "השולחן העגול" ל"מושב העגול" רן ראלמגו המתעודדת, ובעיקר כשמדובר ב"עיתון לאומי", מקשרת אותנו , כמובן אל הד"ד כך הפך · ישראל שייב, ששנים דנות אחד לד"ד אלדד. "חוגים המקורבים לעיתונות הלאומית" רמזו לי , כי למיטב ידיעתם שלח הדוקםוד מדי פעם את ידו גם בחריזת חרוזים. אולם הייתכן שעשה זאת כבד אז , ן· ב 93 העם, שהפך מאוחד · ן, ותחת שם יותר לשמו? היינו חושדים גם בעודך עצמו , אלמלא היו החרוזים עילגים מדי לגבי םכניקה כמוהו. · משודד ומתרגם קפדן ובעל מסיבה זו אין אפשרות לייחם את השיר גם ליונתן דםוש, שהיה מקורב לחוגים הלאומיים ופרסם במוסף הספרותי בגליונות יום ו' של אותו כדך של 'העם' שירים משלו , עדיין בחתימת אוריאל הלפדין , כמובן . נשמח, אפוא, אם יוכל אחד הקוראים לסייע לנו בזיהוי בעל הסוד ההוא. מתחת לכותרת, באותיות קסבות, מופיע מידע אקטואלי , חמוסו שעליו מגיב השיר <בטכניקה המוכרת לנו משידי 'הסוד · השביעי', שנולד דק כ 3 ן שנים מאוחד יותר; אך היא הופיעה כבד בסורים היומיים שפיוסם אהדן צפנת, הוא "בעל הסורים", בעיתונים העבריים 'היום' ו'הצפידה' בוורשה, שש שנים לפני הופעת הסוד שלנו>. "מגש הכסף" של אלתדמן פתח, כזכור , בציםםה מדברי חיים וייצמד • גם כאן מופיעה ציםםה מדברי וייצמד בראש חסרו , כסיבה לכתיבתו • רזו הציםםה: "איני מאמין בציונות גדולה •• מאמין אני , שעובדות פעוטות ומעשים קטנים יהוו את התגשמות הציונות הגדולה .•• תפסת מדרנה לא תפסת ••" <מנאומו של ד"ר וייצמד בנהלל> ד"ד וייצמד בנהלל?! הצצה בעיתונות העברית של אותו שברע תאשר שאכן , מדובר בניקוד שעדך נשיא ההסתדרות הציונית ב"מושב העגול", נהלל, עם שובו מן השיחות סביב "השלחן העגול" בלונדון , שם הודיע לעיתונאי היהודי כמסופד בדברי נשיא ההסתדרות הציונית המתחרה - שהוא נוסע ארצה "לנסות שם בכריתת הסכם עם הערבים והתם". וכראוי לסוד םאםידי המופיע בעיתון הערוך על-ידי "הנשיא האחד", עוקצים ודוקרים בתי הפזמון הזה שוב ושוב את נשיא ההסתדרות הציונית, המוכן לסגת לפתע מהכרזתו על "מדינה יהודית, בית לאומי , משתי גדות הירדן". והדי הסוד במלואו <בסימני הפיסוק המקוריים, תוך הוספת מדכאות בלבד>: מדינה יהודית, "בית לארמי , משתי גזרת הירדן" אז הכרזת, -- רעל ייספר הלבן" של צרציל חתמת: תפסת מררנה לא תפסת!". ייאייי עברית כאנגליה אנגלית" בסיסמה זר בתוקף אחזת, -- אבל תיכף ליישיררי משקליי הסכמת: תפסת מררנה לא תפסת! להגירה המרבית פעם שאפת, וכארבעים אלף בשנה הכנסת אחייב ליינלבקי-שנפישרקיי לעגת: תפסת מררנה לא תפסת~." כרת ברית עם לא-ציונים, וכעבד לפניהם התפרסת, -- אם כי אמרר בפירוש: "כסףזיי תפסת מררנה לא תפסת~." אשמת הממשלה כשחיסרת אב בפני כל העולם שססשת. -- ייאל תדבר לדורש ממנה!" אמרת: תפסת מררנה לא תפסת~". ייבעו כל קרובן - אלף חלוצים נכניס לארץזיי, להעיז הכרזת, -- אם כי ידעת, שזר ומיה: תפסת מררנה לא תפסת~." "פלשתינה דר-לארמיתיי הכרזת, ודגל הבית הלאומי גנזת, -- אבל הערבים גם על זה השיבר: 38 •••••גויון 183 === ~1 ~ הפכו שם לפרחים כל דרדר וחוח. היו שם לכבשים כל שחל / כל זאב. שחוח ובפוליטיקה, · מושבניק · תחת גפנו ישב כל הוא לא יתערב. את הגיבור קיבלו כצאן פני רועם. עלץ לבר אף הוא לקראת בני עמו. והנאומים - כמסעמים ממולחים כולם. רימר. · כמוהם לא סעם מאז סן הרי, אבינו אתה. · . אתה אבינו•, סחו · אתה, אתה רוענו. אנחנו דק הצאן. מני ה'הצהדה' רעד ימינו עתה. מעתה רעד עולם. אמן , יהי רצון~• למראה האידיליה הרים הוזילו מים. מרד. · אדם מהתרגשות כל ץע, כל פדח אז הנשיא הדם במתק-שפתיים מדעיתר פנה בעוז לאמוד: · אלי צאן •שמער אתם, בני , המקדשים כל רגב אדמות העמק פה, בקול דממה דקה. קשתה עלי דרכי. רבות אבני הנגף. עייפתי מקרבות. שחרתי דע דכא. כל ארחי-פרחי כאן יחצפו נקודת, וידברר גבוהה על מלך ושדים. באס הופיע בתזמורת: · ודאה, גם קרנסדה מנחם אוסישקין אף הוא בין הקושרים! אור ביער · כערער בעדנה וכקרן 1 גלמוד, ברדד, יחיד אשא אני ערלי. אך לא אעזוב אתכם בעת יגון וצעד 1 כי גודלי - גודלכם, וגודלכם - .· גודלי לאסיפה ההיא ילדה אחת הקשיבה ולפתע רפתאם הפתיעה הקהל: •הגידה, אם תצא את האכסכרסיבה · הגם אנו נצסרך לצאת את בהללו חיתה השאלה תמה, ובלי כל פחד 1 ולא ידע ענות תשובה ללב הרמה. ואחד-כך ·~ ילדונת, הסי · : אמד , ביחד , גער כל הכבשים: •מע-מע-מע-מע-מע- --· כמעט שישים וארבע שנים חלפו מאז, ובכל זאת - ככמה אקסואליז לא המנהיג העייף, חלילה, שהרי אצלנו אין המנהיגים מודים בעייפותם; אך מנהיג המוכן לכרות ברית שלום עם השכנים הערבים, תוך ויתור על שטחים. אפילו "פינוי יישובים" נרמז כאן כבר אז: "הגם אנו נצטרך לצאת את נהלל?" ותלונות המנהיג על "החתרנים הבלתי-נלאים", ה"מחציפים ביקורת" <כנגד אוסישקין נדפסו בירושלים סורים מחורזים עוד בשנת תרפ"ב, בעיתון הפורימי "לפורים"' בעריכת מחבר הפזמון' א"ז בן-ישי; ואפילו חוברת מיוחדת, כולה מחורזת, מאת משה בן-אליעזר' 'פרקים אר מכתבים גלויים', שלוש שנים אחר-כך>. וכמה ישמח עורך העיתון 'נקודה', למשל' לקרוא על חוסר האונים של המנהיג מול "שאלה תמה ובלי כל פחד", רעל תשובתו הדמוקרטית כל כך ("ילדונת, .)"!יסה ומקהלת העדר' הממשיכה ב"מע-מע הנצחי. וכמו שנאמר בסור מאוחר יותר: "והשאר יסופר בתולדות ישראל" ••.• קולות ה"מע-מע", שערבו מאוד לאוזניו. גם השיר "כבקרת רועה עדרו" מורכב מבתים בני ארבע שורות כל אחד )11 בתים, בית אחד פחות מקודמו>, וגם הוא, כקודמו , מודפס ללא ניקוד ובאותיות גדולות מהר גיל . אבל הסגנון , החריזה והמקצב מתוחכמים ומקצועיים לאין ערוך מאלה שבשירו של "אלדד'.' למעשה, הם מזכירים מעט את הסגנון , הריתמוס והטכניקה האלתרמניים, שהגיעו לעיתונות העברית רק שלוש שנים יותר מאוחר • חריזת מלים עבריות בלועזיות אכסקוטיבה"; חריזה מסוג זה · ("הקשיבה קיימת, אמנם, כבר אצל סילמן ועמיתיו> ובעיקר השימוש ב"ילדה אחת" - ברוח הילד הקטן מאגדת "בגדי המלך החדשים"' או הילדה מהפזמון של להקת הנח"ל' ההיא, "בשמלה אדומה ושתי צמות", ששאלה "למה?" - מזכיר מאוד את השימוש המלודרמטי-כמעט שעשה אלתרמן שוב ושוב בטוריו , בילדים ובבני נוער <ילדי "מכל העמים", נחשון ועמינדב, ה"נערה והנער" ב"מגש הכסף", הילדים ב"אלמנת הבוגד" ובטורים של המימשל הצבאי' ועוד>. מי כתב את השיר ב"דואר היום"? מתחת לשיר' מודפס השם מ. כרפס. שם-עט, כמובן' שבו חתומים כמה טורים מחורזים אחרים בהופיעו בימי ו' ב'דואר היום' של אותה שנה )27.3.31, למשל>. שם-העט "כרפס" מופיע, אמנם, בסוף שנות העשרים בעיתון היתולי בשם 'כרפס' שיצא לכבוד חג-הפסח, ולדברי ג' קרסל - בעל ה'לכסיקון לספרות ההיתולית בעברית' מסתתר מאחורי השם הזה עורך החוברת, אברהם כליי-ציפורי . גם בשבועון המצויר 'כלנוע', שיצא בתל-אביב שנה אחרי הופעת הטור ב'העם', מופיע פזמון בשם "תל-אביב הפריזאית" בחתימת "כרפס" )27.10.32(. האמנם מי שבחר כשם-עט בירק הזה משולחן ה'סדר'' שבו מזכירים "שאר ירקות", הוא גם בעל השיר, שהופיע בטור "שאר ירקות" שב'דואר היום'? אולי. באותו מדור הרבה לכתוב הפליטוניסט החריף "עזמוות"; אך דומה שהוא לא היה מן החורזים. מדי פעם פיוסם ב'דואר היום' פזמונים אקטואליים יוסף הפטמן' שגם עבד תקופה מסוימת בעיתון זה, לפני שהחל לערוך את 'חב . קר.' ושוב אנו נאלצים לפנות אליכם, הקוראים, בבקשה לסייע לנו בזיהוי בעל שם-העט הזה. והרי הטור האירוני-סרקסטי הזה במלואו: מוכתר נאפר בזר עלי דפנה רזית שב הגיבור הביתה, בשקס ודמי. צועד לו שאנן, כאניית השיס, בינות משבדי ביתנו הלאומי. עייף מנצחונרת, מעול כידון קשת, פוסע אס בדדך / זו מרצו סלל. כי הן אך מנוחה נפשו פה מבקשת. אכן לנוח סוב במושב בנהלל. תפסת מרובה לא תפסת!". התייאשת מציונות גדולה, בבית העם בנהלל בית לארמי חיפשת! בעבודות פעוטות וקסבות תאמין: תפסת מררנה לא תפסת! -- אבל אם על ,, אמרת קרקע וזע כעל בית לארמי שמחת וששת, אין פלא שהקרנות ירדו פלאים: תפסת מררנה לא תפסת! ולמה אפוא לשם מגבית גדולה לנסוע לאמריקה מתניך שינסת ? בשביל "דונם ועז" זה יותר מדי: תפסת מררנה לא תפסת~." ולמה משרדים עם מאות חדרים, על כספי הציבור לא חסת ? ולמה כל כך הרבה "יושבי קרנות"? תפסת מרובה לא תפסת!??? ולמה בכלל הנשיא - המשא~ הרסת~"" · הלא את התנועה פוררת וי! שנים רבות תפסת השלטון: תפסת מרובה לא תפסת~." "שחיטות אב" מרמזות, יש להניח, למאורעות הדמים של תרפ"ט, שנתיים קודם לכן. הלגלוג הוייצמני על ל~" ~קי-שבפישוק" מכוון כלפי ההורי החומרני' הפרובינציאלי וצר-האופק של הסוחרים והסרסורים הקטנים בוורשה ובפולין כולה <ברוח הלגלוג על ה"פלעצל" הפאריסאי ועל רחוב ליליינבלום מאוחר יותר>. ואם כמה מהפרטים ההיסטוריים הנרמזים בשיר נשתכחו קצת מאיתנו' הרי הטענות כנגד "משרדים עם מאות חדרים" מלאים ב"יושבי קרנות" במוסדות הלאומיים ונסיעות לאמריקה "לשם מגבית גדולה" אינן זקוקות גם כיום לשום הערות-שוליי מסבירות. שלושה ימים אחרי הופעת 'הטור השישי', <בגליון יום )!'ו ב'העם' ראה אור גם במדור "שאר ירקות" ב"עתון הלאומי" 'דואר היום', בו עבדו עורכי 'העם' עד לפרישתם, טור סאטירי מחורז ארוך בשם "כבקרת רועה עדרו", שגם הוא עוסק באותו ביקור של וייצמן בנהלל • מן הטור הזה אנו למדים קצת יותר על תוכן דבריו של נשיא ההסתדרות הציונית, שהגיע מן "השלהן העגול" ל"מושב העגול'.' מסתבר - וזאת מאשרים גם עיתוני התקופה - כי וייצמן התלונן בפני המושבניקים על עייפותו ואכזבתו ורצונו לפרוש מן הפעילות הציבורית. מכמה בחינות, עשויים דברי הנשיא דאז להזכיר את דבריו המאוחרים יותר של בעל-פלוגתא אחר של וייצמד שהפך לראש-ממשלה, ערב פרישתו לשדה-בוקר . מה גם שהשיר שלפנינו מרבה להזכיר כבשים, צאן-מדעית, רועה ו"מע-מע-מע'.' אולם בשעה ש"חיים הרועה" התעייף, לדבריו' מתפקיד הרועה או המשכוכית, ואיים לפרוש מהנהגת העדר' פנה "דוד הרועה" דווקא אל הדיר ואל 39 אפרי 95'7'••••• החוביי הוא סיפור מעזבונו של המספר היוגוסלבי וכילו קיש. הוא מופיע בקובץ סיפורים, הספר החמישי במספר שיצא לאור לאחר מות הסופר ב 1989-, מעזבונו. הקובץ קרוי על שם אחד מן הסיפורים, ייהקתרוס והצלקות", (שתורגם לעברית גם הוא וראה אור ביימאזניים") . בסיפור 11 החוב 11 מתחיה המספר עם אירו אנדריץי (הסופר היוגוסלבי שהיה חתך פרס נובל) המוטל על ערש דווי ורוחו הנודדת הוגה בחובותיו עלי אדמות. השמות השונים שנזכרים מתייחסים לאישים שאנדריץי הכיר והנזכרים בספרות הביוגרפית עליו ובמקורות אחרים. לסיפור מתווספות הערותיה של מדיינה ' מיאוציינוביץי, שהביאה לדפוס את עזבונו של וכילו קיש. ד.ק בשעה הזאת, נדמה לו שאם אין נחמה במחשבה הזאת, יש בה לפחות מידה של אמת. מה נעים היה, חשב, אילו נמצא עתה לצדו מישהו )6( מן האנשים אצילי הנפש והחכמים שהכיר בימי חייו: אלאופוביץ' או הגביר אירו ווינוביץ' ••• במשך כל ימי חייו לא הכיר אלא שניים או שלושה אנשים חכמים כמותם. השאר היו כפי שבני האדם חינם על פי הרוב: מוגבלים ואנוכיים: חסרי חוש ליופי , חסרי הבנה לזולת, חסרי דעת: אנשים המודעים בכוח היצר ורדיפת-הכבוד: להשיג אהבה ומזון , כבוד חולף ותהילה קיקיונית. וכל אימת שנכנסו אל חייו , היו מותירים אחריהם מהומה, כצבאות המשתלטים על עיר נושבת. הוא התבונן בעצמו דרך עיני זולתו וערך את מאזן חייו כפי שהוא מצטייר בעיני האחרים, הבלתי נודעים: אחריו יישארו כל-כתביו , ובהם קורות חייו ושפתו , הבלולים בדברי ימי עמו: הם רואים בזה ערובה למה שהבריות מכנים בשם אלמוות. בין ניירותיו נותרו גם כמה ספרים, שנבחרו בקפידה ומוינו לקבצים: שירים, יומנים, רשימות. מתוך כתבי-יד אלה ניפה כל מה שהיה עשוי לחשוף אותו לדורות הבאים: )7( את כל העקבות האישיים, כל פרט הנוגע לחייו האישיים, למען יישאר בעיני הדורות הבאים ככל האפשר בגדר הפשטה טהורה, ככל האפשר יותר סופר ופחות אדם בשר-ודם. מחווה זו , מעין צדק מר היה בה: חייו הלא עברו עליו כל-כולם בעולם הבדיון , בעולם האידיאלים האפלטוניים, וכל גיחה שהגיח מהם כדי לשוטט במרחב החיים הסתכמה מבחינתו בתחושת מועקה ומצור , בקשיי התמצאות ובשיעמום. כל החלטה הקשורה בחיים עצמם, החיים שמחוץ לעולמן של האידיאות הטהורות, הדממה והבדידות, רק פערה בו פצע, כל מהלך שעשה החטיא, כל פגישה םע אנשים חיתה למפח וכל הצלחה הפכה לצרה חדשה: )7( בדומה לכך ניפה מהם גם את השמות הזרים, כל אותה קיקיונות שעשויה רק להכפיש את שמו: שהרי להוכיח שהמשוגע אכן משוגע, משמעו להתפשר. )8( )9( [ואז , כמכת חשמל פתאומית, חיכתה בו המחשבה שחלחלה אל לב-לבו: שלא פרע את חובותיו. לא הרוחניים, אלא הגשמיים. <אשר לחובות הרוח, את אלה לא פרע שום איש מעולם: לאלוהים, לאם, לשפה, למולדת.>] )9( לא, לא בחובות אלה הרהר , אותם הוא יקח אל העולם הבא: <ואם העולם הבא אכן קיים, אם יש טעם כלשהו לקיומו , הרי זה בדיוק למען יפרע אדם את אשר הוא חייב למי שהוא חייב>. מחשבתו חיתה נתונה לחובות שאפשר לפרעם בכסף, ואפילו אם בדרך סמלית, כעין דרישת שלום, כעין לחיצת יד , עתה כששוב ~ פו LI החוב t וכילו קיש מסרבית: וינה קטן בן-ציון - - - אחר כמה "ימים נוראים", חלה הבוקר רגיעה פתאומית. הרופא ידע שהוייגיעה מדומה וזמנית, ושבגוף החולה מתחוללים כמה שינויים שאינם מוכרים לגמרי אפילו למדע, ואשר תלויים באלוהים לא פחות מאשר במנגנון המורכב של איברי - גוף ונפש. החולה שכב על גבו , גופו נתמך קלות בכרים: המוניטור הראה פעימות לב סדירות. צינורות חיברו את גופו למכשירים מתוחכמים, שמצד אחד הראו על האקרן את האיברים הפנימיים בפעולתם, ומצד שני היו מספקים לגוף הזנה מלאכותית ומאששים את העורקים הנפולים, את המעייב!, את איברי הנשימה. בדממת החדר הלבן המואר נשמע רק רחשושן החרישי של המכונות ומפעם לפעם הצטקצקו כלי הזכוכית, כשהיה החולה זע ומניע קלות את איבריו • מעל לראשו ·~ שעה קלה התבונן בבקבוק התלן , בקבוק שהנוזל טפטף ממנו דרך צינורית שקופה והזין את גוף החולה בסם-חיים נוזלי • עיניו היו פקוחות לרווחה, כבויות משהו , פוזלות במקצת, כאצל אנשים שהסירו לשעה קלה את המשקפיים שהכ t מרכיבים דרך-קבע. בחוץ שררה דממה מוחלטת. הטיפות בבקבוק היו ניתקות אט-לאט, נקווית לאיטן ובבת אחת מחליקות אל הצינור , ובדיוק כשאחת מהן ה י חליקה לאורך הצינור השקוף בדרכה אל גופו , חיתה הבאה אחריה מתחילה להיקוות. החולה התבונן בטיפות. הן שימשו לו כמין לוח-מנייה )1(]•••[)2( שבכעין הבזק פתאומי בהכרתו , בחלק מהכרוז ו , אותת לו כי שעת מותו מתקרבת. החיים שמאחוריו לא היו טובים או רעים מחיי שאר האנשים: הוא אהב, סבל , נסע, כתב. רבים חשבו ואף כתבו , במיוחד לאחר יום הולדתו השמונים, כי העבודה והב r ~ידות הן שמילאו את חייו , אך איש לא ידע מה גדול הוויתור שעבו דתו תבעה ממנו ועד כמה חיתה בדידותו הכפויה גם למקור ישרעי ה מבחינתו • "כמבעד לערפל" זכר <הוא, הרגיש כל-כך לדקויות הו ביסוח, ודאי שלא היה משתמש במטבע לשון זו> שבימים האחרונים עברו עליו משברים איומים, שנאבק במוות והתנגד לו בכל כוחותייך , תלש את הצינורות מן הוורידים, ירק בפניו , בכה, ניהל קרב עם מר המוות, עם אותה רוח הרפאים שלו , שעל אף סמירתה היא נוכז r ת: רגע ניצבה סמוך למיטתו ורגע אי-שם בפנימו , בתוך מעיו , ברי t~ותיו , במוחו הקודח. והנה, הבוקר , אין לדעת מתי או כיצד , חלה ה גיעה. הוא הסכין עם הבלתי אפשרי: כי בשבילו הכול תם ונשלם וכי ימיו ספורים,( 3( שעותיו ספורות. הוא ניסה לערוך את מאדן חייו עלי אדמות, לראותם כפי שהם מצטיירים בעיני זולתו, וצחק בלבו. )4( הוא עתיד אפוא למות לאחר שאת חייו מילא בבדידות, בוויתור ובעמל: שכן כל מאמצי האדם מסתכמים באותו מו'סרייחשכל, וחרא, כי משמעות היצירה האנושית עלי אדמות טמונה בחוק, כמירח, בסדר ובוויתור. וכל חוברים הגדולים וחיכ!ים שנבראו בעולם, בדם או ביזע נבראו, וכשתיקח. )5( מי אמר דברים אלה? האם קרא אותם באיזה מקום או שמא הוא עצמו כתב זאת פעם? רק כעת, 40 •••••גויון 183 אין לחכות עוד' כשהגיעה שעת ההתחשבנות שלו עם העולם. את גימלתו הצנועה - מאתיים כתרים - הנשלחת על-ידי האגודה הקרואטית "הקידמה" ומגיעה אליו מדי חודש בחודשו כסדרו <מה שהינו בגדר נס אמיתי בימים סוערים אלה, ועל-אף כל מה שהבריות עשויים לחשוב, יש לזקוף זאת לזכותם של מוסדות המונרכיה האוסטרוהונגרית> יש לחלק בתבונה ובחוכמה הראויה: שיספיק לכולם ולא יחסר לאיש. הוא התבונן בטיפות הנקוות ומתעבות בכלי הזכוכית התלוי מעל לראשו' וספר' טיפה לטיפה, כמונה חרוזי תפילה, או זהובים. לאיו ואן מאטק;:;ג v; · ק, ה W achtmeister, שפקח את עיניי להתבונן בנופים; כחייל הלומד לקרוא במפה את מראה פניהם של חבלי-ארץ: שני כתרים. )10( ל~.ייקוד.ה ry,'ץי:?ך שהחזיקה בידי וחיתה הראשונה שהעבירה אותי על פני הגשר: שני כתרים. לאנה מאטקו~~ק, שלימדה אותי את שפת הפרחים ולשון הצמחים: שני כתרים. לןךא~י.ןי:ה ץ',יג;:;ק~ירקt מורה, שלימדה אותי את צורתן הראשונה של אותיות הכתב: שני כתרים. ל~ידריז עזיז;:;גי,'ץ ה"ערבי", שלימוני להאזין לקול האנושי, שהוא ככלי" נגינה: שני כתרים. לליונ;~יר פופ;:;גי,'ץ שהורה לי את הטוב: כי אין די כלהיות טוב ר p בלב-לבך: הטוב טעון למידה, כמו שלומדים אלף-בית. למילאן ג:;גךיל;בי,'ץ שלימוני חברות מהי' כי גם החברות טעונה למידה, כמו שפה זרה: שני כתרים. לךאטקו ץ',יג;:;נן~;נ שלימד אותי כי החברות איננה מספיקה, שגם החברות עשויה להיות אנוכית: שני כתרים. לירכן 1 אסי,וץ מורה, שאימץ את לבי כשהייתי זקוק לאומץ לב, כדי לבחור בספרות כדרך חיים: שני כתרים. לטףג;~יר ~ןאףפ;:;גי,'ץ שטיפל בנפשי ובגופי' כאילו הייתי עצמו ובשרו: שני כתרים. ל~י; פוןאק, פרופסור' שאיפשר לי לקרוא בגרמנית, דבר שמצאתי בו תועלת מרובה והנאה רוחנית במשך כל ימיי: שני כתרים. לדימיטרי מיזקךינוביץ' אשר גילה לי שמחוץ לעיירות עלובות אלו קיימים עולמות אחרים, טובים ומאושרים מהן: שני כתרים. לךלאדימיר ;א~'ינ;בי,'ץ שגילה לי אותו מחוז של העולם והנפש, שנידמה לצדו האפל של הירח: שני כתרים. לב;~ןן ,'ץי:ר'ן. שהרעיל אותי בהטלת הספק בערכן של המלים: מאז אני מסתכל עליהן בחוסר אמון וקושר אותן אחת לאחת, כמו זהובים: שני כתרים. ל~א~י~ה ה:י~~~~ו,'ץאך~~;ג שסיממו אותי במוסיקה ובאהבה: כי מוסיקה ואהבה הן כאחיות תאומות, המחזיקות זו בידה של זו ••• האחת בניגון הפולונז לשרפן וחשביה בשיריה ובמכתביה, שליבו בקרבי את שלהבת קודש האהבה. כי בראשית חיתה האהבה: ארבעה כתרים. הלירית הזו: שני כתרים. ל:אן ל;ץ ~פ;מף~ן' אשר גילה לי שעל גזע השפות הענק כל ציפור מזמרת לפי דרכה, כמו בטבע, וההעדפה שאנו מעדיפים שפה אחת על פני רעותה טמירה היא, כמו הבחירה באהבה: שני כתרים. למרי:אן ~ן.~ח;~סקי , שגילה לי את עומק שורשי גזע השפות הסלביות, שממנו עתידה להסתעף לשונם של פושקין' סלובצקי' של מףרן ואף זו שלי, "הבוסנית": שני כתרים. למאיה ~י.ז'טיץ' ול . :רק צ'ףליה שאני חב להם על תשורותיהם, על דבריהם ;על הטו :i ה שהרעיפו עלי בהיותי כלוא בבית הסוהר: ארבעה כתרים. לולאדימיר ~'דין המסכן' שנתן לי אלף דינרים כשהייתי זקוק להם נואשות, כמעט ' כמתת בסתר' כדי שהמקבל' במצוקתו' לא ~רגיש כי זו גמילות חסדים שיש בה כדי לבזות: שני כתרים. לזקיף האלמוני בבית הכלא של מארבורג, שהגניב אל תאי פיסת נייר ועיפרון זעיר' בשעה שבשבילי לכתוב פירושו היה לשרוד: שני כתרים. לשופט מספלים יאךק מף 9 קוךיט, שבהליך השיפוטי סייע בידי להשתחרר ובזאת )11( הוכיח באיזו מידה עשויה עמדה אישית ותעוזה אזרחית לשנות בימים קשים את מנת-חלקו של היחיד' שבעיני הפחדנים מצטיירת כבלתי נמנעת ומכונה בשם גורל וכורח היסטורי: שני כתרים. ~ ~ 11lfi ~ :ה ~ך~'ידליץ', שהודות לו למדתי להכיר את חיי הכמרים הפרנציסקנים - חיי דלות ועמל מפרך מבוקר עד ערב: אלמלא הפכתי ל"משורר", הייתי נעשה כהן-דת: שני כתרים. ל 9 זקי~י~ה לףקי,'ץ חניך במסדר הפרנציסקנים, שהמציא לי בבית-הכלא בזניצה לחם, אמונה ותקווה: שני כתרים. לנזירות סר~יד.ה ,ה:יכ;:ך~~י שבמו גופן הראו לי כיצד הגוף עשוי לכפוף את עצמו לעניינים רוחניים, דבר שניסיתי ליישם בחיי ועל עצמי' במסגרת אפשרויותי הצנועות: ארבעה כתרים. לגברת זדנקה מארקובי,'ץ )12( ל גביר הרוזן אירו וו:נו:;גיץ', מייטיבי ואיש חסדי' שראה בי מה שקיוויתי שקיים בי: הכישרון' מתנת אל זו שהיא מקור הברכה והקללה: שני כתרים. לאדון די.ןקו לףק~יץ' מסףזקיו 1 אן' שבהכנסת האורחים שנהג בי הנעים עלי את הימים ותרם לשיפור שחל בבריאותי' ולהבאת ספר שיריי לידי גמר : שבי כתרים. הטיפה שבכלי הזכוכית ניתקה ממקומה ואחרת החלה נקווית לכומר המחוזי ~רה ;ל~ ,ין " תחתיה. אין דבר' חשב, ממילא מדובר פה על שתי דמויות, כלומר לכל אחת מהן חרוז אחד על לוח-המנייה, לכל אחת זיכרון אחד. למילאן ך~ז?אר ליו.ןף ,ק'~ךי: לוילהלם .~רף T זלם, לאוסקר ~ו 1א?ד f f ליוזף קל.ם, מוריי' אשר לימדוני שהידיעה היא הכול והבורות היא אם הקנאות האפלה ומחשכי הנפש: עשרה כתרים. לדוקטור אוסקר אלכסנדר' מומחה לרפואת הגרון מאיליצה, שניתח את גרוני' לאחר שתחילה הסביר לי את משמעות הניתוח, ולא טיפל בי כמו שמטפלים ב~בשה, אלא התייחס אלי כאל אדם בר-דעת: שני כתרים. למלצר מן "הסלון הירוק" בקראקוב, שהגיש לי את ה- herbati כמו שאני אוהב וכפי שהייתי זקוק למען בריאותי' ועשה זאת בחיוך ובנכונות: שני כתרים. להלנה ~יךן'יקו:;גסקי' שלימדה אותי לפענח את "כתב החרטומים האלוהי" של תו;י הנגינה, שלא אעמוד כמו תיש בפני הגותיקה 41 אפריל 95•••••. לחוקר הצעיד , איש וינה, שהתיר לי בעת : כיצוע המאסר בספליט לשמוע מפיו ..." האחות לחצה את סנדליה האודטופדיים בכל כוחה לשלוח להביא את חפציי , שנותרו בבית הבולון; הוא הביא לי את כנגד הקיר , למנוע את האסון שבצבץ מאחודי השורה השלישית קידקגוד , 'איו-או ", ספד שעתיד היה להטבי ~ע השפעה מכדעת על בדמותה של משאית ענק שהגיחה מאחודי הסיבוב וסנוורה בפנסיה 5 ~וי את ניק צ'סטד , שלא הספיק להגות את המלים שלבו עול-הימים ביקש להגי.ד בהתיקה את עיניה מעמודי "הבזאר", שזה עתה כבתה םש לעיניה אהבה אחת, נשאה האחות את מבטה החולמני העגום לעבד המוניטור: סעדת הגלים התגברה, על פני הקו הלבן האופקי קיפצה נקודה של אוד , מלווה בצפצוף דקיק, בדומה למוניטור המשמש למשחקי ה"טניס" <שכמותו דאתה במלון בבודווה, לפני שנתיים>. מבטה נפל על החולה ונדמה לה ששפתיו נעות. בידועה כי מדובר בחולה חשוב, נטשה להרף-עין את מקומה במושב הקאדילק, לימינו של ניק צ'סטד , וניגשה אל המיטה. החולה הסתכל היישר בעיניה. "אתה צדיך משהו?" "הלווי לי שני כתרים." הוא דיבר חרישית, בקושי דב, אבל בדוד לגמדי. "סליחה" , אומדת האחות ורוכנת אליו , "לא הבנתי אותך היטב." "חסדים לי שני כתרים, כדי לפרוע את חוברתי . אחזיר גם לך , אחות, לא אשאר חייב. אינני רוצה להישאר חייב לאיש. אחזיר לך את הכול , עד הפרוטה האחרונה." "כמובן שתחזיר • מיד אביא לך." היא יוצאת אל החדר השני. "דוקטור , החולה מחדד חמש דורש שאלווה לו שני כתרים." "אם כן תגי לו , אחות." "שני כתרים, דוקטור." "דוחו נודדת, אחות. תני לו שני דינרים. אם תחול הדעה במצב, קראי לי . אינני רוצה להיכנס עכשיו , כל עוד הוא שקט. זה עלול לעודד בו אי-שקט. גשי אליו. יש לך שני דינרים?" "יש לי" , אומדת האחות ומוציאה את האוב ק מתוך כיס סינרה. "הנה שניים", אומדת האחות ומניחה את המטבעות על אדון הלילה ליד מיטת החולה; עוד ~ופור קל של המטבעות על לוח-השיש ואז , בבת אחת, שוכך הצליל וגווע. "דוקטור , דוקטור!" צועקת האחות. "הוא הפסיק לנשום. תבדוק במוניטור. לבו נצער." "דחוף, קראי למנהל", אומד הדוקטור. "אחות, את שילמת לו את דמי השיט בסירת-האדון." • הערות חמלבח"ר: בזעברנר של ובילו קיש נותר סיפורו החרב• כשהוא משתרע על-פני · היד השלם של הגירסה המובאת בזה · שבעה-עשר עמודי מכונת-כתיבה. כתב .· החרב · כולל שנים-עשר עמודים ממוספרים; באמצע הראשון מודפסת הכותרת ארבהע עמודים נוספים, ללא צירן כותרת, מייצגים ככל הנראה את הגירסה השביח במספר של הפתיחה לסיפור. בעמוד נפרד נוסף, תחת ארתה כותרת, מופיעות רק חמש שוררת, שאפשר לראות בהן וריאציות של התחלת הסיפור. היד בן שנים-עשר העמודים נעשו בעיפרון לכל אורך הסקסס · התיקונים בכתב תיקונים אלה, אם .· ומרביתם מופיעים בפתיחה המקדימה את מניית ה"חרברת לשפרס על פי הרצף שלהם, נעשו במהלך הקריאה הראשונה של כתב-היד. סרש דק כחול (משמע שהסיפור · האחרים, הפחותים במידה ניכרת, נעשו בעס עבר קרוב לוודאי שתי קריאות בלבד>. משפסים שנותרו לא-מעובדים סופית, שאנו נתקלים בהם בעמודיו הראשונים של הסיפור ,םינוקיו:r.ה השסחיים המצביעים על מקומות הסעונים ליסוש, כל אלה מעידים שקיש ראה בחלק המבוא פתרון זמני. בחלק שבר הוא מונה ברצף כמעס שאין כל תיקונים, מה שמיעד על כך שהבעיה העיקרית שניצבה בפני קיש היתה בעיית מסגרת ההתייחסות, כלומר זו אירוע•, · של העצמו , בעוד שמחשבת היסוד שלו: כלל החיים המצסיירים בעיני מ~ייה•, · הרוח באמצעות אינוונסאר החובות (סגנון ה שהיה כל כך חביב על קיש ושהירכה לנקוס בו>, הוגשמה בלי שום קושי וללא דופי. מספר המשפסים המתחילים בעמוד אחד ומסתיימים בבא אחריו תרמך בהשערה, כי הסיפור נכתב קרוב לוודאי בנשימה אחת. החרב• איננה מופיעה באף אחד מתכני הסיפורים שהיו מיועדים לספר · הכותרת משמע שהסיפור נכתב לאחר ,· "אנציקלופדיה של המתים 1983• בדמותו של יזהה הקורא על נקלה את איור אנדריץ.י הזדהות זו · בעל החוב · , בנוסף לכל השאר, מאששת את השערתנו כי שנת היווצרותו של הסיפור היא 1986; קיש ן~ דוחי; שני כתרים. ~ לזקיף שהתיר לי להוציא את הספד הזה ממחסני בית-הכלא, ששם שמדו על החפצים שנלקחו מאיתנו; שני כתרים. ליאד;ז;ניד 9ט~ןד:י~'קי , מוכר-ספרים ואוהב ספד מסדאייבו , שגילה לי כי הספד הוא "מאוד היקום"; שני כתרים. ד;:;גי,יץ ·~ לגבירה י~ד שהיטיבה לספר סיפור י ים מימי הטורקים כפי שהיו הגוסלדים מזמרים בימים עבדו , חובזז, יפח וברוח בוטחת; . שני כתרים. ;י~ל? ,'ץי~;קא~ שזזפשד לי לא לכלות אח . ימיי ברומא תבעבודו משרדיות כדי שהמלאכה לא תקשה עלי יור r ד מדי , אלא יינתן ילללמוד , להתבונן ולכתוב; שני .כתרים <בסוף, בסוף האמיתי , בכל-זאת הכול לטובה והכול מסתיים חבדו הדמונית. אירו אנדדיץ', 'דשו מות סראווניק" (. לולאדיסלב נג~ןי 9אןו 7,'ץיג;:י~. שהבנתו זזפש ~ דה לי לעסוק הבכתיב ובלימוד היסטוריה: שני תחומים אלה נפ 1 נשים וכרוכים זה הבז ביצידותי , עד שאין יודעים איפה האחד מתחיל והשני נגמד; ישנ כתרים. לגב' ,וןה 9,'ץי:;ט על טיפולה בכתבי-היד ו : בתכתובת שלי , באהבה ומתוך יחס של כבוד; )13( שני כתרים. לז;ניןסאד 'אז;ניץ', שפירש את חשיפת מקור ' ותי כלמדנות ובקיאות ולאו דווקא כחולשת היוצר; שני כתרים. לפרופסור )14( שהעניק לי ליום הולדתי אח . ספד אמדי השפר ושל - כתר אחד <אם כי גם הוא יכול היה להזנניק לי כתר אחד , לע שקראתי אותו>. כדברי הפתגם העממי -כשז i חשבון נקי , גם ההאהב מאריכה ימים. לאחות אולגה, המטפלת בי, ששמה מדי בוקר פרחים רעננים באגרטל והופכת אותי על יצועי במסירות וביד רכה. כך הוסיף למנות בקרבו , בדממת החדר המו י אד בשמש מלאכותית, שהעניקה לחדד מעין בוהק של דימדומי-עדב. מחשבתו חיתה ערוכה בתחילה על-פי סדר הזמנים ולאחד מכן , כשהתגבר בקרבו משהו שדמה למכאוב <לא כאב לו שום דבר במיוח r~, כאב לו הכול , החיים כאבו לו>, סדר הזמנים והאירועים התחיל מס t תבש והזמן הלך ואיבד את כיוונו; דוחו התחילה שוב לנדוד; דק כפעם בפעם הופיעה מחשבה אנושית גע · צלולה, כשמש המגיחה לו ושוב היא נסתרת מאחודי העננים. באמצעות טיפות האינסולין ששימשו לו כמכשיר מנייה דמוי יגרגיר פנינים, ניסה לחשב את הסכומים הכבידיכו שמנה עד כה םולסכ לעצמו את מכלול חובותיו. הוא התחיל והפסיק, ושוב להתחי למנות, בכעין פחד סתום, פחד הדומה לרעד , שמא גימלתו ההעלוב - בסך מאתיים כתרים - לא תספיק לו , ס 1 מא ייאלץ כעת חלפסו על מי מהם או להישאר חייב למישהו • את מי יוציא מן ,הרשימהכשאפילו ' הרשימה הזאת אינה משקפת אונ חובותיו אלא ןבאופ חלקי. הוא ניסה לצמצם את הסכום, לערוך חלוקה מחודשת, ישהד ממילא בעיקרו של דבר לא מדובר בסכום הכסף, אלא באות לש תשומת לב בלבד , בשאיפה שלא להישאר דזייב לשום איש םבעול הזה, מכל מקום ככל שאדם מסוגל בכלל לכ!דוע בשלמות את וחובלמקורביו , לנאמניו , למיטיביו ולאלה הכפויים עליו דכאח. האחות ישבה בחדד הסמוך ובעד פתח הדלת העיפה מפעם םלפע מבט במוניטור שעליו , כעין גלים סועדים ועם זאת ,חד-גוניים הועבד תרשים פעולות לבו של החולה. בסינר לבן מעומלן סושבי לבן על ראשה, ישבה ליד השולחן ישיבה אלכסונית וקראה ןבדומ רומנטי בכתב-העת "בזאר": "היא נסעה ב : כביש האספלט ;הרחב לצדה ישב ניק צ'סטד , כותנתו הפתוחה ' חושפת לעין את וחזה השעיר. ניק החזיק את יד ימינו על ידכ:ה המוצקת; תהמכוני החליקה ללא רחש על כביש האספלט לעבד קולודדו. ברגע ,מסוים שעה שהיסב אליה את ראשו כדי להגיד לה בו.ה שמזה זמן דב הציפת 42 183 •••••גויון הכין באותם ימים את המבוא להוצאה הצרפתית של הרומן "העלמה" מאת ~ אנדריץ.י התרכזותו המחודשת באנדריץ', עם כל הנוחות שבדבר , חיתה עשויה ~ ls ~ לידיה בו אב כאב ~ו~~~ ~ל ג~~ר iJםי~~יכ;t ז~? ן;ךי~ן א~~: לר מרג;ע ~i ל;ת ע;~ר;ת ~~יד 9~iJ ז:יךת ן n ;נ;וכ;ת ~ת ~~רר ~ג~~ים ~~n ;ק י~~ ה~לךת ~~n ;ק ~ןנ;ם .r-ימ~נ;ת ~ל fr.י~:ר~-rיי ~;ע 9 ת ס 1' י נע~רים ל~~ iJI~i ~ים r ר~~ים ~ל י;ם דע.דז ן~~~ ~~יד 9~iJ ז:יךת ~~ןו:זים פרחים 'ר~ל~ מ;לן~י . ווו סגל ו~אנדח ה~א ~~קה ~ת iJ ~ןו:זים הן~~~ר~ ףי~~~ ם~~ ~ל iJ, ילדים f ~י ~ן~ה f ;ר ~ת iJ ~ךם ם.הך חזכ~ת מ;ןה י~~ ן;י~~? על הט;ב ועל הרע שהבאת ל'ע-;למזנ-~ ,יעל' הכז~ןת " T שלשמ גם כגירוי לסוג זה של הומאז' לסופר שהיה אחד מ"אבותיו" הספרותיים היותר קרובים מוגמר מאששת · של קיש. אפילו העובדה כי הסיפור נותר בלתי את ההגחה כי אכן נוצר באותה שנה, שלקראת סופה מתחילה מחלתו של קיש. נםיתכ כל הדמויות הנזכרות בסיפור זה קשורות בשנות ילדותו ונעוריו של אנדריץ' <בית הספר , ההתחלות הספרותיות, השנים הראשונות לשירות הדיפלומסי> והפרסים עליהן נמצאו לקיש בספרו של מירוסלב קאראולץ "אנדריץ' המוקדם" <פרוסווסה, סווייסלוסס, 1980(, שאף נזכר בפתח המבוא. בהפרידו אותם משפע הדמויות הנזכרות במחקרו של קאראולץ , הפך קיש את השמות לדמויות פרדיגמסיות, בכוח אותו המצות בדידני קיצוני , שהוא אחת מתכונות היסוד שהפרוזה שלו מצסיינת בהן. "אנדריץ' הוא בלי כל ספק מוראליסס", כתב קיש בהעריכו את יצירתו הספרותית <בהקדמה לייהעלמה", "חיים, ספרות", סווייסלוסס, 1990(, ומשום כך גם בחירת העובדות וניסוח ההתבסאויות <תכופות בצחות הסגנון המשפסי> פי · נעשו על עקרונות שאפשר לייחס לסופר 'מוראליסס.י הסיפור , פנים · לעומת זאת, פועל כדיוקן כפול <הדי;קן;האגרסל>,• שכן קיש עורך בה בעת גם את מאזן חייו שלו מן ההבס המוסרי <הקרקע הרגישה של מעשי החסד והכרת התודה>, על סמך לקחי חייו ובסירתיו האישיות. יש לשער שלא · יקשה על הקוראים לזהות את נקודות המגע שבין שתי דמויות אלו , העולות מכוחו של "מפץ כפולי.י )1( בהמשך, מחוק: את מאתיים הכתרים שבידו - שהוא סכום המלגה שלו, עליו לחלק באופן צודק, שלא יישאר חייב למישהו. כי באותה שעה ידע את זה, דעת שמעניקה רק שערת המוות הקרב. · בצלילות )2( את חלקו זה של היד · המשפס שבראשיתו של העמוד השני בכתב , מקדים קסע <הערה 1( שניכר כי אין קשר בינו לבין המשכו. קשה לדעת איך נוצר החלל שברצף. ואולם המניעים למחיקה ברורים למדי: יידוע מוקדם מדי של הקורא והמשפס השני, שנותר בלתי מושלם ובלתי מעובד סופית מבחינה סגנונית. )3( המלה 'ימים' מסומנת בוו וכך גם שתי הברותיה האחרונות של המלה odbrojani נכון · [ספורים], אל כדי להימנע מן החריזה על ידי מציאת פתרון שונה. )4( נשמס בהוצאה הראשונה ("קנייז'בנה ברכינה" 15 באוקסובר 1992(, >5< ממכתבו של אנדריץ' אל · סוגומיר אלאופוביץי מה 6.1.1920 כפי שצוסס על ידי מירוסלב קאראולץ, ביצירה הנ•ל, עמ' 155•154• >6< ביד , בשוליים, נרשמה הרחבה <אפשרית> של המשפס החל מן המלה nekog [מישהו]: שאומרת: Jelenusvog. [משלו. ילבה, למשל]•• <ואת המחשבה הזו הדף כמשליך מן הסיפון אל המים." שכן חיתה מכאיבה מדי,) )7( נכתב כעס סוש בשולי העמוד השלישי של היד ובגב העמו.ד בסקסס, · כתב החל מן הנקודותיים, מוקף בעיפרון , בעיגול, החלק שבו רק סקיצות של פרסים נוספים שלא הושלמו , של הרשימה. את הקפתם בעיגול אפשר להבין גם כסימן לכך שהקסע סערן עיבוד נוסף, אך גם כסימון המקום ששם צריך לשלב <אולי כתחליף> את הקססס מן השוליים ומגב הדף. דבר זה שימש לנו כהצדקה להשמיס את הקסע מן הקססס הבסיסי ולהביאו במסגרת של הערה. והרי הוא כלשונו: מכתבי האהבה שאותם שמר כל חייו , עברו · קשורים בסגנון ימים , בסרס סגול <ושבהם.") מתפשרים מבחינה פוליסית." הצוואה נכתבה"" )8( בלתי מוגמר. )9( מחוק על ידי שגי קווים חדים לרוחב הקסע. ואולם כיוון שהסקסס בהמשך מהווה המשך סבעי של הקסע המחוק ואין להבינו בלעדיו , החלסנו שלא להעביר אותו אל ההערות. )10( ערכו המספרי של החוב גרשם בדיעבד, ביד, תחילה במלים <שני כתרים> ולאחר מכן בספרות, כיוון שראינו את הפתרון השני כזמני , שגגקס בשל פשסותו , סימנו בכל מקום את הערך באותיות. )11( חלק מתוך משפס מן הסיפור כלבים וספרים" <מצבת · קבר לבורים דוידוביז'), >12< ידידתו של חוג · אגדריץ' מ הבוהמה המלחמתית של זגרביי .צ< קאראולץ>, שעימה התכתב בעת שהותו ברומא, בראשית שגות העשרים. באחד המכתבים האלה נמצא גם המשפס שהיה קרוב ללבו של אני כותב · : קיש מעס מעס ובקושי: בלי ארצנו אין כלום: ואני איני יכול לחיות איתה וגם לא בלעדיה •• ואולם אין בספרו של קאראולץ שום פרס המתייחס לדמותה של האישיות, שככל הנראה חיתה בת שיחו המיוחסת של אנדריץ.י מכאן ככל הנראה גם החלל והשהיית הסוגיה. )13( לנסח השמסה מתוך היסח הדעת של רישום ה~;כפרה דבדיעב. )14( הפרסים על יימצאו לקורא · הפרופסור · בספרו של ובילו קיש רשיעו · בהוצאת ,· באנסרמיה בית ההוצאה סוויסלוסס מסראייבו , משנת 1990, '<עמ (.267.274 • 43 שנתת י לי ראה עמודי הפתיחה לרומן ישעון חול" . (הערת המתרגמת) ר · ל~ח . ילבה היא גיבורת סיפור מפורסם מאוד של אנדריץי הנקרא בשם "ילבה, האשה שאיננה קיימת" . ~י~י ry ם. אפריל 95' ~ ויאידיליה-שי ~י הבריק גרינבר ג מפולנית: עירית עמיאל מוקדש לאמי י התעורר ליד חלון פתוח. ן~ל המצעים, סמוך אליו לעשות, התפריט של ילדים קטנים הוא לרוב איום ונורא. את ההרהור הזה מסיים שי - בשעה טובה - יחד עם הכפית האחרונה שכבה לה רצועת אור חמה ו יבהירה. שי גנח הבהנא · -·· של גזר חי ורץ לחצר . בעקבותיו רצות אזהרותיה האחרונות לש ----- · , גדולה כשראה את השמש. t ~בל לפתע פתאום בכל -- , זאת התרגז - מסתבר ששוב: ישן עם אבא. והרי הם אמא. ~ הבטיחו לו' בשעה שהשכיבו במיטתה של אמא, שי חולף על פני המבנים שבחצר המשק ודוהר אל המקום שבו שלא יעבירו אותו • הם תמיד מבטיחים כך' ס t רק ילך לישון' ובבוקר מתגמדות הפרות בשדה. אין דבר יפה יותר משדות מרעה ימנומר שוט לא ילך עוד לישון פרות שרועות. בדרכו שי משיג את קורובסקה. בתוך סיר לכפו הוא מתעורר שוב במיטה ... של אבא. הוא פי סוחבת קורובסקה לבן ותפוחי אדמה, המדיפים ניחוח מפתה של זוזי פיסות שומן חזיר מטוגן וטרי. לשי אסור לאכול פיסות שומן חזיר הדלת למטבח הוiיה סגורה. שי הזועם העדיף לא לדעת אם אנמצ מטוגן. פעם חטף כבר מאבא, כי הלך לקררובסקי לאכול פיסות ןשומ שם מישהו או לא. להכעיס טיפס על אדן החילון והציץ .החוצה חזיר מטוגן • יש דברים שלשי אסור לאכול' ויש כאלה ששי בחיי השדרה התנוצצה בשלל צבעי עלים ושמש. עמדה בה תרעננו לאכול אותם, ונגד זה אין מה לעשרת. בכלל יש המון דברים םשנגד וחמימות וזעמו של שי מיד נשכח ממנו. ן;וא משך את תהכותונ למטה, שלא יראו לו' הצטנף ושקע בהרהוריו r::• אין מה .לעשרת פתאום, מעבר לפינה, הגיחו האופניים של פאן אולש, ועל האופניים במרעה יש אולי מאה פרות, ואולי אפילו יותר' אבל קורר בסקי שי פאן אולש. אלה היו אופניים נהדרים, 1 'אנגליים" עם צמיגים רק אחד ולו מקל ארוך וכלב ששמר "אזור". יום שלם שוכב לו םש אדומים. לא היה אושר גדול מסיבוב באופניים שכאלה. ולכן שי לא קורובסקי על הבטן' במכנסיים מופשלים, הכותונת שלו מפשתן סג ועבה, לא לבנה ולא אפורה, כזר שלא צריך לדאוג שתתלכלך. לע היסס אפילו רגע, כאשר פאן אולש נעצר מתחת לחלון. "שרק אאמ ואשר של קרררבסקי תמיד משרך בחוזקה כרבע, שפמו הענק בצהו לא תראה" - חשב בלבו. ה~לדה הקשיחה הציקה לו מעט, אבל מו i זה כבר בהשוואה אל מטבק וחייו נפלאים. הבהובי השמש והעצים מול העיניים, אל t ~וושת הצמיגים והמיית כשהם שרכבים להם שם ככה בשדה, קררובסקי והמקל שלו' םשניה הרוח בפנים. הם דהרו אל יאניצקי' שם הוריד פאן אולש את שי אורכים ורזים מארד . פעם ביום מביאה קורר נסקה תפרחי האדמ מתובלים בפיסות שומן חזיר שחרמות וריחניות. קרררבסקי ארכל את מהאופניים וכמו אפרוח סחב אותו מתחת ילבית שחיו עד הכניסה, הכול, מנגב את שפמו וחוזר לשכב על הבטן. וכשנחרץ שולח במקומר כדי ששי לא ילכלך את רגליו הקטנות, היח t1 .ות את הכלב אזור' אזור יסדיר כבר את כל ענייני הפרות. תהפרו - של מי זה - שאלה יאניצקה .מופתעת - של אנומק, את לא מכירה? פוחדות מאוד מאזור' תופעה שלא מפתיעה את שי' שהרי גם אהו רוחש כבוד גדול לכלב. בלילה אזור שומר' כמו קורובסקי והמקל - בכלל לא הייתי מכירה - הודתה יאניצקו i.- ואיך קוראים לךו - נו שי' תגיד איך קוראים לךו - הפציר בו פאן אולש, אבל שי שלו • השלישיה הזו לעולם לא נפרדת. התעלם ממנו' נכון יותר העמיד פנים כמוזעלם, ובמופגן ןהתבונ רק לעתים נדירות מזדמן לשי לבלות איתם זמן מה. אמא מזהירה אותר תמיד' שאם לא ישתדל בכתיבת העיגולים והצלבים הקטנים, בתמונות שעל הקירות. יהיה רועה כשיגדל. שי השתדל אמנם כמיטב יכולתו שלעיגולים - למה אתה לא עונה, עקשן אחד? - כעס ו t אן אולש. - כי אתה בעצמך אמרת כבר שקוראים לי י e יז ולצלבים הקטנים תהיה צררה מתקבלת על הדעת, אבל הוא גם לא ראה כל רע כלהיות רועה כשיגדל, כמרבן רק בתנאי שיצמח ויהיה - איזה חכם זה, תראו אותוז - קראה יאני r נקה. - ובן כמה אתהו - בן חמש, כמעט שש - משיב שי בהסח דז~ת וקולו משועמם מאוד. גברה כמו קור ובסקי ויצליח כמוהו • להיות רועה, להיות בעל כלב מאז שהוא זוכר את עצמו' תמיד שואלים אן י תו : איך קוראים לו' של אזור ולשלוט בפרות: "חזרי שחורה לעזאזלז ברא הנה אזור' אתה מי הוא ובן כמה, והוא הרי תמיד "בן חמש, ו:מעט שש". חמור גדול ולא כלבז" - אז לאברמק יש כבר ילד כזה גדול? אלו'הים, איך שהזמן רץ - מאצ'יאק אומר שהוא יהיה גנרל • מאצ'יאק הוא בנה של הגברת בעלת האחוזה. אולי מאצ'יאק באמת יהיה גנראלו ••• אבל שי הרי נאנחת יאניצקה. - ולא מכוער הילד ובכלו~ לא נראה כמו יהודון. יודע כמה טוב להיות רועה. ומנין יכול מאצ'יאק לדעת אם טוב ושוב מרכיב פאן אולש את שי על האופניים ואחר-כך מרשינו על להיות גנרל? אותו החלון' שממנו הוריד אותו' ואמא לא יודעת שום דבר . ורק בשעת ארוחת הבוקר שי לא התאפק ובעצמו סיפר לה על ההרפתקה מאצ'יאק וריסק גרים באחוזה. מאצ'יאק דרמה לגברת בעלת האחוזה, יפה ורזה כמרתה. וריסק לערמת זאת, אילו רק גידל שפם ונעל שלו - שתיבהל צקת. - האם שי אוהב את פאן אולש? כך שאלן; אמא. איזו שאלהז מכל מגפיים צהובים, היה נראה בדיוק כמר בעל האחוזה. מאצ'יאק גורל משי בחצי שנה, וריסק קטן ממנו בחצי שנה. שלרשתם לובשים האנשים במגורי הפועלים שי אוהב הכי הרבה את פאן אולש ואת מכנסיים קצרים, צווארוני חולצותיהם לבנים, לשרוולים שלהם קורובסקי . ואפילו אם זה לא היה נכון' גו~: אז היה אומר שכן' כי כפתורי חפתים והפוני שלהם מסורק הצידה. לפעמים צריך לגרום נחת לאמא. שי בא לאחוזה כדי לשחק איתם. הרצפות באחוזה צהובות ונוצצות, ובכלל שי אוהב כמעט את כולם כאן. שי ל ' א אוהב רק דברים כאלה עשויות ריבועי עץ קטנים. אצלם במגורי הפועלים, מונחים קרשים כמו למשל גזר' שצריך לאכול כל הזמין . אבל נגד זה אין מה 44 גליון ····· 183 - שאת רוצה ילדה. ~ - ולא הייתי צריכה לקחת אותך? s - נו בטח! - אז הרי לא היית אתה, שי? - אבל אז חיתה ילדה? ~ - אבל הילדה הזאת לא חיתה אתה. - אז מה? - אוי' איזה טיפשון השי הזה. - אמא - אומר שי כעבור רגע - אני אוהב את הגברת בעלת היאחוזה •.. - מה אתה מקשקש~ ? - לצערי זאת האמת. שי רואה שאמא מסמיקה. היא מחייכת, אבל פניה סמוקים באורח מוזר' כאילו לא רצתה בכלל לצחוק. - יש לה כזה ריח טוב - משכנע אותה שי. - לגברת בעלת האחוזה? - כן, כן! - לכל אשה יכול להיות כזה ריח טוב, אם היא רק תרצה. -באמת ?- מפקפק שי • ופעם אחת, כשאמא הלבישה אותו לפני שהלך · לאחוזה, שי הריח משהו מוכר. הוא הניע את נחיריו באי שקט, אבל לא, הוא לא היה מסוגל לטעות ~ חשב שאולי זו רק כזו תחושה לפני הדבר הצפוי' אבל כשחיבק את צווארה של אמא, כדי להגיד לה שהוא אוהב אותה "אהבת נפש", לא היה לו עוד צל של ספק - זה היה אותו הבושם. "איזו טיפשונת האמא שלי!" - מחייך שי בלבו. מדי פעם בערב, אבא נפגש עם בעל האחוזה ושניהם מתחשבנים ארוכות. הם סופרים אז מגדלים גדולים וקטנים שמסודרים על השולחן החלק. המגדלים האלה עשויים ממטבעות של כסף. לכל בעל אחוזה מלווה בריבית משלו' ולכל מלווה בריבית - בעלי אחוזה אחדים. בעל האחוזה מרוויח יפה על המלווה בריבית שלו' ואילו המלווה בריבית עושה כמיטב יכולתו שלא להרוויח פחות. כשאבא היה צעיר' הוא היה בחור עליז מאוד ובזכות זה הכירו אותו הנערות מכל הכפרים. אבל פעם אחת אמרו לו - תתנצר! לאבא היו אבא ואמא, אח וארבע אחיות. איך אפשר להגיד: "תתנצר", למישהו שיש לו אבא זקן ואמא? לכן אבא עזב את הבית. אבל לא כד' להתנצר' אלא כדי לעשות כסף. אבא התעקש. וכשאבא היה מתעקש הוא ידע להתמיד בזה. ובדיוק אז חדל אבא להיות הבחור העליז ואז גם שכחו אותו כל אותן נערות ••• לעומת זאת זוכרים אותו האבות והאחים שלהן כל הימים •.. לאבא היו מגפיים, שוט שחור וקלוע, שתלוי על הקיר לשמש אזהרה לשי, וגם סוס היה לו. אבא רכב על סוסו לדוברה, נעצר לפני חנות קטנה, שבה מכרה סוכריות אמא בת השבע עשרה. אבא נכנס לשם, עמד לו כחצי שעה ולאות פרידה חיכה בשוטו על גבי המגפיים שלו • את הסיפור הזה סיפרו בבתיהם של שני הסבים שלו ושי ידע אותו בעל-פה. כעבור שבועיים הופיעו השדכנים, וכעבור חודש העמידו חופה וערכו חתונה. בגלל זה אמא לא אהבה את אבא. רק שי ידע עד כמה היא לא אהבה ... מבעד לחלון נשקפו לפעמים רק ענפים מתייבשים, אסמים נטושים, רפתות נעולות ועגלות לא רתומות. בין הערביים היה שם עצוב, רטוב ואפור' לא סוסים ולא קריאותיהם של פועלים שכירי יום. וכל אלה עשו אפור ועצוב בלב. שי לא סיפר על כך לאף אחד, אבל בדיוק ככה זה היה. אמא עומדת לה ליד החלון . שי נצמד לשמלתה החמה וההדוקה. הוא מגניב מבט למעלה, אל השדיים הבולטים שלה, כדי לבדוק אם גדל מעט בינתיים. - יריבות, יריבות, חולנה למרו.ד ••- מזמזמת אמא חרש, חרש. המטבח הלך והחשיך' פינותיו השחירו מאיימות ושי העדיף שלא להביט לשם כל עוד אמא לא הדליקה את מנורת הנפט העליזה עם הזכוכית, וכל עוד לא התחילו להצטלצל בחדווה הצלחות והכפות מדינר מדיני - עבודה על נייד מסוקסים, צבועים באדום, וקור נושב מן הסדקים הרחבים שביניהם. ואילו אצל קורובסקי אין בכלל רצפה וזיז ואף אחד לא מתענה שם בקרצוף ובהברקה כמו אמא. בחג המולד יש אצל מאצייאק ואצל וויטק עץ אשוח, ובפסחא יש אצלם ביצים צבועות, קקאו עם קצפת והמון דברים אחרים. עץ האשוח באחוזה מגיע עד התקרה, והביצים הצבועות כאלה יפות, שחבל לשבור ולאכול אותן. הילדים מדקלמים שם שירים, שהאמהות שלהם חיברו. ראשון מדקלם שירים שי, מפני שהאמהות של ילדים אחרים לא רצו בלבול ראש כזה ואילו מאצ'יאק ווויטק חושבים שהם לא חייבים לדקלם כלום. וכשמתחילים לשיר את שירי חג המולד, כולם שרים מלבד שי. שי היה רוצה לשיר גם כן' אלא שהוא לא יודע. הוא היה מוכן ללמוד' אבל הם אומרים שזה לא נחוץ לו • ושגם כך הוא יפה, כך הם אומרים. "מה זה שייך?" - חושב בלבו שי. הקקאו' שהגברת בעלת האחוזה מגישה בכבודה ובעצמה, מתוק וריחני כמותה. שמיכת הקצפת הלבנה מפתה להכניס בה אצבע, אבל זה לא יפה. וכשנוגעים בה בשפתיים היא מדגדגת ומלטפת. לובן הקצפת נעשה אז ורדרד' סופג צבע, וניחוח של קקאו ומתיקות ממלאים את העולם כולו . מעניין שהקקאו הכי טעים לפני שטועמים אותו. בחג המולד וויטק דחף את שי על ערימת צעצועים צבעוניים ושי נפצע בלחי . הגברת בעלת האחוזה לקחה אותו על הידיים, רחצה את פניו ונתנה לו נשיקה. שי לא יכול היה להרגע, הדמעות זלגו על לחיו הפצועה, הוא רעד כולו מאושר ובתוכו פנימה דגדג לו דבר מה. בתחושה דומה התנסה שי בחג הפסחא, כשמאצייאק שרט את ראשו במגרפה, בשעה ששניהם חפרו בחול. אהבתו הגדולה של שי' אם לא מחשיבים את הגברת בעלת האחוזה, היא האלינקה. יש לה חצאית שהופכת למטריח כשהיא מסתובבת על רגל אחת וזוג צמות עם פרפרים, שקוראים להם סרטים. - אמא, למה אני לא ילדה? - כי אתה ילד. - אבל למה? אני הייתי מעדיף להיות ילדה. - גם אני הייתי מעדיפה שתהיה ילדה. אולי היית אז ילד טוב יותר. - נו אם ככה אז למה אני ילד? - כי ככה הביאה אותך החסידה. - ולך לא היה מה להגיד? - מתעצבן שי. - ומה הייתי צריכה להגיד? 45 אפריל '95 ···· ייי לקראת ארוחת הערב. - התחשק לזושיה או 1 :מניות, אבל כסף אל שי אהב להתבונן בידו השלווה של סבא, שחתכה ושברה תא הזכוכית הקשיחה רהחרקנית. גם האיכרים התפעלו מסבא ואילו ילש היה לה לקנות - חיתה אמא שרה. זהו שיר על אמא, לאמא שלי ~1~ החמיאו שיפה הוא ובכלל "לא דרמה ליהודון". %1 קוראים זושיה. כששי היה ילד רע, חיתה אמא עוספת את נ:תפיה במספחת הצמר -יפה •.. אולי - ויתר סבא - אבל למה לא דומה? t: הענקית שלה עם הגדילים, ואומרת שהי t~ נוטשת ויוצאת לה האיכרים ניסו לשכנע אותר, שלא, שלגמרי לא דומה. הנשים והי למרחקים. אוי לו לשי אם לא ירוץ מיד אחרייה ולא יבקש סליחה! לוקחות את שי על הידיים. - ומה אשם ילד שכזה? -תהו , ווליטפ התחשק לו לשי לנסות פעם לא לרוץ אחריה ו י לראות מה יקרה, לאב את הפוני שלו בידיהן המחוספסות. גם שי , למען האמת, תהה לא לא היה לו אומץ. פעם אחת רץ והשיג אותה כשחיתה כבר על םא פחות .מהן -אשם? ... ומי אומר שהוא אשם?! - היה משיב סבא חורק םביהלו הדרך • איזו אימה אחזה בו כשראה את גב;ן המתרחק. הוא גהשי אותה ונפל על צווארה והיא פרצה בבכי , כאילו לא היא זו שעמדה שלו על הזכוכית בזעם ... הזקמשה החדשה בחלון חיתה יפה מאוד , מודבקת יפה במרק יטר לצאת למרחקים, אלא .הוא בוצ'יאק נולד בקיץ. שי לא היה אז בביונ. כשהביאו אותו מן וריחני. כל החלון נראה כמו חדש. האיכרים קראו אחריהם ך"יבר האחוזה, שכבה אמא במיסה, לבנה כמו הסדינים שלה. אותכם אלוהים!" ונשארו עומדים בפתחי הבקתות שלהם. שי םהני אחורה אל החלון , שנפרד מהם במבטו החדש והטהור . אמא חייכה אליו והמיילדת הובילה אותו אל השולחן , שעליו בשכ האח הקטן . הוא היה כולו אדום ומקומט ככ i ו זקן , ומהפופיק שלו בערבי החורף היה בא קורובסקי. בחורף הוא לא היה רועה. שלבו פרוות כבשים המגיעה עד הרצפה נראה כמו סנטה .קלאוס הזדקרה צינורית כחולה. שי הצסער שנוו~ן בן למרות םשכול כך רצו · כל בת, ויותר מכולם אמא והוא. בע~בם לא היה לו דבר נגד קורובסקי היה בא לדבר על פוליטיקה. על פוליטיקה היו םמדברי לאס מאוד , לכן קורו בסקי היה מעמיד בפינה את המקל שלו , פורם בוצייאק, אבל העניין נראה לו מאוד לא צודו j• כעבור זמן לא רב באו מהכפר "נובופשי" סבא שי והדוד אודבק. את את כפתורי פרוות הכבשים ומוציא את שקית הסבק. מהטבק רהשחו שי הצחיקה העובדה שלסבא, שהוא איש רציניי ומזוקן , קוראים גם כן ומנייר משי דקיק ידע קורובסקי לגלגל סיגריה בשלוש ואצבעותי שי. ובלשונו . כשהסיגריה חיתה מוכנה, הוציא קורובסקי מהתנור לגח בוצ'יאק קיבל מיד שני שמות מאוד מוזרים, אבל בבית נשאר שמו מתאים והפריח מפיו חגיגה אמיתית של טבעות .עשן בוצייאק. כשסבא לקח את בוצ'יאק, אמא פרצה בבכי , היא אפילו כולם היו אז מתיישבים ליד התנור , אבא, אמא ושי. שי תבכותונ ניסתה לעצור בעדו. סבא, הדוד אודבק, אבא ובוצייאק נסעו הלילה שלו , רגליו מקופלות היסב תחתיו - נעים היה לדבר לע בכרכרה של האחוזה, ואמא אספה אליה את ישי ובכתה שעה ארוכה. .פוליטיקה יש לא אמר כלום רק האזין - נדמה היה ~ לו שדבר מה בוכה לה בעצם אסור היה לדבר על פוליטיקה. אלא אם כן בזהירות, כמו אאב לאמא בתוכה כשהדמעות שלה מרטיבות את הפוני שלו. וכמו קורובסקי. ופירושה של פוליטיקה באותה התקופה היה בלהשי והרי הם הביאו עוד באותו הערב את בוצ'י:אק חזרה. אמא הוציאה על השאלה: - מי ינצח ?במלחמה מהמזנון את כוסיות השבת. הן היו עשויות זכוכית צבעונית חרוטה אבל איש לא נחפז משום מה להשיב על השאלה הזו . בסוף שי דאיב עם ידיות, והפיפי של בוצ'יאק היה חבוש בתחבושת. את סבלנותו , רכן לעברה של אמא ובשקט בשקט שאל: מה ריות שי ראה את הגרמנים יום אחד אחר tנה: הריים, כשבא בריצה סוב? שמי ינצח? - שב בשקםז - אמרה אמא. אבל שי הפציר ,בה לקורובסקי. הם עמדו בשתי שורות, רוביר:ם נוצצים והם ירוקים לכן אמא אמרה: רוסיה. לגמרי. - רוסיה! - אמר שי בקול רם. הילדים רצו לגשת אל הגרמנים לראות אותו c: מקרוב, אבל האמהות - מה רוסיה? לא הרשו להם. כשהשורות התפרקו והתכ!זרו התחילו הגרמנים - רוסיה תנצח במלחמה! לדדשש במקום ולקרוא .לילדים יש אמר את זה בביטחון מרחלם, אבל עוד לפני שהבין מה קורה חטף פליק כזה שמזמן לא חטף. ונוסף לזה גם העבירו אותו לחדר חשוך - רוצו ילדים, תקבלו סוכריות - אמר מישו i ו. הילדים זינקו מידי הנשים האוחזות בהם ורצו . כל מי שהגיע אל למיטה, שם חש צעמו אומלל שבעתיים. גרמני , קיבל סוכריה אר קוביית שוקולד . קוביית השוקולד ששי אלא שאם לדעתה של אמא סוב יותר שרוסיה תנצח, זאת אומרת קיבל חיתה רכה וממולאת. כשהסתובב ראה את פניה החיוורים של שרוסיה חייבת לנצח. אבא כמובן בדעתה של אמא - אז למה?! את השאלה הזו מטיל שי במרירות לעבר הכר הענק, כך נרדם · ואחר אמא, שעמדה מאחוריו • שי חשב שבוראי התנהג לא בסדר והושיט את ידו כדי להחזיר לגרמני את קוביית השוקול.ד אבל אז הגרמני בצער עמוק, ומחוזק בדעתו שפוליטיקה היא באמת עניין מורכב ומסוכן • כשכבים האורות באחוזה ובמגורי הפועלים, מכפתר לטש אליו זוג עיניים כאלה, ששי נבהל . - קח את שוקולד , בן - אמרה אמא וקולה רועד - האדון הזה הוא קורובסקי את פרוותו , נוטל את מקלו הארוך מן הפינה ויוצא אל תוך הלילה, לשמור על האחוזה ועל הרפתות. אלא שאת זה כנראה איש סוב. הגרמנים ערכו אימונים במשך כל ימות ה'~יץ. לפעמים אסור ההי יש רק מתאר לעצמו , כי את זה שי לא שומע כבר , כי אז שי ישן לילדים לצאת מהבתים. בצהריים היו הגרבו.נים באים אל ,האחוזה כבר מזמן. כאשר שי היה מבלה את החגים ב"נובופשי" , חיתה סבתא "עושה שם העמידו את מטבחי השדה שלהם. במקום שבו ירו קודם, התגלגלו בתוך העשב המון תרמילים זהובים ונוצצים. חגיגה". מבשלת מרק בשר, ששי שנא יותר מכל, ויוצקת אותו על השדות היו הכי יפים בקיץ. בעיניים היה ב . עשה ירוק מהם, ובחזה קוביות קסבות של דייסת סולת קרושה. למנה עיקרית חיתה מגישה בשר , שהתבשל באותו המרק, אלא שבניגוד למרק, לא היה לו שום מחניק מהניחוחות הכבדים. ומעל השדות ריחפה לה השפירית. היו לה כנפי כך שכמעס ולא ראו · זכוכית ענקיות. גדולות כל את טעם, אבל חיתה לו תכונה לתפוח בתוך הפה. זה היה עוד הרע השפירית המחוברת אליהם, רק את הכנפייים הענקיות שלה. היא במיעוטו בהשוואה אל הדג המת, ששי לא היה מסוגל להסתכל עליו , חגה נמוך מעל השדות במשך כל ימות הקיץ • ושריחו בלבד הפך לו את המעיים בנסנו הקטנה. שי אהב את הסבא מדוברה שהיה לוקח אותו איתר למרחקים. הם היו על בסיס הביקורים שלו ב"נובופשי" שי הגיע למסקנה שתפריטם עוברים מכפר אחד לשני , לרוב דרך השי רות, עם מסגרת זגגים של המבוגרים לא תמיד ראוי לקנאה, ושאת המזון היחיד הראוי ענקית. כשהתחשק להם לנוח, היו נשכבי 1 ם בצהריים זה לצד זה, לאכילה מבשלים אצל קורובסקי , או אצל השכנים האחרים במגורי ונעלמים. נעלמים בתוך העשב גם הם וגם מסגרת הזגגים, והשמים הפועלים. הרבה יותר עליזים היו החגים, כששי היה בא לדוברה. הדוד חיל , היו שקופים, כאילו מזכוכית. 46 •••••גויון 183 .ענקית אל החית ול דעו הרעמ ,לבנה וורגלי תהשבורו וכעס תנואשו רבאווי , וומצלעותי תהקרועו ויצא תסחבו .מגעילות זוא דאח םהנערי סתפ תא שדר ובזנב , וסובב רבאווי , לאב דעו ילפג קשהספי ךלהשלי ראות , טנמל שדר ומידי לונפ קוהתרס לע ההערימ .הענקית - שדר ישל , ודרש - אקר יש , ץולוח תא ואגרופי םהקטני לא ועיני , ץר הברכ .חביתה אאב קזינ רממקומ , לאב ראח ךכ רנעצ תבדל .וחזר - הנקנ ךל דאח ,חדש יש •••- ראמ ךוהל .לחדר אאמ ההצמיד האלי תא וראש להאומל לש שי , הליטפ ואות הביד ההחמ :ואמרה - לא ,תבכה שי , םה אל ,רעים םה קר אל םיודעי המ םה .עושים אל םיודעי םכלו ..• ספשו אל ,יודעים ושזה •.• .דרש אהי הדיבר הוהשתדל אשל סלהבי רלעב החלון . דבאח םהערבי ונכנס ההבית עבמפתי ישנ .גרמנים ךאי הז חקר ששאי אל הרא ,אותם ששאי אל רהזהי םשה ,בסביבה השעל םביד עלהגי דע ימגור םהפועלי שואי אל ןהבחי זבהם לע םראשיה וחבש תכומתו לרע םכתפיה רנשא .רובים ופני לש אאב והחוויר , אהו להתחי ץלהתרוצ חבמטב קולצעו לע .אמא ןמ ם"האדוני "החיילים שביק ,סליחה רהסבי םלה לשבכ האשמ ואשת ,המבולבלת השז חקר הל םבפע ההראשונ אול היקר דעו ףא .פעם םהגרמני ועמד תבדל וצעקו . אאמ ההאפיל ןחלו דאח אואב תאהשני • יש ףהצטנ הבפינ תהמרוחק ביותר • תהחלונו וחי רכב םמואפלי ,היסב ךא םהגרמני ןעדיי אל יצאו • אאב קביש רלדב םע דאח םמה דבצ. זוא יהגרמנ חהז ראמ רמשה ולחבר , םושניה ופרצ קבצחו ווהלכ .להם ןמ המהכניס דער ונשמע יצעד םמגפיה .וצחוקם קהצחו ההז םוהמגפיי ההאל והדהד דער ןזמ בר תמתח .לחלון . ךכ· אחר אב לבע ההאחוז לא אאב םושניח רספר ,כסף דבער תהחלונו םמואפלי .היסב ךסמר םלא ךחדר דעמ תבי הספר • אהו ההי הגבו הריפ רכמ תהגבר תבעל .האחוזה אהו סהבי ובחלונותי ,הבהירים םהגדולי ,והמחייכים ושהי םמסודרי יבשת תשורר רז למע רז ה<מקר דיחי גמהסו ההז השרא ובחיי יש .הקסן> וכול ההי יעשו עמץ רבחי , רמנוס היפ ,וחלק םובמקר גג החית ול הכיפ .אדומה תבי רספ הז ההי ההאגד ההיפ .מכולן ימאחור רגד ,גבוהה רכמ וז לש ,האחוזה רהסתי ןמעי רז ימשחק רחצ ,עליזים יהד רכדר מקפץ , תסיבר תותוצאו יבלת תמפוענחו לש רמעופ , תוא הקול יהאציל לש תהגבר תבעל .האחוזה יכ תבי רספ הז הנבנ .למענה וואיל ,היא בברו החסד הוחמלת אלל לגבו , החית המזמינ ואלי תא םהילדי ימד םיו ביומו . יממרומ העגל ,שאולה העמוס תכמר תצרורו ,אדירה רשנשא ראות לא יחבלת ,ידוע הרא יש קמרחו תא הדמות .החסרנה ואיל קר עיד איך , יכפ םשיודעי ראבי רוסב , החי טמושי תא תכפר רידי תהקסבו תובאצבעו תמפוסקו חבאור ימסתור חשול חל תא תברכ םהכוהני .הדוממת • קהברי .גרינברג ,סופר רמשור יומסא .פולני-יהודי דנול תבשנ 1936 הברארש ו לגד בכפר • תא תמלחמ םהעול בהש הי רעב יכנוצר , תבעזר תתעודו .מזויפות רלאח ההמלחמ דלמ תעיתונאו תבאוניברסיט .וארשה ךכ· אחר קשיח ןבתיאםרו שהיידי יהפולנ .הממלכתי יבשלה 1967 איצ ,הברית · לארצרת תבמסגר תה ןיאםרר , אול בש דער לפרלין • רמתגור ןבוושינגטו בוכות .פולנית רביק לבישרא םפעמי .רבות גגריננר םפרס בקרו םלעשרי יספר ,פרוזה השיר .ומסות לכ ויצירת תעוסק לבגור ייהוד ןפולי תבמלחמ םהעול ההשני .ואחריה ץקוב וסיפורי ןהארשו אהו ת"צוו יאנט "גונה )1963(. רספר יהשב ה"מלחמ "יהודית )1965(, הרא ראו ץבאר תבשנ 1968, הבתרגומ לש תשולמי .אבן · הר רמבח ושירי םבש ר"לאח "התחיה הרא ראו ץבאר תבשנ 1984, רבת רגומ של הארי וברא נר • רהצעי דוהנחמ למכ ,הדודים ןנת ילש המתנ חאקד .פקקים רמות ההי תלירו וב לבכ םהימי תהפחו .חגיגיים םובימי רהיות םחגיגיי והי םהולכי תלבי ,הכנסת ךשהולי ואלי לשבי ןאב המכוס לחו בצהבה .ונקי אסב ךהל שברא יוש םע תהשקי ההרקומ לש אסב דמי ואחרי םוגאוות העול .לשמים תהבריו וקידמ תא םפניה הבחיב וובירכ .אותם תבבי תהכנס םה והי םמתיישבי למע רהספ ,הפתוח אסב לע להספס יוש לע ברכיו . אכשסב ההי לממלמ רדב המ דוהתנדנ דיח םע לכ ,האחרים ההי יש למגלג תא וזקנ לש אסב ןבי ואצבעותי וא ףנוש וב וומפזר ללכ .הכיוונים ןהזק ההז ההי ךר וכמ ימש , ףמתנפנ ללכ םהכיווני הוהי גספו ובריח םהנעי לש .סבא םיו דאח , ישש אל חישכ אותו , רלאח ושחזר תמבי תהכנס ווהתיישב דלי ןהשולח , סנכנ םפתאו רלחד נרסן • ןנוס ההי לגדו ןרשמ הוהתקש רלעבו תא .הסף סכר םבצע אל החית ול , לאב ועורפ הה" ןשמ לכ ךכ השהקש ועלי .להתכופף יא ראפש · ואפיל ןלהבי ךאי חהצלי עלהני תא .ראשו אסב השהי ,זגג ששימ םג סכשדח רבאיסליז לש ןנרס תבשע .הצורך הדממ ההשתרר רבחד םע וכביסת לש נרסן • םג ןנרס אל ראמ ףא .מלה אהו קר בהתייש תבכבדו לע להספס קבדיו למו אסב סוהבי וב תבתשומ .לב אהו סהבי וב ןובח ואות , וכאיל דעמ תלקנו תא .סבא אסב ךהמשי לאכול , םכול והמשיכ ללאכו .בדממה םה ואכל וכאיל ומישה הציוו םעליה רלגמו ללאכו תא .הכול ףלבסו ענענ ןנרס ובגרונ :ושאל - ונ , בר לשבס , יאול דתגי רכב זמשהר - ןנרס ףזק תא ואוזנ , וכאיל אסב דעמ דלהגי ול משהר , אוהו דפח אשל .ישמע - 'ה ןנת , 'ה .לקח ייה םש 'ה ךמבור - ראמ אסב ימבל םלהרי םעיניי למע תצלח .הסלק לאב ןנרס ףהני הככ תא ויד תהענקי דע אשלסב לנז קהסל ,מהפח דרעו רמשח לנז ול המחפ לע וזקנ ןהלב דיח םע .הסלק ןזמ רקצ רלאח ןמכ ומישה רגז תא וזקנ לש אסב דולנוס ולקח תא .החנות הבאחוז וחי ןהמו ,צעצועים לאב שדר ההי קר לשי • רשמ לש סהסו ראמר החי תלהיו ,דרייורש לאב יש ףהעדי .דרש שדר החי ססר ןלב ילגמר , דמלב הכמ םכתמי ,שחורים ושהשאיר ועלי תבמקומו תהפחו םמתאימי מכל • ףנוס הלז םג החית ול תרעמ רצמ הרכ תוצמרי .וזנב ראפש ההי תלצא ועלי ,לטיולים יכ והי ול הארבע םגלגלי ורסן . לכ דאח ליכו ההי ךלמשו ,במשוכות ןובאי הבריר .לדחוף לאב יהכ בסר החי הכשעשת תא הז .האלינקה הבאחוז החי םאמנ ססר ,נדנדה לאב אל החי ול םשר .שם אוחר םג דהתנדנ רכמ האיז סמבל , ךהלו ,ושרב םפע ,קדימה םפע .אחורה וחי םנופלי וממנ לע ףהא רא םעפי םלמקו יבלת .ידוע האיפ אחר הואיפ ודרש אאל ששלדר וחי .אויבים םהנערי םע םאולרי .בכיסיהם הכשאל ורא תא יש תוא שדר דביח , דמי והי םמוציאי תא םהאולרי ,שלהם םאוחזי םאות ךנמר מאוד , םשורקי םבאיו ךדר .השיניים םרג םמחייכי .באיום ןלכ תבשע ומסעותי םע ,דרש גנה יש המשנ .זהירות תלפנו בער רכאש חהניחו לש ,השדות םהעצי ףוהלו הנעש ,דחוס ועמד םשניח השע הארוכ בבל ,השדרה םמסתכלי םא ןאי שאי ןבי הצללי ווהאזינ ההאזנ תרב .קשב םה והאזינ ,לאדמה שלשמ ,השוקעת ,למים ,לצפרדעים םלציפורי ,ולסוסים דע ושברעד ונחירי לש .דרש םש אמצ םאות דאח .הנערים אחר בהתייש לע וגב לש שדר רושב דאח תמארבע .הגלגלים יקרררבסק ןהתקי ,חדשים לאב זמא ץנאל שי רלהישמ דער ריות ימפנ .הפרחחים ףהיק ומסעותי אל ההשתנ ,אמנם לאב םאווירת .השתנתה - בעזו ערג תא שדר - חאמר םפע אאמ - אהל האת בחיי םג ללאכו .משחו ףא דאח אל עיג שבדר .שלך לאב םהענייני והתגלגל .אחרת יש ההי ףמעדי אשל ללאכו דער .לעולם ובשרב הרא תא שדר ושל ףע רבאווי למע תערימ םקרשי בית הקונפדרציה מארח lRUן 77 פבע" שידה עברית -עדבית מרים איתן יהודית כפרי יעקב בסר חרסייך מוחבא מרדכי גלדמן טהא מוחמד עלי מישל חזאו עודד פלו בזיה ח'יר אדמיאל קוסמן יקראו משיריהם וישוחחו ב 18.5.95- בשעה 20.30 בבית ההקונפדרצי םבירושליברחוב אמיל בוטה, . ימין י .משה השירים יתורגמו מערבית לעברית ומעברית לערבית. במיוחד לער ' ב זה. ע;ךר ומנ n·ה: ··:: יע~? ··בסר :·". .• ' 1 ·•'. - ;_: .•' • y 1 . האירוע בש'יתוף המרכז '. לשלום ·' דמי כניסה: 10 ש"ח.