תמונת השער: "הספרות היפה לא יוצאת עם המשחק היפה " , ראה עמ ׳ 24 ירון אביטוב על עיר הנידחת מאת עמית גולדנברג 16 אסתי אדיבי–שושן על בתנאי שתבואי מאת אריאלה בהלול–דימנד 16 יובל גלעד על הארץ שמעבר להרים מאת ניר ברעם 18 יהודית רונן על המרוקאים מאת דניאל בן סימון 20 דן יהב על פרשת מרדכי שוורץ מאת יוסי ברנע 21 עינת ורצקי על אני לא הכרתי את אנרי קוריאל מאת ראובן מירן 22 רבקה שאול בן צבי על פרשות פתוחות מאת צבי לוז 22 רשימות, מאמרים, שיחות ,1/1 קריאה בשיר - מתי שמואלוף על שיר של אלמוג בהר 6 גיא פרל על שיר של שיימוס הייני 8 אמיר בן פורת, הספרות היפה לא יוצאת עם המשחק היפה 24 שירת הדממה, רפי וייכרט משוחח עם המשורר הארגנטיני הוגו מוחיקה 26 ברכה בן שמאי, חידת החידות, קריאה קוונטית ב״התזמורת" של ש"י עגנון 32 מדורים לפי שעה 4 מאות, רפי וייכרט: גינס 7 הפינה הצרפתית, צביקה שטרנפלד - אנרי מישו: ׳מתחת לפנס שירת ישראל, אילן ברקוביץ׳ על ׳בכיכר השוק׳ של חגית גרוסמן 9 הטורדני של הפחד׳ 15 חצי פינה, רוני סומק - טד יוז, מאנגלית: גלעד מאירי 25 שירה יכולה, עמיר סגל: טור ארליך 36 מצד זה, עמוס לויתן על - ׳מסכת׳ עיר היונה מאת יריב בן אהרון, על ספריהם של צילה חיון ושל אליה ליבוביץ ועוד 42 תיאטרון, מאיה בז׳רנו על "אות קין" בתיאטרון הישראלי האתיופי 50 המלצות עתון 77 שירים יעקב–שי שביט 5 אלמוג בהר 6 שיימוס הייני 8 חגית גרוסמן 9 פבל פטריוט מובשביץ׳ 10 אלי כהן 11 ויטל האוזמן 13 אביבית רווח 17 קובי נסים 19 צביה ליטבסקי 23 הוגו מוחיקה 27 איליה בר זאב 28 רוני אבירם צורף 28 ניסים ברכה 29 אלון מורדוך 29 אלפרד כהן 30 ריטה קוגן 30 גד לוי 31 שרה מלול 31 גלעד חי 35 מיקה הדר 44 אוולין כץ 44 גל ברזילי 45 נועם ויסמן 45 סיפורים בנימין ברסון, מתוך פנטסיית הנודד לארבע ידיים 46 אלה מאיר שמואלי, אחות של ציון 47 שמעון מרמלשטיין, החוחית 48 ביקורת ספרים לילך גליל על חמלת אשת העורב מאת חגית מנדרובסקי 11 גילי חיימוביץ׳ על מערכת הפעלה מאת דפנה שחורי 12 ניקולא אורבך על אם לא היה פה מעקה הייתי עפה מאת סמדר שרת 12 שלמה בסה על לכל התליינים שלום מאת ליאל אלכסנדרה אדמון 14 הדסה וולמן על מקום קטן מאת ג׳מייקה קינקייד 14 Iton 77 Literary Magazine ₪ l 50 2016 ספטמבר-אוגוסט l ו"תשע אלול-אב l 390 גליון כתב עת לספרות ולתרבות First Editor: Jacob Besser Editors: Amit Israeli Gilad, Michael Besser Editorial Secretary: Gila Shaul Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Levitan, Assaf Meydani, Tamar Mishmar, Yuval Paz, Oded Peled, Dorit Peleg, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Jacov Shai Shavit, Rafi Weichert בתמיכת: משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות עיריית תל־אביב יפו - האגף לאמנויות 580073575 מס׳ עמותה 77iton@gmail.com www.iton77.com 67137 א"ת 51208 ד"ת 03 5618271 :טל׳ המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי יד. טקסטים רצוי לשלוח בקובץ וורד, כצרופה. עורכים: מיכאל בסר, עמית ישראלי־גלעד העורך המייסד: יעקב בסר ז"ל רכזת מערכת: גילה שאול מנכ"ל: אדם פרנס חברי המערכת: שמעון בלס, רפי וייכרט, עמוס לויתן, אסף מידני, תמר משמר, ששון סומך, רוני סומק, שלום רצבי, יעקב שי שביט יובל פז, דורית פלג, עודד פלד, רשימות מהתחתית יער המנופים המשתרע מול חלון המערכת מוכיח שהרשויות מראה של מקט קרטון במשרד אדריכלים. שקט, המוני סדרנים דרך בגין–פתח–תקווה. חסרו רק כמה עצי תפוזים כדי להשלים כלא היה בתוך סופ"ש קצר. צומת מעריב עם פס חמרה מטליא את הכל התחיל באוגוסט לפני שנה, הגשר נהרס בקול תרועה ונעלם buisness !mean ופקחים מסבירים כמה קל יהיה להתנהל בשש השנים הבאות. כלל ליד אותו בור חפור, עובד תורן מטאטא אבק מרחבה לא מזוהה צהובים וכתומים, חבושי כובעי "בוב הבנאי," מתוועדים, בדרך בהרבה ממספר המכונות; כמעט תמיד ארבעה פועלים בווסטים ושאר מכונות המשחית שבו, תמיד, אבל תמיד, מספר הפועלים קטן על עשרות הדונמים של מתחם קרליבך על המוני מנופיו/מחפריו לא חצה הולך רגל כשנסע על האין–כביש. בכל פעם שאני מביט סדירה, עוד לא נהרג אף אחד כשחצה את הכביש ואף אופנוע מקץ שנה - עדיין שקט. רעש העבודות כמעט לא נשמע, התנועה ומלאי עוצמה. הטרקטור הצהוב שהסעיר אותך בילדותך נטולת אבל המנופים/מחפרים (שלא זזים) מרשימים: חרגולי פלדה ענקיים שמתכסה אבק מחדש, פעולה מתמשכת ולא נפסקת, זן–בודהיזם. הפרויקטים השאפתניים, מצטנע לו בשקט וחוזר לנבכי הזיכרון. הוא סיפר שנהג מונית בייאושו להגיע לכתובת המדויקת הוריד אתמול שאל אותי עובר אורח באנגלית על כתובת מסוימת באזור. "האורים והתומים" לגבי כל המתרחש בארץ הזאת - נהגי המוניות האבוד, שהחפירות עתידות להימשך לפחות עשר שנים. הנה החפורה, והוא לאות תודה ציטט באוזני את נבואתו של נהג המונית הסברתי לו באנגלית המופתעת שלי איך להגיע אל היעד במציאות אותו ליד המתחם - "אתה בחור צעיר," אמר לו, "לך קצת ברגל." על מרחבי קרליבך, זה לא מסתדר לי, אבל המנופים... יער של בהתחשב בעובדה שארבעה פועלים נראים בכל פעם שאתה משקיף - דבריהם מגיעים אליך גם כשאתה הולך לתומך. עשר שנים... מנופים... הכל ברור! רובוטריקים של שבת!!! מ.ב מכנה "שחיית חמדה." הוא שרוי בשקט עם עצמו, המים "קולות מים רבים" - המתאר אדם שוחה בים, במה שהוא הגיליון הזה פותח במחזור השירים של יעקב–שי שביט - כך יכולים להישמע קולות המים. כך מוחשת קרירות קרירים, השמש גדולה. המים, הים. כך יש מקום להרהוריו שלו עצמו. גיליון זה התכוון לימי סוף הקיץ, בסימן של חופשה, מסעות, נופים התכוון, אך מה שהתקבל: "קולות מים רבים;" קולות - חלקם ואולי גם שמץ שעשוע. חדשים, חלקם ותיקים, חלקם שלא נשמעו זמן רב, והרי הם לפניכם. טד יוז על כדורגל, ושיחה בעקבות ביקור של המשורר הארגנטיני וברוח זו, עוד בגיליון: רשימה על כדורגל בספרות העברית, שיר של בשירה, בסיפורת, במאמר. הוגו מוחיקה בארץ. בימים שלפני ראש השנה, בערמות המכתבים התובעים תשובה "התזמורת" - הסיפור של ש"י עגנון שנידון בגיליון זה, עוסק * ארליך, והתהליך המסתמן בין שני כותבי הטור השבועי חשוב מאין בן אהרן) בשירי עיר היונה מאת אלתרמן ועמיר סגל בטורו של צור ואם בחשבון נפש מדובר, עמוס לויתן עוסק בהרחבה (בעקבות יריב (וחשבון נפש) ובסוגיית התשובה היהודית והאמנות. כמותו בהרהורי הימים האלה - לאן אנו הולכים, ואנה אנו באים. ונסיים בברכת שנה טובה, מרובת קולות יצירה. עמית ישראלי–גלעד, מיכאל בסר גליון 390 שעה לפי 4 יעקב–שי שביט ג. שחיית שחרית קולות מים רבים [עוד עלעול ביומן מתמשך] ַהח ֶׁשְך. ּגֹו ֵני ַלּיֹום. ְמקֹומֹו ֶאת ְמ ַפ ֶּנה ַה ַּל ְי ָלה ִּכ ְמ ַעט ִּכ ְמ ַעט ֵא ֶליָך ֲא ִני ִנ ְׁש ָאב ָהעֹו ֵרג ַּכ ַּנ ַחל ֶאת חֹו ְפָך. ַה ְּמ ַל ֶח ֶכת ָּכרּו ַח א. פרולוג ַע ְכ ָׁשו ֲא ִני ִּפי ָקאסֹו ֶׁשל ַה ַּׂש ְח ָין ֶׁשּנֹו ַל ְד ִּתי ִל ְפ ֵני ְׁש ָנ ַת ִים ַה ַּג ַּפ ִים, ֶא ֶרְך ֶזה ִּת ְסּכּול ֵאי ֶזה ַמ ָּצ ֶעיָך. ַעל ָא ָדם ִמ ַּדת ִמ ְתמֹו ֵדד ַה ְּמ ֻט ָּפׁש ַה ֲחלֹום ִמּתֹוְך ְל ִה ְתעֹו ֵרר ַא ָּתה רֹו ֵג ַע ַה ְּמ ֻח ָּד ִדים ֲע ֵק ֶבי ָה ַעל ְּב ִדי ָר ֵתנּו ְמטֹו ֶפ ֶפת ַה ָּז ָרה ְּכ ֶׁש ָה ִא ָּׁשה ַעד ַק ְפ ִרי ִסין, ֲא ִפּלּו ַא ִּגי ַע ַא ְת ִמיד אּו ַלי ְו ִאם ְמ ֻט ְׁש ֶט ֶׁשת ְּכ ָבר ִהיא ֶׁש ַע ְכ ָׁשו ְועֹוד ְּדמּות ָאז, ַעד ָמקֹום ַו ֲא ִני ְל ֵאי ֶזה ְמ ַמ ֶה ֶרת ִא ָּתן ֶׁש ַּי ַחד ְו ַא ְּת ְּכסּות עֹוְרָך ֶאת ִק ְמ ָעה ָא ִרים ְּכמֹו ָ ּדא ִלי ַּגם אּו ַלי ָׁש ָעה ְל ָפחֹות עֹוד ִליׁשֹן ָּכְך ְו ַח ָּיב ָּכל ָע ֵיף ֻה ֶּל ֶדת ֶונּוס — ֶאת ַל ֲאהּו ָב ִתי ְל ַה ְראֹות ְל ַה ְס ִּפיק ְּכ ֵדי ַה ַּת ְח ִּתית)?( ָּב ִעיר ָלַר ֶּכ ֶבת ֶׁש ֶא ְת ֹּפס מֹו ִנית ִל ְפ ֵני ֵהם. ַה ַּב ִית ֵא ֵלי ַה ַּב ִית ַרק ֵא ֵלי ֲה ֵרי ֶּכ ֶנס)? ּו ְכ ָבר יֹו ֵרד ַל ֶּכ ֶנס ( ֲא ִני? ְל ַה ִּגי ַע ֵמ ֶא ֶמׁש ַה ֶּס ֶרט ִמן ַה ָּצ ִעיר ְו ַה ִּסי ְמ ָּפ ִטי ָה ֲע ָס ִקים ִאיׁש ִעם ֲא ָבל ְמ ִריעֹות, ַה ְּד ָממֹות עֹוד ַמ ְכ ִׁשיר ִּגּלּו ַח ֲא ִפּלּו ִּתיק ֲא ִפּלּו ָל ַק ְח ִּתי ֶׁשֹּלא ְונֹו ָכח ַה ַּב ְי ָתה. ִל ְׂשחֹות ָּפ ַני ָׁשב ְוהֹו ֵפְך ֲא ִני ִמ ָּיד ּו ִמ ְתעֹו ֵרר ֶׁש ֶא ְק ֶנה אֹו ָתם ְל ַה ְח ָל ָפה ּו ִמ ְת ַנ ֵחם ּו ְל ָב ִנים ֵעי ֵני ֶהן רֹו ְׁשפֹות, ַּכ ַּל ְי ָלה ַרק ְׁשחֹרֹות ֵמ ָע ַלי, עֹו ָדן ְל ִצ ִּדי ַו ֲא ִני ָקם ַה ִּת ְסּכּול ְו ַא ְּת ְי ֵׁש ָנה ִעם ְקצּו ִבים ְּב ִמְרָו ִחים ֲע ָנק ִצּפֹו ֵרי ִלי ְׂש ִח ַּית ּבֹ ֶקר טֹו ָבה ּו ֵמ ִכין ְל ַה ְר ִּביץ ַל ָּים ָּכְך ַא ַחר ָלֶר ֶדת ּו ַמ ְח ִליט ַה ְּנ ִחי ָתה ַמ ְסלּו ֵלי ֵע ֶבר ֶאל יֹוְרטֹות ַּדְר ָּכן ָּת ִמיד ְּכמֹו ָׁשחֹר ְו ָח ָזק ֶׁשל ָק ֶפה ּכֹוס ִראׁשֹו ָנה ְמ ֻה ְנ ָּדסֹות ַה ַּט ֶּי ֶלת ַּג ְח ִלי ִלּיֹות ַעל ּו ִמּמּול ַע ְכ ָׁשו ְלמּו ָטב ְּב ִכ ְּס ִאי ְולֹו ֵגם ּו ְמ ַׁשְר ֵּבט ְוחֹו ֵזר ְויֹו ֵׁשב ָּפ ָנ ֵסי ֶהן. ַא ַחת ְּב ַבת ְמ ַכּבֹות ִל ְפנֹות ּבֹ ֶקר ַׁש ָּבת ַה ָּים. ְו ַרק ֵאי ֶזה יֹום ָי ֶפה ַה ָּים הּוא ַמ ְח ְׁשבֹו ַתי ְּב ַמ ְּׁש ֵבי ַה ִּׂשי ַח ְו ַה ִּׂשיג אֹודֹו ָתיו. ַּגם ֲע ָנק קֹו ְד ִרים ְּכלֹו ְנ ָסאֹות ְּכ ֶנ ְג ִּדי ָה ָר ִקי ַע ַקו ָה ִעיר ִּב ְׁש ֵמי ַה ְּנעּו ִצים ב. שרבוט ַּתּמּוז ֶׁשל ִּכּסּו ֵפי ָי ֵר ַח מּול ְל ִאּטֹו ַמְו ִריד ּו ִמ ְת ַא ֵּדם לֹו מּול זֹ ַהר ִראׁשֹו ִני ָה ֲא ָד ָמה ֲא ָבל ַה ַּמ ִים ְק ִרי ִרים ַמ ְצ ִהיב ּו ִמ ְתּבֹו ֵלל ֶׁש ָה ָאדֹם ֵנרֹום ַעד ָּברּו ַח ַה ֻּמ ְק ָּדם, ְוׁשּוב ַּבּבֹ ֶקר ַע ְכ ָׁשו ָק ָרה יֹו ֵתר ֶׁשל ֶג׳ ְקסֹון ּפֹולֹוק. ִצּיּור ֵהד ְּכמֹו ְמ ֻכ ָּנף ֶה ְר ֶמס ִלי ֲא ִני רֹו ֵחף ַה ַּק ְדמֹו ִני ַה ָּים ֶאל ׁשו ַע ְכ ֶאל מֹו ֲע ַדי ּדֹו ֶאה ַלחֹו ָמה ֵמ ֵע ֶבר ֵא ַלי ְּכ ֶׁש ַה ָּצהֹב ּגֹו ֵלׁש ַא ָּתה ַמ ִים ַר ִּבים. ִּד ְמ ַמת ַה ֶּׁש ֶמׁש ַעל ַנ ֲה ַרת ֲא ִני חֹו ֵתר, ִנ ָּׂשא ָׁשב ְוׁשֹו ֶבה אֹו ִתי ִמ ֶּמ ִּני ָּד ָבר ִּכ ִּסי ָת ֶׁש ֵּמעֹו ָלם ֹלא ַה ָּים, ֶאל ַה ִּמ ְׁש ַּת ֶּפ ֶכת ְּב ֶמְר ָח ֶביָך ּו ְמ ַפ ֶּתה ּו ְמצֹו ֵדד ֵאיזֹו ָהאֹור — ֶאל ּתֹוְך ַמ ְמ ִריא ֲא ִני ּו ְכ ָבר ָה ֵא ֶּלה — ַה ַּי ִּמים ְּב ִד ְב ֵרי ַא ַחר ַּדף הֹו ֵפְך ַּדף ָּכמֹו ָה ָה ְי ָתה ֶׁשֹּלא ְׂש ִח ָּיה ֶח ְמ ָּדה! ְׂש ִח ַּית ַה ֶּזה ֶה ָעמֹק ַה ָּכחֹל ְּבׁשּו ֵלי ַה ְּמ ֻׁשְר ָּבט ַה ִח ַּוְר ָין ַה ֶּכ ֶתם ִלי, אוגוסט-ספטמבר 2016 מהחיים בעיני המשורר, הנותר קפוא להביט ילדים, הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה לה כוחות מאגיים או שהפעולה של גידול בה. "פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים/ ראשונות/ ומבחינה זכרים מנקבות.״לאשה קוצצת ציפורניים ראשונות/ סורקת שערות מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות/ הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת סדר בעולם של המשורר. שימו לב לשורת האשה להבחין בין מגדרים והיא מתקינה מההתבוננות הרציפה בה. ביכולתה של יכול להביט ולבטא את הרעיונות שבאים קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק מה שהאשה עושה ביום, וגם לא להיות של הגבר, שעומד בצד, אינו מצליח לעשות בין זכר ונקבה; אך בעיקר נשמע כאן קולו לקצוץ ציפורנים, לסרוק שערות, להבדיל בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, את המשורר עומד מפוחד ומבולבל אל מול האחרונה, המבחינה בין גבר לאשה, מראה את שערו (להפוך אותו לבנה.) והשורה את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק של דג, היא יכולה לפקוח את עיניו, ללמד כשהכל ראשוני, זעיר, כשהעובר עדיין סוג ומבחינה. האשה היא בעלת הכוח, הפעולה. הפעולות הפשוטות–המסתוריות האלה. "והתינוקות ישנים בימים/ ובלילות הם ערים בנו. ב. הוא חוזר דרך המבט בבנו אל תוך תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת של המשורר בזוגתו הוא: א. הופך לסוג של ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שבמבטו עדיין יכולים, ברגע שלאחר הלידה, לחזור רחם, ישנים בימים וערים בלילות. הם שלאחר הלידה מתהפך. הילדים עדיין בזמן הלבנה/ גדלה כקליפת האפונה הירוקה.״הזמן כבר כגרגר האורז/ וזאת שהיתה כשעועית וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת/ גדלו בבטנה/ צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים/ ראשית בצמיחת הזיכרון שהוא דבר נפרד הופך להיות "לוח חלק" ולומד דרך נקודת בעצמם מתארכים ומתרחבים," כשהמשורר כיצד נבנה הזיכרון: כשהתינוקות "צופים בטן האשה כהדהוד של מעשה אהבה. ג. מהמציאות עצמה. הזרע והביצית גדלים והמשורר מפתח סוג לסיפור ג׳ק והאפונים.) ההקבלה בין מעשה האפונה (אפשר להבחין בהומור וברמז משעועית לבנה נהפכה ירוקה כקליפת הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה חדש של משקלים כדי לתפוס את גודלם. לתרבות אל המשכיות הלקוחה מעולם הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע בריאה אנושית לטבע היא מחשבה פגאנית. מה שמחזיר אותנו לקריאה הפרשנית של המזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. —1/1 קריאה בשיר מתכונים מבראשית מגדלת תינוקות בבטנה׳ מאת אלמוג קריאה בשיר ׳בלילות אהובתי, בהר תעודת הזהות ואת החותמת הפואטית של שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכו את ולקרוא את השיר הראשון כמין סמן לשירים אינדיבוק .2016 אני אוהב לפתוח ספרי שירה בתי–הסוהר של אלמוג בהר, בהוצאת זהו השיר הפותח את הספר שירים לאסירי ׳בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה׳, המשורר. השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגו. בן הזוג על בת הזוג. לא מאפשר לנו קריאה כזאת. אפשר לקרוא הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון על ידי הביטוי, ׳בית חרושת של הרחם׳ היה של תינוקות. בכל שיר אחר, הדרך המוצעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה בבית החרושת של הרחם.״השיר נפתח בשעת "בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה/ פותח בהר בנקודת הפוריות, שיש בה גם בבטנה, בבית החרושת [רחם] השירה. כך כמו לומר: בלילות כתיבתי מגדלת שירים את השיר ברובד הפואטי של לידת שירים, של הספר, ואולי בגללה, מציע בהר שירים דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית זוגיות וגם הולדה. מנקודה שיש בה עתיד. הפוריות, היעדר החברה - נוכל לדמיין למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר היא בנגיעה באופק של הולדה, שבה הסוהר. האלטרנטיבה המוצעת כאן לחיים את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו מתוך בית למו ְצאו. לקרוא על השפע הזה ולדמיין בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה לאסירי בתי הסוהר כאקט של תקווה: משהו קטן וטוב. התינוק שהוא סוג של דג ברחם וגם משילה מתקנת איברים, גם מפרידה בין אצבעות קדמוניים״נדמה שהאשה היא האלוהים: גם אצבעות מקרום הדג שדבק בהן/ משילה זנבות ״ובימים היא מתקנת איברים/ מפרידה הידע שלה קדמוני. ובהווה: בימים היא זנבות קדמוניים. היא מעבר לגבולות הזמן, מתחילת האנושות ועד היום. אשה שיש קדמון ופוסטמודרני כאחד, יש לה ידע הזמן הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור עובדת, בלילות הם גדלים. החלוקה ברורה. גליון 390 שלה.״האשה המשולה למלאכת הכתיבה לב/ לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון להצמיד אוזן לתחתיות בטנה/ לזהות לב, ועוד הם ערים בבטנה ]...[ והתינוקות מנסים להעיר הכתיבה: "והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הדרמה, ומעיד שהיה ער בכל המעשה של המשורר מודע. הוא מתעורר כדי לראות את שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. ואילו מבקשת לישון כדי להוליד. למות כדי לחיות, את אהובתי ]...[ והיא אינה מתעוררת." יגדלו - השירים הנולדים בבטנה. המשורר לא מתעוררת ומבקשת לישון. רק כך הם התינוקות מנסים להעיר את האשה, אבל היא הדרמה נכתבת מתוך המשורר הער, הצופה. מוזר היציאה החוצה להביט בבת הזוג, היא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די שלו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם של זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד לבו היכן הלב של השירים. ובכניסתו לתוך בטנה מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע, כניסה פנימה, כדי להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון. בתודעת המשורר זיהוי: הוא מזהה לב של ילד בשתי השורות האחרונות בשיר מתרחש בידו המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת מלאכות מהאשה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד בהיריון שלה.״המטרה של המשורר היא ללמוד לב, ועוד לב/ לזהות כיצד גם לבי מתרחב וגם מזהה את לבו מתרחב עם ההיריון: "לזהות - שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד - שיר אחר, הוא לומד כיצד נראו לבו כילד, כמבוגר, כבן כך, מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בלבו, זוג, באפלה. לא בכדי התהליך נעשה בחשכה, אבל הלב מזוהה ומתרחב מתוך זוגיות, מתוך בלילה, כי אנחנו לא מכירים את לבנו רוב הזמן, כתיבה, מתוך המבט בשתיהן. מתי שמואלוף כמו מתה אבל בתוכה גרגר אורז תופח. היא לישון, לישון.״בת הזוג לא מתעוררת. היא ישנה רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות/ עתה והיא/ מאריכה שנתה/ אומרת ללבה/ עוד שנים שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אינה חוששת, היא אומרת ללבה, ולא למשורר, ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בבטנו, הוא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר התינוקות וכלפי עצמה, ולא כלפי המשורר. היא מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח, ומביט בה כמי שנוגעת בנצח. בכתיבה, צריך להביט על היצירה מתוך ריחוק של השלמה עם כך שלא צריך להיות טוטאלי אל מול הלילה, במובן המטא פואטי. זה גם סוג את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד תפיסת זמן לטווח ארוך - מרגיעה. הם ישרדו לקרות להם משהו כי היא ישנה? והיא - בעלת יצורי לילה, לפעול בזמן שהיא ישנה. האם יכול על כך שהיא מניחה לתינוקות, שהם סוג של נותר פאסיבי, ללא פעלים, ואולי יש בו פחד מול הפאסיביות של המשורר: היא גדלה, והוא והיא, גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת אל מסוים, לתת לה זמן לגדול. "ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה/ ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל, באמצעות במיניות. .3 אנו בונים את ילדותנו באמצעות את ילדותנו בהווה הבוגר באמצעות המבט חומר גדילה, וגם מטפורה לזיכרון. .2 אנו בונים בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם הבית הזה: .1 אנו בונים את ילדותנו מחדש מדדים מתחום אחר. אפשרית, אגדית, פנטסטית, להניח מונחים של שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי ילדיו, את הדרך שבה זוגתו מבינה את הילדּות המשורר להבין את ילדותו; את הילדות של ממחישים שוב ושוב את חוסר היכולת של המדדים של גרגר אורז וקליפת שעועית גדילה. קירות שלייה/ על מחילות רחם.״כעת עולה סוג דפנות של בטן/ מושכים חבלי טבור/ מכים על לוחשים לה מילים בשפות ששכחה/ מלטפים לה "והתינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות/ אהובתו של המשורר. התינוקות מושכים חבלי את אהובתי בלילות." היא לא אהובתם. היא מין קינאה קטנה. "והתינוקות מנסים להעיר של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, היצירה, יכולים להיכנס לרחם מעשה האהבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה פואטית, מטא–ספרותית הופכת למחשבה ולא נותנים לו שפות ששכח. הקריאה המטא הלב; גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים לראות את הקנאה, את התחרות על תשומת ללא פעלים, הוא רק דובר מדווח. כמעט אפשר הופכים פעילים כמוה, ואילו המשורר נותר להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם של האשה, כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים בבית הקודם פורטו הפעולות האינטנסיביות מתעוררים ועומדים בין המשורר לאהובתו. אם המשורר. אם ביום התינוקות ישנים, בלילה הם תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת זה מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של טבור, מכים על קירות השליה ומחילות הרחם. של המשורר עם המוזה, נוכח מבטו של המשורר. "והיא אינה מתעוררת/ גרגר ארז תופח בבטנה אוגוסט-ספטמבר 2016 בפרט - הגילוי והחידוש. גם כאן לעתים המפגש עם הלא מודע בכלל והקולקטיבי נחווה הגילוי כמעשיר את התודעה - —1/1 קריאה בשיר ״שירה כהתגלות העצמי לעצמ״ ֶאת קֹו ִלי ּו ְבתֹוכֹו ֵה ִׁשיבּו ִה ְד ֲהדּו, " ֲא ֵחרֹות ְנ ִק ָּיה" - אך לעתים הוא ֲח ָד ָׁשה, ּו ִזי ָקה כי היינו מעדיפים שיישארו בקרקעית כרוך במפגש עם חומרים מאיימים שייתכן קריאה בשיר ׳הליקון פרטי׳ מאת שיימוס הייני ָׁשם ֵּבין ָה ָּׁשָרְך ְו ָה ֶא ְצ ְּבעֹו ִנּיֹות, הבאר - " ִּכי ִמ ֵהר ַעל ְּפ ֵני ִה ְׁש ַּת ְקפּו ִתי." ַע ְכ ְּברֹוׁש השיר ׳הליקון פרטי׳ פותח את אוסף תרגומי השירים והמסות פרי עטו של היני הפסקת אש, הבית האחרון הוא המעניין ביותר מן במפגש עם בארות, מחליפה יכולתו של ילד אל הלא מודע, המתעוררת בקלות כעולים מן הבאר. את זיקתו הטבעית של אותם חומרים בלתי מודעים שבעבר נחוו לדרכו של היני הבוגר להישאר במגע עם ההיבט הארס פואטי. היצירה הופכת והיא המאפשרת אותו מפגש עם חומר משורר להתבונן בבארותיו הפנימיות, בלתי מודע שהמילים נותנות לו הד. בספר הפסקת אש מופיעות גם כמה מסות - ׳חפירה׳ ואף מביא כמה שורות מתוכו בעקבות כתיבת אחד משיריו המוקדמים מתייחס היני בהרחבה אל תובנותיו שכתב היני. באחת מהן, " ִמרגש למילים," של למידה פרסונלית. על פי מילון הסמלים מן הלא מודע עם החשיפה לסמל, גם ללא תהליך קולקטיבית. תחושת משמעות זאת עשויה לעלות יהיה אובייקט או צורה הטעונים במשמעות בו - הבאר. על פי הגישה היונגיאנית, סמל עצמו, אבקש להתמקד בסמל המרכזי המופיע את מקורות יצירתו. עוד לפני שנעמיק בשיר ללמוד משמו ומן הבית האחרון, היני חושף בו לפתוח בו את קובץ השירים כולו - כפי שניתן שיר מוקדם של היני, ולא בכדי בחרו העורכים ואריאל זינדר (הקיבוץ המאוחד .)2016 זהו שראה אור זה עתה בתרגומם של ליאור שטרנברג חוזרת של אותן משמעויות לאורך ההיסטוריה - המציע פירושים לסמלים על בסיס הישנות של דה–וריז 2004( Vries De & Vries )De ַּתּפּו ֵחי– ָה ֲא ָד ָמה, ְר ַקב ֶׁשל ַה ַּקר - " ָהֵרי ַח הַ ְּט ִפי ָחה הַּבֹו ֶס ֶסת/ ַּב ָּכבּול הַ ֻּב ִּצי, הַ ִחּתּו ִכים ַח ִּיים ְּב ָׁשָר ִׁשים ַה ַּל ַהב/ ֶׁשל ַה ְּק ָצִרים ִמ ְתעֹוְרִרים ְּבָרא ִׁשי/. ַאְך ֵאין ִא ִּתי ֵאת ָל ֶל ֶכת ָה ֶא ְצ ַּבע ֵּבין ֹו ֶהם. / ְּכ ֲא ָנ ִׁשים ְּב ִע ְקבֹות ֶה ָע ֶבה/. ּובֹו ָה ֵעט ָנח ָי ִדי/ ֶׁשל ְו ָה ֲאגּו ָדל .)118 עמ׳( "ֹּפר ְח ֶא יש דמיון ניכר בין ׳חפירה׳ לבין ׳הליקון פרטי׳, ובין המשמעות שמייחס היני ל׳חפירה׳ לומר כי ׳חפירה׳ מתאר את חפירת הבאר שאל הדבר כמה שמוביל אל הכתיבה. בפשטות, ניתן חיים מתעוררים בראשי" - ובשניהם מתואר האדמה למפגש עם העולם הפנימי - "שורשים בשניהם הופך המפגש עם מה שמתחת לפני לבין הפרשנות שהצעתי ל׳הליקון פרטי׳. שהתעוררה בי משעלה בידי לתת להם שמות הדבר היו אמיתיים, אך חשוב מזה, ההתרגשות אל תוך החיים הממשיים. העובדות והפנים של מהות השירה: "הרגשתי שהצלחתי לכרות פיר כתיבת ׳חפירה׳ אפשרה לו לראשונה מפגש עם מעמקיה מתבונן היני ב׳הליקון פרטי׳. לתחושתו, את חווית המפגש המעורר ומרחיב התודעה עם או קולקטיבי,) וחוויית המפגש איתם הדהדה בתקופות מאוחרות יותר כ׳לא מודע׳ (פרסונלי חיות נסתרים מעין הדהדו גם מה שהומשג יונג וממשיכי דרכו טענו כי כל אותם מקורות מאיימות כתוצאה ממפגש עם הבלתי מוכר התרגשות ועונג, אך חלקן כרוכות בתחושות חושניות ויצירתיות שונות. חלקן מעוררות יצירותיו. מגעיו עם הלא מודע מניבים התנסויות הלא מודע - זיקה ההופכת ברבות הימים למקור כמייצגת את זיקתו המתמשכת של היני אל נשוב אל השיר. אבקש להתמקד בסמל הבאר עולמנו הפנימי. אלו. לדבריהם, ניתן להניח אילו תחושות פנימיות אחר תהליך היטענות סמל הבאר במשמעויות 2010( Martin & ,)Ronnberg מנסים להתחקות האלוהי של המעמקים." במילון סמלים נוסף מייצגת אמת, התבוננות אל הנשמה ואל "הידע של התרבות האנושית - הסתכלות אל תוך באר העניקה לי מין אי–אכפתיות ומין ביטחון" (עמ׳ ֶׁש ָּכל ָּכְך ַעד ָּכל וידוע. לדוגמה, השורה - " ֲע ֻמ ָּקה עוררו מעיינות בבני האדם הקדמונים: מים .)118 וכך הוא כותב בפתח המסה - "שירה ָּבּה ֹלא הֹו ִפי ָעה" - מתארת, לדעתי, ִה ְׁש ַּת ְּקפּות מתוקים, מקור חיוני של חיּות, פורצים ממקור לשבר–החרס הקבור חשיבות שאינה מתמעטת ואותנטיות של ממצאים ארכיאולוגיים, שם יש לעצמה; שירים כאיברים ברצף, שיש להם הילה כהתגלות העצמי לעצמי, כהשבה של התרבות מצב שבו נחשפת התודעה למעמקים האין– את התודעה האישית - אין בבואה המסמנת את סופיים של הלא מודע באופן המבטל או בולע, היחס בין הלא מודע האין סופי לבין האגו המוכר. נעלם המסתתר מתחת לאדמה המוכרת. מכאן המגיע ממקורות נסתרים מעין (דוגמה לדבר ניתן מקודשים, מקום התגלות ומפגש עם כוח חיות ניתן גם לשער מדוע הפכו מעיינות למקומות בשל חשיבות העיר הקבורה; שירה כחפירה, ְל ַקְר ָק ִעית" ָס ּוְך ְל ָבנֹות ִר ֲחפּו גם התיאור " ָּפ ִנים לראות במעיינות אגניפה והיפוקריני, הנזכרים התרבות לעצמה׳. זהו מעבר הנשען, לדעתי, על היני בין ׳התגלות העצמי לעצמי׳, לבין ׳השבת (עמ׳ .)117 מרתק במיוחד המעבר הטבעי שעושה חפירה של ממצאים, שמתגלים לבסוף כצמחים" של היני, המוכרת לו, כי אם השתקפות של איזו מעורר תחושה דומה: זו אינה בבואתו האישית בבית השלישי מתוארים היבטים מרכזיים של מהות בלתי מודעת המשתקפת בעומק מי הבאר. במיתולוגיה היוונית כמעיינות שמהם שתו שלא כמו מעיין, מייצגת גם מאמץ אנושי מודע המוזות השוכנות במרומי ההר, ׳הליקון׳.) באר, ומכוון, בניסיון ליצור קשר עם כוח החיות הזה. גליון 390 חבוי וממשי, כשרון תיווך בין המקור הנעלם והקהילה, הרוצה שמקור זה ישפיע ויזרום" (עמ׳ .)124 גיא פרל De Vries, A. & De Vries, A. )2004(. Elsevier׳s dictionary of symbols and imagery. Elsevier. Ronnberg, A. & Martin, K. )2010(. The book of symbols - Reflections on archetypal images. Cologne: Taschen. לסמל הבאר. מלאכה הנה "מה שאתה יכול ללמוד ללמוד את המלאכה פירושו ללמוד לסובב את משירה אחרת. מלאכה היא היכולת לעשות ]...[ ולפלוש אל תחומו של שאין לו ביטוי מילולי" דרכים לחרוג מהגבולות הקוגנטיביים הרגילים ליצירת מגע עם הלא מודע: "היא קשורה בגילוי טכניקה, לעומת זאת, מתאר היני כפיתוח היכולת הגלגל המוריד את הדלי לבאר השירה" (עמ׳ .)123 לאיתור בארות) ומדגיש, שוב, את תפקידם מתאר היני כ׳הו ֵבר מים׳ (בעל כישורים מיסטיים (עמ׳ .)123 את המשורר בעל ׳הטכניקה הטהורה׳ החברתי והתרבותי של המשורר או המשוררת - "זוהי מתת, היכולת להימצא במגע עם מה שישנו, חוויית מגע עם השכבה הקולקטיבית בלא מודע. הוא חופר אל תוכו ומגיע אל ערש התרבות המשורר אינו עוסק רק בהעלאת תכניו הפרטיים; מקביל, לדעתי, לתפקידם החברתי ותרבותי של תיאורו של היני את תפקיד המשורר או המשוררת האנושית ומוצא שם חומר ממשי וחי. זאת ועוד, חלק מתפקידם של האחרונים הנו להעלות את הנביא השמאן או הכוהן בתרבויות הקדומות. לתאר מהן ׳מלאכה׳ ו׳טכניקה׳ הוא שב ונדרש בין ׳מלאכה׳ לבין ׳טכניקה׳ בכתיבת שירה. כדי התרבות לעצמה׳. בהמשך המסה, מבחין היני ולהופכו לנחלת הכלל; כך הם ׳משיבים את החומר הקולקטיבי הנסתר מעין אל פני השטח, בכיכר השוק / חגית גרוסמן ַהְר ִלי ָּד ִוידסֹון, ְּב ֵצל ַהּׁשּוק, ְּב ִכ ַּכר ִסי ַגְר ָיה, יֹו ֵׁשב ֵיׁשּו ּומ ַע ֵּׁשן ַה ְמ ֻׁש ָּג ִעים. ְּב ֵבית ֶאת ָי ָמיו ׁשֹו ֵכ ַח השיר ׳בכיכר השוק׳ לקוח מתוך ספר השירים רעד העיר מאת המשוררת והסופרת חגית גרוסמן (ילידת ,1976 ראשון לציון, תל אביב,) שהוא ספר השירים ָל ָבן, ִמ ֶּק ַמח ַל ְח ָמ ִנּיֹות ְּגדֹולֹות ְמ ַכְר ֵסם השלישי שלה ,2013( הוצאת קשב לשירה, עמ׳ .)25 לאחרונה אני קורא לא מעט ַה ְּפ ִרי. ִמן ַה ְי ֵׁשר ִלימֹון ִמיץ לֹו ֵגם בספרי הברית החדשה והשיר הזה הדהד לי אותם, מן הסתם. מעבר לכך שמדובר ְצ ָלב? ִעם ֵא ָליו ִאם ָנבֹוא ַמה ִּי ְק ֶרה בשיר נהדר שנכתב בידי משוררת אמיתית, מעניין לבחון אותו ואת המשמעויות ַה ְּל ָח ִמים, ֵּבין ּדּוכ ֵני ַא ֲח ָריו ָנרּוץ העולות מתוכו. קודם כל הכותרת: בכיכר השוק. מצד אחד כיכר, מקום מרכזי, ַעל ַג׳ ֶּב ָטה. ֶאת ָּדמֹו ִנ ְמ ַרח מצד שני שוק, מקום אולי שולי בתוך העיר. סוף השיר, בהקשר הזה, יכול להזכיר ָה ֲא ֻד ָּמה. ְס ִביב ְּג ִלי ָמתֹו ִמ ְת ַק ֵהל ַס ְפ ָק ִנים ְק ַהל לנו למשל את דמותו של בומבה צור החופרת את תעלת בלאומילך בסרטו הנודע של אפרים קישון .)1969( העיר, בהקשר של הספר הזה, וגם בהקשר של ספר ָלרּו ַח. ָּפרּוץ ַה ָּׂש ִעיר ָח ֵזהּו השירים הקודם של גרוסמן, לווייתני האפר ,2010( הוצאת קשב לשירה,) היא ָל ָבן, ַעל ַקְרטֹון הּוא ּכֹו ֵתב בדרך כלל תל אביב. גם לכך יש חשיבות בקריאת השיר. הדוברת בשיר משתמשת ֲח ָד ִׁשים. ֶע ְׂש ִרים ִּד ְּברֹות בגוף ראשון רבים (אנחנו) אבל איזה מין אנחנו זה? קודם כל זה לא בהכרח אנחנו ַה ִּמ ְד ָר ָכה ַעל ְמרּוחֹות ָּפ ָניו חומל, אולי זה שהיינו מצפים כי יהיה הטבעי ביותר כאשר אמן מסתכל על ֶח ְמ ָלה! ַהּזֹו ֵעק: ֶׁש ֶלט חּוצֹות ַעל קבצן ברחוב, למשל. זה אנחנו כועס, אולי אפילו מתאכזר. השאלה היא כלפי מי מופנית הביקורת כאן? כלפי נביא הזעם, ישו החדש או כלפי החברה שצולבת ָאבֹו ָקדֹו ִעם ָע ָליו הּוא יֹו ֵׁשב אותו במבטיה, בנהנתנות המהוגנת שלה? נדמה לי שהשיר מכריע בשאלה הזאת. ֲא ֻדּמֹות. ְו ִסי ַגְריֹות MARLBORO הוא מתאר את ישו החדש מתוך אמפתיה גדולה, מתוך תשוקה "(חזהו השעיר ֶה ָח ָדׁש? ְל ֵיׁשּו ַמה ַּנ ֲע ֶׂשה פרוץ לרוח;" הוא "לוגם מיץ לימון הישר מן הפרי,)" ומנגד הוא מתבונן כלפי ֹנא ַכל אֹותֹו? ֵאיְך נהנתנית יתר על המידה, יש לה דוכני לחמים, יש לה לחם ג׳בטה. היא לא מקבלת החברה השיפוטית במבט מוכיח: החברה הסובבת את נביא הזעם היא חברה אל תוכה את ה"משוגעים." אולי היא מנסה לנרמל אותם באמצעות הקפיטליזם, ֶאת ָּדמֹו? ִל ְב ָׂשרֹו? ַמה ַּנ ֲע ֶׂשה ֵאיְך ִנ ְׁש ֶּתה האמריקניזציה, אופנוע ההרלי דוידסון, סיגריות המרלבורו, ואולי היא מאוימת ַהּׁשּוק ְּב ִכ ָּכר ַלּיֹו ֵׁשב ַמה ַנ ֲע ֶׂשה מפניהם, דרי הרחוב שבכוחם להיהפך לנביאי זעם או לישואים חדשים שיובילו ַּת ָּנ" ִכי ִעם ִר ָּׁשיֹון ְּכמֹו ּדֹב ֶׁש ָּמ ָצא ּכֹ ַח . ִאיׁש את החברה לדרך חדשה, מהוגנת פחות, מסתפקת במועט, טבעית יותר. ָה ֲעלּו ִבים. ֶאת ֵא ָליו ְמ ַמ ְג ֵנט ְמ ֻׁש ָּגע ֶׁש ָּמ ָצא אֹו ּכֹ ַח ָה ִעיר ְּב ֶמְר ַּכז ֹּפר ַל ְח רֹו ֶצה ֲח ָד ָׁשה. ָּדת אוגוסט-ספטמבר 2016 פבל פטריוט מובשביץ׳ ֵּבי ָצה ַעל ַהּדֹו ֵגר * ָא ָדם ַה ֵּלב ֵיׁש ְּבתֹוְך ְצמּו ִדים * ֲח ַדר יֹום– ֻה ֶּל ֶדת ָּכל ְּב ִת ְק ַרת ַעל עֹו ָלם ַהּדֹו ֵגר ָא ָדם ֵּבי ָצה ֵיׁש ְּבתֹוְך ָא ָדם ֶה ְליּום ְו ֵלב ָּבלֹון ֵע ָצה ְמ ַח ֵּפׂש הּוא ָא ָדם ָּבעֹו ָלם ֵיׁש ֶׁש ָע ַזב ַעל ֶזה ִמ ָּגבֹו ַּה ַמ ִּבי ִטים ְׁש ֵני ֶהם ֻּכ ָּלן ֶאת ֶׁש ָּב ָרא ַה ְּיקּום ְּבתֹוכֹו ֶׁש ַּב ַּכ ָּו ָנה ֶׁש ְּב ָטעּות ְו ֶזה ֶזה ְל ַצד ֶזה ֶזה ֶׁשל ָי ֵר ַח ֵמאֹורֹו ַה ִּנ ְכ ָּתב ְו ַה ְּׁש ִביל ֵמ ַה ֶח ֶדר ָל ֵצאת ַמ ְצ ִלי ִחים ְוֹלא ֶח ֶדר ׁשֹו ֵמם ְלתֹוְך ֶׁש ַּמ ִּביט ֵמ ַחּלֹון ֵּבי ֵני ֶהם ֵיׁש אֹו ֵר ַח? ַה ִּקירֹות ֲה ֵי ְדעּו ֵהם ֶׁש ֵהם ּבֹו ְוהּוא ְּכ ֶא ְגרֹוף ֶׁש ִּלּבֹו במותי ַּב ָּׁשלֹום. ִמ ְׁש ָּכ ִבי ַעל ָאנּו ַח ְּבמֹו ִתי ֹלא ֶל ֱאסֹף ּכֹחֹות ּו ְב ִדידּות, * ַמ ְק ִּדיׁש ֲא ִני ַח ַּיי ָּכל ֶאת ְל ַמ ֲע ֶׂשה ְּב ַע ְק ָׁשנּות, ְס ִבי ִבי ְו ִל ְרעֹד ָּב ֲא ָד ָמה ְל ֵה ָא ֵחז ִמ ְת ַּכ ֵּון ֲא ִני ֶׁש ָה ֵע ִצים ִלי ָא ְמרּו ָּבּבּו ִנים ְט ִריליֹון ַה ַח ִּיים ֶאת ִמ ֶּמ ִּני ְל ַס ֵּבן ִּכ ְמ ַנ ֶּסה ִל ְרעֹד, ׁשּוב ָוׁשּוב ַעל ּפּו ִפים ָל ֶׁש ֶבת ִלי ִלי ְו ֶׁש ָע ִדיף ֹלא נֹו ֲעדּו ֵמהָ ֶר ֶחם ְלהִ ָּמ ֵלט ִעם ִל ְׁשּתֹות צּוף ָהרּו ַח ֶאת ֵמ ָע ַלי ַל ֲהדֹף ַק ִּׁשית. ָה ַא ֲה ָבה ַה ֵּמ ִתים ְו ֶאת ֶאת ְּכ ֶׁש ַּמ ְל ָא ִכים ָי ִעירּו ָּכמֹוָך, ָל ֲא ָנ ִׁשים ָה ִע ְב ִרית ֹלא נֹו ֲע ָדה ֶׁש ֲא ִני עֹו ָלם. ַל ְחׁשֹב ִי ְטעּו ַּד ֵּבר רּו ִסית ִל ְכלּו ִכית ַּב ֶּד ֶרְך — ָנ ְפלּו ַה ַּנ ֲע ַל ִים ְּב ִע ְּק ֵבי ְזכּו ִכית ַצ ַעד עֹוד חורף... ְמ ֻנ ָּפ ִחים. ַהּבֹו ִסים ְׁשקּו ָפה, ַה ִּת ְק ָרה ַּפ ִחים: ְל ַיד ָּבחּור ׁשֹו ֵרק עֹוד ְס ָת ִוי ֵעץ מּול ַּת ַע ְצ ִרי! ַמא ִמי ֵהיי ָע ִלים ְו ָא ָדם ּתֹו ֶהה ָמ ָצא ִתי רּו ַח חֹו ֶמ ֶדת ָא ִחי ֲה ִכי ָא ִחי, ֲא ִני ָּכ ֶזה, ֲא ִני ֹלא ( ֲע ַד ִין ּתֹו ִהים) ַא ָּנ ִסים ַה ְּג ָב ִרים ָּכל ָּפ ָנ ִסים, ַל ְי ָלה ֶזה ַאּלֹון ָי ֶפה ֶׁשהּוא ִל ְטעֹות ָלּה ַה ֵּכי ַצד ִי ְגרֹם ֶאת ֶזה ׁשּוב ְל ַה ִּגיד ִלי — ֵּתן ִהיא. ֶאת ֵז ֶכר ֵמ ָע ָליו ְו ִל ְקרֹ ַע ַא ָּנ ִסים, ֵהם ְּג ָב ִרים. ַה ְּג ָב ִרים ָה ַא ָּנ ִסים ָּכל ָּכל ֹלא ֲא ָבל ְמ ַס ְּכ ִנים ַס ִּכי ִנים, ָּב ְרחֹובֹות שוב ְצ ָד ִדי. ַחד ִמ ְר ָּדף ַל ְי ָלה הּוא ָּכל ַמ ִים עֹומ ִדים ְּכמֹו ַח ִּיים ַהּבֹ ֶקר ֶׁש ֶמׁש ֶאת ִּכ ָּסה ַהחֹ ֶׁשְך ׁשּוב ַמ ָּד ִדים ֵּבין ְמ ַד ִּדים ֲא ַנ ְחנּו ֶה ָח ָלל ִּפ ְצ ֵעי ֶאת ְּב ַרּכּות ְמ ַל ֵּטף הֹול ִכים ְו ִנ ְׁש ָּד ִדים, הֹול ִכים ּו ִמ ְת ַּב ְּג ִרים ָה ֹא ֶׁשר ַעל ֶׁש ִּנ ְׁש ַּפְך ָח ָלב ַעל לֹו ֵחׁש: ֹלא ּבֹו ִכים ְמ ַל ְּמ ִדים קֹו ִפים ֶׁש ְּנ ָח ִׁשים ִל ְמ ִציאּות ְמ ֻע ְר ָּפל ְּב ָצ ִעיף ַצ ָּוא ָרּה ְמ ַכ ֶּסה ָה ֵע ִצים. ַעל ְל ַט ֵּפס ֵאיְך ַהחֹ ֶׁשְך ַעל ֶׁשּבֹו ֶהה ַה ָּגרֹון ְו ֶנ ְח ָנק ָע ָנן ֶׁשל ְּב ַר ְחמֹו ְצ ָב ִעים ֶק ֶׁשת ְּבקֹ ִׁשי ַההֹו ֵלְך ׁשּוב ָל ָא ָדם ַמ ְז ִּכיר פבל פטריוט מובשביץ׳ - משורר, אם.סי וסופר ַעל רֹא ָׁשּה ְו ָע ָליו ֹּפל ֶׁש ַה ֶּג ֶׁשם ִי גליון 390 אלי כהן אלנבי ארבעים ַא ְּת ֹלא רֹו ָצה יש לילה קטן בכל אחת מאיתנו חגית מנדרובסקי: חמלת אשת העורב, עמ׳ 73 ,2016 "אות צור" הוצאת "איך נולדת משוררת מבטן אדמתה," פותחת חגית ֵּכן רֹו ָצה ַא ְּת מנדרובסקי בשאלה הרטורית את ספרה הראשון, בשיר ׳לידה׳, ועונה מיד: "ממעבה השאול נובטת ְׁשתּו ָיה ְק ָצת ְמ ִבי ָנה ַא ְּת ֹלא העורב מבקש להכריז כי הלידה היא הראשית, וכי מילה, ועוד מילה". ספר שיריה חמלת אשת ְמ ַׁש ֶּנה לֹו. ֶזה ֹלא חייה החלו מרגע לידתה כמשוררת, מרגע הנביטה של המילים מתוכה. ְל ַמ ֲע ֵנְך. ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲעׂשֹות ָּד ָבר תחתיה/ ולפתע נקברה היא תחתי". גם בשיר ׳כאב׳ "מנבכי תרדמה כמו מרחם," הפרח פורח "מתוך לידת המשוררת היא פיזית ממש: השמש זורחת ְל ַה ְמ ִׁשיְך ֶאת ֶׁשּלֹו, ְמ ֻת ְכ ָנת ַה ִּמ ְט ָען ִל ְסחֹב ִל ְפרֹק. "דבר לא גדל מלבד הצער," היא כותבת בשיר הובלתי אני אותך לדמם כחיה שחוטה, ניתזת". שינה "כדי שאתרוקן," ו"שנים רבות לא חלפו וכבר מובילה את ילדתה הקטנה באמצע הלילה מתוך מתארת הדוברת חלופת תפקידים מצמררת: האם היפה ׳השתקפות׳, המיטיב לתאר זאת, ומסכמת: ביעותיו," היד מושטת "מתהומות הלב, מלטפת המילים לא רק לרפא אלא אף לצקת בגוף תשוקה הכאב הפיזי באמצעות מילותיה. ובכוחן של המגיחה מתוך בטנה שלה מבקשת לרפא את אכזריות ואלימות - נושא הגוף הזה, והמשוררת נפש להפיס מגלב". הרבה כאב, ואף יותר מזה, That׳s the deal baby Take it or leave it But remember It׳s just business וצבע, אינם חסים על הקורא, והמשוררת אינה "יד הופכת יד. הנה פניה/. פני.״התיאורים עזי מבע כזו או אחרת ולהקל על העומס, אך נדמה כי כפי רגע אחד קודם לכן, לוותר על מטאפורה יפה נשאלת השאלה אם לא כדאי לעצור את השיר השירים עמוסים באינטנסיביות ססגונית, לפעמים חוסכת במילים כדי לתאר את הפיצול והפלצות. לחיים, לאלו הנכתבים ולאלו הנחיים. סוקרטס כי הארוס הוא מושג אינטנציונלי, מכוון של אפלטון בין אליטת גברי יוון העתיקה, אומר בדיון על מהות התשוקה, הנערך ב"המשתה" אותו על הארוס, ונוטע אותה בדיון הגברי משום סוקרטס מספר על דיוטימה, האשה שלימדה לדבר מה, מצוי בהשתוקקות מתמדת אל האחר. ַאְר ָּב ִעים. ְּב ָא ֶל ְנ ִּבי ַאף ֶּג ֶבר ֹלא ָקם שמאורעות חייה עלו על גדותיה, כך מוכרחה שלדידו, רק אשה שבכוחה ללדת יכולה להבין את ַאף ֶּג ֶבר ֹלא ָקם. ָׁשעֹות ַאְר ַּבע הדוברת להציף גם את קוראיה. אין לה דרך אחרת תשוקת האדם לחיים וליצירה - התשובה לסופיות ַמ ְא ִּדים. ָּכאן ֶזה ֹלא הקשה, המצולק והכואב. היא מודה בכך ומכריזה מאשר לומר את עצמה כאשר היא גדושה בעברה הטרגית של קיומנו. התשוקה והארוס מלווים את ספרה של מנדרובסקי ַאְר ָּב ִעים. ָא ֶל ְנ ִּבי ָּכאן ֶזה בשיר ׳פרא׳ החותם את הספר: "כעת נשבר הענן לכל אורכו, תוך התייחסות מתמדת לחסר ולנעדר. ְּג ָב ִרים ֹלא ָק ִמים. זאת מנדרובסקי: "על גדות נהר המוות/ נעורה בת מחייה אותה ואת נפשה. או כפי שהיטיבה לתאר זו שמסוגלת להבין ללבה, ובאותה תנועה ממש אין דרך טובה מלתאר זאת אלא בשירה היפהפה חיים". "לילה מתוק ורך," שראוי להביאו בשלמותו: טווסות זהב לאור הנר, מי יוכל להן? על גדות נהר המוות פי באר נושק לשפת תהום. נעורה בת החיים. גביעי פרחים נוטפים. הצוף מתנהל לאט, עדין כשריגים. יש לילה קטן בכל אחת מאיתנו, לילה מתוק ורך. לילך גליל בדמותה של אשת העורב. אמנים רבים השתמשו הפרא לשרוד, אם רצונן לחיות.״החמלה מופיעה מילותי נולדות, ואיני/ שם עבורן/. על חיות הגדול. הלב לה המצפן/... בג׳ונגל סבוך ומיוזע ורוחי עזה. סערה/ מטלטלת את הנפש/ בים מחוץ לגרעין היותו של האני. הוא שולח זרועות כי אם שרוי בהתכוונות אל האחר/ת, מופנה אל "שתיים. נפרדות". הארוס, כאמור, איננו אימננטי רועד אותך בי" כותבת מנדרובסקי בשירה היפה אנו אחת/, אנחנו שתיים. נפרדות/... אלוהים הדוברת עצמה, וזאת משום שהיא נפרדת: "אין היא האהוב, לפעמים גם האהובה. אך אין היא שלא היתה, דמותה לובשת ופושטת צורה, לעתים חורים, תרה/ בעלטה". אשת העורב הופכת לאם המטלטל "עור," אשר מותיר את הדוברת "פעורת החיים, זה שקורע בהם פיסות, כפי שמתואר בשיר נשואות לשאול, לקיום המורבידי, זה שנוגע בקצה להבין לנפשה ולנחמה, שהרי גם היא וגם הדוברת ולקוראיה. אשת העורב מכולם היא זו שיכולה המוות בתור תקווה שהיא בוחרת להעניק לעצמה מעניין שמנדרובסקי בוחרת דווקא בזוגתו של בעורבים כסמל לכוחות השחור ומבשרי המוות. לעבר אותה ישות, אשת העורב הסמוכה למוות, ויש הרבה מאוד מאלה; האם שלא היתה, נוכחותה הנעדרת, מותה וגם מותו של האב. המשוררת הופיע בור, אשר "לימים עלו וטיפסו מתוכו סרטני בוכות;" רחמה של האם נעקר מתוכה ובמקומו בה מן הצד: "אין צורך לקצץ בצל. אנחנו פשוט האם קצצה בצל על מנת לבכות, והבת צפתה פורשת בפני קוראיה את סיפורה הכואב והמדמם. ולהנץ. המילים נולדות מתוך ההיעדר הזה, מתוך בסיסי: הזרע "מאס להיחבא," הוא מבקש לנבוט והאשה כותבת "מן הקרום שנבתק." התהליך הוא הדיכאון." הילדה אומרת "את ששנים שתק," לאם" בשיר ׳בלי מרפקים׳,) עד כי אין לדעת מי שהופכת לבת "(נולדתי קטנה/... עד שהייתי לי בתוכה, את כאבה, את ייסוריה. הבת הופכת לאם שנולדה מתוך האם, אך גם מכילה את אמה הם החזקים בספר. השתיים שלובות זו בזו; הבת יותר מכך; הילדה שהיתה אמה. שירי האם והבת עצמה אין בור, אלא ילדה. הילדה שהיא. ואף הריפוי מופיע כאשר בתוך רחמה של הדוברת הבורות והחורים. מתה, משהו בי קפא/. עשרים ואחת שנים נקברתי מבטא זאת בעוצמה רבה כבר בתחילתו: "כשאמי נולדה ממי, מי יולדת את מי. השיר ׳עד שאמצא׳ אוגוסט-ספטמבר 2016 אבן ֶא ֶבן ָה ֶע ֶצב ָּכל ָּכְך ְּגדֹו ָלה ּו ְכ ֵב ָדה עוד מתחילת כתיבתה ומעניין להתחקות אחר אלו מוטיבים שמלווים את שירתה של שחורי מחכה׳, אחד השירים היפים והמרכזיים בספר. השבר וחלומו דפנה שחורי: מערכת הפעלה, הוצאת ַמ ְח ִלי ָטה ַל ֲעלֹות ַל ָּׁש ֵכן ּו ְל ַב ֵּקׁש ֶׁש ֲא ִני התפתחותם פה. בנוסף, ניתן למצוא הכפלה ַמ ֶּׁשהּו ֶׁש ַּי ְפ ִעיל ֶאת ְזרֹועֹו ָתיו ַה ֲחסֹונֹות הּוא ׁשֹו ֵאל ִּב ְפ ִלי ָאה ִאם ֹלא ִא ְכ ַּפת ִלי ִל ְׁשּבֹר ִוי ַד ְר ֵּדר אֹו ָתּה ְל ַמ ָּטה ַו ֲא ִני עֹו ָנה לֹו: ַעל אַ ֲח ָריּו ִתי ָע ַלי ְו ִנ ְׁש ֶּכ ֶבת השימוש השונות שהשפה יכולה לייחס להן, בין טבעות, אשר הכותבת מרפרפת באפשרויות של איברים, כמו בשיר ׳לשון׳, וגם עצמים כגון עם זו הטבעת החלודה על אצבעה בשיר ׳מציאה׳ המתייחסות לטבעות-העיגולים השחורים סביב (עמ׳ )32 או אלו שבשיר ׳טבעות׳ (עמ׳ )13 לעיניים, שהופכות את הראייה עצמה לכפולה: עמ׳ 75 ,2015 פרדס שחורי, מערכת הפעלה. פשוט כי רבים מהשירים שם פשוט ומטעה יש לספרה האחרון של דפנה קריאת השירים הלא קלים לעיכול לקוראים, ואני כותרת לא פשוטה כשצוללים לרבדיה במהלך מערכת הפעלת מחשב. מטעה, היות שזו בעצם באמת מתייחסים למערכת הפעלה כפשוטה, ַּגם אֲ ִני ֶׁש ִה ְת ָר ֵאינּו/ ֵמאָז ָהאַ ֲחרֹו ָנה ַה ָּׁש ָנה " ַּב ֲח ִצי מניחה שגם למשוררת. יתרה מזו, הקריאה בספר ְׁש ֵּתי ַט ָּבעֹות/ ֵמ ָאז ֲא ִני רֹו ָאה ָּכפּול הֹו ַס ְפ ִּתי ְל ֵעי ַני/ מבהירה שלא ברור מי פה מפעיל את מי, שחורי ומשהו אישי: אני סבורה כי השירים של דפנה ֶׁשּמֹו ֶס ֶרת ָה ֲאחֹו ִרית/ זֹו ַה ִּמ ְתּבֹו ֵנן ֵעין ּו ְמ ֻכ ָּפל/ ְו ֶאת את מערכת ההפעלה, או שמא, למרות שזו היא ושלי מקיימים דיאלוג משום שהם נפגשים ֹו ִני, ָע ַצ ְמ ִּתי/ ."--- ִמ ֵּדי ַּפ ַעם ד"ש ַא ְל שהגתה אותה, היא גם זו המופעלת על ידה. באותם צמתים, בפנייה ימינה לחיי הפרוורים, בפניה שמאלה, הרחק מהדשא של השכן, קרוב שחיים מהוגנים ונורמטיביים נבנים עליהם יותר לחורים האפלים, חורי ביוב או אולי ערווה, ומשתיקים. גילי חיימוביץ׳ לקפוץ ולהישאר בחיים עפה, הוצאת ספרי עיתון 77 ,2016 91 סמדר שרת: אם לא היה פה מעקה הייתי עמ׳ היה פה מעקה הייתי עפה הוא בבחינת חידוש ספרה החדש של המשוררת סמדר שרת אם לא כך נדמה, בחלוקה לקטגוריות זהּות, התבצרות מרענן בנוף השירה העברית בת זמננו, הטרודה, לתרבות ואמנות של מפעל הפיס) יש מנעד עשיר הפעם. לא כאשר בספר (שזכה בתמיכת המועצה ולהציגה בגאווה בפני הקוראים, אך אין צורך, לא באזמל התיאוריה האקזיסטנציאליסטית–יונגיאנית וטרחנית. בנקל ניתן היה לפרוס את שירת שרת קולקטיבית–פוליטית–אידיאולוגית כפייתית בענווה ממאוויי הנפש. והיא חפה מאמירה שירתה של שרת היא מעיין לירי זך אשר בוקע בהן והדגשת ייחודיותן על פני זהויות אחרות. כפילות זו באה לידי ביטוי גם במשחקים שיוצרת החולדה המוטבעת על טבעת חלודה, לבין שחורי עוד מספרה הקודם גולדפיש,) דרך דמות (חיה שאף היא זוכה פה להרחבה ומלווה את שחורי בין מכוער ליפה, בין ׳חולדה יפהפייה׳ היא משחקת במושגים של "מלכת הכיעור" (עמ׳ .)24 המשוררת עירומה בכמיהותיה וכיעור מתוכן ומשאירים את את המושגים של יופי שהם בסופו של דבר מרוקנים משחקים מכמירי לב, משום לכמיהתה להיות נאהבת. אלו כמיהתה להיות יפה, המקבילה תוך שהיא מלגלגת על כיעור ויופי, מחליפה ביניהם, השותתות. הנשגב, הקסום והפתייני. כך לכיוון ההפוך, מחפשים אחר באפל, דימוייה שועטים אולם גם כששחורי עוסקת של שחורי מתארת ברהיטות מפליאה ומפתיעה לא סתם מכוערת אלא "מלכת הכיעור." השירה קורה לדוגמה, שהמכוערת שעורכת קניות היא ושברו, ואולי להפך, את השבר, הניסיונות הזה, בעצם מבטא שבר, את החלום הזעיר–בורגני מהחיים, שאולי תצדיק את הכאב. הזוהר המדומה לאיזושהי קיצוניות שתהפוך למיתית, לגדולה חיים מגומגמים המשתוקקים להגיע לאיזה קצה, להם ביטוי בחומר, גלגלי מוח, אופני ביטוי של אותיות, המפעילה עולמות שלמים שאין לשפה כסוג של מערכת הפעלה, מערכת סימנים שם הספר מגלם גם רובד ארס פואטי, שמתייחס קיומו מהעולם החומרי דמיוני. עולם השואב את קיים ועם זאת לא לגמרי של שחורי. זהו עולם לא וחותמם בעולם המשּורר חסר תכלית התר אחר מענה של גברים נוטשים ומין להתעלות מעליהם. עולם שכנים ופייסבוק, אך שואף והיומיומי של סופרמרקטים, ואלטרנטיבה לכאביו. ומוחשיותו, בשלל צבעים במלוא מורכבותו, יפעתו ושריר בשירים. הוא נוכח הדמיוני למציאותי, קיים אותו עולם ביניים, בין ובפיתולי דימויים מפורטים. בעולם הזה נספג (או שמא רק נאגר,)? הדם השותת מחיי היומיום, שובל המרירות שהם משאירים בפה, בגוף כולו. השירים הם סוג של דיאלוג בין שני עולמות אלו, כמו מראות מעוותות, מגחיכות אבל גם מפתיעות שתי לשונות, אשר בהם האחד משקף את השני, ומשעשעות. "הּוא ָמ ַׁשְך ֶאת ַה ָּלׁשֹון/ ִה ְׁש ִּכיב אֹו ָתּה ַעל ִמ ָּטה/ ָח ַתְך של תכנים ותיאוריות שהמכנה המשותף לרובם לחיות בתוכו, ואיתו את החלומות, העולמות ָלׁשֹון/ ָל ַקח עֹוד ָּכְך ַא ַחר ַל ֲח ִתיכֹות/ --- / אֹו ָתּה הוא סגנון אסתטי מקורי, מלהיב ובעיקר מאחד. הקסומים והאפלים, שהוא מוליד. ניסיונות ִל ְׁש ֵּתי ֶהן ֶאת ַהּצּוָרה/ ִה ְׁש ִּכיב ַעל ַה ָּלׁשֹון ַה ְּי ָׁש ָנה/ ִח ֵּסל כלומר, כזה המאפשר להזדהות עם התוכן או לכל אלו הם כאבני סיזיפוס שגוררת המשוררת ַּב ַּפ ֲעמֹון ְמ ַצ ְל ֵצל ַה ִּז ָּכרֹון/ ִּפ ַּנת ֶאת ְמ ַצ ְח ֵצ ַח הּוא /--- הפחות לחוש כלפיו אהדה, חמלה, כאב, שמחה או בניסיונותיה להעפיל לאיזה הר, לכבוש הישגים, ֶׁש ָא ְס ָפה את ַה ָּלׁשֹון ְּב ָיד ְמ ֻע ֶּג ֶלת/ ְל ִמ ְׁש ֶמֶרת/ ַלּׁשֹו ֶעֶרת/ מבע רגשי אחר. להבטיח את מקומה בפסגת החיים המוגנים, ָלקּום ֶׁש ָעלּול ֶׁשאֹו ֶח ֶזת אֹו ָצר/ ְּכ ִמי ְי ֵתָרה/ ִּב ְז ִהירּות בד בבד, קשה להתעלם מהאופן שבו מאפשרת הנורמטיביים. אולם מדובר בכישלון ידוע מראש, ִּבי ֵלל ְו ִל ְפצֹ ַח ְּבִרי ָאה/ ָלׁשֹון ְל ֶע ְבָרּה ַל ְחרֹץ ִל ְת ִח ָּיה/ המשוררת לגעת בחבלי נפשה ובפצעיה וגעגועיה אליהם, מבוטא הגעגוע כשהוא מהול אחד מרבים על הוריה של המשוררת, מותם האינטימיים. כך למשל בשיר ׳קוברת׳ (עמ׳ ,)17 אני קוברת אותך, אבא/ כל רגע מחדש/. אתה בביקורת דקה אך מושחזת: "בתוך השקט הזה/ מסרב למות, להיפרד/, מתעקש לחיות, מתפתל/, ולהעתיר אסתטיקה, להוביל אותנו בלשון בוטחת שהם מציעים; וזאת כדי להציל אותה, לטשטש החיים הדמיוניים, על עושר הדימויים והצבעים שהיא כמעט נופלת לתהום שלה. אבל אז באים מאפשרת לכמיהתה להיות פעורה עד כדי כך כמו שנרמז כבר מהשיר הפותח ׳פרידה׳. שחורי ללב המאפליה. ּגדֹול" (׳לשון׳, עמ׳ .)42 מוטיב ההכפלה בשיריה של שחורי מיוצג של שחורי עצמה, כמו למשל בשיר ׳תמיד אני (׳אחותי ואני׳, עמ׳ ,)10 או אפילו הרחבת דמותה המשמשת כמעין הרחבה לדמות הדוברת בשירים באופנים רבים, בין אם בשירים העוסקים באחותה, גליון 390 כפפות ויטל האוזמן העיבור הספר האחרות. בשרטוטה הפואטי מתעכבת שלמה (עמ׳ )7-20 וכמה שירים נוספים בחטיבות על הוריה, אשר להם הקדישה חטיבת שירים המשוררת את קלסתר פניה של משפחתה, בדגש יש לך זמן אלי/, אבא.״דרך השירים משרטטת איתי שעות/. חוזר אלי בחלומות/... סוף סוף פתאום אני חשובה לך/ רוצה להמשיך/ ולדבר ֶׁש ִּלי ָל ַע ְצ ִמּיּות ַּפ ַעם ָצ ֵמא ִמ ֵּדי ֲא ִני ֵעי ִני ְורֹו ָצה ַעל ֲח ָד ָׁשה לֹו ֶח ֶצת ְּב ֵה ָריֹון. ַע ִין ֲא ִני הנוקשים בקלסתר המשפחה המתעוות ומשתנה הכמיהה למגע שבושש להגיע, ועל קווי המתאר שרת בהנאה כמעט מזוכיסטית על הצלקות, על ְק ַט ָּנה ִלי ָיד ִהיא מֹו ִׁשי ָטה וַ ֲא ִני ִּב ְמקֹו ָמּה ֶׁשעֹו ֶמ ֶדת ֵעי ִני לָ ֵצאת ִּב ְמקֹום חושפני, אישי ואינטימי בשיריה, אך בתוך כדי משיר לשיר. אכן המשוררת מגלה פן מאוד ִמ ְּצ ִחיחּות ִמ ְׁש ַּת ֵּג ַע ָּב ָׂשר ְּב ֶצ ַבע עֹור ְט ִר ָּיה ֶּב ֶרְך כך היא מאפשרת לקורא למצוא בהם הרבה מן המשותף לכלל המשפחות. כך נעשה האישי והזר בשירתה לקולקטיבי ו ּוכר. ָׁש ָנה ְּב ִׁש ְב ִעים ַּפ ַעם קֹו ֶר ֶמת עֹור ְו ִגי ִדים ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר ׳השער הירוק׳ (עמ׳ ּפֹו ֵגׁש (אּו ַלי) אֹו ָתּה (ואּו ַלי אַ ֶח ֶרת) ַה ְּנפּו ָחה ְל ִבְר ִּכי ִמ ַּת ַחת :)78 ַס ֲהרּו ִרית ַאט ַאט ָח ָדׁש ּדֹו ֵחף ֵלב "כמה צעקות נשארו בבית/ בו חייתם/. הבית ִמ ְּמקֹומֹו ַה ָּי ָׁשן ִל ִּבי ֶאת הורי המתים/, כמה פגיעים... עכשיו אתם בו אני חיה/ שקט/. כמה עדינים אתם עכשיו/ ֵא ֶלי ָה ָל ֶג ֶׁשת ְמ ַנ ֶּסה ְּב ֶה ְח ֵלט ֶׁשל ִז ָּכרֹון ָי ָׁשן ֲח ָל ִלים רובצים בדממה/ בין השיחים/ משקיפים על חיי ַה ְּמ ֻק ָּב ִלים ַה ָּמ ַס ִּכים ֶּד ֶרְך ַה ְּת ִריס ַּבּלּו ַטת ֶאת לֹופ ִתים המתנהלים/ בשקט מופלא/ בלעדיכם." ַמ ְח ָׁש ָבה ֶׁשל ַח ַּיי ֶׁשל ַה ְּנ ִטי ִפים ְמ ָע ַרת ְּבתֹוְך צֹו ֲע ִקים ִּדּבּור ּו ַמ ֲע ֶׂשה ַה ֵהד עֹו ֶלה ְו ִנ ְד ָחף עֹו ֶלה ּו ָבא בשיר אחר, ׳פנימה׳ (עמ׳ ,)88 העוסק באופן עקיף נזכרת באמי/ שהיתה איתי קשה להפליא/ כל בסוגיית יחסי הורים–ילדים, כותבת שרת: "אני ֶא ֶלף ֲעטּויֹות ְמ ֹאד ּו ְבקֹ ִׁשי ְו ֶד ֶרְך ָי ַד ִים ְּבקֹ ִׁשי ָּגדֹול ַה ָּגרֹון. ְּב ַמ ֲעלֹות ְממֹו ֶט ֶטת ִמ ְׂש ָּת ֵרג ְּב ִחי ָלה החינניות והעומק בשירים נחשפים לעתים רק חייה/ ורק בסוף ימיה/ יכולתי לה.״ בשורה האחרונה. כך לדוגמה, בשיר ׳זבל׳ (עמ׳ ְּכ ָפפֹות ַח ַּיי. ֶאת )51 המשוררת רומזת כי לא כל הנוצץ זהב ובדרך ְּב ִב ָּטחֹון ַרב ַמְר ִּגיׁש ֲא ִני משעשעת למדי היא מדגימה זאת באמצעות סיטואציה יומיומית: ַּת ְנחּו ִמים ְּכ ָפ ַפת ַא ֶח ֶרת. ויטל האוזמן - תושב באר שבע. בוגר ישיבת "חברון–כנסת ישראל." סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. "זרקתי חפצים נגועים/ באנרגיה שלילית/: מתנות הנחתי הכל ליד פחי הזבל בחצר/. מי שעבר שם שקיבלתי, ספרים, בגדים/ דיסקים, תכשיטים/ חשב שהוא בר מזל". באופן דומה גם בשיר ׳גינה ציבורית׳ (עמ׳ )55 השורה האחרונה מעניקה לשיר להתעופף - היא למות מוות פיזי. יש להניח כי פה מעקה/ הייתי עפה". מהות המעקה, שלכאורה אפשר לקפוץ/ ולהישאר בחיים/? אם לא היה להסתכל למטה/ אבל יש חשק לקפוץ...האם ככותרת הספר: "מלמעלה/ מראש הבניין/, מפחיד לכך נמצא בעמ׳ ,83 בשיר ששורה ממנו משמשת - הנפש, אל החיצוני - מחוץ לגוף. אישור מסוים כוונתה להשתחרר לחופשי, לצאת מחומות הפנימי בחיים, להיות פרפר לבן שלא ימות לעולם, ברורה הכמיהה לקפוץ מהגג (להשתחרר,) אך להישאר מגביל את הקפיצה מהגג, נתונה לפרשנות. ברם, בהם הנפש שסועה, נוטשת, חולה וסובלת, ואף על ובוקעת גם משיריה הקודרים ביותר של שרת, פי כן, נוקטת המשוררת גישה אופטימית: "מחר... יהיה בי שקט/ לא אפחד" (עמ׳ .)85 ניקולא אורבך "אוגרת את החום של שבתוכי/, תצמיד עננים הרוח...תנשק את החושך עד הלילה/ כשתבוא המדבר/ הנשפך על חזי/ .)40 עמ׳( "...לגופי כמקום מפלט מפני הסערות בחירתה בסביבה החיצונית המתחוללות פנימה, קופצת לברכה ריקה ובשיר כותרת בעמ׳ 75 - הדמות בספר. כך למשל בשיר ללא משמשת מוטיב חוזר כמפלט מן החיים עצמם, אם כוונת המשוררת - ברצותה לקפוץ או כ"פרפר לבן עף/ כאילו לא ימות לעולם...״ספק ׳פרפר׳ (עמ׳ )44 שרת מתארת את תהליך הכתיבה את חינניותו ועומקו ומשנה את סבלנות אליה/, יש לי פגישה/ עם יוצאת ככה?׳/ תוהה אמי/, אין לי בשרשרות פנינים/. ׳למה את לבושה בשמלה מפוארת/, ענודה כוונתו: "יוצאת לגינה הציבורית... משיח בן דוד". לשנות את משמעות היצירה יש משמעות, ושינוי בהם עשוי לכל מילה ולמיקום שלה ביצירה הפורמליסטים וממשיכיהם כי יש דבר מה של אמת בטענת לאור שירים אלה דומה כי כולה. ההתמזגות של המשוררת עם הטבע, לעתים גם מפתיעה לא פחות היא ההתחברות ואפשר אף עם התפאורה הקיומית סביבה, כתרפיה לנפש: אוגוסט-ספטמבר 2016 בה בעת גם מסה דעתנית, פיוטית ופוליטית ספרותי לעצמו: מעין סיפור אוטוביוגרפי, שהוא וחומלת, מאופקת ומתפרצת. מקום קטן הוא סוג שלה, המוסיקה מתחת למילים ובתוכן, כועסת אותה, וגם את הקצב שבו היא יורה את המילים את אישיותה, סגנונה, הנושאים שמעניינים קטן, 70 עמודים בלבד שמכילים כבקליפת אגוז נחשפת לקורא העברי לראשונה דווקא עם מקום קול יוצא דופן בספרות האמריקנית העכשווית, מאוד. אם אתה תייר מערבי לבן ולא אנטיגוואני שחור האיים האחרים שראית." כך תאמר לעצמך כמובן לעצמך כמה יפה האי אנטיגואה, יפה יותר מכל יורה את המשפט שפותח את הספר, "אולי תאמר "אם תבקר באנטיגואה זה מה שתראה" היא הביקורת שזיהתה את קולה האחר של היוצרת הופיע אוסף סיפורים שזכה לתשומת לבה של העת הנחשב ׳ניו יורקר׳, ושנים אחדות אחר כך ראה אור סיפורה הקצר הראשון, "נערה," בכתב צילום, החלה לכתוב ושינתה את שמה. ב1978– קשר עם המשפחה שלה, עבדה ולמדה, בעיקר אישיותה הייחודית. שם החליטה להתנתק מכל לעבוד כמטפלת ולשלוח כסף הביתה, התעצבה ריצ׳רדסון פוטר. בניו יורק, לשם נשלחה כדי אותו, בגיל שבע–עשרה, אז קראו לה עדיין אלן כששבה לאי מולדתה עשרים שנים לאחר שעזבה ואכן, לא כך אמרה לעצמה ג׳מייקה קינקייד שחוזר לאנטיגואה מאירופה או מצפון אמריקה. אך זו שכנה עמוק עמוק בתוכה, וממנה נבעו הקריבית, אשר אמנם התרחקה פיזית ממולדתה, יצירותיה. חמישה–עשר קילומטר רוחבו, נכבש על ידי האי אנטיגוואה, עשרים קילומטר אורכו, הבריטים, שהביאו לשם עבדים מאפריקה, מקומי גס ומושחת, מבנים מתפוררים, מנגנוני וכשעזבו, ב,1981– הותירו אחריהם שלטון במאה השבע–עשרה. הם שלטו באי 350 שנים, "אנחנו עשינו לעצמנו את הדברים שעשיתם רפואה וחינוך גרועים, או אם לצטט את הכותבת: אינו רואה את כל אלה. מחלונות חדרו במלון לנו." התייר שמגיע לחופשה, לנוח ולהירגע, שמורעף עליו, כי התיירות היא פרנסתו העיקרית מודע למחיר שמשלמים המקומיים על כל הטוב למחירים המופקעים, לעוולות, וכנראה גם אינו לשרת אותו, להסיע, להאכיל; הוא אינו מודע האוקיינוס האטלנטי מצד אחר, כולם ערוכים המפואר משתקפים הים הקריבי מצד אחד, של האי. הכעס והמחאה שלה. אחת לאחת היא מטיחה קינקייד כותבת בגוף שני, בחירה שמעצימה את את המכות שניחתו על תושבי המקום מידי בפני הקורא, המיוצג על ידי התייר שבא לנפוש, מכות שנפלו עליהם,) סורים ולבנונים מהמזרח ואחר כך כל מיני מזדמנים (שחלקם הגיע בגלל אנשים שבאו מבחוץ. קודם הכובש הבריטי, את הבור שכרה האיש השעיר בתוכה...היא מול הראי... אני צריך להתעגל על בטנה/ למלא שמות גברים/ ׳חתול נמר׳ היא קוראת לי וקורצת "היא בוהה בסיר מבעבע/ בוחשת ולוחשת למרות שהפסיקה לשייף את ציפורניה, למרות הכי יפה בשכונה, למרות המכנסיים הרפויים/ דקות ארוכות/ היית מגלה שאני/ רוח רפאית ההוא...אם היית מביטה בי פעם אחת/ למשך בעיניים/ הייתי מלקק את פניך כל/ הלילה בתיקון רגשי: "אם הייתי יודע שיש לך מלח השדים אשר באמצעותו היא מנסה להתברך בתוכה." בשיר אחר מושא האהבה הוא מגרש נרדמת לתוך רעד שפתיה/ רעד שפתיה נרדם נשכב בין ירחיה [זאת לא טעות דפוס...]היא עקבות המלח על פניה....אני בא לקראתה/ מחיותו וחוסר האונים שמתלווה לכך יחד עם לעזרים רפואיים מפותלים, הגוף המתפורר בבתי החולים, מראה ההורה האהוב קשור של משוררים רבים. תיאור הביקורים התכופים מטלטלת שתופסת מקום מובהק ביצירותיהם תהליך הגסיסה של ההורים הוא חוויה אסופית/ שתתפזר/ אם תחליטי לפתוח חלון." הצער העצום, מעוררים כתיבה רכת מבע, הקבלה של אסותא/ או בדרך/ בין פתח תקווה לפגוש בי עכשיו/ ימצא אותי חותמת/ בדוכני הספר אלטרנטיבי׳ היא מציינת "מי שירצה הסרקסטיות מחפה על כאב. בשיר ׳או שבוע לעתים רגשנית לעתים - וכך בספר הזה - לחלון/ ואצייר לך נתיב יציאה...בשרך מופקד 458 צעדים על קן הרצפות/ בין מכונת השתייה אני הכי דומה לו." או בשיר אחר: "אולי אלך לשם... מי שירצה לפגוש באבי/ יבוא אלי /- בפה, שאפילו האהבה אינה יכולה להסיר. היא עולם עגומה, מציאות שחונה עם טעם של מלח ליאל אלכסנדרה אדמון מציירת בספרה תמונת ליצורים הרעבים עכשיו." סיכוי לחורף/ אבל גשם מתעבה בתוכי." והגשם יצמיחו אש," אף כי למרבה הצער "אין שום שותלת בעננים "גרגירי זכוכית/ אם יצמיחו, הזה הוא קול שירתה. שלמה בן–בסה לדבר על הפשע בשפתו של הפושע ג׳מייקה קינקייד: מקום קטן, מאנגלית: רונה משיח, הוצאת לוקוס ,2016 70 עמ׳ יכולים להתגבר על העבר, לא יכולים לסלוח ולא "האם ניסית אי פעם להבין למה אנשים כמוני לא .)29 עמ׳( "לשכוח ג׳מייקה קינקייד (ילידת אנטיגוואה, ,)1949 שותלת גרגירי זכוכית שלום, הוצאת קשב לשירה ,2016 70 ליאל אלכסנדרה אדמון: לכל התליינים עמ׳ אדמון נכתבו במבט שלקוח מבעד לאפלולית יהיה נכון לומר ששיריה של ליאל אלכסנדרה ובוהק "אין עמודי חשמל לחתוך האופק/ ישנה ונחבא. אם יש אור מלא בספר הוא ישיר למדי היכן שהאורות והצללים מרקדים ריקוד מהסס והקרירות המאפיינות את האזור מתחת לגשרים. המחאה "דור וחצי" - עולים מרוסיה בשנות אלכסדרה אדמון מצטרפת בקולה למשוררי רק באר האור הגדולה." התשעים של המאה הקודמת, כמו ריטה קוגן, החשופה, המדברית שהכל בה כל כך גלוי למי מתארת אלא את הרגשת הזרות, את הישראליות נגלה לעין במחשבה שנייה. לא את הקיפוח היא אריק אבר ודומיהם, זאת באופן פחות מובלט, שהתרגלה לעומק והרבגוניות בארץ מוצאה. "אני באה/ ממקום בו חושך פוקד את היום/ חדריו/ בוהקת בין גבעותיו - תאוות האבנים והותרתי משכני אחרי כי הביאני המדבר אל מסורגי פלדה שראשי/ כמעט נתלש ביניהם... הגדולה/ תנועתו בי/ שעה מלאה." ש"מלבד הד השאלות/ מלבד ההבטחה/ שאין ארוכה נגד האור בידיעה הבלתי נמנעת בארץ הזרה, החדשה היא נידונה "לזחילה דבר." הציפייה לרגע המיוחל ואולי זה זיכרון נעים של הדובר העוטף אותה ברכות וחמלה או שזאת לא ברור אם זאת המשוררת מושא האהבה של שקראתי לאחרונה. בשיר ׳חתול נמר׳ הנהדר שזורים שירי אהבה שהם מהיפים והמרגשים הסבירו, אבל/ לדמם/ לא הסכמתי...״בספר הרודפים "יש להם שיטות/ הם לא ממש ביטחון, ללא מקומות מסתור; שבו האנשים במיקומה הנוכחי שבו היא חיה ללא הרגשת אולי בהמשך ישיר לתחושות המתעוררות כמה משירי הספר מגוללים סיפור של רדיפה, חורף ְּבלב ההולכת בדרכי המדבר המאובקות. גליון 390 צביקה שטרנפלד — הפינה הצרפתית על הנכסים שהותירו הבריטים, והמקומיים הפכו התיכון, פליטי מלחמה מאירופה. הם השתלטו מעבדים של אחד לעבדיו של אחר. ִמישֹו מתחת לפנס הטורדני של הפחד / הנרי המים בצבע שמי צפון אמריקה. משם עד קו ..."הרחק באופק, צבע המים כחול–צי. קרוב יותר, הש ֵרפה, שרפה אדירה תבוא, והוא, בלב לבה של ההתרחשות, יצטרך זו עדיין רק הילה קטנה, איש אינו רואה, אבל הוא, הוא יודע שמשם תבוא להסתדר, להמשיך לחיות כמו בעבר (מה נשמע? בסדר, ואתה,)? נאכל על ידי האש הטורפת בקפידה. * לפניו נמר עומד ללא ניע. הוא לא נחפז. יש לו זמן. העניינים שלו כאן. הוא איתן. * כאשר דג המעמקים משתגע, שוחה חרד אל עבר הדגים בני משפחתו בעומק ... והפחד אינו פוטר איש. "אתה לא שומע את המים זורמים, אתה?״"וכאן לא שומעים כלום?״"אתם של שש מאות מטרים, מתנגש בהם, מעיר אותם, תוקף אותם זה אחר זה: לא שומעים משהו שעושה "טׁש," לא, יותר ברוך: "ט ִׁשי, טשי?״"זהירות, אל תזוזו, נשמע שוב.״אֹוה פחד, אדון איום! האישי וסיפור המקום שהוא חלק ממנה, מנסה הנאה בשבילך. כך היא מספרת את סיפורה הקטנים, המנוצלים, לפסק זמן מרגיע ומקור השגרה אי שם במרחקים, ולהפוך את חייהם בך, הם מקנאים ביכולת שלך לעזוב את חיי אותך, המקומיים, היא מטיחה בתייר, הם מקנאים במים שאתה מתכנן לשחות." והם לא אוהבים הפקק, אהממ, כל אלה עשויים למצוא עצמם לאן הלכו מי האמבטיה שלך אחרי ששחררת את אחרי שהורדת את המים. לא כדאי לך לתהות כדאי לך לתהות מה בדיוק קרה לתכולת האסלה הלבנה–ורודה שלהם. הו, איזה יופי! - - - לא כל כך עד שאתה יכול לראות את קרקעית החול החוף, המים חיוורים, כסופים, צלולים, צלולים בכוח, בכוחה הספרותי, לפקוח את עיני התייר, לא פעם, תוך כדי הקריאה, מתגנבת ההרגשה לארץ (איסור שבוטל כעבור שנים אחדות.) ואכן עליה אישיות בלתי רצויה, ונאסר עליה להיכנס הכעסני והלא מתפשר שבו, ובאנטיגוואה הכריזו קינקייד, לא אהבה את הספר, בעיקר לא את הטון אישי. הביקורת האמריקנית, שעד אז טיפחה את כי בעיניה האישי הוא פוליטי, והפוליטי הוא להטרידו, להראות לו מה שהיה מעדיף לא לראות. ִמ ַּנ ָּפ ִצים. ְו ַה ַּׁשְר ָקן ֵמ ֲח ִזי ִרים, הזאב פוחד מהכינור. הפיל פוחד מעכברים, רועד בשנתו. הנרי מישֹו 1984-1899( - Michaux )Henri משורר, עיתונאי וצייר מקורי שהציג גם במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז וגם בגוגנהיים בניו יורק. ילד נמיר שבבלגיה. ב1955– התאזרח בצרפת. למרות השימוש בסמים שבהשראתם גם כתב חלק מיצירתו הלך לעולמו בשיבה טובה. הטקסט מתוך ספרו הלילה נע .)1935( בעולם, ששפת הכובש היא שפת אמם. ריב ומדון, סירוב עיקש לסלוח, עם המיה של יופי באיזו אלגנטיות נדירה, בעט מושחז, קולות של אין ספק, זהו ספר מטלטל. אבל קינקייד מלחימה ועדנה וגעגוע. דבריה הקשים (הקורא, כאמור, אחרי הקריאה בספר הזה צריך לנשום עמוק כדי צודק עמרי הרצוג, שכתב את אחרית הדבר, כי מאתגרים, מרגיזים לעתים, ומהפנטים. ואכן לבן בדרך כלל,) העיקשים והבוטים, מרתקים, להתייצב. הדסה וולמן אוגוסט-ספטמבר 2016 שספרים שאהבה הותירה אצלה. אבל הכעס לא שנשב בעד החלונות. והיא מתוודה על משקעים המדפים, השקט שהיה קול לעצמו, ריח הים ובגעגועים היא כותבת על האולם היפה עמוס אדמה ב ,1974 השיפוץ יחל בקרוב.)" בערגה מבנה חרב ועליו הכתובת: "הבניין נפגע ברעידת בספרייה (שהבריטים הקימו, ומאז שעזבו נותר בה ביטחון עצמי. בעידודה היא ביקרה שוב ושוב לימדה אותה קרוא וכתוב בגיל מוקדם, ונטעה הפושע." זו הטרגדיה שלה, ושל רבים אחרים שאני יכולה לדבר בה על הפשע, היא שפתו של את התרבות וההיסטוריה: "השפה היחידה מרפה והיא מתפרצת: לקחתם לנו את השפה, המלוטשת הזאת שבה קינקייד משקפת לו את בדרך כלל,) אין ברירה אלא להתבונן במראה ילדית מן הטבע, לכעס מתסכל. ולקורא (הלבן לעדינות, בין זיכרון אישי מכמיר לב, התפעלות מלהטטת הכותבת ביכולותיה לאזן בין בוטות שהכעס והציניות מקלקלים את השורה. אבל אז פניו. לקינקייד תשע, היא היתה בת יחידה, שאמה מוטיב מפתח ברוב ספריה. עד אשר מלאו הסופרת, בעיקר יחסיה עם אמה, נושא שהוא אוטוביוגרפי על ילדותה וערש חינוכה של כאמור, מקום קטן הוא במידה רבה סיפור שגם בתור זירה אפוקליפטית ראויה לקצת יותר נראה לעתים כמו גחמה של הסופר שחסרה בסיס שבחלקיו הרומן כתוב יפה מבחינה סגנונית, הוא סיבה, רק משום שככה מתחשק לסופר. הגם במקום ולא תתמוטט פתאום על ראש קורא בלי משכנעת, שבה כל אבן בהרס העצמי הזה תהיה אחרים מהסוגה הזו - צריך לבנות עלילה יותר של בדרך לעין חרוד של עמוס קינן וספרים ניסה לכתוב - רומן שימשיך את המסורת כדי לכתוב רומן אפוקליפטי מהסוג שגולדנברג מזה. ספרותי מוצק דיו. ירון אביטוב דווקא מערבולות להיכנס לים ולחפש אריאלה בהלול–דימנד: בתנאי שתבואי, הוצאת גוונים ,2016 239 עמ׳ תמר והלל, אח ואחות בשנות העשרים המוקדמות הפירוד שביחסי הורים וילדים. במרכז הרומן יחסים בין אחים מול המורכבות ופוטנציאל בקשרי משפחה, ומעמיד את חוזקם הנחרץ של ספרה השני של אריאלה בהלול–דימנד עוסק מקום מגורים ומקור פרנסה. הם בוחרים לטפל לחייהם, שיוצאים מבית הוריהם, ומחפשים, ביחד, בזוג מבוגר, שאול ונינה, הישובים בכיסא גלגלים. המוגבל בתנועתו, וזוג האחים הצעירים, יוצר המגורים המשותפים של זוג האוהבים המבוגר, הדמות המרכזית, המעצבת את הספר כ"רומן מפגש רב משמעות לכל אחד מהצדדים. וההיתקעות המלוות אותה במהלך המסע לגילוי היחלצות. מצב זה מייצג את תחושות הנפילה לבור במדרכה כשרגלה נתקעת בו ללא יכולת חדשים על חייה. מיד בתחילת הרומן נופלת תמר שיציאתה מבית ההורים מאפשרת לה גילויים חניכה," היא תמר, אשה סוערת בת עשרים וארבע, נסיך ללא סוס לבן, מחלץ אותה מהבור, ובהמשך האמיתות על חייה. צ׳יקו, צעיר החולף במקום, בחייה, מעוררת בתמר חשדות לגבי התרחשויות התבוננות חדשה לאחור על היבטים שונים נהפך לאהובה. גם קביעתו הנחרצת של שאול שהיא אינה דומה שלה בחודשי חייה הראשונים. גילויים אלה, כמו אלבום התמונות המשפחתי שאין בו אף תמונה כך למשל נוהגה של האם להסתגר בחדרה, כך משפחתיות שונות שנתפסו בעיניה כשגרתיות. בסצנה סוערת שבה היא הורסת את ספרייתו של לאמה, מערערים את תחושת הזהות של תמר. תמר למצוא את אמה הביולוגית, ורק לאחר האמת: היא בת מאומצת. בעקבות הגילוי מבקשת היא דורשת לדעת את האמת. והאב מגלה את האב, סמל ליציבות המאכזבת של עולמו התרבותי, מתואר סופם, כך שבסופו של דבר שם הרומן די מסיתים ומדיחים, לא מתוארים בני בליעל ולא חזירים, לא מתוארת עבודה זרה בהשפעת מאוד מזה. למעט ביקור אקראי למדי של עדר ואת תושביה שגורלם נחרץ. בספר יש רק מעט רחוק יותר עם הדימוי ותיאר באמת עיר חוטאת מנותק מהקשרו. אופנועו ומתאהב במיכל העולה לעיר כדי פרות אדומות, משלח עדר חזירים, רוכב על פרקש, ששונא–אוהב את ירושלים, חולם על מה כן יש לנו ברומן? ארבעה גיבורים חילונים: לתקן את נפשה ואת גופה; חברו אלתרמן, ירושלים, שחובר אליהם כדי לרכוב יחד איתם נהג משאית מתוסכל במחלקת התברואה של משורר חתרן שהפך למוכר קמעות, וגלבר, סמל הטוהרה אבל לא מצליחה לחטא את העיר מיכאיל בולגאקוב,) והפרה האדומה שהיא המושפעת במידת מה מהחתול בהמות של על ארבע: החזיר רובי, סמל הטומאה (דמות פרקש. שני גיבורים נוספים בספר הם הולכי שמצליחה אולי לתקן את עצמה אבל לא את בשמי האפוקליפסה. הגורם הממתן הוא מיכל, קורי העכביש של בדידותם. משום כך הם את עצמם בסבך הלבירינת הירושלמי ובסבך הארבעה הם טיפוסים שמסתהררים ומאבדים מהטומאה. לא מספיק בספר מסוגה זו. קשה מאוד לחוש היא צללית, אין לה עבר וההווה שלה עמום, וזה האפוקליפטית עצמה נמצאת רק ברקע כאילו הארבעה תופסים את מרכז העלילה, בעוד העיר מנסים למצוא משענת קנה רצוץ האחד בשני. את ירושלים, היא לא מספיק חיה לעיני הקורא, ירושלים מחולקת לסיעות–כנופיות, קנאיות ומשום כך גם מותירה אותו קצת אדיש. הרומן האפוקליפטי של שריד מתרחש בין חודש תיגאל רק אם היא תיהרס ביום כיפור (אגב, גם את מחסומי השבת. פרקש מאמין שירושלים להבהיל את התושבים עם האופנוע שלו שפורץ אחד שברח מבית חולים "עזרת נשים," המנסה פרקש, אופנוען גיהינומי מבולבל, שנראה כמו יסקלו אותו באבנים. כנגדם יוצא בהתגרות לבין עצמן ואבוי למי שנופל לידיהן - שכן הקלאוסים וקצרי הרגליים, שמתכתשות בינן ואלימות בדרך כלל, הכוללת את הזברות, היה דחוף כל כך להרוס את ירושלים. האם זה לא בטוח שהקורא יבין מדוע בעצם לגולדנברג אב ליום כיפור.) רק משום שהיא פרה קדושה ולא פרה אדומה? מספיק בזיכרון. בעיני, הספר אינו כתב פלסתר וארבעת החילונים הם דמויות שלא נחרתות הכתות המשתלחות זו בו נותרות מעורפלות בתיאורי אחרית הימים בספר אין מספיק "בשר." לא משמעותי מספיק בתוכן או במסרים שלו הנידחת לא צריך בעצם להרגיז אף אחד, כי הוא במובן הזה שהוא טרם הבשיל דיו לרומן. עיר כפי שמכריזה העטיפה אלא בעיקר "כתב יד," כדי להפוך את גולדנברג לסלמן רושדי ישראלי. למעשה, זהו ספר קצת נידח על "עיר הנידחת," אפוקליפסה פעם שלישית, עמית גולדנברג: עיר הנידחת, הוצאת עמ׳ 260 ,2016 כתר ואחרות על ירושלים. נשאלת השאלה מדוע - שפרסמו בשנה האחרונה נבואות חורבן כאלו - דרור בורשטיין בטיט וישי שריד בהשלישי גאולה. גולדנברג מצטרף לשני סופרים נוספים להרוס אותה בפעם השלישית כדי להביא לה וכותב תרחיש אפוקליפטי על גיבור שרוצה שהעלו אותה באש. בא עמית גולדבנברג ידי נבוכדנצר, ובפעם השנייה על ידי הרומאים ירושלים נחרבה פעמיים בעבר: פעם אחת על והאם מדובר חלילה באבחון קפצה פתאום רוח נבואת החורבן על הסופרים, חדש בנוסח סינדרום ומפולגת בין עשרים וארבע שני, היתה ירושלים שסועה בימים שלפני חורבן בית ירושלים. כתות יריבות, בהן צדוקים, הזו מצויה בשפע בספרו ירושלים, נאמר, השנאה בגלל שנאת חינם חרבה פרושים, איסיים וסיקריים. בירושלים? את כל מה שיש "מה שונאים הירושלמים של גולדנברג (ציטוט: לעיר. כשקוראים למשל בספרי ההיסטוריה על עלולה להישמע מופרכת. בספר אין מספיק חסד מוגזמת לא מדברת אלי, אבל שנאה מוגזמת אמוציות כאלו. מתקתקות ספרותית ירושלמית בעלילה ולא מובן לעתים מדוע העיר מייצרת בה," עמ׳ ,)25 אבל היא לא מספיק מוסברת ממש בקורא, וגם אינם מעוגנים בטקסט אידיאי הרומאים, אבל התיאורים לא מצליחים לגעת קיצוניות, ירושלים שאף עולה באש כמו בימי ירושלים שסועה ומפולגות בין כתות דתיות התיאור משכנע והלב נחמץ. גם גולדנברג מתאר השנאה התהומית של פעם, מלפני אלפיים שנה, מספיק עמוק. אינו מצליח למלא באופן מספק את הפרובוקציה עבודה זרה ודינה חורבן, וממשיך בספר שתוכנו הנידחת," המרמז על עיר שכל תושביה עובדים יותר מאשר לרומן, ממשיך בשם הספר, "עיר פשקווילית, המתאימה אולי לסאטירה עיתונאית ניסיון הפרובוקציה מתחיל בעטיפה הגעוואלד– חולשת הרומן אינה נעוצה בסגנון הכתיבה הזאת. דברים על עיר הנידחת, אז מדוע לא הלך המחבר את כל יושביה "לפי חרב" כפי שנכתב בספר המהומה? אם זו אלגוריה על עיר שצריך להכות כשקוראים בו שואלים לא פעם, על מה בעצם המגלה בהחלט ניצוצות של כישרון, אלא בתוכן. גליון 390 אביבית רווח 1 הֹו ֵלְך ִׁשיר ֶזה ֵמ ִאי ַו ָּדאּות ֶאל ָּכמֹו ִני ַו ָּדאּות זיכרון ילדות של קבצן השרוע בית שתמר נתקלת בו מעלה בה באנשי השוליים של חיפה. חסר מערבולות.״הרומן מתבונן גם כמו להיכנס לים ולחפש דווקא ובתלתלים שחזרו לראשה, זה "בשמלה השחורה הארוכה חיפאיות נוספות כמו יהודית לבהלול–דימנד ולסופרות של הקבצן במנהרה, משותף במנהרה. (זיכרון ילדות זה, כזירת הסיום וההתרה של התחתית, קרוב לנמל, נבחר בית הקפה של סֶווטי, בעיר קצר, אסתי ג. חיים ונוספות). החוצה, לגילויים חדשים הפנימי ולהמירו במסע יכולה להניח למסע החקירה תהליך החניכה הסוער והיא ההתוודעות אליה מסתיים העבות שלו. ברגישותה היא היצרי הפרוע הניכר בזקן היא מגלה בפניו את היסוד תמר פוגשת בו לראשונה הצעירה שבביתו. כאשר במסע הגילוי שעוברת הדיירת הטיפול בו, מעורב רובו ככולו שאול, שהלל מופקד על בארצות רחוקות. מתעלמת ממוגבלותו הפיזית, ְּמק ֶרה ַּב הספר שבו נפגשות כל הדמויות ותמר מבינה וסופגת ממנו את יכולותיו וכשרונותיו. בין הגבר ֶׁשּלֹו באופן סופי את אמיתות חייה. המבוגר והנכה לבין האשה הצעירה נוצרת קרבה ַה ַּו ָּדאּות הִיא ִאי מלווים אותה במסע החיפוש ושיתוק חוזר ואוחז ביטוי מרכזי לתחושותיהן ולמצבן. כאבי בטן עזים הגוף הנשי של תמר ושתי אמהותיה משמש כלי אינטימית; כך למשל, בזמן ששאול מתכונן לנגן "ריחנית ולבושה בשמלה שהיא אוהבת - לבנה בפסנתר, תמר מגיעה להאזין לנגינתו ככלה צעירה: ֶׁש ִּלי ֶזהּותֹו ַּב ִּמ ְק ֶרה ּכֵעת על מצחה שלה. כתם לידה טבוע באותו מקום מבחינה בפצעונים שעל מצח האם, המופיעים גם הראשונה עם מי שתתברר כאמּה הביולוגית, תמר ברגליה לאחר שהיא מתוודעת לאמת. בפגישה כמוסה: "אם היית אבא שלי הייתי אומרת לך ונשלטת, והיא אף מפטירה כלפיו כמשאלת לב ההבדל הגדול בינו לבין אביה, שחזותו מהוקצעת ורכה" (עמ׳ .)61 הזקן הפרוע מייצג בעיניה את ַה ַּו ָּדאּות ִס ָּבה ִאי ִהיא הביולוגית ניכר בשתי הופעות חיצוניות שונות בירך של האם ושל הבת. כפל הזהויות של האם להתגלח" (עמ׳ .)83 באחד המקומות מעיר צ׳יקו כי שאול מתייחס אל תמר כאל הילדה שלו (עמ׳ ְלהִ ָּפ ֵגׁש זו מזו שסיגלה לעצמה. האחת, פרובוקטיבית, ,)185 ותמר נעזרת באיש המבוגר במהלך המסע ִּבי ָרה ְלעֹוד 2 מזויפת, המשמשת ליציאה למרחב הציבורי תמר השוכבת משותקת ומיוסרת במיטתה בדירה את קרבת הנפש. כשהלל מזעיק את האם אל לבת, מציעה האם המאמצת קרבת גוף המבטאת בביתה. מול הדמיון הגופני בין האם הביולוגית והאחרת, קצוצת שיער וצנומה שבה היא מתנהלת עם פאת תלתלים שחורים המסתירה את פניה, המטלטל לעבר זהותה האמיתית. במידה מסוימת הם איבדו לי את ההורים" (עמ׳ ,)103 היא אומרת היא בוחרת בשאול כתחליף אב. "ברחתי מהבית... לו לאחר הגילוי. העיר חיפה משמשת ככרונוטופ של היצירה. על משמעויותיהן הקונקרטיות והסמליות. הרומן העלילה מתרחשת בשכונות השונות של העיר, ַמ ֶּׁשהּו ִנ ְכ ָּתב, ַמ ֶּׁשהּו ִנ ְכ ָּתב למיטת הבת, נצמדת לגופה, ומבקשת רק: "להניח השכורה, זו מוותרת על פעולת הדיבור, נכנסת והמקבילים, הרצל והחלוץ, שבעבר היו לבה מחיה את שכונת הדר, על רחובותיה הארוכים ָׁשו ַע ְכ ראש, לשים גוף בלי להזיק" (עמ׳ .)140 פעולת הכתיבה ממלאת תפקידים רבים בספר המסחרי של העיר והיום הם עזובים ומשמשים למגורים זולים. כך המבוגרים הנכים נינה ושאול ֶׁש ֲא ִני רֹו ָאה ַמ ֶּׁשהּו מִ ֶּמּנּו המאמצת כותבת "ערמה של יומנים," ובתה ומוצגת גם כמענה ותיקון לסערות החיים. האם ממוקמים בתחתית ההר. בסערת נפשה תמר יורדת גרים ב"הדר הכרמל" ואנשי השוליים של העיר ַמ ֶּׁשהּו ַרק מהדהדת את דבריה ואומרת: "כמו שלי ]...[ ספרי זיכרונות" (עמ׳ .)177 היומנים האישיים של ממעלה הכרמל לתחתיתו כדי לאחר את ביתו של צ׳יקו ואומרת לעצמה: "למטה... תתגלגלי ַה ֻּׁש ְל ָחן ַעל ָה ֵעט ְנ ִקיׁשֹות האם מוצגים גם כתחליף ארס–פואטי למציאות עם הרחובות למטה,"... עד לעיר התחתית (עמ׳ ַה ָּב ָאה ַלּׁשּו ָרה ַה ְמ ָּת ָנה כאוטית. לאחר שתמר מגלה את היותה מאומצת, .)105 המדרגות הרבות, העולות ויורדות, מגלמות ַה ָּב ָאה ַהּׁשּו ָרה ָּבאָה ַע ְכ ָׁשו כתחליף למציאות מוצעות על ידי האם המאמצת להמשיך ולכתוב את מה שקורה בהווה, והמח ָּברות היא מושיטה לאמה את היומנים ותובעת ממנה בינה לבין צ׳יקו. הן מופיעות גם כמאפיין חשוב הגיבורה כמו גם את ארעיותו של קשר האהבה את מהלכו המסובך של תהליך הגילוי שעוברת ָה ִראׁשֹו ָנה ַהּׁשּו ָרה ָּכ ְל ֶׁשהּו ְּכמֹו ֵמ ַא ִין ניתן לאפיין את התמטיקה של בהלול–דימנד לזו הביולוגית ובתנאי שתניח לבת, בשר ודם. של האם הביולוגית; ולשאלתו של האב היכן פגשה בה תמר עונה: "היא מהמדרגות. ]...[ מהמדרגות. ִׁשיר? ְל ֶזה ִל ְקרֹא ִׁשיר ִאם ֵיׁש ואכן הספר עוסק בנושאים גועשים במיוחד: בניית בספר זה כסוערת, חושנית ועולה על גדותיה, זהות של אשה צעירה, תשוקה ואהבת נעורים, הוא מאפיין חשוב. בפעם הראשונה, במשמעות הכלבים שלה" (עמ׳ .)220 גם חוף הים של חיפה אמרתי לך, מהמדרגות. ]...[ של הבית שלה, של ְל ֶזה ֵיׁש? ִל ְקרֹא ִאם אימהות, אימוץ, ואחאות. המשפט שבוחרת השגורה של נעורים בקיץ ישראלי, ובמשחק ַהּזֹו ּכֹו ֶת ֶבת אוגוסט-ספטמבר 2016 ֶׁש ָה ֵעט טֹוב בהלול–דימנד לספרה זה: "להיכנס לים ולחפש מתאים לתיאור הפואטיקה והתמטיקה שבחרה תמר לתיאור סערת הופעתה של האם המאמצת, דווקא מערבולות." אסתי אדיבי שושן מטקות. פעם נוספת משמש הים כאנלוגיה לסערת נפשה של תמר, לאחר הגילוי המכריע: בהמשך משתמשת תמר בים לתיאור הופעתה "הגלים משתוללים ]...[ שמים ומים" (עמ׳ .)166 החיצונית הפרובוקטיבית של אמה הביולוגית: הצהוב, למשל, ובשונה מתפיסת השמאל הרואה אמיתית. החידוש בפרקים אלה, בשונה מן הזמן בעיתון ׳הארץ׳. כאן מגלה ניר ברעם סקרנות עוזי ברעם) עם מתנחלים, שפורסמו כאמור המשויך לשמאל הפוליטי (ובנו של ח"כ לשעבר בשל הקטעים העוסקים במפגשו של סופר מיליטריסטית וקולוניאליסטית, הנו בהקשבה ולא המשך טבעי לציונות נוסח בן גוריון במתנחלים "עשבים שוטים" שיצאו משליטה, האמיתית לבני ישיבות מקרב הציונות הדתית. מדינת ישראל להתיישב בשטחים (ממשלות אלא הם חלק ממדינת ישראל, נשלחו מטעם ברעם מבין שהמתנחלים אינם "עשבים שוטים," מעניינת ומנותקת ממציאות שבה יותר ויותר ימין משיחיסטי לא רלוונטית, לא אותנטית, לא שמאל כימין) ושהדיכוטומיה שמאל "נאור" / כך למשל בפרק שעניינו ביקור של ברעם חובשי כיפות מחליפים את האליטות הישנות. עדיין בשלטון, ארבעה עשורים אחרי שאיבד מיעוט, ומדוע להמשיך ולהיפגע כאילו השמאל הפסיד והובס. ומה אכפת למנצחים מדעתו של של המתנחלים נגד השמאל, שהרי השמאל שואל אותה, בכנות, מה בעצם מקור המרירות תפקיד חברת כנסת מטעם ׳הבית היהודי׳. הוא וריאיון שערך עם שרה אליאש, מתמודדת על בקדומים ובאלון מורה, מההתנחלויות הראשונות, אליאש היא מנהלת מיתולוגית של אולפנה אותו? (פרט לקדנציות של ברק ורבין.) ו"עדיין חשה נבגדת" לנוכח תפיסת השמאל בקדומים וממקימות מערכת החינוך בשומרון, האידיאולוגיים המוצקים של מי שחשה שהיא שלו, אלא באמת מנסה להבין את השורשים ברעם אינו "שותל מלכודות" למרואיינת החילוני את המתנחלים כ"סרטן בגוף המדינה." נגועים בגזענות של ממש כלפי כל ערבי באשר נסיגה מהשטחים הכבושים, וחלקים ניכרים בו הציבור הישראלי אינו מעוניין לשמוע כלל על הפסד, אפילו תבוסה, הנובעת מכך שמרבית מנסה להבין את הצד השני, וזאת מעמדה של נקודת המוצא מעניינת: סופר שמאל מפוכח חיה "בחוויה של נס ופלא." והצהיר בספרו שעמדת ׳גוש אמונים׳ אינה זוכה כך בעוד שדויד גרוסמן נסע לשטחים הכבושים הוא. מעורערת, ברעם נוסע למפגשים כשהוא מבולבל ופגש במתנחלים בעודו מבוצר באמונתו הבלתי לתמיכה ציבורית והיא בחזקת מיעוט מבוטל, למדי. תלמיד ישיבה שמאמינה בחיבור עם החברה שיחה מעניינת ביותר היא השיחה עם עמיחי, הישראלית, ולא בהתבדלות אידיאולוגית ימנית. ראיתי פרסומת של מפלגת העבודה מבחירות חיים על פי הערכים שלהם בכלל ]...[ לא מזמן והצבא, אבל חיים בדירה שההורים קנו. הם לא מתעבים את מעשי ההורים שלהם, נגיד מהמוסד אמוני ]...[ הקרע בין הדורות עצום: הילדים שם "הציונות החילונית קרסה הרי, יש להם משבר מעניינת בעיקר אבחנתו של אותו תלמיד חכם: באמת ]...[ את הקשר בין השקפותי הפוליטיות המערבית ]...[ לכן יצאתי למסע הזה, כדי לבחון מאיתנו יש תמונה נרחבת ומקיפה של הגדה בהקדמה לספר, מסביר ברעם ש"למעטים המתנחלים, יש מורכבות ספרותית ופיכחון. יודעים בגדול מה מתרחש, או שמישהו סבור אלא שלמען האמת אי–אפשר לומר שאיננו ובין המציאות בגדה המערבית." שהגדה המערבית היא מקום נפלא לפלסטינים. ולפיכך, הישראלים פשוט עוצמים עיניים, במידה רבה במודע, כתוצאה מייאוש מדו קיום, שנים של טרור, ובעיקר טראומת הנסיגה מעזה, בשיקום. אפשר לנסות לפקוח את העיניים שבעקבותיה התמקדה הרצועה בחימוש במקום יום הפלסטיניים, וחשוב לא פחות להבין את העצומות לנוכח עוולות הכיבוש וייסורי היום– אחד, נאחז ברעם כתלמיד ישיבה ברטוריקה של נועד במידה רבה לשיח בתוך המחנה. מצד ושוב, בקלפי, הוא הבעיה של השמאל, והספר של המצביעים הישראלים המביעים דעתם, שוב הזלזול של השמאל באינטלקט ובאינסטינקטים הסיבות לעצימת העיניים. דת השמאל לגבי "השלום" המשיחי העתידי, ומצד שני מרשה לעצמו מדי פעם לצאת משם, מסרב לשמוע: אין פתרון של שתי מדינות בלי שפלסטינים רבים אומרים, והשמאל במשך שנים וההקשבה מובילה את ברעם לשמוע את מה להתבונן ולהקשיב. השמאל השמרני נאחז במלחמת ששת הימים כקו בקרב בני דור שלישי ורביעי לנכבה. ובעוד שכן הזיקה לבתים בכפרים עדיין קיימת, גם זכות השיבה, שעליה הם אינם מוכנים לוותר, שוב ושוב את 1948 כנקודת השבר, והוא ישר דיו הרי שהפלסטינים שעמם משוחח ברעם מציינים פרשת המים שמעברו נהפכנו ל"בלתי מוסריים," ברעם, עליו לעבור שידוד מערכות אינטלקטואלי כדי שהשמאל ישוב להיות רלוונטי, מאמין כדי לומר זאת. מכאיב, לייצר אלטרנטיבה אידיאולוגית, כיבוש. ודו קיום כזה הולך ומתרחק בחברה שתתחיל במושג דו קיום, לא במושגי שלום/ סקרנותי האישית התעוררה במהלך הקריאה ישראלית ההולכת ומתגזענת. הזמן הכתום ניר ברעם: הארץ שמעבר להרים, הוצאת עם עובד ,2016 181 עמ׳ המצטייר בספר נותר כשהיה, בתוספת אדישות והרצון להבין. גם היקף הספר דומה. אף הכיבוש מעבר לחומות, בטון דיבורי, מתוך התמיהה תהודה רבה. מסעו של סופר ומפגשיו עם אנשים הצהוב של דויד גרוסמן ,)1987( שעורר בשעתו ספרו החדש של ניר ברעם מתכתב עם הזמן אליטיזם יהיר. הוא גם אינו נוקט אותה תבוסתנות אינטלקטואלי, מתוך חיבור למציאות, ולא מתוך השמאל (בעיקר דו קיום וסירוב לגזענות,) ביושר ברעם היא בניסיונו לחזור ולטעון את עקרונות באשמתו. לכן החלוציות המסוימת בספרו של הפך מבוזה בראש חוצות, במידה לא מבוטלת היא להיות רלוונטי. וזאת בעידן שבו השמאל של מידע נגיש לכל המעוניין, משימתו של ברעם זה היה עידן אחר. בימינו האולטרה מעודכנים היה משהו חלוצי יותר בספרו של גרוסמן, אבל מתגברת וייאוש הולך וגדל משני הצדדים. דוקומנטרי. ועם זאת סקרנותו של ברעם כפי במטאפורות ובסמלים, גם אם הם משולבים בספר העיתונאי, למשל הדמיון, היכולת לספר סיפור של ׳הארץ׳) וכך אובד יתרונו של הסופר על (חלקים ניכרים מהספר התפרסמו במוספי השישי ישראל׳. אלה במידה רבה רשימות עיתונאיות ברעם נכנס לתפקיד הסופר כ׳צופה לבית צינית שפשתה ברבים מצעירי השמאל. שעולה מהספר היא אותנטית, גם אם התוצאה, מצליח לעשות הזרה, ליצור התבוננות מחדש על תוקדש רשימה זו.) אבל במרבית הספר ברעם אינו מפגין ברעם אומץ אינטלקטואלי (להם בעיקר העוסקים בניסיון לדיאלוג עם מתנחלים, ובהם בולטים לטובה בספר הם הפרקים המרתקים בחלקים מהספר, היא קלישאית. תרשימי הכיבוש שלו, בין אם מדובר במחסומים השגור עלינו בין עדכוני החדשות שהם חיינו פה. באוניברסיטאות, במפגשים עם בכירי אש"ף בלוב. לעתים מחליף ברעם את זירת הוויכוח באזור קרב כדוגמת הפילוסוף ברנאר אנרי–לוי לא ממש אל "לב המאפלייה," או סיכון עיתונאי השגורים המצורפים לספר. זהו מסע חשוב, אבל אינם מצליחים לפרוץ את מסגרת תצלומי הצבע ובין אם בשיחות עם בכירים ברשות הפלסטינית, חשוב לאין שיעור לדווח על יישובים תחת ברמאללה הנעימה למדי. עוצר, הסובלים תדיר מעקירת מטעי זיתים, וכמעט בלתי אפשרי לחדש וליצור הזרה ביחס לברעם יתרון על עמירה הס או על גדעון לוי על כותב הפוסטים במרשתת. אני סבור כי אין זה, נשאלת השאלה במה יתרונו על העיתונאי או יום מול מחסומים. אבל בדיון בספר עיון כגון מעצרים, הרג בשוגג או במתכוון ועינויי היום– בפרקי הספר העוסקים בניסיון להבין את עולם לשגרה פוליטית שחוקה לעייפה. ובכל זאת, גליון 390 בקשת סליחה שנייה קובי נסים בקשת סליחה ראשונה 81׳; הם התגאו שם במספר הרב של יישובים שהם הקימו". ההתנחלויות ובו זמנית נאחז בעמדת היהירות את החולשה האידיאולוגית של השמאל מקים וכך מנסח תלמיד הישיבה, בבהירות ובכנות, המוסרית כביכול של מי שמעוניינים בשלום. שהוא בעיקרו דור בורגני השואף ליציבות ולתוך הזיוף הזה גדל הדור שעמו אני נמנה, ָּתְך. יּת ִא ְּתנ ִה ְת ַח ִאם ֹלא ַה ִה ְת ַא ֲהבּות ַמ ִהי כלכלית, במדינה מופרטת ניאו ליברלית, שבה ִק ַּב ְל ִּתי אֹו ָתְך ַה ְּתבּו ָנה. ְל ִגיל ַה ָּג ָע ִתי ֶט ֶרם לצעירים אין עתיד כלכלי. דור שאינו מאמין ַה ֶּכ ֶלב ְּב ִלי ַרק ִמיתֹולֹו ִגית, ֵחיק ֵא ֶׁשת ֲעבּו ִרי ָה ִיית בדבר, שגם המרד שלו (מחאת האוהלים) היה מרד נוח, בכיכר, שלא העז לעשות נזק אמיתי ִל ְהיֹות נֹו ֵכ ַח ֵעי ֵני ְז ֵאב ְו ָר ָצה ָל ַטׁש ֲא ֶׁשר ֲחתּו ָלה, (לפוצץ חלונות של בנקים, למשל) ולשלם את ָּכְר ֵחנּו ְּב ַעל ְּכ ַח ִיץ ֵּבי ֵנינּו ַמ ִים, ַע ְצ ֵמְך ׁשֹו ַׁש ַּנת ָר ִאית המחיר הנדרש. ְק ָצוֹות ִל ְק ֵצה ַעד ָה ַא ֲה ָבה ִסּפּור ֶאת ִּג ְל ַּג ְל ְּת תלמיד הישיבה מסביר בפשטות ש"המחאה של רוטשילד" לא נגעה לו כי הוא מוכן לחיות ֶל ֱאהֹב ַע ְצ ִמי ִל ַּמ ְד ִּתי ִה ְת ַא ֲהבּות ֶׁשל בצניעות (עוני, על פי נקודת המבט של "תל יּת. ְו ָא ַה ְב לֹו ֶח ֶׁשת אביב,)" וזה שלא נסע מעולם לחוץ לארץ לא ֵאׁש, ְׁשנֹות מטריד אותו. ֶל ֱאהֹב ִסּבֹות ְנכֹונֹות ֲה ֵיׁש ַמ ְחסֹור ּו ַמ ֲחֹל ֶקת הפתיחות של הצעיר המתנחל, המתועד באופן אמין בידי ברעם, מעניינת. כך גם זו של תלמיד ֶׁש ֲא ַה ְב ִּתיְך ְל ִא ִּמי ְּכ ֵׁשם קֹונ ְט ַרּפּונ ְקט ְּב ִעי ָלה ְּב ֵעת ְּב ִפיְך ַה ָּלעּוס ַּל ַּמ ְס ִטיק ּו ַמה את ספרו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ישיבה אחר, אלחנן, השואל את ברעם אם קרא ַה ָּׁש ִטי ַח? ַעל ֵּפרּו ֵרי עּוגֹו ֶתי ָה ִּבְר ִדי ַפת ַח ְס ֵ ּדְך ְמ ַל ְמ ֵלם ִּפי ֵעת דרך ארוכה קצרה. ברעם עונה שקרא כמה פעמים (מה שמעיד על פתיחות אינטלקטואלית,) ֲע ֵלי ֶק ֶׁשת– ַצ ָּוא ֵרְך ַו ֲע ֵלי ֵּגו– ֶע ְליֹון? ואלחנן אומר את מה שחושב כיום רוב הציבור ֶׁש ֵּבי ֵנינּו, ָה ִע ָּק ִרים ִע ַּקר ַהּמּו ִזי ָקה, ְל ַר ְח ֵמְך ִּמ ְּל ָפ ִנים ּו ַמה הישראלי: "אולי אין פתרון בימינו, זו אפשרות, ְׁשנּו ִיים ָהיּו ֶׁשֹּלא ַה ְּספּו ִרים ַהּנֹוׂש ִאים ִמ ֵּבין ָה ְי ָתה ְמצֹא? ְל ֵעת ַה ִּמ ַּט ְל ֵטל נכון"? וממשיך ומסביר לברעם שהציונות הדתית ְּב ַמ ֲחֹל ֶקת. ַהּתֹו ֵפ ַח ֵהי ֵטב ֻע ָּב ֵרְך ָאחּוז ְו ַרק המתנחלת עדיין מתלהבת מהציונות, בעוד שהשמאל עייף. ראוי לציון ביקורו של ברעם בישיבה ׳עתניאל׳ ַה ְּקדֹו ָׁשה. ִעם ׁשֹו ָא ֵתנּו ַה ִּנ ְכ ָסף ָע ָלה ִזּוּו ִגי ָי ֶפה ַה ְּפ ָׁשרֹות. ִּב ְכ ִמי ָה ֵתְך ְנטּו ַלת שעל הר חברון, הפועלת ברוח הרב פרומן ַה" ַּסּבֹו ִנים," ֶׁש ְּל ַא ַחר ְי ֵמי ַה ָּי ִמים ֵא ֶּלה ָהיּו מתקוע, שהאמין בשלום בין אנשי דת יהודים ָה ָא ְפ ָנה. ֶאת ָּכ ַבׁש ְל ִמ ְׁש ָּפחֹות ִנ ְכ ָחדֹות ַה ִּׁשּיּוְך ומוסלמים, ובאפשרות של דו קיום. זוהי ישיבה יותר, ומרואיינו של ברעם מתוודה על אהבתו הנתפסת כ׳רוחניקית׳ בקרב ישיבות מסורתיות ָׁש ָבה ּו ִמ ְתעֹו ֶר ֶרת ְּב ֵלילֹו ַתי, הֹו ַפ ְע ְּת לטולסטוי, מייקל שייבון, והסרט ׳מועדון קרב׳, ָח ְפ ִׁשי ָח ְפ ִׁשי ַּב ֶּגטֹו, ַה ַּת ִיל ַעל ִּג ְדרֹות הזה, לא רק לארץ הקודש אלא למזרח התיכון להבין מה המשמעות של החזרה היהודית למקום בצד הלימוד היהודי דתי. הוא אומר: "אדם צריך בסנקציות כלכליות, וכי כדי להמשיך לשבת על ישנם יוצאי דופן) מהפלסטינים במרחב. אבל כולו". גבעות השומרון צריך לפתח דו קיום, שהולך ֵּכן של תלמידי הישיבה להסביר עדיין, הרצון דרך דבריו של תלמיד הישיבה מצביע ברעם כדי ליצור "צו פיוס" מזויף אלא כדי להבין את הדדית ופתיחות אינטלקטואלית של ממש, לא בחלקים רבים מדי בספר. נוצרות כאן סקרנות אנושית מעניינת, והיא אותה הזרה החסרה אידיאולוגי מעורר קנאה, נוצרת מורכבות באופן מפוכח למדי את ישראל, וניחנים בדחף השמאל המבולבל, לבין צעירי הישיבות המבינים שבקטעי המפגש בין הסופר הצעיר, איש כלומר, אם לחזור לביקורת ספרותית, הרי ומתערער גם בתחומי הקו הירוק. וספרו של ברעם אינו ספר של ייאוש, הוא ספר המצב הישראלי על מורכבותו הכמעט מייאשת. צעירים לענות לאדם צעיר אחר, מבולבל, איש עם נבחר ומנצח בשטחים, אלא רצון של אנשים לברעם את "טעותו," אינו מצטייר כיהירות של את משנתו של הרב פרומן, ותובע להבין ברעם פוגש את המשורר אליעז כהן, המרצה השמאל, על שאלותיו. מידה לא מבוטלת של היתממות עולה מדברי הפלסטינים שייכים לעם ישראל, לפלסטין". בעלי הארץ, אלא אנחנו שייכים לארץ ]...[ וגם להכיר בעובדה שאנחנו איננו אדוני הארץ או ש"נדרשת עבודה עצומה לשחרר את התודעה, המתנחלים הפרומנים לגבי דו קיום בשטחים: כזה יגליד, שטראומה כזאת תדעך מבלי לגרום לפני שבעה עשורים, מעט מדי זמן מכדי שפצע בהאג בימינו, אלא בגלל השואה, שהתרחשה רק דווקא בשל הצביעות המוסרית של בית הדין תהיה שנואה כאן בקרב מרבית הציבור, לאו להתערות במרחב המזרח תיכוני. ואירופה תמיד להיות "וילה בג׳ונגל," או לנסוע לברלין, במקום על עקב אכילס של השמאל הישראלי: הרצון המלאים המתקיימים בשטחים. הוא אמנם נוגע השמאל, אבל מתעניין באמת בחיים היהודיים ברעם מתעקש לשאול מנקודת המבט של לפאראנויות טבעיות. רבה, השמאל . לא פחות מדאיגה אותם ההבנה שמדינת ישראל מעצמה של המתנחלים, באותה צחות לשון של מאבק על העתיד, מאבק שעליו ויתר, במידה הישראלי. יובל גלעד אולי אכפת להם משכניהם הפלסטינים, אבל לא תרצה לשלם מחיר כלכלי כבדים הכרוך בשאלותיו רק מעט ביהירות היהודית המבושמת ודיבורים גבוהה גבוהה המאפיינים את השירה האמונית החדשה, תוך התעלמות (בדרך כלל, אוגוסט-ספטמבר 2016 סיפור עלייתו לארץ, כשלוש– ושאפשרו לו לשחות אל פסגות להיחלץ ממערבולת הקשיים אישיים מיטביים, שסייעו לו פוטנציאל הסתגלות וכישורים לו, ללא הכנה קודמת, אך עם מציאות חיים שונה ומשונה ומשגרת חייו והוטל באחת אל מארצו אלא גם ממשפחתו החמישים. הנער נפרד לא רק הגיעו "לחופי הארץ" בשנות עלייה זו, שגליה העיקריים אינו מייצג את חלק הארי של עשרה שנים מאוחר יותר, מרשימות. מעמד הפרידה מהוריו ומארבעה אחיו שמשקף אולי הלם וחרדה מן הלא נודע: "איני שנותרו בבית, מצמרר ביובש הרגשי הנלווה אליו, ואני, בסלון הבית לבואו של השליח. שתי מזוודות לא חשתי התרגשות מיוחדת.... המתנו אחותי זוכר חיבוק ואיני זוכר נשיקה ואיני זוכר דמעה. האישי, מזוודות גדולות על כריכת הספר, לייצוג יחד עם סנדוויץ׳ לדרך"... מזוודות קטנות בסיפור קטנות [ההדגשה שלי - י.ר]. חיכו לנו ליד הדלת, כפי שעולה גם משמו, אינו דן בחוויות העלייה של לטובת ההתאמה לביתם החדש. אלא שהמרוקאים רק ממרוקו - חווים התרסקות של ביתם הקודם מחירה. רבים ואולי רבים מדי מן העולים - ולא מרוקו,) בולט סיפור הצלחתו של בן סימון אך גם ובהשתלבות רבת ההישגים של לא מעט מעולי העולים ממרוקו (הספר אינו דן בסיפורי הצלחות על רקע תיאור בעיותיהם ומצוקותיהם של כלל יהודי–מרוקו. אלא להאיר תמונת מצב ולהניע דיון על מכלול אינו מתיימר לנהל דיון בעל אופי אקדמי–ניתוחי ידידותי לקורא (ולמוציא לאור.) כמו כן, ספר זה דיון מעמיק ומשווה במסגרת של ספר בהיקף בחירה מושכלת, מאחר שממילא אין יכולת לקיים העולם המזרח תיכוני או האירופי. עם זאת, זוהי שיח רחב יותר בממד משווה של העליות מן האפריקאי, האירופאי והאמריקאי ואינו מאפשר יהודים מתפוצות אחרות בעולם הערבי–המוסלמי, בראש ובראשונה סיפורו האישי. בכלל, כל קבוצת המוני העולים ממרוקו וסיפורו המדהים הוא עניין נוסף: יש לזכור שבן סימון אינו מייצג את היבטיה, ועל כך יבורך מחברו. אחת. כל עולה הוא קודם כל עולם בפני עצמו. את חרף קווי דמיון כאלה ואחרים, אינה עשויה מקשה עולים שהגיעה מארץ/מדינה כזו או אחרת לארץ, ועל המחיר שלדעתו היא גבתה מן העולים, ובה המרוקאית בארץ, על מקומה בחברה הישראלית בן סימון מציע תובנות חדות כתער על חיי הקהילה המסר החשוב הזה העביר בן סימון באופן ברור. התקשורת הישראלי. יותר מכל - המרוקאים הנו על המערכת הפוליטית בארץ ואף מאיר את עולם בעת הוא מציע גם תובנות על החברה הישראלית, סיפור הצלחתו האישית של דניאל בן סימון, אל המדינה הצעירה, השתייך מהיהודים שמצאו את דרכם בשל העובדה כי נתח נכבד הערבי והמוסלמי בפרט, התעצם ושל העולים ממרוקו והעולם סיפור העלייה לישראל בכלל נואשת על משאבים: הקטגוריה חריפה בין אינטרסים וכן תחרות שלמעשה ייצגו התנגשות בה בעת לאותן קטגוריות, וסובייקטיביות שנבעו מתלאות קיום, מצוקות אובייקטיביות שהגיעו וחיו פה תוך מלחמת האחת היתה של המוני העולים, דיכוי ורדיפות במרחבי העולם השונים, כולל ממצוקות רגשיות קשות בעטיה של השואה, ושל העלייה–ההגירה, מקשיים ביטחוניים וכלכליים, כבודדים (מפעל "עליית הנוער)" - תופעה שבן שנלקחו מבתי הוריהם ובהסכמתם והועלו לארץ והספר מוקדש לדיון בהם ובדגש על ילדים ונערים המיקוד בסקירה זו הוא על העלייה ממרוקו נדרשו מכל העולים לישראל באשר הם. אולם על חשבונם. כמה תעצומות נפש והקרבה אישית נואשות לסיוע מיידי של המדינה, ניתן לעתים אותם,) שבואם ההמוני של עולים שנזקקו גם כן ובה בעת, הקטגוריה השנייה (של אלו שהקדימו חלק ממדינות ערב (לוב, עיראק, מצרים ואחרות;) סימון מייצג אותה. המכמיר בצבעי חום חלודתי (עיצוב העטיפה ינאי "הגירה" ו"קזבלנקה" המעטרת את הצילום והחותמת העגולה והסגולה שבה בולטות המילים העור הענקיות בגודלן המוצגות על כריכת הספר שחייתה בעולם המוסלמי המזרח תיכוני. מזוודות ממרוקו - הקהילה היהודית הגדולה ביותר ממחוזותינו. כרבע מיליון עולים הגיעו לישראל או שהעדפנו להדחיק, אך היא סירבה להיעלם המאלצת אותו לראות ולעכל מציאות שלא הכרנו הספר מטלטל כי הוא מעמיד בפני הקורא מראה, על כשליו אך גם על הישגיו, ובהקשר זה - הסיפור סגל,) מאיירות היטב את גל העלייה האדיר הזה, של בן סימון מייצג הישג מרשים. המוכר לקהל הקוראים כסופר, עיתונאי וחבר כנסת הספר הוא אוטוביוגרפיה של דניאל בן סימון, לשעבר. בין ספריו המוכרים, בולטים ארץ אחרת, אפלה בדרום ונשיכה צרפתית. (את זה האחרון, המתמקד בחרדת יהודי צרפת, שרובם היגרו אליה ממרחבי צפון אפריקה, המוכר גם כמגרב, הגירה, צירפתי לאור חשיבותו לתוכנית הקורס ושעדיין מיטלטלים בדילמות הנוגעות לעלייה– - עולים רבים ממרוקו - שזורים כחוט השני בכל בפריפריה של מדינת ישראל, שאליה נשלחו - גם למעשה, נושאי עלייה, הגירה וקשיי החיים על עלייה–הגירה שאני מלמדת באוניברסיטה.) האישית של בן סימון, כשני עשורים לאחר גלי הספר המרוקאים נפתח בפרישת מניפת העלייה ספריו של בן סימון. כל עולה הוא עולם דניאל בן סימון: המרוקאים, הוצאת עמ׳ 223 ,2016 כרמל יותר, לאחריות המדינה לשילובם במרקם החיים אחרות, ולאחריותם להשתלב בחברה, כמו גם ואף לישראל של יהודי מרוקו ושל יהודים מתפוצות לדיון מחויב המציאות בסוגיית העלאתם ועלייתם וצאצאיהם בארץ, בולטת חשיבות הספר כמצע הסופר, משפחתו ובני הקהילה של יוצאי מרוקו לחווית הקריאה והעניין בהצצה החושפנית לחיי תשומת לבך גם לאחר הסיום. נכון לומר כי מעבר מטלטל, המכה בך בעוצמה וממשיך לדרוש את לנשימה ארוכה בין קריאה אחת לשנייה. זהו ספר קראתי פעמיים את הספר המרוקאים, ונזקקתי ואת תחושת הלכידות בחברה במדינת ישראל העלולים להמשיך ולסדוק את מרקם החיים יוצאי מרוקו, אלא גם באשר לנזקים הקשים רק באשר לבני הדור השני והשלישי של ישראלים מה שקורה, ובדאגה מפני העלול לקרות. וזאת לא ונשזרת בתהיות של הפרט בחברה הישראלית על הבטן בכאב על מה שקרה. האמפתיה המתעוררת החמצה ושל תסכול מר ובה בעת מכווצת את של הרימון, משאירה הקריאה בספר טעם של ובניגוד למראה משובב הנפש ולטעמים המשכרים הספר עשיר כרימון בחוויותיו ובטעמיו. עם זאת בארץ. על כל היבטיהם האנושיים, הפוליטיים, הסוציו– ובמיוחד צעיריהם וקשייהם להשתלב בחברה ועומק מרשימים. קצוותיו הם העולים ממרוקו הדיון המרכזי בספר מתנהל על ציר בעל רוחב כלכליים, התרבותיים–דתיים והאחרים. הישראלית מן הצד האחד, ומדינת ישראל, הישראלית המחוררת והקטנה מכדי לעטוף את על פי צביונה ותפיסת עולמה, משמיכת המשאבים אירופיים נוקשים, שדבקה באידיאת כור ההיתוך הנהגה בעלת מאפיינים מערביים ובמיוחד מזרח ובכלל זה עליית הצלה; ממנטליות אליטנית של והיתה עסוקה בקליטת גלי עלייה מרחבי העולם הביטחוניות והכלכליות של המדינה שאך נולדה סיבות (הרשימה ארוכה) ובראשן מצוקות הקיום המובנות בגלי העלייה ממרוקו נבעו משילוב של ובחיתוליה, הניצבת מול אתגרים קשים. המצוקות מרכזי זה פרוש ממד טרגי של מדינה ערב הקמתה דיון מעמיק, הנוגע לכל מרחבי החיים. מעל לציר העלייה ממרוקו, מן הצד האחר. המרוקאים מציע תרבותית, סוציו–כלכלית ואחרת - ו"קולטת" הנהגתה הפוליטית וחברתה ההטרוגנית - דתית, באופן חריף ללא הכנה מוקדמת ובהיעדר כלים את דרך חייהם ולהתאימה למציאות שונה של העולים ממרוקו שנאלצו לשנות בדרמטיות אינטנסיבי. לכך נוספים קשיים סובייקטיביים או שזו החליטה להתגייס להעלאתם בפרק זמן מאות אלפי העולים שהתדפקו על שערי המדינה, דופן את דרכו בישראל . לאחר סיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי ב.1956– לא סייע לרכישת כלים אלה. הממד הטרגי של שפילס לו בכישרון השתלבות והתקדמות יוצא . העלייה הקודמים ממרוקו, שקיבלה את עצמאותה להקלת ההתמודדות. ריכוזם באזורי פריפריה יהודית רונן גליון 390 מרדכי שוורץ וארוסתו חנה פינקלשטיין, 1937 לדבריהם האחרונים של "עולי הגרדום" מארגוני ברצון." "אל תלכו בעקבותי," הזהיר, בניגוד על המעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר הדין והביע חרטה על התוצאות המרות: "אני מתחרט פרשת מרדכי שוורץ אפופה גרסאות רבות, לעתים "הפורשים." תלייתו וכך גרסאות של עיתונאים, חוקרים של יצחק חנקין, שביקר אצל שוורץ יום לפני יש לו ראשומון משלו. כך גרסת ה"הריגה בשגגה" רעועות לעתים סותרות, וכל אחד מ"השחקנים," בין הגרסאות הנפוצות על פי עדויות ממקורות וסופרים שונים. - מרדכי שוורץ היה נטול הכרה ובטירוף הדעת ומאנשים שונים: בעת ההריגה. (אפילפסיה.) - היה רקע מיני בין השניים שגרם להרג. - - רקע לסכסוך דתי, אתני–לאומני. (על רקע (מוסטפה חורי - הומוסוקסואלית.) "המאורעות.)" - ההרג בוצע מחוץ לאוהל על ידי גורם אחר. - ההרג בוצע על רקע רצח של שני יהודים (מספר כדורים לא תואם.) "טרור נגדי," מבית מדרשם של האצ"ל ו"ברית - שבירת שיטת "ההבלגה" של "ההגנה," ונקיטת בכרכור. הבריונים." (אבא אחימאיר.) - השוטר הערבי התגרה ללא הרף בשוורץ. "(אנסתי בחורה יהודייה.)" מלכות," וכן במקורות האצ"ל שהגדירו מהו אתוס ברנע במקורות קדומים, המגדירים מיהו "הרוג בדיון על הגדרת המושג "עולה גרדום" מסתייע השמונים הוסף גם שמו והוא מופיע באנדרטת עשר עולי הגרדום שהוכרו. רק בסוף שנות בית"רי. בתחילה לא הוגדר שוורץ אחד משנים– "הרוגי המלכות" ברמת גן, נוכח בניין המשטרה. הספר עשיר במקורות ארכיוניים, מעיתונים, מחקרים, מאמרים, ראיונות אישיים ותכתובת, כמו גם בתמונות, תצלומי מסמכים ועדויות. אך כתובה במיומנות, בידע רב ומתוך זיקה חמה פרשה אחת מני רבות מתקופת ה"סער והפרץ," לנושא "הבלתי נודע." דן יהב אוגוסט-ספטמבר 2016 הואשם בהריגה בכוונה תחילה ובדם קר ונגזר בין היורה לנרצח. גזר הדין נותר על כנו בדעת התבסס בעיקרו על מספר היריות, כיוונן והמרחק להישמע הערעור בבית המשפט העליון. הוא מפורטים בדקדקנות רבה. ב31– במרץ 1938 החל מהלכי המשפטי ופסק הדין של השופט טראסטד עליו עונש מוות. ולקונסול הצ׳כי; משה שרת שלח מכתב לנציב במאמץ החנינה נשלחו פניות לנציב העליון רוב של השופטים (עמ׳ .)30 העליון; הרב ברלין ואנשים פרטיים ביקשו חנינה. תוכניות להברחת שוורץ מכלאו, אך הן לא הגיעו שנכשל" (עמ׳ .)35 כאשר כלו כל הקיצין, נהגו "מרדכי שוורץ איננו בריון. הוא איש תמים אף דוד בן גוריון מתייחס לפרשה באמירה: המשפט: האם "שאפו" הבריטים ל"דם עברי," כל ההגנה, ומנתח את ההיבטים הפוליטיים של המשפטית על מחדלים במשפט ובעיקר על קו ברנע מציג את שלל הטיעונים והביקורת לכלל ביצוע. בידי כל הארגונים הלוחמים וכמו כן הופעל טרור רחבי הארץ ובפרט בירושלים ובערים מעורבות מאות ערבים ברחובות, בשווקים ובבתי הקפה בכל .)1939 היתה זו תקופה שבה מחד נהרגו ונרצחו זאת על רקע מאורעות תרצ"ו–תרצ"ח 1936( - פוליטי כנגד מפקדים ומנהיגים אנגלים, ומאידך: המדיניות בארץ וכל סיכויינו להכרעה פרו ולתמיד התעלולים, תחלופנה כרוח כל תקוותינו יעקב כהן כתב ביומנו: "באם לא ייפסקו אחת הרג ורצח של יהודים. ציונית בשאלת ארץ ישראל." (ארכיון ההגנה, פ. .)80.276 לעומתו נכתב והושר על ידי אנשי האצ"ל: "ללא כך, רק כך המדינה נכבשת בחזון, במקלע וברימון" דרך ה ֶג ְנ ָדה צועדת, מן הקרב הם פוסעים בגאון, (דוד ניב. מערכות האצ"ל, חלק רביעי, עמ׳ .)239 הגופות ללבנים ובניין המולדת נקים".... המוות.... למות בעד ארצנו.... כבמלט נדביק ׳חיילים אלמונים׳: ...." משורה ישחרר רק ואברהם שטרן "(יאיר)" כותב ומלחין בשירו: כי למרדכי שוורץ לא היה כל סיכוי בבית המשפט על רקע הפרוזה והליריקה הלוחמנית הנ"ל, סביר נקי, תנהו לכת. חובתנו לראות נבלה ולשתוק".... מעלינו נפרשת - הוא אחי... ובגמרו להרוג איש ויורק על כל סייג, בפיות אקדחים וידו השחורה אלחם באח׳:) "הלסטים הממשיך במסע ללא רסן נתן אלתרמן כתב בשירו: ׳הנימוק הפסול׳ (׳לא שבו ישב שופט בריטי אחד בלבד. (׳דבר׳, ;4.7.1947 הטור השביעי, כרך ג׳, תשל"ג, היה איש "ההגנה" ושנית, הוא ניחם על מעשהו יוצא דופן בין "הרוגי המלכות." ראשית הוא את הפרשה, אנו למדים כי מרדכי שוורץ היה יותר בעיקר בידי מנדל זינגר, כתב ׳דבר׳ שסיקר ביותר (עמ׳ .)49 מתוך וידוייו שפורסמו מאוחר (נתונים במקום ההרג) הם ברמת ההוכחה הגבוהה מעיר כי מבחינה משפטית הממצאים הפורנזיים ברנע סוקר את הווידויים הפומביים של שוורץ, אך עמ׳ .)330 הגרדום הראשון (או סיפור ראשומון: עולה ״השני״) רשימת מקורות ונספחים "עולי הגרדום" ,2016 92 עמ׳ כולל יוסי ברנע: פרשת מרדכי שוורץ, הוצאת בתקופת המנדט. רבים הספרים, המאמרים וימי והלח"י מוכר לחוקרי ההיסטוריה של ארץ ישראל נושא "עולי הגרדום" מבית מדרשם של האצ"ל יוסף נדבה, עמרמי ומלצקי, אליאב שוחטמן, יוסף הזיכרון, שאת עיקרם ניתן למצוא בספרי דוד ניב, הלח"י "(בית יאיר,)" מוזיאון עולי הגרדום בעכו גידי,)" המוזיאון בבית ז׳בוטינסקי, מוזיאון המנציחים את שמם, כמוזיאון האצ"ל "(בית גם במוזיאונים השונים קיימים מדורים ייחודיים קיסטר, חיה ברנס, שלמה שבא ונוספים. ובירושלים. שחמקה במשך שנים רבות מעיני החוקרים וסופרי עולה הגרדום מרדכי שוורץ מציב פרשה עלומה, שנה, מיום הוצאתו להורג ב,16.8.1938– בשלהי עת ומחקרים שונים. דהיינו באיחור של כשמונים החלה פרשה זו לצוץ במאמרי עיתונים, כתבי תולדות הארץ. רק בתחילת שנות השמונים, שבו הואשם נקבע ב ,2.9.1937– בעוד ששלמה בחשיפת "עולה הגרדום" הראשון, שיום ההרג עבור מוזיאונים היסטוריים. עיקרו של דבר הוא שערב יוסי ברנע שעוסק רבות במחקר היסטורי הספר הנוכחי נכתב לאחר מחקר מעמיק ומקיף "המרד הערבי." בן–יוסף ביצע את ניסיון ההרג ב,21.4.1938– "בהבלגה" להוציא תקופה קצרה של "תנועת מרדכי שוורץ היה חבר "ההגנה," שדגלה דהיינו כחצי שנה מאוחר יותר. בתולדותיה ובוודאי לא כ"קדוש" מעונה, כנהוג ומכאן שהיא ניסתה להתכחש ומיעטה להציגו המרי המשותפת" (עם הארגונים "הפורשים)" וחדירה לפרטי פרטים של כל המשתתפים מזוויות רבות, תוך שימוש במקורות מגוונים של "עולי הגרדום." כך תוקף ברנע את הפרשה ואת משמעויות האירוע בהקשר לזיכרון הכללי את הסיפור המשפטי מהמעשה ועד התלייה הספר צנוע ומטרתו העיקרית לפרוס במלואו בקרב יוצאי האצ"ל והלח"י. במחנה הנופש של הנציב העליון בעתלית. הצבתו שוורץ, התגייסותו ל"הגנה" והכשרתו כשוטר את ספרו פותח ברנע בתולדות חייו של מרדכי באירוע (עמ׳ .)8 יצרה ביניהם מתח בלתי נסבל, שבסופו של דבר באוהל אחד עם השוטר מוסטפה חורי (כורי,) אופי של ארוסתו, חנה פינקלשטיין (בלום.) הוא שוורץ עצמו בנוסף למומחי הגנה ותביעה ועדות ונמשך כשבעה חודשים. במשפט העיד ארוכות משפטו של מרדכי שוורץ החל ב16– בינואר 1938 הביא להרג השוטר הערבי בידי היהודי (עמ׳ .)16 חידת החיים לעולם לא ֶשלי, פול גוגן, ז׳אק ברל, ג׳ק ֹוּפ, ֶּפרסי ּביש מי זאת לואיז מישל תיפתר" צבי לוז: פרשות פתוחות, מסות, הוצאת עמ׳ 294 ,2016 ספרא את היעדר התשובה הברורה, ואת העיון עצמו הנושאים הרבים שבספר, ולא אחת מציין הכותב והיצירה, החברה והפרט, היא הבולטת במגוון זאת. אכן, חידת החיים והאדם, ההיסטוריה שעלו בדעתי כשחיפשתי כותרת מתאימה לסקירה את שירו הידוע של טשרניחובסקי, ׳נוקטורנו׳, והן כותרת הרשימה מביאה את המילים המסיימות שהתקשורת עם הקורא חשובה מאוד לכותב. הוא לפנינו מסות הכתובות בסגנון צלול ופתוח, וניכר כדרך שאין לה יעד סופי. מסה (במלרע,)! שהיא צורת כתיבה שיש בה חופש חוסמת ומוגבלת. לוז בחר לכתוב בסוגה הקרויה שאותוהואתוקףבאחדמפרקי הספר, כדרךכתיבה כותב בסגנון שהוא היפוכו של הז׳רגון האקדמי, אין אלה מסות דידקטיות, אלא גילומים חופשיים של קוראיו, ולהעשיר אותם בידע ובהבנה. אבל השונות, חשוב לו גם להבהיר ולהרחיב את דעתם אלה מסות של מורה מובהק שבצד ליבון הסוגיות רוחני ויופי סגנוני, ולכן כלולה בעולם הספרות. הנכללים בסוגיות הערכיות. התחום השני הוא היהדות, על משברי תקופתנו ועוד נושאים שכולל דיונים על ההיסטוריה, על דרכה של עיקריים: הראשון הוא הפן האידאולוגי–ערכי נושאי המסות מגוונים, אך בולטים שני תחומים של תהיות אישיות על האדם ועולמו. אופייניים: ראשית, בולטת ההסתמכות המודעת בדיוניו האסתטיים של לוז בולטים כמה קווים עולם הספרות ובמיוחד השירה, ובו אתמקד. היכרותו של הפרופסור עם תיאוריות וזרמים על קודמיו הגדולים ובראש ובראשונה אריסטו. מהדהדת ברקע, אך ללא עומס אינטלקטואלי, והמוסיקה המתנגנת במסות היא של רעיונות, חוויות והתרשמויות. על המודרנה, וכלי ההערכה שלו עוצבו על ידי לוז מסתמכת על הקלאסיות במובנה הרחב וכן לעתים במופעים של הפוסטמודרניזם. גישתו של מהערבוב, ההשטחה וביטול התחומים שיש ומניחה הירארכיה של תופעות אמנותיות, בשונה גישתו של לוז חותרת אל המהות והעומק שנית, בולט כיוון מנוגד לרוח הפוסטמודרניסטית. הפילוסופיה, ההיסטוריה והפסיכולוגיה. משנתו וכן על ידי ההוגים הקלאסיים הגדולים בתחומי יצירות המופת הגדולות, קלאסיות ומודרניות, תרומתו של יזהר לשפה העברית, אך רואה בימי כולל זוכי פרס ישראל כמו ס׳ יזהר. לוז מוקיר את הקהל והמבקרים. אין אצלו "פרות קדושות" ליצירות ספרות, המשוחרר ממוסכמות ומדעת הגדול קורצווייל, סיגל לעצמו לוז יחס חופשי נראה לי גם, וזה האפיון הנוסף, שבעקבות המורה של יונג, למשל, היא אבן יסוד בעולמו האסתטי. יאן ּבי, נלסון מנדלה, חיים הנגבי; כל דמות אותן אליו בתנועה רגשית ומחשבתית שמשנה הדמויות הוא מוצא קסם מכשף, כזה הקושר של הדמויות ושל מירן עצמו. בכל אחת מן נכתבת דרך הליכה עד קצה המחשבה והאמונה את מי שהיה בעולם עוד לפני שהכיר אותן. כך הבליחו מדי פעם בחיי דמויות שהמפגש עמן "כגחליליות המאירות את חשכת הלילה בקיץ, אדם גדול משמעו לשנות את הערכתך ביחס פעם כתב נואל אנן על ישעיהו ברלין, כי "להכיר שפך אור על חשכת הימים" כותב מירן. נדמה שהמסות הקצרצרות בספרו של מירן לשאלה מה בן–אנוש יכול לעשות או להיות." מזמינות הצצה למפגשים מהסוג הזה בדיוק; הקריאה בספר סבה סביב איכות אוטוביוגרפית מפגשים מעוררי מחשבה. נקלע לידיו של הקורא במקרה. תחושת מציצנות קריאה שמזכירה הצצה ביומן מסע אישי, שכמו להיסטוריה האישית של הדמויות, מפיק חווית המפגש הזה בין ההיסטוריה האישית של מירן של מירן ושל הדמויות אותן הוא פוגש; יותר ומפגשים טובים פחות, אבל אין מפגש מגלה כלפי כל אחת מהן. יש מפגשים טובים המפגש של מירן עם הדמות, ובסקרנות שהוא שונה, והמכנה המשותף לכולן נעוץ בהתרגשות שהיתה. כל מסה בספר מעניקה איכות קריאה הרצון לתאר את הדמות קרוב ככל האפשר למי עליה. הוא מצליח לתמרן בין התרגשות לבין המפגש שלו, אך לא נותן להתלהבותו להאפיל איתה; מירן מטעין את הדמות בהתרגשות כל מסה בספר מוקדשת לדמות אחרת ולמפגש ורצון לדעת עוד, מלווה את הקריאה. במסות טומנות בחובן את האפשרות הבלתי יותר מלחפש. לענות יותר מלשאול. השאלות בתקופתנו, משום שהתרגלנו זה מכבר למצוא מחשבתית ורגשית שאפשר שהולכת ונשכחת בערך בוויקיפדיה, אלא פותחת סיפור; תנועה זו לואיז מישל לא נפתרת בקריאה מרפרפת מהירות נשלפות מטלפונים ניידים. השאלה מי מורכבת של תהייה על אודות עידן שבו תשובות לקלישאות מתרפקות, אלא מייצר מסגרת להפיק משחק נוסטלגי עדין, שלא מתפתה משרטט. התחבולה הפשוטה הזאת מצליחה שאלות ובתוואי המסע שגילוי התשובות עליהן התחבולה הספרותית של המסות נעוצה בשאלת מאכזב. מתקבלת על הדעת, לא לדעת את התשובה. שאלות ששאל, אבל מה מהן הוא זוכר? ולמה הוא הרי מקבל עשרות תשובות ביום לאלף הרגע הזה מעמיד את הקורא המודרני במבוכה: לעזאזל צריך לדעת הכל ומהר? אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, אסופה קצרה, של מסות קטנות, עם שאלות קטנות, שלגוגל אין - עדיין - תשובה עליהן. עינת ורצקי ראובן מירן: אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, נהר ספרים ,2016 133 עמ׳ רכבת תחתית בפריז, הוא מחכה בתחנה בשם לואיז מישל. החבר שאיתו קבע לא מגיע. מעניינת," אחרי הכל, הוא מחכה בתחנת רכבת "לואיז מישל," הוא חושב, "חייבת להיות אשה הוא ממשיך לחכות. שם התחנה מעניין אותו, המסתורית. קריאה מרפרפת בוויקיפדיה מגלה את השם, תוך כמה רגעים ידע, מי היא האשה הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו ומקליד הקרויה על שמה - אבל מי זאת לואיז מישל? אותו. הודעת וואטסאפ מהחבר המאחר מסיטה אם כי עדיין משהו באשה הזו ממשיך לסקרן כי מדובר בפעילה אנרכיסטית; דעתו נחה עליו, הפנוי ליד החלון. מחזיר תשובה בוואטסאפ אחת. הרכבת הגיעה, הוא עולה. מתיישב בכיסא את מחשבותיו. ועוד הודעה מחבר אחר. ועוד לחבר המאחר. ועוד אחת לחבר אחר. ועוד אחת. את לואיז מישל, הוא כבר לא יזכור. אותה גם שנים אחרי שעלה בתחנה הקרויה על הנייד בערב אחד בתחנת רכבת בפריז. הוא זוכר הוא זוכר אותה אולי כי לא חיפש אותה בטלפון ראובן מירן, לעומת זאת, זוכר את לואיז מישל, שמה. הוא זוכר אותה, כי הוא באמת, באמת, אחד - הליכה עד קצה המחשבה והאמונה" כותב האלה שהיו לחלק מהווייתי, לכולן מכנה משותף שונות שמירן קושר את גורלו בגורלם. "הדמויות המגוללות, כל אחת, את סיפור חייהן של דמויות ספרו האחרון, והוא מקבץ עשר מסות קצרצרות ספרים. אני לא הכרתי את אנרי קוריאל הוא ביותר לשנת ,1995 ומאז כתב מירן עוד שבעה כתר) זכה בפרס אקו"ם לספר המקור הטוב הראשון מרק צבים לארוחת בוקר (בהוצאת ספרים," עיתונאי, מתרגם, עורך וסופר. ספרו ראובן מירן הוא בעליה של הוצאת הספרים "נהר חיפש אותה. ואכן נראה כי כל דמות שכותב מירן: לואיז מירן בתחילת הספר. מי ֶשל, אנרי קוריאל, בנז׳מן ֶפֶרה, ז׳ורז׳ ברסאנס, גליון 390 מלכות צביה ליטבסקי הוריקן בזמנם ועמדו בצל סופרים ומשוררים שנתפסו ומשוררים כמו גנסין, חלפי ורימון שנדחקו הצידה זה מקרה שלוז חקר והעמיד בקדמת הבמה סופרים צקלג כישלון ספרותי. (לעניות דעתי בצדק)! אין דוגל בהבחנות ברורות, אך גורס שעשויים להיות פרק מעניין בספר עוסק בשירה ובפילוסופיה. לוז כמרכזיים וחשובים. ְּבעֹו ִרי ָּפ ַתח ַה ַּפ ָּנ ִסים ְואֹור ָה ִיי ִתי ְצנּו ָפה קשרי עומק בין תופעות מנוגדות. בשיר בעל ערך ֲאֻר ִּכים, ְס ָד ִקים ִּב ְג ָר ִניט. ִמי ֶנ ַרל ִּכְר ִסיס יש תמיד "פילוסופיה" במובן הפתוח והגמיש ְצ ִמי ֵגי ֶהן ִסי ָמ ֵני ִּבי ָח ְתמּו ְו ַה ְּמכֹו ִנּיֹות ִה ְפ ִצי ַע ַה ָּק ָׁשה ּו ִמ ֵּלב ְּד ִחיסּו ִתי של המושג: איזו הכרה על אודות האדם, החיים, ַהּקֹולֹות ֶנ ֶא ְחזּו ּוט ָפ ֵרי ֶמְר ָחב, התקופה. משהו שחורג מתחומי החוויה האישית ְל ַט ֵּפס ְּב ַר ְג ַלי ָס ִביב ִנ ְפ ָּתח ְוהֹו ֵלְך ְונֹו ֵׁשם ָלחּוג ֵה ֵחל ויכול להתחבר לחוויית הרבים כ"התחוורות" רבת ערך וכגילוי רוחני מפרה. אך גם הפילוסופיה ֶׁשל ׁשֹור ָקדּום ָה ֵאׁש ּו ְב ֵעי ֵני ּו ַמ ִּקיף, העיונית במיטבה היא שירה, ואפילו בביקורת ַּכ ֲע ַנן ַי ְבחּו ִׁשים ְל ַס ְּל ָקם ַע ְצ ִמי ִט ְל ַט ְל ִּתי ִמ ֶּמ ִּני ָו ָה ְל ָאה ְוחּוגֹו הטובה והראויה יש יסודות של אמנות. וכך כותב ִה ְמ ַל ְכ ִּתי. ְ ּפ ִני ִמי ְו ֶאת ָּפ ַני ֵה ַל ְט ִּתי ִּכי ַעד לוז: "שירה בלי ייחוד פילוסופי נותרת רדודה, ּו ִבְר ָעדָה ופילוסופיה בלי נצנוצי שירה אינה מעניינת" (עמ׳ ָה ִעיר ַא ְפ ֵסי ׁשּו ָליו ָּד ְלקּו אֹורֹות ְו ַעד ְּפ ִנימֹו ֶאת ָי ַד ְע ִּתי .)91 תפיסתו האסתטית של לוז חותרת אל העומק, ֶה ֱח ִליקּו ְו ַה ְּמכֹו ִנּיֹות ַה ְּפ ִנים — ֶׁשל הגבהים והמסתורין האנושי. הוא בז לבנאליה, ַמ ְב ִהיק ַא ְס ַפ ְלט ְׁשחֹור ַעל ַהּזֹ ַהר ָמ ֳא ֶפ ֶלת ִּד ְמ ָמ ָתּה ומתנגד לכתיבה על המובן מאליו. להכרתו, ַה ָּק ֶפה ָּב ֵתי ְוקֹולֹות ְס ָע ָרה. ֵעין ֶׁשל סתם סיפור, ואפילו כזה העשוי היטב, אינו בעל ִה ְנ ִּביטּו ְז ָר ִעים. נטיפים ַה ִפיקּוס ַל ִּוילֹון, ִמ ְת ַר ֵחק. ַע ְנ ֵפי ִמ ַּב ַעד ַמ ָּׁשב ְּב ִׁש ְל ֵהי ִה ְתנֹודדּו ּו ַבּבֹ ֶקר, ומטאפורלית כדרכה המהותית של השירה. כמו אמירה שאינה מושגית, אלא אינטואיטיבית אומר "משהו" בעל ערך על האדם והחיים, אמנם מתרוממת לגבהים, אינו בעל ערך. השיר הגדול מעל הארעיות. שיר שעוסק בחוויה פעוטה שאינה חשיבות, אם אין בו אותו גובה סמלני המתרומם ָלְך? ָי ַד ְע ִּתי אֹו ָתְך ָח ַׁש ְב ְּת ּו ַמה כן מקדיש לוז דיון מיוחד לעומק הנוצר בשירה ִלי ּכֹו ָכב ָסח ִה ָּו ְל ֵּדְך — ִמ ִּל ְפ ֵני עֹוד חלון העברית הכתובה בשפה רבת רבדים הנטועה ִלי. ַס ְל ָח ִני ְו ָק ַרץ ְּב ִל ְגלּוג בעבר, אם כי הוא מציין גם מגמה הפוכה ומכוונת של התרחקות מרבדים אלה. ֵאם? ִלי ָמ ָצא ִתי ַה ֻא ְמ ָנם ַה ַחּלֹון ֲא ִני בעקבות יונג ותורת הארכיטיפים שלו שאומצה ַה ְ ּד ָמעֹות ּונ ִטי ֵפי ְּב ַע ְצמֹו ַהּנֹוף ַמ ִּביט ַּדְרּכֹו בידי הוגים מודרניים, מאמין לוז שהמשורר הגדול ַה ְּקדּו ָמה ִּב ְמ ָע ַרת ַנ ְפ ִׁשי מתחבר לארכיטיפים הקולקטיביים המייצגים את ַה ְ ּפ ִני ִמית ֵמ ִה ְתּבֹוננּו ָתם ְל ֶר ַגע ָח ְדלּו ָהרּו ַח ִמ ְז ַּד ֶּכ ֶכת ַּדְרּכֹו "התהום," את החידתיות, ותת המודע המאכלס ַהּיֹו ִמין ַע ִּתי ַקת את החוויה האנושית מעבר לפרט. מה שביאליק ִמ ְת ַנ ְצ ֵנץ ַה ְּק ַט ִּנים ִמ ְׁש ָּת ֶאה, ַה ֶּב ִכי ַמ ָּבט ִּב ְנ ִתיבֹות ְו ֶה ֱח ִליפּו ביטא יפה כל כך במסתו "גילוי וכיסוי בלשון," תכונה אחרת של היצירה הגדולה בפרוזה ובשירה שבה היופי השירי מופיע כהבהוב של "התהום." ַה ִּקיר. ֶׁש ַעל הכותב על נושאים רבים ואין בכתיבתו קו ברור בשם "קיפודיות." ברלין הבחין בין סופר "שועל" היא "יסוד מכונן" ומה שישעיהו ברלין כינה (עולה בדעתי הסופר הבריטי בכל לבו ברעיון השיתופיות כגורם המיטיב את בין נציגי שני הדורות כתובים בסגנון ובניגון של האדם ועשוי להכחיד את הרוע האנושי. הוויכוחים מסות ויש בהם יסוד נוגע ללב ומרגש. לעין, ואת החלוקה לפרקים קטנים עם כותרות רוצה גם לציין את הגופנים הגדולים והנוחים הדיונים עמוקים ומאלפים ותרומתם גדולה. אני הספר עשיר בנושאיו, שאך קומץ מהם הזכרתי. מושכות, מה שמוסיף לאופי הידידותי של הספר. מומלץ ביותר! רבקה שאול בן צבי .)93 עמ׳( "]...[ שם הפועלת נכתבו ונערכו מחדש, ונוסף להן פן שוניםואףבמחקרים ספרותיים, אך מעולם, ואחרות שנכללו בקבצים הגדול חדשות ולא התפרסמו הספר מכנס עשרות מסות, שחלקן גם לגבי מי שנחשף לספריו הרבים שלא היה קודם. התחושה בקריאה, של לוז, היא של חידוש ורעננות, לוז, שהיה ממייסדי דגניה והאמין הדעות בין צבי לוז לאביו קדיש משפחתיות המתארות את חילוקי אני רוצה לציין במיוחד מסות ובעיקר של הרחבת הדעת. יפים ואפילו עמוקים, שאינם איאן מקיואן שכותב ספרים מגורם מכונן ]...[ אלא גם אמצעי ההתלקחות הראשונית מוכתבת וגם כתכליתה, כי לא רק נקודת הפואטיים, גם כמקור ההבעה מאורו. הקרנתו גורלית לחיים משנה, התלויות בו ומושפעות מערכות של פלנטות ולווייני השמש עם מרכז המושך ומחזיק "שירה אותנטית דומה למערכת אומרים הרבה.) וכך כותב לוז: כוחן נובע מ"החוקיות הפנימית" העיצוב, הישירים והעקיפים ]....[ אוגוסט-ספטמבר 2016 בא ניק הורנבי הציע לו אירוסין. החבר׳ה ׳לשחק כדורגל׳ והם הלכו ושיחקו ועדיין משחקים וגם ימשיכו כמעט כלל ספרות שעניינה כדורגל. הזז "(הדרשה," )1947 שלח את אצלנו בבית: ל׳עם הספר׳ יש כפי הנראה הרבה ספרות יפה, אך אין לו לשחק בהווה הנראה לעין לפחות. הספרות היפה הלכה למקום אחר: היא נמנעה מ׳לצאת׳ עם הכדורגל. בכדורגל הוא קצת למעלה ממספר השנים מהקמת המדינה ועד לזמן הזה מספר פריטי הספרות היפה שנוגעים המספר הזה מטעה: רק בשני ספרים שלמים שלפי המיתוס שהו בני ישראל במדבר. אבל ועוד מחצית ספר, הכדורגל הוא המארח. אחד (איתי מאירסון, מלחמת 90 הדקות) אהדה. האחרונה כידוע, נמשכת מן העריסה ועד שחור צהוב) עוסקים בחניכה של שחקן ושל שרבני, מדוע אתה לא מחייך, חיים ברעם, אדום משדך כדורגל למצב הפוליטי, ואחד וחצי (אודי לקבר ויש המאמינים כי גם אחריו. בתוך כדי משחק גמר. חיים גורי (הספר שחם (סתיו ירוק, ,)1979 סיפור קצר המתרחש בין הכשרת הפלמ"ח לחברי המשק. אצל נתן )1957( ישנו פרק על תחרות כדורגל שנערכה עפה לשער... גול.)" אצל פוצ׳ו בחבורה שכזאת ישנו סיפור קצרצר על תחרות כדורגל "(הנעל בילקוט הכזבים )1957( שערכו בן אמוץ וחפר למדינה, כמעט כלום. בשלהי שנות החמישים או סיפור קצר. בשלושת העשורים הראשונים כמעט כל הנגיעות בכדורגל הן באמצעות אזכור המשוגע, )1971 משתוקק לספר על "עלינו לשבח/ ברגר משתטח" המדינה ואת התנועה וגם הבטיח לעצמו קהל קוראים. אגב, קהל קוראי הבוערות של הזמן ההוא שכל כולו ׳בנוי המדינה והעם׳. בכך שירת את ניתן להניח כי ׳דור בארץ׳, כך כונה דור היוצרים אז, פנה לשאלות המילים שבה. וזה הכל. בעשורים הראשונים של הספרות הישראלית אחת "ולבעוט בכדור אתה אוהב"? שמשמעותה גדולה בהרבה ממספר ואילו חנוך ברטוב (של מי אתה ילד, )1974 מקדיש למשחק הזה שורה - חווית ילדות–נערות שרבים בני הדור ההוא יכולים להתחבר אליה. הספרות היפה באותם הזמנים לא היה גדול כפי שלעתים מתפארים בו. כל כך יפה בגלל אירועים מסוימים שהתרחשו אז במגרשים, אך בכל לא יצאה אז עם המשחק היפה - שבנסיבות ההן היה מאוד פופולרי, לא לא נמנו עם קהל קוראי הספרות היפה. בשורה התחתונה, הספרות היפה מרבית תושבי ישראל דאז: עולים חדשים וגם ישנים, חרדים וערבים, זאת, שווה. רבה יותר של הספרות בכדורגל: ספרים (שניים וחצי,) סיפורים קצרים במחצית שנות השמונים ואילך חלה תפנית מסוימת שהתבטאה בנגיעה ממש לפחות מן הבחינה הכמותית - בספירה של פריטי ספרות; ואם השלישי מכילים יחדיו מאה ושמונה סיפורים ייעודיים - הישג של פנימית, ,2009 בעריכת גלעד מאירי.) קובץ הסיפורים הראשון והקובץ הכיוון מזרח ומה עשה הנוער,) ואנתולוגיה של שירת כדורגל (קורה (כעשרה) שלושה קבצים של סיפורים על כדורגל (ההולנדי של עכו, והקשר. סופרים שכבר רכשו להם שם במיליה וחדשים שזה מקרוב לא כך. בספרות היפה הזורמת שפי בולטים אזכורים: נוסטלגיה, הוויה נדמה שהיה ניתן להניח כי חלה תמורה בעולם הספרות הישראלית, אמיר בן פורת הספרות היפה לא יוצאת עם המשחק היפה1 ׳המשחק היפה׳, כך מכונה משחק הכדורגל. דרום אמריקאים ואחרים שנלכדו בקסמו. זמן את הכינוי ׳יפה׳, הדביקו לו סופרים אנגלים, מה לאחר שמשחק זה החל לרכוש לו אוהדים, בעיקר תלמידי בתי הספר "הציבוריים" (קרי, הציעה לו הספרות היפה ׳לצאת׳ קבוע. בין של צאצאי המעמדות העליונים) באנגליה, עניין: במשך המאה הקודמת יצאו לאור קרוב החשובים) והספרות היפה מצאה בה הרבה ׳גמר הגביע׳ האנגלי בין אירועי התרבות של אנגליה (אליטיסט כת"ס אליוט מנה את במשך השנים לחלק בלתי נפרד מתרבותה אחד של הספר הזה)! ליגת הכדורגל היתה בני הנוער בהווה, נמצא כי יש לפחות קורא מימי ילדותם (באחד מסקרי הקריאה של תום בראון, המוכר למבוגרים )+60( בישראל היה ספרו של תומס יוז, ימי בית הספר של הספרים הראשונים ש׳יצאו׳ עם הכדורגל, למאתיים ספרי מבוגרים שהכדורגל הוא ׳השחקן׳ הראשי בעלילתם. אוספי שירה שהכדורגל הוא המוזה שלהם. הרבה? מעט? ביחס לעֵרמת כשלוש מאות ספרים המיועדים לקהל בני הנוער, וכחמישים ספרי– גדול אך נלהב. אולי רק בארצות הברית, היכן שמשחקי כדור הבסיס בעולם השתדכה הספרות לכדורגל וגם מצאה לה קהל קוראים לא משמעותית: יש באנגליה ספרות כדורגל. גם במקומות רבים אחרים הספרות היפה האנגלית שהתנשאה מעלה, מדובר בתלולית, ברם, והפוטבול היו לסיפור האמריקאי הגדול (ראה, ברנרד מלמוד: הטבעי) יש קהל קוראים רב יותר מזה (פוטבול, לא כדורגל) שיש כיום באנגליה. עם המעמדות הנמוכים שלא נהגו לקרוא ספרים והסתפקו בעיתון כמידתו של קהל הקוראים בכוח: אוהדי הכדורגל נמנו בדרך כלל כפי הנראה מידתה של הספרות היפה שיצאה עם משחק הכדורגל, מה קרה שם, יש לזכור את ההקשר הקפיטליסטי: ספרים צריך למכור של קוראי ספרות יפה שמגלה עניין במשחק הזה. וכדי להבין טוב יותר בנוכחות בגוף באצטדיון, או מול המרקע בבית. ממילא התרחב הרדיוס ׳ ִאי ִני׳: יותר ויותר מבני המעמדות הגבוהים החלו למצוא עניין במשחק ממש: קהל אוהדי הכדורגל נהיה ל׳שמיכת טלאים׳, כי עכשיו כדורגל זה בעולם הכדורגל ובו–בזמן בזה של הספרות היפה שהותירה רישום של המגרש )1992( שהיה ל׳רומן׳ הגדול של ספרות כדורגל, והצית מהומה לא התעניינו במשחק הזה בדרך כלל, עד שבא ניק הורנבי עם קדחת הערב ה׳צהוב׳, בעוד שהנמנים עם המעמדות הגבוהים ׳האורייניים׳, וכאשר מתרבה שוק הקוראים של ספרות כדורגל כדאי להוציאם לאור. לאחר זמן שהספרות היפה באנגליה נהגה רק ל׳צאת׳ עם המשחק היפה, .1 מתבסס על מחקר בהוויה: "כדורגל וספרות בישראל." האיור: images free גליון 390 חצי טז יוז מאנגלית: גלעד מאירי ִּב ְס ַלאק כדורגל ֻא ָּכף ַעל ִּג ְב ָעה ְנטּו ַלת ֲע ָמ ִקים ּגֹו ְל ִׁשים, ֵּבין ִצ ְבעֹו ִנ ִּיים ִנ ְּתרּו ְּב ַמ ִּדים ְּג ָב ִרים ַה ְמעֹו ֵפף ִנ ֵּתר. ְו ַכּדּו ָרם ִּב ְצ ָב ִעים צֹו ֲה ִלים ַה ְמעֹו ֵפף ָק ַפץ ְו ַה ְּג ָב ִרים ַה ַּכּדּור ִל ְנגֹ ַח ּבֹו. ַמ ִים ְּכמֹו ָׁש ְצפּו ָהרּו ַח — ִעם ַה ְר ֵחק ָעף ַה ַּכּדּור ַא ֲח ָריו. ַה ְּג ִמי ִׁשים ִנ ְּתרּו ַה ְּג ָב ִרים ָּתלּוי ַהחּו ָצה ְונֹו ַתר ַמ ְע ָלה, ַה ַּכּדּור ָק ַפץ ֵע ִצים. ַצ ְּמרֹות ִמ ְפ ַרץ ֵמ ַעל ֲח ָז ָרה. ָעף ַה ַּכּדּור ְּב ַי ַחד ָצ ֲעקּו ְּכ ֶׁש ֻּכ ָּלם ְמעֹוְררֹות ִיְר ָאה רּוחֹות ֵע ֶדן ְּב ַגן ֵמחֹ ִרים לֹו ֲה ִטים ַהּבֹו ֵהק ָהאֹור ָס ִביב. ַה ַּמ ְח ִׁשיכֹות ַה ְּג ָבעֹות ַעל ֶנ ֶעְרמּו ַע ְגמּו ִמּיּות. ַה ְמ ֻׁש ָּג ִעים ְו ִה ְז ִליף ְׁש ָמ ָניו ֶאת ִעְר ֵּבב ְּפ ָל ָדה. ַמ ְכ ֵּבׁש ַה ֶּג ֶׁשם הֹו ִריד ְו ָאז ַמ ִים ֻּכ ָּלם ַרק ָר ְמסּו ֵׂש ָער, ְ ּדבּו ֵקי איור: רוני סומק ִה ַט ְל ְטלּו ַּב ִּניצֹוצֹות. ְו ַצ ֲעקֹו ֵתי ֶהם ְל ִה ְת ַּפ ֵּלׁש ְּכ ֵדי נהיו "גילו" את הכדורגל. כך ס׳ יזהר בצלהבים )1993( "וייזכר לטוב הבחור ְמ ֻע ָּדנֹות ְו ַדּקֹות, ְרחּוצֹות ּו ְׂש ֵמחֹות היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים." כמה שנים קודם לכן דויד גרוסמן )1986( בעיין ָׁש ַקע ָט ַבע ַה ָּׁשפּוף ֶׁש ָהעֹו ָלם ְּב ֵעת ערך אהבה "(מומיק," ,)2005 יהושע קנז בהתגנבות יחידים )1986( אמנון ְל ָּגֶון עֹו ֵצר ְנ ִׁשי ָמה ִה ְכ ִחילּו ְו ָה ֲע ָמ ִקים דנקנר )1986( ב"האח של רמלר" (שהיה בקולנוע לסרט "האח של דריקס.)" ָה ַא ְט ַל ְנ ִטי ַה ִ ּד ָּכאֹון ְלעֹ ֶמק ִמ ַּת ַחת לאוהדי הכדורגל חובבי הספרות היפה עדיין לא היה על מה לשוש: בשדה הדמיון של הספרות שהלך ופרח לכל עבר, היו אלה אולי, כמה צמחי תבלין. ָּב ֲאִויר ִמ ְס ָּפרֹות ֲעׂשּו ַה ָּכ ָנף ִּד ְּלגּו, ַׂש ְח ָק ֵני ֲא ָבל משהו התחיל להתעורר בשנות התשעים המאוחרות ואילך. אהוד בן עזר, ָא ְפ ִקית ְו ַהּׁשֹו ֵער ִר ֵחף ספר הגעגועים ,)2009( אודי שרבני, מדוע אתה לא מחייך ,)2011( איתי מאירסון, מלחמת 90 הדקות ,)2008( יעל איכילוב, זמן פציעות )2001( ָאסֹון ָזהֹב ְוׁשּוב ואחרים. אלה השנים, יש לציין, שהכדורגל הישראלי מתמסחר, קהלו ָּב ֶהם. ְל ַה ִּביט ְּכ ֵדי ָע ָנן ְק ֵצה ֵה ִסיט מתעצם ומתגוון והוא נעשה מתוקשר מאוד. גל ההתמסחרות הציף גם את בסך הכל כשניים וחצי תריסרים של מחברים ומעט מאוד מחברות - עדיין הספרות: השוק היה למוציא ולמביא כאשר המחוקק מתאמץ לרסן אותו. טז יוז מכדרר מילים. הוא מכיר את העדינות של "פס אנגלי" והוא המבקשת מהגברת שירה לאמץ לחיקה שורות שהשראתן באה נייר. טז יוז עושה את זה נפלא, הוא שחקן חיזוק לא רע בהפגנה שני המהלכים האלה יכולים להיכתב על דשא ובאותו דיו גם על לא שוכח שנולד במדינה שבה בעיטת "שפיץ" היא סוג של חוצפה. פנימית, אנתולוגיה של שירי כדורגל, ובימים אלה הוא מתקין את לגלעד מאירי יש מניות בכורה על המגרש הזה. הוא ערך את קורה מהמגרש בו נקרעים רשתות. המהדורה הבאה. הרכב מנצח לא מחליפים. רוני סומק אוגוסט-ספטמבר 2016 זה משחק של מגדר - מתכתבים עם הכדורגל: בסיפור, באזכור ארוך ובאזכור בזמן המשחק עצמו) וקצת הקשרי (מסמן ומסומן.) והספרים? כמו יתומים קצרצר. הרבה נוסטלגיה (גם אצל מחברים צעירים,) קצת הוויה (עכשיו, בחלונות הראווה המחכים לאימוץ. בערך כארבעים שנה מאוחר יותר הוא מתחדש, אולם דלות החומר היא הדייט הראשון בין הספרות היפה לכדורגל הישראלי היה קצר ואפלטוני. הצהרה כי ׳הספרות היפה הישראלית [עדיין] אינה יוצאת קבוע עם הכדורגל׳. נ"ב, נחמה פורתא: בשנים האחרונות מדי שנה בשנה נערך טורניר כדורגל בין ׳נבחרת הסופרים הישראלית׳ לבין נבחרות של סופרים ממדינות אחרות. לא כותבים, לא ׳יוצאים׳, אבל מתמזמזים. - מה היתה התרשמותך ממשוררי "דור הביט" בשנות השישים, כשהגעת לניו יורק והתוודעת אליהם, ומה דעתך עליהם כיום? התבטאות חופשית, חופש לחיות חיים פואטים, חירות בגוף וגם - "דור הביט" סימל עבורי, כמו עבור רבים אחרים, חופש. דרך למסורת המיסטית המזרחית וכמו שגינזברג אמר פעם "ביט" פירושו של כולם. עוד חשוב לציין שבזרם הפואטי הם היו אלה שפתחו פתח ועל יצירתו הגדולה של אלן גינזברג "יללה" כזעקת אחווה לכאב כמטאפורה של הליכה אל מעבר, של מבט קדימה, של חיפוש מתמיד זאת של השחרור העצמי, על ג׳ק קרואק ועל הרומן שלו בדרכים חיפוש אחר חירות עבור הזולת. אני חושב מהבחינה הראשונה, שירת הדממה הוגו מוחיקה לרגל ביקורו בישראל בראשית רפי וייכרט משוחח עם המשורר הארגנטיני ספטמבר 2016 בדממה דוברת הדממה, הוצאת קשב לשירה, בתרגום ֲא ַבּיּו שלמה - זו הפעם הראשונה ששיריך נדפסים בתרגום עברי וביקורך הראשון בישראל. איך אתה מרגיש בקשר לזה? - אני מאוד שמח ונלהב לרעיון לבקר בישראל שהיא בשבילי ארץ מיתית כמעט כמו גם מתרגום שירתי, שמשמעו לאפשר ליצירתי להדהד באוזניים אחרות, שפרשנותן שונה משלי, עם הקשבה לחיים השונה מזו שלי. להיתרגם פירושו גם להרחיב את חיי היצירה הראויים, להיות לעצמך לזר, להיות עוד אחד ממני. הוגו מוחיקה, תצלום המשורר נדפס באדיבות הצלם Vocos Francisco שירית, לטינו–אמריקנית, ספרדית ורבים אחרים. לאיזו מסורת שירתם של נרודה, ואייחו, פאס שהיא מוכרת לנו בישראל בדמות השירה הלטינו–אמריקנית כפי - שירתך מאוד ייחודית בנוף או אחרת אתה משתייך? .)blessing( וברכה )beatitude( יופי גם - האם שירה עברית בת זמננו קיימת בעולמם הרוחני של יוצרים לטינו–אמריקנים? משוררים לטינו–אמריקנים בישראל. אבל מפעם לפעם מתרחשים ספרים שיימכרו בוודאות. זה עצוב. אני משער שזה מה שקורה עם שאינם קיימים. שירה אינה מכניסה כסף לשוק והמפיצים מעדיפים עצמה - שכן הפצת ספרי שירה, הייצוא והיבוא שלהם, כמעט הלטינית - דבר שנכון גם למשוררים מארצות אמריקה הלטינית למרבה הצער השירה העברית כמעט שאינה מוכרת באמריקה נסים.,כמו ספר שירי שרואה אור בארצכם. שירתי, המבקרים משייכים אותי למסורת "שירת הדממה." אני חש או מחשבה שהופכת לשירה. בספרד, שבה פרסמתי את רוב ספרי את החיים באמצעות יופי ולא באמצעות אמת. שירה שחושבת בשירה אמיתות יותר מאשר מערכות מושגים, המנסים להבין שחושבים במילים ולא במושגים מופשטים, שיוצרים ומבטאים למשוררים כמו אנטוניו פורצ׳יה, רוברטו חוארז ואולגה אורוסקו מטאפיזית" ואני מעדיף לקרוא לה "שירה הגותית." בארצי כוונתי - ישנה מסורת, בארגנטינה היא מצומצמת למדי, שנקראת "שירה ונבעו משורש אחד ויחיד, לפני שנתפצלו לענפים שונים. אם יּותר בעצמי פרה–סוקרטי, כאשר שירה, מיסטיקה ומחשבה היו אחד שירה היא ייחודית לכל משורר שהוא משורר של אמת. אני רואה בנוח עם הכותרת הזאת, אף על פי שכל אלה אינם אלא קטלוגים. לי להסתכן הייתי מגדיר את יצירתי כ"חיים עירומים" או רק "חיים," חיים המבטאים חיים, היולדים מילים. גליון 390 הוגו מוחיקה * מאחורי כל זגוגית ַל ַח ִּיים, ֵמ ַעל ַל ְי ָלה ַל ָּים ִמ ַּת ַחת ְּכמֹו ִל ְחיֹות ִּב ְל ִּתי ִנְר ִאים ְלכֹו ָכ ִבים ִמ ַּת ַחת לַ ְילָה ָמֶות ִל ְבֹל ַע ֵּפרּוׁשֹו ִל ְנׁשֹם ָׁשם ְל ִאיׁש. ֶׁש ֵאי ָנם רֹו ְט ִטים ֶה ָהמֹון ְל ַח ֵּפׂש ְּבתֹוְך ְּכמֹו ָאבּוד אֹו ֵּבן ָּכל ְזגּו ִגית ֵמ ֲאחֹוֵרי ַהחֹומֹות, ַעל ֹלא ֶה ָעִרים ְּכ ֵאב ֵהי ָכן הּוא ָל ַד ַעת ִמ ְּב ִלי אֹורֹות ִנ ָּצ ִתים ְו ָכבִים ִאם נֹו ַלד. ָל ַד ַעת ִמ ְּב ִלי ְלעֹו ָלם־ֹלא, ְל ֵבין ָּת ִמיד ֵּבין ְּכרֹו ְט ִטים ַה ַח ִּיים. ֶׁשל ִחיל ּוְר ָע ָדה לפני ימים ספורים ָל ֶהן ְנ ִחיתֹות. ֶׁשֹלא ָק ְדמּו ַה ְמָראֹות ָה ֵריק, ֶּב ָח ָלל ִאיתּו ִתים ָא ִבי, ֵמת ְספּוִרים ִל ְפ ֵני ָי ִמים ְספּוִרים־ ֵאין־ ְספֹור. ִל ְפ ֵני ָי ִמים ָצ ַנח ִמ ְׁש ָקל ֲח ַסר ְּברּו ַח ְּב ַה ִּגי ַע ְּכ ָע ֶלה ַע ִין ַל ְי ָלה אֹו ִּכ ְׁשמּורֹות צורות צחורות ְמ ַעְר ֵסל, ֹלא ּתֹו ֵלׁש. ְּב ִמ ְגָרׁש ׁשֹו ֵמם, ִּכ ְׁש ָאר ְּג ָׁש ִמים, ֵאינֹו ַהּיֹום ַה ֶּג ֶׁשם ָא ָבק ַו ֲע ֵלי ַעל ָלִראׁשֹו ָנה ַה ֶּג ֶׁשם ַהּיֹום יֹוֵרד ַׁש ֶּל ֶכת ִק ְברֹו. ֶׁשל ַה ַּׁש ִיׁש ַעל לּו ַח ָלמּות ִצּפֹור נֹו ָטה ִל ְהיֹות ָּכל ֶּג ֶׁשם ָיכֹ ְל ִּתי ַּת ַחת ְּכ ָנ ֶפי ָה. ַמ ְד ִמי ָמה ַע ְכ ָׁשו, ֲא ִני יֹו ֵד ַע ַה ָּׂשרּו ַע, זֹאת ֲא ִני ֹחרֹות. צּורֹות ְצ רֹו ֵׁשם ֲח ַסר ֶר ֶגׁש ָע ָנן ָּב ַא ֵחר. ְּכ ֶׁש ַּמ ִּתי ַע ְכ ָׁשו ִּפי ִי ְמ ָלא ְל ַבּסֹוף ַּגם ֲאדָ ָמה. ָעַר ְקנּו. ֶׁש ִּמ ֶּמּנּו ַה ָּד ָבר ֶאת ָּת ִמיד ְנ ַנ ֵּׁשק ְל ַבּסֹוף אוגוסט-ספטמבר 2016 איליה בר זאב שלוש נשים ִמרים ָּנא ִצ ָירה (ערבית) ַנ ְצ ַר ָת–אל בארה של ֵאׁש– ֵמי ִמ ִּפיְך ִלְרוֹות ַה ְּב ֵאר, ֶאת ְמ ַח ֵּפׂש ָא ִביב ַקר ַו ֲא ִני ְמנּו ָחה. ְּב ֶט ֶרם ַח ָּטאת ִעיר ֶׁשל ַה ְּׁש ָפ ִכים ְּב ִצּנֹורֹות ַמ ֲע ִלים ֶק ֶצף ְמ ָאְר ִרים, ַמ ִים ָּבאּו ַל ֲחלֹומֹות. ְּפ ָל ָדה ִמ ְכ ֵסי ְנצּו ָרה, ָהְר ֵע ִבים ֲהמֹו ֵני ְּב ֶט ֶרם ַמ ִים ַז ִּכים ְּפ ֵני ַעל ִמְר ָים ַל ְח ֵמְך ִׁש ְל ִחי ַׁש ַחת. ִל ְב ֵאר ְּתהֹומֹות, ֶאל ְּב ֶמְר ֲח ָצאֹות ָּדם ִי ְצ ְללּו ָּבעֹו ָלם? ִמְר ָים ַּכ ָּמה ִמי ָר ֶל׳ה, ָמ ִרי ָנה, ָמ ִרי, ָמ ִר ָּיה, ָעְר ֵּפְך ִמְר ֵיְך ּוק ִׁשי ֶאת ָי ַד ְע ִּתי ַה ְּפצּו ָעה. ְל ַנ ְפ ֵׁשְך ָח ַר ְד ִּתי ֲע ַז ְב ִּתיְך, ִלְר ָג ִעים ִׁשי ָרה ּגֹו ַו ַעת ַה ְּב ֵאר ִּפי ַעל ִּב ְנ ֻקּדֹות ְּגנּוזֹות ַה ָּקדֹוׁש ֶאת ּגּו ֵפְך ְמ ַב ֵּקׁש ֵח ְטא, ְּב ִלי ַו ֲא ִני, ַה ְי ִׁשימֹון. ְּפ ֵני ַעל מֹו ָנה אפרודיטה מונה ליזה של הגליל - גן לאומי ציפורי, "שביל הבשורה" ַא ַחת ְּב ָיד ַל ִּפיד ֵא ַל ִיְך ָי ֵרא ְו ָח ֵרד, נֹו ֵׂשא ַּב ְּׁש ִנ ָּיה, ּו ַפְר ַּפר ָּבא ִתי ָל ֶר ֶחם. ַה ֲח ָז ָרה ִל ְפ ֵני ֶׁש ָּבְך ֶה ָח ִמים ָה ֵארֹוס ֶאל חֹו ֵמק ָּבְך — ְמ ֹא ָה ִבים ֻּכ ָּלם ְמ ַעט, ֲא ִני ָנבֹוְך ִמ ֶּׁש ָּלנּו, ַא ְּת ֲה ֵרי ִמי יֹו ֵד ַע? ֹא ַרח ּו ְב ָי ִמים ְרחֹו ִקים, ְּב ֵרא ִׁשית, עֹו ְב ֵרי ַחּיֹות ְצ ָמ ִחים, ֲא ִבי ִבים חּו ָׁש ִנ ִּיים ִעם ַה ָּקרֹוב, ֵמ ַה ִּמ ְז ָרח ִא ָּׁשה ָי ָפה. ְרוּו ֵיי ָּדם. ְמ ַח ֵּזר ְּכ ַק ְּב ָצן ַה ִּצ ְבעֹו ִני ַה ְּפ ֵסי ָפס ְּב ַא ְב ֵני ְל ֵה ָע ֵלם ֶשל ֶונּוס. ְמ ַב ֵּקׁש ִּפ ְת ָחּה ַו ֲא ִני ַעל ְּב ֵעירֹם ְל ַפ ֵּסל ֻמ ִּכים, ִמ ֶּק ֶצף ַּג ִּלים ֵא ַלי ָּבאת ַה ְּפ ִגיׁשֹות ֵּבית ֶאל ַה ָּב ִאים ֵּבין ֵאי ִני ִל ְפקֹ ַח," ֵעי ַני ָּכאן " ֶאת ֵאי ֵנְך ַּב ֲעבּור ֶאת ֶונּוס ַה ַּקְרּדֹו ִּב ְׂש ִרי ֵדי ַּבְר ֶזל ֲח ִרי ֵצי ְּפ ֵאר, ֹלא חֹו ֵרט ְּב ִכְר ְּכרֹות ֶל ֶחם. ַּפת ַּב ֲח ִגיגֹות ְּדיֹו ִניסֹוס. ֶה ָע ָבר, ְּפ ֵני ִמ ַּת ַחת ַהּיֹום, ַּב ֲא ֵפ ַלת ֵעי ַנ ִיְך ׁשֹו ֲאלֹות ַה ְּׁשבּו ָרה. ָל ֲא ָד ָמה ִמ ַּב ַעד אפרודיטה (גם אפרודיטי,) במיתולוגיה היוונית אלת היופי והאהבה. בתה של תלתה או טתיס (אלת הים.) ע"פ הומרוס - בתם של זאוס, מלך האלים. אצל הרומאים - ונוס. ִּב ְׁש ִבי ֵלי ַח ִּיים ְּבׂשֹו ַרת ְמ ַח ֵּפׂש ָא ֹנ ִכי, ָע ָפר ְּב ַדְר ֵכי ְמ ַה ֵּלְך ִאיׁש ֻחְר ָּבן ַא ְׁש ָּפה ּוד ָמעֹות, ְי ָערֹות ְרוּו ֵיי ָּבר. ּו ִפְר ֵחי גליון 390 אלון מורדוך ניסים ברכה בכל גופי מכתוב היתה זו שעתי הגדולה ֶׁש ָּזז ִּכ ֵּסא ְּבתֹוְך ֶּפ ַרח ְּכמֹו יֹו ֵׁשב ֶׁש ַא ְּת אֹו ֶמ ֶרת ַה ִּמ ָּלה " ַמ ְּכ ֻּת ְּב" אִ ָּמא, ִא ִּמי ֵמ ֶר ֶחם ַה ְּגדֹו ָלה ֶׁש ָּי ָצא ִתי ְׁש ָע ִתי ָׁש ָעה ְו ָה ְי ָתה ָע ִציץ, ֹלא ָזז ְּבתֹוְך ֶא ָחד ְּב ָק ֶנה עֹו ָלה ַּבְר ֶזל ִנ ְפ ָר ִצים ְּכ ַׁש ֲע ֵרי ֶאת ָי ַדי ּו ָפ ַת ְח ִּתי ֶּפ ַרח ֶׁש ָה ִיי ִתי ְוֹלא ַה ֶד ֶטְר ִמי ִניזם ִעם ְּב ַר ַעד ּו ְבקֹול ָצ ַר ְח ִּתי ָע ִציץ ֶׁש ֲא ִני ְוֹלא ָא ִרי ְסטֹו. ַה ִּנ ְמ ָנע״ ֶׁשל ַה ְּׁש ִלי ִׁשי ִעם "חֹק אֹו ַעל ּבֹו ִאי ִה ְצ ַה ְר ִּתי ַה"– ֻּכל ֳוו ְא ְחד ּו ְמ ֲז׳לֹו*" ִמ ָּׁשם ָּד ָבר ֵאי ִני זֹו ֵכר אּו ָלם ָא ָדם ְמ ַב ְצ ֵּבץ ִעם ִמ ְס ַּת ֵּדר ֵאׁש הּוא ִנ ְׂש ָרף זֹוַר ַחת ּבֹו ֵאיְך ַה ְּד ָב ִרים״ ָּתלּוי ָּכל ִמ ַּדת מַ ְג ִּדי ִרים מַ ָּזל " ָה ָא ָדם הּוא ַה ְּגדֹו ָלה ִלי ְי ָל ַדי ְׁש ָע ִתי ֵעת נֹו ְלדּו ָה ְי ָתה זֹאת ַּת ְח ָּתיו ַא ֵחר צֹו ֵמ ַח ַה ְּד ָב ִרים ְל ָכל ְּת ַנאי ּו ַמ ָּזל הּוא ִא ָּתם ְמ ַב ְּׂש ִרים ְו ֵהם ֶׁש ִאיׁש ֹלא ָיכֹול ָּכְך ְל ָח ַיי ַא ֶח ֶרת אֹו ְנטֹולֹו ְג ָיה ְו ֶא ִּפי ְס ְטמֹולֹו ְג ָיה ָי ָפה ָס ֵפק ְל ַה ִּטיל ּבְך. ְּב ַג ִּפי ָׁשם ָה ִיי ִתי ַאְך ֹלא נִסתר ַה ְּגדֹו ָלה ְׁש ָע ִתי ְו ָה ְי ָתה ֵאיְך זִ ְלזַ ְל ִּתי ַה ְּגדֹו ָלה? ְׁש ָע ִתי ָה ְי ָתה ַה ִאם ַה ַּמ ְל ִעי ִזים ַא ֲחרֹו ֵני ָחזּו ֶׁש ִּלי ֹלא ַה ָּמֶות ֶאת ַא ֵחר ְּב ָמקֹום ְו ִח ַּפ ְׂש ִּתי ַה ְּגדֹו ָלה? ְׁש ָע ִתי ֵהי ָכן ַל ֲענֹות ֵא ַדע ַמְר ִּגיׁש, ֹלא ֲא ִני ֵאיְך ַל ְּׁש ֵא ָלה ַה ִּמ ִּלים ֶאת ַה ָּמ ָסְך ֶׁש ָּי ַׁש ְב ִּתי מּול ָׁש ָעה ְל ָה ִבין ָׁש ִנים לָ ַקח לִי ַה ְּגבֹוהֹות ְּגבֹוהֹות ִמּסּוְר ָיה ְו ָר ִאי ִתי ּבֹו ֶי ֶלד ִּב ְפ ִנים ֶא ְצ ִלי ַהּכֹל ִנ ְס ָּתר ֲא ֵלי ֶהן ְל ַט ֵּפס ָה ִיי ִתי ֶׁש ָּצ ִריְך ִׁש ְב ָעה ָי ִמים, ָא ַכל ֶׁשֹּלא ִׁש ַּנ ִים ְּב ֵז ָעה ּו ַב ֲח ִרי ַקת ִּב ְד ַבר ָּב ַר ְדיֹו ֶׁש ָּׁש ַמ ְע ִּתי ָׁש ָעה ִה ְת ַי ַּׁש ְב ִּתי ַה ַּג ְל ַּג ִלים ִּכ ֵּסא ַעל ְל ַמ ָּטה ִמ ְּל ַמ ְע ָלה ְל ַה ִּביט ְּכ ֵדי ְּב ַא ְפ ִרי ָקה, ִעם ֶר ַצח ִּב ְל ָע ָדיו ֵאיְך ֶזה ְּכ ָבר ֹלא זֹו ֵכר ִלְראֹות ְּכ ֵדי ָּב ִעי ִר ָּיה ִּכי ָּב ִעּתֹון ֶׁש ָּק ָרא ִתי ָׁש ָעה אֹותְָך. ְּבעֹו ְב ִּדים סֹו ִצ ָיא ִל ִּיים, ְל ַק ֵּצץ ֶה ְח ִליטּו ְל ֵׁשרּו ָתם ֲא ִני ָזקּוק ֶׁש ֵאין ָׁש ָעה * כל אחד ומזלו במרוקאית ָׁש ָעה ְל ִפי ַרק פגמים בלבנה ִמ ִּכ ְּס ִאי ְוֹלא ָק ַפ ְצ ִּתי ַל ֶּמְר ַח ִּקים ָּב ֶר ֶכב ְוֹלא ָנ ַס ְע ִּתי ְּפ ָג ִמים ַּב ְּל ָב ָנה ֵיׁש ַּגם ָל ֱאֹל ִהים ָצ ַר ְח ִּתי ֹלא ַה ַח ִּיים ְּבתֹוְך ֵהי ֵטב ִמ ְס ַּת ְּכ ִלים ִאם אם אשכחך/ שיר אהבה ָּפ ַר ְצ ִּתי ְּגבּולֹות ֹלא ֶׁשאֹו ְמ ִרים ְּכמֹו ֲח ִרי ִׁשית, ִנ ְד ַּפ ְקנּו ֻׁש ְל ָחנֹות. ָה ַפ ְכ ִּתי ְוֹלא ְל ִׁשיר ֹפְך ַל ֲה ְו ַה ְּכ ֵאב ֹלא ָיכֹול ֶא ְׁש ְּכ ֵחְך ֹלא ֶׁשל ֶזה ַאף ְו ַל ְמרֹות ְּג ֻד ָּלתֹו ַעל ִא ֵּטר ָיד ְי ִמי ִני ֶׁש ֲא ִני ִּפי ַעל ַאף ַה ְּגדֹו ָלה ְׁש ָע ִתי ֶאת ִח ַּפ ְׂש ִּתי ַּב ְּׂשמָא ִלית ַה ַּתְרּבּות ָה ִעּתֹון ּו ְבמּו ָסף ְּב ַד ֵּפי ָמה ָק ָרה ֵּת ַדע ְלעֹו ָלם ֹלא ָּבְך ֶא ַּגע ְּב ִמ ְז ְּבלֹות ִׁשי ַרי ֶאת ְוֹלא ָק ָרא ִתי ְו ֵאיְך הַהְַר ָּג ָׁשה ַהּסֹ ַהר ְּב ֵבית ָה ֲאסּו ִרים ִּב ְפ ֵני ְוֹלא ְק ִטי ָפה ַמ ָּגע ֶזה ֹלא ְס ֹפר ַּג ְבׁשּו ִׁשּיֹות ֵאין ֵיׁש ַה ְּגדֹו ָלה? ְׁש ָע ִתי ָה ְי ָתה ַה ִאם ָהאֹור ְל ִע ִּתים ִנ ְג ֶלה ַרק ַח ַּיי ְּב ִׁש ְג ַרת ִה ְמ ַׁש ְכ ִּתי ֻּכ ָּלם ְּכמֹו ְו ָאז נֹו ְפ ִלים ַּב ְּל ָב ָנה ֵיׁש חֹר ָה ְי ָתה. ַה ְּגדֹו ָלה ֹלא ְׁש ָע ִתי אוגוסט-ספטמבר 2016 ריטה קוגן Pinturas Negras )1( אלפרד כהן בוהה ְּכ ֶׁש ָה ֵעי ַנ ִים מִ ְתמַ ְצ ְמצֹות ֶא ְצ ִלי. ַה ָּׁשחֹר ָּכל ְּדמּו ֵתְך — ְל ַד ְמ ֵין ָה ֶא ְפ ָׁש ֻרּיֹות ִמ ְצ ַט ְמ ְצמֹות ַּבחּוץ. ָׁשחֹר ַהּכֹל ֻּכ ֵּלְך ּגּו ֵפְך ַּבּכֹוס ָהעֹומ ִדים ַה ַּמ ִים ִמ ְת ַה ֵּפְך ּו ִמ ְת ַא ֵהב ִל ִּבי ְׁשחֹ ִרים. ָּבְך ֶּב ָח ֵצר ָּפ ָּפ ָיה ִׂשי ֵחי ִּג ְז ֵעי ֶׁשל אֹור ָה ֲענָנִים ְׁשחֹ ִרים. ְׁשחֹ ִרים. ָה ֲא ֻלּמֹות בעולם ְׁשחֹרֹות. ָּכאן ֲא ַנ ְחנּו ַע ְכ ָׁשו ָּבְרחֹובֹות ָה ֲא ָנ ִׁשים ִעיר חּוץ ְרחֹוב ְׁשחֹ ִרים. ִּד ְמדּו ֵמי יֹום ָה ָא ָּמנּות ֶׁש ָּכ ֶזה ֶּפ ֶלא ְׁשחֹ ָרה. ֹּתאמ ִרי " ָׁשחֹר ֶזה טֹוב." ָלְך ִלי ֶׁש ֲא ִני אֹו ֵמר ֶׁש ַא ְּת אֹו ֶמ ֶרת ִמ ָּלה ִמ ָּלה ָּכל ָּכל ְּבתֹוְך ֻמ ְׁש ָּתק ַה ֶּזה הּוא קֹול ַה ָּׁשחֹר ַאְך ֵהד ִהיא ִע ְנ ָּבל ְקטּו ֵמי ַּפ ֲעמֹו ֵני ְזכּו ִכית ֵהד ִהיא ַמ ֲח ָלה ְועֹ ִני. ְספּוג ְו ֵרי ַח ּגּוף ִמ ְת ָמ ְז ְמ ִרים ַה ְּצ ִלי ִלים ֶא ְצ ִלי, ַה ָּׁשחֹר ָּכל ֶׁש ָּלנּו ְּב ָיד ַה ָּיד ְּתנּו ַעת ִּפי ַעל ֻמ ֶּכ ֶרת ּוׁשחֹ ָרה זֹו ֶח ֶלת ְו ָיד ִמ ֶּמ ִּני. ַהְר ֵחק– ַהְר ֵחק כל )2( ֲאזּוקֹות ָי ַדי ֶׁש ָה ָיה– ָה ָיה ָמה ְּת ִפ ָּלה ְּב ַמ ֲחרֹ ֶזת ְט ִבי ָעה, ֵמ ַא ְב ֵני ָה ְי ָתה רּו ַח ְּב ִמ ְג ַּדל ֻק ִּבּיֹות. ָּכל ֻק ִּב ָּיה — ֲחלֹום ְּתהֹום ְק ָצת ָחבּוׁש ֶּד ֶבק ֻמ ְפ ָעל ָּגז, ַחּלֹון ַּתּנּור ֹתהּו ֹלא! ָהיּו ִמ ְל ַח ְמ ִּתי ֶׁשל ֹתהּו ָובֹהּו ְו ְּב ֶא ֶרץ חֹו ֶר ֶגת. ָה ִראׁשֹו ָנה ְּבׂשֹו ָרה ָה ְי ָתה ְמ ֻק ְל ֶק ֶלת — ֵק ָב ִתי ְו ָה ָיה ַרע ִּפּסּוק. ִסי ָמ ֵני ַהְר ָע ַלת ָה ָיה ַה ָּד ָבר ְו ַה ָּד ָבר ֹלא ָה ָיה ְּב ֶע ֶצם ִנ ְב ָרא ֶׁש ָּבא ֹלא ָמה ְו ָכל ְׁשחֹ ָרה ֵל ָחה )3( ֲא ִני ֶׁשהֹו ַפ ַע ְּת אַ ְּת ַעד ֶמ ֶלל. ֶמ ֶלל ּו ֶמ ֶלל ּׁשַמ ִים ֵמ ַה ִמ ִּלים ִמ ַּדי ֵׁש ָנה. יֹו ֵתר ְּבֹלא ֵמ ָה ֲאדָ ָמה ֵמהַ ָּים "הציורים השחורים" (בספרדית: Negras )Pinturas הוא הכינוי שניתן לסדרה של 14 ציורי שמן מאת הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה. גליון 390 שרה מלול * רֹו ַמ ְנ ִטי ָקה זֹו ָלה גד לוי מצייר את המילים שלא לימדו את אבי לקרוא ולכתוב אני גד בן יהודה לוי ְּב ַת ֲערּו ָכה * ְּתמּונֹות ַה ְס ָו ָאה ִצ ְב ֵעי ֲהמֹון ִטי ַח ְׁש ָכבֹות ַעל ֶזה ֲא ִני חֹו ֵׁשב ֶאחָד ִׁשּכֹור ִה ְת ַק ֵּׁשר ֶׁשּׁשּו ֶּבְרט ֵמ ָאז ּו ְב ֶע ְקרֹון הַהַ ְכ ָּב ָדה ְל ִה ְׁש ַּת ֵּמׁש יֹו ֵתר ִה ְת ַח ְל ִּתי ְּבפ ַס ְנ ֵּתר ַהחֹו ֶב ֶקת אֹו ַה ָּיד ְּכ ָלל ֶׁשל ַּבחֹק ְּכמֹו ֲא ֵחרֹות ֶּג ֶבר ְּב ִמ ִּלים ַהּתֹו ָצ ָאה ִׁשּמּור חֹוק ֹּתב ִּת ְכ ַאל ָּתִוים ַנ ֵּגן ִּב ְל ָע ַד ִיְך ֶׁש ָּלנּו ַּב ִּמ ָּטה ֶא ְׁש ַּכב ֲא ִני ְּפׁשּוטֹות ְּב ִמ ִּלים ַעל ַּגב ַה ִּד ְמ ָעה ִנ ְמ ַר ַחת ַּבּסֹוף ַה ְּׁש ֵכ ִנים ֶאל ֵא ֵרד הַ ָּיד הַ ַּמ ָּכה ֶׁש ָּלְך ְו ֶׁש ִּלי ָה ֱאֹל ִהים ֶאל ֲא ַצ ְל ֵצל ָא ַהב ֶׁש ַּפ ַעם ָה ִא ָּׁשה ַעל ַל ְחׁשֹב ִה ְת ַּכֵּון הּוא ַּגם ֹלא ַל ֲע ָזא ֵזל ַּב ִּסי ְמפֹו ְנ ָיה ָח ַׁש ְב ִּתי ְל ִה ְׁש ַּת ֵּמׁש ְּב ֶזה ְו ָאז ַּב ַה ְת ָח ָלה ֹלא ָר ִצי ִתי ְּפ ַס ְנ ֵּתר * * ְק ִלי ִדים ּו ִמי ֵמ ִא ָּתנּו ִמי ָה ֱאֹל ִהית ַה ְּכ ֵאב ֵמ ֲח ָל ַצי ְּד ָב ִרים טֹו ִבים ַה ַּל ְי ָלה מֹו ִציא ַה ְּׁשחֹו ָרה ָה ֶא ֶרץ ֶק ֶסם ַל ָּׁש ַמ ִים ֲע ָל ָטה מֹו ֵזג ְּכרֹונּוס ָּבּה ַל ְּק ָר ִעים ּו ַמ ִּני ַח ְל ָב ָנה ֶא ֶבן ַעל ְמ ַעט ְל ָה ֵנץ ׁשֹו ֵתת ָּדם ִעם * ְל ִה ְתלֹו ֵצץ ַה ִּטי ְג ִריס ֶאת ְמכֹו ֶפ ֶפת הֹו ְל ֵכי ָר ִכיל ַּפ ְרצּוף ָי ֶפה ָלּה ֵיׁש ַה ְּד ָרקֹון ֶאת ַמ ְח ִּבי ָאה ֶׁשל ִל ְתהּודֹות ַּפ ְנּדֹו ָרה ֵּת ַבת ִעירֹו ִנ ִּיים ְּב ַק ִּוים ֶׁשּנֹו ֵס ַע מִ ִּלים ִּת ְׁש ִעים ְּב ֶׁש ֶקל ֶׁשל ָק ֶפה מֹו ִני ִטין ֶאת ְמ ַח ֶּפ ֶׂשת ָלּה ֵא ֵרד ֲא ִני ַה ֵחרּום ֲע ִצי ַרת ָי ִדית ְׁשלּו ִלית. ְׁשלּו ִלית זֹו ֵמ ַהּסֹוף ְׁש ֵני ְּג ָב ִרים ְוֹלא מֹו ֵצאת ֶׁש ִּלי ָע ָקר ִנ ְמ ָען ְּב ָסגֹל ַּפ ִּסים ָה ֹא ֶזן ֵמ ַעל ֶא ְצ ַּבע ַל ְּצ ָב ִעים ֶׁש ִּת ְת ַר ֵּגל ַה ֶּמ ֶטר ְו ִׁש ִּׁשים ֶאת ָלּה ֶׁש ְּמ ַח ְּי ִכים ָּכ ֶזה * ֶׁש ֲא ִני ָח ַל ְמ ִּתי ְמ ִבי ָנה, ִהיא ַּפ ְרצּוף ָי ֶפה ִעם ְמׁשֹו ֵרר אַ ָּבא, ֹּתב ִל ְכ ִלי ַרק ֶׁש ִאם ִי ָּנ ֵתן ְּב ָג ִדים ִהיא ַה ִּז ְק ָנה ֶא ְתמֹול ֶׁש ָּל ְב ָׁשה ַה ְּג ָב ִרים ֶאת ָלּה ַא ְפ ִׁשיט ְּכ ֵבדִים ְּתח ִליט ֶׁש ִחּיּוְך ּתֹו ַק ַעת ִׁש ְב ִעים ְו ָׁשלֹׁש ֶמ ֶטר ְלתֹוְך ְל ִה ָּכ ֵנס ַמ ְת ִאים נֹו ָרא ַמ ְמ ִאיר. ֵעירֻ ָּמה שרה מלול, מתגוררת בדימונה. שיריה פורסמו ב׳מסדרון׳, ב׳העוקץ׳, ובעיתון אוני׳ בן גוריון. אוגוסט-ספטמבר 2016 המחשבה השגרתית. אנלוגיה זו מתאימה לסיפור ה"תזמורת" של עגנון אשר בו שרוי הדובר בשני מקומות בו זמנית. נובעים מתוך ההתלבטות החושפת לפנינו את ייסוריו בעקבות השבר נובעת מהעובדה שהסיפור עוסק במשבר דתי אישי שלו, ודבריו הקריאה, האם הדובר מהימן או לאו. הקביעה בדבר מהימנות הדובר לאשר או לאשש את הדברים. מצב זה מחייב את הקורא לבחון במהלך למונולוג אוטונומי; אין התערבות של דוברים מבחוץ המאפשרת מנקודת תצפית אישית סובייקטיבית, דבר ההופך את הסיפור פניית הדובר לקוראים נעשית בגוף ראשון. הסיפור כולו מסופר ממקום למקום מעבר לעקרון הממשות (מירושלים לבוצ׳אץ3.) בהמשך הסיפור. עגנון אינו שומר על רצף סביר. הדובר בסיפור נע ועד לתפילת ליל יום א׳ של ראש השנה. אך מסגרת זמן זו נפרצת לכאורה זמן הסיפור הוא ריאליסטי - יום אחד החל ב"ליל זכור ברית" עגנון מפתיע, עוד בפתיחת הסיפור, בשבירת אחדות הזמן והמקום. בהקבלה לחיי עגנון - היציאה מהחדר, מבית המדרש ומהמסגרת שהתחולל בחייו. מחייבים שאין לסטות מהם. הדובר מצוי על קו התפר שבין הדת לה את חייו (תורתו אומנותו) ומקפיד על שמירת המצוות כחוקים האידיאל של העילוי (תלמיד חכם) העוסק בלימוד תורה, מקדיש לגוף המושלם ולכוח הפיזי. מנגד, ירושלים מאדירה את הערצת היופי, האסתטיקה והאמנות, את הציור, הפיסול, הספורט, ההערצה של אתונה4 (תיאולוגיה מול פילוסופיה.) אתונה היא זו המייצגת את השהייה של הדובר היא בשני העולמות במקביל, זה של ירושלים וזה האורתודוקסית לעולם ההשכלה והחילון היא שגורמת למשבר. וצוויה לבין ההשכלה. הוא מתייסר ומתלבט וחי את ה׳קרע שבלב׳, בלשון ההשכלה. בעולם היהדות ובמונחים השגורים בעולם המסורתי, החל בדברים כדי להבין את מכלול רבדיו השונים של הסיפור צריך לגלות בקיאות במהלך כל השנה: "כל יום מקיצת הבוקר עד לחצות לילה יושב באקספוזיציה מציג הדובר את עצמו כסופר העוסק במלאכת הכתיבה הפעוטים וכלה בתחושותיו הרוחניות של האדם המאמין. מסיח דעתו מהם, לא מקדיש להם מחשבה ולא מתעסק בהם. מהם מלבד הכתיבה מציין הדובר שיש לו עוד עניינים לעסוק בהם אך הוא הייתי לפני שולחני וכותב5." הדובר טורח לספר לנו כי ערב ראש השנה הגיע והשנה החדשה שאר ענייניו נוכל אנו הקוראים לדעת רק במהלך הקריאה. מוטיב סמלי בכתבי עגנון, המבטא שבר קומוניקטיבי בין אדם לחברו לשנה החדשה בלא חובות." יצוין כי החמצת כתיבת מכתבים היא ובאה ומכתבים הרבה הנחתי בלא תשובה, אשב ואענה עליהם ואכנס "כיון שהגיע ערב ראש השנה אמרתי לעצמי, שנה חדשה ממשמשת עומדת בפתח. הוא קיבל מכתבים רבים וחש שזה הזמן לענות עליהם: שלהן משמעות כפולה. מודעות לצמד המילים "תשובה" ו"חובות" המפתח להבנת הסיפור טמון בשתי מילים מנחות: "תשובה" ו"חובות" ובין אדם למקום6. מצביעה על כך כי הסיפור "התזמורת" פועל בשני מישורים: למושג "חזרה בתשובה" מקום מרכזי ביהדות. יהודי שחטא יכול ריאליסטי–מציאותי ודתי–מצפוני. חידת החידות ברכה בן–שמאי קריאה קוונטית בסיפור "התזמורת" לש"י עגנון יסודות מלשון חז"ל והחסידות, ומכיל בחובו תשתית פנטסטית כדוגמה ל"פרדוקס" ספרותי של סופר הכותב בלשון מסורתית, רוויה לחשיבה המדעית. על יסוד הנחה זו נבחן את סיפור "התזמורת" עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה," שלוש קטגוריות יסוד בביטול גמור של מחיצות הזמן, המקום והסיבתיות המהווים, לפי סיפור מודרני ופנטסטי. סיפור מודרני בכלל, ופנטסטי בפרט, נבחן "התזמורת" מאת ש"י עגנון (סמוך ונראה, "ספר המעשים)" הנו צווטאן טודורוב טוען כי הספרות הפנטסטית מאופיינת ב"שבירה של מודרנית האופיינית לספרות של המאה העשרים. ש"חווה אדם שמכיר את חוקי הריאליה, אבל מתנסה באירוע שפורץ הסדר הידוע." לדעתו עיקרו של הפנטסטי הוא בחוויה של היסוס, שהקורא נמצא בנקודה של "כמעט האמנתי," אנחנו נמצאים בתחום יוצר אי–ודאות. האם הוא התרחש בפועל או הוא הזיה? מכאן, כל זמן את גדריהם." אירוע שאינו יכול להיות מוסבר בעזרת חוקי הריאליה, הפנטסטי1. של ממש. הסיפור הפנטסטי נשען על פיתוחם של סימבולים. התיאור וכחלום ביעותים, כהשפעת סמים, יופיעו בסיפור הפנטסטי כמציאות בין החיים לבין המוות. דברים שבמציאות הריאלית ייתפסו כהזיה נופלת, דוגמת בין האנושי לבין החייתי "(הגלגול" של קפקא) או המקובלת במציאות הממשית. המחיצה בין תחומים לבין מושגים "המתקבל על הדעת." למציאות הפנטסטית יש "ריאליה" שונה מזו הסיפור הפנטסטי מתאפיין בין היתר בדמיון החורג מגבולות בעקבות טודורוב, מרחיב אורציון ברתנא את התמונה וטוען כי ודאות בנוגע למה הוא "טבעי" ומה הוא "על טבעי," ביחס לאירועים שהדמויות חיות בו הוא עולם ממשי, אבל מה שמתרחש מעורר אי הטקסט בסיפור הפנטסטי אמור לשכנע את הקורא שהעולם הוא מפורט ומדויק אבל חותר למשהו אחר, לדבר מופשט. המתרחשים2. קבוע. הוכח כי המבט עצמו משפיע על רמת האנרגיה (קוונטה) של לספרות ולאמנות גם תורת הקוונטים מתאפיינת בהעדר של סדר חוקיות קבועה, הפועל בסדר ידוע מראש אינה קיימת עוד. בדומה דתיים, שהתקבלו בעבר כמובנים מאליהם. האמונה בעולם בעל הפטריארכלית מתערער ובעקבותיה נפגעת מרכזיותם של ערכים "התזמורת" מתרחש במציאות שבה מעמדּה של הסמכות האלקטרון, וכי ישנם חלקיקים היכולים להגיע לאותה רמת האנרגיה, בו זמנית, מבלי להתפצל או להתחלק, דבר הסותר את ההיגיון ואת 3 ראו: קורצויל ברוך, ,1962 "הקדמה ל׳ספר המעשים," מסות על סיפורי ש"י עגנון, 4 כשם ספרו של ליאו שטראוס, ,1952 ירושלים ואתונה, הוצאת מוסד ביאליק ומכון הוצאת שוקן, תל–אביב, עמ׳ .74-85 ליאו בק, ירושלים. 5 אגב, עגנון עצמו נהג לכתוב בעמידה על גבי העמוד. 6 ראו כדוגמה הסיפור "המכתב" ו"פת שלמה" מתוך ספר המעשים. Todorov Tzvetan, 1975, The Fantastic,cornell university, New :ראו 1 2 ראה: ברתנא אורציון, ,1989 הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה, הוצאת הקיבוץ .York המאוחד ופפירוס. גליון 390 "התזמורת," מקס אופנהיימר, ,1935 גוסטב מהלר מנצח על התזמורת הפילהרמונית של וינה חג שאינו קשור לחג היסטורי כמו שלושת הרגלים (פסח, שבועות כל הסיפור מתנהל ביום אחד שהוא ערב ראש השנה משלוש בבוקר וסוכות) ומהווה חוויה אישית לכל אחד ואחד. (ליל זכור ברית11) ועד אחרי התפילה של ראש השנה. שני מישורים לסיפור: התשובה במישור הריאליסטי מתייחסת לקבוצת המכתבים שמונחת הריאליסטי–מציאותי והדתי–מצפוני. התשובה במישור הדתי–מצפוני - היא החזרה בתשובה (להיכנס טהור לפני הסופר. לשנה החדשה.) ערב ראש השנה.) חשבון הנפש ועריכת תשובה למכתבים לפני כניסת מתבטא בחשיבות זמן הסיפור (החל בליל זכור ברית ועד לתפילת הקשר בין שני המישורים, הריאליסטי מזה והדתי–מצפוני מזה, החג מתקשרים זה לזה. כאשר הדובר משתהה במענה למכתבים אנחנו מבינים כי הדחייה השב ולא מעשה שב ִשגרה: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעולם פתוחים7. התנאי היסודי לחזרה בתשובה הוא כנותו של תמיד לשוב למצב שלפני החטא ולזכות בסליחה. "שערי תשובה" לעשות תשובה8." יש להבין את משמעותו של חג ראש השנה, על כל המושגים פי האמונה הרווחת האדם נשפט בימים אלה (עד להושענא רבה) על הימים בין ראש השנה לבין יום כיפור נקראים "הימים הנוראים." על המתלווים אליו, כדי לחוות את תחושות הדובר. החל ממוצאי שבת האחרונה לפני ראש השנה. ה"סליחות" כוללות ערב יום כיפור, ואילו יהודי אשכנז מתחילים באמירת סליחות יהודי ספרד משכימים ל"סליחות" החל מראש חודש אלול ועד כל מעשיו במהלך השנה שעברה. תשובה." בעשרת ימים אלו יהודי אמור לעורך חשבון נפש עם עצמו עשרת הימים מראש השנה ועד מוצאי יום כיפור נקראים "עשרת ימי פיוטים, וידוי9 ותחנון. מדומה לקושי בחשבון הנפש שלו. הדובר רוצה להיכנס טהור לשנה ֶּכ ֵסה ובפני הקדוש ברוך הוא. כינוי נוסף לעשרת ימים אלה הוא "בין עובדת בבית סבו, כך ששאלת המקום שוב עולה: היא מייצגת את בבוצ׳אץ. טאשרני (פירוש השם בשפה הרוסית, שחורה) הזקנה הפנטסטי היא ברעיון שבעיר ירושלים אין נהר; אם כך הוא נמצא החדשה - במישור הריאליסטי הוא רוצה להתרחץ, הקפיצה לסיפור הביטוי בית זקני, בית הסבא, מתאר את השלמות הדתית בלי הבעיות העולם הישן הדתי ללא השפעת העולם המודרני. היא קוראת לו לחזור לתבנית הישנה של שמירת המסורת. הוא רוצה כשטאשרני אומרת לדובר: "בוא אצלנו ואני אעשה לך מרחץ חם" שסובבות את האדם הדתי בעולם המודרני. 11 מקור השם "ליל זכור ברית" בפיוט שנקרא כך: "זכור ברית אברהם ועקדת יצחק." לעשור" (כסה משום שמדובר בראש חודש תשרי כשהלבנה מכוסה, זהו החג היחידי שחל בראש חודש, כל שאר החגים חוגגים כשהלבנה לחיים ומי למוות10.) ביום כיפור נחתם גזר הדין של האדם, זהו יום יום–הדין, שבו העולם כולו עומד למשפט ונגזר דינו לשנה הבאה (מי "בראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמו." ראש השנה נקרא גם מלאה באמצע החודש.) 7 מדרש איכה רבה, ג. 8 תלמוד בבלי, מסכת יומא, פה עמ׳ ב. תודה לפרופ׳ יהודה פרידלנדר על הערותיו. 9 בתפילת הוידוי יש נוהגים להכות על חטא. 10 תפילת "ונתנה תוקף." אוגוסט-ספטמבר 2016 זו הדמות הראשונה שמתקשרת לעולם המודרני שבו המספר נמצא הדמות הרביעית מופיעה באמצע פרק ב׳ - ״אורה הקטנה קרובתי״. שומר מצוות. אין הוא שלם מבחינה דתית כמו סבו אבל ניתנת לו דתי. לעומת הדובר שלו יש כרטיס. הוא בן הדור האמצעי, שעדיין כרטיס - כלומר מפתח הכניסה לעולם הדת. היא לא קיבלה חינוך בא לכאן לנצח בתזמורת שלנו את נוסעת." אורה בוכה. אין לה "כל הימים מבקשת היית לראות את המנצח המפואר, ועכשיו שהוא מוצאת אותו. אורה מציינת שהיא נוסעת, הדובר תוהה מדוע, שהרי כמו אייל כמה אל המים, בדומה לאיילה שצמאה לאלוהים אבל לא מתי אבוא וארא פני אלוהים." הכמיהה של הדובר אל אלוהים היא מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים, צמאה נפשי לאלוהים אל חי זה שולח אותנו לספר תהילים פרק מ"ב: "כאייל תערוג על אפיקי בדומה "לאילה שהלכה אל מבועי מים ולא מצאה מים." דימוי תלוש בנקודת המעבר. הדובר מביט בה ונוכח לדעת שהיא עצובה, אפשרות כניסה. מסתבר כי המנצח "המפואר" על המקהלה הגדולה בערב ראש השנה לעולם הדת (לקונצרט.) לכן הדובר אינו מעביר לאורה את כרטיס לדור הישן אין אפשרות להעביר לדור החדש את כרטיס הכניסה הוא הקדוש ברוך הוא. זהו בבחינת סמל לבואו של ערב ראש השנה. לדובר אין כוח להיכנס לאמבטיה. הוא מתחמק בטיעונים שהיא חמה הכניסה לקונצרט למרות שהוא מעוניין בכך. לסילוקה" - ערב החג עומד להיכנס הוא לא הספיק לעשות דבר; לא הוא בוחר ללכת לספר להסתפר. מסתבר ש"החמה כבר עמדה קרוב ונקייה מדי לטעמו ופונה לאחיו ומבקש ממנו שיתרחץ במקומו. לענות על המכתבים, לא להיטהר, לא להסתפר, ולא להחליף בגדים. העולם ואמרה, אור." הדובר מהרהר בינו לבין עצמו מדוע היא אומרת שהדיבור עדיין לא שגור על פיה. היא "הושיטה אצבע לתוך חלל את הדור הצעיר, מוכנה לכניסת החג. הבת צעירה מאוד, נראה הדמות החמישית היא בתו הקטנה של הדובר. דווקא היא, כמייצגת הדובר החמיץ את כל מה שהיה אמור לעשות. הדמות שמוצגת בחיוב: מגלמת בתוכה את התום, היא עדיין לא עברה מוכן לחג, ניתן לראות בבת הקטנה את התקווה היחידה בסיפור. היא מתוך ההבדלים ביניהם, ומתוך כך שהיא מתביישת במספר שאינו אור, הרי השמש כבר שקעה. אולי היא מתכוונת לנרות שהדליקו. החוצה, אל הנוף האנלוגי לתחושותיו, השמים שחורים (כסה - הלבנה בפרק ג׳ אנחנו קופצים בזמן לאחר סעודת לילה החג. הדובר יוצא את המשבר של החילוניות וההשכלה. היא עדיין לא "התקלקלה." מכוסה) רק הכוכבים מאירים. כולם ישנים, גם הוא החל שוקע בשינה, וניגנו בלא הפסק." הנגינה היא שירת החיים שלהם. "המנצח הגדול הקונצרטים ולמעשה אל תוך סיוט: "כולם עמדו לבושים שחורים ומכיוון שהסיפור מתרחש גם במישור הפנטסטי - הוא נכנס אל אולם אבל בשונה מכולם הוא מתחיל ללכת עד למקום שבו נשמע קול שיר. לא נראה בבית, אבל המנגנים ניגנו כאילו אחד עומד על גבם" - כל אחד ואחד מאיתנו מנגן את שירת חייו וכל המנגינות מצטרפות המנצח הוא אלוהים שמנצח על שירת החיים של כל אחד ואחד. בעזרת המנצח לשירה אחת, שירה קוסמית של החיים. הסיוט ממשיך, להתיר אותו14. או אולי, טוען הדובר שהם סבורים שהכל תלוי ברצונם כל אחד ואחד חושב שרק הוא קשור ולכן מתבייש לבקש מחברו לכל אחד מחובר כלי "וכל מנגן ומנגנת מקושרים לכלי השיר שלהם." לחזור אבל אינו יכול, המקום היחיד שהוא יכול להיטהר בו הוא ברובד נוסף הוא לא מצליח לחזור לעולם הסגור, המושלם וההרמטי באמבטיה בבית זקנו, אבל הוא לא מצליח לענות על המכתבים. גדול יופיע בו? מה עוד שישנה עדות מאדם שלא הבין במוסיקה, כי לנצח בו." איך יעלה על הדעת כי יתקיים קונצרט בבוצ׳אץ שמנצח הסתבר כ"כרטיס כניסה לקונצרט אחד, שמלך המוזיקאים עתיד של הדת. מכתב שנטל בידיו לאחר שלא הצליח לענות על קודמיו, רקוב במקצת, שרוי בתקופת מעבר: הוא אינו חילוני, הוא דתי, אבל מלא מצוות כרימון.) גם כאן הוא מלא מצוות כגרעיני הרימון אבל שנימוק מקצתו גרעיניו נתפרדו," הדובר משול לרימון (חז"ל אמרו שהחיינו13. הרימון שעליו סיפרה שייך למישור סימבולי - "ואף טשארני אינה בבית ולכן הבית נעול, היא הלכה לקנות פרי לברכת משנה מה יעשה, הכניסה תישאר חסומה בפניו. במישור הריאליסטי מאוחרת והוא לא יכול להיכנס לעולם השלם של סבו. נראה כי לא למצב של מציאות ללא ספקות, ללא שבר פנימי. אולם השיבה היא בתקופה מודרנית. עולם זה (הבית) סגור בפניו. הדובר מנסה לחזור יכול לשוב לשלמות דתית, אל העולם הדתי המלא. הוא אדם דתי בית זקנו אך אינו מצליח להיכנס לבית. במישור הדתי, הוא אינו עדיין יש לו הזדמנות לעשות תשובה. המספר מסתובב סביב לתקופה שבין כסה לעשור (עשרת ימי תשובה.) מבחינה דתית בפרק ב׳ של הסיפור הדובר נאלץ לדחות את התשובה למכתב כאשר שמע אותו הבין מהי מוזיקה12. על פיו. טשארני שהבטיחה לו אמבטיה לא עומדת בדבריה. הדובר קולות" - שוב אנחנו בבוצ׳אץ, שם יש מגדל שעון שכולם נהגו הדובר מספר כי "ממגדל בית המועצות נשמעו פתאום שלושה אינו שלם כסבו. לעשות במהלכם. מה אנחנו אמורים לעשות עם החיים שלנו כאשר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק" - כלומר החיים קצרים ויש הרבה היום אינו עומד." זאת אסוציאציה לנאמר בפרקי אבות: "היום קצר רוצה להיטהר, ולכן הוא מאיץ בה ואומר: "הזדרזי טשארני הזדרזי. תשוב ותופיע גם בסוף הסיפור. בזמן שהוא ממתין להכנת האמבטיה והנה טשארני אומרת לדובר שהיא נכנסת להצית את האש. האש בעל הבית, שהוא הקדוש ברוך הוא, דוחק וגם קוצב את אורך חיינו. במישור הראליסטי הדיין הוא "נודניק" ואינו נותן מנוחה: "כיון של מצבים נפשיים, נשער כי הדיין כאן משול למצפון. ידוע כי הזקן כאן? מאחר שבסיפור מודרני המציאות החיצונית היא השלכה דיין הוא רב היושב בבית דין רבני במעמד של שופט. מי הוא הדיין הוא פוגש בדמות שלישית - הדיין הזקן. שאתה פונה אליו שוב אינו מניחך." ברובד החיצוני - יש למצפון שאלה אל הדיין ה"נודניק." הדובר מתחמק משאלות המצפון, אולם זה בדמותו של הדיין אינו ברובד בפנימי - זהו המצפון, שמרגע שהוא מתחיל הוא לא מניח לך. השנה. במישור הדתי בראש השנה מתחיל יום הדין, שבו נכתב גזר לדעת כי הקונצרט בבוצ׳אץ, עם גדול המנצחים, ייערך בערב ראש הדובר, על מנת להעביר את הזמן, מוציא את כרטיס הקונצרט ונוכח מניח לו וחוזר ומטרידו. דינו של אדם, אבל נותרו עוד עשרה ימים עד לחתימה על גזר הדין. 12 עיינו: הלל ברזל, ,1972 "דימויים משותפים," בין עגנון לקאפקא, פרק י, הוצאת "בר 13 ברכת שהחיינו - אומרים על משהו שקורה שלא היה במשך שנה שלמה. למשל כל אוריין," אוניברסיטת בר אילן, עמ׳ .134-136 תפילה שאומרים אותה לראשונה בשנה (מצה בפסח, שבועות,) או לבוש בגד חדש, או 14 אלוזיה ל׳משל המערה׳ של אפלטון שם כולם מקובעים לכיסא ורק אחד יוצא מהמערה. אכילת פרי בפעם הראשונה השנה. בראש השנה אומרים ב–א׳ בתשרי שהחיינו על החג וב–ב׳ בתשרי על פרי חדש, בדרך הברכה - "ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." כלל על רימון שהוא מבשיל בדיוק בזמן ולא אכלנו אותו בשנה שעברה. גליון 390 ברירת שמשון גלעד חי התפעל קובעת את גורלנו מראש ומונעת מאיתנו לנו כמעט יכולת ובחירה חופשית. השגרה פסיכולוגיות או סוציולוגיות. בפועל אין הוא אשליה. הקביעה היא תוצר של סיבות הכל נקבע בידי המנצח הגדול, והחופש החופשי, אך בפועל הכל קבוע מראש. לפתח מודעות משלנו על משמעות החיים. ְּב ֵר ָרה. ֵאין ַהּבּורּות ְּבׁשֹ ֶרׁש ְּפ ָע ִלים ָז ִרים נֹופ ִלים אנחנו מתהלכים כעיוורים וכחירשים. ֶא ְח ֶיה אּו ַלי ְּבבֹור ִּב ְנ ָי ִנים. ֵּבין משמעות הדברים. גם אנחנו מצויים בתוך מרוב נגינה לא שומעים ולא חושבים על ְמזֹ ָהם ֲאחֹו ָתּה חֹור ָק ִלי ַע ִׁשי ָטה ַה ִּב ְנ ָין ֵׁש ִמית. החיים ולא נעצרים לחשוב על משמעותם עבורנו. ְּבחֹו ֵזי ַמ ְט ֵּב ַע ָזר ְצ ִליל הדובר מנסה להימלט מהזוועה - הוא זוחל לפתח הפתוח. אבל בפתח עומד שומר ִּדירֹות. ַה ֹּפ ַעל. ֵׁשם ָה ַא ְׁש ָמה: ׁשֹ ֶרׁש "דומה היה כשאר כל שומרי פתחים, אבל הסף: המצפון שוב פועל, הוא לא יכול להתחמק מקצת משהו מאותו הדיין הזקן היה בו," ממנו. החזרה בתשובה אינה דבר פשוט - עובדה כליה היא מקום "לוהט" כמו האמבטיה. הדיין ובטרם יספיק הדובר להשיב לו, התעורר כתב לו מכתב [על כל דרך התנהלות חייו] ַה ִּכ ְל ָיה. ֶאת ְלמּו ָסר ָה ָא ָדם ָּב ַחר ֵא ָב ָריו ִמ ָּכל מהסיוט ועמד בפתח ביתו. ַּפ ְׁש ָרן ֶׁש ַא ָּתה ַּב ֲה ָנ ָחה ֶׁש ַּמ ֲח ִלי ִפים אֹו ָתּה בתו יוצאת להביא לו נר, זאת במשמעות ֲח ָד ָׁשה ָמ ֶת ָמ ִטי ָקה ִׁש ְכ ַבת ּבֹו ְג ֵרי ַה ֶּז ֶבל ְּב ַפ ֵחי ֻמ ְמ ֵחי: ְּפ ֻע ָּל ָתּה ְמכֹונֹות ּומ ַחּקֹות כפולה: האחת להאיר לו את הדרך בלילה שוב רואה את אש התנור ולא ברור לו היכן החשוך, השנייה - להאיר את חייו. הדובר ַּב ְקּבּו ִקים ְׁש ֵא ִרית ִנ ְפ ֵחי ְלֹלא ָּפ ִנים ִחּטּוט ֶה ְס ֵּתר ִחּׁשּוב ֲח ֻל ָּקה ְׁשבּו ִרים ֶׁש ֵּכ ָליו ְמ ֻח ָּלל ּוכ ָח ָלל ִּת ְמ ְצאּו ֲא ָב ִנים ּבּה אור, האש והנר. הדמות הגברית היחידה הדמויות סביבו הן נשיות הכרוכות במוטיב הוא נמצא. האם זאת טשארני או אורה? כל היא הדיין, האנלוגי למצפון שלו. ַה ֶּנ ֶפׁש ִה ָּׁש ֲארּות ַעל ֶא ְק ְסיֹומֹות ֶׁש ֶתן ֵרי ַח הדובר מלא אימה, הוא מחובר לקרקע ִּגיל ְו ִחּׁשּו ֵבי ְו ִׁש ְט ֵפי ָּדם. ונפשו המדוכדכת. כולם ישנים והוא ער. הערים יחד איתו. ולאור הכוכבים הוא האופטימיות היחידה מגולמת בכוכבים ְל ִחּיּוב ַהּכֹל ְקחּו אָ ָּנא ְלמּו ָסר ָה ָא ָדם ָּב ַחר ֵמ ֵאי ָב ָריו ִּכ ְל ָיה. רואה משהו. מה הוא רואה? זה חידת החידות. ַה ִּת ְק ָוה. ְל ִׁשי ַרת ְׁשבּו הנידון "התזמורת," ש"י עגנון: סמוך ונראה, כרך שישי, "ספר הסיפור התפרסם לראשונה ב"הארץ," 25 ספטמבר, 1946 המעשים," עמ׳ .196-201 http://www.schocken.co.il/ –ב להורדה ניתן והוא ֲאבֹו ָתיו ִעם ׁשֹו ֵכב ֶא ָחיו Book ַמ ָּכ ָריו ּוׁש ֵכ ָניו ְקרֹו ָביו ַא ְחיֹו ָתיו ד׳׳ר ברכה בן שמאי - ַא ְרצֹו ְּב ֵני ְו ָהעֹו ָלם. The Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies The Jewish Theological Seminary )JTS( ַה ְּתמּו ָתה. ִׁשעּור ַה ִּנּדֹון: אוגוסט-ספטמבר 2016 טור ארליך - הרחק מהקונסנזוס ַּת ְז ִהיר ָׁשם/, ֶׁש ַּת ִּגיד ָמה ַּת ִּגיד ֶאל יֹו ִני /- ּו ַב ָּמ ָסְך יֹו ִנית//. ִנ ְכ ָסף ַא ָּתה טור השירה השבועי המוכר, המשפיע והחשוב ביותר שפורסם בישראל ֶׁש ִהיא רֹו ָצה.״בשיר זה ארליך ָמה ָּכל ֶאת/ ַה ְּנ ִסי ָכה ַּת ְג ִליץ׳ ֵמ ַה ְּפ ָצ ָצה /- הוא כמובן ׳הטור השביעי׳ של נתן אלתרמן, שפורסם בעיתון ׳דבר׳, מביע תרעומת על יחס התקשורת הישראלית כלפי נתניהו, בדגש על מינואר 1943 ועד לשנת 1967 - אז נפל הטור חלל נוסף לפרשת ׳עסק ֵא ֶצל נֹו ִני" (המרמז אל נוני מוזס המו"ל) ׳ידיעות אחרונות׳ - " ַהּכֹו ַח הביש׳, ואלתרמן, שתמך בעמדת דוד בן–גוריון בפרשה, הסתכסך המתקרבות, מעידה על בחירתו לייצג את הימין הישראלי ולהשתמש קיפוח מול התקשורת, ודמות נתניהו בהקשר זה, לאור הבחירות הערוץ.) השיר מציג עמדה מוכרת מצד הימין הישראלי - תחושת או ערוץ שתיים - "ּו ַב ָּמ ָסְך יֹו ִנית" (המרמז ליונית לוי, מגישת חדשות במידת הזדהות גדולה בסוג השיח ובטיעונים הנפוצים בקרבו. י"ב בחשוון: לרגל יו"ט אחרון דחג המסית השנתי" המבקר בצורה .31.10.2001 ובבלוג שלו תחת הכותרת: "גם ארבעה בנובמבר וגם דוגמה מובהקת יותר נמצא בשיר שפרסם ב׳מקור ראשון׳ בתאריך עם מערכת העיתון ופרש. ל׳טור השביעי׳ קדם ׳רגעים׳, טור שפרסם בימי חייו.אלו חודשו לפני כמה שנים ויצאו שוב לאור, לטובת הקורא כעורך לילה. טוריו זכו להצלחה אדירה ויצאו כאסופות שירים עוד של רשימות ספרותיות, שפורסמו תוך כדי עבודתו של אלתרמן בעיתון ׳הארץ׳ משנת 1934 ועד 1943 וכלל בעיקר סדרות או מקבצים העברי. בסתיו ,1998 החל צור ארליך לפרסם את מדורו השירי בעיתון ׳מקור כשלושים שנים לאחר שתם פרסום מדורו של אלתרמן בעיתון ׳דבר׳, ְׁש ֵני ְי ֵמי ארסית ועוקצנית את אופן ההנצחה של יצחק רבין: "עֹו ִׁשים ראשון׳, מדור שפורסם עד ינואר .2015 בתקופה של קרוב לשבע– ְּב ֶח ְׁש ָון//. ְו ַגם י"ב ְּבנֹו ֶב ְמ ֶּבר/ ַא ְר ָּב ָעה ַּגם ֵמ ַה ָּגן/. ֶׁש ִלי ֶל ָח ֵבר הּו ֶל ֶדת/ עשרה שנה, פרסם 770 טורים. עם הפסקת הפרסום ב׳מקור ראשון׳ ְל ָה ִרים/ ִּכ ֵסא ַמ ָּת ָנה/ ְוזֹו ְכ ִרים ֵז ִרים/ ְועֹו ְט ִפים לֹו ָי ֶפה ְלרֹאׁשֹו קֹו ְל ִעים החל ארליך לפרסם את טורו השירי באתר ׳מידה׳, אך היות שהמעבר ַעל ראׁשֹו צֹו ֵמ ַח/ ַה ֵּזר ַּב ָּׁש ָנה/ ְּפ ָע ִמים ְׁש ֵּתי ַּב ָּׁש ָנה//. ְּפ ָע ִמים ְׁש ֵּתי היה מהיר וללא הפסקה, אפשר להתייחס אל טוריו של ארליך ָׂש ֵמ ַח.״ביקורת על רבין עלתה ֶׁש ֵאי ֶנּנּו ִמי ֶאת ַּב ִּפ ָּנה/ ַל ֲעמֹד ְוׁשֹו ְל ִחים כפרויקט שירי אחד, שנמשך כמעט עשרים שנים. ברבים משיריו של ארליך, מובן שתמיד בדיעבד. גם הדהוד לתיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין עלה בשיר ׳בדלתיים סגורות׳: " ָּכְך ָי ִעיד ארליך שואב השראה מטורו הידוע של אלתרמן, זאת ניתן לראות לא רק בכך שמדובר בטור שירי שבועי העוסק בסוגיות אקטואליות, ַאְך ְו ַרק ַהּׁשֹו ֵפט/, ְּכבֹוד ָע ִדין ּו ְמ ֻמ ְׁש ָקף//. הּוא יֹא ַמר, ִאיׁש ְׁשמֹו כ׳/, ָּב ִכיר, מאירועים חדשותיים חולפים ועד לאירועים דרמטיים בחיי האומה, ִה ְת ִחיל ֹּפה//. " ֶזה ְי ַג ְמ ֵּגם ִאם ַה ֶּט ְמּפֹו/ ּו ְס ִלי ָחה ְל ִפי ְי ַז ֵּמר ָה ֱא ֶמת/; ֶאת המדינה והעם, אלא גם בכך שמדובר בשירה שקולה ומחורזת ָה ֲעבֹו---- ָקדֹו/, ְל ִׁש ְלטֹון ַל ֲעזֹר ְּב ַה ְת ָמ ָדה/ ְּפקּו ָדה/ ָלנּו ָּבּה ִנ ְּת ָנה ַּב ְנקּו ָדה/ המזכירה את שירת אלתרמן בטוריו. ארליך גם כתב לא מעט על ִמ ֵּתל ָא ִביב/, ָאז ְלחֹופֹו, ֵמי ָדע ָא ִמין/ ְו ִל ְד ֹּפק ֶאת ַה ָּימ---- ַה ִּתיכֹון//. ְל ָה ִביא אלתרמן, החל במאמרים והמשך בציטוטים רבים בפרופיל הפייסבוק ַׁש ְמּפ---- ָׁשם ָל ַז ְנ ָיה/ ְו ָׁש ִתינּו ָאז ַח ַל ִּבי//, ְו ָז ַל ְלנּו ֶאת ָר---- ִפיק ִה ְפ ַע ְלנּו שלו. אך הבדל משמעותי יש בתוכן שבחר ארליך מזה שבחר אלתרמן. ְמ ֻמ ְׁש ָמע ְּכמֹו ַח ָּיל/ הּוא ֵה ִקים ִלי ֶאת ֶא---- ֶא- ָׁש ַכ ְח ִּתי//. ְּב ִלי ִל ְד ֹאג, י ְניֹון/. אלתרמן ניסה לשוות לעצמו מעמד של ׳הצופה לבית ישראל׳ וטוריו ַה ְר ֵּבה ִק ֵּבל ַה ַּמ ְל ָּכה//. הּוא ֵּתר ---- -ְס ֶא ְּכ ָר ַזת ֵה ִפיץ ְל ַה ֵּסס/, הּוא ְּב ִלי התאפיינו בתוכן לאומי במובן הקונצנזואלי - השמח בשמחת האומה ִלי-- ֶׁש ְּב ַר ִּבין ֵיש ְלהֹורֹות/ ִּדירֹות/, ִה ְת ַח ֵּתן ִעם ַּבחּו----מֹו ַצרט/, ְו ָנ ַהג ַּגם והמדינה, אך גם מוכן לבקרה לעתים (מוכר בעיקר השיר ׳על זאת!׳, ָל ָּמה ָצ ֲעקּו ְס ָר---- ִפים ְו ַחּיֹות ַהּקֹ ֶדׁש// ִלי ְי ַר ְק ַרק/ ֻמ ָּׂשג --רֹו ְט ַו ְי ֶלר//. ֵאין אך לאלתרמן היו שלל שירים ביקורתיים בטוריו השבועיים;) אצל ֵל ָאה ֵמ ָאז ְו ַעד ַע ָּתה/ ָל ֶל ֶכת//. ַאְך ּו ְל ָאן ֶזה ַה ַּצ ָּלם/ רֹו ִני ַק ְמ ְּפ ֶלר ֶנ ֱע---- ַלץ ארליך לעומת זאת, אף כי ישנם לא מעט שירים הנראים כמכוונים או ְמ ִסי---- ַּכת ָז ָהב." ַר ִּבין מתאימים לקונצנזוס הישראלי הרחב: שירי אבל על נרצחים בפיגועי היה תכנון פוליטי לשמר את השמאל בשלטון, אך גם כי אסור לומר הזה, המנסה בעזרת חריזה משועשעת לכאורה להראות כי רצח רבין מהקונצנזוס הישראלי ובתוך סגמנט צר של מחנה הימין כמו השיר מעטים משיריו של ארליך מציבים אותו בעמדה כל כך רחוקה זאת וכי הטוענים לכך מושתקים. לעומת שאר שיריו של ארליך בנושא מורשת רבין, שחלקם כוללים ועדיין רלוונטית את מפעל ההנצחה. והעובדה שביקורת מסוג זה זהו שיר חכם למדי, שמצליח לבקר בצורה אירונית, אפילו משעשעת אף העלבות ילדותיות כלפי בני משפחתו של רבין או מנציחי זכרו, מציקה לי, מעידה על האפקטיביות שלה. ב20– במאי 1999 פורסם השיר בעל השם הסמלי ׳נזכור׳ ובו השווה בחר צד מסוים, במחנה מסוים שבתוך הלאומיות הישראלית: הימין טרור, שירי שמחה ליום העצמאות) אין ספק כי בנתח ניכר מיצירתו הישראלי, ואף בתוכו בחר ארליך לייצג בטורו השירי קבוצה מובחנת. דוגמה להשפעת אלתרמן על ארליך ולבחירתו בעמדות הימין אפשר המתכתב עם השיר ׳האם השלישית׳ של אלתרמן ומציג את ארגון לראות בשיר ׳אמא, יצאנו מלבנון׳ (׳מקור ראשון׳, 26 במאי )2000 ארבע אימהות כחוששות מהיציאה מלבנון. מול הקונגרס האמריקאי יומיים לפני כן, זאת בהקשר לבחירות לכנסת למשל השיר 5( במארס )2015 שעסק בנאום ראש הממשלה נתניהו כאמור ארליך נוגע בשלל נושאים שעל סדר היום הישראלי. כך העשרים שהתקיימו ב17– באותו חודש: ארליך את רצח רבין (שבגרסתו הרשמית המשיך לפקפק) לביקורת ִּב ְקטֹו ֶרת/ ִנ ִּסים/ ּו ִמ ְת ַק ֵּבל ֲח ֵס ִרים ִּכי ִהי ְסטֹוְר ָיה/ " ַא ָּתה עֹו ֶׂשה ַּכּדּו ִרים/ ִּב ְׁשלֹ ָׁשה ִנְר ַצח כלפי נתניהו במהלך שנות שלטונו: " ַר ִּבין ְּבוֹו ִׁשי ְנ ְגטֹון ִּדי– ִסי//, קֹו ֵטף ְס ֶט ְנ ִּדי ְנג–אֹו ַב ְציֹות/... ַאְך ַאל ִּת ְׁש ַּכח, ָּבחּור/: ֶא ְפ ָׁשר ֹא ִפי ָׁש ִנים/: ַּגם ְּב ָׁשלֹׁש ִּבי ִּבי ָר ְצחּו ֶאת ָה ִר ְׁש ִמית/;) ַה ִּגְר ָסה ( ְל ִפי ָמכּור//. ַהּכֹו ַח ֵא ֶצל נֹו ִני/. ַה ֶּכ ֶסף ַּבּמֹו ִנית/. ָּב ָא ֶרץ, ְל ֻע ַּמת זֹאת/, ָה ֵע ֶסק ְּכ ָבר גליון 390 העולמי. כך למשל בשיר באתר ׳מידה׳ 14( ִעּתֹו ִנים/ ְו ָרׁשּות ְׁשלֹ ָׁשה ָה ְרגּו ִּבי ִּבי ֶאת ְל ָה ִמית/. באפריל )2016 היוצא נגד הרב–תרבותיות ְלאּו ִמית". לפחות בתום השיר כתב ארליך ִׁשּדּור המפרקת את החברה הישראלית ופוגעת ְטהֹורֹות.״ביקורת כי "ּו ָב ָרק - הּוא ֻי ְח ַלף ִּב ְד ָר ִכים בתפיסת הלאומיות ובאחדות: " ַא ְׁש ֵרי רּוחֹות ַה ְּז ַמן ְו ֶז ֶרם ַה ַּת ְרּבּות/. ּתֹו ָדה, ִחּנּוְך– ָח ָדׁש. ּתֹו ָדה, על מחנה הימין כמעט שאין אצל ארליך, אף כי איננה נעדרת. למשל, בשיר ׳מעשה בעגלונים׳ ֶאל ַה ִּׁש ְעּבּוד/ ִמּתֹוְך ִנ ְפ ָקחֹות ֵעי ֵנינּו ָח ֵבר/. 27( בנובמבר 1998 ב׳מקור ראשון׳,) נמתחת ַה ִּׂשי ַח/, ְּב ֶרֶוְרס/. ּתֹו ָדה, ׁשֹו ְט ֵרי ִמ ְצ ַר ִים ְי ִצי ַאת ביקורת על כך שנתניהו כראש ממשלה, במקום ָה ָעם ְל ַה ְצ ִלי ַח/, ִה ְצ ַל ְח ֶּתם ַהּתֹו ָד ָעה/. יֹוצ ֵרי לבטל את הסכמי אוסלו, ממשיך במשא ומתן ַמ ְר ִּגיׁש ְזָו ָעה.״בשיר סוקר ארליך כמה סיפורי מול הפלסטינים ואף חתם איתם על הסכם: חיים ישראליים שאפשר לקוראם כסיפורים ְּבארץ רחוקה/ עגלון: יצחק, או להלן "היֹה ה ָיה משמחים, אך לדבריו "שוטרי השיח, יוצרי ֶאת ָּת ַקע/ ְּב ִטפשות, ַהּבֹוס/, שבחוכמה, או/ התודעה" גורמים לאימוץ הנרטיבים של ֶע ְג ָלתו בתוך שלולית של בֹוץ//. עגלון אחר, המקופחים דווקא. כך מי שגדל בעיר דרומית ִנשלח/ כדי לדחוף את השקּועה שמֹו בנימין, נאה, תופס עצמו עתה כמי שקופח בעיירת ִנ ְכ ַנס הוא עד מותניו לבוץ הלח/ החּו ָצה/. פיתוח, או אשה חובבת תכשיטים ויחסים ֵאהּוד, עגלון ואף כפֹות ידיו התלכלכו קצת//. ִנּצּול ִנּכּוס, זוגיים עם גבר מבינה כי " ַהּכֹל צור ארליך ִה ְר ִעים/: נּו, בנימין, תגיד תו ָדה ִּבצחוק שלישי, ֻּכ ָּלנּו ָמרּות." השיר מסתיים כך: " ֶה ָאח, ְו ַי ֲח ֵסי ַלּבֹוס/, כי מה ַמ ֲע ִׂשים שלָך/ רואים/ שגם אתה ֹא ֶנס/, ִּכי הּוא ֵאין עֹ ֶנג ְּכ ָבר ּתֹו ָד ָעה ּכֹו ֶז ֶבת/. ָלנּו ֵאין ִּכי ַּב ֶּז ֶבל/ ַח ִּיים ָּכאן ַּבּבֹוץ//. ועגלונים טובים מצד ימין/ היו עתה גם הם ֶשטֹוב חושב ָׁשחֹור ְׁש ִנ ָּיה ִה ֵקא ֶתם/. ֶּכ ֶתם/, ֵע ָדה ַח ִּיים ְצנּו ִעים ֵהם עֹ ִני/, ֵע ָדה ַא ַחת ִהיא ֵּבינות לעננים//? ִלדהֹר ִּב ְמקֹום ָּב ֶר ֶפׁש, בנימין/, ַּב ְּמלינים/: כיצד אתה ִׁש ְחרּור.״בשירי ְּפרֹו ְג ֶר ִסי ִבים, ֶזהּו ָת ֵני ַא ְׁש ֵרי ֶכם ָארּור /- ָלנּו ַּב ֵּלב ְו ַה ָּברּוְך ְל ַבד עומד בבוץ לו/. ְׂש ֵמ ִחים– ְל ֵאיד חֹו ְברים אל/ התובעים/ ובנימין משלב דימויים ספרותיים או מקראיים וזאת בשירה שקולה ומחורזת שונות, לרוב באנגלית (שממנה הוא מתרגם לא מעט,) באלה הוא גם בשפה מדוברת בשילוב עם משחקי לשון על סלנג ישראלי ומילים זרות הטור השבועי עושה ארליך שימוש בשלל מטבעות לשון, אך בעיקר של השיר ׳כזוהר הרקיע׳ (׳מקור ראשון׳, )29.10.10 לועג ארליך ליחס ארליך את הפרטיקולרי על פני האוניברסלי או הכללי. אך במקרה אוסלו.״למרות אהדה למשוררים ולהוגים מודרניסטים, לרוב מעדיף בעצם לא: כולנו כאן טובעים/ עמוק בתוך הבוץ הזה של שמזכירה כאמור את שירת אלתרמן, אך לעתים היא מושפעת גם מסוגת ְּב ַמ ֲעלֹות ְקדֹו ִׁשים אל צוערי צה"ל שסירבו לשמוע זמירת נשים: " ֲא ָבל הספוקן וורד. נראה כי הפרסום השבועי מוביל לכך שהטורים, אף שהם ֻּכ ָּלם ֵמ ַעל ָו ֶמ ֶרד/ עֹו ְמ ִדים ִמ ְב ָחן ִּבי ֵמי ַנ ְפ ָׁשם ַמ ְׁש ִלי ֵכי ֶׁשל ְו ִגּבֹו ִרים/ בדרך כלל חכמים ומלוטשים, לעתים קרובות נוטים לחזרתיות או לשבלוניות - בנושאי השירים, בבחירה במשקל או בעומק השפה. זו ִל ְׁשמֹ ַע קֹול ַז ֶּמ ֶרת"! ְּפ ֻק ָּדה ֵס ְרבּו ֲא ֶׁשר ַהּצֹו ֲע ִרים/ אֹו ָתם כנראה תופעה כמעט בלתי נמנעת בכתיבת שירה תכופה כל כך. עמדות של ימין שמרני, מתנחלי, וביקורתיות חריפה כלפי כל מה בחירתו של ארליך ליצור טור, שרבים–רבים מהשירים בו מבטאים שנדמה כמתנגד או מאיים על מחנהו, מעניינת מכמה טעמים. המזדהים עם עמדות השמאל הישראלי. אפילו משוררים הנמנעים ראשית, מרבית השירה הפוליטית בישראל נכתבת בידי משוררים עברית היום היא בחירה חריגה. אגב, עמדות המרכז הפוליטי נדירות כלפי "האחר." לפיכך הבחירה בעמדות הליבה של הימין בשירה שירתם הפוליטית לרוב מתמצית בשירים "חברתיים" או סימפתיים משיוך פוליטי או משייכים עצמם לצד הימני של המפה הפוליטית, עוד יותר בשירה של העשורים האחרונים, אך זה נושא למאמר אחר. בישראל: שמרנות אידיאולוגית, אהדה אדירה למפעל ההתנחלויות שנית, העמדות שמביע ארליך הן עמדות הליבה של הימין הקשה ארליך סוקר כמה מקרים של קידוש השם, מגיע אל הצוערים ולועג ליחס המגזרי האוהד שזכו לו. בכך העדיף ערכים אוניברסליים של מגחיך עוד יותר את ההתעקשות של אותם צוערים שסירבו לשמוע על הנפטר, וגם נוסח התפילה המקובל לגבי חללי צה"ל. כך הוא זאת תוך ציטוטים נבחרים מתוך תפילת "אל מלא רחמים" הנאמרת שוויון אנושי וגם מגדרי ומתח ביקורת על המחנה שאליו הוא משתייך. שירת נשים, והציגו זאת כמעשה אמונה ואומץ. ממנו, או את האופן שבו הוא נתפס. כך לגבי תפיסות פרוגרסיביות אך הוא נוטה בדרך כלל לבקר בעיקר את השמאל הישראלי או חלקים הגנה עליו; סימון מוצרי ההתנחלויות מושווה מיידית לשואה (אופן ואילו פגיעה בראש ממשלה ימני, לתפיסתו, היא קיפוח המצדיק כמו רב–תרבותיות, פמיניזם או תפיסת קיפוח בחברה הישראלית; השוואה שאותו גינה כשהופנה כלפי התנהלות ממשלות ישראל.) השיר ׳מסומן׳ שפורסם בעיתון ׳מקור ראשון׳ 13.8.2004 נפתח כך: וסלידה משמאל חברתי. זאת בנוסף ליציאה להגנת נבחרי הציבור ָּכ ָכה אֹו ְמ ִרים, עו ֶׂשה ִסּמּון, ְמ ַס ֶּמ ֶנת/. ְּכ ָבר ָׁש ִנים ַׁש ֶּמ ֶנת/, ַּבת " ֵאירֹו ָ ּפה, מהימין, וביקורתיות כלפי נציגי וייצוגי השמאל. ְּבטּו ִׁשים/, ְו ַל ְּיהּו ִדים ִס ְּמ ָנה ְּכ ָבר ִהיא ַּגם ּכּו ִׁשים/ ַּגם צֹו ֲע ִנים ָלּה טֹוב/. ארליך ייחודי בשל נטייתו לא רק לייצג תפיסת עולם שניתן לקרוא ָצהֹב". ָלּה ַמ ְר ֶקר ֵיׁש מציבה את צור ארליך, בדומה לשאר המשוררים הפוליטיים הפעילים חלקיו המתנחליים ובהם הקיצוניים יותר. זה מעניין משום שעמדה זו לה ימנית, אלא בעיקר בבחירתו להגן על מחנה הימין, ובמיוחד על או השירה הפוליטית בישראל מגוונת בנטייה הפוליטית ולעתים גם בשנים האחרונות - רחוק מהקונצנזוס הישראלי. כך שירת המחאה, בסגנון הכתיבה, אך מציגה קבוצה אידיאליסטית שמסרבת להתפשר בחירתו של ארליך לעסוק באופן ניכר בזיכרון השואה - בין אם מטופלת בקרב דור המשוררים הצעירים יותר ופחות, הפעילים משנות מטופלים בשירה העברית בעשורים האחרונים, ובעיקר כמעט שאינה למשוררים אחרים בני דורו, באשר השואה וזיכרון השואה כמעט לא בישראל עצמה ובין אם ביחסו של העולם כלפיה, היא חריגה ביחס התשעים של המאה העשרים. הרחב . כמעט תמיד מופנית אל אג׳נדות המזוהות עם השמאל הישראלי או על עמדות או אמצעים רטוריים ומתרחקת מעמדות הרוב הישראלי . גם כשארליך מנסה להציג תפיסת עולם לאומית, כוללת, ביקורתו אוגוסט-ספטמבר 2016 מתוך חמשת חלקי הספר,) שלא נעמוד עליהם כאן. נציין רק קושי שירי (המסכת עוסקת אך ורק בשלושים שירי עיר היונה, שהם חלק ראשון בלבד סיבות רבות גרמו להסתייגות הדור ההוא והדורות מאז מעיר היונה על "מהפך פואטי" של אלתרמן בספרו זה כאשר השירה האידיאית של שקדמה לה, עיר היונה מציג שירה אפית קשה לקליטה. שמיר מדברת אחד. בניגוד לשירתו הלירית של אלתרמן (כוכבים בחוץ, שמחת עניים) היא אפוא כלי עזר חשוב למי שמבקשים ללמוד את היצירה האלתרמנית כוכבים בחוץ ושמחת עניים. "מסכת שירי עיר היונה" של יריב בן–אהרון מלחמת השחרור, בניין המדינה - דחקה את הפואטיקה האמנותית של עיר היונה - שעניינה המאבק על עצמאות ישראל: העפלה, קיבוץ גלויות, "בסוד המרכאות הכפולות" )1938( סיכם את יסודות הפואטיקה האמנותית אלתרמן יותר מכל אדם אחר ידע את גודל המהפך השירי שלו. במאמרו הזאת, כי לימוד היא צריכה. עידן התלונה של בניין בשיפוץ, בצומת הרחובות דיזנגוף גורדון, כתובת גרפיטי בזו בנוסעי יום אחד בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל–אביב ראיתי על חומת קרשים של כוכבים בחוץ, וציין כי "רק היהירים והחלשים אינם חוששים מפני ַה ִמ ְתלֹונֵן. תודתי נתונה לכותב האלמוני, שכה ְּבעינֵי ַהדֹ ִפי הּוא הלשון: השימוש במילים גדולות" (כגון מֹו ֶל ֶדת, ֶאֶרץ, ַעם וכדומה.) ואמנם, בליריקה שלו חשש מהן אלתרמן ונמנע מהן. על כך מעירה שמיר: "מביאליק ועד ְּב ֵעינֵי ַהיֹפִי הּוא כתובת זו מתכתבת עם כתובת ידועה ממנה האומרת כי היטיב לנסח אמת סמויה זו של תקופתנו. שלונסקי ואלתרמן אי אפשר היה לכתוב על הארץ בצורה גלויה ומפורשת, מחולל אלתרמן מהפך וכותב במפורש על נושאים אלה. עם זאת הוא מודע אלא בדרכי עקיפין" (עמ׳ .)158 והנה בעיר היונה (מקץ עשרים שנה) ה ִחיּות." הוא כמו מזהיר את עצמו מכתיבה שכלתנית, מכלילה, הנוטלת מן ולא על כך ראוי לכתוב, עייף העט להכללות/ הסוחטות מן המסופר את פרק ה׳, בשיר ׳ליל תמורה׳ הוא כותב על אודות הכתיבה עצמה: "לא כך לסכנות שבכתיבה מפורשת מדי ומציב לעצמו סייגים. בפרק ארס–פואטי, המסופר את עסיסו. אלא כך יש לכתוב: ָל ֵתת ַּב ֶנ ֱא ָמר ֹלא ֶאת ַה ֶּק ַמח ַה ָּטחּון ָל ִׁשיר ֶאת ַה ְּפָר ִטים ַה ִמ ְצ ָטְר ִפים. ֹלא ֶאת ַה ְּסכּום. ִּכי ִאם ֶאת ַר ַעׁש ַה ָּק ָמה ַה ִמ ְׁשתֹו ַח ַחת. ַהמִ ְתּבֹונֵן, אבל היא עושה יותר מפראפראזה מבריקה שלה. היא אומרת לנו שכשם ש"היופי בעיני המתבונן" הוא תוצר של עידן התבונה, כך ולעמוד על זכויותינו, הגיע זמנו של עידן התלונה שבו משמשת הביקורת ובאמת, בעקבות עידן התבונה והנאורות, שבו למדנו להפעיל את שכלנו "הדופי בעיני המתלונן" הוא תוצר של עידן התלונה, העידן שבו אנו חיים. בהכרח "אובייקטיבי," כפי שאנו נוטים לחשוב על הרוע בדרך כלל, אלא אומר לנו הפילוסוף עלום השם (ואודה לו אם ייצא מאלמוניותו,) איננו הרווחת בפי כל, מכשיר של התלוננות והתקרבנות. זאת ועוד. "הדופי," "סובייקטיבי" ממש כמו "היופי" והוא בעיני המתלונן בלבד. היונה ואבחת חרבה ִּכי ֶאת. ָּפחֹות ְּדָר ָׁשה. יֹו ֵתר ָל ִׁשיר ֹלא ַעל גּו ֵפי ְד ָבִרים ְו ִחּיּו ָתם.״ ַאִין" "(ובחורף ֲח ִני ָנה ְו ִׁש ְב ָיה ּבֹו ְתאֹו ִמים/. ֶא ְביֹון ְו ִק ֵּׁש ַח/. ִריׁשֹו ְוִר ְׁשעֹו " ְקָרב דבריו אלה כבר הפכו מפורסמים וידועים ועדיין המשימה שנטל על עצמו מופשטים: "הזמן והעת," "העם הנגאל," "המשורר הנביא.)" המחזור נחלק "הנוער החלוצי" הנענה לצו השעה (שלושה גיבורים נוספים ביצירה הם פותח" ו"דו שיח" בין מיכל ומיכאל, גיבורי ׳מגש הכסף׳, מציגים את ב1957– עם גל נוסף של עליית המונים בן כתשע מאות אלף נפש. "שיר היונה" נפתחת אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מאי ,1945 ומסתיימת השירים. כך אנו למדים, למשל, כי העלילה ההיסטורית של "שירי עיר ולצירופי הלשון; מאידך היא מאירה את הנסיבות האקטואליות שביסוד מביאה את כל המקורות המילוליים, המקראיים ואחרים לפירוש המילים אפית מעין זו" (עמ׳ .)5 שני צדדים למסכת: לשוני והיסטורי. מחד היא אותה ונישאים על כתפיה. מאז הופעת התנך לא ידעה העברית שירה אלתרמן נוגעת כאן בנשמת ההיסטוריה וברוחם של האנשים המחוללים אפוס הקוממיות של היהודים בארצם. אין זה ספר על היסטוריה. שירתו של נשנית," המעניק מבט מקיף על היצירה. "שירי עיר היונה" נכתב שם, "הם להתגבר על קשיים אלה. חשוב לקרוא את המבוא שלה "שעת בריאה אינה אלתרמן היא אתגר קשה. המסכת של יריב בן–אהרון (וחברים) מסייעת בריחה, מאבק בשלטון הזר, עימות פנימי ביישוב על דרכי בניין הכוח לשלושה שערים (מבלי לציין זאת בספר:) שער ראשון מוקדש להעפלה, בשנתיים שקדמו למלחמת העצמאות להן קרא אלתרמן "שנות הסף." הכבירה שחוללה בחיי האומה. שער שלישי עניינו הנס של קיבוץ גלויות ומסתיים בשיר ׳ליל תמורה׳, המוקדש למלחמת העצמאות כולה ולתמורה שער שני נפתח בשירי "מלחמת ערים" (המלחמה בין תל–אביב ליפו) על "סבך עדותיו," הקמת הממלכה, חידוש הלשון, כינון חברת מופת ועוד. ציון השערים בראשי פרקים (כפי שעשיתי כאן) חוטא בהכללות, ובאמת, "עיתונאי חוקר" בן ימינו שיבוא וייטול את הציטוט דלעיל כדי להוכיח על ציודו הדל קרב "אביון וקישח" שבו "חנינה ושביה אין." לא קשה לדמיין ההוא," שירי עיר היונה.) "בחורף ההוא," חורף תש"ט ,1949 מנהל הפלמ"ח "אלתרמן הוא משורר שנוטל אחריות" וזה אחד המסרים הרלוונטיים של "פשעי מלחמה" שביצע הפלמ"ח במלחמת השחרור. אבל כדברי המסכת, המסכת מאת יריב בן–אהרון לקורא של היום. מסכת מאת יריב בן–אהרון (הוצאת הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, תש"עה.) עומד במבחן הזמן." ואילו שלונסקי, איש חבורתו של אלתרמן, הגדיר את קורצווייל, המבקר פוסק הטעם באותה עת, כתב: "הפזמון האלתרמני אינו הקוראים לא זכה לאהדתם. הביקורת היתה נייטרלית ואף עוינת. ברוך ספרא הקיבוץ המאוחד ,)2010 כותבת כי הספר שלא תאם את ציפיות קהל שמיר בספרה הלך ומלך - אלתרמן, בוהמיין ומשורר לאומי (הוצאת הוא התקבל בקרירות. האירוע לכבודו הסתיים בקול דממה דקה. זיוה מספרים שכשהופיע ספר השירים עיר היונה מאת נתן אלתרמן ב1957– א. למסכתות שבתלמוד, באשר היא מביאה את גוף הטקסט (השירים) במרכז ל"מסכת שמחת עניים" שקדמה לה, משתמשת בשם "מסכת" בדומה רבה חסר זה, ועתה נוספה לו גם "מסכת שירי עיר היונה." מסכת זו, בדומה הטקסטואלית ולא מן הבחינה האידיאית." ספרה של שמיר משלים במידה "עד עצם היום הזה לא זכה הספר לניתוח שהוי ומקיף, לא מן הבחינה הספר (שלא לציטוט) בתור "טור שבועי גרוע" (עמ׳ .)101 שמיר מוסיפה: ומקיפה אותם במקורות ובפירושים. גליון 390 ומיכל משיבה לו במכתם הכורך יחד מוות וחיים, מלחמה ולידה: "לא לסכין בנים ולא תלד החרב/ אך חיים, אך הם מגוננים עליהם. מוטיב החוזר הרבה המשמעות היא פרדוקסלית: כלי מלחמה אינם יולדים בעיני נשים הן סוככות על ערש" (שורות .)25-24 בספר. התנאים בספינה היו בלתי נסבלים והעולים דרשו בשיר ׳חופת ימים׳ מסופר על מרד בספינת מעפילים. מאנשי ההגנה, מובילי הספינה, לשנות את כיוונה. אלתרמן אינו מעלים דבר ומתאר בחריפות את המתח המרד דוכא רק כאשר המפקד איים להשתמש בנשק. נתן אלתרמן רק כשיורדים לפרטים, נחשפת המציאות המורכבת על סתירותיה וניגודיה. אלתרמן, היא הכרעות מורכבות שהוא נותן להן משורר שלוקח אחריות" (עמ׳ .)7 התוצאה המחלוקות, המאבקים," עם זאת "הוא כנאמר במבוא, "חי בנפשו את הניגודים, היסטורית, בכל מציאות ובוודאי במציאות מצרים." אלתרמן מבין שפעולה במציאות ולהביא כאן דוגמת מופת מ"שירי מכות אי–אפשר שלא לסטות לרגע מן הנושא ביטוי שירי מעמיק ומלוטש. יחד את שני המחנות בגורל אחד: ״היא למלטנו קמה מכבלי שובים/ אך כן הוא מתאר את הציונות גם כמשחררת של העם וגם כמשעבדת, וכורכת והאיבה בין בני הגולה לבני הארץ. "איבה למול איבה ניצבו בחשכה." כמו כבר באזיקיה אנו חבושים" (שורות .)64-63( בשיר אחר ׳שיר הזקנים׳ מעמת אלתרמן בין הדורות: "דם בחורים - חתן ביטוי קלאסי: " ִּכי ַצ ִדיק ְּב ִדינֹו ַה ֶּׁש ַלח/ ַאְך ָת ִמיד ְּבעֹו ְברֹו ׁשֹו ֵתת/ הּוא מֹו ִתיר ואסונית, מצד שני. בבית החותם את השיר ׳נוא אמון׳ נתן לכך אלתרמן במציאות. האלימות, מצד אחד, צודקת והכרחית, אולם גם פושעת מאלימות (כמו אנשי "ברית שלום" באותה תקופה,) ספק אם יוכל לפעול מהפכנית, כרוכה בהפעלת כוח, קרי: אלימות. מי שמבקש להימנע כליל יוצא מחופתו/. אך דם זקנים כילי, חייו ֵמ ֵח ְטא." ֶמ ַלח/ ֶאת ִּד ְמ ַעת ַה ַח ִּפים ַט ַעם ְּכמֹו יריב בן–אהרון בכפתו." זהו עימות בין אומה זקנה מן אומה בכף יד נער מצאה קן/ אך קשי ערפה מבטל את תרומת זקני הגולה: "תרומת אלתרמן לא מתבטל בפני צעירי הארץ ולא הגולה לבין אומה צעירה שנולדה בארץ. ביצר לב זקן" (שורות .)43-42 הדיאלקטיקה של גולה וגאולה נידונה גם בשיר ׳דף של מיכאל׳. ידו של וההתמודדות שבין העולים לילידי הארץ, .)46-45 בפירוש של המסכת נכתב: האם או הגרעין יטחן את אבן הריחיים" (שורות מי תגבר? "אם יטחנו ריחיו את הגרעין/ באורח אגרסיבי דימויים מנוגדים. צורות המהוות "שיקוף לינגוויסטי של השימוש בצורות האוקסימורון והזאוגמה (זיווג,) שתי פיגורות המצמידות זיוה שמיר מציינת כי לכתיבה כזאת, רוויית ניגודים וסתירות, אופייני (הוא "נתן החכם" בפי יעקב אורלנד,) שאין דומה לה בשירה העברית ואף בצורות אלה, לדעתי, מתומצתת גדולתה של שירתו ההגותית של אלתרמן המציאות הקשה עתירת התמורות, הקלועה בסבך סתירות" (עמ׳ .)117 כמעט אפשר לדלות כמה מכתמים כאלה, שהם שיאיו. זאת בעיקר מה אפיגרמים, שנינויות, ניסוחים וירטואוזיים, או פשוט מכתמים. מכל שיר לא בשירת העולם למיטב ידיעתי. צורות אלה אפשר לכנותן גם פרדוקסים, שאעשה להלן. .ב של הארץ, או הוא זה שיטחן את אבן הריחיים. השמיר הוא חומר קשיח יטחנו הריחיים של הגלות את הגרעין הקשה - "כשמיר חזק מצור" - עליו אלתרמן וגם כאן איננו בורח מאחריות: "אבל בשלוף מחתרת פרע לארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י. גם זה חלק מהמאבק לתקומה שמספר עדה, קרואי מועד על משה," במדבר טז) כמשל למחלוקת בין ארגון ההגנה השיר ׳קרואי מועד׳ מתכתב עם פרשת קורח שמרד במשה "(ויקהלו נשיאי כיהלום ואין דבר שיכול לעמוד בפניו (עמ׳ .)46 תחילה ראוי להתעכב על ׳שיר פותח׳ המניח את המסגרת הרעיונית לספר, הימים היא, אלא העת ההיסטורית בעיצומה. זו עת שבה "שמחה" ו"תוגה" החי ישב/ ולא בה תחת אבן המת ישכב" (שורות .)8-7 לא עת אחרית המרכזיות של היצירה. אבל העת, לא עת רגילה היא: "לא בה תחת גפן (שורות .)4-1 "העת" ו"העיר," כלומר הזמן והבניין, הן שתיים מהתמות שחוברו בשוא שאונה/ של העת בהיותה בונה עיר/ ובונה הארץ ולשונה" וכאן מיטיבה המסכת לבארו. בבית הראשון נאמר: "כאן נאספו דברי שיר/ ַמ ְל ַמד פגיונה/ לשפוך את ממשלתה, לכוף את הגיונה/.../ היה יורד עובר "חג" ו"מספד" משמשים בערבוביה. "ופני שמחתה עזות/ וחזקים לעומתה ההגנה/ ולשפיונם מחזיר את הדברים" (שורות -44 .)49 ובפירוש המסכת: "מלמד הבקר שבידי בני ההתיישבות העובדת, מחזיר את הפורשים לתלם" השיר ׳סיפור מלילה׳ פורש באריכות את סיפור מותה של ברכה פולד (עמ׳ .)57 .)17-14 וכאן מגיע הבית השישי (לפני אחרון) המסגיר את שם הספר ואת פני תוגתה/ ולעת חג ומספד הן רובצות/ אשה לפתח רעותה" (שורות רב–משמעותו. לוחמת הפלמ"ח בת ,19 ב"ליל וינגייט." פרשה שללא ביאורי המסכת ֶּׁש ָּבה ְו ָה ֵעת ְּכמֹו ִעיר כמישה/ עם תו התם הזך מצריף הנוער/ ועם ראשית חנה של האשה" למחרת נפילתה: "כזאת בלי להוסיף ובלי לגרוע/ ינצור אותה הזמן לאין נשית." וכך הוא כותב במיטב כשרונו על תמונתה שפורסמה בעתון יחסרו לנו פרטים רבים עליה. אלתרמן רואה בפולד "סמל חי של גבורה ואוכלוסייתה - ספרדים, מזרחים, אשכנזים. וכך הוא מאפיין את עמך כמה חלקים. הראשון, "הפרוור הדרומי," מתאר בהומור את דרום תל אביב השיר ׳מלחמת ערים׳ פותח את השער השני על מלחמת העצמאות. בשיר (שורות .)12-9 מתפלספים ושל דלפונים, שאינם בוחלים בקטנות (מסמרים, ווים.) בחלקו וגוחן אל מסמר ואל וו בדרכו וטומנם בכיסו" (שורות .)32-31 עם של ישראל: "עם אוהב להפליג במופשט וממשיל משלים מעשה פילוסוף/ האחר "עיר קורסת," מתאר אלתרמן את נפילת יפו ואת יציאת הפליטים. ּו ְפ ֵני ַהיֹו ָנה ְו ִא ְב ַחת ַחְר ָּבּה ָּכל ִדין ָעׂשּוי ְּברֹאׁש חּוצֹות ֵהן ְּדמּות ָּפ ֶני ָה ַה ֶנ ְחצֹות. המסכת מביאה לפחות שלושה מקורות מקראיים לפרש את ריבוי פני העת ופני העיר הן "פני היונה ואבחת חרבה ... דמות פניה הנחצות." מו;) והיא סמלה של ירושלים "(עיר היונה," צפניה ג.) היא אפוא גם תקוות בראשית ח׳;) היא סמל לאלימות "(חרב היונה," חרבה של בבל, ירמיהו משמעויותיה של היונה: היונה היא סמל השלום "(עלה זית טרף בפיה," בשיר הבא ׳דו שיח׳ מדומים האוהבים והלוחמים הצעירים, מיכאל ומיכל השלום וגם אימת המלחמה ובין זו לזו נחצות פניה. לכלי מלחמה. אומר מיכאל למיכל: "מיכל ַא ֵיְך? סכין היינו בכפה של עת." אוגוסט-ספטמבר 2016 שיש לו לומר על התקומה, וזאת בשל "עמקנות–הטרקלין/ אשר אין בה לצלמי פנים׳ מרגיש אלתרמן, כי בשיר ׳צלמי פנים׳ לא אמר עדיין כל מה של היחיד/ היו גם חוקתה כי אין מפריד" (ג שורות .)72-71 בשיר ׳נספח .)54-50 מה שמייחד אותה הוא אחדות היחיד והכלל: "הלכות מוסר חייו שסולפה בחקר ההיסטוריה "מושג הלאום, שנסתלף על ספר" (ג שורות פלאית וחדשה." לדעתו יש לאומה הישראלית איכות לאומית מיוחדת גם את המהות המשותפת המיוחדת להיסטוריה זו שהיא "ישות–לאום הפנים של העמים שבקרבם ישב. מלבד ריבוי הפנים מבקש אלתרמן לתת ההיסטוריה הנפשית של העם בעל שבעים הפנים, שבהם חקוקים גם צלמי מקוצר היריעה לא אתעכב עליהם. השיר ׳צלמי פנים׳ הוא מעין תמצית אלתרמן את הקולות השונים העוסקים בבניין, בחריש, בהקמה ועוד, אבל שירתו של וולט ויטמן ׳אני שומע את אמריקה שרה׳, שבהם שומע (ו"נספח לשיר צלמי פנים.)" שירים נפלאים על בניין הארץ הריקה בנוסח שישה שירים מפרידים בין ׳ליל תמורה׳ לשיר החותם ׳צלמי פנים׳ דיבור מחייב" (א שורות .)10-9 "עמקנות הטרקלין," לפי פירוש המסכת, היא הטרקלין הספרותי שדובריו נזהרים שלא להתחייב בדיבורם (עמ׳ .)105 האומה ביקשה לקום באת "(וכתתו חרבותם לאתם," מיכה ד׳) לא קץ לקום באת/ ולא בחרב. אך צמדים/ עלו בך שחר וכורת" (שורות 107- עילאיות של שירה והגות. אסתפק בשניים: באחד מהם נאמר: "ביקשת עד ד׳ האחרון של ׳נספח לצלמי פנים׳ יש בתים נפלאים רבים, שהם פסגות מאין/ עוד הן גוף ללאומים אם נאבה ואם לאו" (שורות .)47-46 בחלק מכיר גם בהכרחיותן ובחשיבותן שאין לה תחליף: "לא נבדו ממלכות יש (שורות .)22-20 אלתרמן יודע את סכנות הממלכתיות והלאומיות, אך החיוב הגדול שבך: "איך הוצאת לחופשי... מחשבה ולשון ומלאכות ושיר" לפני דברי הביקורת. "בטרם נשיר את חשש היותְך," נודה תחילה על .)201 לפיכך ׳נספח לצלמי פנים׳ הוא בראש וראשונה שיר שבח לממלכה, בחרב. אך האת והחרב בהיסטוריה האנושית הן צמדים כמו "שחר וכורת." והבית המופתי שבו הוא נחתם: ְּב ַל ַהט ֶחֶרב ַהּיֹו ָנה ִא ְב ַחת ָהֶר ַגע ּבֹו ִנ ְבֵראת ַאְך ַעל ָּפ ַנ ִיְך עֹוד חֹו ָנה ְׁש ַעת ְּבִרי ָאה ֵאי ָנּה ִנ ְׁש ֵנית ּו ְב ַצ ֲע ַקת נֹו ְפ ֵלְך ַה ֵּמת, על גורל יפו ואנשיה בלשון צער. אין הוא עוסק כאן בשאלה מי פתח מעניינת ההערה הפרשנית של יריב בן–אהרון בשולי השיר: "אלתרמן שר "שחר בפרוור," המתאר את החיים השבים למסלולם לאחר המלחמה הוא בלשון שיר מאופקת ואובייקטיבית ככל הניתן. בחלק של השיר הקרוי - באובייקטיביות מוחלטת.) הוא שר כאדם יהודי וכמזדהה עם עמו, אבל אלתרמן אינו מחויב במה שחייבים בו המלאכים (לפי גערת הקב"ה בהם אדם הוא - ולא מלאך" (עמ׳ .)102 בלשון המדרש אומר לנו בן–אהרון כי במלחמה ולמה. מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים והוא אומר שירה. הכל נעשה כאן צדק היסטורי ואינו חש צורך להתנצל. (ספק אם דברים מגירושים ומגזרות, הוא שגוזר עתה את גורלם של אחרים. לדעתו, בסך "- (שורות .)25-24 אלתרמן כותב בלי כחל וסרק, כי השבט היהודי שסבל כותב: "ושבט שערשו הגרושים והגזרות/, הופך עורו נכון לרשת ולגזור - בשיר ׳ובחורף ההוא׳ הוא חורף תש"ח הראשון במלחמת השחרור, מתאר כגון אלה היו נחשבים לגיטימיים היום.) אלתרמן את המערכה על הדרכים ליישובים מנותקים ובהם ירושלים, יבוא עיתונאי "חוקר" וייטול את הציטוט הזה כדי להוכיח ממנו פשעי שבו אין חנינה ואין לוקחים בו שבויים. (גם כאן, לא קשה לדמיין יום שבו .)37-36 הפלמ"ח על ציודו הדל, "רישו ורשעו" מנהל קרב "אביון וקישח" "קרב אביון וקישח. רישו ורשעו/ תאומים. חנינה ושביה בו אין" (שורות מערכה שבה נשא הפלמ"ח בעיקר העול. הייתה זו מערכה קשה ואכזרית: (שורות .)81-80 ראש נערים מלבין (מזקין) בלילות, וראש האומה משחיר "בעוד ראש נערים בלילות הופך שב/ שיבת האומה משחירה בן ערב" מלחמה שנעשו בתש"ח.) ועוד צמד שורות נפלאות החותם את השיר: (שגם הולחן באופן נפלא בידי יאיר רוזנבלום) מכיל אחת מן האמירות השיר ׳ליל חניה׳ של כוח המגן ושל ה ַעם בין המערכות ולקראתן (מצעיר, נעשית צעירה.) דברי אלוהים לאחר המבול "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (בראשית המלחמה: מי שמגן על החיים גם נוטל חיים. המשפט הוא פראפראזה על להיות שופך דם האדם ומגינו" (שורות .)6-5 זו תמצית הטרגדיה של המפורסמות של אלתרמן על הכוח הצבאי: "בהתפרש המחנה אשר דינו/ מפני אויביו. זהו אחד המקומות הרבים שבהם מתדיין אלתרמן עם שאלות הדין, לפי אלתרמן, שונה לגבי הלוחמים על עצם קיומם והמגינים על עמם ט,) כלומר שופך דמים, דמו יישפך. אבל כפי שמפרשת המסכת (עמ׳ ,)128 ָלִראׁשֹו ָנה. ִמ ֶּמ ָּנה ַק ְמ ְּת אתיות ומוסריות. ומוסיף כי לעתים "הזמר הנפוץ," כלומר הפזמון, מיטיב לעסוק בהן יותר מן "השירה הצרופה" הנמנעת מכך. והפזמון "אומר בקול שעת הבריאה של האומה היא חד פעמית "(אינה נשנית)" וטבועה בה אבחת הרגע ההוא, שבה נבראה בלהט חרב היונה כפולת המשמעות: צעקת הנופל המת, שהיא גם תקומתה. טעה, צדק וטרם הוכרע “ניצחון היהודים פירושו מפלת הציונות," מרדכי מרטין בובר בציונות, שחייב פעולה אקטיבית בהיסטוריה גם אם זו היתה כרוכה מהם היטיב להבין את זמנו, אלתרמן, כפי שראינו, נמנה עם הזרם המרכזי השוואה חטופה בין מרטין בובר לנתן אלתרמן (ראה למעלה,) ולשאול מי (שבע, שמונה) ובהם בעיקר אעסוק. אגב, מעניין בהזדמנות זו להשוות טעה, והיכן טרם הוכרע. שאלות אלה נוגעות בעיקר לפרקים האחרונים לבחון את הגותו של בובר לאור הזמן שחלף, ולשאול היכן צדק, היכן (מרכז זלמן שזר, )2016 הוא ספר אינפורמטיבי מאוד ובתור שכזה מאפשר מרטין בובר מאת זוהר מאור בסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" על ספרו של אורי רם שובו של מרטין בובר (רסלינג, .)2015 הספר החדש באחד הגיליונות הקודמים כבר עסקתי במשנתו של מרטין בובר בביקורת גדול/ בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול" (שורות )36-35 את אמיתו: הקם/ לאחר עלילות ופעלים/ ונופליו מוטלים דומם/ על עפר במעילים )7 שבה היה המעשה. תמונת הכישלון מוחשית ועזה: "מה הלילה הזה הקונקרטיים ואלתרמן אף נוקב בשמה של "חטיבה שבעית" (היא חטיבה חלקם נלקחו הישר מן האונייה אל שדה הקרב. בשיר זה מרובים הפרטים את שפת רעהו ונפלו בה "סומים;" כמו בקרב לטרון המפורסם, כאשר העדות מבלי שיהיו מוכנים או ערוכים לה ומבלי שהבינו לפעמים איש בשיר הארוך ׳בטרם יום׳ עוסק אלתרמן במערכה שאליה הוטלו בני כל "שופך דם האדם ומגינו." יותר מהתמורה הצבאית זה מהלך היסטורי "שבו חרגה האומה ממעגלי "(מבצע יואב)" מאשדוד ומאשקלון, והסרת סכנת הניתוק של הנגב. אבל התמורה במלחמת השחרור בחשון תש"ט, עם הדיפת הצבא המצרי השיר ׳ליל תמורה׳, שכבר צוטט לעיל, הוא שיר מסכם ומכונן. זו תחילת ונעלים"? (ד׳ שורות .)4-1 חייה הגלותיים" כדברי המסכת (עמ׳ )149 וכאשר גוף העם עצמו מתחלף: הפכה עורה/ ותקרא בשם חדש" (ו׳ שורות )3-2 הוא "מדינת ישראל" שורות .)48-47 גם הארץ עצמה מתחלפת ונקראת בשם חדש: "האדמה "וגופו מתחלף. מתחלפים עצמיו/ ובשרו ועיניו, עד שיער וציפורן" (ג׳ במקום "פלשתינה–א"י " (המסכת עמ׳ .)154 גליון 390 מאור כותב: "לשלילת חזון המדינה הריכוזית בהקשר הסוציאליסטי, היה ימים אי אפשר יהיה לעשות את מלאכת הבניין ביד אחת ובשנייה להחזיק מתמשך עם הערבים אם תוקם מדינה יהודית בלא הסכמתם. "לאורך יתרכז העם היהודי או רובו. אף שהיה בעל תודעה ציונית, חשש מעימות של עמי המרחב. בובר קרא אפילו לוותר על חלום הבית הלאומי שבו פעולה בין יהודים לערבים בדרך להקמת חברה דו–לאומית, או פדרציה שלום" )1933-1925( עוד לפני עלותו ארצה, ויזם מסגרות של שיתוף בובר פעל ציבורית נגד רעיון המדינה היהודית. הוא היה חבר ב"ברית קשר הדוק לשלילת חזון המדינה בהקשר הציוני–פוליטי" (עמ׳ .)177 ההנהגה הציונית. בתגובה התאחדו גופים והקמת מדינת לאום יהודית, ואומצה על ידי בילטמור שהציבה את היעד של חלוקת הארץ רקע השמדת יהודי אירופה, הוצגה תוכנית ציבור ערבי גדול" (עמ׳ .)179 במאי ,1942 על "בשל השגיאה של אי הכרה בקיומו של 1939 טען לאחריות הציונות לפרוץ האלימות מדינות של ועדת פיל )1937( ובמאורעות המקובל. בובר יצא נגד תוכנית החלוקה לשתי בשלח," כתב (עמ׳ )178 בניגוד לאתוס הציוני אחדים (הליגה להתקרבות יהודית–ערבית, שוות לשני העמים, ולהקמת פדרציה של כל העם היהודי והעם הערבי, לזכויות פוליטיות בובר ועוד) והקימו את "איחוד," שקרא לאיחוד והפרופסורים מאגנס, ברגמן, שלום, סימון, "חיי עובדי האדמה" בני דור מתנחלי כנען. בקרב הראשונים צמחה "גישה ללמוד על יתרונם של "חיי הרועים," שבחרו בהם האבות ומשה, על פני עקרונית לשאיפה למדינה יהודית" (עמ׳ .)189 בובר כותב כי מהתנ"ך ניתן הציונית: "כבר בכתיבתו על התנ"ך הגה בובר תפיסה פוליטית המתנגדת בובר "תיאולוגיה פוליטית" כדי לאתגר בה, כדברי זוהר, את המדיניות של עם ישראל. בשני ספריו תורת הנביאים )1942( ומשה )1945( גיבש כאלה בספר. בובר מחיל את אבחנותיו דלעיל כבר על שחר ההיסטוריה בחזקת משאלת הלב שהמציאות אינה מאשרת. הבה נבחן כמה סוגיות וראוי לו שיתקיים. קריאה בספרו של מאור מגלה כי הרבה בגישה זו הוא הוא רע וראוי לו שלא יתקיים; כל מה שהוא קהילתי–חברתי הוא טוב בהערכת העבר, ההווה, והעתיד, היה זהה: כל מה שהוא מדיני–שלטוני על דרך ההכללה אפשר לומר, כי הכלל שהיה נקוט בעקביות בידי בובר באלימות. בובר, כפי שנראה, נקט עמדה הפוכה. יכול להבטיח להם הצלחה בלבד, שכן אלוהים לעולם אינו מקובע וידוע "כאמונה שנוכחות אלוהים מתבטאת בהצלחה בלבד." ואילו משה איננו של משה. היה זה עם "קשה עורף," קשיות עורף שאותה פירש בובר האנרכיזם השבטי" של בני ישראל. לפי מאור, סירב העם לקבל את גישתו של משה היא ליצור "מודל ביניים בין מלכות הכוח הפרעונית לבין שחרור מן העול של הקולקטיביות ושל הריכוזיות הדורסנית." משימתו "משמעות היציאה ממצרים, אתוס החירות שהנחיל ישראל לעולם, היא פדרלית" לעומת "הגישה הריכוזית המסוכנת" של האחרונים. זאת ועוד: "דרכו של משה מסתיימת בטרגדיה - הוא מגיע למסקנה כי כוחו המאחד מראש, אלא כדבריו - "אהיה אשר אהיה." "בסופו של דבר," כותב מאור, כמנהיג (פוליטי ורוחני) אינו אפשרי והוא בוחר שני יורשים: נביא וכהן - מרטין בובר של "רוב יהודי," דגל "האיחוד" בסיסמה: "לא עמי המזרח התיכון (עמ׳ .)180 במקום הסיסמה את אהרון ויהושע. בכך הוא מכין את הקרקע לפיצול הרסני (לדעת בובר) שיחייב את הנביא להיאבק בעתיד בשלטון" (שם.) )1948 כתב: "נצחון היהודים פירושו מפלת הציונות." דבריו אלה קוממו הציונות כנורמליזציה וכשאיפה להיות ככל העמים. במאמר ב׳דבר׳ (מאי כאידיליה לעומת מצבנו כאן," כתב (עמ׳ .)182 הוא התנגד לפרש את בתקופת המצור והתלונן קשות על מצבו: "גרמניה של היטלר נראתה היסס להאשים את היהודים במלחמה," כותב מאור. בובר נשאר בירושלים מהארץ ב15– במאי פורצת המלחמה בין היהודים לערבים. "בובר לא העצרת הכללית של האו"ם ב29– בנובמבר (עמ׳ .)181 עם יציאת הבריטים שהמליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות והמלצתה התקבלה במושב מקלט לשארית הפליטה? לאחר המלחמה ב1947– הוקמה ועדת אונסקו"פ את עליית היהודים לארץ ישראל, ומתנגד להקמת בית לאומי שישמש זו עוררה תהיות כלפיו: האומנם הוא מסכים בשעה קשה זו להגביל גם רוב, אלא רבים." בכך ראה בובר את ההבדל שבינו לבין בן גוריון. עמדה כי הגשר בין יהודים לערבים יכול להיות האהבה המשותפת של שניהם היא שצריכה לעמוד במרכז החזון הציוני. "למרבה ההפתעה, בובר סבור יהודית קטנה ומיליטריסטית לא תהיה בת קיימא, לכן ארץ ישראל כולה שלמות העם ושלמות הארץ מהאזרחות ומהמדינה. לדברי בובר מדינה זו, איש ארץ ישראל השלמה" (עמ׳ ,)187 שכן גם להם חשובות יותר את האזרחות והמדינה. כותב זיו מאור: "באופן מפתיע היה בובר, בדרכו בובר בתוכנית הדו–לאומית שלו, להציב במרכז את העם והארץ במקום לאחרונה לתחייה מימין ומשמאל. מתוך העדפותיו המסורתיות, מציע יפתור את הבעיה. אך הטיעון הרביעי הוא המפתיע לצורך ענייננו וזוכה הוא השתקפות בעיותיה הפנימיות של הציונות ורק "תיקון הפרט והכלל" זיוף של חיי החברה; הטיעון הפסיכולוגי–חסידי - הסכסוך עם הערבים ידי דחיקת עם אחר; הטיעון הפוליטי - כל מסגרת שלטונית פוליטית היא שלושה בקצרה: הטיעון המוסרי - אין זכות ליהודים להקים מדינה על זיו מאור מפרט ארבעה טיעונים של בובר בעד הדו–לאומיות. אזכיר נגדו רבים, אך נדמה כי לא מעטים יסכימו עמו היום. לארץ, והקרבה האתנית בין שני העמים. השיח שאנו מזהים כיום כימני, נרטיב המנוגד למגמותיה העכשוויות של הציונות." לפי נרטיב זה הקמת דוגמה נוספת היא מימי הבית הראשון. גם כאן, כותב מאור, "בונה בובר בהשקפה זו המובעת בספרו משה - שיצא לאור בשנה שהתקבלה תוכנית ה ַעם במדבר. לכן, לפי בובר, "חורבן הבית הוא תיקון." לדעת מאור, גם שהאינסופיות והאי–מוגדרות שלו מתבטאות בצורה המיטבית בנדודיו עם בית המקדש היתה כישלון, מכיוון שהיא תרמה לקיבוע דמותו של האל, בילטמור לחלוקת הארץ - ביטא בובר את התנגדותו להעדפת "המקום," האוטופיים שלו, אף כי כבר יכול היה לדעת מן ההיסטוריה עצמה, שאין בשתי דוגמאות אלה מהעת העתיקה, אנו רואים כיצד בובר דבק באידיאלים או "הבית," על פני חברת המופת הבלתי ממוסדת (עמ׳ .)190 המועצות והביאה לבסוף להתפרקותה; ואילו תחזיתו החיובית ביחס משתלטת על החברה והאדם נהפך לבורג במדינה" - התאמתה בברית וגם טעה. תחזיתו השלילית ביחס לסוציאליזם הריכוזי שבו "המדינה פרספקטיבה של שנים, אנו יכולים לומר היום, כי בסוגיות אלה צדק בובר הקיבוצית ועשה זאת באמצעות ספרו נתיבות באוטופיה .)1947( מתוך את השקפתו הדיאלוגית. עם עלותו ארצה חיפש בובר דרכים לתנועה אלה ענה באופן מושלם כמעט המודל הקיבוצי בארץ ישראל, שגם תאם בשיבה אל הטבע, בחידוש חיי הקהילה ובחיי חברה שיתופית. על מאווייו שלטון מדיני–ריכוזי. את התשובה למשבר המאה העשרים ראה בובר האוטופי הלא–מרקסיסטי. הסתייגותו זו נבעה גם כן מהתנגדותו לכל מראשית דרכו כסוציולוג, כותב מאור, הזדהה בובר עם הסוציאליזם להם שום היתכנות מעשית. נתבונן עתה בשתי דוגמאות מן העת החדשה. היסטורית תקפה לזמן מוגבל בלבד. בהיסטוריה אין טעויות גמורות ולא שנים לאחר מותו. על הערכותיו דלעיל נוכל אפוא לומר כי כל תחזית הקיבוצים עשויים להוות בסיס להגשמת הסוציאליזם האמיתי" - נתבדתה לסוציאליזם הקיבוצי, עליו אמר כי "הקיבוץ הוא ניסיון שלא נכשל ]...[ אמיתות נצחיות, וכל אחת תקפה לזמנה בלבד. מכאן לדוגמה אחרונה שטרם הוכרעה: מדינת–לאום או מדינה דו–לאומית. אוגוסט-ספטמבר 2016 הראשון, כף רגלה הימנית נפגעה קשות ולא ניתנה לתיקון. הרופאים מודיעים לה על כך חד וחלק: "הרופא כחכח בגרונו, באתי להגיד לך, להודיע, שאנחנו לא עומדים לתקן את כף הרגל שלך. שברים. ברגל שמאל ניתחנו אותך והעצם תתאחה. אבל הרגל הימנית פגועה תביני אנחנו לא יודעים לתקן עצבים. אנחנו כמו נגרים, יכולים רק לתקן לא עומדים לתקן אותה? חזרתי אחריו. בעצב. אין לנו דרך לרפא אותה. אז מה אתה אומר בעצם? גמגמתי. תלכי עם מכשיר. מכשיר? איזה מכשיר? מכשיר שתופס את הרגל ולא נותן לה ליפול" (עמ׳ .)71 ומייאשים. כך, באמצעותה, אנו למדים משהו גם על גורלם של חיילים רגליים ממלחמות לבנון. היא מדברת עמם בטלפון וסיפוריהם מצמררים עם הכאב. הוא נותן לה שלושה שמות, כולם של אנשים צעירים פגועי מהם לאפשר לה לפגוש כמה ממטופליו ולשמוע איך הם מתמודדים ולא סמים. לרופאי הכאב אין מה להציע לה. היא מבקשת בכל זאת מאחד כרוניים נוראיים גם לאחר ההחלמה. דבר לא עוזר. לא תרופות, לא זריקות השני, קשור בראשון. בשל אותה פגיעה בעצב הרגל, היא סובלת כאבים פגועים ועל המלחמות בכלל. "מותשת הנחתי את השפופרת. לא רציתי להמשיך לשמוע עוד. האנשים העצבות והדיכאון שלהם זחלו אלי דרך אפרכסת הטלפון. עזבתי את הצעירים האלה נשמעו אבודים. לא היה בזה דבר מעודד. ההפך הוא הנכון. .)215 עמ׳( "הרשימה עצתו היחידה היתה לנהוג כפקיר. כפי שהוא הולך על היחיד שיכול היה לסייע לה במקצת היה ד"ר ד׳, רופא של ספורטאים נכים. גחלים, או יושב על מסמרים. טכניקה שעיקרה "לנתק כל תקשורת עם החלקים הכואבים." לפעמים זה עובד, אבל לא תמיד (עמ׳ .)219 הוא הפציעה בבטן. בשל היקפה וחומרתה לא ניתן היה השלישי, הנורא מכל, לפחות מבחינת התיאורים בספר, לסגור את הבטן בהקדם מחשש להידבקות הרקמות, הצלקת ושפתה הפעורה מתחילים להדיף סרחון של שהוא מעורר בי... שעות מעטות אחרי הרחצה שולי בין העין לראש, בין המראה הנקלט ברשתית לבהלה במהירות בלי להסתכל לכיוון המראה... לנתק חיבור קפדניים. הנה כמה כללים שניסחה לעצמה: "להתפשט הפצע הפתוח מפריש נוזלים ומחייב נהלי רחצה וחיון נאלצה ללכת עם בטן פתוחה במשך שנה לפחות. מלא את הבטן הפתוחה: "אני חייבת להסתכל לפצע הזה בעיניים. להישיר כעבור שנה, לקראת סגירתה של הבטן, היא מרגישה שעליה לצלם בעירום בשר מרקיב" (עמ׳ .)178 איתה פעולה בהתלהבות. המחשבה שעולה לאחר מכן בדעתה בנסיעתה ומעלים אותו למעמד של סמל. ואמנם, היא מוצאת צלם כזה שמשתף כנהוג אצל דוגמניות. דפים אלה, לדעתי, הם מהמקוריים והיפים שבספר מתקשרת עם צלם מקצועי ומבקשת ממנו לעשות לה "בוק צילומים" אל השבר הסורי–אפריקני שמפלח את הגוף שלי" (עמ׳ .)180 ואכן, היא מבט בלי לפחד, בלי להיגעל, בלי להדחיק, ישר אל הבקע העצום הזה, לפנות בוקר הביתה ראויה לציטוט: בכניסה לתל–אביב. במקום פרסומת לג׳ינס או למשקפי שמש חדשים אני "אולי אדפיס אותן בשלט חוצות ענקי ואתלה תמונה כזו בנתיבי איילון, משמש בידי בובר לבניית מסר של ויתור על מדינה יהודית" (עמ׳ )188 שאמרנו למעלה, כל תופעה היסטורית זמנה מוגבל ולכל אחת סיכוי סתום" (עמ׳ .)231 ייתכן. כאמור, זו עדיין אפשרות לעתיד לבוא. כפי יכול לחדש את השיח הפוליטי בישראל, מימין ומשמאל, שהגיע למבוי לארץ, אך גם מזהיר מפני ניסיון לנכסה (על ידי אחד הצדדים.) לכן הוא של ימין ושמאל בישראל ובכך חשיבותו. הוא נשען על אהבה יוקדת בסיכום ספרו כותב מאור: "השיח של בובר אינו נענה לתבניות מקובלות כותב מאור. להיכשל ולהתגשם. לפעול. בובר מדמה עצמו לירמיהו המתנבא על חורבן הבית. כי "נביאי שלא השליך יהבו על אחרית הימים, אלא בבוא השעה קיבל החלטה אם לחזור להשוואה בין שני האישים; אני מעריך את הכרעתו של אלתרמן, מדינות ערב וזו נחשבה להערכה "ריאלית" של המצב. מסתבר שלא תמיד היהודית מאשר הצלחה. בובר סבר שהמדינה לא תשרוד נוכח התקפת קלישאה ריקה מתוכן, שהרי קל היה יותר לנבא ב1948– כישלון למדינה אמת אינם יכולים להבטיח אלא כישלון" (עמ׳ .)192 אבל זו, חוששני, "הריאלי" הוא מציאותי וזה בין השאר מה שמלמדנו אלתרמן. להסתכל לפצע בעיניים להיגעל, בלי להדחיק, ישר אל הבקע העצום הזה, אל השבר הסורי–אפריקני "אני חייבת להסתכל לפצע הזה בעיניים. להישיר מבט בלי לפחד, בלי שמפלח את הגוף שלי" (עמ׳ .)180 על פני 225 עמודי ספר. עבור קוראי הידיעה החדשותית לעתים בעיתון ככותרת בת כמה שורות על פיגוע עם נפגעים, נפרש כאן מסמך אנושי מרתק על השיבה לחיים, כתוב בכישרון ספרותי. מה שמופיע מהתחלה מאת צילה חיון (עורך: עודד וולקשטיין, הוצאת אפיק )2016 הוא העניין מסתיים באותו רגע, אבל עבור הנפגעים בו, מדובר במאבק של שבועות, חודשים, ואפילו שנים של החלמה. ִחיּו ִניּו ָתּה ו ִחיּו ָתּה. אין זה סיפור קל. בצד המופת האנושי אפשר לומר, כי צילה חיון, שבה מ ֵצל ָמֶוות אל החיים בכוח ללכת, לחיות. אם לדרוש את שם המחברת כמין סמל, הרי במקרים הקשים עליהם ללמוד "מהתחלה" לשבת, לעמוד, ליזמות תרבותית ואמנותית, יוצרת פרויקטים בשדה קרע את בטנה. צילה שהיתה אשת קריירה, בעלת חברה נפגעה אנושות. ידה הימנית ושתי רגליה רוסקו, ופצע רחב חמוטל נפגעו מן הירי. חמוטל נפגעה באופן בינוני וצילה בירושלים, נפגע רכב המשפחה מצרור יריות. צילה ובתה בשלושה באוגוסט 2003 בשובם מחופשה בסיני לביתם הגלום בו, זהו גם סיפור של פחד, אימה וזוועה. הספרות ומנהלת פסטיבל הסופרים בירושלים, צללה באחת לתהום אפלה כשהיא מפרפרת בין חיים למוות. "שלושה ימים על מיטת חדר הניתוחים. עשרים ושלוש יממות. הזמן שינה פניו. לא היו עוד אתמול והיום ולא יהיה הגוף נפתח ונחתך, שוסע, נחדר, נחפר. ואחריהם תרדמה ארוכה. אינסופית. עוד מחר. חיי תעו במעמקי שכבות אפלות. ניתק החוט המחבר אותי אלי. עד שאבדתי" (עמ׳ .)17 חלקיו התיעודיים, עובדתיים, הם הטובים יותר. אציין בקצרה שלושה מהם הוא רומן, ואם הוא רומן, אין זה המרכיב המכריע שבו. לדעתי, דווקא המילים הללו. בניגוד לדעת העורך, עודד וולקשטיין, אינני סבור שהספר אך לבסוף שרדה. יש לקרוא את הספר כולו כדי להבין את מלוא משמעות היציאה מן האבדון היתה ארוכה וממושכת. לעתים עמדה על סף ייאוש, שבהם טמון כוחו. גליון 390 פירושו: לא מנעת מעצמך לתת את יצחק לאלוהים. על פי הצעתנו פירושו: לא מנעת מיצחק מלקבל את אלוהים" (עמ׳ .)91 ׳לא חשכת׳ שקול לאמירה לא מנעת את יצחק מקרבת אלוהים או מעבודת אלוהים ולהאמין בו. וכך הוא כותב בהמשך: "על פי הפירוש המוצע כאן ליבוביץ? אברהם, בכך שלא העלה את בנו לעולה, אפשר לו לדעת את "(כתבים אתיאיסטיים" זוכרים)? חוזרת כאן דרך החלון. כי מה אומר לנו לקבל את אלוהים?) שהרי האמונה באלוהים, שביקש להוציא מן הדלת ואני שואל: לשם מה נועדה הלוליינות הפרשנית הזאת (לתת לאלוהים, ששומע את אלוהים מדבר אליו ישירות היא אמונה דסטרוקטיבית. היא הנחותיו? ההנחה היא שאמונה באלוהים היא הרסנית: "אמונתו של אדם מה הועילו אפוא חכמים בפרשנותם אם מסקנת הפירוש חותרת תחת אלוהים. על פי העיקרון לא המתים יהללו יה" (עמ׳ .)104 ;)100 והנה על פי המסקנה של ליבוביץ יצחק חוזר לחיק האמונה ולקרבת מביאה את האדם להרוס את החברה ולרצוח את צאצאיו במו ידיו" (עמ׳ אלוהים. וזו רק דוגמה אחת מני רבות בספר הזה. תופעת המשורר ותופעת העורך המשורר והמבקר דוד אדלר מפרסם ב׳כרמל׳ מס׳ ,18 כתב עת לשירה, גם שירים מעניינים וגם רשימה מסקרנת: "איך רועי חסן עלה למעלה, אלא יותר על הסוציולוגיה של השירה, ורועי חסן משמש לה רק מקרה כשהשירה נמצאת למטה," שאינה דווקא ביקורת על שירתו של רועי חסן, שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם, במינוי באוניברסיטת תל–אביב מכן זכה חסן בפרס ברנשטיין עתיר הממון לשירה 25( אלף ש"ח,) בפרס שנבחו בילדותנו היו חסומי פה) שיצא אז לאור. תוך תקופה קצרה לאחר ׳הארץ׳ ,)31.1013( חברותו בקבוצת "ערספואטיקה" וספר שיריו (הכלבים המהירה הוא פרסום שירו הידוע ׳מדינת אשכנז׳ ב"תרבות וספרות" של הקורא המתעניין. אדלר מציין כי הרקע לתופעת רועי חסן ועלייתו העת לספרות. לא אתאר כאן את המאמר במלואו ואני ממליץ עליו לפני בחלקו הראשון סוקר המאמר את נסיקתו של חסן ובשני את מצב כתבי בוחן. ובאינספור ראיונות בתקשורת. מרכזי ובולט (כמו ׳עתון 77׳) השפעתו מצומצמת ומוגבלת וניכרת בין עת אלה הם "כבועיות המשייטות בכוס סודה." כלומר, כל כתב עת, גם פחות, כולל כאלה שחדלו להתקיים, ומגיע למסקנה המעציבה כי כתבי ולשירה. הוא מונה כשלושה תריסרים של כתבי עת, פעילים יותר ופעילים בחלקו האחר של המאמר, סוקר, כאמור, אדלר, את מצב כתבי העת לספרות הספרות. הבמה היא "תרבות וספרות" של עיתון ׳הארץ׳ והעורך הכל יכול כיום במה אחת בלבד, ועורך אחד ויחיד שבכוחם לחרוץ גורלות בתחום המסקנה הסופית של אדלר משתי העובדות דלעיל היא ישירה ופשוטה: יש קוראיו וכותביו בלבד. הראשון ׳מדינת אשכנז׳ נורה מעל במת ׳תרבות וספרות׳ ואחריו באו מקרה) מאפיינים אלה הם משניים ותרומתם באה לביטוי רק לאחר שהפגז שלה,) לא היו מספיקים כשלעצמם לעורר את ׳תופעת רועי חסן׳. (בכל היא שמאפייניה האינהרנטיים של שירת חסן (תכניה, מסריה, הפואטיקה משוררים אחרים - נשייה כמעט מוחלטת מחוץ לחבורתם שלהם. טענתי חסן בעמוד הפותח של ׳תרבות וספרות׳ גורלו לא היה שונה מזה של "טענתי העיקרית היא שאלמלא הפרסום התדיר והנדיב של שירתו של שלה כבר כמה עשורים, בני ציפר. מסכם אדלר את דבריו: מטחים נוספים." ה׳ארץ׳ רק תפס עליהם טרמפ. לדבריה, העתון אף פנה אליה בהצעה עם המשוררת עדי קיסר, מייסדת קבוצת "ערספואטיקה," אמרה כי נ.ב. בתוכנית הטלוויזיה של קובי מידן "חוצה ישראל" (ש.ח. )06.08.16 ל.הוציא אסופת שירים של חברי הקבוצה והיא סירבה לו מסיבה זו ממש. אוגוסט-ספטמבר 2016 ויגידו שדי, מספיק וחייבים לעצור ולחשוב איך מפסיקים את זה. אולי זה אתלה את זה. אולי אנשים יסתכלו מהמכוניות שלהם ויראו מה קורה פה יגרום להם להבין משהו" (עמ׳ .)188 נשית ראויה להערכה. הידידות בין השתיים היא אולי קורטוב של תקווה משפחתה ויכולתה לעמוד בכל אלה ולהשתחרר, גם הם סיפור של גבורה משטר הכיבוש הישראלי, בעלה שנהרג מידי כוחות צה"ל, הלחצים מצד הפלסטינית שלה מכפר וולאג׳ה בירושלים. התלאות שהיא עוברת תחת חייה של הגיבורה, מספרת חיון גם פרקים מחייה של נעמה, העוזרת לא אתעכב עליו כאן. נקודה אחת מעניינת צריך להוסיף. במקביל לסיפור מבחינה רעיונית זהו אולי סיומו של הספר הנמשך (כרומן) גם מעבר לכך. במציאות הקשה. עלעולים מה הועילו חכמים בפרשנותם? אתאיסטיים, בתורה, בנביאים, בכתובים." אבל במה מועילה לו חוכמתו אחרונות )2016 עושה מעשי לוליינות כדי להוכיח שיש "כתבים אליה ליבוביץ בספרו לקרוא מחדש את התנ״ך (ספרי חמד, ידיעות האלוהים לאברהם "והאלוהים ניסה את הנה, כך למשל הוא קורא את סיפור העקדה (בראשית כב:) את קריאת הפרשנית, אם מסקנותיו חותרות תחת הנחותיו? ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ויאמר אליו, אל תשלח ידך אל הנער "ויקרא אליו מלאך אלוהים מן השמים לאברהם להפסיק את תהליך ההקרבה (עמ׳ .)99 ואילו את קריאת המלאך הוא למעשה אברהם המדבר אל אברהם" מפורשות, שאלוהים המדבר אל אברהם אברהם: "הסופר אומר לקורא כמעט ליבוביץ כקול פנימי הדובר בראשו של שם לעולה על אחד ההרים" (א-ג,) מפרש יחידך אשר אהבת את יצחק ... והעלהו אברהם ויאמר אליו ... קח נא את בנך את הסתכלות פנימית. זוהי הכרה שמגיעים אליה מתוך תצפית והסתכלות שאברהם מגיע אליה ברגע האחרון. זו הכרה שבאה אליו מבחוץ, לא מתוך ההפסקה של הקרבת הקורבן יש לזקוף לזכות תפיסה חדשה של אלוהות יחידך ממני" (יא-יג,) הוא מפרש כקריאה חיצונית מעולם המציאות: "את הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך תבוני שפוי. גם את הבטחת המלאך לאברהם, "יען אשר עשית את הדבר אדם, הרי הציות לקול המציאות החיצונית, לקול המלאך, הוא מעשה כך שבעוד שהציות לקול הפנימי עלול להוליך למעשי טירוף של קורבנות בעולם הטבע." אלא מהתנהגות תבונית: "ברכת הזרע (לאברהם,) היא תוצאה של הציות ככוכבי השמים"... (טז-יז,) מפרש ליבוביץ כנובעת לא מברכת אלוהים, פירוש "אשר עשית," הן לא עשית!? (לא הקרבת את בנך למעני.) ומה עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך," שואל ליבוביץ: מה ליבוביץ מסתבך בסתירות; בבואו להסביר את דברי המלאך "יען אשר נניח שעד כאן אנו מקבלים את פרשנותו על קרביה וכרעיה. אבל כאן למלאך האלוהים, כלומר של התנהגות תחת הצו התבוני" (עמ׳ .)99 פירוש "ולא חשכת." כאן הוא נפנה לפירוש לשוני נרחב של הפועל ח.ש.ך. מסקנתו בסופו של דבר היא: "על פי המסורת לא ׳חשכת את בנך... ממני׳ אוולין כץ מיקה הדר הדקלים במקווה ישראל בתפר בודד בחום היום ָּפ ַני ִק ְּבלּו ְּד ָק ִלים ֶׁשל ׁשּו ָרה ִלי ָלְך ָּתכֹל ֶמ ִׁשי אֹור ְל ִמ ְק ֵוה ִי ְׂש ָר ֵאל. ְּב ַה ִּגי ִעי ִמ ִּלים ְז ִהירֹות ִמ ְד ָּבר אּו ַלי ִה ַּג ְע ִּתי, ֵמ ָרחֹוק ַא ְק ָר ִא ִּיים ִמ ְׁש ָּפ ִטים ָק ָטן ִׂשי ַח ִעם ַו ֲא ִני עֹו ֶד ִּני ַי ְל ָּדה. ָׁש ִנים ַעל ִּכּסּו ְל ָט ָאה ַמ ִים, ְּב ֵר ַכת ְמ ֻא ָּבקֹות ּוכ ֵבדֹות ְר ָחבֹות ְמ ִניפֹות ְלרֹא ָׁשם ֵּבי ֵנינּו ָה ְרקּומֹות ָלנּו ַח ָמקֹום ָר ִקי ַע ִּב ְר ַּכת ְל ַב ֵּקש ַמ ְע ָלה מּו ָׁשטֹות ָּפ ִנים ַו ֲע ֵיפּות ְּב ִק ְמ ֵטי ְּבתֹו ִכי ְמ ַעט ֲח ָד ָׁשה. ְל ֶא ֶרץ ְּבבֹו ִאי ְּב ַרּכּות ִנ ְׁש ְזרּו ְרחֹו ָקה ֶׁש ֶמׁש ֵמ ַעל רֹא ִׁשי, ִה ְג ִּבי ָהה ָי ֶדי ָה ָס ָב ִתי ַּגם ַּד ָּקה ֲה ָב ָנה ֶׁשל קּו ִרים ִּב ְל ִּתי ִנ ְר ִאים ְּב ָׁש ַמ ִים ִא ֲח ָלה ָל ֶּנ ַצח, ּו ְבקֹול ּתּו ִני ָס ִאי ְמ ַא ָחה אֹו ָתנּו ִל ְב ָר ָכה" ִּב ִּתי ּובֹו ֵאְך ְל ָׁשלֹום " ֵצא ֵתְך ְּב ֶת ֶפר ּבֹו ֵדד ָׁש ִנים ִנ ָּצבֹות ִל ְפ ָע ִמים ָה ָר ִקי ַע. ַה ְׁש ָּג ַחת ָּת ִמיד ִּב ְּק ָׁשה ָּכְך ִחּיּוְך ְּפ ָס ִלים ֶא ֶבן אֹו ַּב ֲערּוגֹות ָחתּום ֵהד ָרחֹוק, ַאְך קֹו ָלּה נֹו ַתר ַע ִין ַמ ַּבע ַה ְּז ַמן ִּב ְמצּו ַקת ֶׁשּנֹוצרּו ְּב ֵחי ִקי. ָצ ָפה ּפֹו ֶע ֶמת ַמ ְנ ִּגי ָנה ֶׁשל ִמ ְק ִרית ְנ ִגי ַעת ָיד ֲח ָד ָׁשה ִק ְר ָבה ְי ָׁש ָנה ֶׁשל ְמ ַה ֵּסס ִלּטּוף ְּב ֵארֹות ַו ֲא ִני חֹו ֶפ ֶרת ָּכְך ָּכל ְו ָר ִצי ִתי ָׁש ָר ִׁשים ֲח ָד ָׁשה ְמ ַח ֶּפ ֶׂשת ִל ְצ ִמי ָחה ימת החורף מתוך בתפר בודד ָמעֹוף ּוכ ָנ ַפ ִים ַע ַּזת ֲח ָד ָׁשה ְס ָתו רּו ַח ֶּד ֶקל ַע ְנ ֵפי ַחּלֹו ִני ְל ַיד ְמ ַנ ְע ַנ ַעת ִמ ְת ַּפ ֵּלל. ֶׁשל ָז ֵקן ֲע ֵיפֹות ִּב ְתנּועֹות ָּב ֵעץ ְּב ֶח ְמ ָלה ַה ָּׁשקּוף ַמ ִּביט ַחּלֹו ִני ָהרּו ַח ֶׁשל ְלקֹו ָלּה ַמ ְק ִׁשיב ַרק ַמ ְׁש ִמי ַע. ֵאינֹו ָּד ָבר ִּבי ֲא ִני קֹו ִלי ָנ ַדם ַאף ַה ְּז ַמן ִּב ְמ ַע ְרּבֹולֹות ָּתקּו ַע ַהחֹ ֶרף. ֶאל ַי ַּמת זֹו ֵרם מתוך צל של משחק נועם ויסמן שיר בהשראת שפינוזה גל ברזילי הטריק הישן ַּב ָּים ֶא ָּלא ַּגל ֵאי ֶנ ִּני יּת, ִמ ְז ַּד ְּקנֹות ִא הַ ִּמ ִּלים ַהחֹוף ֶאל ֶר ַגע ֶׁש ִּי ְת ַנ ֵּפץ עֹוד ְל ִקּׁשּוט, ֵהן ֹלא ְזקּוקֹות ְלפִי ָכְך ַה ֶּנ ַצח ְּב ָים ַרק ַּג ִּלים ֻּכ ָּלנּו, ַא ְּת, ַּגם יּד, ְל ִצ ְּכ ֶׁש ֵהן ׁשֹוכבֹות ֵמ ָחדָׁש ַּפעַם ּכָל ֵהן ִנ ְׁש ָּברֹות ַה ָּים ֲא ָבל ְוגֹו ֵבר הַ ַּפ ַחד, ָה ָיה ְּכֹלא ָה ָיה ֵעת. ֶט ֶרם ַה ְּפ ֵרדָה ֵמ ֵאימַת ְלֹלא ַּג ִּלים ֶׁש ָּכזֹו, ֵיׁש לֹו ַמר, ְׁשל ָוה ַח ִּיים ְלֹלא ְמטַ ְׁש ֶט ֶׁשת, ֶאת הַ ַחד, ֲא ֵחרֹות, ּמִּלים ֶׁש ֵאימַת ּכל וריאציות על נושא של אהבה ֶׁשל אַ ֵחר, ְלפִיו ְּכבָר נֹוׁשקֹות ֶנ ֱאצָל ּו ְמסַ ְנ ֵור. ַע ְצ ָמּה רֹו ֶק ֶדת ָה ֲא ָד ָמה ַהּנֹו ֵׂשא, ֶאת ְּכ ָבר ִנ ַּגּנּו ַא ֲה ָבה ַמ ְס ִעי ָרה ְו ַגם נֹו ֶס ֶכת רֹ ַגע: ִסימפֹו ְנ ָיה ַה ְּנ ָׁש ָמה רֹו ֶע ֶדת ַּב ִּז ָּכרֹון נֹו ְכחּו ֵתְך ְולּו ַה ֶּל ָה ָבה ַׁש ְל ַות ַׁש ְל ָה ָוה: ְּפ ִגי ָׁשה יֹו ַד ַעת * ְּב ָכל ַּב ֶּק ֶבר ָּכל ּפֹו ָל ִנ ָּיה, ֵנ ַדע ַׁש ְל ָוה ְּג ֵרי ָדא, יֹו ַד ַעת ֶא ְפ ָׁשר ִל ְׁשטֹף. ֵאין לִי ּכֹחַ ֲא ַטא ֵטא, ֲאנִירַק ֲאנִי עָ ֵיף. 19:58 ַה ְב ָח ָנה ְּב ִלי ִּב ְת ָז ִזי ָתּה ׂשֹו ֶר ֶפת–ּכֹל ַה ֶּל ָה ָבה ָה ַר ְג ַל ִים ַּכּפֹות ָה ִר ְצ ָּפה, ֵּפרּו ִרים עַל ֶׁשֹּלא יִ ְהיּו ָה ִע ָּקר ָמ ָחר, ּגם ַא ֲה ַבת– ֱא ֶמת נֹו ֶק ֶבת ַרק ָה ֲע ִדי ָנה ְמ ִזי ָג ָתן ִּלי אִם ֶׁש ַה ִּזי ִפים ְּכמֹו ַּגם עַל ִמ ְתלֹו ֶנ ֶנת, ֶׁש ּלּה ְר ִגיׁשֹות ְוהִיא ַמ ְס ָק ָנה ִה ָּנן ִּגּלּוי, ֹלא ַה ֲחׁשּובֹות ָה ֲא ִמּתֹות ַה ֶּט ֶל ִויז ָיה, ַּב ִּמ ָּטה, מּול ֲאנִי ִנ ְׁש ּכב ָּכְך ַא ַחר ְמ ֻג ָּלח. ֵאי ֶנ ִּני ַה ַּמ ָּצת ּו ַמ ֲא ֵפ ָרה. ַה ִּסי ַגְריֹות, ִמ ְׁש ָק ַפ ִים, ֻּק ְפ ַסת ְל ָי ִדי, ַה ֶּט ֶלפֹון ֶׁש ֶקר ֶׁשל ַח ִּיים ַמ ְח ִריד ְּפׁשּו ָטה ֱא ֶמת ֶׁשל ֶר ַגע ֲא ִפּלּו ַה ֶּט ֶל ִויז ָיה, ֶאת ִּתמיד ּפֹו ֵעל, ֶׁשֹּלא ַה ְמ ֻחְר ָּבן, ָּׁשּלט ַּב מַ ְד ִליק ִה ְת ַּכ ֲחׁשּות ַו ֲא ִדיׁשּות ִאם ִּכי ַה ִּׂש ְנ ָאה ֵּכן ֹלא ַעל ֲא ִני עֹו ֵצם ְמ ַׁש ֲע ֵמם. ַהּכֹל ַּת ֲחנֹות, ַמ ֲע ִביר ָלרּוץ, ַל ְּתמּונֹות נֹו ֵתן ֵח ֶקר ְל ֵאין ָה ַא ֲה ָבה, נֹו ַג ַעת ֶׁשל ַה ֶה ֶפְך ִה ָּנן ִּלי ֶׁש ַהּגּוף ֶאת ֲאנִי חָׁש ִלי, מֹ ַח ֵריק. ָּדבר ֹלא עֹו ֶלה ֵעי ַנ ִים, ׁשּום ִע ְּקׁשּות ּור ִגיׁשּות ֵּבין ַה ַּמ ִים ָּפ ָר ַׁשת ַקו ִמ ְכחֹול ֵמ ָהעֹור ְּב ֶמְרחָק ְּכ ִאּלּו הָ ֲא ִויר עַ ְצמֹו ִנ ְמצָא ִמ ַּמ ָּגע, ֵריק ַּגם, ֵריק ָׁש ֵלם ִנ ְׁש ָּבר הּוא ׁשּוב ָוׁשּוב ֵלב ָׁשבּור הּוא ֶׁש ֵּלב מִּׁשּום ֲא ִני ֶנ ְחנָק. ֶׁש ִּלי. ַקּׁשּוב ָּת ִמיד ָה ֲא ִמ ִּתי ַלּקֹול ָה ַא ֲה ָבה נֹו ֵׂשא מתוך אני הגבר עם הקמליות מתוך הצליל השקט ביותר בעולם אוגוסט-ספטמבר 2016 בנימין ברסון פנטסיית הנודד לארבע ידיים (קטעים) פתח דבר אנשים מסביב מדברים כל הזמן. מה זה כל השירה הזאת, כל אין מה להגיד. שום דבר מכל זה לא קרה. הרומנטיקה? הרבה אנשים כותבים, אמא. הם רוצים שנדע משהו על החיים שלהם, מה הם רואים בעצמם ובאחרים. מה לא בסדר עם זה? אני צריכה לראות את המניוסקריפט. לא היית צריך לכתוב דברים עלי מאחורי הגב. מה שלומנו? איך את מרגישה, אמא? הלילה. אף אחד לא ראה את מה שאני ראיתי. קראת את הסיפור הזה לא מעניין אותי יותר מדי. הם לקחו אותי באמצע העיתונים הבוקר? כן. ולא ראית? ראיתי מה, אמא? בכיתי כל הלילה. הלילה, חשבה שאתה מת; היא התעקשה שנלביש אותה האחות סווטלנה: בוא ננגב לה את העיניים. היא בכתה כל בשמלה שחורה. איפה היית? הייתי בטוחה שאתה מת. חשבתי שעברת ניתוח, ושהניתוח לא הצליח כי לא שילמת מספיק! (לאחות סווטלנה:) הוא הבן היחידי שלי. אהבתי אותו, אבל לא חשבתי שהוא צריך לדעת, ולא אמרתי לו. 19.6.2007 מתוך פנטסיית הנודד בארבע ידיים העומד לראות אור בספרי עתון 77 משוטטים בפיג׳מות במסדרון, חוזרים לחדריהם, אל חפצים אותי, בחדרי במלון בקומה הארבע–עשרה. אורחים הלומים קיוטו, יפן: 2:15 לפנות בוקר. רעידת אדמה קצרה מעירה מוכרים. ההורים על הקו: אמא שלך מאבדת שליטה. מוכרחים להעביר 2:40 בבוקר, טלפון מהארץ, רמת גן, האחות הראשית של בית אותה למחלקה הסיעודית. אחות ראשית: זה סיפור ארוך, לא לטלפון. אתה צריך לפקסס מה קרה? לי את הסכמתך להעברה, חתומה על ידך כאפוטרופוס שלה. המרגל המושלם עליהם כשהם התגלגלו ברעש בירידה של הרחוב. אנשים יצאו ערימה ענקית של סירים מנירוסטה התפרקה. הסתכלתי מהבתים והסתכלו בהתרגשות על התהלוכה. עוד לא גמרתי. חוץ מזה אני יודעת שאתה אוכל מאוחר נשמע נפלא, אמא. בלילה. זה לא נורמלי, למה זה קורה לי? אל תתרגשי אמא. אין שום דבר שצריך להדאיג אותך. אתה ואשתך לא יוצאים יותר ביחד! השמועה מתפשטת. ועוד לא דיברתי על כמה כסף שזה עולה זה לא נכון. מי אומר, אמא? לך; אתה לא מבזבז יותר מדי כסף? למה האשה השנייה רודפת אחריך? מתי תשתחרר לא, ממש לא. מהציפורניים שלה? למי את מתכוונת, אמא? מה אתה עושה עם החיים שלך, תגיד לי? גליון 390 אלה מאיר שמואלי אחות של ציון והיא נחרה בבוז ואמרה "גם כן סופר. סופר כותב ספרים לא? אז איפה כלום"? ועוד כל מיני משפטי אמהות כאלה. אז הזכרתי לה שאני סופר אתה עושה כל היום? איפה תכיר אנשים אם אתה בכלל לא עושה אותי "איך זה בן אדם בגילך, אני לא מבינה? זה הרי לא נורמלי, מה איך אני סותר את עצמי וזה התחיל כי בביקור שלפני זה היא שיגעה אצטרך להתאמץ. במיוחד אחרי הפעם האחרונה שאמא שלי כבר קלטה שלי יהפוך לנסבל. היא תרתק אותם בסיפורים על אמריקה ואני לא בספר. בזכותה גם הביקור הקבוע של הפעם בשבועיים אצל ההורים שהמטרה מקדשת את האמצעים והייתי מבסוט מעצמי ששימחתי היה לנו שנים מאז שאחי מת כשהיה מג"ד בקבע ואחר כך גם חשבתי קטנה זה בכל זאת עניין מרגש וככה היתה לנו מין חגיגה קטנה, מה שלא לימוד ועיון ולא של פרוזה אבל בסך הכל כולנו הסכמנו שגם הוצאה ונאלצתי להסכים שזה מבלבל כי זה נשמע כמו שם של הוצאת ספרי מוכרת בשם "עץ הדעת." היא חשבה שהשם של ההוצאה הוא נוראי המו"ל ופה קצת אכזבתי אותה כשאמרתי שזו הוצאת ספרים קטנה ולא לה לקרוא לפני שזה עבר לעריכה ולדפוס. היה לה חשוב לדעת מי שלה נצצו כשסיפרתי להם את הסיפור וראיתי שהיא נעלבה שלא נתתי ממציא, זאת אומרת אני כן ממציא אבל בקטע טוב, של סופר. העיניים ככה שהרגשתי די טוב עם העניין, כי וואלה יש פה סיפור, זה לא שאני כדי שאני עונה יוצא שכבר יש לי קו עלילה ודמויות ודמויות משנה משנת תש"ח שנשתה כולנו לחיים ושאלה איזה מיליון שאלות ותוך עומד לצאת לחנויות. והיא כל כך שמחה והוציאה איזה ליקר דובדבנים ואני כל כך רציתי שהיא תשתוק שאמרתי מבלי לחשוב שהספר שלי הספרים שאתה כותב? איפה הם? תראה לי אחד אפילו ואני אשתוק." לא ביררה קודם שהשם הזה כבר קיים ואני צריך לעדכן אותם. אבל עד כה הם ספרי חסידות. ואני אמרתי שזה מדהים שההוצאה שלי "עץ הדעת" זו הוצאת ספרים של חסידות חב"ד וכל הספרים שהוציאה שאלתי "מה הקשר לחסידות חב"ד"? והיא אמרה שמבירורים שעשתה ענתה שמעניין מאוד שחסידות חב"ד מאפשרת חופש יצירה כזה ואני מהן יש בחורה ערומה לגמרי ובשנייה רואים רק את השדיים והיא סיפרתי לה שניפגשתי עם המאייר ואני מתלבט בין שתי סקיצות: באחת והיה די ברור שהיא עלתה על השקר אבל סקרן אותי לדעת איך אז אותם. אבל אז בביקור האחרון אמא שלי היתה קרה כזאת, מנומסת, את אחות של ציון על אמריקה ואחות של ציון תענה ברצון והשיחה גדי מופיע שם ותעדיף לא להתעסק עם דברים עצובים אז היא תתחקר את האלבומים להראות לה אותי כשהייתי קטן אבל אז היא תיזכר שגם לעזור לפנות את הכלים ואולי בסוף הארוחה אמא שלי תרצה להוציא כשאחות של ציון תגיע אנחנו נביא איתנו בקבוק יין לבן. היא תרצה אפילו עוד יותר עגמומית מהארוחות שקדמו לארוחה עם הליקר, אבל אם בכלל, עד ששוב תהיה לנו סיבה לחגוג וכל הארוחה הזאת היתה כבר היה ברור לכולנו שזה שקר והיה גם ברור שיקח עוד הרבה זמן, תקלח ואני לא אצטרך לשקר. אלה מאיר שמואלי - בוגרת לימודי תיאטרון במגמה לכתיבה דרמטית באוניב׳ תל אביב, בוגרת תואר שני לספרות עברית והשוואתית וכתיבה יוצרת באוניב׳ חיפה. עובדת בקידום נוער בתל אביב יפו. 47 אומרת משהו." זאת היתה עוד הוכחה שאחות של ציון חייבת להיות כדי לחשוב לפני שענה לי את המשפט הזה: "גם כשהיא שותקת. היא קלאסה." "אבל איך קלאסה? במה זה מתבטא"? צעקתי. הוא הפסיק אחת שמצחקקת מכל דבר שאומרים. "היא לא מצחקקת. היא בחורה באלכ. חיכיתי שימשיך להרעיש כדי שאוכל לפרש לו שצחקנית זאת הוא עצר כדי לשאול מה זה צחקנית והזכיר לי שזאת אחותו אז דיר שקט. ניסור. ושוב "רק תגיד אם היא בלונדינית, חומה, לבנה, צחקנית"? הדומייה. כשחזר לנסר הייתי חוזר לנדנד "היא גבוהה, נמוכה, שמנה"? בתוך הרעש. הוא היה מכבה את המסור ואני הייתי משתתק, מכבד את וצועק לו לתוך הרעשים של הניסור. מוזר, היה לי יותר נוח לתחקר אותו לארץ הייתי נכנס אליו איזה שמונה פעמים ביום, מתייצב אצלו בנגרייה ציון לא הסכים לתאר לי אותה. מהיום שהודיע לי שהיא מגיעה ועל הסיפור שכתבה "פרפרים בגשם" שהתפרסם בספר בשם "פרפרים וסיפר לי שוב על הזכייה שלה במקום הראשון בתחרות כתיבה לנוער שהיינו מתאימים. כנראה שזה השפיע עליו כי הוא חזר לדבר על אחותו אחותו וחבל שהיא גרה בלוס אנג׳לס עם איזה צייר גוי כי נראה לו אומר אחד שכותב אבל עדיין לא פרסם שום דבר, שאני מזכיר את אמר מהרגע שהכרנו ובמיוחד כשגילה שאני "סופר בפוטנציה," שזה בפניו את היתרונות שלי כבן זוג: שאני נאמן, נקי, רומנטי והוא בעצמו עצרתי הפעם את שטף דיבורי גם כשהמכונות הפסיקו לפעול. מניתי באה. עזוב, כבר לא נראה לי שאתם מתאימים". כל כך נבהלתי שלא "אבל חאלס כבר עם השיגעון שלך, אני מתחרט שסיפרתי לך שהיא משהו מיוחד אם היא מצליחה להוציא מהפה של ציון משפטים כאלה. על שני פרפרים ואומר "תראי, פרפרים. בטח קשה להם לעוף. הכנפיים לה, בא לאסוף אותה. הם הולכים בשתיקה הביתה עד שהוא מצביע לא תבוא, כי היא מתה בתאונה. עד שבסוף אחיה, שתמיד היה מציק אחרי חוג בלט שאמא שלה תאסוף אותה ולא יודעת שאמא שלה כבר אם בכלל דמיינתי קרוב. במדומיין הגיבורה היא ילדה שמחכה בגשם שברגע שנפגש דבר ראשון אבקש ממנה לספר לי אותו, כדי שאדע לא היה מעולם. במקום זה דמיינתי לי את הסיפור בראש וחשבתי ובסוף בכל הוצאות הספרים בארץ. אבל כלום. כאילו "פרפרים בגשם" הקובץ הזה. בהתחלה בספרייה, אחר כך בחנויות ספרים של יד שנייה אחרי הפעם הראשונה ששמעתי ממנו את הסיפור, הלכתי לחפש את בגשם" עם עוד סיפורים של אחרים שזכו במקומות פחות ראשונים. שלה והודיעה לו שהיא חוזרת לארץ הייתי מטורף מרוב אושר. סוף את אחות של ציון אפילו יותר וכשציון סיפר לי שהיא נפרדה מהצייר הקרוב שנשאר לה. אחרי שסיימתי לדמיין ככה את הסיפור אהבתי זה נורא להיות פרפר בגשם," ואז היא מבינה שאחיה הוא האדם היחידי שלהם כבדות מהגשם," הוא מתחיל לבכות ואומר "מסכנים הפרפרים. לאור. אני לא שוכח כמובן להודות לה בהקדשה של העמוד הראשון ועוזרת לי לאגד אותם לקובץ סיפורים קצרים משלי ובזכותה אני יוצא פרוזה. אני נותן לה לקרוא את הסיפורים שכתבתי והיא מעירה הערות ראיתי איך נשתרע יחד על השטיח בסלון שלי, נשתה תה צמחים ונדבר סוף אפגוש בחורה איכותית, עם כשרון כתיבה בלתי מוטל בספק. אוגוסט-ספטמבר 2016 שמעון מרמלשטיין החוחית אני גבי, הוא אמר, והושיט לי את ידו. שתקתי. לחיצת יד היתה שייכת הייתי יחף, ערום. רק תחתונים לגופי. לעולם המסובך של המבוגרים. הושטתי לו את הדבורה שבכף ידי. מתנה חיה, מתנשמת. עיניו של גבי נעצמו. אצבעותיו ליטפו, שרטו בחזי הערום. את גופי... רק שאף אחד לא יראה אותנו... האמהות שלנו השקיפו עכשיו אנחנו זוג דבורים עד המוות... הוא צחק. עונג ובושה טלטלו מהחלונות, נושכות את לשונן. הוא לא בכה. רק כופף את גופו לאדמה. כמו הנמלים. מאז לא פגעתי בעטתי בו ברגל יחפה, גם אחרי שנפל. בו. לו ילדים חיים. ערב אחד, מול השקיעה, ראיתי איך לייזר הענק גורר שבעלה, נהג משאית, גירש אותה מהבית בגלל שלא הצליחה ללדת נינה ולייזר הלכו והתקרבו אלינו. לייזר אסף אליו את נינה אחרי ומבין השיניים האלה רק קול כואב עלה עכשיו... בשביל מה להרביץ משאית עם חבל בין השיניים, והנהג קשור, צורח בכיסא. ילדים? בשביל מה? גם ככה העולם כולו מלא בסבל. הזאת כבר לא תעוף לשם לעולם. הקול שלו כמעט בכה ואחרי זה צחק אל הפרדסים, כיסה אותם בכף יד אחת וסגר את האצבעות. החוחית משקר. הוא התרומם כדי לראות אם החוחית עדיין שם. אחר כך הביט אותה... אתמול... שלשום... בשדה... גבי גמגם. תמיד ידעתי מתי הוא גם הוא באצבעות הקטנטנות שלנו. יש לי רוגטקה בבית. מצאתי סוד אחד כבר שמרנו בבטן. ועוד מעט אולי יהיה לנו עוד אחד, שיתחיל כשהתרחק. כשחזר, זוחל בשקט, ראשי החרציות נעו איתו ברוח. החוחית הזדקפה, תנשק את הרוגטקה, ביקש ממני... שנצליח. אבן חצץ היתה כבר מונחת מרפרפת בכנפיה כמי שמתכוונת להימלט, אבל בסוף נכנעת ונשארת. בכף ידו. נישקתי את היד שלו. כשהתרוממנו יחד, באיטיות, מבין החרציות. חיכיתי לרגע שבין עיניו דמעו, אולי מהרוח המתגברת. ראיתי איך זרועו נמתחת לאחור נשימות הרוח. עכשיו, נגעתי בכתפו, עכשיו! עצמתי לרגע את העיניים... ופתחתי. על גבה. עיניה, חצי עצומות, ראו את פנינו ואת השמים עד שראשה פגעתי בה, צרח, זוחל בין טיפות קטנות של דם עד לחוחית השוכבת האדמדם צנח אחורה. היינו בני שבע. שני רוצחים קטנים. מחכים בתוך הערפל. ובערפל היתה פורשת החוחית מדי פעם את כנפיה למניפת צהוב שחור רועדת, אולי מפחד, אולי מאושר שמשך אותנו עוד ועוד להתקרב. כל היופי הזה יהיה עוד מעט רק שלנו. עיניו של גבי בערו כשדיבר. אתה מתכוון שנחטוף אותה או שרק נתלוש לה כמה נוצות? שאלתי, גם וגם. אבל קודם נצטרך להרוג אותה. הנה ככה... הוא הראה לי איך מתנדנד. כאב עמום חלף מצד אל צד. יתפוס אותה ביד אחת ויסובב לה את הצוואר ביד שנייה. מספיק. מספיק. כרענו על ברכנו. שוקעים בבוץ ובמבטי האמהות שלנו שהעמיקו ככל מספיק גם פעם אחת, הוא פרץ בצחוק. לפתע השתתק. שהתרחקנו מעיניהן. שלי היתה עם שיער שחור. שלו עם שיער בהיר. הן באו מעולמות שבורים, בהם המתים והחיים המשיכו בשנתם לצעוק הסתתרנו בתוך שדה ענק של חרציות. יודעים שמאחורינו משקיפה ולחפש זה את זה. בבקרים מצאנו סימנים של דם על הרצפה. המכולת של נינה עד לפרדסים. מימין טבע בחול הבית של גבי. ומשמאל, מאחורי פרחי היביסקוס, עמד הבית שלי. ומתוך הערפל, חוצה אותו לשניים, עלה קולה של החוחית. שרה, שרה, מתחננת אל השמים שייפתחו מעל ראשינו. כן ... ללא מילים. רק עם נגיעה רפה שלי בכף ידו. והשמים נפתחו. עד נעשה את זה ביחד? הוא שאל אותי, חיוור. לרקיע העליון, שמעליו כבר לא היה לנו אומץ להביט. בעוקץ. ניסיתי לגרש אותן מהפרחים של הגדר חיה, עד שהן הראו היו להן פנים קטנות, מדויקות, שמצצו את כל הצוף וגוף צהוב שנגמר הדבורים ידעו לעוף במעגלים ולזמזם מילים ומחשבות בחלל הריק. האיטי שלהן. מוות שלא הצלחתי אף פעם לעצור, אפילו עם תפילות כשלא נזהרתי, הארס שלהן היה מחבר בין הכאב שלי לבין המוות לי איך אפשר לתפוס אותן בעדינות, בין שתי אצבעות. לפעמים, שהמצאתי בעולם שבו אין אלוהים, כמו שאמי אומרת מדי פעם, בשקט, שאחריו היא תופסת את הראש בין הידיים. שמצצתי יחד עם הדבורים טפטף על סנטרי. טפטף על העולם כולו מהן נגעה באצבעותי, רועדת. קולות שמחה קרבו ורחקו. צוף הפרחים כמעט נשקו לשפתיים. דבורים הקיפו אותנו במעגלים הדוקים. אחת בתחילת הקיץ פניו של ילד, אולי ילדה, קרבו לצווארי. שפתיים שעמד להשתנות. התרוממתי. מסתכל על הילד... על הילדה. מתקרב עד שהפכו אחד. גליון 390 שבעה ימים קדחתי מחום. החרציות המשיכו כל הזמן הזה לכסות את האדמה ואת העיניים שלי בצהוב. כשאמי הרשתה לי סוף סוף לצאת החוצה, נוגעת בשפתיה במצחי, לחוש, אפילו לא ידעתי איזה יום בשבוע הוא היום. האוויר היה קר והשמים מחושמלים. עוד מעט ירד החושך ואחריו יבוא הגשם, מריר וקר. בתוכו ראיתי את גבי עומד לבד. השמים כמעט נגעו במצחו כשהתקרבתי, מקיף בזהירות את השדה. שמעתי שהיית חולה. מאוד חולה. ופחדתי שכבר לא אראה אותך יותר. אני... אנחנו... עוזבים מחר את הארץ. חוזרים הביתה, להונגריה? שאלתי והבטתי אל הבית שלו, שנראה פתאום צף על פני החול. ולרגע התביישתי בזה שהמקום הכי רחוק שהגעתי אליו בחיים שלי היה חוף הים של תל אביב. לא. אנחנו נוסעים לאמריקה. באונייה. ההורים שלי אמרו ששם אולי יהיה לנו יותר טוב. הוא הושיט את כף ידו. וכמו בפעם הראשונה נשארתי לעמוד, אילם, מתבונן בפניו. הוא כבר לא נראה לי כמו ילדה. הסתובבתי לאחור, קבורה באמצע השדה . הביתה. ראשי מורכן, רטוב. גם שלו. רק החוחית נותרה שם, מאחור, . היא מתה, אמרתי לו. מתה לעולמים. משתגעת. אולי מזה שאין, שלא יהיו לה ילדים אף פעם. ונסחפת לשדה נינה... נינה... שמענו איך לייזר קורא לה מרחוק. לפעמים היא היתה כשהשמש מתחילה לרדת, בדיוק כשצריך לפתוח שוב את המכולת. נינה... נינה... לייזר המשיך להתקרב. מתקדם כמו חרמש מלמעלה, מטר אחרי מטר. היה לו כלוב עם שתי ידענו שנינה זוחלת לפעמים קרוב לאדמה, מחפשת פטריות, ולייזר ואת השיער הבהיר שלי באותה כף היא מלטפת את הבטן הגמישה שלה שמתפשט מהמטבח החוצה. ואחריו שאמי אומרת לפעמים בצחוק נורא סתם עקרה זקנה ומקומטת. כמו האשה הכי יפה בעיר. ועכשיו היא את הלב של נינה, שהיתה פעם חוחיות ששרו כל היום, לרפא יד חמה, רועדת מכאב. שלנו היו תמיד משותפות. אבל הרטובה. בשנה האחרונה המחשבות חפרנו מהר. בציפורניים, באדמה עכשיו רציתי רק להיות לבד. באדמה הרטובה, מהר, מהר, בכל לשים את החוחית בבור, לכסות שלי. אף פעם לא היינו רחוקים כל בין החרציות אל הבית שלו. ואני אל אלוהים! מה עשינו לה... גבי זחל הכוח. שלייזר לא יגלה מה עשינו... כך זה מזה. כשהגענו לקצה השדה, התרוממנו ורצנו כל אחד לבית שלו. הצעדים שלנו התחברו לקול אחד, רדוף, שמגלה לכל העולם. הבימה ריקה לגמרי, חפה מריהוט, מלבד שולחן אחד וכיסא שמדי פעם הם טוענים את דבריהם לחלל האוויר החשוך של האולם ומדברים ביניהם. יוסט ממקומו או יזכה לחבטת זעם של תסכול מצטבר, שנאה ויאוש. חבריו בבית הספר. "הרביצו לי כאפות," הוא מספר בכעס לאמו, כולו מלא בארץ. הבן הצעיר יוסי הוא תלמיד תיכון, שמסתבר כי הותקף על ידי שני בנים, בת ואם - משפחת עולים מהגרים מאתיופיה, חלקם נולדו רגשות נקם, אלימות, עלבון והשפלה ומצהיר שלא יחזור לבית הספר. מאיתנו בהייררכיה הכלכלית חברתית, בעולם של מעמדות שכדי לטפס וענייה מתאמצת לעזור למישהי חלשה ממנה. תמיד יש מישהו חלש כהן, ומנסה לעזור לה. זה רגע נוגע ללב - אישה שהיא עצמה חלשה לאחות את הקרעים בה בעת. היא מדברת בנייד עם אשה אחרת, גברת האם (תהילה ישעיהו,) עובדת סוציאלית במקצועה, מנסה להבין ולהרגיע, רק בכוח כישרון, יופי וקשרים ניתן לפרוץ את הסולם הקשיח הזה, אם בו למעלה יורקים דם, ובדרך כלל מושלכים ממנו לארץ לנקודת האפס. בכלל. לאתיופיה מתוך ייאוש וזעם, משנכשל להשליט את מרותו על בנו הבכור ילדיה. היא לבדה במאבק החיים לאחר שהבעל נטש את המשפחה וחזר כדי להשתלב בחברה. האם מעניקה ומתמסרת בכל נפשה להצלחת למבחן חשוב. יסוד חשוב הוא המאבק להצליח, המאמץ לגלות כישרון יפה וטובה שנאלצת לוותר על בילוי עם חברות כדי להכין את אחיה יוסי מקבל עזרה בלימודי האנגלית שלו מאחותו הבוגרת ממנו חלי, נערה (יעקב) המסובך עם חבורת רחוב במעשה פשע. את הקורבן לפרפר מולו חסר אונים, מעוררת רגש עז של אמפתיה כלפי בוז מתנשא, מנוכר ואטום. הבחירה של הבמאי להעלים אותו ולהשאיר ומנותק. אנחנו יכולים רק לדמיין אותו יושב/ עומד בהבעה אירונית מלאת מדבר אליו הבן הבכור, השוטר הוא בלתי נראה, לא מגיב ושותק מתנשא מתוסכלים עם החוק ונציגיו, בהם השוטר הבכיר תורג׳מן. בסצנה שבה בכלל הפשע המוזכר כאן אינו אלא הסתבכות של צעירים חלשים הצעיר הטוען לחפותו. הפגנת המחאה האלימה מול חלונו של היועץ המשפטי לממשלה נגד יס"מ (יחידת סיור מיוחדת) שהתקיף חייל ממוצא אתיופי במכות ועל בעיתונות מלפני שנה ויותר דווח על כמה אירועים דומים, על שוטר אתיופי, יוצא יחידה מובחרת וסטודנט באוניברסיטה העברית, שהותקף המוסדות ותחומי החיים. מקרה אחר ידוע, דווח בפייסבוק על ידי צעיר ושינוי מהותי ביחס אליהם. הם מנסים ליצור מודעות לאפליה נגדם בכל סגירת התיק של השוטר המכה. מנהיגי ההפגנה רוצים שינוי בחוק, ונציגי הממסד ואלימות לא מוצדקת. ביחידת המח"ש (המחלקה לחקירות לאחר שהכה בו מכות נמרצות. ועוד מקרים דומים של היטפלות שוטרים בעת שיצא לבלות בידי שוטר גזעני, שקרא לעומתו "תחזור לאפריקה," שוטרים) לא טיפלו ברצינות במקרים אלה. יוצאי אתיופיה, דור שני למהגרים. צריך לבוא מעמדה של כוח וגאווה לא למדנו להתכנס סביב המנהיגים שלנו, האשמה בנו, אומרים בניהם של הורינו בלעו עלבונות, הבליגו ולא הגיבו. צריך לשנות את החוק מלמעלה עצמית, לפתח מנהיגות, להיות פעילים בחברה. שנים היינו אדישים, ולטפל באופן מעשי יסודי באפליה נגדנו. ויש להתמזג בחברה הישראלית. בכלא. המשפחה נזעקת בבהלה והאח הצעיר יוסי הולך ובגופו מנסה המחזה חושף סיטואציה דומה: האח הבכור הסתבך עם החוק והוא שוב להציל את אחיו. השחקנים כולם מצוינים ומיטיבים לבטא את מצבם הקשה, להיות בן לעדה אתיופית ולהעיד כי מראם הייחודי אינו סימן לנחיתות קולקטיבית. ן מאיה בז׳רנו הכל פתוח ״אות קין״ - הסיפור של משפחת מלסה, מחזה מאת משה מלכא ובבימויו; התיאטרון הישראלי אתיופי הו ֶלגֶאּב; בית הקונפדרציה, המרכז למוסיקה אתנית ולשירה; הוצג בתיאטרון ענבל בתל אביב, 2016 יוני שחקנים: תהילה ישעיהו–אדגה, אימוס איינו, חלי אמרש סינקה, טמסגן סנבטו; מוסיקה: אבטה בריהון בקריאה זו הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה נתגלה מגבורת פראית... האם לא הביאה קריאה זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת? האם "בשעה שנדהם...אדם הראשון מקול הרעם... פרצה אז מפיו מין הברה היצירה, ...מצהלת ניצחונה"... ובאותה הברה, ממשיך ביאליק, נכרכו הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן מעין חרדה, פחד, הכנעה השתוממות. על החוויה האדירה של הדיבור, על הצעד המהפכני שעשה ועושה אדם פתחתי בציטוט מתוך המסה המופתית "גילוי וכיסוי" מאת ח"נ ביאליק חוויות הכאב והזעם, חוויית התשוקה לחיים אחרים, מוארים, מתרחשת למעשה בכל תהליך יצירה אמיתי ועמוק, שבו כובש/ת היוצר/ת את תמיד במעבר מן הכאוטי, מן הטרום דיבור למבע הלשוני, לצורה נראית. חוויה כזאת של התגברות וניצחון הרוח. ביצירה בימתית דרמטית. זה מה שעשו שחקני התיאטרון האתיופי ממרחק הכרחי, לחשוב במושגים חדשים כדי לשוב ולעצב אותם מחדש סבל, כאב ותסכול, גורל של מהגרים ובני מהגרים, להביט בכך באומץ אתיופיה על ידי יוצרים ואמנים בני העדה עצמה. לקום מתוך חיים של נעשה כאן צעד גדול וחשוב, אפילו מהפכני, באותה חברה של יוצאי כשצפיתי בהצגה הנפלאה של תיאטרון ׳הולגאב׳ "אות קין," חשתי כי הישראלי בהצגה "אות קין" המועלית בימים אלו ובהצלחה לא מבוטלת. הם היו חזקים, מרגשים ואותנטיים, ללא שמץ זיוף. משמעות השם ׳הולגאב׳ היא ריבוי פנים, הכל פתוח. מכאן ההתכוונות הישראלית ואשר הם קורבנותיה. זהו מאבק - ומחזה הוא אמצעי, נוסף את ההתנהלות על פיה, את הקיפוח והאפליה שנהוגים וקיימים בחברה למוטט ולטלטל את החשיבה ההירארכית ה ַמ ְפ ָלה, האכזרית והכוזבת, להיותו יצירת אמנות בפני עצמה. מזה. הם עומדים מול קהל הצופים בעמדת האשמה כלפינו - אנחנו עד לסוף הטרגי. הם ניצבים זקופים כנידונים בעומק הבמה, במרחק זה הסתבכות מצערת. דרמה פשוטה, ברורה וקצרה, שנעה במהירות דחוסה מלסה, אמא, אב נעדר ושלושה ילדים בוגרים, לספר ולגולל דרמה של בתמונות ספורות מצליחים ארבעה שחקנים המגלמים את בני משפחת החברה, העדה, הנוכחת והנאשמת כאחד. גליון 390 "אות קין," התיאטרון הישראלי אתיופי הו ֶל ֶגאּב שירי, מעין מקהלה מדברת מנקודת מבט אחרת, שתביא אותנו לאופק כוללת ומקיפה, מעבר לכאן ולעכשיו של העלילה עצמה. אולי בנוסח לי עוד תמונה שתהיה בה אמירה, כלומר דיבור, לוגוס ברמה לשונית יותר חדש, ראוי יותר. זה עוד יכול לקרות. התיאטרון הישראלי אתיופי קיים כבר עשר שנים. הוא מתקיים ופועל בבית הקונפדרציה בירושלים כחלק מפעולות התרבות הרבות שלו. חשוב בתרבות הישראלית. ובעצם כבר עכשיו נכחתי באולם שהיה מלא ההצגה "אות קין" עלתה לראשונה ב.2015– לדעתי היא תתפוס מקום בקהל סקרן ואוהד. יחידה במחזה, כשיוסי מקבל ציון גבוה כמו למשל ברגע של שמחה, נקודת אור לאחותו ולאמו. זו האפשרות האחרת המציצה הוכחה לכישרונו, ומבשר על כך בחיוך במבחן באנגלית ושבחים מפיה של המורה, לרגע ונעלמת, קורסת מהר מדי בהמשך, כשחלה הסתבכות עם המשטרה כאמור. האמנותי, הבמאי והמחזאי, ציינתי כי המחזה בשיחה קצרה עם משה מלכא, המנהל השחקנים, פשוט וישיר. עלילה שסופה ידוע מינימליסטי, מאופק, בעיקרו דיבור של קרוב ברוחו לתיאטרון הקלאסי היווני. מראש. הוא הסכים איתי. והחלש, ועם זאת בעל יופי אסתטי. הכוח של רגשי עצום לצד חוסר האונים של השונה מציאות נעדרת - כל זה צובר כוח דרמטי הרזון הפיזי, הבימה הריקה נוכחות של החלש עובד עלינו הצופים. עלי מכל מקום זה היה כמכת אגרוף בלב. מאיים עליה אחיה הבכור שלא תעז להיענות לחיזורים הללו, אבל היא כשמחזר אחרי הבת בחור לבן מהמעמד הבורגני המבוסס, ה"שליט," כנגד המשפחה המסורתית ומנהגיה, שבה האשה נכנעת לגברים, לאב או אינה מצייתת ומסמנת בדרכה את רוחה המודרנית המורדת, החופשית, לאח הבכור. גם האם נושאת כאן תפקיד הרואי ראוי לשבח. קורסות מול חברה שהכזיבה בהיעדר נאורות, באי קבלת האחר ובחוסר אך כל הכוונות הטובות במאבק ליציאה מהמצב הקשה, מהעוני והאפליה, סובלנות ואהבה. והסוף כמובן הוא טרגי ומקומם. מסוימת בהיותה צמודה מדי למציאות שתועדה רבות בתקשורת. חסרה עם זאת, לצד כל השבחים והאימפקט הגדול של ההצגה, יש בה חולשה