שירה גליה צורי 4 אנדד אלדן 16 יהודית כפרי 17 רוני סומק 19 דן אלבו 25 יעקב זנדמן 27 יפה בודמן ביק 27 גד קינר 28 שירי בין 28 הילה אהרון בריק 29 בשער: ״המלקטות״, ז׳אן פרנסואה מילה, 1875 (עמ׳ )24 30 גילי חיימוביץ׳ שרית שמיר על ברווח שבין העולמות מאת נורית רביב אקסלרד 11 31 שירה כהן מאיה בז׳רנו על ביוגרפיה זעירה לחלום מאת אסתר אורנר 12 32 שרי שביט נינה פינטו-אבקסיס על מדריך למבקר בבירקנאו מאת שמואל רפאל 13 33 רונית בכר-שחר ארנה גולן על האי מאת משה גרנות 14 34 לילך גליל ירון אביטוב על בדידות מזהרת מאת עמיחי שלו 15 35 אביבית לוי יהודית רונן על עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה 35 דרה בארנט בעריכת משה בר-אשר וסטיבן פראד 16 36 יוסף עוזר 43 חגית בת אליעזר מאמרים, רשימות 43 עוזי הרלינג תמי יגורי: אלוהים לא מת, הוא גוסס, על הרלוונטיות של ברנר לימינו 18 47 שמואל כהן שני סם ש׳ רקובר: אנה קארנינה - הפרכת משפט הפתיחה 20 47 דנה איזנברג אביבה זרקה: רות רוצה את אמא - יחסי רות ונעמי במגילת רות 24 48 ורדה פלץ גיא פרל: ״ביום שבו נולדה בתי לא מת אף איש״, על שני שירים 48 אליזה קליין של יהודה עמיחי 26 48 שלמה בן-בסה עמיר עקיבא סגל: אשה בורחת מוויכוח, על גדר חיה מאת דורית רביניאן 49 מדורים 44 סיפורים אורית אילן: דינה ורינה ב- zone :mothers ים; כמעט שמונה רפי וייכרט - מאות , ״חשבתי שאתה צריך ספייס״ 9 46 ליאור שלזינגר: צרות של עשירים צביקה שטרנפלד: הפינה הצרפתית - ז׳אן פולן 10 רוני סומק - חצי פינה, לאונרד כהן, מאנגלית: יחזקאל נפשי 11 ביקורת ספרים עמיר עקיבא סגל - שירה יכולה, על ׳הכיוון מזרח׳ 36 6 יובל גלעד על מוזיקת הנתיב הרחב מאת שרון אס עמוס לויתן - מצד זה, על פקח מאת יהודה ויזן, על ההחלטה 7 יובל פז על כציפור בודד על גג מאת רחל פורמן אלבז מאת בריטה בוהלר, על ספריהם של יצחק ליבני ושל לאה אילון, 8 יוסף כהן אלרן על וכמו כוכב באותה מסילה מאת רון גרא על אנתולוגיית שירה פולנית; פרידה מישראל אלירז 38 9 ר׳ מיפו על הסכין של אמי מאת ניצה פלד מאיה בז'רנו - תיאטרון, על ״כבוד אבוד״ מאת איאד אקטאר 50 10 ניקולא אורבך על אהובתו של התלוי מאת רפאל וויאצק Iton 77 Literary Magazine ₪ 50 l 2016 מאי-אפריל l ו"תשע אייר-ניסן l 388 גליון כתב עת לספרות ולתרבות First Editor: Jacob Besser Editors: Amit Israeli Gilad, Michael Besser Editorial Secretary: Gila Shaul Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Levitan, Assaf Meydani, Tamar Mishmar, Yuval Paz, Oded Peled, Dorit Peleg, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Jacov Shai Shavit, Rafi Weichert בתמיכת: משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות עיריית תל־אביב יפו — האגף לאמנויות 580073575 'מס עמותה 77iton@gmail.com www.iton77.com 67137 א"ת 51208 ד"ת 03 5618271 :'טל המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי יד. טקסטים רצוי לשלוח בקובץ וורד, כצרופה. עורכים: מיכאל בסר, עמית ישראלי־גלעד העורך המייסד: יעקב בסר ז"ל רכזת מערכת: גילה שאול מנכ"ל: אדם פרנס חברי המערכת: שמעון בלס, רפי וייכרט, עמוס לויתן, אסף מידני, תמר משמר, ששון סומך, רוני סומק, שלום רצבי, יעקב שי שביט יובל פז, דורית פלג, עודד פלד, ענייני משפחה גליה צורי ַל ְּסבְַך ַּבעד ּצח * ִמ ְמ ֻנ עונת בין לבין, אחרי חג הפסח, עבור יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, שבועות. אלו גם ציוני הדרך שבין תחילת גיבוש ֶׁש ְּכמֹו ְתָך. ַא ַחר ַא ִיל הגליון עד צאתו. ציוני דרך שתוכלו למצוא בו את רישומיהם. ַה ִּבּקּור ִּב ְׁש ַעת ַל ְּׂש ָב ָכה ִמ ַּב ַעד ובעיקר: פסח הוא החג הכי משפחתי, משמעותי, ארוך, ֵא ַלי ַא ָּתה ִנ ָּבט טעון. שולחן הפסח מייצג הרבה מאוד דברים מלבד ָה ֵהם ַה ַּצ ִּדי ִקים ִצּיּו ֵרי ְּכמֹו ָּב ִע ָּפרֹון ַּדק ַע ָּתה ְמ ֻצ ָּי ִרים ָּפ ֶניָך היציאה ממצרים, ועבור רבים הוא משקף את הסיטואציה ַס ְב ָל ִני ַקו המשפחתית באופן מועצם, לטוב ולרע. פעמים רבות ַמְר ִהי ָבה ָּב ֲע ָנָוה ֹלא ְּב ַׁש ְק ָדנּות, ָעׂשּוי ְּדיֹו ָקן מעיק למדי. ֶׁשל אֹור ְו ֵצל ְּב ִלי ִנּגּו ִדים ִּכ ְמ ַעט הגליון הזה אוחז בכמה עניינים שהם "ענייני משפחה." ְּכ ִמ ְת ַנ ֵּצל ָׁש ֵקט, ַּב ַּמ ָּבט ְּתבּו ִני ֵעי ֶניָך ֶאת ִּבי ַא ָּתה נֹו ֵתן ֶׁש ִה ְׁש ִלימּו ְׂש ָפ ֶתיָך ְּב ָזִוּיֹות ָעצּוב ִחּיּוְך ֶׁשל ְו ֶר ֶמז "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה ִה ְׁש ִלימּו ָּכל סֹוף סֹוף אומללה, אומללה בדרכה שלה" - המשפט האלמותי שהציב טולסטוי בראש הרומן אנה קארנינה, משמש ְּפ ִני ָמה ְּב ֶע ֶצם ַמ ִּביט ְמ ֻמ ָּקד, ַמ ָּבט ֹלא ֵא ַלי ַמ ְי ִׁשיר לסם ש' רקובר נקודת מוצא למה שהוא קורא "הפרכת ִא ָּמא ִלי ִּת ְד ֲא ִגי ַאל משפט הפתיחה." ָּב ֶהן ָּפ ַׁשט ֶׁשּצֹ ַהב ַקל ֶׁש ְּלָך ָה ֲא ִצילֹות ֶׁש ְנ ָהב ְּפ ֵני ֶאת ָה ֲא ָד ָמה ּו ַמ ְׁש ֶקה ִמן ֵאד עֹו ֶלה ואכן, אם מתעמקים במשפט הזה מעבר לקסם הטבוע בו, ַׁש ָּבת נֹו ֶׁש ֶנת, ְּדהּו ָיה ֻח ְל ַצת ְּכמֹו להכללה הגורפת שנוח להיסחף לתוכה, הרי שספק אם ַמּכֹו ָתיו ְּבָך ֶׁש ִה ְפ ִליא ַההּוא, ַה ָּמ ָטר ְו ַא ֵּיה הוא באמת משכנע. אלא שבתור בסיס לכתיבת ספרות, נראה שהמשפחות ָּפרּו ַע ִּב ְל ִּתי ִס ְלסּול ָנאֹות ִמ ְס ַּת ְל ְסלֹות ֵּפאֹו ֶתיָך ַּכ ֲה ָל ָכה, ַה ָּי ֵבׁש ָנ ִקי ּו ְמ ֻס ָּפר ְׂש ָעְרָך האומללות מספקות יותר חומר ועניין. ונראה כי זו ַה ְּט ִריקֹו ֻח ְל ַצת ֶׁשל ַה ַּצָּואר ִמ ִּמ ְפ ַתח ַה ְּמ ִצי ָצה ֶׁש ְּלָך ַה ִּצי ִצית הסיבה שהמשפחה היא תמיד נקודת מוצא מרתקת: אם ְל ַאל ָי ְדָך ֶׁש ָה ָיה ְּכ ָכל ִּכ ַּב ְס ָּת אֹו ָתּה ֲא ָבל ְצחֹו ָרה. ֵאי ֶנ ָּנּה בטלנובלות, ואם בדרמות, ברומן מראשיתו ועד ימינו, ִה ְס ַּת ַּדְר ִּתי, ֵּכן, בסיפור הקצר; ואם נשקיף הרחק לאחור, נמצא שם גם ִּב ְד ִלי ְּכ ִבי ָסה, ַמ ִים ְו ַא ְב ַקת ִה ְׁש ֵרי ִתי, את סיפורי המקרא, את הדרמה הקדומה, את הטרגדיה היוונית. ָּפׁשּוט — ָּפ ִנים ִּב ְמאֹור ַמ ְס ִּביר ַא ָּתה ָּת ִמיד, ֶׁש ָא ְבדּו ְו ִה ְת ַע ְּקמּו ְו ִנ ְׂשְרטּו ַה ִּמ ְׁש ָק ַפ ִים ניסינו בגיליון זה לתת נקודות מבט שונות, אף שכאמור, ְמ ֻא ָּז ִנים ַּת ִּקי ִנים, ֵהם ַע ְכ ָׁשו ככלל, השמחה אינה עומדת בתשתית הטקסטים. לעתים ְּכנּועֹות ַה ֵּכהֹות, ֵעי ֶניָך ֵמ ֲאחֹו ֵרי ֶהם התענגות, לעתים התפעלות, לעתים קרובות כאב או ַה ְּמ ֻס ֶּכ ֶנת ָּכְך, ָּכל ַה ַח ָּדה ַה ִּנ ְׁש ִרית ֶאת ְנ ִט ָּיתֹו ְל ִה ְת ַע ֵּגל ּו ְל ַא ֵּבד ֵה ֵחל ֶׁש ְּלָך ֶׁש ָה ַאף ֵלב ָׂש ָמה ֲא ִני חרדה. והרי הדברים מוכרים לכולנו. ִל ְהיֹות ָׁשבּו ָּפ ֶניָך ְּכ ֶׁש ָה ִיי ָת ֶי ֶלד ֶׁש ָהיּו ְּכ ִפי ּתֹו ֲא ִמים ּו ְנ ִעי ִמים קריאה מהנה. ַה ִהיא ַה ַּמ ְל ֲא ִכית ַה ֶּנ ֱה ֶד ֶרת, ַה ְּׁשקּו ָפה, ַה ְּת ֵכ ֶלת ַא ֵּיה ַאְך עמית ישראלי־גלעד, מיכאל בסר ֶא ְפ ָׁש ִרי ַה ִּב ְל ִּתי ַה ֹּתם ְמ ַא ֶּכ ֶלת ְמ ֻמ ָּׁש ָכה, ְו ַא ֵּיה אֹו ָתּה ּתֹו ֶח ֶלת ַה ְּג ֵז ָרה ְּב ֶא ֶרץ ָׁש ִנים ָּכל אֹו ָתן ֲא ִני ׁשֹו ֶא ֶלת ֲא ִני ִסי ְס ָרא ֵאם ִמ ְת ַא ֶּב ֶלת ְמ ַי ֶּל ֶלת, ּגֹו ַנ ַחת, 388 גליון 4 אפילו קורח ובניו ִּפי ָה ֶאת ָּפ ְצ ָתה ֲא ֶׁשר ָה ֲא ָד ָמה ִמן ֵּבי ֵנינּו ֲא ֶׁשר ָּג ְבהּו ַה ְּמ ֻמ ָּׁש ִכים ַה ֶּמְר ַח ִּקים ֶאת סֹו ֶר ֶגת ַחדֹות ַו ֲאֻרּכֹות ִׁש ֵּני ְז ֵאב ָח ְׂש ָפה ֶׁשּלֹו ֶׁש ְּלָך, ֶׁש ִּלי, ַה ִּנ ְפ ָרדֹות ַה ְּׁש ִתיקֹות ֶאת ָאדֹם ִריִרי ַה ַּמ ֲח ִריד ִנ ְב ָעה, ֹל ָעּה ָנ ַטף ְּכ ֶׁש ֶה ָח ָלל ְמ ָצִרים ְו ֵא ֶלם ֶׁשל ְמ ַק ֶּב ֶלת ֶזה ְז ַמן ְל ַה ְפ ִריד ִל ְבֹל ַע, ִּב ְתׁשּו ָקתֹו ַמ ְב ִעית ַא ֵחר ְּביֹום ַה ֶּזה עֹוד ְי ֻא ֶחה ֶה ָח ָלל ַּגם ֲא ִני אֹו ֶמ ֶרת ַא ָּתה, ַע ָּתה? ּתֹו ִביל ָמה ַאְך ָאבּוד ַהּכֹל עֹוד ֹלא נִ ְנ ֶע ֶרת ֲא ָד ָמה ִל ְהיֹות ַרק ִל ְבסֹוף ָּתׁשּוב ָה ֲא ָד ָמה ָצ ֳה ַר ִים ֶׁשל ִמ ְּמנּו ָחה ַק ָּלה ֲא ִני אֹו ֶמ ֶרת ַׁש ֶּל ֶכת ִאְו ַׁשת ֻּכ ָּלן, ַה ִּמ ִּלים ֶאת ְּב ִה ְז ַּד ְּק ִפי ּו ַמ ִּׁשיָרה ּו ֵבי ְנתַ ִים ָמה ַל ֲעׂשֹות ְּד ַבר ִּכ ָּפה ֶׁש ִּלי ַל ֵּבן ֶא ְסרֹג ֲא ִני ַה ְּת ִפיָרה ְּכ ֵלי ַאְר ַּגז ֶאל ִמ ֶּמ ִּני ֵמ ִׁשים ִמ ְּב ִלי ּפֹו ָנה ַה ִּמ ְת ַאּוֹות, ָי ַדי ְצ ָב ִעים ִר ְק ָמה ּבֹו ֲחׁשֹות ִּב ְׁש ַלל ֶא ְצ ְּבעֹו ַתי יֹו ְדעֹות, ְז ִריזֹות ַא ַחת ּו ְׁש ַּת ִים, ִמ ְת ַח ְּכמֹות, ּפֹוְרמֹות ּו ַמ ִּתירֹות ַׁש ְק ָד ִנּיֹות, ֹלא חתונה בקיץ ִמ ְת ַע ְּכבֹות ֹלא ֹּתר ִל ְפ ֶׁש ִאי־ ֶא ְפ ָׁשר ָמה ֶאת ִל ְגזֹר ֻמ ָּתר ֶׁש ִּלי ַה ָּי ִמים ְו ַה ָּׁש ִנים ְו ַה ֳח ָד ִׁשים ָּכל ֶאת ְּכ ָבר ֹלא ָר ִצי ִתי ֶׁש ָּבא ָת, ִל ְפ ֵני קֹ ֶדם, ְּב ִי ְללָ ָתם, ְמ ַע ְצ ְּב ִנים ִע ְּק ִׁשים, ְמ ֻת ְס ָּב ִכים, ּביבָבָה נֹו ֶק ֶבת חּו ִטים ַּד ִּקים ָה ֲאהּו ִבים ֶׁש ֲא ַנ ְחנּו ֵר ִעים ַע ְכ ָׁשו ֲא ָבל ַה ְּמ ֻע ֶּק ֶמת ַהּנֹו ָׁש ָנה, ַה ֻּק ְפ ָסה ֶׁשל ְּב ַת ְח ִּתי ָתּה ָּכזֹו ְּב ִמ ְס ְּכנּות ְמ ֻג ָּב ִבים ָה ִע ֵּקׁש, ַה ָּכ ֵבד ַהחֹם ֶאת ַה ֶּזה, ַה ַּק ִיץ ֶאת ָּכְך רֹו ָצה ָּכל ֲא ִני ַה ְּמ ֻע ֶּט ֶרת ָה ֵעץ ֻק ְפ ַסת ָּב ֵעי ַנ ִים ַה ַּמ ֶּכה ַהּבֹו ֵהק ֶׁשֹּלא ִנ ְג ֶמ ֶרת ְו ָהאֹור ַה ֵּז ָעה ְּכ ָבר, זֹו ֶע ֶקת ַה ִּמ ְת ָּפ ֶר ֶקת ַּב ַּמ ִים ְּת ֵא ָנה, ַר ְג ֵלינּו ְּב ֵצל ַמ ְע ָין ְׂש ַפת ַעל ְואֹו ָתנּו יֹו ְׁש ִבים ְלַו ֵּתר ְלָך ֻמ ָּתר ֲח ָד ָׁשה סֹוף סֹוף, ָלְך ִּת ְק ִני ִע ְז ִבי אֹו ִתי, ַּדי, ֲע ָנ ִבים ְיֻר ִּקים ְוצֹו ֲח ִקים אֹו ְכ ִלים מִ ְת ַּפ ְק ִעים מִ ְּצחֹוק ִּפ ְג ֵרי חּו ִטים ְׁש ָיֵרי חּו ִטים ֵמ ַא ֲה ָבה ִמ ְת ַּפ ְק ִעים ִּתּקּו ִנים ֶׁשל ֶׁשל ִר ְק ָמה, ֶצ ֶמר, ֶׁשל ַּב ֲע ֵר ָמה ִנ ְפ ֶּת ֶלת ְזרּו ִקים ַה ְּמ ֵג ָרה ְּב ַת ְח ִּתית רֹו ֲח ִׁשים ּתֹו ָל ִעים ּו ָמֶות ֲא ִני אֹו ֶמ ֶרת * ֶא ְת ֶכם ֹאל ִל ְג ָצִריְך ְמ ַמ ְׁש ְּמׁשֹות ַע ְס ָק ִנּיֹות, ַּכּפֹות ָי ַדי, ַּבחֹ ֶרף ִמ ְת ַע ֶּט ֶפת ַהּזֹאת ֶׁש ָה ִעיר ֵאיְך ְמ ַג ְל ְּגלֹות אֹו ָתם ִצּפֹור ּגּו ִפי, ִמ ֵּקן ָל ֵהן ִמ ְתעֹו ְפפֹות ַה ֵּבטֹון ַעל לּוחֹות ָּב ַא ְק ָר ִאי ְּפזּו ִרים ַחּלֹונֹות ִמ ְׁש ְּבצֹות ַי ֲהלֹום ַס ְסּגֹו ִנּיֹות ְּפ ָקעֹות ָנאֹות ֵמ ֶהם עֹוׂשֹות ַההֹו ְל ִכים ּו ַמ ֲא ִפי ִלים ַה ְּגדֹו ִלים ַה ִּב ְנ ָי ִנים ִמ ְק ְלדֹות ַעל ּפֹו ֲע ִמים ִדי ְנג דֹו ְנג ַמ ְס ֵר ָגה ּדֹו ֶה ֶרת ְּפ ִני ָמה חּו ָצה ַע ִין ַע ִין ְועֹוד ׁשּורֹות ׁשּורֹות עֹוד ַה ָּים ֵמ ַעל ַה ִח ֵּור, ֹתם ַה ָּכ ְׁש ֵא ִרּיֹות ֵמ ַעל ָעמֹק ַה ָּכחֹל ָּב ָר ִקי ַע ֵמ ֲע ֵלי ֶהם ֶא ָחד ָנעּוץ ֶע ֶרב ּכֹו ַכב ָׁש ָעה ָׁש ָעה ְועֹוד ַה ֻּכְר ָסה ִמן ָאזּוז יֹו ֶׁש ֶבת ֹלא ָּפחֹות נֹו ֵצץ ֹלא רֹא ִׁשי ֻק ָּפה ֵרי ָקה ִמ ְת ַנ ֵּצל ֹּפה ֹלא ֶא ָחד ַאף נִ ְז ֶּכ ֶרת ַּבּסּו ֶּפר ַּכ ָּל ִנּיֹות ִסי ַגְריֹות ְו ֵזר ֲא ִני קֹו ָנה ִׁשיר ְּב ֵבית ָק ֶפה חֹו ֶׁש ֶבת ִעּתֹון קֹו ֵראת ֻה ְב ַטח ָּכְך ֲא ִפּלּו קֹ ַרח ּו ָב ָניו ָיׁשּובּו, ְל ַג ְמ ֵרי ַא ֵחר ְּביֹום גליה צורי - אם לשישה, ממפוני גוש קטיף. ספרה שגרת חירום, יומן על ציר הכיסופים הכולל פרוזה ושירה, יצא ב־.2013 5 2016 מאי-אפריל סתמיים מדי, וההגיג הפילוסופי פלסטי יומיומי, אבל התיאורים להעביר ייאוש בעזרת תיאור לדוגמה.") התמונה מבקשת עליה דופקים/ פילוסופים מושג מהו שולחן (אותה ישות ישבה ולעסה ולא, לא היה לי איך מכינים כאן טוסט לעזאזל... אינו צובר משמעות. להטריד את השיר במה שאינו ללבוש בשירה/? האם ניתן "איזו צורה יכול חוסר האהבה ושוב הניגון הארס־פואטי: יכול/ להתגלגל - במורד, לצחוק - בחשכה"? השורה הראשונה של השיר של כל אדם ואמן, אבל זיקה ליוון בעברית דורשת בישראל של אובך ושרבים. אסקפיזם הוא זכותו שפע פירושו לרחוק ממך". ואין אנחנו ביוון אלא זה. כך גם "מוזה! ברכי אותי שפע/. לא לבקש את החריקה." השיר אכן שרוי בעלטה במקרה מסילת צדן השני של המילים/ וחורק, אני שומעת "אלו לא שורות שיר/ השיר שרוי בעלטה/ זז על האם אין השיר אקט תקשורת בין בני אדם? או הקצר מעניינת, אבל ההמשך - להטריד שיר? עיבוד והפנמה מושכלת. והנה שיר שיש בו כנות, על סדנה לשירה: "לתלמידי - / אלו הנבוכים או הבטוחים בעצמם, שבאו מרצונם החופשי/ או חלון - חור בזמן - את האיזמרגד" - תיאור נאמן למדי של סדנאות שכתבו/ פסולת שלעתים זכוכית מנצנצת בה מול שירים - אני קוראת בקול רם את המילים הושיב אותם מנומסים ומנומנמים (או רגוזים/) המוצדקים נגד פרחי שירה יהיו יהירים ומביכים זכוכית מנצנצת בה," אחרת הבוז או ההתרסה להיזהר ששירתו לא תהיה "פסולת שלעתים השירה, אבל גם על המשורר האמן, המלמד, יפות: "אינכוח גדול ברא/ אולי מן האלמותי הדמיון של אס מבהיק אמנם מדי פעם בשורות במיוחד. את הצער, היופי אמור לתאר את הארס־פואטיות מכסה או חונקת חשבון המציאות. ואילו אצל אס את האסתטי המאוהב ביופי על במטאפורות ובדימויים, שאיזנו במינון נכבד וגם ברק של דמיון אצל אדף היו גם ישירות לירית אלא גוף מת של אב/. השירה ינחל תבוסה. / ואין לי כנגדו במורד המסדרון/. שם הייאוש הולכת? לא רחוק מכאן. / הלאה כך כבר בשיר הפתיחה: "לאן את האבל אבל למעשה מייפיף אותו. וצל שמחליף מלידתי שמות." הגוף המת של (שעדיין איני יודעת בדיוק מהי/) פואטיות "(השירה שעדיין איני יודעת מהי,) בלא האב מוכנס לשיר, אבל מיד מתבצע מעבר לארס־ - / במסדרון בו פסע אורפיאוס" או "כבר איני את הטון בספר זה, כמו ב"אתם היורדים בעקבותי דיבור אפי, מרומם, מורשתהדרמה היוונית, מאפיין קשר, כמו למחוק את הצער. לא בשל מותו, אלא מאחר שאינו מתואר כמעט אבל הרוממות מכסה על המת הנעדר. והוא נעדר מכנה אותך בתארים, מוזה/ ֶצ ֶלם, תשוקה, זוהר," בספציפיות של אדם שהיה פעם אב של מישהי; מחלה," נכנסת בהמשך הארס־פואטיות - "מבעד אליה אני נכנסת/ היא מיטתו של המת, נהר, או ואם יש התייחסות למוות בשורה כמו "המיטה כזהו יחסה של השירה ההליקונית אל המציאות. לאמו. וגם הצירוף הפומפוזי "יגון התדהמה" הוא למשל אורי ברנשטיין בשירי המוות שהוקדשו להיישיר מבט אל המוות, כפי שהיטיב לעשות זו כבר שאלה פשוטה," כשהמשוררת מתקשה ליגון התדהמה - האם אני כותבת או נכתבת/ "אני והמוזה מסתוריות ואיומות במידה כמעט גס למדי. ללבוש (יצור זוהר/ מכונף.") מה זה אומר? אל הר "השיר/ האם הוא צורה שהעודפּות מסוגלת שווה," כותבת אס במעין התפנקות נרקיסיסטית: חוזר הניגון הארס־פואטי להתכרבל ביופי/ שוב שרון אס: מוזיקת הנתיב הרחב, הוצאת אפיק/הליקון, 87 עמ' ארס־פואטית, והיתלות באילנות גבוהים של הלכו שבי אחרי צו האסתטיזציה, התכרבלות המוסד המתוקצב היטב, יחסית; מוסד שמשורריו בעיקר את הבעייתיות בשירה שמבית מדרשו של זאת, ספרה החדש, מוסיקת הנתיב הרחב, מדגים לקידום השירה, ואולי המוכשרת מביניהם. עם בשירה העברית, אחרי אמיר אור, מייסד המוסד שרון אס היא המשוררת ה"הליקונית" ביותר והליקון - משכן המוזות, היוו נקודת חתירה של גדולי משוררי המערב. כך האלים היווניים, המוזה, חדשנות שירית וסמנטית, סופם שירה מאוהבת אבל יופי בלא מוסר, וחתירה אסתטית ללא משוררים ומשוררות שהיופי לשמו הוא יעדם. בהוצאת "הליקון" (בנוסף לספר זה, שהוא אמנם שרון אס הוציאה רק את ספרה הראשון בעצמה, בכאביה, בורגנית ושבעה. התופעה. את ספר שיריה האחרון, מוזיקת הנתיב אבל לעניות דעתי היא מיטיבה לייצג את קופרודוקציה עם הוצאת "אפיק" של דן מירון,) בספר זה בעיקר התייפיפות, קלישאות ולא יופי ברשימה זו אבקש לחלוק על דעתו. אני מוצא הרחב, הגדיר המבקר אלי הירש כטוב בספריה. של אמת. ולא שאס אינה משוררת בעלת כישרון, כפי שאפשר ללמוד מספרה הזר ואשת חול המתחבאת מאחורי צירופים לא מובנים, שקורא לא נותר הרבה מדמיון זה, ונותרה פומפוזיות יפים, מלאי דמיון, מקוריים. אבל בספר החדש הדמיון של המשוררת הלחים צירופים באמת ,)2001( שבו, למרות ההסתייגויות שהועלו כאן, שירה לא מיומן עלול לחשוב שהאשמה היא בו, שאינו "חכם" דיו להבינם. ֶהע ֵדר/ מבעדה, גדולה אני נשקפת, תבנית של המוזות צריך להעפיל, במאמץ, אי־אפשר פשוט "הליקון" העלה על נס את היופי כשלעצמו, בין כנפיים דוהרות/ ממני החוצה מתרוממות וחירות או "זו היתה הקנאה הבוקר ירוקה/ כעשב הגיהינום רבה" (כאן ההפשטה מקבלת ציור לשוני מעניין,) ־ מזוגג אש ־ חלקה/ כ ֶא ַמ ְיל, סכנת הקור, בברק" ־ ִאינָולידית הזקוקה לסדר יום נוקשה/ העושר מהצפנתם, אלא משום השורות המגושמות: "איני כך הס ִתי ּות של התיאורים אינה נובעת לבשר בושם שירי. השאר בעזרת האלהת סוגת ההייקו, שפרחה מחופשות ליופי, אבל יופי מיובא (ולא חסר יופי כך הועלתה על נס הבריחה באמצעות מילים וצמחה ביפן, הרחק־הרחק מהמזרח התיכון הבוער. כאן הגיהינום אינו משחק לשוני, כמו בשיר קודם ְּב ִה ָיה־לא־מופרעת." כן, יש צורך עבורי הוא מקומי, מביאליק ואצ"ג דרך אמיר גלבע ועד חלק שצוטט, אלא כאב אמיתי, וכאשר אס מתמסרת לתמונה נטו, מבלי להכניס את האני ואת הארס- אצל משוררת שאין לה דימויים ליתמות. אבל ותמונה מדויקת - הצער המקשה לקום מהמיטה והאור ירשרש" - ליריות הגונה, כאב אמיתי האחר הוא רצונה/ שיכנסו העצים חזרה לעצים הבלתי אפשרי כתחיית המתים/ הבלתי אפשרי היתומה חסרת דימויים ליתמות/ תקוותה אינה מפומפוזיות: "המתעורר בקושי גדול/ הוא לרגעים מופיעה בכל זאת כנות, עירומה פואטיקה, נכתבות שורות יפות. השיר הזה מסתיים במטאפורה הבלתי מספקת - ("המוות - היא ראתה בבירור - נעלם/ מאחורי/ להיות משוררת - דוגמטית מבחוץ / וחסרת דעה אבל לא מתוך הלל עצמי. לא כך: "כנראה זה כך בבטלה כהתרסה, כאלטרנטיבה לסדר יום נוקשה, ולא עוזבים"? גיהינום, משוררת, אלו מילים מבפנים/. האם הגיהינום הוא מקום שניתן לעזוב/ או ההתייפיפות עד כדי כך מנוכרים לרגשות השירה? מי לא רוצה לעזוב גיהינום? האם היופי פסטיבלים, אבל מה הן אומרות על המשוררת? על הכרוכות בשירה "גבוהה," מתפייטת, מכוונת־ לביבה פסעה למקרר/ לשלוף צנצנת, משהו והנה גם: "אתמול היא טרפה במטבח שלי/ אחזה בסיסיים? מלוח/ את הלחם כמעט השליכה לפח בחפ ָׂשה/ ממשוררינו הצעירים.) מרכז השירה ההליקונית, מסוכן, שעלול לגלוש לפיוט מזויף, להתייפייפות על העיסוק של מדיום בעצמו; אבל זהו משחק עצם קיומו, ואצלם 'מפצה' המורכבות הלשונית שירה כפאול צלאן העמידו את השיר מול מראת פואטיקה, בעיסוק במדיום השירי. אכן, חדשני כאמור, פרט לכאב ורחמים עצמיים, הנו בארס־ תוך מינונים גבוהים של עיסוק ביפי־השיר. אבל לא של שמעון אדף, שעסק במות אחותו, גם הוא של שירים ארס־פואטיים, בדומה מעט לאביבה מעורר־אמפתיה על מות אב, ובמידה רבה הוא ספר ואשוב לספרה של אס: אמנם הוא עוסק בצער נרקיסית ופוזה מהירה. 388 גליון 6 חג היא דומעת/ היתוש העיקש את מועקת הבדידות: "בערבי כעין מראה המטיחה בפרצופה מהניסיונות להלום בו, ומתגלה מאחורי המיקרוגל, מתחמק להתאכסן בחדר הנוגה הכרחית בו" (עמ' .)18 ההתעקשות תוגה/ ואני מתעקשת להתאכסן דבר מה/ ממול החדר עמוס אפל/ כלום יכולתי לשנות הזיכרונות כולם/ חבויים בחדר אלא להיוותר בתוגתה: "כל מכאן לא נותר לה למשוררת של חייה לא מניח לה" (עמ' .)16 כנראה כדי להפוך את הזיכרונות ליצירה. חילוץ הזיכרונות מהחדר האפל, אולי ממרתפי ההדחקה. העומדת לבוא עלי/ ל ִזקנה" (עמ' .)31 בתוך סערת קמתי על רג ַלי/ עכשיו אני נכנעת לפורענות לתהום העמוקה שנפערה בחיי/ בכל פעם שנפלתי ההזדקנות מותירה את הדוברת מוכה: "לא נכנעתי (עמ' .)26 זהו מאבק אפשרי, אך מוגבל. עובדת בעברי/ נופלת על אופל דרכי/ ועושה תשליך" "ידיים לופתות שלוחות לעברי/ אני חובטת היא מודעת לכך ובוחרת להתנגד באופן אקטיבי: ולנדוד בין זיכרונות: "אני מתיישבת בקרון רכבת לוותר על החיים והיא בוחרת להתרפק על רגעים ובתוך ידיעת הסוף המתקרב, הדוברת מסרבת הקיום הסוחפת אל מחוזות של בדידות ותוגה, להישאב אל המוות: "הלילה התעוררתי בבית ראשה על בטני" (עמ' ,)39 ומתנגדת בתוקף "אמי באה אלי בחלומי/ השתרעה לצדי/ הנחתי על המסילה/ נזכרת באהבתי הראשונה" (עמ' ;)35 'קוקי פתחי את החלון אין לי אוויר/' ]...[ נמלטתי העלמין/ הקברים היו פרוצים/ ]...[ אבי אמר לי/ הנובעות מבדידות ומהכרת הקץ המתקרב ולמרות להישיר אליהן מבט. היא מכירה בחולשותיה כמי שיודעת את סכנות הסערה ולא חוששת מפוכחת בקיום הולך ומתכלה. פורמן אלבז נוהגת ציפור בודד על גג הוא ספר עדין המציע התבוננות על נפשי" (עמ' .)42 השחורה שהלבינה את פני/ בהארה שבאה לכבות נפש פואטי: "לאן נעלמה ההעזה בשיַרי/ בשמלה החותם את הספר היא עורכת עם עצמה חשבון אל הסופה/ כמי שצלחה אותה" (עמ' .)23 בשיר אני דורכת על אדמת טרשים/ מביטה דרך חרך זאת היא מצהירה: "עכשיו כשהסערה שוככת/ על רבים מהשירים, הקריאה בספר מזמנת חוויה הקודרות, ותחושות הבדידות והגעגוע השורות לזמן הקצוב שנותר" (עמ' .)46למרותמילותהסיום את החושך/ עוטפת עצמי כעת בשובל מילים/ את יפי העולם הממלא את הזיכרון במראות של ההכרה בסופיות החיים לא תוכל לעקור מעינינו ממנה עידוד. זו תנועה של חופש ושלווה, וגם יש בכוחנו לראות את תנועת הציפורים ולשאוב חיובית, כזאת המזכירה לנו שכל עוד אנו חיים, חסד ונחמה. יובל פז שהציפור היא ציפור שיר, רומזת המבקשת לעוף, אך נכשלת בשל פואטית הרואה ביצירה ציפור כאן פורמן אלבז על עמדה ארס־ נדידת הציפורים בסתיו/ גלי ים כשזה טובע בשקיעתו: "עם לתאר את יפי העולם, גם אופטימית ורגישה המתעקשת מבקשת לדבוק בנקודת מבט אף על פי כן נראה כי המשוררת פציעה. משקיעה/ אני מתבוננת ברגע יש בי קול האומר/ אין דבר גרוע רוחשים/ ואדווה נושקת לחוף/. המחבר את הדוברת אליהן, בהשתאות נוכח שהושלך לעברן, הן נאלמות. זהו רגע של שקט כאב/ ונאלמות". כאשר הציפורים מנקרות במזון והזנתן מתגלות כפעולות "מרנינות לב משככות הדינמית והמשוחררת. התקרבות זו אל הציפורים הקרקע וכך מתקרבת אליהן, כלומר אל המהות החופשיות. הדוברת מנחיתה את הציפורים אל ההתקרבות בין האדם המקורקע לציפורים ותוהה: "מה להן ולי;" התשובה נמצאת במעשה נינוח ושמימי. הדוברת מאכילה אותן פתותי אורז של הציפורים הדואות הוא תנודתי ועם זאת האדם - זו שלאחריה אין עוד דבר. דומה כי קיומן השוקעת לאטה. הללו ממחישות את שקיעת באמצעות הציפורים הנוטשות בסתיו והשמש שירה קיומית המודעת לוודאות המוות, המסומל זה ביפי העולם/ ונבלעת בין רזיו" (עמ' .)10 זוהי שהיא בגדר נס, שעל קרקעיתה נזרעים התנאים נעלמת הכרת הסופיות של הקיום, ונותרת שלווה קיום שנראה נטול דאגות. ברגע זה של אלם, לשיר. הכלבה גוצ'ה שאמנם נמסרה רק למשמורת שבשפתם השותקת משלימים דיאלוג המיתרגם אמצעי בין המשוררת המדברת לבעלי החיים ב'שיר לגוצ'ה' (עמ' )12 מתואר הקשר הבלתי לצמיחתה של שירה. קצרה "מקפצת על שתי רגליה האחוריות," ומבטאת את שמחתה בשפת ההולכים על ארבע. מתעלה למעין אלטר אגו שלה: "כלבי הקטן בוכה כי בגלגול הזה/ שביתי את לבו" (עמ' .)14 הוא משמש לה ידיד נאמן הנותן השראה: "אפשר הים/ לכתוב לך שיר". גם הכלב של המשוררת מכירה לה תודה ביצירתה: "אני יורדת אל שפת על מועקת הדוברת, וזו נאלצת להיפרד ממנה, אך לזמן־מה מצרותיה שלה. גוצ'ה בחיוניותה מקילה עם הדוברת המטפלת בה, ולהסיח את דעתה להתעלות לגובה אדם, ובמקרה זה לעשות חסד אותה כלבה כמו מתאמצת להלך על שתיים, והיא משיבה: "שהייתי משוררת טובה/ ואזרחית שואל אותי במבטו/ איך את רוצה שיזכרו אותך,"? בה: "אין לך מצפון" (עמ' )15 ויתוש המסתתר מארחת בעלי חיים נוספים, כגון עכברון המטיח שבהשראתם משוחחת המשוררת עם עצמה, היא ומשמשות אמצעי להפרחת השירים, והכלבים לבד מציפורים רבות המתעופפות בין דפי הספר מרושעת" (עמ' .)20 דלת פתוחה - .") הקשבה לו. הקשבה שהופיעה, למשל, בהזר ואשת כשלעצמו לא יולד ידיעה של כאב הזולת, אלא בקרח) /יולד את ידיעת כאב הזולת." ובכן, היופי צבירתו החומק: לעתים קישוש זרדים של ציפור אלא עצם המילה: "מסתורין/: מדוע היופי (וזיכרון והיופי, שוב היופי - לא זה הנוצר בעבודת משורר, החול בדמות קבצנית ברכבת התחתית בלונדון, באופן משכנע, ששילב בין אתי לאסתטי. בשיר האחר כמו העולם גדול יותר מכפי הרצוי לנו/ ואין המגיעים מדרום/ מעוררים חוסר נוחות בצבעם גדולה אדומה ומשבשת/ מי יתן מחסה לאנשים לילות שנגוזו בהם סולמות ומלאכים/ ועייפות ולחם שעבורם לא שילמנו/! אבל יש לנו בעיקר רוצים להרגיש את כיסינו תפוחים מעודף על חלב "הפליטים מבקשים מחסה והעיר מהססת/ היינו המבטא אמפתיה לפליטים, זה קורה גם בספר הזה: כל, ה"מעוררים חוסר נוחות בצבעם" (וזה נכון, לא ימינו, כעייפים, חשים אשמה מול מהגרים חסרי תיאור התל־אביבים בישראל האפרטהיידית של עיניים מתות נדהמות של אב." יפה הישירות של נודע/ החוזר ומקיש בדלת מביא פעם ילד ופעם אנו רוצים להיטרד אנו כבר כה מוטרדים מהלא- בספר כישרון השירה של אס; אלא שהספר ברובו ובכן, חרף ההתפנקות הארס־פואטית מבצבץ תקין פוליטית אבל אמיתי, למרבה הצער.) וחבל. היופי הוא לא משחק מילים להתכרבל בו טובל במוזה ובעוד מוזה במקום השראה אמיתית, כנגד פחד ומוות. יובל גלעד עוד מעט תגיח סערה ספרי 'עיתון '77 ,2016 46 עמ' רחל פורמן אלבז: כציפור בודד על גג, ב"ציפורים המנקרות" בחפשן מזון לצד "איש הנובעת מ"שקט מתוח" אשר נוצר מהתבוננות אותה באנרגיה הדרושה לשם הכתיבה - כתיבה במרכז יצירתה. ההמתנה לבוא הסערה ממלאת את קווי המתאר של החוויה הרגשית העומדת כותבת רחל פורמן אלבז בספרה החדש, ומסמנת "עוד מעט תגיע סערה/ ואני ממתינה לבואה" לסערה שעשויה לבשר את לידת השיר. כאשר היא כציפורים ושולה כמו האיש הקשיש, ממתינה נמצאת המשוררת "ומלקטת מראות" - מנקרת באמצעות איסוף בקבוקים ריקים. בין שני אלו ציפורים לפיכחון קודר של אדם המנסה לשרוד המערבבים בין שמים לארץ, בין תום מעופן של שולה בקבוקים למחזור" (עמ' .)9 אלו חומרים קשיש מכתת רגליו אל עבר פח האשפה/ פונה לעורך כתב עת ומוסרת לו ציפור פצועה, בעל ערך כספי זעום "בגלל פציעתה." בהנחה אותה בהתייחסו לציפור שנמסרת לו כאל רכוש "ציפור מקומה בטבע," אך הוא נאלץ לאכזב היא מבקשת ממנו: "אל תכלא אותה" ומסבירה: 7 2016 מאי-אפריל ״תהרגי אותי למה, חשבתי שאת מתה״ יכולה לנחמו ולעתים אף מטרידה בזיכרונות שהיא מעבר לכך, לדעת ששמחתם של אחרים לא תמיד מעוררת בו, בתחושת המחסור שהיא מעוררת. השעון המעורר של המלנכוליה ַה ְּׁש ֵכ ִנים/. ֶׁשל ַב ֶּפ ְנ ְט ָהאּוס ִׁשּמּוִרים/. אֹוְר ִחים " ֵליל מיה טבת דיין: ויהי ערב, ויהי תוהו, ָצ ַעק/ ִמ ֶׁשהּו ַחּלֹון/. ִנ ְפ ַּתח ִל ְפנֹות ּבֹ ֶקר/ ִּב ְׁש ַּת ִים רון גרא: וכמו אותו כוכב באותה מסילה, 'עמ 97 ,2015 פרדס הוצאת ֵיְרדּו ְּב ָׁשלֹׁש ָצ ַעק/'? ָׁש ַאל/: ' ִמי ִמ ֶׁשהּו /'!ֶקט ֶׁש ' הוצאת צבעונים ,2015 116 עמ' בבלוג שלו, בשם "הומו סאפיינס," טוען גיל ֵׁש ָנה/ ְל ָׁשלֹׁש ִּב ְצ ָע ֵדי/ ַק ְל ַּגס/ ַּב ַּמְדֵרגֹות/. 'עֹוד ַּכּדּור ָׁשעֹות' '(ליל שימורים,' עמ' .)49 פחד נסתר יש בשירי ספרו החדש של רון גרא, גרינגרוז, ד"ר לאנתרופולוגיה אבולוציונית, שכל אבל הרוב מעדיפים לא לדבר על הנושא ולא אדם מתמודד במהלך חייו עם מוות של אדם קרוב, חולשה, של כעס. כעס על אנשים, על החיים, כעס מטעה וסוחפת, מדרדרת אבל קיימת. נחמה של לא פעם גם בייאוש יש נחמה מסוימת, נחמה והוא מטייל בין השירים, רואה חולי אפשרי ורואה זקנה כמו שרואה מוות שמודחק בכולנו, ומובהר שהמוות אינו בגדר אפשרות אלא יעד מובטח. לעסוק בו בצורה ישירה. מוות כזה נתפס כעניין גם על הבורא שהביא את האדם לפגוש בצורה זו ָנ ֹו ָגה ְקרֹו ָבה ּוְרחֹו ָקה/. ַא ֲה ָב ִתי/ ָה ְי ָתה " ְּפָרזֹות פרטי או כחולשה שאין לחשוף בפומבי, והפחד את עצמו. גבר שלבו אינו עמו. ואם הוא עמו הרי ְטִר ָּיה/ ֶּפ ַצע ְו ַחּבּוָרה ּו ַמ ָּכה ַה ַּמ ִים/. ְּפ ֵני ַעל ְּכ ֶק ֶצף ממנו גורם לרבים להדחיק את תחושותיהם. שהוא נעול ומסוגר בתוכו. ְלֹלא ֲאֻר ָּכה/ ִמ ְק ָלט ּו ְצִרי/. חֹוֶר ֶקת/ ֶנ ֱא ֶנ ֶקת/ רּו ַח ּתֹו ָעה ספרה של מיה טבת דיין ְּכ ָנ ִזיר/ ְו ֵיׁש ַּכ ַּפ ִים ַא ֵחר סֹו ֵפק ֲע ָג ִבים/ " ֶּג ֶבר חֹו ֵמד (מתוך 'אהבה כרונית,' עמ' )9 ויהי ערב, ויהי תוהו הוא ִמ ִּפּתּו ָליו ֶׁש ָע ַיף ִמי ֶׁש ָּקם יֹום יֹום ֶאל ַע ְצ ֹו/ ְו ֵיׁש ִמי נראה שהפחדים המובעים בעמוד הפייסבוק של את קערת האובדן; תחילתו ניסיון אמיץ להפוך על פיה ַּד ְלּתֹו" '(מסילות הזמן,' עמ' ֶאת ַה ְּמֻר ִּבים/ ְונֹו ֵעל .)81 בשירים יכלו להיות פחותים האהבה. ואילו היה החיבוק בהרבה אילו היתה קיימת ולספר במה שהיה/ כבסיפור ולשם כך ]...[" יש להרבות המשוררת והמשכו בספר זה. יציאת מצרים." חשוכת מרפא. זיכרון זה הכותבת בגיל צעיר ממחלה באובדן עקב מות אמה של שירי הספר עוסקים בזיכרון, אנחנו רגילים לדבר על הלומי מלחמה, על הלומי ברגבים לחים שלא מביאים להם חום. לא מביאים עליה ומאבדים את יציבותם, והלילה חובק אותם נעה מתחת לרגליהם; כל אותם שאמורים להתייצב בדידות, והלומי מלנכוליה, והלומי ערגה שהאדמה איבה והנה, הרי שלפנינו גם הלומי אובדן, והלומי " ַּב ֵּלילֹות ְּכ ֶׁש ָה ֲא ָד ָמה נֹו ֶפ ֶלת/ ֶאל ַה ְּב ִדידּות/ יֹו ְצ ִאים חום גם ירכיה של אשה זרה, שחומה נקנה בכסף: האוהב בבחינת קיים וזמין החיים נעדרי בדידות ונעדרי ולא מחסור מוחשי. ואילו היו להם; שהיעדרותם נעשית ואובדנם של אחרים יקרים חוששים ממנו, אובדן עצמם על האובדן שאלה החיים עוגמה במחשבה על סופם. מתחיל את חייו כעובר של ַה ְּפסֹ ֶלת/ ֵּבי ַצת ִּב ְנגֹוהֹות ַהּבֹו ְד ִדים ּו ַמ ִּבי ִטים/ מוחשית פי כמה בהיות האדם מוות, נולד, מתפתח בצער ְמַרְו ִחים ַע ְצ ָמם ְּב ֵיאּוׁש/ב ְּ ֻפְר ָקן ִמ ְז ַּד ֵּמן/. ַה ֵּלב ָאטּום/ לבדו, לכוד ברשת השדים רב, הופך לחלק מהמשפחה, לחלק מהכותבת, ִחּיּוְך ָרעּו ַע/ ִא ָּתם/ ַהּמֹ ַח ּפֹו ֵעם/. חֹו ְזִרים ְונֹו ְׂש ִאים שמחוללים בו ומהרסים את תוכו. שאינה חוששת לשתף את הקורא בתהליך גידולו, האם, ומנהלת איתה דיאלוגים ריאליסטיים כמעט לעתים קרובות הבת מסרבת להכיר במותה של העצמתו וחשיפת החולשות הכרוכות בכך. יום־יומיים: "ואם בלילה תגיעי/ מעולם המתים/ ָעטּור ָּדם" '(חיוך רעוע,' עמ' .)33 מצבים שגרם אולי בשוגג? אין לדעת. אך ביותר האם הוא מכה על חטא שחטא? האם הוא מצר על משיר אחד ניכרים הכעס השוכן בלב, וגם הגעגוע, והתקווה. אנה הלכה האהבה, לאן הלכו החום והביטחון ולאן זוהי הכרזת המחבר מיד בתחילת הספר - ואנה־ מדוע נמוגה ואיך נמוגה האהבה מחייו? הקורא נעלמה השייכות שמעניקה את מסגרתו של הקיום. שואל והמחבר לא נותר חייב: וכולנו ישנים/ רק אל תתהלכי בדממה/ העירי ְלׁשֹונֹות ִמ ִּל ְּבָך/ ֶה ָח ֵמץ ֶאת/ ֶׁש ְּת ַב ֲעִרי ַא ֲחֵרי "אּו ַלי ַה ְּקבּוָרה ְל ַה ִּכיר/ זֹו ֵהי ַט ְב ִּתי ָה ַא ֲה ָבה ֶׁש ֶאת ְמ ַא ַחר אותנו בבקשה/. כל לילה/ אנחנו משאירים לך/ ַמ ְמ ִּתי ָנה/ ֲא ִבי ִבית ַאט/ ְורּו ַח ַאט ִּתְד ַע ְכ ָנה/ ָה ֵאׁש ֶׁשל ּגּו ִפי/ ַה ְנ ִתיבֹות ֶה ָח ָדׁש/ ּו ֵבית ֶה ָע ְל ִמין ְּב ֵבית מפתח/ במקום הסודי/ מחוץ לדלת". ְמ ַפ ֶי ֶסת סֹוף סֹוף ִּת ָּכ ֵנס" '(ביעור חמץ,' עמ' )62 ַה ַּג ִּנים/ ְּפִריחֹות ֶאל ִּב ְׁש ַנ ִים ֵא ֵצא ְּכ ָבר ֹלא ְמ ֻפ ָּיח/ כאילו אמיתית עם סבתא. בלילה מצמידה הבת ומשחק של ילדות בטלפון צעצוע הופך לשיחה הסירוב לקבל את המוות עובר גם לבנותיה, ביקום מקביל שיחה טריוויאלית למדי על הכנות השיר המצוין 'פסח,' שבו האם והבת מנהלות על היותה של הדמות המתה ממשית כל כך, יעיד את שפופרת הפלסטיק אל אוזנה וממתינה למענה. אפורים. וגם כאשר עולה האור - יש שהוא מבהיר בעקבותיו, אלא רק כביש מתמשך שבסופו שמים שירים שונים, אך לא מצאתי קו של שמחה ללכת בינתיים זו המלנכוליה שבאה לשלוט בו. בספר אביא כאן שיר אחד המנסה עם זאת לקלוט לעין הרואה את הרע. אופטימיות של רגע: ְוֹלא ֵא ֵׁשב ַּת ַחת ֵע ִצים ַע ִּתי ִקים/ ִל ְנכֹ ַח ַה ְּד ָׁש ִאים ּו ְפ ֵני ַה ָּׁש ַמ ִים/ ַה ִּמ ְת ַח ְּד ִׁשים" '(כבר לא,' עמ' .)14 שורות יפות, ספוגות אירוניה עצובה. סוף הניגון מאוד לבנייה מחדש. ובהיות המשורר לבדו, חדיר מה שנבנה רגשית במשך שנים אבד, והוא קשה שהיה לאשה שאיתו הותיר אותו בודד ומתגעגע. ושביר, פולשת מפלצת המלנכוליה: לארוחת הפסח, ונזכרות בחג של השנה שעברה. ֶׁשל חֹול/ צֹוְרבֹות ֹות ְּפ ָט ְל ַמ ְסלּולֹו/ ָׁשב " ַק ִיץ "לּו ָי ַד ְע ִּתי ַעל ַה ֵּמ ַל ְנּכֹו ְל ָיה/ ַהּׁשֹו ֶכ ֶנת ְּכ ָׁשעֹון ְמעֹוֵרר/ לקראת הסוף נזכרת הבת שהיא צריכה להספיק ָׁש ַד ִים/ ׁשֹוֵרק ְּב ָכל ּכֹחֹו/. ִּתינֹוקֹות ַר ְג ַל ִים/ ָּכחֹל נֹו ֵגס ִמ ְסְּדרֹונֹות/ ַה ְמ ָּת ָנה ִּב ְׁש ִבי ַה ִּצ ִּפּיֹות/ ְו ַהּגּוף ְו ַה ֵּלילֹות לעבור בסופר, כי עדיין לא קנתה לאם מתנה, ֹּכחֹו/ ָׁשב ְּב ָכל ְמ ַצ ְח ְק ִקים ַּב ַּמ ִים/. ַק ִיץ ֵׁש ָנה/ ְס ּו ֵקי ַּת ְפ ִסיק ַהּמֹו ֵעד/ ִק ְצַרת ְו ֶׁש ָה ֶעְר ָּגה ַא ֵחר/, ְלעֹו ָלם וחותמת, יש לציין שדי בהומור, וגם זאת דרך ַל ֵּמי ָתִרים/ ֲא ֶׁשר ַה ִּׁשיִרים ַרק ַה ְז ֻה ִּבים/. ָּב ֲע ִגי ַליו ְל ִהָּו ֵלד/ ָה ִיי ִתי ּבֹו ֵחר ָי ַד ְע ִּתי/ ֶהְר ֵּגל. / לּו ִל ְהיֹות להתמודד: "כי ביקום מקביל ליקום המקביל הזה הֹו ְל ִכים ּו ַמ ְז ִקי ִנים ֵּבי ְנ ַת ִים" '(קיץ,' עמ' .)55 ִר ְג ִעי ְלאֹו ָתם ַה ִּד ְמּדּו ִמים/ ֶׁש ֵּבין ֲהפּוגֹות ְלאֹו ָתן (שבו הן מנהלות את השיחה,) תהרגי אותי למה, דומה כי יש נחמה פורתא בשיר הזה שהבאתי ַה ַּכ ַּבאי/ ֲא ִני ָה ִיי ִתי ִאם ַּגם ַּב ֶּדֶרְך/. ֶׁש ָּצ ְנחּו ֲא ָהבֹות חשבתי שאת מתה". המוות נמצא בכל מקום: על המדרגות הנעות בשדה התעופה, בארוחת השבת, בטיול משפחתי, אחרים. והנה שורות השיר היפהפה 'סתו,' בעמ' של יום של קיץ עטוף אור ומנסה לשמוח למען לסיום הרשימה. כי סוף סוף קם אדם אל בוקרו ֶׁשל פּו ַגת ַח ַּיי"" (מתוך 'כבאי,' עמ' .)85 מי שצופה אל האחרים, מנסה להיות ניזון מרצון ומה עושה אדם שאין לו מ ֶשל עצמו? הוא נעשה הוא לא מרפה גם בחלומות: "אני הלו ַמת ֹותְך/ ִמ ְּק ָמ ָטיו/, ָהעֹור ֶאת ְמ ַי ֵּׁשר ְּב ַכּפֹות ָי ָדיו ׁש ִא " .58 החיים של אחרים. לעתים מצוקתם מוסיפה על כהלו ֵמי קרבות המתהלכים במציאות/ ורואים בה כאשר כוח הדמיון אינו מספיק על מנת להחזיר מלחמה/, אני הלו ַמת מותך". ֲע ָנ ִנים ְקִריִרים ּבֹו ִהים ַא ֲחָריו". נראה שאדם יכול ואמור, לאחר הכל, למשות עצמו מתוך משקעיו. מצוקתו, כאשר הוא נוכח שצרתם של רבים בכל זאת אינה גם לא רבע של נחמתו. אף מפליא, יוסף כהן אלרן 388 גליון 8 בגלל השימוש שלנו בה. ודמיון שמהאגדות לממשות המילה יכולה גם להפוך חלום וכאן בשיר היא אף יותר מזה, חדות הזיכרון של האם? הפחד מכך חוזר בשיר שחדות אחרת אבדה גם היא; חדות המחשבה או להכין ארוחות המזינות, הנה הוא קהה ומזכיר ללא כותרת (עמוד :)11 תפקידים היא יולדת את האם המתה מחדש, היא נחושה לגייס את כל כוחותיה הפיזיים, ובהיפוך בזרועותיה ולבכות אינה ניתנת למימוש, היא את האם לחיים והכמיהה כילדה להתעורר בחיים. ְמ ַא ֶּב ֶדת ְּכ ָבר ַא ְּת ֲא ִפיּלּו ְי ָקָרה/, ִא ָּמא ִלי, " ִס ְל ִחי הלביאה שמחלצת את גורה מלהבות האש: "אני ועלי לבחור מתוך מכמני ׁשּוָרה/ ַו ֲא ִני ְמִרי ָחה ֶאת ַה ָּמֶות ְמ ַׁש ְחֵרר ָלְך/ לּו ָל ָאה רו ָצה ללדת אותך בזעקה מבין רג ַלי, ....אני רוצה השירים על המילים, וקשה ְׁש ַּת ִים/. ְל ַח ִּיים". אֹו לקפוץ לאש בצעקה/ ולמשות אותְך משם, בי ַדי." של אמא" כדי לחתוך בעדינות לבחור, נדרש אזמל או "סכין במשפחה, שגם אליה היא מתייחסת ביותר משיר מכאן לוקחת אותנו המשוררת אל צלע אחרת גם חיים חדשים בארץ אחרת כאפשרות של בריחה, התרעננות, שכחה אינם מביאים מרפא, ולא לפגוע בשיר שלא נבחר. ִעם ָנ ַד ְדנּו ְל ֶח ֶדר אחד, הבת. עמוד :24 " ֵמ ֶח ֶדר או כדברי המשוררת אינם הופכים את המרחק ושוב שיר ללא כותרת (עמוד ֶׁש ִּלי, ַּבת ֳאָר ִנים/. ִניחֹו ַח ַּב ְּס ִדי ִנים ַה ֵּׁש ָנה/, ִה ְׁש ַאְר ְּת להגיוני: "אין לי במקום הזה/. עבר, לא עתיד/. רק :)61 ִל ְצמֹ ַח / ְמ ַמ ֳהִרים ָה ֵע ִצים ֶא ְצ ֵלְך ִלי/, ַח ִּכי ַי ְל ָּדה, געגועי נרשמים ַּב ָּׁש ַמ ִים/ בצעקות רמות". או בשיר ֶצ ֶמד סּו ִסים ַּגם " ֶה ְחַר ְׁש ִּתי/, ֶׁשַרק ִי ְה ֶיה ִלי ּכֹ ַח/ ְל ָהִרי ַח ִא ָּתְך ֲע ָנ ִנים". אחר - גם יפי הטבע אינו מצליח לכסות על הצער: ְל ִמ ִּלים/. ִלְר ֹּתם ֶׁש ִּב ַק ְׁש ִּתי ַמה ָל ֵׂשאת / ֹלא ַי ְצ ִלי ַח "לבי אילם מגעגועים/ גם מול ההרים המלבינים ְּכ ֹו ִנ ְׁש ָּברֹות ַהּזֹאת/ אֹו ִתּיֹות ַה ְּטָר ִׁשים ַא ְד ַמת ַעל התמונה מוחשית: לילות לבנים שבהם התינוקת בקצותיהם/ ומול המים הירוקים ְּכ ַמְראֹות." ַּג ְל ַּג ִּלים/. ָאז ַסע ְו ַקח ֶאת ַה ּ ְׁש ִתיקֹות/, ֲא ִני ֶא ְׁשמֹר ֵּבין איננה רגועה, השינה ממנה והלאה, והאם מנסה ָּבט בקופסה ריקה/ אני/ לאחר וגם: "גפרור/ נ ֶׁש ִמ ְת ַא ְּפקֹות". ַה ֵחְך ַל ָּלׁשֹון / ְּפרּוסֹות ִמ ִּלים אולי להרגיע ולוקחת אותה אל מיטתה. ריחה של התינוקת משכר ובין הסדינים מרחף ריח נפלא בכל הדפים. הספר מאפשר לנו לפתוח בזהירות מותְך". הרגשת הבדידות מהדהדת עצמה לאיבוד המשוררת מתלבטת בבחירת המילה מבין המון חוברו זמן רב, והן כטרשים. כך יש להפיק משהו לנסות ולהדביק את המילים שאותיותיהן לא למי שלא יכלו לדבר אלא לרתום סוסים, כדי אמא אדמה בעצמה, אלא גם המילים שהיו זרות צורך לפעול מול אדמת הטרשים - לא רק מול המילים. ויש בשיר מניחוח העבר, כאשר היה של התינוקת. וכבר האם מאחור, מבקשת מהבת של אורנים, המביאים אותנו אל הצמיחה הנחפזת לחכות לה, אבל יודעת שלעולם כבר לא תשיג, על 'שיר אהבה,' שרק לאחריה, בדרך הטבע, באה נראה שנחפזתי גם כן, שאם לא כן הייתי מתעכבת כך דרכו של הטבע. הבת '(שיר אהבה,' עמוד :)48 את קופסת הגפרורים ולהוסיף אחד משלנו לגפרור שנחבט עד כה לבדו. שלמה בן־בסה גם מהאותיות, שהן לא קלות, הן נשברות, לכן ִמ ְּפ ֵני ַר ַעׁש ַה ַּב ִית/ ֶאת ְל ַב ֵּט ַח ֶׁשֹּלא ָּד ַא ְגנּו/ " ָנכֹון השתיקות. והשתיקות של מי הן? של המשוררת שהיא מצויה בו. אלא שכאן אני מבקשת להביא להעבירן לשפת עבר במפעל התרגום הגדול וכל אותן מילים, ולא רק בשפת עבר, שהיא חייבת העומדת מול הקושי הזה. ּו ְזָר ִמים/ ֲא ָבל ִה ַּנ ְח ָּת ַר ֶּק ֶפת ְוֻר ָּדה/ ַעל ַחּלֹון ְנ ֻק ָּדה/ ֶׁשל ֵחן ְו ֶח ֶסד ְו ֶׁשל ַר ֲח ִמים". והנה בעמוד הבא שיר המשלים מסגרת של בית :)49 'עמ ,'תירס'( :ומשפחה מילה היא רק דלעת ניצה פלד: הסכין של אמי, הוצאת פרדס 'עמ 103 ,2015 רק טעימה מן השירים שבספר הזה ואולי אפשר ָּכְך ַא ַחר ְּגדֹולֹות, ֲא ָהבֹות ִק ְל ֵחי ְמ ַגְר ֵּגר " ַה ְּז ַמן זהו ספר השירים הרביעי של המשוררת, שלמען לסכם בשיר 'בית,' עמוד :42 ַמ ְצ ִהי ִבים/. ָאז ְי ָל ִדים ְג ֵד ִלים ַעל ַמ ָּצ ִעים ִנ ָּד ִפים/ ְּכ ֹו הגלוי נאות אציין את חברותנו; ומשום כך יש ַא ַחת, ְמכּו ָלה ְּתכּו ַלת ְׁש ָבִרים ּו ֵפרּוִרים/ " ְס ָפִרים, ַׁש ֶּמ ֶנת ַעל ְּכ ֹו ֶׁש ְּתלּו ִיים ָּברּו ַח/. ַס ְביֹון/ ֶשֹל ְזָר ִעים לצפות לדעה משוחדת לאהבה את השירים. בעיני ַׁש ֶּל ֶכת ָי ֵבׁש/ ֹּפה ְל ָי ִדי/ ֲע ֵלה ַּב ִית/. ַעל ָהִר ְצ ָּפה ְמ ִחית/ ַּתּפּו ֵחי ֲא ָד ָמה". רוחי הספר מחולק לשלוש חטיבות עיקריות, אשר ְו ִלְראֹות/ אֹו ִתי ְמׁשֹוֶרֶרת". . :37 האם, בן הזוג, הילדים. השנייה: המילים והשפה. ָלבֹוא ְלָך ִּדּמּוי/, ּתּו ַכל ֲא ִני ּׁשֹו ֶמֶרת, / ִאם ֶזה ִנ ְׁש ָמע מכאן אעבור אל המילה, בשיר ללא כותרת, עמוד " ִמ ָּלה ִהיא ַרק ְּד ַל ַעת/. ַּגְר ִעי ִנים ְל ִפּצּו ַח ְק ִל ָּפה ָק ָׁשה/. הן משורשות ומתגלגלות זו בזו. האחת המשפחה, השלישית: מאחדת את כל אלה - המשוררת. ר׳ מיפו ַמ ֵּס ָכה אֹו ְּכ ִלי ַה ָּק ָׁשה. / ָמזֹון, ִמ ָּלה ִהיא ַרק ְּד ַל ַעת/. כל אלה משתרגים ומביאים לפנינו את רוחה של ִמ ָּלה ִהיא ַרק ְּד ַל ַעת/. ַעד ֲחצֹות ִהיא ִנְר ֶּת ֶמת ְל ַמ ֵּלא המשוררת. להלן, השיר בעמ' ,8 ששם הספר הנו ספרה של ר' מיפו שלוש הגבירות עומד לראות אור. ׁשה". ַּב ָק ִה ְת ַּג ְל ֵּגל ִא ִּמי/ ֶׁשל שורת הפתיחה שלו: " ַה ַּס ִּכין המילה עבור הכותבת היא עמוד יכין ובעז, שעליו ֶׁש ִא ְּב ָדה ֶאת ַה ַחּדּות". ָׁש ִנים ַא ֲחֵרי/ ָל ַא ְׁש ָּפה/ שהיא בעצם לא ישות פיזית, אבל הופכת לכזו נשענים החיים. הכותבת מנסה לבחון את המילה חפץ יומיומי ממטבחה הגשמי של האם נמצא באשפה ואין חפץ בו עוד. חפץ שבלעדיו אי־אפשר 9 2016 מאי-אפריל צביקה שטרנפלד - הפינה ״צריך לירות במשורר״ רפאל וויאצ'ק: אהובתו של התלוי, מפולנית: יונתן ברקאי, הוצאת אבן חושן ,2015 80 עמ' שירה, ולתרגמם לעברית - היא מעשה שלכאורה אינו חורג ממלאכתו של שיריו של וויאצ'ק הצעיר - שיצירותיו ראו אור בפולנית בארבעה ספרי שלושה ניסיונות התאבדות כושלים. בחירתו של ברקאי ללקט ממבחר לתוכה בלהט טירופו, שכרותו ועלומיו, שגדע בבליעת כדורים לאחר החדשה, והותירה מלאת געגוע אל התבלינים הפואטיים והגסויות שבזק ספרותי בן שש שנים, האחרונות בחייו, כבש וויאצ'ק את השירה הפולנית ביותר שידעה אירופה, בשנת ,1945 והתאבד בחלוף כ"ו שנים בלבד. בבליץ ,)Wiącek( שהגיח לאוויר העולם כהבזק אור מסנוור בתום התקופה האפלה השמונים לשיריו של המשורר הפולני בן המאה הקודמת, רפאל וויאצ'ק קשה להישאר אדיש או ציני נוכח תרגומו של המשורר יונתן ברקאי בן הפנים הרבות והססגוניות בשירת וויאצ'ק ובחירה בשירים דמותו של המשורר הפולני על רבדיה ונפתוליה; הדגשת אבן־חושן ,)2015( שירים אשר משותפת לכולם חשיפת שזכה לשם הנפלא והמקורי אהובתו של התלוי, בהוצאת ברם, בבוחרו (בתבונה רבה, לדעתי,) לכנס בספר אחד מתרגם המבקש לחשוף את בני עמו לשירת עמים זרים. - בדרך זו, מצליח ברקאי ב־76 עמודים לחשוף בפני תוך התמקדות בהכרה מצדו לנוכחות המוות הצפוי לבוא שברובם ניכרים בבהירות אובדנותו וכאבו של המשורר, וויאצ'ק, אינה עלמה פולנייה שתינה עמה אהבים באחד אפשר שאהובתו של התלוי כפי שעולה משיריו של הקורא הישראלי עושר צורני, רעיוני וביוגרפי גדול. שאיתה הוא מגיע בינות השורות לאינטימיות ובפניה הוא מלילות שכרותו, אלא דווקא ה־Poezja - השירה, חושף את הגותו ואת מחשבותיו הכמוסות. בשיר הארס־ המילה שירה (נ)' כדי להדגיש שהשיר הוא תולדה של כאב, וכי מכאב ודם פורטי 'האם שיר יכול שלא להיות אשה' משתמש המשורר בכינוי המין של מבקש ממושא אהבתו לחלום, ומחלומותיה יגזור של וויאצ'ק. זהו פן רך ושברירי שבו המשורר שירים המגלים פן אחר באישיותו המסוכסכת השירים נוטפים ארס והרס כלפי נשים, יש גם המשורר בפניה: "למענך אני כותב אהבה/ אני עד שתרצה לשוב (עמ' .)22 בשיר אחר מצהיר להכות, למען יחדור אליו ש ֶכל; וללכת למען יחכה שמלת כלולות ולדבר, ומדבריה לעצב עגילים, טיפת דם, / ואיפה לשונך/ שתשכך את הכאב"... שאת היא הציפור שלה...מן השפתיים נוטפת ללא שם/, חיה חסרת שינה...אני בשר התפילה/ .)56 'עמ( רוב חציו ויתר האמל"ח ההרסני מכוונים - כמו מכוון את חצי התרעלה רק כלפי נשים. למעשה הקורא המעמיק לבטח יבחין כי וויאצ'ק אינו את כלל האפשרויות שבמסגרתן יתממש המוות טכני, כרונולוגי וגיאוגרפי של יום מותו, חושף עצמך מיד," וויאצ'ק אף בונה עבור הקורא מפרט בסוגריים, כי עם פתיח שיר כזה, "מוטב לתלות במילה אחת בלבד - "מוות," ומוסיף הערה 'התחלת שיר' (עמ' )27 הוא בוחר להשתמש השיר כי "צריך לירות במשורר"' בשיר שכותרתו כך לדוגמה, בעמ' ,43 המשורר טוען בכותרת בחייו גם בשירתו - ליעד אחר לגמרי, הוא עצמו. בעצמי/ הצלקת אחרי הגידול באמת מגעילה"... ובשקידה מאשרת...ואני מרשה לך ללעוג וצוחקת אחרת אתה מקלל את אמי/ אני מאזינה בשקידה אני מסכימה איתך ומגישה את הלחי/ בהזדמנות (עמ' .)55 דמות האשה בשיר חותרת נגד עצמה, המייחל למותו ולחבל תלייה שיגאל אותו מייסורי הדכאני ונבעלת בו. וויאצ'ק התלוי, האובדני, זה היא חוסה תחת צלו המיזוגני והאלים של הגבר נגד קיומה, נגד זכותה לכל דבר שהיא זכאית לו. אותה אהובה דמיונית, שהיא כל כולה פרי חלומו משרטט בשיר 'אהובתו של התלוי' את דמותה של פולין הקומוניסטית ומקיומו הדקדנטי לעייפה, וכמיהותיו, רפלקציה של יישותו, של טירופו: "אהובתו של התלוי/מביטה אל תוך עיניו/ משימאס בה. אולם, באותו קובץ, שבו חלקם של את יציר רחמה, לשרוט עצמה בציפורניה ולגווע מתווה עבורה, ואשר בה יהא עליה לכאוב ולקרוע ולחיות באמצעותו - לפי הדרך המורבידית שהוא לבטל את קיומה כדי לזכות באהבתו, להידמות לו חלומו" (עמ' .)19 דומה אפוא כי על אותה אהובה את עצמה/. אהובתו של התלוי/ גוועת בתוך התלוי/ יונקת משדי עצמה/ בציפורניים/ שורטת מתוך כאב/ קורעת את הילד לשניים/. אהובתו של מתבוננת בעצמה...יולדת ולד/ עם פרצוף שחור/... השירה ניזונה, וכך גם האשה: "כמה עמודים נותרו אותו בלילה/, האם הוא יכול שלא להיות אשה"? באוכלו אותי/, השיר שנכתב בבוקר, שהאיכלו שאינם מרוחים עוד בדם רעב/! אבל זה שנוצר, .)40 'עמ( פלטפורמה להתעללות וביזוי הפיגורה הנשית. כך לפריקת תסכוליו וכאביו של המשורר או בשירים רבים בספר השירה ואיבריה הם מושא למשל בשיר 'פזמון המשורר' (עמ' )36 המשורר, האלימות כלפי האשה שוברת שיא: "בבעיטה משום שהוא נמצא עם אמו. בבית הרביעי בשיר את אשתו ואת אמו מפני שהן נשים ואת אביו מכווץ את אגרוף השיר ומכה." בדרך זו הוא מכה המעיד על עצמו "שאינו יודע דבר על אמנות/ כך שהאם תכיר בבנה." בחלקם של השירים המכוונת אל ראש העובר שברחם, פוגע בו, נוכח שורות שהן ספק ביוגרפיות ספק משאלת יעמידו אתכם נבוכים, מזועזעים וחסרי מילים בכלל, הרי ששירים אחדים ובראשם השיר 'נשיות' נגד התפיסה הנאיבית את גוף האשה והנשיות לראותה כשהשחתת הנאה והאסתטי, כמחאה שגם אם לכאורה תבקשו לסנגר עליה ותבקשו האלימות כלפי האשה משולבת במיזוגניה, לב נוסח: "הגבריות מושתתת על הכאת האשה/ 388 גליון 10 חצי לאונרד כהן מאנגלית: יחזקאל נפשי אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו המיוחל: "זה היה יכול לקרות ביום שלישי או כדי לכלות את קיומו, להטיל ספק; לא לשם פיתוח שאלות אלו במהרה מכוונות נגדו ומשמשות לו לגבי קיומו, ממשותו וקיום מושאי אהבתו, אך גם לעצמו להציף את דפי השיר בתהיות אונטולוגיות בן עשרים ומשהו"... (עמ' .)15 אמנם וויאצ'ק מתיר החגורה...אולי על צינור הדוד/, שיכור ללא תקנה אולי בגשם אולי בשעת סערה, /תלה את עצמו על שישי...בצהרי היום או בחצות/ במזג אויר שמשי, ַהּזֹאת. ָּב ִעיר ְמצּו ִיים ֲא ָנ ִׁשים ַּכ ָּמה ֲא ִני ּתֹו ֶהה, החשיבה או למען הגירוי השכלי נוסח דקארט, ַה ְּמרֹ ָה ִטים. ְּב ַח ְדֵרי ֶהם ַח ִּיים אלא במטרה להמית את עצמו: "יש מעקה/ אך ַחּלֹו ִני ִמ ַּב ַעד ַמ ְׁש ִקיף ֲא ִני ַל ְי ָלה, ְּב ִאיׁשֹון ְל ִע ִּתים, אין מדרגות/ יש אני/ אך אני לא קיים"... (עמ' )25 ובשיר אחר: "נועץ בי סיכה/ ומכוון מקדחה/ ִמ ֶּנ ֶגד... ֲא ֶׁשר ַה ִּב ְנ ָי ִנים ַעל לתוך תוכה של הגולגולת/ אבל יתכן כי הכלים ֲא ִני רֹו ֶאה ַחּלֹון, ְל ָכל ִמ ַּב ַעד ִּכי ְל ִה ָּׁש ַבע ֲא ִני ָיכֹול האלה/ מאכזבים/ ואני כבר מת" (עמ' .)10 יונתן ַּב ֲח ָזָרה... ִּבי ִמ ְתּבֹו ְננֹות ֲא ֶׁשר ָּפ ִנים ברקאי, המתרגם, הצליח להעביר בינות הדפים את משאלת הלב העיקרית הניתזת מרבים משירי ִל ְתהֹות, ֶׁשֹּלא ֵאי ֶנ ִּני ָיכֹול ְל ַח ְדִרי, ְּכ ֶׁש ֲא ִני ּפֹו ֶנה ְו ָׁשב ַאְך וויאצ'ק והיא: למות. הגדיל המתרגם לעשות ַה ְּכ ִתי ָבה ְל ֻׁש ְל ַחן ָׁש ִבים ְו ָס ִרים ְּכמֹו ִתי, ִמ ָּכל אֹו ָתם ְּדיֹו ָקנֹות, ַּכ ָּמה כאשר מיקם כבר בדף הראשון (עמ' )4 את השיר ַה ְּכ ָתב. ַעל ֵאּלּו ּו ַמ ֲע ִלים ְּתחּוׁשֹות עצמו ואולי גם את הסובבים) "איפה עץ התלייה הצעיר בעולם, אבוד ותלוש ושואל (כנראה את 'אני הולך ושואל' שבו מתרוצץ העלם הפולני היחיד שיש לו על הבודדים האחרים הוא בכך שהוא יכול להפר את בדידותו ולכתוב עליה הבדידות. הו הבדידות. לאונרד כהן מפרק אותה לחלונות ורואה בכל חלון את עצמו. היתרון שיר. ועל זה הוא כבר אמר בשיר אחר הללויה. שהתשובה ידועה לו וכל שנשאר לו להחליט הוא שלי"? ולאורך השיר, כמו ברוב שיריו, נראה "באיזה צד אפנה אליו את ראשי"? רוני סומק האב, אל קשר בין אדם ליקום הכמיהה של האדם אל הבורא ספירליות המספרות את סיפור המחברת בשירתה אדוות הנזרקת אל המים, כך יוצרת גדול. כמו אדוות שיוצרת אבן להיות חלק מתוך מעגל קוסמי ולקיום: בין השמים לאדמה נמצא ְּכ ַפְר ָּפִרים". '(סוסים דוהרים)' עולמה הפנימי של המחברת, מרגישה ויודעת, את הנטייה את ההימצאות על האדמה היא הנכסף, אל השקט המלא, של ובתודעה זהירה מגביהה אל הרוגע לעלות מעלה היא מצניעה, ניקולא אורבך ברחוב, מצהירה זאת “ואיך אצעד בשקר אני” העולמות, הוצאת גוונים ,2015 80 עמ' נורית רביב אקסלרד: ברווח שבין ּו ִדים " ֲא ִני ֹלא ֹו ֶה ֶבת ְּב ָג ִדים ְצ הסוכך והמגן. היא אינה מפרידה ִמ ְת ַאר ַקֵּוי ֶאת ַה ֹו ְׂש ִפים ִמ ַּדי/ את עצמה מהתנועה הקוסמית את ספר שיריה החדש של נורית רביב אקסלרד ּגּו ִפי/ ַו ֲהֵרי ֲא ִני ֲע ַד ִין ֹלא ָח ַׂש ְפ ִּתי של הטבע, היקום, העולם סביבה. ִּבי ֵמי ָּג ּו ִתי/ פותח השיר 'גלות' ואלה מילותיו: ְּב ֶׁש ֶקר ֶא ְצ ַעד ְו ֵאיך ֹו ִתי/ התנועה הקוסמית הזו היא חלק ֹות/. ְּב ֹום ִמ ְּקִר ִמ ְּל ִח ׁשֹות/ ְּב ַדְר ִּכי/ ִה ְת ַע ַּל ְמ ִּתי ֲא ִני ֲא ִני/. ַמ ְצ ִהיָרה זֹאת ֹוב/ ָּבְר מההתפתחות האישית המניחה את ֵא ַלי/ ָּבא ֶאת ֹולֹו/ ּוא ָׁש ַמ ְע ִּתי ָא ַבד ֹו ִל ּבֹו ְּבַרּכּות ַמ ְח ִלי ִקים ְמ ַעט ְר ָח ִבים/ ְּב ָג ִדים ַמ ֲע ִדי ָפה מקום האדם ביקום כולו. ְמ ָצ ַא ִני". ַמ ְׁש ִאיִרים ַג ְעּגּו ַע/ ַמ ְׁש ִאיִרים ְנ ִׁשי ָמה/ ֶאל ִר ְצ ָּפה/ כבר מכותרת הספר ומהשיר הפותח ניתן לגעת ִמ ְׁש ַּת ָּנה". '(בגדים מעט רחבים)' ַמ ְׁש ִאיִרים ֹו ִתי המוטו של שלושת שערי הספר מתאר תרמיל (תרתי משמע) מסע שנבקע (כמו חציית ים סוף בנושא המרכזי: כמיהה פנימית ארכיטיפית למקור החיים, ליצירה הראשונה, יצירת החיים. השיר הזה (על גב הספר) משרה את רוח זאת אני." אפשר לצעוד אט בעקבותיה ולראות המחברת: "ואיך אצעד בשקר ברחוב, מצהירה לרחב, בין הפרטי אל הרב, בין הקטן לגדול, בין בדיוק במרווחים הללו שבין הדברים. בין הצמוד כיצד היא בודקת בזהירות ובצניעות את מקומה. רובד נוסף, ומעמידה את עצמה כאדם אל מול הנשית שאותה היא מגלה. בספרה זה היא עולה הראשון בקווים עגולים מצטיירת דמותה העדין של המחברת, שזה ספרה השני. בספרה והנפוצים דרכו. כזה הוא המסע בספר השירה בדרך אל הארץ המובטחת) ואת הזרעים הנעים כמיהה עמוקה והודיה עמוקה. וכמו געגוע של געגוע המתקיים ברווח שבין הדברים: בין הפנים בת לאביה, כך הגעגוע של המחברת בספרה. לעלות במדרגות החיפוש, ברווח שבין מציאות בין חילוניות לאמונה. נדמה כי המחברת מנסה והחוץ, בין החומר והרוח, בין המעלה והמטה, היא פוגשת את המציאות החיצונית. . ִמ ִּלים, ֶׁשל ְס ִּפיָר ֹות/ ַא ַחר " ֲא ִני ֹו ֶק ֶבת ֲאנִי ָה ֲא ָד ָמה - / ְּפ ֵני ַעל ְל ַה ֵּלְך ִלי " ְּכ ֶׁש ָּצ ּוף המבוכה לתעוזה, בין אמת אחת פנימית, שבה בריאה גדולה שבה היא מחפשת את מקומה: לחלימה: ִל ְקרֹא ּו ְל ִה ְת ַא ֵּזן/ (אְַך ְמ ַנ ָּסה ְּב ַמ ְע ָּג ִלים/, ָנ ָעה ַהּכֹל ֶׁש ָּב ֶעֶרב - / ַע ְצ ִמי/ ּו ִמ ְת ַנ ֶח ֶמת ֶאת ַמְר ִחי ָקה שרית שמיר ִמ ְס ַּת ְחֶרֶרת".) '(ספירלת מילים)' ֻּכ ָּלם ִי ְת ַע ְּי ּו/ ְו ּו ִפי /,ֹו ֵיָר ַגע/, ַהּיֹום ְי ַמ ֶּצה ֶאת ַע ְצ בספרה זה נעשה מעבר מן הפרטי אל הכללי, ֶאל ּו ִסים ְל ַה ְמִריא/ ַל ֶּנ ֶפׁש ִמ ְּג ָב ִהים/, ִי ֵּתן ַהּפֹו ֵחד מן האדם אל האנושי, באשר להיות אדם הוא ְמַר ֲח ֹות ֶׁשל ַח ִּיים/, ֵּבין ֹו ִתּיֹות ּדֹו ֲהִרים/ ְּב ִמ ְק ָצב 11 2016 מאי-אפריל רגילה, מתקשר כמובן גם לנושא השואה ולכאב שמוותר מראש על אמירת הדברים בדרך מקובלת עוד ב'אחרית דבר,' במסתה המבריקה והמעמיקה להביע את מה שבאמת קרה להם. על כך נאמר התסכול הנורא של חוסר האונים הגמור שלהם הטראומטי של קורבנותיה ושל מי ששרדו - להם כסוכנת נאמנה, המלווה אותה בציות ביצירת פשרה. זוהי הכתיבה של החיים, כתיבה הכפופה והכתיבה כמובן, כממד היחיד שלא ננטש ואין בו של מיכל בן נפתלי, המתרגמת של ספר זה. באף ספר מאלו שציינתי לא לוי, נוטות החסד של ג'ונתן ליטל ועוד, אבל סיפוריה של אידה פינק, הזהו אדם של פרימו חייהם וסבלם של אנשים בשואה, בהם למשל לי לקרוא כמה וכמה ספרים מעולים שמתארים תוך כדי קריאה בספרה של אורנר. בעבר יצא אני רוצה להוסיף עוד גילוי מדהים שמצאתי מארג של מאות פרטים למשמעות. תחושת קיום של אדם שחווה בה. הלשון ביצירתה מגלמת בתוכה כל הזמן, נגועה ועטופה לגמרי חלק אורגני שלה, היא או מול נושא השואה אלא היא למעשה היא אינה מתעמתת עם קיים סגנון דומה לזה של אורנר. ופורטוגל, שעולה ומהדהד שוב בן תקופת האנוסים בספרד היתה טקסט אישי של יהודי האסוציאציה המיידית שלי שואה באופן ישיר. לאחור, ואני מביאה קטע מתוך הוא מתקשר כמה וכמה דורות בסיפור חייה של המספרת; טאחו ונקרע לבושו, אז נחשפו מבושיו המעידים את חייו; לאחר שהילדים שחו כולם יחד בנהר והרחקתו מביתו על ידי הוריו שביקשו להציל כומר כשגילה את יהדותו ואת סיפור הסתרתו בארכיונים. הקטע מתאר חוויית ילדות של אותו בתקופת האינקוויזיציה - סיפור אמיתי שהתגלה )1991 ובו וידוי של כומר, בנו של יהודי מומר ספרו המטלטל של יונתן בן נחום וידוי (זמורה, "חודיו." בהמשך הוא חוזר לביתו ומספר לאמו על יהדותו: "רטהאדו" צעקו הילדים, "מארנו," "חזרתי בחושך אל ביתנו... אמי נטלה אותי בידה את כל הקורות אותו עם חבריו הילדים בשכונה. על גג הבית וצופים. אחד מהם נטל אותי בידו היא קראה לשלושה אנשים שהיו ניצבים בחשכה ושמה אצבע על שפתי להזהירני על השתיקה... ביתנו נותר מאחורי והיתה זו הפעם האחרונה בה והחל פוסע עמי בסמטאות החשוכות של העיר, המרת דת מיהדות לנצרות. ופעם אחת, כשהיא הנאצים לשלטון, היא עוברת מעין חוויה של שמה וזהותה; בגיל חמש באירופה, עם עליית זוג נוצרים, הרחק מביתה, הרחק מהוריה, בשינוי אורנר, והיא סיפור החבאתה בבית כפרי של בני ברומן שלו, התנסות דומה מתוארת בסיפור של עם כל השוני בסגנון הכתיבה שנקט בן נחום ראיתי אותו". סיפורן של שתי המריות." ובעצם לא ניתן למצות היא כותבת בפרק .16 והיא "כמובן לא מיצתה את חומקים מאיתנו לפעמים כמו הזיכרון עצמו," כך ידעה שאי אפשר לחדור לכל המסתורין, שהם טפל בעיניה של המספרת, ובלשונה: "וחוץ מזה של המחברת: "מריה המתה שואלת את החולמת לא התקיימה במציאות הממשית כי אם בחלומה שנים." בקטע ההמשך אנחנו מבינים כי הפגישה הראשונה. ואולי האחרונה. האחת מתה מזה כמה נשים שמעולם לא נפגשו. הן שוחחו ביניהן בפעם בעלת נופך שירי למדי: "אמש, היא ראתה שתי בן אדם. הרומן נפתח בשורה מאוד לא שגרתית, הזאת. הפעם הראשונה היתה לפני עשרים שנה זו הפעם השנייה שמריה הציגה לה את השאלה אם היא זוכרת את החתולה הקטנה שנתנה לה... כשהיא מתעוררת, עולה השאלה: מה עשו שתי כשעדיין היתה בחיים". המריות באותו מקום? כי האחת היתה כשנתנה מחסה לחולמת האחת מריה א,' צעירה ודקת גו לא שמעה מעולם על השנייה. לוקחת בה חלק. בהמשך חוזרות ביוגרפיה משלה, שהמספרת בחייה, ויש לכל אחת מהן ומריה השנייה הופיעה גם כן בביתה ואחרי כן הזדקנה מאוד, שתי הדמויות להופיע בתודעתה, מנסה להבהיר לעצמה את הקשר בחלומה, והיא מוטרדת מהן, והזיכרון של ילדה יהודייה הוא החיים הפנימיים, חיי החלום עיקר עניינו של הרומן אם כן ביניהן. מונח טכני... האם קיימת משום סכנה לשחק כך אחסון הזיכרון. ...אחרי הכל, אחסון אינו אלא של הילדה. ובלשונה, עמ' :55 "אני בעיצומו של כפעולה של אהבה נקלט אחרת לגמרי בזיכרונה מסרו אותה כדי להצילה, אבל מה שנעשה משפחה נוצרית חמה. הוריה הטובים והדואגים שחווה טראומה של נטישה והסתתרות אצל עם הזיכרון"? שהיא בחרה לכתוב אותם והם המרכיבים את רגשותיה ונהפכים לספרות בעצם כתיבתם בצורה ה'חומרים' שעוברים בתוכה מעוררים את אבל אין זו רק פעולת אחסון פשוטה, טכנית. הרומן טיפין טיפין. זהו הצד המאפיין כל כך את כתיבתה של אורנר, 'קיפודית,' שמתדפקת בעיקשות על עיקרון אחד כמו גם בשני ובנוכחי. ולכן כיניתי אותה סופרת שחוזר שוב ושוב גם ברומן הראשון בטרילוגיה, ונתקלות זו בזו ובה. "האין אלה החיים, לשמור על תנועות חייהן של דמויות שונות הנפגשות גדול - חומרי הזיכרון והתודעה, חיי הנפש, החיים שחולפים. הבחירה בסגנון המסוים של להשיג ולתפוס את החיים הממשיים. המרוץ אחרי זה לב העניין, מה שמרתק ומעסיק אותה. המאמץ קשר"? כותבת אורנר. "לשמור קשר עם הממשי," דיבור רומז, חלקי, מתעטף בסוד באופן פרגמנטרי, אחסון הזיכרון נפתלי, הוצאת רסלינג, ושתי ,2015 120 תרגום מצרפתית ואחרית דבר: מיכל בן אסתר אורנר: ביוגרפיה זעירה לחלום, עמ' היו: אוטוביוגרפיה של שום אדם (הקיבוץ הספר שלפנינו הוא השלישי בטרילוגיה, שקודמיו על רקע שואת אירופה, אלא בעיקר בסגנון בנושאיו שעניינם יחסי בת ואם, וזיכרונות ילדות ולמעשה מצטרף אליהם כהמשך טבעי, לא רק המאוחד, )2003 וסוף, והמשך (רסלינג, )2012 אנשים ומקומות, בדרך כלל, והיעדרם של ציוני זאת בגלל ההימנעות של הסופרת מלהזכיר שמות הייחודי שלו, שכבר השוויתי בעבר למפה סתומה; שהם 'קיפודיים' כורכים כל דבר בחזון מרכזי לא רק בין סופרים אלא בכלל בין בני אדם. אלה והשועל מייצגים במהותם הבדל שורשי עקרוני ועל אמנותו כסופר גאון שהוא 'שועלי.' הקיפוד ברלין להשקפתו של טולסטוי על ההיסטוריה לסופרים והוגים. זאת בנוסף להתייחסות של להתחקות אחר משמעותו של הגילום הזה ביחס ומעמיק בעקבות המשפט הציורי־אלגורי ומנסה (בתרגום יעקב שרת, .)1979 במסה זו הוא מפליג ברלין את מסתו הנודעת "הקיפוד והשועל" הקיפוד יודע דבר גדול אחד". כך פותח ישעיהו נמצא כתוב: "דברים הרבה יודע השועל, אך באחת הרשימות של המשורר היווני ארכילוקוס זמן מובהקים. התופעות והנסיבות בחייהם מסתדרות ונכללות חושבים וחשים, עיקרון אוניברסלי אחד שכל אחד, במערכת אחת שבמסגרתה הם מבינים, ולנושאים שונים זה מזה, לפעמים ללא זיקה שהשועל מגלם עיקרון של ריבוי, חתירה למטרות פרוסט, איבסן ואני מוסיפה גם את קפקא. ואילו בתוכו. כאלה הם סופרים כדוסטויבסקי, דנטה, וחוויות, בלא לשאוף להכלילם באיזה חזון פנימי מקיפה רמות שונות במגוון רב של נושאים ביניהם ואפילו סותרים. הגותם פזורה ומפורדת, אחד. כאלה הם פושקין, טולסטוי, שקספיר, בלזק, תוסח ולא תשתהה במה שהוא פחות חשוב ואפילו ובתוכם של האירועים השונים. כך שדעתנו לא משהו עקרוני, איזה חוק או סוד שחבוי מעבר לסגנון המקראי, מאלץ אותנו להתרכז ולחפש בו של אסקטיות נזירית, שמקרב אותו מבחינת הסוגה מציאות. אבל הצמצום הסגנוני הזה, שיש בו טעם שבו הם חיים, הבגדים שהם לובשים ועוד פרטי זה קורה, מתי ולאן הם נוסעים ונדים, מהו הנוף וגם לא פרטים רבים נוספים, כגון היכן בדיוק שמם המלא של האנשים שמאכלסים את הסיפור כאמור, לעולם לא נדע את שמה של הכותבת, את בחרה לכתוב בו כמו בסרט שחור לבן. בעקביות הפרוזה שלה ולצלוח את הסגנון התובעני שהיא ה'קיפודי.' הדימוי הזה יכול לסייע לגשת ליצירת אסתר אורנר לדעתי היא סופרת מן הסוג מונטין, ג'ויס ועוד. הם שועלים. 388 גליון 12 באה לידי ביטוי בשיר 'לכידת הצורר,' הנשען על של הדורות הבאים. היניקה של מוראות השואה תוקף לחריתה של אימי השואה בדמם ובגופם לא נעלם עם מותם של העדים, והשירה נותנת ומוטבע במטען הגנטי, והוא בל ימחה. הזיכרון והניחני בין שדיה של אמי/ שהתנדנדו בקצב לא נרגע הרופא המיילד במבטא גרמני/, כששב הקרון, בתארו את רגע לידתו שלו (עמ' :)26 "עוד תמונה מטאפורית באמצעות סימבול שואה מרכזי, דוברי היידיש ודוברי הלדינו בין שתי קבוצות היהודים שהתקיימו במחנות המוות הרופא המיילד. המתחים באמצעות דמותו של בישראל, המגולמת כאן האשכנזית דוברת הגרמנית הלדינו במגע עם ההגמוניה שהיה לניצולי השואה דוברי באופן חתרני את הקושי הקרון". השיר הזה מסמן שאחרי השואה, במגעים בין משועתקים גם לטראומה וחוסר התקשורת ביניהן, התרבויות, המתקיימים גם בישראל. שהיתה, ללא מסננת, ללא מסכת הדחקה. היא השואה בחיים המתוארים היא נוכחת כפי מעוקרים מתוכן - כך היא מתוארת בשיר 'זיכרון הבא הנטול רגשות־אשם, שעבורו סמלי השואה כקולקטיב: בנערה הגרמנייה, המסמלת את הדור ההתבוננות הסינקדוכית בפרט, ולא בגרמניה בדיוק." ביקורת זו מתקיימת בשירים באמצעות גרמני, זיכרון מוטבע בשצף קצף/ ואותה הצחנה בתום הסיור במחראה המודרנית/ מונבלוק הזיכרון' (עמ' :)21 "במחיר של 1 זלוטי/ ביקרתי הפעורות במחנה ההשמדה, בשיר 'מחראות "המחראה מודרנית," לאחר הסיור במחראות כלפי הרשויות הפולניות הגובות תשלום עבור שמתווה משרד החינוך הישראלי, מכוונת כאן המופנית בדרך כלל כלפי המסעות לפולין האחראים לה. ביקורת נוספת על מסחור השואה, העבר הלא־רחוק/. לבה גאה מאושר.../.המחשבות וחריצות/, נשלחה לאושוויץ/ לבקר קרובים מן מצטיינת בית־ספרית בדיוק וסדר/, סמל למופת מתועש' (עמ' :)14 "גרמנייה כבדת משקל בת /15 לא הניחו, לא הניחו/ אנה פרנק בשוודית, בהתנהלותה העכשווית, ובכך ממחיש כי אין הטובים הראויים לנסוע למחנות השואה) גם דייקנות, סדר, סלקציה (בחירת תלמידי הכיתה השתלם." השיר מזהה את השיטה הגרמנית של מההופעה/ ברייכסטג/ והמחיר של הגמד דווקא משהו שישתלב יפה עם התצלום של המדונה או גמד יהודי ישוב על כיסא נצרים/? היא חיפשה בטורקית או ביפנית/? פוסטר של קטועי רגליים/ בעצמה ברגע האחרון מלדבר בשפת אמה, ובורחת לפתוח איתה בשיחה בגרמנית, היא עוצרת נפגשת בחייל גרמני שמגיע לביתם בכפר ומנסה הסוף חיובי: היא חוזרת לביתה, לאמה, לעמה לאסם או למחסן בבהלה גדולה. הזיכרונות האישיים נשארים כשרטוטי חלום ולזהותה המקורית, ומגיעה ביוזמתה לארץ. עדינים ומרחפים בעדינות וביופי. מאיה בז׳רנו בטורקית או ביפנית”? “אנה פרנק בשוודית, שמואל רפאל: מדריך למבקר בבירקנאו, שירים, הוצאת ספרי 'עיתון ,'77 ,2015 'עמ 44 ספר שיריו של שמואל רפאל, מדריך למבקר שמאלכם המקועקעת." המוטו מאזכר את הברית השירי: "תדבק לשוני לחכי, אם אשכח את הקדשה שהיא גם מוטו לספר השירים ולמעשה בבירקנאו, פותח בהקדשה לאמא ולאבא - האינטימית ביותר בין האדם למרחב, למקום. חיה כממשות, לא כזיכרון מסופר. סיפורי השואה ֶתמה זו תשוב תקנה למטען הגנטי הטבוע בעם. המקום הוא המרחב הגופני המסומן של הוריו, לא סופרו לילדים אלא נחיו ככאלה, כך בשיר שיר מטלטל, הראוי לטעמי להילמד לבחינות ,)33 המובא בין שיריו האחרונים של הקובץ הוא שלא נקטעו, גם בתל אביב. השיר 'שמחה' (עמ' השואה, אלא את חייו הנחיים כרצף של זוועות הסיפור על אודות עבודתו אי שם במחנות של תל אביב;"... האב בשיר זה לא מפסיק את מורה ראוי לבר־מצווה/, ברחובות הדרום הסדוק שערי בירקנאו/, ולקח אותי יד ביד, לחפש לי כממיין חפצי מומתים על רמפת הרכבות/ בואכה 'פשוט' (עמ' :)28 "יום אחד עצר אבא את עבודתו בשואה שהמשיכה להתקיים בבית שברחוב יהודה אותם שירים. השיר מביא בפנינו את חיי היומיום שבהם חוזרים ומדוקלמים בפי הילדים שוב ושוב הבגרות, ובוודאי להישמע בטקסי יום השואה, הביתיים כגון תיבה, אקורדיון, סיר בישול, הופכים שהמחיזו ההורים במהלך היום. חפצי היומיום בסלון הבית הצליח למתן את הצגות השואה של ניצולי השואה מיוון המתאגדים לשיר ולרקוד לקולות שמחה, שירה ומוסיקה מרעידת לב. היחד הצליחו להשתחרר מן האימה ועיבדו את הכאב קול הלדינו, קולם של היהודים הספרדים שלא הלוי בתל אביב. הקול המובא בו הוא קול אחר, תרבותם ושפתם, שתו עם המוות לחיים, והצליחו חתיכה טובה של גבינה בולגרית," הם הנכיחו את בזכות ה"בורקיטיס, קורבאייס, מארוצ'ינוס, וגם לתפאורת שואה חיה וקיימת במרחב הדומסטי. לשרוד, לחיות ממש. נינה פינטו־אבקסיס נינה פינטו־אבקסיס, חוקרת ספרות ופולקלור, מתמחה בחקר סיפורי חיים של דוברי לדינו. דור שני לשואה, שמוראותיה נתקבעו בדמו, ואין ותתגלגל גם בהקשר לדנ"א המוטבע בו, כבן באפשרותו להשתחרר מעול גנטי זה. של החטיבה השנייה, החושפים את עולם הילדות גם את השחרור. אלה השירים האוטוביוגרפיים כואב, בלי הכיסוי המאפשר גם את הצחוק, ובכך לא מעט שירים חשופים המצליחים לגעת בפצע למרות האירוניה העוטפת שירים רבים, ישנם משחק וריאליה, בין מראית עין ואמת, נוכחת גם ומתמשכת. הגלישה בין מציאות ודמיון, בין לבין החיים האמיתיים שנחוו כשואה נמשכת השירה שהיא מערבבת בין חיי המשחק וההדמיה המחישו לילדיהם את העולם שחוו. כוחה של האב והאם היו בתפקידים הראשיים, ובאמצעותם השואה היתה נוכחת במשחקי תפקידים שבהם של רפאל. בשירים אלה ובילדות מתוארת זו, שואה לשובע עכשווי (עמ' :)23 "ואולי להסתתר מקרקרת' המעמיד את הדיכוטומיה בין רעב של ממשית חיה ומתקיימת. כך למשל בשיר 'כשהבטן שבהם הדמות המבקרת חווה את המקום כשואה בסיור בבירקנאו שבשירי החטיבה הראשונה - על הארץ/? או לנגב בטלאי הצהוב"? הגבינה או הריבה, שנלחצו בין ביס לביס/, להפיל מבלי שאיש חי או מת ישים לב/? ואת המיונז או מאחורי אחד הבלוקים ולבלוס במהירות הבזק/ מבטו בכל אשר יפנה. הזיכרון עובר בדם בעורקיו, מנתבות את חייו ומעצבות את נקודת השואה של ההורים ותחושותיהם שכמו עוברות הביקור בבירקנאו מעבד עבור רפאל את חוויות כעדי זיכרון שנלחמו על זיכרון השואה, שואת מטונימיה לדמותם המזוהה עם השואה, דמותם המרחב הגופני המסומן, זרועם המקועקעת, הוא ילידי יוון מסלוניקי ומקורפו, ששרדו את השואה. יהודי הלדינו. רק משורר ומחזאי "(גולגותא" ;2008 "קרקירה" זהו ספר שיריו הראשון של שמואל רפאל, לא מתוך המסע, והמילים המתארות את החוויות של שמואל רפאל, מקבעים בתודעה תמונות בעקבות יהודי הלדינו בשואה. השירים, שיריו זה נכתב בעקבות מסע ראשון לפולין שנערך וחוקר ומתעד של שואת יהודי יוון. ספר שירים המקדם את תהליך התחיותה של שפת הלדינו )2014 אלא דמות מרכזית באקדמיה הישראלית, ומאפשרות לחוות רגשות כאב וצחוק במטוטלת עושות שימוש באירוניה, בסרקזם ובמקבריות, שאינה מותירה מנוחה. רפאל, שנועדו לסמן את מסחור השואה באמצעות כך את לחמה. חצי הביקורת בספר שיריו של פולין ההופכת למדינת תיירות שואה, ומרוויחה הפניית ח ֵצי הביקורת כלפי העולם הגרמני וכלפי למבקר בבירקנאו. השם האירוני מעיד גם על הספר מעיד על עצמו בכותרתו כי הוא מדריך הוא שב ומפנה את כתב האשמה הבלעדי כלפי הרעיון שהצחוק צריך להיות מכוון פנימה, אלא enough? ;suffered רפאל לא מסכין עם הקאמרית - people Jewish the Haven't כפי שנעשה למשל במערכון הידוע של החמישה הומור שחור, לא מופנים אל החברה הישראלית, 13 2016 מאי-אפריל (מיל, אנגלס ועוד) שספריהם נקראים במהלך ישראליות מסוימות, על תיאוריות מן העבר ביקורת אירונית על ספריהן של סופרות יאמרו שלמען עצמן) ובתוך כך משלב גרנות מיני," מתקשטות ומתייפות (הפמיניסטיות עושות כל דבר אפשרי כדי לשמש אובייקט קצת נחרד. ואז מתריס המספר: "שהרי הנשים לסיפוק התשוקה המינית! הקורא משועשע וגם סוף, סרטים והרצאות, וגם בבובות מתנפחות הגברי," וגרמה להתרסקות מטוסים. ההגזמות הביטחון על מנת לנטרל את "השוביניזם נגד שרת החינוך שנטלה על עצמה את תיק בעבודה הגברית. שר בממשלה נענש כי טען העונשין? משום שטען כי יש תועלת פיזית ולמה בכלל הגיע מני, קריין מרשת ב,' למושבת "הטיהור התרבותי" במחנה. הצלה פורתא במשחק כדורגל מאולתר כשהגברים נעשים כילדים נכנעים ומוצאים וההמצאות הללו משעשעות, אבל אט אט, תמה שגם מדווח על התאבדותם של גברים ההיריון, מכאובי הלידה ודרכי ההנקה... אין של האשה בזוגיות ובנישואים, כולל קשיי בהוויה ובקיום הנשי ובתפקידים המסורתיים "המעשי," כלומר בכפיית הגברים להתנסות לשיאו בפרק ז, בתיאורו של החינוך־מחדש הסיוט האבסורדי הזה גובר בפרק ד ומגיע מסמרטוטים, בכל זאת מתעורר קצת סיוט. הנשים (אשתו של המספר, למשל, גזלה את לשוב לשמוע ולראות סרטים על ניצולן של ניצלו אותם ובגדו בהם, ובאי הם נאלצים בעלי משרות גבוהות שנשים תפסו את מקומם, לכת. עתה כאמור המחבר אינו יכול להתאפק לא כל כך משעשעים, ואולי אף מרחיקים המכאובים והסיוטים שעוברים הגברים כבר כל רכושו,) או גברים שנשברה רוחם באי. הנשים הישראלית (בייחוד יוכי ברנדס, ענת בעיקר עם הפמיניזם הצרפתי אך גם עם ספרות ומקדיש מקום נרחב לוויכוחים תיאורטיים, הכל? איך השתחרר? ובכן, פתרון מפתיע נמצא השאלה: איך אותו מני ברק יכול לספר לנו אף שמדובר בבדיון גמור, בהכרח עולה גוב, שולמית גלבוע ואחרות.) לו למחבר, ולא אפרטו כאן. ולסיום, האי הוא "דיסטופיה" מקורית, פולמוסית ורבת המצאות, וגם ספר נועז ואמיץ, כי הפולמוס נעשה בכוח של דמיון ומקוריות מעבר לעמדות האידאולוגיות, יש להודות ובוודאי בקרב הסופרות שהוזכרו בשמן. אבל שהרי יש לשער שיתקבל בפנים זועפות, למהפכה הקומוניסטית שחיסלה קודם כל מתואר המתרחש, הוא איש תקשורת. רמזים המרכזית, מנחם־מני ברק, שמנקודת תצפיתו לנהל פולמוס סביב מהפכה זו. גם הדמות בעלות רקע השכלתי נרחב, שיש באפשרותן החברתיות והשלטוניות, אלא גם הוצגו דמויות רק המהפכה המעמדית־מינית ותוצאותיה החינוך, הממשלה והכנסת. בכך הובלטו לא כשלעצמם,) שכה חשוב לו להשמיעם עד אידאולוגיים ארוכים (גם אם מעניינים בפרקים האחרונים אף נסחף גרנות לוויכוחים את האינטלקטואלים, מצויים בספר לרוב. שאינו משלבם כהלכה בדיאלוגים. גםמצדהעלילהניכרתהתאמהלתכליתהיצירה. כעלילה רבת מתח, כיוון שהאינפורמציה הסיפור בנוי, בעיקר בפרקים הראשונים, הולכת ומתבהרת בהדרגה, לרוב בדיאלוגים לגבי המקום, הזמן ותנאי החיים החריגים, ותוך התרחשות. הולך ומתגלה הלא צפוי, "החינוכי," עד שהוא מגיע לאין נשוא, ואז העלילה בנויה גם על עקרון ההקצנה של הסיוט אף שהתיאור הוא עובדתי, כמו ריאליסטי. תופעות עד אבסורדום, מעוררים האבסורדים יש לציין כי אף שההפתעות נבנות על הבאת מגיע הפתרון המפתיע (הציני ומשעשע כאחת.) ואפילו פרצי צחוק, למרות הקשיחות ואפילו שבמושבת העונשין תדהמה, שעשוע וגיחוך, האכזריות שבהם. מתקנת" גורמת להדחת הגברים ממשרות בעוד שהגברים מוצגים כהיפוכן. "אפליה מתוארות בה ככנועות, חלשות ואמוציונליות פסילת הספרות הקלאסית שום שהנשים לדוגמה, כמה ממאפייני הפמיניזם החדש: בכירות ולמינוי נשים חסרות הכשרה במקומם. מושבת עונשין לגברים משה גרנות: האי, הוצאת מעיין ,2015 'עמ 128 מספרו החדש והמקורי של משה גרנות, שאמור אמנם אשה אנוכי, ובכל זאת נהניתי לא מעט - "דיסטופיה" (שהיא היפוכה של האוטופיה לפי הגדרתו של המחבר עצמו בפתח ספרו היה, אולי, להכעיסני ולו במקצת. שהרי זו - שעניינה להזהיר מפני "מעקשיו של העתיד" הבאה להציג עולם עתידי טוב מן ההווה,) אימים שמלבד העדפת נשים, הוא גורס חינוכם בארץ פמיניסטיות קיצוניות המשיתות משטר בדיוני־דמיוני של חזון בלהות, שבו שולטות ובנחיתותם של הגברים. הספר הוא מימוש התובעות הכרה בעליונות הנשית המהותית כפי שרוצות לעצבו פמיניסטיות קיצוניות, יוונים קשוחים והמדריכות - לסביות מוצהרות או "שיפוץ." הזקיפים והשומרים באי הם הערכים "הנכונה," והם נשלחים לשם "תיקון" עונשין לגברים שלא הפנימו את מערכת מקום נופש, אך כאן נבחר דווקא כמושבת "האי" עצמו הוא אי יווני, שבתודעתנו משמש מחדש של גברים. לעומת זאת ידוע כי כל החשוד בהשקפות וקשוחות. לא ידוע על איש שחזר מן האי לביתו, שינון או בתרגול "מעשי" אכזרי, שבו הופכות שיעורי "התיקון" מתבצעים בכפייה, בסדנאות "פסולות" נשלח לחלק נורא יותר של האי. נטולי עמידה. כך נוצרת סאטירה משעשעת מתחנפים כדי לחמוק מעונש, וכמעט לילדים המחנכות את הגברים לחסרי אונים, מושפלים, ויצירת דמויות "עגולות," עולם פנימי מפותח נתבע מסיפורת כזאת העמקה פסיכולוגית כן מבחנו הוא בעיצוב המיוחד לו. שהרי לא הוא בגדר של ספרות לוחמת, דידקטית, ועל את הישגיו של ספר מסוג זה, שמעצם טבעו נשאלת השאלה כיצד יש לקרוא ולהעריך למדי וחריפה. המימוש המקורי של החזון העתידי המאיים למשהו אחר: כאן אמור הקורא להתפעם מן סמליות או מטאפוריקה מעשירה. כאן נצפה ומשכנע, הסתברות סיבתית מדויקת ומשכנעת, ועקרונותיה התיאורטיים בקיצוניותם, ואפילו החריפה והעוקצנית על הספרות הפמיניסטית מההפתעות הבדיוניות המשעשעות, מהסאטירה (בהגזמה, כמובן,) ולכן מכוח ההמצאה, התייחסות רצינית וחשיבה . מצטרפים לתמיכה תמורת הפרדה בין גברים קריטריונים אלה, אכן הגיע המחבר להישג. ובלוויית חיוך אירוני, ועם זאת, תובע נוספת. ארנה גולן "השמאל החדש" הוא שיוזם ותומך והחרדים של הגבריות ועוד, הכל מלווה בתיאוריות ללא הפרסומות המכוונות ל"תשוקותיה החולניות" גם ערכים של שלום ואהבת אדם. מטיפים נגד הנשיות, את "דם הווסת" והאחווה הנשית, כמו (מלחמות, דם ויזע) ומשבחים את התכונות ובמחנה עצמו מטיפים בסדנאות על הרוע הגברי ונשים באוטובוסים! אינו מסכים עם עמדותיו של המחבר. לפי למשל הדמויות. לא נדרשות כאן מורכבות אנושית ונפשית והעמקה פסיכולוגית במהלך חייהן ועברן, אלא דווקא ייצוגיות וקווי אופי ומעמד ועיסוק בולטים וברורים. וכדי שישרתו את התכלית האידאית כהלכה, בחר גרנות להתמקד בדמויות של אינטלקטואלים מתחומי האקדמיה, התקשורת, המחקר, 388 גליון 14 מה שהיא מפרשת כחוסר ישע, וכך עד שהוא מסרב והיא כתגובה מתחילה להתנכר לו בשל באביה שיחזיר לילד המכה כגמולו, אבל הוא (עמ' )156 שואלת אותו הגננת. הבת מפצירה רוסיה, שיבואו חיילים ויעלימו את הילד"? בשל מוצאו הרוסי. "מה אתה חושב שפה זה בורח מאחריות. בניגוד לכל הסיכויים, דווקא בעינו. לעומת חיים השואף לגדולות, ארקדי פוצע את עצמו עד שכמעט והוא מטיל מום ואלימות, בתחילה בעיקר כלפי עצמו כשהוא של צעיר מעופף - שילוב מוזר של פואטיות יחד עם אמו הקופאית בבת ים. ארקדי הוא סוג הקורא יותר מאשר דמותו של ארקדי, המתגורר דמותו של חיים עשויה לדבר אל לבו של מאבד את עשתונותיו. עלילתי אמיתי מעבר למפגש הרעיוני הכופה נקודות השקה ביניהם אך לא מתקיים מפגש בגמלוניות. הקולות הללו מסופרים במקביל, יש רוסיה יפה, שבה הוא מתאהב אבל מתנהל איתה כל מה שמעניין את ארקדי בחיים זו אנה, צעירה הוא זוכה לבסוף להתמנות למחליפו של חיים. גיבורי הרומן הם רוסים, אך ברומן אין מספיק על שתי העלילות להסתיים במסר דומה. הוא חושב וכותב כמו ישראלי וזה גורע לעתים כלשונו, "מטגן אותיות קיריליות," אבל בפועל תרבות והוויה רוסית וגם לא דיאלקט רוסי. שלו, למעט כמה מעידות שבהן קשה להשתכנע מאפיון הדמויות, הגם שהספר רהוט בדרך כלל, החברה הישראלית, אבל לעתים דרך הביטוי המדף המקומי. הגיבורים הם קורבנות של סיטואציה מעניינת שאינה שכיחה בימינו על בשפה קדחתנית ופיגורטיבית מאוד, מציב שלו הוא מבקר ספרות מוכר וספרו, הכתוב שארקדי יחשוב או ידבר כך. האם כל הרוסים מקופחים? האם כל הישראלים של הקורבניות שלהם גולשת לסוג של מניפסט. שלעתים חסרים ברומן. שלו כאמור מטפל לא רק בשחור ולבן ושיהיו בו גם גווני ביניים לכאורה הכל מותר, אבל רצוי שהסיפור יוצג להקצנה מופרזת בנוסח התפוז המכני. בספרות מלחמה סמויה בין צברים לרוסים, מה שמוביל מדי ותורמים לתחושה של כמעט הכרזת גם הנאומים, בעיקר זה שבסוף, הם דקלרטיביים ללא יוצא מהכלל הם אנטי רוסים? ברור שלא. בסוגיה חברתית חשובה, אבל הטיפול הספרותי, מפגמיו שמעניקים לו בעיני דירוג ספרותי של כוכבים על מלון חמישה כוכבים אלולא כמה בדידות מזהרת היה יכול להיות ספר חמישה מעניין ככל שיהיה, אמור להיות מוקפד יותר. בין שלושה לארבעה כוכבים. ירון אביטוב בגן. למה? כי הם רוסים. המצב הישראלי חונק הן רוסיות. גם הילדים שלהם חוטפים מכות את המצב על מנת להשפיל את העובדים, וכך ובפני האורחים ההמוניים וגסי הרוח, שמנצלים וחנופה, התבטלות והתבזות בפני המנהלים העובדים בבית מלון חמישה כוכבים: תככים לעובדות.) שלו פורש באמינות את מציאות חיי ויתר עסקים מפוקפקים ומין חפוז בין מנהלים מתרחשים עניינים שהשתיקה יפה להם (גנבות השירות, במסדרונות האפלוליים שבהם באגף האחורי של בית המלון היוקרתי, במעלית העימות מתרחש בחיים וברחוב, אבל בעיקר אותם והאלימות תיענה לבסוף באלימות. עד שהחשבון ייסגר. ממראה הים, ניתן רק לאורחים ולא רק לעובדים במלון המשקיף על הים (הלוקסוס הזה, ליהנות קולו של חיים, מנהל מחלקת שירות חדרים סיפורם של גיבורי הרומן מסופר בשני קולות: לתפקיד כזה" (עמ' ;)12 "הם רוצים להשאיר לו להוריד ציפיות: "אין סיכוי, לא ייקחו רוסי להגיע למשרה הזו. חבריו לעבודה ממליצים משקאות במלון יוקרתי, וגם בארץ הוא שואף לציון. במוסקבה היה מנהל מחלקת מזון לילדה בת חמש. הוא מתגורר באזור ראשון חיים נשוי לאשה יפה העובדת כקופאית ואב הזוטרים) וקולו של ארקדי, עובד של המחלקה. חיים חוטף סנוקרת כפולה. לא רק שממנים אותנו קטנים" (עמ' .)60 להפסיק להכותה. "במוסקבה זה לא היה קורה" ישראלי זחוח, המזלזל בכל הפצרותיו של חיים ילדה מוכה בגן. מי שמכה אותה הוא ילד כשלעצמו שבתו הקטנה נטשה היא למעשה והקוניאק שהוא שותה, ויחד עם הגילוי החמור למיצי הקיבה שלו לבעבע יחד עם הוודקה את העלבון ומתפטר מתפקידו. הבטלה גורמת ולרוקן את תפקידו מתוכן. חיים מתקשה לבלוע המנהל החדש היא לקצץ בסמכויותיו של חיים אלא שאחת ההחלטות הראשונות שמקבל ישראלי צעיר ומלוקק לתפקיד הניהול הנכסף, מגבים את הילד המכה ואף עולבים בחיים המכה ומשרד החינוך עוצמים עין ובכך בעצם בחברה הישראלית. הגננת, הוריו של הילד גן ילדים הופך למיקרוקוסמוס של האלימות (עמ' ,)145 מתרתח חיים. פטל מר לעם הוצאת עם עובד ,2016 237 עמ' עמיחי שלו: בדידות מזהרת, ספרייה למבוגרים וטעמו של הפטל הוא מר מאוד לחברה הישראלית. הפעם מדובר ברומן גרסה משלו שמעמידה את מיץ הפטל כסימבול חיה שנהב, מיץ פטל, כותב עמיחי שלו מעין 45 שנה לאחר צאת ספר הילדים הידוע של מהכניסה האחורית, להשתמש במעלית השירות הישראלית. עובדי המלון נדרשים להיכנס אליו בבואה לפערים המעמדיים הגדולים בחברה בית מלון חמישה כוכבים בתל אביב הוא מעין ומסמל את הריבוד והפער המעמדי בישראל. לאגודת הפטל ומזהירים שאם ייקחו מהם את הפטל כמועמד לקיצוץ. העובדים מתאגדים ומשקאות מחליט על קיצוצים ומסמן גם את (עמ' .)105 המנהל החדש של מחלקת מזון מרגיש שהוא דופק אותם, מבזבז להם פטל" של מחאה. "הוא שותה כי הוא יכול, ככה הוא פטל לא משום שהם צמאים באמת, אלא כסוג ורשאי לשתות קולה. העובדים מרבים לשתות בעוד דרג המנהלים נכנס מהכניסה הראשית המטונפת ומותר להם לשתות רק מיץ פטל, האדום־האדום הזה, עלול לפרוץ מרד. מזהרת בין ישראלים צברים, בעיקר ממוצא העימות המתרחש ברומן של שלו בדידות מיץ הפטל הוא למעשה רק קצה הקרחון של ישראלים ששונאים רוסים," עמ' .)81 אווירה זו לרוסים לא חסר כאלו על ישראלים "(יש הרבה כולם סרסורים וזונות ושיכורים," עמ' ,)41 וגם מסטריאוטיפים על הרוסים "(הרוסים האלה לדעתם לחסום את דרכם. הישראלים סובלים מרוסיה חשים מאוימים מהישראלים המנסים קודם, ושייתנו כבוד," עמ' ,)66 ואילו העולים את מקומם כמנהלים "(שידעו טוב מי היה כאן איום מצד הרוסים השואפים להרגשתם לתפוס הישראלים שתופסים את משרות הניהול חשים מזרחי, לבין עולים מברית המועצות לשעבר. תפקיד הספרות הוא להימנע מסטריאוטיפים מקרינה לעתים גם על תהליך הכתיבה עצמו. כבר אמות בתור קופאית," עמ' .)101 למה? כי את התארים האקדמיים שצברו במוסקבה "(אני לכל החיים ובלי מסלול קידום, ועליהן לשכוח האמהות שלהם נידונו לעבודת פרך כקופאיות בשמות גנאי. למה? כי הם רוסים. הנשים או קידום ואילו האורחים בזים להם ומכנים אותם שלהם. הממונים עליהם אינם מציעים להם יכולים להתגבר על רגשות הקיפוח העזים להתגבר על מבטאם הרוסי הכבד, אך אינם ובחיים עצמם. כל עובדי שירות החדרים מנסים במעלית השירות, במחלקת הרום־סרוויס מרוסיה, החשים כמו גברים במלכודת שנתקעו הם לא כמו תמיד המזרחים אלא דווקא העולים שלו כתב רומן עדתי חתרני. המקופחים הפעם ומדי פעם עמיחי שלו מועד. 15 2016 מאי-אפריל אחד הדיונים המעניינים בספר זה, להשפעות הגומלין המקומיות שהוא כרך אחד מתוך סדרה, נוגע המשפטיות והאחרות - על השפה - הלשוניות, התרבותיות, הערבית, תוך הדגשת העובדה העברית של יהודי מרוקו לשפה מרוקו." מחקר זה בוחן את זיקת "הערבית המשתקפת בעברית של נכתב בידי ד"ר נטלי אקון ושמו מחקר שעניין אותי במיוחד העברית בארצות צפון אפריקה. כי בעוד שהשפה הערבית, שימשה שפת דיבור בחיי היום־ בפי היהודים. "המגע בין שפות החיות בכפיפה יום, המשיכה העברית לשמש שפת תרבות על שפת התרבות", הדגישה החוקרת והמרצה ובדרך כלל השפה המדוברת היא היא המשפיעה אחת גורם לשינויים במערכת הדקדוקית שלהן, מכבי ועוד. קהילת יהודי לוב נודעה במאפייניה בערבית יהודית, שנכתב ב־1923 למען תנועת הדין, הנחיות לציבור, ואף תמליל של מחזה פטירה, צוואות וירושות, פסקי דין, הזמנות לבית כתובות, גטין, כתבי אפוטרופסות, תעודות למעלה מ־300 מסמכי בית דין מגוונים, ביניהם יששכר חכמון הנמצא בספריית ייל והכולל (עמ' .)179-159 מחקר זה מתבסס על אוסף הרב - סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון" אל קהילת טריפולי שבין שתי מלחמות העולם האקדמיה ללשון העברית. כותרת המאמר: "מבט הנשקה, בלשנית ידועה וזוכת פרס אסרף מטעם מחקרי, ביניהם יהודי לוב, שכתבה פרופ' יהודית נוסף ומעולה, שהוזכר כבר והקרוב ללבי ולנושאי את רובם עקב קוצר היריעה, בחרתי להאיר מאמר זה, ומאחר שאיני יכולה לסקור את כולם ואף לא שמונה מאמרים מעניינים נוספים מופיעים בספר לבלשנות (עמ' .)52-29 רוב החומר נכתב בידי הרב חכמון עצמו, ששימש הציוניים העזים. הפאשיזם האיטלקי ומשתף הפעולה עם הנאציזם אימי השואה על יהדות לוב, שהיתה בשליטת ישירות לשתי מלחמות העולם. בזו השנייה, נכפו והראוי לדיון בפני עצמו, אין האוסף כולל עדויות ממנו על חיי היהודים בטריפולי. באופן מעניין הנפרש על השנים 1960-1872 ואשר ניתן ללמוד סופר בית הדין, דיין ורב ראשי. עולם ומלואו, בולטים, בין השאר, גירוש והגליה של יהודים הגרמני. ברשימת המוראות והאסונות באותה עת, השמדה באירופה. מומלץ בהקשר זה לקרוא את גזירות ורדיפות, גיוסם למחנות כפייה ואף למחנה מאזורי חייהם והפיכתם לעקורים ולפליטים, ספריהם החשובים של פרופ' מיכאל מ. לסקר, יהודי המגרב בצל וישי וצלב הקרס (תל־אביב: ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ;)2012 Maurice לילוף, יהודי לוב בשואה (אור יהודה: המכון אוניברסיטת תל־אביב, ;)1992 יעקב חג'ג'־ M. Roumani, The Jews of Libya )Portland, בנגאזי ,סוכרי יוסי ;Oregon: Sussex, 2009( כמו כן, ניתן ללמוד מאוצר מסמכים זה גם על השפיעו על חיי היהודים בצפון אפריקה ובכלל ואחרים, שהתרחשו בחברה הערבית ואשר תהליכים ואירועים פוליטיים, אידיאולוגיים, המאה העשרים. הפרעות כללו שוד וביזת הרכוש הערבי נגד העות'מאנים באמצע העשור השני של הארץ, שחיו בעיר החוף זליתן, עם פרוץ המרי שחוללו תושבי לוב המוסלמים והערבים ביהודי דוגמה מובהקת היא השפעת הּפרעות האלימות זה על אורח חייהם, על פרנסתם ועל עיסוקיהם. הערבי שפרץ בחצי האי ערב המרוחק גיאוגרפית של הרב חכמון מבליט בדרך אגב - היא כי המרד עד .1960 אחת התובנות המעניינות - ש"סיפורו" ובסופו של דבר כיהן כרב הראשי של יהודי לוב כדי שיוכל לכלכל את משפחתו. הוא נענה בחיוב הקהילהבעירלהעסיקוכמלמד או כסופר בית הדין כל אל העיר טריפולי והוא פנה והפציר בראשי של האלימות את נכסיו. משפחתו נמלטה בחוסר הרב שנודע באותה עת כסוחר עשיר, איבד בעטיה של עשירי הקהילה, ביניהם הרב יששכר חכמון. מלוב באמצע העשור השני של המאה העשרים, אוכלוסייתה הטעונה ברגשות דתיים־פוליטיים הכובש הזר והדי המרד הערבי הדהדו גם בקרב האיטלקי, חוותה את ניצני המאבק הלאומי לסילוק לוב, שנשלטה מאז 1911 על ידי הקולוניאליזם השפיע בעקיפין גם על קהילת היהודים בארץ זו. בהשראת מסדר הסנוסיה. ארבע ארצות - כתבים מוהדרים ומוערים, הוצאת אוניברסיטת ייל עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה משה בר־אשר וסטיבן פראד עורכים: בניו הייבן והאוניברסיטה העברית בירושלים ,2015 'עמ 276 בכבוד וביקר לאוצרות גנוזים של כתבי יד, תעודות שוחרי תרבות וחוקרים מן האקדמיה, המתייחסים את לוז הספר והעמוסים במידע עשיר על היבטים בממנהרת זמן העבר. חשיבות המסמכים, המהווים צפון אפריקה - מרוקו, תוניסיה, לוב ואלג'יריה אלה המאירים את חיי היהודים בארבע ארצות מסמכים היסטוריים נדירים בחשיבותם, כגון עשויים להתקנא בחוקרים, אשר הזדמנו לידיהם וקובצי פיוטים שטרם נותחו באזמל המדענים, האישיים, הכלכליים־החברתיים והאחרים של שאפיינו את תחומי החיים הדתיים, התרבותיים, גם כאזור המגרב ואף במרחביו האזוריים ובכלל במרחבים הגיאוגרפיים של צפון אפריקה, המוכר חיים אינטראקטיביים בין היהודים לבין אחיהם נכון הדבר גם באשר לתרומתם להארת תחומי היהודים בארצות הנזכרות, לא תסולא בפז, אלה המשתרעים עד ליוורנו שבאיטליה, ספרד, מצרים וארץ ישראל. 388 גליון 16 יהודית כפרי האחרון ואולי רק משל היה ואגדה - מֹותר האדם שמו שמור ַּבמערכת (הפרטית שלי) ַה ְּׁשחֹ ָרה ִנ ְמ ֶׁש ֶכת לויוי ַה ְּצ ִפיָרה יום הזיכרון - שנזכור! "אלה האומרים שמחיר השלום גבוה מדי - ִי ְז ְּכרּו נא את מולה אגין היה נוהג לומר: ַהּבֹ ֶקר; ֶאת ֶׁש ָּׁש ַכח ַל ְי ָלה ְּכמֹו ְׁשחֹ ָרה מחיר המלחמה." ֶא ָחד ִאיׁש ַמ ִּכיָרה ֲא ִני ֲא ָבל ֶׁשּלֹו ַה ָי ֶפה ְו ַה ִחּיּוְך נפל במלחמת ששת הימים ברפיח. ַּת ָּק ָנה ְלֹלא ְמׁשֹוֵרר ָה ֶע ְׂשִרים ְו ַא ַחת ֶּבן ֶׁשל ְצחֹורֹות ְּב ִׁש ַּנ ִים ראובן מאירי, שכולם קראו לו ויוי, נפל מידי מרצחים ַה ִּׁש ְחרּור ְּב ִמ ְל ֶח ֶמת ֶׁש ֲא ִפּלּו ַמ ְז ִהי ָבה ֶׁש ַה ֶּׁש ֶמׁש ַה ַּת ְל ַּת ִּלים ְוַר ְע ַמת בערבה בתום מלחמת השחרור. ַה ְּׁשחֹ ָרה ֹלא ּפֹו ֶס ֶקת ְו ַה ְּצ ִפיָרה ַה ִּמ ְל ָחמֹות ֶׁש ְּב ָכל ַה ֶה ְכֵר ִחית ִל ְבּדֹק ָּב ָאה ַא ַחת ּו ְדבֹוָרה "מותר האדם" - נופל שוב ושוב ושוב בכל אחת ממלחמות ישראל והעמים. ַּכּדּוִרים ְּב ִלי ִעם רֹו ֶבה ָה ַלְך ֶּפ ַרח ֲא ִני ִאם ַל ֲהרֹג ְּכ ֵדי ֹלא ָאז הּוא ָי ַדע ְּכ ָבר ָמה. אּו ַלי ַו ְי ִהי ֶּפ ַרח ֲא ִני ֹלא ֹלא, למולה ְמׁשֹוֵרר ֶׁשל ְּבחּוׁש ְנבּו ִאי ְל ַבּסֹוף ֶׁש ִּנ ְפ ֶס ֶקת ְו ַה ְּצ ִפיָרה ַהּכֹל ֶאת ְל ַה ֲא ִפיל ִס ַּי ְמנּו ַה ִּד ְמדּו ִמים ְּבסֹוף ֶׁש ִּב ְׁש ִבי ֵלנּו ִי ְה ֶיה ִנ ָּצחֹון ֶׁש ָּמה ֶׁש ָּלּה ַה ָּׁשחֹר ֶאת ֶׁש ָּמ ְס ָכה ַא ֲח ֵרי ֵׁשׁש ַּבת ָה ִיית ֶׁש ַא ְּת ּו ִמ ְּפ ֵני ִּבְׁשבִי ָלם ַה ַּצ ַער ְלתֹוְך ִצ ְבעֹו ִנ ִיים ָלְך ִּגיִרים ָנ ַתּנּו ִי ְה ֶיה ַנ ְּכ ָּבה. ַה ָּמֶות ִּב ְׁשחֹר ְו ָע ְט ָפה ֶׁש ֶמׁש ּו ְפ ָר ִחים ִצ ַּיְר ְּת ְו ַא ְּת ֶׁש ִּנ ְזּכֹר ְוֹלא ִנ ְׁש ַּכח: ִׂש ְמ ָחה ּו ְצחֹוק ָמ ֵלא ִאיׁש ַה ָּׁשחֹר. ַעל ְנ ַיר־ ַה ַה ֲא ָפ ָלה ְמ ַנ ֵּצ ַח ֵאין ְו ֹוֵרן ֹוב ַה ְּצ ָב ִעים. ָּכל ַל ִּמ ְל ָח ָמה ִנ ְמחּו ַה ִּׁש ִּׁשי ּו ַבּיֹום ְמ ֻנ ָּצח! ְּב ִלי ֶע ְׂשִרים ְו ַא ַחת ֶּבן ָּת ִמיד ֶׁש ִּי ְה ֶיה ֶׁש ָּלנּו ָנח מּו ָלה ָּפׁשּוט ְואּו ַלי הּוא ֶא ָחד נֹו ָסף. ַאף ֹלא יֹום ְׁשחֹ ָרה. ֵא ֶבל ְּב ִמ ְס ֶגֶרת ָל ֵׂשאת ָה ָיה ֹלא ָיכֹול ַה ַּבְר ֶזל ֶאת ְק ִלי ַע ְּב ַצ ְלמֹו. ָה ָא ָדם ֶאת ֱאֹל ִהים ָּבָרא ַה ִּׁש ִּׁשי ַּבּיֹום ִעְו ִעים ְּבכֹ ַח ֵמרֹו ֵבהּו ֶׁש ַי ְחדֹר ָּבָרא אֹותֹו. ֱאֹל ִהים ְּב ֶצ ֶלם ַא ֵחר ָא ָדם ֶׁשל ְּב ָׂשרֹו ֶאל ָע ָׂשה ֲא ֶׁשר ָּכל ֶאת ַו ַיְרא ְויַ ֲהרֹג. ְמ ֹאד... ְו ִה ֵנה ֹוב ַּת ִּגידּו, ָּכמֹוהּו, ָהיּו ַהּלֹו ֲח ִמים ָּכל ְו ִאּלּו ָּבעֹו ָלם ָמ ֹום ָלנּו ָה ָיה ֹלא ויוי מאירי - ראובן מאירי שהכל קרו לו ויוי, מולה אגין - נולד בדגניה ב' ב־.5.12.1927 במלחמת ָה ִיינּו אּו ַלי ְוֻר ֵּבנּו נולד בתל אביב ב־.6.5.1928 חניך ומדריך השחרור לחם בעמק הירדן, עבר עם משפחתו לקיבוץ ַה ֵּמ ִתים ֵּבין בשומר הצעיר, איש שמח ואהוב על כל רואיו. שובל. איש מיוחד ונפלא, אוהב אדם אמיתי ולוחם ַה ַנ ְּכ ָּבה ַה ָּפחֹות ְל ָכל אֹו חבר קיבוץ רבדים, כשהיה עדיין בגוש עציון. נפל בשבי הירדני עם שאר חברי הגוש, והיה שלום. סרן מולה אגין נפל ברפיח ב־,10.6.1967 במלחמת ששת הימים, שהתנגד לה בכל לבו, אבל ַּת ִּגידּו, ֶׁש ָּלנּו ֶׁש ָּל ֶהם, ְל ַע ְצמֹו ְזכּות ֶי ֶתר ֶׁש... ָה ְי ָתה ָל ַקח ָּככָה ְוֹלא בשבי במחנה אל־מפרק תשעה חודשים. ב־,19.4.1949 שבועות אחדים אחרי שחרורו, נפל מידי מרצחים ליד עין־חּוסּוּב. התגייס ולחם. ַּכּדּוִרים ְּב ִלי ָל ֶל ֶכת ִעם. ֶׁש ָה ְלכּו ֵא ֶלה ֶח ְׁשּבֹון ַעל ַא ֵחר ִמ ַּצד ֲא ָבל הנזכר. הספר הנו מתנה גדולה. תודה מיוחדת לפרופסורים משה בר־אשר וסטיבן פראד, חלמיש ואחרים עורכים, יהודי אלג׳יריה ולוב ־ברגן־בלזן (תלאביב: עם עובד, ;)2013 משה ִּתְר ַצח"! ְמ ַע ְנ ְי ִנים אֹותֹו ׁשּום ְנ ִסיּבֹות ַה"ֹּלא ֶׁשֹּלא מחקרים, הנשען על תעודות היסטוריות שאינן שערכו באופן כה ברור ומדויק אוסף מרתק של נוספים שמפאת קוצר היריעה איני מזכירה אותם (אוניברסיטת בר־אילן: )2014 וכן ספרים ומאמרים ֶה ֵּתִרים ִצּדּו ִקים ׁשּום ׁשּום קלות לפענוח והנמצאות בארכיון באוניברסיטת כאן ועם הכותבים סליחה. ָצפֹון ִנ ְצ ִחי ְּכמֹו ּכֹו ַכב אליהם לולא הוצאתו לאור של ספר זה. . צפון־אפריקה, ראוי להמלצות חמות לקריאה ְמ ַה ְב ֵהב לֹו ּבֹו ֵדד ייל, והנגישו אותם לציבור רחב שלא היה נחשף ולסיכום: הספר עיונים בתרבותם של יהודי ולא רק של מומחי תרבות, מורשת ולשון מן ָה ָא ָדם. ִמ ְל ֲחמֹות ְּב ָכל יהודית רונן פרופ' יהודית רונן - מרצה במחלקה למדעי המדינה האקדמיה אלא של כל מי שאוהב את השפה העברית ומתעניין בהיסטוריה של יהדות המזרח. ֶא ָחד. ִאיׁש ַּכּדּוִרים. ְּב ִלי ִעם רֹו ֶבה הֹו ֵלְך באוניברסיטת בר־אילן. לפנינו ספר שכתב אחד מטובי החוקרים בתחום 17 2016 מאי-אפריל היא עניין פרטי של המאמין, ולברנר צורך קיומי במשמעות האל. הוא פועל במסתרים, מבלי שיצהיר על עצמו ומעשיו כנובעים מכך. אמונה "מתק הסתרים" שלו. זוהי אמונה הנטועה עמוק בקרבו, ומכוחה הוא אמונתו היא פנימית. היא ממתיקה את קיומו בתוך תוכו. אמונתו היא אשר מבוטאת בפולחן הדתי, במסורת ובמצוות - אמונה זו מתה לדידו. אך יצחק ויעקב. עבורו, אמונתו באל חיה ופועמת בלבו כנר תמיד. האמונה חשאי באמונתו ואינו מכריז ברבים על מחויבות אישית לאלוהי אברהם, אמוני מובהק, ששמר על כבוד אלוהים ולא נשא את שמו ברמה וגם לא חייב להודיע לאיזה מחנה הוא משתייך, "האיש יוסף חיים ברנר היה איש לו צורך בפולחן ובלימוד בישיבה. הוא לא צריך להצהיר אמונים ואף לא כפירה לא" (שם, עמ' .)38 ברנר שומר על ניצוץ אמונתו מכל משמר. אין הכמיהה לאל מנצנצת גם בעצמי החדש שאותו הוא בורא. "התפקרות כן. .)36 'עמ ,שם( "לשוא המודרני" (שם, עמ' .)43 לפיכך, משמר ברנר נוסטלגיה למלא את החלל חסר התחתיות שנפער בלבו של האדם וכך גם לאמונה בו, הוא יודע ש"שום תחליף לא יוכל נמצא עוד בסביבתו. וכמי שמכיר בכך שלאל אין תחליף ובמסורת הוא עוסק בספרות עברית־חילונית. האל אינו כך חופשי שאינו דואג ליהדות (שם, עמ' .)51 במקום בדת למסורת ולדת, ברנר בוחר להיות יהודי חופשי. עד כדי לצומת שבה יש להכריע: או חופש הרוח או השתעבדות ולפרקטיקה של הציונות ואף ליהדות עצמה. בהגיעו של היחיד ובשפתו עניינים הקודמים לאידיאולוגיה איזה מין יהודי הוא ברנר? הוא היהודי שרואה באישיות אמונתו ליושנה, שיודע כי האלוהים לא מת באמת אלא ברנר, "איש רדוף אלוה, שיודע כי לא יצליח להחזיר את לאל. אמונתו האישית האותנטית היא "מתק סתרים." את הרלבנטיות שלו לחיי עם ישראל באמצעות טיפוח ספרותנו ותרבותנו ובזכותה, "בלבו של ברנר... האלוהים לא מת אלא גסס לאיטו ויש לשקם היעלמות האל מהסביבה, מהדת ומהמסורת. אבל בגלל היאחזותו באל גוסס בלבו בגסיסה שתימשך עד סוף חייו" (שם, עמ' .)44 הוא א ֵבל על .)28-9 שם( "העברית זהות פרטית, ייחודית מתגבשת אלמול האל. ואילואלמול האלילים היחיד ישנו האל העברי, המוחלט, וישנם אלילים כוזבים, אלו הן אידיאולוגיות. טובע במלל אידיאולוגי. בשל כך, אף שאימץ את הציונות הסוציאליסטית, החברתי. האדם נושא עמו את בעיותיו ונשאר בודד מול חשבון נפשו. ברנר מתוך פיכחון קיומי הוא יודע שהקיום הפרטי אינו בא על פתרונו במישור ברנר עושה זאת בהיסוס וזהירות. הקולקטיב הנו סכנה לחופש הרוח. מתפקר, נע ונד, מחפש את אלוהיו, חילוני בדרכו ואמוני בלבו. בכתיבתו, שהיא כתיבה מקוטעת, בלתי שיטתית, אסוציאטיבית, בסגנון יש בו קנאות דתית ממש לעברית. ביטויי האותנטיות של קיומו ניכרים לך שפה," הוא מורה בחרדת קודש. אין הוא קנאי למצוות ולמסורת, אך לאותנטיות אישית שבלבה אמונה בלתי מעורערת באלוהי ישראל. "עשה יוצרה. האמנות נשמרת גם לאחר מות האמן. ברנר הוא סופר עברי העורג .)59 זהו מוטו המלמד על בחירת ברנר באמנות, שחייה ארוכים מחיי ומחויבותו. "האידאה היא נצחית ואילו החיים הם בני חלוף" (שם, עמ' יצירותיו הספרותיות בתרבות העברית מעידות עבורו על שייכותו יצירתו, "כמו לבה הפורצת מהר געש בוער" (שם, עמ' ,)50 לא מאפשרת לא פסקני, לא דוגמטי, מהורהר, הגותי. בגיבוש סגנונו מתגבשת זהותו. צמיחת יחיד מוסרי ובעל יושרה. גאולה חיצונית היא שקרית. אפילו האידיאולוגיות, הציונות והסוציאליזם, כאמצעי למטרה. המטרה היא בחיפושו ובכמיהתו לגאולה אישית ולחזון אותנטי, ברנר רותם את ללכוד את טיבה ואפיונה מתוך קטע כזה או אחר או מתוך חלק ממנה. אלוהים לא מת - הוא גוסס תמי יגורי על הרלוונטיות של יוסף חיים ברנר לימינו יעקב גולומב: מתק סתרים: ברנר כאקזיסטנציאליסט 'עמ 574 ,2015 כרמל הוצאת ,עברי מעמד ורלוונטיים עד לסוף חייהם. ישנם כאלה שמונעים יש בינינו כאלו שהאידיאלים שבהם הם דוגלים מחזיקים עבורם, תכלית קיומם אינה חקוקה באופן מלא או בלתי מתוך תוכם כשהם חותרים אל קיום ראוי ומטרות נעלות. משתנה בסלע כלשהו. המּונעים אל תכליתם מבפנים־ יוסף חיים ברנר. מידת האותנטיות של ברנר כה רבה עד בקיומם על סביבתם. אלו הם אנשים אותנטיים. כזה היה פעמיים, יחידי סגולה, כוכבי שביט אנושיים שמאירים פנימה, מתוך ולתוך עצמם, הם אינדיווידואלים חד־ אקזיסטנציאליסטים בכלל, מוצא עניין וערך ומקדיש הבקיא לעילא בהגות פרידריך ניטשה בפרט ובהוגים כדי כך שפרופ' יעקב גולומב, פילוסוף מלומד ופורה, לומד מברנר פרק חדש־ישן, בבחירתו לפסוע בקיומו אל מעבר לתורתו מחקר מעמיק ומפורט לברנר ולגיבוריו הספרותיים, יצירי רוחו. גולומב אף של ניטשה. הרעיוניות שנטל ברנר מניטשה, מה הופך אותו, בעיני יעקב גולומב, ראוי אקזיסטנציאליסט עברי. ביקשתי ללמוד, מעבר לנקודות ההשקה וההשראה סקרן אותי במיוחד להבין מה מצא פרופ' גולומב בברנר שהביאו לראות בו מי שלא מסתפק בקיום קונפורמי, בנאלי וסתמי. במובן זה, כל ביוגרפיה אין התיישנות, לא התחלה ולא סוף לה והיא רלוונטית תמיד, לפחות עבור איך נראה אקזיסטנציאליסט עברי? ומה הופך אותו לכזה? על אותנטיות לתואר המכובד? מה מוסיפה האותנטיות של ברנר על מה שהציג ניטשה? הבוחנת לעומק ומכתירה את גיבורה כאותנטי הינה רלוונטית לימינו. ואוהדת לאדם באשר הוא. לאנושיותו הטבעית הוא מתייחס כמובנת עצמו ושומר אמונים לעיקר: אנושיות חמה, אהבה לאחר, רגישות עמוקה והתנשאות, ללא התרברבות במעשיו הטובים, הוא נמנע מדיבור על מענטש. בן־אדם! מענטש אמיתי מדבר בגובה העיניים, בלי יהירות לשאלה מה הופך את ברנר לאדם אותנטי; התשובה היא שברנר הוא וכן על מכתבים ומובאות ממקורות נוספים. מוצגת בספר תשובה ברורה ההגותית והקיומית של האחרון. ניתוחו מתבסס על כתבי ברנר הספרותיים בביוגרפיה הרעיונית שכתב גולומב על ברנר, הוא מתחקה אחרי עמדתו .)40 בתוכו הוא סוגד לאלוהי החמלה והחנינה (שם, עמ' ,)547 האל הרחום גדוש ברחמים רבים, "רחמים אנושיים לבני אנוש" (גולומב ,2015 עמ' טבעית, גם לזרים. מידת הרחמים מרחיקה אותו מרעיון העל־אדם. ברנר ושגויה. המענטש הוא אוהב אדם. יש בו אחריות כלפי אחרים, סולידריות אפשר לחשוב שהמענטש הוא מעין על־אדם, אך תהיה זו תפיסה שטחית מאליה. המענטש היהודי היה מושא הערצתו של ברנר ומשאת נפשו. והחנון. 388 גליון 18 רוני סומק מכתב לגבריאל בלחסן ..."ובעיניה אין רמז לאף דמעה של אוהבים לאף בכי לאהבה של החיים"... (פול מקרטני one no for תרגמה: נעמה לוריא) ַל ְּמלּונֹות, ְּכ ֶׁש ַה ְּכ ָל ִבים חֹו ְז ִרים ַּב ַּל ְי ָלה, ְמ ִעיל ְּכ ָל ִבים הּוא ַרק ֶׁשּקֹר ֵמ ִבין ַא ָּתה ַה ִּמ ְת ַא ְּב ִדים. ִּכ ְת ֵפי ַעל ַהחֹ ֶׁשְך ֶׁש ִה ִּני ַח ָּת ִמיד מּו ָגף. ֶׁש ְּלָך מּו ָגף, ַה ַחּלֹון ְּבּפֹו ֶקר ּבֹו ְד ִדים ַא ָּתה ָאדֹם, ֵלב ְּב ַמ ְל ָּכה ִמ ְת ַא ֵהב ֵאין ְר ָמ ִזים. ְּב ֵעי ֶניָך, ְּכמֹו ּו ְב ֵעי ֶני ָה, ְׁשחֹ ִרים, ַּג ְב ִרי ֵאל. ֲא ַנ ְחנּו ְׁשחֹ ִרים. ַא ֲח ַרי: ַּת ְחזֹר ֶׁשל סֹו ְפ ָיה לֹו ֶרן, ַה ֵּׂש ָער ְּכמֹו ְׁשחֹ ִרים ְל ָה ִקים ֶׁש ָר ִצי ָת ַה ְּבלּוז ַאְרמֹונֹות ְּכמֹו חֹול ַה ִּמי ִסי ִסי ִּפי, ֶׁשל ַּב ֶּד ְל ָּתא ְּב ַח ֶּייָך, ֶׁשּנֹו ַפ ְפ ָּת ְל ֵז ֶכר ְּד ָג ִלים ְּכמֹו ַּד ַּקת ּדּו ִמ ָּיה ֹּת ֶרן. ַל ֲח ִצי ַה ִה ִּגיעּו ֶׁש ְּבקֹ ִׁשי ָה ֵא ֶּלה? ַה ְּׁשחֹ ִרים ָּכל ֵּבין ַא ָּתה ׁשֹו ֵאל, ַה ֶּק ֶׁשר, ָמה ָה ֲע ָנ ִפים, ְל ֻח ֵּדי ְל ַה ְח ִזיר ִה ְצ ַל ְח ָּת ֶׁשֹּלא ָע ִלים נֹו ְב ִלים ֵאּלּו ִה ְפ ִסיק ֶׁשֹּלא ַּב ְּמ ָק ֵרר ֶׁש ִה ְת ַק ְל ֵקל ָח ָלב ִטּפֹות ֵאּלּו ָּכמֹוָך. ִמּקֹר, ִלְרעֹד איור: רוני סומק ִל ְקנֹות ּבּול ְּכ ֶׁש ָר ִצי ָת ָצ ַע ְד ָּת ָי ֵחף ֶׁש ֲע ֵלי ֶהן ָח ָצץ ַא ְב ֵני ֵאּלּו ִל ְׁשֹל ַח ֹא ֶמץ ְלָך ָה ָיה ֶׁשֹּלא ַא ֲה ָבה, ְל ִמ ְכ ַּתב ְלעַ ְצ ְמָך. ראה בה ברנר מופת של ביטוי אותנטי, אולי הביטוי האותנטי המובהק ביותר שקיים. (שם, עמ' ,)550 הוא יכול להתקיים אך ורק בארץ ישראל, במסגרת תרבות הגדולות מהמאה החולפת. כ"סופר עברי הכותב לעבריים בעברית בלבד" בתקופתנו הפוסט־מודרנית" (שם, עמ' ,)544שבה נכחדו כל האידיאולוגיות ברנר רלוונטי "לכל ישראלי החרד למשמעות חייו ולפשר זהותו האישית לשנות סדרי עולם אך היא משנה את היחיד. כאשר השילוב בין האנושי מציג נאמנות בלתי מתפשרת לאנושי ולאלוהי שבנו. נאמנות זו לא יכולה חירות של עם שכן" (שם, עמ' .)555 החזון האותנטי העברי של ברנר הבאה מבחוץ, בעיקר על גבי בריקדות שותתות דם או שטחים כובשי בחיים - עצמיות אותנטית המבקשת פדות מתוך עצמה בלבד ולא 'גאולה' של הפועלים על אדמת ישראל. זוהי "התכלית הקיומית החשובה ביותר בין עברית תנ"כית ומודרנית, בין עברית לשם תפילה והעברית המדוברת עברית. ברנר מגשר בין ישן לחדש, בין אז לעתה, בין גלות לארץ ישראל, לבין האלוהי שבאדם מצליח, מופיע בפנינו מענטש. אדם אותנטי. 19 2016 מאי-אפריל האיום: אם מתה אמונתי באל גם העצמי שלי מת. מעבר לכך אין לברנר כרוכה באמונתו באל. אותנטיות, במובן של מיתת העצמי, מחדדת את לערך כלשהו פרט לאל המוחלט, ופרט לחיים עצמם. האותנטיות של ברנר ותלישות, הוא מה ש ִהנו. ברנר הוא בן תמותה המסרב להשתעבד מחדש ביצירה, בספרות, אין גאולה. כך, ללא אשליות, בבדידות קיומית האותנטיות שלו. בהם נחשף "חפץ־החיים," ריקון הערכים הפוליטיים הדרך היא המטרה. החיים הם חשבון שטרם נגמר. כל אלה מבטאים את מטרה חיצונית מוגדרת והדרך, דרכו הקיומית, הופכת לתכלית לעצמה. פרטי ביותר, כשהיא יוצאת מגרונו של אדם מסוים וכשהיא מבטאת כאב בזכות הצעקה. הוא קובע את עדיפותה. מדוע? משום שהזעקה היא ביטוי תכזיב אותו [את ברנר] עד סוף ימיו" (שם, עמ' ;554 .)68 ברנר מצדד הרעיונות הגדולים והתוכניות הנאצלות, "רק 'הזעקה' לא הכזיבה ולא הזעקה היא הביטוי האותנטי המדויק ביותר. מכל האידיאולוגיות, מבין והחברתיים לטובת אותנטיות הקיום. פרטי מסוים. עם זאת, הזעקה היא ביטוי אוניברסלי למחאה אל מול סבל. השילוב של הפרטי והאוניברסלי1 שמתלכדים בזעקה יכול להסביר מדוע ציורו המפורסם של אדוארד מונק, "הצעקה" ,)1893( ממחיש זאת היטב. * על תפיסת משמעות המשלבת בתוכה הן זהות עצמית הן תפיסת עולם, ראו בספרי: יגורי, ,2016 פתרון חידת המשמעות, הוצאת כרמל. ביותר המסתיים בהתאבדותה (היא קופצת מתחת לגלגלי רכבת.) זהו. איך והפרידה מבני" (אנה קארנינה, עמ' .592 ההדגשה שלי). זו נקודה חשובה לא מבקשת לי אושר, וגם לא גירושים, אלא אקבל עלי את ייסורי החרפה שהיה יקר לי מכל - את שמי הטוב ואת בני. מעשה רע עשיתי, ועל כן אני עם מאהבה ורונסקי, ..."אני סובלת, ועוד אסבול בעתיד; איבדתי את מה עצמו. וכך מהרהרת בינה לבין עצמה אנה קארנינה בעת טיול באיטליה משום שהוא עולה בקנה אחד עם עמדתו המוסרית־דתית של טולסטוי עונש מוסרי־דתי שאנה מקבלת על מעשיה. הפירוש נתפס בעיני מתאים מה להוסיף ולהתפלסף, והפירוש שנראה לי כהולם את הרומן מדבר על קארנינה, מבחר מאמרים, בעריכת ברינקר וגלעד, כתר, .)1984 כאן אין לי הלקוח מהתנ"ך: דברים ל"ב .35 על כך הרבו לכתוב ולהתפלמס (ראה אנה מקדימה. לרומן יש מוטו, שעשוי לשפוך עליו אור: "לי נקם ושלם" על זה איני יכול לענות. מה שאני כן מסוגל לעשות הוא לפתוח בהערה ממשיכים משתי שורות וכותבים רומן ארוך הנחשב לטוב שבכל הזמנים? שעוד אחזור אליה בהמשך: אנה מוכנה לקבל את הדין בהשלמה מלאה. הרומן במשפט זה והעמידו כהשערה באשר למצב המשפחתי: האושר משמעות עמוקה, מכתם המביע אמת חיים. לדעתי טולסטוי התחיל את - אומללה בדרכה שלה." אולם אני סבור שמשפט זה אינו פתגם בעל הפתיחה:" "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה שמרבים לצטטו כמביע אמת חיים, אמת־נישואים, שאקרא לו "משפט ההערה נסבה על אודות המשפט הפותח את הרומן, אותו משפט מפורסם ועתה אעבור להערה ארוכה בעקבות הקריאה השנייה של אנה קארנינה. ולסתור. מדוע אני סבור כך? משתי סיבות: אחת מעוגנת באינטואיציה לאושר ולברוח מהאומללות,) השערה שהרומן של טולסטוי בא להפריך זו השערה על המצב המשפחתי, אידיאל שכולם שואפים אליו (להתקרב במשפחות המאושרות דומה, ואילו האומללות שונה ממשפחה למשפחה. והשנייה ברומן עצמו. המשפחות המאושרות, מאושרות באותה איכות ומידה, אם אושרו של לי מופרך לחלוטין. הוא נראה לי כתמונת סטילס מזויפת. איך ייתכן שכל אינטואיטיבית, אני זוכר מקריאת הרומן המקוצר, שמשפט הפתיחה נראה האדם תלוי במידה רבה במימוש השאיפות והמטרות הייחודיות רק לו? כותב בעניין זה פראנק ריימונד ליוויס: ...."לתפקיד הראשי והמהותי לתארן, זו המאושרת של קיטי/לווין וזו האומללה של אנה/ורונסקי. וכך הרומן לאור אמת־נישואים זו. הם הנגידו שתי משפחות שטולסטוי מרבה מבעלה? זה משפט בלתי אפשרי. אולם רוב המפרשים נטו לתפוס את איך משפט זה אפשרי, אם האשה חווה איכויות ודרגות של אושר בשונה איך משפט זה ייתכן, אם שאיפות האדם ואושרו משתנים במשך חייו? בה קודם לכן, שלאותו עניין רציני - היחסים בין גברים לנשים - יש ונישואין: מתקבל על הדעת - ואנו חוזרים אל המלה 'נורמה' שהשתמשתי שממלא לווין בעיצוב משמעותו של הרומאן - יחד עם קיטי. אהבה, חיזור, את מציאותה הקיימת בבירור של הרוח הנורמטיבית המעצבת את משמעות נורמטיבית ברורה בעיני לווין וקיטי - המייצגים, על כל פנים, מבחר מאמרים, עמודים ).71-72 ואליזבת סטיינבוק־פרמור כותבת היצירה כולה. ודאי שהם מהווים ניגוד לאנה וורונסקי" (אנה קארנינה/ אופיינית ביצירותיו של טולסטוי, והוא עשה בה שימוש כבר בשלוש דעותיו האישיות על בעיות חברה ומוסר. זוהי, כמובן, תחבולה ספרותית על מצבים מנוגדים, ושבאמצעות התקשרות זאת המחבר מעביר את שני הסיפורים המקבילים נעשית בעיקר באמצעות השוואות המבוססות "במחקר מאוחר יותר על טולסטוי ציין שקלובסקי שההתקשרות שבין באופן דומה על שני הסיפורים המקבילים הנ"ל את הדברים הבאים: מיתות ובמלחמה ושלום. (אנה קארנינה/ מבחר מאמרים, עמ' ).187 לווין לבין הזוג אנה/ורונסקי, הם מחמיצים את עיקר משמעותו של הרומן אף שיש משהו חלקי בפירושים אלה, דהיינו, בהשוואה שבין הזוג קיטי/ סם ש. רקובר בקריאה שנייה הפרכת משפט הפתיחה אנה קארנינה שקיבלתי היה חדש לגמרי, כאילו נרכש זה עתה מחנות הספרים, ישר רומן זה בשנית ושאלתיו מהספרייה של אוניברסיטת חיפה. העותק המונומנטלי של לב טולסטוי אנה קארנינה. לפני זמן מה החלטתי לקרוא ב־1999 יצא לאור התרגום המצוין מרוסית של נילי מירסקי לרומן הקדמה עם עובד פרסמה אותו בשני כרכים. מתברר שלפני כארבעים שנה קראתי להפתעתי הרבה מצאתי שהספר הוא עב כרס בן 1041 עמודים והוצאת מהתנור. נראה שמ־1999 ועד ל־2015 איש לא קרא את העותק שבידי. בהוצאת אור עם. בזמנו, אם כן, קראתי רק שליש מהספר המקורי. שני גרסה מקוצרת של רומן זה, ספר כבן 315 עמודים, בעריכת דויד קמחי, השארתי את הרומן הזה לנום לו בספרייה עוד כמה שנים טובות בין אלפי גאדג'טים מתחרים כטלוויזיה, מחשב, טבלט, ואייפון. אם כן, מדוע לא של ספר כבד דפים זה היא מבצע המתחרה בכוח משיכתם של מיני ועוכל בהרף עין, נשכח ואבד במרחב האינסופי של כותרות־בזק, קריאה אדם שאינפורמציה מועברת לו במשפט אחד קליט, שמיד לאחר שנקלט שליש הושמטו מהמהדורה המקוצרת. היום, כבן לתקופת האינסטנט, בשנית את גוגול (נפשות מתות, רוויזור, סיפורים אוקראיניים, האדרת יצירות קלאסיות הכתובות בלשון פרוזה שקרובה לתקופתי. קראתי להסבר מדוע מימוש מטרותי אלו היה דל כל כך) החלטתי לנסות ולקרוא שהצבתי לעצמי: קריאת הקלאסיקונים (ובשום אופן איני חפץ להיכנס הדבר שהשתוללה אז.) ואז, לאור ההצלחה המועטה בהשלמת המשימה (לא סיימתי,) את דקאמרון של בוקאצ'ו (לא סיימתי, אולי ברחתי ממגפת של ורגיליוס (טרם סיימתי לקרוא,) את הקומדיה האלוהית של דנטה האיליאדה ואת האודיסיאה (טרם סיימתי לקרוא) של הומרוס, את אינאיס כן, לקרוא מחדש יצירות שנגעתי בהן בימים צעירים יותר. קראתי את היצירות שהן בחזקת אבני הפינה של הספרות המערבית. התחלתי, אם בפה ובנשמה - על מה אני מבזבז את הזמן? הרי אני יודע בדיוק מהן תחושה מתארכת ומתמשכת של תפלות, של אינפורמציה כותרתית תפלה אינסטנט, נעכלים אינסטנט, ונשכחים אינסטנט. ומה שנשאר הוא דווקא המיועדים להתמקם ברשימות רבי־המכר; נכתבים אינסטנט, נקראים "המופלאים," הבסט־סלרים למיניהם, מתורגמים ולא מתורגמים, רומנים פשוט משום שנקעה נפשי מכל הגאדג'טים האלה ומקריאת כל הרומנים כרכים אחרים? והחוטם - הסיפורים המרהיבים,) את האחים קרמזוב של דוסטויבסקי, מלחמה ושלום של טולסטוי, ולאחרונה גם את אנה קארנינה. צבא צעיר (ורונסקי.) כתוצאה מכך היא נקלעת למצב נפשי־חברתי קשה (אנה קארנינה) בוגדת בבעלה (קארנין) ומנהלת פרשת אהבים עם קצין של הרומן היא פשוטה ביותר וניתן לסכמה בשתי שורות: אשה נשואה קודם לכך, כדאי לציין שגרעין ההתרחשות של הרומן, העלילה היסודית על רומן זה, אנה קארנינה, אני מעוניין להעיר הערה ארוכה. אולם הפרכת משפט הפתיחה: על חיי הנישואים 388 גליון 20 "אנה קארנינה," הסרט, גרטה גרבו בתפקיד אנה בשני, חווים התעלות גדולה של אהבה ואושר, מתחתנים ומתחילים לנהל לווין. שניהם עוברים ייסורי אהבה דחויה, מתאוששים, מתאהבים אחד באומללות גדולה. קיטי, שמאוהבת בוורונסקי המאוהב באנה, דוחה את גם הזוג קיטי/לווין מפריך את משפט הפתיחה. היחסים ביניהם מתחילים מתגברת על מחלתה. זה דומה למצב שאליו הגיעו בני הזוג דולי/סטיבה, ולכן ברור שלא ניתן שהאושר של בני הזוג מתפתח עד למצב יציב למדי. אולם אין מצב אושר ושוב, ניתן לראות שהמצב אושר/אומללות הוא דינמי. במקרה זה נראה חיי משפחה כשכל אחד מממש בחיי המשפחה חלק נכבד משאיפותיו. לומר שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. הן לא. בנוסף לזוגות דולי/סטיבה, קיטי/לווין, ולשלישייה אנה/קארנין/ורונסקי, הצעיר טושקביץ; אהבה נוספת מחוץ לנורמה החברתית היא בין אחיו של אהבים שהחברה עוברת עליה בשתיקה קשורה לנסיכה בטסי ומאהבה את זוג האיכרים פארמנוב, העובדים בקציר באחוזתו של לווין; פרשת נישואיה של בתם ללווין; אהבה צעירה, מלבבת ומלבלבת, צובעת באושר שצ'רבאצקי, הגיעו בגיל הזקנה לרמת אושר סבירה, ושמחו ביותר על פני המדרג של אושר־אומללות. למשל, הורי דולי וקיטי, הזוג הנסיכי שעליהם נכתב בקצרה. זוגות אלה ניתן להציב במקומות שונים על שעליהם כותב טולסטוי בהרחבה, משובצים ברומן גם זוגות אחרים, פרוצה לשעבר שנזנחת וחוזרת אל ניקולאי לפני מותו. אפילו קארנין זוכה לווין, ניקולאי לווין, קומוניסט ומוכה סמים, לבין מאריה ניקולאייבנה, ברגעי חסד באהבה המתעוררת בלבה של הגראפית לידיה איוואנובנה. התמונה המצטיירת כאן היא של הפרכה ברורה של משפט הפתיחה, אמת־ אושר. לא נכון שכל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה, משום משפחות אלו, זוגות אלה, מאושרים מסיבות שונות ובדרגות שונות של הנישואים: לא נכון הוא שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ההפך: היא בין זוג נשוי, קיטי/לווין, לבין שלישייה קלאסית: האישה, הבעל לקארנין ומנהלת פרשת אהבים עם ורונסקי. כך שההשוואה המתבקשת שלא התחתן אנה/ורונסקי מובילה לטעויות, פשוט משום שאנה נשואה בהמשך; ושנית, ההשוואה בין הזוג שהתחתן קיטי/לווין לבין הזוג בני זוג הנעים על הממד אושר־אומללות, שארחיב עליהם את הדיבור - הפרכת משפט הפתיחה. ראשית, הרומן מלא בדוגמאות על יחסים בין המקורנן והמאהב, דהיינו, אנה/קארנין/ורונסקי. בבית אחד" (אנה קארנינה, עמוד .)9 לכאורה שיא האומללות, אולם כפי הצרפתייה שטיפלה פעם בילדיהם, והודיעה לו שלא תחיה איתו עוד בביתם של האובלונסקים. האשה גילתה שבעלה מקיים קשר אהבים עם שני המשפטים הבאים מיד אחרי משפט הפתיחה אומרים: "הכול השתבש שנראה בהמשך, לא כך הדבר. וכאן מתחילה ההפרכה של אמת־הנישואים. הבעל הבוגד, הנסיך סטיבה, מנסה לפייס את אשתו הפגועה, הנסיכה דולי, כספים ולהתפרפר פה ושם, ודולי משלימה עם המצב ומוצאת בו כמה לבעלה חזר האושר לשכון במעונם ברמה סבירה (סטיבה ממשיך לפזר אומללות (שאיפותיהם המשפחתיות התנפצו) אך לאחר שדולי סלחה שאיפותיהם המשפחתיות התממשו. הבגידה הכניסה את המשפחה למצב מה ניתן ללמוד מכך? שעד לבגידה חיי דולי/סטיבה היו מאושרים, כי .... אני סלחתי, וגם אתה צריך לסלוח"! (אנה קארנינה, עמוד .)505 ובכן המשפחה, מרגיש ששגה .... הוא נהיה טוב יותר, טהור יותר .... ואני חיה לי? אנה הצילה אותי. והנה אני חיה. הילדים גדלים, הבעל חוזר אל חיק וקינאה רציתי לעזוב הכול, אני עצמי רציתי .... אבל חזרתי בי. ומי עזר והיא ממשיכה ומספרת: ..." אני נישאתי לאיש, ובעלי בגד בי. מרוב זעם קארנין מה אפשר לעשות בעניין, היא משיבה, "כל דבר, רק לא גירושים"! אשתו, שלא לפרק את משפחתו (אנה, קארנין ובנם סריוז'ה;) לשאלת מה, מנסה דולי לשכנע את בעלה של אנה, קארנין הפגוע מבגידתה של השלום חזר לבית אובלונסקי (דולי/סטיבה.) ולא רק זאת, לאחר זמן וקורא לעזרה את אחותו, אנה קארנינה, שמצליחה במשימתה. כלומר, נקודות אור.) חייהם ברמה נאותה של אושר, על מי מנוחות, דהיינו, מימוש המצב דבר דומה בחלקו קרה לזוג אנה/קארנין. עד לבגידתה של אנה, התנהלו בתה מוורונסקי, חלתה אנה בקדחת לידה קשה כל כך עד כי סבורים באופן חריף במשך הזמן. הדוגמה הקיצונית לכך היא זאת: לאחר לידת אנה/קארנין/ורונסקי חוות רמות שונות של אושר/אומללות, המשתנים שסופו התאבדותה. יתר על כן, הרומן מתאר מצבים שבהם השלישייה אנה אינה יכולה לעמוד בתנאים אלה ומביאה את היחסים למשבר קשה עוד היא תרחיק את מעשיה ותאמץ את השקר החברתי המטייח. אבל אומללות נסבלת, כל עוד לא יוודע ברבים דבר בגידתה של אנה, וכל המשפחתיות של בני הזוג. קארנין, למשל, היה מוכן להמשיך במצב של בצורה קיצונית. ברוב המקרים אין הוא מצב סטאטי והוא תלוי בשאיפות מדוגמה זו? ראשית, שמצב אושר/אומללות משתנה במשך חיי האדם אהבה לבין נפילה לתהום המציאות וייסורי מצפון. ושוב, מה אנחנו למדים אנה/ורונסקי אינם במצב שפיר. הם עוברים מהפכים חריפים בין התעלות מתהפך. הזוג אנה/קארנין נכנס למצב מתמשך של אומללות. אבל גם בדמותו של בעלה הבירוקרט). לפתע בא ורונסקי, האהבה מתלקחת, והכל ופחות לאנה, שהיתה אחוזה בכבלי דמיונה על אהבה, שלא הוגשמו הנורמטיבי. (סביר להניח שתיאור זה מתאים יותר למימוש מאוויי קארנין, שהיא עומדת למות, והיא שולחת לקרוא לבעלה. קארנין מגיע, ואנה, הרואה בבעלה לפתע דמות חיובית ונעלה, מבקשת ממנו את סליחתו. פוצע את עצמו בחזה. כל הרגשות האלה משתנים מקצה אל קצה משאנה כך מזוויעה עד שהוא שולף אקדח ומנסה להתאבד, אך למזלו הוא רק מצב שגורם לוורונסקי להרגיש בעיני עצמו שפל ונתעב. התחושה כל קארנין סולח לה ומגיע כתוצאה מכך להתעלות נפש אקסטטית־נוצרית, 21 2016 מאי-אפריל מכן התייבשו המקורות שנוצלו עד תום. אפשר להעלות השערה תרפויטית: ייתכן שבעזרת כתיבת אנה קארנינה מתברר שאשתו, סופיה אנדרייבנה, איימה ואף ניסתה להתאבד יותר ניסה טולסטוי להבין את חייו ואת חיי נישואיו, שעברו עליות ומורדות. ההשערה התרפויטית היא אולי חזקה מדי, ואולי חצופה מדי. מכל מקום מפעם אחת, וטולסטוי ברח לבסוף מביתו, מאשתו, ואז חלה ומת. לכך שטולסטוי מחץ את אמונתו התמימה, את תמונת הסטילס על אודות את משפט הפתיחה על חיי הנישואים. בזה ניתן לראות תמיכה עקיפה שטולסטוי השתמש במאורעות רבים מחייו כדי לבנות רומן המפריך אלה יתמכו בהשערה התרפויטית, אולם הם עשויים לתמוך בהשערה דמיון, אסוציאציות, בין חייו לבין הרומן הנידון. איני טוען שקווי דמיון של סופיה רעייתו ושל ילדיו.) מה שאני כן יכול לעשות זה למתוח קווי אין בידי האפשרות לתמוך בה (למשל, בעזרת היומנים של טולסטוי, לווין. קווי דמיון אלה כוללים את היחס לכפר, לעבודה בשדה, לאיכרים השתקע באחוזתו. הדמיון הוא גדול במיוחד בין טולסטוי לבין קוסטיה ּוורונסקי באיטליה מעוגן במסע שערך טולסטוי באירופה בצעירותו בטרם הרוסי, והמשיך בחיי התענוגות של הקצונה הצעירה. גם הטיול שערכו אנה את הניסיון של טולסטוי כאיש צעיר הולל ושקוע בחובות, שהתגייס לצבא עולמו של טולסטוי. לדוגמה, ורונסקי, איש צבא, משקף במידה מסוימת כמעט כל דמות בספר והיחסים שלה עם בני הזוג והחברים, משקפים את האושר של חיי הנישואים והזוגיות, שבה כנראה החזיק עוד מימי רווקותו. אחיו של לווין, ניקולאי. אולם יותר מכל, להתרשמותי, קו הדמיון הגדול אחי טולסטוי, דימיטרי, משחפת, באה לידי ביטוי בגסיסתו ומותו של וסלובסקי הצעיר, שהראה גינוני חיבה לאשתו ההרה. גסיסתו ומותו של לגרשו. והנה, גם לווין קינא לאשתו קיטי, וגירש מאחוזתו את ואסינקא לאשתו, שחיבבה מוזיקאי שהתארח ביאסניה פוליאנה, ודרש ממנה וכמובן את תחושות האושר בחיזור ובחתונה עם בת הזוג. טולסטוי קינא ולניסיונות להכנסת שיפורים, לציד; את ההתחבטויות המוסריות־דתיות, שקראה. והנה, מה עושה לווין ברומן אנה קארנינה? בדיוק מה שעשה לאשתו הצעירה, סופיה אנדרייבנה, את היומן והיא הזדעזעה קשות ממה לבלוגר נלהב). טולסטוי, שהאמין באיחוד נשמות בין בני הזוג, הראה בשל מידותיו הרעות. (אם טולסטוי היה חי היום, אין לי ספק שהיה הופך חוקי שכלל לא התייחס אליו) והייסורים הנפשיים הרבים שתקפו אותו תאווה לנשים (הוא שכב עם האיכרות באחוזתו ונאמר שהיה לו בן לא טולסטוי ניהל יומן אישי שבו תיאר בגילוי לב את חסרונותיו הרבים כולל ביותר קשור במנהג של טולסטוי ובני משפחתו לכתוב יומנים פרטיים. ואיך מגיבה קיטי? בדיוק כמו סופיה אנדרייבנה - היא מזדעזעת עד טולסטוי בחייו. הוא מראה לקיטי, אשתו הצעירה, את היומן האישי שלו. טולסטוי היה מבוגר בהרבה מאשתו סופיה אנדרייבנה וכך גם פער דמעות למקרא תיאור התאוות המיניות של בעלה. ועוד נקודת שיתוף: הגילים בין קוסטיה לבין קיטי. רבים, פיתחתי עמדות שונות כלפי גיבורי הרומן, עיינתי בכמה רעיונות במשך קריאת הרומן, שהשתרעה על כשלושה שבועות, אספתי רשמים תמיהות אחדות לאנה קארנינה. לפתע פתאום באמצע הקריאה עלתה בי המחשבה (שלא רציניות וחלקן רציניות פחות. התהייה הראשונה קשורה בייחוס האצולה עלו בי גם כמה תהיות. ואכן, רצוני לסיים מאמר זה בכמה תמיהות, חלקן הספרות הפופולרית כולל המתורגמת השאירה אותי אדיש לחלוטין,) אך הנידונים ברומן (מבחינות אלו עלי לומר את האמת, שבהשוואה לכך, ייתכן שאחיה הוא נסיך והיא אף לא הוצגה כנסיכה במפגשים חברתיים אף שהיא אחותו של הנסיך סטפאן ארקאדיץ' אובלונסקי (סטיבה.) איך השתנתה עם תום הקריאה) שטולסטוי מעולם לא ייחס לאנה תואר אצולה, של אומללות (למשל, המצב שבו נמצאה השלישייה אנה/קארנין/ורונסקי אחד מבני הזוג עשויים לחוות אושר שעה שהשני עלול להימצא במצב זה ניתן אולי לומר שהמשפחות אומללות באותה מידה. ולא רק זאת, כל ולהכניסה למצב של אומללות נוראה כפי שקרה לאיוב. במקרה קיצוני מכלל חשבון השפעות חיצוניות חמורות העלולות לנפץ כל משפחה בעיקרו של דבר בשאיפות ובמאווים של בני הזוג. כאן עלינו להוציא עוברות מצבי אושר/אומללות ברמות שונות ומסיבות שונות התלויות חווים דרגות שונות של אושר/אומללות. בקיצור, אפשר לומר שמשפחות שמשפחות אלו עברו תקופות של אושר ברמה זו או אחרת ובני הזוג לאחר שאנה ילדה.) לנתק את הקשר במצב ..." שאינכם יכולים להעניק אושר זה לזה "... ועל בשיחה שמנהלים סטיבה וקארנין אחרי הלידה, רומז סטיבה על אפשרות בסופו של דבר גם טולסטוי אומר בעקיפין שאמת־הנישואים אינה נכונה. הטעות הנצחית שטועים כל אלה המדמים להם שהאושר הוא התגשמות העניקה לו אלא גרגיר זעיר מאותו הר של אושר שציפה לו: נתגלתה לו הטיול שלו עם אנה באיטליה: "עד מהרה תפס שהתגשמות מאווייו לא מימוש שאיפות לאושר, וכך הוא כותב על מצבו הנפשי של ורונסקי בעת עמודים .)549-548 יתר על כן, טולסטוי עצמו היה מודע לקשר בין כך עונה קארנין ואומר: "האושר ניתן לפירושים שונים" (אנה קארנינה, שתלווה מיד בשאיפה למצוא מטרת חיים חדשה. זה, דרך אגב, היה המצב שנונה: אם יתמלאו כל השאיפות כולן, מה יישאר לאדם? ריקות וצחיחות ערגת הלב השומם" (אנה קארנינה, עמ' .395 ההדגשה שלי.) זו הערה מאוויי הלב. ... עד מהרה הרגיש איך גואה בנפשו התשוקה להשתוקק, שאליו נקלע טולסטוי עצמו עם סיום כתיבת אנה קארנינה. חיי טולסטוי מסייעים להפריך את משפט הפתיחה מי שקרא על חיי טולסטוי בספרים כגון אנרי טרויה, טולסטוי, כתר, יכול לראות מיד שאירועים ודמויות רבים ברומן אנה קארנינה מייצגים ;1984 פאבל בסינסקי, לב טולסטוי - הבריחה מגן עדן (שוקן, ;)2015 טלטלות גדולות וקשות בציר אושר/אומללות, שימשו מקור השראה ימים לפני מותו.) יתר על כן, חיי הנישואים של טולסטוי עצמו, שעברו (למשל, חייו באחוזה הכפרית שלו, יסנאיה פוליאנה, שם חי עד כמה החברה הגבוהה או תיאור החיים בכפר, מבוססים על ידע והתנסות אישית בנו של רוזן. תיאור הערים הגדולות (מוסקבה, סנקט פטרבורג) וחיי אספקטים שונים באישיותו ובחייו של טולסטוי עצמו, שהיה איש אצולה, בשני הרומנים הגדולים האלה? חייב היה למצוא מקור רוחני חדש, קו שלו המבוססים על חייו הוא. מה עוד יכול היה לכתוב שלא כתב בהרחבה חשוב במשבר זה נעוץ כנראה בכך שטולסטוי מיצה את מקורות הכתיבה מתפשר עם אשתו, ריב שפילג את בני משפחתו וסכסך ביניהם. גורם עמוק, דחה בבוז את היצירות האמנותיות שלו, ועורר ריב קשה ובלתי העתיקה את מלחמה ושלום שבע פעמים,)! נקלע טולסטוי למשבר נפשי לבעלה בכתיבת הרומנים הגדולים מלחמה ושלום, ואנה קארנינה (היא לרומן. לאחר פרק חיים שבו עזרה רעייתו של טולסטוי, סופיה אנדרייבנה, אפשר להצביע על קווי דמיון רבים בין שני הרומנים האלה.) אולם לאחר נשאר לטולסטוי מספיק חומר גלם כדי לכתוב את אנה קארנינה (וגם כאן לדלות חומרי גלם לעיצוב הרומן ודמויותיו. לאחר כתיבת מלחמה ושלום חייב הסופר להישען על מאגר עצום של מאורעות/זיכרונות שממנו יוכל ).223 הפירוש שלי להסבר זה הוא כדלהן: כדי לכתוב רומן רחב יריעה רצה לכתוב דבר שיהיה גרוע יותר". (אנה קארנינה/ מבחר מאמרים, עמ' יותר ממלחמה ושלום ומאנה קארנינה בז'אנר הקודם, בסגנון הקודם, ולא לכתיבת רומנים: "הוא בוודאי שיער שלעולם לא יכתוב שום דבר טוב המתייחסת להסבר שהציע ליאונטייב לשאלה מדוע טולסטוי הפנה עורף חיים שלפיו ינהל את חיי היצירה. וכך כותבת אליזבת' סטיינבוק־פרמור, 388 גליון 22 טולסטוי ומשפחתו, 1892 את כל התסכולים, הקונפליקטים, הסיבוכים והייסורים בחייה, התקרב ורונסקי הלכו והתדרדרו במהירות, והסיום הטרגי שיחסל באבחה אחת איוואנובנה, כך שתשובתו היתה שלילית נחרצת. יחסיה של אנה עם קארנין שסלחנותו התקררה בינתיים, ונפשו נשבתה בידי הגראפית לידיה היא מבקשת סוף סוף גט מבעלה. אולם הבקשה הגיעה מאוחר מדי אל ורק לאחר זמן רב, משהיחסים בינה לבין ורונסקי מתחילים לקרטע, אליה כקטר השועט על מסילת ברזל. איך ניתן להבין התנהגות זו? שעבור אדם בן זמננו, בן תקופת הקפיטליזם־אינסטנט ואתיאיסט, שיקול באישיותה. אם כך על מה התהייה? לומר את האמת, התמיהה נובעת מכך דעתה מהקצה לקצה, ונראה לי שהנימוק המוסרי מבטא קו אופי דומיננטי בהם כאן, בין היתר משום שאנה היא אשה הפכפכה ומסוכסכת, המשנה נימוקים נוספים לסירובה של אנה להתגרש (ויתור על בנה,) אולם לא אדון את עצמה משום שמבחינה מוסרית היא חשה פושעת. הרומן שוקל למעלה הבאתי ציטוט מהרהוריה של אנה, המעיד שהיא חפצה להעניש מוסרי מסוג זה נתפס כטיפשות יותר מכל דבר אחר. עבור אדם כזה, הבגידה. ייתכן שגם טולסטוי חש בדבר דומה. הוא שינה את עמדתו כלפי והמסתיים בהתאבדות, אינו עומד בשום פרופורציה רציונלית לפשע העונש העצמי של אנה, שמייסר נוראות אותה עצמה, את אהובה, קרוביה, אנה ק. שלי" (טרויה, עמ' .)335 יתר על כן, כתיבת הרומן עצמה הלעיטה כדי כך שכתב לאלכסנדרינה טולסטוי (דודה רחוקה וידידה:) "נמאסה עלי לתיאור של אשה יפה, מלאת חן והידור נשי) והסתבך בעיצוב דמותה עד אנה מהקצה אל הקצה (מתיאור של אשה מכוערת, תאוותנית, שטנית, .)336 וכאן למילה 'גומר' אני מציע שני פירושים: לסיים את כתיבה הרומן "אה, אילו היה מישהו אחר גומר במקומי את אנה קארנינה" (טרויה, עמ' אותו מרורים והרגיזה אותו עד שכתב לסטראחוב (מוציא לאור וידיד:) לווין ובעיקר להתחבטויותיו של לווין בנושאי מוסר, דת, ומשמעות מדבר עליה בצער ואמו בתיעוב.) רוב החלק האחרון מוקדש למשפחת (החלק השמיני.) חלק זה מתייחס בקיצור נמרץ למותה של אנה (ורונסקי עם מותה של אנה, הכתיבה לא נגמרה. טולסטוי המשיך וכתב עוד חלק אני סבור שהאפשרות השנייה קרובה יותר לאמת, כי הרומן לא הסתיים שנקעה נפשו ממנה; לסיים את חייה של אנה שנמאסה עליו עד בלי די. החיים, אותן התלבטויות שהעסיקו את טולסטוי עצמו. הכותב הוא פרופסור לפסיכולוגיה, באוניברסיטת חיפה. לאחרונה התפרסם הרומן התשיעי שלו סוליּפ סוסי פרא בהוצאת כרמל. לקארנין שלא השתייך לאצולה הרוסית. לפי היתה נסיכה, אולם הפסידה את התואר לכשנישאה תשובות סותרות. לפי התשובה הראשונה, אנה אכן מרוסיה (בעלי השכלה גבוהה אקדמית) וקיבלתי שתי אבל לא החכמתי. לאחר מכן התייעצתי בידידים שעלו רשמיים? תחילה ניסיתי למצוא תשובה בעזרת גּוגל, שהפכה מכוח נישואיה לצ'ארלס לנסיכה. איני יודע אובלונסקאיה, דולי.) למה דומה הדבר, לדיאנה שהיתה נסיכה מלידה (הנסיכה קטרינה אלכסנדרובנה אולם סטיבה נהייה נסיך לאחר שהתחתן עם דולי התשובה השנייה, אנה ואחיה לא ירשו תואר אצולה, מהו ההסבר הנכון ולא אכנס לספקולציות. התרשמתי שגיבורי הרומן מסמיקים ללא הרף. מעולם תהייה שנייה. תוך כדי קריאת הפרקים הראשונים, מרוב בושה אם טולסטוי ללא שמץ של מבוכה לבסוף, בעודי קורא אמרתי בלבי שאני עומד להסמיק לא נתקלתי ברומן שגיבוריו מסמיקים כל כך הרבה. הנוירופיזיולוגית של התרחבות כלי הדם בפנים ובצוואר. ואכן, ההסמקות ימשיך כך לאפיין חזור ואפיין את התנהגות גיבורי ספרו בעזרת הפעילות המשיכו להאדים את דפי הספר, אך אני לא טרחתי אף להסתכל במראה. באריכות ובפרטי פרטים: נוף, לבוש נשי, בישול, ציד, בחירות מחוזיות של מאוד. איך ייתכן שסופר כמו טולסטוי - שלא החמיץ שום הזדמנות לתאר (מעמוד 525 ואילך) אין אנו שומעים דבר על ההיריון. זה נראה מוזר לא מוצלחת) ועד לתיאור מפורט של התפתחות קדחת הלידה אצל אנה רגע דרמטי (שבגללו אולי הרג ורונסקי את סוסת המרוץ שלו בקפיצה להשתתף, מבשרת לו אנה: '"אני בהיריון', אמרה בקול שקט ואיטי". מאותו תהייה שלישית. בעמוד 244 בטרם תחרות הסוסים שבה עמד ורונסקי בעלי אחוזות, מועדון חברתי, עבודה בשדה, ארכיטקטורה של בניינים, הריונה של קיטי, אבל מתאר בהרחבה את ייסורי הנפש שעבר לווין בלדת חשש לחייה; ברומן עצמו, טולסטוי אמנם אינו מתאר את התפתחות התקשתה מאוד בלידת בתה מריה, נדבקה בקדחת לידה חריפה והיה כל הקשור בהיריון? יתכן שיש משהו בהשערה זו, כי אשתו של טולסטוי מילדיהם נפטרו. האם ייתכן שהתפתח אצל טולסטוי תהליך הדחקה של קשור בחיי טולסטוי עצמו, שאשתו ילדה שלוש־עשרה פעמים וחמישה בקדחת לידה. איך ניתן להסביר התעלמות כזאת? יכול להיות שהדבר של הגיבורה. שום דבר. פתאום הקורא מודע לכך שאנה ילדה וחלתה מאהבה, לא על בעלה, ושום תיאור של תגובת החברה לבטנה התופחת של הגיבורה הראשית. לא מה שעובר על אנה עצמה, לא מה שעובר על ובעצם מה לא - אינו מקדיש אפילו כמה שורות להתפתחות ההיריון מסיבות, גסיסה מתמשכת של אדם (ניקולאי, אחיו של קוסטיה לווין,) אשתו את בנו הבכור בהצלחה ובלי סיבוכים. .548 הדגשה שלי.) בקיצור, הכל בידה של אנה, מה שתחליט יתקבל על את עצמי כולי בידייך, ובוטח בתחושת הצדק שלך" (אנה קארנינה, עמוד בידי. אנא אמרי לי מה ייתן לך אושר של אמת ומנוחה לנפשך. אני מפקיד היה להיטיב עמך, להיטיב עם נפשך, ועכשיו אני רואה שהדבר לא עלה במכתב, שאותו הראה לאחיה סטיבה, שהכל תלוי ברצונה: ..."כל רצוני כך, ולמרות שקארנין סלח ומחל לה כשחלתה בקדחת לידה, וכתב לה כדי שתוכל להתחתן עם ורונסקי, למרות שמאהבה התחנן לפניה לעשות תהייה אחרונה. קשה להבין מדוע אנה קארנינה סירבה להתגרש מבעלה העתידיים יקראו על שמו של בעלה, קארנין,) וקרוביה מפצירים בה למרות שורונסקי הסובל סבל רב מעקשנותה (לפי החוק, בתו מאנה וילדיו דעתו של בעלה. אבל במשך זמן רב אנה מסרבת לבקש מקארנין גט. להתגרש ולהתחתן עם ורונסקי; אך חרף דחייתה החברתית, אנה ממאנת, 23 2016 מאי-אפריל דופן, רות איננה מדברת. היא שותקת (פרק ד.)' ובשתיקה הזאת, וזוהי על כך החוקר יהודה איזנברג ,)2001( בכל התהליך הזה, ובאופן יוצא אותה לאשה ומביא יחד עמה בן זכר לעולם. אבל כפי שכבר מצביע שהיא נקשרת אל בועז, קרוב משפחה רחוק ובעל אדמות עשיר הנושא שלא למדה עדיין למלא במילים את החלל של העדר האם בהתפתחותו עובדה חשובה מאוד, היא כמעידה על עצמה ששפתה כמו לא התפתחה, הנורמלית של כל ילד הניתק מאמו, או של בוגר המתאבל על אובדנה, ובכך, מנכיח את האין שבדבר במילים. (בארת, 1977 עמ' ,18 בתוך: בן דב, .נעמי את לה יש .לה למה כי .)118 'עמ ,2005 הזה חום, רוך, אהבה שאינה תלויה בדבר, ומעל לכל, היקשרות עזה בחבל ומסבירים אותם, מתאר לפתע פתאום קשר עוצמתי ביניהן. ויש בקשר שלא מתעניין כלל ביחסי נשים כל עוד הם לא מאירים מעשי גברים (לפיד, .)2014 וכפי שכותבת על כך ד"ר פנינה גלפז־פלר ,)2010( המקרא ובראשונה סיפור על אודות שתי נשים. האחת, מבוגרת, והאחרת, צעירה שהרי, איך שנבחר לבחון את הדברים, המגילה הזאת היא בראש הטבור של רות לנעמי, אמה בפועל. הנקודה האחרונה הזו דורשת פשט וגם דרש. כזכור, נישאת רות לבועז, אביבה זרקה רות רוצה אמא על יחסי רות ונעמי במגילת רות נוספת, סבירה לא פחות, היא שרות בעיקר חיפשה ומצאה בנעמי דמות על קיומה של מערכת יחסים לסבית בין השתיים (רוזין, .)2012 אפשרות ביחסי הזיקה והתועלת שהתהוו ביניהן (דבדבני, .)2015 אחרים העזו לדבר רבות נכתב על הקשר בין רות לנעמי, גיבורות מגילת רות. היו שהתמקדו אם. באנציקלופדיה החופשית "ויקיפדיה" מצוין כי "אין למגילת רות מוסר מתוך נקודת מוצא פסיכואנליטית, שרואה בנאמנותה רות לנעמי שמזמנת המגילה; אך בעיקר בקריאה בה בעושר הראיות הטקסטואליות לכמו יחסי אם ובת בין השכל ישיר." מתוך שכך תמצא פרשנותה מתחת לפנס, במובן מאליו, הבלתי מסויגת של רות לנעמי חמותה ואם בעלה המת, חוסר יכולת להינתק מתחליף לאם שנעמי היתה בעבורה. מהשתיים. לכן, היא מבקשת לשחרר אותן ממחויבותן הנושא את אלמנת אחיו חשוך הילדים, לאף לא אחת זו, אין היא יכולה עדיין להציע ייבום, קרוב משפחה בניה. היא מבקשת לחזור ממואב ליהודה. בנקודה זמן את כלותיה, רות וערפה, לחופשי, משמתו בעליהן, שני הכל מתחיל באופן שבו ניסתה החמות נעמי לשחרר ִא ָּמּה" ְל ֵבית ִא ָּׁשה אליה, וקוראת להן: " ֵל ְכ ָנה ּׁשֹ ְב ָנה, (א, ח.)' לבית האם דווקא, ורות, שלא ידוע לנו דבר על אודות אמה, ואולי אין לה כל אם לחזור אליה, בוחרת לדבוק בנעמי, אמה בפועל. הבה נתעכב על המשפט האלמותי שרות אומרת לה אז. זה שברבות הימים הפך ביטוי לנאמנות עד אין קץ. " ֶאל־ ַע ִּמי, ֵואֹל ַה ִיְך ָא ִלין־ ַע ֵּמְך ָּת ִלי ִני ֵא ֵלְך, ּו ַב ֲא ֶׁשר ֵּת ְל ִכי ֲא ֶׁשר ֶא ָּק ֵבר; ּכֹה ַי ֲע ֶׂשה ְיהָוה ָאמּות, ְו ָׁשם ָּתמּו ִתי ַּב ֲא ֶׁשר ֱאֹל ָהי. למעשה שנותנות שם לילד, ובדברי הרכיל שלהן אז, פיהן מפיק מרגליות של השניים, נעלם בועז ומת. וכה מהר קורה הדבר. ושכנותיה של נעמי הן ויולדת לו בן זכר. אבל מיד, כפי שעומד על כך המדרש, משנולד עובד, בנם של חוכמה דווקא, באומרן לנעמי כי: " ַכ ָּל ֵתְך ֲא ֶׁשר־ ֲא ֵה ַב ֶתְך, ְי ָל ַדּתּו, ֲא ֶׁשר־ ִלי, ְוכֹה יֹו ִסיף־ ִּכי ַה ָּמֶות, ַי ְפִריד ֵּבי ִני ּו ֵבי ֵנְך" (א, טז-'יז.) ובין מי למי או למה יפריד פה רק המוות? בין רות לנעמי - לעמה, לארצה ולאדמתה - ל"אמא אדמה" שהיא. אותו המושג שמנחם שטיין־ ִמ ִּׁש ְב ָעה ָּב ִנים" (ד, טו.) רוצות לומר, עובד הנו מתנת כלתך ָלְך, ִהיא טֹו ָבה וורשוי ,)1938( זיהה בו סמל בספרות העברית העתיקה לעומק הקשר מחלון, בנה המת של נעמי. אבל גם לתיאוריות פסיכואנליטיות יש ככל עובד הרך הנולד יועד לשאת תפקיד - לגאול את אמו ולהקים את שם לך. זו האוהבת אותך. ושאהבתה אלייך טובה מאהבת כך וכך בנים. אמנם, הנראה משהו לומר על סיבת היוולדו. את זיקתה מאמה לאביה, וזיקתה לאמה נשארת יציבה. אמנם, על פי הבת מתאפיינת בחרדה מעין זו. לכן, בשונה ממנו, אין לה תמריץ להסיט שלא כמו הבן, החושש מסירוס בשל תחושותיו העמוקות כלפי אמו, אין בנקודה זו נדרשת קפיצה מחשבתית. על פי תיאוריות פסיכואנליטיות, של האדם אל אדמתו. וזאת, כעומק הקשר של ילד אל אמו. הרומאים הוא מתאר את נעמי, השבה אל מולדתה, אדמתה. וזו שרות, מעוצמת ייחסו את משמעותו לדמותה של "טלוס," אלת האדמה. ודומה שבמגילה רגשותיה כלפיה, נקשרת בקשרים עבותים אליה ואל אדמה זו כאחד. את אדמתה (בילסקי, בתוך: קליינברג, ,2004 עמ' .)247-194 וזאת, תוך לכלתה הצעירה. זו שבחוכמתה הרבה ממשיכה בעבורה את זרעה וגואלת את העובדה שגיבורותיה הן חמות מבוגרת וענייה המציעה את חסותה אמנם קשה לבטל את הממד החברתי המהפכני הטמון במגילה. כלומר, 388 גליון 24 דן אלבו שיר לאמי ִמ ָּי ִדי, ּוכ ֶׁש ָּי ָדּה ִנ ְׁש ְמ ָטה ב. ַה ִּז ְכרֹונֹות ַא ֲח ֵרי א. ַּבּיֹום־ ַההּוא ֵאין ִז ְכרֹונֹות עֹוד ְׁש ַא ֲח ֶרי ָה ֵיׁש ְנ ֻק ָּדה ִמ ְּמקֹומֹות מּו ָג ִפים ְלתֹו ִכי, ַּגם ָח ְדרּו ִּפ ָּנה, ִמ ָּכל ְלתֹו ִכי, ָּפְרצּו רּוחֹות ָהעֹו ָלם, ֶאת ָּב ַא ַחת ַה ַּג ְעגּו ִעים ׁשֹוד ִדים ֶׁש ִמ ֶּמּנּו ָו ָה ְל ָאה ֶר ַגע, ַו ֲא ִני ָד ִנ ֵּיאל, ִנ ְה ֵיי ִתי רּו ַח, ִׂש ְמ ָחה ַּבת ִא ִּמי זֹ ַהר ִקי ָנה מּו ְג ָר ִּבית ְּב ִני ַמת ְמ ֻט ָּנף ְּב ֶב ֶגד ְמ ַר ֵּיר ְּכ ָדר ְרחֹוב ָה ַח ִּיים ְּב ִמ ְד ָּב ִרּיֹות ַה ְּמ ַס ֵּמא ָהאֹור ְק ָל ַלת ַעל ִא ָּמּה ְּבמֹות ִמ ְת ַי ַּפ ַחת ַע ְצ ִמי, ֶאל ְמ ֻׁש ָּגע ִּד ַּבְר ִּתי ְּכמֹו ְמ ֻׁש ָּגע, ְּכמֹו ַע ְצ ִמי ֶאל ִּד ַּבְר ִּתי ִא ָּמּה, ַעל ִא ִּמי ְל ִי ְל ַלת ַמ ֲא ִזין ַו ֲא ִני ֵל ֶהה, ִנ ְס ַער, ְּב ִה ְמהּום, ַל ְּׂש ָפ ַת ִים, ָאסּוף ָקרֹוב ְּב ֶׁש ֶקט ְּב ִמ ָּלה ִמ ָּלה ֶאת ְּד ָב ֶרי ָה ִּפ ַּסת ְנ ָיר ַעל ְורֹו ֵׁשם ָא ַמְר ִּתי ַּפ ַעם ֹלא ֶׁש ַאף ָא ַמְר ִּתי ְּד ָב ִרים ָׂשרּוף, ְּבקֹול ְטרּוף ַ ּד ַעת, ִל ְכ ֶׁש ָיבֹוא יֹו ָמּה, ִא ִּמי ַעל ְלקֹו ֵנן ַמה ָל ַד ַעת ְּכ ֵדי ֲא ָבל ֶה ְפ ֵסק, ְלֹלא ִא ָּתּה ִּד ַּבְר ִּתי ַה ְּכ ֵאב ַה ֵּלב ְו ָעְר ַלת ַעל ִי ְל ַלת ָׁש ָרה ִהיא ַל ְחלּו ִחית ִּד ְמעֹו ֶתי ָה ְו ִקי ָנ ָתּה ַה ְּכ ֵבדֹות, ֵעי ֶני ָה ֲאֻרּבֹות ֶאת, ְל ִׁשיר ִׁשיר ֵּבין ֶא ְת ַנ ְח ָּתא ִׁשיר ּו ְב ָכל ּו ְבכָל ָמה, ֹלא ָז ַכְר ִּתי, ִמּׁשּום ִּב ְת ִח ָּלתֹו, ֶׁשל ֶר ַגע ּו ְב ָכל מּו ָבן ַּגם ְּבסֹופֹו ַה ָּׂש ָפה ֶׁשל ָה ָאבּוד ַּב ֶמְר ָחב ִמ ִט ְבעֹו, ַה ִּז ָּכרֹון ֶנ ְע ָצר ִּכי אּו ַלי ַּכ ֲה ָו ָי ָתם ֶׁשל ְּד ָב ִרים ָה ְי ָתה לֹו ֶב ֶׁשת צּו ָרה ְוגֹ ֶדל ִׁשי ָר ָתּה ְּב ָפ ָניו. ֶׁשּבֹו ִנ ְס ָּגרֹות ַּד ְלתֹו ֶתי ָה ַה ְּמ ֻד ָּיק ַּב ָּמקֹום ָה ֵעי ַנ ִים ּומ ִתיקּו ָתּה ַה ָּפ ִנים ּו ִמן ִמן ִנ ְׁש ֶא ֶגת ְּפ ִני ָמה ַה ַּמ ֲע ַמ ִּקים ֶאל ִנ ְׁש ֶא ֶבת ּו ָב ָאה ֶׁשל ְר ִתי ָחה ְו ִה ְס ַּת ְּגפּות ְמ ֻכ ֶּו ֶנת ִּב ְפ ֻע ָּלה ַה ֶּׁש ֶמׁש ְּכ ְׁש ִקי ַעת ַלּיֹ ִפי ַמ ְפ ִלי ָאה ַה ְּגדֹו ִלים. ַל ֶּמְר ָח ִבים ָהרּוחֹות ִּכ ְכ ִני ַעת ַאט ַאט ְוגֹו ַו ַעת רשימת מקורות אדלמן, ה' .)2008( אמהות ללא אם: איך מותה של אמנו מעצב אותנו כאמהות (מאנגלית: נורית לוינסון,) מושב בן שמן: הוצאת מודן. אייזנברג, י' .)2001( "נאמנות ואהבה במגילת רות," שנה בשנה: ספר השנה להלכה, למחשבת ישראל ולבעיות יהדות, עמ' .50-33 בילסקי, ל' ".)2004(פמיניזם ומשפחתיות בישראל: קריאה חדשה במגיל רות." בתוך: אביעד קליינברג (עורך,) על אהבת אם ועל מורא אב: מבט אחר על המשפחה (עמ' .)247-194 תל־ בן־דב, נ' .)2005( "נעילה שהיא בעילה: על היעדרות, על ארוס ועל תשוקה ביצירותיו של אביב: אוניברסיטת תל־אביב, ההוצאה לאור. .129-117 'עמ :7 ,ישראל ,"עוז עמוס גלפז־פלר, פ' .)2010( נעמי - אמה של אומה: קריאה חדשה במגילת רות, ירושלים: כרמל. דבדבני, ת' .)2015( "בין בעלות לאישות - בדרך לתיקון עולם," אתר החגים, התנועה :מ אוחזר ,פייסבוק ,"רות מגילת על מחשבות" .)2014( 'ל ,לפיד : מ אוחזר .הרפורמית https://www.hagim.org.il/125389/WeeksArticle05 https://www.facebook.com/lihilapid/photos/a.1563 01427731361.36207.156294207732083/852368311457999/ פלגי־הקר, ע' .)2008( "האם והאמהות לפי זיגמונד פרויד - "אבי הפסיכואנליזה." בתוך: ענת פלגי־הקר, מאי־מהות לאמהות: חיפוש פסיכואנליטי אחר האם כסובייקט (עמ' .)85-32 תל־אביב: הוצאת עם עובד. שטיין־וורשוי, מ' .)1938( "אמא אדמה בספרות העברית העתיקה," 'תרביץ:' רבעון למדעי רוזין, ע' .)2012( כי אל אשר תלכי אלך, יהוד: אופיר ביכורים. .277-257 ,)3-4( 9 ,היהדות האם, קשר שעשוי ל"התממש" למשל בהבאת ילד לעולם: ילד בן דמותה ,32-33 ,37 .)40 אבל בעינו עומד עדיין רצונה להמשיך ולקיים קשר עם אביה שיעברו אותה, יעניקו לה פיצוי מה על הדבר (פלגי־הקר, ,2008 עמ' כביכול, וסבורה כי קשרים שתקשור בעתיד עם גברים אחרים דוגמת תיאוריות פסיכואנליטיות היא מאשימה את האם במוגבלותה הפיזית שיהווה ביטוי לה עצמה. אמהות שאיבדו את אמותיהן בגיל צעיר, כשהן מביאות לראשונה ילד עניין אחרון זה מקבל משנה תוקף כך נראה בכל הנוגע לתחושותיהן של לעולם. וכך, באחד מפרקי ספרה של הופ אדלמן, אמהות ללא אם ,)2008( שוב היא להיות בצד האחר שלו. אני לא אהיה הילדה, אבל אקבל שוב את "הקשר של אם־ילד היה חסר בחיי, וחשבתי שהדרך היחידה לקבל אותו אחת המרואיינות משתפת בתחושות אלו, ואומרת כי: מערכת היחסים הזו" (עמ' .)33 להבין מגילה כה שופעת חום אנושי כמגילת רות. ולא פחות מכך, שופעת ולהיות באמצעותו הילדה שרצתה להיות: בתה של נעמי. וזוהי דרך אחת במאמר זה הצענו את האפשרות שרות הביאה את עובד בנה, כדי לחזור מחוות אהבה יוצאת דופן של כמו בת אל אמה. ד"ר אביבה זרקה היא דוקטור לספרות ומרצה לתכנון לימודים. 25 2016 מאי-אפריל ייצוג תרבותי להיבטיו החיוביים של התהליך ניתן למצוא באגדת העם האגדה מזכירה את האגדה המוכרת "פרח לב הזהב" אך בהיפוך הטדג'יקיסטאנית "הנערה האמיצה," המופיעה אצל לנארד .)1988( קשים שהיא מתגברת עליהם בזכות נדיבותה. בהמשך היא מתייצבת יוצאת למסע, מחופשת לנער. לאורך הסיפור ניצבים בפניה מכשולים וחוזרות ממסען בידיים ריקות. גם הצעירה מבקשת לנסות והיא שומרת עליו. שתי בנותיו של האיש אינן מצליחות להשיג את התרופה עיניו, אך כדי להכינו נחוצים לו זרעים של עץ אשר מפלצת אכזרית בארץ רחוקה חי רופא שביכולתו לרקוח שיקוי שישיב לגבר את מאור מגדרים: גבר זקן שהוא אב לשלוש בנות נופל למשכב ומתעוור. אל מול המפלצת, יכולה לה ומשיגה את הזרעים ואף את התרופה. חיים פנימיים, אולם תהליך התחזקותה וחיבורה לכוחות הגלומים בה לקרוא גם מזווית הראייה של התפתחות האב: בתו הצעירה מעוררת בו שבה ולכונן קשר של אהבה עם הגברי" (עמ' .)170 את הסיפור אפשר זוכה הבת ליצור קשר עם כוחה ואומץ לבה, עם עוצמת רוח הנשי לנארד מתמקדת בתהליך מן הזווית של הבת: "במרוצת התהליך הזה בסוף הסיפור נחשפת זהותה הנשית והיא מתחתנת עם בנו של הרופא. הבת טעונה בחיים והתחדשות, אך הפעם המוות אינו נעצר, להפך, הוא השיר 'ילדתי הקטנה מסתכלת' עוסק באותו נושא. כמו בשיר הקודם מובילים בהכרח לפרידה, שכן הבת יוצאת לחייה שלה. גיא פרל לא מת אף איש" "ביום שבו נולדה בתי קריאה יונגיאנית בין שני שירים של יהודה עמיחי מתוארת הבת כמלאת חיות, אך הוא ספוג בתודעת המוות של אב הבת כמעניקת חיים וכחוצצת בין האב לבין המוות. גם בשיר השני ביניהם חושפים תהליך עמוק שעבר עמיחי: בשיר הראשון מתוארת ראשונה, שני השירים דומים זה לזה, אך נראה כי דווקא ההבדלים לידת בתו והשני כמה שנים מאוחר יותר, כאשר היתה ילדה. בקריאה רצוני כאן להתייחס לשני שירים שכתב עמיחי, הראשון נכתב בעקבות המשחרר באהבה רבה את בתו להמשך חייה. ביום שבו נולדה בתי לא מת אף איש נוכח כבר בשורות הפותחות שבהן מתרחשת הפרדה בין עולמו של האב ֵמת ֶׁשּבֹו ֹו ְל ָדה ִּב ִּתי ֹלא ַּבּיֹום לעולמה של הבת: הוא מודע למוות, והיא מתכוננת לעתידה. לאורך ַׁש ַער ַה ְּכ ִני ָסה ֹו ִלים ְו ַעל ַאף ִא ׁש ְּב ֵבית־ ַה השיר ניכרת נכונותו של עמיחי לפרידה בינו לבין בתו, המצריכה את ֻמ ֶּתֶרת." ַלּכֹ ֲה ִנים ּוב: " ַהּיֹום ַה ְּכ ִני ָסה ָּכ ָה ָיה החזרת השלכותיו ושחרורה מתפקידה בחייו. בבית השלישי ישנו מיצוי ֶׁשל ַה ָּׁש ָנה. ְו ֶזה ָה ָיה ַּבּיֹום ָה ָארְך ְּב ֹו ֵתר יפהפה של התהליך - האהבה אינה מכבידה משום שהבת אינה ממלאה ִׂש ְמ ָחה ּו ֵמרֹב צרכי אביה אלא שהאהבה מקילה עליה, משחררת אותה. בשיר הפלאי הזה עמיחי מתבונן במותו בהשלמה. אין עוד ניסיון לעצור את המוות. ַׁש ַער ַה ַּגְיא. ֹות ָנ ַס ְע ִּתי ִעם ְי ִדי ִדי ֶאל ִּג ְב הוא נפרד מבתו, ומסכים להפוך לסימן קטן ובלתי מכביד של הטוב ְמ ֻכ ֶּסה ַרק ִא ְצ ְטֻר ָּב ִלים ֵאין ֹאֶרן ֹו ֶלה ְו ָחׂשּוף ּו ֵעץ ָר ִא המופנם. ַמ ְצ ִמי ִחים ֹו ֵתר ּות ֹו ְמ ִדים ָל ֶׁש ֵע ִצים ָה ְס ֹפר. ּו ְצ ִבי ָא ַמר ִׁשיר ְוֹלא ִמן ַה ַח ִּיים. ְו ָא ַמְר ִּתי ֹו: ֶזה ָה ָיה ִא ְצ ְטֻר ָּב ִלים ילדתי הקטנה מסתכלת ֶׁש ַא ָּתה ִא ׁש ַה ַּמ ָּד ִעים ַה ְּמ ֻד ָּי ִקים, ָע ִׂשי ָת ִּפי ָי ַד ְע ָּת. ַאף ַעל ֹוְך ֵעי ַני ִמ ְס ַּת ֶּכ ֶלת ְל ַי ְל ָּד ִתי ַה ְּק ַט ָּנה ֲח ֹומֹות ֶׁש ַא ָּתה ִא ׁש ִּפי ִלי: ְו ַא ָּתה, ַאף ַעל ִׁשיר. ְו ֵה ִׁשיב ֶׁשל ֵּבית ֲא ֵב ִלים ָא ֵפל. ַחּלֹונֹות ֹוְך ֹו ְל ְּכ ְל ַח ֶּיי ָה. ָּכל ַה ִּמ ְת ָק ִנים ַה ְּמ ֻד ָּי ִקים ְמ ֻד ֶּי ֶקת ִעם ָע ִׂשי ָת ַי ְל ָּדה ֹוכֹו ֲא ָבל ִהיא ֹו ָאה ְּב ַל ֶּט ֶקס. ִמ ְתּכֹו ְנ ִנים ֲח ָת ִנים ְו ַכּלֹות השיר מתייחס ללידתה של עמנואלה, בתו של עמיחי מנישואיו השניים, שנולדה כאשר היה בן חמישים וארבע. לידת הבת עוצרת, ולו לרגע, ָמ ֹון ְמ ֵל ַאת ַי ְל ָּדה ְק ַט ָּנה את תהליך ההזדקנות והמוות. התהליך המתואר מתרחש מן הסתם בכל ֹוק. ַׂשק ָמ ֹא ֶׁשר, ְּכ ִלי ְּג ּוׁש היונגיאנית מציעה התבוננות במאפיינים ייחודיים של הקשר בין אב פעם שאנו, נשים וגברים, הופכים להורים. יחד עם זאת, הפרספקטיבה ֶׁש ָּׂש ִמים ַעל ַי ְל ָּדה ִּב ְׁש ָנ ָתּה ָה ַא ֲה ָבה ָהַר ָּבה, לבתו, ואלה באים לידי ביטוי יוצא דופן בשיר. בת, עבור אביה, עשויה ְל ֵה ֶפְך: ַמ ְכ ִּבי ָדה ָע ֶלי ָה. ֹלא להפוך למושא השלכתי 'אנימה' 1985( )Samuels - ארכיטיפ הנשיות ִהיא ַנ ֲע ֵׂשית ַק ָּלה ֹו ֵתר ְו ֹו ֵתר. ִסי ַמן ַה ֵּל ָדה ַה ָּק ָטן בנפש הגבר, האוצר בתוכו איכויות של מחשבה ורגש הופכיים לזהות המודעת, ולכן הוא מהווה שער אל הלא מודע והחיות הגלומה בו. מסיבה זו במקרים מסוימים יכולים הולדת בת והקשר בין אב לבתו, ָׁש ִנים ַא ֲחֵרי ֹו ִתי ָלּה ַּגם ַי ְז ִּכיר להיטען רגש עז - הבת מהדהדת ומעוררת את האנימה של האב, והאב ַח ָּנה ּו ָדה ּו ְל ִא ָמּה ְל ָא ִבי ָה ְי ֶׁשּנֹו ְל ָדה משליך את האנימה המתעוררת על בתו, ההופכת עבורו למקור חיות . ְּב ֹום ַק ִיץ ָי ֶפה. 'ביום שבו נולדה בתי לא מת אף איש,' מתוך שלווה גדולה: שאלות ותשובות. שירי 'ילדתי הקטנה מסתכלת.' מתוך מאדם אתה ואל אדם תשוב. שירי יהודה עמיחי, כרך יהודה עמיחי, כרך ,3 עמ' .306 .15 'עמ ,4 שיראס, ל. ]1982[( .)1988 אישה פצועה: על יחסי אבות ובנות, תרגום: ח' רוזנבליט, תל אביב: מסדה. Samuels, A. )1985(. The Father: Contemporary Jungian Perspectives. NY: New York University Press. נדפס גם בספר לשאת את הנפש במהופך, הוצאת קשב לשירה שרואה אור בימים אלה. אהבתו והערצתו הבריאה של אביה. עם גבריותו המופנמת בתוכה היא את חיבורו אל חלקים שנותרו מחוץ לתודעתו, ואילו הבת תפנים את של ההשלכות הוא יוביל להתפתחותם של שני הצדדים: האב יחזק והתפתחות. בבסיסו, התהליך בריא, ואם תתאפשר החזרה הדרגתית התפתחותית עבור השניים ובמקרים הקיצוניים ביותר אף לגלוש השלכותיו, ולשחרר את בתו מ'תפקידה' עלול הדבר להפוך למכשלה יש לציין כי אם לא ידע האב להפוך את התהליך לפנימי, להחזיר את תצא אל חייה, ועם הגיעה לבגרות גם תיצור בעזרתה קשר עם גברים. לתחום גילוי העריות. 388 גליון 26 יפה בודמן־ביק אבא בא יעקב זנדמן שירי עופרת עֹו ֶב ֶדת סֹוצ ָיא ִלית ְׁשמֹות כ' ְּב ֵס ֶפר ַה ִּכ ָּתה טֹוטאל לֹוס ַס ַעד ְּפ ִקיד ַּב ֶּד ֶלת ַה ַּמ ְז ִּכי ָרה ַה ַּמ ְלאְָך אָ ַמר ֹנ ַער חֹק ְל ָת ִמי: ַההֹו ָד ָעה ֶזה ֶנ ֶזק ְּב ִסּכּוי? ְּב ִסּכּון — ְי ָל ִדים ְי ָל ִדים ְל ָכאן ַּב ֶּד ֶרְך ַא ָּבא ָאחּו ִזים ֲח ִמ ִּׁשים ֲח ִקירֹות ִאּתֹו ַל ֶּל ֶכת מּו ָתר אֹו יֹו ֵתר. ִמ ְׁש ָטרָה ַה ָּצ ֳה ַר ִּים ַעד ֲחלּו ִפית ִמ ְׁש ָּפ ָחה ְּת ַק ֵּבל ִּדין ּוד ָב ִרים עֹו ֵרְך ִּדין ַא ָּבא טֹוב — ֶזה ִאּיֹוב. ִּת ְדאַג ְּכמֹו אַל ַה ַּי ְל ָּדה זֹו ֶע ֶקת ַמ ָּתנֹות ֶׁש ִּלי ָנ ַסע ָרחֹוק — ֵמ ִביא — ַא ָּבא ֵּתּדר. ְּתס ַל ְּי ָל ִדים ַמ ְפ ִרי ָעה ַּב ֵּלילֹות ְּכ ֶמְר ָק ָחה ִא ָּמא ַה ִּכ ָּתה * ַא ָּבא, ַּב ִּמ ְׁש ַּפ ְחּתֹון ָּתבֹוא? ָיבֹוא? ֵמ ָאז ְל ַד ֵּבר ִה ְפ ַס ְק ִּתי ְוֹלא ִליׁשֹון ֵּכן ְל ִמי ֶׁש ִּנ ְג ְמרּו ַעד ֶח ְסיֹון מִ ְס ֵּכ ָנה ֵאין לְָך — ַה ִּמ ִּלים ַה ִּנ ָּגרֹות ְקטִי ָנה ְמ ַה ָּסה ֵאי ָנה ַהּמֹו ָרה ִה ְתרֹו ֵקן ְו ַה ֵּלב חֹו ָסה מַ ָּב ָטּה — קֹו ֵרא ּומ ַפ ֲע ֵנ ַח ֲה ֵרי ַל ֲחזֹר ּול ַּמ ְח ֵּזר, ָיכֹל ִּתי ֵּפ ֶׁשר ֶאת ַהּפֹו ֵעם ַה ֵּלב ַמ ֲע ֶׂשה ֶזה ַה ֲּמעמָד מִ ְׁש ַּת ֶּנה — ִמּמּול ָה ָר ָזה ַה ֶּב ֶרְך ַמ ֲח ִזיר ּומ ַמ ְח ֵזר ְלטֹוב ִּב ְת ָז ִזית ֶׁשרֹו ֶק ֶדת ְמ ַק ֵּבל ְונֹו ֵתן — ְלרַע ִּב ְל ִּתי ִנ ְׁש ֶל ֶטת ַהּטֹו ִבים, ְּב ָי ָמיו ָּכְך ִּת ַּסע ׁשּוב ֹלא ִׁש ְלׁשֹום ִּכ ְתמֹול ְו ָת ִמי ֹלא ּו ָב ֲא ֵחרִים ַּב ִית ָלּה ֵאין ִּבית — זֹאת ַה ַּב ְיתָה ְּכ ָע ֶלה ִנ ָּדף רֹו ֶע ֶדת ֵאין רּו ַח הּוא ִנ ְׁש ָּבר ְו ֶנ ְח ָּתְך ְו ִנ ְׁש ָּפְך ַעד ּדֹם. ְו ֶׁש ֶקט. ְּד ָמ ָמה. ְּב ִלי ַּגג ָּב ִתים ַל ֲעׂשֹות ְלנֹו ַכח י"ב ֵעת ַּגם ְל ַד ֵּבר. ִה ְת ַח ְל ִּתי ָאז ִּב"קבּו ַצת חֹ ֶפׁש" — ָּת ִמי ֵעי ַנ ִים ׁשֹו ֲאלֹות זּוגֹות ַּב ְּפ ִני ִמ ָּיה ִנ ְׁש ֶא ֶרת ַהּמֹו ָרה רּו ִתי אֹופל ְּכ ֶׁשהָרֹב ּכֹו ֶר ֶכת ָי ַד ִּים ְנחּוׁשֹות ַה ַּב ְי ָתה נֹוס ִעים ַּב ְי ָלדֹות — ַה ְּק ַט ָּנה ְס ִביב ֲאנִי ְל" ַׁש ָּבת חֹ ֶפׁש" ִמ ָּכאן ְו ָה ְל ָאה ֹלא ָׁשלֹום ַׁש ָּבת ְּב ֶר ַּגע ֶזה! אֹו ֵמר ַהחֹק ֵּגדר ֶּב ָחסּות ֶׁש ִה ְת ַא ְּב ָדה ָל ֵאם ַה ִּס ָּבה ִה ֵּנה אַף אַ ַחת ׁשֹו ֵמר ְלמֹו ֵפת" ֶׁשל " ַא ָּבא ַל ִּבּקּו ִרים ְמהַ ִּמ ִּלים ַה ַּב ִּית ְו ֵאם ַל ַּמ ָּתנֹות ֲא ָבל, מֻ ֶּג ֶנת? ַּב ַּל ְי ָלה ַל ֲח ָרדֹות ַל ַהְר ָטבֹות ַל ְמרֹות, ּפֹו ֵקד ַה ְּמ ֻׁש ָּתף ַּב ֶח ֶדר ֶאת ַּב ְּפ ִנימִ ָּיה ָה ֲאסּו ִרים ַה ְּד ָב ִרים 27 2016 מאי-אפריל ָׁשבה ְּב ַמ ְח שירי בין קֹום גד קינר סימביוזה ֶׁש ָּבּה. ַה ִּמ ִּלים ְּב ֶׁשל ְּב ִע ָּקר ֲחׁשּו ָבה ַההֹו ָד ָעה ְּכ ֶׁש ֶלט ֵעי ָניו ֶא ֶדן ַעל ְּתלּו ָיה ִנ ְׁש ָמתֹו ִלי ִג'י ֵמ ְיל, ְנ ֻק ָּדה. קֹום. ָּכְך ּכֹו ֵתב ֻמ ְכ ָּתם ִּד ְמעֹות ָּדם ַא ִּבי ִרים ִמי? ֲעבּור ְל ַע ְצ ִמי, ֲא ִני חֹו ֶׁש ֶבת ֲחׁשּו ָבה, ַהּמּו ָב ִסים ּב ָפאליֹו. ֶׁשל ֲחׁשּובֹות. ֵאין הֹו ָדעֹות ִמ ְׁש ָּפ ָחה, ֶׁשל ַעל ַּד ְל ָּתּה ַה ִּמ ְת ַּד ְּפקֹות ֵאּלּו אּו ַלי ַרק ָא ְז ֵני ַׁשְר ֶׁש ֶרת ְל ַצ ָּוארֹו הּוא עֹו ֵנד ָלּה. ְנ ֻק ָּדה. קֹום. ְל ַב ֵּׂשר ְּכ ֵדי ַא ָּגדֹות ְמ ַל ֵחׁש ָּב ֶהן הּוא ְּכרּותֹות סּוס ֶׁש ִּמ ֶּזה ֹלא ָק ִמים יֹו ֵתר. ַ ּפ ְט ִרי ִקים ֶׁשל ַמ ְק ֵהלֹות ִנ ְׁש ָּכחֹות. ִּכי ָּד ָבר ֹלא ִי ְה ֶיה ַה ְּמ ַב ֶּׂש ֶרת ֲחׁשּו ָבה, ֲה ֵרי הֹו ָד ָעה זֹו ִהי ַה ָּדם ַהּׁשּורֹות. ֶאת ִאּתֹו ְמ ַמ ְל ְמ ִלים ֵמ ִתים ֵמ ַע ָּתה ְו ֵאי ָלְך. ָחׁשּוב יֹו ֵתר ִל ְזרֹם, ַמ ְת ִחיל ׁשּוב ְּב ִׂש ְפ ֵתי ֶהם ַה ָּקרּוׁש ֶּׁש ֵאי ֶנּנּו עֹוד. ְנ ֻק ָּדה. קֹום. ַמה ִמ ְּל ַבד ּול ַה ְכ ִחיל. ְּב ִני ִׁש ַעְר ִּתיָך ִא ְל ָמ ֵלא חמסה ִּב ְׂש ָעְרָך, ָהעֹור ִבים ֶאת ָה ִיי ִתי לֹו ֵטף מוקדש לסבתא חדוה שלי, הגיבורה ִּב ְב ַׂשר ָי ִדי. ַמ ֲא ִכי ָלם ְׁש ִנ ָּיה ִמ ְל ֶח ֶמת עֹו ָלם ַעל ֶׁש ִּלי ָּג ְד ָלה ָס ְב ָתא ְּב ִני ִׁש ַעְר ִּתיָך ִא ְל ָמ ֵלא ַח ִּיים ִא ָּתּה ִל ְׂשרֹד ַא ֲה ָבה ָלּה ֶׁש ָּמ ְצ ָאה ַעד ַּכּפֹות ַר ְג ֶליָך ֶאת ָה ִיי ִתי רֹו ֵחץ ַה ְּׁש ִלי ִׁשית ָהעֹו ָלם ִמ ְל ֶח ֶמת ֶאת ֶׁש ִּלי ִנ ְל ֲח ָמה ָס ְב ָתא ְּב ֵעי ַני. ַאְר ָּב ָעה ְל ַג ֵּדל ֶׁש ָּלּה ְונֹות ָרה ָה ִאיׁש ֶאת ְּכ ֶׁש ִא ְּב ָדה ֲח ָל ֶציָך ֶאת ָׁשב ּומ ַח ֵּתל ָה ִיי ִתי ְּב ִמ ְל ֶח ֶמת עֹו ָלם ְר ִבי ִעית ֻה ְכ ְנ ָעה ֶׁש ִּלי ֹלא ָס ְב ָתא ֵמ ֶהם עֹוד. ֵא ֵצא ְל ַבל ַה ְּק ָרב, ּו ַב ֲח ִמ ּ ִׁשית ִמן ָׁשב ְּכ ֶׁש ְּב ָנּה ֹלא ֵאּלּו ָּכל ֶאת ִּבי ִל ְנצֹר ֲא ִני ִנ ְל ַח ְמ ִּתי ְּב ִני ִׁש ַעְר ִּתיָך ִא ְל ָמ ֵלא ְּב ָׁשלֹום. ֶאת רֹא ִׁשי ָה ִיי ִתי מֹו ֵׁש ַח ְּב ֶׁש ֶמן ַר ֲע ָנן ַה ָּב ֶלה ָא ֲה ָבה, ִנ ְל ֲח ָמה, ֹלא ִנ ְכ ְנ ָעה, ֶׁש ִּלי ָּג ְד ָלה, ָס ְב ָתא ֶאת ְלָך ְלהֹו ִריׁש ֶׁשאּו ַכל ִל ְחיֹות ִא ָּתּה, ַו ֲא ִני, ַה ְּמתּו ִקים. ַמ ְלכּות ִיּסּו ַרי ַה ֶח ְד ָוה. ֶאת גן סגור שווארצוולד לאחד שהכיר לי את ארץ לעולם לא ְּב ַת ִּני ִנים. ְמ ַׂש ֲח ִקים ֲע ָנ ִנים ַי ְל ִּד ִּיים ִמ ְס ַּת ֶּת ֶרת. ַה ֶּׁש ֶמׁש ֵאי ֶנ ָּנה ְּב ַמ ְמ ַּת ִּקים ַה ְּמ ֵל ָאה ִּב ְט ְנָך ֵמ ַהּיֹום ּבֹו ִסּיּו ֵטי ַי ְלדּו ִתי ֶאת ְּכ ֶׁש ֲא ִני רֹו ֵק ַח רֹו ֶפ ֶסת עֹוד ִא ִּמי. ַּגם ְל ִה ְת ַא ֵּבן ֲא ִני ְמ ַנ ָּסה ַּגם ַה ָׁשחֹור ַל ַּי ַער ִהיא ִנ ְמ ֶל ֶטת ָּכל ַק ִיץ ִמּתֹוכָך ִל ְצמֹ ַח ֶׁש ִּנ ָּתן ַה ַּמ ְח ָׁש ָבה ֶׁש ְּב ֵעי ֶני ָה ָה ָא ֵפל ְו ַה ָּסבּוְך ְמ ַר ֶּכ ֶכת אֹו ִתי ֵאי ֶנ ָּנה ִל ְמצֹא ַּפ ַעם ֶׁש ָּב ֶהן ִּד ִּמי ִתי ֲא ִני ּפֹו ַר ַחת ַא ְס ִּתיר — ַאְך ֹלא אַ ֲה ָבה. ִמ ִּלים ִמ ִּלים ְּכ ָפ ֶניָך — ּו ָפ ַני שירי בין - בוגרת מחלקת כתיבה במנשר לאמנות, וספרות וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. מלמדת ספרות בתיכון. חיה בתל אביב. 388 גליון 28 הילה אהרון בריק ֵחן. ְּב ָר ַמת ָּב ָנה ֶׁשהּוא ֶׁש ָּלנּו, ַה ַּב ִית ֶׁשל ַה ַּגן ֶאת )1 עדות( ֲא ִני זֹו ֶכ ֶרת ֹפה ֵאי ֹפה ֵאי * ֶׁש ִּלי ַה ֻּב ְס ָּתן ָה ָיה ֶזה ֵהי ֵטב ְס ָדרֹות ֶׁשל ֶט ֶל ִויז ָיה ַה ַּס ָּפה מּול ַעל ַה ָּׁש ִנים ִעם ֶׁש ִּנ ְהיּו ָיפֹות ַּב ְּתמּונֹות ָהעֹור ַעל ֶׁש ָּצ ְמחּו ַה ְּק ַט ִּנים ַּב ִּגּדּו ִלים )2 עדות( ֶׁשל ִּדּבּור, ִּפ ָּנה ָלנּו ֵּכן ּתֹופ ִסים ִּפ ְתאֹום ֵמ ַה ַּב ִית ָל ֶל ֶכת ַצ ְנ ָחן. הּוא ָר ָצה ָה ִיי ִתי ַל ְי ָלה ָּכל ֵּבי ֵנינּו ַה ֶּי ֶלד ָי ַׁשן ָל ֶל ֶכת ַּב ֶּד ֶלת ֹלא ָנ ַת ִּתי לֹו ָע ַמ ְד ִּתי ֵמ ַה ַּב ִית ָה ַלְך ַּבּסֹוף הּוא ארכיב אב ָׁש ִנים. ָלנּו ֶק ֶׁשר. ָה ָיה ֲאֻר ָּכה ֹלא ְּתקּו ָפה ַּכ ַעס ָּגדֹול )3 עדות( מתוך מחזור שירים בכתובים * ַה ִּסי ִסים ָּב ִאים ָהיּו ָּב ָא ִביב ִלְראֹות ְּב ִלי ִּכ ְמ ָעט ַּב ְּת ִריס ִלי ְל ַק ֵּנן ַּב ְּפ ִסיעֹות ִמ ְב ָטחֹו ָׂשם ַה ְׁש ָּכ ָמה ָה ְי ָתה ָּכל ּבֹ ֶקר ָה ִעיר ְּב ַט ֶּי ֶלת ְׁשלֹו ָׁשה ק"מ ָּכל יֹום ַה ִּט ְׁשטּוׁש? ְּב ֶמְר ַח ֵבי ִמ ְצ ַט ֶּל ֶלת ַה ַּמ ְח ָׁש ָבה ָה ִאם ַע ְצמֹו ַעל ָל ַקח ָּבא, הּוא ְּכ ֶׁשהּוא ַהְרמֹו ִני ָקה ַעל ֶא ְצ ָּבעֹות ּתֹופפֹות ַה ֵּקן ֶאת ְל ָפ ֵרק ִמ ְס ִביבֹו, רֹוקדֹות ּפֹול ָקה ֶנ ְכדֹו ָתיו ִמ ְז ָו ָדה, ִעם ָּבא, ָּכְך ַא ַחר ֶּמלֹוד ָיה ַק ָּלה ֻמ ְׁש ָלם, ֶק ֶצב ָּכאן" " ֲא ִני ְמ ֵל ָאה ִה ְת ַּכְונּות ִמּתֹוְך ַמ ִּׂשי ִגים ַׁש ַל ְנט נֹון ִסי ִסים? ָאז ָהיּו ְס ֵט ְּפס, ְּכ ֶׁשהּוא רֹו ֵקד ִסי ִסים ָאז ֶׁש ָהיּו ִלי ִנ ְד ֶמה ָה ֵעץ נֹוק ִׁשים, ַּכ ְפ ַּכ ֵפי ַה ַּק ַר ַחת נֹו ֶצ ֶצת, )4 עדות( ַׁש ַל ְנט ְּב ִחּיּוְך נֹון ֵמ ָע ַלי ַמ ִּביט ְק ָצת ֶׁשּלֹו ַמ ָּבטֹו ִמ ְּנ ֻק ַּדת ֶׁשּלֹו ַרק ַא ָּבא ַעל ֹּתב ִל ְכ ָצ ִריְך ָא ָדם ֲא ֵח ִרים ֶׁשל ַמ ָּב ָטם ִמ ְּנ ֻק ַּדת ְוֹלא ַּפ ְסקּוצ ֶוה? ְּכ ֶׁש ָה ִיי ָת אֹו ֵמר ָּברֹאׁש ְלָך ָה ָיה * ָמה )5 עדות( ְס ֶּפ ִצי ִפית ַא ַחת ִא ָּׁשה ָר ָעה ֵא ֶליָך? ֶׁש ָה ְי ָתה ֹלא ֶנ ְח ָמ ָדה ְס ֻג ָּלה ְּב ִתי ִק ָּיה 18 ָׁש ָנה ְל ַא ָּבא? ִא ָּמא? ֶאל ֶּבן גּוריֹון ַּת ְלמּוד, ִּבּיּון, ִׂש ְנ ַאת ָנ ִׁשים? ֶׁשל ִמ ֶּׁש ָּלנּו? ֻקְרטֹוב ַא ַחת? ּגֹו ָיה ַּב ָּׁש ַמ ִים ֶא ְצ ְּבעֹות ּפֹו ֵכר ִמ ִּמי ֶרל? ִמּלֹו ָבה? ַּב ְּיֻר ָּׁשה ְק ָל ָלה ְּב ַט ְב ָלה ֵרי ָקה ֲח ֵסרֹות ָׁש ִנים ַה ַּת ְצלּו ִמים ְּכמֹו ַה ָּצ ִעיר, ִמ ְּיהּו ָדה ַמ ְז ֶּכ ֶרת ְּב ִריק ַמר ִי ְצ ָחק ִּב ְׁש ִבילָך ְּב ִע ְב ִרית: ִּב ְכ ַתב ַיד ַי ְלדּו ִתי, ָּכ ַתב ֶׁש ָּׁש ַלח ּו ֵמ ָאחֹור ַא ָּבא, ְּב ִריק ְי ִדי ִדי, ָאדֹון ָי ָקר, ַה ָּי ָקר ְל ָא ִחי ַמ ְז ֶּכ ֶרת ֶנ ַצח ְּב ִריקֹו ַלאז' ַה ִּמ ָּלה ֶאת ִה ְמ ִציאּו ְּכ ָל ִלית ִמין חֹו ֶל ָרע ְּכמֹו ֶׁש ֶּזה אֹו ַה ֶּל ִחי ֶׁשל ָּברְֹך ְנ ִׁשי ָקה ִנ ְט ַמ ַעת ַה ִּמ ְז ַּד ֵּמן ַה ֶּנ ֶפׁש ְלגֹ ַעל ְּב ַז ַעם ַמ ְפ ִטי ָרה ֶׁש ֲא ִני ְקצֹות ִזי ִפים ָהרְֹך ּו ְבתֹוְך ַה ֶּזה ַה ִּב ְל ִּתי ִנ ְמ ָנע ַס ִּמי ּבּו ֶר ַקס ֶׁשל ַּבּבּו ֶר ַקס ַה ִּפי ֶרה ָה ְל ָאה ַמ ְמ ִׁשי ִכים ֶׁשּׂשֹו ִחים ֶנ ְגּדֹו, ִּב ְג ָל ְלָך ַמ ֲא ִמי ָנה ֲא ִני ָּב ֱאֹל ִהים ַּפ ְסקּוצ ֶוה ְו ָה ְל ָאה 29 2016 מאי-אפריל ֵאיְך ִנ ָּפ ֵגׁש ַא ֶח ֶרת גילי חיימוביץ' בחדרים תחליף משפחה יֹוצ ִאים ְו ִנ ְכ ָנ ִסים ַהּזֹו ַה ְּמ ֻח ֶּב ֶקת ַּב ִּסימ ְּביֹו ָזה ַה ְּז ַמן ְל ֵבי ִני עֹו ֵמד ַא ָּבא ֵּבין טֹור ִקים. ְמ ַנ ְּצ ִחים. ֵאין ָה ִא ָּמא ְו ַגם ִמ ְסּתֹו ֶב ֶבת ִהיא ֹלא ַה ְּמ ָפ ֶר ֶכת ָל ַרּכּות ִמ ְת ַמ ְּס ִרים ֶאל זֹו. ֹסק ָי ַד ִים זֹו ְּכ ָבר ֹלא ִנ ְפ הַ ֶּד ֶלת ִּתי ֹנ ֶקת. ֶׁשל ִּב ְמקֹומֹו ְו ֵאין עֹוד ֶּג ֶבר ַה ֲח ָד ִרים ֶׁשל ְלרֹא ָׁשּה. ֵמ ַעל ַּב ֲה ָלצֹות ִמ ְת ַמ ְּס ִרים ַא ָּב ִא ָּמא ֶל ִחי, ַעל ֶׁש ְּי ַנ ֵּקר ּבֵּלב. ֶׁשל ְנ ִׁשימֹו ַת ִיְך ַהּמֹורס ְׂש ַפת ֶׁש ִחי. ֵּבית ְלגּו ַמת ֹסף ֶי ֱא ֲא ָנ ִׁשים. ְל ַאְר ָּב ָעה ֲח ָד ִרים ְׁש ֵני ִּדי ַרת ָח ָלב, ִל ְׁש ִביל ּתֹו ִביל אֹו ָתנּו ְּבכֹו ָרה, ַּבת ֵיׁש ֵמ ֵהם ְי ָלדֹות. ְׁש ַנ ִים ָׁשם ִנְרקֹד ַואלס ַק ֶּי ֶמת ַּד ָּיּה ְל ֶק ֶצב ְּג ִמיעֹו ַת ִיְך. ִמ ְת ַּב ֲהרֹות. ְמ ַח ְּבקֹות ֶׁש ַה ְח ָלטֹו ָתיו ֲא ַנ ְחנּו ְלגּוף ֶׁש ִּלי ַה ַח ִּיים ֻמ ָּתְך, ֶׁש ָהעֹור ַעד ֶׁש ָּלְך, ַה ֲה ָנ ָקה ְּב ֶק ֶצב ְל ַא ַחת. חֹו ֵזר ּו ִמ ְת ַא ֶחה ָח ָלב ְמ ֻעְר ֶס ֶלת ְּבגֹונּדֹו ָלה ָלׁשּוט ֵנ ֵצא ַה ָּצרֹות, ַה ִּמ ְד ָרכֹות ַעל ְק ַט ָּנה, ֵיׁש ַּגם ַי ְל ָּדה ַה ְּכ ָל ִבים ְו ָהאֹו ַפ ַּנ ִים. ַה ֶּז ֶבל, צֹו ַאת ַּפ ֵחי ִמ ְכׁשֹו ֵלי ֵּבין ַה ֶּב ֶטן, ָּכ ִרית ַעל ֶׁש ָּלּה ִנ ְׁש ַּכב ַהּפּו ִּפיק ֶׁש ָּלנּו. ָהרֹו ַמ ְנ ִטי ָקה ַא ֵחר, ַזן ֵׁש ָנה ו ִׁש ְכ ָחה. ַׁש ְלוַת ְּפ ִני ָמה ֵּת ֶכף ְי ַק ֵּפל ִא ָּמא," ְּבקֹוְר ָאּה " ִא ָּמא, ַּכ ַּפ ִים סֹו ֶפ ֶקת ְל ֵׁש ָנה, ַּת ְח ִליף ֵאין ָח ָלב ְּב ַמ ְס ִּפיק ֶׁש ִּת ְת ַמ ֵּלא ַעד ֲע ֻמ ָּקה. ִּב ְנ ִׁשי ָמה ְּת ַז ֶּכה אֹו ָתְך ַה ִּמ ְק ַל ַחת ֵּת ֶכף ֲא ָבל ְּב ַע ְצ ָמּה, ַל ֲעׂשֹות ְּד ָב ִרים ְּכ ֵדי ִחּתּול, ַּת ְח ִליף ְל ַבד, ַל ֲחלֹום ְל ַבד, ֹׁשן ִלי ֵאם דיוקנה של ְּתנּו ָחה. ָס ִדין, ִס ָּנר, ָׁשד. ַּת ְח ִלי ִפי ַּת ְח ִליף ַא ָּבא." ְּבקֹוְר ָאּה " ַא ָּבא, ַּכ ַּפ ִים ְל ָה ִקיץ ְו ִל ְסּפֹק ָּתפּוס. ָּת ִמיד ֶׁש ָּלְך ַה ֵּלב ָח ָלב, ַּת ְח ִלי ֵפי ֹּפה. ֹּפה, ֹּפה, ָׁשם ַו ֲא ִני ַרק ַּב ַעל ֵיׁש ְּכ ָבר ֹלא אֹו ֶכ ֶלת עּו ָגה ַא ְּת ְל ָׁש ָעה, ַּת ְח ִליף אֹו ִתי ֵמ ִאְו ָׁשה ְל ַה ְׁש ִמי ַע יֹו ֵתר ֹלא רֹו ָצה ְׁש ֵל ָמה. ּו ַמ ְׁש ִאי ָרה אֹו ָתּה ַּת ְח ִליף אֹו ִתי. ָע ֶלה ִנ ָּדף)? ( ֶׁשל ַּדף? ְּכ ָבר ֹלא אֹו ֶכ ֶלת עּוגֹות. ַא ְּת ִל ְזרֹועֹו ָתיו. ְל ֵה ָא ֵסף ְּכ ֵדי ַה ְּז ַמן אֹו ֶכ ֶלת. ָּכל ַא ְּת ֵׁש ִני, ּו ִמ ַּצד ְּב ֶׁש ָּלּה, יֹו ֶנ ֶקת ּופֹו ָעה. ַה ִּתי ֹנ ֶקת ֶׁש ָא ַסף מִ ְׁש ֵנהּו ְּכ ִמי ְּכ ָבר ֹלא ִנ ְת ַח ֵּבק ְלעֹו ָלם ַא ֶח ֶרת. ַל ֲה ָנ ָאה ָּפנּוי ַהּגּוף ֹלא ֹנא ַהב אֹו ָתּה. ִמ ְּכ ִפי ְי ָכ ְל ֵּתנּו יֹו ֵתר ַה ְּס ָע ָרה, ַּב ֵּלב ֵאיפ ֶׁשהּו, ָּת ִמיד ָנעּוץ ֶׁש ָּלְך ָק ֶצה ְל ֵחיק, ָה ַא ֵחר ֶאת ֶׁש ָּג ַרף ְּכ ִמי ַאף. ֶׁשל ֶי ֶלד, ָיד אֹו ֶּפה ְּב ֵאי ֶזה ָצ ָרה ְּגדֹו ָלה. ֶאל מּול ְל ִה ְת ַא ֵּגד ַּב ַּמ ָּפה, ַא ֶח ֶרת ְּב ֵאיזֹו ְנ ֻק ָּדה ָאז ָׁשם, ְו ִאם ֹלא ִחּבּוק, ֶא ָּלא ְנ ַס ֵּמן ַה ֻּׁש ְל ָחן, ֶׁשל ָהעֹו ָלם, ֶׁשל ֹלא ָּפסּוק. ְּבסֹוף ִּפּסּוק ְּכמֹו ִסי ָּמן ַׁש ֲע ָו ִנית, ֶא ָלא ַמ ָּמׁש ַמ ָּפה ְּכ ָלל ֹלא ְּב ֶד ֶרְך ְו ִהיא ֻמ ֶּג ֶׁשת ָּת ִמיד ָּבּה ָה ֶע ֶרב ַו ֲארּו ַחת ָׁש ָעה. ְּבאֹו ָתּה ְּב ֵע ֶרְך ָּכל יֹום ָׁשם, ָּת ִמיד ִנ ְמ ֵצאת ְּכ ֶׁש ַא ְּת ֹלא, ַּגם ְו ַא ְּת ַה ַּמ ָּפה, ַעל ַה ְּנ ֻק ָּדה ְּבאֹו ָתּה ָּת ִמיד ַא ְּת ֹּפה. ֶׁשל ְּב ֵאי ֶזה סּוג ָּת ִמיד 388 גליון 30 שירה כהן סבתא סבא ַה ֶּפ ֶלא ְּב ִסיר עּו ִגּיֹות־ ֶא ֶבן ִל ְת ִח ַּית־ ַה ֵּמ ִתים ְמ ַח ָּכה ֲא ִני ִמ ַּדי ֶק ַמח ָלרֹב יֹו ֵתר ֲא ָבל ֱאגֹו ִזים, ַמ ְס ִּפיק ִעם ִל ְפ ָע ִמים ַל ֲהרֹג אֹו ָתם ׁשּוב ְּכ ֵדי ַרק ַל ֶּי ֶלד ְׁש ִני ֶצל ֶׁשּנֹו ֶת ֶנת ִא ָּמא ְּכמֹו ַח ִּיים ָק ִׁשים" ָלּה " ָהיּו ְמ ֹאד — ַמ ֶּׁשהּו ָר ִגיל ָא ְמרּו — ָּכְך יֹום־יֹו ִמי. ְׁש ֵכ ִנים ָלּה ֲעבֹו ָדה ְו ָהיּו ָה ְי ָתה ָצ ִעיר ִאיׁש ֶׁש ִּלי — ַס ָּבא ִה ֵּנה ֶא ָחד ְצ ִבי ְויֹו ֵאל ּו ַב ַעל ָּב ִנים — ְׁש ֵני ְו ָהיּו ַה ְּפ ָר ִטי) ְׁשמֹו ָמה ( ֵאי ֶנ ִּני זֹו ֶכ ֶרת ַע ְצמֹו ֶאת ֶׁש ָּת ָלה ְצ ִבי ְויֹו ֵאל ָּב ִנים ְׁש ֵני ְו ֵיׁש ְּכ ֶׁש ֵהם ָרבּו ֶׁש ַּי ְפ ִריד ( ַו ַּדאי ָרצּו ֻה ַּל ְד ָּתּה — ֶא ֶרץ ּפֹו ִלין, ֵמ ִציק)... ָמה ְוֹלא ָי ְדעּו ִהיא ַּכ ָּמה ָי ָפה ֵמעֹו ָלם ֹלא ָי ְד ָעה ַה ְּק ַט ָּנה, ַה ַּי ְל ָּדה ֲא ִני ָה ִיי ִתי ִאם ַה ֶּד ֶגל ֶאת ָסְר ָגה (ּו ְב ָכל זֹאת ְל ַה ְמ ִציא — ִמ ְת ַּפ ֶּתה ָה ָיה אּו ַלי ָאדֹם ְו ָל ָבן) ַּפ ִסים ִּב ְס ֵו ֶדר ַה ֶח ֶבל ִעם ַל ֲעׂשֹות ַא ֵחר ַמ ֶּׁשהּו דוד צבי ְל ַה ִּגיד ָמה ָלּה ְּד ַבר ָה ָיה ְו ִאם ִל ְצעֹק ְו ִל ְבּכֹות ָה ִיי ִתי לֹו ֶמ ֶדת ְצ ִעי ָרה) ְּבעֹו ָדּה ֶׁש ִּלי — ( ָל ִא ָּמא ַהּכֹ ֶתל ָקרֹוב) ִּבירּו ָׁש ַל ִים — ָה ָיה ( ֶזה ְל ַה ְס ִּביר ְּכ ֶׁש ִּנ ְּס ָתה ָה ָיה ֲה ֵרי ֶזה ַּב ֲח ַדר־ ָה ַא ְמ ַּב ְט ָיה ֶׁש ָּב ַחר ִי ָּת ֵכן ֶׁשּנֹו ָלד קֹ ֶדם — ִי ְז ָהר ְּת ִה ָּלה ְו ַל ֵּבן ֶׁשּלֹו ַל ַּבת ִמי קֹו ֵרא ֵׂש ָער ָי ֶפה ְו ָארְֹך ָלּה ֶׁש ָה ָיה ְל ַס ִּכין־ ַה ִּגּלּו ַח ַמ ְס ִּפיק ָקרֹוב ְק ָל ִסית ִל ְׁשמֹ ַע מּו ִסי ָקה ֶׁש ֶא ְפ ָׁשר ְל ַגּלֹות — ֶׁש ָּב ַחר ָצ ִעיר ִאיׁש ֶזה ַה ִּמ ָּטה־ ַהּזּו ִגית ֵמ ַעל אּו ַלי ָל ֲעבֹו ָדה. ַּב ֶּד ֶרְך ָּב ַר ְדיֹו, ָּכאן — ֶׁשּנֹו ַל ְד ִּתי ֲא ִני ֲא ָבל ַּב ֲח ַדר־ ָהאֹור ִחים ַּב ִּפ ָּנה אֹו ַל ְּי ָערֹות ְו ַל ֵּצל ֶנ ֱא ָמ ָנה ַה ָּדם ַעל ֶׁש ִּו ֵּתר ִמ ִּצּדֹו ( ָי ֶפה ָׁש ֵמן ְק ָצת ָה ָיה ֶׁשּלֹו ֶׁש ָהעֹור ִלי ִנ ְד ֶמה ִּבי ֵמי־ ַה ֵּבי ַנ ִים ֶׁש ִּנ ְבנּו ַל ִּמ ְב ָצ ִרים אֹו אּו ַלי הּוא ִנ ָּסה ׁשּוב ְוׁשּוב ְו ִנ ְכ ָׁשל) ַל ַּמ ָּגע) ֲא ִפּלּו ּדֹו ֶחה (אּו ַלי ָחְר ָבה ֶׁש ָה ִעיר ְירּו ָׁש ַל ִים ַא ֲח ֵרי ֲעבּו ָרּה — ֶׁש ַה ֶח ֶבל נֹו ָעד ִי ָּת ֵכן ְמ ֻי ָחד — ַמ ֲא ָמץ ֶׁש ָע ָׂשה ִלי ִנ ְד ֶמה ָח ְזרּו ְו ָל ְקחּו ֶׁש ַה ְּיהּו ִדים ִל ְפ ֵני ֶאת ַּד ְעּתֹו ְו ֶה ְח ִליט ִׁש ָּנה ֲא ָבל הּוא ַה ְּז ַמן) ִח ֵּיְך, רֹב ֶׁש ְּב ֶע ֶצם ( ָּכְך ָה ָהר. ִמ ֶּצ ַלע ֶא ֶבן ֶא ֶבן, עֹוד ַּב ַּמְר ָאה ִה ִּביט ֶׁשעֹוד ּקֹ ֶדם ִי ָּת ֵכן ְּב ִמ ִּלים. ִל ְטעֹות ְו ֶׁש ָּפ ַחד ָׁשם ֶׁש ִּלי ָנ ְצצּו ָה ֵעי ַנ ִים ִמ ְס ַּת ֵּכל עֹוד ַּד ָּקה — ָה ָיה ִאם ַׁש ַּד ִים ּופרֹויד ַּכ ְפ ַּכ ִפים — אֹו ֶמ ֶרת "זּוג ָע ָליו ָה ִיי ִתי זֹו ֶר ֶקת ִלי ָהיּו ֶׁש ְּכ ָבר ִי ָּת ֵכן ַּבּבֹ ֶקר" ִעּתֹון ' ָה ָא ֶרץ' ַעל ֲע ִדי ִפים ָּפ ִנים. ְל ַע ְצ ָמם — ָמ ְצאּו ( ַּגם הּוא ְו ָא ִחיו ְּכמֹו ַק ָּטר) ֲע ֵׁש ָנה ֵמ ֶהן ַא ַחת ֲא ָבל ִּב ָּקְר ִּתי ַמ ָּבט ִעם ְׁשטּוחֹות־ ָח ֶזה ָהעֹל ֶאת ַע ְצ ִמי ַעל ָה ִיי ִתי לֹו ַק ַחת ִמ ֵּס ֶפר ֶּפ ֶרק ַמ ְק ִרי ָאה לֹו ַה ַּמ ִים — ְּפ ֵני ֶׁש ַעל ַהחֹ ֶׁשְך ּובֹו ַה ְּקדֹו ָׁשה) ָה ִעיר ֶׁשל ַל ְּנ ִקי ִקים (ּדרֹו ִמית ַל ֲעצֹר — ַה ֶה ְכ ֵר ַח ֶאת ְמ ַס ֵּמן ָּת ִבין ְל ַה ְמ ִׁשיְך. ְמ ֻי ָּתר ְצ ִבי, 31 2016 מאי-אפריל שרי שביט בב ֵרכה מתחת לתמונת פרחים של מונה ֶׁש ְּלָך ִא ָּמא ֶאת ִּפ ְתאֹום ִז ִהי ִתי ֵּבית חֹו ִלים. ִּכ ֵּסא ַעל ִמ ְת ַנ ְד ֶנ ֶדת ְל ָפ ַנ ִיְך ַו ֲא ִני מֹו ֵתְך מּו ָנח ַה ָּצפֹון ֶאת ּכֹו ַכב ֶׁש ְּמ ַז ִהים ְּכמֹו ַה ָּׂשדֹות ּבֹו ֲע ִרים, ַל ַחּלֹון ִמחּוץ ִמ ֵּבין ָּב ְלטּו ַה ְּכ ֻחּלֹות ָה ַא ְל ָמ ָנה ֵעי ֵני ֶאת רֹא ֵׁשְך, ַמ ְז ִהי ָבה ַה ְּכ ֻת ָּמה ְו ָה ֵאׁש ַה ְּצ ֻה ִּבים ַה ִּמ ְת ַנ ְּפ ִחים ַה ַּג ְל ַּג ִּלים ִסּיֹומֹות. ָק ַר ַחת ַק ָּלה, ְנטּו ַלת ָל ְב ָׁשה ִהיא ַה ָּים ְל ֶב ֶגד ּו ֵמ ַעל ִּב ְנ ִגי ָעה ִּב ְכ ֵת ַפ ִיְך ְו ִנ ְז ֶה ֶרת ֲא ִני אֹו ֶח ֶזת ְק ָצ ָרה. ְט ִריקֹו ִׂש ְמ ַלת ְמ ֻפ ָּׂשקֹות, ְּב ַר ְג ַל ִים ַל ֲעמֹד ִלי ַּגם ְּת ִני ֵא ֶבל. ֶׁשל ַמ ִּדים ָּב ֲא ָד ָמה. ֲעבּו ֵרְך ֶׁש ִּנ ְפ ַער ַל ֶּס ֶדק ֵמ ַעל ֲאבָל ָח ָלק, ּונ ָמ ִׁשים. ֵׂש ָער ִמ ְׁש ָק ַפ ִים, ָהיּו ְלָך ֲא ִחי ָזה ַמְר ָּפה ִמ ְׁשקֹ ֶלת ַר ְג ַלי ַה ָּגדֹול ַלחֹ ֶפׁש ָה ַא ֲחרֹון ַהּיֹום ָה ָיה ֶזה ַּכּדּור ּפֹו ֵר ַח ְּכמֹו ִמ ְתרֹו ֵמם ַה ֶח ֶדר .ּת ְו ִח ַּי ְכ ֵמ ַה ַּמ ִים ִמ ְת ַנ ְּתקֹות ֲח ַב ֶּצ ֶלת ׁשֹו ַׁשּנֹות ָא ִביָך. ֶׁשל ַַה ִחּיּוְך ִמ ְפ ַּתח אֹותֹו ַמ ְכ ִׁשי ִרים, ַמ ְזְר ִקים, ֲא ָחיֹות ִנ ְכ ָנסֹות, ְק ִל ַּפת קֹו ָמה ּבֹו ֵד ָדה אֹו ָתּה ַה ָּפ ָג ִני. ַה ֶּזה, ַה ֶּט ֶקס ֶאת ַמ ְפ ִעיל ִמי ַה ָּׁשדּוף ַעל ַּג ָּבּה ֶׁשּנֹו ֵׂשאת ְמחֹו ִגים. ְּתנּו ַעת ָּכל ְל ָה ִזיז ַא ֲח ַראי ִמי ַההּוא ַהּיֹום ֶאת ָע ַל ִיְך, ַׁשְר ֶׁש ֶרת ָז ָהב נֹו ֶצ ֶצת ַה ְּמסֹו ִקים. ַּב ֲאסֹון ִה ְת ַר ֵּסק ֶׁשּבֹו הּוא ְלתֹו ִרי, ַמ ְמ ִּתי ָנה ַו ֲא ִני ֶׁש ְּלָך נֹוׁש ִרים. ֶׁש ַה ְּנ ָמ ִׁשים ְל ַה ְב ִטי ַח ָר ִצי ִתי ָלעֹור ִבים. ִא ְּמָך ֶאת ָל ִראׁשֹו ָנה ָּפ ַגׁש ֶׁש ָא ִביָך ַּבּיֹום ַה ְּגדֹו ָלה ָל ִעיר ַה ַּב ְי ָתה, ִה ִּסיע אֹו ִתי * הּוא ֶׁשּבֹו ָּג ַד ְלנּו. ַה ָּק ָטן ֵמ ַה ְּכ ָפר ֶׁש ָא ַבד ָמה ַעל ַה ֶּד ֶרְך ִד ַּבְרנּו ְּב ָכל ַל ֵּט ֵלפֹון. ְּכ ָבר ֹלא עֹו ָנה ִא ִּמי ְּב ִר ְגׁשֹו ָתיו, ָעצּור ָה ָיה ְּכ ָלל ֶׁש ְּב ֶד ֶרְך ְו ָא ִביָך, ֵלב. ֵלב. ְּד ִפיקֹות ַה ֵּׁש ִני - ְּד ִפיקֹות ֵמ ַה ַּקו ַא ָּילֹון ָּדרֹום. ֶאת ְּכ ֶׁש ָח ָצה ָ ּד ַמע ְס ִדי ֶני ָה ֶאת ְמ ַק ֶּפ ֶלת ִהיא ַע ְכ ָׁשו. ִא ִּמי ׁשֹו ָנה ַמ ֵהר ֶׁש ִּת ְג ַדל ְּכ ֵדי ְצלּו ִלים ְּב ַמ ִים ְל ַה ְׁשקֹות אֹותָך ָר ִצי ִתי ְצ ָע ֶדי ָה, ֶאת ַמ ְפ ָנה ִהיא ִמ ָּטה. ֵמ ַעל ָע ָנן, ַעל ֶׁשּבֹו ָה ֶר ַגע ֶאת ְלָך ְל ָת ֵאר ְו ָאז אּו ַכל ַה ְּכ ִני ָסה. ְׁש ִטי ַח ִמ ְּפ ֵני ָה ֶר ַגע ֶאת ְּב ִא ְּמָך. ִה ְת ַא ֵהב ָא ִביָך ַה ִּצּפֹו ִרים: ִּב ְפ ֵני ַח ַּיי ֶאת ְמ ָת ֶא ֶרת ִא ִּמי ֶׁש ָא ָדם ּפֹו ֵס ַע ַההּוא ַה ָּנ ִדיר ָּב ְכ ָתה. ִנ ְּק ָתה. ָּכ ְת ָבה. ָּג ְב ָהה. ַל ַח ִּיים ְלָך ְו ִנ ְכ ָנס ֲאסֹונֹות ִמ ְּפ ֵני ָע ַלי ִהיא ׁשֹו ֶמ ֶרת ָּפסּוק ֶׁש ָּי ַצר ְּפ ֻק ַּדת ָה ֶר ַגע ִמּתֹוְך ֶאת ְּכמֹו ַר ְמזֹו ִרים ְו ִק ְנ ָאה. ִקּיּומָך. ֶאת ֵהי ֵטב ִּבי ָה ְי ָתה ּגֹו ֶע ֶרת ָּכאן ָה ְי ָתה ִא ִּמי ִאם ַל ֲאחֹו ֵתְך. ִּת ְה ִיי ֶנ ְח ָמ ָדה ְו ַח ְי ָכ ִנית ָה ִיי ָת ָק ָטן. ֲע ַד ִין ַא ָּתה ֲא ָבל ַה ָּסלֹון. ֶאת ְּת ַט ַא ְט ִאי ַה ֵּפרֹות. ֶאת ֶּת ֶא ְס ִפי ֲא ִני ְו ַגם ַה ָּׁשעֹון. ֶאת ְּת ַל ְּט ִפי ָהאֹורֹות. ֶאת ְּת ַכ ִּבי ָה ִייתִי ְל ַבד, עֹו ֶמ ֶדת, ֲא ִני ֲא ָבל ֲעדַ ִין. ַה ִּמ ְס ְּדרֹון. ְּתנּו ַפת ַעל ׁשֹו ֶמ ֶרת 388 גליון 32 נועם ויסמן לפני הקונצרט רונית בכר שחר 'רונית' 'רונית' 'רונית' ַה ֵּׁש ָנה ֲח ַדר ְּב ַמ ֲע ֵבה ִמ ְס ַּת ֶּת ֶרת ָה ְי ָתה ְּכ ֶׁש ִא ִּמי ֲא ִמ ִּתית ְקרֹו ָבה ֶנ ֶפׁש ֲאנּו ָׁשה ְל ֵה ָראֹות חֹו ָלה ְמ ַב ֶּק ֶׁשת ְּב ִד ְמיֹו ִני ַע ְכ ָׁשיו ֲא ָבל ִּכי ' ָה ַר ְג ִּתי אֹו ָתּה' ְל ִמ ְׁש ָּכב ֶׁש ָּנ ְפ ָלה ַא ַחת ִע ִּמי רֹו ָאה ָׁשְוא ֵּתרּו ֵצי ֵמאֹות ַעל ּגּו ָפ ָתּה ְו ֶה ֱע ַר ְמ ִּתי ַּב ִּׁש ַּנ ִים ִעם ֶּג ֶׁשר ַי ְל ָּדה ַמ ְח ִוי ָרה ְמבֹ ֶה ֶלת ַּב ָּסלֹון ָה ִיי ִתי יֹו ֶׁש ֶבת ְּב ֶא ְמ ַצע קֹונ ֶסְר ָבטֹוריֹון ַא ְס ְט ָמה נֹו ָר ִאי ְּב ֶה ְת ֵקף ְל ֵסרּו ִגין נֹו ֶׁש ֶמת ְו ֶנ ְח ֶנ ֶקת ִּבְרחֹוב ָק ָטן ַח ְד ָרּה ֶׁש ֶ ּד ֶלת ַעד ָה ִעיר ְּב ֵלב ֵּפרֹון ְּכ ֵא ִוי ָטה ָה ְי ָתה ִנ ְפ ַּת ַחת ְו ִהיא ַצ ֶּמ ֶרת ֵעץ ְר ַחב ִמ ַּת ַחת ֶּב ָחרֹון ְמנֹו ֶפ ֶפת יֹו ֵצאת ַה ְמ ֻא ֶח ֶרת ִּב ְפ ִרי ָחתֹו ִמ ְּכ ָבר ֶׁש ִּנ ְׁש ְּכחּו ֶזה ְּב ַמ ֲע ִׂשים ְּב ִדידּו ִתי ֶאת ְמ ִפי ָגה ִמ ֵּנ ָכר ֶׁש ִנ ְׁש ַּת ְּמרּו ְצ ָעקֹות צֹו ֶע ֶקת ְּכ ַל ֵ ּפי צֹור ִרים ּדֹו ְב ֵרי ּפֹו ָל ִנית צֹו ַר ַחת 'רֹו ִנית' 'רֹו ִנית' 'רֹו ִנית' ִא ֵּמְך ַעל ָּכ ֵעת ִלי ְמ ַס ֶּפ ֶרת ְו ַא ְּת, לימודי חובה ְּב ֵבי ֵתְך ְּב ֵבי ָתּה ִס ְד ָר ִתית ִמ ְת ַע ֶּל ֶפת ַס ִּכי ִנים ֵּבין ַּב ִּמ ְט ָּבח ַה ָּב ָלטֹות ַעל ָּכְך ָרחֹוק אּו ַלי ָּכל ַהֹּלא ֶּב ָע ִתיד ַה ֶּל ֶחם ִחּתּוְך ִמ ְׁש ַטח ְל ֵבין ֶה ְפ ֵקרּות ֶׁשּזֹו ִהי ֻי ְח ַלט ְל ִח ָּבה ְל ַי ַחס ְמ ַי ֶח ֶלת ִנ ְׁש ֶּכ ֶבת ְּב ַע ְצ ָמם ָל ֶל ֶכת ִּתינֹוקֹות לֹומ ִדים ִּכי ֵמ ַעל ּגּו ָפּה ִּד ַּל ְג ְּת ַאף מֹו ָסד ֶׁשל ַה ְׁש ָּג ָחה ְו ַה ְכ ָו ָנה ִּפּקּו ַח, ְלֹלא ַי ְל ָ ּדה טֹו ָבה ַה ְמ ֻכּנֹות טֹובֹות ַה ַּכ ָּונֹות ְּב ֵׁשם מִ ֶר ֶחם ֻּכ ָּלם" ְׁשמֹו "ּכמֹו ַה ַּק ָּים ַה ֵּס ֶדר ֶו ֱאֹל ֵהי ֲה ִלי ָכה ַה ְפ ָרעֹות ָאז ּתֹו ַפ ְע ָנה אֹו ְמ ַא ְב ֵח ִנים ּומ ַט ְּפ ִלים ּוצ ָבא ְּפ ָר ִט ִּיים ֲה ָכ ָנה ְוקּור ֵסי ּומֹו ִרים תארים ָח ִלי ָלה ַי ְל ְּד ֶכם ְל ַבל ְי ַפ ֵּגר ְּב ָׁשלֹום, ִמ ְׁש ָּכ ָבּה ַעל ֶׁש ָּתנּו ַח ַה ְּמנֹו ָחה ָׂש ָרה ֶׁשל ִּב ָּתּה ַה ְּמׁשֹו ֶר ֶרת, רֹו ִנית ֶא ָחד ְּביֹום ְולּו ַא ֶח ֶרת ְוֹלא ָנ ְׂש ָאה ְּב ֶד ֶרְך זֹו אֹו ַעל ֵז ֵרי ַּד ְפ ָנה ֶׁש ֵּמעֹו ָלם ֹלא ָנ ָחה זֹו ָא ִחי ָה ְו ַגם ַר ְח ָמ ִנ ָּיה ֶׁשל ָאחֹות ֹּת ַאר ִמ ְּל ַבד אּו ַלי ַה ְּב ַח ֶּיי ָה, ְּת ָא ִרים ְּב ַמְר ִּבית ִמ ֶּמ ָּנה ֻה ָּל ְד ִתי ְו ִנ ְל ַקח ְּב ֶר ַגע ָלּה ֶׁש ִּנ ַּתן ִא ָּמא ֹּת ַאר ְו ֶאת ַה ִהיא, ִא ִּמי ֶׁש ֲע ַד ִין ַל ְמרֹות ִׁשי ַרי ַּב ֲעבּו ִרי ֶא ָּלא ֲחׁשּו ָבה ְּכ ִמי ֶׁש ִהי ַּפ ַעם ַאף ִּת ָּז ֵכר ֹלא ָה ַר ְג ַל ִים ַעל ֶׁש ֶה ֱע ִמי ָדה ְקטּו ֵעי ַּג ַּפ ִים ַּכ ָּמה ִּב ְג ַלל ְו ַגם ַמ ָּמׁש ָה ֵעת ְּבאֹו ָתּה ֶׁש ִּלי ֵא ֶּלה ֶאת ְּכ ֶׁש ָּק ְט ָעה מתוך הספר חמש אצבעות העומד לראות אור בהוצאת עם עובד 33 2016 מאי-אפריל לילך גליל עניינים לא פתורים לטאה ֵא ַדע ֶׁש ְּלעֹו ָלם ֹלא ַה ְּק ַט ִּנים ַה ְּפ ָר ִטים ָה ַר ָּקה ֶאל ֶל ְח ֵיְך ֶאת ַה ְצ ִמי ִדי ִּבי; ְל ַנ ֵּקר ַמ ְמ ִׁשי ִכים ָה ֶא ֶבן ֶׁשל ְּב ָח ֵזהּו, ַה ַּנְר ִּגי ָלה ִנ ְב ַלע ֶׁש ָע ָׁשן ִא ִּמי, ָסב ֶׁשל ַה ִּׁשעּול ָלזּוז — ְּב ִלי ְו ִׁש ְכ ִבי ָׁשב ְו ִה ָּכה אֹו ָתּה ְו ֶאת ְי ָל ֶדי ָה, ְּכ ֶׁש ַּב ֲע ָלּה ָס ָב ִתי ֵאם ֶׁשל ַא ְנחֹו ֶתי ָה ֲא ֵח ִרים. ֶׁשל ְלֹלא קֹולֹות ֻמ ַּנ ַחת ַּי ְל ָּדה ָא ִבי, ֶׁשל ָסבֹו ֶׁשל ַה ְּפׁשּו ָטה ֱאמּו ָנתֹו ִה ֵּנה ּבֹור. ִה ֵּנה ָנ ָחׁש, ַחְרּדֹון, ִה ֵּנה ַה ֶּגְר ָמ ִנים. ֶׁשל ַא ָּפם ַּת ַחת ִמ ְׁש ַּפ ְחּתֹו ָּכל ֶאת ֶׁש ִה ְב ִרי ָחה ֲה ִיי ַּת ְׁש ִּכי ִמי. ַאל ֶׁש ֵּיׁש, ַה ְּי ִחי ָדה ָה ֵע ָדה ָה ֲא ָד ָמה, ַעל ֲא ִני יֹו ֶׁש ֶבת ַה ְּב ֵר ָכה, ֶׁשל ַה ַחם ַה ֵּבטֹון ַעל ְּכ ֶׁש ָּׁש ַכ ְב ְּת ָאז, ְּכמֹו ֶׁש ִּלי, ַה ְּנ ִׁשי ָמה ִעם קֹ ֶצר ְל ַר ָּקה ֻמ ְצ ֶּמ ֶדת ֶל ְח ֵּיְך ַה ְּי ֵבׁשֹות, ַה ַּמּכֹות ְלמּוד ּגּו ִפי ֶא ָחד. ַאף ֶׁשל ַהּקֹול — ֶאת ַה ְמ ַח ְּפׂשֹות ָא ְז ַני ְּב ֶׁשּלֹו. ְו ַה ַּנ ָּקר ההר ָה ָהר ְּב ֶב ֶטן נֹו ַצְר ִּתי ַא ֶח ֶרת. ֶּב ֶטן ַאף ָה ְי ָתה ִּכי ֹלא אסירות תודה ִא ָּו ֵלד. ֶׁש ִּמ ֶּמ ָּנה ֹלא ָי ַד ְע ִּתי ֶׁש ָּל ָהר ֵיׁש ׁשֹ ָר ִׁשים ֹלא ָי ַד ְע ִּתי ַה ַּב ִית ֶאת ִא ִּתי לֹו ַק ַחת ָּכְך ָּכל ָח ָזק ִּבי ֶׁשֹא ֲחזּו ִּב ְל ָע ָדיו. ְּכ ֶׁש ֲא ִני ַּגם ִל ְנׁשֹם. ִּכי ֹלא אּו ַכל ַעד ַה ְּת ִרי ִסים — ַה ְּד ָלתֹות, ַה ַחּלֹונֹות, ִה ְת ַּפ ֲעלּות ְק ִריאֹות ֶא ָּלא ֵאי ָנם ֶׁש ִּלי ַה ְּנ ִׁשי ָמה ְק ָׁש ֵיי ִּב ְט ִרי ָקה. ִנ ְס ָּג ִרים ַהחֹול ְו ַה ַּב ֶּז ֶלת. ִמ ְי ִפי ִּב ְלׁשֹו ָנּה ְמ ַצ ְק ֶּצ ֶקת ַההֹו ָד ָיה ָּכל ְנ ִׁשי ָפה ְּבסֹוף ַל ֲחזֹור ּול ַׁש ֵּנן: ָע ַלי ָה ָיה ַהּסֹו ֶה ֶרת. ַמ ְפ ְּתחֹות ִּכ ְצרֹור ָמ ֶות ָק ָטן. ְמ ַח ֶּכה ַה ֶּׁש ֶקט ְּבהֹונֹות ַעל ַל ֶּס ֶדק ָהאֹור ֶל ְחיֹו ֶׁש ִּי ָּכ ֵנס ְו ַי ְצ ִמיד ַה ְל ַואי ֶּבחָ ֶזה. למעיין זיכרון אחד ַע ְצמֹו. ִמ ְּפ ֵני ַה ֵּׂש ָער ָנפּו ַח ּומבֹ ָהל ָה ָיה ָּכְך ַא ַחר מתוך הספר הרים וגבעות העומד לראות אור בהוצאת "פרדס" ֵא ַלי, ַה ַּגב ִעם ַּב ִּמ ְט ָּבח ָע ְמ ָדה ִהיא ִּב ְּׁש ָלה. ִהיא ֹלא ֲא ָבל ִלי יֹו ֻמ ֶּל ֶדת. ָה ְי ָתה ַּב ַּק ִיץ. עֹוד ֹלא ֶזה ָק ָרה ִּכיתֹו ִמים. ָע ְמדּו ָה ֵע ִצים ִמ ָּׁשם. ָה ַל ְכ ִּתי ְל ָאן ְל ִה ָּז ֵכר ַמ ְצ ִלי ָחה ֲא ִני ֹלא 388 גליון 34 דרה בארנט מאנגלית: גילי חיימוביץ' נישואים מוקדמים אביבית לוי מכתב לעשו ִה ְת ַח ַּתּנּו ַה ִּנְר ֶאה ְּכ ָכל ִה ְתרֹומ ָמה ֶׁש ִּלי ַה ִהינּו ָמה ֶׁש ָע ַבר. ְּביּו ִני ַרק ְּבנִי ְּב ָרכֹות: ָא ַמְרנּו ֵמ ָהרּו ַח, ַו ֲא ַנ ְחנּו ַע ְכ ָׁשיו ָּתבֹוא ִאם ְמ ֻק ֶּדשֶׁת. ְמ ֻק ֶּדשֶׁת, מְ ֻק ֶּדשֶׁת, ֶׁש ָּי ַדי ֵריקֹות ִּתְר ֶאה ָּב ְכ ָתה ְו ָא ִבי ִא ִּמי ֶׁש ֵעי ַני ְי ֵבׁשֹות ֶׁש ֵּמת ִמ ֵּכי ָון ָׁשם, ָה ָיה ַה ִּנְר ֶאה ֹלא ְּכ ָכל ֵאי ִני רֹו ָאה ְּכ ָבר ְואּו ַלי ְּב ֵבית חֹו ִלים. ָׁש ִנים ְל ַא ַחר ְּב ֵעי ֶניָך ָּדם ָע ַמד, ָא ִביְך ְּבעֹוד ִהיא, ַאף ָּב ְכ ָתה ִא ְּמָך ֵמ ִחּבּוק. ֵאי ֶנ ִני ִנְר ַּת ַעת ַה ְּמ ָבְר ִכים, ְק ַהל ְל ַצד ִִא ָּמא ִלי ֶׁש ָּק ָרא ִמי ִמ ַּדי ַּכ ִּנְר ֶאה ֹלא חֹו ֵׂשף יֹו ֵתר ִּב ְׁש ִתי ָקה, ְּב ָקרֹוב ֹלא ָיׁשּוב ָּת ִמיד. ְּכמֹו ְל ָפ ָניו, ִמ ַּב ַעד ְו ַא ָּתה הֹו ֵלְך ּו ִמ ְת ַר ֵחק ְׂש ִעיר ְל ַהר ְּב ַדְר ְּכָך ְלָך ְי ָל ִדים, ֶׁש ִּי ְהיּו ְמ ַפ ֵחד ֶׁש ַא ָּתה ֲא ִני יֹו ַד ַעת הֹו ֵלְך ּו ַמ ְׁש ִאיר ָלנּו ֶי ֶלד, ַה ִּנְר ֶאה ִי ְה ֶיה ְּכ ָכל ֲא ָבל ֲחלָלִים. ָס ִביב ַה ֶּזה ַה ֶּי ֶלד ֶאת ִּת ָּׂשא ְו ַא ָּתה ֶׁש ָּנ ָׂשא ֵמ ַה ִּתיכֹון, ֶׁש ְּלָך ֶה ָח ֵבר ְּכמֹו ַּכ ַּפ ִים, ַעל ֵא ֶלי ָה ֶׁש ָה ַל ְכנּו ַּב ְּמ ִס ָּבה ַה ְּק ַט ָּנה, ֶאת ַי ְל ָּדתֹו ְמ ַנ ְצ ֶנ ֶצת, ַמ ָּת ָנה ָה ְי ָתה ְּכמֹו ַה ָּׁשבּו ַע, ְּבסֹוף ִׂש ְמ ָל ָתּה. ֶׁשל ָאדֹם ּבֹו ֵהק ְּבקֹור ְדרֹוי ֲעטּו ָפה בשוק (מילים על הסכין) ִל ְהיֹות, ֶּׁש ַא ָּבהּות ְיכֹו ָלה ַמה ֶזה ַמ ֲא ִמי ָנה ֲא ִני ְּב ֵמי ָט ָבּה. ָח ַׁש ְב ִּתי, ַה ִּנְר ֶאה ְּכ ָכל ָּּכאן ַא ֲה ָבה. ָּכזֹו ָל ֵתת ַה ְּיכֹ ֶלת ְּבָך ֶׁש ֵּיׁש ַה ִּמ ִלים ֹלא ִנ ְד ָרׁשֹות ָח ִריף ְּב ֵרי ַח ַה ִּס ְמ ָטאֹות ְלָך, ֶא ְה ֶיה ֶנ ֱא ָמ ָנה ַה ִּנְר ֶאה ְּכ ָכל ַו ֲא ִני ַּב ְנ ִחי ַר ִים ַמ ֶּכה ְלקּו ָיה, ֶּב ַטח ֶנ ֱא ָמנּות זֹו ֶׁש ֶלט ָקבּו ַע ְּכמֹו ְמ ִׁשי ָכה ִּב ְפ ֵני ַל ֲעמֹד ֶׁש ָּק ֶׁשה ְמ ַג ָּלה ֶׁש ֲא ִני ֱהיֹות ְּב ִז ְכרֹו ִני ֶא ָּכ ַנע ֶׁשֹּלא ְּבטּו ָחה ְו ֵאי ִני ָס ְב ָתא ַא ֲח ֵרי ָר ָצה ַה ִּנְר ֶאה ְּכ ָכל ְל ַפ ַעם. ְו ַא ָּתה ִמ ַּפ ַעם ְמ ֵל ִאים ְּב ַס ִּלים ָׁש ָנה, ַאְר ָּב ִעים ְּבעֹוד ְל ַד ְמ ֵין אֹו ָתנּו ֲא ִני ְיכֹו ָלה ִלי. ִּת ְה ֶיה ֶנ ֱא ָמן ַה ְּק ַטּנֹות ְּב ַר ְג ַלי ַּב ַּל ְי ָלה. ַעל ּגּו ֵפינּו רּו ַח ַק ָּלה ְל ִאּבּוד ָל ֶל ֶכת ֶׁשֹּלא ָּכ ָכה, נֹוׁש ִמים ִל ְהיֹות ַע ְצמֹו, ִּב ְפ ֵני ֵנס ֶּׁש ִנ ְׁש ַמט ַמה ַעל ִל ְדרֹוְך ֶׁשֹּלא ַה ִּנְר ֶאה, ַנ ְפ ִסיק. ְּכ ָכל ֶא ָחד, ֶׁשּיֹום ַעד ָה ֲא ִויר, ֶאת אֹותֹו ַיד אֹו ֶר ֶבת מַ ַּבט ַל ִּפ ָנה ְמ ֵע ֶבר ָׁשלֹום חותם ַצד ִמ ָּכל ְצ ָעקֹות ּפֹורחֹות ָּכאן ַרק In the Absence הספר מתוך (בהעדר) העומד לראות אור. ִא ְּתָך — ֵאינָך ַו ֲא ִני נֹו ֶפ ֶלת ֶׁש ַא ָּתה ֲא ִני ׁשֹו ַמ ַעת ַה ַּס ִּכין. ַעל קֹו ִנים דרה ברנאט - משוררת אמריקאית ודוקטור לשירה, ִמ ֶּמ ִּני ִנ ְׁש ָאר, ֵח ֶלק ַההּוא ְּב ֵח ָמר, ַּב ָּמקֹום ְּכמֹו ָיד מלמדת באוניברסיטת תל אביב. ַמְר ִּתי ָחה, ַמ ִים ָל ֲארּו ָחה, ֹא ֶרז ְמ ִכי ָנה ְּכ ֶׁש ֲא ִני ֲא ִפּלּו שיריה ומאמריה מתפרסמים בכתבי עת שונים בשפה ַה ַּגְר ִּגי ִרים, ֶאת מֹו ֶד ֶדת האנגלית. ֲע ֵלי ּכֹו ַתְר ָּתם. ָּכל ַעל ְּפ ָר ִחים ַמ ִּני ָחה מֹו ֶז ֶגת ַי ִין, ָּכל ָּד ָבר. ֶׁשל ָה ָא ְב ָדן ֶאת ֵמ ִכיל ַהחֹו ָתם 35 2016 מאי-אפריל ֹא ֶׁשר. ְּכ ֶּׁש ֶה ֱח ַׁש ְבנּו ַמה ֶאת ֵמ ִכיל הּוא הכיוון מזרח - נושאי הלפיד ופורצי הדרך העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון־טון החדש של השירה העברית. בין תומכים יוסף עוזר מתוך מחזור שירי טלאי במאה העשרים ואחת הדגל מתנופף ברוח השנים האחרונות; החל מזמן שאך בודדים מן המשוררים הזדהו כמזרחים, ועד נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות ִׂש ְנ ָאה, ַא ֲה ָבה, ַעל ַּגל ַעל ַּגל ַא ֲה ָבה עֹו ֶלה ִׂש ְנ ָאה עֹו ֶלה ַּגל ַּגל היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המו ָּכרים יותר לציבור הישראלי. ַהחֹופ ִפים, ַה ְּמ ֻׁש ָּל ִׁשים ְׁש ֵני ארבעה ספרים פורסמו על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים ַעל זֹו, ִה ְת ַה ְּפכּו ֶזה הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד ,)2008 מה זה להיות אותנטי של יוחאי ַא ֲה ָבה, ְּכ ַמ ֲע ֶׂשה אופנהיימר (רסלינג ,)2012 אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת ְּבנֹו ֶב ְמ ֶּבר, ֵט"ת ְּב ַכף ַהּיֹום — ִּב ְג ַלל רּו ַח הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון .)2014 ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו הקיבוץ המאוחד ,)2011 שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן ְּפ ִר ָּיה ּור ִב ָּיה. ִּב ְתנּו ַעת בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית - האחד הוא 'אפיריון,' השני ַה ְּמכֹו ִנּיֹות, ַעל ַה ֶּד ֶגל הוא 'הכיוון מזרח.' ִל ְׁשּכֹ ַח, ְמ ָס ֵרב ֲא ִני ַו ֲא ִני זֹו ֵכר, 'הכיוון מזרח' הוא כתב העת הבולט והמשמעותי מבין השניים - הן מבחינת מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן ָצהֹב. ְט ַלאי ַעל ִא ְּל ִמים ַה ְּמ ֻׁש ָּל ִׁשים ֶׁש ָהיּו להופיע בשנת אלפיים, 'הכיוון מזרח' היה חלק מגל כתבי העת החשובים ַעל ַּגג ְי ִׁשי ַבת ּפֹו ִני ֶבז,' ִמ ְתנֹו ֵפף ַּגם הּוא שהחלו לצאת בתחילת־אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם 'מעין,' 'הו'! ַל ֶּזה, ְצ ֻה ִּבים ֶזה ַא ְב ֵר ִכים ְּבתֹו ָכּה ו'מטעם.)' אלה סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית באופן משמעותי וכללה גם את פעילות 'גרילה תרבות' וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, ורחב יותר מאי פעם. רוני סומק, שבה אמר ג"ג כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה 'הכיוון מזרח' הוקם בידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם ַעל ֶזה, ְּבאֹותֹו צֹ ַהב, ִמ ְת ַה ְּפ ִכים ֶזה ְּב ֵאין רּו ַח. בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. 'אפיריון' היה עשייה מבורכת של היחידה השמורה לכותבים מזרחים היתה כתב העת 'אפיריון,' שהקים ארז ביטון ללדת ילדים ביטון עד לשנת 2013 אז הפסיק להופיע, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית, ואף עיצובו ועריכתו העידו על היותו כתב עת נישתי. חשוב לציין, לא ִעם ְנׁשֹו ָתיו ִוי ָל ָדיו ָא ִבינּו ִנ ְמ ָלט ְּכ ֶׁש ַּי ֲעקֹב משום שהיה מדובר בכתב עת "מזרחי" או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום ַה ִּמ ְׁש ָק ָפ ִים ֶאת ִה ְׁש ִאירּו ֵהם שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מהודקת פחות ועיצובם ַה ָּצמֹות ַה ַּנ ֲע ַל ִים ְו ֶאת ֵס ֶתר ְו ֶאת ִּב ְמקֹום תרבות, זהות או מסורת מזרחית - אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם ַהּיֹום. ַעד ָמ ְצאּו אֹו ָתם ַה ָּז ָהב. ֶׁשֹּלא ְו ִׁש ֵּני ֻע ְב ָּדה למקום תרבותי כמו 'אפיריון' וודאי שלא כמו 'הכיוון מזרח.' אפשר למנות ֻּכ ָּלם ִה ְת ַגּלּו ֵהם ָׁש ִנים ַא ֲח ֵרי ַרק ביניהם כתבי עת קהילתיים כמו 'אפיקים' שערך יוסף דחוח־הלוי, הביטאון ַא ֶח ֶרת ְּב ַי ֶּב ֶׁשת ְמ ֻס ָּד ִרים ָי ֶפה 'נהרדעא' שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות: 'הד ְצ ִרי ִכים ֶׁש ְּיהּו ִדים ִלי ְּכ ֶׁשאֹומ ִרים ָל ֵכן המזרח' ו'מערכה.' ִמ ְׁש ָק ָפ ִים ִמ ָּׁשם זּוג ֲא ִני לֹו ֵק ַח ָּפחֹות ְי ָל ִדים ָל ֶל ֶדת כך שלמעשה 'הכיוון מזרח' יצא לאור במציאות נטולת בימה לשיח ספרותי־ ַה ְמ ַד ֵּבר ִמי ִלְראֹות ְּכ ֵדי מזרחי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר נוכחת בשיח הציבורי בעקבות ֵׁשן ָז ָהב ָל ֵתת לֹו ַו ֲא ִני רֹו ֶצה פעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן־כלב וויקי שירן, שהיו שותפים, ְל ִח ָסכֹון. ַה ְּתבּו ִנית ַּת ֲא ָותֹו ֶאת ְל ַה ְׁש ִּתיק ְּכ ֵדי לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, שבה פעל גורמזאנו ַה ָׁש ַמ ְי ָמה ַה ֵּבט ֵצא, ֲא ִני אֹו ֵמר לֹו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם 'הכיוון מזרח' נבחר לא רק כדי ַהּכֹו ָכ ִבים, ִמיליֹו ֵני ֵׁש ֶׁשת ֶאת ּוספֹור להעיד על היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית - לתפיסתו של גורמזאנו ֹּפר אֹו ָתם ִל ְס ִּכי ּתּו ַכל גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם ַה ַּנ ֲע ַל ִים. ֶאת ְל ַאט ֹּפר ִּת ְס כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון. ֵח ִצי ִל ְסּפֹור ַרק ּתּו ַכל בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו גורמזאנו גורן ודורית מקלף, שאיתה עבד ִּב ְׁש ַּת ִים. ּול ַה ְכ ִּפיל י"א אדר א' תשס"ג 388 גליון 36 או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת החדשה. המזרחית; וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים המשמעותי שהובא לבג"צ בידי הקשת הדמוקרטית המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם הקהילה האינטלקטואלית שסביב 'הכיוון מזרח' שהגיעו מכיוון 'הקשת הדמוקרטית המזרחית,' דרך בגדר ניסוח זה נכללו היבטי זהות והיבטי פעולה יצחק גורמזאנו גורן הגיליונות הבאים. את גיליונות 12 עד 15 ערכה עלון, שיחד עם דליה מרקוביץ' ערכו את חמשת הראשי ואת הגיליון השישי הפקיד בידי קציעה אל כתב העת. כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים ועורכי כתב העת היו בת־שחר גורפינקל־גורמזאנו עומרי הרצוג, והחל בגיליון 16 עזב מתי שמואלוף של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף גורן) יחד עם מתי שמואלוף. לעריכת גיליון 14 בת־שחר גורפינקל־גורמזאנו (בתו של גורמזאנו־ יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן־ עטר, ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת, מתוך: הכיוון מזרח מס' 15 זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית־ערבית. נטייה רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל בנטייה מתונה (כמו אצל 'הכיוון מזרח,' ואת האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד"ר שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של זהות היברידית בישראל (שיצא כמעט במקביל לאסופה תהודות נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם, כמו גיליון על נבחרו נושאים מהתרבות הפופולרית, כמו כדורגל, או קומיקס וגם שרביט העריכה של שמואלוף ושל בת שחר גורפינקל־גורמזאנו ההבדל בין העורכים השונים בבחירה ובמיקוד הנושאים. למשל תחת כל אחד מגיליונות 'הכיוון מזרח' נגע בנושא אחד. ניתן לראות את סוזי גרוס. זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, .2007 עריכה: 11 שנקרא "לקרוא כאישה מזרחית" כמו גם ניסיון להכניס את השיח ודליה מרקוביץ' בלט העיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון. בתקופת קציעה עלון נפתלי שם־טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף; שעסקה בדיוק בנושא זה,) האמנותי אל השיח המזרחי. "שירה מזרחית" אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה ש ִאפשר כתב משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם זהותם זו גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים במה חשיבותו של 'הכיוון מזרח?' בכמה היבטים. ראשית, כתב העת העת. כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל; נטייה שמנסה (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות ִאפשר שימור שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, והעצמה של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי ואף רצוי. להסביר סמי שלום שטרית: "המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית ממנה" (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם,) ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948-2003 (תל אביב: עם עובד, .)2004 ד"תשס דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ולשירה בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים, כשהעיקרי מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים המחזיקים בעמדות שמאל, נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים שהמשוררים המזרחים - הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי בין אם שטרית צודק או טועה בהסבר לנטייה ימינה, העובדה מזרחית במשך שנים ארוכות - כתב העת 'הכיוון מזרח.' שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל כתב העת. כך למשל המתמשך איפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך מתוך כך, 'הכיוון מזרח' היה נושא לפיד או פורץ דרך, שקיומו באמצעות עמותת "אחותי - למען נשים בישראל" בניהולה של שולה גורן ממשיך לשמש כעורך הראשי של כתב העת והפעילות תימשך כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו. יצחק גורמזאנו ששימשה כמו"ל של כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת 'בימת קדם' מצער שדווקא בעת הזאת 'הכיוון מזרח' עבר כמה שנות דעיכה שבהן פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת 'ערספואטיקה.' קשת. הזהות המזרחית; וזו הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים כתב העת והכותבים בו: קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא 'הכיוון מזרח' היה פרויקט שנדרש קודם כל בקרב הקהילה של קוראי 37 2016 מאי-אפריל )16.01.16( עם הופעת הרומן הראשון שלו פֶּקַח (אחוזת בית, )2016 ספרות: היכולת לגעת בשיט ולא בבולשיט. זה מה שחסר לרוב העוסקים "קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה לאיש שזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם: בספרות שגדלו בתל־אביב או ברעננה. רק תוציא את המילה 'מהפכה,' וכבר הם חווים אורגזמה." (ויזן עצמו, בן שלושים, נולד וגדל ביהוד). ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של שחורים הסופרים המזרחים מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה לייצר "עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום על זהויות הוא פסיכוטי. ּו" (מתי ז) ִּת ָׁש ֵפ ּו ְוֹלא ִּת ְׁש ְּפ ֹלא אותו על שכונה בחדרה. בבית אמריקאים מדוכאים ולהלביש אז למה שארגיש מקופח"? הספר ביהוד 'אשכנזי' היתה קללה. ועושה זאת מתוך רוחב ידיעה זמן־הפוסט. הוא לא חושש מאיש משוחרר מכל מיני תיוגים בני יהודה ויזן הולך, אפוא, נגד הזרם, שאינו מצוי בקרב צעירים בני גילו. פקח הוא ספר הקבצנים של המודל לרומן הסאטירי שלו שכר ועונש, ניצבת הנצרות כדת של סליחה ואהבה. בעוד ההיסטוריה נוצריות כנגד תרי"ג מצוות היהדות. לעומת היהדות שהיא דת של את דרשת ההר של ישו (מתי ה) ומתמצת מתוכה חמש מצוות אמונה יודע כמעט דבר על הנצרות. במסכת זו קורא טולסטוי קריאה פרשנית הנוצרית שלו עצמו. זו מסכת מופלאה, בעיקר לקורא כמוני שאינו על משבר האמונה שעבר עליו, ואילו בשנייה הוא בוחן את אמונתו על המסכת השנייה "אמונתי מהי." במסכת הראשונה מתוודה טולסטוי בהרחבה על המסכת הראשונה, מתוך שלוש, "וידוי," ולא הגעתי לכתוב למדור זה. במדור ההוא "(כיתת אמן: עם טולסטוי על אמונתו,)" כתבתי לא ארחיב ואתייחס בקצרה רק למה שיכול לשמש פתיח אקטואלי מהמדור הקודם נותר לי חוב יקר ל"כתבי הגות" של טולסטוי; אולם ַּב ָּט ֹון" (לצד מנדלי מו"ס. העיר של בני ישראל היא היסטוריה של מחזורי ברכה וקללה, הרי שבדרשת ִּכ ְס ֹון" בספר הקבצנים) מופיעה ההר מבקש ישו לנתק את המחזוריות הזאת. הוא אומר: "שמעתם כי ברומן של ויזן בתור "בטלון ָלָר ָשע." נאמר עין תחת עין, שן תחת שן. ואני אומר לכם אל תתקוממו ֶּפ ַקח עצמו לקוח מן המקרא. "בטלון תחתית" אשר בפריפריה. השם עילית," המטרופולין, לעומת "עין תחת עין" (שמות כא) היא הברית הישנה, התנ"ך. "אל תתקוממו לרשע," כלומר, אל תגיבו באלימות על אלימות, זו הברית החדשה. ברית עם רצין מלך ארם, נלחם ביהודה והטיל מצור על ירושלים בימי זהו פקח בן רמליהו שמלך שלוש שנים על ישראל (מל"ב טו-כז,) כרת טולסטוי סבור כי הנצרות סילפה את דברי ישו ולא הלכה בדרכו ולכן הגיעה לאן שהגיעה. לא אמנה כאן את חמשת העיקרים כולם, אלא אחז. הוא לא הצליח ללכוד את העיר, אבל בדברי הימים ב כח מסופר ּו" ּו ְוֹלא ִּת ָׁש ֵפ אצביע על עוד אחד בלבד. בהמשך אומר ישו: ֹלא ִּת ְׁש ְּפ משבעה מלכים רעים אשר "לא חרבה ארץ ישראל עד שלא עבדו ז' בתי שהרג 120 אלף מתושביה. בתלמוד (גיטין פח עמ' א) הוא מוזכר כאחד כבר הערות אלה מלמדות על מקצת מרוחב היריעה הלמדנית שויזן דינים עבודה זרה." אחד מהשבעה הוא בית דינו של פקח בן רמליהו. ההוצאה, כהודאתו, נאלץ לצרף לספר "נספח מראי מקום והערות" פראפראזות וכדומה ממקורות התרבות היהודית והכללית עד שבפקודת נזקק לה, לעתים שלא בטובתו. לשונו עמוסה ארמזים, רמזים, ציטוטים, מדברי מנדלי מו"ס המופיעים גם כמוטו (אחד משלושה) לספר: "כל לתלמוד, לפתגם לטיני, ולציטוטים מברנר. נראה שסגנונו מושפע לכל פרק מפרקיו. בהערות לפרק הראשון, למשל, יש הפניות לניטשה, הנה דוגמה לסגנונו, בקטע שבו הוא מהרהר על משמעות שמו, הרומז תיבה אומרת דרשני, סרסני, בוא והטל אות בסופי, בתוכי, בתחילתי." לנו שהבחירה בפקח לא נעשתה רק מטעמים היסטוריים: "רק פקח. כמו רק זלדה ורק רחל ורק הומרוס. פקח היה גאה על הבחירה. טוב שם עט טוב מעט טוב, חשב. ובעיני רוחו ראה עצמו כפקח המורד, (מתי ז.) טולסטוי סבור כי גם עיקר זה לא הבינה האנושות ולא פעלה מחלקות משפטיות." קיומם של בתי משפט בכלל, לפי הבנתו, נוגד בתי משפט מחוזיים, בתי משפט השלום, בית המשפט עליון ולכל מיני לפיו. "ישו התכוון לבתי משפט של הרשות המקומית, הלשכה הפלילית, את התורה הנוצרית המקורית. כי הם "אינם מוחלים, אלא מענישים; מתקנים את הרשע, הם רק מוסיפים עליו; יש רק דרך אחת לשים לרשע אינם עושים טוב, אלא רע" (עמ' .)107 כלומר, "אתם סבורים שחוקיכם אינם סולחים, אלא נוקמים; אינם אוהבים את האויבים, אלא נוטרים; כנגד מה אני אומר דברים אלה? כנגד המבול החקיקתי המציף אותנו קץ, לגמול טובה תחת רעה לכל אדם" (עמ' .)115 בשנים האחרונות. כל עניין (ממתווה הגז ְועד חוק המלצרים והמואזינים) (שחלקם חפים מפשע.) ועתה תארו לכם עולם ללא בתי משפט, ללא הרשעה בדין, גזר דין, כאשר חומות הכלא מתפקעות כבר היום מאסירים הופך נושא לחקיקה, עתירה, תלונה, חקירה, החשדה, העמדה לדין, בתי מעצר, ללא בתי כלא; ללא שופטים, ללא שוטרים, ללא סוהרים, ֹו ונפל ֵּכ קושר קשר, עולה על אחז ולימים מולך על ישראל. עלה על ללא אסירים; ללא תלונות, ללא חקירות, ללא חשדות. ללא שמועות. מעימו לפי חרב. מחזור חיים של משורר קאנוני. '(את מהלך השתלטותו של זך על קאנון השירה העברית עוד ילמדו לצד אמנות המלחמה של ומה תעשה אז התקשורת? במה תפתח כל מהדורת חדשות!? סון דזה ומאקיאוולי,' נכתב בעתון.) הוא השתהה קלות למול חתימתו החדשה, המסתלסלת. למול שמו החדש המצטלצל. היסס ומלמל וחזר: ַקח ומלחמות הקאנון ֶּפ פקח, פקח. מן הפיקוח או הפיקחות. או מן הפיקוח המצריך פיקחות. או מן הפיכחון או מפקיחת עיניים או פיקוח נפש" (עמ' .)20-19 זך בציטוט דלעיל, נלקחו מתוך מאמר של אורי הולנדר ב'הארץ.' פקח ספרותי. מ"נספח מראי מקום" אנו למדים, כי הדברים בסוגריים על נתן משמע העניין של פקח - מע ֵבר להיותו מורד וקושר היסטורי - הוא "הוא בלע את כל הספרות העברית, ומאז הוא עומד להקיא" (עמ' )184 ציטוטים מפיו מתוך ראיון עמו במוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות' ועורך צעיר "(מׁשֹוֵרְך" בלשונו) של כתב העת לספרות 'דחק.' הנה כמה יש משהו מרענן ומשעשע בתופעה הקרויה יהודה ויזן. מתרגם, משורר 388 גליון 38 "סבתא רבתא" המתאר את מותה ואת ההתקף שקדם לו. זהו מוות ויזן להפיק תיאורים מקוריים מפעימים. כזה הוא, למשל, פרק י"ד האסוציאציות, הארמזים והרמזים, וכותב בשפה שכולה שלו, מצליח בה; השנייה, הומור סאטירי מבריק. דווקא כאשר הוא מוותר על לשון בו לעונג גדול. האחת, יכולת תיאור בלתי רגילה, וחבל שאינו מרבה "סבתא רבתא מתה היום. אבל בהתחלה היא חיה. חיה מדי. בעלה מת של אשה נפילה, שלא מתה בקלות. וכך נפתח הפרק (תוך השמטות:) והיא חיה. אחותה מתה. והיא חיה. החברות מספסל הרחוב כולן מתו. גמרה לדבר. וחיה. ככה חיה. והתעקשה לבשל. גם על כיסא גלגלים". זו והיא חיה. המטפלת ההודית עזבה. והיא חיה. הפסיקה ללכת. והיא חיה. בעקבות קריאת מצוקה לראות מה מצבה: "סבתא רבתא היתה הפוכה גדולת גוף, עצומה. היא מתגוררת מעבר לכביש ופקח הנער נשלח פתיחה מרשימה, אבל השיא עוד לפנינו. סבתא רבתא היא אשה ענקית, על בטנה, כלווייתן על חוף. מכחילה, מוריקה, מרצדת, מתחננת לאוויר, את שפתיה, את פיה חסר השיניים כולו, מתחה את פרצופה והפריחה מצליחים במשימה. "סבתא רבתא התהפכה ונשמה לרווחה. היא שרבבה לא אוכל להאריך. מזמינים אמבולנס ושלושתם, פקח ושני החובשים אותה אך ללא הצלחה. התיאורים של ניסיונותיו אלה נהדרים, אבל איננה מסוגלת להתהפך על גבה ומתקשה לנשום. פקח מנסה להפוך משוועת מחרחרת. הר אישה נאנק. קורא לעזרה". בשל משקלה העצום, ברומן, לאו דווקא המוצלחים שבהם, לטעמי, מוקדשים לתיאור סאטירי ההמתנה שלו לתשובת המו"ל שאליו שלח את כתב ידו. חלקים נכבדים שואף אם כן להיות סופר בישראל ומסגרת העלילה של הרומן, היא והוא נפתח במודעה על "ערב שירה! בליווי משוררות צעירות"! שייערך של הספרות העברית. פרק י"ח למשל שמו "אומה קולטורית" (תרבותית) הוצאת 'מחברות לספרות' שיורשיו שותפים כיום בהוצאת 'כנרת זמורה 'גזית' בתל אביב של שנות השלושים; זמורה הוא ישראל זמורה מייסד בוורשה; טלפיר הוא גבריאל טלפיר מייסד כתב העת לספרות ולאמנות למי שאינם יודעים, שטיבל היתה הוצאת הספרים העברית הגדולה "בשעה 22:17 ברחוב שטיבל, פינת טלפיר, בכניסה לקפה זמורה." סנונית הר־צוף, שחשפה במחקרה כי לא "על השחיטה" כותב ביאליק שתר לו טרף אחר סטודנטית לאמנות. דמות אחרת היא החוקרת פרופ' דמות אחת כזאת באותו מפגש ספרותי היא של "הומניסט אקטיביסט" ביתן.' ויזן מרבה בפארודיות על דמויות שונות מהמילייה הספרותי. הדמות הפארודית המרכזית המלווה אותנו לאורך כמה פרקים היא כי אם על ההשחתה: "השחתת זרע לבטלה במשכב זכר עם רבניציקי." סבור שהמבקר נבון בציטוט הוא בן דמותו של המבקר הרדיקלי אמנון בספרות שלה מאותם שירים הקרויים אנאקריאונטיים" (עמ' .)119 אני נבון. מעשן בשרשרת ומרביץ תורה: אין לך אומה קולטורית שאין לה דמות המבקר: "בפינת העישון כאבן שאין לה הופכין, כבכול הימים, ֹוס. תודה ֹוס ִו ֵא ְס ָט ְגראס ַיאס ֹוס נשיקות לעבר צמד הצדיקים. ַא נבות. ב"נספח מראי המקום" מציין ויזן את המשורר היווני אנקריאון לאל שאנו חיים, אמרה". פרקים נוספים כאלה הם פרק כ"ז "מות פקח," (נולד 570 לפנה"ס,) את קובץ שירי אנקראון שתרגם טשרניחובסקי ֵשיז ָבא ע"ש כשהוא מאושפז "בבית החולים הראשי של בטלון, מחצלות ושראה אור בהוצאת שטיבל ב1920- ואת השפעתו על אצ"ג. המשפט הראשי אשר לבטלון - היכלות הצדק" - יחד עם "סיומתא ג" של זה" בבית המשפט. בעצם פרק זה - "לפני שער החוק," ב"בית עליך לא עלי," אצל הפסיכיאטר; ופרק הסיום המבריק ל"א, "עונשו שם טוב בן יוסף אבן פלקירא" ומטופל בידי רופא רוסי; פרק כ"ח "דיברנו חובותיו: ארנונה, מים, חשמל, טלפון, דוחות חניה, וכדומה. זאת כיוון פקח מועמד לדין לפני השופטת ישועה בת־דיין, משום שלא שילם את (לרומן שלושה סיומים,) הם גם דוגמה מצוינת להומור הסאטירי שלו. הוא כותב שירים, סיפורים, תרגומים וממתין לתשובה מהמו"ל, אולי את חובותיו והשיב כי אין לו כסף. הוא נשאל במה הוא עובד והשיב כי תשובת המו"ל שאליו שלח את כתב ידו. במשפט נשאל מדוע לא שילם שלא טרח לפתוח את הדואר שנשלח אליו. הוא ציפה רק למכתב אחד - בכל הסעיפים בתוספת כפל קנס וריביות. פקח מודה בכל, רק שיאפשרו המקצוע שלך...? ומי כלל אותך בין אנשי הספרות)"? ומרשיעה אותו באיזה תאריכים? דייק בבקשה"! היא לא מבינה מה מקצועו "(בכלל מה יוצע לו חוזה. השופטת מבקשת לדעת: "איזה חוזה? על איזה סכום? רגל. הקבלה. כל התארים הגדולים נאצרו בדף המקופל. פקח פרש את זה ממש. מתן התשובה. גזר הדין. יום תרועה. השער להצלחה. דריסת את המעטפה. נושף ורושף מהתרגשות. "חודשים ארוכים ציפה לרגע ברומן של מנדלי מו"ס מסעות בנימין השלישי.) הוא קורע בזריזות סנדריל האדמוני ,5 משכנות בטלון עילית" (סנדריל הוא גיבור משנה מוצא סוף־סוף בתיבת הדואר את המכתב המיוחל "מאת: המו"ל - רח' סופו של הרומן מסופר "בסיומתא ג." בשובו הביתה מבית במשפט הוא לו לחזור לביתו. המכתב וסונוור מלובן הדף. "מר פקח יקר, שלום רב. יש לצרף המחאה על סך 150 ₪ עבור קריאת כתב היד. בברכה, המו"ל" אכן, אנקדוטה סאטירית מבדחת שבה נחתם הרומן. פקח נזרק באחת מדרשותיו הנדושות: "הרי אני מדבר על הצבת עמדה לעומתית מול דנטה, בתופת שלו. נבון נושא שם באוזניו (תוך שיעול בלתי פוסק) אחת של פקח ב" ָת ְפ ֶתה אשר לסופרים עבריים" כמו וירגיל, מדריכו של כי "בלע את כל הספרות העברית, ומאז הוא עומד להקיא," הוא מדריכו הוא שמרנות," המוצב כמוטו לכתב העת 'דחק.' נבון, עליו נאמר בספר העברית לדורותיה, וחושף אגב כך גם את השקפתו כי "רדיקליזם אמיתי בפרק כ"ח "עדן אשר לסופרים העברים" עוסק פקח בהרחבה בספרות בורים ששיוו לעצמם דעתנות בחינת מצח אישה זונה, כותבי נוח בשבע המונים צרכנית־התרבות־במאסות. והרי זו דמוקרטיה טוטאלית של תרבות הפנאי ההמונית על 'גיבורי התרבות' שלה ועל תלותה בחברת־ לעומת ה" ָת ְפ ֶתה," הרי גן העדן או "ספריית אלוהים אשר בעדן" מייצגת שגיאות, שכל שמץ מודעות עצמית מהם והלאה" (עמ' )179 וכדומה. את נבחרת הסופרים והמשוררים של פקח והיא אמנם שמרנית למדי. זוהי רשימה קאנונית של כל הקלאסיקונים בפרוזה, כאשר בראשה, כמובן, מנדלי מו"ס, וכן ברנר, עגנון, גנסין, ברדיצ'בסקי, י.ל. פרץ, מדובנא. מן האחרונים נזכרים רק ס. יזהר, מ. שמיר, י. בורלא, דוד המאירי, פרל, ארטר, ריב"ל, שופמן, ברקוביץ, בורלא, המהר"ל, והמגיד ראובני, פוגל, נחמן מברסלב, הזז, מאפו, סמולנסקין, ברש, קבק, בארון, ישראל ברמה (סופר שאני מודה כי מלבד סיפור אחד שלו, לא קראתי יצא נגד "השלישייה המובילה" עוז־יהושע־גרוסמן ורומם לעומתם את הפארודיה, מאמץ ויזן את הרשימה הקאנונית של נבות, שמאז ומעולם יהושע, גרוסמן, וללא איש מן הסופרים המאוחרים יותר. בעצם, חרף שחר, יעקב שבתאי, דן צלקה, פנחס שדה וישראל ברמה. ללא עוז, גם מרשימות המשוררים נעדרים שמות בולטים מהדורות האחרונים ממנו דבר.) כגון: גורי, זך, שבתאי, לאור ועוד. ֹורות אלה נזכרים רק ישורון, יש בוודאי ברשימות ובהשמטות אלה מחשבה עקרונית כלשהי, אבל עמיחי, רביקוביץ, דליה הרץ, יונה וולך, יאיר הורוביץ, ט. כרמי, א. זקס. שתי סגולות בולטות מצאתי בכל זאת בספר, שעושות את הקריאה איני בטוח עד כמה היא משכנעת. 39 2016 מאי-אפריל בספרו העיוני לקרוא סיפור (עם עובד, )1982 שמה דגש לא בעלילה בוודאי מופת לחיקוי. התיאוריה הספרותית של יזהר, כפי שבאה לביטוי אליהו ועוד) שלבני נמנע מהם, אולם המודל הסיפורי של יזהר משמש לו הגדולים של ההוויה הישראלית (ימי צקלג, השבוי, חרבת חזעה, גילוי שלב מגדירה "סטטיות ערה, רוטטת." לבני מנסה ללכת בדרך זו וגם בהתעכבות עד כדי עצירה על המילה הבודדת, המשפט, הפסקה, מה החיצונית, "מה קרה אחר כך," אלא "במה שקורה עכשיו," בהשתהות, ריאליזם, חריף, פרטני, המיוצר בהתבוננות מתונה, ארוכת נשימה" (עמ' מצליח בכך פה ושם. סגנונו כפי שהוא מוגדר באחרית דבר הוא "היפר־ .)133 הוא חוקר את חומרי חייו ומדווח עליהם, כאשר הדגש הוא, באמת, לבני ליזהר, מעבר לשאלת הכישרון. ההבדל הוא בכך שהיצירה אצל יזהר של הפיכת חרא ליופי!" (עמ' .)148 ובכל זאת. יש הבדל משמעותי בין במקלחת ובשירותים,) נאמר באחרית דבר כי הוא נוגע "בסוד האלכימי הריחות, הטעמים, המראות וכדומה. על קטעים ,11 12 (המתארים את אביו על חומריות החומרים - הדמים, ההפרשות, המיצים, העצמות, השרירים, קיצורים:) "כשאבא היה מתקלח אחרי שחלה בלויקמיה, זה היה לפעמים קטע 11 הנזכר על אביו "כשהיה מתקלח אחרי שחלה בלויקמיה" (תוך גדולה. ואמנם הקטעים המרשימים בספר הם " ְדמּו ֵיי יזהר," כמו למשל גדולה, ואילו אצל לבני אתה חש במאמץ (ההרואי לעתים) לחקות יצירה אצל יזהר אתה חש את המקוריות, הרעננות והחד־פעמיות של יצירה קודמת לתיאוריה, ואילו אצל לבני, נדמה, כי התיאוריה קודמת ליצירה. כאילו לשרוף את המחלה. עמד הרבה זמן מתחת לקילוחים החמים, והם הכו את הוורידים, הדם, את כל העניינים האלה של הלויקוציטים, המוצלחים אצל לבני לא חסרים גם אחרים, שכל כוונתם, ולבני עצמו לפני עשרים וארבע שנים נותר חי ורענן בזיכרוני. אולם מלבד הקטעים מבושיו עתירי השיער"... (עמ' .)137 פרק נפלא שמאז קראתיו לראשונה סבון ועוד קרצוף בהנאה הנשמעת סביב, ויורד אל בטנו ואל שיפוליה ואל ראשו של המתרחץ רב העלילה. ומקציף את גופו העירום בסבון, עוד עמוד כלשהו פח מים וכשהוא מושך בחבל נוטה הפח ויוצק מים על רואים כי יש פה מישהו שעושה לעצמו רחצה לילית פרטית. תלה על אליהו (זמורה ביתן )1992 על מלחמת יום הכיפורים (תוך קיצורים:) "ואז יפה וחזק, המזכיר, מניה וביה, את החייל המתקלח בספרו של יזהר גילוי הפיקו אותה החוצה, צא צא איש הדמים"... (עמ' )37 וכן הלאה. קטע הלימפוציטים, הטרומבוציטים וההמוגלובין. הלמו מהם את הלויקמיה, של ֶּב ָּב ָלה מהאף שמגלגלים ביד ומורחים לפני שמשליכים החוצה מחלון (למשל הקטע על "ה ֶּב ָּב ֶלה" מהאף: "קצת בדומה להוצאה בפיזור דעת מודע לכך, היא להבליט את החומריות של "החומרים" וזה לעתים מייגע. האוטו במכת אצבע, או שומטים בסתר לרצפה. נו באמת, לאן הגענו. ֶּב ָּב ֶלה מהאף כביטוי פזור דעת של זרימת הקיום פזורת הדעת" (עמ' .)117 וכן פרקים ארוכים למדי )28-16( על ילדיו. עלול להיות בעוכריו, והחומרים שנצברו אצלו הם לפי שעה יותר בחזקת של ספרים הרבה, אשר הולך ומשתכלל מיצירה ליצירה, והדבר לדעתי סופר של ספר אחד, כי כתיבתו הולכת בעקבות חייו. כלומר איננו סופר מחצי תאוותנו בידנו" (עמ' .)60 מדברים אלה משתמע כי לבני הוא בעצם סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות לא רציתי שיהיה פרק אחרון, כמו שאני לא רוצה שהחיים יגמרו. כי אין כי ספר זה נכתב כבר שלושים שנה וכתיבתו אולי לא תיגמר: "ובעצם מהם - אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבורים" (עמ' .)59 והוא מוסיף פואטיקה" הוא כותב: "החיים עצמם, חומר החיים והמוות שהוא חלק מעבר לזאת קיימת בעיית המכלול. בקטע 15 "טיוטה קצרה לארס חומרי גלם ליצירה הגדולה שטרם הגיעה (אם תגיע) לכלל גמירא. אל אותו מעגל שוטה שממנו ניסה להחלץ בזכות הספרות. הוא קיווה כי הוצאת הספר, אלא גם את קריאת כתב היד הנשלח אל המו"ל. התוצאה (להוציא בודדים,) אלא עליהם גם לממן את הוצאתם לאור, ולא רק את חולות של קריית ספר שלנו. לא רק שסופרים אינם מתפרנסים מספריהם לשלם תמורת קריאת כתב היד. באנקדוטה זו מתמצת ויזן כמה רעות אבל אפילו את הצעד הראשון איננו יכול לעשות, כי אין לו 150 שקלים אולי ירוויח כסף מהספרות, יוכל לשלם את חובותיו ולהתפרנס כסופר. היא אינפלציה של ספרים שטובים וגרועים נשטפים בה ללא אבחנה. מנדלי מו"ס, ואל מעמד הסופרים העברים באודסה דאז, כאשר הסופרים לא פלא שויזן נמשך אל "הסבא" של הספרות העברית המודרנית - העברים טופחו בידי הוצאות נכבדות ונישאו על כתפי כל. חומרי גלם ,)2015 קל להסכים. במיוחד אני מסכים עם מחומר החיים (הוצאת נ.ב. ספרים, בחרה וערכה אלאונורה לב, גדרה באחרית דבר "(הסוד שבתוך היער)" על ספרו של יצחק לבני קטעים להרבה מהשבחים והפירושים, המפליגים לעתים, שמרעיפה אלאונרה לב .)155 ואכן סגולה זו שלו אינה חזון נפרץ והיא אצל לבני את הכישרון שלו לשמחה" (עמ' הראשונה של לבני,) כי "יותר מכל היא אוהבת מה שאמרה לה פעם דליה רביקוביץ (אשתו ו"העליצות" של לבני. בהקשר זה היא מצטטת דבריה, החשובים בעיני, על "שמחת הכתיבה" שבחרה וערכה, שהם מבחר מתוך ספר גדול בלטה גם לעיני כאשר קראתי את 29 הקטעים, אתי (ח"כית לשעבר ב"יש עתיד;)" בן לאביו (רמי, יונתן ויעל הקרויה נּו ָנ ֶל'ה;) בעל לאשתו והחברה. לבני כותב כאיש משפחה: אב לילדיו ככולה שלילה, התפרקות והתפוררות של היחיד מובהק לפרוזה המקורית הנכתבת היום שרובה בהם, גם כשעיסוקם מחלה ומוות. זאת בניגוד בראש וראשונה בולט בהם חיוב החיים והאמונה בהרבה שכותב לבני כבר שלושים שנה ויותר. גם נולד הילד יצחק שעלה עם הוריו לארץ ב־1935 בגיל שנה;) וכן אח (אדון וייס) ולאמו (חיה, ֶה ָלה, לובינסקי,) לודז'אים מלודז' שבפולין (שבה לכל הדורות של המשפחה. מתחיל באבא ואמא, ממשיך בסבים ובסבתות הוא מספר כיצד כל שנה ביום הכיפורים בבית הכנסת "אני עושה קדיש הדורות של אבות אבותיו ואינו מתכחש לו. בפרק החותם הנקרא "נעילה" אף שזו יצירה שעיקרה בדיון. מעבר לכך נושא לבני על כתפיו את משא לאילנה, אחיין לדודה רוז'ה ועוד. כולם מוזכרים בשמותיהם האמיתיים, הגוף: " ַא־ ַשיי ֶנע ּפֹוְרצ ֶייע! - מנה יפה! - כמו שאבא היה אומר בהטעמת היידיש בספר כמין שפה משנית שאין לה תחליף, בעיקר במאכלים וענייני דורות של המשפחה" (עמ' .)104 מתוך אהבה לדור האבות מככבת גם הוריהם. והורי־הורי־הוריהם. וכך הלאה. מגיע אחורה לעשרות ומאות משני הצדדים. ואחר כך בסבים ובסבתות רבא, ובהוריהם, ובהורי־ אוי איזה ריח טוב! - אני רעב כמו זאב"! (עמ' .)124 זו עמדה אחראית, לא שפתיים של הערכה מול הצלחת שאמא עמסה לו. אֹוי ּווסערע ֶגעש ַמאק - אנרכיסטית ולא ניהליסטית, כלפי המורשת שהוא משתייך אליה. ובכל זאת. ושל החוויה האנושית." אמנם בניגוד ללבני עסק יזהר גם בנושאים של ס. יזהר, שמתאפיינת בחקירת "הטקסטורה החומרית של המציאות אלאונורה לב מציינת בצדק את השתייכותו של לבני לאסכולת הכתיבה 388 גליון 40 בליבק עיר הולדתו, השפיעה עליו השפעה מכוננת. "היתה זו החוויה המוזיקלית המכרעת בחייו." ועתה כשהוא שומע אותה שוב, בשקיעתו, בחייו של מאן. בדפיה האחרונים מתארת בוהלר המוזיקה, ובמיוחד בתקופה שמתארת הנובלה, תופסת מקום מרכזי "הוא מוחה את הדמעות הזולגות על לחייו" (עמ' .)140 פאוסטוס, היצירה האחרונה שכתב) שנושאו הוא כיצד נולד אז במוחו הרעיון לכתוב רומן (הוא ד"ר הבלתי רציונלי של המוזיקה של וגנר, החיבור בין מאן מהרהר במרכיבי הרומן העתידי: אופייה המוזיקה (גיבורו הוא המלחין אדריאן לוורקין.) פוליטיקה לתרבות, האגדה הגרמנית על פאוסט, תחום שטני, סם ממריץ ומשכר, סדר מופשט וישות והפיסול היו האמנות השלטת בעבר. המוזיקה היא היא האמנות השלטת בעידן הנוכחי כשם שהציור ברשימות שהוא עורך לעצמו הוא כותב: "המוזיקה הברית עם השטן ברמה האישית והלאומית, ועוד. כאוטית בו זמנית". ובהמשך: אהבת המוסיקה הטבועה באופי הגרמני, אלא דווקא הברבריות והשקיעה התרבותית לא התהוו חרף "עלי לקשר בין המוזיקה לשברון העם הגרמני. בגללה. אם פאוסט רוצה לייצג את הרוח הגרמנית, תופת. רק בעזרת ברית עם השטן יוכל לפלס לו דרך אל הגאונות" (עמ' בידי הידיעה היהירה, ואולם בתוך תוכו הוא קר, זקוק לפורקן, לאש עליו להיות מוזיקאי. ואולי מלחין. מלחין שנתון לדחף יצירה. שמונע .)143 יותר בנובלה ההחלטה הוא לא חשבונו עם משטר זה בלבד, אלא עם מאן מפרסם את המכתב בגנות המשטר הנאצי, אבל מה שמעניין ואכן בכך עוסק הרומן שיכתוב. ה ֶגְר ָמ ִנ ּות בכלל. כשתומס מאן מחה דמעה פועלים, )2015 עוסקת בשלוש יממות (מיום שישי 31 בינואר 1936 הנובלה ההחלטה מאת בריטה בוהלר (מהולנדית: רחל ליברמן, ספריית חתן פרס נובל לשנת ,1929 שבהן התלבט אם ועד יום ראשון 2 בפברואר )1936 בחייו של הסופר הגרמני תומס מאן, בת שלושת החלקים, שיש לה, לא בכדי, פורמט להמתין עוד כמה ימים. בימים אלה עוסקת הנובלה כבר שלח את המכתב לפרסום, ואז ביקש מהעורך במינכן, מהמו"ל שלו שם ומקוראיו הרבים. מאן עליו ניתוק סופי ממולדתו גרמניה, מביתו האהוב מאן שהה אז בשווייץ, ופרסום המכתב היה גוזר לפרסם בעיתונות מכתב בגנות המשטר הנאצי. ממשיכה ב"אנדנטה" ומסתיימת ב"פינאלה, אלגרו מוסיקלי. היא נפתחת ב"אלגרו מא נון טרופו," ויוואצ'ה." אולי קוראים, ממרחק של שנים, שיאמרו מה את המכתב הם אנושיים ומובנים, גם אם יימצאו ואת יציבות חייו הבורגניים. ספקותיו אם לפרסם ממולדתו, להיהפך נווד וגולה, לאבד את מעמדו הן ברובן "בנאליות" כביכול. מאן חושש להיעקר ההתלבטויות של מאן, כפי שמתארת אותן בוהלר, המכתב. ואכן, לאחר שלוש יממות מתקשר מאן לעורך, קורודי, ומורה פחות אשתו, קטיה, לא היו שלמות עם הדחייה והפצירו בו לפרסם את יש כאן להתלבט!? גם בתו של מאן, השחקנית והזמרת אריקה, ולא שהבין אותה מאן, וששומה יהיה עליו עתה להיפרד ממנה בכאב ובצער אלה הם דפיה האחרונים, העוסקים למעשה במהות הגרמניות, כפי "ההחלטה" הזאת היא צפויה, ומה שבכל זאת שבה את לבי בנובלה לו לפרסם. גדולים. וכך מתוארות השעות האחרונות בלילה שלפני פרסום המכתב: "הוא קם על רגליו וניגש אל הפטיפון. התקליט של וגנר שהאזין לו לפני ָאה (מתורגמת) ְק ִרי עלעולים: שירה לנקות אותה מאבק, מניח אותה בזהירות על שפת התקליט ומתיישב יומיים עדיין מונח על המשטח המסתובב. הוא נושף על המחט כדי טוב לקרוא מדי פעם שירה מתורגמת (משום מה דווקא מתורגמת,)! משימבורסקה, הרברט ומילוש ועד משוררי הלהט מילולי באשר הוא. במיוחד נכונים הדברים בשירה פולנית מודרנית אולי מלכתחילה אפשר לתרגם רק מה שהוא מובן ולא כל צירוף המשיבה לקורא את האמון בקוהרנטיות ובקומוניקטיביות של השירה. האדום של המצוק, אנתולוגיה של שירה פולנית למרות השוני ביניהם, משותפת לכולם מסורת החמישים והשמונים של המאה הקודמת, אשר .)2015 באנתולוגיה תשעה משוררים ילידי שנות עכשווית שתרגם יונתן ברקאי (הוצאת אבן חושן, ממלאים את החדר. צלילים איטיים וסוחפים. ואז קולו העמום של בכורסה ליד החלון. צליליה הענוגים של הפתיחה לאופרה לוהנגרין הטימפני. נפלא. הוא עוצם את עיניו". (עמ' .)137 גתה. בהשפעתה בנה המלך לודוויג השני את טירת נוישוואנשטיין מאן. האופרה הזו בוצעה לראשונה ב־1850 ביום הולדתו ה־101 של מופלא מצליליה התכולים־כסופים של הפתיחה ללוהנגרין"? מהרהר שהיא נשפלת שוב ומסתיימת בקול דממה דקה מן הדק. "האם קיים דבר מכמירת לב. תחילתה בנגינה חרישית, המשכה התעלות נשגבת, וסופה בעקבות הנובלה האזנתי גם אני לפתיחה של לוהנגרין. אכן, מוזיקה ְקִרי ָאה, תבונית, בהירה. אין זו בהכרח של שירה בבוואריה ואחר כך את ביירוית, משכן האופרות של וגנר. בוהלר כותבת סתומה. שיר נפלא הוא השיר 'רכבת' מאת אנה שירה קלה, לעתים דווקא קשה, אבל אין זו שירה פותח בשורות: "מן הצד השני של הפסים, מעבר אוכל לצטט רק שורות מתוכו תוך דילוגים. השיר פיבקובסקה המשוררת הפותחת את האנתולוגיה. הנצח בקו אחד. שניות חלפו/. הרכבת שלנו זזה"... ולאחר עוד דילוג ותוך דילוג השיר ממשיך: "השעון בתחנה רטט, עמד, ואז הזיז/ את לחלון הקרון/, עמדה רכבת בצבעי תפוז אפור, עם כיתוב/ בגרמנית". Berlin-Wroclawועם הדממה המטרידה בפנים". ומגיע אל שורות הוא מוסיף: "ההיא נשארה מאחור/ עם ּה, עם השלט הקצר / כי מכל היצירות של וגנר, לוהנגרין ופרסיפל הן האהובות על מאן זאת לוהנגרין, ששמע מאן לראשונה בגיל שמונה־עשרה בתיאטרון בקוטביות חולנית שבין חושניות לצניעות, וגרמניות מופרזת. ובכל מסתתר הרבה מהיטלר." תערובת של יצריות ופרישות, עיסוק רומנטי בושה"? מאן אינו מקל על עצמו. בדעתו עולה כי "בדמותו של וגנר ההוויה הגרמנית... האומנם אפשר לאהוב את היצירה הזאת בלי לחוש באורח מופתי, אולי מופתי מדי... התגלות גועשת וביטוי דרמטי של מאן על וגנר: "המוזיקה שלו נפלאה אבל גם חולנית... גרמנית לאומית של פרסיפל שייכים לגילו המבוגר יותר. בוהלר מתארת את הרהוריו של ביותר. טריסטן ואיזולדה היא המוסיקה של נעוריו, אבל ביטויי הצער 41 2016 מאי-אפריל מושתתים על פואטיקה דומה שבה "הדימוי," "האימאג,"' "האסוציאציה" הם הכל, ואילו אני בטוח שיש לשיר משמעות. אבל מהי בדיוק? לצערי רבים כיום בשירה הישראלית הקוהרנטיות הלוגית היא לא כלום. פרידה ממשורר הכרותי הראשונה עם שירתו של ישראל אלירז היתה באמצעות ספר השירים בדרך בית ספר זה רק כמתרגמו לעברית. שנים אחדות נהגו אמנם לייחס את הספר לג'ורג' מתיא אדריכל ומשורר ערבי נוצרי, שגלה לצרפת והתיישב בפריס. שמו של אלירז הופיע על לחם (ספריית פועלים, )1980 שעשה עלי רושם גדול. הספר יוחס אז לג'ורג' מתיא אברהים, פועלים, לא שאלו מאומה על המחבר המקורי. עד כדי כך היו להוטים להוציא אז ספר בספר השיחות עם חוה פנחס כהן, סיפר אלירז כי כאשר הגיע עם "התרגומים" לספריית איברהים, עד שנחשפה הזהות האמיתית של מחברו - "המתרגם" ישראל אלירז. לימים, אותו מבט, אובייקטיבי, מתבונן מהצד אך גם אינטימי כל כך, המעמיד בבת אחת עולם עיניו של אדם אחר, היא מיסודות הפואטיקה שלו בכל שלושים ויותר ספריו מאז. זהו מעשהו של אלירז היה מקורי באמת. דומני שהיכולת לכתוב מתוך הוויה אחרת, ומתוך שירים של משורר פלסטיני. שלם הנחשף מתוך ההעלם. כמו למשל בשיר הבא מתוך בדרך בית לחם: * מבנה הדוק, המתקדם בהיגיון משלב אל שלב. הכל מובן הצבע החלוד על שני הגלגלים". שיר מאופק, חזק, בעל הסיום: "ועם עוד משהו. עוד/ עם איזשהו מוות, עם תרגומים נפרד אהובתו של התלוי, גם הוא בהוצאת אבן בגיל עשרים ושש בלבד! ושהמתרגם הקדיש לו גם ספר משורר בולט אחר באנתולוגיה הוא רפאל וויאצ'ק שמת ואין צורך להסביר, ליישב סתירות או לפענח סתומות. קיר/... לגעת בפת לחם כדי להיווכח שאת החיטה אכלו גשם/... לגעת בקיר כדי להיווכח שהחומה איננה אך לוגיים: "לגעת בגשם כדי להיווכח שאכן לא יורד חושן. שירו 'לגעת' הוא מופת של טיעונים "אבסורדיים," כולו. קול הזעקה דווקא נשמע (שלא כמו הדוגמאות לא אכפת." שורות הסיום מעניקות את המשמעות לשיר להשמיע מילה כדי להיווכח שהקול הוא זעקה ולאיש עכברושים/... ללגום מים כדי להיווכח שהבאר יבשה/... הקודמות,) אבל לאיש לא אכפת. שיר חד, מובן, עוצמתי. שיר מבריק הוא השיר 'הבדל' מאת תדיאוש דומברובסקי. כמו קו/ מצויר בעיפרון." בהמשך הוא מעלה מתוך בין טוב לרע הוא חד משמעי/, חד בצורה מפחידה, דק השיר מבקש לברר את ההבדל בין טוב לרע: "הגבול גם כאן זו כתיבה הנשענת על חשיבה רציונלית מחודדת. ְּכ ֵת ָפּה/ ַעל ַעד ָי ִני ַח/ ַמ ִּבי ָטה/ ּבֹו/ ְועֹו ָׂשה/ ֵאׁש/ ְו ִא ָּׁשה/ ְּב ֶׁש ֶקט/ ִאיש עֹו ֶׂשה/ ָׂש ֶדה/ ְּבתֹוך חקירתו את הממצא כי "הוא לא פחות חד משמעי/ ְנ ִגיעָה/ עַ ִּתי ָקה 'דהריה,' 'חצר באבו דיס,' 'בחלחול' ועוד. אבל באמת העניין שלו היה אסתטי, ובנוף אף יצא בגלוי נגד שירה פוליטית, אם כי היה הראשון שכתב שירים על מקומות כמו המעניין שישראל אלירז כלל לא התכוון להיות משורר פוליטי בספר ההוא. מאוחר יותר שיַרי השני ארץ נער (הקיבוץ המאוחד, )1983 בשירים כמו 'ביריחו,' 'כפר יסיף,' 'ראש כי הושפעתי במקצת, אולי לא באופן מודע, מספרו זה של אלירז כאשר כתבתי את ספר הפלסטיני גילה משהו אותנטי, מקומי, המצוי שם באופן טבעי ונכון. במאמר מוסגר אומר, פינה' ועוד. תל אביבי.) כל ספר חדש נהג לשלוח לי עם הקדשה וגם כתב לי מכתבים מעבר לים איני זוכר כבר כיצד הכרנו, אבל נעשינו ידידים ונפגשנו לפעמים (הוא היה ירושלמי ואני כאשר ישב תקופות בחו"ל בפריס או בבריסל. על כמה מספריו כתבתי גם במדורי זה. שבו הסביר לי כי חלה ולא יכול היה לחתום על ספריו. זמן קצר אחר כך נתבשרנו על )2016 קיבלתי ממנו לפני כחודשיים, הפעם ללא הקדשה. כעבור שבוע הגיע מכתב ממנו את ספרו האחרון איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה (הקיבוץ המאוחד, מותו. לא שיערתי כי היה כה קרוב לכך. כמשורר משלח יד שיש להתמסר לו יום יום. הוא השכים בוקר־בוקר למלאכת הכתיבה ישראל אלירז היה אולי המשורר היחיד בישראל, ואולי אף מעבר לה, שראה בייעודו (בסטודיו מחוץ לבית,) ואת ספריו הרבים, אמר 'לסלק מן החלום' מספרו האחרון (בעזבונו הנה שש שורות אחרונות מתוך השיר האחרון לי פעם, הוא רואה כיצירה מתמשכת אחת. נותרו עוד שני ספרים:) מאשר ההבדל בין התעטשות להשתעלות," ובסופו של בתשתית השניים (הטוב והרע) מצוי הפחד, וכל ההבדל כמו ההבדל בין/ פחד מנומק לפחד ללא סיבה." כלומר השיר הוא מוצא כי "ההבדל בין טוב לרע הוא ברור. ביניהם הוא שהאחד מנומק והאחר לא. מדויקים. לא אוכל לצטט את כולם, אבל אני סבור כל משוררי האנתולוגיה הם אינטליגנטים, חושבים, תומאש יאסטרון הנועל את הקובץ מוכיח זאת גם הוא שבדוגמאות הספורות לעיל, הוכחתי מה שהיה להוכיח. ולפתוח ְוִריד/ של שיר חדש." השיר כווריד פתוח הוא בשירו 'חיפזון:' "ואני ממהר/ כדי להרדים את בני// דימוי יפה לשירה הזאת המתאבדת על צלילות דעתה. לידי גם ספר שירה החדש, השביעי במקביל לכתיבת עלעולים הגיע * במספר, של המשוררת (כאן ריתמוס, היוקרתית, קרן רבינוביץ לאה אילון אושר ושמחה (סדרת מוסיפים בדרך כלל: "המוערכת)" בחרה לשים על גב הספר את יצחק לאור ב'הארץ.' ההוצאה וכבר זכה לרשימה מהללת של שכותרת כולם היא 'אושר ושמחה' הספר מכיל 82 שירים ממוספרים לאמנויות, הקיבוץ המאוחד.) ֶּׁש ָה ַלְך ֹלא ָיׁשּוב, ֶּׁש ָּיׁשּוב ֹלא ָה ָיה. ַמה ַמה הבית הראשון של 'אושר ושמחה '1 כנראה משום שהוא מן המיטב בספר. הנהו לפניכם: ָׁשם. ֲא ִני זֹו ֵכר ָה ִיי ִתי "אם סוער הלב יש ליל לאחוז בו/ וקצהו לבנת הדר/. ואם ֶזה ֹלא ָה ָיה ֵעץ ָע ֵנף ְו ִה ִּני ַח ֶאת ַצָּוארֹו ֶא ָלא ַה ֶּג ֶׁשם ְוהּוא ָּבא ַעל ַצָּואִרי מ.שורר נפלא שידע לעומק את סודות השירה. נסער הליל יש לב להיסמך בו/ וקצהו בלעם ועקבותיו/. כדי לומר/ קבל אותי כמו שאני/ וסלסילת דבש מחליקה וראש השנה מתקרב לו/ כרוך סרט עם מספרי סלסול/ מתגלה". 388 גליון 42 עוזי הרלינג * חגית בת אליעזר מערכת פתוחה ָחלּול ֵעץ ִּגּלּוף ֲע ִגי ִלים ְל ַה ְׁש ִאיר ֲע ִצי ִלי ָּכְך ָּכל ֶזה ֶׁשל ֶּג ֶדם ִׁשּפּוי ַל ֲע ֹנד ְנ ִׁשי ֹות ׁשיבּו ַה ְק ְל ַק ְח ָּתם ַל ְחזֹר ֹלא נֹו ְׂש ֵאי ַנ ְפ ִׁשי. ִמ ִּלים נֹו ְצצֹות ַמ ְחרֹ ֶזת ִלי ְל ַה ִפיק ֵאין ֶק ֶׁשר ַמ ֲע ֶׂשה ְְל ַא ַחר ֵאין ֶּג ֶׁשר ְל ַה ְׁש ִליְך ַּגם אֹו ָתן ֲא ָד ָמה ְי ֵב ָׁשה ֵיׁש ֶאת ִּד ְג ִלי. ַהּנֹו ֵׂשאת ַה ַח ִּיים ֶׁש ַא ַח ֵרי ַה ָּב ִאים ְּב ַח ַּיי ֻמ ָּתר ַה ַּז ַעם ָּבם ְּב ָע ְצ ָמה ִי ְת ָּפ ֵרץ ֶׁש ֻּד ְּכ ָאה * ִמי ִנּיּות ַה ָּי ֶפה. ַעל ּגּו ְפָך ַּב ָמחֹול ְּתח ֵרר ְְּתס ַה ְּס ָאה ֶאת ְּגדֹׁש, ְּגדֹׁש ֵאי ָנם ְּכ ָבר ַה ֵּׁש ִדים ִּב ְפרֹו ְטרֹוט ַס ֵּפר ַאל ְּת ַכ ֵחד. ֱאֹל ֶהיָך ִעם ֶׁש ִנ ְק ַׁשר ַה ֶּק ֶׁשר ַה ְּז ַמן. ְּב ִמ ְב ַחן ֵאי ֶנּנּו עֹו ֵמד פרפראות הדברים ֶׁש ָּכתַ ְב ּת ַה ֵּס ֶפר ַה ָּקרֹוב. ֶל ָע ָנן ָיעּוף ֶאת ּכֹחֹו ִמי ֶׁשהּו ִנ ָּסה ְמ ֻד ָּבִרים ַהֹּלא ְמ ֻח ֶּכ ֶמת ְּב ַה ְג ָּדָרה ְמרַ ְּב ִדים ַהחּוט ִמ ָּל ְתָך ֶאת ֶאת ְקׁשֹר ֵּתן לֹו ִה ְת ַא ֲהבּות ְו ַא ֲה ָבה ֶׁשל ַמ ְכ ִּבידִים ֱאהֹב ֱאהֹב ּבֹו ֶגֶרת ִל ְגִרי ָטה עֹו ֶמ ֶדת ְמ ֹא ְדָך. ְּב ָכל ַה ַה ְב ָׁש ָלה ְׁש ַל ֵּבי ְׁש ֵני ֲאנִי ַּפְר ַּפר ּפֹוַר ַחת ַא ָּתה ֹלא ִה ֵּנה אֹו ֶמֶרת: * ִמ ְצ ָט ֶעֶרת ָּכְך ָּכל ַה ֶּי ֶלד ְל ַמ ָּבט ׁשּוב ָצ ֵמא מכתב ָּכ ְב ָּתה הַ ְּלהָ ָבה ְלאֹו ֲה ִבים. ָצ ֵמא ָּבעֹו ָלם: ֵי ְׁש ַנ ִים ַה ֶּי ֶלד נֹו ֵג ַע ׁשּוב ּו ִמין ּגּו ָפ ִני חִּזּור רּוחָ ִני ְׁשלֹומֹו ְּב ַא ְנ ֵׁשי ֹלא נֹו ֵג ַע ְּב ַכּפֹו אֹו ֵסף ֶע ְזִרי ִמ ְּמָך ָיבֹוא ֹלא ֶּׁש ִּנ ְׁש ַאר ַמה ֶאת ַל ֶּזה ַל ֶּזה ְוֹלא ֹלא ַח ָּייו. ֵמ ַא ֲה ַבת ִמ ְת ַעְר ֵער ַּב ֶזה ַה ִּב ָטחֹון ְל ִע ִּתים ְלָך ְו ָאז ּכֹו ֶת ֶבת 43 2016 מאי-אפריל אורית אילן ורינה דינה ים :Mothers Zone-ב שבו קרו הדברים. מבעד לעיניה המצומצמות בשמש ראתה ה ֵאם בני גילם הם התלבטו בין רגלי הגברים, מהבהבים בלהיטות במקום ילדיה שלה כבר היו בני שמונה ושתים־עשרה וכמו הילדים האחרים נוגע בעלים בעדינות רפואית. פניה של הילדה היו פתוחות ורציניות את בתה כורעת ליד שיח ואת האב שרכן מעליה מסביר משהו, ואצבעותיה חיקו את תנועותיו של האב ־ נוגעות, ממוללות, החלידו לך קצת האינסטינקטים האימהיים, הא? חייכה רינה. ככה זה כשהילדים גדלים. חיוכה דחק באם שתסכים - ואולי מוטב היה שתסכים. אחרי הכל, בולמות את הדלת מלהיסגר. אבל האם התמרדה: לא נראה לי המילים הללו, החיוך, היו רגל שנשלחת קדימה ברגע האחרון, שהילדים שלי מתלוננים. ַּבסקרנות הא־ מרימות, חושפות איזה סוד שהיה שם בלב השיח, מינית המנותקת של טרום ההתבגרות. את יודעת למה אני מתכוונת, שידלה אותה רינה, מתעקשת שהאם תאחז בגלגל ההצלה הזה שהשליכה לעברה. חיוכה הקיף את הנשים ואז הוסטו הצמרות במשב פתאומי של רוח, וזרם של שמש שטף לעברו אחת האמהות וחטפה אותו. תנועתה המהירה הרעידה את וזהוב כתפוח, וודאי היה נתקל בה ונופל ממש לרגליה אלמלא זינקה כיוון שנדדה כך החמיצה את התינוק שהתנודד וכשל לעברה גדול את ה ֵאם, מרכך את מבטה ואת מחשבותיה שהתמוססו ונסחפו. מלאך. כשנחטף כך מאחור נבהל ופרץ בבכי, ועיני האמהות התרחבו עירום מלבד חולצת תכלת השמים שלו, עיניו ריקות ואטומות כעיני המעגל, והאם פקחה את עיניה (של מי בכלל היה התינוק הזה - ומלמלה באוזניו היו עיניה מכוונות אל כל המקומות חוץ מאל לגופה. היא השעינה אותו על כתפה וטפחה על גבו, ובזמן שהמתה כבר התמתחה והתארכה לקחת את הילד הבוכה ולהחזיר אותו קרוב ה ֵאם התרוממה למחצה, מגמגמת התנצלות, אבל אמו של התינוק בגינוי.) המקום שבו ישבה ה ֵאם. ובכן, בגמגום של התנצלות אין כדי לכפר על כך. העלאת קורבן, זה הנשים האחרות החליפו מבטים. האם שתקה, ממאנת. אמו של התינוק המהמה וזמזמה והחליקה על מה שנדרש כאן. האחרות, אילץ אותן להתרצות, להתפייס. אפילו אמו של התינוק כבר הנהנה בהסכמה מעל לראשו של בנה, פניה צומחות מתלתליו כראש גורגונה. מוטב לה שתסכים. צעירות ממנה, ורובן נראו מוטרדות גם כשהתפרקדו על השמיכות היה תינוק. האמהות היו בתחילת שנות השלושים שלהן, קצת יותר זוג כזה היו אמא וילדים, שניים או שלושה, וכמעט תמיד אחד מהם שכל אחד מזוגות החברים שלהם הכיר לפחות עוד זוג אחד, ובכל את העקצוצים של מחטי האורן. היו שם כל כך הרבה אמהות. נראה הצבעוניות שצורפו זו לזו למשטח פרחוני, שדרכו ניתן היה לחוש כמה דקות קודם לכן הן ספק ישבו ספק שכבו על שמיכות הפי ֶקה ודיווחו זו לזו על הנאתן מהטיול הנפלא ומחיק הטבע ומהשלווה, השלווה הנהדרת שכל כך חסרה להן. לנפשם הפעלתנית. מזמזמים בהיסח דעת, מזנקים בפתאומיות כדי והפחמים ואת הבשר ואת המרחב הסורר של היער כך שיתאים והתבוננה בהם. הם הסתובבו זה סביב זה, מארגנים את הגריל והיו גם גברים. האם שכבה על ִצדה, ראשה מונח על זרועה הפשוטה, ֵאלת הפריון שלה החליק עיוור אחוריו ועל גבו ועל ראשו. מבט סביב המקום שבו ישבה האם. להדגיש איזו נקודה במשפט שאמרו - על מה הם דיברו? היא לא יכלה לשמוע אבל היא הניחה שהם לא מדברים על הילדים, על שכשהילדים שלי היו קטנים, הייתי מריחה תינוק מתקרב ממרחק אני מתכוונת, מפסיקים להיות דרוכים כל הזמן. אני זוכרת איך זה כשהילדים גדלים. פונה אל הנשים, מחייכת. את יודעת למה רינה, שולחת אליה גלגל הצלה, מפצירה בה בעיניה שתסכים. ככה החלידו לך קצת האינסטינקטים האימהיים, אה? אמרה לבסוף של קילומטר, אל תצחקו, הייתי ממש גלאי תינוקות אנושי, נכון? מהנהנת בהסכמה להנהוני הנשים, לצחוק שלהן. אפילו אמו של את זוכרת איך היינו? לא היה לנו רגע מנוחה - פונה אל האם, התינוק חייכה מעל לראשו של בנה. אוויר שהוחזקה מבלי להי ָנשף, ננשף סוף סוף. ונשאף. ושוב. והכל האם משכה בכתפיה בהכנעה, מכה על חטא. הזמן, כמו נשיפת כל זה היה מעייף כל כך. מ.התחלה חיתולים, שיניים, הגן החדש, המורה־שנראית־בסדר־אבל, החרדות, הטוב! ־ מבלי שנגעו בהם, הכתמים שלא יורדים מהבגדים, מצבי המכשלות, ההשתדלות האינסופית, הכריכים שמוחזרים - במקרה הרוח, הריבים, מילות החסד המועטות, שברוני הלב הפעוטים, בעצם, גם הן לא דיברו על אושר. במיוחד לא על זה ה ְמפלח, המטיל ה ַנ ַחת הייצוגית, העייפות היומיומית, האושר. של זרועות ורגליים. מכל עבר הושטו ידיים לעבר אלו שרק למדו זחלו ולכן הן יצרו עבורם, בגוף־ה ֵאם הקולקטיבי שלהן, גדר חיה הן היו עסוקות בתינוקות - אלו הקטנים מכדי לזחול ואלו שכבר או ָתְך לתוך אהבה חסרת אונים. ללכת, לתמוך בהם ולהוביל. 388 גליון 44 כמעט שמונה המנורה הקטנה ורכנה מעליו כדי לתת לו נשיקה, שאל אותה פתאום לקרוא לו סיפור ועוד סיפור. רק כשהפסיקה וקמה להדליק את מחשד והשמיכה משוכה עד למעלה מסנטרו בזמן שהיא התעקשה את ארוחת הערב שלו ונכנס למיטתו וישב בה דמום, עיניו שחורות ניסיונות שהילד לא דחה אבל גם לא התרצה להם - התלבש ואכל מתקדם במהירות על משטח של קרח. כל הערב ניסתה לחזור אחריו, היא חשבה מה לומר ובינתיים חייכה והחליקה את שערו מעל המצח מדוע בכתה קודם. מסתכלת אליו כלפי מטה הרגישה האם גבוהה מאוד וקלה מאוד ובעוז רוח השיבה מבט למבטו שלא הרפה ממנה גם כשהתרוממה. הילד גדל. כלומר גדל בדרך אחרת, לא כפי שמובן מאליו באופן שהפך אותו למשהו אחר. וזה לא שהוא גבה, לא, את זה הוא שיגדל - ככל שזה יכול להיות מובן מאליו - אלא באופן אחר, בעל אחיזה בגוף. והגוף הזה, שלפני כן היה רק הצעה אפשרית כאילו יש יותר ממנו. כאילו נעשה באופן כלשהו יותר ממשי. יותר בלי עין הרע.) וגם לא נראה שהשמין, לא. אלא שנראה לה לאם הרי עושה כל הזמן (ותודה לאל, אומרות הסבתות, שרק ימשיך כך, לנפשו חסרת המנוחה, נעשה פתאום האפשרות היחידה. זה בוודאי לא קרה בן יום. אבל האם הבחינה בכך יום אחד, אחר ִשמחה לא עלתה מהסחרור הזה כי כאילו הסתחררה באוויר, אבל צהריים אחד, רגע מסוים אחד הבחינה שבנה אינו מה שהיה כי אם ובתים פורחים באוויר בזמן סערת הוריקן. הרחק מתחתיה היה אם תחושה של אובדן, כמו שעולה מתצלומים של עצים ומכוניות בנשימה עצורה לתשובותיה. היה שואל אותה על איך היה כשהיה מפיה. כך, כשהיה בן ארבע או חמש היה חד לה חידות וממתין ובאותו רגע ידעה שהוא יודע את התשובה ומתעקש לשמוע אותה הילד ובשולי מבטו הבהב אליה משהו, איזו ערמומיות מתחטאת, ראשו בחיקה, אצבע בפה (הוא, שבכלל לא מצץ אצבע,) מעווה את נכון אמא? פורע ומארגן מחדש את גופה שיתאים לו. היה מניח את בתוך הבטן שלה, נכון ששתה אז חלב מהציצי שלה? כמו תינוק, פרצופו, מעפעף ומפלבל בחיקוי מטריד של תינוק, רוצה חלב, אמא, והיא היתה צוחקת במבוכה, מתקנת את טעותו, אומרת אוי תינוקי, את הציצים שלך, מה אני יכול לעשות! וצחק בהתפעלות כזו עד קרובות מאוד לפניה, ובעזות נפש ממש קרא, אבל אמא, אני אוהב זה לא נעים לי, חמודי. ופעם אחת התרומם פתאום והתיישב כשפניו עכשיו אין לי חלב, אתה יודע, מסיטה את היד שהוא שולח אליה, שהיא, בתחושה מבהילה של רתיעה, נאלצה לצחוק יחד איתו. שמבטו כופה עליה ואומרת שזה היה ממש טיפשי, היא יודעת, היא אבל עכשיו בחדרו הודפת האם מעליה את אוזלת היד המשונה שיש משהו, הרגישה אותו נדרך ומגשש בתוכה אחר המילים שלא פעם, לאכוף את רצונו על רצונה, וידעה שהוא יודע, משהו, יודע לא יסתפק בכך, לא בתשובה הזו. ראתה אותו נדרך לשאול עוד גל עבר בפניו. היא ראתה אותו עוד לפני שבנה דיבר, וידעה שהילד מצטערת שנבהל. היא עייפה מאוד, היה לה יום קשה בעבודה - ֶּפלס בתוכה. ומכיוון שבסופו של דבר היא היתה האם והוא היה אבל היא היתה האם, היא היתה האם, והמחשבה הזו היתה כמו רצתה לומר. לישון, והידקה את השמיכה שהתפרעה. היא נישקה אותו על מצחו בעדינות שישכב, קדימה חמודי, כבר ממש מאוחר, צריך ללכת כבר מאוחר. היא הורידה מהמיטה את הספרים, הדפה את הילד הילד היא לא הניחה לו לשאול אלא אמרה לו עכשיו מספיק חמודי, מנורת הלילה הקטנה האירה סביב ראשו באור חלש, וגופו היה ישר בקלילות, ביציבות, ואז פנתה וסגרה את התריסים וכיבתה את האור. וס.רבני מתחת לשמיכה. האם אמרה שוב לילה טוב ויצאה מהחדר. דבר מה אחר ומאז אינה יכולה שלא להבחין בכך. בבוקר, לפני שהיא לכאן, ּו ַגן. היא מכניסה את ידה מתחת לחולצת הפיג'מה שלו וגופו ולא רק באורך, הוא מתפשט וממלא אותה כאילו סופסוף נקשר מעירה אותו, היא יושבת לידו ומתבוננת בו. הוא ממלא את המיטה, קפיצי מתחת לאצבעותיה. העלה בשר על עצמותיו, קוראים לזה. אבל לו היינו מאטים את ההבזק הזה היינו רואים שיש לו קשר קורם עור וגידים. היא מתביישת לחשוב את מה שמבזיק בתודעתה, לעובדה שהבשר והעצמות הללו הם של בן, כלומר לא של בת, אגרופו עם ההבלח הראשון של ה ֵע ּות? היא מתבונת בו מתמעט שלו נראה לה גדול וקטן בבת אחת. איך הוא יודע להדק סביבו את לו לפשוט את הפיג'מה היא משתאה על הזקפה שלו, איבר המין בינתיים הוא רק בן שמונה וקשה לו לקום בבוקר. כשהיא עוזרת כלומר של מישהו שעתיד להפוך לנער ואז לגבר. כשהיא עוזרת לו להתלבש. שהוא עובר מצד לצד של המדרכה ומדלג ומנתר ונעצר פתאום ברחוב, כשהם הולכים ביחד, היא שבה ונתקלת בו, ולא רק בגלל בנה מנומנם בתוך גופו, איטי כמו תינוק של ענקים. ומסתובב בזמן שהוא מדבר אליה בהתלהבות; זה משהו נוסף - מנער את ראשו בחוסר סבלנות היא מתענגת על המקום המהוסס היא לא נותנת לו יד אלא מניחה את ידה על עורפו, ורגע לפני שהוא לנוע אתו במתואם כמו בעבר. לפעמים כשהם חוצים את הכביש נוכחותו מוצקה יותר, דחוסה יותר. היא מתקשה להחליק סביבו, המתהווה הזה שעדיין לא השתנה בו. שידעה - ממה זה בעצם עשוי? הכל שרירים? הבשר - מה זה בעצם וטיפשה כמו אידרה של דג, כאילו ניקה אותה הח ָדש הזה מכל מה מה בעצם קורה כשהגוף גדל, שואלת האם את האב, מוטרדת גופו הגדל. היא מגלה בזעזוע עד כמה הגוף הזה גורם לה להרגיש זרותו של הילד שארבה שם תמיד מתעוררת באחת, מתמתחת בתוך הבשר? איך היא מתווספת, איך היא נצברת המסה הזאת של ה ֵיש? ערב אחד, בזמן שניגבה האם את בנה אחרי האמבטיה, שמה לב מובסת. שהתעשתה לא ידעה איך לתקן, הבהלה הפרידה ביניהם כמו סדק ובלי שהיתה מוכנה לכך פרצה בבכי. שניהם נבהלו, וגם אחרי ששוב אינה מרגישה את הקשרים המוכרים של עמוד השדרה שלו, שני הסיפורים הם מתוך ספר המעשיות לאמהות שעומד לראות אור. 45 2016 מאי-אפריל שלעמיחזרלאמזמן,אתה יודע? טוב,הדירהשלעמי היא לוקסוס," היא לבנות־חצי שחורות, כשהבחינה שאני מחזיקה לאבא את היד. "הכלב לי בראש היתה שכשאני אהיה גדולה אני לא אראה כמוה, בגלל זה שלה שנעלמו אחרונות כשהיינו בקומה .1 המחשבה הראשונה שעברה לקוקו שהכל בורח ממנו, נעלי הבית הגבריות והאפור של השיניים הבטן המשתפלת שלה, והשיער היבש וחסר הצורה שאסוף ברישול עלינו, והמשכתי לראות אותה דרך משבצות זכוכית עבה - את קפלי "יופי," העיניים שלו נתנו את התשובה. הדלת של המעלית נסגרה חייכה על חשבון הבית, מתוך ניסיון לגרום גם לו לחייך אליה בחזרה. רואים תוצאות כל יום." המחשבה השנייה היתה שגם גינוני הנחמדות אני עושה יחד עם אמא כשהיא שמה את הקלטת של "מרזי מורית - בנייר ניילון בצבעי הקשת היו מונחים על המדף של המכתבה שלא תלויים על התקרה בדיוק במקום הנכון. מחברות וספרי לימוד עטופים בבית, החדר חיכה לי מסודר. מאשה, המנקה, דאגה לזה. הכוכבים היו שלה מנוונים כמוה, למרות שלא הכרתי את את המילה "מנוונים." וכבר לא הייתי כל כך ילדה, שם - מאחורי הווילון. רק שנתיים אחר לתוכה והזזתי את הווילון עם ההדפס של הדגים. הסתכלתי על עצמי הולכת למקלחת מרצון. סגרתי אחרי את הדלת, התפשטתי, נכנסתי שמוכנים לעשות לה טובה ולשים אותה כמוצא אחרון בשקשוקה, אני מסריחה והפנים שלי אדומות כמו עגבנייה רכה על סף הריקבון להורים שלהם בעיות ומסרבים להתקלח. כשהעור דביק, והחולצה לא בכה מאוד, כי היה כבר לקראת ערב ולא הייתי מהילדים שעושים הצלחות עם הגרעינים של התפוח שאכלתי קודם שכבו בכיור, והסבון נערמו עליה דפים מיותרים, כי את הציורים שלי איגדו בקלסר נפרד. לי ריס ממש מתחת לעין וביקשתי ממנו להפוך למים בעצמי, ולהפסיק שלהן. המים שטפו אותי, וטשטשו את קווי המתאר של הגוף שלי. נפל הן שמחה גדולה, ובשביל הבנות הן כאב גדול וחור בכיס של ההורים על חזה ומחזור ושערות שמופיעות בכל מיני מקומות שבשביל הבנים כך המורות ישימו לנו קלטות בשביל לא לדבר איתנו על זה בעצמן - נשפתי עליו והוא נפל לחורי הניקוז של האמבטיה. אולי הוא יגיע לים לחשוב כל כך הרבה. זה עושה לי כאב מעל לגבות, ובתוך הלב. בדיוק, התגלשה על הישבן וצעקה "יכולתי לשבור את הראש"! אבא שפלש גם למסדרון שמחבר בין החדרים לסלון, ואמא, שעברה שם יצאתימהאמבטיהוכמובןשהמיםגלשוהחוצהבהמוניהםועשו שיטפון שיתחבר לשמים, ומשם לאלוהים שיחליט אם מתחשק לו להקשיב לי. משם. שמעתי את חריקות כפכפי הפלסטיק שלו על הרצפה המנומרת שצמח וחמק לי מבין האצבעות. לקח לו דקה או שתיים, אבל הוא הלך ממנו. "תלך מפה"! גירשתי אותו, כשאני מחזיקה לעצמי את הציצי בחדר האמבטיה החשוך. לא היה לי מושג מתי בכלל התחלתי להתבייש בסדר שזה קורה בכל פעם מחדש, אבל התביישתי לעמוד מולו ערומה את הווילון, אבל זה פשוט לא עזר, ואני לא יודעת מה אני עושה לא כשאת מתרחצת? זה לא מסובך"! להגנתי, הייתי עונה לו שכן הסטתי שקשק אותו וסינן לעברי: "כמה פעמים אמרתי לך לסגור את הווילון פתח את הדלת בעצבים, עוד לפני שכרכתי מגבת סביבי, אחז בווילון, בלמשוך את כפות הרגליים על הקיר בתנועת מברשת צבע. נהניתי לי מתוך ספרון על "רפונזל" או "פעמונית" בעברית. אני הייתי עסוקה בלילה, אמא התיישבה על קצה מיטת הנוער השבורה שלי והקריאה כשקיפץמשלוליתלשלוליתבשביללמצוא סמרטוט שיספחאתהמים. לתריסים והעורבים מנקרים בה ופורמים אותה, והעכברושים בגינה לי יש שיער ארוך ובלונדיני והוא קלוע לצמה שאני משלשלת מבעד קיימנו את הריטואל הזה בעיקר בשבילה. תוך כדי כך דמיינתי שגם באופן לא מוסבר להשחיר אותו, ואת הסיפור גם ככה הכרתי בעל־פה. ליאור שלזינגר צרות של עשירים היום אוטובוסים. אז שתקתי והזעתי והנשמה שלי טפטפה ממני בטוחה שאם אני אתחיל לדבר יתפוצץ בתוכו וריד כמו שמתפוצצים שלי השמיע קולות של התפצחות וכל הדם עלה אליו מהר, והייתי הרצועה תפוסה לו בין האצבעות ורצה לנבוח לו שיחזור. הראש ממנה גבר בגופייה לבנה בלויה שברח לו הכלב והוא נשאר רק עם בבניין כיסתה את הפה הפעור עם כף היד, והמעלית ירדה ויצא מקומה חמש ועד קומת קרקע. השכנה שמנהלת את הפעוטון הפרטי אבא שלי כדרר אותי לאורך גרם המדרגות שמשתרע החוצה בתקווה להיספג שוב בגוף שלי, אבל לא כמו שהיתה קודם. (היום: "מגה בעיר)" ל"כוכב נולד" (היום: "אקס פקטור,)" זה שמלופפות הייתי. בכל זאת, כולנו נעים על אותו פס ייצור שנמתח מ"קו־אופ" פטורים מהצבא ונוגדי דיכאון. כלומר, לא הרגשתי מיוחדת, ואולי לא ההורים שלהם בתסביכים והלכו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים וקיבלו בגלל שהוא לא בריא ומעובד, ומזמן אבד עליו הכלח. כולם האשימו את גרתי בשכונה של עשירים; הצרות שלנו היו משמנת והלב מסוכר לבן, היפ־הופ וג'אז ודופקת שפגטים, ועל איך שכל הציונים שלה בחשבון תמורת שקל, כי היא יודעת לעבוד קשה ולחסוך, ואיך שהיא רוקדת וחכמה, ואיך שהיא שוטפת את כל הכלים אחרי ארוחת הצהריים העור החום־צהוב שלה, וכולם החמיאו לה על כמה שהיא יפה וחרוצה השניות. היה לה שיער חלק מתנפנף ועיני אזמרגד שבלטו על רקע על אופניים במעגלים סביב המתקנים שהיו אז מעץ, ומדדו לנו את שלי ואבא שלה, והאבות התיישבו על ספסל בזמן ששתינו רכבנו אני ואבא הלכנו משם לגינה שממול לבית. פגשתי את בת־דודה סביבו שורה ארוכה של פרסומות למרככי כביסה ושמפו לשיער. לחנוק אותו, אבל רק קצת, שיישאר לי גם לפעמים הבאות שהוא שלי. הוא רמז שאני פחדנית וילדותית, וליטל אמיצה. התחשק לי ליטל,"? אבא שלה, כהרגלו, לעג לי במסווה של דאגה להתפתחות "שני, למה את לא לומדת כבר לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, כמו ובאנגליתהםתמידמאה.וכמושאתםמבינים,היאעקפהאותי בסיבוב. יעליב אותי מול כולם. "אני אלמד עם אמא של גאיה שנה הבאה," האבות לקחו אותנו לפיצוצייה הקרובה במרכז המסחרי. ליטל בחרה עניתי לו בשביל שיעזוב אותי בשקט. כשסיימנו עם הספורט, מיהר להגן עלי מפניו. הוא כבר לא שתק לו, אולי כי סך ההערות אבא של ליטל הזהיר אותי. "מותר לה ליהנות, היא ילדה," אבא "גומי־גם," ואני "מגנום" שוקו־שוקו. "את יודעת שזה משמין," ובאמת, כשהשוקו־שוקו לכלך את השפתיים ונכנס לי למרווחים הלך והצטבר. אולי כי ביקש לפצות אותי על מה שעשה לי קודם. הגבות המעוגלות והמכווצות שלה שמורכבות משערות סוררות חצי בכניסה עמדה השכנה שמנהלת את הפעוטון הפרטי בבניין, וישרה את בין השיניים הייתי נוחה יותר להתרצות, והוא - לדלג על הסליחה. 388 גליון 46 דנה איזנברג החושך התיישב על הספסל רואים אור ב־ שמואל כהן־שני חוק וסדר ַה ַּס ְפ ָסל ַעל ִה ְת ַי ֵּׁשב ַה ֹח ֶׁשְך ֶׁשל ֶז ִליג, ֲחנּותֹו ֶאת ָּת ְפ ָסה ְז ַמ ִּנית ְפ ִרי ְד ִרי ְכ ְׁש ְט ָרא ֶסה ֵמרח' ַה ְגב' ֶג ְר ְטרּוד ִּפ ֵהק ְו ִה ְת ַמ ֵּת ַח ִל ְר ִציף ,17 ֶאת ֶז ִליג ֵּכי ַצד מֹו ִבי ִלים ָר ֲא ָתה ֲאחֹו ָתּה ְּתהֹום ְּגרֹונֹו ָּפ ַתח ִמ ְׁש ַּפ ְחּתֹו, ִעם ַר ֶּכ ֶבת ַעל ּו ַמ ֲע ִלים אֹותֹו ְל ַה ְצ ִלי ַח, ֶׁש ִה ְמ ִׁשיְך ֵּת ַא ְטרֹון ַנ ֲע ָרץ, ַׂש ְח ַקן ָה ָיה ָא ִחי ָה ִאיׁשֹו ָניו ֶאת ָּפ ַער ָל ַר ֶּכ ֶבת ֶׁש ָע ָלה ַּגם הּוא ֶׁשל ֶז ִליג, ָא ִחיו ִׂש ֵחק ֶׁשּבֹו ַּב ֵּת ַא ְטרֹון ַה ָּי ֵר ַח ֶאל ִר ְׁשתֹות ְל ִיּצּור ָּג ִזים ִכי ִמי ְּב ִמ ְפ ָעל ָע ַבד ַּב ֲע ָלּה ֶע ֶרב ָּכל ַהּׁשֹולֹות ַל ָּצ ָבא ִה ְת ַּג ֵּיס ְּב ָנּה ֹח ָרה ְׁש ְּפ ִני ָנה ַה ְּמ ִדי ָנה ֻח ֵּקי ִּפי ַעל ֶׁש ָּׁש ַפט ָּדגּול ִמ ְׁש ְּפ ָטן ָה ָיה ּדֹו ָדּה ֵעי ָניו ִמ ַּק ְר ָק ִעית ְּב ִני ְר ְנ ֶּב ְרג ֵמ ֶהם ֹלא ִנ ְת ָלה ֶא ָחד ַאף ַה ַּס ְפ ָסל ַעל ִה ְת ַי ֵּׁשב ַה ֹח ֶׁשְך ֶׁשּלֹו ֶאת ָל ַק ַחת ָחתּול ָּבא ְוהָ ַלְך מילים ַה ַּס ְפ ָסל ַעל ִה ְת ַי ֵּׁשב ַה ֹח ֶׁשְך ָלעּוף ַה ִּמ ִּלים ְמ ַב ְּקׁשֹות ֶא ָחד ֹלא ִי ְר ֶאה אֹותֹו ַאף ָּב ֵאי ְנסֹוף ְל ִה ְת ַמ ֵּזג ְּלילָה ַּגם ַה ַה ִּׁשי ִרים ִמּכֹ ֶבד ְל ִה ְת ַנ ֵּתק ַּב ִּנ ְצ ִחי ִמ ָּב ֵּתי ֶהן ְּתח ֵרר ְל ִה ְׁש ִּד ְׁש ֵּדׁש ְל ָכאן אמא ׁשּו ֵבְך תשליך ִּכ ְמ ַו ֵּתר ִל ֵּבְך ִנ ְׁש ַמע ֶׁש ְּב ָע ְר ֵּפְך ָעמֹק ַה ְּז ַמן ָנעּוץ ִצ ְל ַצל ִה ְׁש ַל ְכ ִּתי ִז ְכרֹונֹות ּו ִּפי ֶצ' ְפ ֶקעס ֶה ְר ֵּגל ִמּתֹוְך ָלְך ָנ ַׁש ְק ִּתי ִס ְפ ִר ָּי ִתי ֶאת רֹו ַק ְנ ִּתי ִּפ ְתאֹו ִמית ִלי ָה ְי ָתה ְו ָזרּו ֵתְך ִה ִּגי ַע ּפֹו ָלק ָה ָיה ַהּכֹל ַמא ְר ְקס ֶׁשל ַה ַּׁש ֲחרּות ִּכ ְת ֵבי ֶאת ָל ַקח ָה ָיה ַהּכֹל ַּכ ֶצ ֶנ ְלסֹון ֶּב ְרל ִּכ ְת ֵבי ְו ֶאת ַע ְכ ָׁשו ָּכְך ָּכל ְמ ַעט יּת נֹותַ ְר ַא ֵחר ִל ְרחֹוב ָע ַב ְר ִּתי ַה ַּמ ָּדף ַעל ִה ַּנ ְח ִּתי ְס ָפ ִרים ּבֹו ְד ִדים ִׁשיר. ִל ְכּתֹב ְו ִה ְת ַח ְל ִּתי מתוך: פרימות מתוך: טילים מעל גן השקמים יותר ושיפתרו לי כל הבעיות. הרגשתי רק קצת כשאבא התגנב לי מכרסמים אותה והג'וקים מטפסים עליה עד שהיא נרמסת לחלוטין בדל האוזן . "עוד חצי שעה יוצאת הלימוזינה של הכונפות," על שפתיו חיוך שמעיד לחדר אחרי שאמא כיבתה את האור ולחשה "לילה טוב," וליחך לי את . ליאור שלזינגר - סטודנטית לספרות, מתגוררת בתל אביב. תחת גלגלי לימוזינה שיושב בתוכה נסיך שבא לאסוף בחורה אחרת. עליו שהוא נורא מרוצה מעצמו. נרדמתי נטולת אשליות שאתעורר יפה 47 2016 מאי-אפריל רואים אור ב־ * * ורדה פלץ * ַא ְך ְל ִמ ַּטתֹו ִלי ֶׁש ֲאהּו ִבי ִי ְק ָרא ָר ִציתִי ַה ִּׁשיר ֶאת ְּבקַ ְרנֹו ֶא ְתּפֹס ַטל ֶא ְג ֵלי ֶא ֱענֹד ַהּבֹ ֶקר ִא ִּמ י ָק ְר ָאה ָחלּוׁש ִׁש ְּל ָחה קֹו ָלּה ִא ָּׁש ה ְּכ ָאהּוב — ַהּיֹו ֶרה ִּבי ַו ִי ַּגע ָת ּה ָּט ְל ִמ ִלי ִׁשי ִרים ֶׁשל ּדֹון־ז'ּו ָא ִנית יֹו ֶר ֶקת ֵה ָע ְדרּות ַא ֲח ֵרי ַה ָּׁשב ִמ ִּלים ַל ַה ְב י וֹ ר ַל ָּים ֵמ ֵע ֶבר מתוך: הזמנת תפריט אהבה אליזה קליין על שפת אדם אחר * קטנה ַא ֵחר ָא ָדם ְׂש ַפת ַעל ְּכ ֶׁש ָע ַמ ְד ִּתי ֲא ִני, ּכֹה נּו ָגה ּו ְק ַט ָנה מִ ֶּמ ִּני ָה ַל ְכ ְּת ֵמ ָאז ֶׁש ָּצ ַל ְל ִּתי ִל ְפ ֵני ְׁש ִנ ָּיה ִּב ְנ ָיר, ָע ַטף אֹו ִתי ִצ ְבעֹו ִׁש ָּנה ַה ָּים יּת ָע ַצ ְר ֻח ְל ָצתֹו, ְל ִכיס ִה ְכ ִניס ְּכ ִמּקֹ ֶדם ֵאינֹו ָּד ָבר מְבֹ ֲה ָלה. ַה ְּׂש ָמא ִלי. ַּב ַּּצד ִמ ְד ָרכֹות ְו ַרק ִה ְת ַּפ ֵּתיתִי ִּכ ְמ ַעט ִּכמְ ַעט, ְצ ָע ַד ִיְך ֵהד ֶאת ַמ ְׁש ִמיעֹות מַ ֲה ִּבילֹות ָח ַז ְר ִּתי. ְוֹלא מתוך: על שפת אדם אחר אָ ִבי שלמה בן־בסה * * ֶׁש ִּנ ְת ְל ָׁשה ַׂש ֲע ָרה ָה ִיי ִתי ִלי ָק ְר ָאה ִא ִּמי ֶׁשל ְּב ִחּיּוְך ַה ְּׁש ָבב ִעם ְל ִטּיּול ָּכל ּבֹ ֶקר יֹו ֵצאת ִמ ְּׂש ָפמֹו ִּב ְׁשמֹות ְילָ ִדים סּו ְלטָן ֵעי ַנ ִים ִמּגֹ ַבּה ְו ָצ ְנ ָחה ַה ִּמ ָּלה אֹור ִנ ְמ ֵצאת ֶׁש ְּבתֹו ָכם ַל ִּפ ָּנה ֵמ ֵע ֶבר ֶנ ֱע ֶל ֶמת ַה ַח ִּיים ְּברּו ַח ִנ ְד ֶח ֶפת ְל ַפ ְר ַּפר ַמ ִּפית ַא ְּת הֹו ֶפ ֶכת ִּב ְרצּו ָעה ַה ֶּכ ֶלב מֹו ִביל אֹו ָתּה ַאּפֹו ֶׁשל ִנ ְׁש ַמת ַעד ֵׁש ָנה ֶׁשל קּו ֵרי ָלעּוס ְלגּו ִמי ִנ ְד ֶּב ֶקת ִׁשּנ ְז ְּכ ָרה ֻס ָּכר ֶׁשל ֲע ִטי ָפה ַה ַּנ ַעל ְלסּו ְל ַית ִמ ַּת ַחת ִּב ְׁש ִמי. ֶׁש ִּלי. ַה ֻּׁש ְל ָחן ַעל ֶה ְח ִלי ָפה ֶׁשֹּלא ִמ ָּטה ִּב ְג ֵדי ַה ַּק ִּוים ִמּתֹוְך ִל ְצמֹ ַח ַמ ְמ ִׁשי ָכה ֲחׂשּופִים קַ ְר ֻס ַּל ִים ִה ְר ַּכ ְב ִּתי ֵמ ֶהם ַע ְצמֹות ְמ ַכ ְׁש ֵּכׁש ְז ָנ ִבי ָּפ ִנים. קְ ַלסְ ֵּתר ְנ ִׁשי ָכה ִהיא סֹו ֶר ֶקת ְׁשבּו ָיה. ֶזהּות מתוך: לצייר בדידות בקו אחד 388 גליון 48 אשה בורחת מוויכוח פלסטיני. מה עם איזו מתיחות שנובעת מהבדלי האישיות ביניהם? אלא היחסים ביניהם אינן חורגות מתבנית היהודייה מול הערבי/ ישראלית מול להם זה בזה? איזה עניין אינטלקטואלי? וחמור מכך, גם הבעיות במערכת היא חושבת שהוא נאה והוא חושב שהיא יפה, אבל איזה עניין רגשי יש וליאת חוששת לו, אבל בסוף הפרק אין עוד התייחסות לפרץ היצירה יצירה ומזניח את עצמו. במשך כמה עמודים הוא רק מעשן ומצייר חילמי הוא צייר, שלאחר שהצליח למכור כמה ציורים, נתקף בולמוס שבספר הזה אין לדמויות אישיות של ממש. חשוב לו. היצירה שעליה הוא עמל נקראת "הילד החולם," אבל לא ברורה חקירה של עבודתו האמנותית ומשמעותה, אלא רק חזרה על כך שזה לבחון את המתח הנוצר מהגשמתו האישית של אחד מבני הזוג? אין בספר הזה. מדוע? למה לא לחקור את היחס שבין יצירה אמנותית לזוגיות? עם עיצוב דמותה כפאסיבית וילדותית, שנמנעת מבחירה והדברים קורים שלא ממתין לה אופק תעסוקתי כלשהו? הפרט החסר הזה מתחבר היטב לישראל כי ממתינה לה עבודה חשובה? האם היא חוזרת לישראל אף על עיסוקה. האם היא מסופקת? האם היא משועממת? האם היא חוזרת זאת ועוד אזכור לכך שהיא טורחת בכתיבת מאמר, אין פרטים נוספים לנו שהגיעה לניו יורק לעסוק בתרגום מטעם מלגה יוקרתית, אך מלבד חילמי לפחות זוכה בציון יצירתו במהלך הספר. באשר לליאת, ידוע משמעותה לגביו, וגם בהקשר של הספר כמכלול. אך הספר אינו מטפל בבעייתיות שבפאסיביות הנשית, אלא מציג מציאות לה כמעט באקראי. שבה האשה נגררת אחרי האירועים ונתקפת דאגה לאחר שהם מתרחשים. אפילו סיום הזוגיות לא נחקר לעומק. הקורא יודע כי ליאת תשוב לישראל מדכדך למצוא ייצוג נשי כזה ברומן שיצא בשנת .2015 משפחה בישראל והיא רוצה לחזור למשפחתה. מדוע לא לייצר קונפליקט אמנם היא מתגעגעת אל חילמי, אבל אינה מטילה ספק במעשה: יש לה בתאריך נקוב מראש, ובעצם היא אפילו לא מתייסרת בשאלת השיבה. פנימי סביב הבחירה לשוב לישראל? מדוע להסתפק בקונפליקט הישראלי־ מותו של חילמי הופך אותו לאירוע מוגזם, כמין סרח עודף, שנועד לסחוט הפרידה, אך הוא עשוי בצורה מוגזמת וגם צפוי מראש. הגודש בתיאור אביב וחייו של חילמי ברמאללה. זהו סיום טרגי שאמור להעצים את תמת לאחר סיום הזוגיות, מגיע פרק קצר (ומיותר) על חייה של ליאת בתל פלסטיני ללא התלבטות רגשית נוספת של הדמויות כפרטים וגם ביניהן? לא רופף, בסוגיות שעלו ומשמעותן לדמויות השונות. ושוב יש כאן ייצוג עקשן שרוצה לנצח בכל מחיר לבין אשה שבורחת מהוויכוח, ללא דיון, אף לכאורה, שבה מתווכחת ליאת עם אחיו של חילמי, זהו ויכוח בין גבר המתח העיקרי והנוכח בספר. מאידך, הוא לא נידון לעומק. בסצנה חשובה אפילו המתח הישראלי־פלסטיני שבספר מעובד באופן לא מספק. מחד, זה עוד טיפת רגש מהקוראים. ספרות כמעמיק ומשמעותי, מעידה כי עולם הספרות הישראלי מתקשה הפוליטית הבלתי מוצדקת שסבבה את הספר ציינו אותו כמה מבקרי רמתו הספרותית. יש די ספרות עברית מרשימה, והעובדה שלאחר הסערה פוליטית, והדיונים הפוליטיים המופיעים בו רדודים כאמור, אלא משום מביכה. הספר לא היה צריך להיכלל ברשימת המומלצים לא בשל סוגיה רדוד של שופטי הפרס. ההמלצה עליו כמתאים ללימודי ספרות מוגברים אך רדוד, והעובדה שזכה בפרס ברנשטיין מעידה גם על שיקול דעת בסופו של דבר, גדר חיה הוא ספר חיוור למדי. מדובר בספר נעים לקריאה מביך של נשיות חלשה ומובסת. לשים את האצבע על ספרות איכותית של ממש. עמיר עקיבא סגל ושוביניסטיים, אם לא ביזאריים. במובן זה שיחק הספר תפקיד בזירה מופרך, שכל כולו תוצר של פראנויה פוליטית בעלת סממנים מקרתיסטיים במקרה זה, נוכח הטיעון שהספר עלול לעודד "התבוללות." כלומר טיעון פשוטה ותקפה תמיד - שמירה על חופש הביטוי והחופש האמנותי. ודאי ספרות, בחרתי, כמובן מאליו, את צד המגינים על הספר. הסיבה לכך אי הכללת גדר חיה של דורית רביניאן ברשימת המומלצים ללימודי כשפרצה הסערה "הספרותית" האחרונה שהתעוררה בדצמבר ,2015 סביב אנשי רוח ופעילות ארגוני חברה אזרחית. לקחתי חלק בהגנה על הספר הפוליטית הסוערת כחלק מהשיח הציבורי המנסה להשתיק נבחרי ציבור, בטרם קראתי בו ולו מילה אחת, פשוט משום שזה הדבר הנכון לעשות, לאן שהגיע (הספר הומלץ לקריאה בתוכנית לבגרות מורחבת מטעם ועלילתו רוויה קלישאות. למעשה, העובדה שהספר המדובר הגיע מלכתחילה: מדובר לדעתי בספר שרמתו אינה מספקת, ששפתו דלה אבל לאחר קריאה בספר, השאלה העולה לדיון היא שאלת ההמלצה ואיני חוזר בי. מעידה בעיקר על הידלדלות הרוח והרמה אינטלקטואלית של השוערים ועדת מקצוע הספרות ואף נמנה בין זוכי פרס ברנשטיין לשנת )2015 מערכת היחסים שלהם, וכלה בתל אביב לאחר שיבתה לישראל וההבנה מאותה תקופה, החל בהיכרותה המקרית עם חילמי, המשך בחודשי מזכירה שוב ושוב לאורך הספר. הספר מסופר כזיכרונותיה של ליאת נקטע במאי ,2003 אז שבה ליאת לישראל, שיבה ידועה מראש, שהיא הפלסטיני המוסלמי, הנפגשים בניו יורק של חורף .2002-3 הרומן ביניהם גדר חיה מספר את סיפור אהבתם של ליאת הישראלית היהודייה, וחילמי הספרותיים בישראל. היתה ההפוגה מאיה פלוטו או ממעשה בחמישה בלונים, אבל לעומת ושלושה חודשים התיישבה לידי והתחלתי לקרוא לה בקול; אכן, נחמדה קראתי מהר ודי בנעימים ובפגמים התחלתי לחוש כשבתי בת השנה נעים או ספר קליל לכמה ימי מילואים. את עשרות העמודים הראשונים בצד החיובי אפשר לומר על הספר כי הוא קריא וזורם. מעין ספר טיסה כי הרומן בין פלסטיני מוסלמי לבין ישראלית יהודייה הוא בלתי אפשרי. נראה שאלה אנחנו שצונחים שם מחובקים ועייפים. אחר כך ניגש אל הנה למשל קטע אופייני: "הוא השליך את המעילים על הספה, ולרגע ספרי הילדים הקלאסיים הללו, גדר חיה התברר כמביך לקריאה בקול. חילמי מוגש, משום מה, כתרגום עילג מאנגלית לעברית. לא ברור מדוע הדימוי של מעילים כזוג אוהבים שרק נפגשו הוא קלוש, והמשפט שאומר החלון והעלה אותו מעט, 'אני אעשה לנו לשתות"'? (עמ' .)59 לספר סיפור "ישראלי" ולשם כך נתלית בגודש קלישאות מייגעות. במקום בעיה נוספת היא שכמו יותר מדי ספרים בשנים האחרונות, רביניאן מנסה בספר עברי אי־אפשר לכתוב בעברית תקינה? ואהובה הערבי; בציונים חוזרים ונשנים של סבתא ששונאת ערבים, והערבי הצבאי ובעיקר התלבטויות מייגעות בעניין זהותם של הגיבורה היהודייה רגלי באותה עיר גדולה, נבירה בהיסטוריה משפחתית קרובה, ציון השירות רמאללה, פגישה בעיר גדולה בארץ זרה, ציון של שמות רחובות בעת טיול תרבותי של יהודייה וערבי האוחז במבחר סטריאוטיפים: תל אביב מול סיפור אהבה מרגש בין שני בני אדם, יש לנו סיפור מתיש על מפגש בין־ כולו ניסיון לדבר על "המצב המורכב." אפילו המילה "המצב" חוזרת יותר מצקצק: "אלה הכי צריך להיזהר מהם ."- וכך זה ממשיך, בסיפור שכל ערבים:' "בכלל לא נראה ערבי," שמעתי את האשה משתוממת ואת הנהג או הציטוטים המוכרים מדי של 'אנשים עממיים באוטובוס מדברים על שפעם פגש מתנחלים, והיא שבעבר חשבה איך להתגונן מפני ערבים, גם הדמויות דלות. למה ליאת וחילמי התאהבו? לא ממש ברור. אמנם מדי פעמים בספר. 49 2016 מאי-אפריל ושאפתן, לא שקט ומתוח בדרך כלל. ניכר בו כי הוא מסתיר תסכול אותה באופן משכנע ביותר.) אמיר קאפור (עמוס תמם) הוא גבר צעיר ואסרטיבית, דעתנית וחריפה, סקסית ושאפתנית (רות אסרסאי מגלמת ממוצא אתיופי, קולגה של במשרד עורכי הדין. ג'ורי היא אשה בטוחה אוצר חשוב במוזיאון הוויטני (מיכה סלקטר;) ג'ורי אשתו - עורכת דין כלשהו, שיתפתח בהדרגה לקראת שיא המחזה. אמילי אשתו (שרה פון שוורצה) - היא ציירת מוערכת, שעושה את העדינות וההססנות בהליכותיה משדרות נשיות רכה לצד שאפתנות צעדיה הראשונים בחוגי האמנות הנחשבים לעבר פרסום והצלחה. הבוערת בה לא פחות מביתר הדמויות. די מתוח בין אמיר לאשתו, וזוהי התפרצות ראשונה קלה בשרשרת זאת מאדונו עד שנחשף הסוד. מכל מקום, מנקודה זו מתעורר ויכוח שלו, חואן דה פארחה, שהתגלה כצייר מחונן בזכות עצמו ואשר הסתיר בהשראת ציורו הנודע של הצייר הספרדי ולאסקז, שצייר את העבד אידילית, אבל לא שגרתית - אמילי מציירת את דיוקנו של אמיר סצנת הפתיחה בסלון ביתם של אמיר ואמילי נעימה מאוד, כמעט רקע מוצאו האסיאתי, וקושר את זה לציור שהיא מציירת אותו. בדומה אמיר מזכיר לאשתו תקרית קטנה במסעדה, כאשר מלצר פגע בו על זעזועים שילכו ויתעצמו עד לפיצוץ הגדול. ן מאיה בז׳רנו מציאות כפולה "כבוד אבוד," מחזה מאת איאד אקטאר, מאנגלית: קובי מידן, בימוי: כפיר אזולאי, משתתפים: אמיר קאפור, עמוס תמם; אמילי התיאטרון הקאמרי אוצר במוזיאון הוויטני, מיכה סלקטר; ג'ורי אשתו וקולגה של אמיר אשתו, שרה פון שוורצה; אייב אחיינו של אמיר, ערן מור; אייזיק, במשרד עורכי דין, רות אסרסאי העם: "גם אתם תוכלו להיטיב מלאת זעם וכאב פונה הנביא לבני נאמר בספר ירמיהו יג, כג. ובאירוניה "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"? "כבוד אבוד" בכל זאת מתגרה בגורלו על חברבורותיו. אבל גיבור המחזה הוא הכושי שעורו שחור וכך הנמר כל ניסיון לחרוג מגבולותיו. כזה אופי וגורל, ומכחיש ומבטל מראש האמיתית. הפסוק המובא כובל לנצח להשתנות ולשנות את מרכיבי זהותו המולדים של אדם, ועל אי יכולתו זהו פסוק ידוע על אופיו וטבעו לימודי הרע," כלומר לעולם לא. וכמעט מצליח להפוך את עורו. צילום: ז'ראר אלון במרכז מחזהו דמות של עורך דין ממוצא פקיסטני, יליד ,1970 מציב איאד אקטאר, מחזאי וסופר אמריקאי ניו יורקי מצליח בשם אמיר קאפור. לעבד, גם הוא ממוצא נחות, כלומר הוא - אמיר - משתווה לפארחה וחשוף בו זמנית. אני מודה שיש בהופעתו משהו מביך ומגוחך וזה קריצה מצד הבימוי המצוין ומדויק (כפיר אזולאי:) אמיר כאמור לבוש נחיתות נרמזת בשל מוצאו האסיאתי במפורש. הסצנה מגולמת באיזו העבד. מעמדו חצוי - מצד אחד עורך דין מצליח ומאידך, תחושת הישג תיאטרלי. לארצות הברית, על החלום להגשים חיים טובים בסגנון מערבי, ועל בראיון לעיתון הגארדיאן, מספר המחזאי על הוריו שהיגרו מפקיסטן ה"מהלומה" שהוא סופג כשהוא מנסה להסתדר עם זהותו רבת הפנים: הצד התרבותי, החכם והיצירתי שיש באסלאם, והוא משמש לה מקור אמילי, אשתו במחזה, מגלמת את מימוש החלום - אמנית שרואה את אמריקאית לצד אסיאתית, ּות ופונדמנטליזם מול חילוניות. משפחתו המקורי ־ עבדאללה? למה משנים בכלל שם, ובפרט במקרה אמיר נשוי לאמילי, ציירת אמריקאית לבנה. למה מסתיר אמיר את שם רבות. כזה הוא המקרה במחזה "כבוד אבוד" ועל כך הוא נסוב: הכבוד תופעות מוכרות במידה משתנה, בתקופות שונות, בתרבויות ובחברות האפליה והגזענות, ההתנגשות בין ערכים שונים וקורבנותיה - הן הזה של מעבר מחברה מוסלמית לחברה שאינה חברת המוצא שלו? האבוד של אמיר. (משמעות ההופעה החצויה הזו תובהר בהמשך;) כל זה הולך ומסתבך מציירת את בעלה הלבוש במקטורן, בחולצה לבנה ועניבה ובתחתונים בסלון ביתם של אמיר ואיימי. תחילתו במצב נינוח ומתון שבו איימי המחזה בנוי באופן השואף לריאליזם מודגש, והוא מתרחש רובו ככולו כפקעת של דמויות טיפוסיות של החברה הניו יורקית: אייזיק - יהודי, 388 גליון 50 יסמינה ראזה - "אלוהי הקטל," שביים רומן פולנסקי לקולנוע וגם בו המע ֶטה הדק של העמדת הפנים המנומסת נסדק לרסיסים. כש'התאומים' קרסו, הוא משיב: "גאווה, כן על שאנחנו המוסלמים למשל, והופעת דאעש והטאליבן. כשאייזיק שואל אותו מה הרגיש כביכול את המיעוט המאיים על העולם - בהתקפה על מגדלי התאומים הברברי הקדום שבו, ובמיוחד ביחסו המתנשא והמשפיל לאשה, ומגלם מותקף ומושפל ממשיך לחשוף את האלימות שבאסלאם, את הצד ומדברים עד למריבה גלויה ואובדן מעצורים חסר בושה. אמיר שחש לגמרי ומודגשים בעיסוקם של הנוכחים באכילה אנינה: אוכלים הריהוט, הדיבור, הלבוש, האווירה הבורגנית השבעה - מתקיימים משפט שפירושו - מי שעזב את הדת, דינו מוות. "ג'יהאדיסט בארון" "אין הפרדה בין המסגד למדינה, אני אפוסטאט," צועק אמיר לנוכחים שוב מנצחים ומראים לעולם מי אנחנו באמת," ואף מצטט מהקוראן. וכך הולכת ומתפרקת חזותו המתעתעת של גבר אמריקאי מצליח. לא - מזדעק נגדו אייזיק, האינטלקטואל היהודי המעודן, איש האמנות. אוסיף עוד, לטובת מי שלא ראו את ההצגה. שלו. זהו מחזה מעורר מחשבה, ולאו דווקא הזדהות רגשית עם מי ברטולט ברכט, בעיסוק בזהותו של האדם ובאופי המגמתי הדידקטי המחזה אפשר היה לראות השפעה כלשהי שיש בו מצד הפואטיקה של והפוליטיים שלו ברורים מאוד, ולולא המבנה והאופי הדרמטי של סטריאוטיפי למדי, אבל חסר בו עומק נפשי. המסרים החברתיים זהו מחזה שמתפתח במהירות רבה ובדחיסות, נשען על ייצוגי אופי מהדמויות שבו. המחזה הועלה לראשונה בארה"ב בשנת 2012 וזכה להצלחה רבה. השראה באשר ציוריה מתכתבים עם האמנות האסלאמית העתיקה, בהכחשה של מי שאני." גיבור מחזהו מגלם את הבעיה הזאת, וכך "הבנתי - הוא מתוודה, באותו ראיון - "שאני מתחמק ממשהו - חייתי שאכן השפיעה על אמנים רבים באירופה. המודעות לקושי הזה למצוא את מקומך הראוי בעולם, להתחבר עם "האמנות שלי לא באה לבטא מצוקה אישית, כי אם לעורר בחברה את ממשיכה הפקעת האנושית להירקם מולנו. אבל, מוסיף אקטאר, בהמשך המחזה מסתבכת העלילה כאשר אחיינו של אמיר מבקש את החיים שבחוץ". אשתו אינה מבינה זאת והיא משדלת אותו לספק הגנה משפטית אמיר המסויג, חש כי נשקפת סכנה לשמו ולמעמדו כעורך דין, אך עזרתו המשפטית בהגנה על אימאם מוסלמי שנכלא באשמת טרור. לאימאם כאקט של סולידריות בין מוסלמים. מצבו. אבל שיא המחזה עוד לפנינו - המתח בין הדמויות נעשה קשה שמטילה עליו זהותו הכפולה, והקשר עם האימאם עוד החריף את ומסירותו לא עמדו לו מול החשדנות והשנאה, מול החשד המיידי פניו והוצעה לה שותפות במשרד. אמיר מבין שהוותק שלו, חריצותו ואמיר עם אייזיק ואשתו ג'ורי - המגלה לאמיר כי היא הועדפה על קידומו. ההסתבכות מתעצמת במפגש חברתי בסלון ביתם של איימי כביכול, ובמשרד עורכי הדין היוקרתי שבו הוא עובד משעים את כששמו מופיע בעיתון לצד שמו של האימאם וקושרת אותו לטרור ואכן, מכאן הדברים מסתבכים. זהותו המוסלמית של אמיר נחשפת מוירג'יניה וולף" משנות השישים, ויותר מזה הוא מזכיר את המחזה של בורגני, הזכיר לי את המחזה הנודע של אדוארד אולבי - "מי מפחד אגב, משהו במבנה הזה של עימות המתרחש כולו בסלון של בית וקיצוני, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.