.. יאסת ןאדיבי-שוש - לקו ןהתבגרות לש ,שולאמית 'מזי יחפצ הב הושושנ הקציע ןעלו - תספרו תמזרחי ועכשי • ןראוב ץקרי - יקשי ןחולי תוהפתעו ןסגנו • ןד ביה - וגלגולי לש ןרעיו רהטרנספ :שירים · ןיונת םעדי-שוה ם(פרסו ,ראשון> דג 'יעקבי האילנ היפ 'רוסאנו ,אי"ב רסמד ,שרת ידור 'טרופין ןטובי-לי ץקמנ :סיפורת גגיאור 'טאבורי ןחוא ןואמו 'חימנז קיצח ישפ גליון הזה גליון זה מופיע בסמוך לפיגוע התאבדות שהפיל קורבנות בנפש ובסמוך לשני פיגועי התאבדות שנמנעו בדרך נס. במקרה אחד הוטמן מטען במיכלית סולר שנכנסה - זה ישמע סוריאליסטי , כמעט - אל תוך שדה גז , לא פחות ולא יותר , המטרה חיתה להבעיר את האוויר . לא אין כאן בדיחה, ולא שעשועי לשון , אלא הרהורים שמעבר ליאוש. לענייננו: הפיגוע הנוסף שנמנע בדרך נס <מנס לנס) כמעט שהתרחש בדרום תל אביב. מכונית חשודה דהרה אל תוך מועדון לילה, בו בילו המוני נערים ונערות: המאבטח, שחשד בנהג כי לא הגיע ללגום כמה כוסות בירה או טקילה, שלף ברוב תושייתו אקדח ורוקן את המחסנית כולה אל תוך מכונית הנפץ , שהתפוצצה אמנם יחד עם האוחז בהגה ... במקרה אחר נורה ונפצע נער כבד פה, כלומר איטי בדיבורו , שלא הספיק להסביר שאין הוא מפגע אלא נער מוגבל , המתגורר במוסד לנערים כמוהו: עד שיצא גליון זה לאור , מן סתם ירשמו פיגועים נוספים. אפשר להמשיך בלשון סרקסטית זו עוד ועוד , נוסח: גוססים אבא, הה, גוססים ... השאלה הרצינית נשאלת במלוא החומרה: מתי יבינו סופסוף שיכורי הפטריוטיזם המזויף, אבירי חומת מגן , בעיקר ג'נין , גם עזה כמובן , שככה לא בונים חומה! ככה לא פותרים בעיות אמיתיות. הטרור אינו ניתן הלהכנע ביד חזקה בלבד. את הטרור הזה לא ניתן להפסיק בלי לנהל משא ומתן. וכדי שזה יהיה יעיל ולא יתמסמס יכפ שכבר קרה לא פעם בעבר , יש להניח יסודות שניתן לבנות עליהם את המשא ומתן , ואחד היסודות הוא רויתו על חלק גדול מההתנחלויות ... מהלך מקדים כזה היה, אולי , מעורר אמון ומאפשר לפתוח במו"מ יעיל , רציני בעל פרספקטיבה לעתיד אחר , שונה, רחוק ממכוניות מתפוצצות בפתחי פאבים. * הגלידן הזה מופיע באיחור. הסיבה היא טכנית. החומר שהיה אמור להידפס בגליון הזה, הועבר , מסיבות שאינן תלויות בנו , לגליון הבא. על כן יגיע לידי המנויים והקוראים שרוכשים את הירחון שלנו בחנויות סטימצקי ובקיוסקים הגדולים באיחור יחסי. על כך צר לי, אבל הגלידן הבא יצא במועדו והקורא יגלה, אני מקווה, שהאיחור היה כדאי . * במרכז הגלידן הנוכחי יפגוש הקורא ביצירה האלמותית פרי עטו של חואן ' ואמון חימנז: פלםרו ואני קלאסיקה ספרדית. אנו מפרסמים רק קטע, לא קטן כשלעצמו , מהמיתוס החכם הזה". הגיבור , פלטוו , איננו אלא חמור , שאנשים רואים בו התגלמות הסכלות, והרי מי כמונו יודע ששום חמור לא גרם לבני מינו צרות צרורות כאלה שגרמו וגורמים בני אדם זה לזה". * התעכבתי על "פלטרו", משום שמדובר ביצירה יפה באמת, המתורגמת בימים אלה מחדש, מספרדית לעברית, על ידי שניים: שמואל רגולנט ושמואל בנג'ו: שמואל רגולנט הוא אחד מחברי הצוות המצומצם, שעושה את 'עתרן 77' כמעט מראשיתו , למה שהוא. גליון זה מכיל חומרים טובים נוספים, החל מסקירות הספרים, דרך המאמרים, השירים, הסיפורים, דרך המדור "מצד זה", מדור התיאטרון , הפינה הקבועה של רוני סומק, ויש להניח שפסחתי על משהו , אם כן אני נוטל את החטא הזה על עצמי. על כל פנים, קריאה מהנה ולהתראות בגלירן הבא, אני משוכנע שתמצאו בו עניין • * ב 10-ליוני , השנה, במועדון צוותא, בשעה 4 אחה"צ, תיפתח הוועידה השלישית של "איגוד כללי של סופרים בישראל", האיגוד נוסד ב 1995- על ידי קבוצה של סופרים. הסיבה להקמתו נבעה מראיית מדינת ישראל כארץ רב-תרבותית, שהספרות העברית היא אמנם המרכזית והמובילה אבל לא היחידה: במקביל לה מתקיימות עוד ספרויות: זו הערבית שנוצרת בארץ , הרוסית, האנגלית, הצרפתית, אפילו האתיופית. כל ספרות ושפתה, סרפדיה, תרבותה ונו'." ובכן ספרויות רבות אבל כולן סובלות מאותן בעיות, חומריות ואחרות. על כן חשבו המייסדים, כי ראוי שכל הסופרים - ללא הבדל לשון כתיבה - יהיו מאורגנים בארגון מקצועי תרבותי אחד. על מה להיאבק לא חסר: תנאי עבודה, שכר סופרים מחייב, הנחות במס הכנסה, בהתחשב בתנאי העבודה המיוחדים של סופרים. חקיקה לטובת הספרות והסופר ונו'". בין המייסדים היו הסופרים מן השורה הראשונה, מקרב כל הספרויות הפועלות בישראל. הוועידה המתכנסת תצטרך לתת את דעתה על המשך פעילותו של האיגוד ועל היעדים שהוא אמור לקבוע לעצמו בעתיד. לפי השע מערכת 'עתרן 77' מאחלת ל"איגוד כללי של סופרים בישראל" ועידה פורייה. ' • ;8 /'פi_;5."~· 'U שירים יונתן עדי שוהם <פרסום ראשון> 5 25 גד יעקבי אילנה יפה רוסאנו 23 25 אי"ב דורי טרופין 29 סמדר שרת 34 טובי 35 סיפורת גיאורג טאבורי, שני סיפורים מרגמנית: אורי שני 36 חואן ואמון חמנז: חמישה קטעים מתוך פלרםו ואבי , מספרדית: שמואל רגולנט ושמואל 41 צילום השער: דפנה שלום <עמ' 16( מסות ומאמרים ~ס.תי אדיבי-שושן - זמר נוגה - סיפורי התברגותן של נערות בשוליים 16 קציעה עלון - ספרות מזרחית עכשיו 22 ראובן קריץ - על הוםםםברם מאת שהם סמיט 24 ]!יהב - על גלגוליו של רעיון הטרנספר 26 ביקורת ספרים ~:די פז על הגברת עם תוילהpם מאת אלכסנדר דימא הבן 6 -----ביוייי-------, .--~ אורי שרון על שםש אםוחרי הגב מאת מירי ליטווק 6 לכסד עתרן 77, ת"ד 16452 ת"א 61163 רות לבבית על ביתניים מאת הא ג'ין יערה בן-דוד על סיפורים םpףיור רבוחבות ירושלים מאת יוסל בירשטיין 8 אבקש p נוי לשנת 2003-2002 רוני סומק על זפזן מאת חמוטל בר-יוסף ועל תיאpר דהורות מאת נורית גו בדין 9 שמואל שתל על ישרים שםוםר מאת משה גנן ועל סירoםרא מאת עמוס אדלהייט 10 שמואל רגולנט על רסיס מכוכב אהפר מאת שמואל סוכה 11 שם ושם משפחה."" .."...."........."........"."........."."."......".".."....."........ אלישע פורת על ארגוין גורלו הפר מאת נח שטרן 12 כתובת."" ....."..""......"...".".".".."""."."........."......."..".....".................. טלי שוורצשטיין על חל p ים אנוישים מאת אורלי קסטל בלום 12 על איש הברוש מאת יובל פלגי 14 מלפרן ..."."......"."......"."..".......". "....."..".....".........."......."......".."....." מדורים מצורפת המחאה על-סך 230 ש"ח עטר 11 גלירנות כולל משלוח לפי שעה יעקב בסר המלצות עתרן 4 77 """.".".קנב """""""""""."ףינסמס' , """.""""""".""""".".האחמה חצי פינה - רוני סומק: ויליאם קרלוס ויליאמס, מאנגלית: עודד פלו מצד זה - עמוס לריחן על סיפור לע אהבה ווחךש מאת עמוס עוז , על עדב התנעגות, דאון '----------------~ בהוצאת רסלינג ועוד 34 42 תגובות כרמית מירון על שלוש הצגות בתיאטרון הקאמרי 43 ~ןןןן ירחון לספרות ולתרבות lton 77 העודך: יעקב בסד המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות חרבי המערכת: שמעון בלס, עמוס לריחן, ששון סומך, דוני עמותה מס' Literary Monthly 580073575 סומק, אדיה סיון, ציב עצמון, דורית פלג, עודד פלו, בתמיכת משרז המדע, התרמת והספורט, מינהל התרבות מחמד חמזה ע'נאים, שלום וציב' יעקב שי שיבס והאמנות. Editor: Jacob Besser עורכת משנה: עמית ישראלי-גלעד עיריית תל-איבב יפו - האגף לאמנויות. Lvitan,Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Amos עיצוב: מיכאל בסד המערכת והמינהלה: סלפקס': 5618271, ת"ד 16452 ת"א Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Arie רכזת מערכת: גילה שאול המערכת אינה אחראית על תוכן המודעות. Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg, MohamedSivan, H. Ganaiem, Jacov Shai Shavit ניקוד: שמואל דגולנס לוחות: אודניב מועצת המערכת: יצחק אורםך-אודפז, גילה בלס, משה Vice Editor: Amit Israeli Gilad Management and Graphic Design: Michael Besser דוד' נתן זך' א.ב יהושע, ש. גיורא שוהם, אנסון שמאס מאמרי מחקר מועברים ללקטורט מקצועי דואר אלקטרוני ITON77@ACTCOM.CO.ILISSN1565-253X המרוצי u n וותןןוו ויליאם בטלו ייטס: 100 ישיר,ם תרגם: הקיבוץ המאוחר 2002,204 עמ' מבחר מייצג משירת ייטס בכל התקופות, ן~ ~ בתרגומו של אפרים ברוידא, שתרגם משיריו של ייטס עשרות שנים. ברוידא, שהלך לעולמו ב 1994-, לא הספיק לכתוב את החייםר המסכם לספר ובמקומו מובאים דרביו של ריצ'רד אלמן <מחרב הספר ייםס אושי המכסות>. "אין תקווה ואין יבעותים/ לחיה ההולכת למות:; אדם לקצו ממתין; כולו תקווה ויבעות;; הרבה פעמים מת, קם לחיות הרבה פעמים./ אדם גדול בגאות/ ניצב מול אנשי דמים/ לועג ולצון יחמוד; על יציאת נשמתו:; הוא מוות ידע עד היסוד - אדם רבא את מותו" (מוות, עמ' 111(. אפרים ברוירא. מהרווח רו-לשונית, ו~ ~ פירורו רוסטויבסקי: אשות לש אחר , מרוסית: אריח אחרוני. הוצאת ספרית פועלים 2002,127 עמ' ארבעה סיפורים קצרים, מיצירתו הפחות ידועה של דוסטויבסקי: "גנב ישר", "חלומו של אדם מגוריק", "עץ חג המולד וחתונה" ו"אשתו של אחר ובעל תחת המיטה". קול פרירמן: אבא מן האגרזת. מהולנדית: שולמית במברגו. הוצאת ספרית פועלים 2002,141 עמ' 40 אפיזודות קצרצרות מסופרות מפיה של ילדה - קורות איבה ששב מן המחנות המצטיירות בעיניה כ"משהו שבין סיפור אימה לאגדות ילדים". הספר 1 שראה אור · ב 1991 נכלל רבשימת ספרי החובה לבתי הספר בהולנד. נוואל אל-סעראווי: אשה נבקדות אפם. מערבית: לאח גלזמן. הוצאת גוונים 2002,93 עמ' קורותיה של ;כרדבס, צעירה מצרייה שנולדה למשפחה כפרית, ללא כל סיכוי 1 ומרדה בגורלה, ללא כל סיכוי. כתב האשמה חריף שמציבה אל-סעדאווי 1 רופאה וסופרת, על מצבה של האשה בחברה הערבית. רפי וייכרט: מבט חוזר. הוצאת קשב 2002,53 עמ' ספר שירים שלישי . "השמש סודק את שיחי הצרב; של שיך מדניס./ מן התל נפרש נוף עננה./ אני מטייל בשלווה התכולה; בכפר שהתרוקן לפני עשרים שנה; בבריחה הגדולה.// נולדתי באמצע שנות השישים. לא ידעתי שחיו כאן אנשים" (באוב, עמ' 15(. גיל אלרואי: נשהה אלמד לרקדו • הוצאת כרמל ירושלים 2002,62 עמ' ספר .ראשון "על שביל עפר כבוש, / בשעת עריבת; עמד מוכר-סדקית ליד דוכן אפרסקים נטוש/ ובך מביט./ ואת, כלילת-לובש, שכה יפית -/ יופיך את דמיונו הצית./ אולי ימכור לך מלח-ים כתוש/ או סתם מצית (מוכר סדקית עמ' (. 26 ריתי רונן: יזמן ירח. הוצאת הקיבוץ המאוחר 2002,335 עמ' ספר שני. "הלילה נודע לי כי; לא אוכל עוד להכיל; את גופי בתוך גופי./ עורי המתפקע קורא לו לשוב שעה שאני; מנסה למצוא את דרכי , את דרכו/ בין סדי~י משנתי.// בבקרים מיטה סתורה היא עדות למלחמה (יום שלישי: לילה, עמ' 50(. משח פינטו: המשזרר הלאזמי. הוצאת עמרח 1 ביתן 2002,56 עמ' קובץ סיפורים שני. דמויות משוררים ישראלים - יבאליק, טשרניחובסקי , רחל , אצ"ג, אלתרמן ופן - הופכות ממיתולוגיות למחצה לדמויות בשר ודם, באמצעות הארה של רגע אחד, המורכב מפרטים היסטוריים ומדמיון . רות קרטון בלום (עורכת): מאין נחלתי אתישיר , הוצאת יריעות אחרונות, ספרי חמר סררת פרוזה 2002,335 עמ' 15 סופרים ומשוררים מדרבים על מקורות השראתם. הקובץ מבוסס על שתי סדרות הרצאות שהתקיימו בחוג לספרות עברית באונירבסיטת ירושלים ונוספו לו שלוש הרצאות מהסדרה "יוצרים קוראים בתנך". משח כלפרן: ממלחמה לשלזם. הוצאת הקיבוץ המאוחר 2002,206 עמ' המחבר מתחקה אחר מהלכיו , דבריו וכתביו של אבואר סאדאת בשנים 1970• 1979 ומנסה להשיב על השאלות: האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום- הכיפורים? האם הכרחי היה לוותר על יישובי פתחת רפיח כתנאי להסכם השלום? מה היה יחסו של סאדאת לבעיה הפלסטינית? דניאל שמשוני: שיקזם השכזנזת, לופיטיקה לש ישניז • קו אדום. הקיבוץ המאוחר 2002,336 עמ' פרופ' דניאל שמשוני היה בין מייסדי פרויקט שיקום השכונות ועמד בראשו חמש .שנים בספר , ניתוח, ביקורת ומסו~ות. לדעתו של שמשוני בעקבות הפרויקט השתרשה בארץ נורמה של שיתוף האזרחים בהחלטות הנוגעות להם ולקהילתם. נסים קלררון. אילת שמיר-טוליפמן: זבמן מלחמה. הוצאת כנרת 2002,199 עמ' סיפור - ("האם אתה רואה את מה שאני שומע"> מאת איילת שמיר-טוליפמן העוסק בחקירתו של פלסטיני בכלא הישראלי - ומסה ("התבנית והנוף"> העוסקת ביחסים בין הישראלי קורא העיתונים לישראלי קורא הספרות, בכמציאות של אלימות כשרגה. יבן הסיפור והמסה נוצר דיאלוג בגין אינתיפאדת אל אקצא. הספר כולל גם מבחר קטעים מאת יובל שמעוני , שכתיבתו לדעתם של טוליפמן וקלדרון מציבה אפשרויות של ביטוי ספרותי בעת מלחמה. אחרת - עיזנים שזנבאי ערב הזזה תעיר . עורכים: אחרון אמיר. אמיר אור. גיא מעיין. עמותה עברית לתקשורת. הוצאת כרמל ירושלים 2002,174 עמ' עיונים של 15 מחברים, מתחומים שונים ומעמדות שונות. קובץ זה הוא ביטוי ראשון של העמותה העברית לתקשורת. עפרה יגלין: אזלי מבט אחר , המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקח ע"ש פורטו, הוצאת הקיבוץ המאוחר 2002, 141 עמ' עיבוד עבודת הדוקטורט של עפרה יגלין: על קלאסיות ומודרניזם קלאסי בשירת לאה גולדברג. פיליפ רות: פםטזרלה אמריקנית. מאנגלית: רוו שחם. הוצאת זמורה ביתן 2002,432 עמ' סיפורו של "השוודי" סימור לכרב ספורטאי יהודי ומצליח מניוארק הנישא לאשה אירית-קתולית, מלכת יופי לשעבר, וביחד הם בונים משפחה לתפארת; עד שבתם, בבת-עינם, גדלה להיות מהפכנית טרוריסטית. מירח קרר: תזשיפ זזם • הוצאת כתר 2002, 183 עמ' ספר שני למירה קדר. עלילת הספר מתרחשת במבשרת ירושלים, עפרה ועין- חרוד ועוסקת ביחסים המרכיבים והמפרקים את המציאות הישראלית: חילונים דתיים, שמאל וימין , התנחלויות - מנקודת מבט חריגה. אלון אלטרס: השמלה השחזרה של אזזליה. הוצאת הקיבוץ המאוחר ספרי סימן קריאה 2002,203 עמ' רומן שני של אלון אלטרס. אודליה, סטודנטית, כותבת עבודה על ערים פיוטיות - ונציה, תל-אביב: אמיר , מתמחה בהיסטוריה של החינוך האיטלקי הלאומי מתבקש לעזור לה. כך נולד סיפור אהבה אפל וכפייתי על תהפוכותיו. שפרח חורן: תמרה הזלתכ על המים. הוצאת עם עובר 2002,352 עמ' תמרה, בת הדור השלישי , מנסה לשרטט סאגה משפחתית - שלושה דורות נשים ביפו מתחילת המאה ה 20- ועד קום המדינה. ש 4 גליון 267 (ן: s ~1 ~ יונתן עדי-שוה צלקת י םילpזס סר~~~ ~ןק 1 ;י ,~ןק;ת ס~~ך;נ;ת סלל 1, סחנז 1~י ם ס~~ח~ס~כ 11ע~~ 1 ;'י האב 1 יים ההם. p ~ 4 iז: \ •• T • -: T ~ק;ןם ~ןם, ס~ךצ i ף 'ר~ק~ ולפתע כנח האור דק ס~מ 1 נ;ת נ;~ך 1, דק .ת;נ;ך~~ס 1 ?~נ:וע ה~~ סא;ך' ךח;~ף ~ת סח~ך 'וי~ר,ע~~ המעשים שעשית הפיח 1 ני פיח • -: לע;לם איננ 1 מ 1כנים זrתמצעל :T•••:T' ז :זז • • ••• T :• ז• - : ס~ wry ב;ת ~סלקס ry~ז:וימ 1 ;י f ס~ים. החריפה של האפלה. T •• -: T '." T • -: ס~~ל ו~~~ ~ל ג 1 ~ף ~Q ך~ל ~ת ryל 1 ~'יי~~ ~~ך o ~ים אפיטאלאמיון ף~~יל~~~~ה ת~ 'ין:נ;על~ הן~~ ת~ג1~י' ~ס;ף, ~~~י ת;פלקל ,םי~י~~~~~ים ~o ר רב;צנ~1~,~o ר~~ע ~~ן ;כךר~ םירס;נ קד יר~ס ,םל~ס נ1 ל~.~;קדל ף;ס~כ. ל יס~נס'ז~1 ה1 א קד תל 1 לנז;ת של עפר ואפר' ."' ' ' T T T ."' ' : - אני א;הב את איר;פה, T •• :• •• • : נאהבה עזה, כמ; שאני • :-:• : T :--: ~ל 1 לי;ת ~ל ך~ע;ת ך:ג;ן 'ךךחי ~ry ~ב;נ:ןי ~ע;ת ~ין ~מ 1 נ;ת קב 1 ןה ז'ל~ת, א; ry ב ~ת 'י~~~ ~~ים ק~~ים ~ל א.: 1 ש ןך~דך ~ת;ך ~רים ~ל ,ת;ב~~~ש 1 ר ~ליס, ~ל ~ל ry דל.י ~ך~rז, על פני שי;ת זר 1 יי מ~ב;ת 1 נציבים, ~ך~יש א;נ:ןי ך ~ז ~~יעים י~; ס~ל~ים ס~~~קים, • • : •• -•• : T ••: ז;ךם בנהריה, משגשג •• : -: T :• : • •• אלי' מתי תב;א ע;נת הפרפר? T :---T -T ' •• ?~ין ק~א;ן o~ ים ~ח.ד , ז ג 1 פ;ת fר 1~ים 1 ~~סלים, י~~דק, f · ז'ילן מ;ריק ~גאןי;~יס לני ע;ינ 1 מפעם נה 1נגריה, T : T : : ' '-: ."' ' ' ז י · ליל מסת;רנזים, הדברים שההנתי לחז;ת, -:--: :··· :-. .·: · הם, הם שעור 1 ני. . ·: :· .. .. למר;ת חליפת השנים הךנ;ת, -· :-: פריחת פרחי הקלישאה - · ז- וכלי;תי פז 1 ר;ת על פני ..: -: -: . : כריה הנזפ;חים של ליטא. T ' '." ' ' -T '."T סא;ך סנ; ry ם, · ה ס~נז ~ךח.י :9 ~ין ך:קי~ט;ן' ~~יא לר f ב;ז'י' o ~ז:וי א;ת; י;ק,ר ~Y.י~י , מחי ןט i ש ';ל ~~חין .fז~ל' כמ; כל הא;הבים, הש;זרים בשערם 0 TT : • : -• -: T T : מ 1~ק 1ר~~~~ f'ן:,ע~ ש;~ף א;נ:ןי' עלים, כ;תך;ת וכמה;נים. -: על אימ;ת גרמניה האר 1רה, T T:T : :• : - ' : • : T ' T ןץ 1ל~?~~~ ~ל ~'י~ך ך~פ;ת :די סקצ 1 צ;ת אני ך;צה לבנ;ת את אהבתי • T -:-:• : • :• • -: ז;ל.ף ךז;ל. ג ~~א;נכ י 1~~~~י . מפרכס;ת איפשה 1 נר 1 סיה. T : : :• • • : -: : 9'ר~י~ ת;מ~,ע~ ~ח;ך;ת ~ל ,~ךג;~יםס~מ 1 נ;ת ~~ס ry יב;ת ~ל סקיר: לא :ד~ז:וי גם שערי הזפר 1 ט נלעס - •ז:- -·: ה~~ ~ןת f~ר ~א ~ל ת;ך o~י , ךסלר ל; . י~~ ryf מ;ת ~ך~נ:יי;ת - ועל העצמ;ת אלביש נשר' :- ד:-ד :•TT מסרים ס qר 1 ~ים ~ל קיר;ת 'ל;י 1 ~לע;נ:ןי ס qר 1 כ;ת ש;ה;ת ז:ול.י ~רירים ~ל ~ע,ג 1 .עים נ;נ:ןר דק ע;י לג;י ~ירים, ס~ךצ 1 ~ים ~ry ~נ:וקז:וי ~~ry י~ים ל ry ם fה~~ ~ר o ת ~ל 9 ·~די ~o ןרי ~ל 1 ת ~ט 1 ~ים, 1 ךח;קים. ~ry ם f מ; ח 1~ים 1'י~ ט;ךים ס~ך o קים ry ם ~לה ~ת ש;~י ס~י 1 ~ים ז:ו~~ז'י עמם נתפ;ך אז את הע;ך' T '." T : ' T ' 90 לים א;נ:ןי. ~ין ר~~י ז'~א א 1קןז'י~ה, ~~ ~י~ס;ף י~~ Vi ים .ז;ך~ים~לי' 9 ליסה ~ל ~ס 1נ:יי .1ת;פ~~ ד~לי ,ת;ל~~~ס ~pזסp ןפ;ת, ~לי' יו:ז~~~ א;~ף ~ לי ~קלל' ~ל ז:ר~~ד~י ק;ך~ים 'ר:~~ צ;דרים ~'י~ ך ry ~ג;ל?ז:וי ך~ןז:וי ת;ז;ח~; ל.ב fיל~~~ א;סן ע;י ז;ךכ;ת ק 1 ךי ~קי~ה ~ך~ית, ,תי'ז?~ ~ל ~ןמ;ת פ;לין . : ד :•• - ושכל נכרנזים, שבע שנים סהר 1 ךנז;ת, • :-' T -:• :• •• 9ח;ך 9 ח;ך נ;~לים םי~;ט;ר~~ : . ד-:- אם לא למעלה מזה, הזפות לחש ·:· :ד- · ד- לי ת;ע~~~~ך;קב;ת 1 ~~חיל;ת, ך ry~ינ:יי ~ל ת;ךכ 1ר ס ryת 1 'ךי ונתן עדי-שוהם, סטו דנט אל עבר האחי 1ת, : -T ."' •• :• א. t ן ל~ליל.י ס,ליל; ס~ס 1 ם, ~ת q ~י~ לרפואה באונירבסיטה העברית, ~~ירים ל~~ ~י~ת ס~ח;ך . עלה הדוjנמ ב 1999-• אני ז;כר' ואת פשעי אני ח;רט. •• • -:-T : •: : •• • : 5 מאי 2002 הערת שוליים על טיב s 1:ךן. תשווןותיו של הדנדי ן~ ~ אלכסנדר דימא הבן : הגברת עם הקמלירת תרגום מצרפתית ואחרית דבר: אירית עקרבי , הספדיה החדשה 252 , 2002 עמ' תרגום עברי מחודש -h גוברת עם ה p םליזת הוא בחירה תמוהה, בלשון המעטה. כאילו שכבר תורגמו לעברית כל יצירותיהם המעולות של בלזק, הוגר וזולא, הטעונות ביקורת חברתית נוקבת, שלעולם אינה מתיישנת. טענת עורך 'הספרייה החדשה' ל'ביקורת חברתית' המובעת בספר זה היא יומרת שווא. לכל היותר יש בו ביקורת על היחסים בין המינים. הגברת עםה p םליזת, האמא של הזונות האצילות, רחבות-לב וטהורות-רוח, היא פרי רוחו ואורח חייו הזכרי של אלכסנדר דימא הבן )1895-1824(, סופר קל-עט, שזריזותו הנחושה חיתה בת תחרות קשה לבינוניותו המזהירה. בתוך חודש ימים כתב את הספר ובתוך שבוע השלים מחזה על-פיו. את הגיבורה • מרגרט גוטייה . עיצב דימא הבן על פי דמותה של אהובתו-פילגשו מארי דיפלסיס, זונת צמרת, שנחשבה לאשה האלגנטית ביותר בפריז. יופיה היה מסעיר' כך נכתב, והיא לא הניחה לו לדעוך; בגיל 23 מתה משחפת. עם שלל מאהביה נמנו רוזנים, ברונים ושועים, שאחד מהם הגיע למעלת שר-חוץ בממשלתו של נפוליאון השלישי' וגם סופר-מחזאי ומוסיקאי <ליסט). כל מאהב בחבורה מילא את חלקו בנאמנות בתחזוקת הגברת בחייה, חוץ מלקוח אחד' דימא הבן' שדאג לתחזוקתה אחרי המוות. הנצחתה בהגברת עם תזילהpם חיתה מעין פיצוי על ההתרשלות הפושעת בתחזוקה בעודה בחיים, שעליה התנצל בן דמותו ברומן במכתב נרגש: "אני לא די עשיר לאהוב אותך כמו שהייתי רוצה, ולא די עני לאהוב אותך כמו שאת היית רוצה." 11 כרומן-מפתח היה רגוברת עם ה p םליזת לשיחת היום. הדמויות היו ידועות היטב בציבור' והקהל' תאב שערוריות ושעשועים, הסתער על הספר. פריז המתירנית ידעה תמיד להעריך אופנה טובה ואהבה את הזונות שלה. אך המחזה, לא הספר' הוא שביסס את מעמדה של מאדאם גוטייה בתרבות המעריבת. ויותר מן המחזה, העצימו את מיתוס הזונה הרומנטית שרה דבכאו ורגסה גאונו . המיתולוגיות כשלעצמן • שגילמו את דמותה בתיאטרון ובקולנוע. ג'וזפה ורדי תרם את שלו להעצמת המיתוס. הוא צפה בהצגה בעת ביקור בפריז ושאב ממנה השראה ל"לה טרוויאטה", מן הפופולריות באופרות שהלחין . אחרית דבר מלומדת, ואפילו זו המשובחת של המתרגמת אירית עקריב' ודבר עורך ארוך ופתלתל של עורך 'הספדיה החדשה', הנקרא כמו פרודיה עצמית, לא יצילו את הרומן הדי נחות הזה משממונו העקרוני. הנדבך המעניין היחיד בספר הוא הערת שוליים • לא חדשה, אך רלוונטית תמיד • על טיב תשוקותיו של ונדי מצוי' ואולי של גברים בכלל. אומן' גיבור הספר' רוצה שאהובתו מרגריט תהיה נאמנה לו' אך המשיכה והחשק שהיא מעוררת בגברים רבים אחרים הם מקור תשוקתו אליה וגאוותו בה. התשוקה הגברית וכוח המשיכה הנשי נתפסים כעניין בורסאי: הביקוש לבדו מרבה ביקוש ומעצים תשוקה, וככל שמעמדם של המבקשים רם יותר' עולה 'מנייתה' של המבוקשת אף יותר' ועולה 'מנייתם' של מאהביה, שכל אחד מהם מתהדר ומתקשט בנוצותיהם של שאר בני החבורה. עיסוקו של המספר במאהביה הרבים של אהובתו הוא היוצק תוכן מסעיר באהבתו. "וכבר שמעתי לעיתים קרובות שאהבתה של מרגריט הפכה למצרך שערכו עולה או יורד לפני העונה. ומצד אחר' איך אפשר ליישב מוניטין כזה עם סירובה החוזר-ונשנה לחיזוריו של הרוזן הצעיר שפגשו בביתה? ."תאמר שאינו מוצא חן בעיניה, ושכיוון שהדוכס כבר תומך בה לתפארת, היא יכולה לומר לעצמה שאם תיקח לה מאהב חדש, מוטב שיהיה זה גבר שמוצא חן נעיביה? אם כך' מדוע סירבה לקבל את גסטון' גבר מקסים, שנון ועשיר' ומדוע נדמה היה שהיא רוצה בי?" <עמ' 90(, האהובה-זונה הרומנטית מוכנה להשליך מאחוריה הכול • את עדייה, ביתה ומשרתיה • ולחיות בצנעה עם אהובה במקום נידח שם לא יכירם איש. אבל ההקרבה מכמידת הלב מאיימת על המאהב; הוא, הרי' אוהב אותה לבושה במיטב מחלצותיה ועדריה יבקרים שבתכשיטיה, מעודכנת על פי זעקת האופנה האחרונה ואף מכתיבה אותה. כך הכיר אותה בראשונה ומשום כך' בין השאר' התאהב בה. הוא רוצה להתהדר בה, מייחל לכך שקהל היציעים יריע לו' יקנא בו על הישגו הנדיר . ומי ידע ערכו של הישג נדיר זה בכפר שכוח אל' שם אין איש אמון על האבחנה המהותית בין סתם אשה יפה לזונת צמרת הדורה. קשים חיי הגבר' ו גבר אוהב • לא כל שכן. אין בספר הזה יותר מחובת המחבר' המצהיר עליה בסופו: "איני מסיק מן הסיפור הזה שכל הנערות מסוגה מרגריט מסוגלות לעשות את מה שהיא עשתה; נהפוך הוא; אבל אני יודע בוודאות שאחת מהן התנסתה פעם בחייה באהבה אמיתית, שהיא סבלה בגלל האהבה הזאת, ומתה ממנה. סיפרתי לקורא את מה שהובא לידיעתי", מה שהובא לידיעת המחבר משכנע כאופרה, לא כרומן. • מירי פז וןשה לנסוע בלי יעד מירי ליטווק: שמש מאחורי הגב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2002,157 עמ' אשה חצויה בין שני עולמות ושלושה גברים מחפשת מקום. היא נוסעת בין העולמות ומחליפה מאהבים. מה שהאשה אינה יודעת הוא, שלמעשה היא נוסעת במעגל ונקודת המוצא . או לחילופיך כל נקודה על המעגל • יכולה להיות הסוף או ההתחלה של הדרך. בתחילת הרומן 1 האשה • מאריאנה שטיינברג • חיה בפריז במחיצתו של פאטריס הצרפתי. פריז עיר האהבה מספקת את התפאורה האפורה לתחילת העלילה; היא מאפשרת לנו לצלול בלי שום מחויבות לתוך התשוקות, הבגידות ומערכות היחסים של מאריאנה, אשה חסרת עכבות, המונעת על ידי ההתרחשות יותר מאשר על ידי שיקול דעת, ונותנת לחיים ולעשות בה כרצונם. היא מביטה בדקדו~ות, במבט שחושף את הדברים שמערב' מבט שמאפשר לחדור לתוך האנשים ולתוך החפצים. "אני צריכה לעזוב, אומרת לעצמה מאריאנה, אני צריכה לנסוע מכאן' יש כאן יותר מדי היסטוריה, יותר מדי חפצים שזוכרים את מה שהיה" <עמ' 65(, "עיר ישנה מוזנחת ומכוערת, שמורידה את האיפור בערב לפני השינה ופתאום רואים את עייפות עפעפיה" <עמי 74(. מאריאנה המתלבטת, חושבת ואוהבת, היא דמות נשית, חושנית ורגישה, שנעים לעקוב אחריה. היא מעיין בלתי נדלה של תצפיות מעניינות ודקות אבחנה, שהן בבחינת ערך מוסף לקריאה, אך לעיתים הן יכולות להיות עודפות בלתי ברורות, המעמיסות על הקורא פרטים מיותרים. מאריאנה מחליטה לחזור לביקור מולדת בתל-אביב, ביקור שבמהלכו ניעור הקשר החזק שלה לעיר. היא מסתובבת בעיר שחיתה שלה, ונותנת לה להיכנס לתוכה ולהעיר בה זיכרונות. הפגישה המחודשת עם אלזה חברתה הטובה מזמנת למאריאנה עוד פרשיית אהבים קצרה, הפעם עם גרג, בן זוגה של אלזה. הגבר גדל המידות מחפש מקלט מהדבידות, מן האנסומניה והכאב, בזרועותיה של מאריאנה. ואילו היא נכנעת לדחף ראשוני ומתמסרת לו' כדי לחוש את גופו ולהקל על כאבו בגופה היא. הבגידה <ותוצאותיה) מקדמת את העלילה, וחושפת את הבעיות שבין אלזה לגרג ובין מאריאנה לפאטריס. כך גם מתפענח הצופן של גליון 267 כעבור 18 שנים רשאי הבעל להתגרש מאשתו גם (ן: בלי הסכמתה. ~ c::=: הנושא של ציפייה מתמשכת, ברוח "את חכי לי" מוכר לנו מן הספרות: בזיכרון עולה שירה של ן~ ~ סולוויג מ"פר גינט" של איבסן. אך בסיפורים אלה נגמרת הפרשה עם שובו של האיש האהוב, גם אם יצא כעלם צעיר והוא חוזר כשראשו שיבה. מה מתרחש לאחר מכן - לא מסופר לנו . לא כן בספרו של הא ג'ין. החתונה אכן מתקיימת רועשת, הומה ומסורתית. לין עוזר לגרושתו לחסל את המשק הזעיר בכפר ושריו' והר~ בתה עוברות העירה. הבת היא מעתה פועלת בבית חרושת לגפרורים. לין מרגיש מידה של אחריות כלפי שתי המשפחות - זו שהקים וזו שנטש. מעניינת דרכה של שריו'. בעיר היא פוגשת אנשים, לומדת להביע את מחשבותיה. פעם גזומנה בבית החולים עם קבוצת אחיות צעירות והן הפצירו בה להראות להן את כפות רגליה, שהיא מחתלת תמיד בבו שחור. רגליה של שריו' זעירות מכיוון שנעווה ילדה בת 7, הכריחה אותה אמה לעבור תהליך של קישור שמקטין את כף הרגל. האם חשבה להיטיב בכך את סיכויי בתה, אך עד שגולה הבת, נשתנו המושגים בסין והמנהג העתיק עבר מן העולם. שריו' אינה נעתרת לאחיות. רק בעלה רשאי לראות את כפות רגליה. את המחיר הכנו ביותר של שנות הציפייה משלמת מאננא. נעוריה בתבלו בהמתנה, שוב אין היא כה חסונה ומלאת חיים. כשהיא נכנסת להריון היא מקשה ללדת. לבסוף, על סף אפיסת הכוחות, נולדים שני בניה - זוג תאומים. לין גם הוא מותש. האלה הנישואים שלהם ציפה? הוא גם חש אשם: בעשר שנים, הוא אומר בלבו , איחר הריון זה לבוא. יש קסם רב בכתיבתו של הא ג'ין. היא כעין פסיפס עשוי אבנים קטנטנות, היא מתעכבת על הפרטים, קלה ושוטפת. אך מעבר לזה מרחפת טרגיות גדולה. מנהגים ישנים שאוב עליהם כלח, ועת קהל הסורגת על היחיד במעגל הווק, ומעל לכל , חוקי מוינה קשוחים שאין עליהם ערעור , וכל המפר אותם עלול להישלח לאי שם, לחבלי ארץ נידחים. כל אלה כופים על היחיד הליכה בתלם צר. בכל שנות ידידותם לא היו לין קונג ומאננא רשאים לטייל יחדיו ברחוב, או בחורשה - רק במתחם של בית החולים שעבדו בו היו רשאים להיפגש. כך קבע החוק. אך לקראת סיום ספרו , מציין הא ג'ין , התחילו בני אום מזלזלים פה ושם באותו איסור חמור. למחוקקים יש הרבה זמן וכוח - אך לבני האום יש הרבה כוח סבל וסבלנות. וכך אין ספרו של הא ג'ין מסתיים כולו בנימה טרגית. שתי המשפחות - זו שפורקה, וזו שנבנתה - חיות מעתה בעיר אחת. הנשים מתנכרות זו לזו , אך הבת, הר~, פורצת את המעגל. היא התפייסה עם אביה ובימי שבתון היא באה לביתו לעזור בטיפול בתינוקות. וכך , בנימה של פיוס ותקווה, אנו נפרדים מן הסופר , שזכה בכנוו ובהוקרה בארץ אשר אימץ לו - אך חזר בכתיבתו אל "תבנית נוף מולדתו". • רות לכבית יוקרתיים. בארץ החושה הוא מורה לספרות, אך בספרו זה הוא חוזר אל הארץ הישנה, אל נופיה ואנשיה. זו "חלקת הארץ הקטנה" שלו. גיבור הספר הוא לין קונג, שנולו באחו מכפריה של סין , בן יחיו להוריו , שנשלח ללמוד רפואה במכללה צבאית: עתה הוא משמש רופא וקצין במוסד רפואי בעיר סמוכה. אחת לשנה הוא מקבל חופשה של 12 יום ומבקר את ביתו ומשפחתו בכפר. בהיותו סטודנט חלתה אמו . אביו הזעיק אותו והוריו ביקשו ממנו שיתחתן ויביא הביתה כלה, שתסעד אותם בזקנתם. לין , למרות שלא חשב להתחתן עדיין , נעתר לתחינת אמו וללחצו של אביו והסמיך אותם לשוך לו כלה. כך נכנסה לחייו שריו' ]Shuju[ אשתו , ומן הרגע ששם עינו עליה ראה כי אין היא בת זוג לו ולאהוב אותה לא יוכל. אשה שנייה בחייו היא מאננא וו ]Manna Wu[ אחות בבית החולים בו עב.ו נקשר ביניהם קשר של ידידות ואהבה. הוא מבטיח למאננא שיתגרש משריו' אשתו ויקים משפחה איתה. הסופר מציין את התאריכים המדויקים שסיפורו מתרחש בהם - הימים שלאחר מותו של מאו וימי "מהפכת התרבות" בסין. מתוך ספרו אנו למדים מה מוחלטת היא השליטה שכפה המשטר הסיני על היחי.ד לין קונג אינו מרון מטבעו: הוא איש ישר , שקול וזהיר , מחמיר עם עצמו אין בו אלימות ורוע. הוא מתייחס בהגינות לאשתו הלא אהובה. נולדת להם בת והוא נקשר אל התינוקת ואוהב להשתעשע עימה. אך כשגולה הבת היא מתרחקת ממנו , כמעט מנתקת מגע. גם ביחסו אל מאננא הוא נוהג זהירות ואיפוק. הוא מסרב לעשותה לפילגשו ,כי בכך יינזק מעמדה החברתי. המוצא הוא אפוא - להגיש בקשה להתרת הנישואין • כך מתחיל מסע התלאות של לין ומאננא. הפוסקים בעניין הגט הם קציני צבא גבוהים בורגה מלין קונג. המדינה אינה מעודדת פירוק משפחות ומתירה גירושים רק אם שני בני הזוג תובעים זאת. בכל חופשת קיץ מביא לין את אשתו , במסע של יום, אל עיר המחוז ומגיש את בקשתו • שריו' הולכת עימו ללא התנגדות, אך השופט מצליח תמיו להוציא מפיה הודאה, שהיא מצידה אינה נכספת לגט ופוסק נגד הגירושין. יש רק תיקון אחד לחוק: הגיבורה, מאריאנה, שהיא, למעשה, אשה זרה בגופה. אוהבת בלי לדעת למה, בוגדת בלי להביע חרטה, עושה בלי דעה. מבחינה עלילתית, ניתן לומר, שאין כאן התפתחויות בעלות משמעות, אלא רצף של תיאורים רגישים, דקים ויפים, שלא מתחברים לעלילה שיוועת ליצור עניין ולדחוף את הקורא להמשיך לקרוא. נטיעתה של גיבורה מעניינת בעלילה סטטית מותירה, לתחושתי , תחושה של פספוס. העלילה היא כמו הפרפריק - כיבש הטבעת של פריז , המוליך את הנוסע;הקורא בלי כל יעו ממשי. הדימוי הזה, החוזר על עצמו בספר כמה פעמים, מייצג אותו , לדעתי , בתמציתיות: "."קשה לנסוע בלי יעו , על הפריפריק, לא צריך יעו , זה עגול". הדימוי לנסיעה חסרת יעו יפה לחיים המונוטוניים שבתוך הבטון ועל גבי האספלט, אך הוא יפה גם לספר , שנכתב מתוך וחף לספר ולשתף את הקורא ולא מתוך כוונה לקחת אותו באמת לאיזשהו יעו לא מוכר. בסך הכול , זהו רומן רגיש ועוין , מעין יומן ורך למחשבותיה של אשה צעירה, וחבל שהוא לא ממש מפתיע או מעורר התרגשות. הספר , שמתחיל ונגמר באותו מקום, בעצם, מצליח להשאיר רושם של נסיעה נעימה, ללא זיכרונות חזקים מדי. • אורי שרון תבנית נוף מולדתו הא ג'ין: בינתיים, מאנגלית: דן ואור , הוצאת שוקן 251 ,2002 עמ' חברתי שחזרה מביקור בארצות הברית, הביאה לי ספר במתנה ואין לך מתנה יפה מזו • מחבר הספר , הא ג'ין , כפי שנכתב על גבי העטיפה, נולו בסין , בא לארה"ב ב 1985- ללמוד באוניברסיטת ברנוייס וכיום הוא מורה לספרות אנגלית באוניברסיטת אימורי • שם הספר הוא Waiting, לחכות, או לצפות. הא ג'ין כבר פרסם שירים וסיפורים וזכה בפרסים 7 מאי 2002 ו~ s ן~ ~ על ו,וצו של רגע יוסל בירשטיין: סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים, הספרייה החדשה הקיבוץ המאוחד 2000,214 עמ' בקובץ סיפורים םיpזור ברחובות ירושלים חוזר יוסל בירשטיין ומוכיח את יכולתו הווירטואוזית להאזין לפכים הקטנים של החיים, מעל ומתחת לפני השטח. סיפורו חי ונושם את ההוויה הירושלמית התוססת, רבת הניגודים והתהפוכות. מפגשים באוטובוס ומחוצה לו - עם אברכים, בעלי מלאכה, עולים חושים ו"עמף" - בהמולת הרחוב והשוק. כסיסמוגרף הוא קולט כל מה שבטווח שמיעה, הראייה והריח - ומעביר את המכלול הזה ורך המסננת הבירשטיינית. משהו בתוכו גורם לו לעצור מדי פעם את הסרט הנע של האירועים ולהתביית על רגע, על קוצו של רגע. המבט נצמד הן למתחולל באוטובוס, כמטאפורה לעיר' והן להוויה החיה מחוצה לו . "תמיו אפשר גם להזיז חלונות ולתת לרחוב להיכנס פנימה". בהיאחזותו העיקשת באירועי החיים, בירשטיין כאילו מבקש להתבצר ב~א~יףת. הדריכות הבלתי פוסקת לסובב אותו היא ביטוי ליצר הקיום החזק, לאהבת החיים על אורם ושרבונם. לכן המבט הקומי' העצוב והמשועשע כאחו' אינו אלא אמצעי לעקוף את האיום הרובץ לפתחו של הקיום. המספר יודע שהאמת מצויה דווקא בפרטים השוליים, הטריוויאליים כביכול. אך מה שמתלווה לו אינו מבט סרקסטי' אלא קריצה הומוריסטית, סלחנית משהו' שכמו תוהה בכל פעם מחוש על הגילויים שהעין צדה. "לא כדי לנוח התיישבתי על הספסל' ולא כדי לנסוע לאנשהו' אלא כדי להביט רגע מקרוב באיש העיוור ובפיאות לחייו המחודדות כפגיונות", ומבטו הבוחן של המספר מגלה שהעיוור' "הממתין" לאוטובוס על הספסל בתחנה, מציץ במחמדיה של הצעירה שהתיישבה לשמאלו: "בפתח שבין המשקף הכהה לבין עצם הלחי מצאה לה עינו השמאלית שביל חופשי לקפץ ולדלג "".וב התיאור המשועשע, העוקב אחר מבטו השובב של ה"עיוור", משנה כיוון כשמתברר שאיש זה, היושב באפס מעשה, מצוי בעצם בתחנה הסופית של חייו . כל מה שנותר לו מעברו באוקראינה הוא כרטיס ביקור שעליו מופס: שחקן קלאסי' פילוסוף. בסיפור אחר נע מבטו של המספר מן האיש הצנום והמזוקן' השקוע בפרוסת ערגח ובאיסוף פירורים מזקנו' אל הנוף הנשקף מהאוטובוס. כובען ממאה שערים פושט ולובש צורה במפגש עם המספר באוטובוס ואחר כך בפתח בית מלאכתו שבבבתי אונרגין. בסיפור "על טלאים ועל דובים" המפגש עם העבר הוא שייצור טלטלה, כשהמספר מארח "אצלו" באוטובוס קשישה, שלפני שישים שנה, בהיותו נער 'נשא את סוד אהבתה שהוחמצה. זרימת הסיפור של בירשטיין' המתבל בתבלין העוין של קריצת העין והאירוניה גם את מקרי החיים הצובטים את הלב, מזכירה לא במעט את הסיפור העגנוני' שבו המספר משכיל להתעלות על האירוע באופן דומה. משך הזמן של הסיפורים קצר ביותר. לעיתים חופף לרגעי נסיעה באוטובוס או להתחלפות האור ברמזור. אך הזמן המרוכז נעשה אלסטי, מקבל נפח ויכול להכיל בתוכו נתח של חיים, כמו טיפת מים מתחת לעושת המיקרוסקופ: "פעם פגשתי איש נמוך שבין אדום לירוק סיפר לי את תולדות חייו". שתי נוסעות, בשני אוטובוסים שונים, מחליפות חוויות במהלך רמזור אדום. השיח הקולני מוריו מכונו הראש המעיק שבנושא שיחתן - לוויה יוסל בירשטיין צילום: יונתן טורגובניק שנערכה יום קוום, שהאחת נעדרה ממנה. "איך זה היה שם", היא שואלת, אך האור ברמזור מתחלף "ולשווא התמלאה כרמלה תשוקה לספר לעליזה הכול". המספר העד אינו מוותר. "עליזה אמנם נעלמה, חשבתי לעצמי' אבל נותרה התשוקה לספר' והסיפור לא אבו.ד כרמלה תספר", ואכן' המספר המאזין בשקיקה זוכה לשמוע את סופו של הסיפור: "זה לא היה כמו בחתונה שלו" - משפט קצר זה חותם את הסיפור' כמו אבן שמושלכת למים ויוצרת עיגולים. "החייט והסופר", נכתב באחו הסיפורים, "שניהם ירושלמים, נכנסו לסיפור שכתבתי", ובכל זאת, בירשטיין' הכותב על דמויות עממיות, אינו מספר עממי. עוו הוא כותב: "כשמופיע באופק סיפור חוש ואף הוא מתיישב עלי חזק, אני נשאר ~ל מרצוני' מערוב אבל לא מתערב" (ההדגשה שלי' ,)ן.ב.י זוהי תבונתו של מספר' היודע לכבו את החיים העצמאיים של דמויותיו ואת חופש הבחירה שלהן להתנווט כרצונן • בסיטואציית השיח, רב הבלתי צפוי על הצפוי' והוא מתנהל בטבעיות עד לנקוות הסיום. הגבול בין האמת לבין הבדיה מיטשטש, מפני שהסיפורים כתובים בגוף ראשון ויוצרים תחושה של אותנטיות ואמינות. אולי זה המקום לציין' כי בירשטיין אינו נמנע מלספר "איך מתבשל סיפור" ואיך נמדד סיפור בזמן שידור ובעיתון. (ואם תרצו 'משתמעת ממטאפורת הדקות והאינטשים התייחסות צנועה של הכותב לסוגייה חשובה בסיפורת.) בירשטיין' אמן התיאור המינימליסטי' מסתפק בשרטוטי קווים ספורים כדי לעצב ומות או תמונה שלמה - כמו בתיאור המטונימי "העגיל בצורת מגדל שהשתלשל מאוזן ימין שלה למלוא אורך צווארה והשתקף במראת האוטובוס", עם זאת, יודע בירשטיין גם לסחוט את המינימליזם מהקיום. אחו הסיפורים המרגשים "כפתור לבן" נסוב על גלגוליה של קוביית סוכר בבית עניים. זהו סיפור גבישי' יפהפה, השונה מהסיפורים האחרים בהיותו סיפור ילדות רחוק. הכפתור הלבן שתוקע האב נסוק שבשולחן מסמל את חוסר הסיכוי להיחלץ מן העוני. כשהילד מוחה, מלמד אותו האב לשתות תה ש"הומתק": "אל תכניס את הסוכר מתחת ללשון. שים אותו מתחת לכוס", כשאוזלת גם קוביית הסוכר האחרונה, הופך הכפתור הלבן לתחליף הבלעדי הנכון גם לעתיו: לכשיתבגר הילד הוא יזוקק לא אחת לדמיון ולכפתור הלבן. כנזכר' מגלה בירשטיין משיכה וקרבה לבעלי מלאכה, בראשם הסנדלר. בעלי מלאכה אלה, כמעט שאוב כלח על משלח יום, והם פילוסופים שלא בידיעתם. באחו מסיפורי הנעליים, נפגש המספר עם סנדלר' בנו של סנדלר' הנזכר בגעגועים רביחות הסנדלרייה של איבו • הסנדלר מזהה את האיש העומד מולו, שאותו ראה בטלוויזיה, על פי נעליו. שמו של סיפור זה - "בגובה הנעליים" - מתקשר לא בכדי למטבע הלשוני "בגובה העיניים", גם בסיפור "לקוח באופק" מתרחשת כימיה ורך הנעליים, בהיכרות עם מוכר נעליים מהסוג הישן: "לא כל יום פוגשים אום שמרגיש נוח עשרים שנה באותו זוג נעליים", סיפור זה, בדומה לסיפורים רבים בקובץ' נפתח בגלגול לאחור (בהמשכו בא שחזור' הסוגר מעגל>: "בסוף לא מדדתי את הנעליים. כי האיש נפטר". כך גם פתיחת "רגל קטנה": "הסימטה חיתה קצרה." אבל הפגישה הפתאומית עם הרגל הקטנה העירה בי תחושה שאורכה של הסימטה שבעים ושתיים שנים". טכניקה זו יוצרת עניין ודריכות כבר בפתיחה, ולאחר שהושלמה קריאת הסיפור' נוצרת תחושת לכידות ושלמות. אין פרטים מיותרים. התמציתיות בולטת עוו יותר סיפורים האחרים, הקצרצרים, המשתרעים על כחצי עמוד' שכיווצם משווה להם איכות כמעט שירית. עקבות השירה ניכרים גם בכותרות הסיפורים, שיש בהן מן החד פעמי 'האופייני לשירה: "האיש במלבן השמש", "החיוך החמישי", "איש רטוב לפני רמזור". הכתיבה, כאמור'פשוטה וחסכונית. למשל, משמעותה המסתורית של כותרת הסיפור הראשון "קשר דם" מתבהרת רק בפואנטה: "אבא שלה רצח את אבא שלו", הסמנטיקה מולידה את הקשר המשפפחתי שעליו מדברת הערבייה. אך ככל שנורא הדבר' דווקא רצח זה הוא שהוליד דיאלוג מפויס בין בת הרוצח לבינו של הנרצח. ושמא רק "קשר דם" בעייתי כזה עשוי להפיח תקווה וליצור אחדור בקרב העומדים משני צידי המתרס? 8 גויון ····· 267 מטבע הדברים, מספר ישראלי' בתארו הוויה "ירושת החום בעיניים". אך יותר מכל' לטעמי' הויכוח מוצג שלב אחר שלב. ש' שלום, משה שמיר (ו: ישראלית, אינו יכול להתעלם מבעיות הזמן 1 ראה איך הכול " :· תבוא התחושה הזאת בשיר 'ראה ומערכת 'מאזנים: בן-גוריון מגיב, וממרחק הזמן הנמצאות, גם בסיפוריו של בירשטיין - חפץ חשוד נישא עם רוח היום; הכול נאחז ותלוי בתוך הרוח מעורר הויכוח הזה געגוע. געגוע לעצם קיומו של המעכב את התנועה בכביש, קונפליקט בין אברך היום:; הבשר תלוי בנשמה; והנשמה תלויה --~ דו שיח כזה. ן~ לעיתונאית צעירה, שיחה בין המספר לאברך על שחרור ירושלים - המצליח להעביר דרך המסננת הרגישה שלו אפילו נושאים פוליטיים טעונים. מה ששובה את הלב במיוחד בהתבוננותו של יוסל בירשטיין - בספר זה כבקודמיו - הן הפשטות וההתבוננות הרעננה, הנוקבת. זוהי רעננות ראשונית, תמימה כביכול 1 של ילד הזוקף גבה ונפעם בכל פעם מחדש, לנוכח זוטות ומקרי החיים העצובים והמצחיקים. • יערה כן-דוד מטבח פואטי מאוד חמוטל בר-יוסף: מזרן, צילומים: נויה שילובי-חביב, הוצאת כרמל 2002,112 עמ' מזון, ספר שיריה החדש של חמוטל בר-יוסף, הוא קודם כל ספר טעים. הוא מזמין אותנו לטריטוריה של המטבח ושם על אש קטנה וגדולה מתבשלים השירים. דגים, תאנים, פטל ואפילו מסטיק. אפשר להריח את השורות, אפשר לתבל אותן באסוציאציות אישיות ויותר מכל' לחוש שהבחירה בתפריט שירי היא בסופו של דבר רק המפה הנפרשת על השולחן בו מבושלת הנפש. חמוטל בר-יוסף מפתה את הקורא באבות המזון כדי להכיר לו אבות אחרים, ואני מתכוון לרגע בו מסדרון האוכל מוביל לאולמות אחרים נוקבים, כואבים, שמחים ושם מתבשל השיר על אש אחרת. ב'טועמת הדגים', למשל, שפתיה ה"מרפרפות על הרוטב" זרן ש ד ו ד ס חמוטל בר-יוסף נויה ש 'ל Jl '-חביב צי ל ומי ם של הטועמת מדומות ל"אצבעות דוד המנגנות על הנבל". זיכרון האצבעות האלה מוביל לרמברנדט, רמברנדט מוביל לזמן רחוק והזמן הרחוק מוביל ל"מוזיאון הישן". ב'תפוחי אדמה' מתקלפים סיפורי הילדים המתבגרים וב'קפה' יזכיר הצבע את נאויר; והאדיר תלוי בשמים; נאחז בזרוע האור; / ראה, בעומק התפוז מתעגל הפרי.; ברחם של הילדה יש ילד". התמונה תלויה על קיר בראשית, הפינג-פונג בין האור לאוויר הוא שקוף וגלוי ורק בסוף השיר המרגש הזה יבוא התפוז ויתעגל הפרי 1 אבל שורשיו המטאפוריים נשתלו קודם. המזון כאן נלעס בשיני הנפש, ואלה השיניים האמיתיות להן נדרש המבקר מבזון 1 ספר שבמטבחו הפואטי לא נשכחת בטן האדמה ממנו צמח אותו מזון. ועוד משהו: תצלומיה של נויה שילובי-חביב אינם אילוסטרציה לשירים. הם תערוכה שאינה מתעסקת רק בפוטוגניות של האוכל, הם תערוכה המזכירה לנו את הטווח שבין התשוקה של הפה המתייחם מתמר לבין היין שעוד מעט יימזג בארוחת ראש השנה. • חדר הלידה ההיסטורי' הגיאו גרפי והניד גרפי נורית גוברין: קריאת הדורות, הוצאת גוונים 2002, כרך :'א 511 עמ': כרך :'ב 508 עמ' כותרת המשנה של קריאת זהורות היא "ספרות עברית במעגליה", והמעגלים משורטטים כאן במחוגה פנורמית. מחוגה מדויקת, מרגשת ומעוררת התפעלות, ביכולת לסמן רדיוסים כה רבים בגיאומטריה של הספרות העברית. הקריאה ברצף המחקרים נו געת בשורשים ההיסטוריים, בגזעי התקופה וביכולת להתפעל ולדייק בתיאורו של כל עלה. נקודת המוצא היא "לא בחלל הריק". אבנר הולצמן' במסה מעמיקה המציגה את מפעלה של גו נוין' מתייחס לדרך השלילה בה מוצגת נקודת המוצא. גוברין אינה מאמינה בטקסטים נטולי זמן ומקום, ולכן כל עמדה שלה בודקת קודם כל את חדר הלידה, ההיסטורי' הגיאו גרפי והניר רגפי . המשולש הזה הוא לא תמיד שווה צלעות אבל תמיד הוא משולש. לפעמים הזווית חדה, לפעמים ישרה ולפעמים קהה. כל יוצר מאופיין בכתב ידו' אך כתב היד הזה חייב את נייר התקופה על מנת להיכתב עליו. בדרך זו אפשר גם לאבחן התכתבויות סמויות וגלויות בין יוצר ליוצר 1 אפשר לבחון איך תבנית נוף הולדתו של היוצר מאפיינת את גיבוריו ואיך השפה העברית מתערבלת במיקסר המשתנה של הזמן. הכרך הראשון נפתח באוסף מסות הדנות ביחס שבין הסופר לחברה. גוברין מביאה באחת המסות את תולדות הוויכוח בין הסופרים לדוד בן-גוריון • ~ השער השני ("דורות בשירה") מתייחס לי"ל גורדון, למשולם זלמן גולדבוים וליעקב פיכמן . השלישי 1 "דורות בפרוזה" מתחיל בבן-ציון אלפס ומסתיים יבהודה יערי . השער הרביעי מוקדש לספרות השואה והחמישי ("שיח יוצרים ויצירות") מתחיל במסה על "סגנון המקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים" ומסתיים בתרגומו של ש' בן-ציון ל'בערב היום', שירו של גתה. הכרך השני עוסק בכתבי-עת ספרותיים, בסופרי "דור בארץ", בנשים בספרות, ביחס לערבי בספרות, במסות המוקדשות למשנתו של דב סדן 1 ומסתיים במסות המוקדשות למפעלו של ישראל כהן 1 אביה של המחברת. ברור שרשימה זו אינה באה במקום דיון נרחב במפעל הגדול הזה, רשימה זו באה להצדיע, באה להראות את המגוון 1 באה להגיד תודה למי שניסתה להאיר בפנס כיס את הביוגרפיה של הספרות העברית וראתה איך אורו של אותו פנס הופך לפרוז'קטור רב עוצמה ורב יופי. ואם צריך ברכת דרך 1 הרי שאני מצטט אותה מתוך המילים (ז'אן פול סארטר' תרגם: אהוון אמיר>: "אני מצאתי את דתי: שום דבר לא נראה בעיני חשוב יותר מספר. הספרייה חיתה בעיני בית- מקדש. אני 1 נכדו של כוהן 1 דר הייתי על גגו של עולם." די היה לי לעלות על איזו תלולית, ומיד הייתי אך שמח: חוזר הייתי לקומה השישית הסמלית שלי' שוב הייתי שואף שם אל קרבי את האוויר הצח של הספרות היפה'.' גו נוין 1 כמו סארטר, מסוגלת להתרגש מריח של ספר, מהידיעה שבשורות הגלויות והסמויות מקופלת ביוגרפיה שלא פעם היא הסיסמוגרף של הביוגרפיה של כולנו. • רוני סומק 9 מאי 2002 אחרי ש"פרחה הגפן" השירים בשלים ומרשימים ~ שומרית ואכדית - בידענותם הלשונית והכלל תרבותית. גם במילונים שונים לא מצאתי פירוש לסמדאריס, גם לא בטקסט בעיבוד חופשי השירי עצמו; סמדר 1 לעומת זאת מופיעה פעמיים ו~ s ~ משה גנן: שירים משומר' הוצאת ןגוש תשס"ב, 112 'עמ שמו של הספר • כפי שמופיע על שערו הראשי • "שירים משומר" , טעון הסבר . אין בספר שירים רבים מארץ שומר , גם מספרם של תרגומי שירים אלה לעברית הוא מועט ביותר. משה גנן חש אולי ביומרנות שעולה משם הספר והוסיף כותרת משנה • "תרגום ועיבוד", אלא שזו מופיעה רק בשערו הפנימי של הספר. ברי כי תרגום ועיבוד אינן מילים נרדפות. וברי גם כי משה גנן הוא איש ישר ואין בכוונתו להטעות את הקורא. ואכן 1 בעמ' 45, שם הוא מסביר את דרך עבודתו , נכתב: "."המבלה"ד (כך כתוב, ולא . המשורר !( מבקש להצביע על מקורותיו": משה גנן מציין את התרגום האנגלי כמקור לתרגומו שלו; למשל המשפט 0 dead people, why do you keep" "appearing to me מופיע בזו הלשון: "הר , המתים, למה תרדפוני?/ תופיעו לפני כמו אז, בעודכם בחיים?/ אנשים שחוט חייהם זה מזמן התפורר?"; פרופ' אבידב ליפסקר כבר נדרש לסוגייה זו בסקירתו על ספרו הקודם של משה גנן פואמות שומריות (במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ, 1998( וכתב כי "לאמיתו של דבר זהו ספר וריאציות על פואמות שומריות". עוד העיר ליפסקר: "יש להצטער 1 לטעמי 1 על רצונו של גנן לעבות את הכתוב במבואות ובדברי הסבר 'אקדמיים מדעיים' שאינם תורמים." ומצד שני הם מטשטשים את ייחודו [של גנן] ככותב טקסט מודרני, שיש בו חינניות רבה, קלות ויופי 1 שהתרגום המדעי אינו יכול ואף אינו צריך להשיגם". ייתכן כי משה גנן לא קרא את הערתו של פרופ' ליפסקר במלואה, או שבחר להתעלם ממנה, אף כי המו"ל שלו מביא בשער האחורי של הספר את הסיפא המחמיא שלה. בספרו החדש ממשיך משה גנן באותה דרך של "תרגום" השירה השומרית. גם ספר זה הוא שירה מעובדת. עם זאת, יש לציין 1 כפי שעולה מן הפרק האחרון של הספר 1 "נספחים", כי השיר 'הרגז' המופיע בעמ' 42 הוא תרגום של ממש ו 18- ההערות שנכתבו על 16 שורות השיר הקצרצרות מעידות כמה קשה לתרגם מאכדית. אותה תנועה בכתיב האכדי יכולה • בלי כל שינוי בצורתה • להיות ארוכה, קצרה או בינונית, ולגרום לאי-הבנה טקסטואלית או דקדוקית. בסעיף ההערות ניתן לראות תצלום של טקסט בכתב היתדות, ולנסות לקרוא ולפענח את הכתוב במקור. אפשר גם לקרוא תרגומי אותו שיר לשתי שפות, גרמנית ואנגלית, ולהשוות ביניהם. ההשוואה תעיד כי אפילו תרגומים, שנעשו על ידי שני מתרגמים לאותה שפה, אינם זהים, לעיתים אפילו לא דומים. מתרגם אחד חושב כנראה על המתרגם השני כי אינו מבחין בין תנועה ארוכה לקצרה ומוטב שילמד לקרוא כהלכה בטרם יתרגם. בסוף פרק ה"נספחים" מביא משה גנן תרגום לשיר 'הר 1 גלה' לגרמנית ולצרפתית, שני תרגומים לאנגלית ותרגום שלו לעברית. אמנם, כותב המחבר 1 כי המתרגם ראוי שיקרא ויפענח במקור וגם יעיין בתרגומים שנעשו כבר. הוא אף משווה כאמור בין התרגומים, אך את התרגום לעברית הוא מבסס על תרגום אחד שנעשה מן המקור לשפה האנגלית. הספר מסתיים ברשימה ביבליוגרפית המונה 34 ספרים; ב 10- ספרים מתוכם מופיע השם ש' קרמו ובאחד מהם • השם קליין. האם זהו יעקב קליין 1 שערך עם ש' שפרה את בימים הרחו p ים ההם אנתולוגיה משירת המזרח ?םוpדה נראה כי משה גנן בחר להתעלם ממפעלם המבורך של המשוררת ש' שפרה והפרופסור לארכיאולו גיה יעקב קליין 1 שבמאמץ משותף זיכו את הקורא העברי בטקסט מתורגם היטב מן המקור. אנתולוגיה זו לא מופיעה ברשימה הביבליורגפית. אולי מכיוון שאינה תואמת את רוח הספר הזה, שנכתב בחופשיות בעקבות תרגומים לאנגלית. • שמואל שתל "סימן שאלה מתוו, מיתמר כהד" עמוס אדלהייט: סמדאריס, שירים 1993• 2000, הוצאת עמדה ביתן הוצאה לאור 71 ,2001 עמ' םםארריס הוא ספר שיריו השני של עמוס אדלהייט, והוא מסכם שירים שנכתבו במשך שבע שנים, שרובם ראו אור בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. השירים עוררו בי עניין 1 כשקראתי אותם בראשונה, גם אם לא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ואני סקרן לקרוא אותם שנית, מקרינים זה על זה, כשהם מקובצים בספר. את שם הספר לא תפשתי עדיין. אלמלא הא' שבשם הייתי חושב על סמדר 1 אף כי בניגוד לפרי הבוסר בשורה הראשונה והאחרונה של השיר 'כלי כמשהו שמשמיע קול: "ולא שותק סמדר."" השירים חלקם קצרים ובחלקם משתרעים על כמה עמודים. כל שיר נושא כותרת המגדירה את עניינו. גם הלשון מדויקת, "דביוק של סכין", בלי עטיפה חוצצת כמו "בלהב ננעץ בכף רגל עירומה". ההעדר המוחלט של סימני פיסוק מאפשר לקורא לקרוא לפי קצב נשימותיו 1 וגם את הברירה לחתוך משפט ארוך מאוד למשפטים קצרים. הידענות הלשונית והכלל תרבותית ובלטת. לדוגמה: "ריבועי מגילה נגללת בלתי נחלקת אצורה מתבהרת בוקעת; בחדות; /כטיעון יקר": או: "כמשולש או מנסרה במרכזם צפריר ראשון חוצה את אופקו; של אפיציקלוס חמישי" (מתוך 'הבחנות מתחלקות' עמ' 37•40(, ביטויים נוספים כגון "אדרס פאונדיסטי", "פרוקלוס, אלברטוס מאגנוס" ו"אמברוסיוס באסיליוס הרונימוס; ואגוסטינוס" עמוס אדלהייס מעוררים בי "תחושת בטן אליפטית" וגם צער על מיעוט ידיעותי בפילוסופיה ובהיסטוריה כללית. בגלל ריבוי המושגים והאישים הנעלמים מידיעתי 1 הגודשים את השירים, לא אחפש אחריהם באנציקלופדיות. אני מתנחם לפחות ב"בלשצאר; שדר;ך מישך; עדב נגר", בהם נתקלתי בימי לימודי בתיכון. מצאתי גם שורות המדברות אל לבו של 'עם הארץ' כמוני, כמו: "אופל מתנשם מבעד ליום יום קודר [בהעדר פסיק בין "יום" ל"יום" אפשר לקרוא גם יום-יום קודר] / ממנו מוצא אחד ויחיד; צומח ומעפיל; עוצמה עצומה וקסומה" (עמ' 9(, ושורות מרגשות, כמו בשיר האהבה הפותח את הספר: "גופך." ." הולעט דבבש יוקד אשר גאה, ממך אלי" או "עיניים עצומות שלך נפקחות; ים קסום נחזה; זה היקום היחד לו אשיר" (עמ' 12(; העדר סימני הפיסוק, כאמור 1 מרחיב את אפשרויות הפירוש של השיר. יש גם התייחסות להופעתו הרגאפית של הטקסט, כמו למשל יישורו בסופי השורות דווקא. או 1 לעיתים, מקצה המשורר שורה שלמה למילה 10 גליון ····· 267 המוות" האסון. גם תפילתו הזכה של סבא העירה בו נימים דקות, כי "ענבלי-הבדולח היו מנענעים בפיו ניגון איכלו חביבים וזיכוך - כאילו ניבא לבו על בוא :ורי ''בוגר אולפנו של עתיק יומין שנולד מנפשו המתרפקת על בוראה."" s ו ~ ~ שמואל סוכה: רסיס מכוכב האפר , מערכת קיבוץ דליה 2001,237 עמ' זוהי אפופיאה רבת עוצמה: סיפורו של נער ששרד לבדו בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהוריו ואחותו נספו עם כל בני העיירה ~ר~ t ה בווהלין שבפולין / והוא מצא מפלט ביערות מן התופת שכיחתה על יהודי אירופה. סוכה, סופר ומשורר 1 הוא מחברם של שבעה ספרי שירה הממוקדים בשואה. מן הסיפור המדהים, המסופר בפרוזה פיוטית משובחת, אנו מתוודעים לנער יהודי 1 בן למשפחה מסורתית מושרשת, שבעלילות גבורה ובתושייה רבה הצליח לשרוד במשך שנה וחצי 1 תוך נדודים באוקראינה המעריבת, גרמניה ופולין 1 הפליג בארניית מעפילים שנוסעיה הוגלו לקפריסין, התנדב במלחמת השחרור לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, היה בין מייסדי הקיבוץ משאבי שדה וכיום הוא חבר קיבוץ שמיר 1 אב לשלושה וסב לשישה. גורלם של הוריו 1 אחותו ובני העיירה ברכזה מזדעק בספר כולו. כ 6000- איש ואשה, תושבי העיירה, הוצאו להרוג בי"ב באלול 1942. ליד בית הספר נכרו שלושה בורות, ולתוכם נורו חייטים, סוחרים, פחחים, עשירים ועניים, זקנים ועקרות בית, נערים ועוללים." הנער ניצל מגורל דומה כיוון ששהה בכפר אצל משפחה אוקראינית ידידותית, ויצא לרעות את עדרה באחו . בין החיות, העופות והעצים מצא מסתור (אף כי גם שם ארבה לו הסכנה מידי יחידות צבא אוקראיניות ששוטטו בסיבבה וכילו חמתם בשרידים שהצליחו להימלט). ביער אכל מכל הבא לפה: ערמונים, פטריות, גרגרים, שורשים, לעס עלים, ליקק אגלי טל מן עשבים, והמתים המתיקו את חייו המרים." "ביקשתי מהם מחילה. הם היו היחידים שהייתי חייב להעירם בכל בוקר 1 להלבישם, להשקותם ולבדרם בשקט, בלי להפריע למנוחת השכנים, ענדתי אותם כקמעות."" שנה וחצי התרוצץ הנער ביערות, ולעיתים היה מספר לעצמו סיפורים כדי להתאושש. פעם נתקל בעופר 1 שאמו הומתה ביריית ציי.ד ויחד עם הנער נשא אחת, בשיר ארוך שורות כמו: "ומאידך אפסיק לרדוף אחריך שכבר הכול מאוחר ונמוג אסגוד למהירות שבה הכול של ועולה מחדש". (אך אמצעי זה מקובל כבר מזמן.> ראוי לציין את עיסוקו של אדלהייט גם בנושאים שאינם שכיחים בשירה בת ימינו 1 עוני ורעב למשל. "ויש לתקן משכורת ומי יתקן; כשתדפוק בדלת יום אחד" או "מחסור חסר תקנה נפער והולך; גוזר כליה על מושג ודעת שנרכשו ללא צורך": הדברים העופר את אימת הציידים ו גרעין החמלה שאבד אז אצל רוב הבריות נולד אצל הנער מחדש בזכות אותו עופר מיותם. העופר נכרך אחרי הנער כמו כלב נאמן ומסור 1 והנער שאב ממנו ניחומים. האין זה סיפור עקדת יצחק עם האיל בסבך? יום אחד ביקש הנער להתאבד 1 אך בחלום נגלתה לו אמו 1 שחיבקה ונישקה אותו 1 והורתה לו להישמר עד חלוף הרעה. לפני שנעלמה נתנה בידו שרשרת עם מדליון 1 בתוכו היא נמצאת, כך אמרה לו. מניין שאב תעצומות נפש כאלה? ואמנם מגלה לנו המחבר טפח ממחשבותיו. לדבריו 1 אם נקלע למצוקה, ידע להתעלות: "הייתי בעל מנגנון שתכולתו קורצה ממתכת שלובנה בלהט התופת. בוגר אולפנו של המוות."" תשוש ורעב נקלע יום אחד לבית איכרים בפיתוייה של אשה שהאכילה אותו והציעה לו מקום לישון. טרחתה הרבה עוררה בו חשד, שהתאמת: על כל ילד יהודי שהוסגר לנאצים קיבלו האיכרים שני קילורגם מלח להמלחת החזירים. ואכן 1 למחרת עקדוהו בחוטי פשתן והובילו אותו לכרכזה בקרון חתום לצמד שוורים. לאחר הפצרות ריפה האיכר את הלולאה בפרקי ידיו; חיש קל קפץ הנער מן העגלה ונמלט על נפשו . בכמה פרקים מעלה המחבר מזיכרונות ילדותו היפים. דבמיונו ראה המחבר את הנוף שניבט מאחרי הוילונות המאוושים של ביתו 1 על הגן הקסום, המשופע באילנות ובדשאים." הוא נזכר בארוחות החגיגיות בערבי יום שישי 1 על תבשיליה הטעימים של אמו 1 על המרק הזהוב, שעליו נהג אביו לומר נאמרים ביבושת, בסגנון מדעי מתומצת, לעיתים מתמטי: "X עולה/ בשער Y/ בתחנה שנמצאת במרחק Q": מופשט לעיתים: "סימן שאלה מתוק מיתמר כהד מבעד ערפילי התענוג המפוקפק; והלא יגוני", לעיתים, גם אם התיאור ממשי מאוד 1 שמות התואר הם מחוץ למושגים הנתפשים, למשל: "קדרה פלורנטינית מעלה כתמים אסיאתיים", זאת שירה חדשנית גם בנושאיה, גם באמצעי הביטוי שלה, והיא מבטלת מושגים ונורמות המציינים מושכלות בשירי זמננו. מצאתי פעם באנציקלופדיה לא פעם מדבר המחבר משפטים עם אלוהיו 1 שמצד אחד הוא בורא עולם ומאידך הוא מבראו . המחבר מדבר בשם הטובחים, משפחתו ועמו . אלוהים מבקש את נרדף כדברי קהלת. כמוהו כאיוב, תם ורשע הוא מכלה." גם בספרי שירתו של סוכה ניתן ביטוי נוקב להתעלמות הבורא מטבח יראיו: "על ברכיו תינוק מפוחם; ובפיו אגודל; וה~ל ממולל ומגולל."/ ~~ית ילדים בשרשרת."/ ואל ii ים ג;לל מח.לב-ילדים להאיר למוות במלאכתו." כי המוות אמצהו אל ;".;בל ולאורו ספר את המתים"" המחבר חש. כי עליו להצ~ב יד ושם לקרבנות. "לק; w ש ~ת פחדיו , לל~ן לבנים של כתב ולשמר את הזיכרון."": במקום אחר הוא מקעקע את המיתוס המקראי של מעמד הר סיני: "והמקום עשן מאו;ן וכל הפרחים והאילנות יכולים להמתיק את הריחות הרעים; והיורד מן ההר ע;~ס את הלוחות השרוטים מ~~ך~י הנחנקים; ך~~ר דברי גופם; הלא הם כתובים באפר על המים."" פרק מכמ~ר לב מ-,קדש לדמויות יוצאות דופן 1 שהסבל הכריע אותן 1 וביניהם כמה ניצולים מהשואה. מחבורה שמנתה כ 50- איש, ארבעה התאדבו 1 אף כי שניים מהם הקימו משפחות. המחבר מצטט מדבריו של אלנו קאמי בנושא זה: "מעשה ההתאבדות מבשיל בדממת הלב, בלי שהאדם מודע לכך. לילה אחד הוא קם, יורה בראשו או צולל במים רבים". ומצויים גם המשוגעים, מפוצלי האישיות, שעולמם טעון חמרים נפיצים. גופם ניצל אך נפשם חיתה לנרות למלתעות הנאצים. לרוע מזלם חיתה אז הפסיכיאטריה בחיתוליה, ולכן אושפזו על כורחם והם נמקים במוסדות סגורים. ספר זה, מעבר לאיכותו הספרותית הנדירה בספרות השואה, מהווה תעודה היסטורית חשובה מאין כמותה מבחינה מוסרית ואנושית. הסופר ברוך הכשרון מסמל את הגניוס היהודי שלא הועם, וכי שנאת עולם לא תוכל לעם עולם. זוהי יצירה מרשימה ביותר 1 המעלה על דעת הקורא את דבריו הנצחיים של הנביא : "כל כלי י~צר עליו לא יצלח, ךכל ןש;ן סב;א ז'וכר ?~~:~·ט •iי~~~ך Tl/ (ישע-יהד נ"ד) .• שמואל רגולנט בריטניקה הגדרה שקבעה כי ספרות יפה שאיננה פרוזה היא שירה. שירי הספר אדםסריס רחוקים מאוד מפרוזה. זרותם, ולפעמים גם מוזרותם, לטעמו ולהרגליו של הקורא ואפילו הקורא "הטוב", מעידות על חדשנותם. הספר הוא ניסיון מעניין של משורר השולט באופני ביטוי פרטיים וייחודיים. מעניין יהיה לעקוב אחרי שפתו השירית של אדלהייט בעתיד .• שמואל שתל 1 1 1 מאי 2002 תהבי אהו תבי קברות ~ו ~ו לגדו יאורל :קסטל-בלום םחלקי ,אנושיים תהוצא תכנר 267 ,2002 'עמ םמתאבדי םמפעילי תחגורו ץנפ ו"שהביא .מהבית" תהבי לע יפ יאורל ,קסטל-בלום אהו תבי תקברו לגדו םע תמובלעו לש .ישובים יבבת תהקברו רכב םקוברי ,לגובה לאב םג רהקב רהפעו ואינ םמקו חמובט ,מראש יכ ההאדמ הספוג ,במים הוהתחוש אהי השהנ דעו טמע טתפלו ההאדמ םג תא .המתים ןהרומ חל p םי םאנושיי שמתרח ףבחור אל 'רגיל ושמקור תבמערכ הקר השחדר ולאזורנ ר"הייש במהקוט "הצפוני '(עמ 10(. התפאור ,אפוקליפטית הכה ,ומאיימת ההמדגיש תא רחוס םהאוני 'האנושי חנוכ םשמי ,זועפים תבמציאו תישראלי לש םפיגועי .יומיומיים םלאנשי םהחיי 'כאן האל חשאור םחייה למנוה לע יפ ךהתארי 'העברי שי השליט תמזערי ,בחייהם םוג םא םאינ םנפצעי ימאבנ דבר וא םממתאדבי ,מתפוצצים םה םמתי תממגפו ןשמקור ואינ המזוה ,בוודאות וכמ תהשפע ,הסעודית השזכת ילכינו הז םמשו ההשמוע ת"ששפע וז ההתחיל דעו יבשלה ץהקי בבער ,הסעודית" לאב ו"הי הכאל ושהרחיק תלכ 'וטענו תשהשפע תהסעודי האיננ אאל קנש יביולוג חשפות "בסעודיה מ(ע 30(. ווכאיל אל יד 'בכך םג םחייה ""הקטנים םמזמני םלה תפגישו ןשמקור ואינ רברו 1 ""גורלי םוה ףא םקשורי הז הבז םב"קשרי םסמויי ,וגלויים תבאמצעו יפלא ,האקראי" יכפ בשכתו לע בג .הספר תא תתחוש ןהחורב בהקר ,ובא רלאח להמבו ,והמגפה תשוזר לקסט םבלו ןבי תרחובו םהקרויי לע םשמ לש םנביאי וכמ וירמיה וא ליחזקא ךובתו םמשפטי יבעל ןסגנו יתנכ וכמ ץ"האר הרוות לכ יסוג .המשקעים ימ םהתהו וגלש ההחוצ "מהבארות." '(עמ 10(. לאב תציפיי ,העם ךכ מתברר 1 אהי אלמוצ םפיה לש ,החזאים ו"כאיל והי "נביאים '(עמ 11(. וואיל םהנביאי חבל p םי םאנושיי םה קר תשמו לש ,רחובות םשבה תתועו תומשוטטו וא תמתגוררו קחל .מהדמויות ובירמיה 'למשל דמורי גנה תמשאי ןמעוצב תמכונ הכביס רעבו סאירי ,ונטווה תגרפיקאי הבמקצוע אואמ הלשלוש ,ילדים ההחי דמהי .לפה סאירי הונטוו אהי תאח תהדמויו תשמניעו תא :העלילה הגרוש ההמתקש סלפרנ תא ,ילדיה השבעיית תהכלכלי הבא הלפתרונ קר רלאח המות לש תליא תמהשפע :הסעודית זא אהי תמשתכר תמהכנ םמאכלי יבימ ההשבע תוממיינ תא העזבונ לש .המתה תליא ,דובנוב היפהפיי תשחור רשיע הורווק ךמתו 'עיקרון אהי תאקדמאי ההמתמח תבשפו תעתיקו לש 'האזור תואספני לש תלוחו השנ .עבריים אהי םג ואחות לש ראדי רב 'גסון דוביח םה םחולקי המכבס ןונדל" - ושירש םמא השחית ה"חלוצ דח :הורית" וחברת תהנוכחי לש ראדי אהי 'טאסארו תדוגמני ,אתיופית השהגיע ללישרא רלאח הששרד תא תתלאו עמבצ השלמ הוהתחנ .המרכזית הישנ םג יקט תבי יהלחמ 'מלוד האות רמאת ץערו ,טלוויזיה רלאח םשמתפרס חהדו לע :העוני 'קטי תהמפרנס המעבודת תכשוטפ תמדרגו הארבע םילדי לובע ,נכה העול רלשידו תומפרט תא ההמצוק השב םמצויי אהי יובנ .משפחתה ךבהמש ןמדרב םהפרסו תא יקט עלבצ תתפני .בחייה ההגאול המהמצוק תהכלכלי תעובר ךדר 'חורבן םפיגועי .ומוות הונטוו תמתפרנס הממות לש .ליאת םג תכוחו ,ההצלה דפיקו ,העורף יאנש החבר ,קדישא םרופאי תואחיו יבבת ,החולים יו"אנש דחס לש "אמת יעמוס .עבודה הלאל םמצטרפי ם"הפוליטיקאי םוהמוציאי םלחמ רמסיקו 1 חמדיוו תומפרשנו "המתרחש." '(עמ 13(. לאב ראפש םג ץלפרו תא למעג ,המצוקה יהעונ הוהאבטל תבאמצעו .סחיטה יקט תבי יהלחמ המצליח סלגיי תא ףהכס שהדרו תלתפני הבחיי רלאח אשהי תמאיימ לע דפקי קבנ עבמיד למפלי יהמצו :ברשותה תזא אהי העוש יכפ השראת טבסר .בטלוויזיה לאב רמעב תלאופרו ןסבו תופתרונו םקס הלמצוק תרגעי י(משלוח םבגדי וששוגר ילקט תבי יהלחמ רלאח השהתפרסמ אכ"דוגמ "חיה ילעונ ,בטלוויזיה) םארוגי יאמצע תהתקשור יבחי תהדמויו םומכתיבי ואפיל תא תמיד הצער 1 שהייאו .והאבלות וברדי ,למשל הנתקבע המוסכמ דש"ע החמיש םהרוגי םממשיכי רלשד 'רגיל קור המחמיש הומעל םמורידי ךהילו םלשירי ,שקטים ואפיל ,באנגלית ירצו לע לגור ,האדם וכמ ללמש ק"אב "ברוח '(עמ 260(. ההטלוויזי המתמיד הבניסיונ יהשטח יוהבלת הנלא רלשד תא ,הפיגועים תוהמצוקו תהאנושיו יבתצלומ ,תקריב ןבי :הפרסומות ""מעלה םאנשי תלעמד בכוכ תונפטר םמה תבמהירו הבדרכ רלסיפו טהלוה .הבא תהמציאו תהישראלי תמשתקפ םג תבאמצעו תדמויו ,מייצגות וכמ אנשי ההמדינ עתקו ושמשפחת 1 לע יפ ההאגד תשעובר רמדו רלדו 1 אל השעת ובזמנ ילדבר אהנבי וירמיה 1 ץ"שהמלי לבכ הפ לע תהשתקעו ירבת "בבבל '(עמ 81( תהמשייטו הבלימוזינ םמניחו םאבלי דאח ולמשנה אול תעומדו :בקצב םאנושיות המתגל קר תבקרב השד ,התעופה רכשמתבר םשילדיה םגרי םולומדי .בחו"ל םייצוגי םסטריאוטיפיי ,נוספים וכמ ארופ םהשיניי ושפני ונשרפ ןבלבנו 1 ההמשפח תהאתיופי הבנתני תובעיו הקליט הוכדומ םמעגני םג םה תא הההווי .הישראליתחל p םי םאנושיי ןנאמ ולשמ םג רכאש רמדוב תבדמויו חהמפת שלו . עהמיד רהנמס לע ןעבר ואינ ,רב אהקור שפוג ןבה הבנקוד תספציפי 'בחייהן םוג זא החוו קר תחלקי תא .התמודדותן תבמציאו תהאכזרי יוהבלת הצפוי תנאבקו ,נשים תאמהו הלשלוש וא הלארבע ,ילדים לע ןקיומ יהפיז יוהמנטל 1 לאב לכ החשיפ תמתבקש לש םרבדי םנפשיי םעמוקי ריות - .מסוכלת ךכ ללמש רנאמ לע יקט תבי יהלחמ 1 השחית הבנעורי ה"הרב ,באילת יכ אל העשת תיכון 1 הועבד םש "מלצרית '(עמ 20(, םאול רכאש אהי תמחפש אמוצ יאמית ,מחייה ןאי ששימו בבמבע-משול םוהדברי םנאמרי הבהצלפ ,ולגלוג תמעמד רהמספ להכ :יודע ר"אפש השהי ןנבו ריות ,מצדה ול החית תפותח תא ךהתנ" םבאות םרגעי ,נוגים םשבה החש השחיי בכז ההמ - תוקורא "תהילים '(עמ 139(. ךוכ תפותח יקט תבי יהלחמ ,דפי-זהב לוהע י הל תרווי ,המשקעים םהפיגועי םוהאירועי תדוהר .קדימה ןאי טכמע רסופ יישראל חה"מצלי "להנציח תא תהמציאו תהעכשווי ךכל-כ :מקרוב הנדמ השעל רהדב הביד לש לקסט םבלו אדווק םמשו אשהי תנשאר הנאמנ דלתיעו יאירונ רמ 1 תלמלחמ תההישרדו ההקטנ תוהפרטי יולחלק הההוו בהיווצרותו .• יטל ןשוורצשטיי ףאגרו להגור חנ :שטרן ףאגרו וגורל רהמ ר,מבח ,שירים יספר תמופ ,עבריים העריכ :ומבוא ןר יגיל , סעמו ,אדלהייט תהוצא ;עמדה ""ביתן 71 ,2002 'עמ קצד יפואט 'מאוחר וזה דהחס אהנפל םשעושי רהספ ההז וועורכי רלמשור חהניד חנ ,שטרן 1960-1912• יגילו אמופל לש רמשור ,חשוב הלאל םשאינ םמכירי תא חנ ןשטר 1 תותזכור תמרתק הלאל םהמכירי תא ושירת 1 וא תא ,רסיסיה תממקורו .אחרים ןספרו קד ךא ,דחוס יכל עצנו ךא ,מלא הוחגיג העצוב הלשיר תהעברי .החדשה האסופ תמשובח תומאתגר ,לשירה ששי הל םמקו לע ,מדפם וואפיל לע ,כרם לש לכ יאוהב ההשיר תהעברי שלנו 1 תשבדורו .האחרונים הלמ ההחגיג אהי ?עצובה ימפנ אשהי תמתרחש לכ ךכ מאוחר 1 ימפנ רשהמשור רכב טכמע ,שנשכח יומפנ רהסיפו בהעצו לש וחיי אשהי .מעלה חנ ןשטר ואינ חהניד דהיחי הבשיר תהעברי .החדשה לאב וגורל יהאיש אהו יאול בהעצו יוהטרג ןשמבי .כולם 12 ןגליד 267 אפשר לטעון שגם גורלו של דוד פוגל לא שפר , בשירה העברית בעשורים האחרונים. הם מעלים :ךן. וגם גורלם של לבסקי דודיך ואחרים. אבל הכוחות בקצרה, אך רביכוז, כמה נימוקים רציניים, שהלוואי שכילו אותם והשכיחו את שירתם היו כוחות ויהיה מישהו , אם מבין חוקרי האקדמיה ואם מבין אכזריים, שפגעו גם כשאינם משוררים. מלחמות הקוראים ואוהבי השירה, שייענה לאתרג וישיב להם 1 s ו ~ ~ ורודנות ושנאת ישראל אינן מבדילות בין משורר תשובה מסודרת ומנומקת. שאם לא כן , יישארו לשאינו משורר. אבל הלב דווה על נח שטרן, מפני שהיה טרף לאישיותו שלו עצמו . טרף לכשרונו המיוחד ולנפש כל כך רגישה, שלא נמצא לה מקום בעולם. הצירוף בין כשרון מובהק כשלו , לבין אישיות פסיכוטית במובן כזה או אחר , הוא מרשם בדוק לחיים של קטסטרופה, ולקץ טרגי ודאי. ובאמת גם במבוא, בקצרה, וגם בכתבה המעניינת של דליה קופל ב"הארץ" לפני זמן קצר , נגלים לעיני הקורא חיים מלאי סבל , חיי דבידות קשים, וסיפור הכלא, בית החולים וההתאדבות נוגעים אל לב הקורא. ואיזו פתיחה מלאת הבטחות חיתה לו , איזה כשרון פורץ , איזו חבורה של משוררים צעירים שעלה מתוכם, איזה כושר הבחנה ליטול מספרות העולם את אליוט דווקא ולהתמודד עם תרגום יצירתו. חיי משורר שהיו צריכים להתנהל ולהסתיים לגמרי אחרת: להיספח אל החבורה המובילה, להתברג אל כתב עת והוצאה לאור , ואחר כך להצטרף אל עסל~י התרבות של מפלגה זו או אחרת, כמו שעשו רבים מהמשוררים בני זמנו. ולבסוף, להזקין עטור פרסים, מוכר ומצוטט, ושובל ארוך של הפניות אקדמיות, מחקרים ועבודות, מלווה אותו לדרכו האחרונה. /1 אמו אהבתו • כל עולם האדם הרחיק חייו ממנו ..." <עמ' 31( ואכן , כל עולם האדם הרחיק חייו ממנו , התרחק ממנו , ונח שטרן לא מצא את מקומו לא בעולם ולא בין אנשים. וחייו התנהלו לחלוטין אחרת. והוא לא זכה לאף אחד מן הדברים שנאמרו לעיל . המבוא הקצר שצירפו העורכים לספר מספר בתמציתיות את סיפור חייו הטרגי , ועומד על התחנות העיקריות של חייו , החל מעיר הולדתו שבליטא, דרך קובנה שבה למד , ועד הדוjנל הרחוקה ואמריקה, שם השלים לימודיו כסטודנט. חמש השנים שעשה בהרווארד חשפו אותו לשירה האנגלית ולמשוררים הגדולים שלה. כשעלה לארץ , נקטעה הקריירה האקדמית המבטיחה שלו , והוא הפך למשורר עברי על כל מצוקותיו , בארץ ישראל של שנות ה 30-וה 40-, כאן כתב את השורות: /1 אז לחסיני , ארצי , ערטליני ,." ."לחסיני , צרפיני וצקיני חניכי , אם גם תעניני את, ארץ מולדת, הושיבי." <עמי 10( וארץ ישראל , ובהשאלה אפשר לומר השירה העברית, הרפובליקה הספרותית, קהל הקוראים העברים - אכן עשו בדיעבד כבקשתו • והתוצאה חיתה הרסנית מאוד , כמובן . עינויים לא נחסכו ממנו , משלו ומשל אחרים, וחנינה, במשפט החשוב של חייו ,הוא לא זכה לקבל. הוא נשפט בכל החומרה האפשרית כמעט, על ידי שופטיו האמיתיים, במשפט על ניסיון לרצח, ועוד יותר החמירו איתר דורות של קוראים, ששירתו פשוט כשתנחה מהם. העורכים, בבואם להעניק לשירת נח שטרן את מקומה הראוי לה, אם בשיח השירי של היום, ואם בהשקפה לאחור , על הקיפוח המתמשך שלה והעלמתה, מנהלים פולמוס מעניין עם הזרם העיקרי רוני סום iJ דבריהם ככתב אשמה ספרותי תלוי ועומד , לחובתם של קברניטי העולם השירי והספרותי שלנו , אם יש בכלל מין יצור שכזה. נח שטרן מוצג במבוא כ"משורר המקולל" הקלאסי שלנו. "מקולל" במובן זה, ששירתו היא חייו , והבורגני , שהוא אולי כל אחד מאיתנו לצורך העניין , אוהב את האמנים שנותנים את חייהם באמנותם, ומותם הטרגי הוא הוא גולת הכותרת של יצירתם." המבחר אינו גדול , אך הוא מוקפד , וניכר היטב שהעורכים אוהבים את שירתו של שטרן , על פניה המגוונים. הספרון הדק הוא פשוט ספרון מחמד , שמאפשר התייחדות אינטימית עם השירים. ואם יורשה לי להעיר לסיום, הרי שלא פחות חשוב מלצרף דף עם פרסומי "עמדה" והוצאת "ביתן", חשוב היה להביא ולו בקצרה, רשימה של מאמרים נבחרים, עבודות ומחקרים על שירתו של המשורר הנפלא והנשכח נח שטרן. • אלישע פורת rויצח ויליאם קרלוס ויליאמס ~ רוצח רק לומר שאכלז-וי • : -T :• את השזיפים . .: -". שהיד T :· דר~~~ ארסם שמדז-ר : -: T נ: 7 1 ס 9 סם ל~ד 1 זנת סנ~~ד סלחי לי זה היה. מאכל-מלכים :•TT- ד -;T• ~ת i ק f ל 1f צ i ~ן f ל 1f מאנגלית: עודד פלו r:: המקור הוא הכספת. השזיפים הם הזהב, והמשודד , כמו תמיד , הוא גנב. בתיאבון. 13 מאי 2002 ה'סוסיאלית'. זוהי חבורה של שוחדי טוב, בעיני עצמה, שלא תיתן להזדמנות להתערב בחיי הזולת, ולמדד אותם, לחמוק מידה. אי אפשר שלא לשבח את האב, מאיד 1 על ניסיונו 1 אם גם העצי משהו 1 למלט את בנו מציפורניה. דנות כבד דובר באותה CARING SOCIETY ושידות הדוב שהיא מעניקה, לאלה אשד איתרע מזלם ליפול לידה. כל הקולות האלה, כמאמר הכריכה האחורית, הם "שש נפשות המחפשות את מקומן בין עבד להווה ויבן ומיון למציאות". אלוזיה זו ליצירתו של המחזאי האיטלקי 1 לואיג'י פידאנולו 1 "שש נפשות מחפשות מחבר", מעלה בעת קריאת הספד דווקא את הסרט "כאוס", יצירתם הקולנועית של האחים טאוויאני שנעשתה על פי סיפוריו. חייהן של שש הנפשות סתורים כובעי 1 זרועים שכול וגם כישלון. גם אם נעשה ניסיון למצוא סוד 1 קוסמוס, באופן שבו מוצאים אנשים בספר את מותם, במין סימטדייה מהופכת, היינו אנשים הנענשים בגין מעלותיהם. בכל מקדה, חיות ווי אינה באה לידי פתרון: איך גדל ילד בלב הוויה צברית, להיות רדוף במשא הייסודים ותלאות החיים של הוריו. יובל פלגי מתאר חברה, אשד בחייה היומיומיים, מבלי הוסף את משא הקשיים הנערמים לפתחן של הדמויות שבספר 1 חיה מתוך דחיסות עצומה, שבה כל אחו מצוי בחיי זולתו עד לפרטים הטמירים ביותר 1 וכך 1 שום ובד הוא לא באמת פרטי וכלום לא כמוס. כל השדים, של כולם, מאווררים בדשות הרבים. מה שמעלה על הדעת את האפשרות אשיש הברוש - כעולה מהביוגרפיה של הכותב - הוא סיפור מפתח ליודעי ח"ך 1 או 1 למצעד 1 סיפור חוד- מנעול ליתרת הקוראים, אשד אינם מצויים בפרטים. המסופר מתרחש בשנות ה-סו, בהך היה הקיבוץ במלוא אונו . התנועות הקיבוציות, שתיהן 1 על אף זניחותן המספרית, היו למוקדי כוח פוליטיים, רעיוניים וכלכליים: בשד מבשדו של הממסד 1 מצו אחו 1 ומצו שני כוח ההולך כחלוץ לפני המחנה המהווה את עמוד השורה של התיישבות הספד. וכל זאת לפני עלייתו של גוש אמונים, שבעיני עצמו 1 הוא הוא ממשיך ורכן של תנועות אלה לאחיזה בארץ: לפני שערוריית מפולת הבורסה, שהפכה את הקיבוצים לבעלי חובות עתק, המשוועים לישועה מן הממשלה: ולפני הצטמקות כוחן הפוליטי לכדי שאריות, מין ספיחים למפלגות אחדות. דומה שהקיבוץ 1 כרעיו ן אבל גם כדימוי הפרטים המרכיבים אותו ("מיליונרים בעלי ברינות שחייה" - מנחם בגין 1981 1( הפך לשק החבטות של החברה הישראלית. אף מתוכו באות צרימות: של צעירים, המבקשים לבוא חשבון עם הוריהם ועם השיטה החינוכית שגרסה ניתוק למעשה, בין ההודים ובין אופן גידולם והתפתחותם של ילדיהם. ומן העבד השני 1 אנשים שכל חייהם עבדו עליהם בקיבוץ 1 והם נוכחים לדעת, לעת זיקנתם כי ייתכן שהם עומדים לפני שוקת שבודה, כלכלית ורעיונית. אפשר שיובל פלגי מבקש לומד לנו 1 כי מה שקודה • עכשיו היה רשום כבד אז . אהרן עטרן בשמועות. כך 1 כמו גנב באפלה, מתגנבות השמועות מפה לאוזן ומאוזן לפה. מתגלגלות ומגולגלות, עד שהן מגיעות לאוזניה של תלמה דד או הבת שלה נעמה רא-דד, ואחד-כך הן כבד חקוקות נוברי הימים של הקיבוץ" (עמ' 101(. גמי הוא אודי 1 חברה של מטי 1 המתעתד להיות בעלה: כינויו בא לו מחמת עיסוקו בקיפולי נייד (אודיגמי), ומות זו 1 נומה כי באה דק כדי לעודד את נרגנותו של מאיד. זה האחרון מנסה להוליך 1 תרתי משמע, את ילוו במשעולי הגבריות, והנה בתו חוברת לאודי 1 בדייה רגישה ואיטית משהו 1 או 1 בלשונם של אנשי הקיבוץ 1 'מתעכב', אבל להתחתן 1 וחוף לו . מטי אינה ממהרת להיעתר להצעתו לשאתה. כמו מטי 1 התייתם גמי בילדותו מאביו 1 טייס חיל האוויר שהתרסק במטוסו 1 וכעת אמו עובדת ניתוח להסרת גידול שנתגלה בשדה, ואיננה יודעת אם הוא ממאיר . גמי חושש להישאר לבו ועל כן הוא ממהר להקים לעצמו בית ונצר. ואני נזכר בשיר של החיפושיות •WHILE MY" בשודה האומדת -GUITAR GENTLY WEEPS" "NOBODY TOLD YOU, HOW TO UNFOLD YOUR LOVE". גמי מקפל 1 סודג ופותח ניידות, כמי שמנסה להתיר קשרים סבוכים, ולהתחיל מחוש, כנייד חלק. ולבסוף, עזרא, פסיכולוג מתמחה, המנסה להביך מה עומד בבסיס חלומותיו של ווי. עזרא נשוי לעידית ואביו של גיא, תינוק עם פגם התפתחותי. לא אחת הוא מסתכל בווי ודואה את בנו . כמזור לביעותי המוות, הנשנים בחלומותיו של ווי 1 מציע, כאמוד 1 עזרא לדבקה לספר לווי את סיפורה המשפחתי ובכלל זה מוראות השואה. כמין טיפול בנגיף באמצעות מנה מרוכזת מהדבר עצמו . ובד זה דק מעצים את סקרנותו ומשיכתו של ווי לבית הקברות בקיבוץ 1 בניסיון למצוא שם תשובות לשאלות המקננות בו: למה מתים: למה מלאך המוות מחפש אותי: האם בגללי מתו אלה שמתו? וכך בגלל ה'מה יגידו' מצו אחו 1 זה של מאיד 1 ומצו שבי הוועדה הפוגוגית המציעה להדחיק את עודו מן הקיבוץ למוסד טיפולי 1 הצעה שאביו מאיד דוחה בלשון מאיימת ונעלבת כאחת, בא עזרא לכדי כישלון . וישנה, כמובן 1 הועדה הפרגו גית, מין הרחבה של הדמות השביעית ו~ 5 יובל פלגי: איש הברוש, הוצאת עם עובד ~1 ~186 ,2002 עמ' איש משמרות, מאיד אריאל' מנוחתו עדן בישיבה עליונה, היה אומד: "במקום ממנו אני בא, רכילות זה כל מה שתקף". יובל פלגי 1 יליד קיבוץ ופסיכולוג קליני 1 מוליכנו בין שבילי קיבוץ 1 מקיבוצי השומר הצעיד 1 כמסתבר 1 ומראנו את פגיעתם הדעה של הלכי רכיל. נומה כי הרכילות, היא לבדה הסיבה למהלכי הדמויות שבסיפור 1 ואלה הולכות הלוך ומעוד. אשי הרבוש, הכתוב כסיפור פוליפוני - שש דמויות המגוללות את הנעשה, כל אחת מנקוות דאותה מספר בילו 1 עודו (ןןי) בד 1 בעל חלומות. אלה מאוכלסים תמיו באנשים מתים. ווי מומה כי הוא ניחן במתת (או קללת) הפדמוניציה. חלמתי שמאן והוא מת, מכאן שמותו קרב. הנדושים בשם הספד מכוונים לבית הקברות, מקום המושך את ווי בעבותות של פחו 1 סקרנות וניסיון למצוא פשר לחלומותיו. כאשד הוא מספר את חלומותיו לבני משפחתו 1 אלה נבעתים, שכן - מה יגידו כולם. ה"כולם" הזה, נומה כי הוא הומות השביעית. האב, מאיד 1 הנשוי בשנית, נחוש לנער מבנו את ביעותי הלילה בדדך של אימון וסיגוף, כיאות למי שצדיך להפוך גבר 1 והועדה הפדגוגית לא תשכנע אותו אחרת. אחדי הכול הוא היה קצין בצבא. אבל אפילו ביטחונו של זה נסוק לעיתים, כפי שמיטיבה לדעת בתו מטי: "... כי ככה זה אצל גברים כמו אבא, הם לא מפחדים מכלום חוץ מן ההדגשה שאין להם השפעה על מה שקודה" (עמ' 99(. האם, דבקה, יושבת עם בנה ומספרת לו 1 בעצת הפסיכולוג, עזרא, את קורותיה למין נערותה בפולין 1 עבוד באימי השואה, ורך העלייה לארץ וההתיישבות בקיבוץ 1 ועד לכאן ועכשיו . וכל זאת, באמצעות ארבע תמונות, שהך תחנות חייה. הפרקים המיוחדים לדבקה כתובים כמעין לעג לפרודיה של יאיר גדבוז על האם הפולנית באשד היא - אשמה, נרגנות, קידוש הוקודום בכל מחיר, שהדי מה יגידו, וכמובן 1 אהבה אין קץ. האחות למחצה -מטי 1 בתו של מאיד מנישואיו למתילוה המתה, יכלה אולי להיות ישועתו של ווי. אחות בכידה, שלעת לידתו היתה כמעין אם, עד שנזכרה דבקה באימהותה. נומה כי היא היחידה המסוגלת למצוא נתיבים ללבו ולפחדיו של ווי 1 וזאת בלשון ישירה, אם גם לידית לעיתים, דוגמת המקרה שבו היא מגייסת תיאור טבע שידי, כדי לקרוא בשם לרכילות: "אבל בקיבוץ אי אפשר להסתיר שום ובד. הגשמים שיורדים מחלחלים את השמועות לשורשי הפיקוסים הגדולים, ענפי הפיקוסים הגדולים לוחשים לדוחות את השמועות, הדוחות נושאות את השמועות על עליהם הנושרים של הפיקוסים, המשירים את השמועות לגבעולי הושא הרכים, וכך אפילו החפרפרות שאוכלות את שורשיו של הושא ניזונות 14 גליון 267 :ןן. ~ .=:::: גד יעקבי ~1 ~ עובר ושב כאז, כשם ;ד~~ ס~ע,ן~י ~ל ס~~ל~זקיק ~~ךק ,ףי~~~ ~~ry~ן , ~יף י;ךק Q יז;וי ~ד~ים ז;ך~ים ~חףץ ל~:ם ס~ריט;ך:אל~ים ;ל~ ךח;~ה ק;ך 9 ת מףל סחךל;ן ~עבףךי ע,~רףסם ~ל ג;ךןי ~סקים, ךס ry ~ב;ן fס~יד , ע;~ר ב~! ךע;~ר ~ם ~ם הףא ר;~ה א;סך י;~את ~ן ס~צ;ת, סח;ל;ת ף~ךיף סע.ץ ד~~~ ל w ד;ת, ~דרו ךם, ~· טףל אל בית הח;לים לי;לד;ת בעפףלה ;די · ~לא- לה~;ת מפתעת, כ:יי להי;ת מףכנה. ס:~יו ?w~ry ~ם ~ן = ז~~ ~~w ע ס:ה ~· TT ושם לא ידעתי את נפשי ~י;ם הףלןת; , ~ל חוף ~פףא ם~~~ף : ד- בדחיסה כפ~ותית של תרףפ;ת ףמכ;נת הנשמה T T • T" T 0 0 •: : --: : : : ~~לף~דףת ~.ר ry קת ry ם ~~רף ~ל ~י ~~סה ~קךי Q ת ~ע,ןכ;ת fללית : "היא חיתה אדם חם מבע ורגש, ~י ~ג Tף~ T י זr~ףג ל~ :~לף לע,מ;ד י~~~~ ס~~יןה י.ע~~~ף סן~וףף." ואנף, על עצמנף חשבנף :ז --:·· :-ז ~~יף י;ךק Qיזקי , ר~.ע~ ל~ם ךלע,ד~ים, הףא ר;אה פרדסים וח;ל;ת נ;דדים ך- :~·~ ךא ףט~יל ·~ ע~~י Q י~~ף ןי~?~ .ם#ל~ · ים 1]1i(f ת ס'~ר;ן ry ם ~טףעים ~~~דיו , ~~ריף ד;ל.ף מףל ע,~~ית ט~~ ~~ליסה. וידענף י;תר משאכף ש;מעים. • : T :• • •• : ~ז , ~ין םילpוס רס~~ש ס w,ה~ ~ןא לי ף~~ ~~gת ס w.ש: פרשתי ממעגל הש;פדים ~=,א~ף · י ~ל-לף /J ס~~י .· צמחים שנבלף היף סביב; f • : T : T •: • T : f מ; סנכדים . ךס~~עים ף?~ שדחף מאזילת מים ואהבה. ל~ ידעת~ ~ם את ~~~ב ד- :• • : -:• T ?לא ry ~לה ה~~~~ח ~~רי רסבק ק~ת י.ע~~ ס q~י~ה .ס~ד;לה ~ר ~ז ,~o/ח~~.r:יק ~ן סע,ן~ל , שףב ס:ה ~כ;ר ~~~l] ת סד w פ;ת חן~pו~ ךס~ךקי Q ים ת;ד~~~ ס~ח;ךים ד~? ס~ 1Jל , f ~~לט ~q ר;ן ~tק~~י ס~י~~ך~ט ס,םי~~~;ק מףל ס~ק;ם בו סכל ryry ל ד ~ם :Qנכ ..ם: ~רא~ית ס~לף ססןש, ~אן , ~~אךק :ףי~~~ הףא ע;בר , שב וע;בר כאז , כשם T T : •• : T •• : 15 מאי 2002 ~ו : 1 זמר נוגה אילנית, שולאמית, מזי' חפציבה ושושנה • קול התבגרותן אסתי אויבי-שושן ע לילת החניכה הנשית, כפי שהיא ניכרת בספרות העברית החדשה, בסיפורים המעמידים במרכזם את תהליך ההתבגרות של נערות צעירות, חומקת ממאפייני ז'אנר סיפור החניכה ה- bildungsroman המובהק, <לוי 129-1;1997, עמי 68( ומעמידה ז'אנר בעל מאפיינים ייחודים ומובהקים לו . ז'אנר סיפור החניכה <הגברי> מעמיד במרכזו תהליך התבגרות, תהליך של 'הכרת האני', בו מגלה הפרוטגוניסט את העצמי האותנטי שלו ואת ייעודו האישי ונוטל על עצמו אחריות חברתית בתוך הקשר של סדר חברתי מוגדר ],Hirsch1979[. חירש מציינת גם את דמויות המשנה הממלאות תפקידים קבועים בז'אנר: מחנכים, בני-לוויה ונאהבים. סבורה פריידן ]Frieden Sandra[ ממקדת את הדיון בז'אנר בתיאור תהליך השתלבות הגיבור בסדר החברתי הקיים, שבמהלכו מתרופפים קשריו המשפחתיים והוא מתנסה ביחסי אהבה חדשים המהווים שלב בחינוכו <שם, 1983 ,עמי 304(, תהליך השתלבות הגיבור נשלם לדברי פריידן כשהוא בוחר את בת זוגו ואת מקצועו. סוזאן דולם ]Wells Susan[ עומדת על הרפלקטיביות המאפיינת את הז'אנר ועל מרכזיותו של נושא הזיכרון <שם, 1985(, בסיפור ההתבגרות האוטוביוגרפי שתי נקודות תצפית, זו של הילד המתבגר וזו של המחבר המבוגר <לוי ,1997, עמי 134(, מאפייני הז'אנר נגזרים גם מהמאפיינים הפסיכולוגיים של תהליך ההתבגרות .>םש< פנינה שיר ב מדברת על כך , שנושא החניכה בגרסותיו הנשיות, העוסק בשאלות של גיבוש זהות על רקע תכתיבים חברתיים, הפך למושא- חקר מרכזי של הביקורת הפמיניסטית ומציינת את טענותיהן של חוקרות שונות ביחס למאפייני הז'אנר <שם, 1998(. כך היא מציינת את דבריה של אליזבת אבל ואחרות Abel 1983[ ]Elizabeth, הטוענות שההבדל העיקרי בין עלילות חניכה גבריות לנשיות נעוץ בכך שהראשונות עוקבות אחר מאבקו של הגיבור לממש את שאיפותיו בהקשר חברתי חיצוני ואילו האחרונות מתחקות אחר מאבקה הפנימי של הגיבורה, על עצם זכותה כאשה, לתת ביטוי לשאיפות כלשהן. לפיכך ניתן להבחין,לטענתן , בדפוס טיפוסי החוזר בעלילת החניכה הנשית ואשר בו מומרת תנועת הפריצה החוצה, המאפיינת את החניכה הגברית, במסע פנימה אל תוך הנפש. גישה ארכיטיפית לאפיון רומנים של חניכה נשית, פרי עטן של סופרות, מוצגת על ידי החוקרת אניס פרת ]Pratt Annis [ המוצאת בהם שני מוטיבים מרכזיים: כאב המלווה את חוויית הקיום הנשית וכנגדו שאיפה לעצמיות אותנטית. אלה מעוגנים בשני ארכיטיפים: 'העולם הסגור' מול 'העולם חירוק.י שירב בדיונה בדגמי חניכה נשית ביצירתן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג, מציינת את הימצאותם של "קווי דמיון טעוני משמעות המצביעים על קיומו של מבנה עומק משותף ליוצרות השונות" <שם, עמי 266(, כפי שהוא ניכר בכך שגיבורת החניכה בספרות הנשים הישראלית מוצבת בצומת בין מורשת האב למורשת האם ונקראת לבחור ביניהן , הכרתה של הבת בצורך להינתק מדמות האב וממורשתו , נקודת מוצא דומה של גיבורת הסיפורים העומדת בסימן תחושת ריקנות פיזית ונפשית, קיומה של אופציה אימהית מול האופציה הפטריארכלית, שבאחדות מהיצירות נקשרת למצבי העדר , שתיקה, הדחקה והרחקה. דמות האם או המורשת האימהית מתפקדת בסיפורי חניכה אלו מנקודת תצפיתה של הבת. חנה נרה, כמו פנינה שירב וכמו חוקרות אחרות, מזכירה את שגשוגו של ז'אנר סיפור החניכה בגרסאותיו הנשיות מול היכחדותו בגרסתו המקורית הגברית: "ז'אנרים ספרותיים חשובים שהיו נחלתו של גיבור גבר בספרות העברית החדשה ובספרות הישראלית מאכלסים היום סיפורים שכתבו סופרות על אודות גיבורות נשים. במיוחד בולטת התרווחותם של סיפורי נשים בז'אנר סיפורי החניכה" )1999, שם עמי 93(, סיפורי החניכה הנשית שאציג להלן נענים באופן חלקי בלבד למאפיינים אלו שצוינו על ידי החוקרות <אבל , פרת ושיר ב> אך באופן מפתיע נענים באופן מלא למאפייני ז'אנר סיפור החניכה הנשי , כפי שבא לביטוי מובהק בשפה פיוטית ולא מחקרית בשירה המוקדם של דליה רביקוביץ 'זיכרונות חמים' <שם; תשנו עמי 33(, בהתבוננות רפלקטיבית לאחור מציינת הדוברת בשיר זה, בקול נשי ישיר וחשוף, את המשותף לילדותה, נעוריה ובגרותה: "תאר לך: רק האבק ליווה אותי; ולא היה לי מלווה אחר'.' נוכחותו המתמדת, העיקשת והכפייתית של האבק, כמוטיב מרכזי השזור לכל אורכו של השיר במקומות בולטים במיוחד <בפתיחת השיר , בסיומו ובסיום הבית השני והשלישי> כמלווה היחיד: "תאר לך מיהו שלווה אותי; ועד כמה רציתי מלווה אחר." זה המלווה היחיד שלי", מעידה על העדרם המוחלט של מלווים- פוטנציאליים רצויים. כך נעדרות דמויות ההורים מעולם הילדות הפגום והחסר , המיוצג באופן מטונימי על ידי "גן הילדים", כך נעדרת דמות החבר מעולם הנערות המיוצג על ידי "ולכל חברותי היה אחר", היעדרות המדגישה את אחוותה של הדוברת ביחס לכל חברותיה. כ,ך נעדר גם הגבר-האהוב, נמענה של הפנייה הנואשת הפותחת את שני בתי השיר - "תאר 16 גליון 267 לך" ומושא התשוקה הארוטית, משלב הנשיות הבוגרת המיוצגת על ידי ההקשבה הדרוכה והכואבת ל"זרעוני העצים שקשקו", על ידי התאווה - המכילה וכואבת את העדר הגבר המאורה - "לשכון ביחידות עם הרוח", ובעיקר' על ידי ההזיה "על בתים אחדים, רטובים מאהבה". אפשרות ההזיה המוצבת בשיר כפתרון גואל וכוזב עומדת כב יגור מוחלט למצוקת המציאות המאובקת - בעוד האחרונה עומדת בסימן החום ('זיכרונות חמים' הוא בגדר סיכום רטרוספקטיבי של הדוברת המבוגרת לשלבי ההתבגרות הנשית כפי שהם נפרשים בשיר>, האבק, ו"ימות החמסין" שהם ימי המצוקה הקשים ביותר הנחווים כהוויה של קיפוח: "תאר לך כמה הייתי מקופחת" ויוצרים מצב נפשי של כיסופים להוויה אחרת: "ועד כמה רציתי מלווה אחר", הרי שעולם ההזיה מאופיין כעולם רטוב כפי שהוא מיוצג דרך התמונה המטאפורית: "הייתי מפליגה/ עד עיר בירתם של הלווייתנים", והתחושה הנלווית אליו היא של אפיפניה נטולת-גבולות וסירוב נואש להיפרדות ממנו : "הייתי מלווה הפקרות מאושרת;. לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי", השיבה הכפויה מעולם ההזיה היא קשה ומייסרת כפי שהיא ניכרת בתמונה המטאפורית: "אולם בשובי הייתי כעורב; שבקוטר בו קרוביו העורבים" שהמצלול הדחוס של ק' וו' כמו גם האלוזיה המקראית של הפועל היחידאי במקרא 'בקוטר' ("וזכרו פליטיכם אותי בגויים אשר נשבו שם אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי ואת עיניהם הזונות אחרי גלוליהם ובקוטר בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם" - יחזקאל' ו 9( מעצימים את נקיטתה-מאיסתה של הסביבה הקרובה מהדוברת על מסעות הזיותיה כמו גם שיבותיה הכפויות מהם. בסיום השיר חוזרת הדוברת המיוסרת למצב המוצא בו חיתה, כפי שהדבר ניכר במבנה המעגלי של השיר המסתיים כפי שנפתח: "ולא היה לי שום מלווה;, ורק האבק ליווה אותי", במצב מופחת וקשה עוד יותר. קול של דוברת-אשה, הסוקרת מזווית ראייתה שלה, בהתבוננות לאחור את שלבי התבגרותה הנשית, והמעמידה במרכז סיפור התבגרותה את המצוקה, הסבל, האחרות, וביטו:ם הצורב בגוף הנערה המתבגרת ("והיה מסכסך את שערותי"), ואת חוסר יכולתה של הנערה להתמודד עם מצב מצוקה זה, כמו גם את פגימותו של עולם ההורים, את נוכחותו הנכספת אך הנעדרת של דמות האהוב הגברי' את המשאלה הארוטית שאינה מתממשת, את הפתרון הגואל והמכזב של ההזיה העומד בניגוד בולט לאבק החיים, את המבנה המעגלי הכופה על הנערה הצעירה, בסיום היצירה, את השיבה לנקודת המוצא במצב מופחת, ואת ההישארות במרחב הביתי' הכרוכה בהעדר עקרוני של אפשרות היציאה לדרך ולמסע צילום : דפנה שלום - כל אלה כפי שעולים מתוך שירה של דליה רביקוביץ - ובניגוד גמור למאפיינים הז'אנריים של סיפור החניכה התקפים לגבי דמויות גברים - חינם מאפיינים בולטים של סיפורי החניכה הנשיים שיידונו' להלן. בסיפור "בית קטן ב~רבה", מאת גפי אמיר )1997, שם, עמ' 119-126( מנמקת הגיבורה, אילנית, את מצוקתה בהיותה ננטשת: "לא נעים לי מהיומן שהיה עד עכשיו מלא במחזרים לכתוב שמשה גמר איתי' אבל זה מה שקרה אחרי שסיפרתי לו שמאחר לי הווסת כבר חודש", יכולתה של אילנית, נערה בגיל ההתבגרות, להתמודד עם המצב החדש והבעייתי אליו נקלעה היא מוגבלת, בשל היות תודעתה מוצפת ומעוצבת על ידי דגמים כוזבים של התנהגויות ומערכות יחסים, שמקורם בסדרות הטלוויזיה של אופרות הסבון. אילנית יוצרת אנלוגיה מודעת בחלקה בין חייה שלה, על מערכות היחסים בהן היא מעורבת, לבין אלו הניבטים ממסך הטלוויזיה, דבר הניכר בשפתה, המשבשת והמשלבת את העברית עם שפת אופרות הסבון' ואף בכתיבת מילים באנגלית בתעתיק עברי: "למה בטלוויזיה בבוורלי חילם האמא באה עם מיץ תפוזים פריגת לילדה שלה ו~סקפה בשביל עצמה ואומרת לה: 'דו יו וונט טו טרק אבאוט איט, האני?' ואז הילדה שלה - בקוקיות בלונו דבש עושה לה: 'איי דונט בואו ווט טו דו מיי נוי פראנו קיסר מי יסטרדיי איבנינג אבד היא טולד מי היא לארוס מי', עולם אופרות הסבון כמעצב דומיננטי ויחיד כמעט של השקפת עולמה מיצר את שיפוטה השגוי כלפי אמה: "ורק האמא שלי פרימיטיבית", המעצבה כמספרת בגוף ראשון בלתי מהימנה, שחומרי הסיפור מערערים קביעה זו שלה: האם לאורך כל הסיפור מקשיבה למצוקתה, מציעה את הצעת ההפלה המתבקשת, ותומכת בה פיזית, כספית ונפשית עד לביצועה. שאלת ייצוג האימהות, בסיפור זה ובסיפורי החניכה הנשיים הנוספים, קשורה קשר הדוק לסיפורי ההתבגרות. בעבודתה על ייצוגים של אימהות בתיאוריות פסיכואנליטיות ובספרות נשים עברית מציעה סלע לבבי כלים השאובים מן הדיון בתיאוריה הפסיכואנליטית לשימוש בקריאת ייצוגי האימהות בספרות: יש לבחון האם מתוארת האם בסיפור כסובייקט, מה מקומה ביחס לשיח הסימבולי' האם היא יכולה להשתמש ולהשמיע בו את קולה, או שהיא מתוארת כשריד ארכאי מעולם קדם מילולי' כישות מנותקת מהעולם שסביבה, והאם היא עומדת בדרכו של הסובייקט הדובר לכונן את זהותו או מסייעת לו בכך )2000, שם עמ' 89(, התשובה לשאלות אלו בכל הסיפורים שיידונו היא, שהאם מתוארת כאובייקט, היא אינה יכולה להשתמש בשיח הסימבולי ולהשמיע בו את קולה, ולמעט סיפור זה, בו בניגוד לשיפוטה הלקוי של הבת, האם מסייעת לבתה, הרי בסיפורים האחרים שהובאו כאן לדיון' היא אינה מסייעת לנערה המתבגרת לכונן את זהותה אלא עומדת בדרכה. פגימותו של עולם ההורים בסיפור ניכרת בהעדר דמות האב ש"נשאר בתורנות בבסיס" <עמ' 125(, ואי שיתופו בסוד ההדירן וההפלה מטונימי הן להיותו מייצג החוק והסדר שהריונה האסור והמוסתר של בתו עומד בניגוד ברור לו ועלול לערעור' והן לחוסר מעורבותו בחיי בתו המתבגרת. דמויות הגברים אינן נוכחות בסיפור: האב נעדר' משה נטש, ודיירי,ו האח הגדול' "גר כלדנג איילנו, עובד בציפוי אקוסטי לדירות". מיניותה של הנערה המתבגרת נוכחת בסיפור :ןן. .s ו ~1 ~ 17 מאי 2002 משמינה כל הזמן . הידיים שלה כל כך עבות והבד של השרוולים תמיד לוחץ עליהן' הסנטר והפנים שלה נפוחים והחזה שלה מגיע עד לאמצע הבטן'.' היסוד המסוכסך והפגום באישיותה של האם ובנשיותה ניכר בשערותיה ובבגדיה, המטונימיים ליסוד הנשי: "היא קמה ויוצאת להסתובב בחוץ עם השערות הפרועות שלה והטרייניג עם הכתמים של האקונומיקה והשמן" .>םש< הפשלת תחתוני האם על ידי הבת והרופאה כדי שזו תוכל להזריק "לה עם המחט בתחת הגדול שלה, שיש עליו כתמים ועור מכווץ עם כמה ורידים בצבע סגול" מייצגת את הפלישה והעדר הפרטיות של גוף האם החולה בנפשה, כמו גם את הקרבה והסימביוזה בין הבת לאמה. הדמיון בין האם החולה והבת הבריאה ניכר גם מבחינה גופנית, כשההבדל ביניהן מתבטא בהעדר מודעות של האם לגופה מול מודעתה הנוקבת והביקורתית של הבת ביחס לגופה ולהשתמעויותיו החברתיות: "ואיך שאני רואה אותה עם הגוף שלה אני יודעת שיש לי קצת גוף כמו שלה. כתמים לבנים אין לי 'אבל אני יודעת שאני לא רזה ושיש לי שומנים מיותרים בכל מיני מקומות בבטן וברגליים ובחזה שלי שהוא גדול ומפותח, כל אלה לא עושים אותי יפה. גם אני אוכלת בלי לחשוב על הגוף שלי'.' מערכות היחסים בתוך המשפחה, האהבה הדאגה ואישור הזהות המינית עוברים גם הם דרך הגוף, כך בהסתגרותם של האם ובנה במקלחת כאשר האם מעודדת את הבן המאונן: '"עוד פעם. עוד פעם. עוד פעם. קוקו' קוקו' קוקו •••1 ככה היא ממשיכה לעודד אותו כמו במשחק כדורגל", וכך בהיענותה של שולאמית ללטף את גבו השעיר והדוחה של קוקו ובכך לאשר את גבריותו . עמדתה העקרונית של שולאמית ביחס לעולם בו היא חיה ניכרת בשם הסיפור "נשארת שמחה" ושזורה בו לאורכו' בחזרה הכמעט כפייתית על צירוף זה; כך בהקשר לתרופות של האם והאח: "הם לא מערבבים את שלה בשלו' באמת אני שמחה שיש להם את הסדר הזה לפחות בתרופות", וגם: "מהכדורים של אמא אני לא רוצה לקחת, הם מפחידים אותי ואני שמחה שרק אמא משתמשת בהם", וגם לגבי הדואר שהמשפחה מקבלת: "אני שמחה שמי שכותב את זה לא יודע כלום עלינו' פשוט שולח לנו מכתבים ורואה בדמיון שלו את אמא שלי רגילה", כך גם לגבי המשאלה לצאת מהבית: "אני צריכה מקצוע שיתך לי את הכסף ואת האומץ בשביל לעזוב את המקום הזה, וכשזה יקרה הלב שלי אומר לי שקוקו ואמא יסתדרו לבד, וככה אני שמחה", כך גם בשעת ההתבוננות בקוקו רוקד: "בהתחלה אני מתביישת להסתכל עליו' אבל אחר כך אני משתחררת ומרגישה שמחה לראות איך שהוא כל כך שמח וטוב לו עם הריקודים", עמדה המגיעה לשיאה בגוף הנשי - בתוכו' כפי שהיא מתממשת בסיום הסיפור - מקום בעל חשיבות רבה ביותר בסיפור קוקו ישנה "הפרעה'.' שולאמית אחראית על 'סדר היום' השפוי של המשפחה: היא אחראית לנושא האוכל על תפקידו המרכזי במשפחה - היא זו שהולכת לשכנה כדי ש"תעשי לנו אומלט" <שם, עמי 18(, חוזרת ופותחת את המקרר עבור אמה כדי שזו תראה מה עוד היא יכולה לאכול' היא זו שמבקשת למתן את בולמוס האכילה האימהי: "די אמא אכלת כבר", והיא קמה בבוקר כדי ללכת לקנות "לחם לבן לפרוסות של הבוקר": שולאמית היא השומרת על ארשת הנורמליות של משפחתה הבלתי נורמלית: סוגרת את כל התריסים כשאמא וקוקו מסתגרים במקלחת וקולות צחוקם והתגרותם המינית ההדדית חזקים במיוחד' היא המבקשת מהם "לצאת כבר", היא המזהה את סימני התקפת השיגעון הקרבה ובאה של האם ועוזרת להפשיט ולהלביש אותה במהלך הזריקות שהיא מקבלת, והיא גם זו המאשרת הן את אימהותה של האם הפגועה, כמו גם את גבריותו הפגומה של קוקו' על ידי הענות לדרישתו ללטף את גבו השעיר: "שולאמית ראתה כמה אני גבר' נגעה לי בכל הגוף וקיבלה ממני צמרמורת". היותה של שולאמית - הדמות השפויה היחידה במשפחה - מספרת הסיפור' מבטאת את יחסו של המחבר המשתמע למשפחה זו' לסדר יומה ולמערכות היחסים שבה. העיניים הנורמליות של שולאמית, כמו גם קולה השפוי' מבטאים את הנורמליות של משפחה זו' את היותה 'כל משפחה' כפי שהדבר ניכר באהבה, בדאגה ובחמלה ההדדית הקיימת בין שלוש הדמויות המרכיבות את המשפחה. גם בסיפור חניכה נשי זה נועד להזיה תפקיד מרכזי כפי שהיא באה לביטוי בתודעתה של שולאמית המסתגרת בחדרה: "פה אני אפילו מתחילה לדמיין איך אני פוגשת איזה גבר שיוציא אותי מכאן' ונלך ביחד להקים לנו משפחה שלנו' הרבה אני חושבת על '.'הז תוכנה של ההזיה, כמו גם קישורה לגבר מסוים במציאות חייה, "הגבר של המתנ"ס." אני שוב חושבת שאולי הוא יכול להיות קצת כמו חתן בשבילי ... ואולי גם הוא יחשוב עלי בתור אחת שיכולה להיות בעתיד שלו", עומדים, כמו בסיפור הקודם, בניגוד גמור למציאות חייה של שולאמית, כמו שהיא עצמה מעידה על כך במודעותה העמוקה למציאות חייה: "אבל אני חושבת את המחשבות האלה רק לכמה רגעים ומהר מאוד הן נעלמות לי' כי זה כל-כך לא אמיתי שאני בכלל לא מצליחה להחזיק אותם, אני אפילו לא מתאמצת הרבה כי אני יודעת שאין סיכוי, ואני משתכנעת בזה עוד יותר כשאני חוזרת להסתכל על אמא וקוקו דבוקים אחד לשני •.." <שם, עמ' 33(. בסיפור זה חשיבות רבה לגוף בכלל ולגוף הנשי בפרט - הסיפור כולו רקום ונוכח דרך גופן של האם והבת: מחלתה של האם, טירופה, שיגעונה, העדר הגבולות והמעצורים שבהתנהגותה, ניכרים בגופה השמן' הפורץ החוצה, נטול הגבולות: "היא דרך הווסת המאחרת, ההדירן הכפוי והבלתי רצוי' ודרך פעולת ההפלה; מיניות זו מועצמת על ידי שימוש אינטנסיבי בצבע האדום. שמו הראשון י:ן( ו~ של הסיפור: "אדום זה צבע בשבילך" <אמיר' 1994' עמ' 31-27( הוא משפט שאומרת האמא לבת בעיצומו של מסע הקניות שהן עורכות ביחד <מסע-קניית הבגדים כטקס נשי מובהק, מגלם את האחווה הנשית ובמיוחד את הקשר אם-בת - וראה ביטוי מובהק למימושו החוזר ונשנה של טקס זה בסיפור "דיסניאל" מאת יהודית קציר ומהווה ביטוי מופחת, עלוב ופרודי למסע למרחקים המאפיין את סיפור החניכה הגברית>: "תראי איזה יופי זה יהיה בשבילך אדום" <שם, עמי 122(, כמו גם צבע התותים על התחתונים שקונה האם לבתה; להזיה נוכחות בולטת בחייה של אילנית, ולאחר שאמה מעמתת אותה הן עם הפגיעה בקודים התרבותיים והמוסריים של המשפחה והן עם חוסר יכולתה להתמודד עם לידת תינוק - "אמרתי לך שבחורה צריכה לשמור על הכבוד שלה, אילנית. מה תביאי ילד עכשיו. את יודעת מה זה להביא ילד? ... את יודעת מה זה להביא ילד?" - בוחרת אילנית בהפלגה ל"עיר בירתם של הלווייתנים" <רביקוביץ>: "אבל אני' מה אכפת לי ... אני כבר יכולה להתחתן. אפילו אם משה לא רוצה ליחחתן איתי' גם ככה אני עושה ילד' יצא לי בלוכדי כזה ... אחר-כך שהוא יהיה בן שנה שנתיים, אח שלי דייריו ישלח לי כסף לכרטיס כפול, ניסע אני והילד ללונג איילנו' נגור בבית עם ברינה" >.םש< תוכנה של ההזיה עומד בניגוד בוטה לאבק חייה של אילנית: לעובדה שמשה עזב אותה, שאין ביכולתה ללדת ילד ולגדלו' ולעובדה שאחיה ש"התקשר גוביינא ערב יום כיפור" חזר לארץ כי הגרין-קארד שלו נגמר' כלומר' חסר כל אמצעים לחלצה ממצב המצוקה בו היא נמצאת. אקס ההפלה מרמז על שינוי מוגבל באישיותה של אילנית, שבאורו המסנוור של חדר הניתוח, מבינה ש"שום דבר לא דומה לשום דבר": כלומר שיש לראות את המציאות כהווייתה ולא דרך השתקפותה הטלוויזיונית הזוהרת. סיום הסיפור עומד' כמקובל בסיפור החניכה הנשי' בסימן החזרה למצב המוצא במצב מופחת; אילנית חוזרת לבית הספר "נכנסת לבניין האפור' הולכת על מרצפות הבטון' לא עושה עיניים לאף אחד" <שם, עמי 129(. בסיפור "נשארת שמחה" מאת סמי בדרוגו )1999' עמ' 35-18(, מצוקתה של שולאמית גלויה ונפרשת בגוף ראשון' על ידי שולאמית עצמה, המספרת את סיפור התבגרותה בתוך משפחה פגומה וחסרה: האב אינו מוזכר כלל <יסוד אוטוביוגרפי החוזר וניכר ברבים מסיפוריו של בדרוגו בהקבלה לסיפור חייו - מות אביו בהיותו נער צעיר' ומהווה אחד "המאפיינים העיקריים של הז'אנר" <לוי, 1997, עמי 181(, ולאם ולאח 18 גליון ····· <וראה, שירב, 1998' עמ' 269<; כאשר המשפחה (ו: חוזרת מ"הערב של ויצ"ו", אמא וקוקו נרדמים כל אחד בחדרו' ותחושת דכדוך קרובה להשתלט על המספרת בגלל הריל~ות והשקט שביבת, בגלל ה"געגועים אל הערב באולם של ויצ"ו." ובגלל 1 s ו ~ ~ כל העכבישים והלטאות הקטנות עם האבק" היא מחליטה להיכנס למקלחת, בה היא מבצעת טקס של ניקוי והיטהרות: "אני ממשיכה לרדת מהר עם היד יותר למטה ששמה זה חלק וחם וההרגשה של הרכות עושה לי טוב, ואני נשארת ככה עם היד בתוך הגוף שלי .•• אני משאירה את היד שלי בפנים וככה עולה לי שמחה בלב, שמזכירה לי את המחשבות על העתיד שלי ... ככה עם היד אני חושבת על השינוי שאולי יקרה לי וככה עם היד בתוך הגוף שלי אני נשארת שמחה" <שם, עמ' 35(. סיום מדהים זה של הסיפור מממש את אחד המאפיינים המרכזיים של סיפור החניכה המבדיל בין גירסתו הגרבית לזו הנשית, כפי שמציינת אליזבת אבל' המרת תנועת הפריצה החוצה במסע פנימה, אלא שאבל מדברת על מסע לתוך הנפש, ובסיפור זה יעד המסע פנימה הוא הבית, החדר הפנימי בו' ותוכו ופנימו של הגוף הנשי. בסיפור "ילדה בקפה" מאת רונית מטלון )1992' עמ' 71-3( מיטלטלת הגיבורה, מזי' בין עולם הילדות לעולם הבגרות: "רק בת ארבע-עשרה וכבר ידעה לשכל את רגליה כהלכה ..•" <שם, עמי 53(, דרב הניכר גם בכותרת האוקסימורונית של שם הסיפור: "ילדה" אך "בקפה" כמטונימי לעולם המבורגים, כמו גם בשם קובץ הסיפורים בו הופיע הסיפור "זרים בבית". מזי יתומה מאם ומבית נמצאת בבית הקפה המהווה את נקודת המוצא, כמו גם נקודת הסיום, ל'מסע' התברגותה: "בועה של שעמום ללא דופי ... מקום עלוב למדי ..• מקום שכיעורו מזדקר קדימה כמו תלתל טיפשי", השעמום, העליבות והכיעור מהווים רקע כמו גם מניע לבילוי אחר הצהריים אליו היא יוצאת עם חברתה הטובה רוחמה: "שעוברת רבחוב כמו משה בים סוף .•. פתיינית, ... הקיוסקים הקטנים ...- אבא שלה, הקיוסקים שמוכרים." אמא שלה, רקדניות מצויצות ... משרוקיות." אלוהים שלה. בת שש-עשרה ונותנת יותר מהגיל '"".הלש לאחר יבלוי משותף, הכולל ספירת מטבעות הכסף שבידן, התייפות והתאפרות נשית, קניית הבגדים, שיחה על העתיד ליד הקולנוע, ומשחק בעיוורים, מספרת רוחמה למזי שהיא ראתה את נחום אתמול: "עם הבלונדינית .•.", ומסבירה למזי ש"הכול בגללך." הוא דירב איתי על זה נחום." הוא אמר שזה בגלל שאת לא נותנת." את צריכה להיות יותר קלה איתר' גרבים צריכים את זה"' ועל שאלתה הנואשת-מודאגת של מזי: "מה אני יעשה, רוחמה?", משיבה לה חברתה-מדריכתה בענייני החיים והגברים: "אם את אוהבת אותו אז תתני לו" .>םש< בהמשך'במונולוג המשלב את דיבורה צילום: דפנה שלום של רוחמה בקולה של המספרת-הכול יודעת, מסבירה רוחמה "איך עושים" את זה תוך התמקדותה בפעולות הנחוצות: "תראי' אתם מתפשטים." אתם שוכבים במיטה." את מורידה את התכשיטים." את עומדת מולו ." אחר-כך מתחילים: הוא מתחיל לנשק אותך ולחבק אותך וכל זה." אחרי כל זה הוא עולה עלייך ." את לא צריכה לעשות כלום באותו זמן."" ,>םש< ותוך התעלמות מוחלטת מההיבטים הפנים-נפשיים, אליהם מתייחס קולה הבורג' רב הניסיון של המספר<ת> הכול יודע<ת> כפי שהוא ניכר בשפתה הגבוהה, בהתבוננותה הפנורמית על האקט המיני' וביכולתה הבורגת רבת הניסיון לנמק את ה'רעד' עליו מדווחת רוחמה: "מזה שההטבעה של האצבעות שלו על הצוואר שלך לא מתכוונת אלייך' ממחשבה שעוברת לך בראש והיא מין הכנה לחיים של אשה, נזירה מתמרדת", כמו גם בעצתה הדומה לזו של רוחמה: "תנסי לדלג: על הגיל שלך' על מה שכביכול הטביע בך החומר הגס של העולם, על העצב הזה שאין לו שם, שתמיד תובע לתת בסקס יותר ממה שיש בו. תשאילי מישהו אחר" .>םש< מזי ש"חושבת שכן", שהיא אוהבת את נחום, מתגברת על תחושת המוות הפושה בארביה: "רק מה זה שהידיים שלה, היא מרגישה אותן כמו אבנים" ונענית להדרכה- מלכודת שמציעה מדריכתה, 'חברתה הטובה' רוחמה, שאינה רחומה, ומסתרגת בחדר עם נחום. עם צאתו של נחום <שאולי כמו רוחמה היה בעל פוטנציאל של הבאת 'נחמה' 'רחמים' ויחם' אנושי לחייה ולגופה של מזי' חסרת המזל> מהחדר לאחר האקט המיני 'שאינו מתואר 'הוא אומר לרוחמה, המתפקדת בסיפור כסרסורה לדבר-עבירה: "היא לא זזה"; משפט המבטא את צריבתו הממיתה של תהליך ההתברגות המינית, המנוכר והמעוקר מרגש בגופה של הנערה-הילדה בת הארבע- עשרה, כמו-גם, את חוסר מודעותו וחוסר האכפתיות של נחום לתוצאתו זו של האקט המיני יבחס למזי' היתומה מאם ומבית והמשוועת לקשר רגשי. כאשר יוצאת מזי מהחדר היא שבה לנקודת המוצא - היא חוזרת לעבודתה בבית הקפה: "סופרת מטבעות, משתהה קצת בתענוג עם כל צלצול קלוש של מטבע במטבע קופאת במקומה."", אלא שהיא נמצאת במצב מופחת מכפי שחיתה בתחילת הסיפור . אז עוד האמינה ביכולתה "לתת צורה" לדברים ולחיים, ועתה היא יודעת שכל דיבור של אביה "מרחיק את הסיכוי שלה לתת צורה" .>םש< פיסקת הפתיחה של הסיפור עוסקת בהיבט שולי ביותר כביכול' התוכי המלאכותי המצוי בבית הקפה, אלא שבקריאה שנייה של הסיפור מתבהר הדמיון בין תוכי זה לבין מזי "ילדה בקפה" וסיפורו מכיל' מטרים ומנמק את סיפור התברגותה: כמו התוכי גם מזי שוכנת "בפינת בית הקפה" נקודת המוצא והסיום של מסע התבגרותה, כמוהו גם היא: "החליפה זה לא כבר בעלים", מזי עורבת מבעלות גברית בעייתית ומרגבלת אחת, אביה, לזו של נחום הבועל ונוטש, וחזור לאביה. הנדנדה שבכלוב אנלוגית להתנדנדותה של מזי בין ילדות לברגות, ובחזית, נאמר על כלוב חתרניים: "חריץ ומגירונת. החריץ - חריץ' לא עניין גדול. לתוכו משלשלים."" ,>םש< החריץ מטונימי לאיבר המין של מזי על הימצאותו ב"חזית"' על קוטנו' על היות זרים "לתוכו משלשלים", ובעיקר על יחס הביטול והזלזול כלפיו הן מצד אביה של מזי שנכשל בהשגחתו עליה, הן מצד רוחמה 'חברתה הטובה' הן מצד נחום מושא ערגתה, וכתוצאה מכל אלו' מ~דה של מזי עצמה. התוכי הוא "חיה קטומת מקור" היודע לדקלם משפטים מכניים בודדים, כמוהו כך מזי "קטומת מקור" וכמעט שאינה מדרבת, "עד לפני כחודש לא הותקן בכלוב מעטה הזכוכית, מעין פעמון גדול' שנועד למנוע מאי 19 2002 ו (ן: ~ ==י 4 === ~, ~ השלכת דברי מזון לתוך הכלוב."", באופן דומה לא הותקן כל "מעטה" על חייה של מזי , נעוריה המוקדמים, גופה ובתוליה, והעדרו של "פעמון" בעל פונקציה של הגנה והרתעה מנמק במידה רבה את אסון התבגרותה של מזי ואת היות חייה מלאים "בקברים קטנים", ואת חוסר יכולתה להיענות לתביעה המוזכרת בסיפור בהקשר אחר "ונשמרתם לנפשותיכם מאן'" <שם עמ' 65, דברים ד טו>. בסיפור "ת יקרן אמנותי" מאת רות אלמד ג )1993, עמ' 17-7(, הגיבורה, תפצינה, תלמידת כיתה ,'ט נמצאת אף היא במצב של מצוקה רבת אנפין: מות אביה <יסוד מרכזי בחייה של אלמד ג וביצירתה, כפי שהדבר מובלט בסיפוריה האוטוביוגרפיים הראשונים: "הדוד ארווין", "קלארה, את פריה!", "חמלה", ו"אחרי ט"ו בשבט") מותיר אותה עזובה, שוממה ובלתי בחפצת. בעוד אביה חי היא בחפצה על ידו <כפי שניכר בסיפורים שהוזכרו לעיל> וכפי שעולה מתוך שמה על האלוזיה המקראית שבו: "והיית עטרת תפארת •.. לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה, ולארצך בעולה, כי חפץ ה' בך , וארצך תיבעל" <ישעיה, סב, 4-3(. תפצינה מתמודדת עם העדרו של אביה, עם הזיכרון החמקמק והמיטשטש של דמותו , הכרוך ברגשי אשם על התעוררות הארוטיות המינית הכרוכה בהפניית מבטה: "בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה" <שם, עמ' 8(, עם חברותיה לחינוך הדתי שאסורות על פי דתן לקבל את ה"תיקון האמנותי", הן זה הפיזי שנעשה בשמלתה והן הנפשי מטאפורי בניסיונה לחזור לחיים פעילים של נערה בגיל ההתבגרות לאחר מות אביה. כמו כן עליה להתמודד עם התעוררות המיניות המודחקת והאסורה של חברתה בת גילה, ברכה שווילי , אל המורה לוי המכר גר והנשוי , שמתפרצת באקס של טירוף בעל היבטים לסביים לכיוונה של תפצינה, כמו גם עם יצריו המיניים של שלום, השכן השמן המשוגע, המגיח לעומתה ממקום מחבואו: "שיח סבוך הגדל פרא •.. שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך ... כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה". תפצינה מתמודדת גם עם עם המורה לוי , שאינו רגיש לעולמה הפנימי , מתייחס בגסות ובחוסר רגישות למות אביה, מבטל את כשרון הציור שלה, גוער ומעניש אותה. תפצינה, שאהבת אביה וחפצו בה העניקו לה כוח, מתמודדת עם מצוקותיה בדרך של "תיקון אמנותי" <ובכך מצטרף סיפור זה לסיפורי התבגרות נוספים כמו "מומנט מוסיקלי", "התגנבות יחידים", "נעימה ששון כותבת שירים", "עננים" ו"קולנוע", 'סיפורי התבגרות של אמן' <לוי עמ' 1997 ;181<: כדי צילום: דפנה שלום להתמודד עם חמקמקות זיכרון אביה: "עפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה" <עמ' 8(. יש לה "פנקס סודי" בו היא רושמת "מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת דן גרך את אוזנו , ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן", כמטונימי להתעניינותה באמנות ולכוח יצירתה, כמו גם בדרך של ניכוס שפת האב, פסוקי ספר ירמיהו בעלי היסוד הנבואי-לאומי , המביעים את קינת האל על עזיבת ביתו וארצו , ובהמשך הבטחתו לגאולת העם מנוכסים על ידי הנערה הצעירה בכדי לבטא את מצוקתה שלה: "מדוע דרך רשעים צלחה ... חיתה לי נחלתי כאריה ביער , נתנה עלי בקולה, על כן שבאתיה" <עמ' 19-17(, <וראה הרחבה של פרשנות זו אצל כהן ,1996(. שימוש זה בפסוקי המקרא מממש דברך נוספת את כותרת הסיפור "תיקון אמנותי": "בהקשר הקבלי 'תיקון' הוא כינוי לתפילות ולפסוקים הנאמרים כדי להעביר גזירות או לתקן את הנפש" <שירב 2001, עמ' 181(. דרך התמודדות נוספת עם מצוקת חייה היא דרך התברגותה המינית, דם הווסת המקדים להופיע ומכתים את הסרפן שלה, משמיע את קולו של גוף הנערה המתבגר , ומאפשר לה את אקס ההשלכה וההיפרדות ממנו כמגלם את מצוקות הילדות <זיכרונו החמקמק של האב על רגשי האשם שהוא מעורר בה, התנגדות ועוינות חברותיה, חולשת האם שאינה יכולה לגונן על בתה>, תוך ניכוס שפת האב כמטרימה אפשרות לתיקון בדרך של אמנות וכתיבה <על משמעותו של דם הווסת בסיום הסיפור ראה גם שירב, שם>. שושנה בת ה 13- מהסיפור "הינומה" מאת עמליה כהנא-כרמון )1977, עמ' 26-11( כמוה כ"אפרוח בוקע מביצתו במדגרה. אל מי יפנה את הרגש האנושי הטבעי להתקשר. שמא אל המדרגה החשמלית •.. שמא אל הלולן המגדלו על מנת להעבירו למשחטה החשמלית, אל מי. הרגש האנושי הטבעי, כתוב היה. הרגש האנושי לו. שאינו אנוש'.' שושנה היא כאפרוח זה הן מבחינת גילה הצעיר הבוקע אל גיל ההתבגרות, הן מבחינת בקיעתה אל ה"עיר אחרת. עיר זרה", והן ובעיקר משום ששאלת השאלות של חייה היא: "אל מי תפנה את הרגש האנושי הטבעי להתקשר'.' בפתיחת הסיפור נשללת האפשרות של הפניית הרגש לדמות האב, האב איתר קבעה ללכת לקולנוע ב"עיר אחרת עיר זרה" מאחר להגיע, ועם בואו הוא חסר סבלנות אליה "קצר- רוח, כמו נרגז", כאשר האוטובוס מתמהמה הוא אינו ממתין עימה: "קם אבא, נפרד קצרות והלך", מורשתו הרוחנית של האב כפי שהיא באה לביטוי סמלי בשיר הזמר אותו תרגם לבתו עוסקת בטבעם ובמערכות היחסים בין גברים לנשים - ולפיה הפרידה היא אבן היסוד במערכת היחסים בין הגבר לאשה, האשה גורלה המתנה בבית הקפה לגבר האהוב, ואילו גורל הגבר הוא יציאה למרחקים: "רואה אורות נמל; רק הם סיפרו לי כי נפרדנו ... רוצה אותך פה קרוב; ובזרועותיך רק עוד פעם/ אבל גורלי בית הקפה על-יד נמל; וגורלך - הים'.' בסיום הסיפור נשללת האפשרות של הפניית הרגש האנושי לדמות האם שמוצגת בעליבותה, בחולשתה ובמורשתה הרוחנית המחמירה והמצמיתה כל אפשרות של קשר אהבה: "סיפרה לנו פעם מעשה שאירע בארץ-מולדתם: מעשה באח אשר חנק אחות נואפת והטיל את גופתה לתוך באר . 'ברוכות הידיים' ברכתו אמו - סיפרה לנו בחרדת קודש. לאחר היחסמות אפשרות הפניית הרגש לדמויות האם והאב מפנה שושנה את "הרגש האנושי הטבעי להתקשר" אל הגבר הראשון המזדמן לחייה ומסב אליה בדל-חיבה, חייל או"ם המתיישב לידה. המפגש בינה לבין החייל עומד בסימן הפער העצום יבן ההתרחשויות בפועל לבין תרגומם הקסום האשלייתי והשגוי בתודעתה של שושנה, הכמהה להפנות את הרגש האנושי שלה לנמען כלשהו: כך החלטתו להתיישב לידה על 20 גליון 267 ספסל האוטובוס מתפרשת בפנימיותה כבחירה בה וכזכייה: "ואך ישב, היה זה לה כאילו נתגלגלה לידה זכייה" , נטילתו את את הכרטיסייה שלה מידה והגשתו את שני הכרטיסים כאחד למבקר מתפרשת אצלה כדאגה, וכהענקת חסות העומדת בניגוד מבורך לאורח חייה והיות וכך מרגשת אותה בעוצמה רבה: "שמאז ומעולם עליה, הבת הבכורה, לדאוג לעצמה בכוחותיה . מהו אשר , פולה, עבר בה עתה ... חשה את ' עצמה הרוסה אינה יודעת דבר", כאשר הם יורדים מן האוטובוס והוא עוצר אותה לרגע . "חשה שושנה כאילו העבירה לחלוטין לרשותו . תחת חסותו . עתה היא רק שלו , ממנה נדרש רק לסמוך". שיאו של פער זה הוא כאשר חייל האו"ם מגפף אותה ומבטיח: "תראי. אני אהיה טוב", הבטחה שהיא מפרשת כהצעת נישואים, וכאות לבחירתו בה ולרצונו לקחתה עימד לארצו הרחוקה: "אולם מה אמר . האם ביקש את ידה. ילדה קטנה. האומר הוא להמתין עד שתגדל • לקחתה עימד , לרפרפיה." עדיין לא ברור רק כיצד בלי להכירני , מיד עמד על כי שושנה אני מכל שושנה, על כן בי יש לבחור", היענותה המיידית של שושנה להצעת הנישואים המדומה, לתחושת ההיבחרות האשלייתית, לאפשרות העברתה לארץ אחרת, אנוכי אותך . האין זאת, אנא . יום אחד שנית אמצא", נוכחותו הדומיננטית של קול נשי , הפונה נואשות לנמען גברי נעדר , מושא כיסופיה הרומנטיים של הנערה המתבגרת, כינויו בדרך של אלוזיה מקראית 'דודי', המשאלה <חסרת סיכוי> לפרגשו , הנכונות להקדשת החיים לציפייה לבואו , התלכדות מוטיבים נשיים אלו מופיעה גם בשיר 'זמר נוגה' של המשוררת רחל , הכורכת את חייה שלה עם חיי רחל המקראית, כאשר נקודת המפגש בין שושנה מהסיפור 'הינומה', הדוברת בשירה של רחל , רחל המקראית <וסולווי ג, המצפה המופתית, כפי שהופיעה בגיוסה הראשונה של השיר> היא בעמדה הנשית הטיפוסית של "ציפייה נשית ארוכה וסבלנית למימושה של אהבה גדולה" <שחם, 2001, עמ' 133( כמו גם בקריאה הנואשת לאהוב הנעדר: "התשמע קולי , רחוקי שלי; התשמע קולי , באשר הנך ./ קול קורא בעוז , קול בוכה בדמי; ומעל לזמן מצרה ברכה?// אחכה לך עד יכבו חיי;, כחכות רחל לדודה" <רחל , תש"ל , מב>. • ביבליוגרפיה דברי מחקו כהן טובה, 1996, "בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס 'שפת האב' כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של דמות האני הנשי", בתוך: 'סדן' ב, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' -11 •69 לוי נילי' 1997' '"ערוץ היד הפתוחה' - סיפורי התבגרות", בתוך: מרחוב האבן אל התחולים - יעונים בסיפורת של יהושע p נז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' •183-129 נרה חנה, 1999, "לקט, פאה ושינחה: החיים מחוץ לקאנון", בתוך: מין מנדר פוליים p ה, התאת p ו אדום, עמ' 106-49• סלע-לבבי 2000 1, "ייצוגים של אימהות בתיאוריות פסיכואנליטיות ובספרות נשים עברית", עבודת מסטר' אוניברסיטת תל-אביב בהנחיית ד"ר אורלי לרבין. שחם חיה, 2001, "'כחכות רחל לדודה' שיח אהבה או נשיות מול אימהות? שירת הנשים העברית על רחל", בתוך: נישם ומכסות, הוצאת הקיבוץ המאוחד' עמ' 130• •150 שירב פנינה, 1998 ,כתיבה לא תמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב. --------,2001, "דם הוא דיו: גוף וכתיבה בסיפוריהן של יהודית הנדל ורות אלמוג" בתוך: התשמע p וליו יציוגים של נשים בתרבות הישראלית, מכון רן ליד בירושלים, עמ' 183-169• (ן: s ו ן~ ~ היא מיידית, מוחלטת ומנוסחת בלשון ילדותית, - Frieden Sandra, 1983, Shadowing /Surfacing/Shed המדגישה את תמימותה בהבנת · המציאות, כמו יציורת man W1·ite1·s in Search of ו · ding: Contempo1·a1y Ge גם את כיסופיה העזים להינתק ממציאות חייה אלמוג רות, 1993' "תיקון אמנותי", בתוך: תי p ון העגומה, כפי שהיא מגולמת בדמויות הוריה, כמו אמנותי' כתר' עמ' 720-•, afemale in The Voyage in Fictions of Female De velopment, edited by Abel, Hirsch, and Langland . 304. אמיר גפי 11994, "אדום זה צבע בשבילך", בתוך: 'רחוב' גם ערגתה לנמען גברי אליו תוכל להפנות את רגשותיה: "ואני , למענו , כבר אינני של ישראל. מס' 1' עמ' 31-27,1997' "בית קטן בערבה", בתוך: University Press of New England, p Hirsch Marianne, 1979, "The Novel of Formation as Genere "GENRE", Vol. 7: 3, pp 293-311. Wells Susan, "The Hermeneutics of the דע גיל 21 תגיעלירח, כתר, ירושלים, עמ' 129-119• אני של או"ם", סיפור חניכתה של שושנה, בדומה בדרוגו סמי, 1999, "נשארת שמחה", בתוך: ילדה לזה של חברותיה לעלילת החניכה הנשית: שחורה, בבל, עמ' 35-18• אילנית, שולמית, מזי וחפציבה, עובר דרך גופה כהנא-כרמון עמליה, 1977, "הינומה" בתוך: שדות של הנערה המתבגרת, כפי שמתואר דרך נקודת "Bildungsroman: the interpretation of Typicality ההבנה של · התצפית חסרת שושנה: "מדוע הפילה מגנטיים, הקיבוץ המאוחד' עמ' 26-11• esentation,Johns Hopkins· ו מסלון רונית, 1992' "ילדה בקפה" , בתוך: זרים בבית, .133-164 in The Dialectics ofRep בגסות על האדמה." מפרפרת להיחלץ , חציה לכודה בין וגליו והוא מהדק את ו גליה זו אל זו , חציה העליון לכוד בזרוע אחת שלו , רק רבץ עליה, קשה בבגדיו ובנעליו , וזה הכול , בידו האחרת מפנה בכוח את פניה אל עבר פניו , מחפש את פיה, כמבקש קירבה ורצון." בו בזמן מונע ממנה באכזריות מהחלץ , כאוסר לזוז , איזה מן תוכנית זאת, והוא נאנח ונרגש כה. ופתאום עזב. הכול לא ברור,לא טוב. והן היינו ידידים"; לאחר · שמתברר לחייל האו"ם שהיא רק בת שלוש עשרה הוא מתנצל , מחזירה לביתה, בחזרה לנקודת המוצא, שם היא מצטנפת במיטה המשותפת לה ולאחותה הקטנה ומשמיעה את קול התמסרותה לחייל, שזה עתה עזבה-לעד: "אולם אני , לעולם לא עוד מכאן. לעולם של או"ם", כמו-גם את קול ציפייתה ותשוקתה, University Press, pp וזאת על ידי האלוזיה המקראית לשיר השירים רביקוביץ דליה, תשכ"ד, "זכרונות חמים", בתוך:חורף הספדיה החדשה, עמ' 71-53• דפנה שלרם מתגוררת ב 10- השנים האחרונות יורק. הציגה בתערוכה "אחותי" ובתערוכות המהדהדת בעוצמה קול נשי זה: "עוברת מחפשת p שה, הוצאת דביר, עמ' 33• נוספות. תמונות אלה בחלקן לקרחות מתוך לאורך הגדר. שלום לבן-דודי צח ואדום." בעולם רחל, תש"ל, "זמר נוגה", בתוך: שירת רחל, הוצאת תערוכת היחיד "משה דיין 53", שהוצגה הגדול , רק הפעם רק למעני רק במקרה שלי , 'דבר', תל-אביב, עמ' מב. באחרונה בגלריה קר 16. מאי 2002 21 ~ c:= ו (ך: === ספרות מזרחית ועכשי ן~ ~ קציעח עלון יצחק גורמזאנו גורן , מקלט כככלי והטרילוגיה האלכסבדרובית והקאנון הישראלי בימים אלו כותב יצחק גורמזאנו גורן את החלק השלישי והאחרון המיועד לחתום את הטרילוגיה האלכסנדרונית שלו בדרך לאיצםדיון. שני הספרים הקודמים בטרילוגיה הם P ז' אלכסנרדוני שיצא לאור ב 1978-, ובלאנש מ 1986-• הסיפור המסתתר מאחורי הקמתה של הוצאת הספרים "קשת המזרח-בימת קדם לספרות" קשור בספרו האחרון של גורן , מ p לם בבבלי , <שאינו חלק מן הטרילוגיה> שראה אור ב 1998- והיה הספר הראשון שראה אור בהוצאת הספרים החדשה. מספר גורן: "לפני חמש שנים סיימתי לכתוב את מ p לם בבבלי והגשתי את כתב היד להוצאת 'כתר' העורך דאז , חיים פסח, רצה להוציא את הספר , אבל יון פור הטיל וטו . הגשתי את הרומן לעוד ארבע הוצאות ספרים, ומכולן קיבלתי דחיות, לאחר שספרים קודמים שלי התקבלו ברצון. אז הבנתי שיש כאן משהו אידאולוגי והחלטתי להקים הוצאת ספרים שתוציא ספרים כדוגמת הספר שלי." בעוד P ז' אלכסנדרוני מספר את סיפורה של משפחה יהודית-מצרית ומשרטט בקווים עזים את תויר האופיניים של קיץ אחד באלכסנדריה, בו באה משפחה יהודית המתגוררת בקהיר לשהות אצל קרוביה האלכסנדרונים, עלילת ם p לם בבבלי מתרחשת כבר בישראל של שנות ה 80-• מ p לם בבבלי הוא רומן מיוסר בין ד"ר חלי רה- סילווה, מרצה למשפטים ה"מתכחשת למזרחיותה" <ככתוב על כריכת הספר>, לבין אחד הסטודנטים שלה, משה רחמים, המתגורר בשכונה התל-אביבית כפר שלם. גורמזאנו גורן מבצע בכתיבתו מהלך הפוך למהלך שביצעו הסופרים סמי מיכאל ואלי עמיר . בעוד שאצל האחרונים התרחשה הפריצה הספרותית ממקום של כאב עצום על החברה הישראלית, מן הצורך להביע את הצער על תהליכי ההגירה הקשים ואת התסכול מן הגזענות בה נתקלו - אלי עמיר תברנגול כפרות וסמי מיכאל שכזים ושזים יותר ובספרים נוספים הרי שאצל שניהם חל שינוי בכתיבתם המאוחרת. דומה כי לאחר פריקת המטען הלוחץ שעל לבם התרוקנו מארגי המרירות על העבר הקרוב והם התפנו לכתוב על התקופה הפרה-ישראלית, תוך שהם פוסעים צעד לאחור ועוסקים בספריהם המאוחרים בתיאור ההורי המזרחי בעירק: מיכאל מי p םוריה ועמיר זננפריח היונים. כתיבתם המשובחת קנתה לה אוהדים רבים, וספריהם הפכו לרבי מכר. אולם התקבלותם הרחבה בקרב הקוראים והביקורת כאחד עוררה גם ביקורת אידיאולוגית. הטענות העיקריות היו כי ספריהם <כמו גם ספריה של דורית רביניאן , שחור של חנה אזולאי-הספרי ואחרים> החניפו למעשה למושגים המערביים על המזרח, <ראו אוריינטליזם של סעיד> תוך שהם עושים אסתטיזציה למושג, רוקחים סיפור המערב פרימיטיביזם, ארוטיקה ומיסטיקה ויוצרים "מזרח" שהוא מושא מערבי של תשוקה ופטרונות בו זמנית. המזרח הפך למזוהה עם המקום הנפשי הקדום שקיים בכולנו , מובנה אולי בצורה מעט מתוחכמת יותר ,אולם עדיין כ"אחר" מסוג מאוד מסוים. גורמזאנו-גורן ביצע, כאמור , מהלך ספרותי הפוך. מתוך רצון להציג בפני הקוראים את מקורותיו כתב ב 1978-את P ז' אלכסנרדוני בעל הסממנים האוטוביורגפיים, בתקווה כי פרישת מניפת ההורי המזרח תיכוני תרחיב את גבולות ה"ישראליות" ותאפשר מיזוג חדש בין מזרח למערב בתרבותה הקאנונית של הארץ הזו. גורן עצמו שהה בארצות הברית בין השנים -1974 1980, והתחולל בו שם שינוי , שהתבטא בין היתר בחידוד המודעות המזרחית. גורן עצמו אומר: "עד היום הרבה מדוחים הם מחופשים. אין להם גישה לזהות שלהם עצמם והם לוקחים את הזהות שמסתובבת בשוק." עם חזרתו ארצה, מצא להפתעתו אנשים נוספים בעלי מודעות ורצון לשנות, סופרים ומשוררים, ביניהם ארז ביטון ואמנון שמרש. במרכז ספרו של גורן מ p לם בבבלי לא עומדים סיפורי העוולות של המעברות וילדי החוץ בקיבוצים אשר נטחנו כבר עד דק, אלא סיפורם של זוג מדוחים: הסטודנט למשפטים משה רחמים, ששאיפתו להיות חלק מן הממסד נעוצה ברצון להילחם בו בכליו שלו , וד"ר חלי דה-סילווה, העוברת תהליך של גילוי הזהות העצמית. במאמרו "רפובליקה ספרותית ישראלית" בכתב העת 'הכיוון מזרח' כתב רמי קמחי: "בנקודת השיא של המהלך הגלגולי , הוא [גורמזאנו גורן] מפגיש את הגיבורה, הלבושה כערבייה, עם חבורת תיירים ישראלים. התיאור הקונטרפונקטי של הפרסונה השאולה של הגיבורה, המוצגת כאנינה וחושנית, ושל זו של מאהבה - צעיר מצרי פשוט, אך אציל הליכות ויפה תואר -מחד , מול התנהגותם הגסה והאינסטרומנטלית של הישראלים, כמו גם התנשאותם הגזענית מאידך , משכיל להעמיד את ה'ישראליות' בעמדה של נחיתות מול מה שמציג המחבר כ'מצריות' '", גורן מחבר נכון את השבירה בזהות ומתן הלגיטימציה ל"מזרחיות" למלחמת לבנון. רק משנפער השבר הגדול בממלכתיות, עם מלחמת לבנון )1982( וחוסר האמון בהנהגה הלאומית הגיע לממדים שלא נודעו בעבר , נפתח פתח לשירים המזרחיים, ועימם לזהות המזרחית בכלל. אולם עדיין נדמה כי להוויה הישראלית קל הרבה יותר להתמודד עם עוולות שנעשו בשנות ה- so וה 60- לעומת הנעשה לא מכבר , בשנות ה 80-, או , רחמנא ליצלן , בשנות ה 90- והאלפיים. בתמימותי סברתי , כי מקרהו של משולם וביבו , המתואר בסיפור ומהווה מפתח להבנת תשתיתו , הוא מקרה דמיוני, ולא היא. ב 1982- ירה איש משטרה למוות בשמעון יהושע, כשעלה יהושע על גג מבנה שבנה ללא רישיון בכפר שלם, כדי 22 גליון 267 היום, ספרות המביאה את עולמם של ילדי המזרח :ךן. לילדים. אין "סבתא מספרת" על זיכרונותיה sו מארץ מוצאה, אין סיפור אמיתי של הווי מזרחי של ילדים, לא אז ולא כיום. יש האדרה של ~1 ~ הילדות בקיבוץ ובעיר' לא בעיירת פיתוח. יש ספרות נגועה בריח של התנשאות, אצל מי פחות ואצל מי יותר. לאן "נעלמו" הסופרים המזוהים לילדים? או שמא "לא היו מעולם"? אין ספק שהנושא ראוי למחקר סוציולוגי מעמיק. הסופרים, שמספרים את סיפורם בספר' כהגדרתה של ברוך' הם גם הסופרים שנפגשים עם התלמידים. בהערכה גסה, תלמיד בית ספר לא זוכה לפגוש ולו סופר מזרחי אחד בכל שנות לימודיו . לא צריך להיות מתוחכם במיוחד כדי להבין את המסר הסמוי העובר כאן: הזכות להיות סופר ילדים מוערך שמורה לאשכנזים בלבד. את האמירה "נמאס כבר לשמוע על קיפוח" עלינו להבין כ "אנחנו יודעים שיש אפליה ודיכוי' אבל אין לנו רצון לשמוע את התלונות הללו יותר", האפליה בישראל כלפי כל הקבוצות המקופחות שורשית ומדאיגה. אנו הופכים דומים יותר ויותר למדינת עולם שלישי "קלאסית": פער עצום בין עניים לעשירים, חוסר ביטחון אישי' מוקדי עוני ונחשלות איומים, מוסדות חינוך לקויים, מיליציות פרטיות ומערכת שלטונית רופפת. השאלה היא האם נצליח לשקם את עצמנו במו ידינו או שנהרוס את המעט שקיים. • אילנה יפה רוסאנו 2. פשפוש f~זpי~ה~~·f*i!' ~ךב;ת ~ל ~ןן~ה :פ'ל שהיא, .:· מ~~ז ~~ליו ~~סה ה~א t ה, סן~ב. ~~ןן:.ז ~ם ~ז ף~;ב~ תי.r.ל ל; , ~סה מפשפש ~מחשב את הו.פסנ~ע;ת : : --.... . -: .. : -: ~סת ן~סת, j!'ב ן j!' ב? ן~ם זrכנ;א ~ןן~ה ~מ q ף ף~?ד~י;שבת ? ךאגי:ןה ה~א ה'י;שב על וrת;א T -•• -'i' -: :• "\ ז~~ :ק~ם ~רירית, w;a ס :ןף, ואגי:ןה ~ף T סחול.ף ~ל 'ד,יף, ~~ן~ךף ~יד ~יש לפשפשו .. : -: -~ מאי 2002.•••••r . פער של %30. בין בו רגי התארים במדעי הטבע ומחשבים עומד הפער על %60", לאור נתונים אלו אין להתפלא כי אחוז אנשי הסגל המזוהים באונירבסיטאות עומד על." 3%!)%95 אשכנזים>. <מתוך שנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה> טק שעברה על ישראל בשנים · גם מהפכת ההיי האחרונות ואשר העשירה שכבות שלמות באוכלוסייה פסחה על המזוהים כמעט לגמרי. הדוגמה הבאה קשורה בספרות ילדים. למען הדיוק, בספר שנכתב על ספרות ילדים, ואשר ממפה את המצב שהיה ועודנו . הספר סודות של סופרים, בעריכת מירי ברוך' מביא את סיפורם האישי של 66 סופרים, המספרים על ילדותם, על מניעיהם לכתיבה, על עולמם הפרטי. בפתיחה כותבת ברוך: "מדינת ישראל התברכה ביוצרים רבים, אולם קשה להקיף באסופה אחת את כולם. לכן' הצטמצמתי ובחרתי בעיקר בסופרים השומרים על קשר אישי עם תלמידים ופוגשים אותם בבתי הספר ובמסגרות השונות". עיון מדוקדק בארץ מוצאם של הסופרים מעלה את התמונה הבאה: מתוך 66 סופרים, 47 הם ילידי הארץ. 7 ילידי פולין. עוד 11 מארצות אירופאיות שונות. אחת ויחידה היא ילידת "המזרח" <על פי הגדרתו הרחבה ביותר' ממרוקו עד הודו>, דתיה בת דור' ילידת אלכסנדריה. הנתון הזה מחזיק בקליפת אגוז את אחת הבעיות בספרות מזרחית. לא חיתה, וכמעט שאין גם שני שירי קבצנות 1. עניי החורף י:~.ע ס n ןף ~יז לסם w מ;ת ~ז~ ~סם ע,~:ים ~חןף, ע,~:ים ןלא w ם, ,ת:~ ~קלס סם, .סנ~ד , סת~ל. סחןף ~~;ה ~ת ע,~"~נכם לענ 12 ה י;תר , חסרת מעיל י;תד , ז· -ר ..-:-:·.. וסגה י;תר , מכח:פחת ו ג;נחת :•• •ז ••:-:--:- י;,r.ןר. י:~,ע סחןף ~ש לסם .סנ~ר ~סי נ~מחשבגי:ןם: 'גי:ןנ~ר של פעם'. ~כול T ~סה ן 1 ה;נכם ~ל ה?~~ ככל של~לית מים רגעית. . : . -· . : : להגן עליו מפני דחפורי העירייה שבאו להרוס אותו . השימוש בדחפורים להריסת בתים והקלות הבלתי נסבלת על ההדק שגילתה המשטרה הצביעו על הזיהוי העמוק בין המזוהים לערבים בעיני החברה הישראלית, שתי קבוצות שסבלו <ועדיין הן סובלות> מיחס בלתי שוויוני. עד לפני זמן לא רב, לא הייתי מודעת כלל גם לאחוזי ההפניה הגבוהים והבלתי מוצדקים של מזדהים לחינוך המיוחד' מהלך שחסם את יכולתם להשתלבות כלשהי בעתיד . בצבא, בלימודים גבוהים, ובחברה בכלל. מאפיין זה מצוי גם הוא בספר ומתפקד כחלק מן הביוגרפיה של הגיבור. כיום, כאילו לא נלמד דבר' מופנים אחוזים ניכרים מן האוכלוסיה האתיופית למסגרות החינוך המיוחד. המאבק על הקאנון הישראלי הוא מאבק עיקש ועקרוני. כרגע מצטיין הממסד בשני דפוסי התנהגות: מצד אחד התעלמות מכוונת מספרות "בעייתית", כדוגמת ספריו של שמעון בלס או גורן' · ספרו של גורמזאנו ומצד שני' תגובות מבוהלות, מהמותן: טרם יבשה הדיו על ספריהם של סמי ברדוגו' דוד בוסי ודורית רביניאן וכבר הם נכללים נתרכבית הלימודים. הטענה כי אם ספר עומד בקריטריונים איכותיים מסוימים מקומו בקאנון מובטח, אין לה על מה לסמוך. טענה זו מתעלמת מן המנגנונים העמוקים של האפליה והדיכוי' מנגנונים שמונעים למשל מנשים וממזוהים להיות מיוצגים כראוי במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, כמו גם בקאנון התרבותי. כדי לספק הקשר שלם יותר של השסע · המזרחי אשכנזי' אביא שני נתונים פוקחי עיניים, האחד תרבותי והשני חינוכי-כלכלי. להלן ציטוט מתוך הדו"ח הכלכלי שנכתב לאחר כנס קיסריה שנערך יבולי 1999: "במשך כל שנות קיום המדינה ניכרים פערים בהישגים הלימודיים וברמת ההשכלה בין תלמידים שהרקע שלהם שונה: בין יוצאי אסיה ואפריקה, לבין תלמידים יוצאי אירופה וארצות הברית, וכן קיימים פערים משמעותיים בהישגים הלימודיים בין יהודים ללא יהודים. הפערים ההשכלתיים בין יוצאי מזרח ומערב נשארו קבועים במשך שנים רבות, וזאת . למרות העלייה הרצופה ברמות ההשכלה של כל קבוצות האוכלוסייה בישראל • בשנת 1980 עמד שיעור ילידי ישראל ממוצא מזרחי שהיו בעלי 13•12 שנות לימוד ומעלה על 4% לעומת 44.3% בקרב ילידי ישראל ממוצא מערבי. כלומר' פער של כ 32%-. בשנת 1997 עמד שיעור ילידי ישראל ממוצא מזרחי שהיו בעלי 13 שנות לימוד ומעלה על %23.1, בהשוואה ל %-53.4 מקרב ילידי ישראל ממוצא מערבי' כלומר פער של כ 32%-• הפער האבסולוטי בשיעורי ההשכלה בין ילידי מזרח ומערב נותר בעינו . עד לכיתה ד' אין כל פער בין אשכנזים למזוהים, אולם הפער גדל במהירות: מתוך כלל הניגשים לבחינות הבגרות, קיים פער של %22 בין המזוהים לאשכנזים. מבין בורגי התואר הראשון ((:\ c=: ו (ן: קשיי חולין והפתערת סגנון ן~ ~ ראובן קריץ שהם סמיט: הוםסבטר , ידיעות אחרונות 2002,126 עמ' סיפורי המעשים ב 11- סיפורים קצרים לגיבורים קשיי חולין: שלרה רוצה ילד' שלום דוחה, החתולים מפריעים <"חתול צהוב"), זוג 2+ מבקרים ישישה ("משלחת של רצון טוב"), לזוג צעיר ביקור: האם נוברת במטבח, האב, ניצול-שואה, משדל לקנות בישראכרט, נופל מכיסא שבור ("אביב בישראכרט"), אב מטפל בתינוקת וצופה בטלוויזיה, חללית במאדים, אביו בטלפון 1 התינוקת נופלת )"sojoumer"(, אבות מלווים בנותיהם ואינם משוחחים: אינם יודעים w ם זולתם ("סליחה, מה ,)"?ךמש גברת חוששת מהמנקה הכושי / מתעלפת, הוא מזעיק אמבולנס ("אקונומיקה"), נער עוזר בכביש לעיוור שמחפש בית-בושת, מוצא לו פרוצה ("דפיקה"), בת מזכירה ,זrמ~ל שחיכו למות הסבתא ,)"סיס;יב~~"( אב ובת קפואה מטיילים בס 1 פה, הוא :םייiיאמ ~ת לא tough guy <"אוטוטומיה"), חמות מיואשת מכלתה ה~ ry גת ("האוטו של סוגסטיה"), בעצת מגדת-עתידות הבת מכינה חתונתה, שבסוף חתונת זrמtז ("שמלות כלות"), מאפייני המירקם הנעימה עניינית אירונית-עייפה: "אם יידרס בדרך' ניחא. אמת, זה לא הכי אסתטי". הישישה לא התפגרה בלילה, הנסיעה תצא לפועל' יש להכין מנות קרב לכל היום הארור" <הציטוטים בקיצורים>. "עקר את הילדה ממכנסיו' רגר אותה לדלת, שק של שנאה בועטת." כבר שלושה חודשים האכילה אותם חרא וצרחות." מילים לועזיות בשמות הסיפורים מפתיעות: "אנאביוסיס" <הפסקה זמנית של פעולות החיים>, ה~ם השיבה לחיים אורג שקפא: "לקחת את היצור הקשרי ועיסית אותו מול התנור' נצח קטן ערב."" ב wם-הסיפור , באו גר , קישור האם והבת. ב"אוטוטומיה" <יכולת בע"חים לנתק אבר>, w ם הסיפור מציין התגוננות-מרגשות של בת ואביה. "סו i"ך~'ךו' <רכב-חלל במאדים>, רומז לקיטוב: לא "כוכבים בחיתולים" <אלתרמן>, אלא "כוכיבם וחיתולים". ה'מפתח' שבסוף מדגים חולין לא רגשני: טוסיק, טורט' טי גון' טלפון' טעות, טף, טפט' טרנזיסטור' טרנינג. המוצרים והאנשים ממחישים עולם תרבות: שלרה שקועה בדייקי' המוצץ עם הסמיילי' מכנסי דגמ"ח, מתג מכבה-מחשבות, מאלוקס למחשבות-צרבת, דניאלה בחולצה וטוסיק על הפיקה המשובצת, פירור מחומת- ברלין במגירת התחתונים והממורביליה, כורסות- סקאי מזיעות, הספינה-האם בקעה מהגולם ורק ג'ורג' לוקאס היה חסר' בד"ר ספוק קראת שילדים.", שלפה סלולרי' כורסת ארציי בנקר' הפיירוקס. ורגשות ? גיבורי הסיפור מסתירים אותם. ב"אוטוטומיה" האב, רגיזלי בטרנינג חציל' איש של שתי מילים, קשוח: לשווא מנסה בתו להיזכר' מתי קרא לה בשמה. פעם נתן לה לבחון טיפה מדמו במיקרוסקופ. היא קפואה ומבקשת, שיגע בידה. הוא מחפש את הדופק בעדינות ואומר ביובש: כמו שחשב, אין דופק. הנער המוליך עיוור קולט את הכיעור: "צפירות, חריקות, ריח אגזוזים וב.רקסים שרופים ושווארמה ושתן וחמיצות זבל."" כשנמצאת נרקומנית שמסכימה למחיר "בעמידה ועם בגדים, עגנון ושני מטבעות עוברים לסוחרת."" הרגש מתגלה בהשלכה: "הרוך היה בצהבהב i ת האפרוחית שהשמים לובשים בחורף." מצעד החפתערת הסוקרים מנו הרבקות והתחכמויות: השער מצליב "הוםסנטר" ו"שהםסמיט" בלוח-מטרה וה 9 מך שבמרכז 'בול.י לספר מדורים: כלי בית, כלי עבודה, בלי משחית, ושערים המצרפים עטיפה ומפתח: w ם-המדור מוקף מעגלי מילים, המתבונן' כ:במלט, יקרא מילים, מילים, מילים. בחירת מילה מפתיעה שכיחה: ריצה שבע שנות נישואין. להנדס ילד, ~מ~מו השדרנים. כוכבים אנונימיים. זוויות החיוך חרגו מהנורמה. תקטוף את הקטנה מגן הילדים. צללית נשית קלופה. ויש מילים שאינן הולמות בצירופן: תפילין והשתנה, גזים וקשיי ריכוז' חמושים בכוונות טובות וצידנית, בלעה רוקה וכבודה. ניבים מורחבים: גמעו כוס מי תהום וזרמו על מי מנוחות, מילים צורפו לפי המצלול: מדושן כמידשאה. חפרתי בעמק חפר. זה לא מטבח, זה בית מטבחיים. פיזז בפוזת-מלצר. אשה היגיינית הגיונית. בדירה צרה-צרורה. ניבים בשינוי ובהקשר מפתיע: הסכנה הצהובה <חתול צהוב>. להפריח יוני הבטחות <מזכיר עורבא פרח>. ~לבינה פני הכיור <חמות מביישת כלתה בניקוי>. דיבוריות: מישל תכניס להילוך אימהי' שפוט של התוכנית, עושה ספונג'ה, תלכלזדיין. השמות סטיריים: מנוחה ונחלה מסתייגות משלרה, קוראות לה משת"פית, ונוסעות לסדנת חו~נים במדבר. סוגסטיה סמית הוגה באוטו שלה, שבידי כלתה מרצדס בנץ ("האוטו של סוגסטיה">: הרהורי החמות אוטוסוגסטיה. מימוש ניב גם בשם הקובץ: home is a centre, בנוסף לכלי בית וכלי עבודה יש בו כלי משחית! רמיזות ותורת הספרות יש רמיזות: אנשים קמים בשבת בצהריים ומרגישים שהם עם, סאטן כחול ואפליקציה של פרחי רוע. מוזכרים: פר הדוב, טולסטוי' צ'כוב, המינגר ויי' בדוחס ופרימו לוי . ומושגים מתורת הספרות: יואל, שנעזב כחפץ מטונימי ליד ה~קי~ 9 ה המפעפעת, לא ייתן לספרות הזולה הזאת להשתלט. כמשורר בבית קפה המכתים מפית ברגשות קצוצי שורה." במחשבה ההיבריסטית הבועלת את הזמן בלי לבקש רשות." 24 גליון 267 ~ ~ לעיתים האסוציאציה חבויה: גברים בודדים עד לספרותית, סמיט מביכה את גיבוריה. :ןן. בולסים סנדויצ'ים בכניסה לבית-בושת, באים האנושיות ב~בחן בהורות, זוגיות, ~ בזוגות <שני עדים לעמוס הנביא: "בולס ישראליות. סמיט מציירת סצנות מרכזיות .==: שקמים" ו"איש ואביו ילכו אל הנערה". בחיי אשה, בת מתחתנת, אם נפטרת. === בחלק האחרון נסרגים מעגל החיים והמוות תמונת החיים המפגשים בעייתיים, האנשים לטורח זה על זה. טרחנים במיוחד הילדים, המאכילים את הוריהם חרא וצרחות ומציקים, וההורים המבקרים, ה~ם, האחיות, דודות, החמות, עמיתים ואנשים ברחוב. שלרה מודאגת מן הסטטיסטיקה של נרצחות במשפחה, גב' גייר חוששת שתירצח ורגליה יציצו מפח הזבל. סביבת המגו T רים מכוערת, מסריחה, יש יופי רק יבם הגועש בקצה הרחובות. תחושת הקירבה טעונה. ביחסי מין יש תקלות: "שוקו שיישפך - ברור! - על הסדין שהוחלף לרגל יחסי המין של ליל שבת, שלא התקיימו' כי התולע התעורר וצרח עד צאת נשמתו ונשמתם ... סוף-סוף האזור התאחה והגינקולוג אישר והם חזרו להזדיין' בסבלנות, בסגנון זהיר' [אבל] רוב הזמן היא עייפה מדי בשביל זה." אבל יש קירבה אילמת של בת לאמה ובת לאביה, הניזונה מזיכרונות ומובעת לכל •ר• v רת 11 חו•ני" • זוסד• חמד רן בן-נון' "בחזית העורף" )24 שעות, ידיעות אחרונות>: הומסנטר סיר לחץ משפחתי . שפתה בסיכום קיומי נוגה של חילוני ללא רוחניות. סמיט משוררת השאלות הקטנות-הגדולות נועה מנהיים, "דונט פוש איט" >Ynet<: סמיט מפרקת פסאדת המהוגנות הבורגנית. תחילה הסיטואציות תלושות. ב"אקונומיקה" העדין וב"אנביוסיס" המרגש, כשהיא מפסיקה להצחיק ולזעזע, הסיטואציות מרגשות, ב"אוטונומיה" ]!ךכ[ המצוין 'העברית השבורה והאנגלית הרצוצה משרטטות בכמרותם של אב ובת. הספר חינני ועצוב. נרי לב~ה <מוסף הארץ> משלבת הערכה בכתבת'-צבע: יכולת לספר בוירטואוזיות לשונית. סיפוריה נקראים לאט, מצריכים פיענוח, למיטיבי-קרוא המכורים לעיצוב .הלשוני אני עם הרוב. במיוחד מצאו חן ,"דפיקה" היותר ברמזים. קיטוב בהתקבלות הסקירות, 5 מחייבות ואחת שוללת, נחלקו בהערכת המירקם. חיה הופמן ב"מתוחכמת לאללה" <ידיעות אחרונות>: סמיט רגישה למילים, שליטתה בלשון מושלמת רק למשוך תשומת-לב, ולעזאזל הסיפור והדמויות. סמיט אנטי-סנטימנטלית: איבדנו קשר לרגשות, פנימיותנו מקלישאות. פרובוקציות קטנות, כאיזכורי השואה, מדגימות איך לזעזע בורגנים. פעם התפעלנו מפוסטמודרניזם, גם מהקובץ הראשון שלה )1996(, מאז ראינו בסרטים שחיי היאפים ריקים. הומסנטר אנכרוניסטי . ללא המילוליות יישארו משפחה וחברה מנוכרים: מתעסקים בחתול' מהנדסים ילדים, סובלים מצאצאים צרחניים ומביקורים. בעטיפה נאמר' שסמיט אינה מתמסרת לאומללות או לאושר כטולסטוי' ומנסה לדלות רגעי משמעות. האם אנה קרנינה ,ט~א~ והוםסנטר ~ין? במכתב למערכת תוהה תרזה בירון' אם הופמן והיא קראו אותו ספר: האם התגמדו הטקסטים מלאי האירוניה להשמצת הבורגנות? עלבון המבקרת ימנע להכיר תמונה רגישה, מצחיקה ומכאיבה בוירטואוזיות לשונית, קצת דווקאית. מומלץ. תגובת הופמן: כנראה לא קראנו אותו ספר. יורם מלצר' "חיים ארוכים לסיפור הקצר" <מעריב>: סמיט מודעת לסביבה, לתקופה, לקורא צופה בטלוויזיה. יכולתה כקופירייטרית, ממציאה לשונית מיומנת, שקורא שטחי יראה כמתקפה על זעיר-בורגנות, קורא סבלני יגלה אנושיות. העליבות, התקווה והכמיהה-למגע מכמידות-לב בלהטוטי-לשון אירוניים. הגאונית מותחת את העברית מלשון מקדמונית כשתלכי :פשן.ןלכי "י~~ ת;ן~~ ~ק,טף לו ~~לים עמ~סי אהבה -:.. ז:-- ~דמ~~י ס;ן :פשן.ןלכי אן.ןי נגשד;ת ס'ד;תי ~אךןi:i ב~ לב i א ך~ל.ו ם?~~ ל~סף ~:פ~רינ~ :פשן.ןלכי אן.ןי ... : .. ." : ~ן~ש ~ת ןב~~י ס~ q ד;ן נשן.ןלכי ~ס~ה ~ w דות ל~ 9 יף "אניבוסיס" ו"אוטוטומיה", איי'ב קחי אותי קי:זי אונ:יי ע~ו ן n ;ק ~א;ך;ת :p ב~:ים א; 1 וןקים י~י~' ~ל ~ק;ם י~י~~ לא רואה לא נראית " 1 • T נ;שמת -: -: ~ן ךע.ןד ןסןב ז:כ~ iJ.ת~~ ק,י:זי א i נ:יי ע~ו ן n ;ק ~ל ע.ין ס~~ןה. מאי 2002 • 25 ~ ==י 4 ו :(ן === רעיון הטרנספר: הלכה הומעש ~ ~ דן יהב מבוא כרב בחיבוטי-המחשבה והדרך הראשונים בציונות הארצישראלית מבצבצים רעיונות שונים, המבטאים בעיקרון התעלמות מן העם הערבי היושב בארץ , או רואים בו אבן-נגף: רעיונות אלו הם שהולידו את רעיון הטרנספר על פניו השונים. במושב הראשון שנערך ב 10- באוקטובר 1920 הגדירו צירי אסיפת הנבחרים של היישוב את כינוסם כ"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי וכבא כוחו היחיד כלפי פנים וכלפי חוץ". 1 הנהגה זו הקימה את מערכת "בית משפט השלום הערבי", פיתחה מנגנון להעברת הון לארץ וסייעה בהקמת ארגוני עובדים ומעסיקים, רשת-חינוך עברית עצמאית, שעלתה הון רב ושחררה את הממשלה, שרוב מסיה ומכסיה נגבו מן היישוב, מחובתה להעניק שירותי חינוך לכל. החינוך העברי העצמאי חיזק את ציוניותו של היישוב ואת נטייתו להתפתח בנפרד מן הערבים. בשנות ה 20- חונכו בני הדור הצעיר לאהבת המולדת, באמצעות שירים, טיולים ולימוד סלקטיבי של התנ"ך. 2 אל הרוב הערבי התייחסו מרבית היהודים כאל מטרד ולעיתים גם כבעיה פוליטית, אך לא כבעיה מוסרית או כשאלה עקרונית. 3 שניים מהמנהיגים המקסימליסטים של "אחדות העבודה" דאז , דוד בן-גוריון ושלמה קפלנסקי , ניסחו , כבר בשנות ה 20-, תביעה <מהמנדט הבריטי> לשליטה עד הליטני , החרמון ועבר- הירדן. 4 בוועידה הרביעית של "אחדות העבודה" שהתקיימה בעין-חרוד ב 1924-, חזה מנהיג המפלגח, דוד בן-גוריון , צמיחה נפרדת של החברות הלאומיות בארץ: בהתאם להשקפה זו הוחלט לפתח אוטונומיה יהודית טריטוריאלית בארץ ישראל •5 בעלי הרעיונות, שחששו מן הסכנות הצפויות לציונות בעקבות מפגשה עם המציאות הארצישראלית, ביקשו לראות בארץ אומה אחת בלבד , עברית. היו ביניהם שביקשו להרחיק את הערבים מן הארץ ולהשליט בה יהודים בלב.ד הסופר היהודי-אנגלי , ישראל t א~~ךיל הגה אז את רעיון העברת העריבם מארץ ישראל. יש סכנה לציונים מעצם העובדה שארץ ישראל מאוכלסת ערבים, כך טען והזהיר , ואם אין ברצונם של היהודים לוותר עליה, שומה עליהם להיות מוכנים לגרש את הערבים בחרב או לטפל בהגירתם. 6 מכאן ההיגד השכיח: "מעם ללא ארץ , לארץ ללא עם". ד"ר אותרו ורפיך , שביקש לסייע לחברו ד"ר אביגדור יעקר בסון , נציג ההנהלה הציונית בקושטא, הציע כבר ב 1914- ליישב פלאחים מארץ ישראל בסוריה, על אדמות שיירכשו עבורם על ידי יהודים.ו ב 1917- שב זאנגויל לרעיון הטרנספר. הוא לא הסתפק בהעברתם של הפלאחים <החראתים>, אלא יבקש לעודד את ההסתדרות הציונית לפעול להעברתם של כל הערבים מארץ ישראל אל הארצות השכנות, תמורת פיצויים, s הרעיון ב"גלגוליו" השונים ב 1929- אמר מנחם אוסישקין: "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל פלשתינה" וכיוון דבריו כמובן לשליטה מלאה של היהודים על המרחב. 9 ד"ר אביגדור יעקרבסון , ששרטט תוכנית חלוקה מדינית בתחילת 1932, חזר לרעיון הטרנספר . לדעתו , בלא טרנספר לא ניתן יהיה לבצע את החלוקה לפיכך, הוצע להעביר כ 120- אלף ערבים, תמורת פיצויים, מן החבלים אותם ייעד להתיישבות יהודית. 10 בפגישותיו עם בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי והשל פרבשטיין <מהנהלת הסוכנות> טען יעקובסון כי הנהלת הסוכנות צריכה לתבוע מבריטניה להעביר 70-60 אלף ערבים מן החבלים היהודיים ולהביא במקומם כ- 200-150 אלף יהודים בתוך תקופה קצרה. 11 גם בול כצנלסון , ממנהיגיה המובהקים של תנועת הפועלים, התבטא לא אחת בזכות הטרנספר: "כאשר היה הדבר נחוץ להתיישבות היהודית, יש לפנות את התושבים הערבים. עיקרון זה חל לא רק על בעלי אחוזות - ובמיוחד אלה שאינם חיים על אדמתם - אלא גם על אריסים. הוא הדין בפועל הערבי שעבד במשך שנים במשק היהודי." הוא כפר מכל וכל בזכות העם הערבי למקום עבודה זה דווקא", 12 כצנלסון קבע עיקרון שהיה ל"נכס צאן ברזל" של התנועה: "אין לאוכלוסייה הערבית, כיחידה לאומית, זכות בעלות על הקרקע. העברתה ממקום למקום, כדי לפנות שטחים להתיישבות, מותרת כל עוד נשמרות זכויות היחי.ד אך זכותם של יחידים אינה מבטיחה את זכותו של העם הערבי על הקרקע: העברת האוכלוסייה, בתנאי שהיא נעשית בהסכמת המועברים, היא יסוד מוסד של הציונות", 13 בול כצנלסון , ביושרו האינטלקטואלי , תוקף את מתנגדי רעיון הטרנספר <אנשי ה"שומר הצעיר", בוועד הפועל הציוני , בנובמבר 1942<: "האם מרחביה לא נבנתה על ידי טרנספר? האם לא הועברו אוכלוסי "פולה" <עפולה> ממקום למקום?." אכן היה זה טרנספר זוטא מתוך הסכם." מדוע לא יהיה הוגן כשיהא נעשה בקנה מידה גדול יותר." בשביל כלל ישראל"? 14 למעשה, העברת האריסים מאדמות מרחביה, לא נעשתה בהסכמתם של האיכרים אלא כתוצאה מעסקה עם בעל האדמה <כמו במרבית אזורי הארץ האחרים: ואדי חוויארת, חדרה, הרצליה, עמק זבולון ועוד.") ברור היה לכצנלסון שטרנספר בקנה מידה גדול , אם יבוצע, לא יהיה מתוך רצון ומתוך הסכמה. הסכם יתכן רק בין שתי התנועות הלאומיות <בעיקר בשנות ה 30-, וה 40-(, אך מאחר שכבר היה ברור אז, שהסכם כזה לא יהיה, הטרנספר היחיד שהיה ריאלי היה 26 גליון 267 טרנספר בכוח. 15 בול כצנלסון' שלא ראה דרך להידברות עם התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל' כמו בן-גוריון בשעתו - הציע עתה לערבים סיוע בהקמת הפדרציה הפאן-ערבית במחיר הסכמתם לארץ ישראל כמדינה יהודית; זאת בהניחו מראש, שתוכנית זו איננה עתידה להתקבל על דעתם. 16 בול ראה ברעיון הטרנספר תשובה של ממש, במסרגת של חילופי אוכלוסין. מאז העלתה אותו "ועדת פיל" בהצעותיה, הוא נמשך לרעיון זה במיוח.ד 17 במאורעות 1939-1936 ("המרד הערבי"), העלה משה שרתוק <שרת> הצעה ישנה-חדשה בפני הנציב העליון' בדבר העברת ערבים להגדה המזרחית של הירדן . וכך גם חזר ושנה האגרונום עקיבא אטינגך 1s, גם האגרונום ד"ר זליג סוסקין דגל ברעיון הטרנספר. הוא הציע כי הסוכנות תקים קרן לשם רכישת קרקעות בארצות השכנות, עליהן יתיישבו ערבים מארץ ישראל. 19 יוסף וייץ חיבר תכנית שלפיה יועברו כ 87- אלף פלאחים ורועי צאן לסוריה ולחבלים אחרים בארץ ישראל. 20 וייץ טען' שלכאורה, עירובים <ערבים> שאינם דבקים באדמתם יהיו מועמדים נוחים לטרנספר יותר מכפריים מושרשים. אולם המומחה להכשרת הקרקע ולייעור ביקש כי ראשונים להגר יהיו האריסים והכפריים העניים. הוא רצה באדמתם על מנת ליישב עליה יהודים. כך, למשל, יועברו כ 18- אלף ערבים ממישור החוף לנפת עזה, כ-ססס, 13 ערבים מעמק החולה והגליל המזרחי "יהגרו" <באמצעות טרנספר' כמובן> לסוריה, כ-סס 3,4 מתושבי עמק בית-שאן והעמקים "יופנו" לבקעת הירדן המזרחית. 53 אלף ערבים מן הגליל ההררי "יבואו" לאזורי ההר בעג'לון ובנלקח שבעבר-הירדן. לדעתו של וייץ: "אם המועמדים להעברה יהיו אריסים, שכירי-יום ובעלי קרקע מועטה, שאינה מספקת לפרנסת בעליה, ודאי יהיו מוכנים לפנות את מקום מגוריהם כאשר יהיה להם מניע כלכלי- חברתי ולא רק פוליטי' לצאת ממדינת- היהודים. 2111 הכלכלן ד"ר אלפרד בונה הרחיב את רעיונו של יוסף וייץ ודרש כי הטרנספר ייצא אל הפועל בכל האמצעים, לרבות כפייה. בונה גרס גם כי הטרנספר יתמשך זמן רב, כדי שהנטל הכספי יתפזר על פני תקופה ארוכה. 22 ביולי 193 7' מינה משה שרתוק את ה"וועדה להעברת אוכלוסים" ובתקופת המלחמה דגל חיים וייצמן בצורך בייסוד מדינה יהודית בכל ארץ ישראל המערבית, כן תמך בהצעת הטרנספר. 23 בישיבת הנהלת הסוכנות ב- 23 במארס 1941' עם שובו מסיורו הממושך הראשון באמריקה, העלה דוד בן-גוריון סברה כי הערבים יועברו אל הארצות השכנות, במסגרת חילופי אוכלוסים מרצון. הפילוג באצ"ל' שהתרחש כבר באוגוסט 1940' יצר את ה"ארגון הצבאי הלאומי בישראל" פליטים ערבים נמלטים מרמלה, 1948 צילום: בורים כרמי <"קבוצת שטרן" - הלח"י), שבראשו עמד אברהם שטרן :>"ריאי"( שטרן ניסח יחד עם חנוך סטרליץ את "עיקרי התחייה" כיסוד להשקפת עולמם. 24 "העיקרים" הושפעו מכתביהם של אורי צבי גרינברג, ויעקב כהן. בין השאר נמצא בהם את הדברים הבאים: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות". המונח "מלכות" מבטא את הריבונות המלאה על הארץ. ארץ ישראל היא זו שהובטחה לאבות: "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". מטרת הלוחמים כפי שהוגדרה ב"עיקרים": חידוש ה"אדנות העברית" והקמת "מלכות ישראל לעם ישראל בארצו הגדולה". הדרך להשגת מטרות התנועה היא צבאית. תושבי הארץ "הזרים" <הערבים לא נזכרו במפורש> יועברו אל הארצות השכנות במסגרת חילופי אוכלוסים. ב 1943- מתקרב הלח"י להשקפת עולמו של המשורר יונתן וטוש ("התפיסה הכנענית") ושל עדיה <אודלף> גורביץ' ממקורביו של זאב ז'בוטינסקי. אלה פרסמו את רעיונותיהם הכנעניים-שמיים בחוברת "W ם" בצרפתית, כותרת המשנה חיתה: "ביטאון המעש העברי" והם מרחיבים את הריבונות היהודית על ה"סהר הפורה" כולו' הכוללת את ארץ ישראל משני עברי-הירדן' סוריה וחלקים מארץ הנהרים <עירק>. שם תקום אומה עברית חדשה, שתבולל את כל יושבי המרחב. שטרן מסתייג מהכנעניות וגם סירב לקבל את ההשקפה שעמי המזרח יהפכו לעברים. במקום זאת, כלל ב"עיקרי התחייה" את רעיון חילופי האוכלוסים. <שנשלל על ידי וטוש>. גם פלג מסוים בציונות הדתית <האגף הימני> הביע תמיכה בטרנספר' אם כי לא במפורש. השקפתו המרכזית חיתה: אי הכרה בתנועה לאומית ערבית בארץ ישראל' חתירה מתמדת לרוב יהודי ולהקמת מדינה עברית. התנגדות מוחלטת לחלוקה ושאיפה לשלמות הארץ. 25 השל פרבשטיין אף פעל בשנת 1932 לאפשרות של התיישבות יהודים בעבר הירדן המזרחי ("האופציה הירדנית"). 26 גם דניאל סירקיס ביטא עמדה מדינית בעד שלמות הארץ ללא פשרות וויתורים, כמו כן דחה בתוקף את מחייבי החלוקה. לגבי סירקיס היוותה ארץ ישראל מהות דתית לאומית. עם ישראל נדרש לשמור על ייעודיו הנבואיים לירושת הארץ' ואינו זכאי לוותר על הייעוד הזה. 27 גם שלמה זלמן שרגאי'מראשי ה"פועל המזרחי", שלל מן הערבים כל זכות היסטורית על הארץ. לדעתו' אין לערבים קשר וזיקה מיוחדים לארץ' ולפיכך אינם רשאים להתקיים כיחידה לאומית. 28 יחד עם זאת, ראוי לציין כי מנהיגי ה"מזרחי" ו "הפועל המזרחי", ברובם הגדול' ראו תמיד בבעיה הערבית נושא שולי. דווקא בכתביו של זאב ז'בוטינסקי' מנהיג והוגה הדעות של תנועות הימין' לא ניתן למצוא ביטוי מפורש לרעיון הטרנספר' אלא בפרשנות להגותו אצל יריביו . ז'בוטינסקי כתב רבות על זכותנו על ארץ ישראל ויחסנו לערבים. בין השאר נמצא: "לפי השקפתנו' אין קיימת כלל השאלה של דחיקת רגלי הערבים, להיפר הכוונה היא, שארץ ישראל משני עברי הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים. מה שאיני מכחיש הוא, שבתהליך זה יהיו הערבים, בהכרח, למיעוט בארץ ישראל". 29 ובמקום נוסף, נמצא רמז לטרנספר: "אם הערבים יחליטו לבחור בהגירה מן הארץ' הרי עצם העובדה שהם יכולים להגר' תוכיח להיפר' כי יש להם 'אי-שם' מקום אחר 'אשר בו יוכלו לבנות להם מולדת חדשה". 30 ובקטע נוסף: "לא לערבים הארצישראלים, לא לערבים משאר הארצות נוכל להציע 'פיצוי' על ארץ ישראל' :ןן. s ו ן~ ~ 2_7 מאי 2002 על כן, לא-מתקבל-על-הדעת הסכם מרצון."" 31 ו~ ~ '==י הטרנספר מהלכה למעשה הרעיון הוא כאמור, עתיק יומין. בנימין זאב הרצל ~ ~ כבר כתב ביומנו: "עם רכישת הארץ הננו מביאים תיכף תועלת חומרית למדינה המקבלת אותנו . את הקרקעות הפרטיים בחבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול, על ידי מתן עבודה בארצות המעבר. ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה." העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ו בזהירות." 3211 רעיון זה אומץ על ידי דוד בן-גוריון, שבישיבות סגורות של הנהלת ה"סוכנות היהודית" אמר: "אני מחייב העברה כפויה, אינני רואה בזה שום דבר לא מוסרי". 33 הטרנספר המעשי' תחילת יישומו עם תכנון "תוכנית '"ד בראשותו של יגאל ידיך' ראש אגף המבצעים של "ההגנה". בסעיף ,'ג שכותרתו: "טיהור הכפרים הנמצאים בקרבה יחסית לישובים עבריים" כתוב, כי הטיהור יתבצע בשלוש דרגות של חריפות, כלהלן: דרגה מתונה - טיהור משטרתי 'הכנסת חיל מצב; דרגה בינונית - פעולת ביעור והשתלטות; דרגה חריפה - השמדת הכפרים <שריפה, פיצוץ ומיקוש ,החורבות פינוי התושבים לפני פיצוץ בתי- איסוף, מסיק וכר'." גם בימי "הפסקת אש": ה> ישוב יהודים בכפרים וערים שלא ירוצו "חלל ריק": ו> תעמולת הסברה בכיוון אי-חזרה. 37 כך נהרסו עד היסוד מאות כפרים: אל-מורע'אר <גדרה>, פג'ה ,>ת"פ( ביר-עדס <מגדיאל>, בית- דג'ן' מיסכה <רמת-הכובש>, אל סומיריה <עכו>, צבריך' סינדיאנה ואל-בוטימאט <זכרון יעקב> ועו.ד" על פליטי יפו' כתב בן-גוריון: "אני גורס שיש למנוע חזירתם." החזרת הערבים ליפו אין בה . צדקות אלא איוולת." עלינו למנוע בכל מחיר חזירתם בינתיים." אני אהיה בעד זה שלא יחזרו גם אחרי המלחמה". 38 ב 16- ביוני ערך בן-גוריון סיכום זמני של הריסת כפרים ערביים: 39 בחודשים הראשונים של 1949 גורשו אלפי בדווים מאיזורי מגוריהם ונדודיהם מדרום לבאר שבע וממערב לה לאזור מרוכז' מצומצם יותר' ממזרח לעיר <אזור "הסיג"). 40 בראשית נובמבר 1949 גורשו המוני בדווים -כ 500 משפחות> אל מעבר לגבול' להרי חברון שבשליטת ממלכת-ירדן. גירוש דומה התרחש בספטמבר 1950, לחצי-האי סיני, שבשליטת מצרים. 41 בשנת 1950 טרונספרו ערביי מג'דל <אשקלון>, שנותרו בעיר לאחר כיבושה. 42 יעקב חזן טען לאחר המלחמה: "יש הרבה מקרי גירושים שלא היו הכרח המלחמה. גירוש הערבים יהפכם לאויבים לפחות לשני דורות." אין עתיד לציונות בהנחת מלחמה <מלחמות> תדירות". 43 ישובים ערביים, מחיקתם מעל פני-האדמה והעברת אוכלוסייתם מחוץ ל גבולות המדינה. רעיון הטרנספר זכה תמיד ב"הצדקות": להיטיב את תנאי חייהם של הפלאחים, הצורך בהתיישבות יהודית ובלית ברירה, בעיתות מלחמה )-1936 1982 ' 1948 ' 1939 וכיום>. ' 1967 נראה שמהרצל ועד רחבעם זאבי המנוח, רעיון הטרנספר' אמנם "מרצון", מלווה אותנו' הן • בהגות והן במעשה. סימוכין 1. אצ"מ, ירושלים: 7203;Jl. משה אטיאש. ספר התעודות של הוודע הלאומי לכנסת ישראל . ירושלים : תשכ"ג. 2. עוז אלמוג. הצבר - דיוקן. תל-אביב: עם-עובד •1997 3. שמואל דרתן. המאבק על אזר ישראל. תל-אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור 1982 1' עמ' 19; בשלהי המאה ה 19- חיו בארץ ישראל. כ 621- אלף מוסלמים ונוצרים ו 114- אלף יהודים, לפי: יהושע בן-אריה. "אוכלוסיית ארץ ישראל ויישובה ערב מפעל ההתיישבות הציוני". מחקרים בגיאזגרפיה היסטזרית-יישזבית של ארז ישראל 1 ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 14-1• 4. דוד בן-גוריון. זכרזנזת, כרך .'א תל-אביב: תשל"ב, עמ' 164. יומן אהרן אהרונסון. תל-אביב: תש"ל, עמ' 497-494, 5. אצ"מ, 318;J• הכפר>. 34 היישום התבטא במחיקת הכפר קלדניה אך למרות דברים בוטים אלו' המציאות טפחה •6 1. Zangwill. Speeches, Articles and Letters . )11 באפריל>, חולדה הערבית )20 באפריל>, כפרים באזור משמר-העמק )15-4 באפריל> ובאזור רמת-יוחנן )17-15 באפריל> וכך גם בערים המעורבות: טבריה, חיפה, יפו' לוד ורמלה. 35 על פניהם של המנהיגים שהתנגדו לגירוש, או להחזרת הפליטים. קיבוצים רבים )82 במספר> של הקיבוץ-הארצי קמו על חורבות היישובים הערביים, לדוגמה: ברעם <בירעים>, גל-און <זיתא>, גת <עירק מנשיה>, הזורע <אבו-זוריק>, 210.London: 1937, p 7. א"פ אלסברג. "השאלה הערבית במדיניות ההנהלה הציונית לפני מלחה"ע הראשונה". שיבת ציון 1 .'ב ירושלים: תשט"ז, עמ' 117, ו 207-206-• 1. Zangwill. The Voice ofJerusalem New York:•8 יוסף וייץ דרש להקים מוסד ממלכתי מיוחד' בעל הראל <בית-ג'יז>, מגידו <לג'ון>, סער <א-זיב>, .92-91 .1921 , pp 28 סמכויות רחבות, אשר יפקח על מה שכונה בפיו: "הטרנספר בדיעבד". בחודשים מארס ואפריל עשה מאמצים קדחתניים להשיג לתוכניתו גיבוי פוליטי' ליישום רעיון הטרנספר . החל במאי לחץ על בן-גוריון ועל שרתוק להקים "ועדת טרנספר", רצוי בראשותו 'לניהול "מדיניות של טרנספר". 36 הוועדה <חבריה היו : יוסף וייץ' עזרא דב ין ואליהו ששון>, שפעלה ללא אישור רשמי או מינוי מטעם בן-גוריון או הממשלה, החלה, בעזרת קרנות של הקק"ל, לארגן ולנהל את הריסתם של כפרים ערביים נטושים, בחלקים שונים של הארץ' כדי למנוע חזרתם של התושבים לכפריהם. בתזכיר בן שלושה עמודים שהגיש וייץ לבן-גוריון כתוב בן השאר: שי"." לראות את עקירתם של הערבים כפתרון השאלה הערבית במדינת ישראל."". הוועדה הציעה, במגמה לביצוע הטרנספר: א> מניעה מהערבים לחזור למקומותיהם; ב> עזרה לערבים להקלט במקומות אחרים: ג> חיסול כפרים ככל האפשר תוך הפעולה הצבאית: ד> עיכוב כל עיבוד קרקע על ידם, לרבות קציר' גליון 267 רוחמה (ג'ממה>, רשפים <אשרפיה> ועוד." 44 רעיון הטרנספר מומש גם לאחר מלחמת 1948' בהזדמנויות שונות. במלחמת "ששת הימים" )1967(, בעיקר בכפרי מובלעת לטורן, בתחילת שנות ה 70- ב"פתחת רפיח", כדי להקים את "חבל ימית", במלחמת לבנון )1982(, עת טרונספרו מאות אלפי תושבים בדרום לבנון' מבתיהם לכיוון ביירות ועוד." סיכום רעיון הטרנספר נהגה כבר בעשור הראשון והשני של המאה. הערבים, שהיו הרוב המכריע באוכלוסיית הארץ' היו פרוסים בדלילות בכל רחבי הארץ' לרוב בהתיישבות כפרית מהגליל ועד הנגב. זנגוויל' ורפיך' אוסישקין' בוודאו' ויצמן' בן-גוריון' יעקובסון ואחרים חזרו ושנו את רעיונות הטרנספר כפתרון לקליטת מליוני יהודים בכל ארץ ישראל. הפעיל שבמנהיגים היה יוסף וייץ' שאף עמד בראש "ועדת הטרנספר" ופעל רבות להרס 9. שמואל דרתן. שם, עמ' 28• 10. שם, עמ' 78-77, ראה גם: מנחם אוסישקיןדברים ארחונים. ירושלים: תש"ז. 11. דרתן . שם, עמ' 81. גבריאל כהן . "רעיון חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית 1935-1933'.' הציונות, ,'ג תשל"ד, עמ' 351; דוד בן-גוריון למשה שרתוק, מ 12.12.1933-, אצ"מ, 1499;S25. 12. בול כצנלסון. כתבי ברל כצנלסזן. כרך 4• "בוועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית" <סיוון תרצ"א>, עמ' 215• 13. שם, כרך 5. "גילוי רצונה של התנועה הציונית" 'א< כסלו תש"ג), עמ' 112• 14. שם, עמ' 113• 15. זאב שטרנהל. בניין אומה אז תיקון חברה. תל- אביב: עם-עובד, 1995, עמ' 224-222• 16. פרוטוקול מרכז מפאיי מ 9.1.1941-, ב"ב 40/ 23. הצעות ברוח זו העלה גם: במועצת האיחוד- העולמי בעיינות ב 17.12.1940- בכנס המפלגה באפיקים ב 28.12.1940-, ובמרכז מפא"י ב 9.1.1941-• 17. אניטה שפירא. ברל כרך .'ב תל-אביב: עם- 1 עובד, 1980, עמ' 609-608. ראה גם על ההשקפה "האדנותית-הבדלנית", אצל: יוסף גורני השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל-אביב: עם-עובד, 1985, עמ' 64-56 ו 245-219-; ושלמה אבינרי. הריעון צהיוני לגוביו .תל-אביב: עם-עודב ,1980, עמ' 182• •215 18. מיכאל היימן.התנועה צהיונית והתכנית ליישוב ארם-נהריים נעירק) בתקופה שלארח הרצל. תל- אביב: תשכ"ה, עמ' 52; עקיבא אטינרג. דרב ,נובמבר •1936 19. אצ"מ, 2471251S; אליהו אילת שיבת ציון וערב עמ' 175-160• 20. יוסף רייץ. המאבק על האדמה. עמ' 46-43• 21. דרתן. שם, עמ' 142-141• 22. שם, עמ' 142• 23. דוד בן-גוריון דיווח על כך בישיבת הנהלת הסוכנות מ 26.11.1939-• 24. "במחתרת", גליון 2, נובמבר 1940. לוחמי חירות ישראל. כתבים, כרך '.א תל-אביב: תש"ך. 25. בין ראשי הפלג הימני בציונות הדתית היו: השל פרבשטיין ודניאל סירקיס מ"המזרחי" וש' זלמן שרגאי מ "הפועל המזרחי" , ראה: יוסף אליחי , "יחסה של הציונות הדתית אל הבעיה הערבית בארץ ישראל עד ייסוד המדינה'.' האומה, 124,)1996(, עמ' 417-406• 26. ד. אלטמן. "הציונות הדתית והבעיה הערבית בשנים 1928-1936'.' עבודת מ"א באוניברסיטת תל- אביב 1990, עמ' 133-115• 27. ד. סירקיס. "בשעת סכנה", הבקר 'ט, אייר תרצ"ז; ד. סירקיס; "בקומה זקופה" - ירושלים: תשי"ז, עמ' •126-123 28. ש"ז שרגאי. "בית לאומי - מדינה יהודית" "נתיבה". תל-אביב, 16.4.1937, עמ' 1; ש"ז שרגאי. "חזון המזרח'.' הצופה, 9.1938•15, עמ' 2• 29. זאב ז'בוטינסקי. "עדות בפני הוועדה המלכותית 1937": כרך "נאומים" ,'ב עמ' 230-229• 30. זאב ז'בוטינסקי. חזית-המלחמה של עם ישראל , 1940, עמ' 191-190• 31. זאב ז'בוטינסקי. דברך למדינה, עמ' 259-258; עוד לנושא זה, ראה: משה בלע. עולמו של ז'בוטינסקי: מברח דבריו ועיקרי תורתו . תל-אביב: "דפוסים", 1975; יוסף נדבה <עורך>. במערכה על זכותנו . תל-אביב: אגודת בוגרי בית"ר לדורותיהם, •1986 32. תיאודור הרצל. היומן .'א תל-אביב: 1960, עמ' •71 33. דוד בן-גוריון. פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות והוועדה המדינית של "הוועד הפועל הציוני", מ 12 ביוני 1938; אצ"מ, , 28;SIOO ;Sl00/42bSIOO/ •43b 34. מאיר פעיל. "השגת רציפות טריטוריאלית במלחמת העצמאות". היסטוריה צאבית של מדינת ישראל: לקט מקורות לנחיכי פזים. מרדכי הר-לב <עורך>. צה"ל :- קצין חינוך ראשי , יולי 1974, עמ' 88-80; דוד בן-גוריון. יומן המלחמה - תשיח. ,'א עמ' 38-37. מ 11- בדצמבר 1947• 35. טרנספר שבוצע בערביי לוד ורמלה, מקובל כיום במחקר היסטורי-צבאי , ראה: אלון קדיש, אברהם סלע וארנון גולן. כיבוש לוד, יולי 1948. תל-אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור 2000 <מרדכי בר-און. "בחזרה אל לוד ורמלה". קתדרה, 99 <מארס 2001(, עמ' 110-166: <ירוחם כהן.לאורהיוםובמחשך. תל- אביב: "עמיקם", 1969, עמ' 159-158• 36. גנזך המדינה, מע"מ 303 / 41, פרוטוקול של הישיבה בחיפה, 6 ביוני 1948; ארכיון יוסף וייץ. רחובות: המכון לחקר ההתיישבות, מ 18- במאי 1948; יוסף רייץ.יומני, כרך ,'ג עמ' 294, מ 30- במאי 1948• 37. גנזך המדינה, מ"ח 2564/19, וייץ לבן-גוריון )6 ביוני 1948( צאים 13-A246, עמ' 5) 2411 ביוני 1948<; דוד בן-גוריון. יומן מלחמה, ב' עמ' 5) 487 ביוני 1948(. 38. דוד בן-גוריון. שם, עמ' 16) 524 ביוני 1948; מדינת ישראל המחודשת, כרך ,'א עמ' 167• בהילחם ישראל , עמ' 130•131• 39. דוד בן-גוריון. דמינת-ישארל המחושדת. ,'א עמ' •165-164 40. יוסף רייץ. יומני , ,'ג עמ' 359. יומני ד' עמ' 9 )28 בינואר 1949(; גנזך המדינה, מע"מ 60/297)20 בפברואר 1949(. פלאפל 41. שם, מ"ח 2402/12, מס' 22 ) 113 בספטמבר (. 1950 42. שבתאי קפלן. "בצל ה'שמע' לפרשת ערביי- מגדל" , על המשמר ,25 בספטמבר 1950: ארכיון צה"ל, 834/53/190, "דו"ח ביטחון", 15 בינואר 1950;834/53/91, "סקירה על מצב ערביי מג'דל", 10 במארס 1950• 43. ארכיון השוה"צ, גבעת חביבה, )1(5.18, "חוזר מס' 76", מזכירות הוועד הפועל של הקיבה"א, מ- 12 בנובמבר 1948• 44. בני מורים. לידתה של בעיית הפליטים הפליטסנים: 1949-1947. תל-אביב: עם-עובד 1991, עמ' 596-582, שם מצביע המחבר על 369 ישובים ערביים ברחבי-הארץ שננטשו. מהם: 46 ישובים שתושביהם גורשו , ו 52- ישובים שנטשו בשל פחד מפני כיבושם או מערכת שמועות להפחדה שהופצו על ידי ה "הגנה" וצה"ל . דורי טרופין (ך: י= ו ה~~ ע,ש 1 ~ה סךי; f ע.ט ~וא :ו;צ~ f 'ה f~~~ ?םי~' ~י~י ז;~ר ~.סי ~~ינ:רי ~ת סר~יל ן;ר,סt.זסז.t~ כשנגאה אלי העברית כבר הייתי ::· זז ··-· ז :ד ז ·:· . ס.~~ ~ · ~ן;ן ןג;ןלי /J עם ס~~ים ס;ח.ב ~Q דים ר.; r.ים ~ל ז~~ לא f אז ד wא ~~ ש 1 ~ק;ם ר;~ד~י ד~צ;ונג;~ן ~fדיד i ת ט;גה ק 1ךים 9 ב~י ~~~rז ת,ק~~~ ז.tט·ז_tט ~ת יר:נד~~~~ ~~ק;ןrז"ז_t~ה ~ידדדיד 1ילt.ז9 ט f ל f~" א;~ר ~י~ה f i ~ית ה~~ ע.י~יו ספ;~ל;ת '~עד ט i ב י~~ ~P-בה 1י~~~וי~~~~ י~~ pזס9 ~ןת ס.~~ P? ף דק ס~~ן ~ידיד iת ~ ~9.ס :p ~ה iJfה~~~ ה~~? ספ i~• ע~ i ןל ס i לידי ?~יש fע~~~-םן~ ע,ד:יז ~עיר? נג; · ,םי~סס ry ה f ד~לי ספ; 9 ע;ת ~ל ד 1 ~ן ~לא~ל א~~~ס ~ק,ךז ך n ;ב ס~ר 1 י ~ל w ם ~ס~ש ס ~ w ~ה סעדרית 7=כצ;וכו~ז ת;~~;כ~ ~~לות ס 7~ז w מ;ת שרים fס ךל i ע.ס __ 29 מאי 2002 ~ מצד זה ~ ו (ו: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~-~~ ן~ ~ עמוס לויתן מוספים, ספרים, אירועים מצדיעים לך , יפה! ארגון אמני <או עסל~י> ישראל ביטל מופע הצדעה לזמרת יפה ירקוני בשל דברים שאמרה בגנות הכיבוש ובזכות הסרבנות. אפילו התנצלותה, בניסיון לבטל את רוע הגזרה ולקיים את המופע לו ציפתה שלוש שנים, לא עזרה. הציבור 'או מי שמתיימרים להיות שליחיו' מוכנים לקבל אותה רק בתור זמרת המלחמות אבל לא בתור זמרת מחאה נגד המלחמה. אנו מצדיעים לך' יפה. אוהבים אותך ואת שירתך . מעולם לא היית יפה יותר! ממשיך לצחקק ... ברית המועצות לא קרסה בגלל חולשת הצבא אלא בגלל חולשת הכלכלה, שלא עמדה בנטל מרוץ החימוש הבינגושי . וזה גם מה שמתחיל להתרחש כאן תחת נטל האינתיפאדה והמלחמה. אולם הסיכוי לשינוי יתממש רק כאשר הציבור יתחיל להבין שלא סילבן שלום, אלא אריאל שרון אחראי לקריסה. ועד אז איש ההרס ממשיך להרוס ולצחקק. <ייתכן שהתמוטטות מוסדות תרבות, תקשורת ואמנות מצחיקה אותו במיוחד>. כוחנו ועוצם ידינו? ישראל קובלת על צביעות האו"ם שאינו חוקר הפיגועים אצלנו <בדולפינריום ובמלון פארק בנתניה>, אלא רק את מעשינו בג'נין. אבל האמת שאנו מעולם לא ביקשנו ולא רצינו שום חקירה של האו"ם <שהרי אמרנו שהוא שמו"ם> ונהגנו לחשוב שרק כוחנו ועוצם ידינו יעמדו לנו. עתה אפילו שרון לומד בדרך הקשה שאיננו כל יכול והוא נאלץ להתקפל בפני לחצי האמריקאים, לוותר על הסגרת רוצחי השר זאבי ולשחרר את ערפאת מבידודו . כעם נרדף השגנו מדינה, כעם רודף אנו עלולים לאבד אותה. ארבע הערות על אהבה וחושך על ספרו החדש של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך נכתבו כבר לא מעט דברים, בהם דברי שבח רבים <מנחם בן אפילו כתב כי "על דברים כאלה מקבלים פרס נובל") שלרובם אני מסכים. לכן' איני רוצה לעסוק בספר כולו' אלא להעיר עליו ארבע הערות: א. עוז, לטעמי' הוא במיטבו כשהוא כותב כתיבה מימטית בשפה מטונימית. כלומר' כשהוא מחקה מציאות מוכרת לו ומשתדל לדייק במסירתה. למרבה המזל' רובו הגדול של הספר עשוי חטיבות כאלה, דוגמת פרקים ,'ח ,'ט י' הביקור אצל הדוד יוסף, הוא הפרופסור יוסף קלוזנר בשכונת רחביה בירושלים, שהם מופת של פרוזה תיאורית סוחפת. יפה במיוחד תיאור הספרייה בביתו של הדוד: "כל ארבעת כותלי הספרייה הגבוהים והנרחבים היו מכוסים מקצה החדר ועד קצהו באוצרות הספרים, מצופפים ודחוקים, אך סדורים היטב, שיירות -שיירות של כרכים כחולים כהים וירוקים ושחורים עם חיקוקי זהב וכסף. בכמה מקומות גרמה הצפיפות לכך ששני טורי ספרים נאלצו להידחס זה מאחורי גבו של זה על מדף עמוס אחד. והיו שם גושי אותיות גותיות מסולסלות כמו צריחי טירות והיו גושי כתבי- קודש עבריים, גמרות ומשניות וסידורי תפילה וספרי הלכה ואוצרות מדרשים ואגדות ומעשיות, אצטבת ספרד העברית ואצטבת איטליה וחלקת מאוספי ברלין ושאר שלוחותיה של תנועת ההשכלה, והיו מרחבים על מרחבים של ספרי חכמת ישראל ותולדות ישראל' ודברי ימי המזרח הקדום ותולדות יוון ורומא ותולדות הנצרות הקדומה והחדשה."" <עמ' 60(. הדברים גם חשובים משום שהספר עוסק לא מעט "במרחבים" הללו בהם נעים גיבוריו . ועוד יותר מהספרים, חשובים ריחה ואווירתה של הספרייה: "ריח ספרייתו הענקית של הדוד ילווה אותי כל ימי חיי: ניחוחן המאובק והמגרה של שבע חוכמות נסתרות, ריח חיי עיון חרישיים ומסוגרים, חיי נזיר כבד רזים, דומיית אוב מחמירה עולה ונושבת ממעמקי בארות ההגות והחכמה ..." <עמ' 59(. כמה נפלא ואמיתי תיאור זה. וכן דמותו של הפרופסור קלוזנר עצמו: "על הספה, מצונף בתנוחה עוברית, מכוסה עד כתפיו שמיכת צמר קלה מסורגת משבצות אדומות ירוקות, כחצאית של חיל סקוטי' רבץ' פניו יחפים וילדותיים בלא משקפיו' הדוד יוסף עצמו' צנום וזעיר כילד' עיניו המוארכות נראות קצת שמחות וקצת אבודות. הוא נפנף אלינו חלושות בידו הלבנה-השקופה, וחייך חיוך ורדרד בין שפמו השב לבין זקנקנו הלבן המחודד."" <עמ' (. 61 תמונה חיה, מדויקת, שלמה, שנחרתה בזיכרון המספר בהיותו ילד לפני עשרות שנים. מקומות כאלה בספר - על אביו' אמו' הסופר ישראל זרחי שבביתו התגוררו' המשורר שאול טשרניחובסקי שהרימו פעם כשמעד בבית הדוד ("ריחו החזק הביתי' ריח שעד היום אני יכול לקרוא לו ..."(, פרקי רובנו הנהדרים <עיר משפחתה של האם פניה> ועוד רבים מאוד - הם שעושים את הקריאה בו למהנה ומרתקת. ב. עוז' לטעמי' אינו במיטבו' כאשר הוא כותב כתיבה אקספרסיבית מודגשת בלשון מטאפורית מוטעמת. כאשר במקום לתאר מציאות הוא מבקש לסמל מציאות ולהטביע משמעות. למשל פרק ו' בספר' על חייה ומותה בארץ ישראל של סבתו שלומית, אשר אפילו אם העובדות בקשר 30 גליון 267 אליה נכונות, הרי רצונו העז להפוך אותן לסמליות מחבלת באמינותן. כבר משפט הפתיחה רומז לכך: "לא פעם העובדות מאיימות על האמת. כתבתי פעם על הסיבה האמיתית למות סבתי: סבתי שלומית הגיעה לירושלים ישר מווילנה ביום קיץ חם בשנת 1933' העיפה מבט המום אחד על השווקים המיוזעים, על הדוכנים הססגוניים, על הסמטאות השוקקות, שהיו מלאות צעקות רוכלים ונעירות חמורים וגעיית עזים וצווחת פרגיות תלויות קשורות רגליים, וצווארים מדממים של עופות שחוטים, ראתה את כתפיהם ואת זרועותיהם של גברים מזרחיים ואת שערוריית צבעיהם הרעשניים של הירקות וחפירות, ראתה את ההרים מסביב ואת מדרונות הטרשים, ומיד חרצה גזר דין סופי: הלוונט מלא מיקרובים" <עמ' (. 41 "הלוונט מלא מיקרובים" היא לא רק מטאפורה גדולה בכמה מספרים על המציאות, אלא, לפי משפט הפתיחה של הפסקה למעלה, היא אך בחזקת "עובדה" כביכול המסתירה את "האמת", שהמצוד אחריה נמשך: "כעשרים וחמש שנים חיה סבתי בירושלים, אבל את משפטה לא ריככה . כבר למחרת בואם לירושלים היא ציוותה על סבא מה שהוסיפה לצוות עליו כל יום מימי חייהם בירושלים קיץ וחורף: להשכים כל בוקר בשש, לרסס היטב בפליט את כל פינות הדירה כדי להדוף את המיקרובים, לרסס מתחת למיטה ולרסס מאחורי הארון ולרסס גם אל תוך הבריום ובין רגלי המזנון' ואחר כך לחבוט את כל המזרנים, המצעים והכסתות". האמנם? עד כדי כך? כל בוקר בשש? לרסס בפליט בכל אותם מקומות ?! אבל טרם הגענו לחקר האמת כולה. מתברר כי לא מלחמתה של סבתא במיקרובים היא העיקר' אלא אופן מותה: "."שלוש פעמים ביום, קיץ וחורף, נהגה לעשות שלוש אמבטיות רותחות כמעט, כדי לבער את המיקרובים." ובהיותה בת שמונים הזהיר אותה הדוקטור קרומהולץ, גבירתי היקרה, אם לא תחדלי מן האמבטיות הלוהטות שלך איני אחראי למה שעלול חלילה לקרות לך." אבל סבתא לא יכלה להיגמל מן האמבטיות שלה. אימת המיקרובים חיתה חזקה מדי . היא נפטרה באמבטיה. התקף הלב שלה הוא עובדה". וכדי שלא נבלבל, כאמור, בין "עובדות" ל"אמת" מוסיף עוז הסבר : "אבל האמת היא שסבתא שלי מתה מרוב ניקיון ולא מהתקף-הלב. העובדות יש להן נטייה להסתיר מעינינו את האמת. הניקיון הרג אותה". אולם גם זו עדיין לא כל האמת לאמיתה, החבויה בפירוש מפסיכולו גיית המעמקים שעוז מצרף לפירוש הפסיכולוגי הנדוש: "ושמא האמת היא כי לא מפני איומיו של הלוונט חיתה סבתא מספגת ומטהרת את גופה, אלא דווקא מפני קסמיו החושניים המפתים." מפני גופה שלה." אולי כל פולחני הניקיון של סבתא לא היו אלא מין חליפת חלל הרמטית וסטרילית ? חגורת צניעות אנטי-ספטית שסבתא פרזלה סביב עצמה והתבצרה בה מרצונה, מיומה הראשן בארץ' והגיפה בשבעה מנעולים והשמידה את כל המפתחות?". ובכן' זה קצת יותר מדי: גם מזרח מלא מיקרובים, גם ~ליט בכל בוקר בשש, גם שלוש אמבטיות רותחות ביום, גם חגורת צניעות סטרילית נגד חושניותה המתפרצת, שהיא הסיבה הלא-מודעת לכל זה. ולסר בנימין במסה בשם "המספר" על יצירתו של ניקולאי לסקוב <כרך ב: הרהורים, הקיבוץ המאוחד, 1996( שעוז מן הסתם מכיר, כותב: "להותיר את המסופר נקי מהסברים בכך לסקוב הוא רב אמן. היוצא מגדר הרגיל, המופלא, מסופר במירב הדיוק, אבל ההקשר הפסיכולוגי של ההתרחשות אינו נכפה על הקורא. בן חורין הוא לפרש לעצמו את העניינים כפי שהוא מבין אותם, ובכך משיג המסופר את רוחב התהודה החסר למידע" <כוונתו למידע עיתונאי העשיר בהסברים אך דל בסיפורים>. לעוז קשה לעמוד בפיתוי' אולם שפע המטאפורות המסמלות -מסבירות אך מחלישות את כתיבתו וחותרות תחת אמינותה. חולשה זו אמנם בטלה בשישים בספר' ובכל זאת היא מופיעה פה ושם ולפעמים במקומות משמעותיים מאוד כמו התאבדותה של אמו. כשהוא כותב, למשל' כי אמו החלה "לדעוך" בדירת המרתף הדחוקה והטחובה בירושלים, בין גיגיות הפח והמלפפונים הכבושים, מוקפת כל היום ריחות כרוב, כביסה, דגים מתבשלים ושתן יבש, כי חיתה מסוגלת אולי לעמוד מול אסון 'אבדן' עוני ואכזבות חיי הנישואים, אבל' בשום אופן לא :ךן. יכלה לשאת את "ההתרפטות" <עמ' 251( הרי ('=\ ~ אלה דברים חזקים, עמוקים ומשכנעים. אולם כשהוא ממשיך וכותב דף לאחר מכן' כי אולי ~1 ~ היה זה איזה תו מלנכולי באופיה, שפגש בו גם בסיפורי צ'כוב, טורגנייב, אורי ניסן גבסיך ורחל, שרגם לה "לצייר את המוות דבמות מאהב מסעיר' מאהב אחרון' מאהב מרזי' רוצחן הסדרתי עתיק היומין של נפשות נכזבות" <עמ' 252( הוא מכביר מטאפורות-מוטעמות שלא בטובתו. ג. עוז' לטעמי' הוא בשיאו באותו סרג של כתיבה שיש בו הצדקה מלאה לגוזמה, להגזמה ולהפרזה, וזו הכתיבה הקומית-גרוטסקית. יש לו כשרון גדול בתחום זה <וכבר בהםצב השלישי הפליא להשתמש בו> ומה חבל שאינו מכיר בו כסוג לגיטימי של כתיבתו. יש בספר מקומות רבים כאלה, אלא שלא תמיד אפשר לדעת אם הם כאלה בכוונת מכוון או באקראי. למעשה, כל המקומות שבהם הוא עוסק בהכללה או בהסמלה <כולל תיאור סבתו למעלה> הם הומוריסטיים ואף סאטיריים מעיקרם. למשל' כאשר הוא מבקש לשרטט את מבנה החברה הארצישראלית בראשית המדינה, אותה הוא מתאר כסולם בעל סדר יורד - חלוצים, יישוב מאורגן 'פורשים, עולים חדשים וכדומה. הנה כיצד הוא מתאר את השלב השני בסולם: "דרגה אחת מתחת לחלוצים עמד היישוב המאורגן. קוראי 'דבר' בגופייה על מרפסות הקיץ, פעילי ההסתדרות וקופת-חולים, אנשי החאקי וכופר היישוב, אוכלי הסלט, הביצייה והלבן' חסידי ההבלגה, האחריות, אורח החיים הסולידי' כופר היישוב תוצרת הארץ' מעמד העובדים, המשמעת המפלגתית, הזיתים הלא חריפים מתוך הצנצנת של תנובה, תכלת מלמטה ותכלת מעל' אנו בונים פה נמל! פה "."!למנ <עמ' 17(. וכן תיאורים רבים אחרים - למשל' תיאור הדילמה במכולת השכונתית של אוסטר: מה לקנות - גבינת תנובה מהקיבוץ' או גבינה פלאחים ערבים מכפר ליפתא?." מצד אחד ערכי הציונות, מצד שני ערכי ההומניזם? - שלא נוכל להזכירם. אבל מאפילה על כולם דמות הסבא, האלמן של סבתא שלומית, זו שמתה באמבטיה, שתיאוריו הם פנינה קומית-גרוטסקית אמיתית: "חדשים אחדים לאחר מות הסבתא החלו ללבלב חיי האהבה של סבי' הסוערים ומופלאים עד מאוד. ובערך בו בזמן' כך נראה לי' גילה סבי בן השבעים ושבע את חדוות המין. עוד לפני שהספיק למחות את אבק הלוויתה של סבתא מעל נעליו' נמלא ביתו של סבא המון מנחמות, מעודדות והודפות בדידות."" <עמ' 138(. עוז מרבה להזכיר בספרו זה את צ'כוב, אבל דומני שדמותו של הסבא, מחזר הנשים הגדול' חסיד ז'בוטינסקי' המציע לטרנספר את הערבים ... 31 מאי 2002 1 לערב הסעודית, "אלכסנדר ז' קלוזנר , אריגים, הלבשה, קונפקציה, אימפורטר , מיופה כוח ~ 1 :ןן. -== מסחרי מוסמך , סוכן כללי ומתווך" - צוירה במכחולו של גוגול. ~ ~ עוז מספר כי לסבא אלכסנדר חיתה עברית אישית משלו , שבשום אופן לא היה מוכן שיתקנו לו אותה. כך, למשל, לספר התעקש לקרוא ספן, למספרה מספנה ולתספורת תספונת. להרגל קרא דרך קבע ריגול. אותו פרק בספר בו מתקומם הזקן בן התשעים וחמש נגד אפשרות מותו , הוא מבדח מאין כמוהו: "אם חס וחלילה נופל בקרב איזה חייל צעיר , בחור בן תשע-עשרה, עשרים, נו זה אסון נורא ואיום - אבל לא טרגדיה. למות בגילי - זאת כבר טרגדיה! בן אדם כמו אני ,בן תשעים וחמש, כמעט מאה." לחיות זה אצלי כבר ריגול, נו מה, אחרי מאה שנה, מי זה יכול ככה פתאום לשנות את כל הריגולים שלו? לא לקום יותר בחמש כל בוקר? לא דוש ולא דג מלוח עם לחם? לא עיתון לא טיול ולא כוס צ'אי חם? טרגדיה!" (עמ' 144(. ו. פרק מיותר בספר , לטעמי , הוא פרק ה' שבו כותב עוז על "הקורא הרע" ו"הקורא הטוב" של ספרו ומנסה להשיב על השאלה "מה אוטוביוגרפי ומה בדיוני בסיפורים שלי?" זהו פרק מביך , ודבריו , במיוחד על הקורא הרע, המציצן הרכלן , המבקש לנבור בחיי המחבר - "הקורא הרע הוא מין מאהב פסיכופת." סיפוקו של הקורא הרע כרוך בכך שדוסטויבסקי המהולל והמפורסם בכבודו ובעצמו נחשד במעורפל באיזו נטייה עכורה לשדוד ולרצוח ישישות."" (עמ' 38( מוטב שלא היו נכתבים כלל. שוב נסחף עוז שלא בטובתו להיות גם הפרשן של יצירתו. ההגדרה כי הקורא הרע מעוניין במרחב שבין הכתוב למחבר , ואילו הקורא הטוב מעוניין במרחב שבין הכתוב לקורא היא יפה, אך כלל מוטב שישאיר מלאכה זו לאחרים, כמו למשל , לנסים קלדורן שבמאמרו "עדות, בדיה, ביקורת" (ספרים, 10.4.02( עומד יפה על שני הקולות העיקריים "קולה של העובדה וקולה של הבדיה" בספר . (הערה: את דבריו של קלדרון קראתי לאחר שכתבתי את עיקרי דברי. נדמה לי כי הבחנתו בין עובדה לבדיה תומכת בהבחנתי בין סוגי הכתיבה השונים כפי שציינתי בהעוותי>. בן חורק משהו חורק בכתיבתו של מנחם בן במדורו 'בן חורג' במוסף 'זמן תל-אביב' של מעריב, שבדרך כלל אני אוהב לקרוא וגם נהנה לא מעט מאבחנותיו הספרותיות. אלא שלאחרונה עניינים אחרים מרכילות, ועד חרמנות, (ראה, למשל , ההשוואה בין יעל זוהר ליעל אבקסיס בשאלה מי סקסית יותר ,12.04.02( מאפילים על שיקול דעתו . גם רשימתו על ספרו החדש של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך )08.03.02( אף שציין כי על סיפור כזה מקבלים נובל , בכל זאת נמשך יותר לעסוק במציצנות (רפואית> מאשר בסוגיות ספרות. רשימתו אף מוכתרת בכותרת "לא בדיוק התאבדות" שבה הוא נדרש לשאלה חוץ ספרותית, האם אמו של עמוס עוז התאבדה באמת ? כותרת המשנה מסבירה: "חידה מרכזית אחת מרחפת מעל 600 עמודי הניררגפיה של עמוס עוז: למה התאבדה אמו? "בן חושב שהצליח לפענח, מתוך הסיפור המפורט שמספר עוז עצמו , ב r •ורב • את מה שהבן ,שאמו הסתלקה מן העולם כשהיה בן 13, לא הצליח להבין במשך 50 שנה, את סיבת המוות של האשה והאמא. "העניינים הרבה יותר פרוזאיים וכימיים והרבה פחות נפשיים". על סמך התיאורים שבספר ובסיועה של "האנציקלופדיה לרפואת משפחה" (הוצאת בוטא>, מאבחן בן את מה שנעלם מעיניו של עוז כל השנים, כי אמו לא התאבדה, אלא סבלה בסך הכול מקשיים להירדם. היא נטלה תרופות מרדימות, אולם מה שעוז אינו יודע, מסביר בן , שתרופות כאלה מחוללות הרבה פעמים, אחרי שימוש ממושך , דווקא נדודי שינה, אפאתיה, ודיכאון . הוכחות לכל הסימפטומים הללו הוא מוצא בשפע בין דפי הספר: "היו לה נדודי שינה שהלכו והורעו עד כי בשנה האחרונה לחייה ראו רופאים שונים לרשום לה כדורים חזקים וגם כל מיני שיקויים."" לדעתו של בן טועה עוז במסקנתו כאשר הוא כותב כי בשנה האחרונה "תרופות השינה וההרגעה לא הועילו", נהפוך הוא, כותב בן: "זה לא שהן לא הועילו , הן יצרו את המצב והביאו אותו עד משבר". את הסוגייה המרכזית הזו באוטוביוגרפיה, מסכם מנחם בן במילים הבאות: "לא מדובר כלל בהתאבדות, אלא בתאונה תרופתית." תאונה שהלכה והצטברה במשך שנים של נטילת תרופות, עד שהגיעה לקיצה הטרגי", ומוסיף: "זו לא חיתה הנפש, זו חיתה הכימיה, וממילא כל העינוי שעינו עצמם הבן והאב וכל שאר הסובבים לפענח את סיבת התאבדות, כאילו באמת היה מדובר בהתאבדות מודעת, כל העינוי הזה מיותר עד כאב". ובכן , אם אמנם צודק מנחם בן הרופא, הרי הוא מבטל בחלק זה של רשימתו את מה שאמר מנחם בן המבקר בחלק הראשון על חשיבותו של הספר. שהרי כיצד אפשר להמליץ לפרס נובל על ספר שנושאו המרכזי הם נדודי שינה ושפתרונם מסתיים בתאונה רפואית ? ואידך ז'יל גמור הוצאת רסלינג על שתי סדרותיה מעשירה את מדף ביקורת התרבות בעברית בפרסומים מקוריים ומתורגמים. לא תמיד אפשר לגמור את ההלל על ספריה, אך בכל מקרה, מכיוון שהם ממלאים חסך רציני , יש לברך על המלאכה. שני ספרים חדשים רא ו אור באחרונה פוסטמודרניזם הקלאסי כבר מאת פרדריק ג'יימסון בסדרת 'ליבידו' ואסופת המאמרים עבד 'התענגות, אדון - על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות בסדרת 'פטיש' בעריכת יצחק בכימיני ועידן צבעוני. הספר האחרון קשה ומוקשה ואינו ערוך בצורה שתקל על הקורא. הוא נעדר מבוא ראוי לשמו ורעיונות מפתח מרכזיים בסופו ,כמקובל בספרים מסו גו . לא רק שהוא עוסק בסר גירת פסיכואנליטיות מורכבות מלכתחילה (כמו סאדיזם i מאזוכיזם> אלא שהוא דן בהן לאור גישות פסיכולוגיות שונות, החל מפרויד דרך לאקאן ודלז ועד להשקפות פוסטמודרניות ומיגדריות, אשר כל אחת מהן ראויה לדיון נפר.ד לפיכך , לא אתיימר לבקרו או אפילו לסוקרו , אלא אנצל הזדמנות זו להכרות חלקית עם אחד ממשתתפיו , ז'יל דלז ]Gilles Deleuze [ שהגותו כמעט אינה מוכרת אצלנו . דלז תופס מקום מרכזי בחלק הראשון של הספר "מאזוך i מאזוכיזם" המביא תרגום שני פרקים ממסתו "הצגת זכר- מאזוך" (ליאופולד זכר פרן מאזוך הוא מחבר הרומן ובוס בפרווה, הופיע בעברית בהוצאת גוונים 1998, שמשמו נגזר המונח מזוכיזם> וכמה מאמרים עליו. המסה של דלז )1967( שבה הוא חולק על פרשנות פרויד למזוכיזם (הגוזרו מן הסאדיזם>, נחשבת לציון דרך בשיח הפסיכואנליטי. דלז תובע לראות את המאזוכיזם כתופעה נפרדת ופרשנותו הפוסטמודרנית תרמה לחלץ תא התופעה מידי הפסיכואנליזה ולהתקבלותה כסו גייה מי גורית כמו הומוסקסואליות ולסביות (וראה מאמרה של מיכל פופובסקי בספר עלייתו ובפילתו של המסמן מאזוך>. איני יודע הרבה על דלז ובניסיון להבינו על רקע רחב יותר , נתקלתי בהקדמה טובה לכלל הגותו (בחוברת 'תיאוריה וביקורת', גיליון 17, סתיו 2000( שאני שמח לחלקה עם הקוראים. ההקדמה מקדימה תרגום פרקים מתוך ספרו הפילוסופי אלין מישרים ומעניקה פרספקטיבה פילוסופית גם לפרשנותו הפסיכואנליטית. בהקדמתם "אנו לא שואלים 'מה זה אומר' אלא גלידן 267 'איך זה פועל' 11 כותבים אריאלה אזולאי ועדי אופיר' מן המומחים המובהקים להגות צרפתית מודרנית אצלנו' כי הפילוסוף ז'יל דלז )-1925 1995( ביחד עם הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי )1992-1930( החלו בעבודתם המשותפת בפריז בשנות ה 60- בצל אירועי מאי 1968 וכתבו יחד ארבעה ספרים ובהם גם את אלף מישרים, ספרם הרדיקלי ביותר מבחינה חברתית, שהופיע ב- 1980 והמתמודד עם שניים מן הפרשנים הגדולים של המודרניות מרקס ופרויד. מטאפורה מושגית מרכזית בספר היא ה"ריזום". rhizome <צרפתית> הוא סוג של עשב, דשא, רשת, סבך של קווים והסתעפויות שאין לו התחלה ואין לו סוף והוא צומח בו בזמן בכל הכיוונים. <אולי מתאים לו יותר בעברית השם "יבלית" ומקבילתו בערבית "אינג'יל"), הריזום הוא אירגון אנרכי שאי אפשר לקבע אותו בשום צורה או להחליף בתיאור ממצה. הוא אינו כפוף למסמני-על כמו "מדינה", ,"םע" "מעמד" וכדומה. ניגודו הוא המטאפורה ,"ץע" המסמנת מערך יציב והיררכי של יחסים. התנועה בסבך קווי הריזום היא כמו תנועת וירוס בגוף החי' או תנועת הכסף בשווקים, תנועה המחוללת תהליכי מחלה והבראה, או תהליכי התרוששות והתעשרות. תנועות אלה קרויות בפיהם "שטף" ]flux[ שהן הבט מיוחד של התנועה הריזומטית. דלז ו גואטרי מדברים על שטפים של אוכלוסייה, כסף, דימויים, כוח עבודה, עוני' מצוקות, וכדומה. שטף הוא תנועה ריזומטית של אלמנטים שאיבדו את הקוד שלהם ושהמערכת איבדה שליטה עליהם <ומנסה להחזירם לשליטתה>. אזולאי ואופיר מעירים, כי הוגי דעות ומדעני חברה מצטרפים למאמץ לפענח את המבנה של שטפים אלה ובכך לבטל את אופים הריזומטי' ואילו דלז ו גואטרי משתדלים להישאר צמודים אל התסבוכת עצמה, לאפיין את קוויה מבלי להטיל על השטף צורה או כיוון כלשהו . אבלף מישרים <כמו גם בקודמו אנטי אדיפוס> מתמודדים דלז וגואטרי עם פרויד המוצג כאחד ההר גים המרכזיים של החשי בה הסטרוקטורליסטית השבויה בדימוי "העץ". בספריהם הם משחזרים סיטואציות טיפוליות שתיעד פרויד וטוענים כי יש פער בין הטקסט של המטופל לבין הטקסט הפרשני של פרוי,ד המוליך את הסיפור הטיפולי למסלולים בטוחים ומוכרים של הסאגה האדיפלית, תוך התעלמות מדברים ריבם שהמטופל אומר. לטענתם, התבנית האדיפלית היא דוגמה מובהקת לסטרוקטורה שהיחסים בה מוכרעים מראש. לעומת זאת, לריזום אין מודל סמוי שאותו הוא מבטא, אלא הוא חלק מגיאוגרפיה חדשה, שאינה מושתתת על יחסי ייצוג, אלא על "יחסי היעשות", כלומר היהפכות מדבר-מה אחד לדבר-מה אחר. תהליך "ההיעשות" אינו מעבר מנקודה יציבה אחת לנקודה יציבה אחרת - כמו המעבר מהשלב האוראלי לשלב האנאלי בפסיכואנליזה, או המעבר מפיאודליזם למרקסיזם - אלא התהליך הוא תנועה ריזומטית המתרחשת לאורך קווים הטרוגניים המסתעפים בו-בזמן למספר רב של אופציות שאינן מתנקזות ליעד ידוע מראש, כמו למשל' התנהלות של קרב, התרוששות של פועלים וסוחרים כתוצאה מתנועות בשוק ההון' או המטאמורפוזות בסיפורי קפקא <דוגמאות המזכירות מצבי אי-ודאות כמו ברומן של מישל וולבק החל pי p ים האלמנטריים, שעסקנו בו במדור הקודם>. בספרם אנטי אדיפוס )1972( הם טוענים, כי באמצעות סיפור אדיפוס חיסל פרויד את המהלך הרדיקלי שבו החל'כשניתק את המיניות מהקשר הבלעדי לארבי המין והרבייה ופרש אותה באזורים אורגניים על פני הגוף כולו. במושגים של דלז וגואטרי 'ניתוק המיניות מאיברי המין הוא תהליך של דה-טריטוריאליזציה ההופך אותה ל"שטף" החוצה את הגוף ומקשר אותה ל"תת-מודע". לעומת זאת, הסיפור האדיפלי מתפקד כמנגנון של רה-טריטוריאליזציה המדכא את התשוקה ואת התת-מודע תחת מבנה היררכי שהטרנספורמציות שלו קבועות מראש. המיניות מנוהלת לפי תפיסה זאת של פרויד כהצגת תיאטרון המועלית שוב ושוב, בעוד דלז וגואטרי מבקשים לחזור לתת מודע כאל בית חרושת המבוסס על ייצור ועודפות המבטיחים חירות ומרחב למשחק לא צפוי . אנו רואים כי הגישה המשחררת, האמנציפטורית, לעומת הגישה המקבעת והממשטרת, היא מרכזית בתפיסתם. לכן' במקום פסיכואנליזה המרוכזת ביחיד והופכת כל התנהגות ודיבור לסימן ראוי לפרשנות, מציעים דלז וגואטרי אבלף מישרים את "הסכיזו-אנליזה" כמחשבת ריבוי' שסע, שוטטות והמצאה, הבנויה מקרטוגרפיה של קווים, מרחבים והיעשויות, מבלי לקבוע להם ערך קבוע או סדר עדיפויות. הם עוקפים את המשפחה - האתר המועדף של הפסיכואנליזה והמפתח לקידוד של כל השטפים - ומתחקים אחר סוגים שונים של השקעה חברתית ושטפים בקבוצות מיליטנטיות. נקודה מעניינת בהקדמה של אזולאי ואופיר מצויה בדברים הבאים: הפסיכואנליזה והקפיטליזם מבוססים על יצירת שטפים של מיניות וכסף, בהם הם מנסים לשלוט על ידי ארגונם מחדש. וכך היסוד המשחרר' שהיה טמון הן בפסיכואנליזה והן בקפיטליזם, נשחק במהירות ובמקומו הופיעו מגמות וכאניות. הסכיזופרן מסמן את קו הגבול של שתי צורות הארגון האלה, מפני שבעצם קיומו הוא חומק מכל צורת ארגון קבועה המנסה לכלוא את השטפים ולכוון אותם. הסכיזופרן הוא חתרן קבוע תחת כל סדר' הוא נותן לשטפים לזרום דרכו והגבול שלו בין האני והחוץ פרוץ. בנקודה זו אפשר לשוב מהקדמתם של השניים, אזולאי ואופיר ב'תיאוריה וביקורת', למאמרה של אריאלה אזולאי "קול באשה פרווה" בספר שלפנינו . היא כותבת שם: "הפסיכואנליזה, טוענים דלז וגואטרי 'שחררה אמנם את המיניות מקשר הכרחי לאיברי הרבייה הגניטליים, אך שיעבדה אותה לחוק החסך ולכלל של התענוג החיצוני. הגוף-ללא-איברים היא התשובה שדלז מחלץ מתוך מאזוך והיא החלופה שלו לשעבוד הפסיכואנליטי." גוף-ללא-איברים פירושו התהוות הגוף בתור שטף של תנועה חסרת מעצורים, מחיקה של אירבים מובהקים, חסימתם, התקת מקומם, כך שאיברים מיניים מופיעים בכל מקום." המאזוכיסט מסמן בתרבות את האופציה של מי שמחפש באופן מתמיד לייצר את הגוף- ללא-איברים" <עמ' 60-59(, מבלי לשחזר כאן את כל מהלכי ומנגנוני המזוכיזם-הדלזיאני' המסובכים למדי' ניתן לנו לפחות להבין את מטרתו הסופית: גוף-ללא- איברים <ללא איברי מין ספציפיים> דרכו זורמת המיניות בשטף של תנועה ריזומטית משוחררת בגוף כולו . כך מתקשרת החשיבה הריזומטית, חברתית-כלכלית של ז'יל דלז עם חשיבתו עם חשיבתו הפסיכואנליטית ועם המיניות המאזוכיסטית. ואידך ז'יל גמור . ב.ב. לא אהבתי את המסה הנרקיסיסטית של העורך עידן צבעוני "על מקרה של ביקורת נרקיסיסטית בספרות העברית" בסוף הספר ואת היישום המהיר של האיזמים שלמעלה בביקורת הספרות: "."מנגנון האהבה למדינה נמצא בכל מקום. בלתי אפשרי בעליל לחמוק ממנו' הוא נמצא בספרות, בקולנוע, ברדיו' בטלוויזיה, בקומך ובלכתך' בפרסומות עתירות הממון' במקרר' בקופסת הסרדינים, באסלה." מכיוון שאהבת המדינה היא אירוע טרום אדיפלי 'שלפני היות השפה, שלפני היות הסובייקט, הוא נטול זמן ומקום ומתרחש בכל זמן ובכל מקום." 11 צבעוני אפילו עוסק בדיאגנוזה: "נשים אשר :ווי sו ן~ ~ 33 מאי 2002 הפוליטיקה, מגעיל אותם שהמדינה נוגעת בהם ... לא המצאנו את השפה הזאת בישראל. ההמלצות באות מצרפת, אחרי הרצת ניסוי באמריקה, שם היא חיטאה את השמאל האקדמי שהפך ל גמרי אנורקטי ... הוא התעלה מעל לאנושי ויכול עכשיו להתעלם ממנו. לרעות בשדות שיח מופשטים, ניזון משפה-ויאט ... זה לא פחות מהרואין-שיק לשוני , ערוץ אופנה אוניברסיטאי ... בשפה הזאת אפילו הגוף האנושי אינו אלא 'אתר של הבניית תשוקות', ובכלל הרי 'אין סובייקט המתקיים א-פריורית מחוץ לשיח' ... מהשיח האנטיספטי הזה נולדה חברת ההדברה של הפוליטיקלי קורקט. מה שנכשל בפוליטיקה נסוג לעולם נקי שכולו שיח אנטי-ופוסט-קולוניאלי ואת השיח קל לנקות בזמן שהמציאות נשארת מלוכלכת. זוהי אשליה נעימה ומשכרת של צדק וטוהר , הכולאת את בעליה מאחורי זכוכית לשונית משוריינת ..."• סמדר שרת בת הירח ה~ורח היה אנא שלי ••ז- -T -TT:•• ואמא חיתה השמש :• ."" -T : T T 0 : גיא היה כ;כב שביט 0 T T TT : ך~י~י כ;~ב ~ךק ~י~ל ס;סה כ;~ב נ;~ל ך:~יר ס:ה ך,Pזח~ry ןט. י~~ ס:י l} י ~~יל סס?ב ך l}ry ר;~~ז:וי ;מ~ת~~~~ ~ין. f ןם, ...· ~י א~~~:ר a ו~~ לי: 'יע~ןיt"~~ry נף ו~~ ~9רדיt~7."ך:ד~ לא ידעתי את נפשי ד- :•:·-:. עכשיו היה עלי לחי;ת את ח~וי --:• : • -T TT T : 7~י ך~ת IJ ~י ~ כמה הייתי ך;צה להי;ת שבתאי -ן 'T'T•:-: עם ry ןה ה~~ה~;ני~~~ שש;מרת עלי מכל רע. T ' -T :• :• :• מתוך הספר "בת הירח" הנמצא בכתובים נכבלו שלא בדעתן על ידי מדינת הלאום, הקול אינו שלהן אלא של אב פרוורטי." די להביט בפניהן הכבויות של דליה מזור ושרי רז המקריינות חדשות כבר למעלה משלושים שנה בשירות האומה בשביל להבין עניין כואב זה ..." <עמ' 261 , 259(. על פאראנו:ת המדינה <הציונית> של צבעוני ועל שפת האקדמאים החדשים, ראה להלן. <אגב, שרי רז כבר שנים לא מקריינת חדשות בשירות האומה אלא לכל מעת לעת חדשות תרבות>. נגעלים מהמדינה מוסף 'הארץ' ליום העצמאות "מצב העברית" היה אחד ממוספי החג היפים שקראתי. היו בו טורים אישיים על שפת הרחוב, שפת האקדמיה, שפת העיתונות, שפת החדשות, שפת הספרות, שפת האהבה: היו בו כתבות תחקיר נרחבות על "מעמד הפעלים" <העברית כשפת פעלים לעומת שמות ותארים שבהם מדשדשת הספרות היום>, "איך אומרים בערבית מחסום" <על חלחול העברית לערבית של השטחים>, "עברית שפה שנייה" <על דוברי הרוסית בישראל>, "שאלה של המידות" <על העברית של הבורסה>, "אז מה היה לנו" <על תרומת עולם הבידור לשפה>. היו משאלים ("כוסית חבל על הזמן"> בקרב סופרים, עורכים ואנשי ציבור על התופעות הלשוניות המעצבנות אותם ועל התופעות החביבות עליהם: היו מילון הסלנג המעודכן ("אין מצב"), ומילון הביטויים האסורים בשימוש <"קלישאות שסר חינך"> וחידון העברית הגדול (מ"הקפת ביצים" עד "יאללה ביי"). וכמובן , מאמר פתיחה של דורון רוזנבלום, הסיסמוגרף הרגיש של השפה "מותה של ו' הנזיפה". מכל השפע הנהדר הזה לא אוכל לצטט אלא מה שכתב גדי טאוב על שפת האקדמיה החדשה, מכיוון שזה מתקשר היטב עם הסיפא של הסעיף הקודם על עידן צבעוני <ומכיוון שאני אוהב את מה שטאוב כותב>. ו בכן , העברית של האקדמאים החדשים, כהגדרתו , היא: "אנטיספטית, מחוטאת וצוננת, כמו אוויר ממוזג בבית מרקחת ... היא לא רוצה להיות אובייקטיבית, היא רוצה להיות סכין מפלדת אלחלד , סקלפל ביקורתי נוצץ. זאת עברית עם אובססיה לטוהר , וכמו כל אובססיה כזאת היא נולדה מתוך גועל ... ישראל, ישראלים, זה מה שמגעיל את האקדמאים החדשים, כל 'התיאוריה' באה רק אחר כך. לא רק הכיבוש, לא רק העבודה, לא רק הליכוד , גם המכסים של הקוטג', המנגלים, הזיקוקים ביום העצמאות, ההגדה של פסח, השמש הים תיכונית, החדשות מקול-ישראל , סלקום ופזגז מגעילים אותם ... אבל מעל לכל , זה נכון , מגעילה אותם 34 גלידן 267 ו~ s ,~ ~ ll טובי לין קמנץ ~ו נחלת בנימין ~ל ~ף ה~?ס~ ,דה ~ f ;ר במעלה הד 1 כנים, 1 בשמיה · נמד~ל 1 ברי in ת כt~'נ;לבתה . . : --.. : -:: . ~ס qנ 1ת ס qש 1 ~ה ~ראש סש 1 ק, ראיתיה ללא ביע ~ע.י~יף b~ל 1 י~ - תרי ג 1 פה הנחשפים • T : •:-T •• T ק'~~ ס ryQ לב ~~~לסה ר 1j1 ץ:~ ,w ~ר 'n ;ך ~צ 1 ץ, נסך 1שפתיה, T •: T : ב;ךן; סריף פרי מטע צפ;ני חרפי' 0 : T • : T -:• מ;תך;ת מ 1 טס;ת ~רא v/ ית קטךת ה~~~ ~~ע,דינ 1 ~ל ~~יל ס~ץ ל;ן סזפ; 7 יר 7י~~ 9 ה, דלת ע.ץ ה;~ T T מזפדינת שפע איר;פית. . .. -:· -. : . פ;~ךת ת;ל~~~ qל 7 ים ~ק~ל.י ry ם fת~~ ,ק~,ע f כל ~~נכן 7 ךא;ת. ס~'ן - ב n ז;ך' הה;דעה על הגעת --T T -•- רד.~~pזס דגמי אלפים 1שתים .-: .-: -.. : . ~ • T : • •• T 9 ~ג ~ד~ךיף, נמס בשערי. ה~~~ ~ת ס~ח 1 ת ~ע.רר ר~~נ 1, ע,מ 1 ס ~נ 1 ~ת ס~ךץ. ~ר:ה ~ w :ש ~י~ 7 קי מערסלת את בנה מג i ה רב, --• T : :• :• :• -: : ~:ןה סש,~ה. אנ 1 למרגל;תיה. T "." : :-: T עינית הזפצלמה ת; n מת אצבע;תיף :• : : :• :• :• T •• : --• •• ~ל ~ע,ק,ה ע.ץ גלאי נפח .ן~~~ צפיפ 1 ת דח 1 סה סד 1 רה הי~ב, Qר~~י~~ ~ ljר Qר~~י~~ ~ר~ע ,1ניtא~~ ~~2 ,'מ :הגביה _' ארבעה, סה"כ. סז:ו'כ -: - ~t~נ 1 ן:: 9 ~יר' ע.~יס; ס wר 1 ש ~~~נכי 1' לה: ~ר;נ;ת ק~ך' ~ך;כים, • T • T T מחשב 2 x, שני מגשי ד~ר ,א~;י ע.;כר;נ;ת ~חרדים ה.ל~~ n;סמ;תי~ 7~ל 19 כ;~ית סקד 1 ש, ;מ,ע~ ~קןא ניtן;ב,על1 י ry,ת;~~;ב~ 'ז:ו'יק~;ת ~'Qל T ק;ת 7 ~י ,םי~' ~י ס;ף ת~~ םי~pזס סנ;~חית q~71 ךיס 1 vכ ןה. nו ל;נ; -nל i ני אח.ד ·נ~~ 1 לא ף~~~ נ; T ף ~ח.ד f ם:~~ ג 1 ף ~~ו:נ~ 7 ~ים, ~יש ~יש ljJ] ת ';בס?~ · ~לא ;ת~~ תיחן~pזס ~ל ה~דpזס כק ס~:ר;ת ~~ים ?לא ל.א 1 ת, ~נכ~ 7ינ:ו~ 1ת, 7 ה;~יא ~די ם~~ ד~ ~?ז:וי ~~· ע·: י ~~גן 'י~ג~ 'יכנ;ע~~~~ ש~~~~ ן~ר~~ ~ל ד:ר;ת ~7 ים םיל,ע?~~~ ,דה ~,דה ~ין ~~ס v/ ים. ~ת'ם ס~;ם ~~~ילה ~ת ס~לאי' בהישגיו החדים יזהה תנ 1 ע;ת זך;ת ~1jןךנ 1 ו:~דע.ק. T • • • • T : "." -: • --T T : -: מתוך המחזור "שירה מרחבית" מאי 2002 .35. .=:~~"~~··=. ,.,r ו~ s שודד םןזונדר : ~ :t ~ן ." ~ ., .. . -..";, ·. ~ , J'• • ; · גיאורג טאבורי .: ·~~: ·; תרגם מגרמנית: אורי ןשרו ,'.:. ,.•. ·.· ה יתה תקופה, שבה שיחקנו כל הזמן במהפכה, בעיקר על הגלרברג, בין הצוקים הגבוהים, מקום משחק מושלם למהפכנים. גלו היה בישוף גרמני' שהגיע למקום לפני אלפי שנים כדי להטביל את הפגנים ההונגרים לנצרות, כתגובה הם תחבו אותו לתוך חבית וגלגלו אותו במורד ההר. לדברי אחי פאול' הגדול ממני בשש שנים ומשמש כמנהיגנו' היה זה מעשה מהפכני. אבל מהו בדיוק מעשה מהפכני כשאתה בקושי בן חמש? לדחוף בישופים במורד ההר? וכיצד ייקרא המשחק של החודש הבא, לגנוב מן העשירים כדי לעזור לעניים? <אפילו כיום, בגיל 70' עדיין נראה לי שכסיסמה זו סיסמה לא רעה>. בזרזיפי אוקטובר הציע לנו אחי פאול' קורא בלתי נלאה של כתבים מהפכניים, לשחק משחק, והפעם היה שם המשחק רוביך הוד וכנופייתו הקטנה והאמיצה נגד השריף מנוטינגהם. פאול שיחק את רוביך, הרגו שמיץ השמן שיחק את השריף ואני, הקטן ביותר, שיחקתי את ג'ון הקטן' הנזיר גדל הגוף. רדפנו אחר הרגו בין הסלעים, חטפנו ממנו את השלייקס, כדי שמכנסיו הנופלים יקשו עליו את הבריחה ואז תלינו אותו על עץ. כאב לי הלב עליו' אבל אחי פאול הסביר את הצורך באלימות מהפכנית. העולם, אמר' מחולק לעשירים ועניים, או באותה מרה לשודדים וז'נדרמים; הז'נדרמים הם תמיד הרעים והשודדים הם תמיד הטובים. באיזה צד אתה? אני רוצה להיות טוב, אמרתי. עד היום אני רוצה בכך' דבר לא קל' אפילו בגיל חמש. מאוחר יותר באותה שנה הופיע אחי פאול עם גרסה חדשה של אותו משחק. הציוות כרגיל לא היה פשוט, ואגואים כוסחו. פאול רצה כמובן להיות סטלין' הרגו השמן חתעקש על לבין ולי נותר להיות הצאר . סירבתי. "אני קטן מדי להיות צאר". דמעות זלגו, האף נצבט אבל אני חוץ מזה החליט אחי פאול שזה מקצועי מאוד לשתף במפל גח רק חברים שמשלמים. הרגו השמן הוציא את הפנגו האחרון שלו' שתמורתו היה אמור לקנות חלב. בערב לא היה חלב, ואמו המטירה עליו שאלות כמו שרק ז'נדרמים נוהגים לעשות. הרגו הודה. יומיים לאחר מכן פאול ואני הוצאנו מהבית ספר והובאנו אל המשטרה הפוליטית. הזינדרמים היו נחמדים מאוד והציעו לנו שוקו חם. אחי פאר ל' שכבר בגיל 11 היה שקרן גדול' דהיינו משורר גדול' המשיך לשחק את המשחק. הוא עדיין לא הכיר תכסיסי מהפכנים ועל כן הודה בכל מה שתכננו לעשות: לפוצץ את הארמון המלכותי ולירות באדמירל הורטני עם דמדומי בוקר. שעתיים לאחר מכן נשלחנו הביתה, והז'נדרמים החביבים עצרו החזקתי מעמד; לכן גייס פאול איזה צעיר רזה עם קרחת-טיפוס לחבורה, הס, שהשתלט על דמותו של לנין; הרגו השמן שוחד בכתר מנייר ובשרביט גומי כדי שישחק את הצאר. אני שיחקתי בסופו של דבר את טרוצקי' מצויד במשקפי המצבט השבורים של סבא. בדמדומי חמה ירינו בהרגו השמן ותקפנו את ארמון החורף, סלע בצורת שיניים, אבל אני לא הייתי מסופק, רציתי להיות סטלין ולא אחר מלבד סטלין' האיש מברזל ששמו האמיתי נשמע כמו שיר אהבה; שעם ידו העקומה ועיניו הגרוזיניות היפהפיות שדד כרכרת דואר כדי לעזור לעניים. כל המשחקים צריכים להסתיים, או שלא? כאשר מגיע הרגע, זה עצוב, ולכן מסרבים רבים מאיתנו לחדול מלשחק. גליון 267 :ג ~ c=: ==== סעודת חג דמול ...-·~-:~.?:·~: ·~~.·· 7,,.~·. .,. . }יי '~,; ,: .,..,,,, ~ ~ 't V.~ ' ן. . :• .~ ,". " f.! . " \;: ···~ ·..":, " "".. ·" ' ·..,,.•. , · '':-'· .ו 'jf. " ~ ·~· . "' t . ~ 1 ~·.~· .. . iי:" "·1·+, "• . ' ~ • ·• • ~ " ; • ;.: ir •.. ~ :"'· • '<י ... .~ . ~.:: ~" ~·\" .·: . : י; "·.,., · '*' " 4 • ז' יה היה סופר עני , ושמו ג'ורג. היו לו אשה טובה ושישה ילדים נחמדים. הם כולם רעבו לא רק מפני שג'ורג לא 1 נחל הצלחה אלא גם מפני שהוא היה בלתי-מוכשר בעליל. . י- : " t ג ,· . ." " " ה ן. , ~fl.. .-•• - יי: · • . ! ;:-· " ;•' • : A ~.." ; ~ • •. " . • ~ " ;. ~· ···, סיפוריו פשוט לא היו הגיוניים, כתב היד שלו היה בלתי ; • ·' •• "ר • . קריא והוא אפילו לא ידע לכתוב כמו שצריך. שנה אחר שנה כתב את סיפוריו ושלח אותם להוצאות הספרים, וכולם חזרו בצירוף מכתב סירוב, שנוסח במיוחד בשבילו . על המכתב היה כתוב לחילופיך: "אח, אלוהי הטוב" או "עוד פעם!" או "מדוע לא תנסה קליעת סלים?" הוא יצא מחדר העבודה - באחד הימים - היה זה היום לפני חג המולד שלו, החדר המוסק היחיד בבית, ופניו קרנו. "אשתי היקרה," אמר הוא, "ילדי האהובים!" זה שנים רבות איננו יכולים להרשות לעצמנו מתנות, אפילו לא עץ אשוח. השנה הכסף לא מספיק אפילו לארוחת חג המולד , אבל בכל זאת, כתבתי סיפור' לא בשביל העולם האכזר שם בחוץ , אלא רק בשבילכם, וכעת אקרא אותו בפניכם. זה היה סיפור קצר , שהיה ארוך כל כך , עד שנדרשו ארבע שעות כדי להקריאו , והוא היה עלוב. כשסיים, השתררה בחדר דומיית חג-מולד ודבר לא נשמע מלבד קרקור בטנם של שבעת ילדיו . אשתו אמרה: "תן לי את הסיפור" היא לקחה אותו למטבח, קצצה אותו לחתיכות, הוסיפה קמצוץ מלח וכמה גרגירי אורז , יותר מזה לא היה לה במזווה, ובישלה קדרה. זו חיתה סעודת חג המולד שלהם, ומכיוון שזה היה סיפור-קצר ארוך , היו כולם שבעים. הקטנה שבילדים, שמה נטשה, אמרה: "הסיפור הכי טוב שאכלתי • מעודי", מתוך: תצפיות על עלה אתנה איור: מיכאל בסר George Tabori Betrachtungen ueber das Feigenblatt Fischer Taschenbuch Verlag לאחר שהות ממושכת בארה"ב, שב טאבורי לאירופה וביים במיטב ,1969 את אבא. הוא לא קיבל שוקו חם. למחרת בבוקר חזר הביתה ללא שיניים חותכות. זה היה לפני חמישים שנה, אבל המשחק עדיין לא הסתיים, משחק של תקווה ושל פחד בושוגיאווג טאבורי 1 בנו של עיתונא י יהודי' נולד בבודפשט ב 1914-. בגיל 20 היגר לאנגליה והחל דרכו בכתיבה, תחילה כסופר. בשנות ה 50-וה 60- כתב מחזות תקווה למרות הפח.ד כאשר אני מסתכל בכוננית הספרים שלי המלאה ותסריטים בבריטני ה ובארה"ב, בי ן היתר עבד עם היצ'קוק, קזאן ונובט. ב- בכל אותם הסברים רציניים, מבריקים ומאוד בוגרים על מה שקרה במאה הזאת של התקווה ושל הפחד, אני רואה את הסלע של הגלרברג התיאטראות שלה. בשנת 1992 זכה פרס ינננו. כיום, כשהוא מחזאי ובמאי ועליו מבוגרים רציניים ומבריקים, שרודפים זה אחר זה, פעם כז'נדרם בעל שם, בצד עבודתו בתיאטרון 1 משתתף טאבורי באופן קבוע קבוע בטורי התרבות בעיתו נות הרגמנית. הסיפורים המתורגמים מרגמנית "סעודת חג המולד" ופעם כשוד.ד אך הגרועים מכולם הם שודדים כמו סטלין , שהפכו ו"שוטר וז'נדרם" נלקחו מהספר תופיות לע לעה אתנה, אוסף מאמרים וחיבורים להיות ז'נדרמים וכך הפכו את התקווה לפחד עד שההר התפוצץ וחסל. שהופיעו במש ך 15 שנים בעיתונים Suddeutsche Zeitung , Die Zeit ואחרים . • 37 כל השאר זו פרשנות. חואן ואמון חימנז .s י:ן( מספרדית: שמואל רגולנט ושמואל בנג'ו ~1 ~ חואן ואמון חימנז )1958-1881( מטובי המשוררים בספר.ד התחנך בבית ספר ישועי ובאוניברסיטה של סיביליה. בימי מלחמת האזרחים חמישה קטעים מתוך גלה מארצו בגלל דעותיו הפוליטיות ולאחר מכן התיישב באמריקה. הושפע מהרומנטיקה האנגלית והגרמנית. חימנז הוא רומנטי וקלאסי כאחד . פלטרו ואני ביצירותיו ניכרת מעין בריחה אל מעבר לחושים, אל היסודות המופלאים שבבהמה ובאדם. יש בו משהו הקרוב למשורר ההודי רבינדרנאת טאגור. זכה בפרס נובל בשנת 1956. "פלטרו ואני" קנה לו שם של יצירת מופת ונתחבב על הנוער ועל המכררגים כאח.ד 19. נוף ז??~ר~ס מ~ 9.ה~ ry ~ה ry יא מ~קי~ה, ה?~,ה~ך~~ ~צף~ה ~ידי ~~י~יס מ~ד~~ים ~זיין-~~צ;ר. ~ל מףל q ןךה ~ל מ~קי~ה ~q ריךה ףר w ת-ס~ד~ים מ;.ר r ה ף~~די~ה ;ט~~~ דס~~~ים דמ~דחים מק~~ים ממף~רים ף~קף~ים מנשימים את הרגע השלו באין; ח~ףת לחה, עזה ףמאירה. -:·.:· ז- ·· ד:·- :··. -ז -ז:· ז י~~ ~ק 9 ם ~ז מ~קי~ה ~י f ל;ת. ';ר~ל~ ~אךם-מ~קי~ה ט~~ ~ע.י~יו מ~ n· ,ת;ר; ה;ל.ך ל; ~נף~ ~ל ~לףלית ם:~ ~ן~ jםיpז ףד.ררים 9- ~לים, ~י~~~ ~~דינףת ~ת ~יו ~~ךא;ת ~f ז'לף דמ;~ים ';ע~~~;נ;ר~~ף ס~~קי ש;פעים מי-דם מףצלים. -T ••• • : w ~יא. ~ד~ה ס:ה ~~כל ר~ע ~נף ע;~דים ד~ו;ת זיי"דה t' ךמ;ן ~טףש ... ס~רב ~~~w ר ר~.ע~;מ~~? , דמ w ~ה דגף~ת-מ~~ ry n יא זיידם;~ית, ~ל.גה ד~ 9 };ירת ~~י~נרנף. מ~ק;ם ו~~ , ל~~ ס.ר~ע ה;~ר א;ת; ר~~~ל , סרב ד 20. חתכי . ·.. - oV! קנף נזם ;ר?ל~ ונזם מ~~י ד~מ-ז~~ P ~ל ;דידי סר;~א מ~ר~נרי. ת;ך f די ~ר ryה;ר~~ זיל.ינף ז' w ה ה~נזיר ~ry ~י~ה ~מ;ןד-מךרר' q רןה ,ת~~ך~ך ~ry~t ה ~י~מ? ~ת ~~ךה ס.~ q :נף~ים - ~ן;ן ~נזיו' סר;~א ~?;ב~ qt\ ךיס ~ק q לף t ~טף~ים ~9 סב;ת ןגף~ם, םי~~~~~ ~לי- ry ךף ף~~~ים ם~~~ 7 ~~ל.ה-מךרר' ף?~ש;ף ry ה~י~ qt'רי ry ם קבף~ת- ~;וים תאקt;נ ~ידי ry ם ~ןם חבר ףמףסש. ~ך~ה ~הףא ס~ה לא-ףקי' ~זילה מ~דים t' ם~לי גויון ···· 267 ~~חף 1.ה~:ד;ד-ת סר;~ה ז~: , ~גףם, ד~~ t דיו fr רף f חף~ים, ו.זה ח~פ;~ץ ל; ,ם:ד~~ ר~ליע ~סי סדי ?~ובת מ 1ר;ע;תיו . :ג T : • ('=\ c-= ~ ;דידי סר;~א ש~~ f נ'עם ~ל מ~צףע, ry ~יר ~ת ת~בףיtמ תך~?~~מ ~9 סב;ת, ף~~ ~ת מ~~ע ~ן מךם ךח~חיל לדוק ~ת ע~מ;נכיו ף~ךיןיו . ~~עם ?~עם ס:ה וי~~~ f ~ך~נ:וית: "דה fלףם ... ~ ז- הערב יר.ד הרףח הביאה בכנפיה אל אףאליה, בירת-הזפ n,ז; נדיפה של ריח-ים ףבצה מלףחה, דגה וזפת ... על -:• ::• T T T : T • T •• •.• T • : T --• T: •: •: T •: T : " T • •• -T ."" :• T ך p ע מ~~ןב מנכפף~ים · מ~~דים ~ךאף ~~י f ~ך~ם ~פףף ~ל :ז~ך;ד ~ךחיב. f~~~ה-~יוב-לילר 9 גל ך:רק הס: ם ~מל.ו סל;ר · מ~~י מ~רק רס~י 1 ש;ב ף~~יט ~נף Qf קןנףת f ע.י~יו .ת;ו~~ס Pמ· ר~י w ~ש סדרף ~~עי -ר~ע;ת מ~~י מ~ 9.ן~ ~די ~עם ס:ה פ;ל.ט ~~n ;ת f בףש;ת, ך~לף מ~~י ס:ה ק;ךא f ~ך~נ:וית: "דה fלףם ... ;דידי הס: ~סףק ~q~י w ת-מ~~ע fז~~-ר~~ ,,~~דף ך~לף מ~נזיר מ~ 9 ~ז ס:ה ~~~n: ,י~ ,י~ ~י ... ף~~יז ר~רח.י-מליל ס:ה מ~~י ק;ךא f~ך~נ:וית : .ןה fלףם .... ןה fלףם ... ... ", X•• .•• -~ .•~·_".., ' .";.;.ד ·"-~;·· .:".:~~ -_· •• r• " · 21. חגג איור: מיכאל בסר ~סה, ';ך~ל~ ~ע;לם לא ~לינכ ~ל מ~ג. לא תף~ל לחףש ~ת מ~~י~ה ,ה~~~ס מ~ךחי~ה ~ת סמ.דה, .ןה מ~ג ~~~ינזים ~ליו דרו ~דךג;ת-סע. r מ q שףכ;ת, ~ר~י~ים ~יר ~~ד~ים f למט-מ~~ש ~ל ~ a רי מ~;ם מט;דלים תל~~~ מ w,ם:~ f ~לף ~~~אגף f קר~נכם, ~~דברים ~ב:בק-מ~יי ;ב~ . ~~יףע 7 ף, ~Q ~דים ~ת מ~ר~פ;ת f די םי~~~ס-י~~ :~יעף דק~ים ~ל .ר~~~מ ~ה ~~לא ל~י;ת על מ~ג! מ-לר~~-י~;מ~~ fה~~~ ~דדד~ים f ס.דנף f ~ק~יל ?ל~נף מפ;ע.ם f.ה~~ס ~f ן~ים ~ן n ;ק םי~ד~~~ מ~~דרים f~-י~~ 9 ף .ש~~ך ry ם n ;ן~ים על מ:פל: מ~ג;ת ס~ח.רים, מ q,ת;ר~ ~סד ~~:~נזים םי~~~ ~7 מ;~ים, :פ'ל ~סי f נזשףק; ;ל~ - 'ר;~מ ,ע~~מ מובדסז: סע.~ים · ~בףךי ~q לק;ת מ~~ךר;ת נזם ~י.ןה ש;ך' א; ע.ז' ~ית-מק~ך;ת א;ת; פ;קךת ל~~~ים ~ין; מ?ב:ה ק~~ה ~פף~ה ף~ n ;ןה ~ל ,םי~~~ טע~~~ ~ין ~ך~י~ים ~rז; ובל;נ;ת נזם ע?~ה ,זrכנדס~~ מש;ךקת ~ת ~~ןrז ך~ןה f לי-דעת ~צ;~ים ~rז; מ~סר נזם 9 ~י~ה סע;~ךת 7ח f~ס ~ל מ~ t ח; ~9 ~ים ~ry ם ה~~~ ז;~ ב;ןן 7 ~ך~ז ~ת :פלי-הגגינה של;; א; אהבה פראית שבתגףי-אהבים, עגלה, סףמית ףמפנמת. מעל הגג נעלם הבית מעינינף •• •• •• " ---::• :• ---•• :• :• : .•" " T "•• -: • T -: • : •: • T : T -: -•: T • : -•• : f ~לף ס:ה ~רנכף. ~ה מו~ר ל~פ;ת ~~עי ל~גף~~;ת ג~מ-ה~~~ על מס~ים מ 1 ;ר~ים vf ר~לם ,ה~~ן מרבףרים, סר~~ים, מ~ז ע~מ; מ~~ט f;י~: ~ז מ~ג. ~סה ;ר~ל~ ג;~ע ןף ~ז משקת f לי י~י.r.;אךל, א; ~כנ~~ wע 7 ף f מ; ן;ש~~ נזם מךר;ך א; נזם מ~ב. ~1 .... 39 ---· ו (ך: s 23. חשעו חג ע~ל - ן~ ~ כ.ל ~עם ~ס:ינף ה;ן?ים ~ל מ.~קב, ס:ינ:וי ע;~ר ?ארו מח;~ה ~ל ךח;ב t' דט;די; מ w ד;ש, ה~~~ ~ת י~~~ ~ל ה~~~מ ~ל מ 9 נכ~ל ה~י~: ף~מאןה, ~~~~r ?מ~יט f כל .יו:ז?~; מ-זכנ~pז~w ער ע~מ; קס~~~ ה~~~~ד ~~ןו;ת wער ,~ ףד~ר~דים, י;~א ~~יל מפ;~ה ~ל לס t'דגף 9.סא:? ףןאךו מח;~ה י;ךךת דרו רס~ה ~~ב w ה, ~~ע;ןם לא דר~ז:וי .••זrנ ז ~ה ~~לא ף~ך ry מ· יב לךא;ת ~~עי ~ד~ת w ער א;ת; נ;ף ךא;סם wם:~ מ~ר~ים ~חף~ה :;ל f ~לף נ:וקןה וקיר םיpזך~ סיף ח; 9 ע.י~ינף · ~ים ~ת מכל ~~ר~ה 7 ~ע.ט ~ה ה~~~~ ~ז מ w ר ס:ה לךא;ת ~ת מ f ~יש על ;ר~~ w ער מ~עףל ... ~~ד רעל ת;פ~~~מ מד;מ;ת ~-ת;ר~ו:נ? w ז דנכנףר-מד~~ים על ~דע;סיס ~ל ~ל;ס דמ~~ינ;ת ~ל אף~ן~ה, ף~ד~דף~ים ~נכז לךא;ת ~ת סא;ר;ת ךי;~ידט; · ~ל ד~ל ך~ת ס~~לי~ט;ס מנ;ךד ךמ:רק ~ל ל;ס ~ר;י;ס על ך p ע מ~קי~ה ס qt' ר;~ה האדמדמה. T -: --: T ע;דדי-מ.~קב סיף א;~רים לי ,ק;ח~~ ~לא ס:ה ם~~~ ל w ער. ~qל;מ;נכי , על נכ~תףע.י-ד~י;~י מ~רףע, ~~w ר ס:ה ?מ~יע דרו מ w ער ~ל ~~ים ,םי~ל~~ ~ל w י;ת דדירים ,ם:~:~ ף~~י ~~עם ~~ינ:וי , ;ת~~~מ~ ~ל q ל;ם ~ןה;ת, לרדת ~י~ף ~ת ~דרג;ת מ w ער מ~עףל ~ry י;נ:וי ~טףם א~~~~כ.ל w :ש ~ל ,ת:~מ סל~ז:וי ~לף םי~~~ עם נקר ~ל מ - זז מה שדמי;ני היה נ;חש מדעת ושלא-מדעת. --• :• : --• •• • : • :• 24. וון חו~ח ::זנ.ו?י ry ~הף ';ר?ל~ הףא f ~ר ~שףס ן~~~ ףן~ש נכסת ןש;נ;' t' ו ~י ~q ליכ;סיס נכ~יר f ~ל 'ו~?~ qךי ry י ;תך~~ ס~ת;ן. ~ן~ה לי מ:ןק ;ל~ · ם;ל!~ ~סי ן~ינ:וי א;ת; ~~ז ,ןבףש ם:~~~~ ם, :· ~ל י;ךד ח;~ש כ;~ע ךסב-שףל:ם, ~~ים קלל;ת דס~ r ~;לדים ~~דבף ל; נכפףןים. ~לף םי~~~ ד~יס ~י~י זקזקי ~ת ~ן wא~ר , מ~ w רת pזמ9 ~ז ;ל~ , מ; w ו ~דד?ים ~ת מ~~ר ';נ?~~ מד;~ה ה~?? ~ל קך~ס, עד ~ry ~יע ~ל ס~:ןה f די ל~כר ~~t\ ?~ים ~לף~ים, א; ן ry ל.ל~~ עם ס~~~ים ז : על נשמ;תיהם של העשירים ... • • :• :• " : • wם:~ ~קןל;סיו. ~כ;ן ~הףא י;ךע, ~לי 9,ק~ א; ת;ח~? f ר הףא ט;ע.ן יpז~9 ה ~ל ס~ש qt' רי מ~ Q ר:ם, ~יר ך~י~י ~ר~ים כל מד~רים w ם הן~~? ... סע. r, ס~ד~ה, ~ע;ןם לא w ~עז:וי ~י~הף זףןת; ל~~~ ~ת ~יו f מ;הף, א; ~t ~ד.ע ~ת מ : ז ז - המים, הרףח, האש, כ'ל אלה הם כ ii נחמדים, כ ii מרעננים, כ'ה צחים, כ ii ת;ססים ' : ' -' :---: :• " :• " " ' כ'ל אלה הם לדין; התגלמ!ל;ת ,•' : -: ' ' •• :• " - ז ' : ~ל ~י 9- ךר' נ;קשףת, קר' t' לימףת, ףך~ז . מ:ןק · ס~~~ים ~ל ~ז;ל~ ~הף?חף ~די י;ם ,םיר~~~ ~כ;דס;ת, ~;לדים ף~~ךס ry ים "לנ;ת" ~ל;לה ם;ק~~ t' חר. לקראת מ~~לה מכל .ה~כנ~~ ~נ:וי~ת; ~ל ן;ן ח; 9 ה תע~~~ת~~ד~ ז ז ז :-זז ז ז - ז השד;ת. לבףש גלימה, מעיל' כ;בע, וכמעט בלי-משים, הףא נכנס אל העירה האפלףלית על את;נ;' המתנהלת :• :• -: • -:--' : -:• : ' ' •• ' : -: • : -' : ' : 40 ,ה~~? f מ;הף f,ףש.: לקראת מ;ת; ... הספר פלםרו ואני בתרגום של שמואל רגולנט ושמואל בנג'ו עומר לראות אור בקרוב גליון 267 (ך: s ו ~ ~ 1 --::::::::---______ -/ / "התחייה" שישים דת שע --- _,..,. --~~-- ,/~··,.Y~ איור : מיכאל בסר חושב לרגע שהוא עד לנפילתה, ואם מוסיקה חיתה משחק אז האוהדים המושבעים היו חושבים לרגע שהשער הובקע, כי מרוב שריקות הם לא היו שומעים את השריקה השופטת. עומדים האוהדים ומסתירים, כולם מסתירים לכולם, לא רואים את הדגל שמונף כל פעם שיהודי בתפקיד של חלוץ מרכזי מגיע מהר מדי , קדימה מדי , נתפס בנבדל , ואין הנחות לאנוסים. "תחייה כן , דווקא מגיע לי," אומר לעצמו החייל היהודי , "אבל ניצחון לא, אולי פעם". · כי אפילו למאהלו חסרו כלים <הסימפוניה הזאת נכתבה בסוף המאה ה תשע עשרה, כלומר לפני המצאת הסינתיסייזר>. היו לו כישורים אבל מסתבר שלא מספיק, וגם הרצון אף פעם לא מספיק, וגם על קספרוב אומרים שחסר צריח, כלומר מותר להניח שרק הצריח הוא המבדיל בין קודש לבין השחקן הגיבור שמנסה להיות בעצמו הגיבור שאותו , גם אותו . בשלב זה, לפחות . הוא קטן מלהכיל , להחיות. ויש אומרים שלא צריח של ממש היה חסר לו • לא מעץ ולא מפלסטיק . אלא הצרחה, מהלך , ערבוב של הצריח עם המלך המוגבל והרגיש <והמפונק>, משהו חתרני אבל חוקי , עקרבי אבל חד פעמי , הסחת דעת שמקורה בחמלה אבל כנראה שגם הצרחה • גדולה ומתוזמנת ככל שתהיה . חיתה קטנה מלהחיות, ולכל היותר הוא היה משיג תיק <שזה משהו שגיבורים מתעבים אפילו יותר מהפסד>. בערב הגיע מברק שפקד עלי לחזור למחרת . כאילו אישר את מה שכבר הבנתי בכוחות עצמי. הדקוטה עוד חיתה בהמראה כאשר פתחתי את רצועת הבטיחות ונעמדתי על מושב הברזנט והשקפתי השקפה אחרונה על החול והים וכאילו שמעתי את הרשרוש של המים ואת השיר על הארץ אשר אפילו מאהלו "הודה" . אמנם רק ביצירתו האחרונה • שהיא מתרחקת ונגמרת לעולם. "גם לא בלילה, כשהשחקים יורדים," הצחיק החייל את עצמו בעזרת שיבוש של ציטוט מהמערכון שהכי הרטיט באותה שנה. "אולי פעם!" הוא צרח כאשר יד של קצינה ענקית . זדונה אך בוטחת • תפסה בחגורת מכנסיו והשכיבה אותו פרקדן במעבר שבין המושבים: "אולי פעם! בסוף כל התחיות!" • יצחק שפי "איננו סבור כי מותי הפיזי, שירגום נזקים ללא ספק, יחריב עולם זה; אך העדרותי הרוחנית ודאי שתשים לו קץ" (מתוך יומנו של יונסקו) ל מרות מה שנאמר בטקסט שבסוף "התחייה", במהלך חמשת פרקי הסימפוניה יש הרגשה שבאותה עת . בהיותו בן שלושים ומשהו . שאף מאהלו לנצח את המוות במובנו הפשוט. הדיבורים על תחיית המתים לא סיפקו אותו , ומרוב פחד • ככה זה נשמע! בפרק השלישי הוא אפילו צחק מרוב פחד! . ניסה להוכיח שהוא כל-כך מוצלח עד שמגיע לו , באופן אישי , כמו קספרוב בסרט של ברגמן ,כחול ועמוק . אם כי לא יהודי . כמו המים באבו-רודס. 11, "החיילת הזאת לא מספיק יפה בשבילי אמר לעצמו חייל לא מספיק י~ה, אחרי שבמנחת מטוסי התובלה היא קיבלה את פניו י~ה-י~ה. החירשות שגרמה לו הנחיתה עזרה לו להתגבר על מבוכתו • במקום לדבר הוא הושיט קדימה את שתי ידיו והוריד לה את משקפי השמש ובעוד היא מחניקה את הצחקוק <המתבקש> היו לו כמה עשיריות שנייה לחפש את אפ האם בכל זאת כחול · הצידוק <המתבקש> לאותם צהריים, לדבוק בקלוז עמוק, העצב, בעיניים, האם בכל זאת יש בה משהו שמזכיר את זאת שהכי הרטיטה באותה שנה . זאת שלכבודה המציאו אפ! · את הקלוז . את הפרסונה של ברגמן . אבל בכל זאת עצרנו בלגונה, בדרך לבסיס. בתוך המים לא התעקשתי איתה כי כבר לא הרגשתי ראוי , עמוק היה גדול עלי כמו שחמט · הכחול עם אותו מחשב שעל שמו קרויה התנחלות אבו-רודס. אכן דמיתי לטקסט שבסוף "התחייה" יותר מאשר למוסיקה שנכתבה עליו ושלמעשה די מורדת בו , מתיימרת על גבו , קונטרפונקטית שכזאת, הכי שווה בהיסטוריה, מאיימת להשליט, חושך לגרש, כמו שרק מוסיקה מסוגלת. (והמאזין האלמוגי מה יש לו לקנא • "בראשית היה הצליל," אמר לני ~רני , הצליל של החדווה, הג'וי סטיק של המיוזיק, כפי שנקרא הספר שלו • ובייחוד בלילה, בחורף, באוזניות, ולא לוותר על הסטריאו>. aה~~ אחרי aה~~ עושה הסימפוניה המכונה "התחייה", והחומה עוד מעט וכמעט: בהקפה הראשונה קולטת החומה כמה נחוש ומאורגן הוא המצביא המנופף, המצעיד לעברה את חיל רגליו. בשנייה היא מתוודעת לעומק נשימתו. בשלישית, כאמור, מקבלים שומריה כאב בטן וסחרחורת. בריבעית מחווירים צריחיה ובחמישית היא כולה, כולה ח;מה, רועדת וקודחת, אבנים עם לב אדם מוחאות כפיים בעוד שהקהל האמיתי . זה שבבית ובאולפן • 41 החירות לא להבין: חופש הביטוי תשובה <שנייה> לדוד שחם s ו י:ו ~ ~ ב 29.5.02- בשעה 13.00 יתקיים באולם צוותא הקטן כנס בנושא: חופש הניסוי' מציאת ורכים אפקטיביות להאבק בניסיון לסתום פיות, למען חופש היצירה, המחשבה והדעות. לכנס הוזמנו נציגים מכל תחומי האמנות והתרבות. יוזם הכנס, מרוכי וירשובסקי <חבר מועצת העירייה וסגן יו"ר הוועדה לתרבות ולאמנות), העלה ביום 12.5.02 יבשיבת מועצת העירייה, במסגרת הצעה לסור היום של המועצה, הצעת החלטה, להלן: מועצת עיריית תל-אביב יפו רואה דבאגה את הניסיונות המגיעים מכל עבר להשתקת אמנים על ידי איומים הפחדות ופגיעה בפרנסתם. חופש הינסוי הוא הבסיס לקיומה ולהתפתחותה של חרבה ומקורסית ולקיומה והתפתחותה של היצירה האמנותית והתרבותית. מועצת העירייה מגבה את אמני ישראל התורמים רבות לקיום אורח חיים דמוקרטי ותרבותי בעיר ובמדינה - מגבה וקוראת להם להמשיך ללא מורא להביע דעותיהם באשר הן' באופן חופשי ואמיץ. כל ניסיון למנוע הבעת דעות עומד בניגוד גמור לאופיה ואורחות חייה של העיר תל-אביב משך שנות קיומה. תיקוני טעות א. בגליון האחרון נפלה סערת בשם ספרה של פניה עוז-זלצבררג. םש הספר הוא ישארלים • רבלין, כמובן' ולא כפי שנכתב .בסערת ב. בביקורתו של יעקב-שי שביס על זר ואשת חול של שרון אס ן<'עתר 77' גליון 266( נפלה :טעות בפיסקה השנייה <שורות 4-3( צריך להיות: "החולין נגזרו על ייר קומונינו משורש חל"ל נוי לציין את היעורה של הקדושה", ולא יכפ שנכתב .בסערת .ג בגליון 266, בשירו של יעקב דולגו נפלה טעות. צריך תלהיו כתוב: f אז ~ w אדז ~לי.זה י~~ י; tt ב ט;ק,ר עם ן~~ ~ךמ;זק~ה פ;ן~י םtז ז:יךאף ~ת ~ר:ז iJ ס,ןש;ת ךךד ךי~טףם .זכ~יןף ל; י~~~ ולא כפי שנכתב בטעות. סבור הייתי' כי בעלי פרופסיה אינטליגנטית, ברגיל' אי אפשר להם לטעות בהבנת הנקרא. בא מר שחם ומעמיוני על טעותי. מיו בראשית תגובתו <גליון 266( הוא חורץ כי טענתו העיקרית מקובלת עלי. זאת הוא עושה באופן של ציטוט חלקי של טענתי, שהרישא שלה, כביכול' מקבל את טענתו' בעוד הסיפא מושמט. גם זו פרקטיקה מבית היוצר של ז'ואנוב. או שמא עדיפה עליו זו של הגב' לבנת ? כל כמה שיחוש עצמו מר שחם "בן חורין במציאות רב תרבותית", חירות מעין זו לא ניתנה לו. אנסה, שוב, להבהיר עמדתי. מר שחם מייחס לי שגיאה קונספטואלית. הבה נראה. אסימילציה, פירושה הטמעה, כמו גם קליטה. ואם מר שחם גורס שזו נוצרת מאליה, ולא באמצעות יחידים או ארגונים, אל יהא הדבר בעיניו לפלא, אם אחרי שנות ווו' הוא מוצא עצמו מסביר מגמות וכוונות, ודוחה את אופן התקבלותן אצל הנקלטים. המשפט "היתה כפייה או לא? מסתמא, צודק מר שחם באמרו כי לא היתה" מלין בדיוק על כך. העולים נזנחו לכוחות ססיכיים לראות מה יעלו אלה. הקונספציה היתה במקומה, ליצור בעולים תחושה של שייכות לארץ ולתרבותה. ואולם בעוכריה של הקונספציה עמדה מין פרספציה שכולה רתיעה והסתייגות מן העולים, על עולמם התרבותי ויכולתם לאמץ מרכיבי זהות תרבותית חושים. ובר זה עולה בבירור מן המובאות בתגובתי' הנוגעות לחשש מפני השפעת תרבותם של העולים, אך מר שחם מבסלם כעפרא וארעא, בבחינת "דעות שהפריחו בני אום לחלל האוויר". ובכן' מדובר' בין השאר' בבן גוריון ובשלל בכירי העוסקים בהעלאתם של יהודי ארצות ערב. האמנם סתם דעות, של סתם בני אום? ועוו מחוש מר שחם, כי אפשר לגזור גזירה שווה בין הוותם של יוצרי מוסיקה מזרחית מגלי האתר ובין אי שידורה של מוסיקה קלאסית בקול ישראל. אמנם, חידוש הוא הדבר בעבורי' אם כי לא אמהר למנותו נובר שבבסיסו עורבה. שנים אחרי הקמת קול המוסיקה, כרשת ייחודית למוסיקה קלאסית - ואין הדבר לצנינים בעיני' כמשתמע מדבריו של מר שחם עדיין היתה מוסיקה מזרחית מושמעת מעט פה וזעיר שם. ובכלל' מה ראה לעצמו מר שחם להעמיד מול הסענה על אי השמעתה של מוסיקה, שרבים חפצים לשומעה, אף שבהחלט אפשר להתווכח על איכותה, את המוסיקה הקלאסית דווקא? כלום לא מוטב היה להעמיד מולה השוואה עם סגנונות מוסיקליים אחרים, פופולריים אף הם בקרב הציבור? יש בכך' לטעמי' יותר מאבק של התנאות רגידא. לו נהג מר שחם על פי מידת האיפוק, מסימניה המובהקים של תרבות המערב - אותה הוא גורס, באופן רליגיוזי משהו - היה מניח לתרבותו להעיד עליו' תחת להעיד עליה בעצמו. מר שחם, בנדיבותו רחבת האופקים, מחויב בעיני עצמו "לשמור על זכותם של אלה, הדבקים בתרבויות שאיני אוהב, לדבוק בתרובתם ולהנחיל אותה למי שהם רוצים". נניח שהיו רוצים להנחילה דווקא לו עצמו." אופס, טרם נמצאה תרבות העולה על זו שלו. ובעניין זה, של תרבות, רננך אחתום, נכנס מר שחם -בפיקחון 'כך נומה - לארץ זרועת מוקשים. אין הוא מכיר בכל תרבות כשוות ערך לרעותה, משמע יש תרבויות הנעלות על אחרות. אבל, ואני מתנצל אם נשמע הדבר כטאוטולוגיה, תרבות היא עניין תלוי תרבות, ואין אום שם עצמו עליון לקבוע את שלו כגבוהה מאחרת. האין זה מנוגד בתכלית למה שמר שחם מחשיב בירתו' היינו' "ההומניזם והלירבליזם והחילוניות"? • אהרן עטרן גליון 267 ~ ~ ~ 1 טאיוrזו , ון ן:ך( ו כרמית מירון ו מבחר הצגות מעונת תשם"ב בתיאטרון הקאמרי התיאטרון העירוני זכה השנה בפרס ההצגה הטובה: "מר וגין" <כבר נכתבה עליה ביקורת בעיתון זה> ובפרס שחקן השנה: יוסי גובר' שגילם באותו מחזה את אחד התפקידים הטובים והמרגשים בקריירה הארוכה והמגוונת שלו . לפיכך ניתן לסכם שחיתה לתיאטרון הקאמרי עונה טובה • גם אם לא כל ההצגות עמדו ברמתו של האלמן היהודי מביו יורק: מר גוין. ההצגות שכבר נכתב עליהן בעיתון זה היו: "הרב קמע" <הצגה מיוחדת לכל הדעות> וההצגות המצוינות: "קופנהגן" ו"דוניה ורכישה" . נתייחס לאלה שעדיין לא עברו את שבט הביקורת. "רומנטיקאים"; קומדיה מאת חנוך לוין; בימוי: מיכה לבינסון; תפאורה ותלבושות: רוני תורן; מוסיקח מקורית: אלון אולארצ'יק הצגה של חנוך לדין היא חגיגה לכל אוהבי התיאטרון' וחובה להעלותה גם אם לא כל מחזה שנשלף מן המגירה דומה או שווה ל"יעקובי ולידנטל" או ל"אשכבה". חנוך לדין השכיל' כידוע, לגבש שפה תיאטרונית ייחודית משלו' שבה משתלבים הומור שחור 1 צער ויגון' ביקורת חברתית וכמיהה רומנטית לשינוי פני הדרבים. באחת: תיאור מצבו הקיומי של האדם. השם "רומנטיקאים" מרמז' כמובן' על היפוכו של מצב. את המחזה העצוב הזה כתב לדין בשנת 1997, בשעה שהיה כבר חולה מאו.ד רוני תורן' התפאורן' עיצב על הבמה מיטה גדולה . עליה שוכבים שלושה אנשים: אשה ושני גברים חולים, השלב האחרון של השלישייה המפורסמת מ"יעקובי ולידנטל" . כל אחד מהם חבר בקופת חולים אחרת וכולם יחד חושפים את מכאוביהם ותחלואיהם, תוך ציפייה למוות העתיד לבוא בקרוב. חלומותיהם, ואפילו החמצותיהם, הפכו זה כבר לזיכרונות העבר. חנוך לדין נהג לביים בעצמו את מחזותיו. מיכה לבינסון מתמודד עם אתגר קשה בעבודת הבימוי ל"רומנסיקאים", אולם עלה בידו להעביר את תחושת הצער 1 הפחד שלפני הסוף, והמשחק בין הומור וולגרי לבין פיוט הזוי. שלושת השחל~ים המעולים, המוכרים כ"לווינים" קלאסיים, השכילו ליישם את עבודת הבמאי המדויקת. זהרירה חריפאי המצוינת, יוסף כומרן המשחק באיפוק מצמרר וגבי עמוני, הממלא את מקומו של אלברט כהן בשלישייה, מגלמים עולם שלם של צער וייסורים, במעט הומור קודר ולפעמים ציני. התפאורן רוני תורן יצר חלון גדול' המגלה בסוף ההצגה עץ מפואר' המפליא ביופיו' כאומר: בני האדם ~לים ואילו הפריחה נצחית היא. "רווקים ורווקות"; קומדיה של חיזורים מאת חנוך לוין; בימוי: אלדד זיו; תפאורה ותלבושות: רות דר; מוסיקח: דני סנדרסון מחזה זה נכתב בשנת 1985 ויצא לאור רק ב 1999-. זאת קומדיה עצובה על בדידות, ערגה לאושר בלתי מציאותי ואהבות אבודות. החידוש בכך שכאן המשולש ה"לוויני" הקלאסי מוכפל' ועל במה אחת יש שני חדרי מיטות ובהם שתי שלישיות. זניידוך מחפש כלה מסעירה, אבל כל הזמן רוצה לישון; חראבינו רוצה את פלוציקה; אויסטווינד חפץ בבילכה . ואף אחד אינו משיג את אף אח.ד סובב, סובב הגלגל ומו~א ".ןי~ וכבר כתב על כך המלך החכם: "סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח." כל הדברים יגעים" <קוהלת .)א גם אם אין בקומדיה "רווקים ורווקות" דג מלוח, תה, מחלות ומוות . כפי "וומנסיקאים ": ג בי עמוני' זהויוה חויפאי' יוסף כומרן שכתב הבמא י אלדד זיו . זה מחזה "לוויני" מאוד' עם כל התקוות וההחמצות האנושיות האפשריות . וכי למה שואפים הרווקים והרווקות ? "להקים בית, משפחה, לצוד יתושים ליד אשה מתקנת גרביים". כאן אין הגיבורים מגשימים אידיאל זה, ולמרות הבימוי המאופק של אלדד זיו והמעסה החיצוני המשעשע, המחזה עצוב עד מאו.ד אורנה בנאי מגלמת את פלוציקה, רמי ברוך הנהדר הוא זניידוך' ודב אסולין מגלם את חראבינו . משתתפים עוד: אלון והן ועידית קפלן. את הקומדיה הזאת הולמת אמירתו של המלך קלאודיוס, דודו של המלט: "זו עין בוכייה והשנייה צוחקת" <שקספיר, תרגם אברהם שלונסקי.> "אקורדיונים"; מאת שמואל הספרי ובבימויו; תפאורה: דרור חרנזון; תלבושות: אכח כרושצ'ובח המחזה של הספרי יכול בהחלט להצטרף אל משפחת היגונות של גיבורי לדין. מתניה אגסי 'מתקן אקורדיונים, חי במרתף אפל עם אמו האלמנה. הוא נושא עימד סוד כמוס על חטא שלא חטא ועל עוול נורא שעשתה לו מירה גוין' החולה אנושה והמנסה לתקן את המעוות. האקורדיון' המסמל גם את הישראליות היפה והאבודה, מקשר בין משפחות גוין <גורמת העוול> לבין אגסי <שעל בנה מתניה העלילו מעשה נורא>. את הכלי הישן אפשר אולי עוד לתקן' אבל המעוות האנושי • ספק אם ניתן לתיקון. גם אם אין המחזה יורד לתהומות הנפש של גיבוריו וגם אם אינו מרקיע להישגים אינטלקטואליים, הוא מהווה הצגה מרתקת ומפתיעה, בעיקר בזכות המשחק. דורון תבורי המעולה מגלם את מתניה אגסי ברגישות ובכאב, מרים זוהר המצוינת ואלברט כהן הוותיק מייצגים את גיבורי העבר במיומנות ובהומור' ואילו ג'יטה מובטח, גיבורת הערב, מעצבת דמות כפייתית ודומיננטית, בעלת צדדים אפל י ם, המיוסרת על ידי מצפונה ומנסה להשלים עם עברה. אפשר לראות. • מאי 2002 43 ~i איגוד כללי של סופרים בישראל Ui:-a..,•t:&.:s...,•Lc:iL:נI ~4· .ו-גנ t• • V:t4General Union of Writers in Israel 1 .,..}- ת.ד. 16208 תייא 052'"404796 ~· אל חברי "איגוו כללי של סופרים בישראל" ., הוועידה השלישית של האיגוד המושב של הוועידה השלישית ייערך ביום ב' 10.06.2002 בשעה 16.00 בצוותא 2, ,תל-אביב רח' אבן גבירול מס' 30 על סדר היום: 1• דברי פתיחה 2• על מצבה התרבותי , החברתי והפוליטי של ישראל 3• דיון 4. על מצבו של הספר והסופר בישראל 5• דיון 6• קבלת החלטות 7• בחירות לוועד האיגוד ולוועדת הביקורת 8• נעילה ·'· ~' ... ~ <יוגש כיבוד> השתתפות החברים בוועידה הכרחית. רק מי שנוכח ומצביע - משפיע. בשם הועד היוצא יעקב בסר