שנה כגי • גליון 230• נימן תשניים • אפר"ל 1999•20 ש"ח גילה בלס: מזרח ומערב באמנות ישראלית גדעון עפרת: בספרייתו של פאוסט יפה ברלוביץ': אסתר ואב ביוגרפיה וזמנוגרפיה שרה הלפרין: "שירת התחיה אמני הז'אנר" להלל ברזל שירה אשר דייך , צבי עצמון , נילי מילוא, מאיה בז'רנו , דרור אלימלך , ר .ס. ת 'ומאס, אלישבע גרינבאום מירי ליטווק: בלובן של שמנת (סיפור) ץנiה רחרפת המעברות r ' :כ r::.' " cxכ =כc ' - s ~ g · r--v . c::כ ([\ כc • - י> N c..כ כc c:::כ :: כc ' ~ o:כ . תיאטרון: מופע: תערוכה: והמדורים הקבועים ..' צה וניע סמפיי . :: _ך. •י ·. _J · 'נ .'~~ חגליון חזה לכאורה אין נושא ממוקד לגליון הזה. מדי פעם אנו מרשים לעצמנו לחרוג מן המסגרת ומשאירים מעט מר ו וחים כדי לאפשר לרוח פרצים קלה לחלוף בין היצירות ודברי המחשבה שבחוברת. עם זאת יש איזה "יחד" בין החומרים. מקבץ המאמרים פותח הפעם אשנבים לארבעה כיוונים. אך לא לארבע רוחות השמים. ד"ר יפה ברלוביץ סוקרת בהרחבה ביוגרפיה שכתב אהוד בן-עזר על חיי דודתו , המשוררת הצברית הראשונה אסתר ואב, ומונוגרפיה על יצירתה שכתב צבי לוז . קשה להגזים בחשיבות העבודה אשר מקרבת ומעוררת עניין לחזור לשיריה של אסתר ואב, המודרניסטית הראשונה, אולי , בשירת ארץ ישראל , שנושאיה הם הנוף האנושי והנוף הטבעי של ארץ ישראל . נציין עוד , שבראשית דרכה, עם פרסום שירה הראשון ב''הדים", שבעריכת אשר ברש, הופתעו קוראי השירה העברית לקרוא שירה חופשית, לא מחורזת ולא שקולה ועם זאת לירית, מתנגנת, מעודנת ובלשון עברית רעננה, נטולת משנאיזמים או ארמיזמים." פרופ , שרה הלפרין עוסקת במאמר מלומד' ויחד עם זאת קריא ומחכים ב"חוליה נוספת" במפעלו המונומנטלי של פרופ' הלל ברזל: "תולדות השיר;ך העברית". אין ויש קשר בין שני המאמרים הללו, כפי שיש ואין קשר בין מאמרה של פרופי גילה בלס "מזרח מול מערב" באמנות הישראלית לבין מאמרו של פרופי גדעון עפרת "בספרייתו של פאוסט", החיבור מתאפשר על דרך המטאפורה, כמובן. הצופים בתערוכ - ה, המפנימים את יצירות האמנות, עוברים, אני מניח, מטמורפוזה מסוימת. כפי שקוראי "פאוסט", ה"מבקרים" בחדר ספרייתו , ו"מתוודעים" אל הספרים שבה, מתקרבים אולי' צעד נוסף בהבנתם את מהלכו • כך משפיעה התרבות, כך משפיעה האמנות, על בני האדם במהלך קליטתם אותה. בשני המקרים, הדרכים מובילות לכיוון אחד' אלינו , אל הכאן והעכשיו . בשירה שבגליון הזה ימצא הקורא שמות מוכרים יותר או פחות, משורר מוכר כמו אשר ויין למשל , צעירה ממנו אך מוכרת ואהודה לא פחות, כמו מאיה בז'ראנו" וצעירה, אם כי לא ממש מתחילה, שזו הפעם הראשונה ש'עתון 77' מפרסם משיריה המסקרנים, אלישבע גרינבאום. והפתעה מרעננת ממש בשירי ר .ס.ת'ומאס, בתרגום נאמן ומעניין של צבי יעקבי. ועוד שתי רשימות, הנקשרות זו בזו' הפעם על-ידי הבמה: זו של צבי רפאלי על התיאסרון של יז'י גר וסרבסקי' שבלעדיו לא היינו אולי זוכים בתיאסרונו המיוחד , הלא שגרתי , האזוטרי לא פחות, של במאי פולני אחר , תדיאוש קנטור • ומכאן קפיצה פראית למופע של שירה ומוסיקה: המשורר רוני סומק במופע משותף עם המוסיקאי אליוס שארפ. אלה רק כמה הערות, לעורר סקרנותו של הקורא. ולא נגענו בסיפורה של מירי ליסווק, במדורו של עמוס לריחן ובכל המדורים הקבועים. אנו מפנים את תשומת לבו ועסו של הקורא למדור נסיובי' "קנצרעות", מדור תגובות סטירי. איך לתר גם ואיך לחרוז הדים מן הוויכוח על איך לתרגם מה הגיעו גם לדפי עתוננו. המדור "מצד זה" עסק, עוסק ויש להניח גם שיעסוק בנושא זה בהרחבה מסוימת. אוסיף רק הערה או שתיים: איש לא גרס ששירה חרוזה אלמנטים בהחלט מהותיים. על כן הוויכוח הוא לא אם לחרוז או לא לחרוז. השאלה היא תמיד איך . כאשר למען החרוז אונסים את זרימתה הטבעית של הלשון , מוסב שלא לתר גם. אם זה הכרחי' אז יש לוותר על החרוז. שלונסקי שתרגם אולי אלפי עמודי שירה מחורזת מצא את הדרך הטבעית לכך. זה אפשרי, לצורך זה יש לתרגם רק דברים שמעוררים רצון עז לתרגם, כמו לכתוב שיר מקורי. מה אין לעשות בתרגום: אין לבגוד במודוס השיר למען התרגום. לדוגמה: אם השיר המקורי כתוב בלשון חולין' דיבורית, פשוטה, אסור להכניס חרוז הלקוח מרובד נשגב של הלשון , נגיד , מליצה. עירוב לא מבוקר של רובדי לשון יוצר פרודיה על המקור ולא תרגום ראוי. ובהמשך לכך , ההערות שאני קורא ושומע, שהנה השירה החרוזה חוזרת אלינו בשעה סובה ומוצלחת, אין להן שום אחיזה: ראשית, משום שהיא מעולם לא נעלמה מנוף השירה העברית, משוררים רבים המשיכו לחרוז וחלק מהם אף כתבו סונטות. שנית, החריזה התפתחה והעשירה את תפקודה בתוך השירה, בעוברה גם אל תוך השורות ולא דק בסופי הסורים. תפקידו של החרוז לא להקשות על הלשון השירית, אלא להפך, להקל על הקורא לגלות את המקצב רהביגון של השיר . חבעד והנגד אני שייך לדור שה"בעד" וה"נגד" שלו היו פחות או יותר ברורים. בגיל חמש, שש, שבע, עשר' משחקי הילדים שלנו היו משחקי מלחמה, כמקובל' בין "כוחותינו" לבין הרעי~. הרעים היו תמיד העושקים, הגנבים, המדכאים, הכובשים וכר', העלילות והגיבורים היו מתחלפים ממשחק למשחק אבל המחנה והכיוון המוסרי היו קבועים, כי ערכים אין מחליפים כמו גרביים. ערכים מלווים את האדם עד עפר. במשחקי הנעורים והילדות שלנו לא היו מלחמות על תפקיד' העיקר היה להיות בצד הנכון' בצד של "כוחותינו", אינני פתי' ואיני גורס שמה שהיה בילדות ובנסיבות אחרות לחלוטין יכול להתקיים בעולמנו המפולג כל-כך' הקרוע, האמביוולנטי' כשהסיסמה היא לרוב "כן ולא" בנשימה אחת. בעולם כזה אין טעם לחפש אחר אחוות המחנה, אחדות הדרך . המטרות משותפות, על כן נעשו כבר כל הוויתורים. כל "הרע במיעוטו" כבר נוסה ומומש. עוד פסיעה אחת לכיוון האמביוולנטי פירושה הידרדרות אל תהום האפסיות. על כן' כל כך דיברה אלי רשימתו החדה כתער' השקופה, הברורה והחד משמעית כמו · מי מעיין זכים, של עמוס קינן ('ידיעות אחרונות' 19.4(, על החיוך <חיוך החתול> של יצחק מרדכי שנשאר לאחר שהגוף וכל אשר לו נעלמו מיד לאחד העימות. כי חוץ מן החיוך לא היה כלום, אבל ממש כלום, כמו הכלום של ביבי' אולי מן הצד ההפוך' אז מה? ראש ממשלה לא יכול להיות "כלום". הוא חייב להיות משהו' וחיוך זה מעט מאו.ד ראש ממשלה צריך לנקוט עמדה ברורה: "בעד", או "נגד". לפעמים "בעד הנגד" כדבר המשורר. אם ברק לא ינקוט עמדות ברורות בנוגע למהלכים מרכזיים, ואם הוא לא ידע לנסח אותן' באופן חד משמעי' ללא מורא, אם זה לא יקרה, ברק לא יהיה ראש ממשלה אמיתי' גם אם ייבחר. אני' בכל הענווה, מציע לו במקור ושקולה במקור אין לתרגם לעברית תוך שמירה על החרוז לשקול את האמירה, ולקרוא פעמיים את הרשימה של קינן • • והמקצב. להפך, מתרגם סוב מוצא את הדרך להעניק לתרגום את כל האלמנטים המהותיים של המקור • המצלול והפרוזודיה הם ~1t.)1 שירה ופרוזה אשר דייך: שירים צבי עצמון: שיר נילי מילוא: שיר מאיה נזירנו: שיר דרור אלימלך: שיר ר.ס. ת'ומאס: שירים, מאנגלית: צבי יעקבי אלישבע גרינבאום : שירים מירי ליטררק: סיפור מסות ומאמרים יפה ברלרביץ': ערכת אסתר דאב, ביוגרפיה ומונוגרפיה 5 7 11 13 16 21 33 38 14 שרה הלפרין: על "שירת התחיה - אמני הז'אנר" להלל ברזל 17 גילה בלס: מזרח מול מערב באמנות ישראלית גדעון עפרת: בספרייתו של פארסט רשימות צבי רפאלי על התיאטררן של יז'י גררטרבסקי רפי רייכרט על מופע של רוני סומק ראלירט שארפ 24 30 22 23 מ . הסץ רחרפת המעברו ._·. ה צ בי u ו מ פ 11 ס " 111 : .. · .·· ~-~ ו 1 r השער: שרגא וריר /1955/ כרזה שנפסלה על-ידי המפלגה · ביקורת ספרים יוסף ברבע על "אי ציות ודמוקרטיה" בעריכת יהושע ריינשטיין יעל ישראל על "העיר הפנימית" למיכל פלג רות נצר על "מהר' ל נד ועכשיו" לסירקה טרוקה יורם סלבסט על "טריפ ניד יורקי" למוטי גונית ניצה גררביץ' על "קן ניצים" ללאה אילרן שמואל שתל על "דגים צמאים" לדבררה נץ רחל שקלרבסקי על "חסד נעורייך" לאיל מגד מדורים קבועים 6 7 8 6 10 11 12 · (עמ' 24( ,,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.,,.~,,.,,......,.......... ר~''''ן : לכברד עתרן 77 ת"ד 16452 ת"א 61163 ה כ : אבקש מנדי לשנת 1999/1998 . כ " ' " ' : שם ושם משפחה כ לפי שעה - יעקב בסר ' ' המלצות 'עתרן 77 m : 4 ' טל' ו m כ "........,_ ' .. " 9 ' חצי פינה - רוני סומק מצד זה - עמוס לריחן <הגזענות על-פי טהר בן ג'לרן וטוני מרריסרן , "יהדות נין דת ומוסר" לאבי שגיא, ספר של אלישע פורת ' : מצורפת המחאה על-סך 180 ש"ח עברו 11 .גלרן j ןת :כולל משלוח רעוד על הוויכוח בנושא תרגומיו של אודן לעברית> קנצרערת - תגרנות: אבי רונן , נסים אסקין אשכנזי , אדם זגייבסקי 34 43 " : בנק _____סניף ____:מס'המ J"[אה~ ' " : ' " --------------------~--,,.,,.-----~~ ' שנה כגי • גליון 230• נימן וt"נשת• אפריל 1999••nnw 20 uת l ןוו ירחון לספרות ולתרבות ON77@ACTCOM.CO.IL ח Iton 77 1S1:•ז: ;1;1ma המלר: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות העורך : יעקב נסר Literary Monthly חברי המערכת: שמעון בלס, l יוסי הדר l עמוס לריחן. ששון סומך , בירשאל - עמותה רוני סומק, אריה סיון , צבי עצמון , דורית פלג, עודד פלד , שלום בתמיכת משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות והאמנות. וצבי Editor: Jacob Besser Mana in Editorial Board: Shimon Ballas, Yosi Hada , Amos Levitan, Shalom גלעד עיריית · עורכת משנה: עמית ישראלי ת"א-יפו - האגף לאמנויות. Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, המערכת והמנהלה: סלפקסי: 5619879, ת"ד 16452 ת"א ניקוד: שמואל רגולנס רוזמרין בע"מ · ביצוע: דפוס מופת אורפז · מועצת המערכת: יצחק אוורנוך / גילה בלס, משה דור 1 נתן לוחות: אורנינ ז א ב יהושע עוזר דני ש גיורא שוהם אנסו שמאס הבאה לופוס מיכאל נסר Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg Vice Editor: Amit Israeli-Gilad Management and Graphic Design: Michael Besser ; המערכת אינה עונה בכתב על פניות כותבים ואינה מחזירה כתבי יד אלא אם צורפה אליהם מעטפה מבוילת. חומר יש לשלוח רק ב i ואר רגיל , כשהוא מודפס ברווח כפול על צד אחד של הנייר. רצוי לצרף דיסקט בתאום עם המערכת. פגישות עם העורך רצוי לתאם מראש. טלי 03 5619879 מאמרי מחקר מועברים ללקטורט מקצועי ~ תהמלצ !ZI~ ויליאם שקספיר: ירלירס קיסר' תרגם גיבורות צעירות מאוד המגלות את המאוחר. ספרי סימן קריאה 1999, אלי כצר: אהבנו הרבה אבל מעט. העיר והוסיף אחרית דבר: מאיר האהבה, המין / יחסי חברות. 167 עמ' ספרית פועלים, "מערכת" קיבוץ ויזלטיר. הוצאת זמורה-ביתן 1999, אלונה, מוכרת ספרים, סטודנטית דליה 45 ,1999 עמ' 174 עמ' אבו נוואס: שירי יין ואהבה. וקוסמת חובבת, פוגשת בשכן החדש, "ולא תהיה לי אהבה/ כמו שאהבתי וי~ 5 ~ ברוסוס, איש כבוד, הוא, כדבריו של אנסו גיוס, ידידו של קיסר 1 עומד בראש הקשר שרקם קסיוס. כבוד 1 תאוות שלסרן / רשעות וטיפשות ואף נקמנות לשמה, חברו יחדיו לרצוח את קיסר 1 השליט הכול יכול של רומא. תרגומו של ויזלסיר קריא, פשוט <עתים גובל בפשטנות>. תרומה חשובה לתיאסרון העברי ולחדר הקריאה של בעלי הטעם הטוב. יובל :שמעוני חדר' הוצאת עם עובד 596 ,1999 עמ' ספרו השני של יובל שמעוני בנוי משלושה חלקים נפרדים, לכאורה. בראשון 1 שמונה חיילים וחיילות עושים סרס הסברה. בשני 1 תלמיד לאמנות משתמש בקלושארים כמודלים לציור / על רקע חדר המתים בפאריס. בשלישי / שהוא מעין אגדה, מלך וכהן גדול מקימים אנדרטה לאל. על השאיפה למעט אושר / על כוחה של האמנות. ס. יזהר: גילוי אליהו' הוצאת עמודים לספרות עברית/ זמורה ביתן 199 ,1999 עמ' על גדות התעלה, בימי מלחמת יום הכיפורים, םג תוך חיפוש אחרי לוחם בשם אליהו 1 בחיי היומיום מגדל פרחים לייצוא: "זאת לא היסטוריה לאא פירורי היזכרות של לא לוחם במסע משני עברי התעלה החסומה באמצע רעידת האדמה הגדולה ששינתה את העולם בין שני צבאות גדולים מאוד ומתחת למוות גדול מדי בתוך פקיחת העיניים אם כל זה באמת היה מוכרח ואיך דרך כל האבדון הנורא ההוא גם הלכו כל הזמן לקראת גילוי אליהו". <"גילוי אליהו" • ס. יזהר t ם. •זהר j.נעד~ 9t ינ 2 h לי עברון-ועקנין: התעוררות. הוצאת גוונים 78 ,1999 ימ' ארבהע סיפורים "נשיים", שבמרכזם מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון ון ליו בירושלים, המועצה הציבורית לתרגום ואמנות והמפעל לתרגום ספרי מופת 1999, 142 עמ' אסופת שירים משל המשורר "בעל התלתלים" • אבו נוואס, משורר מהתקופה העבאסית ואחד מגדולי המשוררים הערבים. עפרה בנג'ו ושמואל רגולנס, העורכים והמתרגמים, בחרו מתוך מבחר עצום שירים םבנושאי שונים: יין / אהבה וחשק, שבח ולעג והגות. "אני רואה את היין מפרה את השכל // חושף את סתרי האופי ומאדיר את החכמה;; מוסיף לסכלות הבריות יתר-סכלות/ ומשאיר את המעלה כיאות;; · אנשי · סבע מצאתי כי מעסים השיכורים שדעתם צלולה; ורק מתי מעט נבונים בהיותם מפוכחים," דורית רביניאן: החתרנות שלנר' הוצאת עם עובד. ספריה לעם 1999, 264 עמ' סיפורי האהבה העצובים של בנות משפחת עזזיאן מגבעת אולגה. שוב, כברומן ,הקודם סיפורים צבעוניים ניחוחיים, הנוגעים בריאליזם הפנטסטי / המציירים את אנשי השוליים ביד אוהבת ובלשון עשירה שאינה נרתעת מהגזמות. משח פינטו: נמר כרחרברת. הוצאת גוונים 133 ,1999 עמ' קובץ סיפורים, המתרחשים רובם ברחובות, כשזו משמשת מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. פינסו עוסק במיוחד במיתוסים המתנפצים של הישראליות, בהומור שאינו נעדר אירוניה. יעל איכילוב: נסיך לכברת אדום. הספדיה החרשה, הוצאת הקיבוץ רן, שהעריצה בימי בית-הספר. בין השניים מתפתח רומן סוער עד מחנק, השואב את אלונה אל תוך זכרונות עבר ,מסדירים המטילים צל על ההווה, או ייתכן 1 שההפך הוא הנכון . חלל לוין: רשימת סרגיהרה, בחיפוש אחרי הטוב, מאנגלית: גירי אביבי, עורך: אורי בלסם, ידיעות אחרונות- ספרי חמר 1999,324 עמ' "מה הופך אדם למציל-המונים?" סוגיהרה, דיפלומט יפני בקרבנה, פתח ב 1939- את שערי הקונסוליה היפנית בפני פליטים <יהודים בעיקר> שברחו למערב. הלל לוין מנסה להתחקות אחר אישיותו של סוגיהרה ולהבין מה הביא אותו לסכן את מעמדו ואת חייו כדי להציל אלפי בני-אדם באקס נועז ויוצא דופן. לילי פרי: ביקור התליין. הוצאת יריעות אחרונות-ספרי חמר 1999, 293 עמ' דניאל, נער בן שלוש עשרה, צריך להגיש עבודה בהיסטוריה בנושא "על מה חרב הבית". הוא מתאר את פילוג המשפחה האישית שלו גם כאנלוגיה לבית הלאומי. רובוט ארווין: לילות קהיר' מאנגלית: זיוה כספי, הוצאת שוקן 290 ,1999 עמ' צליין אנגלי מגיע לקהיר של המאה ה 15-, ולוקה במחלה מסתורית. שם, בעיר הצבעונית, מסתבכת העלילה והצליין שוקע בסיפורים שונים . כמו בחלום ללא סוף. אן מייקלס : רסיסים. מאנגלית: ורד שוסמן. הוצאת כנרת 320 ,1999 עמ' רומך העוסק בניסיון לבנות עולם לאחר השואה. בחלק הראשון הנער יאקוב בר מחולץ מהריסות עיר עתיקה בעיצומה של מלחמת העולם השגיח, על-ידי ארכיאולוג יווני. בחלק השני / יאקוב, כעת סופר בן 60, פוגש רבנע ,ן~ המתעניין בעבר ומביא להתמודדות עם זוועת המלחמה. לידיה גוררון קנאכט: טאנגר למאחרים, ספרית פועלים 1999, 203 עמ' ארבעה סיפורים קצרים-ארוכים, שבמרכזם עומדות לרוב נשים: "מאמי עד הסוף", "צלמית", "סאנגו למאחרים", "הדרך לגונדואנה". יוסף בר יוסף: הזהב של אלקה. מחזות. הוצאת כרמל ירושלים 175 ,1999 עמ' "זה הים הגדול" ו"הזהב של אלקה" הם מחזות חדשים שעדייך לא עלו על הבמה . עיקרם המאבק בין עולם חדש לעולם הישך / וגעגועים לאהבה. אותך/ בערב סתיו רחוק וענוג/ רחוק וענוג/ לא תהיה לי אהבה ." <כשאהבתי כשאהבתי אותך / עמ' 9( לב טולסטוי: האם אדמה מרזבה נחרצה םלאד וסיפורים אחרים, מרוסית: גרשון הזבוב. הוצאת ,כרמל-ירושלים המועצה הציבורית לתרבות ואמנות. המפעל לתרגום ספרי מופת 1999,347 עמ' קובץ ,סיפורים רובם עדיין לא ראו אור ,בעברית מתקופות שונות, המהווים מין תשקיף פסיפס ליצירתו של טולסטוי במשך חמישים שנות יצירה. העורך המדעי 1 דימיטרי סגל 1 הוסיף הערות ואחרית דבר. אלאונורח לב: סרג מסרים של יתמות. הוצאת ב.ב . ספרים 1999, 291 עמ' מהדורה חדשה עם הקומה מאת המחברת תואחרי דבר מאת ד"ר חנה נרה. רומן מסע אל נופי הילדות, פולין / ארץ הולדתה של לב, א ו תו היא עורכת עם בעלה ובתה. לב הצליחה לחרוג כאך מגבולות תיעוד המסע שבעקבות תחנות הילדות למסע פנימי נרחב יותר, "אל תרככי פחדי ו העמוקים ביותר של הלב", כהגדרתה של נרה. אלונה קמחי: סרזנה הכרכיה. הוצאת כתר 341 ,1999 עמ' סוזנה רבין ("לא קרובה ,>"לש אשה צעירה, רגישה באופן קיצוני / חיה עם אמה במין בועה אטומה. את המגעים עם העולם החיצון מנהלת האם החזקה והמעשית. נאור, · קרוב משפחה רב קסם, סוחר אמנות ונוכל 1 מגיע מאמריקה ומחולל סלסלה בעולם הנשי הסגור והמנותק. ארמונו ברק : מחשכות על המהפכה בצרפת. :תרגם אחרון אמיר. מבוא : יורם ברונובסקי •. ספרית לויתן. הוצאת שלם ירושלים 286 ,1999 עמ' ברק, הרגה ומדינאי בריטי )1729• 1779(, הזהיר מפני הסכנות בחשיבה המהפכנית לבכל ובמהפכה הצרפתית בפרס, ךתו הדגשת חשיבות העקרונות השמרניים. תומס מורן: העולם שיצרתי כש כי ל ה. מאנגלית: טלי תלם. הוצאת בבל 221 ,1999 עמ' בלש משסרתי / מומחה ליצירות אמנות, מאושפז תקופה ממושכת במחלקה לסיפו ל נמרץ / חולה אנוש ומחובר לצינורות. כשהוא בהכרה, הוא מתקשר באמצעות לוח אותיות ותנועות שפתיים. הוא מתאהב בנואלה, אחת האחיות במחלקה, חודר לחלומותיה, ומנסה לברוא עבורה עולם ללא צער . 4 גליון 230 אשר דייר בגלגול הזה תפילת אכזבה שנים מידידי שחשבתי לט;ב י ם w~Tה~ס- qה~;'י . לק n ף ם~~ _~ 'ry ל של ילד 1 תי השח;רה T : -• : -',' ~ן ry א ן~~~ 7 ך~ע. לא o/ ~~גכ~ז:רי ~ ע;לים ק;ל;ת מ 1 ~רים: ~ל מ p, 'ר~ ח.לק ~ס~י . ~מף~ן ךקףן י םכt-םכtמ מם Q יד:ים, ~~לי 7 ~קש ~ת ךש 1נרי . ס:ינרי ry ןים מנ;ןןים 7 ~.ךסקים . ךה ףמתערנלים בתהפוכ;ת השנים • T -: -: • : : -: • ~~ין ה;ןע;ת מ~ש;ת 7 ~ע,נףס. - ם~~ ~ל.ה הד ~ת 1נרים Qמ 1 :ים ממתים שכבר אינם ן;רשים מאףמה. רi;נ;רכז מופסים הם ו.חלילים . . : -.. . ·.. : לעתיר אכזב;ת כמ;ני' יש ע;ד יי- ~ק;ם-ל 9פ ' ג ~i~T~· ה נ' 9i,ת~ ~~לף ~~iכ ~~ןב ' יJנ;~Tie ~ל;ת כtיד~o/ ל ןת ? ·~: .: ד ש!!דעף פעם צפרים שעפף מהם. ~ל ק~ןם ?~מ 9 ה נכ~יי ~~ןחים ."~· ~~ים ~~ריסה 7ry קי ~~ים o/ח o/גכנ 1: ד~ר iץ ו" נת;כי · א;לי אי~ אחר גר סי; i ה מח 1 ~ה · · · ~י~י ט:~ר:~ש 1ף, ~ף ~~די ר ow ף לש;נ;ת כלבים ףפ!!;ת זגים .. לפעמים ' T : • ' T ' ' T : : ~9ר . ולחי;ת את מה שנ;תר מח!!י נגלג 1 להזה.- -"--" . מד~י;ן ~~קש ם~~ דר~א ~י w ~י : . ד :· . דרסו: תערוכה רטרוספקטיבית גהזו בלילה, ליד הראי הד ח~יעף ל~רף~ מ q ~.י~י :-ד : ז : - למונה הפלא נאף גם כמה וטרינרים המכיר א;תה ט;ב ממנה, ' T ''." •: T --T ."' ."' -'' : -: מסירה מעל פני · היא . T T : ' -' ': ' :• ו~ T ~ןע.ז א; ו~: ~ן מ Qא 9ךי . ~דרי רףס; לא ~י~;ה ~.ם~ ry א;~ךת :הל~~~ח ס~~ן ב~~~ח ~רךך. הס: את צבע~ המל-חמה..'' ו~~~ ~קט .ל~~ך ~ם א 1אף~ן · דדג o/ חל.ק ~דדיבףת ל~ · הראי כבה. הא;ך נעלם ~;~. ~ע.לם. מ;~ר ~· .~Q יר ~i ל.יס ~ת ~~די מקן .ב ה i א לא;רחים נננ;ת ו גם לכמה T -: -: TT ' : T ~~קרי ~~נףת o/ ~אף ~נכ~קיד . מ~ךןל.ס ךמ~~ר ח~~ןבף 7~7 ~ר היא פ;שטת את מדיה התחת;נים. • : --T -:• :• •:•: • ~~נר~ת סלב ק;ק;ס ~די. ך~~ךף ~ת מנ;~חים מ~~ז'ים ס 9 דיז מ~ח ךסדר ס;~ג ו~~~ מז;ת גףפם. כ;ריא;גרפיה T: -: ' T ' . ~~רים ~~קף מף~י je ת ך je ע. o/ ל :ק~~~ ~ך~עים ת;ע~~~ אזב וכבש הסת;בבף שם שפתים 1 לש;נ;ת נמרטים זה ."' ' T: ' : • -T : ~ת;ך . ךה, . ך~ר ן~ם נ;ק~ : נעלות נישנ 1ת ~ל 1ב~ ·· זר;ע." T -: : -: -: •• : ףמתערנב כשני צבעים ש;נים נצנו נצר עצי ם עמףסי .. -:. .. -: : . • • T : ••: • •• : -; • ק i ~ים ך~~שף~ים, ~נרנ;~;ים ם:~~ ם:~ך~~ר ע;ש;ת ~ת o/ · לסד ל ry ם ~~לבת ך' ry ק :ת;רי~~~ f ~ך~רי ל~לה ry ם ~~רי~ים ~ח~ך 7 א;ך ~~ז:ורים je ךים לןמ 1 סם . . . ' 1 ~:~רים גכ~לי~ י ~ריר • ר ך ~Q ~ר ע;ל.ה ~ן ס~~עים ךמצףך;ת. דק באב.תה אל?נת כשחר . ומה שרווח עכשו היא מ· חטטה שצ · •הע iלם, f ם · חה פתא ,התרחבה _להאיר את כל •נ :אינס iפ~ותה T של rd 'עה בזא!ר לקראת מ~!!ףם ה;~י y ~~די . . שלוב זר;ע;ת עם פגי ג;גנהים ,. ~ך~ר 1 ד o/זיכt א~~ . ~ לךכ~ מ~- 1נ;ת. החדר ~;מעה Tםוl;א עד .ם:ת" ואז: ה;ל.ם ~~נור T .ן.דו~~ • :• : -T ד•: : ד ז אפריל ' 5 ----· 99 ו~ 5 ,~ גנרי ואחרים ודמוקרטיה" גם הוא מרחיב דעת השירות בלבנון ובשטחים את עמדתם גבולות הציות: מבחינה תיאורטית, אך לא רלוונטי של מתנגדי הפינוי מימית. אך ניתן תורו' טולסטוי' לאזרח המתלבט בדמוקרטיה. לכאורה גם להסיק כי העדר כל קנה מידה זהו מסמך המצדד במרי-אזרחי בלתי ביחס לישראל 1 יותר משהוא מעיד על אלים. אולם, ביחס למשפטים חוסר יכולת להצדיק את הסירוב ~ יהושע ויינשטיין: עורך t אי צירת רדמרקרטיה t הוצאת שלם t ירושלים 252 t1998 עמ' הספר רואה אור בהוצאת שלם, המכון של הימין האידיאולוגי בישראל, והוא מאגד תשעה מאמרים, שחמישה מהם טרם ראו אור בעברית. הראשון' מאמר ארוך במיוחד של ד"ר יורם חזוני, מהבולטים בחוקרי מרכז שלם, והוא עוסק במקורות היהודיים למסורת · אי הציות המערבית. בתחילת מאמרו מציין חזוני כי חופש המצפון והסירוב לציית לחוק לא צודק הם מאושיות תורת המדינה המקראית, וכי המערב אימץ תורה מדינית יהודית זו של אי-הציות <עמ' 16(. אולם אם נקבל את התפיסה שקיימת הבחנה בין המערכת הדתית, שבה עומד האדם מול האל כשהמוסר והצדק נגזרים מהציווי הדתי' לבין ההומניזם של הדמוקרטיה הליברלית, שבה עומד האדם מול האדם, ולצדק אין נגיעה למעמד האדם מול האל' הרי שדיונו של ד"ר חזוני' המעניין כשלעצמו' אין בו לעזר רב מנקודת המבט החילונית. ד"ר חזוני מטשטש את ההבחנה בין שני הסולמות הערכיים הללו (הבחנה שחיתה חביבה על פרופ' ישעיהו ליבוביץ> בקובעו כי ניתן להקביל את רצון האלוהים המקראי למה שמכונה "חוק עליון' או צדק אוניברסלי" <עמ' 24(. חזוני טוען כי אי הציות לחוקים הנראים בלתי צודקים צמח מתוך הגותו של העם היהודי . לדעתו' הרעיון אומץ על ידי המורשת המדינית המערבית בעקבות המפגש של המחשבה המערבית עם הכנסיה פי · הנוצרית; על חזוני, ג'ון מסולסברי, הנחשב להוגה המדיני השיטתי הראשון של אירופה הנוצרית בימי הביניים, הלך בעקבות התפיסה הנבואית הגורסת כי הכוח הארצי נשען בסופו של דבר על הסמכות הר ו חנית, בכך הוא מסתמך על ספר 'דברים', המפרט את המגבלות שהוטלו על שליטים יהודיים (עמ' 47•48(. אולם, לדעת השופט העליון לשעבר 1 חיים כהן' במאמרו "הזכות והחובה להתנגד לשלטון" (בספר "בנבכי הדמוקרטיה") הסתמך ג'ון מס ולסברי בספרו "פוליקרטיקוס" על תקדימים של מרד והוצאת שליטים עריצים להורג הן בתנ"ך והן בתולדות יוון ורומי. חזוני נדרש גם לחברי ויוריד תורו (שמאמרו "אי-ציות אזרחי" מופיע בקובץ> כמבטא את עקרון אי-הציות האישי תוך הלימה למוסר המקראי . יש להבהיר כי נקודת המוצא של תורו חינה למעשה אנרכיסטית. "הממשלה הטובה ביותר היא ממשלה המושלת פחות כל האפשר"! <עמ' 73(, ויותר מכך: "הממשלה הטובה ביותר היא ממשלה שאינה מושלת כלל" (שם> כך' פי תורו. חברה · על ללא ממשלה היא המודל הראוי בעיניו ולכן קשה לדמוקרטיה הליברלית להיזקק להגותו, מה גם שדרכו האינדווידואלית הקיצונית אינה עולה בקנה אחד עם מדינת החוק הדמוקרטית. למעשה, תורו מעמיד בסיס לסירוב המצפוני יותר מאשר לאי-הציות האזרחי. ראוי להעיר כי קיימים הבדלים בין מושגים שגורים המבטאים מהויות שונות. ההבחנות בין המושגים: סרבנות מצפונית, מרי אזרחי' מחאה ומרד' היכן הכרחיות בספר שכזה ובהעדרן הוא חסר מיקוד ראוי . מושגים אלה מובהרים היטב בספרו נון: "מרי אזרחי" (הוצאת · של חמי בן יער 1992(; נון מבחין · בן שם בין הסרבנות המצפונית שהיא מעשה פרטי של אדם, הנועד למנוע עוול מוסרי כתוצאה מציות לחוק מסוים, למרי האזרחי' שהוא מעשה פוליטי וציבורי 1 שתוצאותיו ותכליתו פוליטיות. חזוני' למעשה, מרבה לעסוק בסירוב המצפוני ולא במרי-האזרחי' שלא לדבר על הגותו של תורו . גם מאמרו של לב טולסטוי "עבדות בת זמננו" עוסק בסירוב מצפוני על רקע גישתו האנרכיסטית הגורפת. טולסטוי פותח בקביעה הנחרצת: "העבדות מקורה בחוקים, חוקים נחקקים בידי ממשלות, ובני אדם יכולים אפוא להשתחרר מעבדות רק ידי חיסולן של ממשלות" · על ("עבדות בת זמננו" עמ' 99(. טולסטוי םג מזהה את מוסד המדינה עם כנופיית שודדים, גישה, שהעניין התיאורטי בה חסר רלוונטיות לאזרח המתלבט בדמוקרטיה החופנת בהכרח שלטון וציות לחוקים. מאמרו של גנרי "אי ציות אזרחי הפוליטיים בהודו' הוא קובע כי פשעם של המורשעים היה "אהבת מולדתם" (עמ' 120(. לאור זאת, יש לקבל לדעתי' את טענתו של · חמי בן נון כי גנרי לא פעל במסגרת המרי האזרחי ולמרות אי-האלימות של פעולותיו 1 היה זה מרד של ממש. גנרי ואנשיו לא הכירו בחוק הבריטי' לעומת מי שמבצע מרי אזרחי' שהוא מכיר בחוק המדינה אך מתנגד למדיניות או לדבר חקיקה מסוימים (חמי בן-נון, עמ' 54(. ניתן לטעון כי המאמר הראשון שהוא אכן רלוונטי לסוגיית אי-הציות האזרחי כמרי אזרחי לא אלים, הוא זה של מרטין לותר קינג, שכבר ראה אור בכתב העת 'תכלתי, <גליון מס' 1, קיץ 1996' עמי 80•96(. קינג, שהנהיג את התנועה לזכויות האזרח בשנות החמישים והשישים בארה"ב, עד הירצחו בשנת 1968' הפך בזכות פועלו ובשל הרצח למיתוס. מרי אזרחי לא אלים וקינג הן מלים נרדפות. הוא הפר חוקים בשל ההפרדה הגזעית שחיתה מנוגדת לחוקה, וזאת בגלוי ומתוך נכונות לשאת בעונש, כדי לעורר את הציבור כנגד אי-הצדק במדינות הדרום. מאמר הז נוקב וענייני' ואכן מעשה ראוי היה להכלילו בקובץ. מאידך, ראוי לציין כי לדעת פרופי שלמה אבינרי באממר "ציות ודמוקרטיה"' אין משנתו של קינג רלוונטית במיוחד לפרט המצוי בקונפליקט בין צו מצפונו לבין הכרעת הרוב, מפני שלותו קינג לא התקומם כנגד רצון הרוב, אלא כנגד מיעוט של לבנים בכמה ממדינות הדרום (עמ' 170(. זו הערה לגיטימית, המצביעה על הייחוד ההיסטורי במרי האזרחי שבו צידד קינג. במאמרו נדרש אבינרי להבחנה המתבקשת בין אי-ציות במשטר דמוקרטי לשאלת הציות במשטרים שאינם דמוקרטיים. שאלת המפתח מבחינתו היא אם אפשר לנסח כלל שיגדיר את זכות הסירוב ושיהיה תקף בכל מקרה בלי להעמיד את המערכת הפוליטית בסתירה פנימית או לחבל בה (עמי 171(. תוך התמודדות עם טענותיו של פרופי ג'ון רולס (שמאמרו "ההצדקה של אי הציות האזרחי" מופיע לראשונה בעברית בקובץ> הוא משיב בשלילה על השאלה (עמי 175(: הוא טוען כי בדמוקרטיה, אי-הציות האזרחי על בסיס המצפון האינדווידואלי מבטא שרירותיות והתנשאות של עמדה מצפונית אחת תוך שלילת האחרת. כדוגמה הוא מביא את שלילתם של מתנגדי האזרחי' הוא מעיד על פגימה בהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית ליברלית למעשה ולא רק להלכה. השופס העליון בדימוס, חיים כהן' מקדיש במאמרו מקום נרחב להתנגדות לשלטון דיכוי 1 כמו גם לסיכויי הצלחתה, סוגיות המעניינות כשלעצמן 1 אך לפחות הראשונה, אינה רלוונטית למרי האזרחי במשסר דמוקרטי. בעסקו בסוגיה המתייחסת למדינה הדמוקרטית קובע השופט כהן כי לא סביר שהמדינה תחוקק חוק המאפשר להתנגד לה ולחוקיה ("הזכות והחובה להתנגד לשלטון" ' עמי 234(, אולם בהמשך' מצדד כהן באי-ציות במדינה הדמוקרטית, מעצם ציינו את התועלת העשויה להיות טמונה בהתנגדות הסבילה כדי לשנות חקיקה מפלה (שם, עמ' 236(. מאמרו של אליקים העצבי "אי ציות אזרחי בראי המשבר בחברה הישראלית" סובל גם הוא מעירוב תחומים. את ההתנגדות היהודית להוראת קלי גולה להעמיד צלם בהיכל' תופס העצבי כאי-ציות אזרחי רק נגד תופעות הפוגעות במה שמגדיר ומאפיין את הדמוקרטיה: פגיעה במיעוט, בזכויות האדם ובהליך הדמוקרסי; העצבי שואל (ומשיב בחיוב> אם בדמוקרטיה הישראלית יש מקום לאי-ציות גם אם אין פגיעה בערכים הדמוקרטיים <עמ' 194(. דיונו המביא גם דוגמאות של מחאות חוקיות כמו גם בלתי חוקיות, כמו גם לש עבריינות אידיאולוגית, יותר משמאפשר לענות בחיוב על השאלה, מחזק טענת הגורסים שאין ישראל בגדר של מדינה דמוקרטית ליברלית למעשה. עם זאת, צודק העצבי באפיינו את אי הציות האזרחי ככזה שצריך להיות מסביר פנים ושומר שלום, מתוך נכונות של מבצעיו לשאת בעונש (עמ' (. 206 לסיכום, ניתן לצייד כי למרות שחלקם של המאמרים כבר ראו אור במקומות אחר'ם, יש תרומה של ממש בקובץ בשאלת גבול הציות בכלל אך גם בנוגע לדמוקרטיה. לקורא המתמקד בישראל' ראוי לקרוא קובץ זה כחלק מקריאה רחבה יותר שתקיף ספרים נוספים כמו: "על דמוקרטיה וציות" (עורך: ישי מנוחין>, "גבולות הציות" (עורכים: דינה וישי מנוחין>, נון> וכן הספר · "מרי אזרחי" (חמי בך העוסק בסירוב המצפוני בלבד: "קול הכבוד' סרבנות מצפונית מתוך נאמנות אזרחית /1 <ליאון שלף.> • יוסף ברבע 6 •••••גליון 230 ראיתי שם. פלג הפכה את המצב הקשה נעימות במהלך הקריאה, מפני שהוא הערת שוליים מיכל פלג והמטורף, לתמונה פוטוגנית, באמת כתוב כה נעים ויפה. "העיר המחמיאה לה ולקורא. במקום לחתוך הפנימית" אינו יותר מספרות מיכל פלג: העיר הפנימית, בבשר החי' היא מקשטת את הסקסס קוקטיילים . משובחת, אומנם . אבל הספדיה החרשה 1998,286 בקישוטי לשון תפלים. היא אינה עדיין רק הערת שוליים, או קישוט נוגעת ממש בשום אמיתה ובשום כאב. נעים. ב"אחרית דבר" כתב עורך עמ' יש מקומות ספורים בלבד בהם הסקסס הספר 1 מרקי רון' שהטקסט עוסק, בין אני מתייחסת בחשדנות לספרים מבעית באמת ומצליח לסגור עליך השאר' בחוסר היכולת של הספרות המעידים על עצמם שהם סקססים בעבותות של חרדות קיומיות. כל והשפה לשנות מצב קיים. אז נכון 1 פוליטיים. אם הם לא נגועים השאר מחליק באלגנטיות, לא נוגע, ~ אולי לא יכול לשנות את במגמתיות פוליטית, המחבלת בסקסס, אל מכאיב, והמחאה הפוליטית העולם. אבל הוא יכול לרגש אותך' זא הם מן הסתם מעורפלים, נגועים המובטחת כה רופפת, עד שאין לה כל לגעת בך, לסלסל אותך, ולערער, ולו באיזו אי בהירות מעצבנת, צמחונית, סיכוי לנסוק לגבהים הרצויים. זה לא רק לרגעים אחדים, את אושיות כאילו שאסור לקרוא לדברים בשמם. הספר הפוליטי שרציתי לקרוא. הוא קיומך . מבחינתי' מיכל פלג לא העיר הפנימית למרות רתיעתי מטקסטים כאלה, לא הכאיב לי 1 הצליחה ל השיג את היעדים הללו . ואולי דווקא בשל כך 1 ספרה של מיכל לא איתגר אותי 1 לא בער בתוכי 1 והתאדה מתוכי כעבור • d ~ פלג, "העיר הפנימית", עורר את שעות אחדות. מקסימום הרגשתי סקרנותי. אולי מפני שאני תמיד יעל ישראל מחכה לסקסס הפוליטי האולטימטיבי 1 וחונקת של מלחמה, אבל אז מסתבר זה שגם ייגע עמוק וכואב וגם לא יהיה שזו בכלל מלחמה אחרת, לא שלנו' מכור ומגמתי. אולי באיזו ארץ ביוגוסלביה צר לי לומר 1 אבל תקוותי לא המתפוררת . מכל מקום, ההקשר הוא התגשמה גם הפעם. מיכל פלג כותבת למלחמה שלנו' כאן ועכשיו: הפליטים היסב, וכתיבתה מעידה על מקצועיות וחסרי הבית המתוארים בהמשך וניסיון רב, המעוררים כבוד מצביעים על הפליטים הפלסטינים: והשתאות בהתחשב בכך שזהו הרומן ומצב המלחמה שם מקביל למצב כאן' הראשון שלה (וספרה השני), הרומן אף שכאן "עדיין לא גרוע כמו שם", צבי עצמון כתוב היסב, בתנופה מרשימה. אפשר ,"םש" בחוץ-לארץ 1 מטיילת, תמרה, שהוא כתוב "קום איל פר", לפי דמות מרכזית ברומן 1 המבקשת הקא נון העברי הקלאסי' הרהוט, להתחקות אחר אביה שנעלם לפני העשיר והמסוגנן. זהו סקסס שנים אחרי שנאשם באיזו בגידה אינטליגנטי 1 תפור בקפדנות, נזהר מעורפלת. "כאן" ממתין לשובה הגבר בקצוות, שופע אזכורים ובקיצור' שאוהב אותה, זריזי 1 עיתונאי הר השלווה מאוד מאוד תרבותי. ספר שנראה טוב מקומונים תלוש ואופורטוניסט, מין למאיר ויזלסיר בחלון הראווה של התרבות עלה נידף ברוח. אבל כשתמרה חוזרת הישראלית. הוא עוסק בנושא כאוב לארץ, היא מביאה איתה אהוב חדש, ובעייתי . המצוקות הפוליטיות שלנו ~~רץ ~נ:וא;~י ~ל נכ~לף~ים אגרור 1 פליט פלסטיני לשעבר' שהפך . באל גנטיות, מה שמוסיף לפעיל של הא"ום בכל מיני מקומות ~דאגה ל :iתידי רכשתי לי לפוטוגניות הנכון-פוליטית שלו. נידחים ומוכי מלחמות, רק לא n;ת; • i?ry ~ה ו~~ 6~נ Tף פלג עושה שימוש במושגים כמו במלחמה שלו. כאן, בארץ, ממתינה "העיר הפנימית", "העיר העליונה" חפרתי ב;ך כמותי. מאז, לאנוור אשתו 1 לינה, שכמו בכל מחזה ז-:· T: •ז ••• ז ו"מובלעת הפליטים", ואלה אמורים טוב משמשת בתפקיד האקדח שיורה פעמים נשבףע אני מציע להחליף שמות ומושגים מן המציאות בסוף המערכה השלישית. וממתינה לו ~ם-את מ~כבי ,'-לממ~ את הישראלית. "העיר הפנימית" הוא שם עוד אהובה, משוררת הבארים, שבא, הקוד של תל אביב, "מובלעת הרב~ ·~, ל~~ן ~תמ- ~~~· שגרה על קו התפר בין השטחים הפליטים", היא כמובן' ניסוי מעודן להתנחלויות. נשנא האקזוטית, ך~ם לנ:ופ ·ס w דגה ~t\ ן~ק;ת לשטחים הכבושים. הדיפלומט הבלתי מושגת, מאוהב הדיפלומט w האמריקאי נקרא "קונסול המעצמה האמריקאי 1 ו גם הוא בתמונה, סר~~ים י~~~ףב~~ ~ל.יל~ים. ~ ז העולמית". הכול על מנת להימנע מן במערבולת הפוליטית והרומנטית ;מ~ ~ת הבנאליות הצורמת, המתעוררת שצוררת את כל הגיבורים למארג לעיתים כשקוראים לדברים בשמם. סבוך. כמה שע;ת, שאז •: T הטקסט עושה זאת לטובת רווח כפול: הטקסט בנוי ברובו מסדרת מונולוגים, -T T םג לגעת בלב הדברים, וגם לא לומר אך מתקשה להדהד את מצבי התודעה ~~חיל סד o ש זר~~~ , אותם במפורש. זה מה שהמחברת מנסה של הגיבורים. הוא רק מרפרף ףמסרים נ;שבים כרףח הררית לעשות לאורך כל הרומן 1 אבל אולי מלמעלה, בנגיעות קטנות, חפוזות, ,הצללים נא o פים: ל~ל~ T ~ל ן;רןpז~f דווקא בשל כך היא מפסידה בגדול . קוסמטיות, לאו דווקא מחויבות, היא לא מסוגלת ללכת עד הסוף, לדחק.,ןח:• :~T ת' ~~יי •• ואולי בזה סמרן כשלוגו להפוך לטקסט והסחורה המעודנת שלה אינה חזק, מחויב ומחייב. מגבלה זו מכשילה עדו מילימטר עד ינכש מספיקה, לפחות לא כטקסט פוליטי 1 את הטקסט ומשאירה את הגיבורים הנני~ •למלא · ר nנ; T ואני משערת שזהו הטקסט שהיא רצתה כדמויות אניגמטיות למדי 1 אפילו " לכתוב. כדי להימנע מקריאה בשמם קצת סכמטיות. ואולי זה קרה מפני ;ירףשלים :לא ;ףתר ל;ך מ;צא . ז-· ••ז• T T המובהק של הדברים, מממשת המחברת שהכותבת זהירה מדי, קפדנית אלא ים המות. ."" T -T T •: עוד כמה טכניקות וטריקים. למשל' וממושמעת, אינה חורגת לרגע היא מכניסה אותנו כבר בעמוד מהקווים, ואף פעם לא ממש מסתכנת הראשון לתחושת אימה כאוטית לומר משהו אמיתי וכואב. את הדם לא 7 אפריל 99'••••• של אותם יערות עבותים של הצפון / וכאשר הרוח מתרוממת / אני חסרת מנוח / הרוח באה ונושבת היישר / לתוך פרוותי המקורזלת והירח מביס / בי מעומק השמים המעוננים / אני מתחילה לספר לירח ביללות על האיש שרקד עם הזאבים" . השייכות הזו לטבע היא הפודה מהבדידות הגדולה שהיא חיה בה, כך היא דולה אהבה מהטבע ואל הטבע, והסנע הוא החסד 1 כמו שגם האהבה היא חסד. כאן יש גם איזכורים נוצריים, של ישו 1 הגואל 1 אלוהים, כשמדמותם של ישו ומדיה נובעת היכולת לשאת את הסבל 1 עם הבטחה לש אהבה. הממד הרוחני חזק מאוד. הוא קיים ברקע גם כשאינו מוזכר במפורש, בתוך הטבע המוחש כעולם אחדותי מכיל כל: "בבקשה אל תעבדי אותי 1 אמר המלאך / עבדי את אלוהים", "אני קורסת בתפילה. אין צורך לכבד את אלוהים / די והותר להקשיב לו", "מבסיף הקרח ניתקת סיפה ברוח, דם קדושים צלול / אולי דמעת הבתולה מדיה / אם השמש תשקע עכשיו 1 מדיה תבכה דם" . סרן שירתה של סורקה הוא סיפורי 1 אלגי, מקונן, רך, כמעט סנסימנסלי, טקש אבל גם צועק, אירוני 1 מריר 1 ציני. מפליא עד כמה, למרות תחושת האיפוק והמינוריות, היא מרשה לעצמה לדבר בגילוי לב גמור של רגשות. נדמה שהיא פרושה-חשופה לגמרי לפני הקורא, בלא שום הסתרה. סורקה מדברת ללא הרף במלים המפורשות והכוסות ביותר של עצב, כאב, צער 1 דמעה, בכי 1 אהבה, אלוהים ומוות, מבלי להיות בנלית וקיטשית או מלוד 'i מסית, אולי בגלל אותו איזון של אירוניה והומור: "אין קץ ליסורינו. אין קץ ליסורינו / תודה רבה. אמן והללויה" 1 או האיזון 1 שהוא גם הניגוד, שבין האהבה ללא גבולות והצער: "עכשיו אתה רואה את הלב ואת השורשים / השותתים דם. לפעמים בלילה הקר / הדם ההוא דומה לגביש כלשהו / בשמים הצוננים הגבוהים." זה עתה זכיתי במכס העמוק והמסוכן של האהבה / המכס שנולד ממעמקי האנחה / של הצער עצמו / ובכן 1 אדם, חדל 1 בשם האהבה / לפני שתשבור את לבי", אפשר לקרוא בשירים הנהדרים האלה, בתרגום הנהדר, שוב ושוב. השירים האלה תמיד מפתיעים, מרגשים באופן עמוק. מחברים גם אותנו 1 בעידן הפוססמודרניססי 1 אל מה שחשוב באמת - הטבע, אלוהים, הרגש החי שתמיד כרוך בכאב, ואחדות היקום. אני יכולה לומר 1 בשפתה, שהשיר שלה, שוב ושוב, "חיכה אותי באגרוף סחב, היישר בלבי" .• רות נצר האהוב, או איתנו 1 מספרת ברהיטות מכל הבא ליד 1 שירים אישיים, ארוכים, מתמשכים, כמו דיבור אישי טבעי קולח. זו שירה שהיא חלק טבעי מהחיים, ולא מעל החיים, לא יותר מהחיים. אלא היא החיים. לכתוב שירה בשבילה - אם לדבר בשפה שלה - זה כמו פסיעות בשבילי היער . זה כמו לנשום את היער והשלג ולשמוע ולראות את החיות. סרן הדיבור הוא בגובה האדמה, השיח, השלג, הארנבת, הסוס, הזאב, ובעיקר הכלב. ס י רקה ט ר וקה מהר , לנ ד ועכשיו _,,.,ז .·:/.. ··~ . ~ ,_\ ו •• Y. ,~.. עם כל אלה היא בת בית. השייכות העמוקה לטבע היא מה שרמי סערי קורא לו - הפגניות שלה, פגניות פנתאיססית, כשהטבע חי ונושם ואלוהי, ואין מחיצה בין אדם-עולם- טבע-אלוהים. אפשר ממש לחוש את העולם הזה שלה שהיא מקימה לחיים בתמונותיה החושניות, הממשיות, הבהירות, המדויקות. מתקיימת האנשה של החיות והיא עצמה מזוהה עם החיה, הפרח והאדמה: "אני שיבת לערבות הכלב / שם נולדתי פעם." הבס בעיני 1 הן עיני זאב הבר 1 זאב הפרא, כלב הערבות". אחוז בי חזק, ואחר כך שחרר אותי / כדי שסוף סוף אוכל לרוץ אל הערבה האינסופית / שאליה אני שייכת", "מוזר, אני מרגישה / שאני נחה להנאתי / בכף ידה הסוכה והנעימה / של איזושהי חיה משונה. / אני בקושי יודעת את שמה / אבל אבי חושבת שזאת אבי ./ דבר מה קרה עכשיו / ואני דניאל עם אותם האריות / והם אוהבים אותי" 1 "החיה תמיד שמחה כשהיא פוגשת אוכל / היא שרה על כך גם אחרי שהיא אוכלת / אומרים לי שיש לי עיני בז ונמר, הילה צהובה מסביב לאישון / אני כחולת עין בדיוק כמו דרדר כחול / ."בשלג אבי חומה וירוקה, תמיד בצבע האדמה." לחיה אני מסתכלת בעיניים, ואלפי שנים מדברות / בלי הגה", "אני זאב אפור אלא חוכמת הבטן והלב. בעיקר הלב: "השאלה איננה אם אנחנו נשארים בחיים, אלא אם הם רוצים להישאר בנו 1 אני יודעת על מה אני מדברת, העצים מסבירים בפיותיהם ה:שר לאוזני 1 השורשים מתבוננים בפנים עגולות והלילה מלא קולות לב". לסרוקה נשמה רחבה, כמו נהר גדול. מכילה כל. עד שדימיתי אותה בעלת גוף, ולכן התפלאתי לראות את תמונתה - אשה כחושה, מסוגפת כמעט. אבל לא הופתעתי מהעצבות של פניה, כי שיריה עצובים, כואבים וסובלים מכל הלב: "שירי הסבל בשנת הסבל / העצב כה מלא וכפוף / כמו ברבור עייף או חרמש", כי החיים מלאים אלימות:" לכו ותחנקו כולכם / עויתות ומהלומות גרזן מלוא ההיסטוריה". וגם המון מוות, אבל איכשהו יש קבלה של המוות והכאב, מתוך שייכות לחיים: "ראיתי את המכס 1 שעבר / לאורך הגשר המתמוסס / ראיתי את עצי הנצח. / את המות אני מכירה / ראיתי את עץ החיים. / הוא בוער", "בתוך העצים עומדים המתים / ומביסים בנו בעיני פרחים. /לא נעיב י פצצות, אלא בעיני גשם. / בלכתך מברך / תבורך". יש לחיות עם החיים / אך יש לקרוא למתים / הם איתנו עד הסוף". מה שמאפשר לשאת את המצוקה הגדולה זה הלב המלא אהבה. שיריה כמו שהם כואבים מכל הלב - הם גם אוהבים מכל הלב: "האהבה מנצנצת כאי קטן / באמצע הים, אהבתי / שהיא יער", "כמו שהתבל אינסופית בזמן ובמקום / כך ישנה אני / בחיק האהבה", "באתי לעולם / לאהוב אותך / כדי לאהוב רק אותך", "ללב אין תכלית אם האהבה אינה חוצה אותו", "אם אמות אי פעם הרי יהיה זה מאהבה". מי שנותן את כל לבו הוא גם חשוף כולו 1 ופגיע כל כך. לכן היא צריכה להתגונן 1 מה גם שהיא יודעת את הרע המאיים: "הכוכבים שוב כמו בלדה בכיינית, ותמיד בערב / מכרבים הכלבים את כנורותיהם המבוקעי 6/ אינני מניחה לצער לגשת / אינני מרשה לו להתקרב. / אלף מסר שלג על הלב / ."כמעט רב יותר מצערי על המוות הוא צערי על שנולדתי / ומה שאני בסך הכל מבקשת / הוא אלף מסר שלג על הלב". אולי לכן כבר עשרים שנה סורקה, שהיא ספרנית וסייסת, חיה ביער כמאה קילומטרים מצפון מערב להלסינקי . נשמע שהיא חיה שם לבד, ובבדידות היער אפשר לכתוב על אהוב רחוק שמתגעגעים לו 1 אבל פוס לאותו אהוב נעלם אין אנשים קרובים בחייה. כך נראה מהשירים. מה יעשה אדם בבדידותו? יכתוב. והיא כותבת כמו דפי יומן 1 משוחחת עם הנמען 1 אגרוף היישר ~1 5 בלב ~, ~ סירקה טרוקה: מהר, דלב ועכשיו הוצאת לכרמ t ירושלים 1999,178 עמ' שיריה של סירקה סורקה, המשוררת הפינית הגדולה, ילידת 1939, מגיעים אלינו עכשיו 1 בשפע כמותי ואיכותי 1 בתרגומו של רמי סערי 1 שכבר שנים אחדות מפרסם משיריה, ונסע בי 1 ובוודאי ברבים אחרים, ציפיה לקראת המכלול כולו . סורקה זכתה בארצה בפרסים רבים ושירתה הביאה חידושים לשירה הפיג ית. סערי 1 במבוא, מאפשר הצצה תמציתית אל מהות שירתה. השירים בתרגום כמו נכתבו בעברית; שפה קולחת וטבעית לגמרי. המון שירים, בזה אחר זה, ללא כותרת, או שירים כאילו בפרוזה. יותר ממאה וחמישים עמודי שיר ובעמודים רבים יותר משיר אח.ד אולי קצת יותר מדי שירים, אפשר היה להשמיט כמה שירים חלשים ביחס לאחרים, אבל בכולם אותה כנות גדולה שנוגעת היישר בלב. הקובץ נקרא על שם משפס בשיר: 'מהר, לבד ועכשיו: השירים האלה הם אכן 'לבד ועכשיו', אבל אינם 'מהר', כדרך ששירה נכונה היא זמן שירה משתהה לחוש כל רגע, ורחש חושים וקשב, ואינו ממהר - אדרבא, השיר הנכון עוצר את הזמן. השירה לש סורקה ממששת וחשה ורואה, כי היא אינה שירה מנסחת מחשבות - אף שהרהורים ואמירות פזורים שם, אלא היא שירה של התבוננות במראות החיים, שירה של חושים, ובעיקר שירה של תמונות טבע. יש לומר זאת במפורש: הקול הוא קול נשי. אני אומרת זאת לשבח. אני מתכוונת לשירה אינססינקסיבית, אינטואיטיבית, רגשית, אימפולסיבית, זורמת, מחוברת למקצב החיים, לטבע כולו וליקום: "אני מצמידה את היער הזה ללחי ככרית, בעולם הזה אני בבית רק כאשר מתגלגלת מהכפר הסמוך נביחת כלב כפעמון זכוכית." ידידי האיל 1 ציפורים אחרונות: העכביש הדובק מידי לחפש ברגלו הדקיקה נאויר. אני מוליכה איתי לעתים קרובות אבן ידידותית, הירח שמקח עם הדג, לשניהם סנפירי זהב, ויש אביבים שבהם צווחות עופות המים עולות מהעומק כפעימות הלב." וכך נהיה שוב ביחד בכף ידו של השדה, תמיד אהיה אצלכם, מתחת לפרח האוכמנית, לנצח". זו גם שירה חכמה. אבל אין זו חוכמה רציונלית כמו זו של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה הגדולה שמתורגמת לאחרונה לעברית, 8 •••••גליון 230 li E ו מונית המאזין למוסיקה קלאסית. כן תטבע . זוהי דמות המחוברת למקום יופי של ניכור המוסיקה, בדומה למריחואנה מהווה מסוים ולזמן מסוים רק בתוקף עבורו מקור לנחמה ופורקן. הנסיבות ולא מחמת בחירה אידיאולוגית או מוסרית כלשהי. דמותו של יואל ניתנת להתפרש כמסונימיה של ההוויה התלושה והמנוכרת של כה רבים מבני העשרים פלוס של העשורים האחרונים. הספר נכתב ללא מרירות או כעס, אלא דווקא בשסף של דיבור האוהד את הדמויות שנקלעו מחמת טבעו הטורף של העולם, לסיטואציה בה מוטל עליהם לשרוד וכה מעסים, ספורים ומצומצמים הדברים העשויים להפיח בהם תקווה. גונית הוא סופר מוכשר ומיומן 1 כתיבתו שוספת וזורמת וסיפורו מיטיב להציג מגוון רחב של דמויות המהלכות רצוא ושוב בחללו הסתום של עולם המפעיל אותו בכלליו. • יורם סלכסט חציו מרק סטרנדן ~ מאנגלית: יצחק יוסף יפה r: בתום שמונה שנים בניו יורק מבין יואל שאין לו עוד מה לעשות בניו יורק והוא שב הביתה. השיבה הביתה היא שיבה לחיקה החם של הבורגנות, לדירת ארבעת החדרים שרכש לו אביו בעסקת קומבינציה. השיבה הביתה היא אולי מתוך ההכרה שהניכור שבכאן סוב מן הניכור שבשם. השיבה הביתה היא בגיל שסיכוייו להיות מגויס משך ימים רבים בשנה למילואים פוחתים. השיבה ארצה איננה נבחרת אלא מתאפשרת, מתוך המרחב המצומצם של האפשרויות העומדות בפניו . זוהי בחירה מתבקשת. במובן זה יואל הוא דמות פוסס-מודרנית, דמות שאיננה בוחרת במהלך חייה, אלא נזרקת אל חלל העולם ונאלצת לשחות שאם לא רוני סומק לשמור וברים בשלמותם נשרה :• T אני הףא 9ry ר;נ; ~ל השדה. :• T ~ך !ה .די~~ ry י~ן ~לא ~ry ~ה י~~ סחלק ryס gר • י~~~~ ה;לך אני ' מפלג את האדיר -·: T •: ••-: • : ךסז;ניד האדיר נע למלא את החללים ' T -:-:• •• -: ם;ק~~ ב; ס:ה גף~י. לכלנף יש סנ;ת לב i1.". אני נע ל~מ i ר על שלמףת הדברים. • T : -•• : -: • "אם הטבע", כתב גיתה, "ישמש לך מורה הרי תהיה נפשך גדולה." בשירו של מרק סטרנו הטבע מלמד אותנו שיעור בהרמוניה. האדם בהליכתו מפלג את האוויר והאוויר המפולג נע כדי לאחות את הקרעים. זהו פינג-פונג קוסמי שאין בו מנצח או מנוצח. יש בו את התחושה שהאדם זקוק לטבע על מנת להכיר את הטריטוריה בה הוא חי 1 והטבע זקוק לאדם על מנת להניע סוב יותר את אותה טריטוריה. טריפ ביו-יורקי מה שיצור הזדהות כלשהי עם החברה בתוכה הוא חי ועם החברה האנושית בכלל. אפשר היה להניח שהאהבה תעשה כן 1 אלא שאהבה אינה מצויה בלקסיקון עבורו . באחד הימים נפגש יואב כמדי יום עם ויני 1 שותפו למונית, והלה אומר לו שאהבה היא המצב בו הוא עדין חושב על הבחורה אחרי שזיין אותה. זוהי כמדומה, האמירה הקרובה ביותר לאהבה בספר • האשה איננה מתגלה כמושא לאהבה, אלא כמושא לתשוקה פיזית בלבד, אמצעי לפורקן יצרי הדדי ותו לא. לפיכך 1 בין במודע ובין שלא במודע, אין בכל הספר כולו תיאור פני אשה . אף שנשים מתוארות שוב ושוב הן מתוארות תמיד או מצד לבושן או מצד גופן, לא מצד פניהן. םג הכסף איבנו מחבר אותו לחברה הבורגנית, שהרי כסף רב אין הוא מרויח כנהג מונית. המחבר מתאר לא פעם את הסיכון הכרוך בעבודתו של נהג מונית בלילה באיזורים נרחבים של ניר יורק. באחד מן התיאורים הללו הוא מוצא עצמו נשדד ומאבד את עיקרה של הכנסת הלילה; נדמה על כן ששכרו איננו מצדיק סיכון כזה. באחד מעמודיו האחרונים של הספר מופתע אביו של יואל לגלות שאחרי שמונה שנים בניו יורק עלה בידו לחסוך חמשת אלפים דולרים בלבד. אם יש משהו שמשאיר בכל זאת את יואל כחלק מן החברה והתרבות זוהי אולי המוסיקה. יואל נוהג להקשיב משך שעות נהיגה ארוכות למוסיקה, בדרך כלל מוסיקה קלסית, אך לעיתים קרובות גם לג'ז ולמוסיקה פופולרית מן הסוג שהיה מקובל בשנות השבעים - החיפושיות, הדלתות, הפינק פלויד 1 ברב וילך ועוד . המוסיקה הקלאסית משמשת לפיתוח שיחות שהוא מנהל עם נוסעיו . יש המבקשים לסגור או להחליף את המוסיקה הקלאסית העלובה והמשמימה ויש המסתקרנים ושואלים שהרי מעודם לא נתקלו בנהג מוטי גונית: טריפ כיו יורקי , הוצאת גוונים, סדרת חלונות 188 ,1998 עמי אכן 1 זהו עידן מנוכר; וככל שחולפות השנים, הולכים ורבים בני עשרים ו משהו, בוגרי צבא, המתלבטים בשאלה המכרעת של המשך דרכם בארץ או מחוצה לה. לנוכח הניכור שחשים הללו ביחס לחברה הישראלית של העשורים האחרונים אין תימה שכה רבים מוצאים עצמם מחוץ לגבולות מולדתם. יש בהם המבקשים למלט עצמם מן האווירה הדחוסה שבכאן 1 יש המבקשים לראות עולם ויש הנענים להצעות מפתות מן המחוזות שמעבר לים. יואל 1 גיבורו של הרומן "טריפ נ יד י ורק י " ממזג בדמותו מניעים אלו. כבוגר מלחמת יום הכיפורים הוא חש משטמה עזה נוכח אוסף ההרוגים הבלתי הכרחי אותם הוא מפנה משך י מ י המלחמה. לנוכח העדר תחושה של יע ו ד והעדר עניין מיוחד בתחום כלשהו מתחומי החיים, הוא נמצא חסר מניע של ממש להישאר כאן. יואל איננ ו מפותה על-ידי החלום הבורגני הי שראלי הכולל לימודי תעודה או לחילופיך רכישת מקצוע, הקמת משפחה וכניסה למסלול של צבירת רכו ש וממון. גם העדר אהבה של ממש מסייע לו להחליט לשאת רגליו מנופי ילדותו ונעוריו. אף שהוא מתרץ את בחירתו בניו יורק בנימוקים של זכותו לאזרחות אמריקאית בתוך שנתיים, ניכר שנימוק זה מהווה לכל הי ו תר הסבר להעדפתו את ארה"ב על פני אמסטרדם למשל. יואל טס לניר י ו רק. מחמת תועלת שבקרבת משפחה מסוימת הוא מנסה להשתלב בחייה של הקהילה היהודית הדתית של ברוקלין 1 אלא שהעדר קרבתו הממש י ת אל הדת, אי נכונותו להתאמץ ולציית לחוקי הבית ו עב ו דת ו כפועל במפעל טקסטיל כמבהטן מרחיקים אותו עד מהרה מקר ו בי ו הרחו קים תרתי משמע. זמן מה הו א מתגורר בשכונה החרדית של בור ו -פארק בחברת ישראלי אחר ו א ו לם הלה עולה על עצביו בהתנהג ו יותיו המיניות הבלתי מק ו בלות ו הוא מוצא את עצמו דייר במלון ז ו ל ועלוב כמבהטן. הוא פורש מן המפעל ועובד כנהג מונית בניו יו רק, שתים עשרה שעות ביממה, בדרך כלל בלילות. ה ו א מתנחם בסמים קלים, מחפש זי ו נים בין נוסעותיו 1 פוגש שפע של דמוי ו ת ניר יורקיות מכל הסוגים ו המינים ומפתח השקפת עולם הולכת ו מתנכרת עד שנדמה שהוא מופעל על-ידי החברה סביבו וכמעט אין בו 9 l••••• ' 99 אפריל - תפיסת העולם והמציאות בעולם ומתרגום מקורי של המציאות על-יד העננים האובייקטיבית לזו הסובייקטיבית, הפנימית והחיצונית לתמונות o ו סקים. והחלפת משמעויות שונות שניתנות נוכחותה של הדוברת בשירים לדברים בהתאם להקשר השירי , או דומיננטית, אך כך גם נוכחותם של הכי דקים ו~ 5 ~ ~ לאח אילון: קן ביצים, הוצאת הקיבוץ חמאוחר;ריתמוס סרוח לשירה, 1998,64 עמ' שיריה של לאה אילוך בספרה החדש "קן ביצים" מובילים אל שבילים רצופי הפתעות וענייך, אל עולם בו הזר חובר למוכר ואלמנטים מתוך מציאות פרוזאית משתלבים באווירה סוריאליסטית, במעיך עולם קסום ומעט סהרורי , בו הדברים קורים בממדים אחרים. לא ברור איפה ומתי הם מתרחשים, אך יש תחושה שהם עשויים להיות בדלת אמות ובכל המרחבים האפשריים. הליכה במקום או למרחקים קצרים, כמוה כריצה למרחקים ארוכים וההיפך . אף הזמך נמדד בקריטריונים של תחושה, על- פיהם דקה יכולה להחשב לנצח, וההיפך . גם אינטנסיביות האירועים קיימת ולא קיימת, נוגעת במעיך חלל בו יכול הכול להתרחש ובו גם אפשר שדבר לא יקרה: "ליד העננים הכי דקים עצרתי , וכלום לא קרה; הילדים אבדו; ובועת הסהר הציצה/ עם קרומה המבריק; על המדרון הקודר והשומם/ של הכבול; והמטפלות אמרו; הם רדופים. ;ועדייך הם אבודים/ ואני רוצה לשים קץ לגעגועים; ובמעלה הרחוב נוסעות מכוניות/ לרוש וללעגה" <מתוך "מחשבה עמוקה", עמ' 7(. זוהי דוגמה לשיר שיש בו עלילה סמויה אך לא ניתן לדעת מהי. השיר ממשיך ומספר על סיטואציה בה נמצאת הדוברת ביחס לעצמה וביחס למתרחש סביבה וביחס לדמות דמונית של גבר "מושך ומבעית" שיש לו צחוק חלול "שמעביר צמרמורת", ורצון "שהדם ייזל", והיא פוחדת ונמשכת וננשכת. כל זה מתרחש במקום לא מוגדר. האובייקט היחיד המסמך קיומו של מקום בכלל <בחלקו הראשון של השיר> הוא הקיר שהיא מודעת לנוכחות שמעבר לו: "הקשבתי לדפיקות היד שלך בקיר ./ זה מושך/ להיות כל כך מיואש / להכריז פיהרר; ולצחוק עם מצח מושען על יד" <עמ' 7(. ובניגוד לרמזים על רוע פעיל ומאיים הקיים בשטח, על טירוף מבשר רעות, מוזכרת הלבנה המתקשרת עם רו גע. היא םאמנ בתמונה אך כבר אינה אותו חיר שתואר קודם כ"בועת סהר'.' ההלבנ מתוארת בהקשר הנדון טכאובייק שאפשר לטווח: "שמעתי את קהצחו המבעית שלך; אני רוצה יבל הנמקות./ טיווחתי את הלבנה/ ימ היא?" <עמ' 7(. משתמע מכך חשליר יש לא רק כמה שמות אלא כמה .פנים אותו ירח המאיר באור קסום ליכו להפוך מאובייקט אקטיבי-פעיל וערטילאי , לעצם חומרי-פסיבי. בחלקו השני של השיר יש ציון מקום קצת יותר קונקרטי , ~אר כלשהו , ותיאור ערטילאי של אנשים המצפים לקבל משהו מבעל הבאר , בשעה מסוימת, ושל הילדים האבודים שחזרו דרך מדרוך שחור , תוך כדי הליכה "טובענית/ ולאחור; והם נסוגים ולא מתקדמים", והסיפור עוד לא נגמר. הילדים, המבוגרים והמטפלות, הדוברת והדמות הגברית, כולם ממשיכים להיות בסיטואציה מעורפלת כלשהי , המסתיימת בהליכה של השניים "עם הרוח; מלוא המפרשים." זהו רק אחד השירים המעניינים בקובץ. השיר פותח בתיאור מצב מסוים המתחיל בריחוף דמיוני של הדוברת, המצויה בשליטה, כי היא "נעצרת", כלומר, יכולה לעצור על- יד העננים הכי דקים. בנקודת פתיחה זו נאמר שדבר לא קרה ולאחר מכן מפורטים כל אותם הדברים שקרו. מתוך הלא-כלום הכול קרה. קשה לדעת מה קרה במציאות ומה בחלום או בהזיה, מתוך המתואר בדרך המיוחדת, המעניקה את האינטרפרטציה הבלתי-שגרתית לדברים. בשיר אחר מתוארת הליכה על-יד "כובד של עננים" ובו מובעות תחושות אחרות, קונקרטיות יותר , צבעים חזקים יותר והדימויים יחסית פשוטים וברורים: "כשהעיטים הם אגרטלי זהב/ והאורות שמעל הדלת/ הם ורדים שזה עתה האור פתח" <עמ' 36(. כאך מספרת הדוברת על עצמה באופן די ישיר ומתארת "תפאורה" הכוללת מצד אחד את יופיו של הירח אך באותה נשימה בה היא מדברת על שביל הלבנה בו היא הולכת היא מתארת גם את הצימוקים ש"הציצו מפוחדים/ מהעוגה שליד התה'.' גם הסהר הקסום העובר כאמור "גלגולים" שונים עשוי מהר מאוד להפוך למשהו חלול ופרוזאי ואף מאכזב: "הסגרתי את הסהר שנכשל; ונשאר רבוץ על אטריות הנייר" <עמ' 36(. אלה דוגמאות לשילוב מיוחד בין לזה של סיטואציה שנרקחת לשיר • יש שירים שבהם אמירות חזקות מאוד , אישיות וישירות כמו: "מוטל על חיי; להיות ספוגת כשלובות/ וללכת בתוך ריח ציאניד" <עמ' 6(. אמירה זו של הדוברת על עצמה כוללת גם תיאור תחושה חריפה מוחשית וקיצונית שמעבירה באופך חד ובלתי אמצעי את ההרגשה הנלווית למסקנה. בין השירים המורכבים והמפותלים, העוברים בין מחוזות הדמיון למציאות במעברים רכים וטבעיים, אפשר למצוא לעתים גם שיר מפתיע בבהירות היחסית שלו , כמו השיר "עריסי האפרסק" <עמ' 23(: "הלבנה הסתתרה; ואני שאלתי; ירצו אותי או לא. למה שלא ירצו אותי מאוד ברור; אלף דברים אני לא/ ומה הטעם בי כשאיך בי/ משה ו אחד./ עברתי ליד רשת/ נגד איבוד כדורים/ והייתי עדיין בטוחה שלא אחוג / כשארוץ להביא לך גבינה./ העננים החשוכים היו; קרובים מאוד אלי;ך ואני יכולתי לעמוד ולהסתכל בך חובט/ מה יש בי; הצדקה מוחלטת של קין; יאו~ מכוסה; וכוח לא מוסבר./ לא בהפתעה הביאו באיטיות/ מחית אפרסמון". השיר ממשיך ומספר על משהו מכאיב שקרה ומה שמיוחס באופך מפורש לדוברת הופך קצת פחות אישי כשהיא מספרת על כוויות שנגרמו "מקומקום התה המוזג/ לא משמן", ועל כוויות חוזרות ונשנות שנגרמו - לא ברור למי; השימוש בחומרים ריאליסטיים הופך לציור מטאפורי של שתי נשים התוחבות "סיכות כובע/ ארוכות דוקרניות/ סז:;~ של הלילה הכהה". יש ציון של ריחות ומראות, ואובייקטים המופיעים זה אחר זה, ואיך קשר ביניהם ובין מה שהם מייצגים: קמומיל וריח של טיפקס ו"דמות של קרטון; עם שמלת w קיים גם ניגוד בין :· רות "הקמומיל הזורח" המופיע שנית בסוף השיר' לבין האוויר הצורב וסיפור מעשה כלשהו , רע, שעומד להתרחש. כל האינפורמציה הזאת ויותר , נמסרת בשתי שורות בתוך המסע המפותל שעוברת הדמות במה שמשתמע כפרק זמן ומרחק קצרים. השיר שכמו החל בסגנון סיפורי ואמירתי-ישיר, מסתיים בתמונה קשה, כביכול ריאליסטית בסגנונה: "יש פנים מתעוותות/ מתחת לשולחן הזה." האמנם ריאליסטית ? כאמור , הבהירות כאן יחסית. השירים אסוציאטיביים וחושניים מאו.ד עולם האסוציאציות והדימויים בהם עשיר ביותר; המרחב הפנימי מורכב ממחשבות עמוקות, מהתבוננות צעמים, דמויות, וגורמים שונים מרכזיים ושוליים. השירים אישיים ומצד שני קיימים בהם יסודות המרחיקים את הקורא מהרובד האישי. בין הרבדים השונים ניתן לאתר גם םג רובד מקראי המופיע בדרך של אזכור דמויות או יצירת אסוציאציה. כמו גם רובד הכולל תובנות עמוקות במישור הפסיכולוגי והרוחני. בשיריה של אילון שב ומופיע הירח על כל גווניו , צורותיו ושמותיו השונים. גם השימוש בעננים כחומרים ליצירת אווירה או כמרכיבי מטאפורות שכיח. לגביי , חלק מהשירים מעבירים מעין תחושה של אורות נמוכים, כאלו המתאימים לאדירה שיש בה גם מעין חלומיות מסריטת, מה שלא סותר הכרה ביופי הקיים בעולם, אותו יופי הקיים גם בשירים. • ניצה גורביץ' על הפקעות שמתו מגעגועים ובורח נץ: זגים צמאים, ספרי עתרן דד 43 ,1998 עמ' מתוך 36 שירים שבספר , רק 11 זכו לכותר • כל היתר , ריבוע שחור לראשם, במקום הכוכבית שחיתה נהוגה משכבר; ומדוע אני נדרש לכך? בין השירים האלה, למשל , בשיר בעמ' 30 נכתב: "שיהיה פתוח דיו/ ופונה אל הגן --- קירות בצידיו; ודלת מולו שתיכנס בעדו ציפור". /·-- וגג מעליו כמה מובן היה השיר , לו היה כותר בראשו. אך "כותרו" הוא הריבוע השחור , המשאיר את הקורא תוהה מול שיר חידתי 1 המסתיים בקביעה: "והעיקר; שתוכל להשאירו ~מקום/ כשתלך". על הקורא להחליט כי למרות סיומו , הוא בכל זאת -חלון . שיר זה הוא אחד מארבעה השירים הבונים פרק בספר ושם הפרק "בחלון". בשיר השני שבפרק זה, מופיעה המלה "בחלון" ממש. "אתה צועק אחרי/ תה או קפה", אבל אנו "צמאים למלה" מאחר ש"הלילה הותיר אותנו / ריקים" ו"לא ירדו לנו עוד; מילות מן; ולא חסד שתיקה". "אתה" לא חש במחסור האמיתי "שלי". השיר השלישי שבפקר זכה לכותר: "ערב שירה" אך אין בו אף מלה על שירה; ורק "נאחזו איש באחיו/ היכר על שכם/ על לחי; על כתף/ ושר המשקים/ תלוי על עץ <זכר לשר האופים מספר בראשית, שנתלה> מתגעעכ לטעמו העתיק; של השיבר'', 10 גלידן ····· 230 אכן , השירים הם שירי הזיה וחידה: "אבי לא שם לב/ שהנהר לא עובר פה", מותח גשר, גם אם "לא מצא את הגדה ממול" <עמ' 9(. יש ודאי קוראים הפותרים את חידת השיר כבר בקריאה הראשונה. אני זקוק לקריאה נוספת וגם םא אז נשאר השיר לא מפוענח עד תום, אני נהנה מעצם הקריאה. שבעת פרקי הספר מאוירים ידי · על מיכאל בסר. איור לראש כל פרק. את הביקורת על האיורים, אני משאיר למבקרי אמנות האיור. לתחושתי , האיורים בשחור , אפור ולבן הם פרי התרשמות חזקה ומילות השירים משכו את המכחול. בראש הפרק "בעיר הזרה" מצויר ראש אדם שהוא גם "אנפאס" ו גם פרופיל, לו שלושה אפים וזוג עיניים ועוד עין שלישית בעצם הפרופיל . ובכ . לל זאת, צללית של עיר לא נראית <זרה>, עם צריחים וג . גות ושעון-העיר; בקצה האיור מימין למגדל מופיעה שוב צדודית של אותה דמות. אחרי שקלטתי רשמים מוחשיים "בעיר הזרה" הזאת, אני הופך את הדף וקורא שיר "דיוקן כפול", בו מסופר על "צייר ברחוב/ לשעה קלה שובר בדידות// במחיר דיוקן בודד; הוא מצייר דיוקן כפול; בפתח בית · קפה •. קפה כפול" <עמ' 20(. אכן הציור קדם לשיר , שקדם לאיור 1 "וברחובות ריקים/ בכל פינה הם קוראים לי/ באלפי שמות ..." .>םש< מסתבר שהעיר הזרה היא פאריז ו "המגדל הגבוה ••• שמו דומה אולי לאופל ... מן המגדל ההוא רציתי לצלול כדג ... והנוף רמז לי/ מעפר באת/ ותשוב אל עפר" <עמ' 22(. מחד, הביטוי התנ"כי ומן הצד השני, ההווה: "נ.טרן מזוין נגע בירכי": "רצה לא המוזיאון מודרנית/ · לאמנות פוסס . .. מדי מספר דקות/ התערוכה שם דבורה נץ דגים צמאים ~:ז....דר _.? ~ j , השבים בערב אל הגרדום לחלום חלום בלהות: "והעלוני עירומה לגרדום" <עמ' 8(, "דגי רקק; הלויתן עור הצלופח וקשקשי הסרדין" "בלענו לאור יום" ואותם נקיא בלילה "מול שערי העיר הנעולים". הכול אפשרי: "טבעו בחול הסירות ••• דגים צמאים הפכו חלום" <עמ' 9(. ~ירים אלה אינם תיאורים פרוזאיים ממשיים. הכול "·.· רדוף. לכ עולמו תלוי לו על רך/ ·· מתנדנד על עגיל . בצידי הכביש שם, נדרס שוב ושוב/ החתול השחור" <עמ' 14(, אין מפלס, םג לא כמבהטן שם "כל הלילה דלקו אורות" שם "האורות דלקו כל היום . •• ואיש לא העז לכבות". כבר נגענו באזכור מן התג "ך . ובהמשך מצליחה דבורה נץ בשיר קצר שבעמ' 10 להחיות את שמשון הגיבור ולטעת את חוויותיו , בגורלה שלה: "אם ארדה דבש/ מבין צלעותיו/ כל הלילה" • ליל אהבה מתוקה וסוערת . עד הבוקר; ימות הארי": אם "אצית זנב/ שועל", כמו שמשון המשלח שועלים בפניו של קורא גבר ואפילו של אשה שעדיין לא ילדה ילד 1 להזדהות איתר . הכותבת מחליפה את צירי הלידה ב"צירי אימה~ת" ומבקשת מהיולדת להתאפק ולהשאיר את הרך ברחמה כי "לא די לו לילד/ בירחים שעה" . אם יישאר עוד 1 "יהיה לו די אויר לצעוק ••• שיצמחו עוד הכפות ••. להכות", כאילו לצעוק ולהכות הם תכלית החיים. יש בשירים גם מן הסרקזם כמו "אל מלא/ מן המלאי/ אנא שלח": עין חדשה לילדה מג'בליה, שתי עיניים לסגן ,'ג זוג נעליים מתוך הערימה בשלג האירופאי לילדה בחורף ההוא <עמ' 16(, בתוך השורות העצובות על המוות בשיר "רקוויאם" <עמ' 13( "פרחו עלהמשמר ונניח -• T : שמףרים השקדיות בוורד ולבן/"; אך בעמ' 17, בו פורחים המרווה, הארכובית השבסבסית, האיססמוס, העולש וילקוס הרועים, מבכה המשוררת את "הפקעות/ שמתו מגעגועים/ ולא רק הן לבד/". בהשפעת שירי הספר החידתיים, אני כותב רשימתי זו חד וחלק: חד מלשון חידה וחלק מלשון חלקלקות. זה ספר שאפשר היה לשיינו לזרם "שירת מודרניזם האמריקאי · הלשון" בפוסס 1 בו המלים עצמן בונות, מתפתחות ושרות את השיר 1 אלמלא חיתה דבורה נץ משוררת הצער. אני קורא בספר זה שוב וחש שרשימתי הביאה ממנו רק מקצת מאושר הכאב ומשלל הייסורים שבחיים. אני מקווה שהקורא רשימתי זו 1 יפנה ויקרא את הספר עצמו .• שמואל שתל נילי מילוא ~~~גףך;ת מ;סי iJ ~ש;ךר חז:וים םיך;אקtף לשירה . T • : הל,עיt~ חי t( ך זה :~ ~ל.ם ~רףס סן~ה ~ל~~רים שנים נשנ~ףת הזאת -• : -• T מנפה ךה;פכת שבה ךה;פכת ל~ה רל~ה ק~~~: iJ T ר~'ן ~· ם·· מכסה ףמשהה : -T -: · מתחלפת" <עמ 23<, עיר זרה! אך בקמות פלישתים • הוא, השועל , הכותבת רוצה להישאר נאמנה לעצמה ·:" "ישרוף ביתי •. ואם אני, T בלי "קיצור הזמן והדרך", בנסיעה המשוררת, אהיה שמשון הגיבור . ~ל ~י~ת ~סע. 9 ק ~;ת a- ~זי~ת ל; • ב"מסרו": והיא פוגשת דמויות מפלצתיות • "גרגוילות" . המשלבות גוף אדם בפרצופי חיות ושדים "על כנסיית נוסר-ואם" <עמ' 28(. "ספינות שורקות כגברים מיוחמים" ו"למסה שוכבים המים כזונה עירומה שגועש בה הדם", אך המשוררת "עוזבת להשלים מכסת-העצב/ ללדת בנים" <עמ' 26(; האוהב בעצמו , "אשה תלטף בחושך מחלפותי הכבדות" • המחלפות תעלמנה בלילה ו"רוח קלה/ תפרע בבוקר; שערותי הדלילות" <עמ' 10(. "חפש את האשה" אומר הפתגם הצרפתי. את דלילה תמצאו בין "הדלילות". עולמה השירי של דבורה נץ הנפתח בפנינו מרובה התייחסויות, בפאריס בתחושת גירוש מגן עדן , כמו למשל , בשיר בעמ' 15 היא "עלה התאנה לחץ/ הנחש היה לנשל"; פותחת: "את יונתן הם היכר טפיחה T • : ש~בש מעשה ידי :• •ז -:-:•TT ~:q ~יץ wק~~~~ מחר - אזיל דמעה ך;~~ iJ ק~~ T : היא קוראת אל הגבר 1 פסלו של רודן "רכון על מרפק": "סקל אבנים הלחם קצור". "דגים צמאים" אינם אלא דימוי לפחד מפני הצמא והמחסור , לרדיפה אחרי מה שנצמא בהשג יד ולמרות זאת איננו . אלה הם הדגים הצמאים בתוך המים, דגים רדופי צמא. הפחד 1 שדימויו הלילה, "שם בידינו , · השוט והסד .• הופך אותנו לקלגסיו/ ובבוקר מוריד מן הגרדום/ שני נידונים" <עמ' 7(, בגלדיולה", כאילו הקורא אינו זקוק כלל להערה, לציון מראית-מקום, כי מיונה וולך נלקח והתפתח. היא גם פונה בשיר ל"דנילה" <עמ' 37( "וגילה לא/ אתה לא תאכל הבננה ,.;'ב;גב כאילו כל קורא מכיר מילדותו את שיר הילדים על ובילה והבננלה, לקשרו אל דניאל בגוב .תוירlיtה יש ודאי עוד משוררים או שירים חבויים בשיריה של דבורה נץ שלא נתגלו לי עדיין. חבל. השיר "פיאסה" <עמ' 36( מעמיד קושי כל ע;ן ה~;ם ~~לף ףק~~~~ ~ל ~~ז.וי ~פ;ן ןר;ם ~~ןח ף~ע,ןב ~v/ ~ףךי עף~ת iJםיחףפוr. ~~יט ז:~~ ~~r רת א;~יף ב~ן r, ק 1l דף ~לים -:pס~ 9 סה ~לא יt ע,לה -~Q ל~ה - וףאלה לזמ ~אני לא מש;ררת זי- :·:-.::·:· 28.2.99 אפךרל 1 1 1'•••••99 ~ 5 ~וי ,~ אבל מדוע לחיות ללא אלוהים? יש מביא על עומר , יכול היה להיות לנר חושב עד הסוף בדרור רגישות דתית ופתיחות צר עליו. אבל בסוף הרעיוני של לנומינוזי ו לקדוש 1 ומגד מראה כיצד הספר דרור לומד מתלמידיו החדשים איל מגר: חסד כעזרייך י הוא מבקש אחר הדת הנוצרית כאן בארץ , כי פחד המוות הוא טעות הוצאת יריעות אחרונות, ספרי בשיטוטיו בעיר העתיקה של ירושלים. רעיונית, וכי יש לצחוק מהמוות, וכי חמ,ר סידרת פרוזה 1999,344 לאא שדרור איננו מאמין בעומק לבו אפשר לצחוק מהמוות גם בגיל עמ' גיבור "חסד נעורייך" של איל מגד, מחבר "ברברוסה" ר'סודות מונגוליה" הזכורים לטובה, הוא גבר בן חמישים בשם דרור 1 מורה לספרות בבית-ספ תיכון בירושלים. דרור נמצא בעיצומו לש משבר משפחתי - הוא עוזב את אשתו סמדר לאחר שנים ארוכות ואומללות לצידה, גם בגלל הפער המעמדי שנוצר ביניהם עם השנים. מהקשר הזה נותרו זכרונות רבים, המתוארים בספר בפירוט, ובן זקונים בשם עופר 1 שנולד לאחר שנות עקרות רבות, שקשריו של דרור עמו תופסים אף הם מקום חשוב בספר. בתקופת משבר זו בחייו מתחילה איתר אחת מתלמידותיו - עומר בת השבע-עשרה, המחפשת אצלו בית ואהבה. גם עומר נתונה במשבר. אביה מת ואמה, נילי 1 מחפשת אחר גבר חדש, בניגוד לרצונה של עומר. היא מחפשת בדרור מאהב שיהיה גם דמות אב. דרור איננו נמשך לעומר פיזית גופה מסורבל ובוסרי בעיניו 1 אבל הוא אוהב את שמחת החיים שלה ואת נועזותה וחוכמתה. עומר היא נערה מבריקה וחכמה וכמה מהשורות החכמות ביותר בספר מושמות בפיה, מה שמוכיח שוב שעם החוכמה נולדים, כדברי אפלטון 1 ושכל הניסיון והקריאה והלימודים רק מוציאים אותה מחובנו. מכל מקום, עומר מפתה את דרור לנסוע עימה לאפריקה, לזנזיבר 1 ובמרכז העלילתי של הספר נמצא סיפור אהבתם ונסיעתם לשם. דרור נאמן לשמו . הוא רוצה לשמור את כל האפשרויות פתוחות תמיד ובזה הוא דומה לילד. בזה ובאגואיזם שלו, שהוא תו האישיות המרכזי שלו. כך , הוא נוסע עם עומר לאפריקה לזמן אל מוגדר למרות שהוא יודע שבנו עופר יסבול מהיעדרותו . בהמשך העלילה הוא עוזב את אפריקה ואת עומר לבדה שם, כי הוא משתעמם ורוצה לחזור לארץ. אחר כך הוא בוגד בעומר עם אמה נילי וכר', דרור רוצה להיות חופשי לחלוטין 1 לחיות ללא אחריות ומחויבות, ואף שכללית מגד מחבב אותו , הרי הוא מוקיע בספר צד זה באישיותו 1 הפוגע בכל סוכניו. הבט מרכזי של "חסד נעורייך" 1 מרכזי אל פחות מסיפור האהבה שבו 1 נמצא בתיאור יחסי ההורים והילדים שבו 1 שאותו מערטל מגד ממיתוס האהבה המסורה המצוי . אמו הקומוניסטית של דרור חיתה נוסעת לחודשים ארוכים לרוסיה ומשאירה אחריה בארץ את בעלה ובנה, נטישה העוברת מדור לדור , כשדרור בוגד בבנו הקטן ובכמו-בתו, עומר. גם אמה של עומר בוגדת בה, בבתה, קשות, בכך שהיא נכנסת לפרשת אהבה עם דרור על אף ידיעתה שהוא אהוב לבה ומאהבה של עומר . נילי גם ממשיכה בחייה הרגילים כאן בארץ , בעבודתה כרופאה פתולוגית, במקום לצאת לזנזיבר, כמתבקש, ולהחזיר ממקום מסוכן זה את בתה הקטנה, האבודה. מה מניע את דרור? ההתנהגות האנוכית והפראית שלו נובעת בחלקה ממשבר גיל החמישים שבו הוא נתון , כשהנעורים מתרחקים והמוות מתקרב. חברו הטוב צחי אומר לו: "אנחנו כבר לא ילדים, תבין את זה ),"( אנחנו הולכים למות! זה הסיפור." ולאחר שדרור מבקר עם נילי בחדר המתים הוא מטלפן לצחי ואומר לו: "מה אתה חושב שאנחנו? הייתי עכשיו בחדר מתים ואני אגיד לך בדיוק. אוסף של חתיכות בשר שזורקים לפח האשפה. ואנחנו מתנהגים כאילו אנחנו עשויים מזהב" <עמ' 301(. הפחד מהמוות והמודעות להתקצרות זמן- החיים הנותר , הם הגורמים לדרור לעזוב הכול מאחוריו ולנסוע עם עומר לאפריקה. אבל ההרפתקה והאהבה אינם מושיעים את דרור מתחושת חוסר הטעם של חייו . "מה לעשות שאין לי כבר כוח להתרגש. אולי הקצבת ההתרגשויות שלי נגמרה" <עמ' 128(, הוא אומר לעומר באפריקה. גם אהבת הקריאה איננה גואלת אותו . הוא נמשך במיוחד לספרות האבסורד של המאה העשרים - "הזר" של קאמי מאוזכר בספר פעמים רבות וכן גם "מחכים לגדוד" של בקט ויצירות של קפקא ועוד . נושא השיעור שמלמד דרור בתיכון הוא "בדידותו של האדם בעולם ללא אלוהים" וספרות האבסורד שהוא מביא במסגרת שיעור זה מעודדת את שלילת החיים, כפי שטוענת אמה של עומר, גם אם היא מבקשת לגלות דווקא את התשובה לשאלה מה עושה את החיים לשווים. וקשה לו להחליט לטובת ישו . והנצרות, על אף המשיכה שהוא מרגיש אליהם. כך , הוא איננו יכול למצוא גאולה ומפלט בדת. האם האהבה יכולה להפוך את החיים לשווים? מיד לאחר שהוא שואל זאת, מרגיש דרור טיפשי 1 שכן נראה בעליל שאין בכוחה של האהבה לגאול אדם מחוסר כיורן בחיים. אם לא ההתבוננות ביצירות אמנות, לא הדת ולא האהבה, הם שיכולים לעשות את החיים לשווים, מה כן , אם בכלל? מגד בוחן בספר גם את השאלה האם היצירה עושה את החיים לראויים. דרור שומע מחברו צחי , שהוא צייר , כי רק מעשה היצירה יכול לתת טעם לחיים, לפחות בגילם: "אתה צריך לכתוב", הוא אומר לו , "בגילנו , זה מה שנשארו ליצור. למה אתה חושב התגרשתי? שיהיה לי זמן. שלא יתערבו לי בחיים. יומיים בשבוע אבי לוקח את הילדים אלי ויתר הזמן אני חופשי. לאף אחד אין דריסת רגל בזמן הזה" <עמ' 93(. אלא שלא כל אדם יכול ליצור יצירות אמנות. דרור ניסה לכתוב במהלך חייו רגילה שאין לו כשרון כתיבה. בשובו מאפריקה הוא חושב: "החיים נראים יותר פשוטים, הם מבטיחים ואני מבטיח, מחר אקום כמו נמר ואסתער על הנייר, כמו ג'ק קרואק אכתוב בשלושה שבועות ספר שידליק את העולם" <עמ' 254(, אבל מחשבה זו נשארת בגדר רעיון או גחמת רגע ודרור איננו יכול להגשים אותה בחייו. נראה אפוא שדרור נידון לחיים חסרי כיוון וטעם ואלמלא האגואיזם שלו , והאסון שחוסר האחריות הבסיסי שלו במפרי עתון 77 תשעים. איל מגד חש אמפטיה כלפי גיבורו ואין 'ב'חסד נעורייך" התבוננות אירונית במעשיו ודבריו . אכן , נראה לי שמגד מזדהה עם דרור וכי גיבור זה הוא בן-דמותו הספרותי , להוציא את כשרון הכתיבה, וכי לפנינו רומן וידויי. כך ו גם איל מגד הוא בן חמישים בערך , גם הוא בין השאר מורה בתיכון וגם הוא מחפש בספריו ובחייו אחר טעם ומשמעות החיים, תוך בדיקת האלטרנטיבות המצויות שהוזכרו לעיל . הזדהות זו הופכת את "חסד נעורייך" לטקסט של חשבון- נפש, לטקסט בעל כוונה רצינית מאודו בניגוד לדימוי סיפור האהבה הלוליטי קל-הדעת שהודבק לו על- ידי הפרסומת - ספר רציני ומעניין , אם גם לא נקי מפגמים אסתטיים. רוב חולשות הספר נובעות מנקודת הפתיחה האמנותית של מגד , היינו מכך שהוא בחר לספר את סיפורו מפי דרור . כך , אף שהספר קריא וקולח הרי הוא גם נתקע לפעמים - פה בזיכרון סתמי מן העבר ושם בתיאור טבע קישוטי. מאה העמודים הראשונים של הספר , שבהם ציטטות קצרות והבחנות על הטקסטים שדרור מלמד , די משעממים, בעיקר משום שספרות האבסורד זמנה עבר. הטקסט גם מתפזר לכל הכיוונים ואין בו תמצות וחיסכון . אבל חסרונות אלה ואחרים של הספר בטלים, לדעתי , לעומת מעלותיו , ובמיוחד נוכח הרצינות הרעיונית שלו ו והעובדה שמגד חושב עד הסוף. "חסד כעדרייך" הוא בסך הכול ספר מעניין מאוד ו מומלץ לקריאה ולמחשבה. • רחל שקלוכסקי ניצה גורביץ ליקוי אהבה שירה לירית רגישה, נוגעת בכנותה הכואבת. 12 גליון קיים על חורבנו, תרצה אבן, בשמת אלון, ינואר 1999, תערוכת וידיאו, גלריה עמי שסייניץ קיים על חורבנו ~ריר ל~ת;ב ~ל ת~~~ ? ףבכל T זא!ו, T : : . ךה ןה;די~ ד w די~י מ~די~ה, לא. נבר כתכף ףכבר ונוף על זה, ~~ לה i דיע: 'ן~ -• : •• T : : -: מ~ם :כ;ל 7ח~ ie.~ ם דק ~ם n ;ךרים ף~ן~י v? ים א;ת; נציתנףת אל;הית של עבד' מהר' :• .'' ."' • ::• T ע-ח ,ם~~~~ס v? ים ~דלעים דע;דרים w ם י~~~ד ~~ידה ת;ך o/ה~~ לא בתנאי מענדה לא טכנ;ל;גיה, ן; המציאףת שמא~דת א;תם קיך;•ת :i '~נכם ~Tiים q רי~~ת, ~:p ק~~ד ~·; ~ים ~מ~ס~ה ~~יי י;ה,ר : ~ל ד~: לא ~ךףך' ~דלעים ~o/ry ~ת ס;ף מ~רים ףד~~ם, םי~;~ ~לף ~ד ryי w ה וסליל ר~~מ;נכם ~ין לסם ~רים דק ך~נ;ת ה~ר~~;אי~~ ~ל 'ך;שיpזמ ף~ה;ם ד~~ה וילדים ישנם נבגדים צבע;נ~ים ףפניהם ז;הרים עיניהם •: ' ' ' ' :-· '.''' : ' ' : ' ' T : ' T : '.' 'T ' n ;~ים ~ת p בי מ~רים, .:אףש ד wv?מ;ן , הףא מ~~ד מ w בףע ~ן~ן 6w ד~ן ח v?נכ . ;ש לםלף~ין ,· 6ך ם pם~~~ ~ל 'ק;לם, ~הףא מל. ry ם ךמ~:ם ~ן ry ם ק;ל ~~o/ ~ן ~ל w ~ה ~~ף oל.ק 7~7 ים ף~ o/,םי~~ נכה אנחנף - ט~ףטט~ים, אנשי ט~ףטה ~עדרית ~קל 9 ת ~ל ~ס ש~~~ך~טף~, . . T : '' : -'' T : : --: T T על מסמכי טיףטה, T : •• : : • ואבי נ;נה ט~ףטה תגףבה ... T : T :-' T : ~גף~ה 97 .רט ת;ןה 97 ךט ו~~~ ל~ב;ד מקד~סה תמ~ך~ק o/ ל ע,ב;ןת מדיךא; ~ל ז:יך~ה ן~~ ךמ~ק 9 ~ים מ q ל;~~ים ~ל ת~~~ ן~ל; ~ין קרע ח~ף~י מאיה בז'רנו אפריל 13 l••••• '99 ,~ ~ ~ו s . ערכת אסתר בוא יפה ברלוביץ ביוגרפיה מאת אהוד בן עזר' מונוגרפיה מאת צבי לוז א סיפור חייה של המשוררת אסתר דאב '('ימים של ל ענה וו כש" ,1998(, מאת אהוד בן עזר , פותח במכתב ששלחה לו דאב באוגוסט 79.' דאב, שבן עזר הוא בן אחיה והיא אף הפקידה בידו את ארכיונה, פונה אליו בזו הלשון: "בנוגע לענייני הפרסיים אליבא ואמת איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביו גרפיה פיקנטית." אני לא החומר לזה ... ואיני רוצה להכנס למסגרת כזאת בשום אופן."", בן עזר לא נענה לבקשת דודתו, ושבע עשרה שנים לאחר מותה, הוא מפרסם ביו גרפיה עבת כרס זו על אודותיה, כשהוא מציב מכתב-צוואה זה לא כהתנצחות כלפיה, אלא ככתב הגנה לגביו . כידוע, טבעי הוא לחשוש מביוגרף שעשוי לבחוש בך ובחייך כסוב בעיניו , וידועות תגובותיהם החריפות של אישים שונים לגבי הביוגרפים שלהם, ובראש ובראשונה זיגמונד פרויד ששלל בגסות את הצעתו של הסופר ארנולד צוויג ידידו , לכתוב את תולדות חייו , בטענה: "אני מבוהל מפני האיום שברצונך להפוך לביוגרף שלי." כל מי שכותב ביוגרפיה נידון לשקר , להסתיר , להחניף, להיות צבוע, ולהסוות את חוסר ההבנה שלו", נראה שגם אסתר דאב חיתה מבוהלת, והייתי אומרת שבן עזר מביא מכתב זה בפתיחה דווקא, כמו מבקש מהקורא לקחת לתשומת לבו כבר עם תחילת הקריאה, את איסורה המוקדם כדי לשפוט בינו ובינה: האמנם ביוגרפיה זו מוסב היה לה שלא להיכתב, כדרישתה, או סוב עשה שלא שמע בקולה, וכתב כפי שכתב? בעניין אחרון זה, הייתי מוסיפה ואומרת, כי מכתב הצוואה משתמע בדיעבד גם כמפתח וכהצהרה פואטית להסבר תפיסתו ומדיניותו של בן עזר בכתיבת ביוגרפיה זו , כתיבה שהיא שונה ואחרת מכל ביו גרפיה מצויה התואמת את הר גלי קריאתנו • במה דברים אמורים? הז'אנר הסיפורי המכונה בפינו "ביוגרפיה" היה מאז ומעולם שנוי במחלוקת הן בין מבקרים וחוקרים <ראה קובץ מחקרים בעריכת ג' אולני , עיונים בביוגרפיה, 1988(, והן בין ביוגרפים לדורותיהם <ראה קובץ מאמרים בעריכת ג"ל קליפ ורד , "ביוגרפיה כאמנות", 1962(, שהרי הכתיבה הביוגרפית אינה מתחייבת להגדרה ז'אנריססית חד משמעית, ו גבולותיה הנעים בין דיסציפלינות שונות <כמו , היסטוריה, אמנות, חברה, פסיכולוגיה>, עמדות חשיבתיות מנוגדות <כמו , מוסר , אסתטיקה>, והבדלים תרבותיים שבין "הווה" הביוגרף לבין "עבר" מושאו - רק מעצימים ומתחכמים את אפשרויותיה <ראה, עמיה ליבליך, 11 על מלאכת הביוגרפיה", 1977(, לפיכך, אין תימה שבין השאלות הדומיננטיות השבות ומעוררות את המחלוקת לגבי הביוגרפיה, המובילה שבהן מתמקדת בת יפקודה של הדיסציפלינה כמארגנת אסטרטגיות כתיבה, כלומר: האם על חניוגרף לשמש בתפקיד של היסטוריון , דהיינו , לברור , לתעד ולפרש את סיפור חייו של מושאו , תוך חתירה והיצמדות ל"אמת" ככל שניתן: או שמא, תפקידו זהה יותר עם זה של הנובליסס, אשר אינו רק בורר ומפרש את החומרים ההיסטוריים שבידו , אלא מבקש להעמידם כסיפור מרתק ובעל איכות אסתטית משלו • במלים אחרות, מהי ה"אמת" חניו גרפית: האם זו ההיסטורית או זו האמנותית? בתקופתנו המודרניסטית, ובעיקר הפוסס- מודרניסטית, שאלה זו הפכה קריטית, כיוון שיותר ויותר ביוגרפים מרשים לעצמם לנקוט במירב החופש היצירתי השמור לכותבי הפיקציה בלבד <פואטיקה ליצנציה>, בתמרנם מצבים ודמויות שלא היו ולא נבראו במגמה לשחזור עלילתי מוצלח יותר בעיניהם. לא בכדי מקדיש העורך ג"ל קליפורד (ב"הקדמה" לאנתולוגיה "ביוגרפיה כאמנות"> את מרב הדיון לשאלות אתיות שכל עניינן המינון הנכון והמהו גן ביחסי ביוגרף/מושא ביוגרפי, כמו: מידת החדירה של חניו גרף לחייו האישיים של מושאו , הגובלת גם בשמירה על צנעת הפרס: או , מידת המעורבות האינסר-סובייקסיבית של הביוגרף במושאו , מעורבות בה הביוגרף מזדהה עם הביוגרפיה של מושאו , והופך אותה להשתקפות עצמו <ראה, ל' אדל , "ביוגרפיה ספרותית" ,1957<: וכמובן , מידת החופש היצירתי במינון החומרים הפיקטיביים לטיוב אחידות הסיפור והרצת התפתחותו . אהוד בן עזר כביוגרף, אמור היה להעדיף את עמדת הנובליסס על זו של ההיסטוריון , שהרי כסופר שהעמיד רומנים רבים <ביניהם: "המחצבה", "אנשי סדום", "השקט הנפשי">, יכול היה להשתמש בכישוריו היצירתיים ובייחוסו המשפחתי לחוש חופשי לחלוטין בריבוד תולדותיה של אסתר דאב, ולהמציא את דיוקנה חניו גרפי והפסיכולו גיססי במערכת אינסר-סובייקסיבית שממילא שיקפה את יחסיהם במציאות, כיד הדמיון חסונה עליו. ולא היא. קריאה בספר שבה ומלמדת כי ההפך הוא הנכון . לאורך כל הביוגרפיה המשתרעת על פני שש מאות עמודים ויותר , ניתן לחוש באותה זהירות של איפוק שבוקס בה בן עזר, בעוצרו עצמו מפני היסחפות כל שהיא המאיימת לפתחו . עמדה זהירה זו , אני מייחסת בראש וראשונה לאותו מכתב צוואה לעיל , הפונה בכל לשון של בקשה להימנע מכתיבת תולדותיה כ"ביוגרפיה פיקנטית". ואכן, מי כמו אסתר דאב )1981-1894( חיתה מודעת לביוגרפיה הפיקנטית והסוערת שלה, ביוגרפיה שהזינה את שיריה, ושהיא עצמה סיפרה אותה בווריאציות שונות <בראיונות, בזכרונות ובסיפורים קצרים, ראה ספרה 11 גן שחרב" ,1983(, בטשטשה את קדי התפר שבין מציאות ובדיון : ביו גרפיה של ילדה במושבה עביה ושמרנית <פתח תקוה של סוף המאה ה 19-(, שאביה שולל ממנה את הזכות ללמוד ולהשכיל רק בשל היותה בת, והיא נאבקת על כך בחירוף נפש <קוראת ספרים בגרמנית ובצרפתית ומלמדת את עצמה>: ביוגרפיה של נערה הגדלה כבת יחידה בין שלושה בנים, ומחפשת את זהויותיה לא אצל אמה שאינה אהובה עליה, אלא אצל אביה הנערץ, ויחד עם זאת מורדת ובורחת מהבית ומכל מה שהוא מייצג 14 •••••גליון 230 1 .,. ;:i מקום ומראי מקום ביבליוגרפיים>, וכן את התהליכים המעבדתיים שבאמצעותם ניתן להגיע אל המוצר הסופי. לפיכך למותר לציין כי סדנה זו יש בה לעורר עניין הן בקורא המצוי והן בקרב ססודנסים וחוקרים שנושא אסתר ואב ושירתה מעורר את סקרנותם. ב ספר נוסף שעוסק כואב והקדים ביוגרפיה זו במספר חודשים, הוא המונוגרפיה של צבי 0 לוז H שירת אסתר ראב 1997 f, כך שאם אפשר להציע ערכת לימוד או עיון לנושא אסתר ואב, אין ספק ששני פרסומים אלה, הניר גרפיה של בן עזר והמונוגרפיה של לוז , יש בהם כדי לחבור יחד ולהשלים זה את זה לתובנה מקיפה יותר . שהרי אם הביוגרפיה, כפי שראינו לעיל , באה לספר את קורות חייה של ואב, כשעיסוקה השירי היצירתי הוא רק פן אחד במכלול הדיוקן הביוגרפי שלה, מתמקדת המונוגרפיה אך ורק באותו פן יצירתי שירי זה שלה. במלים אחרות, גם כאן , במונוגרפיה, נחשפת אסתר ואב כאדם, כאשה וכאישיות תרבותית הומניסטית <שלא לדבר פוליטית>, אבל כאמור , חשיפה זו נערכת במסגרת עולמה הפנימי בלב.ד צבי לוז קורא את אסתר ואב ומציג את אסתר ואב באמצעות הסקססים השיריים שלה ותו לא. בהערה ב"הקדמה" הוא אפילו מסתייג מלעסוק בסיפוריה הקצרים, בכתבו שם: "בתקופות שונות חיברה." סיפורים אותנטיים ומלאי חיים ופעולה." אבל מונו גרפיה זו מיוחדת." לשירה בלבד - ולא יידונו בה סיפורים אלא אם כן יש בהם כדי לסייע בהבנתם של שירים" <שם, עמ' 9(, כך שרק על ידי בדיקותיו ההרמנויסיות והאבליזות הביקורתיות שהוא מסעיך בשירים אלה, הוא ממפה ומשרסס את האנטומיה הרוחנית והאמוציונלית שלה, בחותרו לפענח את צופניה הפואטיים וממילא את דיוקנה היצירתי. ניתן להוסיף ולומר כי צבי לוז לשיטתו' סוקר את הקורפוס השירי של ואב כמו ממעוף ציפור' ושלא כמו הביוגרפיה, אין הוא מתאר אותו על דרך הרישום הכרונולוגי' אלא על דרך הרישום הפנומנולוגי . יבולן המצטבר של שישים שנות שירה ויותר )1981-1919( מתאגד בפניו כמקשה יצירתית אחת, בה הוא מבקש לאבחן לא רק את המייחד אותה ברמה התמסית, הצורנית והלשונית-פי גורסיבית' אלא בראש ובראשונה את אותה תפיסה פואטית כולית המשתמעת כעיקרון מרכזי מובנה הקושר בדיעבד את כל ניסוייה לתופעה בעלת חוקיות והתפתחות לכידה. לוז מכנה עיקרון זה בשם "הגורם המכונן", כשהוא מבהיר לקורא כי החוקיות שהובילה את ניסוייה השיריים של ואב במשך שישים שנות יצירה היא "הקונקרסיות של הארץ", שבמראותיה נולד אביה - יהודה ואב, ובשנה זו עלה ארצה: תחילה התיישב בירושלים הטרום ציונית, ולאחר מכן בפתח תקווה הבראשיתית, כשהוא לוקח חלק בייסודה ובבנייתה כשהתואר הנלווה לו הוא "חורש התלם הראשון" <ראה בנידון שירה של ואב "לאב", 1929(. ועל כל אלה יש להוסיף גם את הפרקים התחקיריים, בהם מדווח לנו בן עזר על אודות חיפושיו-הוא אחר פרשיות עלומות בחייה של ואב <שחלקן הוא מפענח, חלקן לא>, כשהוא נפגש, מתחקר ומראיין את אלה שנותרו מאותה גלריה אנושית שסבבה את ואב בחייה, או את בניהם: כמו כן , הוא משתף אותנו בנסיעותיו בעקבות מסלולי נדודיה וטיוליה של ואב בארץ ובחוץ לארץ , שכה הירבתה בהם. בדיווחים אלה הוא גם מעניק מאותן אנקדוטות פנים משפחתיות, שרק ביוגרף שהוא בן משפחה <שלקח חלק כה קרדינאלי בחייה, בסיוע לה בפרסום יצירתה השירית והוצאתה לאור , וכן בקיומה הכלכלי והפיזי כאשה באה בימים>, עשוי לדעת, לתרום ולגוון. לאור כל זאת, מתקבלת כאמור ביוגרפיה מגוונת מאוד , אם כי אינה עשויה יריעה אחת, ואולי בזאת ייחודה. שהרי , כפי שהראינו כאן , לא הסתפק בן עזר בהרצת הסיפור ובפיתוח העלילה, אלא ביקש להכניס את הקורא גם בסוד כתיבתו כשהוא משתף אותנו בתהיותיו , חיפושיו , בחירותיו וגילוייו . לפיכך , הייתי מסכמת ואומרת, שייחודה של ביו גרפיה זו הוא, בראש ובראשונה, בהיותה סדנא: סובא המורה לנו לא רק את התוצר הסופי של העיבוד הביוגרפי , אלא חושפת בפנינו את חומרי הגלם עצמם <כאמור , חומרים ארכיוניים וחומרים אקטואליים, ראיונות, כתבות עיתונאיות, זכרונות, סיפורי מסע, סיפורי <ציונות איברית זעיר בורגנית> אל קבוצת דגניה הסוציאליסטית ואל פועלי העליה השביח <מה שנחשב אז המרת "דת" אידיאולוגית ויציאה ל"תרבות רעה">: ביוגרפיה של צעירה שחוזרת חולה ומובסת הביתה, ונאלצת להינשא לקרוב משפחה עשיר במצרים <בהרגשה שהיא נמכרת עבור בצע כסף על מנת לסייע במצבם הכלכלי הקשה של הוריה>: וביו גרפיה של אשה צעירה שמשלימה עם שממון גורלה הנינוח במצרים, כשלפתע היא שוב מוצאת עצמה מוכה וכואבת, עם הידיעה המרה שלעולם לא תוכל להביא פרי בטן בשל הקדחת ממנה סבלה בילדותה. מכאן ואילך , הופכים חייה של ואב למסע בלתי נדלה של נדודים וחיפושים חסרי מנוח: חיפושים בכתיבתה השירית <החלה בה עוד בנעוריה במושבה>, בחיי חברה ערים <בעלה נפטר והשאיר לה חווילת פאר בתל-אביב שחיתה למרכז הבוהמה של שנות השלושים>, בנסיעות לחוץ לארץ <ללמוד ולהרחיב דעת>, בפרשיות אהבה נואשות <ביניהן אהבתה הנוגעת ללב לחוקר שירה צעיר , שעורר בה לעת זקנתה גל של יצירה>, ובבריחותיה אל נופים כפריים ואל התבודדויות ' מתמשכות במקומות פריפריים בארץ <כפר סבא, אבן יהודה, כפר יחזקאל , טבעון>. כאמור , בן עזר מעמיד את הניר גרפיה של אסתר ואב כיצירה נובליסטית, אבל כיוון שהוא מקפיד במודע ובמכוון לכבד את בקשתה שלא להדגיש את הפיקנטריה בתולדותיה ולא להאירם רק מחבטם הסנסציוני , הוא משלב אסטרטגיות נוספות של כתיבה ביוגרפית שיש בהן כדי למתן ולדלל. כך למשל הוא מציע חומר תיעודי מארכיונה של ואב, המקיף בין היתר יומנים, חילופי מכתבים, ראיונות וטיוטות שירים: אלא שאין הוא ממדר את כל אלה כנספח בסוף הספר כנהרג, כי אם נוטע אותם בעצם הרצאת הדברים <כשהוא מספר על נעוריה, הוא מביא קטעים ארוכים מ"פנקסה האהוב" עימד היא חולקת את תהיותיה ותסכוליה, לרבות בסירנות בוסר של כתיבה ראשונית: או , כשהיא יוצאת לטיול ארוך באירופה במטרה להירשם ללימודים בסור נון , הוא פורש כעשרים, מתוך חמישים, מכתבי אהבה אינטימיים מבעלה המתגעגע במצרים>. בצד פרקים תיעודיים, נ~תן למצוא בניוגרפיה גם פרקים היסטוריים : היסטוריה משפחתית הנשזרת בד בבד עם תולדות התחיה הלאומית בארץ ישראל. בן עזר מוצא לנכון להרחיב בתשלובת היסטורית זו <לאומית ומשפחתית>, כדי לקרב את הקורא להבנת בית גידולה של אסתר ואב, וממילא סביבתה החברתית התרבותית והאידיאולו גית, שלימים יהיה בהם כדי להסביר את הגורמים המארגנים של שירתה. כך פותחת הביוגרפיה בעשרים שנה לפני . הולדתה )1875(, בהפליגה להונגריה שם 15 אפריל 1'•••••99 ו :(ו ו~ הראשוניים <מה שנקרא "מראות שחיה"), חיתה למקור נביעתה ושפיעתה השירית כתוכן וכשפה: <ובלשונו של לוז: "הגורם המכונן של שירת אסתר דאב - המרכז הפואטי תמסי הקובע מלכתחילה את כל גילויי הבעתה הצורניים והתוכניים - הוא הקונקרטיות הנתונה בעין , המעידה על עצם ישותם הבלתי מפוקפקת של גורמי המציאות. אלה הגורמים הנתונים לה משחר ילדותה בארץ הזאת".) קונקרטיות זו של מראות ילדות ראשוניים, חיתה כה קריטית עבור דאב, טוען לוז , שהיא התנתה את איכות יצירתה: "כאשר היא חוזה את מראותיה, מתנשאת שירתה לגבהים של השגים אמנותיים, וכאשר היא מתנתקת מן המראות שלה - ולעיתים התנתקה." נרפית שירתה ."" <שם, עמ' 10-9(, לוז גם עורך אנלוגיה בינה לבין ביאליק, לגבי עמדה פואטית זו , שהרי אם ביאליק הסביר "את הסתלקות הקסם שבמראות <השת יה> בהתבגרות ההכרחית ובארנון הנאיביות הילדותית", אסתר דאב לא איבדה קסם זה עם התבגרותה. ההפך הוא הנכון . דאב שימרה "בהגיונה הפנימי" חוויות שחיה אלה, ומאותה ראיה נאיבית ובלתי אמצעית <על פי מסתו של פ' שילד "על השירה הנאיבית והסנטימנטלית") היא ביזו בה כ "ילדה נצחית", אלא שמכאן גם נבעו קשייה היצירתיים. וכך כותב לוז: "חיתה לה בעיה: לא בעיה ביאליקאית של השתנות הראיה מתוך בגרות, אלא השתנות העולם והנתונים: המראות עצמם נשתנו לה: תהליך היסטורי של אורבניזציה והפרחת השממה שינה את גורמי היסוד של עולמה, את עצם מראותיה של קרקע-ארץ-קטנה בתולה ובראשיתית". במלים אחרות, לאור השינויים הדרסטיים שחלו בפני הארץ , ועם הריסתה של הסביבה הנופית הטבעית בה גדלה, ולשרוד כאדם וכמשוררת. שהרי דאב מסרבת להשלים עם מצב זה של ארץ מתנערת מנופיה, ואם מחד היא חשה נרדפת על ידי ההרס האורבני המאיים להרוס את גורמי המציאות הארצישראלית שכוננו את יצירתה, מאידך היא נאבקת עימד , לא מסכימה להידלדל ולהיאלם. כאמור מאבקיה של דאב עם האורבניזציה המואצת, לא תמיד הוכתרו בהצלחה, ומכאן , לפי לוז' תופעות השתיקה הפוקדות אותה, בעיקר זו שארכה כאחת עשרה שנה )-1936 1947(, קביעה זו של לוז לא עולה בקנה אחד עם חוקריה האחרים של דאב, ובעיקר עם דן מירון . ואכן , אם אהוד בן עזר תולה שתיקה זו בנסיבות האישיות הקשות שקרו אותה בשנות השלושים והארבעים <מות בעלה וגירושיה מבעלה השני>, הרי דן מירון מייחס זאת לנסיגתה מתחרויותיה עם המשוררות בנות זמנה <בעיקר עם רחל>, וכן לכסירנותיה הכושלים להתקבל אצל הממסד התרבותי המרכזי <עיתון ,)'רבד' <ראה ספרו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות"' 1991(, בפרק האחרון ("פולמוס של הערכות"), מקבל לוז את גירסתו של בן עזר' אך שולל מכל וכל את פרשנותו של דן מירון בנידון , ובעיקר את דרך הצגתו את דאב כמשוררת "דלה גאה" בעלת אופי "אמיץ קשה" הנוקטת שניים לאקיקו •1 אחרי ש~צאו כמעט בלם ב"אסטרטגיה מסובכת" של "מגננה" ו"בהלה" כאילו "מערכות הספרות הן מערכות כוחניות, שעלייתן וירידתן של דמויות במערכת מבטאת מאבקי כוח על יוקרה והשפעה" <עמ' 212-211(. אסתר דאב, מתפלמס לוז עם מירון , מימיה לא נדחקה לחוגים ספרותיים, לא נאבקה להתקבלות, כפי שהיא עצמה העידה בשיריה ובשיחותיה <וכפי שגם הביוגרפיה של בן עזר מורה, בדיעבד>: כלומר , גם את שתיקתה בת אחת עשרה השנים יש להסביר על רקע ניתוקה המאולץ מחוויות השתיה שלה, ועובדה, כאשר היא שבה ומתחברת אליהן , ואפילו לעת זקנה ושיבה, שירתה עולה כפורחת (ב 1972-, בהיותה בת 78 פרסמה ספר שירים בשם "תפילה אחרונה"), בין פרקי הספר המעוררים עניין ביותר , הייתי מציינת את אלה המופיעים תחת הכותרת "ים תיכוניות" <על המודעות הילידית המקומית של דאב, עוד בטרם נדונה מודעות זו במונחים אלה>: "אני עולם אלוהים" <על עמדתה הרליגיוזית החילונית של דאב, היוצרת לה אלוהים פרטי משלה>: ו"גאוות אשה" <על תפיסותיה המשוחררות והנועזות בדבר נשיות וגבריות והזרימה החופשית ביניהם, גם אם המחבר אינו נעזר באפשרויות התיאורטיות של חקר המגדר> .• דרור אלימלך נמצא דאב תלושה ומנותקת לא רק מסביבתה, אלא גם מאחיזתה במקורות שירתה. ומוסיף לוז ומדגיש כי שינויים אלה איימו עליה, לא רק עם סחף הבניה לאחר קום המדינה <שנות החמישים והשישים>, אלא עוד שנים לפני כן' בשנות השלושים, כאשר פתח תקוה של ילדותה הלכה ונבלעה, כבר אז 1 כ"פרבר של תל אביב הכרכית". כאן דרך אגב מאשרת הביוגרפיה של בן עזר T '•. -: ' : T ."' :-•• ;תי~~ ר~פ~~ o/ ל ~~ש;ךר אחרי ש~צאו בל~ל אב~ב שרבי ת~ב ;· ~~א ~~א ל .. . . . מי ברכב; המפאר מי ברגליו =כ- o ,ס משכלל T : '•, : : T : -: • את המונוגרפיה של לוז <כפי שבגילויים אחרים בחייה, הן שבות ומאשרות זו את זו>, ובעניין זה: כזכור , בן עזר מרבה לתאר את נדודיה של דאב בארץ , בחיפושיה אחר מראות ראשוניים שנגיסת הדחפורים והטרקטורים עדיין לא הגיעה אליהם לכרסמם. כלומר , בריחותיה משנות הארבעים ואילך להתגורר בבית בודד בפרדסיה העבותים של כפר סבא או אבן יהודה, נבעו לאו דווקא ממצבי רוח של אכזבה או יאוש של אשה בודדה. להפך , זה היה אקט של חיות, של תשוקה עזה ליצור הו}~ז:; ~קיק; , ~ע,ךה ע,די~ת ,םי~~ ~~חיןה o/ח~ ה~~~ ה~~~ו חךז;ן ללא בית. חךז;ן ע.יר.ם ~דדחל ךה;לך כלפי ירח חרמשי • •• : ."' -''T •• -: ןק. חןז;ן ,~זה ~o/. ה ל~צא ~~לו ז~:~ , ~.הך~ .2 ~,תי~~: הופפנמת, ,הרצינית לאחר". שנצ i ה. ?נח;ל נוט; , ~~נוע;ת=~י~~~. 7,ת;~ ~ת;ך קדי~~:ה ,ה~~,ע ה~~~ ~ם ~~יסה ק~~ה ~ל ~זק~י ושאלה: אבטיח? --: T : T ' -: 16 מתוך ספר העומד לראות אור גליון 230 IJ f=:=:: 1 להאיר את גההש שבספר הדן בהתקבלות <של יצירות המשוררים> ובהערות ארוכות לפרק זה ולפרקים אחרים. אלה מאזנים את חובת הדיווח ההיסטורי על כל הנאמר והמשתמע על היצירות <כולל גינויים והתעלמות מכוונת>, עם ראיה לא-משוחדת ישראל, הקורם כבר עור וגידים. מי שנוטל את הספר " אמני הז'אנר" לידיו משתאה נוכח החומר העצום - הישיר <ביצירות עצמן> והעקיף <במכתבים, נאומים, רשימות, מאמרים וביקורות>, שעליו השתלט, במיומנות מקצועית ובנאמנות שוח חלפרין הלל ברזל: שירת התחיה: אמני הז'אנר' ספרית פועלים, פואטיקה וביקורת 765 ,1997 עמ' " - יבול המבורך של פרופי הלל ("מפר גבת") של הישגים ראויים לשבח, היסטורית, פרופסור הלל ברזל במבצע יחיד , · ·· -· ..s ברזל - מבכירי חוקרי הספרות בלי עזרת צוות הנדרשת לעבודה כזאת. בין ומציגים אותם בפרופורציות הנכונות. ="" העברית ומוריה - במחקרים 765 עמודיו נכלל גם חלק של הערות בכינוי "אמני הז'אנר" מכנה הלל ברזל את חמשת המשוררים הנודעים מן המשמרת הצעירה בדורו של ביאליק: זלמן שניאור , יעקב כהן , יעקב שטייבנו ג, יעקב פיכמן ודוד שמעוני <שמעונוביץ>. להם הוא מייחד את הספר שלפנינו מכמה סיבות: הם היו בני דור אחד בתקופת התחיה <נו~דו באותו עשור: תרמ"ז -1887, תרמ"א -1881, תרמ"ז -1887, תרמ"ה -1881, תרמ"ו 1886(, שהגיעו לפסגות ביצירתם; הם זכו להערכה מיוחדת של בני דורם; וקיבלו את אישורו הנלהב של גדול משוררי התחיה, חיים נחמן ביאליק, שקירב אותם, תמך בהם והיה להם מעין "דמות אב" בדרכם הספרותית. טבעי על כן , כטענת ברזל , לראותם כקבוצה נבחרת של "כוכבים" המקיפים את "שמשם", כפי שרמז ביאליק בהבחנתו , שבכל תקופה בתולדות השירה יש "פליאדה" - כוכבים זוהרים המאירים את פני השירה. בהתאם לכך מעמידים חמשת המשוררים האלה - יחד עם ביאליק וטשרניחובסקי - "פליאדה" של שבעה "כוכבים" זוהרים בשמי השירה. המונח "פליאדה" לקוח מן המיתולוגיה היוונית, שם הוא מורה על שבע הבנות של אטלס שהפכו לקבוצת כוכבים. מונח זה עבר גם לשירה האלכסנדרונית, שם כונו שבעת המשוררים הטרגיים הטובים ביותר <בסביבות המאה חשביה לפני הספירה> בשם "פליאד<ס>". בצרפת כונתה בשם זה צפופות באותיות קטנות, המהוות מעין ספרון קטן • "ספרון" זה מכיל תוספת פרטים וציונים תיעודיים, שהכללתם בגוף הספר חיתה מעכבת את התיאור השוטף בו. ההערות ממלאות תפקיד נוסף. מכיוון שהמחבר רואה כתיבה היסטורית כסוגה של שבח, שמתפקידה להאיר בזיכרון הקולקטיבי , עד כמה שאפשר , את ההישג ולא את הפסולת, לכן ת יארד היצירות במחקרו הוא עקרונית פואטי ולא שיפוטי. בזה הוא רואה את ההבדל בין היסטוריה רגילה להיסטוריה של האמנות, והשירה בכללה. בעוד שההיסטוריה הרגילה עוסקת בכל מה שקורה - בטראומות, מאבקי שלטון , כשלובות, מלחמות, נדודים וכדומה היסטוריית האמנות מעלה על נס את הישגי הרוח וערכי התרבות. אין זה מתפקידה להסב את תשומת הלב ליצירות חלשות ונחשלות ולטאטא אותן , אלא להציג את המיטב שביצירה ואת גדולתה. ואכן , עצם המבחר של האישים והיצירות בהיסטוריה של האמנות הוא מסוג השבח, הוא מצביע על המשובח הראוי לתשומת לב. כך הלל ברזל בהיסטוריוגרפיה שלו. את כל המשוררים הנבחרים על ידו לדיון - הוא משתדל להציג במיטבם, בהישגיהם המתגלים כשמתבוננים במכלול של יצירתם. םע זאת אינו מתעלם מהשגות על משוררים ושירים, והוא מתייחס אליהם בפרק האחרון פואטיים, היסטוריים ומתודולוגיים בספרות העברית החדשה, נוסף ספר חדש: "אמני הז'אנר", ספר זה הוא כרך רביעי בסיורה המקיפה של מפעלו - תולדות השירה העברית מתקופת חיבת ציון ועד ימינו . ויחד עם ספר שני , שראה אור בסמוך לו , בשם 'מין הסתום אל המפורש: 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן <רמיזות לתנ"ך ורמזים לשקספיר>", עולה מספר ספריו של ברזל לשלושים ושניים >.)ב"ל הספר "אמני הז'אנר" הוא חוליה החשוב בסיורה של תולדות השירה העברית החדשה במאה ועשר השנים האחרונות המקשרת בין שתי תקופות: שירת התחיה ושירת ארץ ישראל. הכרך הראשון הוקדש לשירת "חיבת ציון" <תשמ"ח -1997(, שבשעתו נבלעה במידת מסוימת בשירת ההשכלה. הכרכים השני והשלישי יוחדו לשני הגדולים שבמשוררי מחצית המאה העשרים: 'שירת התחיה: חיים נחמן ביאליק" <תשנ"א -1990<; 'שירת התחיה: שאול טשרניחובסקי" <תשנ"ג -1992(. הכרך הנוכחי -" שירת התחיה: אמני הז'אנר" <תשנ"ז -1997(- הוא השלישי במחזור של שירת התחיה והרביעי , כאמור , בסדרת תולדות השירה העברית. הכרכים הבאים, שיוקדשו בוודאי לשירת ארץ ישראל , יבואו לאחר שיראה אור הכרך החמישי בסיורה זו העוסק במעבר משירת התחיה לשירת ארץ 17 אפריל 99'-···· וחוסנה הפנימי של היהדות במרכז זה שר שביארד בדגש חם. בניגוד לשביארד , שנמשך בדרך-כלל החוצה - לתרבויות זרות ולמיתוסים אליליים קדומים - פנה יעקב כהן פנימה - לתרבות ישראל - ושאף לטפח את אוצרות הרוח שלה. הוא סיגל לעצמו את השם "אריאל", כינוי לירושלים ולמזבח שבמקדש, בחתימה בשם זה על מאמרים ורשימות שפרסם ובעיצוב דמות אריאל כגיבור בשירתו . המשא הגדול "חזון אריאל", מבטא את השאיפה להתגבר על המוות, "להיות כאלוהים בשותפות עמו לקדם את העולם שיצר [."ולהגיע] אל שערי הנצח" <שם, עמ' 268(. רעיון מרכזי זה מגלם כהן במערכת הגותית-פילוסופית מעמיקה בשלושת הספרים המכוננים את "חזון אריאל": "נדודי אריאל", "זמירות אריאל", "ספר הרמזים" וחתימה קצרה בשם "גם אלה דברי אריאל". יעקב כהן ראה את עצמו כמעין גלגול של העלם-השליח ב"מגילת האש" של ביאליק, שנטל את שביב האש, שארית האריאל , שמלאך היגונים הציל מבין האבנים השרופות על הר הבית בזמן החורבן. ולשם שמירתו הוא מקדיש את חייו ביצירה ובפעילות חינוכית-ציבורית. הוא גם יסד את אדגון "עבריה" , שממנו צמחה "ההסתדרות לשפה ולתרבות יהודית", לימד-וחינך בבי"ס תיכון , הרצה על ספרות עברית ושירת ימי הביניים במכון לחוכמת ישראל בוורשה וערך בטאוני ספרות ובראשם את "התקופה". במטרה להחיות את הבימה העברית, חיבר יעקב כהן דרמות פיוטיות על נושאים מן ההיסטוריה היהודית מתקופת התנ"ך ואילך. אמנם חיתה מסורת מצומצמת לז'אנר המחזה הפיוטי <רמח"ל -, מתתיהו שוהם>, אך החסר היה גדול. כהן התמסר לפיתוחו , ובלשון שקולה, מחורזת, ובסגנון גבוה, הרבה לחבר מחזות פיוטיים <ביניהם זכו לפרסום מיוחד "הנפילים", על שאלות חיים ומוות, אהבה ושנאה; "בלוז", העיר האגדית שתושביה זוכים באריכות ימים כי אין למלאך המוות רשות להיכנס לתוכה, ועוד>. המחזות הרבים תופסים כרך שלם משני כרכי כל כתביו , ואף-על-פי-כן דק מחזה אחד ("דוד מלך ישראל") הוצג בתיאטרון לבני הנעורים. הצגת המחזה עלתה יפה וזכתה להערכה, אך הלשון הפיוטית הגבוהה, שבה נקט כהן במחזותיו, מנעה את הצגתם של יתד מחזותיו. התפעלות מן הניצוץ הלאומי הנועד בנפשו של ז'בוטינסקי , הביאה את כהן לחברות בתנועה הדוויזיוניסטית, שממנה נפרד לבלי-שוב כשז'בוטינסקי פרש מן התנועה הציונית. מאז חדל מכל עיסוק פוליטי והתמסר לספרות ולתרבות. ביטוי לאומץ לב של היסטוריון השוחה נגד הזרם יש בהתייחסותו של הלל ברזל לשירו הידוע של יעקב כהן , "בריונים", ששורות רומנטית על יחסי גבר-ואשה, שבחושניותה היתרה מופקעת מתחום הרוך והכבוד הראוי לאשה. שניאור ניסה - כפי שמראה הסיקור האנליטי היסודי שבספר - להעמיד את הפואמה שלו על בסיס של גדולה ותפארת. בהתאם לכך בחר את מושאי תיאוריו: נופי מדבר רחבי- היקף, איתני טבע כבירים אפופי הוד - ב ''ה כ 'רז r הRת קדומים, וסערות-דם ארוטיות של האדם באונות מתפרצת. נושאים אלה מעצב שניאור בעושר לשוני בפואמות ארוכות שנתקבלו בשעתן בהתלהבות על ידי הקוראים. מהן נזכיר , לדוגמה, את "סהרה" )1903( שבה המשורר פונה ל"הוויה המועצמת: המדבר האפריקני , הגדול שבמדבריות העולם" <שם, עמ' 58(; "חתדעו מה סיפר לי הקור •••")1905(, פואמה חב עזרת בחומרים תמטולו גיים מתרבויות שונות ההולמים זירות רחבות ודמויות בעלות כוח <ביניהן פרומתאוס שגנב את האש ממשכן האלים ומסר אותה לבני- אדם, שם>: "בהרים" )1908(, שנכתבה בהשראת הרי האלפים בשוויצריה. פואמה ארוכה זו מורכבת מחמישה פרקים המתחלקים לעשרים פרקי-משנה, שתי פתיחות וחתימה. נזכיר גם את הפואמה "לוחות גנוזים", המביעה געגועים למיתוסים האליליים הקדמונים שנדחו מן היהדות הקנונית בימי הנביאים: ואת הפואמה "וילנה" )1917( המבטאה פן אחר ביצירתו של שניאור - הפן היהודי המתפעל מאהבת- התורה של כל שכבות העם בווילנה, מרכז הלמדנות המפוארת וזקיפות הקומה היהודית באירופה. פן זה מצטיין בגישה והימאית של המשודד , המזדהה עם אחיו וויי-דם הפרעות שפרעו הגויים ללא רחם ביהודים. על יופיה ("פליאד") קבוצה של שבעה משוררים נבחרים מן החצי השני של המאה השש- עשרה. ובאופן כללי משמש המונח "פליאד<ה>" בהוראה של קבוצה, לרוב בת שבעה אנשים נודעים, מוכשרים ומבריקים. ברזל מסב את תשומת-הלב לשימושו של ביאליק במונח "פליאדה", ולהכללתו בה את חמשת המשוררים הנזכרים <,,אמני הז 1 אנר 11 , עמ' 11-12(. בכך משמש ביאליק אסמכתא מאשרת לבחירתו של ברזל במשוררים אלה כקבוצה נבחרת בספרו הרביעי על תולדות השירה העברית החדשה. את יריית הפתיחה לגיבוי סמכותי של סופרים אלה ירה ביאליק במאמרו "שירתנו הצעירה" <תרס"ז), שהדחף העיקרי לכתיבתו היה כנראה פרסומם של שלושה ספרי שירה שכתבו המשוררים הצעירים : יעקב כהן <תרס"ן), יעקב שטייבנו ג <תרס"ה> וזלמן שניאור <תרס"ז>. אליהם צירף ביאליק בהרצאות ובדברים שבעל-פה, את דוד שמעוני <שמעונוביץ> ואת יעקב פיכמן בדברי הלל ושבח שאינם נופלים מאלה שהשמיע על שלושת המשוררים הקודמים <שם, עמ' (. 12 את הקונסטלציה ה"כוכבית" הזאת - של תלות כוכבי הפליאדה בקרבתו ובכוח משיכתו של ביאליק <ובמידת מה גם של טשרניחובסקי> - ממחיש הלל ברזל בפרק הראשון שבספר הנקרא "בעקבות ביאליק וטשרניחובסקי -ה'פליאדה"/ . בפרק זה מתוארת זיקת ה"פליאדה" לביאליק וטשרניחובסקי מנקודת מבט ביוגרפית: כיצד הכירו חבריה את ביאליק, הסתופפו בקורת ביתו ונהנו מעצתו ועידודו; כיצד נפגשו עם טשרניחובסקי ולמדו ממנו טכניקות וצורות פואטיות; מה היו מסלולי נדידתם במרכזים הספרותיים שבאירופה, במיוחד ארוסה וורשה, וכיצד מצאו עבודה כעורכים בבטאונים שונים, כמתרגמי טלגרמות לעיתונים ומחברים של שירים ומאמרים. שמונת הפרקים הבאים מתארים את הנתיב המיוחד של כל משורר ומשורר ביצירתו ואת ייחודו הרעיוני והפואטי . את עיקר ייחודו של זלמן שניאור בשירה העברית רואה הלל ברזל בפיתוח 'הפואמה הגדולה' - מחרוזת שירים גדולה המחוברת מפרקים ראשיים ומשניים בשרשרת פיוטית ארוכה. אמנם גם ביאליק וטשרניחובסקי כתבו פואמות <ביאליק כינה את שלו בשם "שידות"), אבל מספרן מועט ומתכונתן פשוטה. לעומת זאת שניאור , שהפואמות שלו תופסות כדך שלם, הרחיב את ידיעת הפואמה ליצירה מקיפה ומועצמת, המצטיינת בתמטיקה מגוונת וחובקת-עולם מסער קוסמי של כוחות מיתולוגיים הקוראים למדד ולהדס ועד לדגש אנושי מתפעם מקו של יופי ורעד של צליל מתנגן , מחיזיון פיוטי ממריא ומשא נבואי זועם ועד לליריקה ו~ ~ו 18 •••••גליון 230 םתהליכי םנצחיי ינטול "גבולות ,<שם 'עמ (, 542 ה"ליריק "אפית אהי תהכותר בשמצי להל לברז שברא קהפר ,הזה רלומ אלקור גשמיזו יהלירי-והאפ אהו רתו-היכ תליציר פיכמן . דמצ דאח ןהצטיי ןפיכמ ,באמנות-הנוף ובזיקת תהמיוחד ילציור ףהנו ,בטבע םשה דיסו יאפ ,מובהק דמצ ישנ אהו אביט ןבסגנו יליר ךר ןומעוד תא ירחש בהל .והלכי-הנפש ישנ תהיסודו ההאל םמתמזגי ובשירת ןבאופ תשמראו עהטב םהופכי הלבבוא בלמצ 'נפשי ךוכ תתמונו ףנו בורחשי-ל םמשקפי הז תא ,זה םכשתהליכי עבטב םמקבילי םבסמליות םלתהליכי םנפשיי לש םהאד .ולהיפך ההפואמ תהדרמתי אהי םז'אנר-ביניי ןשפיכמ חפית רלאח ועלות ץלאר .ישראל ,הדרמה ,כידוע תמתבסס לע תנפשו תפועלו תשמדברו וז םע 'זו ךא ןכא ןאופ רהדיבו אהו ימונולוג אול ,דיאלוגי ןוסגנו רהדיבו אהו דאחי - וסגנונ לש רהמשור - אול הכז םהמתאי ללכ תדמו .ודמות ךלפיכ ןאי ןכא תהתפתחו הלמחז ,שלם הוהיציר תנשאר ה"בגבולותי לש היציר תפיוטי תתיאורי ,נרחבת ישהכינו הפואמ םהול "אותה ,<שם 'עמ 475(. תהפואמו תהדרמתיו ונכתב םבהשראת לש ינופ הארץ , ןנושאיה םשאובי רבעיק ןמ ךהתנ" ןומ הההיסטורי לש םע לישרא ןואופ ןעיצוב יהקונקרטי-הח המעל תא תיציר ןפיכמ אלשי .מרשים ןמביניה ונתפרסמ רבעיק ,"רות" ן"שמשו ,בעזה" ל"אב ,דוד" ,"יואב" ת"עליי ""הבעש'ט ,ו"ביריניקה" תהממזגו תבמלאכת-מחשב יתיאור ףנו םנפלאי םע טמב רחוד שלנפ םהאד .ותהפוכותיה דדו 'שמעוני לשמפע וחיי יהפיוט יוהאידיאולוגי-חלוצ שנפר יבשנ :הפרקים ת"אידיליו ,ופואמות" ,"הליריקה להמש "והסאטירה , רניכ , רכית יכוכב להפ ,יאדה רבעוש לש םשירי ושנכתב םבז'אנרי .שונים םהשירי םהליריי םניזוני תממראו עהטב םבעול , ימר יגוש םהמעמקי לש שהנפ תהאנושי םומסתמכי הבמיד הרב לע ןהדמיו , םהמעצי תא תההתרשמו ןמ ,הסובב לוע הההזי םוהחלו םהמנשאי תא םהאד לא בהשג .והרוממות םהמשלי תוהסאטירו ,מגלים ןבלשו החי תמדובר ד<בניגו ןללשו תהתנ"כי תהנמלצ לש גיל" ,במשליו> תהתבוננו החריפ עבטב םהאד בובטי ומעשי תוביקור תנוקב לע ההיריד תהמוסרי לש תהאנושו ,בעולם תהמתייפייפ תבהומניו .שלה היריד תמוסרי וז ההביא תלהתאכזרויו תהנוראו דעו תבמלחמ םהעול ,הראשונה דבמיוח סביח םליהודי החסרי-ההגנ ,באירופה ושסבל ,מהתעללויות תפרעו תוהריגו .זדוניות אהי הניכר םג יבמעלל ןהשלטו יהבריט ץבאר ןבזמ .המנדט וקלונ לש ןשלטו הז עמוק תבסאטיריו השנונ םבגילויי לש וצביעות ןצורת םבמבני לש תסונטו תשלמו לוש תסונטו .מקוצרות תא תהסונטו תהשלמו אהו רמסד ךבמער יהניגוד יהסימטר :המקובל ישנ םהמרובעי ם<בתי יבנ עארב תשורו לכ <אחד םמציגי תא ,התזה יושנ םהמשולשי ם<בתי יבנ ששלו <שורות םמבטאי תא .האנטיתזה תהסונטו תהמקוצרו ןאינ תמקיימו תא לכל ,הזה"ב תמסתפקו רבמספ תשורו ןקט ריות םולעתי ףא ךבמער ינושא :שונה דח יקוטב ש<שי וב קר <תזה םבמקו ךמער ידו-קוטב ל<ש התז .ואנטי-תזה> םבמערכי האל רש ושטייבנ ג לע םהנושאי עשנג םבה ובשירת תהלירי ,הצרופה דובמיוח לע םהניגודי השבאהב ,ובגידה אבציפיית-שוו תלשע דהחס תשתכ די הבהצלח תא יחיפוש 'האושר הובאכזב ,הגדולה רשאח ,הציפית-והאשליה -מאי ויכולת לש םהאד דלהתמי .בטוב גשטיינבר ןגיוו תא וכתיבת םג רבחיבו ,קינות ,אודות םמשלי דועו. ךא וייחוד רניכ רבעיק יבמחזור תהסונטו ושל , םובראש רהמחזו עהידו ת"סונטו תמבי ,הקפה" רבמחזו תסונטו הז ר"עוב שהדג ןמ 'הזמן ןהמאיי תא ההאהב תוא ,החיים לא םהמקו תכזיר תהתבוננו תבאפסו .האדם ]."[ תהדע הצריכ ןלהינת רלחוס תהמשמעו לש םהקיו 'האנושי ישהאנ ןהמתבונ עמתווד ואלי ובשבת דבוד תבבי .הקפה גשטיינבר םמקדי ובהתבונננות תא םהאקזיסטנציאליז יהפסימ תמשנו םהארבעי תוא ותיאורי לש לז'אן-פו רסארט ובספר "'הבחילה' ,<שם 'עמ 400(. קהפר לע ביעק ןפיכמ אהו םבעצ ומונ הגרפי העשיר רוסיקו יהיסטור ףמקי לע ויצירת לש משורר-אמן , השנמנ םע י"כוכב "הלכת בסבי קביאלי הונהנ ומהדרכת .ועידודו םג ויצירת לש ןפיכמ , וכז לש םהמשוררי םהאחרי ,ב"פליאדה" הזכת עלשפ לש םשירי ןבמיגור לש .ז'אנרים םאול וייחוד לש ןפיכמ אהו תבאמנו ףהצירו - ףבצירו םז'אנרי םשוני םומיזוג הביציר .אחת ךכ ףציר רפ הוזה-ושיר םב"שירי "בפרוזה 'שלו הליריקה-ואפיק הבפואמ תהלירי ושל הואפיקה-ודרמ הבפואמ תהדרמתי .שלו םב"שירי "בפרוזה ענמנ רהמשור תמנורמו תז'אנריו תפיוטיו תשכיחו ,כחריזה םטורי םשקולי ועוד . ףחר תזא אהו רמגבי תא תהציוריו 'בדימוי ,בצבע הבהאנש ובסמל , אומבט תא ההחווי תבתמונתיו העשיר םבצבעי ,ובצורות םכשהנושאי םלקוחי בלרו תמתופעו עטב תהקשורו ןבזמ , :כגון ,"תשרי" ,"המלקוש" ת"כלניו "מאוחרות דועו. הבשירים-בפרוז האל אמבט רהמשור תא ואמונת י"כ ןנית םלהעצי רולהאדי הפינ ,קטנה ,גדורה תולראו הב םעולומלואו . השיר השתכלית תלהראו תא ,העולם התבל , תוא םהיקו וכול , האינ תחייב תבהסתכלו תמתפשט תהיוצא םמתחו ,לתחום אאל יד הל גבמוצ רמ לגב ובגודל : 'ציפור 'גמל ץע וא ,פרח רה וא תחלק ,שדה יכד רלהכי םבה םהסיו ושל - ם"בד שוא הנפל היהוד 1 םובד שוא היהוד "תקום! - ואומצ לע ייד תתנוע רבית" יבימ קהמאב םבבריטי רכשי טהימנוני-כמע ושעלי והתחנכ .חבריה לברז רמזכי תששורו האל והי ןקודם-לכ , יבימ ההעלי ,השביח תלסיסמ ןארגו ."השומר" ןכמו-כ ואינ ענרת סמלהתייח םג ןלניסיו לש דהממס יהפוליט םלהכתי תא ןכה ובת לש יימנ יקיצונ םולהתעל .מיצירתו הבהפרכת לש ההאשמ וז שי םמשו ןתיקו לעוו יהיסטור השנעש רלמשור גדול , השהי םג שאי תהגו דומלומ בחשו ם<השתל תבאוניברסיטאו ןבר ןולוזא הבשוויצרי לוקיב רתוא רדוקטו .לפילוסופיה> ביעק גשטיינבר - הכעול ןמ קהפר לשברז שמקדי ול תברגישו לש רחוק בבעל-ל "("בעל-לב - יתרת ,משמע יכ יאמנ רהז'אנ אהו וספר בה-ל" לש <ברזל - דמתייח ובשירת תהלירי ,הצרופה ההמביע קבאיפו יאמנות תא תרגשו דהיחי ,העמוקים ןבאופ שהכוב תא בל .הקורא הבשיר וז עמופי םהאד תכישו ,חולמת תשואפ ,וכמהה ךא םחסרת-אוני למו םההפכי תשבמציאו .הריאלית םהפכי האל - :שבראשם ןחידלו םבמקו ,קיום תחלופיו למו ,הנצח האשלי המתוק דכנג תהתפכחו המר יו ןגו םבמקו השמח - םשמי ללא תא לכ תתקוו .האדם םאליה םמצטרפי םההפכי תשבהתנהגו םהאד וורגשותי , :כגון תצביעו םבמקו ריוש , השנא םבמקו האהב קוביתו םבמקו ,רציפות םהמגבירי תא רצע םהאד םומתסכלי אותו . דבייחו המציק רלמשור תהכר רהמעב "מ"יש ,ל"אין" ךמתהלי ההצביר לש ,האדם להמתחי יבימ ,הבחרות לא ךתהלי תההתפוררו תוההתנדפו לבגי .הזיקנה ךתהלי בעצו הז ומגיא הלמסקנ תהפסימי ךשמהל םהחיי דאבו המלכתחיל - השהשליל ההמגיע הלשיא ,במוות השמ ללא לכ בחיו הומביא תא ץהק לע לכ רדב .טוב ךכ םהופכי ובשירת ההאהב 'לתיסכול ההשמח בלעצ רוהאוש הלאכזב שולייאו ימפנ לשהכו המתגל ףלבסו לכהב תורעו .רוח ההשקפ תפסימי וז לע ןיגו םהאד ו וגורל תבולט םג הבפואטיק לש שירתו . וז תעומד ןבסימ רהקיצו ,והצמצום ישהר םא להכו 'הבל המ םטע ךלהשתפ רולהכבי ?מלים יד אלבט תא ןהיגו ,בקצרה תבתמונו תסמליו ןשה תתמציתיו םוע תזא תמטוענו שרג תומעוררו .מחשבה גשטיינבר ,פונה ,אפוא לא םהפכי םהקטני לש ,החיים לא שהרג קהד יוהיופ .הפנימי אהו בכות ישיר האהב םמעודני דבצ ישיר התוג ,קוהלתיים טפור לע םנימי תדקו עומשמי םצלילי םכבושי .ומאופקים ךכ אהו חמפת תא רהשי יהליר ףהצרו תוא ההסונט ,המרוכזת רשי ,זה"ב םהמתאי ילביטו זמרוכ לש םניגודי להכול הארבע-עשר <<זה"ב .שורות גשטיינבר המרב רבחיבו תסונטו ןומגוו תא 19 ••'••••99 לאפרי 5 ~וי ,~ וחבלנותו הנפשעת בבניין הבית הלאומי מעידה התייחסותו הרחבה למשמעותה הבנה ספרותית מעמיקה, כושר ניתוח שהוא התחייב להקים ליהודים הנרדפים הסיפורית-ההיסטורית והספרותית- ספרותי קולע ויכולת להציג בצורה בעולם. האנושית, בייחוד לאחר ההיפוך במהלך משכנעת תהליכים היסטוריים ספרותיים. נוסף על ז'אנרים אלה, כתב שמעוני גם הסיפורי . הצער על מותה הפתאומי של אשתו ייחודו בכך שעם הרגישות של חוקר-שירה ~ בלדות, אגדות, פזמוני-עם ועו.ד אולם את מקומו בכותל המזרח של שירת התחיה העברית קיבל בעיקר בזכות האידיליות שלו , האידיליות החלוציות הארצישראליות שפיתח ביצירתו . אם כי אבי האידיליה בשירה העברית הוא שאול טשרניחובסקי , דוד שמעוני יכול להיחשב לבונה המסור שלה. כתיבת האידיליות חיתה לו למפעל חיים, ובה השקיע את מיטב כשרונו וחזונו . לעומת טשרניחובסקי שתיאר באידיליות שלו הווי יהודי רוסי אידילי של חיים בריאים ופשוטים, תיאר שמעוני מציאות תוססת המתהווה בארץ ישראל על ידי חלוצים, אידיאליסטים יהודים שעבדו את אדמת מולדתם בתנאי רעב, שרב וקדחת. לחלוצים אלה מקדיש שמעוני את מיטב האידיליות שלו , שנתקבלו כהתלהבות על ידי בני הדור והפכו לחלק מתוכנית הלימודים בכל בתי- הספר שבארץ. מבין המפורסמות שבהן נזכיר אחדות: "ביער בחדרה" - בה מתוארת חבורת צעירים <בראשות אב רוחני המסמל את א.ד. גורדון> החוטבת עצים ליד המושבה חדרה בימי העליה השב יה. עצים אלה ניטעו בשעתם כדי להדביר את הביצה הממארת השורצת ביתושי הקדחת, ועתה נשתנה ייעודם. תוך כדי עבודה ושיחה מתגלים טיפוסי החלוצים השונים, ששמעוני מיטיב לתאר את שונותם האישית בצד מאוחדותם תהרעיוני הקושרת אותם בחבלי אהבה ומסירות לארץ הנבנית מחדש. "יובל העגלונים" - אידיליה חגיגית שבמרכזה נשף היובל הסוקר בשמחה שלב התפתחות בתולדותיה של המושבה הגדולה "חצרות" <היא "רחובות") ובנותיה: שכונת התימנים <המכונה כאן "בדניאל") וגבעת הגורן , שבאוהליה שוכנים החלוצים. המונח "יובל", המורה על ממד הזמן <חמישים שנה>, מתייחס כאן בהומור לחמישים "עגלונים" מן השכונה והגבעה, כשהמונח "עגלונים" משמש ככינוי נלבב לחלוצים הממלאים תפקיד חיוני בבניין הארץ. "מצבה" - אידיליה חינוכית, שבמרכזה גיבור המשמש מופת באישיותו ובאורח חייו. גיבור זה נקרא בשם כתריאל כניגוד בולט לבני העיירה כתריאליבקה של מנדלי , "העיירה היהודית שכמוה כבסלון וכיסלון , סמל לחוסר הטעם של הקיום היהודי , התלוש והנלעג, חסר הסיכוי בגולה" <שם, עמ' 580(. כתריאל מגלם את החלוץ האידיאלי , איש מעשה חרוץ שונא דיבורים שהצליח להקים משק עופות לתפארת ולתת מראה ירוק לגבעת הטרשים שעליה בנה את ביתו . הצעירה בלדתה והצורך הלא-רציונלי ללה ברזל לפייסה בדורון יפה, הביאו את כתריאל להחלטה להקים מצבה יקרה משיש להנצחת זכרה. ומכיוון שמשימה זו חיתה למעלה מיכולתו , "מכר את העופות והחכיר את משקו , ויצא לחפש עבודה" <שם, עמ' 581(, במעשה זה רואה ברזל בצדק את "ההמרטיה" <הטעות הגדולה, הגורלית> שהיא יסוד הטו גריה בתורת הדרמה האריסטוטלית. טעות זו נעשתה בשל התרופפות דבקותו של כתריאל בתורת ארץ ישראל , שלה הטיף כל הזמן , ובמיוחד בעקרונותיה: היאחזות, הסתפקות במועט והתמדה. התרופפות זו נתאפשרה בשל התרופפות כוח-העמידה שלו , בצערו הגדול , בפני פיתוי אנושי טהור ומובן כל-כך , אך יחד עם זאת מסוכן מאוד והרה-אסון. כבטרגדיה הקלאסית לא זכה גם כאן גיבור העלילה לממש את כוונתו הטובה, ודווקא היא החישה את בוא אוגדנו. בין המאמצים שעשה כדי לאסוף כסף למצבה היקרה, נרתם לשמירה באחד הפרדסים שבחצרות, אך שם ארבו לו בדווים, שבאו לגנוב פירות מן הפרדס, ורצחו אותו . על ערש מותו בבית-החולים מכיר כתריאל בטעות הטו גית של סטייתו מעקרונות ההסתפקות במועט וההתמדה שבתורת ארץ ישראל שלו , והוא מבקש "להציב מצבה פשוטה מאבן על קבר אשתו , ואותו לטמון בעפר ללא מצבה, כדי שיתמזג כליל עם עפר הארץ" <שם, עמ' 581(, לסיכום, הספר " אמני הז'אנר" הוא הישג חשוב בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית. מעולה, הצליח להישאר בגבולות הפואטיקה והמתודולוגיה של מחקרו ולנהל את התיעוד ההיסטורי והניתוח הספרותי במסגרת- החתייחסות המתאימה. מסגרת זו מגבילה את הדיון לתחום אמנות הז'אנר ביצירותיהם של חמשת המשוררים הנזכרים, חבורה נמרצת של אמני-המלה, שראו בביאליק ובטשרניחובסקי את אבותיהם הרוחניים. מביאליק שאבו השראה והשקפת-עולם בצירוף ביקורת מדריכה ועידוד אבהי' ומטשרניחובסקי למדו עיקרים פואטיים באמנות הז'אנר דרך המודלים המופתיים של סוגי שירתו. בבדיקה צמודה של יצירות משוררי ה"פליאדה", עוקב ברזל אחר העקרונות הפואטיים המכוננים את הז'אנרים שלהם. הוא משווה אותם לאלה המכוננים ז'אנרים אלה ביצירות אחרות בספרות העברית והעולמית. ומצד שני הוא מנתח את פעולתם כמיבנה שלהם - את מידת השפעתם על היחס שבין הפרטים והיחידה הכוללת <הז'אנר> ואת דרכי התלכדותם בה. בתחילת הפרק על האידיליות והפואמות של שמעוני , קובע ברזל ששני עקרונות חשובים באים לידי ניסוי באידיליות שלו: עקרון שיוויוני-הערך ועקרון ההשתלשלות, או במלים אחרות: עקרון הדמיות ועקרון הרצף. עקרון שיוויוני-הערך <הדמיות> המתאים במיוחד לשירה, מתגלה "בתקבולת, בחריזה קבועה, בסכמות של משקל ובעושר של דימויים ומטאפורות. [גם ב] האנשה, סמלנות ואלגוריה" <שם, עמ' 554(. עקרון ההשתלשלות "המתאים במיוחד לסיפורת ולז'אנרים פיוטיים בצביון אפי", מחייב: "מבנה עלילתי מחולק להתחלה, אמצע וסוף, עיקוב אחרי מניעי ההתנהגות של הנפשות הפועלות" <שם, שם>. בהתאם לעקרונות אלה מסווג ברזל את האידיליות של טשרניחובסקי לאידיליות פיוטיות <שבהן שליט עקרון הדמיות> ולאידיליות סיפוריות <המתנהלות לפי עקרון הרצף>. עקרונות אלה - הפועלים למעשה גם בז'אנרים אחרים - הם רק חלק במערכת הפואטית המפעילה את דיונו של ברזל בנתיבו המיוחד השונה מזה שבו הלכו היסטוריוגרפים קודמים בתולדות השירה העברית. ההיסטוריוגרפיה של ברזל היא גם מקיפה יותר . היא מתייצבת מול המכלול ורואה את מלוא ההיקף של יצירת המשורר • כך היא כוללת גם חלקים שלא נמנו עם היצירה הקנונית, כגון: פרוזה פיוטית, שירי ילדים, שירי-עם ופזמונים, ונשענת על אי גרות, ביו גרפיות מכתבים ונאומים שמאירים פכים קטנים וגדולים בתולדות הלל ברזל משלב בו ידע היסטורי מקיף עם השירה העברית. על החשיבות של אידיליה זו בעיני ברזל • 20 •••••גליון ר.ס. ת'ומאס מאנגלית: צבי יעקבי 1=י== ו r=:::: ח~יא לי י~~ ד~י 9ר 91 ה ~ן מ~סי u ;דקדק T שיר לאל צעיר ינואר ~ע;ךי ~ל.י ךסע;ך סדר ~ך~ם ~ט ג.ל~~ yל Y ד~י סע.~ים ry ~u ,םי~~הש 1 על ג;רר את נוס; הפצ 1 עה על s ני ה~לג: גר:ג•רי ה~:ני חם 7Po/,~tייry ם מקפ 1 א;ת !לג ~יו .ם:~מ עיניהם האפיר 1, זרי המכח;לים הנזפים הת.פ iגג i". הא ~· נעת ···, נצהלה i · ר הכזה כמ"חם: •:::T :ז T:•••:T•T : T חם סי i מ~ך~ן מ w ת;ק סךאש;ן o/~Y~נ:יי , אל צעיר' שאינ; י;דע מא i ם על כתם הדם. ••: - :• :• -•• :• • T •• ~ל סןם פ- · iר~ים-ר~~~-~נ " ג, דר ,ה~;צ~ y ז .םי~~;ש~ ~ל י~~ מ~ל.ג ~~ין ~7 נ; ר q ~ים, o/ ןר;ע;סיו מ~ח;ת ~י~ן ~ע,~יק;ת ,א~ך~הש 1 על ג;ךך את נוס; הפצ i עה. -T '' T : -'': '." נוף וולשי SARN RHIW לחי;ת ברדלס פר 1 ש; להי;ת נעל מ 1דע 1 ת 0 ~ד~ד i:י~:•מדם 6~פ 1 ר ן~-ם~ י;ן:ןים ~נ i --: שהיא לבטח אמרה ל; T: T -•: T ' ."' על שני שירים T (נוף וולשי ו- wש~~ לי~ידת רקי y מ~רא, ה~~ i... ;ןי~~ ה~~ .•. (SARN RHIW נעל מ~דע 1 ת, צבע את הל iכם . של הנהר;ת הצל i לים. 0 פר 1ש "i להי;ת T שפת החנזים? ';ה אין; שפה? :---·''TT שירים משני הקצוות." : השיר "נוף וולשי" נכתב בשנות ר~.ע~ דד i ש מ~י 1קט;ר וזמז i ם המכ;נה, ~ד oש ~T99p ה םי~~~,ת;ר~;מ לרטט החצים נמע i פם. ~·~ ן ".t' ל;כ: . · נכ-הל ry י i ת ~ה;ןה, ך~ח;ת לא ~ןוךס. p ח דד~~א ~ת מ w,ה~ סעצ 1 ךים סד~ים !רים לא f ן. t'י~? w ~ים ?ot' ר ן~~ ~נ:יג;ךר י~~ת:~~ o/וי~~~ ry ן 7 ש;ן מנ;~ים. ן~א ליד חנזם הם אמר i .מעט ר-~ ~~כ 9ר ..o/ל ry ם ל.~~יר היה: ננ i היטב. כאש '' : '' '' : TT ס~ךב י~~ ק;ל.ט ~~ים ננ עצ;ת ני . באפריל' : • T : • הארבעים, שנות ראשית כתיבתו של הכומר-המשורר ר.ס. ת 'ומאס >.. S RTHOMAS<, יליד 1913. המסר פשוט יחסית: כדבר טשרניחובסקי 1 "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"". והאדם הוולשי על אחת כמה וכמה: רק העבר קיים לגביו - · עברו הכפרי הלוקאלי. כמו האבן הצונחת במשל של שפינוזה, דומה עליו שהוא בעל רצון חפשי ואופי ייחודי - אך צללי העבר הם שמקבעים בעצם את ייחודו . מעניין לפנות מכאן אל השיר המאוחד "SARN RHIW": שם השיר כשמה של נשהא;ר ח;פז והעננים צריח;ת ע;ל;ת מא.פל הלילה -:• בקתה נושנה בה התגורר ת 'ומאס הקשיש לאחר צאתו לגמלאות, מעל קל 1 ~ים, ~~בי iתאל~-:ו~~ ח;לפ;ת אצל חדרי . . : -:· .. : :pל 1 ם :ב;א י;ם ךחן תירשנה א;תי? אל i נטח;נ;ת ש- נייי לתת · י ...: ~מ~ tii ה לד;~נ i ת שב;ך לעת על;ת -:•• : T :• כאשר זונים ע;נ · ~ם ".ללבנה: בך~-~~ 9 ~יר ~ל כtי'לן~T ך;חשים בפאת השדה. מה i כ"ה ;'נ~~ -p :ם j"i וךס, t' ף לא ry ~נ:ייד: ?גם דק ry ר~~ מתפ;ךך על ענזי חךב;תיו' מגדל~ן מכי הר 1ח i ת 1 מבצריו •: זז ,.•••T •;זז מפרץ יפהפה, לחוף ימה של וולס מולדתו. שיד זה נדפס ב 1986- <בספר ·,Experiments with an Amen" הוצאת מקמילן לונדון). המשורר הקשיש משקיף על מפרץ RHIW, כשהוא חוזר אל נושא "תבנית נוף המולדת" המוכר' בואריאציה בשלה ומעודנת. אך סבעי הוא שמשורר וולשי - חצוי בין עולמות לשוניים <את שירתו כתב ולשית; את דרשותיו · בשפה האנגלו ואת הפרוזה שלו בחד לכתוב בלשון נהם ר 1 ח;ת רפאים מחפשים: ' T מ~ך o,ץן~pןמ ע;?ה הוולשית-קלסית הקדומה) -מתלבט •: T :: '•, ' T מחצב;ת ומכר;ת טח iבים: . : : . : .. : במסתרי לשון הפניה אל האל . "לשון חנז 1 ר :p ~ל i ע~~~ i ת הבונים" היא לשון ללא תחביר ומלים ך~ם gq א;~ים · ר מ;~ס ~~נ:יךנ i ת, ז:;~י~ :pלל wם מ o/7P סק? - לשון של היסטוריה ונופים, האוחזים בתודעת המשורר ממעמקים. T '." ',' •: ',' '.' •: •• העומד לדאות אוד בהוצאת קשב מתוך ספד תרגומים משידי ד.ס. ת'ומאס ירא אי r ה . פגר של זמר נ;שן . צ.י "T אפריל 99'••••• 21 ו~ 5 מותו ר,חוזר של "ר,תיאטרון ר,עני" ~ן וננה." קיפאיח ~ רהנ לש תובוגת תמירז םיפחד שדקמב םישוחה ".ונפוגב י'זי יקסכוטורג םע ותומ לש י'זירגוטו יקסב אלרבכמ1 םתסנ ללוגה תינש לע דחא םיקרפה םיריהזמה לש ןורסאית דרגנוואה ןב .ונימי ,ןורטאיתה וא רתיל ,קויד -יטנאה ןורטאית לש ,יקסבוסורג םקב1957 ריעב הנטקה ,הלופוא .הידלשב יביטטידמה1 יגאמה1 יטמגינאה יסקסאהו םה םה ימעטל רקיע .ונויזח ילנויצרה ויומיבבש ונניא אלא הפילק הקד המגמל ומכ תיגאמויתודובעבש1 תותתשומה וירבדל לע ,תוימניד·וכיספ תמרוזה ךרד םיסקלפמוק ,םייתרכה-תת םימכתסמה סיזרתקב קיתעןימוי. יקסבוטורג הנוב ויומיבב ןיעמ הקיטקלאיד לשדוגינ1 הענה ןיב ירזכאה ןיבל ימוקה ןיבל יביטקובורפה .ינחלסהו ,םרב) ןיינעמה אוה רבכש תונשב םירשע ושענ לע תומב ןילופ תונויסינ ,םימוד םהיניב ןורסאיתה ידוהיה לש לאכימיtרכייו .(השראוב תוזחמ לשןורדלק1 ץיבייקצימ1 ,יקצבולס ושמיש יקסבוטורגל ךא רמוח םלג ותקעזל תרעסלווחור. ,ךכ סיספילקופא"ה םוק :"םירוגיפ 'זאטנומ תוריצימ ,טוילאיקסביוטסוד1 ןומיס לייו םיטוטיצו תירבהמ ,השדחה ןתינו ןיחבהל םג ינשבכבץיוושוא1 ירוסייב םדאויתורודל1 רשאכ ןילופ איה תקזחב סוססירכ" לש ."םימעה עדומה תחהו עדומ םישמשמ ןאכ ,היבוברעב רשאכ שחרתמה ונניא אלא תנומסת הרופאטמו תיטויפ לש תואיצמה .הרושאל ןורטאיתלולש1 רבעש ךשמהב ,בלצורוול ארק ,"םוירוטרובל" ןורטאית" לש שולש הרשע ."תורוש אלל המב ,תיתרוסמ אלל הרואפת יהשלכ אללו הציחמ ןיב להקה ,םינקחשהו ךרע יקסבוסורג סקס ינחלופ לש ןוילכ .תירחאו ותרטמ תרהצומה רבכמ התיח רודחל לא יכות ותוהמ תינושארה לש ןריזחה ינורסאיתה לאו רוכ ותבצחמילויהה. תח ןורטאיורובע1 רגיה תקזחב שדקמינוליח1 וישרושש םימודקה ב םיצועבתנך"1 תירבב ,השדחה ןורטאיתב ונה ,ינפיה תורוסמבו תוקיתעה לש ןיס ד.חאכ תאזדועו1 ותסיפתב לש יקסבוטורג תא ,ןורטאיתה ואר םיבר יוטיב תמשנל םלועה יפ-לע השטינ תרותלו םיפיטיכראה יפ-לע .גנוי יקסבוטורג ומצעלשכ דגנתה תונשרפל גוסמ הז רידגהו תא ויתודובע ותקעזכ יז'י גרוסובסקי האישית בלבד 1 כאשר המחזות המוצגים אינם אלא ניסוי לעולמו הסוער. במבוא לספרו 1 הכולל מאמרים על תורתו של גרוטובסקי 1 רושם הבמאי פיטר ברוק את רשמיו . לדידו , מאז קונססנטין ססניסלבסקי המהולל 1 לא קם עוד רב-מג תיאסרוני כגרוטובסקי. לדידי 1 יש משהו בעבודתו מ"תיאטרון האימים" הצרפתי של ארסו 1 מאותו הקטסטרופיזם הבוטה, שאת שרידיו נפגוש לאחר מכן במחזותיוהם של בקט וי ונסקו . אך בראשית ברא יז'י גרוטובסקי את השחקן שלו. באחת ממסותיו עומד גרוטובסקי על דמות השחקן ב"תיאסרון העני". הוא מפתיע באומרו ש"כל הטכניקה הסצנוגרפית איננה אלא רוחו של השחקן". בדיעבד 1 משחקו ייהפך לטאנסצנדנטלי. התרגול הפיזי 1 הריתמי 1 ההשראה הרוחנית, כתביעתו של סטניסלבסקי משחק ב יו 1 שרירה וקיימת גם כאן . בהמשך , לדעת גרוסובסקי 1 ניתן אך להידרש להנחיותיו של מיירהולד , מראשוני תיאטרון האוונגרד הרוסי 1 המבקש מהשחקן להגיע לתהליך ביו- מכני, שייהפך במרוצת הזמן לטרנסצנדנטלי. אולם, אחד מחידושיו השנויים אמנם במחלוקת - של גרוסובסקי, הוא הדרישה מהשחקן לגלם את עצמו הוא בלבד. זאת ועוד, ה"תיאטרון העני" שבק חיים לפני זמן רב. כפאקיר 1 גלה גר וטו בסקי ברחבי העולם, בלמדו את הסטודנטים שלו את מכמני תיאטרונו . "אוף אוף ברודווי" בתיאסרוני ביו-יורק קנו בשנות השישים את תורתו . יוליאן בק ויהודית מלינה היו בין מעריציו . כמוהו 1 חיפשו את גן-העדן האבוד שלהם, בדרכם האורגיאסטית גהמרשימה. יז'י גרוטובסקי הוא המוהיקני האחרון של תיאטרון האוונגרד הפולני ואולי של העולם כולו. • צבי רפאלי 22 גליון ן:ג l כיו-יורק 1997 ו r=::: הדיסק ראה אור בניו יורק בחברת "צדיק", המתמחה בפרויקטים אוונגרדיים המוגדרים, בין השאר 1 כ'תרבות יהודית רדיקלית', בחזית העטיפה פה אדום פעור ובו אותיות עבריות ובכמה מקומות מופיע בגדלים שונים מגן דוד. בשיר הנושא 'נקמת הילד המגמגם' כותב סומק: "היום אני מדבר לזכר המלים שפעם נתקעו לי בפה", שארפ מסייע לחלץ את הגרון מן החנק הקדום, פוער את הפה ונותן למלים אוהבות החיים לשפוע החוצה, מלוות במוסיקה חזקה וחיונית. ומה שנותר סמוי בדיסק התפרץ במלוא העוצמה בהופעה החיה. לראות את שארפ וסומק ביחד על במה קסנה ולהאזין למיזוגם החד-פעמי בחלל סגור פירושו להתחבר שוב לחבל הסבור של חללית האם. • רפי וייכרט נקמת הילד המגמגם רוני סומק ואליוט שארפ: ערב משותף בבית הקונפדרציה חציונית בירושלים 24.1.99; ריסק הקצרצר נקרא כאן בשלוש שפות עברית, אנגלית וערבית <על-ידי אהמר אל מותסם>: "אנחנו מונחים על העוגה/כמו בובות חתן כלה. /גם אם תבוא הסכין/ננסה ל~שאר באותה הפרוסה." המוסיקה של שארפ מנסה למצוא לאושר המתגבר על התמותה מקבילה של צ ' לו 1 קלרינט, תופי-יד קצביים וכלי נשיפה מחוללים. המוסיקה ל'בלדה על עמק האלכוהול' למופע המשותף, הוא עוף מוזר ומיוחד במינו 1 גם עבור רוני סומק ששיריו הולחנו על-ידי מיקי גבריאלוב, שפי ישי' חנן יובל 1 יאיר ולאל ולאחרונה ממש בידי נמרוד לב. סומק קורא בו עשרים ושניים משיריו בעברית. שארפ מחבר להם כנפיים ואזיקים של מוסיקה אוונגרדית. ג'אז מתקדם, חופשי ומתפרע, מוסיקה עם אלמנטים מזרחיים וקטעים עם השפעות מן הקלאסיקה המודרנית ומן המוסיקה הא-סונלית והאלקטרונית. לרגעים רצפים סוריאליסטיים שקשה לשער את התודעה שחיברה אותם. תיפוף קצבי ומעורר' מנדולינות מתפתלות וגיטרות מחשמלות. הסקסופון של שארפ מלטף ועוטף את המלים במשי רך 1 בה בשעה שהגיטרה שלו 1 האקוסטית והחשמלית, פורמת להם את הקרביים. אם רוני סומק הוא משוררה של תל-אביב, מי שכותב את הגדות והאספלט של רחובותיה, שארפ הוא משורר האספלט והפאבים האפלים והעשנים של ביו-יורק. מוסיקאי שיודע להיות עדין אך חזק, מחוספס אבל מדויק בשרטוטי האווירה והרגש. הוא יודע איך לבנות מתח ואיך לפרקו' כחבלן זהיר ומיומן אצבעות. הוא מפחיד ומרגיע, מרסיס עצבים ומפוגג את כיווצם. שארפ עובר מנקודות אלימות ('כלאדי מרי'), לרגעים של אנטי-הרמוניות ('איך לדעת את גיל הסוס. שיר אהבה'), משם למקצב כמו-קאנסרי ('חיטה') ולקלאסיקה מודרנית ('בלוז על החיים שכמעט היו חיי'), הוא מונוטוני- במכוון ומיד מגוון 1 רב-זוויתי אך לא מתחמק. לולא הטקסט הרציני של השיר 'מרחוק נראו המצבות כלהקת חסידות' ניתן היה לראות בו מועמד למעין "להיט" ג'אז. סומק ושארפ מלווים בדיסק בצוות של נגנים מקצועיים, המעמידים תפאורה מיומנת ורב- ובדית לקריאה העברית, שנשמעת טבעית וחופשית בתוכני מערבולת הצלילים. הפסנתר של אנתונ י קולמן 1 הצ'לו של מרגרס פרקינס, האקורדיון של זינה פרקינס, התופים של סיידו סליפוסקי' נכנסים ויוצאים, מתחברים לפסוקים העבריים ונוטשים, מופיעים לפתע באמצעם מבלי לתפוס את המרכז, כרקע שיודע את חשיבותו, כובש את אחוזתו 1 אך מכיר עם זאת במקומו ויודע לפנות את הבמה ברגע המתאים. כאמור, ' במקרה שלפנינו השירה הכתובה אינה המלכה והמוסיקה אינה המשרתת. שתיהן נערות רחוב זרוקות ומקסימות. 'שיר אושר' אל יו ט שארפ ורוני סומק, שניהם על הבמה בבגדים שחורים. משורר ישראלי ק ו רא משיריו. מוסיקאי ביו-יורקי מלווה בגיטרה קטומת-קת. לרגעים ע ו בר לקלרינט. מקרבו למיקרופון 1 משעין אות ו על רגלו המקופלת נאויר ליצור תהודה חצי-עמומה. כשהוא נושף מתנפחים שני עורקים גדולים בצידי מצח ו הגלוח ויוצרים צורת v. כששארפ מנגן כל הגוף שלו מדבר ו ה ו פך למוסיקה. התיפוף וצלילי הרקע ע ו ברים דרך מחשב ומתמזגים עם נגינת הגיטרה. הפדלים של ההגברה, הכוונון וההכפלה עובדים דקות וזוויות נוספות. ידית הגיטרה עושה במיתרים יללות מעולם אחר. הפריטה במניפת האצבעות וירטואוזית. המוסיקה מכינה את הרקע לשיר המוקרא שנכנס לתוכה. אחר-כך השיר י ו צא ממנה ומשאיר לה מקו ם אוטונומי משל עצמה. חלל תהודה קשה וצורם, חי. השפה העברית, הישראלית, ו המוסיקה המודרנית לעילא, הדיסהרמונית ורבת-ההשראה, הנתונה ביד י ו של אשף נגינה לא מקשטות זו את זו . הן נפגשות ונפרדות, מתנגשות ומשסעות האחת את השניה לגזרים. כמו השירה "שקודם חתכו לה את הצ ו רה". שני גופי הוויה מתפרקים, מתערטלים ונוגעים. סומק קורא בקול ברור' לפעמים מאיץ את השיר כדי לחבור למוסיקה, קורא שיר אחד פעמיים. שארפ מערסל את הגיטרה בחיקו . האינטימיות שלו עם הכלי מעוררת השתאות. אצבעותיו הארוכות ו העדינות מרקדות וחופזות על הגיטרה כעכבישים פעם מעלה, פעם מטה. קשה לתאר . צריך לראות. למעלה ממאה איש, בערב ירושלמי צונן' זכו לחזות בהופעה יפהפיה, מוזרה ומקורית, שצליליה נמשכים בתודעה זמן רב אחרי תו ם ההדרנים. ערב ראשון בישראל לסומק-שארפ, שכבר הופיעו באירופה ו בארה"ב, שבה הם עתידים להופיע שוב. ערב שירה אחר. שירי משוררים מולחנים ומושרים אינם תופעה נדירה. זמרים ישראלים שרים טקסטים של ביאליק ואלתרמן' חלפי וגולדברג, עמיחי ואבירן' ויזלטיר והורביץ . יש מש ו ררים שאף זכו לתקליט/דיסק שלם משיריהם - נורית גלוון שרה משירי נתן זך, שלומית אהוון שרה את שיריה של מאיה ב'זרנו' שמעון גלבץ ואילן ו ירצברג, ולאחרונה ערן צור 1 שרים יונה דולך. נזכיר כאן גם את להקת 'כנסיית השכל', שהקליטה דיסק חשוב ו בו לחנים נפלאים לשירי משוררים. ו בכל זאת, הדיסק של סומק-שארפ 'נקמת הילד המגמגם', שהיווה עילה רוני סומק ואליוס שארפ מדדה כשיכורה, בין דומיננסת תופים לנחשולים מתגברים של סקסופון. בסופו של דבר זהו שיר על בדידות קיומית בתוך רצף חיי הלילה הסוערים של איזור חיפה. לדיסק מצורף הטקסט האנגלי של השירים כך שהמאזין 1 שי פול בשבי האקזוסיקה המוסיקלית של הכלים ושל צלילי השפה העברית, יוכל להבין משהו מהקריאה, שנשמעת לו בוודאי כרצף אבסורדי של תנועות ועיצורים קשים. 23 אפריל 99'••••• ו~ ו~ "מי אנחנו נעצם ן וו גילח בלס מזרח מול מערב באמנות הישראלית בעשור הראשון למדינת ישראל ,.·_ ....·. פני כעשר שנים, ביום העצמאות מתמיד' היא עולה על פני השטח במלוא הארבעים של מדינת ישראל, הציג חומרתה. בסתיו 1998 הוצגה במוזיאון ישראל י אדם ברוך באחד ממאמריו שאלה נוקבת, ולדבריו ישראלית במהותה, והיא: "מי אנחנו בעצם? קונסוליה תרבותית של המערב במזרח התיכון? חלק טבעי , גם אם בלתי אהוד , של העולם השלישי"? ותשובתו החד-משמעית חיתה: אנחנו קונסוליה מערבית, כי האמנות הישראלית חינה מערבית והשאלות הפורמליות שהיא מציבה לעצמה הינד "מערביות ".1 קונסוליה מערבית ? האם אין בקביעה זו מידה של התנשאות, שיש בה כדי להזכיר את הכרזתו של מקס נורדאו לפיה ארץ- ישראל צריכה להיות "חטיבה אירופית בתוך אסיה" וכי העם היהודי צריך "לפתח את מהותו המיוחדת בתוך מסגרת התרבות המערבית הכללית ]••.[ ולא בתוך אסיאתיות פראית, שונאת תרבות"? 2 שתי שאלות קיומיות עולות כאן בעניין מהותה ואופיה של האמנות ושל התרבות הישראלית בדרך כלל: השאלה של הגדרת הזהות העצמית או , במלים אחרות, של מודעות עצמית תרבותית וייצוגה באמנות: והשאלה של הגדרת השייכות הקונקרטית גיאופוליטית ותרבותית - למזרח, שאלה אשר לאופן ההתייחסות אליה יש השלכה ישירה על השאלה הראשונה. ובאמת, מי אנחנו בעצם, מערביים או מזוהים? האמנם נכון יהיה לומר , כפארפרזה על שירו של יהודה הלוי , אנחנו במזרח אך לבנו במערב? או שמא המצאנו איזו נוסחה מקורית של שילוב מזרח ומערב שהיא תמצית הישראליות שלנו? ההיסטוריה הקצרה יחסית של התר כרת והאמנות הישראלית אינה מצביעה על בירושלים התערוכה "קדימה - המזרח באמנות ישראל" שהעלתה מחדש, בהיקף אלש היה כמותו עד אז , את השאלה . של הזהות הישראלית וזיקתה רבת-הפנים למזרח. המאמר שלהלן הוזמן ידי יגאל · על צלמונה, אוצר התערוכה, עבור הקטלוג, אבל לא פורסם מחוסר מקום. המאמר מציג את הקונפליקט בין מזרח ומערב, העובר כחוט השני בתולדות האמנות הישראלית, כסימן היכר מובהק של חיפוש זהות והגדרת שייכות תרבותית וגיאופוליטית. המאמר דן במיוחד בעשור הראשון למדינה, ומראה כי שדה האמנות לא היה אז הומוגני כפי שבויסם לתאר אותו , · וכי נוכחותם או אי נוכחותם של המזרח הערבי ושל היהודי המזרחי ביצירה האמנותית אינן עניין אסתטי פורמלי בלבד , אלא גם, ואולי בעיקר, ענין של השקפת עולם פוליטית וחברתית. תשובה חד-משמעית לשאלות הרגישות והמורכבות הללו , שנו געות לזהותנו התרבותית ולעצם המשמעות של קיומנו הפיסי והמדיני במזרח התיכון. וזאת, למרות שעוד בתקופה של טרום-המדינה, היו בסירנות לא מעטים של חיפוש זהות, שנאחזו בחלקם בסממנים מזרחיים מסוגים שונים, ובחלקם ביקשו ל בנות זהות חדשה על סמך זיקה למזרח הקדום. יש הסבורים כי הדיון בשאלות אלו מיותר' וכי הזהות התרבותית עולה מעצמה בתוקף היותנו בני הארץ הזאת. אבל' לאמיתו של דבר' בעיית הזהות התרבותית מעולם לא ירדה מסדר היום של השיח האמנותי בארץ' וכיום, אולי יותר בעיניים מערביות, בייחוד מאז המאה ה 19-' המזרח היה מחוז קסום, מרתק בזרותו ובצבעוניותו, מקור השראה ליצירות ספרותיות ופלסטיות רבות . במקרה הטוב תרם המזרח להעשרה של הפאלטה הצבעונית של אמנים כמו ולקרוא, קליי' מאקה ומאטים. יחד עם זאת, רוב היצירות שנוצרו בעקבות מסעות למזרח הקרוב או על סמך דוקומנטים ואובייקטים שהובאו לאירופה מהמזרח, שייכות לקטגוריה של ציור פיטורסקי אשר' לדעת ליברה בדבלין , מבטא במתכוון או שלא במתכוון התייחסות פטרונית, ולעתים אף מתנשאת אל האוריינט. 3 אדוארד סעיד טוען כי' גם כאשר האוריינט מתואר בדייקנות, זהו אוריינט מדומיין' אחד הדימויים המרכזיים ביותר של ה"אחר" לגבי האדם המערבי' דימוי שנובע מתשוקות, הדחקות, השקעות והשלכות אינדיווידואליות. 4 האמנים שבאו בעקבות בורים שץ לארץ- ישראל ביקשו ליצור "אמנות יהודית לאומית", הזקוקה, כדברי מרטין בדבר' ל"קרקע שמתוכה תצמח ושמים שאליהם היא תישא פריחה". הם האמינו כי "אמנות יהודית מושלמת אפשרית רק על אדמת היהודים,, 5, וכי באמצעות שימוש בסממנים "מזרחיים" חיצוניים, יעלה בידם ליצור אמנות כזו. למעשה גם הם נשארו שבויים בז'אנר ה"אוריינטליסטי" המערבי-אקדמי' הן מבחינת הסגנון והן מהבחינה של הההתייחסות התרבותית לאוריינט. 6 אמני הדור הבא, הצעירים ש"מרדו" בבצלאל' ביקשו לבטא את זיקתם החלוצית 24 גלידן 230 למרס ,ינקו רגד ,חיה ןשמ לע ,בן ,ס"מ ףאוס תמשפח האמן 81 x 101 תחילוני ץלאר םבדרכי .אחרות םאמני וכמ ןראוב , ןגוטמ , יפלד ,ואחרים והאמינ יכ םבהטמיע םבציוריה תא טהאוריינ יהפיטורסק - תדמויו ,מזרחיות םנופי םע יעצ ,זית םחמורי םוגמלי - םה םמניחי דיסו תלאמנו תארצישראלי החדש .ומקורית ההאידיאליזצי לש יהערב , גשהוצ יבציור ןגוטמ , יפלד ןולרבי , כ ""פרא ,חזק ייצר , ישורש י<דימו ,ה"אחר") רשאמו תלהיו ןמעי האנטיתז יליהוד יהגלות םודג יליהוד יעבר סמטיפו :חדש ןוכ םג גהייצו לש ,הערביה םבציורי לש םנחו ןגוטמ דבמיוח , טכאובייק יארוטמדומיין , רז ,ונחשק םמצביעי לע ךכ םשאמני ,אלה תלמרו םרצונ ןהכ בלהשתל ,במזרח והתבוננ וב םבעיניי לש םאנשי ץמבחו תומנקוד תתצפי לש תתרבו הזר .ומרוחקת ,אמונתם ההתמימ יאול , תבאפשרו לש תהזדהו תרוחני תוחומרי םע תהאיכויו ,החיוביות םשה ודימ ןלגלות חבמזר יהערב וובתושבי , ההתנפצ לא למו תהמציאו תהפוליטי לש תהמאורעו םוסירוב לש םהערבי םלקבל יכבנ .המקום ןהניסיו יהמלאכות ץוהמאול רליצו תאמנו תמקורי לע תיסודו התפיס תאוריינטליסטי םהצבעי ךו'הל 'הנפש לש "הנוף ,<המזרחיים ,כמובן> והעשיר ןלאי ךערו תא חלו םהצבעי .שלו בקול ומציד ,הבהיר יכ םג םא הבתמונ הבית-קפ 'ערבי וכמ תבאחרו ,מסוגה ""התייר-המגלה וינק שהמחי תא תהוויי ,המזרח יהר םהערבי םהמצוירי אל והי ולדיד אאל ם"סימני םמופשטי ןלציו ההמנוח רוההרהו .המזרחיים" ולדעת , םציורי האל ם"מדובבי תא הרוח לש .ארץ-ישראל" 10 ולאמית לש רדב , רכ"תיי ,ומגלה" וינק םהתרש רויצ שכאי םהעול .המערבי םמשו ךכ , תלמרו ואמצעי ,המודרניים אהו ךשיי רלז'אנ "ה"אוריינטליסטי-קולוניאליסטי , ישלפ תהגדר דסעי , ""עונה תלתרבו השיצר ואות ריות אמשהו במגי אלנוש רהמשוע ושל ,<האוריינט> ושבלא יהכ אהו האידיא אל ,ממשית ההמצא .אירופית 11 הבשיח םע ןגדעו תעפר סהתייח וינק םלנושאי האל לכא ת"הזדמנו םלצבעי "ותנועה , םוע תזא רמיה :להוסיף א"ל יאהבת םאות ההרב ]..•[ תא .הערבים לקסט גנה רלומ ושאנ םצריכי תללכ טלאוריינ ]...[ יואנ ינלחמת לבשבי תיהדו רואח ךכ .מודרניזם" 12 תמודרניסטי ,בצורתה תדמו יהערב ובציורי לש וינק אהי ,פיטורסקית םא אל ,גרוטסקית לאב האינ החפ ,ממשמעות יכפ שאמר . הדוגמ תאופייני ליכו שלשמ וציור ר"גד "חיה לשמסמ תא בהקיטו יהתרבות יוהחברת דהח ןבי חמזר :למערב ןבפלא ןהראשו , יהשרו לבצ , תמצטופפו תדמויו תבעלו תחזו תמזרחי י<על-פ :לבושן> ןה תאחוזו ואל ובאל תכבנו טשב יקדמונ , תומקרינו התחוש לש חמת .וחרדה זבמרכ ,התמונה םמשטחי -צהובים םירקרקי םהמדגישי תא להטיפו יהקר שבלבו <מודרני לש התפיס ,אוריינטליסטית תהתייחסו תפוליטית-חברתי רלע םבי םולעולי םהחדשי םהמזרחיי , הוהצע ""כנענית לש רת תכר ,עברית-ילידית ,מזרחית-אזורית תששואב ההשרא תממקורו םארכיאולוגיי :ומהתנ"ך דמנג - תהתעלמו תמכוונ תמהמקומיו ה ""מזרחית לע לכ ,היבטיה הופני לש םהמודרניי לא תתרבו בהמער תהאוניברסלי לכא תהאפשרו תהרלוונטי ההיחיד לש היציר תעכשווי הברמ תאמנותי :ראויה ךובתוו - ההצע ,מופלאה ,לכאורה :ב"פשטותה" יביטו לש תהזהו תהמקומי תבאמצעו ,הנוף רהאו :והאקלים םבמלי תאחרו - הנוסח תשמנכס תא תהמזרחיו אלל רקש וכלשה חלמזר יהגיאופוליט והתרבותי , חמזר אשהו הבמקר הז רבגד .נוכח-נעדר תבמקומיו וכז ליכו ללהיכל םג ,זריצקי השהוד ןבראיו ב 1977-, יכ תלמרו ושבשעת דהתנג לבכ ףתוק "ל"ישראליות הורצ ,באוניברסליות והריה ןמאמי העת ןשאכ תקיימ ,ישראליות לאב אל אבנוש אאל ,בצבעוניות רבאו ףהחרי תפחו וא ריות רובעיק .באקלים 9 ההב קנבדו תגישו ואל לכ תאח .לגופה קחל רניכ םמהאמני םהישראלי ייוצא האירופ וחו תא חהמזר םכגור ןעוי , תוא יהערב "כ"אחר םהמאיי לע :קיומם םבהיות םזרי םומנוכרי תלתרבו תהערבי רנבצ םמה תלהזדהו תרגשי םע חהמזר .הגיאופוליטי דיח םע ,זאת הכמ םמה והוקסמ תמהפיטורסקיו תהאוריינטלי וונתנ הל יביטו תבעבודו .יחם כך , למשל , למרס ינקו , בשש םי תאחדו רלאח ובוא ץלאר ב 1940-, ןטע יבאוזנ .א ,קולב יכ ר"או ,השמש תמוזיק תפיטורסקי בנחש ןלכישלו דעו תבשנו והשלושים. ההתגוב לש םהאמני החית אאפו ,הגיונית :בלתי-נמנעת דמצ דאח , תשליל םעצ תהאפשרו לש תיציר תאמנו תמקורי לע יפ ה"קונספצי תספרותי תאקזוטי "פיקנטית לוע ןכ תמתבקש תהעדפ ההזיק רלציו יהצרפת יהמודרנ , ושהשפעת תמתואר הכ"תופע תטבעי "לגמרי תהנובע ןמ ךהצור תלהיו רב"קש יתמיד םע יהישג תהאמנו "האוניברסליים 8: דומצ ישנ - גדילו לע םאלפיי השנ רלאחו - והיינ החזר תלתרבויו תאליליו תמקומיו לש חהמזר ,הקדום לובמקבי - הפני רלמקו יהיהוד ,העתיק ךהתנ" . חבאור יפרדוקסל , ,לכאורה תההתעלמו תמתרבו חהמזר יהערב , ושבתוכ האמור רלהיווצ הההווי ההחדש לש יתושב ץהאר ,היהודים החית המכנ ףמשות ילשת תתפיסו .אלו רבעשו ןהראשו ,למדינה ההעמד תהעקרוני לש תהכוחו םהפועלי הבשד תהאמנו רבאש טלקונפליק תעבריו -יהודיות, תמזרחיו ,מערביות תמשקפ אל קר תא תההתחבטו לש תתרבו ,בהיווצרותה אאל םג תא םהמאבקי םהחברתיי םוהפוליטיי ךבתו ההמדינ .הצעירה ,עתה המשהוכר תמדינ לישרא תכישו ,לאומית האמור החית םג תהאמנו תהפלסטי תלקח קחל הבעיצוב לש תהתרבו תהישראלי .החדשה המ ןמאפיי תא הצביונ יהמקומ דהמיוח לש תתרבו ?זו השאל וז תנבחנ הבמיד הרב תבאמצעו הזיקת .למזרח הכז ,היה םבקווי ,כלליים במצ השד תהאמנו ץבאר ןבעניי הז םע םקו :המדינה דמצ דאח - ההזיק חלמזר י<קר (ל"מקומיות" הבא ללכל יביטו םבדרכי ,שונות :כגון ךהמש ם<ג 25 '99 לאפרי 5 ~וי ,~ ~ העצבני והחד בדמויות המזרחיות; ומעבר להם, כעל במה, מופיעה תמונת עולם חופשי ונינוח: מחזה של בילוי ורחצה בחורשה לחוף נהר או ים. גם כאן קוי-המיתאר מודגשים, אבל' מרוככים ומעוגלים, הם אינם "פוצעים" את משטחי הצבעים העזים, אלא מגדירים אותם בלב.ד הדמויות, שנעות בחופשיות במרחב, לקוחות היישר מיצירות מערביות <צרפתיות> מוכרות, החל במונה <או סרה> ועד לפיקסו ומאטיס: נשים אלגנטיות עם שמשיות, נשים ערומות, צייר בעבודתו . זהו דימוי של חברת רווחה בעולם "מערבי" טיפוסי <מצויר עם לוח צבעים שהמזרח העשיר אותו!) וכנגדו' הדמויות המזרחיות-צפופות, חסרות זהות אישית, עטופות מכף רגל ועד ראש בגלימות כהות. שני עולמות, שתי תרבויות, מעומתים כאן' כאשר הראשון - "גדר חיה" דמוית משוכת צבר' אולי - חוסם את החזירן האידילי של השני ומאיים עליו. 13 אריה לרבין' יליד שיקגו' הגיע לארץ לראשונה בנערותו וחזר אליה בבחרותו' כצייר שהביא עמו את בשורת המודרניזם כפי שקלט אותה בדרכו לכאן' נפריס. הוא הלך שבי אחר היופי האקזוטי והפראי של ההורי המזרחי ונתן לו ביטוי בסגנון כמו- קוביסטי אישי . עד כדי כך נמשך אל הערביףת, שלמד ערבית ומבטאו העברי צילצל כערבי. דב חומסקי אמר על הדמויות האקזוטיות התמירות שצייר כי "הן כעין אידיאליזציה מזרחית, שהיא פרי אהבתו לארץ זו" 14. אהבת המזרח "המדומיין", אבל לא אהבת הערבים. אדרבא, את הערבים כבעלי ישות ושאיפות לאומיות, לרבין כמעט שנא. 15 ב 1986- רפי לביא טען כי "האופי האוריינטליסטי' המזכיר איורים לאגדות אלף לילה ולילה" של ציורי לרבין' צריך לשמש לקח לאמנים, שבכל דור "נזכרים שישראל נמצאת במזרח בנוסח: 'כמה חשוב לנו להשתלב כאן' ויהבה נתקע פה שורשים.' התוצאה היא יצירת אמנות מלאכותית ומאולצת". 16 בנוסח שונה, ובסגנון האירוני האופייני לו' הוא משמיע ביקורת ברוח דומה לזו של גליקסבר ג וחבריו . אבל' בדבריו מובלעת גם הטענה, שאין כלל טעם ועניין להתעסק בשייכות הגיאופוליטית וכי כל ניסיון <חיצוני' לתפיסתו> להביע מזרחיות בידון מראש לכישלון •17 כנגד המגמה הרווחת של הזיקה לאוניברסליות המערבית ("אפקים חדשים"), שרפי לביא במידה רבה התחנך על ברכיה, הצהיר נפתלי בזם, כי "ארצנו נמצאת במזרח ורוב תושביה הם בני המזרח, הנטולים כל קשר לשפת הציור השתלטנית, שהיא דווקא צרפתית. תהא זו גישה בלתי-אמנותית ביותר להתעלם לחלוטין מן הסביבה ]...[ להמשיך בדיבור בשפה זרה: להכריח את הציבור להבין שפה מופשטת ורפה, אשר גם דובריה מגמגמים בה ללא שליטה של ממש". והוא מוסיף ושואל : "כלום אין זו צורה גסה של קולוניאליזם, נוסח הפצת תרבות המערב במזרח התיכון' כשם שהדבר נעשה על-ידי סרטי הוליווד"? כשנכתבו דברים אלה ב- 1952' סבר בזם ש"אין עדיין ציור מקורי ישראלי" ולדעתו' הסיבות לכך היו "ההתעלמות הגמורה של הציירים מהמוני העם בישראל" והקוניוקטורה המסחרית של השוק, שדווקא מעודד "מזרחיות" מסוג אחר. 18 יי' ה;נץ ר n רפת המעבד 1 ת 111 ~ .1 הצב• n ו nפ·· r• o רשגא וויל, הקץ לחרפת המעברות, כרזה, ארכיון גבעת חביבה צבר' גרשון קניספל' דני קרוון ורות שלוס. אמנים צעירים אלה, שהיו שייכים למחנה השמאל , הביעו בגלוי את השקפת עולמם, שדגלה בשלום צודק עם הערבים, ולא היססו להביע את אהדתם לסבל של תושבי הארץ הערבים עקב ההגבלות והרדיפות של המימשל הצבאי. הודות לכך' הם לא הושפעו מהמודל הסטריאוטיפי של הערבי כאובייקט זר ומסוכן' כפי שעוצב על-ידי יוצרים ישראלים ילידי הארץ ("דור הפלמ"ח") ניחרד בתחום הספרות. 19 חלק ניכר מעבודותיהם נעשו עבור אירגוני שלום ישראליים, ובגלל הנסיבות הפוליטיות חיתה להן תפוצה מוגבלת למדי. יחד עם זאת רישומים מסוימים, של שמעון צבר ונפתלי בזם למשל, חשובים במיוחד לענייננו בהיותם מייצגים תפיסה חיובית ולא מקובלת בזמנה, של המזרח הערבי ושל הקונפליקט הישראלי-ערבי. ברוח זו כתב שמעון צבר ביולי 1951' שכל תושבי הארץ צריכים להיות הנושא של האמנות החברתית: העולה החדש, הפועל והפלח הערבי' הצעיר יליד הארץ. 2u רישום הכנה שלו לציור-קיר בשם "החתמה על עצומת השלום בעכו", אף שלא בוצע כמתוכנן' הוא העבודה הייצוגית החשובה ביותר של המגמה החברתית בשנות החמישים. בקומפוזיציה המונומנסלית, הבנויה היסב, מקובצות יחדיו דמויות של גברים, נשים וילדים ערבים ויהודים, בעלי חזות מזרחית ומערבית. הטיפול הפשוט, האנושי והשיוויוני בדמויות אלו מייחד לשמעון צבר מקום מרכזי כצייר מקומי אותנטי. 21 כאשר נפתלי בזם דיבר על המוני העם בני המזרח, לנסח ראה לנגד עיניו את הציבור הגדול של העולים החדשים מארצות המזרח, יושבי המעברות. היהודי המזרחי תואר באמנות הארצישראלית בעבר מזוית ראיה פולקלוריסטית. במשך שנים רבות, יהודים מזדהים, תימנים ובוכרים בעיקר' היו מודלים מבוקשים ב"בצלאל". בעיני האמנים יוצאי אירופה, אשר ביקשו ליצור אמנות ארצישראלית חדשה, הם היו פן יהודי אחר' זר ואקזוסי. 22 החל ב 1949-, היהודים יוצאי ארצות ערב מייצגים את הפן המזרחי של הנוף האנושי הישראלי. העמדה התרבותית המימסדית ביחס אליהם, שבתוצאותיה אנו חשים עד היום, חיתה עמדה פסרנליססית מתנשאת, שהשקיפה ממרומי תרבות כביכול "מערבית מתקדמת" לעבר תרבותם המזרחית ה"ציורית", אבל "נחשלת". ציורי המעברה של ינקו משקפים עמדה תרבותית זו באופן הבולט ביותר . בציוריו אלה האמן ביקש בוודאי להביע את סבלם וייאושם של יושבי המעברות, אלא שניכורו מתרבותם גרם לו לחצי גם באורח גרוטסקי למדי כשייכים לעולם אחר' שונה במעמדו ומשונה בתרבותו. 23 תיאור מסוג אחר, מפתיע, אנו מוצאים בכרזה, שעיצב שרגא וויל בשנת 1955' בשם "הקץ לחרפת המעברות". על רקע מחנה פחונים נראית ילדה בוכה, בעלת חזות מזרחית, לבושה בכתונת פסים. אפשר שהפסים שעל הפחונים נועדו לייצג את הפח המגולוון: אבל' יתכן שהאמן התכוון לגשר בציורו בין הסבל של יהודי אירופה לגורלם של פליטי העולם הערבי' שכן דגם הפסים והחזות המדכדכת של המחנה כולו' יוצרים אסוציאציה ברורה של מחנה ריכוז! גם אם האמן לא התכוון לכך במפורש, ההקשר היה כה בוטה, שהכרזה נפסלה ולא שימשה את מערכת הבחירות של מפ 'מ" שלשמה נוצרה. רות שלוס ונפתלי בזם היו בין הבודדים שתיארו את העולים המזדהים באהדה אנושית, ללא שיפוט וללא דעות קדומות. היו אמנים שסברו' במידה מסוימת בהשראת הכנענים, כי המזרח הקדום עשוי להיות דוגמה ראויה מבחינה צורנית לאמנות מקומית. אבל' לאחר השואה, במדינה שהכריזה על עצמה כעל מדינת כל היהודים, לא חיתה עוד לאידיאולוגיה הכנענית עמדת כוח ממשית בשדה האמנות. העיסוק בנושאים תג "ביים, של פסלים כמו קרסו או פייגין' 26 •••••גליון 230 ןשמער צבר , ההתחמ לע תעצומ םהשלו 'בעכו םרישו ההכנ רלציוד-קי םוציירי וכמ ,כהגא ןנתו ועוקשי , שוהשימו םבמוטיבי םצורניי םעתיקי יבכל ההקרמיק לש ץאברמובי ןושטרייכמ , ןשגדעו תעפר המכנ םאות ת"הכנעניו תהסודי לש םאפקי ,חדשים" 24 ריות םמשה םמכווני ,ל"עבריות" יהר םה םמצייתי תלגורמו תאסתטיו תמערביו ה<הנהי לש םהמודרגי םלפרימיטיביזמי <למיניהם הבאיצטל תצורני תארכאי .מזרחית ,לעומתם ברו ,האמנים ושהטיפ הבתקופ וז הלחזר ,למקורות דניחר לתנ"ך , וביקש שלהדגי תא םזהות .היהודיתכך , ןמבי יחבר תקבוצ ם"אפקי "חדשים ,למשל המש לקסט , דילי םירושלי ןוב הלמשפח ,ספרדית תשיושב ץבאר זמא 1492, עהבי תא ודעת יכ ישורש תהאמנו תהארצישראלי םצריכי קלהעמי דע םלעולהתג"ך , לאב ילפ ותפיסת תאמנו וז האמור תלהיו ב"שילו לש תתרבו תצרפתי םוד ·יהודי" 25 ןאהר ,נחבא ךשהתחנ לע תמסור םהאקספרסיוניז הגרמני , ןטע יכ ו"גישת לש יהיהוד תלאמנו תהמופשט תלגיטימי ריות ומגישת לש אל "יהודי לבגל ךהער יהרוחנ ןהטמו .בתג"ך אהו חהגי םשהתוא ןבי ההדריש תהרוחני ,והאסתטית יכפ םשמתגל תבאמנו ,המופשטת אמבט תא תהמקוריו לש ןהאמ הישראלי •26 םג הארי ךארו , דילי ,רוסיה בשא ההשרא המההווי תהיהודי תהעממי לש ונעורי , האות ףשא רלחב םע תמגמ הההפשט לש יזריצק ווחברי תבקבוצ ם"אפקי .חדשים" 27 וואיל קופפרמן , לכניצו ,שואה רהבהי יכ טההיב יהמקומ סננג ולעבודת ן"באופ ושאינ ריוצ ההפרד ןבי ייהוד ,לישראלי" 28 קהרחי תלכ םמכול אדווק דילי ץהאר המש וגרש ינ , רשהצהי רמאוח :יותר י"אנ יישראל יכ יאנ .יהודי תאחר ןאי יל ךצור תלהיו אדווק .כאן" 29 הההדגש תהמחודש לש תהיהודיו רכמקו ירוחנ ה גומ גיסטי-חילו י , החיטת תא םהמאזניי רלעב בהמרכי יהמערב תבתרבו .הישראלית במיט םהאמני יבנ ההתקופ ובחר אלל סהיסו לבמוד יהמערב הכגורמ תתרבותי .ואסתטית ןהכיוו ההז הסתמן , יכפ שראינו , דעו תבשגו םהשלושי רוצב העוצמ תלקרא ףסו תשגו םהארבעי םע םפרישת תמאגוד םהציירי םוהפסלי לש ,ה"מודרגיסטים" ושהקימ תא תקבוצ ם"אפקי .חדשים" 30 תההתפתחו השהוביל תא יחבר ההקבוצ תלתפיס םעול ,"אוניברסלית" הבאוריינטצי תצרפתי ,מערבית ,ולהפשטה החית םע תזא תהדרגתי אול .הומוגנית רבשידו לב"קו ,ישראל" ובא וג טס 1949, עהבי .א בקול תא םעמדת לש ברו יחבר ההקבוצ רכאש זהכרי יכ ם"אוגיברסליז יאמנות דוייחו ילאומ םאיג םצריכי תלהיו יתרתי-וסתר , םענייני .מגרגרים ,אדרבא םיכולי םוצריכי םה םלהשלי הז תא .זה ואג םתולי ובאמנינ תא "התקרה ראמ , ו"שיהי םיוצרי ,ביתר-כוח םבאמצעי םעשירי ריות - רציו -עברי יישראל , קמובה יושורש , ושכולנ םנכספי ,לו" 31 ימה ומהות לש רציו הכז - םסת אול .פירש ינקו , אכהג וסימון , והשמיע תתכופו םדברי חברו .דומה םשאיפת החית עלהגי ןלמעי תסיב הז ןבי ת"לוקאליו /1 (<מזרחית? "ו"אוגיברסליות .<מערבית> תבשגו םהחמישי תהמוקדמו אל וז דבלב בשרו יחבר ,הקבוצה טפר ילזריצק , והי ןעדיי םרחוקי ,מההפשטה אאל ,שבציוריהם דבמיוח לאצ וינק , אברמוביץ , יסטימצק יועוקש 32, םמופיעי םגופי םומוטיבי ,מזרחיים ןוכ םמשולבי םבה םנושאי םלקוחי גמהת "ך , דניחר לאצ כ אהג לוקסט , לאב םג יעוקש הובמידת-מ .מאירוביץ קיצח וונציג ההי דהיחי בבקר יאמנ ם"אפקי "חדשים םשהגשי וביצירת הסינתז תלמופ ןבי חמזר ,ומערב תוזא תהודו ולאישיות , השב וגתמזג הבהרמוני תמושלמ תתרבו תמערבי תמודרני תורגישו הנג ףלגו תולתרבו .המזרחיים ופסלי תמשגו ה 50 תוראשי תשגו ה 60- ם<כמו-ג ועבודותי תהאקולוגיו <המאוחרות םשייכי אל קר ,לגוף יכ םא םג תלתרבו .המקומית םפסלי וכמ ,כבשים ,מובילי-מים תמכלאו וא תערביי םהפחי םה תתולד בשילו לש תחוויו תאותנטיו םע םשיקולי םרעיוניי םואסתטיי .עמוקים םמעטי םזוכרי םהיו רשדגציג ףהשתת דבווע תלהנצח תקרבנו ,כפר-קאסם עהופי תבאסיפו ןלמע םהשלו ןוהאמי םשיהודי םוערבי םיכולי תלחיו ץבאר והז הבאחוו ךותו דכבו הדדי . סעמו ןקינ קצד רכשאמ בבער האזכר רלדגציג , יכ ו"השקפת לע ההאחוו המקור ובהשקפת תהכולל לע תמולד םג ,לערבים" 33 םע םפרישת המהקבוצ ב 1956- לש ,ינקו אנחב ןוסימו הגבר והשפעת לש יזריצק הוהתחזק ההמגמ תהאוניברסלית-מערבי לש הההפשט .האל-צורנית העניינ לש המגמ וז , יכדבר יזריצק , רבציו ר"הקשו קר ,בנגיעה קר הבמריח ]."[ רציו ושאינ יספיציפ וא ילוקאל ]."[ אאל היפ לוכלו תבמסגר רהציו ההיפ ·הביגלאו.מי" 34 וז תהשקפ םהעול תהאמנותי הוז ןהצביו להמקוב זמא יכטיפוס ,לקבוצה השהפכ רבהד חג דלמוק חכו קחז רביות הבשד תהאמנו לבישרא , רואש , תלמרבי ,האירוניה הסגנונ ךהפ תלהיו תבמרוצ ןהזמ ןסימ רהיכ למקוב לש רהציוהמקומי • לע לכ ,פגים תבשגו ,החמישים שי ןלבחו תא קמאב תהכוחו ןבי תקבוצ ם"אפקי 27 99 לאפרי '-···· חדשים" וזריצקי בראשה, לבין המגמות שטענו למקומיות, לאור האידיאולוגיה של חברי הקבוצה, לפיה התבטא הקשר עם העולם בהסתגלות לשפה אוניברסלית האמנות] חינם הנוף והאדם הישראליים". 3ts בהקדמה לתערוכתם השמינית <דצמבר -1956 ינואר 1957( הציגו עצמם אמנים אלה נבגי הדור השלישי בציור הישראלי' ילידי · או חניכי הארץ' אשר "תחושת המולדת ונופה" נקי ה אצלם מ"מורשת וזכרונות של נופים זרים ורחוקים" : <אבל בו בזמן' ומבלי שהם עצמם יודו בכך' היא גם נקיה או "ריקה" מהערבים, בני המזרח ומתרבותם>. הם האמינו' כי דרכם עשויה להוליך אל "אמנות הצומחת מאהבה אל הנוף הסובב אותנו ואל האדם בו". 39 בהקדמה לקטלוג תערוכת העשור למדינה במוזיאון תל אביב )1958(, קבע קולב כי יצחק ונציגו, ערביית הפחים, 1950, יציקת כרוזה, ג' 21 ס"מ, אוסף ישראל וג'ודג'ט "הציור הישראלי צפריר . האמנות המופשטת. לעומתם, הטוענים לציור ישראלי מקורי הדגישו את הצורך לבטא ביצירה היבטים פוליטיים וחברתיים- מעמדיים של המציאות הישראלית, מצד אחד' והיבטים הנוגעים להיסטוריה ולתרבות היהודיות, מצד שני. מראשית דרכם נקלעו' אפוא, חברי הקבוצה לקונפליקט עם אלה שביקשו למצוא באמנות תכנים חברתיים או לאומיים. עוד ב 1952-' בעת תערוכת היובל של מוזיאון תל אביב, בה ניתן ל"אפקים חדשים" ייצר ג גדול במיוחד' טען כנגדם ד"ר חיים גמזו' שהם "מנושלים מהמציאות הישראלית ]...[ ומהמסורת התרבותית". 35 ב 1953- הם הואשמו בבריחה מהמציאות של מאבקים חברתיים חריפים וב"מחיקת כל סימן היכר של מקום ושל זמן": 36 וב 1960 התריע מרדכי אודרך על כך שמעשי ידיהם "אינם נבדלים במאומה מכל המתרחש בזירות האמנות העולמיות", 37 מכיוון אחר הושמעה ביקורת על המגמה האוניברסלית מצד תלמידיהם של סטימצקי' שטרייכמן וינקו' חברי "קבוצת העשרה", שחיתה פעילה בשנים 1960-1951. כנגד המגמה האו . ניברסלית של מוריהם ונהייתם הגוברת להפשטה, הציגו האמנים הצעירים יצר בשנים האחרונות אווירה מיוחדת, בה ניתן ממילא ביטוי סמלי לאופי ישראלי מובהק". הוא הציג את חברי "קבוצת העשרה" כמי שמתווים את הדרך "לשוב אל הטבע, אל האדם, אל נוף הארץ' אל אורה ואל צבעיה". 40 לשאיפתם של ציירים אלה "להיות זרם נוסף, שונה, זרם הקשור יותר לאדמה", 41 חיתה זיקה מסוימת לאתוס הפואטי של הכנענים. כ,ך למשל' יש הקבלה מדהימה בין מגוון הצבעים בפואמה של אהרן אמיר "שירת ארץ העברים", 42 לבין צבעיהם של חלק מחברי הקבוצה. אדמומית, כתמומית, צהבובית, שחמומית, לבנונית, כתום, תדוג, ז?ד' תכלת וירקרק, אלה הם כמה מצבעי האדמה, שבהם צובע אמיר את נוף הארץ בשירו: וצבעים אלה עצמם מאכלסים את ציוריהם של אליהו גת וחבריו . "קבוצת העשרה" התפזרה בסוף שנות החמישים ורוב חבריה נבלעו' זמנית לפחות, בזרם הא ופגתי של ההפשטה. אבל' האידיאה של הנוף, האור' האקלים ובאורח סימבולי יותר "האדמה", כביטוי אותנטי של "המקום" לא שבקה חיים ולאורך השנים היא עולה בעקשנות, בגלגולים שונים, כפתרון אפשרי לבעיית שייכותנו לארץ הזאת. כך' למשל' קבוצת "אקלים", שהוקמה ב 1973- על ידי השאר' אברהם אופק, מיכאל גרוס ואורי רייזמן' אשר שמה לה למטרה "להביע הזדהות עמוקה עם ערכי ההתרבות והטבע של הארץ" וביקשה לבטא את זיקתם של חבריה, למרות השוני בסגנונותיהם, לסביבה, לנוף, לאור ולאדירה המקומית. 43 כך גם יגאל תומרקין הטוען' כי האמנות הטובה היא לוקאלית גם כשהיא מדברת בשפה בינלאומית, ומבהיר שהוא עצמו אינו יכול ליצור בלי שייכות: "איני יכול ללא אדמה וללא מקום, ללא קשר - אם לא לירושלים של אבן' אור' ים, מדבר' זית וגפן [סימני היכר מזרחיים טיפוסיים] אז לזו של מעלה, של רוח, של תקווה, ולאו דוקא לזו של אחרית הימים". 44 מעניין להקשיב, לבסוף, לדבריו של פנחס כהן-גן' בעצמו בן המזרח: "למרבה הצער' אין אמנות ללא ארץ[ ...[ אמנות המכילה רק את מרכיבי האמנות היא אמנות חלולה. אמן ללא ארץ' ביוצרו אובייקטים אמנותיים ללא קהל רלוונטי' מרוקן את אמנותו מתוכן ]."[ אמנים בעלי רקע דומה לשלי' ]...[ שאפו לצאת ממדיניות הקיטוב החברתי והפוליטי בכך שעסקו באמנות הזכה באמת. האמנות המודרנית והסופר-מודרנית. אך זה היה בגדר שאיפה בלבד' שכן בעשותם זאת מצאו עצמם מנוכרים בריבוע - מרוחקים מעצמם [כמזוהים] ומהצופים כאחד", הדברים נאמרו על רקע אירועי פינוי סיני - שהיה בעיניו "אקס סימבולי של עצמאות פוליטית ועוצמה תרבותית וגם אמנותית" - והם מובילים את כהן-גן למסקנה שאפשר לפתור את הדילמה של הניגוד מזרח-מערב באמצעות אמנות חדשה, שתהא "מניפסטציה של עימות בין הערכים הפלאסטיים של העולם המערבי הטכנולוגי והמנוכר' לבין העולם המזרחי המשוערך בתפיסתו והספקן כאחד". 45 כיום, כמו גם בשנות החמישים, יש אמנים ומבקרי אמנות אשר שוללים את עצם הדיון בבעיה של הזהות התרבדתית ואת החתעסקות בשאלה כיצד לבטא את שייכותנו ל"מקום", לאיזור הגיאופוליטי . חלקם סבורים, כמו קולב בשעתו' שהזהות המקומית עולה "ממילא" בהשפעת הסביבה, האור והאקלים. יש בעמדה זו מידה רבה של ניכור והתעלמות מהבעיה המרכזית, שעניינה אינו רק "ארץ ישראל היפה", נוסח קבוצת העשרה או קבוצת אקלים. הזהות התרבותית שלנו תיבחן לאור הזיקה לסביבה הערבית ובהתאם למידת נכונותנו לקשור עם המזרח והמזוהים דיאלוג תרבותי משוחרר מגישה פטרנליסטית מתנשאת. הדרך לאמנות מקומית נורמלית, אינה עוברת במסלול של הנוף, המיתוס או הפולקלור אבל' יחד עם זאת, אינה מחייבת את ביטולה של הזיקה למודרניזם, להישגי הטכנולוגיה ולערכים התרבותיים והפלסטיים של העולם המערבי. הווי אומר' לא עוד "קונסוליה של המערב" אלא הפנמה במודע ובכנ;ת את דבר היותנו אלטרנטיבה לפיה "מקורות יניקתה [של אליהו גת ורחל שביט והשתתפו בה, בין חלק אינטגרלי של המזרח. •••••גליון 230 • IJ ו ~ דיון על "אמנות ומקום'.' "הדרך מעולם המערב אל "עולם המזרח" וכי לפי הערות: 18. נפתלי בזם, "ציור קיר - הדרך לציור עממי", ערותו של עוקשי עצמו ו הוא השליך את השרירים 1. אדם ברוך, "צירופים", בקטלוג התערוכה אמנות אשמ, 21 באוגוסט 1952. על הריאליזם החברתי האקדמיים של המסורת האירופית ופילס לעצמו דרך הפיסול בישראל: חיפוש הזהות, עורך: עמוס קינן, בשנות ה 50- ר' "גילה בלס" קבטלוג התערוכה אל "ההבעה המזרחית הטהורה" . לטענתו ו הורות "ריאליזם חברתי בשנות ה 50-- אמנות פוליטית לכך 1 ולמרות גלגוליו הרבים במערב, חזר לכור המוזיאון הפתוח, תפן, 1987, עמ' 9• 2. מצוטט על-ידי יגאל צלמונה, "מגמות בציונות בשנות ה 90-", מוזיאון לאמנות חיפה, אפריל-יולי מחצבתו [המזרח] וכך מצא את עצמו. ושאלת האמנות לפני הקמת בצלאל", בבצלאל של דברים בערב אזכרה ליצחק ונציגו ו שהתקיים שמעון צבר 1 "לדרכה של אמנות הציור דברים שנשא זריצקי ב 1959- ו בעת פתיחת .33 •1998 ש r1929-1906, קטלוג מוזיאון ישראל מס' 19 , 232. ו' גדעון עפרת, "הזר: הערבי בדרמה ב 16- באוגוסט 1977, במועדון התיאטרון בתל חורף תשמ"ג, עמ' 26• הישראלית", גנים תלויים, 1991 ו עמי 228-188• אביב. נרשמו על-ידי ג. בלס. Linda Nochlin, "The .34 .20 Imaginary 3 'ר. ,Art in A111erica, March 1983Orient", הישראלית", משא מס' 19 , 1 ביולי 1951• תערוכתו של שמעון אבני בגלריה של הוצאת 21 p. 119-131, 187, 189, and 191. שמעון צבר, רישומים, אלבום של 14 רישומי הספרים עקר . ו' ג. בלס, אפקים חרשים, עמ' 90• 35. שם, עמי 48, מתוך מאמר של ד"ר חיים גמזו, 4. ו' Edouard Said, Orientalism, New עט, עפרון ופחם, תל אביב, תשי"ג. וו' חוברת משאל-עם להבטחת השלום, דפדפת שאלות ותשובות במות, מארס 1953 עמי 64-61• שנערך בהוצאת הועד למען השלום בישראל 1 תל אביב, 36. "אמנים בכור החיים", משא מס' 15-14,2 York, 1978 5. מתוך דברים בקונגרס הציוני החמישי 1 בבאזל ב 1901-. ר' גזית י"ט <מרס-דצמבר 1961(, אוגוסט-ספטמבר, 1954• ביולי 1953. המאמר מופיע בשלמותו בקטלוג ו' בין השאר רישומים של תלמידי "בצלאל" תערוכת קבוצת העשרה, המוזיאון לאמנות עמ' 151-150. הדברים נאמרו בתשובה לאחד העם, 22. שביקר את הרצל על כך שהתמונה המצוירת על-ידו (ציונה תג'ר / למשל> וכן עבודות של אהרן-שאול ישראלית, רמת גן 1 נובמבר-דצמבר 1992, תאוצר באלטנוילנר היא אירופאית מדי. ו' גם יגאל שור 1 ראובן וליטבינובסקי. ועורכת גילה בלס, עמ' 13• עמ' 26-2523. הסרט סאלח שבתי הוא דוגמה אופיינית לסוג זה 37. מ. אוזון, "המקור באמנות הישראלית", מתוך , דיון במועצה לתרבות ואמנות, ששר מס' 1960 ,2' עמ' 25• 38• גילה בלס, "כמה הערות לתולדות קבוצת העשרה", קטלוג קבוצת העשרה 1992' עמ' 6• 39. שם, עמ' 17• 40• שם, עמ' 16• הדגשה שלי, ג.ב. 41. שם, עמי 6 וה '1.7 רה 9• - :::. ז t~ של זרות והתנשאות. 24. גדעון עפרת, "הכנעניות הסודית של אפקים חדשים", סטודיו מס' 2, אוגוסט 1989. המאמר פורסם שנית בספרו עם הגב אל הים, ישראל 1990, עמ' 322-303• 25. ג. בלס, אפקים חרשים, 1980, עמי 151• 26• אהרן כהנא, "בראשית האמנות שלנר", ששר,'ב גן, · פנחס כהן מזךח•מערב ךמסךה, 85•11984 סךפךלק על בךיססול 70X100 ס H מ, אוסף האמן 42. אהרן אמיר ו "שירת ארץ העברים", אלף ו אוקסובר 1949 עמי 3• השיר פורסם באסופה לקורס מס' 10335 של האוניברסיטה הפתוחה, הקבוצה הכנענית • ספרות ואיריאולוגיה בעריכת ד"ר נורית גוץ, עמ' 146-144• 43. ו' ג. בלס, קטלוג תערוכת "קבוצת העשרה", 1992, עמי 18• 44. יגאל תומרקין' "להיות לוקאלי? להיות לוקאלי, אין ברירה! להיות לוקאלי"!, קו 4/5, נובמבר 1982, עמ' 11. י • תומרקין השתתף בתערוכה האחרונה לש קבוצת "אפקים חדשים", שהתקיימה ב 1963- ןבעי חרוד. 45. פנחס כהן-גן 1 "אמנות בישראל בקונטקסט אמריקאי, לאחר פינוי סיגי", אפריל 1982 קו 4/5, נובמבר 1982, עמ' 22-20• כתב-עת לאמנות פלסטית בהוצאת אגודת הציירים והפסלים בישראל 1 תשרי ה' תשכ"א <נובמבר 1960(1 עמ' 31• 27. ר' גדעון עפרת, "על ה'יהודיות' של ארוך", מוסף הארץ 172 במאי 1994• 28. משה קופפרמן, קו 5/4, עמ' 8. מ. קופפרמן השתתף בתערוכה האחרונה של קבוצת "אפקים חדשים", שהתקיימה ב 1963- בעין חרוד. 29. משה גרשוני 'שם, עמ' 18• 30. ג. בלס, אפקים חרשים, עמ' 65-64• 31. א. קולב, "שפה עולמית משותפת ושפה מקורית באמנות" , על המשמר 15 ביולי 1949• 32. אבשלום עוקשי 1 יליד הארץ 1 בן למשפחה תימנית, היה המזרחי היחיד בקבוצת "אפקים חדשים'.' ד"ר זאב גולו מן ציין בהקדמה לקטלוג תערוכתו בחיפה ב 1954-, כי דרכו האמנותית היא צלמונה, בבצלאל של ש r1929-1906 והערה 11• 6. ו' גילה בלס, ""אוריינט ואוריינטליזם באמנות המאה ה 19- והמאה ה 20-", בקובץ התבוללות וטמיעה, המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל 1 מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 1 ירושלים, תשמ"ט, עמ' 201-189• 7. ר' משאל על "אופיו של הציור הארצישראלי", טורים, 3 באוקטובר 1933. בתשובה לשאלה "היש סימן לאופי מיוחד ארצישראלי בציו'ר?", עונה הצייר ח. גליקסברג, כי לפני כמה שנים ראו את הארץ נעיב י תייר ולכן 1 "אין פלא שראו בכל אחד ו שהיה מעלה על הבד חלוץ 1 גמל ו חמור או כפר ערבי - צייר ארצישראלי. וכל זה מבלי להתחשב עם הטיב האמנותי", 8. מנחם שמי ו "על הדור של הצעירים סביב בצלאל", גזית ,'ב 1935, עמ' 2•27• 9. גילה בלס, אפקים חרשים, פפירוס ורשפים, תל אביב, 1980, עמ' 13 ועמ' 100, הערה 8• 10. א. קולב, "פגישה עם תמונות ומחשבות", עם תערוכתו של מרסל ינקו במקרא סטודיו ו עתים מס' 25 , 1 בספטמבר 1946• E. Said, Orientalism, Op. Cit., p..11 22 . 12. גדעון עפרת, "החייל הפצוע - ראיון עם מרסל ינקו" ו 8 בדצמבר 1983 ו בקטלוג התערוכה דור תש"ח באמנות ישראל ו הגלריה של אוניברסיטת חיפה, 1984 ו ללא ציון עמודים. וו' גם בספרו של א.ב. יפה, מרסל ינקו' מסדה, גבעתיים, 1982, עמ' 174-73 ציטוט מדברי ד"ר גמדו 1 לפיו הנושא אינו יותר מאשר "תירוץ ]."[ משחק של שטחים וקונסטרוקציות הטבולים באור-צל". 13. ב"עין הוד", שהתנחלה בכפר ערבי שתושביו גורשו, ינקו ואמנים אחרים מופיעים ב 1962- בנשף פורים מחופשים לערבים! ר' צילום בספרו של א.ב. יפה, עמי 82• 14. דב חומסקי , "סולן מובהק" , על ציורו u· ל אריה לרבין, יריעות אחרונות, 20 בפברואר 1976• 15. חביב כנען, "אריה לרבין: נער בגבורות", מוסף האר ,r28 ביולי 1978• 16. רפי לביא, "תערוכת לרבין בגלריה ת ורש", העיר, 9 במאי 1986. ר. לביא השתתף בתערוכה האחרונה של קבוצת "אפקים חדשים", שהתקיימה ב 1963- בעין חרוד. 17. לטענת ב ילי נוימן 1 שהוא מעמיד בציוריו מזרח מול מערב <נוף אירופי מול כפר מזרח תיכוני, בין השאר>, עונה רפי לביא כי עקרון העימות, שהוא מכנה אותו "דואליזם" או "דיפטיכוניות ", משותף לכל אמני שנות השישים <ראושנברג, למשל> וכי הוא מבטא את הישראליות שבו. ו' "אמנות ישראלית ביחס לזהותה: שיחה בין רפי לביא ונילי נוימן", קו 5/4, נובמבר 1982, עמ' 12 במסגרת 29 ,•••••'99 אפריל כספרייתו של טפאוס ו :וי s ~ ~ גרעון עפרת המדעים, מציב פאוסט מספר ספרים אלטרנטיביים, שהראשון שבהם הוא: "וספר זה רב-תעלומה,/ יד נוסטרדמוס כתבה ""./,המצע <עמ' 29(. ספר בכתב-ידו של נוסטרדמוס, הספר המקורי . נוכחות ראשונית של "דיבור" מאגי של האסטרולוג ההולנדי האוטוריטטיבי , שהתנבא בראשית המאה ה 16-• הספרים הרבים כנגד הספר האחר: ספרי התבונה האנושית מול ספר העל-תבונה-אנושית: ספרי-מוות מול ספר- חיים: "גיל-חיים אחוש, צעיר וטהור" <עמ' (. 30 ספר "רב-תעלומה": "ועל כן התמכרתי לתורת-המאגיה, / אולי בכוחו של הרוח ארים/ קצה הלוט ומפיו לי יתגל איזה רז'/ ."" <עמ' 28(. ביסוד "ספר-נוסטרדמוס" שניות של הנגלה והנסתר <שמעבר ללוט, או ה"צעיפים" - עמ' 40(. שביות המסמן והמסומן. יתר על כן, הרז, כך אנו למדים, יתגלה מפיו של רוח-רפאים. מה שמותיר את תחום המסומן במרחבי המוות. אם כן' ספר שעניינו בנסתר , ב"מסלול מאורי-על", דהיינו מסלולו של אור עליון , הנעלה על אור-המאורות הקוסמיים: מסלולו של אור גנוז , אור בריאה: "ברגע ההוא, רגע אור- בראשית" <עמ' 78(. אור נשגב, שפירושו הכרה אלוהית, סוד האחדות הראשונית והכוח הפועל, אם לנקוט במושגים ביאר- אפלטוניים הנוכחים בטקסט של גיתה: "כי אכיר , מה הוא המחבר קו אל קו; ומאחד עולם בתוכי תוכו,/ כל כוח פועל וכל זרע אביט;."" <עמ' 28(. הכרת אור זה תוביל ל"ושיח רוח אל רוח תבין": דיבור טרנסצנדנטלי , דיבורן של רוחות. פארסט כרוח הדוברת אל רוחות-רפאים. רוצה לומר , "ספר נוסטרדמוס" כספר האוצר קוד של שפה "אחרת" , שפת האחרות האולטימטיבית, השפה האלוהית. מניה וביה, הקוד המסתתר תובע תונשכtר מסוג הנבדל מפרשנותם של שאר ספרי-הספדיה: "לשוא אם כן , חדר מלא ספרים מהמסד עד הטפחות ("מן הקרקע ועד רום הסיפון">. חדר דחוס- ספרים <בתרגומו של יעקב כהן, "קופה של ספרים" מרמזת על "קופה של שרצים". במקור -Bi.icherhauf- ערימת ספרים>, ספרים מאובקים, ספוגי עשן , חוויה מחניקה של בית-קברות: הספרים כגוויות מרקיבות הנאכלות על-ידי תולעים ("תגרמנה ,)"".המיר כאשר "קופסאות מרקיבות" וגרוטאות ישנות אך תורמות לנוכחות המורבידית, המתה. אם נותר בנו ספק לגבי בית-קברות זה, בא המשך הדברים ומאושש: "במקום הטבע החי , הלוהט,/ בו את האדם היוצר נתן,/ אופף אותך נמק ובעשן; רק שלד-חיה ועצם מת" <עמ' 29(. ברית היצירה והטבע, הברית הרומנטית בין בריאת החיים לבין כוחות הטבע, לעומת זיווג הספדיה והעדר-חיים. מאיירי הסצינה הנדונה נטו לפרש את השורה המסיימת את הציטוט האחרון במונחי שלדים וגולגלות המקיפים את פאוסט בחדרו <ואכן , לא בכדי: "מה גולגולת ריקה, לך זה צחוק-העווית?" - עמ' 39(. אך , דומה, שלא פחות מכן , עניין לנו במטאפורה החלה על הספדיה בכללותה, הספדיה כערימת גוויות ושלדים. פאוסט הוא דוקטור לפילוסופיה, משפט, רפואה ותיאולו גיה <עמ' 72(. בעיקר , רופא נודע לתהילה <עמ' 52-53(, אשר, בשלב זה של חייו , מתמחה במאגיה <עמ' 28<: בנו של רופא נודע שהתמחה באלכימיה <עמ' 54<: סביר ביותר שירש את ספריית אביו והעשירה בספרים רבים נוספים הקשורים לתחומי התמחויותיו. נאום-הפתיחה של פאוסט מבטא, כידוע, את ייאושו מכל ידע שקנה והנחיל במשך עשר השנים האחרונות ואשר כולו אך ומיה ושוא: "."והריני עומד , אויל מסכן,/ וחכם אני כמלפני-כן:; )."(/ אמשוך תלמידי , ומיה אוליכם /- ואראה, כי דעת מאום לא נוכל!" <עמ' 27(. אלא, שכנגד כל ספרי ההבל , הריק והכזב של -.......,. ת ד"ר פאוסט פגשנו לראשונה ~.:~ בחדר-העבודה שלו. "חדר גותי '• קמור , גבוה וצר", תיאר גיתה בפתח התמונה הראשונה, מבלי לרמז כיצד ובמה מאוכלס החדר. בשנים 1774-78, השנים בהן שקד גיתה על חלקו הראשון של המחזה <שאותו יסיים כעבור עשרות שנים, ב 1832-(, פטור היה המשורר מהזנת קוראיו במידע ריאליסטי פרטני , מהסוג שרק מחצית המאה ה 19- תשכלל. וחרף זאת, סיפק גיתה את סקרנותנו בשרבבו את המידע המבוקש מפיו של פאוסט עצמו , האומר: "במיצו זה קו~ה של ספרים נתון,/ ה~??ר~ת רימה, יכסנה אבק./ זו מן הקרקע ועד רום הסיפון; נייר מעושן סביבה מודבק;; מוקף צלוחיות, קופסאות מרקיבות./ כל-מיני , מכשירים בלום ומבולם,/ גרוטות וכלי-בית לאבות-אבות -/ זה עולם שלך! זה נקרא עולם!" <תרגום: יעקב כהן, תל-אביב, תשכ"ד , עמ' 28-29(. פירוט אפשרי נוסף של חדר-העבודה יכול-אולי הקורא להקיש מספרו של .ה.'ג ברנאן, "נוסטרדמוס" <פאוסט אמון על תורת נוסטרדמוס, ואף יש מקום לראיית נוסטרדמוס כמודל לפאוסט>, הפותח בתמונת "החדר בעליית-הגג" : "המקום היה עמוס בספרים. חלק מהם היו בנושאי רפואה ואסטרולוגיה - שני הנושאים הללו היו בלתי נפרדים באותם הימים": כתבים אסורים, כמו De mysteriis Egyptoru11z- "המסתורין המצרי" - של איאמבליכוס הניאו-פלטוני , כרכים עבים של ספרי אלכימיה, והספרים המסוכנים מכל היו: De Demonibus- "על הדמוני" המבעית של מישל פסלוס, וספר הקסמים, הכשפים והרזים הנודע לשמצה zonis וו Clavicula Salo- "מפתח שלמה" שהיה מדריך להעלות באוב רוחות רפאים מן השאול." <תל-אביב, 1994, עמ' 13(. לפחות את הספר האחרון החזיק פאוסט בספרייתו , כמצוין במחזה <עמ' 63(. •••••גליון אך תיגע במוח יבש; תווי-הקודש לך לפרש. כאן , לא עוד מהלך עין-מוח הוא המפתח, כי אם המהלך המעשי של קול-עין- קול: "טסים אתם, הרוחות סביב לי: ענובי , אם תשמעו את קולי! <הוא פותח את הספר ורואה את תו-המקרוקוסמוס>."" <עמ' 29(, מפתח, אמרנו: שפאוסט מרבה לנקוט במונחי מסע, יציאה לדרך וכניסה לעולם אחר , ואפילו - "ליד השער עמדתי" <עמ' 39(, או "הרהיבה לקרוע את השערים" <עמ' 41(, השער מכאן לשם כשער מחיים למוות, "לשאוף אל אותו מעבר בלי-מורא. <שם> 11 שפאוסט קורא לרוחות-רפאים: הקריאה ל"שר-האדמה" איננה כי אם קריאה ל- Erdgeistes- רוח-אדמה. הרוח באה מהעבר השני , מהצד האחר של הגבול ושל השער . הרוח חוזרת ומחזירה: "משוך משכתני בחוזק-לבב,/ מספירה שלי ינקת זמן רב", אומרת הרוח לפאוסט <עמ' 32(, היניקה מהספירה האחרת <במקור: Sphare< היא בכוח הקול: משיכה של רוח -pneuma את הרוח -geist שהוא ghost, רוח-רפאים. הרוח: "."קולך זה הקשבתי,/ זה שאפת אלי בכל-שוא הכוחות ?1 האתה הוא, אשר אך רוחי בך נשבתי,/ החרדת עד כל-נבכי תהום חייך,/." 11 .>םש< השאיפה אל הרוח היא נשיפה ונשימה של רוח בדיבור , היונקת את רוח-הרפאים עד כי זו מנשבת בדובר מן העבר האחר . אם כן , הדיבור הוא המפתח. והמפתח צפון ב"ספר נוסטרדמוס" , בבחינת קבלה נוצרית, בבחינת סודות-מרכבה. והסודות כמוסים ב"תווים", בסימנים >Zeichen, כתב גיתה> קוסמיים שמקורם אלוהי: "האל זה היה, התווים כתב." <עמ' 11 30(, סימנים, שפירושם יבטיח למפרש את סודות-המרכבה: "באלה קווים טהורים אשור; הבריאה הפועלת לפני ברור." <שם> אך , מושגי האחדות והכוח-הפועל אינם עוד מושגים ספקולטיביים גרידא, כי אם תמונה, ויזיח, חזון , התגלות, קרי - אפוקליפסה יתר אלי" <עמ' 31(, ראשית, כוונת-לב, השתוקקות וערגה של ה"קורא" להבקיע אל עבר המסומן הטרנסצנדנטלי: "והנה אלהט כמיין חדש./ לבי עז , אל רחבי העולם לצאת,/ את כאב אדמה ואושרה לשאת,/ .>םש<"". כוונה או התכוונות-הנפש המיונית מכשירה את התנאים להתגלות המהווים את ראשיתה: השתררות עלטה <הסתתרות הירח, גוויעת אש-העששית>, עליית קיטור , סילוני זוהר אדומים. עתה אפשרי השלב הפרשני-מיסטי הבא: "הוא אוחז בספר ומבטא את תו-הרוח ברוב תעלומה. שלהבת אדומה בוזקת. הרוח מופיע בשלהבת 11 <עמ' 31(, אם כן , "קבלה מעשית", ה"תו" , הסימן , בבחינת צירוף אותיות שהגייתו מעלה רוחות. העלאת הרוח, דלייתה, משיכתה, יניקתה משם ולקרוא: פארסס רמפיססר , ליסרגרפיה לכאן . סימן , התכוונות והשמעת קול מבטיחים את שמיעת הקול ואחריו את החביבה לנסות ולהעתיק," <עמ' 61(, יובהר: המתרגם לעברית, יעקב כהן, חידשה לעצמו לנקוט במונחי הקבלי , "שכינה", שאינו נוכח במקור , בו כתב גיתה -Offenbarung, שפירושו אך התגלות. אין ספק, שהיתר זה יסודו בהקשר הקבלי- נוצרי של "פאוסט", עם זאת, כפי שנראה בהמשך , חירות התר גרם במקרה זה פרגמת משהו בקיטוב הפנימי המכריע שבין "הספרים האלוהיים" השונים שבספריית פאוסט. "ללשוני החביבה לנסות ולהעתיק", אמר פאוסט. ההעתקה ללשונו , משמעה - לפרש את "המקור הקדוש", פעם נוספת, ניסיון החדירה אל המקום האחר , מקום-ההתגלות, באמצעות "ספר אלוהי", פאוסט פותח את "הברית החדשה" ב"הבשורה הקדושה על פי יוחנן": "בראשית היה הדבר". בגרמנית <של שבסימן מושג הזהב הסכולסטי והאלכימי גם המראה: "העתר-העתרת עד כלות נשמה/ גתה ושל לדתו> .Im Unfang war das Wort יחד: םוק'."" התלמיד ורחץ בטוחות 1 בשרך עפר בזהב הצפירה!'/ ),"(/ איך כוחות שמים יורדים ועולים/ ודליי-הזהב זה מזה נוטלים! בכנפיים, ברכות יביאו <שם> 11 • חלום-יעקב של פאוסט, התגלות שמימית של מלאכים עולים ויורדים עם דליי-זהב, "מקורות כל-חיים" ,>םש< וכל זאת, בזכות הבנת ה"תו", ה- Zeichen• "הקלף, האם הוא המעיין הקדוש?", שואל פאוסט <עמ' 35(, הקלף -Pergament- נייר הספר האלוהי. אם כן , כיצד יחצה המיסטיקון את הגבול , כיצד יפתח את השער? איך יעבור הקורא משער ה"תו"-הסימן אל מרחב המסומן? את תשובתו החלקית נתן לנו גיתה בהקשר ל"תו" אחר , "תו שר <רוח> האדמה", דרגה סימנית היררכית הסמוכה יותר לרמת הקוסמוס והאדם: "אתה, שר-אדמה קרוב לשמוע קולי, את פני לראות" .>םש< לשמשו, וגבר , שנכנס לחדר מששמע את אדונו "מדקלם", מדגיש פאוסט את חשיבות הצירוף של דיבור וכוונה: "אם לא תרגישוה, לא תשי גרה,/ אם לא ממקור- הנפש דברכם יקר,/ ),"( אם לא מלבכם דבריכם יצאו" <עמ' 34(, זאת, לעומת תפיסתו הרטורית הפשטנית של וגבר: "הצלחת הנואם רק בקסם שפתיו" <עמ' 35(, כנגד "ספר נוסטרדמוס" כ "ספר אלוהי", ב וחג ים גיתה ופאוסט בספרייתם "ספר אלוהי" נוסף, מוכר הרבה יותר , והוא "הברית החדשה": "ערוג-נערוג לגילוי שכינה,/ אשר אין מקום, תשגב בו אשה/ ותיף כבספר הברית החדשה./ דבר-מה ימריצני עתה לדרוש/ לטופס, וברגש נכון מעמיק; מתוך אותו המקור הקדוש; ללשוני בראשית חיתה המלה. הדבר כדיבור . זו השורה המפורסמת שהמשכה - "והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר .),"( בו היו חיים והחיים היו אור בני האדם. והאור בחושך זרח והחושך לא השי גו." 'א< ,1-5(, פאוסט, הנקרע בין החשיכה האופפת לכמיהת האור , ב יצב בפגי דילמה תיאולוגית: כיצד יסביר את קדימות המלה לדובר המלה, לאלוהים? לפיכך , מסעו ה"תרגומי": "אחרת עלי לתרגם המלה,/ אם רוח אותי יגיה עליון." קדימות הרוח למלה. "לתרגם המלה" Ubersetzen- משמע לפרשה, להמירה במלה אחרת. לכן התיקון: Im Unfang war der Sinn, ובעברית: "בראשית היה הרעיון". אלא, שהחתירה להבנה המטאפיזית הראשונית, לסיבה הראשונה, מחייבת המשך המסע ה"תרגומי": שלא הרעיון בורא, כי אם הכוח המניע את אפריל 31 1'••••••99 נעולים/ תבוא לנסח אל דביר הרואי." <עמ' 93(, המלה היא מפתח לשער בלתי-נעול, עונה מפיססו לכמיהת פתיחת השער הנעול של פאוסס. ואם, לשניה, עוד עשויים היינו , להתפתות ולהאמין בכוח המלה, באות שתי השררות הבאות מפי מפיסטו ומבהירות: "כי דוקא מקום שם מושג יחסר; שם תופיע מלה בשעה הנכונה." .>םש< המלים ככיסוי על ערווה מושגית. קודם לכן , עת דחה פאוסס את תביעת החוזה הכתוב והחתום <בדם> שביקש מפיסטו , הוא הסביר: "••• אך קלף כתוב וחתום/ כצלו הוא של מת, מעיר פחד סתום./ עודנה כעס, המלה נובלת,/ לדונג ולעור השלטון נמסר." <עמ' 62(, בכתיבה שוכן מוות, סבור פאוסס. פאוסס קרוע בין שתי הוויות: מחד גיסא, ייאושו מ"ספרייתו" - היאוש מנתיבי הידע הטמון בספרים - הביאו להטלת ספק במלה וזיהוי המלה והספר כמוות. זה ההיבט בו קודם המעשה למלה ובו נמשכת נפשו של פאוסס אל הטבע, אל הישיר , החושני , הקונקרטי. מאידך גיסא, פאוסט מבקש אחר האור האלוהי שבנתיבי הסימנים והדיבור: "שתי נשמות בקרבי שוכנות,/ אחת לרעותה צרות ועוינות:; האוזת בתשוקת אהבה עזה,/ כבמלקחי-אש בעולם אוחזה:; השביח חורגה מעפר וצללים/ ברוב-עוז אל שדות- זוהר אברת נעלים." <עמ' 57( לפאוסט נשמה קרועה. ביקורת המלה נועלת בפניו אותו שער שהוא עצמו מבקש לפתוח. בחושיו חש פאוסט את ההבדל בין "הספר האנושי" לבין "הספר האלוהי", אך הטלת הספק בכוח המלה ובקדימות המלה למעשה ולדבר אינה מותירה לו סיכוי רב לפתיחת השערים הפרשניים אל הנסתר. מלבד לרמת רוח-האדמה והשטן אין בכוחו להתרומם במעלות 22 הספירות אל עבר ה- Mens וה- Deus. ספרייתו של פארסס היא קבר ללא מוצא: מקום יאה לרוחות אדמה ושטן . התרוממות מקבר אל אור שמימי <נס עלייתו של ישו השמימה מקברו: נושא המודגש ב"פאוסס", עמ' 42-44( היא משאת-הנפש והיא האתגר. גרסכן-מרגריס החוטאת, השומעת קול משמים - "ניצלה!" <עמ' 224(, הגשימה מה שפאוסט ביקש להגשימו אך כשל . בעבור פאוסס , כזכור , ה"דיבור" היה לכאורה האמצעי והתכלית, ובהתאם, מסתיים המחזה ב"קולות": לעומת "קול מלמעלה ,)"!הלצינ"( נשמע "קול מבפנים" "היינריך! היינריך!" .>םש< קולה של מר גריס? אולי קולו של מפיססו? כך או אחרת, מפיססו "נעלם עם פאוסט", חותם גיתה. הקבר נחתם. הספדיה סגרה על פאוסס את אבן-הגולל. בכל הקשור לד"ר היינריך פאוסס, "ספר נוסטרדמוס" גבר על "הברית החדשה". יתר על כן: "הספרים האנושיים" החניקו את "הספרים האלוהיים". • באחד הגליונות הבאים עתיד לראות אור המאמר "שיתבו של אודיסאוס"' שגם בו נדרש מחבר האממר למרחב הסי מגי עקרון הקוסמוס כספר אלוהי אף מורחב בפי פאוסט אל מרחב הזמן: "."הזמנים אשר נסעו; לנו הם מגילה עם שבעה חותמים" <עמ' 36(, התייחסות ישירה ל"חזון יוחנן" ולטקס שבירת שבעה החותמים של הספר האלוהי . כאן , נוסיף, מרחיב גיתה מפי גיבורו תפיסת-עולם ביאר-אפלטונית ימי- ביניימית על-אודות ההיסטוריה כ"ספר", "אשר בו כבראי ישתקפו הזמנים." .>םש< לאמור: פאוסט אינו מודע לסתירה המסאפיזית העמוקה שבין "ספר נוסטרדמוס" ל"ברית החדשה" ובלל את שניהם בז'רגון מיסטי אחד . אלא, שפאוסט ("מר מיקרוקוסמוס", ינבחו מפיסטו בלעג -עמ' 85(, שערג לאור אלוהי ולאחדות םע האלוהי שבראש גלגלי ה!;נ קרוקוסמוס, מצליח להתאחד רק עם השטן • הוא אינו מבקיע את סודות היש הצפונים באותיות ההוויה. כי פאוסס ומפיססופלס מתאחדים בשלילת המלה. "מה שמך?", שואל פאוסס את מפיססו , וזה האחרון עונה לו : "קסבה לי נראית השאלה; בפי איש, אשר כה ימאס המלה" <עמ' 66(, פאוסט מתעקש ואינו מרפה משאלת השם : "אצל שכמותכם הן אפשר , פשוט,/ לדון מן השם על המהות" .>םש< הפילוסוף הגרמני למד , מן הסתם, את "קרטילוס" של אפלטון , הדיאלוג בו מיוחס לשמות האלוהיים <השמות שניתנו על-ידי אלים> תואם בין השם למהות הדבר הנושא את השם. בסיומו של אותו דיאלוג לבטח קרא על הקלקול שפשה בשמות המוענקים על-ידי האדם. אלה האחרונים אינם צופנים עוד בחובם שום מהות. ומפיסטו? הגם שלא במעט מוכרע קיומו על-ידי "סימנים" <כגון "רגל ןך~ן;ת עלי המפתן" - עמ' 69: צורת מגן-דוד המונעת ממנו לצאת את החדר>, מפיססו מזלזל בערך המלים. בתמונת התחפשותו לפאוסט, עת קיבל את פני התלמיד החדש, הוא תיאר את הפגישה עם ספרים <כולל אלה התיאולוגיים!) אך ורק כשינון ריק מתוכן, חזרה מתה על הכתוב, בעוד התלמיד אישר: "כי מה שכתוב שחור על לבן,/ הרי הוא כמונח בקופסה סגורה." <עמ' 92(. ובמלים אחרות: הספר הוא ארון- מתים. בהמשך מיצגו הסאטירי , משלח מפיסטו עקיצה אירונית ביחס לכוחן המדומה של המלים, אותו כוח אשר הקבלה, למשל , מתיימרת לו ומכוננת עליו: "בדרך כלל אחוז במלים!/ אז בעד שערים בלתי- הרעיון. אמור לפיכך: Im Unfang war die Kraft- "בראשית היה הכוח", ועדיין לא תם המסע. לא הכוח הראשית אלא המעשה: .Im Unfang war die That קדימות כוח- המעשה לכוח-הדיבור והמלה? כי . צד נקבל טיעון זה מצד מי שמתמחה בקבלה נוצרית מעשית, המזהה את מערכות היש המקרוקוסמי עם אותיות שם-האלוהים ועם האלפבית בכלל? זה האומר שהמעשה קדם למלה, מניח הנחה מטריאליסטית של גיתה קדימות הדבר לדיבור , הדברים <והפעולות> למלים. הכיצד? "ספר נוסטרדמוס" ו"הברית החדשה" הם שבי קטבים מנו גרים במדף "הספרות האלוהית" בספרייתו של פאוסט. ספרי המאגיה השחורה מול ספרי המאגיה הלבנה. הראשונים - נוסח "מפתח-שלמה" וכדו' בכוחם להעלות רוחות משאול: האחרים, שבנתיבי "הברית החדשה", בכוחם לגאול נשמות ולהראות זיו עליון. המתח המטאפיזי הפאוסטי הוא בין שני הקטבים ה"ספרותיים" הללו . גורלו של פאר סט ייקבע במידת יכולתו לממש את תביעות-היסוד של "ספר אלוהי" זה או האחר , התחתון או העליון. פאוסט, המתבונן ב"ספר נוסטרדמוס" בסימן-המקרוקוסמוס, צופה - כך ניתן ללמוד מספרי קבלה נוצרית מהמאות ה- -1817- במערכת 22 הספירות המעגליות שבסימן 22 אותיות האלפבית: מאלוהים Deus, דרך נפש-העולם -Mens, תשע דרגות המלאכים, הרקיע ובו שבעת כוכבי- הלכת ועד הארץ ובה ארבעת-היסודות. רוח-האדמה, שמעלה פאוסט בדיבורו המאגי , הוא רוח ה- aח Te, הספירה החומרית הראשונית, ראשונה לארבעת היסודות. 32 ו~ 5 ,~ ~ 230 גליון ····· אלישבע גרינבארם אקפולקו .III .1 מ i . ררת ~ליף ~~ןךג;ת מכ;ת דבר' ןאךך ~9ןר;נ 1 ת מ;~י~ה 7 ף :ד ר;ע.ךת, ~רים ~ע;ךק~ם מפריחה מלים חורות כפני ~~w ~ר . ,ה~~ד דק ~קש 1 ק ~~נכח;ת :ק~דים ~~הף yT ל• ס~רר' T י~;נ~ הףא חד y ~מ;.זכי. דך~א ה~~~ס~ק:~;ט y ת. ס; ry ר כ;~ל ~ת ~~tקי,םיץjך~~ ז:וקדת i] ~ט;ן ת~~~~~ ~yל 7 רא~ף והמים מציפים את הרצפה. T : 'T ."' ' ' : ' --: פ;תח וס;גר וiלד נוזל :· : -:· :· .. : -.. ~?ךקת ~oדי , ~זקרקת ~o די- ~נכה ~~יט ~י ~~ין y ~מ;סיף, ,ע~.ע~~ מ;~יל א;~י ב~~~~ · i]ן~~ i] ~חףב :ק~סד i] ש;~ב ~קףס ע.י~:ם ~ת;ך 'r,iJ ~ר עד שאצמצם עצמי לנשימה יחידה: ~ח ,~ ה ה~ך~~ i] נ;~ים ~ליו . ה:.רר ח · ע;~רי iר •i]מנ ע~ל .. T • : T של דלת .מס.וגת, אחר;נה. T :--:• :• : :• .'' :• .11 ~~~נרי iJ נכא ו:ז~~ יד ~ל ;ו~ w ל ~ל , צףךה 'ד~ן~ עורב א; ~י~ן o/ ~לה. . גףף 9o/ ~דז:וי ל; ~o/ ~ב ;ל?ה~י~~ חלמון הירח נכ ' ח אדירים השרה להפףכה של אהבה, 'ל -o/נ i~ר כ T -: -',' T ' : '.' T ~ד~ד y ל ~יף. . ~~פ;ךר ~ת;ך iJ ~דדריץ' ~י~ה ה~~,ף?~ 7 ד~לי' y ל ר~~ת .ף~~ס ".ךה לא ~~לל i]~ד i'ל;ך.י~~~ לא ~~יע י;נ::יר ל p בף~ה", ~נכה 'ך~;א ~ק;ל ~ל ע~~,בך~~ Qt' רי ?pi]~Qק, ך~~ ·;~ ~נכה ם לקךאהי' ~ת;ך ע.י~יף ח o/ ר נ;ע.ר ם~~~~ א;הי ~ליף ~ת;ך ~נף~ה ת~~;ס ~ל םיקt~~ ד;ך Q ים i] ח;ל~ים ~זpQ ךר;ן' ס~~~ א;הי 7 · ת;ך קיט;ןס Y:ז , ךר iJ ~חיד #ע;לם שב; נףכל להי;ת לבד . -: : . -:· דק ךבףב ~דח.ף ~y ל רא~ף רף ry .ם~~;ל~. . . .ryiJ Y ~~יו ~שףח;ת ~~סיף י~~ 9 ~ת סא o/ ר: ~9 .זכ~ר :רס ~~ןר;ת .זכ:ל' פ~~" 71";ק ~ט ~דר~ת ד~י iJ !סב i]~Q ~י~ה ?זc~ה, ~נכה צ; ry ק, ~~tקיry, :קמ; ל~~ ~y ם מ;ךה ~ת דך~י i]ח i,ה~ ~ל ~יח;ס ~ךן Qים, ~ע;ד ~y ט ~נכה ~קי' ע;ן ~y ט ~ל :ק~יש 'ך;ח~ ~נכ~יד ':P- ח א;הי 6 ךח.ק .ף~~ ~חףץ נברח אל החל;ם ההףא, . w,ם:~ R ד דה ק,בף~ה ~ל :ק~ב ~נכה ז;חר ~ג'ל ~ ~~o/ ף~.י~ _הףא w ם ~דע;~י o/ ל ~רז ה~~~ס ףנשבילי הףא כל המל;נ;ת הז;לים שנע;לם. T T '." ' -: -T ' ' : ' י~~ ה~~~ס לב;א ךל~את ~ין i] ~ךר;ת, :קלף~ה ~ת;ך i]:ט~~ צה'ב, חלמ;ני י;תר ןי;תר ~סד QiJ ןרים i] ~בף:ןים ל~ז פ~~~ 71 ק; ~כל ~·ל~· ~' ם.ל;עך;פ~~ .ס;ר~~? ' T T :• -: יחכה לנף תמיד. אפריל '99 ו~ 5 מצד ,זד ~.l.l.l.l.1.1.l.l.l.llllllllllllllllllll_ll.l.l.l.l.l.l.l.ll.l.l.l.Jll ~1 ~ עמוס ןלזית מוספים, ספרים, אררעים גזענות למתחילים ולמתקדמים הגזענות, אני חושש, ובעיקר המלחמה בה, איננה כה פשוטה וכה פשטנית, לעתים, כפי שהיא מצטיירת מתוך ספרו היפה והתמים של טהר בן ג'לון "הגזענות כפי שהסברתי לבתי// <תרגם מצרפתית: ראובן מידן, הוצאת בבל 58 , 1999 עמ' (. שואלת הבת: "תגיד אבא, מה זה גזענות?" ומשיב האב: "הגזענות היא התנהגות נפוצה למדי , היא משותפת לכל חברה אנושית והפכה למרבה הצער , לשגרתית מאוד בכמה ארצות, כי קורה לפעמים שאף אחד פשוט לא שם לב לזה. ההתנהגות, שאותה אנו מכנים גזענות, באה לידי ביטוי בכך שאנחנו נזהרים מפני בני אדם אחרים, השונים מאיתנו במראה החיצוני ובמאפיינים התרבותיים שלהם, ואף בזים להם לעיתים" . בן ג'לון מממשיך ומסביר כי הגזענות יכולה לנבוע מתחושה של עליונות "למשל להאמין שמי שצבע עורו לבן הוא יותר אינטליגנטי ממישהו שצבע עורו שחור או צהוב"; מתחושת פחד מפני השונה "האדם זקוק לתחושה של ביטחון , של ודאות, יש לו גטיה להיזהר מפני דברים חדשים, אנחנו פוחדים מפני מה שלא מוכר לנו , אנחנו מדמיינים דברים נוראיים בלי שום סיבה": ממאבק על תחום מחיה "האדם אוהב להיות בעל בית, אדמה ונכסים ונאבק על שמירתם ברשותו • כל זה טבעי , אבל הגזען חושד שהזר יגזול ממנו את נכסיו": מחינוך רע "לא נולדים להיות גזענים, הופכים להיות כאלה. יש חינוך טוב ויש חינוך רע": מבורות ודעות קדומות "אומרים שהשחורים הם מוצקים וחסונים אבל עצלנים ••. שהסינים קטנים ואכזריים ..• שהערבים ערמומיים ותוקפנים ..• הגזען אינו מבקש להכיר את האיכויות הפרטיות של אדם זה או אחר , די לו בכך שהאיש משתייך לקהיליה מסוימת כדי לדחות אותו והוא מסתמך על מאפיינים גופניים ופסיכולוגיים על מנת לעשות כן". הקיצור "גזען הוא מי שחושב שהוא טוב יותר , כלומר עולה על אנשים שצבע עורם שונה משלו , שמדברים שפה אחרת וחוגגים את חגיהם אחרת. הוא מתעקש להאמין שהמין האנושי מחולק לגזעים שונים ואומר לעצמו הגזע שלי יפה ואצילי והגזעים האחרים מכוערים וחייתיים". כבר כאן מסתמן קושי מסוים. אפשר לראות כי תיאור זה של הגזענות משיק במידה רבה לתיאור אפשרי של הלאומנות, המשיק לתיאור אפשרי דומה של הלאומיות, המשיק לתיאור אפשרי של כל זהות קבוצתית אחרת וכדומה. ובאמת יצחק לאור שכתב על ספר זה <וכן על ספרו של אלנו ממי //הגזענות// בתירגום נורית פלו אלחנן ובהוצאת כרמל> במאמרו "הגזענות כפי שמסבירים אותה בצרפת" <תרבות וספרות, 'הארץ' 5.3.99( שואל וגם משיב: /'האם יש קשר בין לאומיות לגזענות ? מדינת הלאום המודר בית בנתה עצמה, בדרך כלל , על המצאה של מסורת אתנית לקיבוץ היושב בה <שום דבר משותף באמת לא היה לעם 'הצרפתי' שאפילו לשונותיו המרובות נעלמו רק בהדרגה>. המצאת האתניות כרוכה בהרבה מאוד אלימות כלפי פנים, בדיכוי שפות, בהשכחת מסורות, באלימות פיסית. על כן מדינות לאום בונות את האתניות הזאת בעזרת אויב חיצוני או פנימי", לאור המתנגד לעצם הזהות הקולקטיבית מעיקרה <ועל כך נסב הרומן האחרון שלו ,,ועם רוחי גווייתי// , הספדיה החדשה> אכן , משיב בחיוב על שאלתו הרטורית ומושך , בעצם, קו ישר מן הגזענות אל הלאומנות, הלאומיות והזהות הקיבוצית בכלל , כמקור כל רע. אבל זו אינה בהכרח עמדתו של בן ג'לון , המרבה דווקא להדגיש בספרו את הברכה שבתרבות האתנית, השונה והאחרת, הנתפסת באופן מעוות בלבד בידי הגזען. עם זאת, צריך להודות, שההבחנה בין לאומיות ללאומנות, בין שונות להסתגרות, בין ייחודיות להתנשאות, וכדומה, היא לעתים טהאר ןב ג'לךו :>כtJ1 .נו כ C>' ~ה ?O ר~ (;נ 'j'\ נפסע, מה שמצביע על מורכבותן של חבעיות הללו בשורשן . לכן דבריו של בן ג'לון על המלחמה בגזענות הם דלים מדי. שואלת הבת: "תגיד לי , אבא, מה אפשר לעשות כדי שאנשים לא יהיו עוד גזענים?" ומשיב האב: '/כמו שאמר הגנרל רה גדל , זה 'פרויקט גדול'! הרבה יותר קל לנטוע בלב האנשים שנאה מאשר אהבה. קל יותר להיות חשדן , לא לאהוב, מאשר לאהוב מישהו לא מוכר. זוהי תמיד אותה נסיה ספונטנית, אותו דחף מפורסם, המתבטא בסירוב וברחיה". התשובה, כמובן , היא כתמיד חינוך , ולכן הספר בנוי גם כשיחות של המחבר עם בתו הקטנה, כדי להתחיל ב'פרויקט הגדול' הזה כל עוד הוא יכול להצליח. כדבריו , בהמשך: "."ילד לא נולד עם גזענות בראשו. בדרך כלל הוא חוזר על מה שהוא שומע במשפחתו הקרובה והרחוקה. באופן טבעי ילד המשחק עם ילדים אחרים אינו שואל את עצמו אם ילד בעל צבע עור שונה משלו נחות ממנו או 34 •••••גליון 230 העול עליו . ומבחינת אהו םקוד לכ רחב .למשחק תלעומ ,זאת םא םההורי םמזהירי ואות ימפנ םילדי יבעל עצב רעו ,שונה ליכו תלהיו אשהו גיתנה .אחרת" ה<דוגמ תמצערלכך , וראינ אל רמכב רבבא ,שבע רכאש תלדריש םההורי ההרחיק תהגננ ןמ ןהג דיל .ערבי> לובכ ,זאת ,דומה רלאח םסיו ההקריא ןבספרו ,זה יכ ךחינו הוהסבר םכפשוט ןאי םבה .די ןה םמשו השהתופע הכ הנפוצ הוכ ,עתיקה ןה םמשו אשהי תמושרש קעמו הבהווי ,האנושית ןוה לבש ההעובד ,הדיאלקטית יכ םניגודי וכמ האהב הושנא םקשורי יאהוד םומזיני הז תא .זה תסופר תאחר תהעוסק םג אהי ,בנושא לאב הבמיד הרב ריות לש םתחכו ,ועמקות אהי תהסופר ההשחור יטונ ןמוריסו ההדנ ךבכ לבכ .ספריה םע תצא רת םגר הספר ןהאחרו ן"ג "עדן תבעברי ם<תרגו העד רפלדו , ההספדי <החדשה תכותב העלי רבמאמ קמברי ה"המיתולוגי לש עצב "הגוף '('ספרים 3.3.99( שרא םהפורו יללימוד םנשי תבאוניברסיט ,ת"א החנ .נרה תא המאמר לע ןהרומ שהחד לש ןמוריסו תפותח הנר הבדוגמ רמסיפו רקצ לש תהסופר ""רצ'יטטיב ע<שהופי ץבקוב ם'האנשי "הכחולים ובעריכנ: המש .רון> רלסיפו ןקט הז ישת ,גיבורות הרובוט ווטא ,וילה תאח השחור תואח ל .בנה תמפורשו רנאמ םש קר יכ ונרא וכמ ח"מל .ופלפל" ךלאור רהסיפו רצוב להבד /הגזע עצב תחשיבו תהכרחי תלהבנ רהסיפו םוהקוראי םמצפי יכ רהסיפו ליכי הפואנט רשתפתו תא תחיד עהצב לותגא םאות תמספקו .ומדיסוננסים םאול הז אל .קורה רובהעד התשוב תנוצר הדינמיק תפרשני השב םנאלצי םהקוראי בלהתייצ למו םדעותיה תהקדומו לומו םחשיבת .הגזענית הנר תאומר יכ גההיש אהמופל לש רהסיפו ןהקט ההז לש ןמוריסו אמתבט וביכולת חלנכ תא וקוראי םע ןאות תודאויו תמפורסמו ןשאינ תצריכו הלכאור ,ראיה ךתו יכד ןניסיו טלהחלי ימ ןמ תהנערו השחור יומ .לבנה רמתבר יכ רבהעד טהמב ההמזה ,צבע וועמ םעול יפטישיסט ,שלם אל ןנית םלקוראי ם<שחורי <כלבנים אאל רלהיעז םבדעותיה תהקדומו - ילמ שי רשיע מקורזל , ילמ שי חרי ףגו הוכדומ - יכד טלהחלי המ וצבע לש .אדם קר דבדיעב םה םמביני יכ ןמוריסו הביקש םמה אלקרו ןבעיוורו ,צבעים רדב םשאינ םמסוגלי ,לעשות יוכ וז הההוכח תהמהממ קלעומ ןהשתרשות לש תדעו .קדומות רמאוח ימד - תאומר חנו - רמתבר םלקוראי יכ יזיהו עהצב רמיות ןלחלוטי תלהבנ רהסיפו , ושב תשולט התפיס תסימטרי לש ייחס .הגזעים המלכתחיל ב י הקש ןמוריסו ללחב רבכוש תההזדהו לש ,הקוראים יהתלו תבראיי ,הצבע רלהותי םאות םמגששי ,באפלה ךתו יכד לטלטו רוערעו יבלת םפוסקי לש ,עמדותיהם הבמסר אלהבי יליד ה"דקונסטרוקצי תאולטימטיבי לש .המכס" ןברומ ן"ג "עדן תחוזר מוריסון , ילדבר ,נרה ךתו ההגדל ,עצומה לע ת"החבא ,הצבע" םאול םהפע אהו למוגב קר תלקבוצ םנשי ההחי יבשול ,החברה ךבתו תסיר רפא החרב הובמ רשאמו תלהיו ןזמ חנצ ,גן-עדני ךא רמתבר ןכזמ שאול , דבעו ללכ רהשא ןמלבד שי עצב .מזוהה ןבי םהנשי תהחיו הבסיר השהיית םפע רמנז הישנ האש תאח ,לבנה רוהספ חנפת הבקביע :המפורשת ה"בבחור ההלבנ םה םיורי .ראשונה םע רהאח ו ת םה םיכולי ,לחכות" תבמאו םהעמודי ,הבאים דעתי אהקור ללשאו תא ועצמ יבל ,הרף ימ ןמ םהנשי ההאל אהי ?הלבנה התשוב ךלכ אל ,תגיע ךא בשו וכמ רבסיפו רהקצ , ץמאמ יהזיהו למפעי תא סהמכ יהגזענ רומייצ תא ההדרמ ןשברומ תששאל עהצבע/גז תעומד .במרכזה ההעליל דעו תהולכ ,ומסתבכת אול בנעקו ןכא ראח לכ .פיתוליה ילדבר ,נרה תתכלי תהסתר עהצב אהי ללחול ואות ןדיו וממנ העול יכ ןאי תחשיבו עלצב ,הגוף טלמע תהחשיבו תשמייחס ול הההשקפ .הגזענית םאול אלל להטלטו לש רהסיפו , אל והי םהקוראי םמתוודעי תלגזענו תהמכוננ תא תבריר להמחד תהפרשני .שלהם םהקוראי םמבקשי תהכרעו ,ברורות לאב רהסיפו דמתנג ךלכ אלל ףהר לומחב תבשיטתיו םובתחכו לבכ תנקודו ןהציו תהמשמעותיו וכמ ,שמות ,מנהגים ,לבוש ראיפו , ,עגה יהיגו ,וכדומה םהמשמשי םסטריאוטיפי לש .גזע הנר תמסכמ הנקוד :זו ן"מוריסו תמאלצ ואותנ אלקרו יבל ,צבע עלהגי תבדיאלקטיו הלהבנ יכ עהצב ואינ ,האדם םלהסכי טא טא יכ ,הרוע ,האכזריות ההחמל ,והטמטום ופוזר ןבי יבנ םהאד אבל סיח .לצבעם ךתהלי ההקריא ההז ואינ ,מרעיש אהו טכמע .בגאלי שהמרעי ךבתהלי אהו יגילו תההתנגדו ושלנ תלחירו ןמשלטו ,הצבע יגילו קעומ ההתבצרות לש תהגזענו ההחבוי שלנו • המבנ תהדע ושלנ טמתמוט רכאש החסר וב תשכב עהיד :הטרומי /צבע .גזע" תלעומ וספר לש ןב ןג'לו , הז רכב ההרב ריות םמתוחכ הוהרב ריות .מעמיק לאב םג הז ההי יעשו תלהיו טכמע יבגאל , ול החית מ ןוריסו תמסיימ כאן • ,אולם ןאי הז לכ .הסיפור אשל וכמ ןברומ ""חמדת ם<ש רנאמ יכ ל"כ דעו יח םהאד הלבן , אל ליוכ םהאד רהשחו רלהסי תא (כבליך" ןב"ג "עדן האמור ההעייר ירוב , השב הולצד למתנה רהסיפו , רלייצ םמקו ושב טשול טהמב רהשחו לבדו • םאול רמתבר םשג ןבג ןעד ,זה אלל תנוכחו םהאד הלבן , םשבי םהשחורי םומייצרי םכבלי םלשחורי .אחרים הנד תפוסל תא תהפרשנו תהגורס וכאיל ההסיב ךלכ אהי םשג ןלג ןעד הז החילחל ההתועב ההלבנ .המזהמת ,לדבריה וז ההבנ תפשטני לש המחשבת לש ןמוריסו הוהפיכ אגריד לש הההיררכי ;שחור ןלב יבל רלאפש ישינו יאקולוג .אמיתי הנר תאומר יכ ןלמוריסו שי האמיר תמשוחרר תבאמ :מצבע בהטו עוהר ישבבנ םאד ימצו םבתוכ ,כאינדיווידואלים ,כסובייקטים םשאינ םחווי םעצמ ךבתיוו עהצב .שלהם ןולכ בהטו עוהר םה םאוניברסליי םוה םמצמיחי תא םעשביה ,השוטים םוג תא םחבצלותיה .הטהורות הקש םלהגזי תבחשיבו םהדברי םהבאי הבמאמר לש :נרה "••• ווזה טהפרויק להגדו לש ןהרומ .הזה ההעייר ירוב , תלמרו השחדוות ,המוחלטת האינ תמסוגל ךלאור םימי תלהיו ןג ןעד ,לשחורים יכפ ושדימ םבלב תהאבו םהמייסדי .כשהקימוח ההשאיפ םלעול רשחו ושאינ החוו תא ועצמ תכנחו סביח טלמב ןלב , תמתברר הכאשלי :איומה ךבתו ההחבר ההשחור ל יגמר םנוצרי ,מעמדות דיכוי , ,שנאה תגזענו ש<י םשחורי ''טהורים םושחורי ('מזוהמים' ,מיבבות ,אלימות םפונדמנטליז .חשוך :בקיצור לכ החוליי לש ההחבר .המערבית טמב ,מדכא ,אפוא ואינ רשמו םללבני בלבד , אאל אהו יאינהרנט םליחסי םאינטר-סובייקטיביי רבאש .הם" ואנ םרואי דכיצ ט'הפרויק 'הגדול לש ההמלחמ תבגזענו לאצ ןב ןג'לו לואצ ןמוריסו אהו השונ מאוד • ראפש רלומ יכ ולפנינ ישת ,בשורות הטוב .ורעה ההבשור ההטוב תאומר ןשנית רלמג תא :הגזענות ההבשור ההרע ,אומרת עשהרו ושמ רג ,כגזענות יעשו בלשו עולהופי עכרו אינדיווידואלי-אוניברסלי • ו הגדולת לש ןמוריסו ןשאי אהי המשל ואותנ םג רבאש עלרו .זה הנר תאומר יכ םא םברומני םהקודמי השל אל הגילת ןמוריסו הזיק תלהשקפ םעול תפמיניסטי הועסק רבעיק יביחס /לבנים םשחורי םכמקו לש ידיכו ,ואלימות ההב ן"בג "עדן הלראשונ תהופכ תשנא םנשי אלנוש מרכזי . תמשמעו רהדב אהי יכ הלראשונ הרוא ןמוריסו םג רבמיגו gender אול קר ,בגזע הקטגורי תמשמעותי תורב העוצמ תבזהו .האישית רכשנעק ןג ןהעד לש םהשחורי הבעייר ירוב , אהי תמתמלא תבשנא םנשי א<ל תבשנא <לבנים ששי הל חכו סמגיי .עצום םהנשי ושהוקא ווהודח ןמ תהחברו תהנאותו ת<השחורו <והלבנות תמצליחו רליצו הקהיל תחסר ,צבע ןג ןעד לש ן"זמ .נשים" םהפע אל ןצבע אהו עשמפרי םלויג'ילנטי ,הקנאים אאל ןמינ , םוה םיוצאי עלמס לש חרצ נגדן . תגזענו ,יכולה ,אפוא שללבו תצורו תשונו /לבנים ,שחורים ,גברים/נשים /מערבים ,מזרחים /יהודים ,גויים םוג םא רנמג תא לכ תהצורו והלל אהי היכול עלהופי עכרואינדווידואלי-אוניוורסלי . וזה ןעניי יסיזיפ ושאינ רנגמ ל<ובכ תזא ךהול .ופוחת> 35 99 ואפרי '-···· מימו מוסרי ודתי 1-ן s אחד הספרים החשובים, המעניינים וגם הקשים, שראו אור לאחרונה הוא ספרו של ~, ~ אבי שגיא "יהדות: בין דת למוסר" <הקיבוץ המאוחד , ספריית הלל בן חיים 411 עמ' 1999( שהוא לא רק ספר מאלף מבחינת עושר המקורות והסוגיות בהם הוא דן , אלא גם במטרה ששם לעצמו , והיא להפיק מעושר מקורות זה את הפרקטיקה של היהדות בשאלה הקרדינלית של היחס בין דת למוסר. <בהמשך לספרים של בן ג'לון ושל מוריסון , שנזכרו למעלה, כדאי לציין כי חלק נכבד ממנו עוסק גם הוא בשאלת הגזענות, כלומר יחס היהודי לגוי , למשל "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" וכדומה>. אפשר לומר כי מבחינות מסוימות ספר זה הוא משלימו של ספר גדל ממדים אחר שראה אור לאחרונה וכוונתי ל'חמורו של משיח" מאת ספי וכלבסקי. אולם בעוד שספרו של וכלבסקי עורר מהומה רבה, במידה רבה של צדק, ספק אם ספרו של פרופי שגיא, שאינו פחות חשוב, יזכה לכך , שכן אם וכלבסקי ביקש להצביע על הסכנות הנובעות למדינה ולחברה בישראל מהתגברות הגל החרדי- משיחי , הרי ספרו של שגיא בדרך מדעית שקטה, מצביע בעצם על כך שהפרקטיקה העיקרית ביהדות לאורך הדורות, כלומר דרך המלך הפרשנית של היחס בין "מסורת למוסר" כלשונו , בניגוד לדעת חוקרים רבים ובוודאי בניגוד לרושם הרווח, מכירה באוטונומיה מוסרית ומשפטית של האדם, אינה סבורה שהיא תלויה בדת או בצו האל , ומתמודדת עם הקונפליקטים העלולים להיווצר במצבי משבר בין השניים בדרך של פרשנות רציונלית מתווכת וממתנת. זוהי מסקנה מפתיעה שהמחבר מכנה "פלורליסטית" של היהדות בני גור לתפיסה "מוניסטית" <פונדמנטליסטית> שלה. מבלי ששגיא אומר לנו זאת במילותיו שלו , נדמה לי שהוא <יחד עם אישים כמו פרופי אבי וביצקי' הרב מלכיור ואחרים> עשוי לשמש נציג נאמן של ההשקפה הדתית המוצאת כיום את ביטויה המפלגתי ב"מימד", ואם אמנם, תיאורטית לפחות, כפי שעולה ממחקרו' זוהי גם גישת היהדות לדורותיה, הרי היא עשויה לשמש בלם בפני הסחף המשיחי המאיים עלינו. מה שמרתק, לדעתי, בהשקפת עולם זו' שאין היא עושה פשרות לא לכאן ולא לכאן . מצד אחד אין זו יהדות רפורמית, או קונסרבטיבית אלא בהחלט יהדות אורתודוקסית: מצד שני זו השקפת עולם שאינה מוותרת כמלוא הנימה על ערכיה ההומניסטיים-רציו ב ליים ועל האוטונומיה של השיפוט האנושי מול האל. אבירמה גולן במאמרה "המימן התרבותי החדש" <הארץ 7.3.99( מגלה לנו בעניין זה דברים שלא ידענו' אולי , על "מימו". היא מספרת כי במגעים בין העבודה "מימו" על הקמת "ישראל אחת" חיתה זו דווקא "מימו" שתבעה להכניס למצע אמנה העוסקת ביחסי דת ומדינה והתובעת בין השאר להנהיג תחבורה ציבורית בשבת בשכונות חילוניות, להנהיג מערכת מקבילה לרישום זוגיות שתאפשר לכל אדם להינשא, לייסד מועצה גבוהה להשכלה תורנית שתפקח על הישיבות, לבטל את מוסד הרבנות הראשית והמועצות הדתיות, ועוד דרישות שמפלגת העבודה נבהלה מהן . לקח נוסף מעניין ממאמרה הוא כי בניגוד לדעת אנשים בשמאל, שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים נוסח "מימו", הוא דבר אפשרי. באשר לספר עצמו' לא אוכל' כמובן' במסגרת מדור זה לגעת אפילו בקצה המזלג בשלל הסוגיות שבהן הוא דן' לכן אציין רק כמה ממטרותיו' כפי שהן מובאות במבוא וכמה ממסקנותיו בסיכום. שתי שאלות יסוד מציג שגיא בפתח מחקרו: האם לפי המסורת ההגותית וההלכתית המוסר תלוי בדת ? והאם יש ניגוד נורמטיבי בין החובות הדתיות לחובות המוסריות? לשאלות אלו יש שתי תשובות עיקריות ביהדות: תשובה הגורסת "תלות חזקה" של המוסר בדת <הקרויה בפי המחבר מצ"ה 'מוסר בצו האל') השוללת, ממילא, כל ניגוד אפשרי בין השתיים: ותשובה הגורסת "תלות חלשה" <או אי-תלות בכלל> של המוסר בדת, והמכירה, לפיכך' באפשרות של קונפליקט בין צו האל לבין המוסר האוטונומי <כמו בסיפור העקדה, למשל>. בספר קודם של שגיא ושל דני סטטמן "דת ומוסר" עסקו השניים בעיקר בניתוח הגירסה הראשונה, ואילו הספר הנוכחי מוקדש בעיקר לניתוח הגישה השביח, שהיא, לדעת שגיא, הגישה המרכזית ביהדות, דהיינו התפיסה הטוענת ל"תלות חלשה" <או לאי-תלות בכלל> של המוסר בדת, והקובעת כי מעשה עשוי להיות מוסרי בלא צו האל , וכי אין זה נכון שהאל ורק האל קובע את החובה המוסרית. ההבדל בין שתי ההשקפות גדול' כפי שאפשר לראות כבר מעצם הצגתן. ההשקפה המבטאת "תלות חזקה" של המוסר באל' מבטאת את הפער האינסופי בין האדם לאלוהים, את ריבונותו וחירותו המוחלטים של האל' שרצייתו השרירותית אינה כפופה לסיבות כלשהן' גם לא לסיבות מוסריות. האל והאדם אינם חברים בקהילה מוסרית אחת, ומבחינת האדם המאמין בהשקפה זו כל שעליו לעשות הוא לציית ללא תנאי למצוות האל מבלי להעמיד את המצוות הללו למבחן שכלו והכרתו המוסרית. שגיא אומר' כי אף שיש להשקפה זו נציגים ביהדות - ומעניין שאת העיקרי שבהם הוא רואה בישעיהו לייבוביץ, שהתנגד להשקפה האנתרופוצנטרית <שהאדם במרכזה> של הדת ותבע להכניע את האנושי בפני האלוהי - אין היא הזרם המרכזי ביהדות, המחזיקה בגירסת "התלות החלשה" של המוסר בדת, המכירה באפשרות של קונפליקט בין שני סוגי החובות, והמניחה, בהכרח, את האוטונומיה המוסרית והמשפטית של האדם. חלק נכבד מספרו מקדיש שגיא לבירור הדרך בה נהגה המסורת הפלורליסטית לטפל בקונפליקטים הללו. הקונפליקט בין החובה הדתית והמוסרית לא נתפס כאידיאל דתי' אלא כנתון שיש להבינו ולפותר ו . לשם כך נוצרו מנגנוני פרשנות מתווכים שניסו ליישב את הטקסט הדתי עם התפיסה המוסרית האוטונומית והדיון באותם קונפליקטים נורמטיביים <כמו סיפור העקדה, היחס לעמלק, סר גיית עין תחת עין' היחס לממזרים, עגונות וסוגויות רבות אחרות> הוא מרתק. העמדה האופיינית של שגיא המחבר והחוקר' האני מאמין האישי , הכללי והיהודי שלו' באים לידי ביטוי בסיום הספר . הנה מקצת דבריו שם: "."בתיאוריה זו <בדבר האוטונומיה המוסרית של האדם ->.ל.ע משוקעת ההכרה כי התורה אכן 'לא בשמים היא' במובן זה שהאדם אינו יש פסיבי המקבל את התורה כנתין צייתן המחויב לבטל את תבונתו והכרתו מפני 'אהבת השם ויראתו.' אדרבא, האדם פונה לאלוהיו כיצור אוטונומי וכשותף פעיל בפירושה של התורה, פירוש המתבסס על אוטונומיה זו . הברית המשתפת אלוהים ואדם בעיצוב החובה ההלכתית מתבססת על אוטונומיה זו . ההלכה עצמה מכוננת לא רק על ידי צו האל' אלא גם על ידי הנורמות המוסריות האוטונומיות. האל נותן התורה הניח לאדם להיות שותף לו במעשה החקיקה. הוא לא ביקש את ביטולה של האוטונומיה הזו . אדרבא, דבריו 'ניצחוני בני' ניצחוני' <בבא מציעא>, היא אישור כי עמידתם של חכמים על האוטונומיה שלהם היא הניצחון של בני אדם על האל' ניצחון שהאל עצמו ציפה לו" <עמ' 358( וכן הלאה דברים עמוקים ויפים. ידידי המשורר והשירה משורר מוכר , שאינו בראשית דרכו דווקא ושכבר כמה ספרים מאחוריו' ניצב בפני החלטה קשה בבואו היום להוציא את ספר שיריו הבא. פניה להוצאות הספרים הקיימות, אם אינך מן השמות הספורים שגם מוכרים, כרוכה, מצד אחד' בהוצאה כספית לא מבוטלת וסופה, מצד שני , גם מפח נפש. סבורני שהציבור הרחב <ואני חוזר על כך במדור זה שוב ושוב> אינו יודע כמה עגום המצב. ספר שירה מאת משורר כמתואר למעלה, נדפס לכל היותר בכשלוש מאות עותקים, כאשר סטימצקי' רשת החנויות הגדולה ביותר' לוקחת למכירה בסך הכול כשלושים, כשגם מהם, בפועל' נמכרים רק עותקים בודדים. גם סיכוייו לזכות באיזו 36 •••••גליון 230 שהיא התייחסות ביקורתית במדורי הספרות בעיתונות הנפוצה דומים לסיכוייו להימכר <כנראה שהדברים קשורים זה בזה>. ההתעלמות מספרי שירה היא כמעט מוחלטת, ומכל מקום אינה עומדת בשום יחס לסוגי ספרות אחרים. לכן' לדעתי' מצא המשורר אלישע פורת, חבר קיבוץ עין-החורש, תשובה משדורית הולמת כשהחליט להוציא את "הדינוזאורים של הלשון" ספר שיריו החדש והרביעי במניין <מלבד ספרי הפרוזה שלו> "בהוצאת ידידי המחבר". הוצאה עצמית או פרטית חיתה בעבר' בדרך כלל' דרכם של משוררים מתחילים שאיש טרם שמע את שמם. כך למשל הוציא נתן זך את ספרו הראשון "שירים ראשונים" בהוצאה כזו וכן נהגו משוררים ידועים אחרים בראשית דרכם. האם כיום נהפך הגל גל' ודווקא משוררים מוכרים פונים לדרך זו בשל אכזבתם מהנעשה בתחום ספרי השירה? ספרו של אלישע פורת נקרא, כאמור' "הדינוזאורים של הלשון" וייתכן שהוא מבטא גם בשיריו איזו תחושה של מי שנותר כאן מזמן אחר ואשר אינו מוצא את מקומו בסדר החדש. הנה כמה שורות משיר זה לזכר רדיד א!לי שע פו רת אבירן' ששורת הפתיחה שלו היא שלילה של השורה האבידנית הידועה: "לא, אנחנו לא הפוליטיקאים של הלשון; אנחנו רק הדינוזאורים החרשים שלה; שאריות גחלת, פיח, מזכרות עוון השתכחותה. אנחנו המשוררים שמתים/ בבלי כבוד' כמו דרוסים בחמתה/ המשתלחת, חסרי אונים מול גחמתה."" גם המשוררים גיורא לשם, רפי וייכרט ומשה דור' הלכו בדרך דומה אם כי מתוחכמת יותר בייסדם את "הוצאת קשב לשירה ולמסה" במסגרתה הופיעו עד כה תר גרמים משירתם של ויליאם בלייק, וילאם מתיון' אוקטאביו פאס, ויסלבה שימבורסקה, ואסקר פרפה, ולאחרונה ספר שירים מקורי מאת גיורא לשם, מאנשי ההוצאה <"שולי האש'', הפותח סדרת ספרי מקור שתופיע בהמשך>. ספרו של לשם המחזיק 110 עמודים מורכב מפואמה חדשה "שולי האש" בהיקף של 40 עמודים וממבחר שירים מספריו הקודמים. הפואמה המוקדשת לאמו של המשורר והנסמכת על 'מגילת האש' של ביאליק היא יצירה מורכבת, אקספרסיבית, סמלית, הלשה את חומריה בלשון פלסטית עזת דימויים וציורים. פירוש מלא שלה יצריך עבודת פענוח לא פשוטה אולם נדמה לי שבקווים כלליים ניתן לומר שבניגוד לקטע מ'מגילת האש' המובא בפתחה, שם מוקא העלם אל "ארץ רחוקה מאוד' אל ארץ ניכר' היא ארץ הגלות", מוקאת, בהיפוך שירי, אמו של המשורר אל ארץ מולדת זרה, היא ארץ ישראל' אותה היא קונה לה, וכן בנה, שנולד כבר בה, ניסורים: "לכעוס כעסת דווקא בעברית. ומה/אומר לך' גרמנית היא שפת הצעקות./ אותי דווקא לימדת את השפה שלך,/ שאבין את העולם, בזכות הצעקה./ כל הילדים צחקו; "אני לא מוין' אני מברלין."" <מתוך 'שפת ,)'םא הפואמה היא צורה נדירה יחסית בשירה העברית החדשה וכאשר משורר נזקק לה זהו אות לרצינות ולרחבות של הנושא השירי שהוא מבקש להביא לפני הקורא. הנה בית נוסף משיר אחר שבה 'מקום' המתמצת אותה באורח אירוני: פה אסיה עיר ואם. לית מקום אחר . זו ארץ מפלתנו . <עמ' 17( כאמור' חלקו האחר של הספר הם שירים מספריו הקודמים של לשם המתחברים היטב לפואמה שבפתיחתו . הפואמה, יחד עם השירים, מהווים מעין מסע אחד נמשך' פרטי וכללי' ביו גרפי והיסטוריוגרפי של יחיד ושל חברה במקום זה של העולם. הנה שיר מופתי מאלה שבכתיבתם מצטיין לשם, המסכם בתמונה ובמחשבה תקופה שלמה: רחוב עליה 33, תל אביב בין מקום הולדתי לרחוב שבו אני מתגורר קילומטר וחצי. במלחמת העולם חשביה <הראשונה שלי> היה לילדות ריח צונן של מקלט, זעה וסרחון עכברים קל אפרפר. ארבעים וחמש שנים, מרחק שש-שבע דירות ומלחמות ומהלך עשרים דקות בתל-אביב, אינם מקלט בטוח מריח הילדות. <מתוך 'שלושה שירי מקלט') ספר שירה חשוב, יפה, בוגר' בשל. תיקונים והשלמות במדורי הקודם, בדברים שכתבתי תחת הכותרת "זכות התגובה", נסחפתי קצת, ומכל מקום תחושתי היא ששירבבתי לפולמוס <שבין זך לברונובסקי על תרגום שירי אודן> גם את שמו של ידידי משכבר' חמתוגם עמינדב דיקמן' מבלי לתת לו את רשות הדיבור בעניין. והנה בינתיים הגיב דיקמן ברשימה משלו <"על אדון קלדרון אחד, נביא השקר של העבר" - 'מאזניים' מרס 1999( על דבריו של גיסים קלדרון ב'מעריב' מהם ציטטתי גם אני באותו פולמוס, ואני מרגיש חובה, לפיכך' להביא כאן גם מדבריו שלו למען שלמות התמונה. ובאמת, מעבר לעניינים האישיים, חשובה כאן השאלה העקרונית והיא, כדבריו של דיקמן' שאלת "העברית, עברית השירה הישראלית, עברית השירה הישראלית שבתרגום, הקריאה, עומק הקריאה ורחבותה, הביקורת, דקותה, נדיבותה ואמיתותה." שתי אסכולות מתמודדות כאן' זו של זך <וקלדרון> מצד אחד' של "זמן וריתמוס בשירה", המסה הקלאסית של זך שהובילה את המהפכה האנטי-אלתרמנית לפני למעלה משלושים שנה: וזו שמייצג כאן , מצד שני' עמינדב דיקמן , יחד עם יוצרים כמו דורי מנור ואחרים, המבקשת לחולל מעין רנסנס שירי ולהשיב לשפת השירה העברית את עושרה ותפארתה שמימי שלונסקי ואלתרמן' שניטלו ממנה תחת שלטון "השפה הרזה". במרכזו של ויכוח זה עומדת בתמצית שאלת 'הריתמוס הפרוזאי והחרוז החופשי', מול 'השירה השקולה והחרוזה', עניין הקשור גם בוויכוח על תר גומי אודן <שמבחר גדול משיריו תרגם דיקמן בספר "מגן אכילס" בהוצאת כרמל>. אומר דיקמן בתשובה לקלדרון: "כן, אודן אהב לכתוב במיני סגנונות. אבל אודן כתב גם בעקשנות אידיאולוגית כמעט, במשקל ובחרוז עד סוף ימיו' ו גם כשכתב שירה 'פרוזאית , חיתה לו משיכה עזה ביותר למשקל סדור", דיקמן צמטט גם את אחד המבקרים האנגלים של אודן האומר כי "גם בשיריו 'הפרוזאיים' לעולם ניכר המאבק בשירתו בין פרוזודיה סדירה לבין הריתמוס של לשון הדיבור". בעיקרו של דבר קורא עמינדב דיקמן במאמרו לבחינה מחודשת של המהפכה השירית שחולל זך לפני שלושים שנה, לא כדי למחוק את הישגיה בשעתם ומאז' אלא +-המשך בעמי +-42 37 אפריל 99'····· בלונן של תשמנ ו~ 5 ~ ~ מירי קליטוו הוצאתי אותו ושמתי על השולחן כך ש- Ilse תוכל לראות. "את קוראת את זה?" היא פנתה אלי מי.ד "כן. לפעמים." עניתי לה כדרך אגב וחיכיתי להמשך. "אני יכולה לראות את זה אחר ,"?ךכ היא אמרה והופיע בה משהו דומה לחוסר שקט. עיניה כבר לא היו כל כך ממוקדות ושלוות. "תקהי עכשיו. יש לי אחד אחר", אמרתי לה וחיכיתי שתשאל. אבל היא לא שאלה, רק פערה את העיניים הירוקות שלה. חטפה את ה- Stern אחרי השתהות של איפוק, משתדלת לתת בתנועותיה משהו בכל זאת מנומס. שלחה אלי מנס אלכסוני בדרך , חשדן , כאילו מתלבטת אם להתעכב או לא. הייתי מוכרחה לתפוס אז מה " · אותה עכשיו השם שלך בעצם? Elsa? ליזה? או אולי שניהם?" שאלתי אותה ברוסית. "כן. שניהם", היא אמרה. בסרחה לגמרי. לא מתביישת כאילו אין לה מה להסתיר. "ליזה, זה ברוסית. שם של אמאלה' ראבאלה"' , היא אמרה לי ברוסית ביתית, כמו נעלי בית, עם המבטא הרך שלה מתעכב על ה- H. "אחר כך באוסטריה קראו לי Elsa. את יודעת, אחרת זה יותר מדי מסובך, וגם הייתי קסבה." אז לא גרמניה. אוסטריה! "ועכשיו, עשו אותך עליזה", הוספתי. מאיפה היא יודעת שאני מבינה את כל זה, התפלאתי. אבל לגמרי ידעתי על מה היא מדברת. ".ןכ" היא צחקה. בלי כאב ובלי עלבון. מוותרת בקלות על השם שלה לכאן ולכאן. "אני יודעת", מיהרתי לאשר אף על פי שלא היה בזה צורך. "גם לי, בצרפת, כל הזמן רצו לקרוא Marie ו- Marie-Anne". רציתי שתשאל אותי על צרפת, אבל היא לא שאלה. רק הסתכלה עלי בעיני חתול הפעורות שלה. "ומתי הגעת לאוסטריה? ... ואיך?" את זאת באמת רציתי לדעת. "איך? פשוט מאוד. H3paHJibCKOH BH3e סח זאת אומרת, עם אשרת כניסה לישראל. זה מעין ניסוי קסם כזה, שאומר שאנחנו דומות ושונות. שיצאנו באותו הגל אבל הגל נשבר וכל אחת הגיעה לחוף אחר. "נשארתם איפה? באוסטריה?" "כן. נשארנו ברינה. בן דוד של אמא שלי כבר היה שם והוא שכנע אותנו. זאת אומרת, את אמא שלי." אבל ההמשך לא היה לי ברור כי הרי פגשתי אותה פה בבניין המשרדים ליד המשביר לצרכן במרכז תל אביב. "ואחר כך?" "אחר כך עליתי לארץ." לפני שבע שנים." "לבד?" "כן . אמא שלי שם." "ולמה עלית?" "מתוך להס הנעורים", היא אמרה לי בעברית. "אבל זה בסדר. אני די מרוצה. אני לא כל כך אהבתי את החיים ברינה." "סוב. אז איך לקרוא לך? מה את בוחרת ? מה את הכי אוהבת ? לידה כמו *3aiזJlH "das ist ein Fehler ,ח mein HeNein,", הוצאתי את המשפט שלי בגרמנית והנחתי את השפופרת של הטלפון. מיד בלי להסתכל בכיוונה, הרגשתי את הפוני של עליזה קופץ למעלה בתנופה. ידעתי! ידעתי שהיא לא רוסיה ממש, אמרתי לעצמי. אם כי, גם זה לא יכול לשמש הוכחה. היא דיברה רוסית כמו רוסיה ממוסקווה. את זה אולי אפשר לרכוש. הקול שלה צלצל אחרת מן הקולות של נשים בעברית. קול גבוה, מהדהד בראש כמו בכלי מתכת. כמעט פלצס. קול של נשים רוסיות. מובהק. ובכל זאת, משהו בה יותר מדי גאה. בארוחות הצהריים בחוץ , בלי חשבון , אף על פי שהיא חדשה. בהליכת הרגליים היפות שלה, בהסתובבות במשרד בסיבובים החדים ובצחוק שלה בקול רם. יותר מדי ביטחון . חיוורת ושיער כהה. פניה רחבות ולבנות כמו של הרוסיות, אבל חלקות מדי, שמורות יותר מדי טוב יחסית לגילה, אילו חיתה רוסיה של ממש. לא חיתה עליהן חותמת הקור היבש, של שעות רבות בחוץ בלי קרם הגנה. צבע עורה לבן יותר מעור של אשכנזיה הכי אשכנזית בארץ , דק. כשסומק עולה על פניה, הוא מופיע פתאום. למעלה, מתחת לעיניים. ורוד , מהיר , עדין ורך. עיניים גדולות. ירוק-אפור בהיר . ענקיות. תופסות את מחצית הפנים ונראות מופתעות ושלוות. היא ממקדת את המבט ולא מורידה. מבט, כמו של חתולים, אולי חודר ואולי לא רואה כלום, רק נראה עמוק ויפה. עיניים מאופרות. אבל לא כמו האיפור של הארץ. לא כחול או שחור עבה עם חתיכות של מסקרה. לא סומק בצבע חום של התימניות והמרוקאיות כאילו היו כולן כושיות. האיפור שלה גם לא כמו של הרוסיות. לא פס שחור דק של שנות השישים. קו עבה בדיוק בצבע העיניים. הסתכלתי על הקו הירוק-אפור הזה. הצבע שלו נבחר בקפידה, ובטח גם אם ארצה, אני לא אמצא עיפרון בצבע כזה במשביר למטה. הסתכלתי על הקו הזה ואמרתי לעצמי: זאת לא מפה. בטוח! מעניין מה בדיוק הסיפור שלה ... הסתכלתי על הבגדים שלה. הרבה זמש ומשי. והרבה עור. מתאים למגזר . אבל הרבה עור - זה הרבה כסף. בגדים סובים מדי , מאיכות טובה מדי. ויותר מדי טעם. משהו כאן לא מסתדר , אמרתי לעצמי. לכן , כשהפוני שלה קפץ למעלה עם המשפט הגרמני שלי , היה לי כיוון חקירה. חיכיתי. חיכיתי לטלפון הבא עם ה- Guten Tag היורד למטה בסוף המשפט כמו מכונת חפירה. עליזה? אמרתי לעצמי. קודם חשבתי שזה אליסה, זאת אומרת, ncaזנA, אם כי זה לא נורא נפוץ. אולי ליזה, M3aת ? עכשיו אולי זה בעצם Elsa או Ilse. כמה זמן בארץ צריך כדי להפוך לעליזה? שנה, שנתיים. לא יותר. "עליזה, כמה שנים את בארץ?", שאלתי אותה ברוסית כאשר נשארנו במשרד בתורנות הראשונה של יום שישי. "שבע", היא אמרה וחייכה. "ואו! שבע זה המון." הייתי מופתעת. מגרמניה בשנות השמונים? מה זה יכול להיות ? בינתיים לא אמרתי כלום. חיתה לי תוכנית. במכוון לקחתי את ה- Stern. 38 •••••גליון 230 נשמע גרמני. ובכלל , זה יותר טוב. זה נשמע לא רע בשלושת השפות: אלזה b3a נז 3·Elsa." חיקיתי בזה אחר זה את שלושת המבטאים. "ככה זה חוסך לך את משברי הזהות במעברים. נכון?" "נכו,"ן אמרה אלזה. "באמת את צודקת. /1 "גם לעצמי יש לי עכשיו את הפתרונות הטובים יותר , אבל כבר מאוחר לשנות. זה כמו להחזיר את שם הנעורים אחרי גירושים מאוחרים. בשבילי זה כבר אבוד." ושתינו התפרצנו בצחוק. להפסקת הצהריים ירדנו ביחד • במקום ללכת לאכול הלכנו למשביר לקנות גרביונים. הגרביונים שלי נקרעו ונזכרתי שאת הזוג הנוסף שלי נתתי לליברה מהמשרד השכן לפי חודש או חודשיים. הייתי מוכרחה חדשים. בזהירות הצעתי לאלזה להצטרף והיא באה אתי. "החיים ברינה בטח שלווים כאלה ונוחים, לא?" התחלתי אתה בשיחה זהירה עוד במעלית. "מאוד." היא הנהנה בראשה במרץ רב. "האוסטרים הם קצת רדומים, את יודעת." ,"".ממ-מאה" הנהנתי בראש, אף על פי שאני לא כל כך מכירה את האוסטרים .. "נורא שמרנים, לא? דוביים כאלה. גברים בחליפות שלושה חלקים כמו של פעם. והנשים לובשות בגדים רחבים וגדולים כמו איכרות, אפילו אם זה עולה להן מיליונים," "בדיוק", אמרה אלזה, "כאן לפחות אני יכולה לקנות לי בגדים בלי בעיות ולא צריך להצר בכתפיים ולקצר את השרוולים." היא לא חיתה מיניאטורית. קטנה-בינונית יותר • לא בולטת במיוחד במימדים שלה. אבל נזכרתי בז'קט שלבשה פעם מצמר משובץ ומשובח. הכתפיים שלו באמת היו רחבות מדי. והיא, נראתה בו כמו בז'קט של גבר , מלאת זריות חדות. "אבל הבגדים שלך לא מפה" , הערתי בזהירות. "נכון , הרוב לא. הכול אחרי הזמנות מיוחדות, תיקונים וריצות לתופרת." היא אמרה בטון ענייני וקפדני , כאילו היא לא מדברת על הבגדים של עצמה, אלא על משהו נורא רציני וחשוב, כמו איזה הפקת ענק. הפה שלה היה גדול ושפתיה עבות ונפוחות, כאילו היא עוד ילדה שכועסת על מישהו שמאוד אוהב אותה והיא יודעת את זה. "מה שאני לא אוהבת", בדיוק הגענו למחלקת הגרביונים והגרביים למטה, "זה שכאן בארץ אי אפשר למצוא גרביונים כמו שצריך." כמו שאני אוהבת." "נכון! שני צבעים ושלוש גזרות, וגמרנו." "וכשאת מבקשת מהם משהו אחר: סליחה, יש לכם גרביונים פחות מ- 15 דביר? 10 או 11?" היא אמרה בקול קטן ונופפה בריסים שלה כאילו היו מברשות לסירוק גבות. "הן כמובן אומרות לך: גברת, אין דבר כזה!" חיקיתי את הקול הגרוני שלוחץ על "הגברת" כמו מגרפה על האדמה. "חוצפניות!" הוסיפה אלזה ושתינו התפרצנו עוד פעם בצחוק חזק, בלי לשים לב שאנחנו במשביר , מקום ציבורי , זאת אומרת. "ראיתי אבל , שלך יש גרביונים מאוד יפים." עברתי לטון רציני כשנרגעתי מהצחוק וחזרתי לחקירה הקטנה שלי. "אח! אני מתה על גרביונים! יש לזה המון משקל בהופעה." היא חייכה חיוך גדול וכל הפנים שלה נפתחו והתעטפו באור בהיר וחד • היא כבר לא נראתה לי כל כך מסתורית עם עיני החתול הגדולות שלה. "גרביונים ונעליים," והפנים שלה קיבלו הבעה קסומה, ציפיה למשהו משמח ושלו • "לא במקרה הנסיך בחר את ה- aschenbrodel לפי כף הרגל." איך אומרים aschenbrodel בעברית?" "סיבדולה." אם כי , זה לא ממש מלה עברית."" הוספתי אבל אלזה לא שמה לב. היא כבר שקעה במדפים של מחלקת הגרביונים של המשביר. הגרביונים שחיפשתי לא היו, ונאלצתי להסתפק ב"קנקן" מגעיל שנראה כמו סריגה של סבתא, לולאות-לולאות. "מה שכן , אפשר למצוא כאן יותר צבעים מאשר ברינה." נאנחה אלזה ביציאה מהמשביר. "לא כל כך בגרביונים, אבל בגרביים - כן. ברינה הכול בשחור לבן. חום בז' - זה הפסגה. פה הכול הולך לפי הצבעים של אותה העונה, אבל בכל זאת, זה גם משהו." היה משהו נינוח בגופה של אלזה, במיוחד בחלק התחתון. באגן. ברגליים. בהליכה. היא הלכה כאילו אף אחד לא מסתכל עליה והיא הולכת לבד בעולם. או לפחות לבד בבית כשאיש לא רואה אותה. לא מפחדת שמישהו בוחן ואולי מבקר. מחווה דעה. לא מפחדת שהבטנה אולי מציצה מתחת לחצאית, או משהו לא נראה עליה מספיק טוב. גם על העקבים חיתה לה הליכה רכה, כאילו שהיא דורכת בעדינות על כל כף הרגל , מהכריות של הבהונות, דרך הכרית הגדולה, הקשת ועד העקב. העקב הגבוה לא נוחת במכה אלא בנועם ובלי קול. כאילו היא אוספת את כף הרגל פנימה כמו שעושים כשלא רוצים להעיר מישהו ישן או להפריע. מתוך ביישנות. במין זהירות שקטה כזאת. רק הכתפיים ובית החזה שלה היו קצת נוקשים, כמו של מי שלמדה בלט קלסי בילדותה ונשארה עם מקל של מטאטא בגב העליון. קו התנועה התגלגל מהרגליים למעלה וקצת נתקע באיזור הכתפיים, עשה מן עצירה קטנה כזאת. עצמות הבריח שלה לא בלטו מאוד אבל מה שהיה מתחתיהם נראה כמו חתיכת קרטון או אפילו דיקט. לא רך , לא כמו בד עם ריפוד עדין , שיש להרבה נשים, אפילו אם הן רזות מאוד . לפעמים התחשק לי לשים לה את היד על המקום הזה, למשש אותו , לשפשף, שיקבל את הרכות של כפות הרגליים שלה. אהבתי להסתכל עליה. אחרי העבודה לפעמים יצאנו לדיזנגוף והלכנו מחנות לחנות. אהבתי לראות אותה מודדת בגדים. רק לראות. היא לא היססה בפני שום צבע ושום גזרה. אדום נראה עליה כמו שלא נראה על אף אחת מהחברות שלי , בגלל שחיתה בהירה מאוד אבל לא בלונדינית: עדין ולא צועק, אפילו לא בולט מדי. באדום, הידיים שלה נראו לבנות בלובן של שמנת, עם קצת סגול לפעמים, והיה נדמה שרואים את הוורידים הגדולים שמחפשים כשעושים בדיקות דם. עם האדום השיער שלה נראה שחור על אף שהיה ש~ני כהה. בלבן נראתה אלגנטית מאוד , מין אלגנטיות יקרה שדורשת פנינים ויהלומים, גם אם מדדה מכנסיים קצרים וגופיה. ודווקא צהוב, הוא זה שעשה אותה כהה ופראית, כמו איזה ספרדיה מפלמנקו • הלכנו ככה מחנות לחנות ונהנו למדו.ד היא אף פעם לא התעייפה. אף פעם לא קנינו. "עוד מעט נגמור את כל דיזנגוף."" אמרתי לה מודאגת, "מה נעשה, אלזיק?" "לא נורא. יש חנויות גם באבן גבירול , ברמת השרון ובמקומות אחרים. חוץ מזה בארץ כל הזמן החנויות מתחלפות. פותחים. סוגרים. פותחים. סוגרים. עושים שיפוצים, מחדשים את הרצפה ויש לך חנות חדשה. לא צריך ללכת רחוק. כך שאל תדאגי , מאריאשה. יהיה בסיידר." היא אמרה עם דיש אמריקאית. "אולי נתחיל מהתחלת דיזנגוף מחדש? מה את אומרת ? או שנעשה משהו אחר?" בחנות הבאה פגש אותנו מוכר שכנראה היה גם בעל הבית. חולצת הטריקו שלו חיתה מתוחה על הבטן הענקית העגולה שלו אפריל 39 ••••••'99 מסתובבת, ואף פעם אני לא יודעת אם זה יאיר או אלי או שזה נדמה לי. אלזה הסתכלה עלי במבט בוחן וענייני. "זה טוב. לא רע בכלל. הצבע נהדר לך אבל החגורה הזאת עושה אותה כמו חליפה של אמא שלי," היא העבירה את היד על שולי הז'קט מתחת למותן, ואני, בלי כוונה אספתי את הבטן עוד , כאילו אני יכולה לצמצם את הנפח הדחוס שלי. אולי זו חליפה יותר מדי יפה ונשית לפגישות של עבודה? עם קו הכתפיים המגולה אני נראית כאילו אני מעבירה לא מטע זמן על מיטת שיזוף או על חול נקי ובהיר יותר מזה של חוף גאולה. מצד שני היא לא מספיק נינוחה בשביל להיות חליפה של פגישות עם חברות. אולי היא לא בדיוק בשבילי , החליפה היפה הזאת ? היא טובה רק לפגישה עם מישהו , מישהו טוב כזה, שלא צריך להרשים אותו אבל יחד עם זה מותר להיות יפה. אז הכתפיים האלה, מבריקות מבריאות ותיאבון , לא מפריעות, לא מפתות. ככה בנועם ובנחת. חליפה סגולה יפה. "יפה הבד , לא? רואים מיד שזה משהו טוב. אי אפשר לטעות. נכון?" אמרה אלזה בהנאה, כמעט בהתרגשות. "איך היא עושה רקע לעור שלך! כמו קטיפה! זה לא עור! זה פלא גנטי!", והיא ליטפה אותי בצד הלסת והעבירה את האצבעות שלה בקו דמיוני דרך הכתף והזרוע אל האמה למטה. "כן. סגול - זה יפה לי", אמרתי לה כדי להנעים לעצמי לפחות במשהו והלכתי להוריד את החליפה מאחורי הוילון ששימש בעת הצורך גם מחסן לחנות האקסקלוסיבית הזאת. החצאית חיתה צרה והיה צריך להוריד אותה מלמעלה, דרך הראש. המרפקים שלי כל הזמן נתקלו במקל של מגב שאיים ליפול בכיוון לא צפוי. מיהרתי לגמור עם זה ולצאת. המוכרת הסתכלה עלינו בשעמום של חום הקיץ , שהכול בו נהיה אטי ועייף. כאילו אומרת שוב: אמרתי לך , בשביל החליפה הזאת צריך להיות בלונדינית. אבל מרוב לאות, לא יכולה להגיד את זה עוד. הגבר עם החולצה המתוחה על הכרס עמד מאוחרי הדלפק. לפניו היה מונח עיתון פתוח. החולצה שלו חיתה חדשה דבקיה ולא דבוקה ומזיעה כמו של נהגי הטקסי . העיניים שלו עקבו אחרי אלזה שריפופה בקולבים על הסטנד . והיא ממשיכה בהתכוונות. לא אכפת לה. כל הכבוד אלזיק! ניגשתי אליה. "תראי אותו." בואי נלך." אמרתי לה בצרפתית בלחש. לפעמים אהבתי להגיד לה משהו קטן בצרפתית או בגרמנית הצנועה שלי . אבל דווקא כשרוצים להגיד סוד שאף אחד לא יבין , אסור לדבר בשפה זרה. הישראלים משתגעים אם מדברים לידם בשפה שהם לא מבינים. במיוחד בעבודה. יאיר וגם אלי נתקפים בפאניקה ברגע שיש להם במחלקה שלוש רוסיות בבת אחת. זה כבר חוג חברתי שהם לא יכולים להשתלב בו. נראה להם שמארגנים נגדם מר.ד אז, הם נזכרים שהם ציונים ומתחילים להגיד: "עברית! עברית! אנחנו פה בישראל! צריך לדבר עברית!" אבל זה רק עד שמתקרב לכניסה של המשרד איזה אמריקאי שפותח את הפה החתולי שלו ומתחיל לעשות מרר-מרר-מרר. אז הם מיד שוכחים שפה זה ישראל. "חבל שאני לא יכולה לדבר צרפתית ממש", העירה אלזה כשהיינו ברחוב, "זה היה עושה לנו הצלחה מסחררת בחנויות." "אבל הגר מבית אסורה", אמרתי לה, "יהרגו אותנו מי.ד" "חבל", היא אמרה. "נכון." אמרתי לה, "אני אוהבת גרמנית. דווקא בגלל הנוקשות שלה, מרגישים היטב את המקומות הרכים." לבסוף כיסינו את כל דיזנגוף. הגענו לחנות שבחלון הראווה שלה חיתה רק שמלה אחת. כמו שצריך להיות בחנות פאר. היא חיתה בצבע לבן קרם. ארוכה עד הרצפה, בפסים-פסים של בד תפורים לאורך: פס אטום ופס כמעט שקוף, כמו תחרה, אבל לא תחרה, איזה שהוא עיבוד מעודן של כותנה. המותן של השמלה היה צר באופן מודגש, והחצאית הארוכה שלה חיתה נפוחה כמו בשמלות של המאה ה 19- או ה 18-• כאילו היו תחתיה כמה שכבות של חצאיות תחתוניות כבדות. "תראי , כמה יפה!", עצרתי את אלזה, "זו שמלה של הבת של Madam Pompadour או של הנסיכה על העדשה. כשהיא מרימה אותה בעדינות מקדימה כדי לעלות על מדר~ת האבן הרחבות מעוטרות בזהב, שלא תתפס בשטיח, רואים את המכנסי תחרה כמו על בלון , כך שמתחשק להכניס סיכה, שזה יתפוצץ ויעשה רעש. היא עלתה לו עד מפתח הלב מתחת לעצם בית החזה. איך אפשר לנשום עם זה, מסכן? הוא מדד אותנו במבט באיזור הישבן ו~ 5 והרגליים. כמעט רציתי למשוך את החצאית למטה, אבל עצרתי את ן~ ~ היד. "שלא תעזי להגיד לו שאנחנו רוסיות", לחשתי מהר לאלזה בפתח, כשרק ראיתי אותו. "את רואה איך הוא."" אחרי הטיול על הרגליים של אלזה המבט שלו נתקע בטוסיק. אלזה לא שמה לב. לידה הייתי מוגנת. קודם יאכלו אותה במבטים ואני אוכל להסתתר אחרי השדיים שלה הקמוצים כמו אגרופים ואחרי השיער קופץ בזויות חדות אחרי ההליכה המהירה שלה. "לא לדאוג", אמרה לי אלזה בטון שליט והניחה לרגע את היד הקטנה שלה על הגב שלי מעל למותן. גם לא היה אכפת לה שידעו שאנחנו רוסיות. אולי בגלל שלא חיתה לה ברירה. לה היה מבטא די מסגיר . די רוסי בעצם, עם דיש צרפתית, כמו שיש הרבה פעמים לגרמנים שכל מה שהם מצליחים להשתלט עליו בצרפתית זה הדיש. הישראלים בדרך כלל מאוד מתרשמים מהדיש הגרונית. ברגע שאיזה שהיא עולה חדשה מצליחה לחקות את הדיש הגרונית, הישראלים מיד אומרים שאין לה מבטא, כי אין להם סבלנות לשמוע יותר מזה. לכן , אפשר היה קצת להטעות את בעלי הבוטיקים שלא ממש ירגישו את המבטא של אלזה. כי רוסי זה לא טוב בשביל החנויות של דיזנגוף, לדעתי. הבגדים שלי היו די סולידיים ומסודרים. ז'קטים ואף פעם לא ג'ינס. אבל ניכר היה עליהם שלא היו חדשים ישר מהחנות. אלגנטיות של עניים. הבגדים של אלזה היו מה שקוראים שונים, שונים מנוף הארץ. לא מפה. לא טריקו , פוטר , כותנה ופשתן. בדים מעופפים סינתטיים. עור צבעוני. אדום למשל. ולא בגזרה ספורטיבית. פתאום איזה צעיף גדול ושקוף ששום אשה ישראלית לא תלבש אלא במשכן לאמנויות הבמה. או נעליים עם עקב מפוספס בקרים דקים-דקים שלא ראיתי בכל השנים האחרונות לא בדיזנגוף ולא באלבני ולא בגן העיר . המוכרות התקשו למקם אותנו באיזה שהיא מ~רה, ולא ידעו מה אפשר לבנות עלינו. "זה לבלונדיניות", אמרה לי המוכרת, לועסת מסטיק, בוחנת את החליפה הסגולה שמדדתי. החצאית הגיעה לי בדיוק עד אמצע הברך ולא חיתה מיני. חצאית של גברת, ולא של נערה. קו החתך של השרוול חשף את הכתפיים העגולות שלי שספגו הרבה שמש בהסתובבויות ברחוב. הצווארון הנמוך רק רמז על שרשרת עצמות הבריח, ושימש רקע דרמטי לצוואר שהזדקף ממנו כמו גבעול במים. חליפה יפה. עדינה ואלגנטית. ליום-יום עשיר ומלא נוחיות. "בשביל זה צריך להיות בלונדינית", אמרה המוכרת בפסקנות מקצועית. צבע הבלונד הכהה שלה דמה לערמה של קש שעוד מעט נרקב בשדה סתווי בגלל הלחות והגשם המוקדם. האיכרים לא התארגנו , לא הספיקו לאסוף אותו. או שאולי הם לא צריכים יותר . עור פניה היה שחום ומלא קפלים עבים כמו עור של כלב שגילחו אותו לקראת הקיץ כדי שלא יהיה לו חם. הקו החום שתחם את שפתיה נראה שחור כמעט. הוא גלש מעל לגבול הטבעי של השפתיים ובמקום לעשות לה פה גדול וסקסי כמו של דוגמניות מהפרסומות, הוא עשה לה כתם בוצי על הפנים. ואני חשבתי שסגול זה הצבע שלי. הייתי יכולה ללבוש חליפה כזאת מדי פעם, לא כל יום, כדי ללכת לפגישות, פגישות חשובות עם אנשים שלווים ומעודנים שאומרים לי בכבוד: 'ומה שלומך גברת שטיינברג?' או אפילו אולי 'מאריאנה', ומחייכים חיוך קל. לא חיוך עצבני ומזויף שרק מנסה להסתיר את ההערכה הזריזה 'מה יצא לי ממנה, זאתי?' הייתי יכולה ללבוש את החליפה הזאת אם לא הייתי צריכה לשבת מאחורי השולחן כל היום עם רגליים צמודות, והחצאית הסגולה הזאת לא חיתה עתידה לקבל שני קפלים עמוקים בתחתית הבטן שאפילו ניקוי יבש לא יכול להיפטר מהם. ואם לא, היה יאיר , שעושה את עצמו נורא עסוק וממהר כשהוא עובר , אבל בעצם תמיד מוצא דרך להעיף מבט לשם, מתחת לשולחן שלי , כי אני יושבת במפלס היותר גבוה ממנו , ולפעמים פתאום במשרד אני מרגישה שמשהו בוער לי בדיוק מעל לתחילת השסע של החצאית ואני 40 ןוילג•••••• 230 התחתוניות שלה ואת הנעליים שלה עם הפומפונים על החרטום!" "כן , זאת שמלה של ה- aschenbrodel", אמרה אלזה. "של סינדרלה?" "כן. של הנשף." "זה לא חיוור מדי בשביל הנשף?" "בשבילי כן. אבל בשבילך בסדר. בואי' את רוצה למדוד אותה?" והיא נכנסה לבוטיק בלי לחכות לתשובה. זאת חיתה חנות של רק שמלות. היא חיתה קטנה. מאחורי חלון הראווה עמדה ספה ירוקה עגלגלה עם משענות וגב עץ. ספה ישנה ולא גדולה. הצבע הירוק שלה היה דהוי אבל זה נתן לה איזה נועם ביחס לחגיגיות של השמלות. שתי שורות של שמלות ניצבו בצדה הימני של החנות. בצד שמאל היה שולחן קטן שמזכיר שולחנות טלפון של בתי מלון קטנים בעיירות ספר באירופה. נראה שבעלת החנות ניהלה שם משרד שלם של הזמנות. מולו עמד כיסא עם גב עגול ונמוך. כבר במבט אפשר היה להרגיש שהוא יתמוך היטב בגבו של מי שישב עליו . העץ שלו היה חלק משימוש. התחשק מאוד לשבת על הכיסא הישן הזה. הוא היה יפה. מצדו של השולחן עמד סטנד ועליו עוד שמלה ארוכה. גם היא בצבע לבן קרם. לא היה אף אחד בחבות, אף על פי שעוד לא היה מאוחר. המוכרת הרימה את הראש מהשולחן הקטן שלה. היה לה שיער ארוך בצבע ג'ינג'י עז. ערמת שיער עבה. נפוחה מהלחות של מישור החוף. היא הסתכלה בנו בעיניה הצרות. בהירות עם פס עבה שחור למטה. "מכשפה", לחשתי לאלזה. "תראי איזה יופי של דברים", ענתה לי אלזה. היד שלה כבר ליטפה את הכתפיים של השמלות. צבעים בהירים שלטו בחנות. רק בצד שמאל חיתה קבוצה של שמלות בצבעים עזים. אמרתי שלום למוכרת וניגשתי קרוב. המוכרת קמה לקראתנו. שמלה צרה וארוכה הידקה את גופה שכל איבריו הנשיים היו בו במקומם. זרועותיה וכתפיה היו שזופות ובשרניות בדיוק במידה שיהיה חשק לחבקן אבל לא ייחשבו לשמנות. שדיים קטנים ומוצקים. בלי בטן. זאת חתיכה מושלמת, לפי הכללים, אמרתי לעצמי. אבל ברגע שקמה והתחילה לנוע לקראתנו כל קסמה פג. גבה היה נטוי קדימה, כפוף מן האגן בקו ישר . היא הרימה את מרפקיה נאויר והם הזיזו את כל חלקה העליון בתנועות גדולות כמו בשחיית חתירה. רגליה צעדו בצעדים רחבים מתפרשים לצדדים, כמו של אשה עובדת, קשת יום. השמלה היפה נמתחה עם כל צעד והפכה להיות מדי צרה על האשה הזאת, על אף שחיתה בדיוק לפי המידה. חתיכה, אבל עוזרת בית, אמרתי לעצמי. רק דלי ומטאטא חסר לה. "בשביל מי השמלה?" אמרה המוכרת עוזרת הבית. "מי הכלה?" היא הוסיפה כאילו מנסה להסביר את עצמה, כי שתינו לא מצאנו מיד תשובה לשאלה שלה. הסתובבנו זו אל זו' ואז' כשאני הסתכלתי בפניה של אלזה ראיתי בזוית העין סטנד שעליו תלויות הינומות, כמו עץ לבנה בשדה, עומד בודד ומחכה. קודם הוא היה מוסתר על ידי הגוף הגבוה של המוכרת. "היא", הקדמתי את אלזה, "ואני חברה", אמרתי מהר כשאני רואה את השפתיים של אלזה נכנסות פנימה בקו מעוקם. "את תוכלי למדוד יותר", לחשתי לה נוגעת בה מעט עם המרפק. "אל תכעסי". "אבל לי לא מתאים בכלל לבן' את לא יודעת?" הספיקה לענות לי אלזה בלחש נמרץ. "זה למתי?" שאלה המוכרת. "מתי את מתחתנת?" היא פירשה את עצמה כשראתה את העיניים של אלזה מסתכלות דרכה. "בדצמבר." קפצתי קדימה כדי להציל את אלזה. "בדצמבר? בחורף?" המוכרת עיקמה את הפרצוף החלק שלה, "אבל זה כבר אחרי העונה!" "איזה עונה?" שאלה אותה אלזה, מדפדפת בקולבים של השמלות הלבנות. "את זאת בחלון' את רוצה למדוד' מאריאנה?" היא הסתובבה אלי פתאום. "זאת שמלת אירוסין. " חתמה המוכרת את שפתיה הצרות. "היא לא מתאימה לחברה. את יכולה לראות את אלה." היא פנתה אלי והצביעה לשורה של השמלות הצבעוניות. "לא משנה." פסקה אלזה. "את זאת אנחנו רוצות למדוד. היא תמדוד." היא אמרה בביטחון . "בבקשה. /1 הוסיפה כאילו נזכרת שזה בוטיק ואף אחד לא חייב לה. "היא יכולה להיות לה מאוד מתאימה." "ובשבילך?" שאלה המוכרת, עוד לא נכנעת ומתאמצת להיות מנומסת עם הלקוחה. "אני אחר כך", אמרה לה אלזה. "אצלי זה קל יותר. הבעיות הן תמיד אצלה, בגלל הצבעים המיוחדים שלה. חוץ מזה, אני לא רוצה לבן." "מה זאת אומרת? לחתונה?" "כן. אני רוצה צבע אחר." אלזה הקיפה במבטה את החנות. "אל . ה אולי צבעים עזים מדי בשביל כלה, אבל ..." ראיתי שהיא מתחילה להיכנס לתפקיד. "אם את עושה אירוסין אז אפשר לעשות קרם, ורוד, בכל דוגמה שתרצי ... אבל לחתונה?!" היא משכה בכתפיה והרימה את ידיה נאויר. כפות ידיה היו גדולות, לא בגודל' בנפח, עם הרבה ורידים בולטים כאילו היא כל הזמן מקמצת אגרופים ורק עכשיו הרפתה והידיים עייפות. "טוב", אמרה אלזה, "אז אפשר למדוד את זאת שבחלון?" היא חזרה לנושא שלה בקו עיקש. -'-יי" ן, -.:...-=~---:-".-·~--:=-ו ~ ך 1 1 . ·.. 1 ~" ·1 1.Sיץ~ -~-===---.1 "אירינה, בואי תוציאי להן את השמלה שבחלון", נאנחה המוכרת וקראה לעבר החדר הפנימי. הצצתי מעבר לדלת המוסתרת מאחורי סטנד ההינומות. ראיתי דודה כבדה מתרוממת ממכונת התפירה. היא חיתה נמוכה ועגלגלה, לבושה בשמלה דמויית חלוק רחב שלא הגדיר בשום דרך את קרי המתאר של גופה. השיער שלה היה אסוף במין קוקו' יותר אסוף מקוקו' במה שקוראים אולי קשר סבתא. היא התקדמה על רגלי ה- o שלה לחלון והתחילה לעבוד על שחרור השמלה. אני רעדתי מפחד: איך נצא מפה אחר כך' אחרי שהיא מורידה לי את השמלה מהחלון ו אלזה התרכזה בשמלות הצבעוניות בצד השמאל של החנות, שאננה לגמרי. היא הוציאה שמלה בצבע בורדו עמוק עם קו מותן מוגבה, הניחה אותה על עצמה וניגשה לראי. "זאת תהיה לך טובה. במידה וגם הצבע יפה לך. אבל זאת לא שמלת כלה. תוכלי לקחת אותה לאיזה אירוע אחר . אם אתה עושה קבלת פנים לחברים בנפרד ... מסיבה •. שבת חתן את עושה?" ניסתה המוכרת למתוח את קו המכירה. "?המ" אלזה לא הבינה. "איזה מוצא אתן?" אלזה החזירה את המבט לראי' בודקת את השמלה על עצמה. "איזה עדה?" "אנחנו?" "אתן אשכנזיות, לא?" "אני ספרדיה". מהולנד." אמרה פתאום אלזה. "ספרדיה מהולנד?" המוכרת כמעט אחזה בסטנד היפה שלה של הינומות. "איך זה יכול להיות? הולנד זה באירופה? לא?" "כן. אבל את לא יודעת, שהיהודים אחרי גירוש ספרד ברחו גם להולנד . אז המשפחה שלי גם." "אחה?" הנהנה המוכרת בהיסוס. "הם חיו שם כמה דורות. ספרדים מספר.ד בהולנד. את מבינה?" אמרה אלזה כשהיא מוציאה שמלה 41 אפריל 99'•••••• השמלה חיתה יפה מאוד . היא משכה לי את הגב למעלה ועמדתי שם כמו נסיכה בזמן toilette הבוקר שלה וטקס ההלבשה. המוכרת, אלזה וגם אירינה בשמלת השק שלה היו כמו פמליה של חדרניות ומשרתות של Madame de Maintenant. "אני הולכת להוריד אותה", אמרתי לה. מהר , לפני שאתרגל. חיתה ואיננה. ככה יותר קל. תיכף גם המוכרת תבוא. "חבל שאי אפשר לקפוץ אתה לאיזה נשף, לפחות עד 12 בלילה ואחר כך להחזיר , נכון?" אמרה אלזה, מסתכלת עלי כמו על תמונה של רמברנדט. "נכון." עניתי לה כמו הד כבר כמעט ליד תא המדידה הקטן. "תשארי אתה עוד קצת, בבקשה." אלזה תפסה את השמלה מאחור כמו נער משרת שובב ומשכה אותי מאחור. פחדתי שתעשה נזק לשמלה ועצרתי מיד. "אלזה, תזהרי."" סיננתי לה כמו נחש. "רק. רגע." תסתובבי רגע. תראי איזה קשת עגולה החצאית שלה עושה על הרצפה. באמת חכמה החנות הזאת!" "אלזה, די. אני לא יכולה יותר. אני רוצה ללכת מפה." "טוב. את מורידה אותה?" היא אמרה לי , כאילו פתאום מבינה. "תתני רק לחבק אותך עוד פעם אחת!" והיא חיבקה אותי הפעם בעדינות, בלי ללחוץ בי את האבזם, אחר כך התרחקה כמו שמתרחקים ממישהו לתמיד , ויש כמו מגנט בין מותן למותן. הידיים שלה עוד סידרו לי קצת את השיער שקפץ על הפנים. "טוב, תלכי", היא אמרה והסתובבה מהר ובחדות. המוכרת חזרה מהשולחן הטלפון שלה והבינה שהפסידה את כל סצנת המדידה. "נו , איך היא?" היא משכה את שפתיה לצדדים בחיוך מתוק רואה אותי נכנסת לתא המדידה ומנסה לתפוס את הרגע האחרון. "יש לך דברים מאוד יפים." משכה אותה אליה אלזה. "ממש יפים. איזה חומרים מעניינים ואיך כל דבר משהו אחר! כמו פיסול בב.ד"" "הכול תוצרת שלגו! שום דבר לא מיובא", אמרה המוכרת בשביעות רצון שלא יכלה להסתיר . "תוצרת הארץ פר- אקסלנץ." היא ביטאה עם ברק את המלה-תוצרת-חוץ. "הכול את עושה?" "אני המתכננת. בוודאי," היא ענתה לאט ובנחת. "כל דבר הוא יצירה בפני עצמה. זה מאוד מיוח.ד את רואה? כל שמלה מורכבת מהרבה חומרים, הרבה רקמה." מאוד מיוח.ד"" "וכמה זמן לוקח לך לעשות שמלה כזאת?" "הר! זה תלוי." בחומרים בגזרות"" תלוי כמה קשה הביצוע. יש שמלות מסובכות יותר ופחות""" המוכרת התמסרה לרגע לחלום הגאווה שלה, אבל כשראתה אותי חוזרת לבושה בז'קט הכחול האינסופי שלי , נזכרה במלאכת העבודה שלה ופנתה שוב לאלזה: "ואת? לא מדדת כלום, לא?" "כן. הכול לבן "".הפ חזרה אלזה לנושא שלה, "ולי זה לא מתאים. "אין דבר כזה שלבן לא יתאים 11 לאשה!" התרעמה המוכרת. ,,לבן ביום החתונה מתאים לכל אחת! ." אבל אני יכולה לעשות לך שמלה מיוחד בשביל." הזמנה מיוחדת." איזה צבע את רוצה?// ".ממ-ממ/' אולי זהב או כסף."" אמרה אלזה בדלת. '/אני אחשוב על זה. תודה רבה על כל פנים, היה מאוד מעניין. נהנינו,,, "תבואו, אתן מוזמנות." 11, התקדמה המוכרת לכיוון הדלת בהליכה הגברית שלה. היה נדמה לי שהיא מרימה את כאלה." לך יש שיער שחור , אבל החברה שלך מאוד לבנה."" ~1 = !ב "אני שונאת שחור." אמרתי לה. "משעמם. גם לא בשבילך." "זאת שמלה למישהי קרובה. אמא. אחות. יש לי אחת כזאת במידה שלך", ~1 ~ המוכרת פנתה אלי . "יכולה מאוד להתאים לך . שמלה שחורה לחתונה של החברה. זה קלסי! מתאים לכל דבר. לכל סוג של אירוע. בית מלון. ברינה. אולם. איפה שאת רוצה. אשכנזים. מזרחים. הולך עם כל בעל . איפה את מתחתנת?" היא חזרה לאלזה. "אח? מזמן לא ניסיתי שום דבר שחור. מראה אלגנטי כזה. חמור סבר." הטלפון צלצל והמוכרת ניגשה אל השולחן הקטן שלה, משאירה לנו קצת מרחב פעולה. "תנסי , אם את רוצה, אבל לדעתי את תיראי בה כמו איזה גברת בלייזר מרמת אביב .'ג אחת מקומטת שמנסה להיות חתיכה עכשווית. את לא רוצה למדוד את זאת מהחלון?", הוספתי בשקט, מנסה למנוע את הסערה שעלולה להתפרץ ולהשתיק את הפחד שלי. "מאריאנה."" אלזה כעסה. יכולתי שלהרגי את הכעס שלה מבלי שהוא יחצין את עצמו באיזה שהיא .דרך היא אספה את השפה התחתונה שלה טיפ-טיפה ודיברה אלי בלי להסתובב, "זאת שלך", היא אמרה. אחר כך הפנתה אלי את פניה וראיתי את העיניים השקופות שלה נוקשות אבל קולה ירד , התכהה קצת והתרכך: "אל תפחדי , מאריאשה", והיא הצביעה לכיוון אירינה חסרת קווי המתאר. שמלת החתונה שלי הגיעה מהחלון. לקחתי אותה ובלב כבד נכנסתי לחדר הקטן עם מכונת התפירה האוטומטית שבפינתו היה תא עם וילון . למדידה. השמלה לא חיתה בדיוק במידה שלי , אבל בגלל החצאית הרחבה, בעיות הישבן נחסכו . עם הציצים והמותניים בדרך כלל לא היו לי קשיים. קו המותן היה טיפה גבוה. אולי בסנטימטר אח.ד יכולתי להרגיש את תפר המותן מלטף לי את הפופיק כשהזזתי את היד והעברתי אותה על התחרה של המחשוף. המחשוף היה רחב אבל לא עמוק. הוא זרק אור על הפנים שלי ועשה אותי עוד יותר לבנה. "מאריאנה, כמה שיפה לך , את לא מתארת לעצמך!" צעקה אלזה. כל השקיפות המפחידה של העיניים שלה נעלמה והיא זהרה כמו ביום הראשון במחלקת הגרביונים של המשביר. "אמרתי לך. היא - שלך. את נראית בה כמו Teerose כמו Teerose בגן הבוטני אצלנו במוסקווה. את זוכרת היו שם ורדים כאלה גבוהים וענקיים ואיזה ריח! בואי אני אתן לך נשיקה!" ואלזה חיבקה אותי חזק כך שהרגשתי את האבזם הכסף הגדול של החגורה שלה נכנס לתוך הבטן שלי . "תזהרי לא למשוך את התחרה הזאת", לחשתי לה. "."שנצא מפה בשלום." "חבל שאת לא מתחתנת, שר-שר-לו."", אמרה אלזה, "תרימי קצת את השוליים לצדדים, Aschenbrodel!die siiBe הגה! ככה. איזה כף רגל יפה יש לך!" היא הצביעה על כפות הרגליים היחפות שלי , שקצת התנפחו מהחום. "חבל שאת תמיד הולכת עם נעליים סגורות! תראי , איזה אצבעות יפות ואף אחד לא יודע!" עמדתי באמצע סלון הכלות, יחפה, לבושה בשמלת כלה אקסקלוסיבית בלי שום כוונות לחתונה בכלל. פחדתי מהמוכרת. פחדתי מאלזה, שתסגיר אותנו שחורה במקום הבורדו היפה." "חשבתי שאתן אשכנזיות, בהירות • ידה לברך אותנו לשלום, נפרדות מטירת הצלבנים שלה . מתוך הספר "רוסיות ישנות ערומות" העומד להופיע בהוצאת ספרית פועלים . ופשוט תגיד למוכרת שסתם רצינו למדוד את השמלה היפה מהחלון . - בלתה. העברית הזאת היה לא התהי בשלוש מלים /פעטוטי,, 'שייהן' ו-'סולתו' מצד זה J ~ייי+~~~~~~~~~~~~~~~ /דקלום פזמוני מונוטוני', אני חושד <ושנזכרו גם בדברי> עליהן יצא הקצף. בקלדרון שכוונתו פשוט 'לא תהיה שקולה ההסבר מעניין וחשוב, גם אם התוצאה עמוס לזיתן וחרוזה,, אבל קשה לי לדעת, שכן ]."[ עדיין לא משביעת רצון , כיוון שהוא חושף t- המשך מעמ' t-37 אינו שמפר את דבריו על בוריים: כמה את אילוצי המתרגם ושיקוליו. בסיכומו של כדי לבחון את מצב השירה כיום ןולהיכ משקל מותר? כמה חרוזים? מאיזה סוג? על דבר הוא טוען' כי תרגום חדש מתחדש עם כל פנים ברור וגלוי שאסור לה לעברית רוח התקופה, וכי בתקופתנו זו , אם טרם היא הולכת מכאן : '/העב יין הוא בזה של הזאת להיות כעברית שלי." 11 שמנו לב, חוזרים החרוז , השורה השקולה שעל גבו של אודן ועל גבי רוצה קלדרון לפסוק את הלכת העברית הראויה להיכתב בהמשך רשימתו , מלמד דיקמן סנגוריה, או והשפה העשירה, אל השירה. • 42 לפחות מסביר' מדוע השתמש ובתרגומ ויכוח חשוב שעוד יהיה לו ודאי המשך . בתרגום ובשירה. זו שאין - ואסור שתהיה ןוילג•••••• בחירות י~~ נ; 9~v ך~ה ז;כתקף נכ~קידי :P ג~ס ~ר ע,ד:ז לא ga ~ז:וי ~ת ת~י~~ o~י 1 ע,ד:ז י~~ ~~ז:ויז ל ri• ~~ז:וין ~~א~רף לי r ןי~ה .r.ין~T! v ן~ז א; .זל ,wv סל נ;חר ב~~י ~דרה ן 9v ~יק ~~ךם :פ;ל ג;ךל · ~ז י~~ ק~~ ~~חירףת ~ל ת;ך ס~~נףל~ס ,ם~;ןב; ת;ך :p רי י~~~ ט;ךק v ךל.ת ~Qדי , ~י~י:נ~ ~ת v~;נ~ ~דליק א;ר;ת ~ב;חים, לי~~~ צ;~ר ך~~א אל :pv ~יש ~Qרי p ת ~לז;כים. ~ך o ק סר~~ים י~~;נ 9vםירקיpז ~ל ~רי vדרר , לא, אינני כועס ק~~~ ~ק;ל צ;~ך :ל;י~ ק;בל נ; Q ךים ש~pז ה~~ ןךך! ןז;כי :ךנכח, ז;כ~ ry י :.ע,לה י.ל~~ . ז~ה, ע.יגי :ךקף קרףף, גו~י :נף~ תףנ~~~~ .ת~~~~ס~דישףת n;ת;; ~~לי . כבר אינני כ;עס 1~ י ל~מר ~ל · v.תף~~~ ה~~ דרו ,v ן~ז א; . זל ב~~י ~דרה ?ס~יא ~ת v ~~חי~ים ~ןנף ן~ ~ל ·~ ז ~?o ז -~לא ry~ gק, ·~~ נאמנףלנס ש;כבים המנהיגים שלנף מחברים לאינפףזית שכל. י~~י~ כ;ע. o ~ל v:ר o ;~~~ -;י ry ר ךצ; Y, ק ר~;צ'ל;~,~ ~ד i ל: 6ק ל .נ; Q ךים ,?~~ ~ד~יק נכע,מףלה לנכ o ת הט;בע נים של עננים בלילה, ~ל 6ם~; ררי : vנתף ry ים. ~ל vל~~ vל;ח.~ת י~~ ~ך v ר ק~~~ך ~ק;ל צ;~ר ".ל;י~ ךזאת ~נ;וגאי ~:p ~ר ז;כי~הף יא~ר לי .r,ןן~T! ~ז;כ~די ~~w ל~י' ת~~~ל ז;כ~קים, ~ל v. ד!י . ~מ Q1 ר ~ת vבסדpז ל~יש vלא a ןכ; אבי רונן ~דת · ~ת ש; a ה. לא, י~~י~ כ;:ןס ולא אכפת לי מגנבים, מאנסים, :·:-. ·- ז· · ·- ז · ז;כ~רףצ;ת vש; Q ר;ת ן~גף~ לז;כמףן gםיpז ~רי לןכ;ת ~א~ר .י~~ר קופים לא, י~~י~ כ;:ןס י;ם ~סי ח~יעף ל v? ןט;ן ק;~ים. ~ל v ד~ים ?לא ry ךף טנע;ת זהב הם השחילף על האצנע;ת, תל~~~ 'ז;כיהף ~הףןי' ך; מעמלנ ;· ,ת i. ת: לנשף כתנ;;, · צ n. ךלא ~ד~ת לי ז;כז v 'ל;ם -ת;פ; · רגליהם: כבלף ננ ' ע'לי' T הלכה. vזקףק 7לףפpז ~~רז לא w ~נף ·ל.ב 7 ~ה ~קרךה · ~י -~-ןעף א;נכנף ףז;כן n~~v ;ן v סלףי ~90רי v ד.דים. ~סףקים ~ח.דים : ~סי r רא ~ת ~רי 9ט; , v בל" לא, כבר אינני כ;עס ~ח.ד ה;בה דך~א ~ד o/ יו ~q ~ה ,~י;לה נאףמיהם של השליטים נעשף כא;ט~ים משחף ~י י~~ T י;ר. i'.'~ אפל . ף מבל.בלים: . היי מע i _לם לא ··-". :ב;א ~ל ;מ;ק~ ~o/ ל;ם w~ry ףנ~ ·· ·'ל ry ~~~· ם ,יס 'ry ~ד~נף מף~י r ה. כש~גיע המשיח -' T --• -·: : א; בצלחת מע;פפת המל n מ;ת הפכף לע;י י;תר פרא~;ת, בתי השהו :---::·:· -·: ז ז: :..·:. ז ··- א; בעגלת שורים ח~לף ~ך n ;ן דב י;~ר ~~w ר ו~~~ . ~Qרי". 6~נףל :· דו~ה, ~ל 7V1 ט;ן ח~יעף ci ק;~ים. נסים אסקין אשכנזי ארם דגייבסקי מפולנית: י.ב . א איגוד כללי של סופרים בישראל lנi:ג~b.5 יי:נ l::iLכf ,t..LJ 1J~ General Un1on of Writers in Israel ת.ד. 16208, תל-אביב 052-404796 "איגוד כללי של סופרים בישראל" הוועידה השניה "-,...f י ~ ,1 ! ביום 24.2.99 קיים "איגוד כללי של סופרים בישראל 11 את ועידתו השניה. הוועידה נערכה באולם "ליאונר i,"ו בבית הקיבוץ הארצי בתל-אביב. ; את המושב הראשון של הוועידה (בהנחיית סלמאן נטור) פתח יו"ר האיגו,ד יעקב בסר. את ההרצאה m מרכזית נשא ד"ר שלום וצבי' בנושא "חברה רב תרבותית". נ~או ברכות: ח"כ עמיר פרץ, ראש עיריית תל-אביב יפו, מר רון חולדאי' גבי שולמית אלוני, יו"ר ; התאחדות המו"לים בישראל, מר שי האוזמן 1 מזכ"ל הקיבוץ הארצי, אבשלום וילן . כן נקראו ברכותיהם של נשיא המדינה, השר לקליטת העליה וח 11 כ יעל דיין. תלמידי הסטודיו לאמנות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטייד 1 בהדרכת אחרנה יובל 1 קראו שירים . המושב שני הוקדש לדיון ולקבלת החלטות . בסיכומו נתקבלו ההחלטות הבאות, כמעט כולן פה-אחד : 1. כמרבית אזרחי ישראל נחרדנו מההתקפות על מוסדות החוק והמשפט בישראל. אנו קוראים לכל חברינו להצטרף אל שורות המתייצבים להגנתם. האיגוד קורא לכל אדם בישראל להצטרף למגיבי הדמוקרטיה, בכל תחום שבו היא עלולה להיפגע. 2. איגוד כללי של סופרים בישראל רואה בהסדרי שלום עם העם הפלסטיני ועם המדינות השכנות תנאי הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל . 3. האיגוד קורא לכל ממשלה שתקום בישראל להמשיך ללא דיחוי בביצוע ההסכמים שנחתמו עם הרשות הפלסטינית תוך חתירה להסדר קבע מוסכם על שני העמים . 4. האיגוד קורא לכל ממשלה שתקום בישראל להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה משלו. 5. האיגוד קורא לרשויות ליצור בדחיפות מקומות - עבודה לפי הצורך, לחסל את האבטלה ולאפשר פרנסה בכבוד לכל האוכלוסיה, ולפעול לחלוקה שוויונית של המשאבים הלאומיים. 6. האיגוד קורא להשקיע בחינוך הנוער בישראל את כל המשאבים הנחוצים, כדי שבוגר מערכת החינוך יהיה אדם משכיל, בעל ערכים הומניסטיים, שוחר תרבות ומחובר להתקדמות המדע והידע בעולם - אדם שיכול להביו את המתרחש סביבו ולשלוט בגורלו . אונ קוראים על כן להבטחת חינוך חינם בכל שלביו, כולל השכלה גבוהה, כתנאי לבניית חברה פתוחה ויוצרת. 7. האיגוד קורא להבטחת תמורה הוגנת לסופרים ולאמנים על מנת שיוכלו להתקיים בכבוד מפרי יצירתם. 8. האיגוד קורא להגדיל את התמיכה הממלכתית היזומה במפעלי הספרות ובתרגומי ספרות לסוגיהם . 9. האיגוד קורא לכלל הסופרים בישראל להצטרף , לשורותיו . במהלן הוועידה נערכו בחירות לוועד האיגוד . ואלה החברים שנבחרו לוועד החדש: יעקב בסר, פסח מיליך, אריה סיון, עמירה הגני, יהודית כפרי, דוד שחם, מרים איתן, זכי כאשף, שלום וצבי, מוחמד חמזה עינאיים, חיים נגי,ד לב ברינסקי, אסיה מרגוליס, יורה אפטר, מקסים גילן. ב 10.3.99- התקיימה הישיבה הראשונה של הוועד הארצי החדש בה נבחר יעקב בסר, פה אח,ד ליו"ר האיגוד . )העדומו------------------------------------ן._