d D]r ! ילפ ה•ע הומניטריח שמתרחשת על סף ביתם. וקשה להניח, שחומות ופרידות והתכנסויות, המתעלמות ממי שחייו הולכים ונרמסים, תושענה לזמן ארוך. האם אנחנו יכולים ללמוד דבר מה מהמתרחש באפריקה? אני תקווה שכן. לטוב ולרע. וכשאנחנו קוראים בגליון הזה, וכשאנחנו הולכים אל הקלפי <שתי פעולות, שלפחות האחרונה שבהן נראית לי יותר מהכרחית> עלינו לזכור שללא שיח, שללא הסכם, שללא ראיית האדם שמולנו' גם אם אין אנחנו בני אותו לאום, לא תהיה גם לנו תקומה. *** וכמה מילים נוספות על הגלידן הזה: מעין דיון מתנהל מעל דפיו' בין עמוס לריחן ליהודית אוריין' באמצעות שתי רשימות שונות ואף מנו גדות בגישתן על ספרה של שרה שילח שום גמדים לא יבואו' שעורר עניין רב עם הופעתו' וגרף שבחים לרוב. עוד בגליון: שירים מאת יוליה דינר' נועה שנהב <פרסום ראשון>, זמיר בן-דוד וליליאן דני גורי' וסיפור של י' עודד' שחותם בחיוך מסוים. הגלידן הזה האם אנחנו יכולים ללמוד דבר מה מהמתרחש באפריקה רובו של הגלידן הזה מוקדש לאפריקה, למתרחש בה, לנכתב בה, לנכתב עליה. אנו מודים לאביבה אבירם על שהסבה את תשומת לבנו לנושא וסיפקה לנו בנדיבות חומרים מרתקים ומקיפים. לפעמים, כשמכוונים זרקור למקום אפל אחד' זה מעורר מחשבה גם על מקום אפל אחר' מסב את תשומת הלב לאותן פינות שאנחנו נוטים להתעלם מהן. והימים האלה, ימים שלפני חג הפסח וטרם בחירות הם זמן טוב להיזכר . להיזכר - גם מניסיוננו שלנו כעם - שדיכוי של עם אחד בידי אחר אינו יכול להסתיים בכי טוב, וכי המדוכא ישאף תמיד להשתחרר' ו בסופו של דבר יעלה מבוקשו בידיו . להיזכר' שלא הרחק מכאן' מעבר לקו ירוק או סגול' או לחומות מנוכרות, נחצים קווים אדומים, ונעשים מעשים אכזריים בשם כולנו . לשים לב, שבימים אלה, לצד שיח בדבר התכנסות והפרדה, שטיבן אינו ברור כלל' והן מתעלמות מהפרטנר' ממי שממנו נפרדים ומפניו מתכנסים, עולים יותר ויותר דיבורים גזעניים, שאינם רואים פסול בטיהור אתני תחת ביטויים קטיפתיים על חילופי שטחים ואיומים בסכנה דמוגרפית. הקולות הנרעשים מכל אסון ברחבי העולם ומושיטים יד לסיוע, מתעלמים מקטסטרופה • t6 rjjp' __/'."~· '0 קריאה נעימה מאגנוס ג 1 והנסון (רויטרס) , פלי טים מחכים לרכבת בחוף השנהב ,2001 www.iton77.com שירה שגיא אלנקוה יוליה ויכו ליליאן דני גורי נועה שנהב (פרסום ראשון) זמיר בן-דוד סיפורת 11 14 14 15 15 י' עודד : סופר השלדים 36 ביקורת ספרים יהודית אוריין על שום גמדים לא ימאו מאת שרה שילה יובל גלעד על למה לא 1ו ום והרב מאת עוזר רבי שמואל שתל על מאי אחות ועל ממזרח לעץ הזית מאת דבורה נץ שו גיורא שוהם על לרצות את סלוני מאת מרדכי פלד יובל פז על בקרוב אהבה מאת ישראל בר-כוכב רוני סומק על אהבה במושב האחורי מאת יאיר מזור עודד פלד על זןמ מלע את עצמו מאת עזריאל קאופמן אלברט בן יצחק יעקב על רושם מאת נוית נואל לכתוב על אפריקה וולה שויינקה נשיר), מאנגלית: אביבה אבירם 6 7 8 8 10 11 12 13 5 לכתוב על אפריקה, עמ 116 לכתוב על אפריקה - אביבה אבירם וקציעה עלון 16 אפריקה: בצל מתקלף לנצח של סטריאוטיפים - אביבה אבירם 18 מיא קואוטו, שני סיפורים : האש, מאנגלית : בת-שחר גורפינקל 22 ציפורונת הירח, מפורטוגלית : נירה בר-גיורא 23 ג 1 ק מפאנז 1 ה שיר 24 אמה אטה איידו נשיר), מאנגלית : קציעה עלון 25 מיא קואוטו : אקזוטיקה מדומה והיסטוריה אמיתית - אביבה אבירם 26 ,----------------, ו לכסד אגודת סופרים ואמנים - עתרן 77, לחש לזכות בפופולריות נשיר) 30 ו ת"ד 16452 ת"א 61163 חאמה טומה : משפטו של המחבל האנאלפבית (סיפור), מאנגלית : אביבה אבירם 30 ו ו אבקש מנוי לשנת 2006 ו שם םוש ו משפחה"."." ..."."".."..."..".""""".".""".".""""."..".".""."""""".""". שיר אנונימי (השירים תורגמו מאנגלית בידי אביבה אבירם אלא אם כן צוין אחרת) 31 מדורים לפי שעה - יעקב בסר 1 ו "".""".תבותכ ..""..""."".."..."."""".."""".""""""""".".".""""."."..".. המלצות 1 עתון 4 177 ו טלפון ...................................................".................................................... י מצורפת המחאה על-סך 250 ש"ח עסו 11 גליונות כולל משלוח ו ו ".".".""".ףינס."."".".".".""."""קנב ..""..'סמ"." "."."."".".האחמה ..".." חצי פינה - רוני סומק: אריק ברונייה, מצרפתית: מולנה בראשטר מצד זה - עמוס לויתן על יומני לאה גודלרבג ועל והוא האור מאת לאה גולדברג, על ספרה של אניטה שפירא חתנך והזהות הישראלית ועוד 9 32 תיאטרון - כרמית מירון על וואכזר ורחןםוו מאת מרטין קרימפ בהבימה , על 11 נתניה 11 מאת שמואל הספרי ועל 11 המפיקים 11 מאת מל בורקס ותומס מיהן בקאמרי 42 '----------------ו !lll~ •תג וי• ידג JD1 u ירחון לספרות ולתרבות העורך: יעקב בסר המו"ל: אגודת סופרים ואמנים לקידום הספרות והתרבות חברי המערכת: שמעון בלס, עמוס לויתן, ששון סומך, עמותה מס' 580073575 רוני סומק, אריה סיון' ציב עצמון 1 דורית פלג, בתמיכת משרד החינוך , התרבות והספורט. •אח 181•1•2111111•21 שיית Iton 77 Literary Monthly עודד פלו' שלום וציב 1 יעקב שי שביט עיריית תל-איבב יפו - האגף לאמנויות. עורכת משנה: עמית ישראלי-גלעד :· המערכת והמינהלה: סל 5618271, ת"ד 16452 ת"א עיצוב: מיכאל בסר המערכת אינה אחראית על תוכן המודעות. רכזת מערכת: גילה שאול Editor: Jacob Besser Managing Editorial Board: Shimon Ballas, Amos Lvitan, Shalom Ratzabi, Sasson Somekh, Rony Someck, Arie Sivan, Zvi Atzmon, Oded Peled, Dorit Peleg, Jacov Shai Shavit ניקוד: שמואל רגולנס, פסח מילין מועצת המערכת: יצחק אורבוך-אורפז, גילה בלס, משה דור 1 נתן זך 1 א.ב. יהושע, ש. גיורא שוהם, אנסוך שמאס www.iton77.com Vice Editor: Amit Israeli Gilad Graphic Design: Michael Besser Editorial Secretary: Gila Shaul המערתכ אינה עונה בבתכ על פניות כובתים ואינה מחיזרה תכבי יד אוא אם צרופה איוהם מעטפה מביולת וממוענת. חוומ יש ללשוח רק דבואר וגל', מודפס רנווח כפלו על צד אחד לש הנייר. וציר לצו דיסקט, תביאום עם המערכת. נכגישות עם הע צויר לתאם מראש. טל': 561827103 דואר אלקטרוני 1565-253X ISSN iton77@actcom.co.il המיצית ןןR1וע77 י.ח. בונו: ןמ ה~ור,הספדיה הקטנה הקיבוץ המאוחד 2006,117 עמ' נובלה דרמטית. המספר הוא מוכר עיתונים, וגיבוריו הם ברובם פועלי דפוס של עתרן יהודי - מהגרים יהודים מרוסיה ברובע וייטצ'פל בלונדון: הסיפור מתמקד בעיקר באברהם מברחיך 1 הנעוץ על ידי המספר. י.ח. ברכו: שכזל זכשלזן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006,252 עמ' מהדורה מחודשת של הרומן האחרון שפרסם בונו בחייו . "אסתר חפץ מאוהבת ביחזקאל 1 שאוהב את מרים, שאוהבת את חמילין ." מהלך אחד בחיי יחזקאל וכל בני משפחת ."".ץפח <מאחרית הדבר שהוסיף מנחם בריבקר.> אשו ביילין: רבבר בלזנרןז, הספדיה הקטנה הקיבוץ . המאוחד 93 ,2006 עמ' סיפור זיכרונות שכתב אשר ביילין ב 11922- אחרי רצח בונו. בקיץ -7 1906 היה ביילין בלונדון ופגש בבונו ובגבסיך: "העד הצנוע נקלע בין שני הידידים ומספר סיפור אהבה שנעכר ונכזב. הוא, איש סודם של השניים, יודע מה שכל אחד מהם לא ידע". יעקב רימון: מבחר שירים, ערוך: עוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006,78 עמ' ספר שירים של המשורר )-1903 1973(, בנו של הסופר אליעזר רימון ואחיו של המשורר יוסף צבי רימון: מירון איזקסון הוסיף אחרית דבר. "גלוי עיניים; נופל יומי; ללא מראה,/ מדדה על קביו/ נאבק באור; ולא יוכל.; ריח ניצת תפוח/ חלמתי תחתיו; מסעיר בי; זיכרון המאדות ..." ('בזיכרון המאדות', עמ' (56 יוסי שריד: פפי'צק, חרא לא ירע את שמרי הוצאת יד ושם, ידיעות אחרונות 2006,54 עמ' פפיצ'ק-פטר גרינפלד נכלא באושוויץ-בירקנאו בגיל ארבע, שם "צאר 1 ניקיטה, חי אי פעם; בעצלות, פאר ונועם./ לא חולל לא טוב, לא רע,/ נחלתו חיתה פורה. גם בטורח לא בחל הוא, התפלל, שתה, אכל הוא, וממ"ם אמות שונות/ העמיד הוא מ"ם בנות."" ('הצאר ניקיטה וארבעים בנותיו' עמ' 73(. חכוך לוין: הרטיטי את לבי י הוצאת הקיבוץ המאוחד הספדיה הקטנה 2006,72 עמ' המחזה "הרטיטי את לבי" הושלם בשנת חייו האחרונה של לוין . קומדיה שעניינה אהבתו הסוערת של השופט שאינו שופט למקח אל לללה. אכטון צ'כוב: זר קרב זםיפזרים אחירם, מרוסית: דינה מוקרן, הוצאת כרמל 2006,248 עמ' הנובלה "דו קרב" ועוד עשרה סיפורים מאותה תקופה: "אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים מתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית, איש לא חומק ממבטו הצלול". פרופ' הלנה טולסטוי הוסיפה אחרית דבר. ~~:נב tt ועו.ד מוטל עוסק בזיכרון 1 בטרגיות של הקיום האנושי 1 בחמלה ובהומור. יעקב ווטפלד: ראר אלאח{אם, הוצאת ספוא, בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל 2006,53 עמ' קובץ שירים ראשון. "בואכה אל חליל:; עצי זית הופקדו למשמרת,/ כביש- חוצה-שומקום, /מקדם את ;:י~ב עיר ארצית -/ עיר אבות."/ בואכה לאינסוף הסופי 1 /הספק; יכרסם בשיני התולעת,/ עץ הזית./ בואכה אלח'ליל" ('בואכה אלח'ליל', עמ' 36(. גיזי ופפווט: בזזבת אזפציה חילזנית מפרימת, מן המזנזתיאיזם אל הרציזנילז,ת הוצאת כרמל 2006,211 עמ' המילים עלולות להפוך למעשים, כלי למימוש אידיאולוגיות מסוכנות. למשל, באיסלאם, בנצרות ואף יבהדות. ביקורת המילים המבטאות אידיאולוגיה דתית, תוך הצעה לחלופה חילונית, המתעמתת גם עם תפיסות חילוניות שונות. אלאי: רפגים אזזמים, מסינית: עפרה וייכשטיין אובל, הוצאת זמורה ביתן 2005,380 עמ' רומן היסטורי. המושל מאיצ'י מאשו ללאומנים סינים לגדל פרגי אופיום הופקד בידיו הרצחניות של ד"ר \1) )i)J " ( / בשדותיו 1 בתמורה לאספקה של נשק מ' סיקר: אבן תזעק, הוצאת הקיבוץ המאוחד הכבשה השחורה 2006, 254 עמ' קובץ הסיפורים של מ' סיקר <מאיר סמילנסקי> ראה אור לראשונה לפני שישים שנה. תיאור של אימי הפרעות ומוראות הטבח ביהודי אוקראינה בשנים -1918-1917 יהודים כפריים פשוטים, יהודים חיילים, דמויות נשים גיבורות המקרינות ערכי מוסר ועוצמה אנושית בסיסית. נורית תמיר-סמילנסקי הוסיפה אחרית דבר. מנגלה, ויצא ממנו בגיל חמש, אבוד שם וזהות. תיאור מסע החיפושים הארוך - שספק אם הגיע אל קצו של פטר-פפיצ'ק אחר זהותו. א"ס פושקין, לששר זפאמזת זאנרה אחת, מרוסית: אריח אחרוני, הוצאת ספרית פועלים 84 ,2006 עמ' שלוש פואמות שובבות: 'גרף נוליך', 'גבריאלדה', 'בית בקולמנה' ואגדה "בלתי צנועה אחת" - 'הצאר ניקיטה וארבעים בנותיו': הספר מלווה ברישומים מתוך כתבי יד של פושקין . ~ אנט!. צ'נו i·'~ אימוח קוטס: פיאםקז י מהונגרית: מרדכי בוקאי, הוצאת מחבורת לספורת 2005,268 עמ' סופר מזדקן כותב רומן על החיים במזרח אירופה הסוציאליסטית. הוא מאמין כי הרומן שכתב לפני כן 1 העוסק באושוויץ 1 יידחה על ידי המוציא לאור שלו 1 אך לא כך קורה. יאן מוטל: הזעבזזת שמאחזיר בני רזקאמאטיז מהלסינקי י מאנגלית: עופו שוו, הוצאת כנות 2005,163 עמ' ארבעה סיפורים מוקדמים של מחבר חיי פיי ; איש צעיר גוסס מאיידס עוסק בכתיבת סיפורה של משפחה לאורך המאה העשרים, סטודנט חווה את מלחמת וייטנאם דרך מפגש מוסיקלי, מודרני . כך מסתבכת טיבט בסחר אופיום, מה שתרם לנסיבות נפילתה בעתיד. סיפור עלייתה ונפילתה של משפחה בטיבט, בטרם הכיבוש הסיני. צ'ימנכדח אדיצ'יח: היביםקזם םלזנ, מאנגלית: ג'וד שבא, הוצאת מחבורת לספורת 2005,250 עמ' רומן ראשון לסופרת הניגרית. שני אחים, קמבילי בת החמש עשרה ואחיה הבכור ג'ג'ה יוצאים מביתם, הנתון תחת משטרו הנוקשה של אביהם, אל ביתה שופע החיים של דודתם. המפגש עם החירות מוליד מתח והתנגשות. חיים גרינבוים: צחאה, הוצאת יפה כרף 2005,605 עמ' האימפריה הכלכלית של בנקאי איטלקי בסכנה בשל פשע מן העבר הרחוק. ההוכחות לפשע נתונות בידי משפחה ירושלמית. בכיר בשב"כ ומדריך בקייטנה של ילדים חולי סרטן מעורבים במרדף שמנהלים שליחי הבנקאי בעקבות ההוכחות, בין ביו יורק, פריז, לוקסמבורג ואף בני-ברק. ש מן הראוי לציין, שהשיר נכתב לפני שמנדלה שוחרר מהכלא, ההרב לפני ששועי עולם מיהרו להסתופף בצלו. אז ראו אותו במקרה בהטו כאסיר פוליטי חסר רלוונטיות החי בבועת זמן סגורה, רכשהיות לירבלים מהם תמכו בשחרורו מסיבות הומניטריות גרידא. יובעינ אחרים, שמאוחר יותר עטו על כל הזדמנות צילום אתו הוא נתפס זא כטרוריסט וקומוניסט). א . א ההיגיון שלך מפחיד אותי, מנדלה ההיגיון שלך מפחיד אותי. אותן שנים של חלומות, של זמן מואץ בתקוות חזון' של התענגות מחודשת על המשימה, של הקריאה, הקצב הערוך לפרוץ בשמשות-על מסביב ל"עולם חדש אמיץ". ואז דממה. שתיקה. העולם נסגר מסביב למציאות היחידה שלך . השאר הוא." חלומות ? ההיגיון שלך מפחיד .אותי באיזה קור אתה בז ללהטוטי .ידיים "היפתחי מערה" ושני עשורים של חלודה על םצירי מתקלפים למגע מטה ?קוסמים כישוף לבן' מטה כישוף שחור בעל קצה בשנה רגע אחד מטה קסם, רגע אחד אלה לדיכוי תמהומו דרבן פרות ושוט או קסיאמבו קורע בשר ושופך דם ומוחות ? תיבת קסמים זו שחוטי המשי שלה םהופכי לחבל עב-קשרים למחוץ רקות שחורות ? קמיע, כפת ארנב שהתגנבה, חובטת מאחורי הארנב? יונים המשתנות לציפורני עוף דורס לבן ?כחלב לא בשבילך עלה הזית ושנבטי לועות רובים, זרי תיל' סבכי םקוצי מסביב למצחים שחורים של ג'יזוס כריסט שלא .ברצונם סבלנותך נעשית בלתי אנושית, .מנדלה האם אתה מגדל מזון? הופך עכברים ולטאות ?לידידים מודד את צמיחת העשב לפי הקצב המדוד של ?הזמן האם אתה היום המומחה ?לתשבצים שחמט? אה לאז חתרנות תאורב בין כלי שחמט. התנגשות מובנית של שחור ןולב ערוכים ומוצבים שווה שווה? לוח ישר? זלא לא ברובן איילנו.* דמקה? מוחי אל .דחי למשחק הזה אין שום כבוד למעמד או םליקו סדור של מלך וצמיתים. אז מה, ?שבצ-נא מונופול? עכשיו' זה." אתה רמכי את אורחותיו של המשחק. גם .הם הגיע זמן הרווחים, על הכרטיסים כתוב "רק .ללבנים" בקופה המשותפת. כמו מטבע מזויפת של מהמר • משני הצדי עץ או פלי. על כרטיסי "הפתעה" כתוב "לך לכלא. לך היישר .לכלא אין דרך מילוט אל תגבה מאית ונד", דגים ,חוגגים אני חושב, על אלו שניסו לעקוף כרטיס "לך" ברובין .איילנו * רובן או ורבין איילנו היה אי בית הכלא שבו נכלאו מנדלה וחבריו למאבק :ךן. ~ c=: ודלה שייי~קה מאנגלית: אביבה אבירם ~1 ~ ההיגיון שלך מפחיד אותי' מנדלה, ההיגיון שלך עושה אותי שפל ברך. האם אתה מביית שממיות? האם חרגולים מ~רים את שתיקתך? הרדאר של עטלפים מתביית על מבטך חצוב כפסל המתעלה כרצונו מעל למרחקים? האם חרקי עש שוברים כנף על הנצנוץ לסירוגין של נורת חשמל שאינה מביאה שום הארה צורבת ? מבטך עובר מעש לנורה, נח על תנודות הדופק הזוהר שלו האם רגשות קרבה ניעורים על ידי קשת שבורה של טונגסטן לכוד בחלל ריק? הדופק שלך' אני יודע, הואט עם סיבוביה וולה שויינקה הפלגמטיים של האדמה, אני יודע שדמך מתחמם ומתקרר בתבונה עם העונות, נענה לרוח הקלה ביותר' אך בז לדהור עם רוחות <או הוריקנים> המאיימים לחולל שינוי על מדרך של צב. האם עולמנו רחוק מרחק שנות אור' מנדלה? אבוד בחזיונות של אותה העזה עליונה נגד עליונות איומה של גזע, מה מביא אותך חזרה לכדור הארץ? קול פסיעותיו הכדב הלא אנושי של סוהר הלילה, עין ספוגית חוטאת פולשת דרך חור ההצצה? אמור לי מנדלה, השומר הזה האם הוא האסיר שלך? השפע שלך מאיים עלי , מנדלה, אותו עור תוף מתוח על לבך שעליו רוקדים המיליונים שלנו . אני חושש שאנו נצמדים, עלוקות שמנות, לוורידים שלך . אי דיוקינו מקהים כל יום את שפות רצונך המשוננות. פשרות מרוקנות את שפעת המעשה אשר עשית המזין קיבות יבשת שרוקנו מכל רצון. מה יישאר ממך' מנדלה? ררלח שריינקח - סופר, משורר, מחזאי ומסאי ניגרי, חתן פרס נובל לספרות 1986• בין הרומנים שלו: The Man Died; Ake -the years ofchildhood; Isara בין ספרי השירה שכתב: Ogun Abibiman; Mandela 's Earth and other Poems ספרו האחרון: A Climate of Fear כל השירים במדור המוקדש לאפריקה תורגמו בידי אביבה אבירם אלא אם כן נכתב אחרת ~~לכתוב על אפריקה -ע 11 מ 16~~ מרץ 2006 שילח כן כותבת, ומצליחה בדרך זו לגבש את הישירות ואת האותנטיות של העולם המתואר 1 ישירות הנקנית באמצעות האוזן ולא באמצעות העין. סימונה ודון האלמנה ואם הבנים לא חיתה אומללה מקצועית בטרם האסון שירד עליה. דמעות בלי יפחנות. לפני שנלקח ממנה בעלה, מלך הפלאפל המקומי 1 היא חיתה מלכת העיירה, וגם הפרנסה חיתה מצויה בשרפי 1 ויחסי האהבה בין סימונה לבעלה אף הם מתוארים להפליא. אבל בעת מותו היא נושאת ברחמה את התאומים בעלי השמות הנאים אושרי וחיים "שמסעוד זה כמו אושרי במרוקו וחיים בשביל להחליף את המוות שלו בחיים "שלהם (עמ' 38(, פס-הקול הנשמע ברקע הוא תנפיל הקטיושות, המקצב שלהן ועוצמת רעמן 1 והוא המלוו את חרדותיהם של תושבי היישוב בכוננות ,ספיגה שביתת המפעל 1 הרחובות השוממים הוהיריד למקלטים, כשהכול מלווה בתחושת היחד הוהדאג ההדדית, שתושבי תל אביב הבטוחים םוהמנוכרי אינם יודעים אותן . המונולוג הכובש מכולם הוא זה של קובי 1 רבכו הבנים, שחרף היותו בן תשע עשרה אינו ""מבזבז את חייו בצבא. דמותו של העלם מופיעה לבכ מלאותה הריאליסטית, כי קויב הוא מאלה םשנוטלי את כל האחריות על המשפחה עם פטירת .האב אופי חלומותיו הוא פרגמטי 1 הוא מתאווה שלרכו את הדירה לדוגמה בראשון לציון 1 שתבוא ''קומפלט עם הקטנים התאומים. לשם כך הוא אוצר את ושכר אצל ידיד ערבי שעובד איתר 1 ויש בין םהשניי מערכת יחסים מופלאה. כשהוא מתארח לאצ משפחתו הערבית של ידידו בבואו ליטול את צרורו 1 מתעוררת אצלו חשדנות בסיסית שמצויה בבקר כל אחד מאיתנו - שמא יגזול אותו הערבי 1 אבל זא מתגלה קסמה של החמולה האוריינטלית. האורחותי וההיררכיה המקובעת שלה בין האב לבנים על יכלל המוסר המיוחדים שלה מעוררות קנאתו של כל ימ שאינו בן המזרח ואפילו הוא ליברל נאור. זה אל מקרה שבעזה מוכת העוני אין הומלסים וואיל בשדרות מבהטן השופעות כל טוב העולם םרובצי על המדרכות חסרי בית ערירים. זוהי תחמולתיו שחרף מצוקתה אינה מוציאה מקרבה הומלסים, יזוה ברכת ההשתייכות המשפחתית ההדדית בה האדם לעולם אינו לדבו. פרקי המונולוג של קובי ודון הם מן היפים ביותר שקראתי בסיפורת העברית העכשווית, והם כשלעצמם ראויים לפרסים. בצד החלום הממשי של קובי 1 באים לידי ביטוי גם חלומות הבוסר של איציק והגיגים "מאותגרים שכלית" בדבר עוולות האל המתייחס לבני האדם כמו שבני אדם מתייחסים לקני נמלים. וכל הדיאלוגים שבינו לבין אחיו הנערץ דודי פותחים ומסיימים בעילגות אופיינית, טיפוסית, במילים "אני אומר'ך 1 איציק". אצל שרה שילח, שזה לה ספר ביכורים, אין שום התנשאות של סופר החכם מדמויותיו. כתיבתה אינה אנתרופולוגית ואינה מזדייפת, אלא מכבדת את עצמה ואת ההוויה החברתית המתוארת. מעניין אם סגנונה הנועז יניב חיקויים ספרותיים נוספים. • ווללt'iרnס שום -גlםו"לג אל בוRול 1 בה, ואילו שילח כותבת דיוברית עד קצות גבולותיה. כל הרומן מתארע בעיירה צפונית, ועיניינו במשפחת ודון 1 האם העובדת "ושש ילדיה". אבל תחת לתאר את גיבוריה, את חייהם, את עלילותיהם והיחסים הפסיכולוגים שביניהם כצופה, כמספר- על חיצוני 1 היא מדובבת אותם בלשונם שלהם, ודברך זו מוסרת את כל המידע הסיפורי הרלוונטי. מן המונולוגים והדיאלוגים שהם מנהלים אתה למד על מוצאם העדתי 1 דר גת השכלתם, מקור שמותיהם, מספר שנותיהם בארץ - השגיאות שלהם מסגירות אותם ומדווחות עליהם, ובכך היא מגשימה את "הסגנון הוא האדם", הסממנים הלשוניים משקפים את יחסי המשפחה, כמו למשל הקרבה שבין האחים דודי ואיציק, שהוא נכה וחלוש שכל; ודודי חושף את הרהורי לבו "חשבתי על אמא שלי שילדה אותי ילד בריא בריא, ועל איציק שבטוח שנולדתי רק בשביל להיות החלקי-חילוף שלו. שככה אלוהים סידר את זה, שהידיים שלי יהיו הידיים הרזרביות שלו" )135 ,)'מע וניכר בסגנונו המקצב הפונה אל חוש השמע יותר מאשר לשאר החושים. אחד העמודים היפהפיים הם עשרת הדיברות של איציק, שדודי מנסח אותם על חוקי הגנבה הלגיטימית, ממי ומתי מותר לגנוב, וכל חוק נפתח במילים "מותר לגנוב". וכר'", וכל ההיתרים הללו הם על סף הקרימינליות אבל הם ספוגים אתיקה פנימית עמוקה, האומרת, כי מן השניים האלה לא ייצאו פושעים של ממש. על האינדיווידואליזם של אתי ודון 1 הבת הבוגרת, אתה למד ממיעוט השגיאות שהיא עושה דבבריה, והיא היחידה שאינה נושאת את קללת הזכר והנקבה של שמות העצם העבריים, שאין נקי ממנה. זוהי קללה שאפילו שדרני טלוויזיה ניגפים בה, כשהם מדביקים מספרים נקביים לשמות עצם זכריים כמו "שתי חלונות", שהרי אי אפשר לו לדובר העברית לפשפש בסימני מינו של כל שם עצם תוך כדי דיבור שוטף. וכל אימת שאני רושמת צ'ק ומתלבטת: מאות בנקבה ואלפים בזכר 1 אני נמצאת מלגלגת על עצמי ועל דקדוקי העניות הללו 1 שלא סייעו לי להחלץ מן העניות, והרי מי שכותבים את הצ'קים השמנים אינם נדרשים למה שהמורים לדקדוק רואים בו את מרכז עולמם. עין הקורא המצוי קצת בצומת, כי אינה מורגלת לשיבושים אלו תוך שימוש בעין 1 ככה לא כותבים, אבל שרה דיבורית עד לןצות גבולותיה שרה שילח: שום גמדים לא יבואו' הוצאת עם עובד 254 ,2005 עמ' בתנועה גלית מציפה הפריפריה את המרכז התל אביבי 1 שבו מתרחשים הדברים, ומשפיעה על התרבות, על התמטיקה שלה, על הסגנון 1 הטעמים והרייטינג. לא עוד היא זורמת באופן צנטרופוגלי מחוף "מציצים" רוח' שינקין 1 אלא הולכת מן השוליים הפריפריאליים אל המרכז התרבותי 1 שוליים שעד כה לא היה להם ייצוג. מן הזמר האשכנזי התל אביבי נוסח אריק איינשטיין ושלמה ארצי שסימלו את הזמר הישראלי הגבוה, טוב הטעם, צומחים כוכיב הזמר החדשים מתוכניות כוכב-נולד 1 הם בוראים את אלילי הרייטינג, והרייטינג כמו במשוב מכתיב את הכוכבות התרבותית החדשה כניבט ומירי מסיקה, שטעמי לא תמיד מקבל אותה, אבל אני רואה בה תופעה תרבותית מעניינת יבותר 1 לטוב ולרע. לא עוד נסיכות שינקינאיות נרקיסיסטיות אלא כמיהת הלבבות מאותן פינות נידחות, שבספרות העולם יכונו פרובינציה, ובמקומותינו זרעיה הם עיירות הפיתוח עם תחושת קיפוח לא זדוני אך קיים כתחושה סובייקטיבית וגם כמציאות אובייקטיבית בלתי נמנעת. גיבוריה של שרה שילח שמום גמדים לא יבואו מצטרפים אפוא בכמיהתם למראם בובארי החולמת את מפת פריז ולנשים הצ'כוביות הקוראות "מוסקווה, מוסקווה", משום התחושה שבמקומות הללו פריז 1 מרסקו וה ותל אביב מתרחשים הדברים האמיתיים. לכן שטים בפרקי הרומן שלה החלומות כעננות חולפות, והווייתם רחוקה משוועת ההזנחה הסוציו-אקונומית, זו המבטאה לרוב נחשלות או תחושת נחיתות כנגד עוול של מדיניות יזומה, שיישבה את העולים באזורים לא נושבים. ברומן הזה נגזרת בכאות הרוח הפטליסטית מגורל שקשה להחלץ מהדטרמיניזם שלו. די להבחין בתהליך הקבוע, לפיו את הנתיב אל הקריירה התקשורתית מתחילים ניצני גל"צ, ילדים משכילים בני טובים המתקדמים לעבר הכוכבות בטלוויזיה, שהיא האליטה והסלבריטאות, אך אם בודקים בציציותיהם מתגלה כי הם דור שני של סלבריטאות, דור שני של רוזנים תל אביבים, כמאמר הידוע - אצלנו לא צריך פרוטקציה, קשרים זה מספיק. אבל לגיבורי ספרה של שילח אין קשרים, ואין להם כל סיכוי לעלות מרחובות העיירה על מסילות התהילה. המחברת עשתה קודם כל בחירה סגנונית מצוינת שאין לה תקדים, וכפי שנראה לי 1 היא מהווה מגמה חדשה כובשת דרך בלשון הספרות. במקום לנקוט במשלב התקני של העברית, שנקלע אגב בימינו לקשיים משום שתקבירתו 1 ולעתים התיפייפותו 1 מזייפות, כי היצירה התקנית נכתבת כפי שספרים צריכים להיכתב בעברית ספרותית שאין מדברים יהודית אוריין 308 בהמשך השיחה מותח רבין ביקורת על עצמו' על מהחריזה האלתרמנית הנוקשה, ומסגל לעצמו את (ן: עו?.ה בנהייה כואבת מיעוט פרטי הריאליה בשיריו: "כל כך מעט מנוף המוסיקה שתאפיין את כל שירתו , חריזה ~ העיר' מהווי העיר והחיים בא לשירי • ואני חי כאן אינטנסיבית למדי בסופי שורות, אבל בצורה .=::: עוזר רבין: למה לא תקום? והברק, כבר שנים . אני נכסף לתיאור הריאליה." שאדם חופשית הנובעת ממקצב השיר , ולא בצורה סדורה. ~ ~ הוצאת קשב 102 , 2005 עמ' ישיר את הפצע שלו זה לא." זה לא כל כך." לא זהו שיריו הטובים יותר , לטעמי , הם אלו הארוכים יותר' שבהם המוסיקה והמחשבות צוברים תנופה הגותית. והשיר הנושא את שם האסופה, "למה לא תקום? והברק" (עמי 28<: "לכאן דחפה החשכה, קוראת ממצריו '/ורוח כלואה בגוף רוטט רותע, /עורגת גלגולים, הדפה אותו בחיבוטיה; עד גבול משחק האיתנים. ולמה לא; יתנפל לטלטלה, הפקר לגורלו? ."הזאת חזות הכול: לקפוא מנגד, חושש לקרב, מאן להתרחק, /קהות אבנית, סדקים גוויי חול וירוקה רכה ומחנקת". בשעה שהמדינה הצעירה חיתה עסוקה במלחמות ממשיות, ריבן הסתרג בתוך מאבקו המטאפיזי , אותו תיאר בצירופים יפים כמו "גוף רוטט רותע", "עורגת גלגולים", "משחק האיתנים", קהות אבנית" ונו', בדומה לשיר זה, שמות שירי המשורר מדייקים להעביר את המסר כבר בפתיחה, שמות םמקוריי כמו 'קשה להגיע שמה' (עמ' 35(, 'למה?' '(עמ 36( ו 'אילו." / (עמ' 73(. מספרו השלישי של רבין • בטרם תעבור )1975( . והלאה, הופכת השפה להיות ישירה יותר' יאול בניסיון להגיע אל הקורא, לגשר על השירה .הקשה אבל לטעמי' ישירות זו באה על חשבון הצירופים הלשוניים המקוריים שצוטטו להלן , ועל חשבון מארג הדימויים שהותכו יפה, בעיקר בשירים הארוכים. בשיר 'ועדיין לפניה' (עמ' 55(: כותב המשורר: "ואגירתי כולה; תגמר גמור ואני; עדיין לא התחלתי; לחיות כלבעור /• עזור לי! עזור!" אלו שורות המבטאות מצוקה, אבל לא עוברות טרנספורמציה שירית מספקת. או בשיר 'והלא לכך' (עמי 65(: "פוחדת התמעטה • רוחי; לגוויתה צמאה, אליה; יוצאת." וכבר השתטחה ואינה/ כי אם צל שלשווא מגשש לו בי; לבקש לו מחיי מילים בצלם גוף; משענה לנפשו למען תדע; כי חיתה ."", רבין אומר את הדברים, מסכם אותם, במקום להראות. צירופים כמו רוחי יוצאת, רוחי אינה אלא צל , משענה לנפשו , חסרים את האינטנסייבות של צירופים שהובאו קודם. או השיר 'מה נותרה' (עמ' 74(, שנדפס בקונטרס הנה בעריכת נתן זך: "השתרכות חיי , בהתארכות צלה; רואה; נפשי בהתמעטה; עוד הרבה בטרם שקיעתה/ באה שעתה."" יתכן שחלק מהבעיה נעוץ באסופה לא גדולה, שהנה מבחר של משורר שמלכתחילה פרסם כה מעט. שכן שירים יפים רבים, שנדפסו באסופה הקודמת הולך סובב הולך )1982(, שהכילה מעל מאתיים עמודים (בניגוד לפחות ממאה הנוכחיים>, לא נכללים בה. אבל גם מבחר זה מציג נאמנה, בצירוף הראיון היפה המובא בסיומו' את שירת עוזר רבין , שירה ייחודית שתמשיך להדהד במערת השפה העברית עוד זמן רב. • יוכל גלעד מה שאני מבקש, לא זה מה שרציתי." לא זה ראוי להיות לאדם". נכר שהמשורר התייסר מחריגותו ואף לא קיבל אותה, אבל בשיריו דבק נאמנה בפואטיקה שנבעה מתוכו • וכעת לשירים עצמם, וראשית הספר עד עפר )1953(. כבר בשיר הראשון מתגלה פחד המוות, חרדת הנפש מסופיותה, בשיר 'שבויי-לילי (עמי 15(: "עצים עזובים לבדידות לבם." משוכי כיסוף; יתגבהו' יתארכו להישאר; אך הליל' זועף ונגרף,/ אל לוע אין-שוב; גורר". ובשיר 'פיכחון הנפש' (עמי 23(: "הזמן עובר' מוכפל מיליוני לא-אני; והוא כאין בתבל שלאין-קצה משתרעת./ צמח בן-עפר הציץ וכבר נובל ,/ממלכות-ענק כוסו עבר אפל,; ואת דימית להינצל? עני' נפשי' עני: אי עקבותייך כאן? ואם תאבדי • מה את גורעת?."" למי עוד היה זמן בארץ, ב 1953- לכתוב כאלה שורות, זמן של מאבקים צבאיים הרואיים ומאבקי הישרדות ? זוהי שירה מאטפיזית מוחלטת, שבה חרדת הנפש מהאינסופי והסופי נמצאת במרכז. ובשיר 'השחר הראשון' (עמי 21( מתוודה המשורר על זרותו במקום הזה, שוכב ומתבונן רבקיע כשסיבבו בוער שרב: "."כמה שכבתי שם, על רגבים ואבן' ;בליל הדר וקישחון /• לוגם במלוא הגו את תמרורי הסרק של · הטבע,/ עולה בנהייה כואבת, כשכוונות צליל וצבע; אל שמי כוכב גבוהים,/ קרים עד פיכחון./ אך סחופת .אור ארצי' ואצבעות של להט; תופסות בלב,/ בנגה יום שרב,/ בלהב השמים אותך אני סובב, /שדותיך בניחוח, גופי ורחף; וסערת חיי בפריחתם נבלעת ."", השורה האחרונה מציגה מודעות למצב הנפש החרדה מול פריחה כמעט אכזרית בבריאותה. הנפש כמהה ללמעלה, והלמטה אדיש, עסוק בשרב. יש לשים לב גם לשפתו המיוחדת של רבין , לצירופים יפים כמו "ליל הדר וקישחון", "תמרורי הטבע", "שכוונות-הסרק של צליל וצבע" ונו', מספרו השני • שוב ושוב )1967(• משתחרר רבין שירת עוזר רבין היא עץ נדיר ביופיו' כולו כמיהה לרקיע, שצמח בשולי יער השירה הישראלית, כשרק מעט יודעי-דבר הבחינו בו. והסיבה לכך נעוצה לא רק בקוצר-הראות של קוראי השירה העברית, אלא גם בשירה של רבין עצמה, שירה כמעט נזירית של סגירות תמטית והרמטיות של לשון גבוהה, השואבת מהתנ"ך. בשנות החמישים, עת פרסם ריבן את ספרו הראשון' ניכרת השפעת המקצב האלתרמני על שיריו' אבל התוכן הוא כבר פרטי לחלוטין: שירים המבטאים כמיהה אל משהו שקיים 'ר~~מ שירת נהייה אל המעל' שירת הנפש הכמהה, שי"רה רוויה בפחד מוות. גם משנות השישים והלאה, כשעל השירה העברית השתלט הנוסח של זך ועמיחי' ששילב פרטי ריאליה יומיומית בשירים, דבק רבין במהותו הפנימית, ושיריו נותרו מופשטים ונזיריים. גם קצב כתיבתו תרם לריחוקו מהקהל • שלושה קובצי שירה בכמעט חמישים שנות יצירה (בנוסף למבחר אחד>. מעבר לאיכות השירים, שעליהם מיד נעמוד' יש לציין גם את האומץ של משורר לשתוק, לפרסם רק שירים המניחים את דעתו והולמים את נפשו' לא לרדוף אחרי פרסום, לא להיכנע לשלטון האגו המולך גם על טובי האמנים. האסופה למה לא תקום? והברק הנה מבחר מארבעה ספריו של רבין' מבחר מוקפד שבחרו אלמנתו רות והמשורר טוביה ריבנו' שאף הוסיף פתח דבר . כבר שם האסופה הנאה מעיד על הייחוד והמסתורין בשירה זו' שם שאינו מנסה לארוז את הספר בכותרת נגישה. גם העטיפה המציגה עבודה של אלישבע רבין הולמת את תוכן הספר. בראיון עם יעקב בסר' המובא בסוף הספר' נחשף עולמו השירי של רבין. כבר בתחילה הוא מסביר את לב שירתו' בעזרת תיאורי כמיהה להרים: "רק כשראיתי את האלפים באירופה ב 1953-." גם פה בארץ הייתי אוהב ללכת לגליל-העליון." אבל ההבדל הוא יסודי." שם זה כאילו השפע הוא מתנת שמים, בייחוד בשוויצריה, כאילו ההרים הם שוכני שמים." אבל העלייה להר תבור היא חיתה המשהו." ולמטה האדמה וכל החשוף והמחוספס הזה שמתנשא ממנו הר תבור." גבוה ובראשו." שמים מרגיעי ייסורים, הארץ השוכנת בשמים". רבין' ששורשיו באירופה, מוצא בארצנו קרבה רק לנופים הכמעט אירופיים של הגליל. ולא מדובר בסנוביזם, אלא בכמיהה נפשית שעומדת בלב שיריו. בהמשך הראיון הוא מעיד על חוסר התאמתו לנוף הארצישראלי' ומכאן אולי גם ריחוקו המסוים מהקורא העברי: "תראה העור שלי לא עשוי לארץ ישראל, אני נשרף בשמש, ממש מרגיש את החום והאכזריות של האבק הישראלי' העפר והקוצים, ואין טיפת צל' והחספוס והקושי." הנוף הישראלי יש לו איזה תכונה של חרון' חרון-תמיד' חרון-ההוויה". 7 2006 מרץ מי חשב לתומו שמילים הן ו j ישוטז דבורה נץ: בואי אחות, הוצאת ספרי עתרן 77, בית לוחמי הגטאות 2005,137 עמ': ממזרח לעץ הזית, הוצאת ספרי עתרן 77 2005,96 עמ' באחרית הדבר לספר בואי אחות מתוארת תמונה מחייה של דבורה נץ, בהיותה בת שנתיים: "ילדה זהובת שיער ביער מלא דובים; בחדר קטן; נפתחו מיטות מתקפלות בלילה • בו יופיעו לפתע שני ילדיו של אבא/ יעלו; רטובים ועירומים ובשיניים נוקשות; ;לילה אחר ישנתי במיטתם; כמוני ישנה אחותי; ואחר כך מתה; ופינתה מקום בשנית"." חוויות אלה וכאלה הן שהולידו את השירים שבספר 1 שעוסקים במוות כמו גם בלידה: "אחכה לכם אחי ואחיותי אם במילים ואם בדממה". הספר מתחיל: "בואי אחות/ בואי כלה בתכריכי המתים /.../ מחקי השורות/ שלא היו ראויות"." ובהמשך: "אבי עוד בטרם מותו/ חיתה בו מחוכמת המתים."": השירים בספר עוסקים בארנון ובחיים הנולדים ממנו. 'אבי לא שם לב', /אב בעל ריבוא נשמות/ 1 וכך גם השיר 'אבי', המסתיים בשורות "ואשב על אבי שבעה/ ועל ~תיו שבעים ושבעה" <עמ' 24(. וכן השיר "לזכרה של דודתי שנספתה בשואה" 'רוחל'ה', שלקראת סופו הקריאה: "רוחל'ה, רוחל'ה, לוחשת הרוח באוזני הדנובה 1 ורגלייך הקפואות מפשירות בארובות העשן" <עמ' 26<: ולעומת אלה, שיר שעניינו הקמה ובנייה <אם כי החומרים נושאים עמם את העבר>: השיר 'יהי · בית', שנושא את ההקדשה "לאבי ז"ל שבנה ב 1949 עם עלייתנו ארצה את רהיטי הבית מלוחות ארגז המכולה."" <עמ' 36(, עניין העשייה הצמודה להריסה, הבנייה והמוות, חוזר ומופיע: האב נזכר כי "היו עושים בעירו; ארונות משובחים למתים", והמחברת מוסיפה בסוף השיר "ואת המתים היו עושים; יותר מן הארונות", בשפה פשוטה, במידה של הומור 1 בלי מליצה ובלי חרוז. ועוד: "בעצים השרופים; מתעורר האפר" או 1 "דם זורם בנערות הלילה'.' "מכלונסאות מסומרים; שנשא על גבו/ דפק בפטיש; כאבו החורים בכפות ידיו ורגליו" • כמשא צלב, שממנו צומח בית, ו"נמתחת הפרוכת להסתיר" ('יהי בית'), לצד סמלים ואזכורים בולטים מהעולם הנוצרי כמו משא הצלב, יום ו' של אפר ועוד 1 'בת יפתח ושירת נזיר', מופיעה גם אשת לוט הנמלטת מהשרפה, ואף שיר דרש על עקדת יצחק, שחייו ניצלו למרות המאכלת: "לא שלחת ידך אל הנער; אך שכחת על צוארו המאכלת." וגם את האיל שכחת בסבך; ורק תלשת לו את הקרן; וכשהוא מסתובב בכרך; גיבור 1 הם אומרים, שתום עין" <עמ' 54, 'וריאציה קצרה על האבדה'>: המוות ונס החיים קיימים מאז ומעולם, כמו החיים והמוות שבין שיבולת ל"סיבולת" ('אל תשרפו', עמ' 62(, וכדי להבין את השיר רצוי להידרש לפרק יב בספר שופטים. ובאותו מנעד תרבותי ואסוציאטיבי רחב, השירים שולחים אותנו גם אל שיר של יונה דולך ('צופן הפרגול 1 עמ' 102(, בו מנסה הכותבת לפענח את הצופן הטבוע בה, אביה המוכה לאור מכרות השיר על יהונתן בשירה של יונה דולך: "ולכן נולדתי וכל גופי פסים; ומאז בתאים נוברת." מנסה לפענח את צופן :· הפרגול שירי הספר מתורגמים לאנגלית, מקור מול תרגום, בידי בט שמגר 1 שהוסיפה גם מבוא, בו היא מציינת את הקשר המסתורי שבין הכאב ליצירתיות. גם ספר שיריה השני של דבורה נץ, שראה אור השבה ממזרח לעץ הזית • מוקדש לאחד מהוריה, הפעם "לאמי": השיר הפותח את הספר הוא אמנם אבי דרך באותו נהר פעמיים' <שיר המופיע ' :· 'אבי גם בבואי אחות, כמו גם 'ציפקה' ו'בבית הבוער'), בשיר השני אכן "האמהות נטועות בשדה", "חורטות", "ממתינות" ו"יולדות" <כך הן פותחות את בתי השיר>: המשפט "המלך במשפטו; לא שינה דרב" מסיים כל אחד מארבעת בתי השיר. אלו שירים ליריים וגם הגותיים, שיש בהם מהחידתיות. "מושכות אל הנחש; דורכות על קוצים; מבקיעות העטרה; על ראש הצלוב; הזר נוטף דם" <עמ' 11(. בהמשך מופיעים שירי אהבה: "בכיי מרטיב הכר; הלילה בבית המלון; בקומה העשרים ושתיים; הצבתי לך מגדלור" <עמ' 12(, "'מאושרת'?/ שאלת; ועניתי; '"ןכ' וארבע שורות אהבה אלה, בנות מילה אחת בלבד, חוזרות ב'אושר' <עמ' 15( פעמיים. גן העדן של אדם וחוה מתואר בשיר בן ארבעה חלקים: "הוא רץ עירום; וצעק בשבילי הגן; ומתח בינו לבינה את הנחש" <עמ' 20(, 'גשם ראשון ושיר' הוא שיר יפה במיוחד: "האדמה זוקפת; פטמותיה הזעירות; יונקת בצמא/ /קומי טליתא; גשם ראשון"." השיר קורא לטליתא <אותה ילדה שישו הקים לתחייה> המכונה כאן 'אחותי' <שוב שולח אותנו השיר לספר בואי אחות>, שנקראת לקום מהישיבה בעמק הבכא ולהתעורר מהגשם ומהולדת השיר: "לבשי שלכת אחותי; בנימי האדמה טליתא; שבה הזרימה בבשר השיר; העצמות והעפר" <עמ' 30~ יש בשירים חמלה ו גם אכזריות. הראייה דקה ומזדהה, ומבחינה גם בעליבותם של נשר זקן 1 חתול שסולק, סוסים בוכים, "יונים נמלטות אל מתחת לגג", "כלבי רחוב רועדים מקור": וגם: "שבעה גמדים ונסיכה; מתבוססים הלילה בשלג; מחפשים תשובה; .""• גמדים, שהם זיכרונות צרובי קור. "מילים הן שוט; דבורים וצרעות תרות אחרי הבשר החשוף; מי זה חשב לתומו; שמילים הן קישוט?" נכתב בשיר הארספואטי 'מי זה קשר המילים'. ועם כל הכאב שבהולדת המילים, מתוך השוט, מתוך ההקמה לתחייה, מתוך ההתבוססות בשלג, פורח הרבה יופי: המבט נשלח גם אל "עדן שבקצה הרחוב", שם יש נחמה. "פרחי ההדר באביב/ עודם נוטים לנו חסן; וכמותם היסמין הריחן והאזוב." בזרועי המשדרגת רקפת נחה; בערוגות ורידי נמה חרצית." "אני אבוא אל הארץ המובטחת" כותבת המשוררת, במאבק, בצליעה, למרות שאלוהים נשאר מעבר לנהר ('אני אבוא אל הארץ המובטחת', עמ' 69(, ובכל זאת, הספר אינו מסתיים בשיר נחוש זה, אלא בשיר המעניין והמוזר 'מחפש מלון ללילה', המסתיים בתמונה הכמעט סוריאליסטית, של הכותבת המציבה דוכן על חוף הים ומוכרת מאובנים: "מכרתי מאובנים מקדם; וכל הקונה מאובן; קיבל חינם את לבי; ולףליג; בעל שפם./ / שמש נדדה במזרח מערבה; והאירה השלט מעל ראשי בעברה; סוחר חסו חוליות; מוכו רכיכות חול וים:, [ההדגשה במקור]. • שמואל שתל מהונגריה לארז ישראל מרדכי פלו: לךצות את סלוני' הוצאת תשרי 2005,432 עמ' ספרו של מרדכי פלו הוא ספר ראוי מאין כמוהו לכל המתעניינים בענייני השואה, יהדות הונגריה, וחיי הדת והרוח של יהדות אירופה: הספר כתוב בשפה רהוטה, דבר דבור על אופניו. תיאורי ילדותו וחייו של המחבר בהונגריה של שנות השלושים במלחמת העולם השנייה קולח ומרתק. תחום הזמנים של הספר הוא במשך כשנה . מאז שוחרר המחבר מהמחנות לבדו בגיל העשרה המוקדם, לאחר שכל משפחתו נכחדה ואביו מת בחיקו במחנות הריכוז, עד ליום הראשון של עלייתו לארץ ישראל. במהלך שנה זו אנו מלווים את המחבר בהרפתקאותיו 1 תלאותיו 1 מלחמת ההישרדות שלו 1 יצריו ומריו 1 וגם בזעמו על אוזלת היד של היהודים המקיפים אותו 1 הן הדתיים והן ה"ניאולוגים" והרפורמים המתבוללים. ספר ייחודי זה עשיר ברבדים ובאיכויות, שתקצו היריעה מלתאר ולסקור את כולם. עם זאת, ברצוני לעמוד על שני נושאים שהרשימו אותי במיוחד: לפני שני יובלות הייתי מתמחה אצל מורי ורבי חיים כהן 1 ששימש אז יועץ משפטי לממשלה: הוא ניהל משפט דיבה נגד מלכיאל גרינו ולד 1 מעסקני מהתובנות הבודהיסטיות, הטנטריות והטאואיסטיות. (ך: כאשר הזדמן לי להרצות בפני כמרים ישועים ~ באוניברסיטה הגרגוריאנית בוותיקן , הם ביקשוני c=: להאיר את עיניהם בנוגע לספר פרנס ויטאה, של === מי שנקרא בפיהם "אביצרבון", משום שלא ידעו ו~ לבטא את שמו - אבן גבירול. באוקספורד' דרגיו פנרוז, הפרופסור המלכותי למתמטיקה, יבקש ממני שאעזור לו בהבנת הטקסט הערבי על מהות המספר והאינסוף של אבן עזרא. אצלנו , חוץ מאשר רחובות על שמם, מתי מעט הם אלה שקראו את מקור חיים של אבן גבירול ואת כתביו הפילוסופיים של אבן עזרא. מרדכי פלו מאיר את עינינו בהביאו מדברי נובר , שעמד על כך שעלינו לשמור על הגחלת, ללמוד כתורה לשמה את המסורת ואת הפילוסופיה היהודית: הפילוסופיה אשר היתה אור לעיני הגויים אך הוזנחה בידי מערכת החינוך שלנו , עד כי הנוער בישראל חף כמעט מכל ידע על ענקי הרוח האלה. בהזנחה זו נגרמה פגיעה קשה ביותר בתדמית הרוחנית שלנו ובביסוס זהותנו העצמית, פגיעה שאם לא נדאג לתל~ה מיד , קשה יהיה לאמוד את תוצאותיה ההרסניות: וכל זאת משום שלא שמענו לדבריו הבהירים, החדים ורואי הנולד של מרטין נובר , בדבר תדמיתו הרוחנית של היישוב היהודי בישראל. ספרו של מרדכי פלו מרתק ומהנה, מעניין ורב משקל , חשוב ומומלץ בכל לב. • ש' גיורא שוהם חצי 1r אריק רבונייה ו ~ מצרפתית: מולנה בואשטו r:: אם הייתי צריך להצמיד כלי נגינה למילים החזקות של אריק ברונייה אין ספק שהייתי בוחר בסאם-טאם. מדי פעם הייתי מרכך את המכות בליטוף מצילתיים, הייתי חובש בחמלה את הפצע הצרוב בירכיים או יונק מהשורה האחרונה עוד סיפת יין . חדר הלידה בו נולד עולם חדש הוא חדר שברונייה מצמיד אוזן על קירותיו כדי לתופף לנגד אוזנינו את הזעקה הראשונה. מזל טוב. רוני סומק 9 מרץ 2006 הליטאיות -הציגו פן אורתודוקסי בלבד' בעיסוקן רק בהילכתא ובפחד שלהן מהאגדתא, שלא לדבר על המיסטיקה והפילוסופיה: ואילו הציונות הסוציאליסטית דחתה מכל וכל את היהודי הגלותי' את ה"לופס מנטש", איש הרוח המרחף והמנותק. בסופו של דבר הם השליכו את הילד עם המים, וכיום אנו עומדים בפני שוקת שבורה. נכדתי נסעה להודו לקבל הארה מהבודהיזם המהאייני וההנאייני' אך אף אחד לא לימד אותה בבית הספר התיכון או העממי ולא הזכיר באוזניה שקיימים טקסטים מיסטיים של הקבלה הלוריאנית, הזוהר וספרו העמוק מני-ים של בחיי בן פקודה: חובות הלבבות, העוסקים בהליכים של הארה מיסטית ותובנה התגלותית; טקסטים שאינם נופלים בעומקם המילים החסרות םילpזס ס gq ר;ת ~ס,ןב;ת ס~לה סז דק ס~דר ס~ש ס~ n ;ןה ועל שפתינף חנוים מפזרים :פרףח :-••ז: -•:•••ז• T ס~~ע מןה ~רףב ~ר:~ ~~נף ~~ry יל ךק;ל.ס .דרם ס~ים מפנה בב.ת;כנ~ לתמיי ףמחיה צללים. 0 T : •:-: • T : •• : :• -: ~קרעים םי~יר~כr.~ף סקרי~ה ה~~~ ~י ת"ם. מה שהיה מת •• TT :• ףמה שאמףר לב;א טרם בבא T •:•: T T :• ן~~~ סזאת ~מף~ת ס :p ~ב יףלד ע;לם •ז ••T ם;ק~~ ;פ:~ ~ת ע;לם ~ןה, ה~~ז. ~ין ~י~י ס~ןש;ת ךם 'ר"ח' ז:: !J ד~ה. המזרחי יברושלים, אשר האשים את ישראל קסטנר , אחד מעסל~י מפא"י ההיסטורית וחרב כנסת לשעבר מטעמה, בשיתוף פעולה עם הנאצים. משפט זה הלך והסתבך והסתעף, ובמסרגתו התבררו עודבות מסמרות שיער על המחדלים של עסקני הקהילות היהודיות בהונרגיה: חוסר היכולת וחוסר הרצון לראות את השואה המתקרבת; הריבים הקטנוניים בין הקהילות ופלגי הקהילות למיניהן - חצרות ויזיניץ וסאטמר , המזרחי' הניאולוגים, הציונים והמתבוללים. כל פלג דאג לעצמו ,ומה שאיחד את כולם היתה אוזלת יד הזויה, ששיאה במקרהו של די יואליש טיסלבאום, האומר "ו מסאטמר' שהורה לחסידיו שלא לרבוח ולא לנקוט כל פעולה אקטייבת כנגד מהלך הדברים, שהם רצונו של הבורא, ואילו הוא עצמו מילט נפשו ברכבת המיוחסים שארגן קסטנר תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. במהלך המשפט התרבר' שכל מיני דיווחים של שליחים מהארץ' וכמובן ידיעות שנאספו למען היישוב היהודי בארץ ישראל (כולל ספרו הידוע של הצנחן יואל פלגי רוח גדולה באה> הכילו עודבות שגויות ומטעות. כל אלו הביאו את השופט בנימין הלוי לפסוק, שקססנר אכן מכר את נפשו לשטן הנאצי. שנים רבות התהלכתי בהרגשה שהחידה הבלתי פתורה של השמדת יהדות הונרגיה בשואה, כמו גם אודבן מרבית הקהילות האחרות באירופה, אפופה בערפל עכור ומחניק של דיסאינפורמציה, שבו שקר ואמת משמשים יחד בערבוביה הזויה. ספרו של מרדכי פלו הבהיר לי נקודה חשובה, שאם כי אינה מיישבת את כל הקושיות, הטרוניות והמענות, הרי היא מאירה חלק מהפינות האפלות: נקודה זו מצביעה על העודבה שליהדות הונגריה לא היתה הנהגה אפקטיבית כלל. כיףףן שפלג אחד המליץ עליו' השני התנגד לו' והשלישי והרביעי נלחמו גם הם אחד נגד כולם, כך שהתוצאה היתה סטגנציה, מדמנה וחוסר מעש. תוצאה פנטסטית, שדביעבד התרברה כהרת אסון' משום שהדרב היחיד שהיהודים מסו גלים היו לעשות היה - להישמע להוראות המשטר הפשיסטי ההונרגי ולצווים של שלטונות הכיבוש הנאצים להתרכז במקומות האיסוף למחנות ההשמדה: זאת מתוך שכנוע אוטיסטי-היפנוטי' שאם יישמעו להוראות הקלגסים, הרי שגם ההונרגים וגם הגרמנים ישתכנעו בסופו של דרב ש"היהודים הם בסדר". אישור מקארבי להלך נפש חולני זה מצאתי בסיפורו של חברי וידידי קריאל (קוציי> דוש: כאשר ברח בימי המלחמה ממקום הריכוז אליו נשלח על ידי אייכמן וחזר לביתו בבודפשט, קיבל את פניו אביו בזעקות שבר על שהעז להפר הוראה רבורה של הנאצים, אשר תרגום ודאי לסיובכים מיותרים. היתה זאת הפעם האחרונה שדרש ראה את אביו בחיים. עניין שני שבו האיר ספרו של פלו את עיני הוא בפרקדן העוסק בין השאר במשנתו של מרטין נובר' מורי ורבי מהר הצופים, בימים בהם ההר היה עדיין הר ולא קסקומבות. זכורני שלמדתי תורה מפיו בשנת 1947 כשהיה חבר ברית שלום, אבל גם הטיף בדיש גלי לצורך לחדש ולחזק את המסורת והפילוסופיה היהודית, ללא קשר אל הדת וללא זיקה אליה. כבר אז הישיבות - הן החסידיות והן האהבה גדלה לפי מידת העצב הנסתר בגוף ישראל בר כוכב: בקרוב אהבה, הוצאת עם עובד 2005,69 עמ' "תפקיד השירה להחיות 11, הגדיר המשורר ישראל בר כוכב את תכלית השירה, הנראית בעיניו כדרך צנועה לחגוג את הקיום. בספרו השמיני בקרוב אהבה, מסמן בר כוכב שתי תקופות • ילדות וברגות, ומותח חבל שקוף ורגיש ביניהן 1 תוך שהוא מטפל בהן בעדינות כאילו היו שתי ישויות התלויות זו בזו 1 אשר ניתוקן עלול לרגום לחדלונן. בהעמידו את העבר אל מול ההווה, הוא מיטיב ליצור רצף מעודן של רגעים מכונני התפכחות, שבסופם עמידה איתנה נוכח האמת ועמה השלמה עם המעמד הקיומי החדש: "חמש עשרה שנים כיהנתי כילד והודחתי 1/ במלכות ההיא, הארץ עמדה על כנה; עצים זרחו בגשם,/ עכשיו יבש מטה השקד 1 דג הלחם השחים,/ אוהל השמים קרס על הר לוויתן 1 אהבה; שעמדה על קצה לשוני 1 דבקה לחכי" ('כהונה', עמ' 11(. בחירת הדובר להכריז על הילדות כעל כהונה שהסתיימה בהדחה, והכרה בהחמצת האהבה ההיא, של פעם, מציבות אותו במקום בו נמצא הצומת שממנו נדרשת ההכרעה לאן לפנות. ניתן לקרוא את שירי הספר כתיאור מסע פרטי בזמן 1 מעורפל ואף תועה, הדומה למשט ממושך 1 לעתים בארנון דרך, בלב ים. לפחות בעשרה משירי הספר נמצא הים במרכז. אותו ים שאחת מופיע כעוטף בחום ובאינטימיות • "האם קטנת קומה בבגד ים חום ישן; מדברת עם שמש ומים,/ אמא, ממותך נלך <כמו שאהבת> לים" ('ים תל אביב', עמ' 32(, ואחת מופיע כעצום ומאיים . "בגוף נסתרת תנוחת הים; בגאות עולים לוחיות שקופות, קרועות, ירקרקות/ חיות קטנות נטולות ידיים,/ חיות גדולות אילמות/ קמות בגוף" ('גיאולוגיה', עמ' 61(, טומן בחובו איזו אמת קיומית • "הכול בא מן הים; וישוב אל ים" ('רישומי עיר', עמי 36(. בשיר החותם את הספר 1 נגמר הים ומותיר בהסתלקותו אי-ודאות מטרידה מהולה בתקווה • "תחת פנסי הלילה מת הים; עולה בשמי אבנים ירח דם ]."[ הולכים ובאים הימים הקרים; יפים הלילות בכנען" ('טרוף טרופה', עמ' 69(. מעשה החייאת הילדות משרה על השירים בספר אווירה נוסטלגית. המציאות הגיאורגפית המתבטאת בריבוי אזכורי מקומות וזמנים עד רמת פירוט של שם רחוב ומספר <רחי כצנלסון 127 בגבעתיים> וציון שמות בני אדם <אורלי שטנרגט, אסתר יחזקאל ועוד> יוצרת כנות של דובר המשחזר את עברו לפרטי פרטים, ובאמצעות רשימות מקומות ואנשים, הוא טווה אריג צבעוני שכולו חיים. לפיכך נראה כי הבחירה לשמר את הילדות היא תנאי לכינונה של הבגרות. אף על פי שמדובר ברושם של עולם הולך ונעלם • "עתיק הים, עתיקים המים ]."[ עתיקים בני אדם עייפים מרוב ניסיון. ]."[ לשואל בר כרכב בקרוב אהבה 00 םעעווב ; זס• m ועתיקות החיות הכלואות בגופנן; המשוועות לעזרה" ('דברי הימים', עמ' 23( קבור אבי "· ו / קבורות היונים ]."[ קבורים הילדים מרחוב כצנלסון; קבור גן הילדים מרחוב פועלי הרכבת קבורים; פועלי הרכבת קבורים אופני העץ ]."[ קבורות הפשטות,/ החריצות, הצעקות הפנימיות שלא הבקיעו 1 קבור הרדיו הגדול; של פיליפס, קבור הגזוז, קבור בן גוריון."", מפציע זמן חדש, שלמרות הקשיים הנלווים אליו 1 יש בו כדי להציע שביב של יופי ותקווה: אם כי לכוד בשבר • "מעיני הזכוכית המתות של מגדלי בטון ניתז אור שמש; סנוורים מכים בשמי; הילדות בעצי תפוז במשק עזר,/ עשן עולה בחלונות הבוקר 1 בעפעפי החולמים; המקיצים אל יום של פטל וכאב" ('אורפיאוס בארץ ישראלי, עמ' 25(. חוויית הילדות זוכה לביטוי קונקרטי . "עברתי חורפים ארוכים בחברת חתולי הגינה" ('בי אדוני', עמ' 19(, כמו גם לביטוי מטאפורי • "אני רץ בתוך הילדות; חגור חולצת טריקו דהויה; טובע במכנסי הטרנינג הגדולים ]."[ עכשיו אני חושב על ילדי החצר; בחדר חושך באור אדמדם; הכול איבדו את צלמם/ כתמים כהים, כתמים בהירים באו במקומם" ('רץ בתוך הילדות', עמ' 12(. הדובר נאחז בזיכרונות ילדותו 1 אף שאלו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמחקים. יחד עם זאת, יש באותם זיכרונות רחוקים עוצמה שהעמידה אותו על שתי רגליו 1 מוכן לנפלאות שיזמנו לו החיים • "בקול המורה גבאי קפאו אמיתות החיים; בריח ליזול בישיבת אבלים על כיסאות עץ מוכתמים סדוקים ]."[ ומעבר לקרחתו נשקפו הימים הגדולים" ('ימי בית הספר', עמ' 24(. המורכבות הפסיכולוגית של הדובר הנפרד מעברו 1 מגיעה לשיאה במחזור השירים העוסקים בהוריו . משירים אלו עולה תמונה של יחסים טעונים ותחושות קשות כלפי האב שנודע בעיקר בקשיות לבו 1 לצד אהבה גדולה לאם שניכרים בה יחדיו הטףב והחולשה. בארמז אירוני לדמותו של משה רבנו 1 מתואר האב כמי ש"יורד מן ההר; עוטה גופייה לבנה של 'אתא'/ גרזן אדום בידיו המגוירות,/ אין לשאת את המראה, פניו בוערות/ כשהוא יורה את עשרת הדיברות" ('גרזן', עמ' 14(. יש בדיוקן האב אלמנטים חמורים של כוחנות מפחידה, וזו מתבקעת רק כאשר בריאותו בוגדת בו • "אבי התעלף במטבח/ כיסא מלכותו דהוי מצולק; נפל עם רוכבו הצולע/ וכל צבאו הפנה גבו לחיים" ('כיסא 1', עמי 15( על הכיסא "· ו במטבח; בתוך אור נפל האב בהתקף ]."[ בשבתו על כיסא מעץ אגס, מלאך משחית עבר בארץ גבעתיים" ('כיסא 2', עמ' 16(. לעומתו 1 דמותה של האם מצטיירת כאישיות רכה ואוהבת, אשר בזקנתה הולכת ונמוגה • "אני מדבר ואת נמלאת מים./ בגשם הגדול ממלמלת,/ פחד חטף אותך מחופת חייך והטביעו במצולות,/ גם אלוהים שלך קצרה ידו" ('אני מדבר ואת נמלאת מים', עמ' 29(, אשר במותה מסתלקים כמה מסממני החיים המותירים חללים נפשיים • "ובמותה הסתלקו: צרכניה ,'ב פאניה, חסיה, מלכה הגננת ]."[ שנות החמישים, שנות השישים,/ על שפת הים סנדוויצ'ים; פגו עוגה וריקודים" ('במותה', עמ' 30(. בהתמודדותו הרגשית והמאוחרת עם מות הוריו , בוחר הדובר להדגיש את המקום החם השמור לאמו בזיכרונו,לעומת ניסיונו הנואש כמעט להדיר את אביו מתודעתו . "אבי בפינתו 1 אבל מוכן כנראה לכוס תה,/ אמי מוסיפה עוגיות, כמנהגה, להוסיף דבר טוב מידיה המלאות" ('גם בחלום', עמ' 34(. תיאור מותה של האם באחד השירים הנוגים יותר שבספר , מעצים את וגשות הכאב והאהבה השוטפת באמצעות ניגודים מצמררים . "אמי נעצמה מוקפת שלושת ילדיה, רופא אחד אמר:; 'היא לא סבלה', אבל המכשירים צווחו בכל כוחם,/ אמי אזלה, מוות פרח צהוב בלחייה, על פניה היפים; וילונות ירוקים הוגפו 1 רופאים היו לרפאים" ('במות אמי', עמ' 31(. מנגד 1 כאמור 1 בולט המאמץ להדיח את זכר האב המסרב למות בנפש בנו • "כמו שיער לאחר המוות,/ בית הילדות מוסיף לצמוח; ואבי חי בי על אף שגזרתי עליו נידוי; ואסרתי עליו לפקוד את ביתי והחרמתי אותו בחרמות" ('נידוי', עמ' 37(. למרות העבר המכה בבטן, מבקש הדובר לשוב אליו והוא מדגיש כי על אף האימה שעטפה את בית ילדותו 1 זהו מקום הממשיך להתקיים גם בחורבנו • "אני שב אל כוכב הילדות/ אמא בגן לבושה חלוק פרחוני; אבא בפינה נציב מלח; בקרנות הבית אוחזת צינה; צעקה עומדת לעלות בחלון,/ יום הכיפורים שורר כל השנה; הילדים קופאים מפחד בשינה./ תמיד ניתן לשוב הביתה,/ אף שהאם מתה; והאב מת/ וחרב הבית" ('כוכב', עמ' 38(. בנוסף לעיסוק המעמיק במורכבות היחסים עם ההורים, מוקדשים מספר שירים לתיאור הקשר עם האשה האהובה. אלו שירים שעולה מהם המתיקות של ריח האהבה הנישא ממרחקים, שלא אחת ניחוחו נעים יותר מריחה של האהבה הנכוחה. הדובר מצייר את השתוקקותו לאשה האהובה המוצגת במלוא תפארתה. היא מופיעה כדמות מלאכית ממש, הסוחטת תשואות מהטבע • "תרנגול מפאר זנב לכבודך; חתולים זורחים בשביל; שמים פותחים ורידיהם" ('מתנה', עמי 48(. יופיה של האהובה מתואר בדימויים של טבע מאדיר . "האלפים 308 הדרומיים ירקרקים כעינייך'/שמלה לבנה פשוטה על גופך העירום", והארוטיות המתפרצת שלה היא מעבר ליכולת התפיסה של המודע - "את מסורה לשמש ולכל מה שז'~ל בזיכרון" ('ימת וותר', עמ' 51(, מתוך אותה כמיהה נרגשת, אולי מתסכלת בנטייתה להכזיב, עולה התחושה שככל שגדלה מידת העצב - כך גדל פוטנציאל האהבה. מתוך בדידות הצער' נולד הרצון העז להתקשרות עם נפש הזולת - "האהבה גדלה לפי מידת העצב הנסתר בגוף" ('ארבעה פתקים', עמ' 53(, ישראל בר כוכב מתמרן בשיריו בין עבר להווה, בין משבר לתיקון' בין מוות לחיים. בשירתו' מצטיירים לא אחת החיים באפרוריותם ואילו המוות צבעוני וקסום. הוא מבקש לפזר את העמימות מעל זיכרונות בית ילדותו באמצעות הצגה אותנטית של אותה רקמה עדינה ומאיימת להיקרע, המכסה על צלקות העבר. "שוב ושוב החיים מלמדים אותנו; כפי שמלמדים כבדי תפיסה:; אנו החיים ואנו קשים; מקעקעים בבשרכם,/ לא תלמדו דבר; ולא תשכחו דבר" ('שוב ושוב החיים', עמ' 60(, כך מצליחים השירים שבספר לפקוח עיניים לבלתי (ן: אפשרי שבפרדוקס הקיומי הזה. פרישת המרכולת ~ הרגשית באופן נטול הצטעצעות וסנטימנטליות ~ מזויפת, הופכת את הקורא ל~ד סקרך' הזוכה להביט ן~ פנימה אל תוך נפש המשורר. מהתבוננות זו נדמה ~ כי גם אם המוות הוא חסר-תוחלת כשלעצמו' יש בו כדי לרומם את הנפש הפצועה המחויבת להמשיך לחיות. אור אחרוך יורד על הילדות וחשכה זורחת על הבגרות. למרות זאת, הקריאה בשיריו היפים של בר כוכב מותירה תחושה, שאנך בקרוב אהבה. • יובל פז שגיא אלנקוה אלח הרוקדים 'י~~ ~y ~ז;ני' ~נר סרוקןים, נבשערר מעל הזפחנברת, :·:· : ---.. . תחת חצאית שמלת הזפורה, --•ז-: •:--T ~לר:ים ~חרט י~~ y ל ס~~קוף. f ר י~~ רו j?. ד ~ת y ~ז;ני מרל y ~ז;ני' ז;ננ;ונבו~ן דרר ת~~~נ;ז 91J דת ~~רים, שהרבאה מעולם החברי נבגר.גר חול' •• -: : T -.,• T •• T : ."" י~~ רו j?. ד y ל י~~ ~ך~ר ~ק~ t .~יר תנודחר ~:דלת רוססת, זול~ת ל~ה ,זrדוא~ק~ ךשר~ה ~י - דף ד~ר ,סלק ~ד~ך~ת ~,י '~עולז;ני T פרפר זעיר, " T הערת אהבה על אחינו הנהג יאיר מזור: אהבה במושב האחורי השירה העברית בשנות השישים, הוצאת זמורה-ביתן 2005,316 עמ' אני מתחיל בגילוי נאות: המוטו אלהבה כמושב האחורי הוא שלוש שורות משיר שלי ובסוף המסע, ברווח שבין שנות השישים לשבעים, אף מודפס מאמר המתייחס לשיר אחר שלי. עובדה זאת גורמת לי לרסן מעט את מחיאות הכפיים להם ראוי הספר הזה. לכן גם אסתפק בהערת אהבה על מזור הנוהג את מכונית השירה הזאת, מכונית שבמושב האחורי שלה מתחוללת סערה. מדובר בפריסת ידיים רחבה, בידיים המנסות לחבק את הפואטיקה שסללה את מסלול ההמראה שלה בשנות השישים. מזור מתחיל מעט קודם, במרד של אבירן' זך ועמיחי בפואטיקה שלפחות מבחינת הצורה העדיפה את הצווארון המעומלן. ברור גם שמשוררים אלה לא נולדו מהים. כל אחד התכתב עם שירה שנכתבה גם באותיות לועזיות (ת"ס אליוט, למשל' עובד כאן שעות נוספות>. ברור גם שבתוך החבורה היותר רחבה ("לקראת" וכך') התנהלו ויכוחים פנימיים כמו הוויכוח בין הרצון להיות אזרח עולם או לנופף ריאי זמרו אהבה במושב האחורי כמעט קופל. מזור מדלג, מוכיח, מרחיב את טווח האסוציאציה. מנקד את הספר בעבודות אמנות של מיכאל קובנו 1 שגם בהך יש כמובך אמירה המשחקת פינג-פונג עם השירה. הפורמט היפהפה של הספר מוסיף עוד נקודת חך לפני השטח. אבל כל אלה הם ההקדמה לסגנון הכתיבה של הנהג באותה מכונית שירה. ויאמר מיד: אני בטוח שיהיו כאלה שיחשבו שמזור "מזניח" את חוקי האקדמיה, שהוא מרשה לעצמו לוותר על המילון המפאר את ספריות החוקים. אבל מול טענות אלה יש לומר שמזור אינו מוותר על כלום. הוא לא עושה לעצמו הנחות והמחירים -: את הילידיות כדגל. שלו אינם מחירי סוף עונה. הוא פשוט בחר בדרך בכל מקרה, ואני מצטט את מזור: "נתוניה הפואטיים שבה במחסנית האקדח האקדמי מונחים גם כדורים של השירה העברית בשנות החמישים והשישים נותנים. כלומר: כדורים רבי יופי • הוא בחר סימנו ושרטטו קו פרשת מים חדש בתולדות · ~ך~יי • ל"סלסל" מדי פעם את המחשבות, לטבול אותן השירה". הפנטהאוז הסימבוליסטי נזנח מעט במכחול המאוהב בצבעי שמך. התוצאה: קסם ריצת ובמקומו נסללה דרך עפר אל "האינטימי 1 המרוסן 1 המרתון • קסם השימוש במטאפורות גם כאשר המהוסס, הספקן'האירוני 'האינטלקטואלי' האישי". חובת ההוכחה נפרטת בשורת מסות על עמיחי 1 זך' האיזמל האקדמי מדייק באבחנותיו • :פוס ס~ל 9 זקיק ס~ס?סלה ~~rז ח~~ ~ר רביקוביץ 1 בסר' פנקס, ברנשטייז 1 דולך 1 הורביץ ויזלטיר' ויין' כרמי 1 בך 1 שבתאי ועו.ד מזור מפעיל את חוק הכלים השלובים. כל אחד הוא מלך בסנטימטר האישי שלו' וכל המלכויות מתחברות לאימפריה. יש כמובך תחנות גבול' ויש הסגות גבול 1 ויש חילופי תרבות בין המדינות ויש ממלכות שדגלך מתנופף יפה יותר ויש כאלה שדגלך לכן אני אוהב את אהבה כמושב האחורי 1 כיורך שמזור יודע שמכונית השירה שלו דומה יותר למודלים הרחבים של שרבלוט ולא פעם צריך הקורא לסלול לה אספלט רחב יותר כדי להבליט את הממלכתי שבה. • רוני סומק j?. י~י. ~ י~י 'ן'יו סבחויקים חודרים ?ע~ק ס'ךה סד~דה סק~~ה שתחתיו. T : -:• מרץ 1 1 2006 מכוכבים; יש מרכבות של אש; ומרכבות אלים; יש חצי של סוס; חצי אדם; יש ry?יק i ן; ויש ~;סףס/ ויש סו 9 י אדם/ ויש סוסים של כוח; ויש כוחות של סוס; ויש מידות של סוס;בתוך ד~~ מנוע; ויש מרוץ סוסים; ומרוצי סוסים; ו ry יפ iןר i ם יש; ויש סוסים; ·~~ סוסי קרבות/ ויש סוס עבודה; ויש י.ל ויש שףק.י סוסים; וסוחרי סוסים • יש; ויש סוסי דימוי; ויש סוסי ריבוי; ויש ס,ירת על סוס; ויש עודב כסוס;." ופרשים ואיברים; ואדונים, ומרכבות פאר; ומקל יש; למי שאין לו סוס; ך.ל~? ~דרך; וחלום יש [למי שאין לו סוס];לחלום ס;סים; אוויר, עפר; ואהבה" ('יש כוכבים של שיר', עמ' 118• 119(. אצל עזריאל • אפילו לסוסים יש כנפיים. וישנם סוסי הגלות, אירופה, השלג, סוסי רבי נחמן מברסלב: "אומר רבי נחמן:; אדם צריך שיהיה לו; סוס שיוכל לברוח מרע w י~ אדם, שכניו וידידיו~ ומבקשי נפשו לשבט; ולחסד • שיהיה סוס/ רתום לעגלה או/ סוס רתום אוכף; והוא נושא אותו/ לכשיתפרץ ל w ק,ט ולחףץ; ליער ועוביו יח~יי~י; ההר ואפלולית האבן; הפנימית/ אדם צרי i' שיהיה לו סוס;שתהיה לו ~רו;~ה להינשא/ הרחק, להינסק לגובה; להפוך לאש רוכב שמים/ שיבטל תלמוד ודרדקים/ לתורה אחרת; שיהיה לו סוס שרק מתוך; הרגל הוא סוס; שבמהות הוא משהך; אחר • חףם לא חום;שחור לא שחור וה?~ן; הוא מין טלית סתרים; להצלת הנפש; אדם צריך שיהיה לו סוס; שהרי אף פעם לא יידע/ מה ערך אמיתי ממתין; מתחת לצבעיו; לאן תוביל הצבירה; ומה האות שתישמט; תוך כך אל תוך העין; אדם צריך לסוס, אתה; שומע?! הוא צריך לקום/ על שתי רגליו האחוריות/ ככה לעמוד; ככה כך; כדי להיות/ :נזיף ומנותק; ?מנוסה" ('אומר רבי נחמן', עמ' (, 74-73 השיר 'צורות שמים ואחרים' נתווסף למחזור השירים כחודש ימים לאחר שהמחבר השלים את כתיבתו 1 שחיתה אינטנסייבת ביותר ונמשכה כחמישה חודשים רצופים. ימים ספורים בלבד יחלפו ממועד זה עד שייוודע למשורר דבר מחלתו: "זהו סוס שברח מן העדר; הסוס הזה אוהב לילה; אוהב הוא מערות; אוהב סרגיר; זהו סוס שרע לו; בימים יפים; צורם לו הירוק; חונק אותו האור; הוא מבקש לו נקיקים; ~סלע~ הוא חולם כנפיים~ להינתק ~ץר~~ ~ w ק,ט העדרי; בטרם בריחתו; סיים כתיבת טלפיים; היום א כבר יכול; לומר שורה; לנשום בחושך לחשוב/ · הו בחושך; ry7ס~~~ גרגר ~חושך; ע,בו i ~לק 9 :ה אחרת/ מסלול צליל.י רקיע; עם מוסיקה אחרת/ זורמת אלוהית/ צונחת אלוהית/ צורות בריאה יולדת/ צורות ךאףת / צורות ~חשכה; צורות בעיגולים; ~~ry;םי~~ צורות ניצן חסףם; קורא לבוא/ תחת אפיריון אחר; צורות שמים אחרים; רבים רבים" <עמ' 156•157(. זמן בולע את עצמו הוא לעניות דעתי הטוב שבספריו. יש בו סגירת מעגל חיים, וגם סגירת מעגל מבחינה ארס פואטית. לא מטאפורות, אלא עובדות מוצקות. פחות דימויים והפשטות, יותר ויותר מגע בלתי אמצעי בבשר החי של הקיום האנושי. קובץ זה כל-כולו ניסיון להמריא, להשתחרר 1 כמיהה עזריאל קאופמן הר נקרה רוחשת; צימאון לדם סוסים; לטרוף צוואר אציל; ןשףף עקב ~כף~ ריח שביל ךרףך עונות; ימים אין ספור תיפוף פרסות; עירום ~אבן ו~חול; כל עוד היו להם עונות; וצל ושמש טוב ברצף מתחדש; חיתה חדוות סוסים גדולה, ~רדית/ צוברת מרחבים צוברת דיכויים; צוברת שקיפויות מחר ן~~? ממתין; קור נושא אותם אל מחוזות נוחים/ שרב נושא אותם אל מים צוננים; וסופות · החול וסופות השלג/ מצליפות על גוף חשוף פרווה; לרוץ ולהימלט; לרוץ יחדיו עדר עדר ודרכו; עדר עדר ושביליו; אחד אחד וגורלו בעדרים; דור לדור יביע אומר; סוס לסוס את שתיקתו; סוס צמא שותה ומסנן מימי הנחל בין שיניו; סוס שותה רואה עצמו ;ם:~~ רואה פולט בוהה עיוור לגורלו; והסייחים כמו צעצועים; בין וגל.י אבות ואמהות/ עד שיתמלאו ימים ועצם ובשר;/ עצב מטפס עכשיו על הרהורי כי פה אני יוr.ובאו הולכים לתפוס מקום; אדם וסוס אדם וסוס אדם; איש סוסו עמו; רבות שרקו רוחות; רבות נשבר הזמן; רבות סוסים וצל סוסים; ושצף איש לוחם/ וסוס נשבע;וסוס נשבר;וסוס ~עול הושם/ וסוס נרתם; ד~ע שכמו לסבול; ו~~ ירוק ~זיכרון; סייח עליז ~ל.ב 1 שבילי חצץ קדומים; והוא מושך והוא מושך מסע מושך; צליפות סופג ובין לבין זוכה להבטה סיזיפית" (עמ' 8•10(. שעטות-סוסים מלוות ספר זה לכל אורכו 1 לרבות · סוסי מיתולוגיה עתיקים, מכונפים: "ואותו ה~רה סוקך~י; שאמר: לף סוסים יכלו; ליצור את ~ל 61ם 1 היו מתארים אותו;כסוס . ~ל סוס, סוס; לכל דבר ואלוהות/ שבקרבו סוסית היא /• לכן אמרתי בלבי; אני אוהב סוסים; שמא יש בהם אכן דבר; ממני, למרות; שאין הם אלו~י, למרות; שיש בהם הרבה ממני;ל~נו~ן בשר ודם; פנומן /ע~.:~ פנומן סבילףת / פנומן ההסתרה; פנומן ה;רך בפניות סוקרטי; שכבר דובר · חדות; ומפתיעות; וזה הפרה לעיל; גם הוא צמוד לסוס; ;."לכן אפשר שאף על פי כן; סוסים עושים להם; לים; ללא דיבור 1 ללא תנועה; ללא תמורה;סוסים אלים עומדים; ומתנכרים לזמן; מתנכרים לחומר; מתנכרים לאלוהףת; עצמם/בכפירה גדולה; שאין יבנה ובין; 'אנחנו כאן' דבר" ('ואותו הפרה-היסטורי', עמ' 115•117<; או: "יש כוכבים של שיר; או שיר סוס חולם כנפיים עזריאל קאופמן: זמן בולע את עצמו מחזור-שירים 5.2.04-1.9.03, הוצאת נטע-נתן 2004,160 עמ' את עזריאל קאופמן הכרתי בסוף שנת 1974• דרכינו הצטלבו הודות לידיד משותף, מבקר האמנויות והמסאי צבי רפאלי' וכך הגעתי אל פרופ' דן מירון ואל כתב העת 'עכשיו', שעזריאל שימש אז כמזכיר המערכת שלו . היו לי הזכות, הכבוד והעונג לעבוד במחיצתו על עריכת חוברת אחת של 'מאזניים'. מרורים רבים שבע עזריאל ז"ל באגודת הסופרים העברים, שרק מקצתם חלקתי איתר במהלך עבודתנו המשותפת. אינני יודע, אך אפשר שמרורים אלה קירבו את מותו המר והנמהר. חיתה בעזריאל מזיגה מופלאה של אצילות ופשטות, שמצאה את ביטויה באמנותו ובכתיבתו. למן ספרו הראשון, סונטת עוף נודד )1983(, התגלה כמשורר שאינו עוסק בשאלות הגדולות, הבומבסטיות, המטאפיזיות של הקיום האנושי' אלא כמי שחותר אל הכתיבה ההיולית, הבראשיתית: הוא ידע לגעת בסיטואציות רגילות, בפכים הקטנים של היומיום, ולתרגם אותם להשקפת עולם הומניסטית. הוא נקט תמיד בלשון תמציתית, בהירה, באמירה מדודה, מאופקת. אם לנסח זאת על דרך האוקסימורון' חיתה בו 'עוצמת הרכףת', הווה אומר, הוא ידע לתרגם את רגישותו 1 עדינותו 1 שבריריותו לעתים, לכוח. גם כאשר נגע בשאלות חרבתיות-פוליטיות, בספרו מפני היום הזה .שירי זעם וכאב על רצח רבין )1996(, ובספר האחרון שראה אור בחייו 1 בוז, לא טיח )2003(, הוא היטיב לעשות זאת בדרכו הייחודית, האישית מאו.ד לא משורר פלקטי 'מגויס' מטעם מפלגה או תנועה פוליטית כלשהי 1 אלא משורר 'מתגייס' מטעם עצמו 1 בצו מצפונו. בספרו העשירי' זמן בולע את עצמו 1 שירים מן העיזבון 1 · עורך המשורר עזריאל קאופמן חשבון נפש אישי וקולקטיבי. סוסי היסטוריה, סוסי ילדות, סיפורי משל ומיתוס, סוסי מרכבה וסוסי מלחמה • כולם נרתמים כאן למסע מילים אחרון לפני פרידה. כך' למשל' בשיר הפותח: "אל תשאיר מקום פנוי מן המילים; מה אני יודע על מילים; מה אני יודע על סוסים; מה איני יודע על מילים; מה איני יודע על סוסים/ אני שומע הד פרסות סוסים; אני שומע זמן האדמה; גיל הזיכרון; הופך לרגב עשב; לתשוקה וטל; לכוח סוס; איך הם באו; איך ~ןלף פרסות; איך הפכו רגליים מרובות; יער דהירה; איני יודע שום דרב על הסוסים/ על ראשו המוארך; על גילו שבשיניו; על ערך שערות זנבך; ו~פתח עיניו החכמות" <'אל תשאיר מקום', עמ' 5<; או בשיר 'אז היו להם האגמים כחולים': "אז היו להם האגמים כחולים; ועשב רך ירוק גו'~ך לגובה ותוסס; והם עומדים חושבים רצים ומתפזרים; וסייחים להם בשמש כזירת בידור; ואין ללילה זאב להפחידם; ואין לעמק ו~ להכחידם; ואין בעומק 308 לשלוות נפש אחרונה; אך בדומה לסיפור איקרוס ואז, בצד השני, הקורא בוחר ומחליט על ההמשכיות המשורר האמיתי יודע להגיב במילותיו שלו על :ךן. במיתולוגיה היוונית, המעוף אינו יכול לסלעי הדו שיח. הכאב האמיתי והנצחי של האדם. וזה גם כאשר ((:\ המציאות הממתינים על הקרקע. הכתיבה מעניקה בוית נואל פתחה דביאלוג הזה הרבה לפני שיצא המדינה לפעמים <הרבה פעמים!) מרשה לעצמה ~ אמנם מרגוע למחבר' אך המזור המיוחל מלווה ספרה הראשון רושם. היא פרסמה קודם לכן את להתעלם מכאבו של האדם-האזרח. בוית נואל === ~ במועקה כבדה. שיריה בכתבי העת 'כרמל', 'מאזנים', ,'גג' 'עיתון יודעת להגיב על כך במילים הנכונות: ~ "ולא נעלם ממני גזיר חיוך ישן וזר זה שמצא את עיני שוממות בכוכב נסתר מכפילות באישונים אלף שאלות כולי נפש נבוכה." בליריקה של בוית נואל כמו במראה אנו רואים תמונה אמוציונלית של החברה המציגה את מהותה. וכך עם הקריאה ועם החזרות לשורות הקודמות, מתגבש הרושם על המשוררת. לברית נואל יש היכולת לבנות את דמות, וסביב הדמות הזאת לארגן עוד דמויות והכול יבחד חודר לנפש הקורא במין אינטראקציה אינטלקטואלית. ואז קורה מה שנקרא "הבדיקה המעמיקה", שמעוררת את השאלות, המחשבות והטעם הפיוטי: סנוניות שורקות לתל אביב כמו זרים לזונה יפה. "והעיר כמו כל הזונות כששורקים לה מחזירה מבט." דינמיקה והתפתחות בלתי צפויות בשירים של בוית נואל מעוררות את הרצון לחזור ולקרוא ולחזור שוב, כדי להבין' ולהבין טוב יותר את הכתוב. הנושאים של שירתה נבחרים מתוך המציאות, מתוך הדרבים שקורים לנו' משיחות הרחוב. והיא מצליחה לבנות מזה מה שאנו קוראים "שיר": "היא בן אדם עסוק. כשיש פיגוע היא שואלת אם מת חתול או כלב קיבל רסיסים. היא לא מכירה אנשים שקורסים. היא גוהרת. היא לא מדברת כשהיא מדברת היא שרה כשהיא מדברת." המשוררת לא מרשה לעצמה את המילים ואת השורות הריקות. ואפילו בפאוזות שלה יש איזושהי משמעות. והמשמעות הזאת עמוסה ברגשות שממלאים את שיריה. לבסוף אני רוצה לשאול שאלה רטורית: האם אנו נמצאים בעידן שבו המקום של השירה נמחק? אני חושב שתמיד יש דברים שקיימים למרות הקרירות, הסנוביזם, הריקנות והאכזריות. אנחנו מתפללים ומשתחווים לדולרים ומאבדים משהו ולפעמים מישהו. השירים הטובים מצילים את החברה. בוית נואל כותבת: "עכשיו אפשר לקנות בתאילנד נשים רפות וגם תמונות הגופות." השירה המודרנית מכוונת לריכוז המקסימלי של המשמעויות והקישורים בין המשמעויות והדמויות. בוית נואל מצליחה בזה. במסרגת הטקסטים אפשר למצוא חפצים, קולות, שמות גוף, כמה סוגי אני. וכל הדמויות נתונות בכימיה ובחוויה מאוד מושכת. הקריאה משאירה רושם טוב. והספר רושם, ספרה הראשון של המשוררת . מעיד על ידע וטעם. • אלברט בן יצחק יעקב ~ דרך הבנייה הפורמלית היא מצליחה להעביר את המסר' התוכן והמשמעות הפנימית הנמצאת בקונסטרוקציה הפיוטית. לדוגמה, המעגל הקונסטרוקטיבי באחד השירים. היא מתחילה בירושלים וסוגרת בגשם התל אביבי. "בירושלים שקט. השלג של הלילה הוא בהחלט לא שלג דאשתק.ד" מול השלג שלא שלג, היא מעמידה את הגשם שלא משמח." ובעיצורים "ש" שחוזרים ומשדרים את הרוגע ואת השקט ויוצרים גם הם בתוך הטור את האווירה הלילית. זאת ליריקה שיש בה הכול. "ארטיב את ראשי בגשם התל אביבי הזה שאיש אינו מגרף, ואיש אינו שמח לקראתו." זה מין אוקסימורון' אנטיתזה מילולית, משמות העצם "גשם-שלג וירושלים תל איבב". יש בזה מסר חשוב, שאת הייאוש אפשר לנצח. נדמה לי שזה היעד עיקרי של הפואטיקה. 77', ונוספים. זה אומר שיש לה יכולת לבנות את הדיאלוג שעליו דיברנו: "אני כותבת למי שאיבדו וכבר אינם מחפשים."" המשוררת מרינה צווטייבה כתבה: "השירים הם ילדינו' הם ילדים מבורגים מאיתנו' כי להם ניתן לחיות יותר בזמן וגם להרחיק יותר לכת."" היא כתבה זאת בזמנים שלא ידעו מהי טלוויזיה ומהו מחשב. וברור שבעידן שלנו' המרחק הקיומי של השירה מצטמצם. כי כיום כבר לא מלמדים ולא מטפחים את הטעם הזה, את "ההרגשה הפיוטית" כמו אז . אבל המטרה של הכותבים היא . עדיין • לאפשר לשירים לעזור לאנשים שמחפשים בשורות, שבונים מטאפורות, שמחפשים משהו שאב.ד בוית ונאל יודעת לבנות את הקומפוזיציה של השיר • עזריאל קאופמן • משורר' צייר ומבקר ספרות • · נולד ב 1929 בסוקולוב שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה לברית המועצות וכך ניצלה מידי הנאצים. ב 1948- עלה ארצה עם משפחתו. התגורר תחילה בעכו ובחיפה ובשנות השישים עבר להתגורר בתל אביב. עזריאל למד היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית יברושלים וספרות עברית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. שנים רבות שימש מורה במערכות החינוך השונות ומשנות השבעים ניהל את המחלקה לאמנות ותרבות במשרד החינוך' מחוז תל אביב והמרכז. יבן השנים 2003-1998 ערך את כתב העת 'מאזניים'. עזריאל הלך לעולמו בכ"ח בשבט תשס"ה, 20 בפברואר 2004, והוא בן 74• ימתקו לו רגבי עפרו .• עודד פלו אינטראקציה אינטלקטואלית בוית נואל: רושם, הוצאת גוונים 2005, 79 עמ' לפתח טעם טוב למילה הפיוטית האמיתית . לא תמיד קל. כי הטעם הוא דרך וגם תהליך ארוך של למידה, שבו הקורא שותף ליוצר בתהליך הלמידה. הלמידה והטעם קשורים זה בזה. השביל אל התובנה הפואטית נסלל בהכשרה. ומי שלומד אותם זוכה ביחס יותר מעמיק מצד השירה. אלה שלא אוהבים לקרוא שירה . פשוט לא ניסו ולא רצו להכיר את העולם המרגש והמאורגן שלה, ואולי הם לא אשמים בזה. אבל לא הכול אפור. יוצאים לאור ספרי שירה ויש מי שקונה, ומי שמבין ומי שהוא בעל טעם בשירה. ולטעם הזה מחנך בעיקר המשורר ('האלטרואיסט'), הוא שבונה את הדרך והטעם. בוית נואל כותבת: "אלטרואיזם של עשב בחצי גיחה מוריק את גרעין העולם בחשאי." הכותבים כותבים הרבה פעמים מתוך הכאב ומתוך הרצון והרגש המסוים למצוא את המקום במרחב הפיזי והנפשי. וישנם גם דברים שאי אפשר ללמוד וללמד' כי הם באמת מן השמים, ואין לנו הסבר על "איך ומה". ואנו מסתפקים במילה "כישרון" שלא תמיד מסבירה הכול • לברית נואל יש כישרון . היא יודעת לבנות בכתיבתה את הדיאלוג הנפלא עם הקורא, הדיאלוג שממנו נבנית הדרך שעליה דיברנו קודם. דביאלוג הזה פותח המשורר. הוא היוזם, שקובע את הטעם ובוחר את קהל היעד באופן אינטואיטיבי . 13 2006 מרץ יוליה ויכו חתול על הכביש סתףל ןץ ~שףל.י ס~~יש מגליד את הפצעים ~נ:ו~נ:וק;ת ךנ;~ל;ת ~~ק~יל ז qi ךים א i ט;בף~ים • T : -:• • : w7 r~~~~ ק,ם ~ת סצףר;ת ס~סךס;ת לףתדiה נכניע . -: • T :• ףרכבים אחרים ךהףא ~ת • •• :-• T : נדמה ל; ששם ט;ב י;תר. •• T :• :• : • בן; אחר ן; המערכ;ת הח!!;ת למחצה w~י ~ל ס f~יש ry סתףל ן~.~~~ל~~ הףא לא :9 ~יק. בכ q ליר ס ry ~~ךקףת ~ם ~י ד~~ ס לחצ;ת לצד שבי -:-:-... ע; 7 ה על בכ q ליר ס~ ry זףר T ת~~~ iת 7~קךת i ~ל ז~ך~~ 6~ת 7 ספרה של יוליה ריבד על כסף על זיקנה ועל מוות ראה אור בהוצאת כרמל בתרגום מרוסית של חמוטל ה~,ס~ בר יוסף החתףל מסת:פל ימינה T • T •• -: " T ."" מסת:פל שמאלה T : •• -: • ןי~~~ ף~ o/ מאל ת;!!~;כ~ס בינתים רח;ק;ת ולא מאימ;ת אבל-החתףל מהס o-:-: •• -: T "." T : • ליליאן דני-גורי ס f ~יש ןסב ן~~~ף ~פ;ר על ף~~ 9י~~ ryt יר .ל~ ב fדר ~ר ה~~~~ס~ q ר;~ה עצים במח;ל T • •• :פאשר המכ;נ!!;ת משני ה:פףףנים : ; :עם ז;י ;מעט מצטלב;ת ן ' . : -: . -: . ף~~יל . החתףל מרהיב עז בנפש; : -: • -: T :• w~י qרי 'ם ד~~ס 9~Q ל ry7לר 7 ע.ת :יעף . י~~ ~דרר ס~לףלה י~~ פ 7ii ם '· ~ין אני חומה ומגדל .. .. ry סתףל ~t ~ק ךח;~ה ~ת ס f ~יש הרבה י;תר ט;ב ויפה -: :ז :· ה~~ ~ק;ךין ם;!!ס אל המכבה מחר . ry קיפף~י ח;~ה T T .•"."" : -."" ףמגזל נכבגדי • : ::• T : • יו:זךיt;נ ~סדר ע,לף~ה. ףמכ;נית ך;רסת א;ת; ל~ ~ת;ך ~·~i ר!!ףת א; ת~!~ t ד;ן ~~לה ry ם ס ry קים • של ה:פביש המהיר ~ין ~א ךי;~א י~~~ . . ~ם ך~ע;ת ן:~ . • T -• : -:· ~wq כ;ת ל /J ?ז:וי ר~~ן~< )?םי~~;פ: דק ת;ר~~ f ~ל ש;טפים :פבילדףתי. . : :-. . : ן;נ~~~ס ~ל ry סתףל מף~ק לס~ליא ףלעת זריחה מצאתי • T T T :• •• : ry סתףל ע,ד:ן l]י ~ם ~י לא ~ry~זi הףא מאבד את מראהף החתףלי הףא ;'ן 6 ל ל~יח~ם " :- אגל טל מרצד :פחל;ם :--.. -: -:· .. :• •-: הנפש ידעה ולא זכרה • . ז T : : ד:ד ~ס~סה לד:סן ב;ל.ע .ם: הףא מנסה שם לשחזר ~q ליר IJci-ם~~ זJ~. ר~ק בכדרישת הרמז;ר : . : . ~ת - ז- נסעה בנתיב האמצעי : TT - 0 • T: "." T אותיות ~ק~ה ~o/ מאל לא ןי~~~ ~ר ס~.ןק ~ד;ל ~רי בעיר רפאים י;תר מזי רסיסים ףשברים 6 ס תףל • T : • : במב;י הסתףם ~~~~~~ry יךףת ~~דת ~T זקים ת;!!ת;א בדפדפת :• ::• -: . אפריח נכצפרי נ;ד : -• : T T -- סבה ברכבה ף~ע,ריר ~ת ס~~ב ~ Qq ר ז:וקגה ז:. ·· ף~~ל זאת, ע;ד ,ז~ן ~ק w ר ח;רג;ת ממס:פמ;ת. •.• • : הףא ~~V1 יר ל~פ i ת~ ס~ןעים · א;נ:ונז;ת ~ד !J ף בלי לח~; על יעד ---: -. : :ד ~~~ף t ל סךלק ~iC ~ע ~ת ס~~רים יסחררף שמש ה~~~ ע.י~:ם :· :· : : -: :ק~יצף :ר 1J מלחים את :פלי הזם ףבידיה על ההגה •:ז: :• :• --T T -• : :• • : י:פףהף בכ;כבים. ~ת ס~ w ר ה~~~.ה~?ס • T : גליון 308 ~ ~ c:::: נועה שנהב גבול רק ~1 ~ $ ק,~ר ~גרי~ה א; ת;ק~~ ש,ק;ת ת~.~ יpז~ א; םי~[/ ק~רים ~J} י~ה ~נןי~ה א; רנגףך ~ד~ה ~ • מעברים מעברים 1 iJ ןס~ה ~מףןה א; ~.זףףף ו!}~. • אני נעלמת. :· ". : :· .: ~~נןה ,ת[/~ :p ~ןה. לא ף~;ת~ ;iiJ עם. ~ל IJiJ ~ים על l]i] ~ל iJ דק .ף~~ מעברים 2 ~~ry ק~ת .ה~;ך · ךת לפל ן~ם אףלי :.ז:קךף א;גרי ~ם ~גרובוקם על צד . אחד של דiפפזה•. T --•: T :• - ח~ים שלמים, :פבדים. ... : ... : . יחסים מעברים 3 עד ~סע~בףת ז:יפל לי ~i]םיכ;tיק: חףץ ~.דה wי~~ ש;~את ~,זנןה ,ת[/~ רי~ה. פתרון ~ת ~ל דבוה ·~j!' שףר ל~~ ~י ~j!' שףר מעברים 4 י~~ ה; 7 ~ת לנ;רל;ת ~ת ע~~י ספףך ל wr. י םךה, ·ב. ן~~ .לי ~ףם ה~~~ ל~ה םי~[/ ,םי~.ל~ ריקים. נועה שנהב, בת 25, במאית תיאטרון וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב כחלל פנוי זמיר בן-דוד ~~ךם נ;ןע :piJ ב~ ס;ך~י ~דר ~ין-קץ חיח איתי הליל ~ין ~~אי .?~חףש;ת תם תאויר ה~רףב זהב עלה בח~י • חיה אתי .לילה - ז : -· - T : -• • ••-: --: T T T T ך ryע~~~ ש~-ב~;כ רב iJן~~ י~~ IJ ~ה ~צף~ה. אבףן תחת אבני-ברד ואלגביש. iJש~~ ה;נריןה א;נרי .ך;ב~ TT ••:---T qt\ רי ה~~~ ת~~ך~ ת~~~~~ לה ~נרי~ה מו t ןה ~ל •ד:•:: iJ ~~יאףת ס t\ סךת :p ~ר fאן . ~ךידףת -ת~ת ע,גף~ה ז- - בהי;תי בחצ;ת בהה בי האיש, לא ידע מנ;ח. T • T • T T :--" : • המ;תירה א;תי לנפשי • : -: • T • ~ך~ה ~י ךח;ב; ~ל אףלם ה;ל.ך ף~~דח.ק ך~~לם. כחלל פנףי להביט ולרא;ת 0 0 ; : -: T T T : t\ ף ם~~ לא ס:ה י~? נזם ס~?ים. ~י ס~ריר נ; w ב רףיב ר~ינףת ד~ךרףת: בח~י לא תמיד הייתי א~לה שלףחה א; אריה ש~צא מסףגר; . : 0 T T 00 -ז ;T ••: T 0 TT"." ~ין ~ע,מףם ע; 7 ה ~ל.ב ף~~~ית ןצ;ן 1Jt\ ר ןצ;ן , כשהערתי כפירים ממאףך;תיהם לא תמיד היתה 0 0 T : T • T :• •• : • • : : -•• :• : ~חף w ה ~ל לא-מף~ן-ד~י 1Jt\ · ר f ר .ה~~,ע ד~ינרי ~ח;ל ~ל ~רןה ם;ק~~ t\ ח.ר. :p ק;ל q ן~ה מעבר לגנים אףזים מתע;פפים, ה;פכים לבני אדם ואחר- א~: i.ת;~~ ןק iJ,;ק~ Q:Qר. ~~ ףפ;ךט י~;ת~ םי~~~ ד~ים ~~בף~ה ע,רף~ה, --: TT :•• • ' : ע;~דים ךש;~~ים ~ת ~ריבק.י סי~~ ~:ריב ~ת iJכ;~~ים 9~י~י , ה;~ך א;סם .םי~~~ל w י;ת ~סיף ~~~בףת ת~~;נ :p רףיב, עליזים היינף כשעלינף לבנ;ת על גב ההר ונשמתנף ~ל ה~~~ ~, ~ס:ינף wא i w ~~ים ה~? ~~יב~ה לנף ~י ~~q ~יר: ת,ק~~~ ה~~~~ : ף·~~ ן ז Tt ד~ר ,fתף~pז~ ~מףסה, ט~~~ ס~רחית, - מלבד השיר נ;תך להישיר מבט ולא להגיד כלףם. : :-· : :-:• T • -·: · ןק לעז:ו•;ם T ך nת-;ק; ~הסל.ו ~יש-זף~~פ~ן: • T T : •: : ף~ק;ל w ~~לף ~י~נף wדי , ר;~ה השע;ת נהזפ;ת על ידי הרףח. ה~מים נספרים כעמו ףתנףפה. 7· ה;~יט i · י לקרא ~w ם ~י ייt~ ס:ה ע;ן ?~ןם f ל- f ר iJ ך~ה? בין;" וi;ארל אם לא ליע;דi לגדש המבףל • --·:: • • : • T : 15 מרץ 2006 משום שאכפת לכם. נושאי טאבו: סצנות משפחתיות רגילות, אהבה וכתוב עו אפריקה בין אפריקאים (אלא אם כרוך בסיפור מקרה מוות), התייחסות לסופרים או לאינטלקטואלים אפריקאים, אזכור ילדים בגילי בית ספר שאינם אביבה אבירם וקציעח עלון סובלים ממחלות טרופיות או מאכולה או מהטלת מום באברי המין הנשיים. לאורך הספר אמצו קול חרישי, בעצה אחת עם הקורא, ונימה נוגה של ייציפיתי-להרבה-כל כדיי. הוכיחו בשלב מוקדם את הקבלות הליברליות חסרות הדופי שלכם, והזכירו סמוך לתחילת הספר עד כמה אתם אוהבים את אפריקה, כיצד התאהבתם בה ואינכם יכולים לחיות בלעדיה. אפריקה היא היבשת היחידה שאתם יכולים לאהוב - נצלו זאת . אם אתה גבר, החדר את גופך ליערות הבתוליים החמים שלה. אם את אשה, התייחסי לאפריקה כאל גבר הלובש חליפת ספארי ונעלם לתוך השקיעה. אפריקה היא אובייקט לרחמים, לסגידה או לשליטה. הדמויות האפריקאיות שלכם יכולות לכלול לוחמים ערומים, משרתים נאמנים, מגידי עתידות וחוזים, גברים חכמים ישישים החיים בפרישות מזהרת. או פוליטיקאים מושחתים, מורי דרך פוליגמיים לא יוצלחים ופרוצות ששכבתם איתן . המשרת הנאמן מתנהג תמיד כמו ילד בן שבע וזקוק ליד תקיפה. הוא מפחד מנחשים, טוב עם ילדים ותמיד מערב אותך בדרמות המשפחתיות שלו . חכם ישיש תמיד בא משבט אצילי (לא השבטים תאבי הבצע כמו הגיקויו, האינו או השונה.)** יש לו עיניים טרוטות והוא קרוב לאדמה . האפריקאי המודרני הוא גבר שמן, שגונב ועובד במשרד האשרות, ומסרב לתת ושיוכרת עבודה למערבים בעלי כישורים שבאמת אכפת להם מאפריקה. הוא אויב הפיתוח, משתמש תמיד בתפקידו הממשלתי כדי להקשות על זרים פרגמטיים וטובי לב להקים ארגונים לא ממשלתיים או שמורות טבע. או שהוא אינטלקטואל שלמד באוקספורד, שהפך לפוליטיקאי רוצח סידרתי ונוהג ללבוש חליפות בריטיות מהודרות . הוא קניבל שאוהב שמפניה קריסטל ואמו היא רופאת אליל עשירה, שהיא בעצם זו המנהלת את המדינה. בין הדמויות בספרכם אתם חייבים תמיד לכלול את האפריקאית הגוועת ברעב - בהא הידיעה המשוטטת ערומה כמעט כולה במחנה הפליטים וממתינה לטוב לבו של המערב. על עיני ילדיה דבוקים זבובים, בטניהם נפוחות, ושדיה שטוחים וריקים. היא צריכה להיראות חסרת אונים לחלוטין . לא יכולים להיות לה לא עבר, לא היסטוריה . הסחות כאלה הורסות את הרגע הדרמטי. גניחות הן טובות. אסור לה אי פעם לומר דבר מה על עצמה בדיאלוג אלא לדבר על כמה עצות : שקיעות שמש ורעב תמיד טובים . השתמשו תמיד במילה ייאפריקה 11 או ייאפלה 11 או 11 ספארייי בכותרת שלכם . כותרות משנה יכולות לכלול את המילים ייזנזירביי, מסאייי, ייזולויי, ייזמבזייי, ייקונגויי, יינילוס 11, ייגדוליי, יישמיםיי, ייצליי, יישמשיי או ייימים עברויי . תמיד מועילות גם מילים כמו יילוחמי גרילהיי, ייקדוםיי, יינצחייי ויישבטייי. לעולם אל תציגו תצלום של אפריקאי מהיישוב על כריכת הספר שלכם או בתוכו , אלא אם זה אפריקאי שזכה בפרס נובל . קלציניקוב, צלעות בולטות, שדיים חשופים - בהם השתמשו . אם אתם חייבים לכלול אפריקאי, הקפידו שיהיה לבוש בלבוש מסורתי של מסאי או זולו או דוגון .* התייחסו בטקסט שלכם לאפריקה כאילו היתה מדינה אחת. היא חמה ומאובקת עם ערבות רחבות ידיים ועדרי ענק של בעלי חיים ובני אדם גבוהים ורזים הגוועים מרעב. או שהיא חמה ולחה להחריד עם בני אדם ננסיים שאוכלים קופי אדם . אל תיתקעו בתיאורים מדויקים. אפריקה גדולה: 54 מדינות, 900 מיליון בני אדם השקועים יתר על המידה רבעב ובגסיסה ובלחימה ובהגירה מכדי לקרוא את הספרים שלכם. דאגו להראות עד כמה מוסיקה וקצב טבועים עמוק בנשמות האפריקאים וכיצד הם אוכלים דרבים ששום בן אנוש אחר לא אוכל. אל תזכירו אורז ובשר בקר וחיטה . מוחו של קוף הוא המעדן שאפריקאים מבכרים לאכול לצד בשר עז, נחשים, זחלים ובשר ציד לסוגיו. הקפידו להראות שאתם מסוגלים לאכול מזון כזה בלי להירתע, ולתאר כיצד למדתם ליהנות ממנו ~ גיליון הנוכחי של 'עיתון 77' המוקדש w לאפריקה, אינו מתיימר ואינו יכול להתיימר להציע, ולו על קצה המזלג, ממיטב הספרות האפריקאית, או לספק סקירה כוללת כלשהי על ספרות זו • אנתולוגיה שלמה המשתרעת, נאמר' על 300 עמודים חיתה מתקשה לעמוד במשימה. במקרה כזה מתבקשת השאלה מדוע לא לוותר על שני המאמרים על אפריקה בגיליון ובמקומם להכניס עוד סיפור- שניים, עוד כמה שירים? אלא שכאן אנו מגיעים ללב הבעייתיות הנעוצה בכל התייחסות לאפריקה, ובישראל ביתר שאת <במידה שקיימת אצלנו התייחסות כזו>. יבשת זו פשוט נעלמת לחלוטין מתחת לכל הסטריאוטיפים והתדמיות, מוכרים ולא מוכרים, שבתוכם היא חנוטה. ונראה לנו לא הוגן לשחרר לחלל העולם עוד כמה קטעי ספרות, שלמרבה הצער ישובצו מיד <לא תמיד' כמובן' אך לעתים קרובות מדי> במשבצת הסטריאוטיפית שלהם, שתצמית כל אמת פנימית העשויה להיות טמונה בהם. בהחלט נכון שכל תרבות לא מערבית מעוררת רגשות פטרונות עד אין קץ' גם כאשר היא נובעת לכאורה רק מכוונות טובות, מהרצון "להכיר את האחר": אבל לסופר אינדונזי' למשל' יש סיכוי טוב בהרבה מאשר לאפריקאי לא להיעלם אוטומטית בתהום הנשייה של האקזוטיזציה. אולי מוטב יהיה בנקודה זו לצטט - בקיצורים קלים - מאמר שהופיע בגיליון האחרון של 'גרנטה' -A View From Africa - מאת הסופר הקנייתי ביניאוונגה ואינאנה, עורך העיתון הספרותי-פוליטי ?Kwani <אז מה?) בניירובי' המציע למערבים איך לכתוב על אפריקה. 308 סבלה (שלא ניתן להביעו במילים) . שאי פעם החזיק באנטילופה כחיית .ן: הקפי דו גם להכניס לספר אשה מחמד או שתיתה לו פעם חווה, הוא ~ c:= חמה ואימהית בעלת צחוק מתגלגל פעיל שימור סביבה והוא משמר את שמטפלת בכם. פשוט קראו לה המורשת העשירה של אפריקה .,~ ~ כאשר אתם מראיינים אותו או אותה , אל תשאלו מה היקף המימון שלהם . אל תשאלו כמה כסף הם מרוויחים מבעלי החיים שלהם . לעולם אל תשאלו כמה הם משלמים לעובדים שלהם . קוראים ירגישו אכזבה אם לא תזכירו את האור באפריקה . ושקיעות , שקיעת השמש באפריקה הי א חובה . היא תמיד גדולה ואדומה. השמי ם תמיד ענקיים . מרחבי ם ריקים רחבי ידיים ובעלי חיים הם חיוניים - אפריקה היא הארץ של המרחבים הריקים הגדולים . כאשר אתם כותבים על מצוקת הצמחייה ובעלי החיים , דאגו להזכיר שאפריקה סובלת מצפיפות אוכלוסין גדולה מדי . כאשר הדמות המרכזית בספר נמצאת במדבר או בג'ונגל ומתגוררת יחד עם בני קבוצות מקומיות (כל אדם שהוא קצר קומה) זה בסדר להזכיר שהאיידס והמלחמה (בהא הידיעה) רוקנו את אפריקה מתושביה . הכרחי גם מועדון לילה בשם "טרופיקנה" , שבו מסתובבים שכירי חרב , אפריקאים נובורישים מרושעים , זונות, אנשי גרילה וזרים . סיימו תמיד את ספרכם בציטוט מאת כלסוך מנדלה האומר דרב מה על קשת בענן או על רנסנס . ***משום שאכפת לכם .• *קבוצת לאום כמאלי; ארץ הדוגון היא מוקד משיכה תיירותי במדינה . ** גיקויו - קבוצת לאום בקניה; איבר - קבוצת לאום בניגריה; שונה - קבוצת הלאום הגדולה ביותר בזימבבואה. *** אומת הקשת בענן , כלומר מגוון של צבעים ותרבויות, הוא כינויה של דרום אפריקה החדשה שלאחר האפרטהייד. ברנסנס הכוונה לרנסנס אפריקאי' מושג שטבע בסוף שנות התשעים נשיא דרום אפריקה הנוכחי תאבו מבקי . אביבה אבירם - עיתונאית ומתרגמת ב"הארץ" מתמחה בנושא אפריקה. קציעה עלון - דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. כל האילוסטרציות פרט לתצלום של מרק פישר <ראה למעלה> לקוחות מקטלוג הדוקומנטה ה 11- בקאסל' שאצר אוקווי אנוויזור מניגריה )2002( מאמה . ילדיה כולם עבריינים. הילדים האלה צריכים לרצד ולרחף סב י ב הגיבור הראשי ולגרום לו להיראות טוב. הגיבור שלכם יכול ללמד אותם , לרחוץ אותם , להאכיל אותם . הוא נושא המוני תינוקות בידיו והוא ראה את המוות בעיניו . הגיבור שלכם הוא אתם (אם המדובר ברפורטז'ה) או אריסטו קרט/ י ת /סל בריטי בינלאומי 1 ת טרגי i ת יפהפה 1 פייה שכעת מטפל 1 ת בבעלי חיים (אם המדו בר בספרות בדיונית) . מער בים רעים יכולים להיות ילדיהם של שרי ממשלה שמרנים ברביטניה , בורים בדרום אפריקה, עובדי הבנק העולמי . כאשר אתם מדרבי ם על ניצול בידי זרים הזכירו את הסוחרים הסינים וההודים. האשימו את המערב במצבה של אפריקה . אבל אל תהיו ספציפיים מדי. משיכות מכחול רחבות לאורך כל מרק פישר' הכנרת לקונצרט סיוע מטעם קרן נלסרן מנדלה, קי יפטארן 2003 דמויות מלאות ומורכבות. הם מדברים (או רוטנים ונוהמים כאשר הם מניפים בגאווה את רעמותיהם) ויש להם שמות , שאיפות ותשוקות . יש להם גם ערכי משפחה: אתם רואים איד האריות מלמדים את ילדיהם? פילי ם הם אכפתיים והם פמיניסטיות טובות או פטריארכים מלאי כבוד עצמי . כך גם גורילות . לעולם לעולם אל תאמרו דרב מה שלילי על פיל או על גורילה . פילים יכולים לתקוף את רכושם של בני אדם , להרוס את יבולם ואפילו להרוג אותם . תמיד עמדו לצד הפילים . לחתולים גדולים יש מבטא של פבליק סקולס יוקרתיים . את הצבועים , לעומת זאת , אתם יכולים לתקוף כאוות נפשכם ויש להם מבטאים מזרח תיכוניים במקצת. לאחר פעילים סלרביטאים ועובדי סיוע , פעילי שימור סביבה הם האנשים החשובים ביותר באפריקה. אל תעליט אותם. אתם זקוקים להם כדי שיזמינו אתכם לחוות חיות הבר שלהם המשתרעת על 120,000 דונם ורק כך תוכלו להשיג ראיון עם הפעיל המפורסם . לעתים קרובות תמונה על כריכת ספר - המראה פעיל שימור סביבה בעל חזות הרואית - תעלה פלאים את המכירות . כל אדם לבן, שזוף ולבוש חאקי, הספר הן טובות . הימנעו מלתאר את האפריקאים בספר צוחקים או נאבקים כדי לשלוח את ילדיהם ללימודים או פשוט מסתדרים איכשהו בחיי היומיום. האפריקאים צריכים לשפוך אור מאפיין הקשור לאירופה או לאמריקה - בנוהגן בתוך אפריקה וביחסן אליה . הגיבורים האפריקאים צריכים להיות צבעוניים , אקזוטיים , גדולים מהחיים , אבל ריקים מבפנים 1 ללא שום דיאלוג , שום קונפליקטים או סוף או פתרון בסיפוריהם , שום עומק או מוזרויות העלולות לטרוף את הקלפים . תארו בפרוטרוט שדיים חשופים או אברי מין שהושחתו והוטל בהם מום . או ארבי מין גדולים במיוחד . או כל סוג של ארבי מין . וגופות מתות. או טוב יותר גופות ערומות מתות . או בעיקר גופות מתות ערומות מרקיבות. זכרו , כל חיבור וספר שתגישו - שבהם נראים האנשים מזוהמים ואומללים - יועלו כמבטאים את " אפריקה האמיתית " ואתם הלא רוצים שזה ייכתב על הצד האחורי של כריכת ספרכם . אל תרגישו אי נוחות ואיסטניסיות בנדון : אתם מנסים לעזור להם להשיג סיוע מהמערב . הטאט הגדול ביותר בכתיבה על אפריקה הוא לתאר או להראות לבנים מתים או סובלים. לעומת זאת יש להתייחס לבעלי חיים כאל 17 2006 מרץ הבאפריק רלאח ההדה-קולוניזצי ת<החלקי <מאוד ואימצ .בהתלהבות אהו אל רתוצ של :אפריקה ונצ ףמתקו חונצ וש ""תרבות תאפריקאי 'כלשהי לע בהטו לוע עהר םסטריאוטיפי האביב םאביר ה תאומר האפריק םלמערבי םשאינ םמגלי הב ץשמ לש 'עניין השהאפריק םשה םרואי יבעינ םרוח ,במטושטש םא 'בכלל החנוט הכול תבתדמיו םובסטריאוטיפי ,גזעניים םמקצת םמזוהי רבתו ,כאלה םרבי .לא יא ואל םסטריאוטיפי המאות תנשור תגזעני אשהי קחל רמאווי ,העולם םחוזרי :תמיד ,ראשית האפריק - תלפחו האפריק םשמדרו הלסהר - הכמקש .אחת תקיימו ןכמוב תאפריקו ןלאי .ספור וז תיבש לש 54 ,מדינות תמאו תתרבויו רויות מ 2000- ,שפות לאב ,לרבים ,אפריקה וא תלפחו האפריק םשמדרו ,לסהרה תמצטייר תכאח יוכבלת תניתנ הלחלוק ו<כמ תש"התרבו "המערבית אהי תאח יובלת תניתנ ,לחלוקה> תהומוגני הבדלות לבכ םתחו .אפשרי ,שנית יעונ .שוחק תבעצלו תאופייני םמעטי ויחשב לע והטופ הגרפי תהספציפי 'שלו לע w 'סיבותיו ומרכיבי ורבדיו . המ םשרבי ןכ םחושבי וא רלית קדיו ,"יודעים" אהו םשאפריקאי םעצמ םאשמי בכך . ושיפסיק שלקשק לע תהעבדו ,והקולוניאליזם וז ההנימ תהבוקע תתכופו ה<והעדנ ששי םכיו םלקולוניאליז קר תמאשש האות .כביכול> לכ םהדיבורי לע תאשמ בהמער םאינ אאל האמתל הודמגוגי יבפ םעריצי םאפריקאי םהטובלי תבשחיתו דע הלמעל .מראשם ךלכ הנלוו פהסטריאוטי יהגזענ ןהנוש לע יהאפריקא ןהעצל חהשול תא ואשת ללעמו .בשדות םמדהי אלמצו ואות דעו םכיו אבמלו 'הדרו תתכופו ואפיל יבל יציפו קד לש תתקינו .פוליטית ךכ 'למשל רלאח םפרסו רמאמ 'ב'הארץ ב 1999- ושב טצוט גאור ןברונפמ יכמ רשאמ םשאפריקאי םשותי הביר לכ םהיו םוהנשי ןה תהיחידו תשעובדו ת<בתוספ הההער תהמתבקש לכביכו דתמי םבמקרי האל - ם"א הז ענשמ יגזענ י'אנ ,מצטער") אל ורעד תאמו םהספי וודברי וחלפ יבל רלעור תא ההמחא ההרפ .ביותר פסטריאוטי ףנוס אהו לש תמלחמו אלל ,הפסקה ""אתניות ןכמוב - האות המיל תהאומר הלכאור להכ הולמעש אל .כלום םשתי העשר םשני רלאח הההשמד ,המתוכננת "ה"אידיאולוגית תוהביורוקרטי ,ברואנדה חהשי להמקוב םכיו בבמער ט<בהחל אל לע <כולם אהו ןשאכ החית וז תטעו הנורא רלתא תא שהמתרח ב 1994- חכ"טב יאתנ "הדדי הו"תולד לש תשנאו תשבטיו תעתיקו .יומין" הז אל עמונ םמרבי בבמער ךלהמשי ללהחי לע האפריק הטרמינולוגי תאתניסטי תולראו תא לכ שהמתרח הב הבפריזמ ,אתניסטית וכאיל לפוע לאצ םאפריקאי ןמעי ןמנגנו -"גנטי "נפשי עהמני םאות םלעתי תמזומנו ללפעו שכאי דאח חמכו םשייכות "ה"אתנית תולצא חלטבו הז .בזה ההמיל יאתנ תפוטר תא שהמשתמ הב למכ ךצור לש :הסבר ישהר עידו םשאפריקאי םיוצאי תל"מלחמו "אתניות תמסיבו םשמערבי םאינ םמסוגלי .להבין םא יכ רתקצ ההיריע בלהגי לע לכ ןאות ""אמיתות "ש"כולם םיודעים-לא-יודעי לע ,אפריקה ההער הקצר תמתחייב :כאן ןמוב םשקיי םאתניז ,באפריקה הוההשמד הברואנד השילח תא הגרורותי הורעלי לבכ האפריק .המרכזית לאב םאתניז אהו יכל המניפולצי םשהקולוניאליז אהבי ,ויישם םוששליטי :שבה המ ושאינ רפוט םאפריקאי םהמשתמשי םבאתניז ,מאשמתם הומ ושאינ ראומ ושל והי םאפריקאי םכובשי תא ,אירופה וא ול החית הההיסטורי תהאפריקאי תמתפתח אלל קהריסו 'הקולוניאלי םה אל והי םנכנסי הלמדמנ .הזאת םאפריקאי םמסוגלי עלבצ תזוועו - יכפ רשאפש תלראו םהיו רבדארפו הוברפובליק תהדמוקרטי לש וקונג - אל תפחו ךא אל ריות למכ דאח .אחר סאייד ךהפ םג אהו טכמע המיל תנרדפ ,לאפריקה תויחסי תמסקר ואות תהתקשור תהמערבי ריות למכ אנוש יאפריקא אחר . לאב םהא תבאמ שי קספ וכלשה םשקיומ לש 28 ןמיליו םאפריקאי םנשאי למתקב תבשאננו הרב הבהרב ימכפ השהי רמעור לבכ תיבש אחרת ? הומ קבדיו אהי תמשמעו ההידיע לש םהעול לע תהשמו תשמחולל ההמגיפ ?באפריקה הכמ םאנשי ,יודעים 'למשל תשתוחל םהחיי תבמדינו תרבו הירד במחצית ? הבזימבבוא אהי םכיו 33 םשני תלעומ 61 .בעבר תפסיוויו הגמור אהי במרכי ימהות ףנוס תבתדמיו .האפריקאיות םאפריקאי םנתפסי תכקורבנו - ,שוב שברא הובראשונ םבאשמת - םנצחיי םומתחלפי 'כאחד םהיכולי ףכהר ןעי ךלהיהפ םלתלייני ,בתורם ימחוק םפני יומשולל קהעומ תוהמורכבו לש יבנ םאד :מהיישוב תדמויו דח תממדיו ישכפ בשכת םבזע תובמרירו רהסופ יהניגר הודל ,שויינקה תמצטיירו תכזקוקו ךא קור םלצרכי םהבסיסיי רביות - 'מזון תקור ,גג לטיפו ירפוא :אלמנטרי יבנ םאד םשלעול םאינ םנחלצי םבעצמ יממעגל בהרע הוהמצוק קור םמחכי םל"מיסיונרי ,החדשים" והיינ יארגונ עסיו ,ותורמים םמערבי ןמוב מאליו . רברו לשכ ימ ,שירצה אימצ תדוגמאו ןלאי רספו "ל"אמיתותו לש פסטריאוטי ,זה וויהי םאפריקאי ושיאמצ 'אותו וישתחל ולתוכ ווינהג לע ופי ךלאור לכ ךהדר . הז רהדב דהמחרי תוהמצמי .בסטריאוטיפים אל תפחו שמושר חורוו אהו פהסטריאוטי לש האפריק תכחסר ההיסטורי יכלשה אאל ובחסד לש ,המערב 'כן ואפיל ""הודות ,לעבדות םלקולוניאליז ,ולאימפריאליזם ךשהחיכו קוהמאב םבה וסיפק לכביכו הלאפריק תא הההיסטורי תהאמיתי ההיחיד .שלה הבספר Country of My Skull לע תועד תהאמ סוהפיו םבדרו ,אפריקה תמצטט האנסי גקרו יאנש האקדמי םלבני יחסיד דהאפטרהיי הבארצ ה<באופורי רלאח רהמעב ןלשלטו 'דמוקרטי לכשכ דאח ןוב 'דודו לכול םלבני ושחי ובד 308 קיום מושלם עם המשטר הקודם, נאחז בשולי לדרגות אכזריות וסדיזם ששום מערבי אינו כל שמורות הענק שהוקמו בידי קולוניאליסטים ~ אדרתו של נלסון מנדלה>. הם הכריזו - מסוגל להן , אך לאותם אפריקאים רצחנים - לאחר שירו עד סף שמד בחיות כה רבות ~ והשתבחו בכך - שהאפרטהייד לא רק הוריש עצמם חסרים התחכום, הכלים הארגוניים, שימשו קודם בית להמוני אדם שגורשו מהן . למשטר החדש את התשתיות המתקדמות ביותר הטכנולוגיים והאידיאולוגיים לבצע השמדה יתרה מכך , הם לא הורשו אז לחזור אפילו כדי c:: בכל אפריקה, אלא שהודות לו , מנהיגות אי- כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, "שוות אן-סי , בעלת תארים אקדמיים יוקרתיים, עולה ערך" להשמדת היהודים. <אלה דברים שגם בכישוריה בהרבה על כל שמעתי אישית יותר מפעם>. מנהיגות אחרת באפריקה. אין אולי עוד יבשת הבוז לעברם של אפריקאים לגישה זו יש מהלכים רבים שההיסטוריה שלה עוותה, חל גם על עתידם. דוגמה במערב. למעשה, המערב אחת בלבד :Negrlogie נכתשה עד דק וטואטאה עסק תמיד בדרום אפריקה Pourquoi l'Afrique כל כך כמו אפריקה, םג הרבה יותר מאשר בכל Meurt <נגרולוגיה: עמדו אם בעשרות םהשני מדינות אפריקה האחרות גם אפריקה גוססת>, ספרו של יחד <ככל שעיסוקו בה לא האחרונות נשלפת סטיוון סמית, לשעבר הכתב התחיל להיות מספיק>: וזאת היסטוריה זו מתהום הראשי של 'ליברסיון' בהחלט לא רק בגלל תועבת לענייני אפריקה ועד הנשייה ~1 ~ האפרטהייד או ההערצה למאבק נגדו . סיבה מרכזית נוספת חיתה שברגע שלבנים הם חלק מהסיפור , אפילו כמדכאים, הוא כבר עובר למישור אחר ל גמרי . רק ורבנות האפרטהייד נהפכו "אנושיים" יותר מעצם התחככותם המתמדת ב"עולם הלבן". וכמובן , רק מבטם של מערבים נחשב כמעניק למוראות העבר וההווה באפריקה את ממד הזוועה האמיתי שלהם. אמנם שום היסטוריון רציני לא יחלום כיום לומר מה שאמר יו טרבור-רופר ב 1953-: "אולי תהיה יום אחד לאפריקה היסטוריה אבל לא חיתה לה שום היסטוריה לפני שהגיעו האירופים. כל היתר הוא חשכה". ואין אולי עוד יבשת שההיסטוריה שלה עוותה, נכתשה עד דק וטואטאה כל כך כמו אפריקה, גם אם בעשרות השנים האחרונות נשלפת היסטוריה זו מתהום הנשייה <זה אינו , כמובן , תהליך שיסתיים אי פעם>. אך עדיין , על פי תחושת הבטן של רבים, עד בוא הקולוניאליזם לא חיתה ההיסטוריה של אפריקה אלא מלחמת הכל בכל , ואפריקאי מהשורה לא היה, ובדרך כלל גם היום אינו אלא תבנית נוף "שבטו" או "הקבוצה האתנית" שלו. בה במידה כולם "יודעים" שרק הודות לתקינות פוליטית מתחסדת מדברים על ציוויליזציות ועל תרבויות אפריקאיות, וכי "רוחניות" יש לחפש בהודו , לא באפריקה. לבוז הזה יש הסתעפויות לאין סוף. הזניחות המוחלטת והייחודית המולבשת על אפריקאים מעמידה אותם בתחתית המדרגה, אפילו ברשימת "אויבי העולם" התורנים. אפריקאים נחשבים כמי שאינם מסוגלים להקים לא רק "אימפריות רשע" למיניהן , אלא אפילו לא "רשתות טרור בינלאומיות". ולפי אותו היגיון , רווחת בקרב מערבים רבים האמונה, שאפריקאים יטבחו זה בזה בכל הזדמנות ויגיעו לאחרונה כתב וסגן עורך 'לה מונו' בנושא היבשת, המואשם לא אחת בשנים האחרונות כי הנו האיש של השירותים החשאיים הצרפתיים. הוא מתאר את עצמו כמי שבאהבתו הרבה ליבשת חושף את האמת הכואבת. אפריקה שלו היא יורה רותחת של טבח בלתי נפסק, אורגיה של אכזריות, קניבליות ושחיתות. ובכל אשמות התרבויות האפריקאיות, כולן , תמיד , בכל מקום, עד לצפות בעצמם בבעלי החיים, אלא אם כן כעובדים בשירות הלבנים. אקזוטיקה, אקזוטיקה ושוב אקזוטיקה היא עוד אחד הסטריאוטיפים של אפריקה. אקזוטיקה זו , בין אם היא מוצמדת ליבשת כולה או לאפריקאים יחידים - או בכלל לשחורים, יהיה אשר יהיה מוצאם - טומנת לכאורה בחובה את האופציה לסטריאוטיפיזציה "חיובית" יותר <אלא שסטריאוטיפ הוא סטריאוטיפ הוא סטריאוטיפ>. אין , למרבה הצער , שום סתירה בין העובדה שספרים ומאמרים רבים על אפריקה מוקיעים את האקזוטיזציה שלה - יתר על כן , הוקעה זו היא נקודת הפתיחה שלהם לערבדה שאפריקה עדיין נתפסת בפריזמת האחרונה שבהן , ללא ~ויורה א;t;ופ~: רחוב מרינה, לגום, 2002 חנינה. רק הוציאו את האפריקאים מאפריקה ותראו כיצד הם יפרחו <ואחרי דברים כאלה, תוהים חסידיו , איך יכול מישהו לטעון עליו שהוא גזען?> סטריאוטיפ נוסף הוא של אפריקה כיבשת של חיות מופלאות. יש משהו מקומם מאוד בראיית תושביה של יבשת שלמה כרקע בלבד , כמי שתכלית קיומם היא לספק שירותים לתיירים הבאים להתבונן בבעלי החיים. כאן מתבקשת הערה אישית. אני מאמינה בזכויות בעלי חיים ומתנגדת לציד , לאכילת חיות ולניסויים רפואיים בהן , ובין התיירים הנוהרים לצפות בבעלי חיים באפריקה יש, כמובן , אנשים המתמסרים למטרות אלה. אבל לא זה המקרה של רובם, שאין להם שום בעיה עם האכזריות האגבית והכה מובנת לכאורה מאליה של בני אדם כלפי בעלי חיים, שרק רוצים ליהנות מהם הרחק מביתם, בצורה שלא תפגע כהוא זה בנוחותם. מן הראוי לציין בהקשר זה שכמעט האקזוטיות. במידה שאפריקה ותרבותה מוצגות בפריזמה זו , הרי קיימת בקרב מערבים רבים נכונות להכיר ב"השפעות אפריקאיות" על תרבות העולם. בצייטגייסט הנוכחי הנע בין גזענות "רכה" - שמצדה מתנדנדת בין "דטרמיניזם גנטי" ל"דטרמיניזם תרבותי" ובין רב תרבותיות שתכופות מדי קהה חוד עוקצה והמרדדת כל תרבות לבועה סטטית פולקלוריסטית, מתקבלות השפעות אפריקאיות, בתנאי שיהיו תבלין המשביח את טעמו של התבשיל "המערבי". שוחרי האקזוטיקה לשמה אוהבים לעתים קרובות את העירוב, את "המולאטיות", "הקריאוליות", אם רוצים להשתמש במונחים אלה. אך לא התיעוב לכל ראייה גזענית או לכל "טוהר" גזעי או תרבותי הוא המנחה אותם. הם יעדיפו את השחור "המעורב" על . פני השחור "הטהור", משום שיראו במרכיבו "הלבן" <מבחינת מוצא> מרץ 19 2006 L וא ""המערבי ת<מבחינ ("תרבות" ןמעי תבקר .איכות םהדברי ןכמוב םמורכבי ,בהרבה יולפ במיט תהמסור לש םהעימותי םהכוזבי ראפש אלמצו םג תא הניגודי לש הגיש וז םבעול .התדמיות לאב לע ףא לכ םהדיבורי לע םכוח לש םזכרי םלבני םמתי לוע ףא יריבו תהמחלקו םללימודי טפוס ,קולוניאליים ןעדיי שי םמהלכי םרבי ריות הלגיש ההמעדיפ תא האפריק .כתבלין םהא אל ודיבר םגזעני תבצרפ תבהתפעמו לע תנבחר להכדורג ב"הר "תרבותית לש םארצ הכשזכת תבאליפו םהעול ב 1998-? האפריק תמצטייר אאפו ילמערב המהשור תכיבש לש תרציחו תומלחמו ןלאי 'קץ תמגיפ סאייד ,משתוללת תתמות תתינוקו ,גבוהה תבצורו יועונ 'מרוד תנחשלו תובריח ,מוחות תשחיתו תבולע 'כל תיבש השנידונ ילחי 'גידול םא אל הלהשלכ חלפ ההאשפ לש .ההיסטוריה וז הראיי השקיבל בבמער התאוצ האדיר זמא תנפיל תחומ 'ברלין תות טהטקס השל אהו לשגור האפריק ץנחר םבשני רשלאח תעצמאו תהיבש יוכ דע 'אז ובחסות וובשלטונ םהמיטיבי לש ,המערב ,"התקדמה" יאול ,לאט יאול יבצעד ,צב לאב חבטו ?<האמנם הכמ םאנשי םיודעי השאפריק האיבד שכשלי המאוכלוסיית ב 1920-1880-?( םהא ומישה בחוש השהפצצ תדוממ יבלת תנראי וז לש םסטריאוטיפי םגזעניי האינ העוש תא ?שלה המ דעו אשהי תנוחת לע האפריק ןשעדיי הנתונ לכלי ולחסד לש ,המערב לוכ םחטאיה םהממשיי דמאו ם<והרבי לכחו לע תשפ <הים לש םעריצי לוש תאליטו תשלטוניו ,אפריקאיים םאינ םמשני במצ םדברי :זה אשל רלדב לע ךכ לשלכ םאות םעריצי תואליטו שי - וא תלפחו והי התקופ הארוכ - םפטרוני יומשתפ הפעול םבחוגי םמערביי תובאליטו תפוליטיות-עסקיות-צבאיות-מאפיונריו ,מערביות תזא רכאש ןאי רהמדוב םביחסי וגיא םקולוניאליי םמלאי ןבי םשליטי םאפריקאי .למערב אל וז דבלב ושהניא םקולוניאליז 'חי םקיי .ובועט אאל תשהאפשרו לש הקולוניזצי ,מחדש אלל לכ המסוו לש 'גיאו האינ לכל הפרוע לכ 'כך טובהחל םמועלי הבזכות םג תקולו .אפריקאיים הלהשפעת תהמחלחל תהנמשכ לש תהגזענו לע םאפריקאי שי תדוגמאו למכ .הסוגים ראפש םלדקל דע תכלו ההנשימ ר"שחו אהו ,יפה" לאב האפריק הוהפזור תהאפריקאי תמלאו םבנשי תהמשתמשו םבתכשירי םמזיקי םומסוכני תלהבהר 'העור ןביניה םנשי ושיכריז םהשכ בוהער לע ןגאוות ,האפריקאית וא ןשה וא יבנ ןזוג ויוקיע ץאימו ם"נוהגי םמערביי "נפסדים םבש ""מחותנות .אפריקאית םהסיווגי לש רשחור-שחו רושחו תפחו םנמשכי אאפו "חיוביים .למיניהם תלמלכוד והז תנופלו דתמי אבמלו .עוזם םבכפרי םבדרו האפריק ויחסכ תקבוצו טמיעו תהמנסו ""להוכיח תא ""שוויין תאמהו תקשו םיו םלח 'מפיהן יכפ ושעש ףולשלו תרשימו מלאי . אלש ויהי ןאכ יא .תונבהאל ידכ 'ןהיתובסו ןהיתומא םירופיס" - םג - ןיאש לע ףא לכ םירובידהלע תקלחה ירישכת תונקל המכ הלענ .עפשב "םייבויח םחוכ לש םירכזםינבל ןכש ל'ןהיתונב רעיש תיארקאה הרוצב םהמ םיתמ לעו ףאיוביר וניא לזרוקמ רעיש תתצמותמהו :רתויב אלול היה קבאמ תואמצעה ןבםישולש תוקלחמה םידומיללטסופ ."ישונא" תרפוסהו תיאנגה המא הטא ודייא הראית האירתירא לש םינשה ,םיילאינולוק ןיידעשי דציכ דימ רחאל ,תואמצעה םייתסהש> ןוחצינב ב1991-( םיכלהמ םיבר רתויהשיגל תחדקהו הקירוטרה אישב להנתמ ,הקירפאב ויהםלועב הפידעמה תאהקירפא לכ טעמכ 'רורחשה לש תפומכ וילע םידמול ולוכ ןילבתכ תינוריע תיאנג הריעצ תמכבד תא העצמ החבש הפיא .בוכרית םכיו חרוו בבקר םאינטלקטואלי םאפריקאי אל םמעטי המ השמכונ .אפרו-פסימיזם תאח תהתגובו תהכוזבו ךלכ אהי ההשחת דע הלקריקטור לש לכ גהמוש יהבעיית אממיל לש םאפרו-צנטריז א<ושל ןכא םהמקו ןלדו :בו> דכנג תההיסטוריו תהפיקטיווי רשיצ םהקולוניאליז תנרקחו תהיסטוריו תפיקטיוויו תהפוכו 'כביכול תהמבוססו לע האידיאליזצי .ופרנויה ךכ 'שכן שי םאפריקאי םהטועני לשכ ימכמנ ההמחשב תוהתרבו םבעול ונוצר םבמקור לע ייד םאפריקאי וונגנב לע ייד .לבנים תההכלו והז ההרווי תגזענו קר המשר תנוחו תושאננו תנוספו םבגזעני .מערבים וז תסחרחר ןשאי הל .קץ התהי וז תטעו בלחשו תשלגזענו וז ןאי םמקו ,בשמאל יאמית וא .מדומה םא תלהעלו הדוגמ תאח ,בלבד האפריק הזניח תתכופו - אל ,תמיד שי שלהדגי - םג בבקר ואל םהעוסקי טבפוס .קולוניאליזם םבמקרי האל אהי האינ ואפיל האפריק תדמיוני ""אידיאלית תהמעניינ םמערבי האל ןלאי ךערו ריות המאפריק ,הממשית יכפ השקר תתכופו רכאש -ה tiers *mondisme ההי הבאופנ יבחוג .שמאל ,למעשה אהי האינ ההרב ריות תמהער םשוליי וא הפיסק תבתיאוריו לע םקולוניאליז וא לע טהפוס ,קולוניאליזם וא אשהי תנתפס הכבבוא וא הוריאצי לש םהקולוניאליז חבמזר 'התיכון האסי וא האמריק .הלטינית וא השאינ אאל יכל ףנוס לש תהתענגו תעצמי ,מערבית םג תבאמצעו םריטואלי לש ההלקא .עצמית ההבעי ההגדול האינ תהבורו תהמוחלט וא טכמע תמוחלט סביח .ליבשת תבורו דתמי תניתנ .לתיקון ההבעי אהי השאפריק תנעלמ תמתח ךלסב ההז לש םעשבי .שוטים ההבעי ,היא םשג ימ ושיוד יכ םאינ םיודעי העלי 'דבר ןעדיי ""יודעים אול תאח םמפנימי לכ פסטריאוטי יאפשר לע .היבשת יא ראפש ""להפריך תגזענו לע ייד תעובדו וא ם"סיפורי תלמלחמ רשחרו . '(וכן הבאריתריא תקיימ םכיו הדיקטטור םורבי ימגיבור קהמאב םיושבי ,בכלא לאב ןאי םשו רדב יייחוד הלאפריק םבתהליכי .אלה ןוכ ,נוסף םג הבאפריק העצמ רעור קהמאב תאדישו תוהתנכרו תכוללו תמסיבו אשל ןכא םהמקו דלעמו .עליהן> וז החית המלחמ תעממי ,אותנטית םע תהשתתפו תחסר םתקדי לש םנשי - םשלושי זאחו םמהלוחמי והי ,נשים ווהי האל תלוחמו ללכ 'דבר אל תבעלו םתפקידי ""נשיים ושהצטלמ םע .נשק םבבסיסי תהת םקרקעיי לש ההגריל ל<בגל תההפצצו תהמתמידו לש לחי רהאווי <האתיופי ופעל יבת םחולי רבאלתו איוצ ןמ להכל אבתנאים-ל .תנאים סהיח םלשבויי ההי רנדי .באנושיותו הואל תבאמ תדוגמאו תספורו דבלב. ההי דהצ להאפ לש .הירח אהו םקיי לבכ תתנוע 'שחרור רואפש ךוצרי בלכתו ועלי םספרי .שלמים ךא קהמאב יהאריתריא יראו הלהערצ אל ,פחות םא אל 'יותר םממאבקי םרבי םאחרי םהמפורסמי וממנ .בהרבה תדוגמאו אישיות ? ומתי ל הוקווי והא 'גנרי לשקיב טכסטודנ הלרפוא הבבריטני תא םהציוני םהגבוהי רביות יא םפע תברפוא םילדי ,טרופית רבח דלעבו ןבצפו וארצ 'בגולו רהאזו יהענ חוהמקופ רביות .במדינה אהו םנלח םבשיניי םובציפורניי רכאש הפרצ תמגפ האכול 'באזור רשיעו םהניצולי תבבי םהחולי ושל ההי הגבו ריות רמאש יבבת םחולי םמצוידי םומשוכללי .בהרבה אהו הניק ובידי תשלוליו אקי שלשמ הדוגמ ילעובד תהבריאו םהמבועתי ,במקום תומ ובעצמ ,מאכולה השב קנדב רלאח ערג דאח לש יא ,זהירות עכשסיי חלא טלהשתל לע החול השהז הוניס עלפגו בעצמו . ונורנ 'זוגגו יעיתונא םשהקי האופוזיצי לש שאי דאח דנג טשלי ובורקינה-פאס - זבליי הקומפאוך ו<רוצח לש ןהמהפכ סתומ ,סנקארה> עיד רואמ םשבמוקד וא רבמאוח ,ייהרג המ השקר ףלבסו תבתאונ םדרכי .מבוימת אהו ףתק אל קר תא ההדיקטטור ובארצ אאל םג תא המ 308 שמכונה ה"פרנסאפריק", אותה רשת של יחסי תלות מוחלטת, מאפיונרים וכמעט אינססטואליים, בין הממסד הפוליטי חצופת י לאליטות שלטוניות באפריקה הפרנקופונית. במאמר ב 2003- של טנ די צ'יוושה <השם הבדוי שתחתיו כתבה פמיניסטית זימבבואית> על המצב בארצה, היא סיפרה בין השאר על צעירות פעילות אופוזיציה שראתה אותן לאחר מכות, אונס ועינויים בבתי חולים, שאמרו לה בשקט ובביטחון' שברגע שרק יחלימו יחזרו לפעילותן. ואם כבר מדובר על נשים אלמוניות, "נשים פשוטות", אם להשתמש באותו ביטוי מחליא, אפשר להזכיר בין דוגמאות כה רבות, אותן נשים דרום אפריקאיות שבניהן ובנותיהן נרצחו על ידי שירותי הביטחון למיניהם בתקופת האפרטהייד' המוכנות לסלוח לרוצחים. זו בעיה סבוכה בהרבה מכפי שנראה ממבט ראשון' גם בודיס איסק קינגלז, עיר רפאים <פרט>, <הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לשעבר זאיר> משום שבקשות סליחה והתנצלות למיניהן הפכו בעולם כולו לחלק ממנגנון משומן וקר' שבדרך כלל אין לו שום קשר לחרטת אמת ושלפי כללי המשחק אוי לו לקוונן אם אינו סולח. אך בכל זאת אותה אשה <ששמה אינו זכור לי> שאמרה לשוטר שביקש את סליחתה "אני סולחת לך בני' איך אני יכולה לא לסלוח לך' תמשיך להשתנות" יכולה ללמד את העולם פרק באנושיות. מה מוכיחות כל אותן דוגמאות ? לא כלום בסופו של דבר' וגם אינן יכולות להוכיח, הן רק אינן משתלבות בסטריאוטיפים של מי שהסופר הסנגלי בובקאר בורים דיופ מכנה "הגזענים השלווים", שעליהם שאל: "מדוע, בכל פעם שמישהו הוא גזען במקום כלשהו בעולם, הוא תמיד גזען גם כלפי השחורים, ומדוע אלה באפריקה זכאים, אם לנסח זאת כך' לחלק הארי של היריקה?" תהיה זו טעות לחשוב שגזענים שלווים אלה הם בעמדת נסיגה. מבחינות מסוימות כוחם רב מתמיד' בראש ובראשונה בגלל עמדת הנחיתות המוחלטת של אפריקה בעולם. אך גם משום שהיותר מתוחכמים לכאורה מביניהם מפקיעים לרשותם מרכיבים בשיח הפוסט קולוניאלי' מוקיעים גזענים בני דור קודם, לעולם אינם "מכלילים", ולכן יהיו' ברחבות דעתם כי רבה, מוכנים <או דוגמה מרכזית בהרבה (ן: נמצאת בדברים שהשמיע ~ ז'אק שיראק בשיחה עם -== סטודנטים במרסיי ב 14 ~1 ~ בנובמבר 2004. בעקבות שאלה אם לדעתו צודק הדבר ששלושה מיליארד תושבים בעולם חיים על שני דולר ליום, פחות מהסכום שמוציא מדי יום האיחוד האירופי על סבסוד פרה אחת בתחומו' הגן כמובן נשיא צרפת על הסובסידיות, ואז נחה עליו הרוח והוא השמיע השתפכות אישית. הוא תיאר כיצד בכל ביקור באפריקה הוא מתקבל יפה כל כך על ידי הנשיא שבארצו הוא מבקר, וכיצד בדרכו בשיירת מכוניות משדה התעופה הוא מתבונן בתשומת לב בקהל שלצדי הדרך . והוא רואה "צעירים, צעירים רבים, המוני צעירים, בגילי 15 -5... הם שמחים משום שהאפריקאים שלא, כל האופציות פתוחות בפניהם> כן "להכיר" בדוגמאות שהועלו זה עתה. גזענים, שלווים או לא, בהחלט אינם בשוליים כיום. גם גזענות היא גזענות היא גזענות. אין גזענות רעה יותר או רעה פחות, אבל המשקל הסגולי המיוחד של הגזענות האנטי שחורה בכלל והאנטי אפריקאית בפרט רק מעצים גזענים אלה. ב עלה שתי דוגמאות בלבד' שבמתכוון אינן פוליטיות ומשום כך הן לכאורה נינוחות יותר. <שפלותן הפורצת של כמה דוגמאות "פוליטיות", למשל תגובות על ההשמדה ברואנדה, יכולה לזעזע גם מי שמכירים היטב גזענות זו ושהדוגמאות הבאות לא יפתיעו אותם>. העיתון 'ספקטייטור' הבריטי ידוע כימני קיצוני וסמלו המסחרי הוא בפירוש גם הפרובוקציות המדומות שלו . טאקי' בעל טור קבוע בעיתון' ידוע בגזענותו נוסח תקופת האבן . אפילו כך' לא כל יום אפשר לקרוא בקטע <בפברואר אשתקד> האמור להיות הומוריסטי - מכתב למלכה המסביר לה למה בשום פנים לא כדאי לבריטניה לארח את המשחקים האולימפיים הבאים - את המילים "רואנדה וסווזילנד התנדבו לעזור לנו' אבל אבוי' הבנקאים ששלחנו אליהם נעלמו ועל פי השמועה בושלו ונאכלו", שמחים מטבעם. הם מלאי התלהבות. הם מחייכים. הם מוחאים כף. הם מרוצים. הם רואים שחולף כאן אדם >un monsieur< זה מאפשר להם לעמוד לצדי הדרך. הם מרוצים, כן!" האם באמת אנו רחוקים כל כך מ "כושי בנניה"' מונח שטבע פרנץ פאנון' על שם פרסומת לפני מלחמת העולם השנייה לאבקת שוקולד בשם בבניה, שהראתה שחור חובש תרבוש של "הרובאים הסנגלים" <יחידות קולוניאליות צרפתיות>, מחייך חיוך "כושי" רחב ואומר בצרפתית "כושית" "בבניה זה טוב"? • *tirers mondisme- במקורו תיאוריה הטוענת, לדעתי בצדק, שהקולוניאליזם וספיחיו , כמו גם הניאו קולוניאליזם כיום, הם האשמים העיקריים במה שמכונה "תת ההתפתחות של העולם השלישי" בכלל, ואפריקה בפרט. במשך הזמן לבש הביטוי משמעות לוואי אירונית וכוון נגד אינטלקטואלים בשמאל , בעיקר בשנות השישים והשבעים, שראו או שתוארו כרואים כל תנועה מהפכנית אמיתית או מדומה בעולם השלישי כערוץ לגאולת העולם כולו • לא היה מחסור באינטלקטואלים כאלה אבל הם מעולם לא היו רוב, היום עוד פחות מתמיד , והביטוי השתרש במשמעותו "האירונית" אצל "פרגמטיקנים" היודעים כמובן שאפריקה היא אותה אפריקה ולא תשתנה לעולם . 21 מרץ 2006 מיא קואוטו (שני סיפורים) האש מאנגלית: כת-שחר גורפינקל םנ זקנה חיתה ישובה על המחצלת, ממתינה ללא נוע לגבר "לא ייתכן . את כל כך זקנה." שלה שיחזור מהנףש. רגליה סבלו מתשישות כפולה: "ייתכן'" היא הסכימה. והם נרדמו . בבוקר למחרת הוא התבונן בה בריכוז. "אני מודד את הגודל שלך. מהשבילים שהזמן שחק ומהזמן שהיה למרמס רגליים. כל חפציה בעולם הזה היו פרושים לפניה: קערות, סלים, עלי ומכתש. בסופו של דבר את גדולה יותר ממה שחשבתי." מסביבה ריקנות, אפילו הרוח נשבה בודדה. הזקן כהרגלו בהתקר "שטויות, אני קטנה." היא ניגשה אל ערמת העצים ומשכה מתוכה כמה זרדים. אט אט. מאז שבניו הלכו בדרך שאין ממנה חזרה, הוא רעה את "לא נשארו כמעט עצים, בעל, אלך לבוש ואביא עו.ד" עצבותו לפניו. "לכי, אשה. אני אשאר כאן ואחפור את הקבר שלך." "בעלי מצטמק," היא חשבה. "הוא צל." היא כבר החלה להתרחק כאשר חשה יד נעלמה מושכת בקפולנה* צל' אכן' אבל רק של נשמתו' כי כמעט לא נותר לו גוף. הזקן התקרב ושטח את גופו הכחוש על המחצלת שליד. הוא הרים את שלה. היא נעצרה לרגע, אך עדיין בגבה אליו אמרה: "שמע, בעל. ראשו ובלי להביט באשתו אמר: "אני חושב." יש לי בקשה אחת .•." "מה הדבר שאת רוצה?" "ומה אתה חושב, בעל?" "אל תחפור עמוק מדי. אני רוצה להיות "אם תמותי' איך אני' לבדי' חולה ובלי . למעלה, ממש מתחת לאדמה, כך שאוכל כוח, איך אוכל לקבור אותך?" כמעט לגעת קצת בחיים." הוא העביר את אצבעותיו הצנומות לע "טוב. לא אשים הרבה אדמה "מעלייך. המחצלת עליה שכב, והמשיך: "אנחנו שבועיים היה האיש הזקן עסוק בחפירת עניים, כל מה שיש לנו הוא שום דבר. הבור. ככל שהתקרב להשלים את ואין לנו אף אחד. אני חושב שמוטב המלאכה, נדרש לו זמן רב יותר . ואז להתחיל לחפור את הקבר שלך כבר לפתע הגיעו הגשמים. הקבר התמלא מים. עכשיו." הוא נראה כשלולית קטנה חצופה. הזקן האשה שדבריו נגעו ללבה חייכה: "כמה קילל את העננים ואת השמים שהביאו אתה טוב לב, בעלי! המזל שלי שזכיתי פרדריק בדולי באובו, מתוך "אלפאבית" <חוף השנהב> 1990-91 אותם. בך כגבר חיי." הזקן השתתק, שקוע במחשבה. רק מאוחר יותר פתח את פיו: י"אנ "אל תדבר שטויות, אתה תיענש על כך'" הזהירה אותו . עוד ימים של גשם וקירות הקבר החלו לקרוס. האיש הזקן סקר את הנזקים. יוצא לחפש מעדר." "איפה תמצא מעדר?" נחוש בדעתו המשיך במלאכה. רטוב כולו תחת נהר של גשם, טיפס "אני הולך לראות אם יש להם מעדר "בחנות. הזקן פנימה והחוצה בכבדות ובסרבול , גניחותיו מתחזקות, כמות "אתה תלך את כל הדרך עד החנות ? הדרך "ארוכה. האדמה שנשא פוחתת והולכת. "אחזור עוד בצד הזה של הלילה." "היכנס פנימה מהגשם, בעל. לא תוכל להמשיך כך." הדממה מסביב השתתקה עוד יותר' כדי שתוכל להקשיב לשובו של "תפסיקי להרגיז, אשה," ציווה הזקן. מדי פעם עצר להתבונן עד בעלה. כשחזר קרני השמש האחרונות עוד נאחזו בשיירי האבק. כמה השמים אפורים. הוא ניסה לראות למי נותרה עבודה רבה יותר , לו או לגשם. "ובכן' בעל?" "זה עלה הרבה כסף," והוא הרים את המעדר כדי שתוכל לראות. למחרת עצמותיו של האיש הזקן העירו אותו משנתו . הן משכו אותו "מחר בבוקר אתחיל לחפור את הקבר שלך." יותר ויותר לתוך גופו הכואב. והם שכבו על המחצלות הנפרדות. בקול רך ושקט היא קטעה תא "כואב לי, אשה. אני לא יכול לקום." אשתו נפנתה אליו וניגבה את הזיעה מפניו. "אתה בוער מחום. זה צלילתו אל השינה: "אבל בעל ..." בגלל הרטיבות שחדרה לך לעצמות." "?המ" "אני אפילו לא "חולה. "את טועה אשה. זה בגלל שישנתי ליד האש." * קפולנה - גלימה דומה לסרונג שלובשות נשים 22 גליון 308 ==יי ~ ~ ציפורונת הירח ן~ ~ <מתוך סיפורי מולד האדמה> מפורטוגלית: כירח בר-גיורא <סיפור ראשון לריטה> בתי קשה להירדם. איש אינו יודע מהם הפחדים שהשינה מעוררת בה. בכל לילה היא קוראת לי "אבא" ואני בודה לה סיפור ערש. מהמשימה הזו אני תמיד יוצא וידי על התחתונה. כשאני עומד לשים נקודה לסיום הסיפור , היא מבקשת ממני עוד: - ואחר כך? ריטה רוצה שהעולם כולו יירדם. היא תמיד מדברת על חלום בניגוד לשינה ורוצה להיות ירח. הילדה רוצה להאיר באור-ירח וגורמת לשנינו להתייחס אל עצמנו כך - אני הארץ , היא הלבנה. המסורות של מוזמביק אף מגבירות אצלה את החיזור אחר הלבנה. הילדה שמעה ברחוב "ראה, קרני הירח נוטות למטה: עומד לרדת גשם שהלבנה שומרת בבטנה". באחד הימים האלה, עלה על דעתי לספר לה סיפורון כדי שתניח לחלומה ובכך לנסות למנוע את ה"ואחר- ככים" האינסופיים שלה. בדיתי לה את הסיפור שאספר לכם עתה. היה חיתה ציפורת שישבה על הענף הקטן שלה וחלמה. היא הביטה באור-הירח והעלתה דמיונות לשמים. חלומה התעצם: - אני אשב שם, על הירח. האחרות קראו לה אל המציאות הארצית. אולם הציפורונת חלמה בהקיץ , התעקשה הטיפשונת: אני אעלה לשם, גבוה יותר מהמרומים. חבריה לענף צחקו: זה כל כך ילדותי מצדה. כולם ידעו: שום מעוף לא יגבר על המרחק הזה. אבל הציפור הקטנה בעלת החלומות לא ויתרה - היא רצתה להיות לאור-ירח, כדי שהכול יהיה ללא- כלום. לילה אחד , כשהלבנה חיתה במילואה, התרוממה הציפור לשמים, מלאת חלום. והיא עפה, עפה, עפה. היא לא ידעה כמה זמן עבר • ברגע מסוים היא לא ידעה אם עלתה או ירדה. חושיה התבלבלו. האם התעלפה? או חלמה שהיא חולמת? ברור רק שגופה הזדעזע מההתנגשות בגוף אחר . היא נחה על אדמת הירח, ערבת אבנים אדירה. הציפור התבוננה במרחב האור והמתינה ללילה כדי להירדם. אך הלילה לא הגיע. על הירח אין יום ואין לילה. תמיד יש אור . הציפור שעייפה מנדודי שינה רצתה לחזור לארץ. היא נפנפה בכנפיה אבל לא ראתה את גופה מרחף. כנפיה נהיו לאור-ירח. במקורה פרעה את נוצותיה, אך הן לא היו עוד נוצות, אלא בבואות, זהרורי שמש מזוככת. הציפור ניסתה להשמיע קריאה, מאלו שהשמיעה לפני שהתרוממה לשמים, ~ --------------------ויי- --------~~~ "איזו אש?" תשובתו חיתה גניחה. האשה הזקנה נבהלה: מה חיתה האש הזו שראה האיש אם הם אפילו לא הציתו אותה. היא קמה להביא לו את דייסת התירס שלו . כאשר הסתובבה אליו שוב, הוא כבר עמד על רגליו וחיפש את המעדר שלו. הוא אחז בו וחמק מהבית החוצה. בכל צעד שני עצר כדי לאגור כוחות. "בעל , אל תצא כך . תאכל קודם." הוא הניע בידו בתנועת ביטול של אדם שיכור. הזקנה התעקשה: "אתה לא יודע מימינך ומשמאלך . כדאי שתנוח קצת." הוא כבר היה בתוך הבור , מוכן לשוב לעבודה. החום שבתוכו העניש אותו על עקשנותו . סחרחורת גרמה לעולם לרקד לנגד עיניו . הוא קרא ביאוש: "אשה, עזרי לי!" הוא נפל כמו ענף קטוע, ענן שנבקע. האשה רצה לעזרתו . "אתה מאוד חולה." היא משכה אותו בזרועותיו אל המחצלת. הוא נשכב, נושם בכבדות. כל חיותו , כל כוח נפשו רוכזו שם בין אותן צלעות שעלו וירדו . במדבר בודד זה אתה גולש בשקט אל המוות כציפור האוספת כנפיה. הוא לא בא בהבזק, כמו במקומות שם החיים נוצצים. "אשה," אמר בקול שלא הותיר שום זכר , "אני לא יכול להשאיר אותך ככה." "על מה אתה חושב עכשיו?" "אני לא יכול להשאיר את הקבר ללא שימוש. אני חייב להרוג אותך." "זה נכון, בעל. עמלת כל כך לחפור את הבור. יהיה חבל להשאיר אותו ריק." "כן , אצטרך להרוג אותך: אבל לא ---היום , כי אין לי גוף." היא עזרה לו לקום והכינה לו כוס תה. "שתה, בן אדם, שתה כדי שתרגיש טוב יותר , כי מחר שוב תהיה זקוק לכוח שלך." האיש הזקן נרדם, והאשה ישבה בפתח. בצל מנוחתה היא צפתה בשמש, מלך האור, מתרוקן לאטו. היא חשבה על אותו יום וצחקה על הסתירות שבו: היא, שתאריך לידתה לא נרשם מעולם, ידעה עכשיו את תאריך מותה. כשהירח החל להאיר את עצי היער , היא נשענה לאחור ונרדמה. היא חלמה על זמנים רחוקים: ילדיה היו שם, המתים ואלו שעדיין בחיים, החלקה חיתה מלאה ביבול , עיניה החליקו על כל אותה ירוקת. האיש הזקן ישב באמצע, מעונב, מספר סיפורים, שרובם שקרים. כולם היו שם, ילדיה ונכדיה. החיים עצמם היו נוכחים, מגוללים, טעונים הבטחות. במפגש מאושר זה כולם האמינו באמיתות של הזל~ים כי הצדק היה תמיד איתם, ושום אם לא פתחה את בשרה אל המוות. רחשי הבוקר החלו לקרוא לה אל מחוץ לעצמה ואילו היא התאמצה לא לנטוש את שנתה. היא התחננה אל הלילה שישאר כדי שחלומה יתמהמה, היא ביקשה באותה דבקות בה הפצירה מהחיים לא לקחת ממנה את ילדיה. היא גיששה בצללים אחר זרועו של בעלה שתחזק אותה רבגע זה של ייסורים. כשנגעה ידה בגופו של בן זוגה, חשה שהוא קר , כל כך קר , שהיה נדמה שהפעם נרדם הרחק מאותה אש שאיש לא הצית מעולם. • 23 2006 מרץ ג 1 קמפאנז 1 ה - יכ ןאי ןכא לקו חי . - םג יאנ יחלמת בשאש .עלייך - יאנ .יודעת ועכשי יתשיר רבאו .הירח ךכ 'חלמתי ןואי םחלו קחז .מחלומי ךוכ םג םהיו םרואי לע ההלבנ ההכסופ תא ןאישו העינ יהכוכבונ לש תהציפורונ תבעל .החלומות םושו ,נפש טפר ,ללילה האינ המקשיב תלשיר רהציפו ההקטנ תהמואר רבאו .הירח לע יעל רהשח םהראשוני םנושרי יאגל .הטל האל תהדמעו תהזעירו לש רהציפו השחלמ תלשב לע .הירח • - רואח 'כך ?אבא לאב הקול רנשא רבגד .כוונה אהי ,נאלמה יכ ישמ חהיר םמועטי ,הם יובל םשמי ההשיר האינ .קיימת אהי ,בכתה ,עצובה לאב הדמעותי אל זלגו . ןה ונותר םאבני תקטנו תבקצו ,עפעפיה יגביש .כסף תהציפורונ החית השבוי דבי ,הירח האסיר הבחלומ .שלה זוא השמע לקו לשכ וכול .הדהודים ההי הז ףגו ההלבנ :שדיבר - יחלמת תשבא רלשי .לי - הולמ תחלמ ?אותי תהבנו תהעליזו רבבא לש וסמיל תהזונו רבבא לש רסמיל דלי ךדר רהעפ והי םפע קר ,נערות תבחצאיו ימינ תקצ תחרדו תקצ ,רוטטות םע םחרוזי ,מהמזרח תבנו ושלגמ תבעליצו הביר גקרלסבר ווקיפצ םלצלילי םחלודי לש הסימנז'ה-מנז' הורומנ םרועמי תמתיב .הנגינה ןה והי תבתולו םע תחזו המרשימ ושהשתעממ םמהפרסביטריאני םהמתחסדי 'שלנו דע ישפרסביטריאנ יאמית אב הליל .אחד םוג 'לו וכמ 'לנו והציע לכ תהבנו תלשב לע םקרשי םזולי רבחד להאפ יהאחור אהמל סודחו יענב קדל לדיז הממנור תמקופס .שימורים דהפקי רשהדב ענג 'ללבו לגלג םעיניי ןלכיוו לש תאח םע .סטייל אהי האמר .לא ברו תהבנו קר ורצ 'בעל סלתפו 'בעל וא תמפירו תהעצמאו .לטעום לאב זמא להוט ראיסו לע תחצאיו 'מיני תוהבנו רבבא לש רסמיל והפכ ף"בנוס ללכ רהית תפרוצו .מכוערות" םהיו ןעדיי תמצחקקו תהבנו לע המ עשבק :מהמיקרופונים ההשמיר לע 'ונו 'ונו 'ונו םהמסורתיי .שלנו ןבי וספרי םהידועי רביות לש רהמשור קג' המפאנז' :<מלאורי> The Chattering Wagtails of Mikuyu Prison; Of Chameleons and Gods; רספ ההשיר ןהאחרו :שלו The Last of The Sweet Bananas 308 ~ ~ אמה אטה איידו -== מאנגלית: קציעח עלון ~1 גלויה מח~פשח ~ למיצ'רה מוגר אחותי אבי ואת הרי הסכמנו אמה אטה איידו - סופרת, מחזאית שלו היה לי כסף ומשוררת גנאית. בין ספריה: הייתי צריכה להיות עכשיו באיים האזריים Our Sister Killjoy; No Sweetness here and other stories; Changes: A Love Story An Angry Letter וספר השירים in January and other Poems עליות וירידות הלוך ושוב, שוב והלוך <ממסורת היורונה>* כשאני קמה, זה כדי אתה לא יכול לריב על היער עם עכברוש לקרוא מה שאני רוצה, אתה לא יכול לריב על הסוואנה עם התאו לא מה שאני צריכה, אתה לא יכול לריב עם אולוקורה על התואר של אביו מה שעושה את כל ההבדל' אתה לא יכול לשחק עם שנח אתה לא יכול לרקוד עם שעכבי ילד קטן לא יכול להכות את ואמ ולחטוף משהו לאכול' קלוריות עודפות, ששלך בנאמנות - עדיין תודה לאלוהים - איש זקן לא יכול להתרגז על החרא של עצמו באמת אינה זקוקה להן . אשה לא יכולה להביט בזין - בלי להיות שמחה. הביטו בי ושמחו • הילדים משחקים עם הציפורים של אלה היודעים כיצד ילדי הבית, זקני הבית, לתאר אותנו טוב משאנו יודעים אני חושדת שבעולמם המדויק והעשיר יותר גברים, נשים, צעירים וזקנים, לא תוכלו לראות תינוק שזה עתה נולד ולא להיות לתאר את עצמנו מאושרים. אני תינוק שרק עתה נולד זוהי חופשה מצוינת של בואו רקדו אתי • אשה אפריקאית עבייה. מאנגלית: אביבה אבירם תודה לכם על המרחב, ועל כל השאר. או לפחות במאוריציוס. טובלת בשמש מכסה את הישבן שלי מלנין' וזה הדבר שהישבן השייך לשלך בנאמנות, · באקסטרא באמת, תודה לאל' אינו זקוק לו . אז אני יושבת כאן בחדר של נז'רי ישנה עייפות של שנים מפוקפקות לחש לזכות בפופולריות * היורובה הם קבוצת הלאום הגדולה ביותר בנירגיה והשנייה בגודלה באפריקה 25 2006 מרץ ך--- --------------------- את מותם מיליון בני אדם, חמישה מיליון הפכו פליטים. ונאמו הנהיג דפוס שמאז התפשט מיא קואוטו: אקזוטיקה מדומה באפריקה: רציחות שרירותיות, הטלות מום, כריתת איברים, אוזניים, שדיים, אפים. הנשארים בחיים אמורים היו להפיץ את המסר ולזרוע פח.ד עוד בתקופת המאבק נגד פורטוגל והיסטוריה אמיתית הקים פולימר באזורים המשוחררים מנגנוני מדינה שבדרך על תקציב של פרוטות, ולאחר העצמאות פתח בתוכניות חינוך ובריאות שהיו אביבה אבירם מרשימות לפי כל קנה מידה. ונאמו הרס באזורי הכפר כל בית ספר וכל תחנת בריאות, שרף אוטובוסים על נוסעיהם, השמיד יבולים בשדות ומחסני מזון בעתות רעב, כדי לעקור מלב האיכרים כל שביב תקווה. כפי שאומר המכשף אברץ סהרורית: "המלחמה הזו לא נועדה כדי להוציא אתכם מן המדינה אלא כדי להוציא את המדינה מכם". מרבית מגויסי ונאמו היו אנשים שאותם חטף, אלפים מהם ילדים שאולצו לרצוח בעינויים ~ עידן של חיפוש אקזוטיקה בכל מחיר , וחידתיים עם בעלי חיים מדברים. אגב, סיפורים ~ המערבי המצוי ש"ראה הכול , התנסה מוזמביקיים מסורתיים גדושים בבעלי חיים מזוויעים בני משפחה או שכנים. איכרים במוזמביק, אמונים על אסטרטגיות של בכל וקרא הכול", מוכן להעניק גם לאפריקה כאלה, וקואוטו בוודאי הושפע גם מהם. אבל הישרדות, ברחו בהמוניהם. לפעמים, בשל נישה בעולם האקזוטיקה, ולמען האמת, ןאי מילת המפתח היא ."םג" האם ריבוי חיות הניכור הגובר מפולימר , היו מוכנים לתת יבשת אחרת שאותה בולעת האקזוטיקה עד כי מרגישות, סובלות ותכופות מדברות ביצירותיו לרנאמו הזדמנות, אם כי בדרך כלל עדיין לא נודע כי באה אל קרבה. השאיפה הלאקזוטיק אינו נובע גם מהעובדה, שבמקצועו הוא ביולוג העדיפו את פולימר כרע במיעוטו . הניכור אולי מצטיירת כפותחת מסילות לעולמות הפעיל במאמצים לשימור בעלי החיים והסביבה באזורי הכפר כלפי פולימר היה, עם זאת, ממשי חדשים אך מתגלה כמעט תמיד כחומה בצורה. בארצו? מאוד. הלהט הסוחף של העצמאות, האספות אין ספק שרבים ישבצו במחוזות האקזוטיקה המלחמה חסרת השם אברץ סהרורית אינה גם את הסופר המוזמביקי מיא קראוטו , שהרומן "אתנית", "שבטית", מיתית, א-היסטורית או האינסופיות שבהן דיברו כולם על הכול , לא אלגורית. זו חיתה מלחמה ריאלית מאוד , יכלו להישאר לאורך זמן. זה, כמובן , אינו כל הראשון שלו ארץ סהרורית יצא בעברית פוליטית מאוד ונוראה, שאותה יזמו וניהלו הסיפור . כמו מרבית מאבקי השחרור בתרגומו של יורם מלצר בהוצאת כרמל. מי רודזיה ובעיקר דרום אפריקה בשלט רחוק האותנטיים ביותר באפריקה, גם המאבק שירצה ישאב מהרומן תחושה של עולם סגור במוזמביק היה טבוע בדפוסים סטליניסטיים: מעבר לזמן ולמקום <באמת?), אמא האפריק ולפעמים לא כל כך רחוק. ארגוני השחרור היולית <למה בדיוק?>, רחבת ירים וריקה, עם השמאליים פולימר במוזמביק ו- MPLA מחנות "חינוך מחדש", שלטון חד מפלגתי , ההירארכיה, המובנות מאליה של פקודות פליטים ורעבים <כמו בכל מקום ,באפריקה?) באנגולה שיצאו בשנות השישים למאבק נגד "מלמעלה", שהולחמו להפליא בביורוקרטיה שמעט מאוד מתרחש בה <כמו באלפיים השנים השלטון הקולוניאלי הפורטוגלי , נמנו עם מורשת הקולוניאליזם הפורטוגלי; כוחנות האחרונות?> ,על רקע מלחמה שאיש אינו מבין התנועות שהאמינו במהפכות לא רק במדינות <כשם ששום מלחמה אפריקאית אינה מובנת?>; שעדיין היו תחת עול הקולוניאליזם מנותקת ושליפת ציפורניים ממלכתית הנראות מרכיב אחד בלבד , אם בכלל , בין רבים, במאבק סיפור עלילה שיכול היה להתרחש בה במידה והאפרטהייד , אלא גם במדינות אפריקאיות השחרור עצמו , פורצות תמיד על פני השטח בסיירה ליאון , בליבריה, בקונגו או בספר עמד עצמאיות שרק המירו אליטות שלטוניות לבנות באליטות ביאר קולוניאליות שחורות. פרטוריה לאחריו ונחשפות בעליבות כזו אצל הבוסים בדיוני. אמנם בכל ספרי קואוטו חוגגת הקטנים אברץ סהרורית <ובספרים אחרים של הפנטסיה <אבל למה צריך מיד לקבעה במשבצת פלשה לאנגולה ב 1975- מיד לאחר שזו קיבלה קואוטו>. במהרה הפכו אספות רבות לחיזיון הריאליזם הפנטסטי שכבר הפך לקלישאה היגע את עצמאותה, וחיתה מעורבת בלחימה לצד הטקסי שבו צווחו בוסים קטנים סיסמאות אוניטה נגד MPLA שעלה לשלטון. רודזיה ומכנית?> אולם לא פחות מכך מזדחלת לתוכם ההיסטוריה המיוסרת של מוזמביק, והקורא רק הקימה במוזמביק את ארגון ונאמו ממשתפי והוראות שבעצמם לא הבינו , באוזני איכרים שלא הבינו מילה בפורטו גלית. אברץ סהרורית יפסיד אם ימיר אותה באקזוטיציזם חלול. פעולה מוזמביקים, סוכנים בשירותים החשאיים מגיבים האנשים רק בבעתה מוחלטת על ההתכנסות בבועת האקזוטיקה יכולה םלפעמי שלה, של פורטוגל ושל דרום אפריקה, וקומץ אנשי פולימר לשעבר שגורשו משורותיו . "הכנופיות" -ונאמו , שלעולם אינו מוזכר לנבוע מכוונות טובות. כן , יש לאפריקה אוצר בלום של ספרות שבעל פה, של קוסמולוגיות כשקמה זימבבואה ב 1980- קיבלה דרום בשמו. פולימר הוא לדידם עוד גלגול של ושל אמונות בקשר הנמשך בין החיים והמתים, אפריקה את ונאמו בירושה. אנגולה ומוזמביק השלטון הקיים תמיד , רק שהפעם מדברים והן ללא ספק השפיעו על קראוטו . אבל אי שילמו מחיר יקר מאוד על תמיכתן באי-אן- נציגיו בשטח על הוראות ודרגים בכירים אפשר להכניס את כל הספרות האפריקאית סי , הקונגרס האפריקאי הלאומי םשלח וניגודים בלבו של העם ועל אויב העם והמעמ.ד תחת ממשל דייגן נהנה משטר האפרטהייד לסד רדוקציוניסטי ולראות בה אוסף משלים באפרטהייד. וממרות קדומים, סיפורי "גריו" חכמים בשש עשרה שנות המלחמה במוזמביק מצאו מחופש פעולה יותר מתמיד ביבשת. עוד לפני 26 גליון 308 שיבשה הדיו על הסכם נקומאטי , הסכם אי התקפה משפיל למוזמביק, שעליו חתמה עם דרום אפריקה ב 1984-, קרעה אותו פרטוריה לגזרים. ודרום אפריקה חיתה אחראית ב 1986 להתרסקות מטוסו של נשיא מוזמביק סאמורה מאשל בתוך שטחה סמוך לגבול. ב 1978-9 התמודדה מוזמביק בהצלחה עם רעב באזורי אינמבאנה וגאזה, אך ב 1980-, בעיקר בגלל ההרס שגרמו ונאמו ודרום אפריקה, היה רעב חדש מעל לכוחותיה. מוזמביק התריעה מבעוד מועד , ביקשה עזרה, אך המערב הגיב בצמצום הסיוע. עזרה הגיעה רק לאחר ש- 100,000 כבר מתו . כשב 84- לא יכלה מוזמביק לפרוע את חובותיה, הכריזו הנושים שפריסת חובות תהיה אפשרית רק אם תקבל את תנאי "ההבראה" הכלכלית של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי , אם כי חובותיה המיידיים הסתכמו במאתיים מיליון דולר בלבד , כסף קטן מאוד בקני מידה להגיע להסכם עם ונאמו ולהעניק לו מעמד של אופוזיציה מכובדת. הסכם השלום נחתם לבסוף ב 92-• הליברליזציה הכלכלית של קרן המטבע והבנק העולמי רוצצה את מוזמביק עד העצם. לא חיתה כאן , כמובן , שום קונספירציה. לוחמי המלחמה הקרה לא טיכסו עצה עם המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים איך להוריד את מוזמביק על LE GROUPE AMOS , וידיאו ארס, "תיאטרון מאמה" <ארגון נשים למען הקהילה, בינלאומיים. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו>, 1998 פולימר איבד שליטה ובאורח אופייני הגיב בהחרפה משמעותית של הדיכוי: הוצאות להורג וצליפות פומביות, גירוש עשרות אלפים ב"מבצע ייצור" מהערים, אילוץ המוני אדם להצטרף לכפרים שיתופיים שאמורים היו להיות וולנטריים. מרבית האמצעים הללו בוטלו בהמשך אבל הנזק כבר נעשה. ובאורח כלל לא פרדוקסלי , בדיוק אז נכנע פולימר יותר ויותר למכבש לחצים בלתי אפשריים מבחוץ . אם כי ונאמו קיבל סיוע מפקעת סבוכה ימנית קיצונית של "גורמים" בשירותי ביון מערביים, שדולות, אנשי עסקים וארגונים דתיים ארכי שמרניים, ניסיונות למכור אותו במערב כציר מרכזי ב"מסע הצלב נגד הקומוניזם" לא באמת צלחו . אפונסו דליאקאמה, מנהיג ונאמו , לא היה מעולם מן ג'ונאס סווימבי שכזה, מנהיג אוניטה, "הדוקטור" הרב לשוני שהקסים מערבים ושמאחורי ה"כריזמה" שלו לא עמדו אלא דם, אכזריות, גזענות ופרנויה גוברת. אולם שום לחצים לא הופעלו על דרום אפריקה, ומהרגע שהנשיא פ-וו רה קלרק החל לפעול לקראת מה שהתגלה לבסוף כפירוק האפרטהייד , הוא הפך ליקיר המערב. לא בא בחשבון להפעיל עליו לחץ כלשהו ומוזמביק הוקרבה שוב, הפעם למען המעבר בדרכי שלום לפוסט אפרטהיי.ד "תרומת" המערב למוזמביק הסתכמה בעיקר בלחצים מתמידים על פולימר ברכיה ולרסק את קיומה המדיני. אבל באורח כלל לא מקרי זו חיתה התוצאה. במלחמה ונאמו הרס בתי ספר ותחנות בריאות. כללי קרן המטבע אסרו להוציא כספים על הקמתם מחדש ועל תשלום שכר מספיק לאחיות ולמורים כדי שישובו לאזורי הכפר . ארגונים לא ממשלתיים וכנסיות מערביים בנו אותם ושילמו יותר לעובדי בריאות ולמורים כדי לתפוס את מקום אלו שעבדו בשירות המדינה. במצב זה, כאשר חברי אליטה שלטונית, שבתחילת דרכה נודעה בניקיון כפיה, שמעו מכל עבר שתאוות בצע טובה והיא המניעה את העולם, כאשר הוצעו להם משכורות גבוהות עשרות מונים אצל תורמים או בסקטור הפרטי , או שיכלו לגרוף רווחים בשוק השחור , הגיעו רבים למסקנה שהגיע הזמן לעשות לביתם. מוזמביק נחשבת כיום תלמידה מצטיינת של קרן המטבע. שיעור צמיחה ריאלי של 7% מלבין כשלג את חטאיה, והקרן ותורמים בינלאומיים מתעלמים מהעוני הדוהר באזורי הכפר , מהשחתת מנגנוני המדינה, מהפיכתה למרכז של רשתות פשע, הלבנת כספים וסמים. ברומן של קואוטו מעופו האחרון של הפלמינגו אומר בוס מקומי העוזר לבנו החורג להרוויח מן הצד מעסקי סמים : "קשה לעבוד עם הפרולטריון. אני אפילו לא יודע איך להמשיך לקרוא להם: הפרולטריון , העם, האוכלוסייה, הקהילות המקומיות, כאב ראש אחד גדול , :ךן. העניים האלה, לולא הם, המשימה שלנו חיתה ~ קלה יותר", ובמוזמביק, זו ,ונאמו הוא מפלגת c:: האופוזיציה הגדולה ביותר , ואינו זקוק כיום ן~ ~ לאמצעי הפחדה כדי לרכוש תומכים. זו ההיסטוריה הטבועה בעצמותיו של מיא קואוטו יליד 1955. הוא הזדהה כליל עם מאבק השחרור והפסיק את לימודי הרפואה שלו לאחר העצמאות כשנקרא על ידי פולימר לעבוד כעיתונאי (ב 85- חזר לאוניברסיטה ללמוד ביולוגיה>. בין השאר שימש כמנהל סוכנות הידיעות הממשלתית, עורך המגזין 'טמפו' והעיתון היומי הרשמי 'נוטיסיאש.י כל זה לא מנע התקפות עליו כמי ש"אינו משרת את המהפכה" ומעז לכתוב על ה- povo, העם, שאותו אינו מכיר . ביצירתו אין שום רצף ב"פלישת 11 ההיסטוריה, כשם שאינו קיים גם במציאות. אולם שוב ושוב אנו נתקלים - גם - ברעלי הקולוניאליזם, בפצעים העמוקים הפתוחים של הגזענות שדומה קיבעה לנצח כל אדם במשבצת "גזע", "שבט" , "מינון" דם. אירופים "גילו" את אפריקה הרבה לפני הופעתה בשלהי המאה השבע עשרה של הגזענות "המדעית המתודו לוגית, בעלת 11 האובססיה לקטלוגים ולהירארכיות אינסופיים. הגזענות בקרבם חיתה דורסנית, אבל עדיין לא עקבית ומלאת חורים. הפורטוגלים קראו למוזמביק "ארץ האנשים הטובים", כתבו בהשתאות על הערים הסווהיליות המשגשגות במזרח אפריקה <שהחריבו>, התייחסו לממלכת קונגו , ולו על כורחם, כאל ממלכה בנויה לתלפיות, והכמרים שביניהם התפעלו מבקיאותו הדתית של המלך הנוצרי אפונסו הראשון )1542-1456(. כמובן, לא חלף זמן רב וגם הכמרים נתקפו בקדחת של סחר העבדים, ומכרו לעבדות את תלמידיהם. לשווא הרעיף אפו נסו , שבהחלט לא התנגד עקרונית לעבדות, מכתבים על "אחיו" מלך פורטוגל בבקשה לשלוח לו במקום סוחרים כמרים, רופאים, רוקחים ומורים. אם כי יישוב הקבע הפורטוגלי הראשון הוקם ב 1507-, הוחל בכיבוש המדינה כולה רק ב- 1890. עד אז שלטו בפנים המדינה לצד שליטים אפריקאים ה- Prazeiros שקיבלו זכיונות ענק מהכתר הפורטוגלי , ושהיו תכופות ממוצא מעורב. סחר העבדים והשנהב באזור , שהגיע לשיאו דווקא במאה התשע עשרה הזין במוזמביק מלחמות בלתי פוסקות וניזון מהן בתורו. החיילים הפורטוגלים שבאו בעקבות מרץ 27 2006 קונגרס ברלין ב 1884-, שחילק את אפריקה בין המעצמות הקולוניאליות, נלחמו לא רק כדי להדוף אירופים זרים ולכבוש את הממלכות האפריקאיות שנשלטו על ידי מהגרים מדרום אפריקה, אלא גם לאכוף שליטה קולוניאלית ומסו גרות, גזרות גורל של "דם" , מוצא ונחיתות. כל אזם הוא גזע הוא שם אסופת סיפורים של קואוטו . היו אלה סר וימני וו נאמו שטיפחו גזענות ואתניזם נגד בני תערובת ולבנים, שלא היו לדידם שחורים אמיתיים או על הנחלות הקריאוליות החמושות. ב 1892- העניקה פורטוגל שני שליש משטח מוזמביק לשתי חברות עסקיות שניהלו אותן כמושבות פרטיות. מאז הפלת המלוכה ב 1910- ועוד ביתר שאת, מאז עליית הפשיזם של סלזאר ב 1932-, העדיפו ממשלות פורטו גל להיפטר מ"עודפי" המעמדות הנמוכים על ידי עידוד הגירתם לקולוניות. הקולוניאליסטים החדשים נחשבו לבנים יותר ו- civilizadores יותר אפילו כמעט בלתי אפשרי היה לאנשים מבחוץ להבין את תחושת השחרור שהעביקה לאפריקאים, לפחות בתחילה, התובנה כי ההדבל הבסיסי בין כבי האדם הוא בין מדכאים ומדוכאים, לא הבדלי צבע כשלעצמם אנגולים ומוזמביקים אמיתיים. אך הדברים לעולם אינם כה פשוטים. לא בכל אדם פועם שד גזעני קטן , אולם שום קבוצה בתור שכזו אינה פטורה מגזענות. פולימר ו- MPLA הניפו את דגל המלחמה בגזענות, אבל חברים בשורותיהם הפנימו גזענות כשדיברו על תושבי הכפרים כ"פרימיטיווים שירדו מן מהלבנים הוותיקים, גם כשהיו אנאלפבתים. הם נאחזו בכל זכות יתר שיכלו להפיק משייכותם לבני ה"גזע" הלבן , עלובה ככל שחיתה, ודחקו את רגליהם של שחורים, "בני תערובת" והודים <שבעבר עודדו הפורטוגלים את הגירתם מגואה> גם מהעבודות הזולות ביותר . כל גבר שחור נדרש לעבוד בעבודת שכירות שישה חודשים בשנה. ללא חוזה שכירות נשלח לעבודת כפייה. הדרך היחידה להימנע ממנה חיתה באמצעות השגת מעמד assimilado או חיי פועל נודד מחוץ למדינה. רק ב 1961- בוטלה על הנייר עבודת הכפייה. פורטוגלים שפיזרו את זרעם לכל עבר במושבות, אהבו תמיד לטעון שהגזענות אינה שורה במעונם. אלה היו והנם הבל ורעות רוח. מעמד כל אדם נקבע במדויק על פי מינון דמו "הלבן" או "השחור", <בברזיל "כסף מלבין" כדברי המימרה המפורסמת, אך הכול ידעו ממה קלחת תדמיות והיסטוריות פיקטיוויות ההופכת את היבשת לחור שחור שהכול נעלם בתוכו והכול קורס בתוכו . אבל האם הם לא זיהו' לפעמים, את "מעמקי אפריקה" של הגזענים עם "מעמקי אפריקה" האמיתיים? כל מושג האמונות המסורתיות ודפוסי החיים המסורתיים באפריקה הוא שדה מוקשים גדול. צודק קואוטו בסירובו להפנות עורף לעושר' שלצד דיכוי ואכזריות איומים - שהיכן אינם? - טמון גם הוא ב"עולם הישן". וכמו כל דבר אחר באפריקה, מסורות עברו במטחנת הבשר הענקית של הקולוניאליזם וספיחיו. היה זה חלק מתהליך שבמסגרתו תייגו אירופים באפריקה מארג משתנה של ישויות וקטגוריות נזילות כ"שבטים", שעצם קיומם תלוי כביכול במלחמת נצח זה בזה על חסדי השלטון הקולוניאלי , המציאו "שבטים", הצמידו ל"שבטים" צ'יף <כי הלא צ'יף הוא צורת השלטון הבלעדית של אפריקאים>: גם אם בשפה המקומית לא היה קיים מונח כזה, גם אם למשל האינו בניגריה התנגדו בעקביות לאכיפת צ'יפים עליהם. אולי הדוגמה המבעיתה ביותר חיתה ההיסטוריה הדמיונית שהמציאו ברואנדה ובבורונדי מיסיונרים ואתנוגרפים בלגים, שדיברו על שני "שבטים", אפילו העצים", התשובה הגזענית לגזענות זו לא חיתה קיימת רק בונאמו , אלא גם בקרב חברים בפולימר שקוננו על "ריבוי" הודים ובני תערובת, בעיקר בצמרת הארגון. כך, אפוא, נוח מאוד לבוס המקומי הקטן אברץ סהרורית להאשים את החנווני ההודי המסכן שהוא בוגד וזר . כך , אפוא, המנהל המו לאטי של מעון לזקנים בפינה נידחת במוזמביק ברומן של "גזעים" , צודק קרארטר בסירובו קואוטו תחת עץ להפנות עורף לעושר' הפרנגיפאני ש"הוגלה" שלצד דינרי ואכזריות לשם בגלל מוצאו , מכה את הדייר הלבן היחיד איומים - שהיכן אינם? במעון כדי "להוכיח" - טמון גם הוא ב"ערלם הוטו וטוטסי , הלכודים במלחמת איתנים בת ארבע מאות שנה <שלא חיתה ולא נבראה>. המנגנונים הקולוניאליים עשו הכול "להקפיא" "שבטים" בתוך מה שכינו "נוהגים ומסורות אפריקאיים", הם בחרו דפוסים ונוהגים מסורתיים ששירתו את מטרותיהם . אותם מיסדו , חידדו , עיוותו . את האחרים פיזרו לכל רוח. הם שאינו גזעני. וכשהמנהל הישן" מאיים במכות על שחור , שהוא ידידו הטוב ביותר של אותו לבן , מפציר השחור בידידו שיכה אותו הוא, כי אינו מוכן לספוג מכות משחור. יכלו לאכוף מבנים מסורתיים גם כשהללו לא היו בנמצא במקורם ולא התקבלו בברכה, כפי הוא מלבין>. האידיאולוגיה שאימצו פולימר ו- אינסופיות דרכי הגזענות והירארכיית ניקור שמתאר צ'ינואה אצ'בה בספרו •Arrow ofGod MPLA נראתה אפוא כקוראת תיגר על סדרי עולם: אין שחורים יותר ופחות, אין מוזמביקים אמיתיים יותר או פחות, אין ,indigenas assimilados או לבנים <הכוונה למי שבחרו לקשור את גורלם עם המדינות החדשות>, יש רק מוזמביקים. כאן מור גשת השפעת המרקסיזם, אפילו בגרסאות צמר הגפן הלעוס שלו , אחת התולדות של שבעת מדורי הגיהנום הסטליניסטי. כמעט בלתי אפשרי היה לאנשים מבחוץ להבין את תחושת השחרור שהעניקה לאפריקאים, לפחות בתחילה, התובנה כי ההבדל הבסיסי בין בני האדם הוא בין מדכאים ומדוכאים, לא הבדלי צבע כשלעצמם, לא משבצות "אתניות" ו "שבטיות" סגורות התרנגולות שהיא מצמיחה. לוסיו לארח, בזמנו האידיאולוג הראשי של MPLA באנגולה, אמר פעם: "L'Afrique Profonde <הצרפתית במקור> זה מה שהם רוצים שאנגולה תהיה", מעמקי אפריקה םיראוiזמ כמעין בצל מתקלף של סטריאוטיפים, החל מאפריקה של לכ המאפליה <מאת ג'וזף קונרד>, המתאפיינת בקניבליזם ובאכזריות אילמת וחסרת שחר' ועד למעללי אידי אמין , בוקאסה וסמיואל דו, * שגם היום מסמלים בעיני רבים את העריץ האפריקאי הטיפוסי דווקא מפאת עילגותם, בערותם ונלעגותם, "כושי סמנו" השוחה בנהרות של דם. אין דבר יותר מר בן מסלידתם של אפריקאים מהמונח "מעמקי אפריקה", מאותה הבחירה נפלה כמעט תמיד על הדפוסים השמרניים ביותר שמצאו ,שהקלו על שליטתם אז ועל מלאכתם לאחר העצמאות של עריצים אפריקאים, שגם היום מהללים "מסורות אפריקאיות" בצרפתית או באנגלית צחות. גזענים תמיד אהבו "שחורים אמיתיים", הם אהבו בוסים אפריקאים ("ביג מן" או "פאפה"), שיודעים להשליט מרות מוחלטת, שיסבירו למערבי הפתי שציות מוחלט לבוס זו "מסורת אפריקאית" ויצדיקו בנימוק זה כל מעשה תועבה. קרבתו של האפרטהייד לאוניטה ולרנאמו , "שונאי" הלבנים כביכול , משתלבת להפליא בתמונה. שלושתם האמינו כי כל "גזע" לבדד ישכון , שומר על טוהר "דמו" "תרבותו" 308 1 -~ ו"מסורתו". מסורות הן גם קוסמולוגיות עשירות ומורכבות ביותר' גם שרידים להיסטוריה שנמחתה. ומסורות במוזמביק, ולא רק בה, כוללות גם דיכוי נשים ופוליגמיה. עבודת הפרך המסוכנת של מאות אלפי פועלים מדרום מוזמביק במכרות הזהב והיהלומים בדרום אפריקה הפכה לחלק מהותי במה שמכונה "התרבות הגברית" בחבל ארץ זה, והצטיירה בדיעבד גם היא כחלק מ"מנהגים מסורתיים". ומפני שזו חיתה הדרך הכמעט יחידה לשחורים באזורי כפר לאסוף כסף ללובולה <מוהר>, כל הצדדים היו לכאורה מרוצים. האמנם? המשורר המוזמביקי גירזה גראווייריניה כתב בשירו 'מגאיזה' <אדם שחזר זה עתה מהמכרות>: "כיסיו מלאי כסף ובריאותו הרוסה/ בואו וראו; בני הבקר שנמכרו איבדו את ראשיהם/ אלוהי ארצי; בני הבקר שנמכרו איבדו את הראש ... בקר טיפש/ בקר מכרות/ בקר של אפריקה, שסומן ונמכר". ראיית אפריקה וההיסטוריה שלה כפונקציה של "נהגים ומבנים מסורתיים" כוזבת לא פחות מראייתה באספקלריה של האתניזם. אבל הפתרון אינו התנכרות מבזה לחייהם, חלבם ודמם של מיליוני בני אדם. וקואוטו חוזר בכתביו שוב ושוב ל"עולם האמיתי" שהולך וכלה. תבחת עץ הפרנגיפאני מדברת האחות מרתה גימר על הזקנים במעון שבו היא עובדת כ"שומרי העולם, זה העולם שאט אט הורגים אותו", ה- Naparamas המופיעים אברץ סהרורית, הלוחמים המעין אגדיים שהנער קינזדו שואף להצטרף אליהם, אולי ייראו גם הם לקורא כעירוב של ריאליזם פנטסטי ומיתוסים מוזמביקיים. אבל הם היו בשר ודם. הם היו תשובת מוזמביק השכוחה לרנאמו . רוחות אבותיהם מדברות מרגונם, או מגרונות מדיומים ומרפאים/אות מסורתיים, ומזהירות לא לפגוע בתושבים חפים מפשע, אמרו איכרים לאנשי ונאמו. ב 1990- קם אדם בשם מנואל אנטוניו בחבל זמזביה, שהכריז כי הוא בנו של ישו שמת וחזר לחיים, וכי האל ציווה עליו לשחרר את החבל מרנאמו ולהשיבו לידי פולימר . עשרות אלפי האיכרים שנספחו אליו גירשו את ונאמו ממרבית המחוז. מנואל אנטוניו נהרג אבל ונאמו הובס. זמן קצר לפני מותו אמר מנואל אנטוניו לעיתונאי ג'רמי הרדינג: "אתם אינכם מאמינים כמנואל אנטרניר' אתם לא יכולים להאמין . אתם המצאתם את זה. <הוא הצביע על מצלמת הווידיאו>. גם את המטוס המצאתם, אתם יודעים הכול הכול הכול . ואם אומר לכם שהמצאתי נשק חדש נגד ונאמו 'חנית שיכולה לפגוע בו ממרחק שלושים קילומטרים, אתם לא תאמינו לי. אבל", פרץ בצחוק, "אנחנו כולנו רוחות. הנה אנו כולנו' מוכנים למות", כל ההיסטוריה הפוסט קולוניאלית של מוזמביק חיתה שונה בתכלית לולא הצטלבותם של המלחמה הקרה, מלחמות זולות <לוושינגטון> נגד "מרקסיזם" בעולם השלישי ומשטר אפרטהייד ארכי דורסני מבית ומנחוץ' שכדרכם של בריונים עשה כל מה שעשה גם משום שפשוט היה יכול. שום עתיד זוהר' שום ימי מחרת מתרוננים לא היו מצפים למוזמביק לולא המלחמה בונאמו . אפילו במקרה הטוב ביותר' חיתה האליטה השלטונית בוודאי מתבייתת בתוך דפוסי שלטון קיימים המזינים את עצמם בתהליכים שעדיין איננו מתחילים להבין' וחיתה גם הופכת קפיטליסטית לעילא. אבל מי יכול באמת לעמוד על ממדי החורבן בהווה ובעתי.ד הוא אפילו אינו נציגם של ~ נשכחי ההיסטוריה. הוא יוצר עולם משלו בתור ~ המוזמביקי שהנו' לבן' כן' ומוזמביקי בכל c=: רמ"ח אבריו' ואותו עולם מראה לנו - גם - ן~ ~ טפח מעברה של אפריקה, טנטטיווי ומשתנה ברגע הצפייה עצמה, שמץ מההיסטוריה הלא הרשמית של ארצו . מושג ההיסטוריה הלא רשמית אופנתי מאוד נחוגים מסוימים על כל התופעות הלא סימפטיות הכרוכות בכך' אך בעולם כולו מחופרת ההי סטוריה הלא רשמית רבדים רבדים מתחת להיסטוריות רשמיות למיניהן' ובסופו של דבר זו ההיסטוריה היותר אמיתית. בסיפורו של קואוטו "הנסיכה הרוסית" אומר המספר "העולם מלא מקומות, רובם זרים, יש כל כך דייריו גולדבלט, מפלטים למכירה ולתיקון <הילבורו' דרום אפריקה>, 2002 שהמיטה המלחמה שמחצה כליל את החברה המוזמביקית ? אי אפשר, כמובן, לדעת מה היו שלל האפשרויות של "מה היה קורה לו." אבל את 11 אפריקה כולה מייחדת גם העובדה שעברה חתום בפנינו כמעט כמו עתידה. נותר עוד לחפור בזהירות ולשלוף ולנחש עבר זה, הקרוב והרחוק, כמעט כאילו היה עתיד על סף, או עתיד שהיה אפשרי בצומת היסטורי זה או אחר. יש סופרים אפריקאים הפונים בראש ובראשונה לקורא מערבי ערטילאי • לא קרא וטו . הוא בוודאי אינו כותב "רק" למוזמביקים. אבל הוא אינו "מסביר" את ארצו או את היבשת, הוא אינו נציגם עלי אדמות של פולימר או אפריקה או מאבקי שחרור' בעבר' רבים מהם. גן העדן כולו מלא בדגלים שלהם", לעתים קרובות מדי אפילו הדגלים, אפילו סימני ההיכר המטעים ביותר' אינם מוכרים. נותר עוד לגלות את ההיסטוריה שמתחתם, אבל אין אולי מקום בעולם שבו קבורה ההיסטוריה יותר מאשר באפריקה, היבשת שבה ההיסטוריה הספציפית של גזענות, ניצול' ביזה וכיבוש שהביאה למות עשרות מיליוני בני אדם, גם ריסקה את עצם מושג ההיסטוריה. • * ז'אן בדל בוקאסה, שליט הרפובליקה המרכז אפריקאית מ 66-; בעקבות הפיכה, הכריז על עצמו כקיסר ב 76- והופל ב 1979-. סמיואל דו תפס את השלטון בליבריה בהפיכה צבאית ב 1980-, הופל ונרצח ב 1990-• מרץ 29 2006 משפטו לש חאמה טומה הוא סופר אתיופי החי בגלות , וכותב באמהרית ובאנגלית . ביו השאר פרסם ספר שירים באנגלית : : המחבל תהאנאלפבי האמה טומח מאנגלית: אביבה אבירם שאלה: מדוע השתנת על משרד הק,~ל.ה? תשובה: לא יכולתי להתאפק יותר ;לא ידעתי שזה משרד של ק~ל,ה. ש: מדוע היית צריך להשתין בדחיפות כזו? האם זה היה משום ששתית *?'ז~ ת: אני שונא טז' ובכל מקרה, מי במצב שלי יכול להרשות לעצמו היום טז'. ש: אז שתית **?הל? ת: לא. שתיתי רק מים. ש: הטלה חיתה כל כך גרועה? ת: אני לא יודע. אמרתי לך ששתיתי רק את המים של אללה עצמו. ש: אתה רגיל להשתין בציבור? ת: זה לא הרגל. אני עושה את זה כשאני צריך. כל אחד עושה את זה. אתה לא? ש: אני שואל את השאלות, לא אתה! מי אמר לך להשתין על הק~ל,ה? ת: אף אח.ד לא ידעתי שזה ק~ל,ה. ש: לא היית משתין לו היית יודע? ת: לא הייתי. ש: למה לא? ת: ובכן ... ש: היית מפחד' נכון? ת: כן. ש: למה היית צריך לפחד מהק~ל,ה שלנו אם אתה לא אנרכיסט? ת: אם אני לא מה? ש: אנרכיסט. קונטר מהפכן. אויב העם. ת: אני לא אויב של אף אח.ד ש: אפילו לא של אימפריאליסטים? ת: מי הם? ש: אתה אפילו לא מכיר אותם! אתה לא יודע שזה פשע לבזבז את הזמן של שוטרים? מדוע אתה פשוט לא מודה בפשעים שלך? ת: לא עשיתי שום פשעים. ש: האם השתן שלך היה אמור להיות הכרזה פוליטית על הק~ל,ה? ת: אני לא מבין. ש: מי שלח אותך להשתין על הק~ל,ה? ת: אף אח.ד שתיתי יותר מדי מים. ש: למה? ת: הייתי צמא? Spades and Ethiopian0/. ספרו האחרון הוא African Absurdities: Politically Correct articles אסופת סיפוריו מ 3-11 199 משפטו של רופא האליל הסוציאליסטי וסיפורים אחרים" מתמקדת ברובה בחיים תחת משטרו הסטליניסטי של הדיקטטור היילה מריאם מנגיסטו שהופל ב 1991-. (חאמה טומה עצמו היה פעיל בארגון המחתרת השמאלי קיצוני " מפלגת העם המהפכנית האתיופית " שפעל נגד מנגיסטו) . רבים מהסיפורים הם משפטים דמיוניים בארץ עלומת ם'.?' , ש '' היו " ר הגדול 11 השולט בה זועם על האשמות ארגון אמנסטי כי במדינה אין הליך משפטי הוגן ; הוא מחליט לערוך משפטים לעיני כל של " אויבי העם '', לשמחת התושבים שמבחינתם זו ההצגה היחידה בעיר . ב " משפטו של המחבל האנאלפבית ", הנאשם , מר יסחק , הוא איכר מובטל שפשעו הנורא היה שהשתין על קיר הק~לה המקומי (רשמית היה הק~לה יחידה מינהלית שקישרה בין הממשל בערים לאוכלוסיה . למעשה הוא שימש בין השאר מטה מקומי למשטרה החשאית ולמלשינים). אם כי אפילו במשפט עצמו ברור שהאיכר חף מכל עוון, הוא לא ידע שהמדובר בק~לה , הכרזות הגדולות על הקירות שהעידו מבחינתו כי מדובר במקום רשמי אכן הוסרו כפי שאמר וכן~ וכן ~ ונו ', הוא כמובן מורשע ונידון לעשרים שנות מאסר . הקטע הראשון הוא תעתיק חקירתו בתחנת המשטרה . ש: למה? ת: אני לא יודע. ש: אתה לא יודע יותר מדי דברים, מה? אבל אתה עדיין יודע מספיק בשביל לשלוף את המה- שמו שלך ולטמא את הק~לה שלנו! ת: אפילו ילד יודע איך להשתין. ש: אבל רק מבורגים יודעים איפה להשתין~ אתה גרוע יותר מיל.ד אתה גם אנאלפבית. למה? ת: כי אני לא יודע לקרוא ולכתוב. פדדדיק בדולי באובד' מתוך ש: למה לא? "אלפאבית" <חוף השנהב> 1990-91 ת: אף פעם לא הלכתי לבית ספר. ש: האם היו"ר הגדול שלנו לא פתח במסע לביעור הבערות ? מדוע לא נרשמת? ת: הייתי עסוק מדי בניסיון למצוא עבודה כדי שיהיה לי משהו לאכול. ש: עסוק מדי כלהיות מובטל! עסוק מדי בשתיית מים! עסוק מדי בהפרת חוקים! ת: אני אוהב לעבוד אם אני יכול להשיג עבודה. ש: אתה אומר שאתיופיה הסוציאליסטית היא ארץ של מובטלים? ת: לא אמרתי את זה. אבל אני אתיופי. ש: באמת? איך זה שיש לך גם שם נוצרי וגם שם מוסלמי? יש לך דם ערבי? ת: אני בא מו;ל; שם שמות כאלה נפוצים. ש: אז אתה בא מו;ל; •.. אתה לא יודע שאלפים מתו מרעב בו;ל; בתקופות המשטר הישן? לולא היו"ר הגדול שלנו והמהפכה, היית 308 :ך) זא" התא אל ןימאמ רורחשב "?םישנה ~ ינא" אל דגנתמ רורחשל לש ףאדחא. c=: הללא ארב תא לכ םישנאה ".םיישפוח ~ן התא" "?יושנ ~ יתייה" לבא איה התמ ".הרלוכמ דוע" ןכרוק לש רטשמה "!לפוהש איה" התמ יגפל ".םייתנש יאדווב" תלצעתה ידמ תחקל התוא תיבל םילוחה לבקל !לופיט הלשממל ונלש שי תואמ םיאפור םינכומש לפטל ךב התאו תחנה השאל הללמואה תומל אלללופיט. התאו ףוצח קיפסמ זירכהל ינבש םדא םיתמ הרלוכמ היפויתאב ".תיטסילאיצוסה לבא"ינודא קר' יתרמא יתשאש התמ .הרלוכמ אל ינב .םדאה יתוחא הרמא יל ינשש םינבה הלש ותמ ,סופיטמ .לשמל ךיא ינא לוכי רמול לכש דחא תמ ".הרלוכמ ,תועובעבא" סופיט הרלוכו ולסוח םלוכ הנידמב ונלש זאמ .הכפהמה בשויה שאר לודגה ונלש רשיב ונל תא תושדחה תורדהנה הלאה ינפל עברא .םינש זא המ התא 'רמוא בשויהש שאר לודגה ונלש אל רמוא תא"?תמאה... 'ינודא" ךיא ינא לוכי וליפא בושחל רבד ,הזכ לע תחא המכ המכו רמול ?ותוא םא גיהנמה לודגה רמוא הרלוכש סופיטו 'ולסוח זא הז יאדווב .הככ ינא רוב םגו .יתוחא ונחנא םירבדמ לע תולחמ ונגהנו רבדל ןהילע וליפא םא תולחמה הלאה רבכ ןמזמולסוח. ימ ,עדוי ילוא יתשא התמ תפחשמ םידליהו לש יתוחא ןיעמ ,ערה יאנתב • גם כן מת מרעב! אבל כך אתה גומל למהפכה! בשתן המלוכלך שלך! ש: באתי מו;ל; הרבה לפני הרעב שהזכרת. אבל אחותי באה רק לפני חודשיים כדי לברוח מהרעב הנוכחי. ש: אז יש לך גם אחות עצלנית שמשוטטת במדינה? היה לה רישיון מהקבלה לנסוע? ת: היא קיבלה רישיון מהתאחדות האיכרים באזור שלה. ש: מדוע אתה פשוט לא מודה בפשעים שלך נגד המדינה ונגד אפריקה? ת: אמרתי לך שלא עשיתי שום פשע. לא ידעתי שהשתנה פשוטה תפגע באיזושהי ארץ ובאפריקה, שזה אדם שאני אפילו לא מכיר. ש: אפריקה היא היבשת שלנו בור שכמוך! איזו חרפה! חלאות כמוך מוציאים למהפכה שלנו שם רע כל כך! הקטע הבא/ בקיצורים קלים/ לקוח מחקירתו של הנאשם בבית המשפט על ידי השופט/ שבשלב מסוים/ לאחר שהסביר כי הנאשם אינו יכול להיות חף מפשע וכי הוא אשם בפשעים חמורים מסוגים שונים/ פונה אליו בשאלה 11 עכשיו אמור לי 1 אתה באמת חף מפשע? 11 א.א "רק ילד הוא חף מפשע, אדוני. אללה אומר שכולנו חוטאים, גדולים או קטנים, עשירים או עניים, לכולנו יש חטאים לכפר עליהם. אז איך אני יכול לומר בפה מלא שאני חף מפשע. אבל לא השתנתי בכוונה על הק~לה ושתיתי רק מים באותו יום מקולל". "אל תעלה רוחות בבית המשפט שלי! ואל תקלל את היום! מי יודע, אולי זה היה יום חג במדינה מהפכנית כלשהי . אתה מודה שאתה חוטא?" "כמו כולנו' אדוני'" השיב הנאשם. "דבר בשם עצמך!" אמר בזעף השופט. "אתה יודע שבימים אלה הקונטר מהפכנים מסווים עצמם כקנאים דתיים? אתה אחד מהם?" "לא, אדוני." "אתה מוסלמי מקיים מצוות?" "זו הדת של אבי, אדוני." "אתה הולך לעיתים קרובות למסגד?" "כשאני יכול, אדוני." "היית שם כשהאח קדאפי ביקר להתפלל?" "שמעתי על זה." "מה עוד שמעת?" "רק את זה, אדוני. מישהו אמר לי שמנהיג של מדינה מוסלמית בא והתפלל במסגד המרכזי שלנו." "מה הרגשת?" "דרכיו של אללה אינסופיות. כולנו שווים בעיניו . קיוויתי שאללה ישמע לתפילות שלו." "אף אחד לא אמר לך שהיו כמה ריאקציונרים שרטנו משום שהאורח הנכבד שלנו הביא נשים שומרות ראש למסגד?" "לא אדוני, לא שמעתי את זה." "אתה חושב שזה רע להכניס נשים למסגד?" "אני אדם עני, אני אפס, ודברים כאלה הם מעבר להבנה שלי." שהמחלות האלה עדיין קיימות כדי לתקוף אותנו." *ט T'• משקה אלכוהולי אתיופי מדבש **טלה - בירה אתיופית השיר הבא הוא שיר אנונימי הנפוץ בגרסאות שונות באפריקה. זה שילוב של שתיים מהן , אחת במקורה באנגלית והשנייה בצרפתית. • כאשר נולדתי הייתי שחור כשאגדל אהיה שחור אם אני כועס אני שחור כשאמות אהיה שחור אבל אתה .•• כשנולדת היית דורו כשתגדל תהיה ןלב אם אתה חולה אתה בצהו אם קר לך אתה לכחו אם חם לך אתה םאדו כשאתה כועס אתה לסגו וכאשר תמות תהיה שנהב ולי אתה קורא צבעוני? 31 L 2006 מרץ ~~~~~~~~~~~~~~~~------------ מצד זה ~------------------------·~~ עמוס ןלוית מוספים, ספרים, אירועים עם סכל מדוע לא יודעים אצלנו את חוכוכת ה"שב ואל תעשה"? מדוע אנו חייבים תמיד לקפוץ ראשונים? מדוע במקום לתת לחמאס לטעות ולהותיר לנו את התגובה, קורה ההפך? ובכלל, מגזימים אצלנו בחשיבותם של עקרונות, מצעים ואידיאולוגיות: "עד שלא יכירו בנו , לא נדבר עמם" וכדומה. במקום לנקוט גישה מעשית, כפי שהם מציעים, של הוונה ארוכת שנים? תחת זאת אנו דוחקים אותם לזרועותיה של איון ומספקים לה צידוק נוסף למלחמתה .בנו "עם סכל ואין לב" אנו , כמאמר נביא החורבן , ירמיהו , שהוסיף "עיניים להם ולא יראו , אוזניים להם ולא ישמעו" 'ה( כ.< היומן לאור הרומן לאחר שסיימתי לקרוא את יומני לאה גולדברג <ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אחרוני , ספריית פועלים 633 ,2005 עמ') התלבטתי מה לכתוב עליהם. הסכמתי במידה רבה עם מה שכתבה ב'הארץ' )9.12.05( מיכל בן-נפתלי ("מצבי רוחה נעים בין חשש, מרירות, אירוניה, ייאוש, השלמה ושקט. היומן מצווה עליה חיכוך עם העצמי , ללא המנגב ו ב ים המערב ים והמגוננים של עבודתה האינטלקטואלית המגוונת") ולא היה לי הרבה מה להוסיף. רק כשהתעורר מחדש העניין ברומן שלה והוא האור <הופיע לראשונה ב 1946-; יצא עתה מחדש בספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד 2006, 232 עמ') ושבתי לקרוא בעותק שבידי <ספריית פועלים 1994 ממנו גם אצטט בהמשך> נוכחתי לדעת, כי הרומן הוא שזורק אור על היומן , ולא להפך . כלומר , הוא שמאיר את גדולתה של לאה גולדברג כאמנית גדולה רבת תחבולות, העושה שימוש במה שמכנה בן- נפתלי "עבודתה האינטלקטואלית המגוונת", דבר שיומנה אינו עושה <להבדיל מיומנים אחרים, של קפקא למשל>. כי הגדולה הזו שלה היא גדולתה האמנותית, ואילו היומן חסר כל יומרה כזאת. במילים אחרות, הרומן מבליט את מלוא כוחה כאדם יוצר בעוד שהיומן מספר עליה בעיקר כאדם מתייסר בשעותיה הלא יצירתיות. עם זאת, חשיבותו , אולי , מלבד לחוקרי ספרות, בכך שהוא מצביע על הפער הגדול שבין חיים לאמנות. אלה שני דברים שונים לחלוטין , כפי שאנו למדים מן הקריאה הרצופה ביומן ו ברומן . מבחינת התכנים גם היומן וגם הרומן עוסקים לכאורה בנושאים דומים. הכמיהה לאהבה והייסורים שבאי התממשותה, וכן הפחד מן השיגעון האורב לגיבורה. <ביומן מסופר כי אביה של לאה גולדברג לקה בנפשו בעת שנתפס בידי חיילים ליטאים אשר תר גלו עליו הוצאות להורג, וכי לאה גולדברג חששה כל ימיה כי למחלתו היה גם גורם גנטי. ברומן מסופר כי אביה של נורה - בת דמותה הספרותית של לאה גולדברג - מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי , כי גם דודה לקה במחלה המאיימת אף עליה>. אבל הפער בין השניים תהומי. ביומן אלה אזכורים בנליים, בעיקר בנושא האהבה, ואף שהם רבים מספור , הם רישומים סתמיים נעדרי עניין של ממש. ואילו ברומן הם מעשה של אמנות נפלאה. נדגים זאת בפיסקה קצרה באחד משיאיו של הרומן . הפיסקה מתארת את צאתם של נורה ואוין בחברת אמה וזוג ידידים לאופרה. אלברט אוין , בן גילו של אביה, היגר לאמריקה לפני שנים ושב לביקור קיץ קצר בליטא. גם נורה נמצאת בחופשת מולדת קצרה מלימודיה בברלין ועתידה לחזור לשם בקרוב. במהלך חופשתה היא פוגשת נאוין ומתאהבת בו . הביקור באופרה, בתא היקר שהזמין אוין במיוחד לאותו ערב, אמור היה להיות רגע הגילוי של אהבתם: לפתע הרגישה כי יד נגעה נגיעה קלה וזהירה בזרועה. אחר כך לפתה היד החמה את הזרוע ואחזה בה אחיזה של ליטוף. נורה לא העזה להחזיר פניה לאחוריה, לא העזה לנשום, כפוגה, וכולה מסורה ליד הזאת, ישבה ונמוגה באושרה הגדול .וכי מה צורך יש לה להסב את ראשה? הלאידוע ידעה, לפי המגע בלבד ידעה, לפי האצבעותהארוכות הללו הנצמדות לזרועה החשופה, ידעה בכל ישותה, מי ומי האיש האוחז בה." ידך היא, ידך' ידך' ידך שלך אלברט, אלברט, אלברט. אני ואתה והמנגינה, אלברט, אלברט. אובדים באפלולית הזאת במגע ייחוד • ידעתי' ידעתי' כי הערב הזה, הערב הזה בשבילי הוא ." ובטרם ירד המסך ויעלה האור' פרצו מחיאות הכפיים. נורה לא זעה, והיד אשר על זרועה לא ניתקה. לא זעה אף היא. ועלה האור • בקוצר נשימה, בעיניים נפחדות משמחה הציצה נורה לאחוריה. מקומו 308 של אר ין היה ריק. הוא עמד בקצה התא נשען לא חכמות ולא מעניינות ולא כלום" <עמ' אבל גם מפני סכנות האהבה, העלולה לסחוף (ן: אל הכותל ומחא כפיים. על כיסאו ישב מארק 432(, וכך ובדומה לכך, על פני מאות עמודיו. את כל סכרי התבונה. והרומן' אכן' מסתיים ~ c:::: ~1 ~ בשובה לברלין , בירת ההשכלה בעת ההיא, להמשך לימודיה. מן היומן אנו יודעים כי בסופו של דבר לא חיתה מאושרת, כי בחייה סבלה מבדידות ומהעדר אהבה: אבל זכתה להיות משוררת גדולה וחוקרת ספרות חשובה. המציאות של היומן אינה בהכרח אמיתית יותר מן המציאות של הרומן' וכן להפך . אבל יש ברומן שגב, החסר ביומן והמרתק את נפש הקורא אליו. שמעון זנדבנק ברשימתו "לעולם בעקבות האור" ('ידיעות אחרונות' 03.02.06(, מצביע גם הוא על הקשר שבין היומן לרומן ואומר' כי באופן פרדוקסלי הטרגדיה של האב, היחסים האדיפליים עם אוין' הפחד מן השיגעון' באים לידי ביטוי עשיר יותר ברומן מאשר ביומנים שם היא נוגעת בהם רק בקצה המזלג. והוא מסיים בשאלה: "הייתכן שבסיפורת בדיונית יכלה לאה גולוברג להרשות לעצמה מה שלא יכלה להרשות לעצמה בשיחה עם עצמה?" אין לי ספק כי התשובה לשאלה זו חיובית, וכי הסיבה נעוצה בטיבה של האמנות עצמה, כפי שניסיתי להראות. האמנות, מעצם טבעה, אם אמנם ראויה היא לשמה, מעמיקה לראות ולהעלות את תכני המעמקים הללו אל פני השטח. לאה גולדברג, כבעלת טעם משובח וכבעלת ידע תיאורטי נרחב, חיתה מודעת לכך' ועשתה שימוש מוקפד בכלים האמנותיים ביצירתה. בצדק מונה אריק גלסנר ('מעריב' 20.01.06( ברשימתו "ריח שרף אורן" את ההשפעות של טולסטוי' נרנו' גנסין ונוספים על רומן זה. חשיבותם של היומנים שהם מספקים לנו הוכחה חיה לעניין זה. חשובה בעיקר' לטעמי' הבאתם של שירים לא מעטים, שפסלה לאה גולדברג לפרסום. לא אוכל להארי,ך אבל הדוגמאות מאלפות ביותר . אפשר לראות בעליל כיצד שורה גרועה פה, או מילה מיותרת שם פסלה, ובצדק, את השיר כולו . כלל ברזל אמנותי זה, שנקטה ביחס ליצירתה, לא נקטה בכתיבתה היומנית, שמלכתחילה לא נועדה לפרסום. התגמדות כבר שמו של הרומן של שרה שילח "שום גמדים לא יבואו" <עם עובד' 254 עמ' 2005( שזכה לשבחי הביקורת וטיפס לראש רשימת רבי המכר' מסגיר' בבלי דעת, את מקום תורפתו . בשום מקום בספר לא כתוב "שום גמדים לא יבואו עכשיו לנקות."" אבל בשני אולם אין בכל הרישומים הללו כל ייחוד כשלעצמם. <במאמר מוסגר נאמר' כי היומן אינו מגלה את "האומץ לחולין" כפי שדרשה גולדברג במסה המפורסמת בשם זה>. היא עצמה מהרהרת בלא מעט מקומות על ערכם של יומניה, ואם לא מוטב היה להשמידם. ב 1955-, למשל' באחת משנותיה הפוריות דווקא, היא כותבת: "קראתי את כל מה שרשמתי ביומני במשך השנה. מוזר' מה מעטים הדברים הטובים שרשמתי. בעיקר: מחלות ועייפות." <עמ' 363( כדי להצביע על מלאכת המחשבת של הרומן ראוי לציין עוד עניין אחד לפחות, הקשור לדוגמה שהובאה למעלה וגם לשמו של הרומן. שם הרומן "והוא האור" הוא ציטוט מתוך שירו של ו' משה אבן עזרא המובא כמוטו בתחילתו: והוא האור אשר ילך ויאור ימי נוער ויוסיף עת זקוני על פני עמודים רבים בתחילתו אנו סבורים כי האור שבו מדובר הוא אור האהבה אשר לה כמהה הגיבורה, וכי השגתה והגשמתה של זו' תלווה אותה, באורה, לאורך חייה מימי הנוער ועד עת זקוניה. אולם בתמונה מן התיאטרון <למעלה> לא רק שהדבר לא קרה, אלא כשירד המסך ועלה האור באולם, התבררה לנורה גודל טעותה. יתרה מזאת, התברר לה גם קשרה המסוכן של האהבה לשיגעון. האור כאן איננו אור האהבה, אלא אור הפיכחון אשר מפזר את ערפל האשליה התיאטרלית ואשליית האהבה. עניין זה מתחזק עוד יותר לאור העובדה המתבררת לנורה בהמשך' במכתב מבתו של אוין' כי גם הוא, כאביה שלה, לוקה בנפשו . לרגע נדמה לנורה כי העולם כולו חולה: "הכול הולך למקום אחד . גם הוא אשר אהבה, כל העולם כולו חולה-רוח, כמו גמרו אומר כולם להכריעה" <עמ' 186(, אבל הפעם נורה מתקוממת, ומסרבת להיכנע. היא בוחרת בחיים ונאבקת על שפיותה: "אני לא אצא מדעתי 1 על אפכם וחמתכם ... אני אהיה שפויה, אהיה עזה, אהיה מאושרת מאוד ... אני רוצה לחיות. לחיות הרבה. לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום, לחיות באור 1 באורם של הימים העתידים לבוא. והוא האור • והוא האור אשר ילך ויאור . והוא האור" <עמ' 191(, האור הזה, כך נדמה, איננו עוד אור האהבה המתעתע, כי אם אורה של התבונה, אורו של הפיכחון' המגן עליה מפני חשכת השיגעון' והחזיק את זרועה של נורה בידו ..• משהבינה, שטפה אותה בושה צורבת. הכל נתכווץ בה ונתמרד . בתנועה גסה וחדה, כמנערת מעל עצמה שרץ מאוס, חילצה את זרועה מידו של מארק <עמ' 176,177(, הפיסקה הזו היא נפלאה מבחינות רבות: בשורות ספורות היא מתארת מהפך דרמטי בעלילה, מתחושת אושר אינסופי של אשה מאוהבת, ועד תחושת הבושה והעלבון הצורב שפקודה בעקבות התרמית הנוראה. <מארק במיוחד שנוא על נורה, המחליפה עמו כמה פיסקאות קודם לכן' עלבונות צורבים>. כל מה שעושה הרומן בצורה כה מענגת על פני כעמוד אחד' לא מצליח היומן לעשות על פני עמודים רבים. זהו' בקיצור נמרץ' ההבדל בין מה שמתכוונת מראש יצירת ספרות לעשות, כלומר אמנות, לבין רישום יומני חסר יומרות אמנותיות. ברומן מספרת לנו גולדברג סיפור מתוחכם ורב תחבולות, ואילו ביומן היא סחה באופן הפשוט ביותר לפי תומה. הרישומים המוקדמים ביומן' הם אכן לגמרי תמימים. למשל: "בימים אלה ראיתיו פעם אחת מרחוק. בימים אלה אני מתה מגעגועים אליו. אני רוצה לראותו קרוב על ידי", היא כותבת כנערה ב- 1927 <עמ' 107(, אך גם אחרי עשרות שנים ועשרות עמודים אין כמעט שינוי בהתנסחות על הנושא: "הייתי רוצה שוב לאהוב מישהו באמת. לאהוב כך שאתגעגע מאד לבואו' שארגיש בצורך המיוחד לראות את האיש הזה", היא כותבת כאשה מבוגרת ב 1961- <עמ' 404(. וכעבור שנתיים: "הייתי נותנת הרבה מאוד בעד שנה אחת של חיים שכל כך הרבה נשים זכו להם, פשוט בצדו של אדם האוהב אותן ונוטל מהן את האחריות, ואינן חייבות להיות 33 2006 מרץ מקומות לפחות נכתב בו "אף גמדים לא יבואו .•." <עמ' 15 ועמ' 221(. עורכי הספר חשו' מן הסתם, כי אין הם יכולים לשים לשון עילגת כזאת בראשו והמירו אותה בניסוח תקני יותר' אולם הותירו פתוחה את השאלה מדוע לא תיקנו בגוף הספר: האם מה שטוב כשם הספר עלול להיות "טוב מדי" לשפת הגיבורים שלו? ואמנם בעיית השפה, לדעתי' היא בעיה נכבדה בספר זה. שלושה מתוך ארבעה פרקיו <סימונה רדון' דודי ואיציק רדון' קובי רדון> כתובים כמונולוגים המוסרים את סיפור העלילה בדיבור ישיר מפי גיבוריהם. רק הפרק הרביעי <אתי רדון> מוסר אותו בדיבור עקיף ובמבע משולב. לטעמי' וכאן אני חולק על דעת רוב המבקרים, השפה בשלושת הפרקים הראשונים היא נמוכה במתכוון' דלה ובלתי מהנה בעליל. הגיבורה בפרק הרביעי' אתי רדון' מודעת לכך . היא מספרת כי בילדותה האזינה "לאשה- של-הרדיו", הקריינית האגדית ראומה <אלדד>, וביקשה להיות כמותה: "מאז אותו יום, בכל פעם שהצמדתי את הטרנזיסטור לאוזן יכולתי לספר לעצמי שהאשה-של-הרדיו מחכה בסבלנות שאגמור ללמוד ואדע לדבר בעברית כמו שלה עם כל המילים היפות שהיא אומרת .•. לא התביישתי 'חזרתי והגיתי אותן עד שהבנתי בדיוק מה הן אומרות" <עמ' 228(. יש מי שיחשוב שיש כאן לגלוג על השפה הגבוהה ועל הגיבורה המעריצה אותה. איני סבור כן. חלומה של אתי רדון' כפי שהיא מספרת אותו בהמשך' הוא יום אחד "לטפס בכל מדרגות המגדל שלה •.• שאבוא ואגיד לה: את יכולה לרדת למטה ראומה, אני אחליף אותך מעכשיו" .>םש< לדעתי' להגיע לאותה מעלה לשונית תרבותית, העומדת בסתירה גדולה כל כך לכל הוויית החיים של עיירת פיתוח נידחת בצפון' המתנהלת בצל אימת הקטיושות, הוא חלום אמיתי ואמיץ. יש מבקרים המתפעלים מן הלשון המשובשת של האם סימונה ושלושת ילדיה, למשל אריק גלסנר ב'מעריב' )06.01.06( הסבור "שהשפה הנמוכה של הדמויות פיוטית באופן מיוחד'.' לדעתי' אתי רדון צודקת ממנו <וגם מן המחברת שלה, שרה שילח> כאשר היא חושבת ששפה נמוכה זו לא תוכל להוציאה מהמקום "הנמוך" שבו היא נמצאת. הבעיה העיקרית ששפה ז ו מייצרת איננה בעיית התקניות שלה, אלא איזה עולם היא מייצגת: אפילו במקום שהשפה תקנית לכאורה, היא מייצרת עודפות מילולית בלתי סבירה ובלתי אחראית, המושמת בפי דוברים, המכבירים מילים רק כדי לכסות על איזו עילגות נוראה. אינני סבור שככה מדברים אנשים, ילדים או בוגרים, באיזשהו מקום בעולם. ככה מדברות רק דמויות שהמחברת סבורה שככה עליהן לדבר. הנה למשל פיסקת הפתיחה מפיה של סימונה רדון' הפותחת את הרומן ומכוננת את הטון שלו: מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץז שש שנים אני לא יוצאת, הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת- חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה הדרך שלה <עמ' 11(. לכאורה הכול תקין. אבל מדוע מתלווה לה כבר מראשיתה איזו הטעמה מגחיכה, וכבר אפשר לשמוע ברקע את החיקוי העדתי שלה? האם משום שהגיבורה כבר בפיסקת הפתיחה מתאפיינת כמי ש"הולכת בלי לחשוב, בית- עבודה-שוק-בית-עבודה" וכדומה, וגם מדברת כך' בלי לחשוב? אם היו לנו ספקות בנדון' באה הפיסקה השנייה ומסלקת אותן לחלוטין: האוכל שמתי להם על השולחן' הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם החומוס עם הכל בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה, או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה >.םש< וכן הלאה וכן הלאה <להוציא, כאמור' את הפרק האחרון>. אני סבור ששפה וכתיבה שכזו מגמדת את הגיבורים. חרף כוונותיה הטובות של המחברת <בשל אמונה פשטנית ברב תרבותיות המקדשת כל לשון משובשת?) היא מצמצמת את עולמם הרוחני' ומנמיכה את קומתם. יתר על כן: לא רק שיש כאן זיוף של המציאות, אלא שהתוצאה היא גם כישלון אמנותי. כי' מי באמת, יכול לקרוא נוסח כזה מבלי להתייגע חיש מהר? <זה שהספר היה רב-מכר 'הוא רק עדות נוספת לדברי. שכן די שמישהו יכתוב אצלנו דבר שבח כלשהו' שיועתק על ידי מישהו אחר ויתפרסם כמודעה, כדי שהקהל' חסר חוש הביקורת, ינהר לחנויות ויקנה את המוצר האופנתי>. די להשוות את סימונה רדון של שרה שילח עם ב עימה ששון של עמליה נחבא כומרן <בנובלה "נעימה ששון כותבת שירים") כדי להבין שאפשר גם אחרת. ההבדלים בין השתיים גדולים למדי' אבל לצורך הנושא הלשוני' יש גם דמיון גדול ביניהן: שתיהן באות מרקע סוציו-אקונומי דומה <מזרחי במקרה הראשון וחרדי במקרה השני> ושתיהן מוסרות את סיפורן בגוף ראשון ובדיבור ישיר. אבל בעוד ששפתה של סימונה רדון' כפי שראינו' נמוכה ודלה במתכוון' שפתה של נעימה ששון גבוהה ועשירה, וגם זאת במתכוון. אלא שהכרעתה האמנותית של כומרן נראית לי נכונה יותר. לא רק ששפתה מענגת ומהנה מאין כמוה, אלא שהעולם הנמסר בסיפורה עמוק ומופלא באמת, לעומת זה הנמסר שבום גמדים לא יבואו' אשר כאילו עבר השטתה ורידוד . נראה כי בארבעים השנים שחלפו מאז פורסמה לראשונה יצירתה של עמליה נחבא כומרן <בשנת 1966( גם הספרות העברית, בחלקים גדולים שלה, עברה השטתה ורידוד דומים. לא על חתנך לבדו מקור כוחו וחולשתו של היסטוריון הן "הער בדות'.' מצד אחד הן הכול' מצד שבי הן לא כלום. ההיסטוריונית אניטה שפירא בספרה התנך והזהות הישראלית <הוצאת מאגנם, תשס"ו> מדגימה זאת היטב. עיקר כוחה של מסתה זו הוא התיאור' ועיקר חולשתה הוא הטיעון . הן היא עצמה אומרת בפתח דבריה: "חתנך שימש להוכחת דבר והיפוכו: את ייחודו של העם היהודי ואת היותו 'ככל העמים', את 'ארציותו' ואת 'רוחניותו', את הרצף ההיסטורי בין עם לארצו ואת הנתק ההיסטורי כאחת'.' אם זה, אכן' המצב, הרי ברור שנסיבות חיצוניות לתנך הן שקבעו את השימוש בו והוא שימש אך מכשיר בידיהן . ואמנם ספרה מוקדש מעל לכל לתיאור אותן מאה שנים שבהן "היה חתנך הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל" עד אשר "בשנות השבעים של המאה שעברה חל פיחות במעמדו בתרבות העברית'.' עלייתו וירידתו של חתנך כטקסט קנוני' היא נושאו 308 של ספרה זה. ובמילותיה שלה: "הספר עוקב לגמרי מן העם היהודי , שנוצר רק בימי בית הדור הצעיר כזהות טבעית, שאינה זקוקה עוד (ו: אחר תהליך אימוצו של חתנך כטקסט לאומי שני לאחר שיבת ציון. ח. מלחמת ששת הימים למגילת יוחסין תבנית. לעומת זאת, הזיקה לעם ~ מכונן בראשית המאה העשרים ועד ארנון הביאה לתפנית גם במעמד חתנך בתרבות היהודי היא שזקוקה לחיזוקים". מצד שני , אין 4:: ~ מעמדו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים העברית החילונית. לדברי שפירא "באופן היא שלמה עם ניסוח זה. משהו בדעתה נותר ~ בלתי רגוע, והיא חותמת את חיבורה בפיסקה הבאה: "אך בקרב החוגים החילוניים, שלגביהם המקרא היה אחד מעמודי היסוד של התרבות העברית החדשה, נותרה תחושה של חסר וארנון: האם יש דרך להחזיר את המקרא למוקד התרבות העברית?" <עמ' 33(. פיסקה מסיימת זו היא בערך כל "הטיעון" שלה כולו , וגם הוא מסתיים בסימן שאלה. הן ראינו , מלכתחילה, כי השימוש בתנך , בתקופות השונות, היה מכשירי בעיקרו בשירות מטרה מסוימת <השכלה, ציונות, החייאת העבר , וכדומה> אז צריך לברר תחילה מה המטרה החדשה אליה מבקשים לרתום את חתנך? וזאת אין היא עושה כלל. מלבד זאת, ודאי ברור לה כהיסטוריונית, כי לא תיתכן חזרה פשוטה לעבר , לשנות החמישים של המאה שעברה <ואין בזאת גם צורך.> אני בוודאי אוהב גדול של חתנך , על חלקיו השונים, אולם מה שטורד את דעתי זו השאלה: מדוע הדיכוטומיה הזאת של חתנך מול כל השאר <משנה, תלמוד , מדרש, תורה שבעל פה, וגם אוצרות הרוח הכללית>? לא רק שאין זו קביעה נכונה עובדתית, בפועל לא תיתכן הפרדה כזאת, וכולן חוליות בשלשלת היסטורית <וראה הוויכוח של חיים הזז עם בן-גוריון , נספח 11 בספר>, אלא שאין היא נדרשת כלל לביסוס זהותנו כעם <יהודי> וכתרבות <חילונית.> נהפוך הוא: אני סבור שבצורה שבה היא מוצגת על ידי שפירא יש משום צמצום ולא הרחבה של זהותנו הרוחנית והלאומית. מה שנעלם מעיניה של שפירא בסקירתה הוא דווקא המגמה של השנים האחרונות ממש, המתאפיינת בריבוי בתי מדרש חילוניים, העוסקים בלימודי יהדות כוללים כמו "עלמא", "המדרשה" באורנים, מכללות של התנועה ליהדות חילונית וכדומה, הפזורים על פני הארץ כולה. אני מוצא שגישתם פתוחה ומקיפה יותר מאותו פונדמנטליזם מקראי שהיא מייצגת. תיקרן השתמעות במדורי בגיליון דצמבר 2005 על המהדורה הנרחבת של מקלעת השמש לרחל חלפי , תחת הכותרת "תפס מרובה", השתמע מדברי כאילו הטלתי ספק בדברי הוצאת הקיבוץ המאוחד , שהמהדורה הראשונה אזלה. אני שמח לבשר כי המחברת אישרה עובדה זו באוזני , ומאחל בכל לב הצלחה דומה גם למהדורה החדשה. • פרדוקסלי המפגש עם ארץ חתנך הרס את הרומנטיקה של המקרא". סיבות נוספות היו הכיבוש, המפגש עם הפליטים והבעיה הפלסטינית בכללה. ט. מי שאימצו לעצמם עתה את חתנך כצו מחייב, היו רק אנשי הציונות הדתית והמתנחלים אנשי גוש-אמונים. י. הלאומנות הדתית שבה וניכסה לעצמה את המקרא, כאשר גם בחינוך הממלכתי שבו ללמד אותו כטקסט מקודש. יא. מנגד, הארכיאולוגים "החדשים", בדומה להיסטוריונים "החדשים", שביטאו מגמות פוסט-ציוניות ופוסט-לאומיות גוברות, ביקשו לקעקע <בהעדר ממצאים, לטענתם> חלק ניכר מסיפורי המקרא: אין הוכחות לכיבוש הארץ בידי יהושע, אין הוכחות לממלכת בית דוד וכדומה. יב. התרבות החילונית בשנות השמונים והתשעים אין לה כבר כל קושי לקבל את ממצאי הארכיאולוגים "החדשים", לפיהם עם ישראל החל דרכו כאחד מעמי האזור ורק לקראת סוף בית ראשון אימץ לו את אמונת הייחוד. וכך מגיעה שפירא לזמננו שלנו ולסיום סקירתה ההיסטורית. במבט כולל מסתמנים שלושה זרמים עיקריים ביחס לתנך: הזרם המרכזי של הציונות החילונית, שהחזירה את חתנך למרכז סדר היום הציבורי , שאבה ממנו תכנים לאומיים ואוניברסליים, אך לא ראתה בו טקסט מקודש או מחייב; הזרם הקיצוני , מימין , של הציונות הדתית-משיחית, שהפכה את המקרא לספר ההשתלטות על הארץ; והזרם הקיצוני, משמאל, של הכנענים, שטיהרו את המקרא ממהותו היהודית וראו בו מקור לאדנות עברית טרום יהודית. מה שמאפיין , לדעתה של שפירא, את השנים האחרונות ממש, הוא התחזקות הזרמים הקיצוניים הללו , והחלשות המרכז. שפירא כותבת כי המפגש בין השקפות הקצה הדתי- לאומני עם הקצה החילוני-כנעני , מעיד על הדרך הארוכה שעשתה הזהות הישראלית מאז ראשית המאה <שעברה>. ניכוס המקרא על ידי שני הקצוות, הביא לירידת מעמדו בתרבות הישראלית. לדבריה "את מקומו של המקרא בזהות הישראלית תפסה במידה רבה השואה כמקור להזדהות עם העם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית. במקום לבקר בחפירות ארכיאולו גירת בארץ-ישראל , נוסע הדור הצעיר למסעות שורשים בפולין". מצד אחד , לטעמה, דווקא אפשר לפרש זאת לקולא "כביטוי להתבססות הזהות המקומית של בני אנ•ו<ה ו.פפ•וא ~~~~~~~~ ~WNftm~ של מאה זו משנוכס על ידי היהדות האמונית". מה משמעותה של קביעה זו , ומה משתמע ממנה? לפני שננסה להשיב על שאלה זו נתחקה בקצרה אחרי מהלך חיבורה. שפירא מסמנת כמה תהליכים, חלקם עוקבים וחלקם חופפים. אנסה לסכמם בראשי פרקים: א. תחילת העיסוק החדש בתנך הוא בתקופת ההשכלה, בשלהי המאה התשע עשרה, שביקשה לקעקע באמצעותו את האמונה הדתית המאבנת ולשחרר את האדם היהודי מכבליה. ב. תנועת שיבת ציון והציונות אימצו אותו כמופת לסיפור יצירתה של אומה ולתולדות תפארתה בימי קדם. ג. עבור העליות הראשונות לארץ ישראל , היה חתנך לחוליה מקשרת בין העם לארצו , ואף שימש ראיה לשלילת הגולה. ו. בבית הספר העברי החדש בארץ-ישראל דחק חתנך את התלמוד, וביקורת המקרא דחקה את הפרשנות המסורתית. ה. מראשית תקופת התחייה חיתה לתנך נוכחות בולטת בספרות העברית, אולם מי שביסס את מעמדו המרכזי בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, היה דוד בן-גוריון . הוא העלה את חתנך למעמד של טקסט קנוני , שווה ערך לעם ולארץ , טקסט אשר תפס בעיניו את מקומם של ההיסטוריה היהודית ושל התרבות הדתית והחילונית כאחת. ו . בהשפעתו גם הארכיאולו גיה הישראלית בשנים ההן , ראתה חובה לעצמה לאשש את העבר המקראי. ז. הכנענים הרחיקו לכת עוד יותר כאשר ביקשו לייסד אימפריה עברית במזרח התיכון. לטענתם העם העברי נבדל 35 2006 מרץ הפעם נכשלתי. איזה פועל ואיזו חופשה. יש לו מכונית והוא נוסע לישיבה. טוב, נראה שטעות זו הנה במסגרת אותם עשרה אחוזי סופר השלדים טעות. אני מעביר דף בעיתון ומציץ לעבר דלת ההזזה של הקרון. הרכבת עומדת בכל רגע לצאת לדרכה חיפתה, והנה עולה לקרון אדם צעיר , י' עורר בסביבות השלושים, לבוש בקפידה ומחזיק בידו מזוודונת, מין תיק ג'יימס נוב.ר הוא נעצר ומסתכל סביב, מחפש מקום ישיבה, מרפרף בעיניו על המקומות הריקים, ופתאום אורו עיניו , הוא מצא את מבוקשו. בצעדים מאוששים הוא ניגש ומתיישב מולי, מעבר לשולחן, במושב שליד החלון . מיד קבעתי מה הוא - רופא. כן , מתמחה צעיר , הנוסע לבית החולים הרמב"ם. לא, לא. בעצם נראה לי שהוא תועמלן רפואי . מאלה המסתובבים אצל הרופאים ומציעים להם פרוספקטים של ציוד רפואי חדש, תרופות מיוחדות ועו.ד מאחר שאיני אוהב במיוחד תרופות ומחלות, איבדתי עניין בברנש והמשכתי לעשות עצמי קורא. נשמעה שריקה והרכבת החלה להאיץ. פתאום מגיע בריצה חייל, בקפיצה עולה על הקרון, נכנס ומתיישב ~ עשה שקרה לי לפני כשלוש שנים, כשנסעתי ברכבת במקום הפנוי שליד התועמלן הרפואי. מניח את התיק בין רגליו, w לחיפה. מדי שנה, בתקופת החגים, אני נוסע לספרייה של הטכניון כורך את רצועת הרובה סביב ידו הימנית ונרדם מיד. לחיילים יש בחיפה כדי להתעדכן. בחגים הסטודנטים עדיין בחופשת הקיץ תכונה מוזרה - ברגע שהם מתיישבים, באוטובוס או ברכבת, מיד והספרייה כמעט ריקה. אפשר לשבת בה בשקט ולעיין בכתבי עת הם נרדמים. פעם שאלתי חייל מקרובי , שהיה בקורס בקצה הנגב, מקצועיים ללא הפרעה. למלא את המצברים מחדש. מה המסלול בו נסעו צפונה, האם הם נסעו בכביש הערבה או דרך באותו יום סתווי עליתי לקרון הרכבת הנוסעת לחיפה והתיישבתי מצפה ומרן. "אינני יודע, ישנתי כל הדרך," ענה לי. ",ןכ" אמרתי לו , "אבל אתה שם כבר כמה חודשים וקיבלת מספר חופשות. האם במקום החביב עלי~ אני מעדיף לנסוע ברכבת בנחת ולא להילחם בנסיעה בכביש. בכביש אף פעם לא יצא לך לראות את הדרך?" - "בנסיעה אני תמיד ישן עליך להסתכל לכל הצדדים, הידיים חייבות להיות צמודות הלהג ואיני יודע מה קורה סביבי ,11 ענה לי . אני מניח את העיתון על השולחן ומנסה לנמנם. -"סליחה, 11 אומר והרגל על המעצור , מוכנה לעצירת פתאום. עליך להיות דרוך כל הזמן , לשים לב לנהגים פראיים, להיות מוכן כאשר איזה מופרע התועמלן הרפואי , "אפשר להציץ בעיתון?" "בבקשה, 11 אני אומר מתכוון לעבור ממסלול אחד למסלול אחר תוך חיתוך מסוכן של ומסיט את העיתון לעברו . הוא לוקח את העמוד הראשי ועושה עצמו קורא, ממש כמוני. איך אני יודע? לפי תנועת העיניים. העיניים המסלול שלך. לעומת זאת ברכבת אפשר לשבת ברווחה, לעיין בעיתון , אפילו שלו מרחפות משורה לשורה בחוסר עניין. בוודאי יתחיל לדבר על מזג האוויר , אני מנחש. ואמנם הוא פונה אלי ואומר -"בעיתון לקנות קפה ועוגה ולפעמים לחטוף שיחה עם אנשים זרים, שלעתים כתוב שירד גשם, אך השמים בהירים, 11-,"ןכ" אני נכנס לשיחה הם גם מעניינים. מקום הקבע שבחרתי לי בנסיעות צפונה, הוא בשולחן השלישי ברצון , ממילא איני מצליח לנמנם - "החזאי אמר שירדו גשמים מהכניסה לקרון. אני נוהג לשבת הפוך לכיוון הנסיעה, כדי שאוכל מקומיים. אולי יורד עכשיו גשם במקום אחר •11 במשך כמה דקות פטפטנו על מזג האוויר ועל כך שהחיזוי של אנשי לראות ולבחון את הבאים לקרון. במושבי המיוחד אני יושב כמו בתיאטרון והקהל שעובר לפני הם השחקנים. יש לי תחביב לנחש, מזג האוויר הוא לא כל כך מדויק בתקופה זו של השנה, תקופת לפי הלבוש ולפי שפת הגוף, במה עוסק האדם. אני חושב רששיעו המעבר. היה נדמה לי , שלא סתם פתח התועמלן הרפואי בשיחה על מזג ההצלחה שלי הנו מעל תשעים אחוז , אך מי יודע, מעולם לא עצרתי אדם לשאול אותו מה מקצועו . האוויר . נראה לי שהוא רוצה לשאול או להגיד דבר מה. אני נוהג לפרוש לפני את העיתון ולהעמיד פנים כאילו אני קורא "אתה מרבה לנסוע ברכבת לחיפה?" הוא שואל. "כן ,11 אני עונה בו , אך בעין אחת אני מציץ לעבר הנכנסים. הנה נכנס לקרון גבר ומעריך מה יבוא אחר כך , לכן אני מחליט לקצר את העניין ולדווח לבוש חולצה צבעונית קצרת-שרוולים ומכנסי ג'ינס ובידו הוא אוחז לו ישירות על עצמי. "אני פנסיונר וכל שנה בחגים אני נוסע ברכבת לטכניון לעיין בכתבי העת שבספרייה." שקית פלסטיק. לפי השיזוף שעל פניו , לפי בגדיו ודרך הילוכו אני מחליט שהוא פועל נמל החוזר מחופשה. אין לו מספיק אמצעים "מעניין מאוד ,11 הוא אומר וכאילו מצפה שעתה אשאל אותו אני , לרכוש מזוודה והוא נושא את חפציו בשקית. החופשה לא חיתה מה עיסוקו. מוצלחת - רואים זאת על פניו . הגבר עובר לידי ומתיישב במושב אני מבין את הרמז ובלשון דיפלומטית אומר לתועמלן הרפואי ליד השולחן שמאחורי ,כך שאנו יושבים גב אל גב. מיד עם התיישבו "לא קלטתי מהי עבודתך , במה אתה עוסק. 11 הוא מוציא מכיסו טלפון נייד , מחייג וקורא בקול - "משה. המכונית "אני סופר שלדים, 11 אומר הבחור ולא ממצמץ בעיניו . "מעניין מאוד ,11 שלי התקלקלה ואני מגיע ברכבת. תמסור לחבר המנהלים שהישיבה אני אומר , כאילו שבכל יום אני שומע על עיסוק כזה. אני מעמיד נדחית בשעה. להתראות. 11 פני פוקר ומחכה. כאשר אני לא ממש,ךי הוא מספר -"כן , סופר 36 גליון 308 :bי ~ c::: שלדים. פעם יצאתי עם בחורה לבליינד-דייט ולקחתי אותה למסעדה. "אתה מוצא את השלד של הזקנה," מחייך הסופר . החייל צוחק ויורד אחרי המנה הראשונה היא התעניינה במה אני עוב.ד אמרתי לה מהרכבת שעצרה בתחנה שלו . שאני סופר שלדים. היא הרהרה בדבר ולא אמרה מילה. חשבה שאני "אתה רואה, "אומר לי הסופר' "תגובות כאלה אני מקבל מכל אח.ד מעורער או משהו כזה." אתה הראשון שקיבל את דברי ברצינות." ~ ~ לאחר דברים כאלה אין לי ברירה ואני עושה עצמי מתעניין בסופר הצעיר - "אתה רוצה להגיד לי שאתה מחבר תמציות של סיפורים?" "שלדים, "הוא מתקן אותי. "טוב, שיהיו שלדים, "אני מתרצה. "ומה אתה עושה בהם אחר כך? אתה מתכוון לכתוב לפיהם סיפורים?" "לא, אני לא עושה איתם שום דבר. אני רק אוסף אותם. אולי יבוא יום ואשתמש בהם." "או' אני מבין'" אני משיב לו וחושב שהוא קצת, איך אומרים, ירד מהפסים. "אולי אתה חושש מכישלון? אולי אתה פוחד שהתגובות לסיפורים שלך יהיו שליליות?" אני מוסיף את ידענותי בפסיכולוגיה בגרוש. "לא. פשוט כל הדקורציה שעוטפת את השלד של הסיפור לא מעניינת אותי . לא חשוב לי הנוף, מזג האוויר' מה לבשה הגיבורה ומה לבש הגיבור' ומה היה מצב הרוח של כל אחד מהם. אני במקצועי מתכנת מחשבים, "הוא מוסיף, "שם הכול בקצרה ולעניין. אין ברבורים. אני חושב שאני שונה מסופר רגיל' ובייחוד שונה מדור הסופרים הקודם ומזה שלפניו." "למה אתה מתכוון?" אני שואל תוך שאני מסתכל על תיק התועמלן הרפואי שלו' שעכשיו אני רואה שהוא בעצם מחשב נישא. "סיפרו לי'" הוא אומר' "שסופר אחד מדור הפלמ"ח כתב פרק שלם על איך הוא מכין סלט." "לא פרק שלם," אני יוצא להגנתו של אותו אלמוני' "רק מספר משפטים. אתה ודאי מתכוון לדור תש"ח ולא לדור הפלמ"ח. היו גם סופרים שלא היו בפלמ"ח. האמת היא שבאותה תקופה כתבו במשפטים ארוכים, ארוכים ללא סוף. אצלם, כל המאריך הרי זה משובח," סיימתי את דברי בפתגם. "לזה אני מתכוון. צריך לכתוב את העיקר, את לב הדברים. אני כשלעצמי כותב בקיצור 'כותב את השלד של הסיפור או הספר. אולי, מתישהו, יבוא סופר וילביש בשר על השלד. לי אין כל נטייה לכך." "מאין בא לך הרעיון? רעיון השלדים?" אני שואל' והפעם בעניין אמיתי. "לפני שנים קראתי פרקט-ברק באנגלית על קבוצת רופאים אמריקאים. אני זוכר היום רק את השלד של הסיפור ולא את מה שמסביב. זה נתן לי את הרעיון להיות סופר שלדים," הדבר החל לעניין אותי באמת. "מהו אותו שלד של סיפור שאתה זוכר?" שאלתי. "זו חיתה חבורה שנפגשה בסודיות. בכל פגישה, לפי התור' אחד מהם היה מספר על מקרה קשה שקרה לו והשומעים היו מביעים את דעתם, אם הטיפול היה נכון' אם חיתה פשלה, והאם התוצאה חיתה יכולה להיות אחרת. בפגישה האחרונה הציג רופא, שנתקבל לחבורה לאחרונה, מקרה של צעיר שנפטר. הוא תיאר מה חשבו שהיה לו ומה הטיפול שבו טופל. אחד הוותיקים זכר מקרה דומה והביע את דעתו' שהטיפול היה לא נכון • הצטרף אליו עוד אחד' שטען שאילו היו עושים כך וכך הבחור היה מחלים. אחרים הוסיפו הערות מניסיונם "ומה קרה אחר כך," שאלתי. "שום דבר' היא ישבה ושתקה ולאחר זמן אמרה שהיא עייפה והלכה." לא הגבתי והוא המשיך - "אינני יודע מה אתה חושב, אך אני פשוט סופר שכותב שלדים של סיפורים, סופר שלדים." "שלדים של סיפורים, "אני חוזר על דבריו ומנסה לעכל את העניין. "תראה, "הוא מתכופף לעברי - "מה אתה זוכר מספר טוב שקראת, לאחר שנה או שנתיים?" אני חושב רגע ואומר ספק ברצינות ספק בבדיחות - "אני' בגילי' קורא ספר ולאחר שבועיים הוא נראה לי כחדש." "לא, ברצינות," הוא משדל אותי וממשיך - "מה שאנחנו זוכרים אלו הם רק ראשי פרקים מהספר' או' בעצם, אנו זוכרים רק את השלד שלו . כמו שלבניין יש שלד' וזה החלק העיקרי בבניין' כך לספר או לסיפור יש שלד'" הוא מוסיף ומבאר' "השלד הוא כמו שאומרים בלעז - הקונסטרוקציה. כמו שיש מהנדס קונסטרוקציות לבניינים כך יש סופר שלדים לספרים." החייל שלידנו מתעורר ומקשיב לשיחתנו . יש לו ודאי שעון ביולוגי המעיר אותו סמוך לתחנת היעד שלו . "יש לי' יש לי'"אומר החייל. "מה יש לך'" שואל התועמלן הרפואי שהפך לסופר' אמנם סופר של שלדים. "יש לי סיפור על שלדים," עונה החייל וממשיך - "שכרתי דירה, שהדיירת הזקנה שגרה בה קודם, נעלמה. אני נכנס לחדר פותח את הארון "".ו 37 2006 מרץ ----. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~------------------------- הוא מקשיב ואומר - "אני מודע למה שקורה סביבי . יש לי דעה מוצקה מה יש לעשות. אך אני' בשלדים שלי' לא מטפל בנושאים אלה. אני משאיר את זכות הזעקה לעיתונאים ולסופרים טובים ממני. לגבי השלדים, אני בוחר לפעמים משפט או פתגם ובונה ממנו שלד לסיפור." הוא מתרצה לבקשתי לתיאור מפורט של שלד מעשה ידיו ומתחיל: "שמעת, למשל' על דרישת ההמונים ברומי העתיקה, 'לחם ושעשועים'. ההמונים רצו אוכל, שהוא מזון לגוף, ושעשועים, שהם המזון לנשמה, מזון רוחני. ובכן זאת התמצית של השלד הזה: שני עתירי ממון מתווכחים ביניהם מה יותר חשוב להמונים, לחם או שעשועים, אוכל או תרבות. קומה :'א הם מתערבים על סכום גדול מאוד שיינתן למי משניהם שינצח בניסוי הבא - יבחרו שתי עיירות מבודדות בקצווי ארץ. בעיירה אחת יחולקו לכל אחד תלושי ארוחות, ללא כל תשלום, לאכילה במסעדה שעל אם הדרך' למשך שלוש שנים. בעיירה השנייה יישכר או יוקם בית תרבות גדול ויינתן לכל יחיד או קבוצה שימוש חופשי בו' שימוש ללא כל תשלום. שימוש בכל החדרים, באולם המופעים ובכל האביזרים. גם כאן' לשלוש שנים. קומה ב: שתי העיירות נבחרות וכל אחד מהשניים פותח חשבון בבנק המקומי. אזי הם בוחרים שני בחורים צעירים ונמרצים לביצוע שתי התוכניות." "זה כרוך בהרבה כסף, /1 אני אומר' "פרויקטים כאלה מצריכים מאות אלפי שקלים. 11 "נכון מחייך הסופר הרפואי' לא, התועמלן הרפואי לשעבר' 11 ' "בסיפורים, העשירים הם לרוב עשירים מופלגים, עשירים כקורח. לפעמים הם גם נדיבים." "תמשיך' /1 אבי מבקש' "זה באמת מעב יין •11 הוא ממשיך: "קומה ,'ב חדר צדדי מס' 1• הבחור הראשון' מ'עיירת הלחם', שוכר חדר ומשרד ומיד ניגש לפעולה. הוא נפגש עם בעל המסעדה המקומי וחותם איתר על הסכם לפיו כל המביא תלוש יקבל ארוחה מלאה. הוא עומד על המיקח ומצליח להוריד את המחיר של כל ארוחה בעשרים אחוז . בסוף כל חודש יקבל בעל המסעדה סכום כסף לפי מספר התלושים. אחר כך הוא ניגש להנהלת בית ספר אחד' ומסביר להם שנדבן הרוצה בעילום שמו מוכן לספק ארוחות ללא תשלום לכל ילדי בית הספר. הארוחות יוגשו במסעדה המקומית ואת התלושים לארוחות יקבלו ממנו . המנהל שולח אותו לוועד ההורים המקבל את העב יין בשמחה. קומה ב, חדר מס' 2: הבחור השני מגיע למתנ"ס ומודיע להנהלה, שנדבן הרוצה בעילום שם מעוניין לשכור את המבנה לשלוש שנים. הוא רוצה לקדם את התרבות בעיירה. כל העובדים יישארו בתפקידיהם ויקבלו את שכרם. כל אדם או קבוצה שירצו להציג או להופיע במבנה - יתקבלו בברכה, ללא כל תשלום. הוצאות האחזקה, גם הן על חשבון הנדבן . ההנהלה לא הבינה מי הוא ומה הוא האדם המוזר הזה, המוכן להוציא כל כך הרבה כסף על עיירה נידחת. אחרי שהתייעצו עם עורך דין ולאחר שקיבלו ערבויות כספיות, נחתם חוזה בין ההנהלה, ועד העובדים ונציג הנדבן. עם החתימה החל הצעיר במבצע עצמו. הוא פרסם בכל העיתונים הזמנה לכל להקה שהיא לבוא לערוך חזרות ואף להופיע במתנ"ס של 'עיירת-השעשועים'. קומה ג, חדר 1- לאחר כמה חודשים, לאחר שילדי בית הספר התרגלו למצב החדש ולאחר שבעל המסעדה הרחיב את עסקו' פנה האישי . בסוף הפגישה רץ הרופא, זה שהציג את המקרה, לבית החולים בו עב.ד ניגש אל מיטת הבחור הצעיר' ושינה מיד את הטיפול שניתן לו'בהתאם להערות שהעירו הקולגות שלו. חייו של הצעיר ניצלו." "יפה מאוד' אמרתי' "זה יכול לקרות רק באמריקה. זה שלד קצר /1 ומעניין של סיפור ארוך כנראה, פרקט-ברק שלם. אבל אמור לי, השלדים שאתה כותב, האם הם סובבים סביב הרפואה? איזה ידע יש לך בנושא?" חשבתי שבכל זאת הוא תועמלן רפואי ושלא טעיתי באבחנתי. "לא ולא. אני כותב שלדים בנושאים רבים ומגוונים. אין לי כל ידע ברפואה. זו חיתה רק דוגמה ממה שקראתי." "תן לי דוגמה של שלד מעשה ידיך ..." "טוב. למשל שלד על האמרה של חז"ל: 'האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'. ילד שואל את אביו האם בגלל דבר כה פעוט יכולה לבוא גאולה לעולם. האב מסביר שצריך להבין את הנאמר אחרת: האומר דבר של אחר בשמו הוא, יכול להביא חורבן על העולם. ואז' כדי להמחיש את העב יין' הוא מספר לו על מקרה שקרה כביכול בימי התנ"ך : אדם מסוים התקשט בנוצות לא לו. הדבר חרה למישהו מהמשפחה השכנה, והעליבו ברבים. בני משפחתו של הלה כעסו והכו את אחד מבני משפחת העולב, וכך העסק גדל והתפתח עד למלחמת שבטים, מלחמת עמים, וכך הלאה." "זה מזכיר את הסיפור עם הכביסה, היונים והלומים, /1 אני מביע את דעתי. ",ןכ" הוא מסכים איתי' "בערך כך. אבל זה לא סוף השלד. הילד גדל' למד והגיע לאחת האוניברסיטאות. קרה המקרה, שעבודה שעדב עליה במשך זמן רב הוצגה באיזה כנס על ידי מישהו אחר' ללא רשותו ולא בשמו. הוא הגיש תלונה והשני טען שהרעיון הוא שלו והגיש תלונה נגדית. הריב גדל וצמח, החלה מלחמה מילולית והאשמות שהלהיטו יותר ויותר את האווירה. פתאום הבחור נזכר בסיפורו של אביו ומבין שהעניין יכול לצאת מפרופורציה, לצאת משליטה, ולגרום למעשים שאחר כך כולם יתחרטו עליהם. הוא קובע לכן פגישה בארבע עיניים עם זה שהציג את העבודה שלא בשמו ו ... את הסוף אני שומר לעצמי." "מעניין מאוד' /1 אני אומר ומוסיף - "אבל בעצם, כל מה שאתה מספר לי הן לאמיתו של דבר תמציות של סיפורים. 11 "לא ולא, הוא עונה. "יש הבדל גדול בין תמצית סיפור לבין שלד /1 של סיפור . תמצית אפשר לעשות מסיפור שכבר נכתב, ואלו בשלד' מתחילים מאפס והנושא נבנה שלבים שלבים. קודם מונחים היסודות. אחר כך הקומה הראשונה. ואז מתכננים את מבנה החדרים ונו'. ממש כפי שמתכננים שלד של בניין." "כמה שלדים כבר יש לך?" "עשרים, שלושים. על כל מיני נושאים. כולם נמצאים בראש שלי. אני מרבה לנסוע, ובדרכים הארוכות אני מחבר שלדים לנושאים שעולים באותו רגע בדעתי, או משנה ומשפר שלדים קודמים." "עשרים, שלושים. זה באמת הרבה. אני מניח שכולם מקוריים. תן לי עוד דוגמה מפורטת של שלד' איך הוא בנוי' ממה הוא מורכב. משהו על בני אדם, משהו בנושא החברתי," אני מבקש ומוסיף "הנה בזמן האחרון העוני הולך וגואה והממשלה לעומת זאת מתנערת מהעניין ומשאירה את הטיפול בנושא זה לכל מיני אגודות עזרה וצדקה." הבחור הצעיר למסעדות נוספות כדי להרחיב את הפעילות. כשהתשתית חיתה מוכנה, נכנסו למעגל הארוחות תלמידי כל בתי הספר והגנים. החלה פריחה בעיירה. נוספו מקומות עבודה. להורים היו פחות הוצאות וגלגל הכלכלה החל להסתובב. קומה ,'ג חדר מס' 2- בעיירה השנייה חלה התעוררות תרבותית. ההורים יכלו לשלוח את הילדים לחוגים שונים במתנ"ס, ללא כל תשלום. הופיעו בעיר להקות זמרה ומחול ממרכז הארץ שהתאמנו בחדרי המתנ"ס והופיעו לפני הקהל במחירים מוזלים לפני שיצאו לערים הגדולות." "ממש אידיליה, "אמרתי. "מי לבסוף ניצח, הלחם או השעשועים?" "רגע, רגע, "אמר התועמלן הרפואי לשעבר' "עוד לא הגענו לקומה ".'ד קומה ד' - בעיירת הלחם החגיגה נמשכת. הבחור הצעיר החל לחלק תלושי ארוחות לכל התושבים. נפתחות מסעדות חדשות וכן מתחילות לצוץ גינות לאספקת ירקות טריים למסעדות. בעיירת השעשועים התרבות פורחת. תיאטראות רציניים באים לערוך כאן חזרות בשקט ובשלווה המקומיים. ידיעות על הקורה בשתי העיירות מופיעות בכל אמצעי התקשורת - ברדיו בטלוויזיה ובעיתונים. פתאום, - הוא מפסיק לרגע כדי לתת יותר דרמטיות לסיפור - בעיירת הלחם, מופיע ההומלס הראשון . ובעיירת השעשועים מופיעים הסמים." "עסק ביש'" אבי מביע את דעתי . אבל סופר השלדים לא שומע אותי וממשיך לדקלם מהזיכרון: "תושבים מהעיירה הראשונה החלו לצאת בהפגנות. 'אנחנו לא אוכלי לחם חסד' , 'דאגו לנו לעבודה ואל תעשו לנו טובות, , וסיסמאות בנוסחים דומים נישאות על כרזות. גם בעיירה השנייה יצאו תושבים להפגנות. דרשו להחזיר את השקט למקום. להרחיק את הפנקיסטים המשפיעים לרעה על הנוער והילדים ועוד." "ומי ניצח?" אני קוטע אותו שוב. הוא מפסיק את שטף דיבורו' חושב לרגע ואומר: "הסוף הוא סוד." "איך אתה זוכר את כל השלדים? אני במקומך הייתי מעלה אותם על מחשב. לך' אבי מבין' זו לא בעיה." "נכון'" הוא אומר ופותח את המחשב הנישא, מפעיל אותו ומפנה אותו אלי - "אתה רואה, חשבתי על כך וליתר ביטחון רשמתי הכול." אני רואה במחשב קובץ ובו רשימה ארוכה של פיסקאות. בראש כל פיסקה כותרת: 'מכונת כתיבה של מקש אחד', 'קרב קרני חיטיך', 'לחם ושעשועים', 'הי ' ד השלישית', 'אלי האולימפוס', 'האנתרופולוגים', 'העוקץ הארכיאולוגי' ועוד ועו.ד מתחת לכל כותרת מופיע התוכן של הפיסקה. הקובץ מלא שלדים. "שמות מעניינים יש לשלדים שלך'"אני מביע את דעתי' "מה זה, למשל, 'מכונת כתיבה של מקש אחד'?" "רבנש אחד מתכנן ובונה מכונת כתיבה של מקש אחד' לכתב היתדות. מקש אחד מספיק. העלילה מסתעפת ומתפתחת ומכונת הכתיבה המיוחדת מגיעה לשיא." אני תוהה ביני לבין עצמי לאיזה שיא יכולה להגיע מכונת כתיבה (ן: ועוד של כתב היתדות. אני ממשיך ושואל: "מה זה 'היד השלישית'?" ((:\ c::::: "או' זה שלד מעניין. תראה," הוא אומר לי' "לא קרה לך שאתה עודב או עושה משהו בשתי ידיך וחסרה לך עוד יד?" ן~ ~ "כן' הרבה מקרים כאלה קורים לי ולאחרים. לדוגמה, הייתי אצל רופא שניים שהסייעת שלו לא באה באותו יום. בקושי הוא הסתדר. באמת חסרה לו יד שלישית." "ובכן' בשלד הזה, ארבעה חברים, מהטכניון למשל, נפגשים לאחר הר~ה שנים. כל אחד התקדם בחיים והתבסס בעסקו. תוך כדי שיחה עולה בעיית היד השלישית ואז אחד שואל: האם אפשר לתכנן יד נוספת, יד שלישית ? מתחיל ויכוח ארוך ולבסוף הם מחליטים להתערב ביניהם מי יתכנן ויבנה את היד השלישית הטובה ביותר." "רעיון לא נורמלי'" אני אומר וצוחק, "גם שימושי מאוד. ומה ההמשך?" "ההמשך מסובך ומפותל. יש בו רעיונות משוגעים, ריגול תעשייתי ועו.ד הם מחליטים להיפגש בעוד ארבע שנים וממנים אחד מהם לשופט. הוא יחליט מי המנצח. לאחר ארבע שנים הם אמנם נפגשים וכל אחד מציג את המצאתו. וכאן נופלת הפתעה, הפתעה ממש." "מהי ההפתעה, "אני שואל ומיד נזכר שממנו אי אפשר להוציא את סופי המעשים. "הסוף הוא סוד'" הוא אומר . אני מבקש ממנו שיתאר לי בקצרה עוד שלדים מעשה ידיו והוא בענה ברצון . לאחר זמן הוא מפסיק ושוקע בשתיקה. הרכבת נוסעת במהירות וחולפת על פני ערים וכפרים. הוא מסתכל בחלון שקוע במראות ואולי במחשבות. לאחר זמן אני לא מתאפק ואומר: "נו' ומה עוד?" אני מרגיש שהוא רוצה לבקש ממני איזה דבר, שלא סתם התיישב לידי. הוא כנראה לא החליט מרץ 39 2006 על דוגמאות של שלדים שקרא לפני בעל פה וכן הלאה. בסוף, הקטע נגמר במילים: וזהו סוף הסיפור . ובתוספת באותיות אחרות, יותר קטנות, נרשם: מה לעשות עם הסיפור הזה? הבנתי שהשאלה מופנית אלי. סובבתי אליו את המחשב ואמרתי לו: "עכשיו התבררו לי כמה דברים תמוהים. נתברר לי מדוע בחרת לשבת דווקא במושב מולי והתבררה לי מטרת השיחה שפתחת בה. עד עתה לא הבנתי מה פתאום בחור צעיר נכנס לשיחה ארוכה עם פנסיונר . אני מבין עכשיו שחשובה לך דעתי על הסיפור." "כן, חשוב לי מאוד לדעת אם יש משהו במה שכתבתי. האם אפשר לעשות משהו עם הסיפור. הקדשתי לו הרבה זמן ומחשבה." חשבתי קמעא ואמרתי - "אני במקומך הייתי מגיש את הסיפור , כמות שהוא, לאחד מכתבי העת הספרותיים או לאחד מעיתוני הערב, למדור הספרותי. תשלח להם תיאור איך הפך אוסף של שלדים לסיפור מלא ושלם. כדי שיהיה יותר מעניין , לא אכפת לי שתוסיף איך הגבתי אני לסיפור שלך ומה הערתי לך." "אני מבין מתגובתך שהסיפור לא כל כך משעמם ושיש סיכוי שהוא יופיע באיזה כתב עת." ",ןכ" אני אומר , "אינני מבקר ספרותי , אך לדעתי הסיפור מעניין ו בייחוד הכותרת המבהילה שלו . כן , ודאי ימצא איזה עורך שיסכים להוציאו לאור. דרך אגב, אתה יודע לאיזה מקצוע שייכתי אותך?" סימן שאלה ניבט מעיניו. "חשבתי שאתה תועמלן רפואי, לא ידעתי שאתה עוסק בשלדים," סיימתי בחיוך . הוא צחק ואמר - "תועמלן רפואי? רק זה חסר לי . בכל אופן היה לי מעניין מאוד לשוחח איתן. לא הרגשתי איך עבר הזמן." "כן , גם לי היה מעניין מאוד," אמרתי , "חיתה לנו ממש קפיצת הדרך . כבר אנו מגיעים." הרכבת הגיעה לתחנה בחיפה. קמנו ואספנו את חפצינו ועמדנו בתור לירידה מהקרון . "תודה רבה," אומר לי התועמלן הרפואי שהפך לסופר - "הועלת לי מאו.ד בקשר לסיפור , חיתה חסרה לי דחיפה קלה מאדם אובייקטיבי , ממישהו לא תלוי. אני אשמע לעצתך. להתראות. דרך אגב לא אמרתי לך את שמי," הוא אומר ונותן לי את כרטיס הביקור שלו ליתר ביטחון . "נעים מאוד," אני אומר ומפשפש בכיסי למצוא את כרטיס הביקור שלי , וכמובן שאני לא מוצאו כי אין לי כזה. אני מתנצל ומוסר לו את שמי ומספר הטלפון שלי למקרה שירצה ממני עצה לגבי טיפול בשלדים. נפרדנו בלחיצת יד ואני הלכתי לתחנת האוטובוס לנסוע לספריית הטכניון. עברה שנה. שוב הגיעה עונת החגים ואני יושב ברכבת במקומי הקבוע דברכי לספריית הטכניון. על השולחן אני מניח את העיתון ופני כרגיל בכיוון הפוך לכיוון הנסיעה. מדי פעם אני מציץ אל פתח הקרון ומנסה לנחש מהו המקצוע של הנכנס, לפי לבושו ולפי דרך הליכתו . אך לאמיתו של דבר , אבי מקווה לפגוש שר ב את סופר השלדים, לשמוע מה קרה לשלדים שלו . משהו בפנים אומר לי שאפגוש בו היום. נשמעה שריקה והרכבת החלה לזוז. ברגע האחרון עלתה לקרון שלנו בחורה צעירה ואחריה, מי אם לא התועמלן הרפואי , לבוש באותו לבוש ומחזיק באותו תיק. הם עוצרים בכניסה ומסתכלים סביב, ואז עדיין אם אני האדם המתאים או אולי הוא פשוט מתבייש. לבסוף הוא פונה אלי ושואל: "מה דעתך על אוסף השלדים שלי?" "ממש מעניין , מעניין מאו.ד הם ממש אוסף של רעיונות לסיפורים, לספרים או אולי אפילו לסרטים. אני עצמי אינני מבין בזה. אך יש לי שאלה או הערה. כפי שראיתי ברשימת השלדים שלך ,אתה נמנע מעיסוק בפוליטיקה, במין , בדת, בבעיות שבינינו ובין אויבינו ובעוד נושאים שעל סדר היום. האם זה בכוונה?" "נכון , אתה צודק. יש לי דעות לגבי כל מה שקורה מסביבי אך אני נמנע מלעסוק בנושאים שהזכרת. לאלה יש מספיק כותבים. משום מה עולים לי בראש רק נושאים מיוחדים שאחרים לא נגעו בהם." "אתה יודע מה, "אני ממשיך כאשר רעיון חדש עולה בראשי , "למה שלא תכתוב סיפור , לא שלד , אלא סיפור ממש, על הרעיונות שלך , ותשלח אותו לעיתון ספרותי או למשהו דומה?" "למה אתה מתכוון?" מה יהיה בסיפור?" הוא שואל ומקשיב בקשב רב לתשובתי. "קובץ השלדים שלך מעניין. אין ספק. אבל כדי שהסיפור שלך על השלדים יתפוס את הקורא, אתה יכול למשל להתחיל בזה שאתה עולה לרכבת, פוגש מישהו ומספר לו על השלדים. תן דוגמה לשניים שלושה שלדים. כתוב ממש כפי שזה קרה היום בנסיעה הזאת. ספר על השתלשלות העניינים, דווח על השיחה בינינו." "רעיון טוב, רעיון טוב מאוד," הוא אומר בשמחה גלויה, "אגלה לך סוד: אני כבר עשיתי את זה," הוא מקיש על המקלדת של המחשב הנישא, מוצא קובץ מסוים ומסובב את המחשב אלי, "קרא בבקשה." אני קורא את הכותרת: "סופר השלדים." מתחת לה מתחיל סיפור המעשה - "עליתי על הרכבת הנוסעת לחיפה וחיפשתי מקום ישיבה נוח. בשולחן השלישי ישב אדם לא צעיר ולפניו עיתון . הוא ישב בכיוון הפוך לכיוון הנסיעה והסתכל בעניין בכל מי שנכנס לקרון , כמי שיושב וצופה במחזה. ודאי ניסה לנחש , לפי הלבוש מה מקצועו של האדם. בחרתי לשבת מולו." "רגע, רגע, "אני מפסיק ואומר בכל רם, "איך ניחשת שמישהו ישב בשולחן השלישי , פניו לכיוון הנכנסים לקרון ובידו עיתון?" "אלמנטרי ווטסון ," ציטט את שדלוק הולמס, "בכל קרון אתה יכול למצוא, בשולחן השני או השלישי , פנסיונר היושב להנאתו ופניו בכיוון הפוך לכיוון הנסיעה, יושב וצופה בנכנסים לקרון." זאת אומרת שידעת שתמצא מישהו כמוני כאן?" "כן . יש רבים כמוך בכל רכבת. בקרון הקודם ישב, בשולחן השבי , מישהו בלי עיתון שנראה לי פחות רציני , לכן המשכתי לקרון הזה וראיתי אותך." אני ממשיך לקרוא: 'אנו מתחילים לדבר על מזג האוויר. הוא [ז"א אני] טוען שבתקופת המעבר , החיזוי של החזאים לגמרי לא מדויק. אני שואל אותו אם הוא מרבה לנסוע ברכבת. ואז הוא מספר לי על עצמו. אני בתשובה אומר לו מה עבודתי ומוסיף שבעצם אני 'סופר- שלדים'. אני מחכה לתגובתו , לשינוי בהבעת פניו לשמע המקצוע המוזר , אך הוא מעמיד פגי פוקר ואומר : מעביין , מעביין מאו.ד' אני קורא עוד מספר שורות, ואז מפסיק את הקריאה ואומר לו: "כאן תפסתי אותך. לא הזכרת את החייל שישב לידך." "נכון ", הוא אומר , "אני לא נביא. לא תיארתי לי מראש שיתיישב פה חייל. אבל כל השאר מתאים. לא?" אני מהנהן בראשי וממשיך לקרוא על הבליינד-דייט, על הסיפור שקרא לפני שנים וזכר רק את השלד שלו. על אוסף השלדים במחשב. הוא רואה אותי. הוא אומר משהו לבחורה ושניהם מתקרבים אלי שלא נגמר . הוא טוען שבכל דבר' כולל באמנות, מתחילים בתכנון' (ך: ומתיישבים מולי. בידו הפנויה הוא מחזיק מעטפה. הוא מניח על מתחילים בשלד •11 ~ c=: - השולחן את המחשב הנישא ושם עליו את המעטפה ואז פונה אלי: הוא נכנס לדבריה - "אפילו גדולי הציירים, ליאונרדו רה וינצ'י ואחרים, ציירו קודם סקיצה. בעצם הם ציירו שלד מוקטן של הציור ן~ ~ או הפסל שרצו ליצור." ",אל" היא אומרת, "הציור או הפסל היו אצלם בראש, בתודעה, עוד לפני העבודה. הסקיצות היו אולי עבור השוליות שלהם. כשמיכלאנג'לו הביט על גוש שיש, הוא ראה בתוכו את הדמות שהוא עומד לחצוב מתוך הגוש. היו אמנים מפורסמים רבים שציירו ישר על הבד, ואן גון ואחרים. האימפרסיוניסטים . הם לא היו צריכים שלדים." הרכבת נסעה עתה בכל מהירותה וגמאה מרחקים. הוויכוח ביניהם החל מחדש, הוויכוח הנצחי בין ההיגיון לבין הרגש. הוויכוח החל להתלהט והם לא שמו לב אלי יותר' עד שעצרתי את שטף דבריהם ואמרתי - "רגע אחד, יש לי הפתעה בשבילכם." התכופפתי לתיק שלי והוצאתי כמה דפים מחוברים בסיכת שדכן לחוברת ומסרתי להם. הכותרת היתה: "סופר השלדים, חלק שני". סופר השלדים פותח את החוברת וקורא בקול רם: "חלפה שנה ושוב אני יושב במקומי הקבוע ברכבת, מסתכל על העולם כצופה בתיאטרון . לפני שהרכבת זזה עולים שניים לקרון' הבחור שפגשתי בשנה שעברה, זה שקורא לעצמו סופר-השלדים, ואיתר בחורה צעירה "ידעתי שאפגוש אותך היום. עלינו קודם לקרון השני וכשלא ראינו אותך ירדנו ורצנו לקרון הזה. תכיר את חברתי." הוא אמר לי את שמה והיא מושיטה את ידה ללחוץ את ידי. הושטתי אף אני את ידי ללחיצה ואמרתי לה את שמי . "סיפרתי לה רבות עליך ועל הנסיעה הנפלאה שנסענו יחד ברכבת לפני שנה. זכרתי שסיפרת לי שבחגים אתה נוסע לחיפה אך לא ידעתי באיזה יום. אבל הצלחנו '"הוא אומר לה וצוחק. ואז הוא מרים את המעטפה ומגישה לי' - "תקרא," הוא מבקש ממני' "רצנו כל הדרך כדי שנספיק להראות לך את המכתב שקיבלתי לפני כמה חודשים." אני פותח את המעטפה ומוצא דף נייר מודפס ששלח לו העורך של אחד מכתבי העת הספרותיים. העורך כותב: לבב' ובו' ובו' • קיבלתי את כתב היד ששלחת לי עם הכותרת המוזרה "סופר השלדים" • קראתי את החומר מספר פעמים. עלי לציין שכתיבתך עדיין לא בשלה. ניכר מיד שזהו ניסיונך הראשון בכתיבה. המטאפורות מועטות והתיאורים ממש מצומצמים. אין התמודדות עם בעיות ואין התפתחות של עלילה. הסיפור שלך הוא לימבו • על הגבול • אך למרות כל זאת החלטתי לפרסמו כמות שהוא, והסיבה העיקרית היא, שעל אף המגרעות הרבות הוא מעניין. הוא יפורסם בגיליון הבא של כתב העת שלנו • בכבוד רב העורך • "נו 'מה אתה אומר?" הוא שואל בהבעת ניצחון' "אני לא האמנתי שיפרסמו את זה. לפני שלושה חודשים זה פורסם." "יפה מאוד' מזל טוב," אני אומר' "זה באמת סיפור מעניין ומקורי. אני מקווה שאחרי טבילת האש הראשונה שלך תתחיל לכתוב סיפורים עם בשר ולא רק שלדים." ואז אני פונה אליה - "מותר לי לשאול איך הכרתם? לא פחדת להכיר סופר שלדים?" "הכרנו בנסיעה באוטובוס," היא מספרת, "במקרה היה מקום פנוי לידי והוא רץ ותפס אותו . התחלנו לדבר על מזג האוויר ואחר כך על הא ועל רא, ואז הוא זרק לי' כבדרך אגב, שהוא סופר שלדים." "ומה עבית לו' אם עבית בכלל." - "אמרתי לו'" היא מתחילה לצחוק, "שאני קברנית. זאת היתה תגובה ספונטנית להכרזה המוזרה שלו." - "לא נבהלת, לא חשבת שהוא קצת ..." -",אל" היא אומרת - "מיד כשאמר שהוא סופר שלדים זיהיתי אותו . פשוט קראתי את הסיפור שלו שהופיע כמה ימים קודם לכן באחד העיתונים הספרותיים. אני'" היא מסתכלת עליו בחיוך' "אני מתחתי אותו . רק בפגישה השלישית סיפרתי לו שאני יודעת מי הוא ושקראתי את הסיפור שלו . אני עוסקת באמנות," היא ממשיכה, "סטודנטית לתואר שני בתולדות האמנות. התחיל בינינו ויכוח גדול 2006 L_ ___ מרץ ויפה." "לא יאמן'" הוא קורא' "איך ידעת ? איך ביחשת שאבוא עם בת זוג?" "אלמנטרי' ווטסון '" אני אומר' "בחור צעיר ונאה, איש רJ[(lנ\9}jך)וJ~ מחשבים בחברה מכובדת - למרות שהוא חושב שהוא סופר לא ימצא לו בת זוג במשך שנה?" שניהם מתמוגגים והוא ממשיך לקרוא - "כאשר הם רואים אותי'הם מתיישבים במושבים מולי' והוא מזדרז להציג אותה בפני ואותי בפניה. בסוף ההצגה, לאחר שאמרנו: נעים מאוד' נעים מאוד גם לי' הוא מוציא מעטפה ומגיש לי אותה באומרו - 'העורך שכתבתי אליו בעצתך הסכים להדפיס את הסיפור בכתב העת שלו 111 • "רגע, רגע," הוא מפסיק את הקריאה בקול רם - "אולי ניחשת שיקבלו את הסיפור שלי 'אולי גם ניחשת שאבוא עם בחורה. אך אם הייתי בא לבד מה היית עושה?" "אין בעיה," אמרתי והתכופפתי לתיקי והעליתי עוד חוברת דקה ועליה הכותרת "סופר השלדים חלק ",ב ובאותיות יותר קטנות "לבדו". - "זה למקרה שתבוא לב.ד אתה רואה, הכול תוכנן מראש. היה לי כמובן ממי ללמו.ד גם אני יכול להכין שלדים של סיפורים. זה בכלל לא מסובך. כי מה הוא בעצם שלד של סיפור? זהו תכנון מראש של עלילה, של סדר הדברים ונו'. אני מבין בתכנון, סוף סוף אני בוגר הטכניון. בזה אני מסיים את משנתי המלומדת," אני אומר ומסיים. הזוג הצעיר קורא את החוברת הראשונה. פתאום היא קוראת מהדפים בקול: "הוא עצור ומופנם, מדבר בשקט במשפטים קצרים. היא - רוח תזזית, ההפך הגמור ממנו'" והיא פונה אל . י - "איך ביחשת ? איך ידעת?" "זה פשוט מאוד'" אני עונה - "בין השאר למדתי חשמל ומגנטיות ואני יודע שניגודים נמשכים זה אל זה. ראיתי אותו דתיאותי לעצמי מה הטיפוס שאליו הוא יכו . ל להתחבר." שניהם מסכימים לדברי וממשיכים לקרוא. הם מקשקשים ביניהם וחוזרים לוויכוח הישן - האם הכול בעולמנו הוא פרי תכנון מוקדם או שיש מקום לספונטניות, מקום "להחליט על הרגע", להחליט לפי תחושת הבטן' לפי אינטואיציה. הוא מדבר בשקט, במשפטים קצרים, אס-אם-אסיים, והיא בלהט רב ובמשפטים ארוכים. אותי הם שכחו מזמן. לבסוף אני נכנס לדבריהם ושואל אותו - "האם כתבת שלד חדש?" "כן' כן' משהו מיוחד'" הוא עונה, "ושמו 'משחקים באלוהים'." "שם מבטיח," אבי אומר . "'וא" הוא מביט בחלון ואומר - "אני רואה שהגענו לחיפה. אספר לך על השלד הזה בהזדמנות אחרת, זה סיפור ארוך." "סיפור ארוך לשלד של סיפור?" אני תוהה. "השלד הזה הוא משהו מיוחד'" היא אומרת, "התווכחנו עליו רבות והתחלנו בעקבותיו בפעולה מסוימת. מעניין היה לדעת מה דעתך." אך זמננו תם. הרכבת הגיעה לחיפה ועתה היא עוצרת בתחנה. אנו יורדים, לוחצים ידיים ומבטיחים להיפגש, שלושתנו' באותה רכבת, בשנה הבאה. הם מתרחקים לצד אחד ואבי פונה לצד ההפוך . נראה מה יקרה בפגישה הבאה, בעוד שנה. אני בטוח שניפגש ונשמע על שלדים חדשים. • כרמית מירון קלאסי, מודרני ומחזמר "אכזר ורחום" מאת: מוטין קוימפ על פי "נשי טואכיס" מאת סופוקלס, התיאטוון הלאומי הבימה; תרגום: דווי פרנס; בימוי: אותרו קוגן; תפאורה: נמני פוידמן; תלבושות: עינת ניר "האם הצדק הוא מין מכונה או שהוא תפיסה מוסרית? ואני חשבתי שהתשובה לשאלה זו ניתנה בנירנברג." הצדק הוא עניין אמפירי שעורכים אותו בכל מדינה ומדינה בשביל להנציח בה משטר חברתי מיוחד לה." בדין גורדימר 1 אורח הכבוד המחזאי הבריטי , מרטין קרימפ, יליד 1956, נטל את הטרגדיה של סופוקלס "נשי טראכיס" וביסס עליה עלילה מודרנית, הרחוקה מן המקור הקדום. המחזה של סופוקלס מטפל ביחסים בין הרקולס, הגיבור האגדי , לבין אשתו קלרה חורי , צח כהן , עירו רוזנברג: "אכזר ורחום", 'הבימה' דיאנירה, המצפה בבית לבעלה עתיר המעשים. לפני שובו שולח הרקולס לביתו קבוצה של שבויות מלחמה, וביניהן אהובתו החדשה. תוך ניסיון לל~ות מחדש את אהבת בעלה, שולחת אליו אשתו סם קסמים, שמתברר כרעל קטלני. על בסיס קדום זה רוקם מרטין קרימפ מארג עלילתי מודרני, המתרחש בארץ לא נודעת והנוגע בעת ובעונה אחת בבעיות רבות ושונות. רק אלמנט חשוב ביותר נשכח מלבו של המעבד המודרני: יצירתו של סופוקלס באה על מנת לזעוק כנגד המלחמה, גורם שלא מופיע במחזה "אכזר ורחום", כידוע, כל יוצר שרצה להרחיק עדותו ממלחמת מולדתו בת זמנו , השתמש באירוע ההיסטורי ההולם מתולדות יוון הקדומה, על מנת לבטא את מחשבותיו. 308 "המפיקים" מאת מל בורקס ותומס מיהן. התיאטוון הקאמוי; תדגום: רן ~ אלמגוו; בימוי: מיכה לבינסון; תפאורה ותלבושות: אורנה סמווגונסקי ~ c::: ורדוד הונדון; מוסיקה ופזמונים: מל בורקס; ניהול מוסיקלי: יוסי בן-נון; תאווה: אבי בואנו (נמני) ~1 ~ "המפיקים ", 'הקמר י' שמעתי פעם הרצאה של פרופסור לתולדות האמנות, שטען כי אמריקה דומה לרומא בעת העתיקה: מייבאת את תרבותה מארץ אחרת <רומא מאתונה וארצות הברית מאירופה, the old country<, לא כן המחמזר . הוא מהווה מוצר מקורי אמריקאי' שכבש בתורו את הגבולות התרבותיים של ארצות העולם, ובשנים האחרונות גם את בימות ארץ אבותינו' בעלת התרבות העתיקה. גדולתו של המחמזר "המפיקים" - פרט להשקעה העשירה שהוא מפגין' היא בכך שהוא מבקר את עצמו ולועג לתופעה כולה, מעין פרודיה על המחזמר . העלילה מספרת את סיפורם של המפיק מקס ביאליסטוק וחברו ליאון בלום, המנסים להעלות את המחמזר הגרוע ביותר בעולם, לקחת את כספי המשקיעים ו."לברוח לדיו. הם בוחרים את המחזה הרדוד ביותר <סאטירה על היטלר>, את הבמאי הידוע בכשלובותיו' את המוסיקה הבלתי נסבלת, וכך הלאה." לדאבון לבם, המחזמר זוכה להצלחה בלתי רגילה, ומר ביאליסטוק מגיע לבית הסוהר. אך אל דאגה, במחזמר מוצלח יש תמיד חפי-אכד. אך עלי לציין נקודה חלשה שלא יכולתי להתעלם ממנה: בהעלאתו של הצורר הנאצי הוא אפילו מגוחך מעורר צחוק." הכול זוכרים את הביקורת הקשה שהוטחה באירופה ואף אצלנו כנגד הסרט "החיים היפים". כל אלה הטוענים כי לא ניתן עדיין לצחוק על י~יזt מלחמת העולם השנייה - ואני ביניהם - צודקים. ככתוב בתהילים ל"ד' פסוק 17: "פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם". אפשר כמובן להתנחם בהופעה העשירה, המושקעת והמגוונת של המחזמר ומן המשחק המצוין של שלמה בר- אבא, דרור קרן' אלי גורנשטיין' איציק כהן' הילה עופר ורבים אחרים. מי שיכול להתעלם מהופעתו של אודלף היטלר ואביזריו' ייהנה מאוד מן טל ירימי, יגאל נאור; "אכזר ורחום", 'הבי מה' בשנת 415 לפני הספירה, כאשר הוצג המחזה "נשי טראכיס", חיתה יוון נתונה במלחמה עקובה מדם, שבסופה נכנעה אתונה לספרטה. על כן היא שימשה לסופוקלס רקע אובייקטיבי לזעקתו כנגד עוולות המלחמה. מרטין קרימפ הסתפק בתיאור היחסים המשפחתיים בין האשה המצפה בבית לבעלה הגיבור לבין הגנרל המביא מן המלחמה את המאהבת הצעירה שלו ואת הבן שנולד לו מיחסי האהבה איתה, וחבל. אולם השחקנים עושים עבודה מצוינת תחת שרביט הבימוי של אותרו קוגן. מצטיינים במשחק : יגאל נאור - הגנרל' אלכס אנסקי ויו בל סגל' אולם מלכת הערב היא השחל~ית הנפלאה עידית טפרסון' שגילמה את תפקיד האשה הנבגדת שנכשלה בניסיונה להשיב לעצמה את אהבת בעלה. משתתפים עוד: קלרה חורי' טל ירימי ואחרים. "נתניה" מאת שמואל הספרי ובבימוייי התיאטרון הקאמרי; תפאורה ותלבושות : רות רו; מוסיקה : אלדד לירוד בעיתון 'מעריב' הופיעה בתאריך 15.1.06 הידיעה הבאה: "בית האבות יהפוך למגדל יוקרה - הזקנים ייאלצו לעזוב". ובהמשך: "בויצ"ו הוחלט למכור את השטח שעליו עומד בית האבות ליזמי נדל"ן: אין לנו לאן ללכת - אומרים הדיירים הקשישים. מתייחסים אלינו כמו אל רהיטים ולא כמו לאנשים". אין זה טקסט הלקוח מן המחזה "נתניה" - אולם יכול היה להיות." המציאות, כפי הנראה, חזקה ומרה מכל הצגה. עלילת המחזה של הספרי מתרחשת בבית אבות בנתניה, שבעליו מבקש לגרש את דייריו הקשישים משום שמכר את המקום לסוחרי נדל"ן 'וחושש לחייו 'אם לא יפנה אותו בזמן. בעל הבית מחכה בפירוש שהזקנים יסתלקו או ימותו. הכול מתנהל כמעט לפי הצפוי' עד שמגיע דייר חדש שמשבש את תוכנית החיסול. המחזה אינו גדול ואינו מעמיק, אולם הוא חושף בעיה שמדינת ישראל הצעירה לא לקחה בחשבון: האוכלוסיה המתבגרת של תושביה. הבעיה, בחיים ובמחזה, לא זכתה למימוש הדרמטי ההולם בהתפתחות העלילה. את ההצגה מצילה קבוצת השחל~ים המעולה, שגם אם לא השכילה למלא את הפערים בטקסט ולקשור את הקצוות הרבים של המתרחש, העניקה סוג של הזדהות ושעשוע לקהל הצופים. משתתפים: רבקה מיכאלי' חנה אזולאי-הספרי' יוסי וגבר' אלברט כהן' ורזינה • 43 2006 קמבוס ואחרים. אפשר ליהנות. "המפיקים" המוצלחים העולים על בימת התיאטרון הקאמרי. מרץ ( ושי יאנונימ וכאש ינולדת יחיית ושחו לכשאגד האחי ושחו םא יאנ סכוע יאנ ושחו תכשאמו האחי ושחו לאב האת ... תכשנולד תחיי דורו לכשתגד התחי ןלב םא האת החול האת בצהו םא וק ךל האת לכחו םא םח ךל האת םאדו הכשאת סכוע האת לסגו ווכאש תתמו התחי בשכח יול האת אקור ?צבעוני www.iton77.com