קקווווייררייתת

''עע

פפננזזייןן ללייייצצווגגייםם קקווווייררייייםם,, גגייללייווןן ,,45 21 בבסספפטטממבברר 00220022






2 ...................................................................................... פלג .ג דנה\למגדר מעבר
3 ...............................................................................................הערירי ההומו ,יוגב
4 ...........................................................באטלר ודית'ג נחשבים גופים – לדאמיז אקדמיה
5 ................................................)לקווירית בתרגום "דילברט"( המעונבת הלסבית ,שמרית
6 ................................................................................ מצולם משולש – אאללפפננטט ללייאאוורר
7 ......................................................................................... חיה אני - ממקקייטטווןן ייווססףףהה
9 .......................................................................... אני זו הזונה ,רמה'פיוצ – טטררננססייתת יידד
33 .........................................................................קוך טל ,שמיר שושי – ההייצצייררהה פפייננתת



ע' קווירית שואף
להיות אקולוגי. חיסכו בהדפסות
ומחזרו את דפיו!



















חג סוכות שמח!






             בר 'ע D_tv25@hotmail.com
wwwQueerEyeWorld.org
ע' קווירית 1
www.QueerEyeWorld.org

פלג

מעבר למגדר\דנה ג.


סוכות הוא חג שיש בו מן השוויוניות. יש משהו ענו בארבעה מוטות וסכך. הפער בין
הסוכה המפוארת יותר, לבין הצנועה יותר, אינו גדול כל כך. וגם אם הוא גדול, אין זו אומר שקסמה של המפוארת גדול מזו של הצנועה, שהרי התחרות האמיתית אינה בקנקן, אלא בלב הפועם בתוכו. עד כמה מזמינה הסוכה, עד כמה מכניסי אורחים הם יושביה, עד כמה
אוהבי אדם ועולם הם. בסוכות כולם מוזמנים אל הסוכה, כולם חלק מהקהילה.


-ה ,)Celebrate Bisexuality Day( הבינלאומי פאנסקסואליות/הבי חג חופף השנה
לחג סוכות. ספק אם מייסדי החג האמריקאיים, ונדי קארי, ג'יג'י רייבן וילבור ומייקל שהחלו לציין אותו ב,1222- היו מודעים לקרבה זו. יתכן שהיו מודעים ,23.2 של הסתיו. ה,21-22.2- שגם הוא, בדומה לסוכות, חג אסיף עתיק פייג' האמריקאים, לסמיכות ליום השוויון
שנחגג עם הקהילה כולה.


כך או כך, בעיני אין כאן מקריות. ביסקסואליּות – או פאנסקסואליּות - היא "נטיה"
      מינית שמציעה נקודת מבט אחרת, שונה לחלוטין מזו הדיכוטומית, הבלתי שוויונית, הקנקנית, שאליה אנו מורגלים. "נטיה" במרכאות, משום שמלה זו כשלעצמה מבטאת הטיה מסוימת, שזרה לאופיין של הבי/פאנסקסואליּות. ההגדרות וההבדלים בין השתיים אינם
      ברורים ומוחלטים. ביסקסואליות מוגדרת לעתים כמשיכה לשני המינים או המגדרים, ופאנסקסואליּות כמשיכה מעבר לשני מגדרים. שתיהן, במידה רבה, מבטאות משיכה מעבר לכל ניסיון לכמת ולקבע מינים ומגדרים. מסתבר כי ביולוגית קיימים 12 מינים ידועים, כלומר עוד 11 מעבר לחלוקה המקובלת בטפסים בין זכר לנקבה. ומגדרית? מי שרוצה, יכולה לחלק את העולם ל"גברי" ו"נשי." מבט קרוב יותר יגלה אינספור שילובים שמשתנים ללא הרף. אין
קץ ליצירתיות האנושית, וכל ניסיון לגדור אותה, נידון לדעתי לכשלון.


הומואים ולסביות החלו בשינוי התבניות. לסביות, בעצם קיומן מחוץ לארון קראו תיגר
אלפי שנות פטריארכליות, על התפיסה שלפיהן נשים הן בני אדם (מסוג נחות) רק אם הן לגבר (אב או בעל,) שרק אם הן ממלאות את תפקידן כנרתיק וכרחם, יש להן זכות על שאם אינן משרתות גברים, הרי שעליהן להתנזר מן העולם ולשרת אותו בדרכים שייכות בשנות השבעים קסמה הלסביּות לפמיניסטיות רבות, שרצו להיבדל מן העולם קיום. ולבנות לעצמן עולם אחר. רבות מאותן לסביות היו דווקא אלה שהתנגדו ברבות אחרות. שראו בה חזרה לאחור, לארון, למוסכמות הפטריארכליות. הקהילה הגברי, הימים לביסקסואליות,
ההומו-לסבית, שנמצאת מאז סטונוול בחזית המאבק לחופש אישי, מצאה את עצמה במקרים

     רבים דכאנית כלפי הקהילה הבי/פאנסקסואלית בתוכה-עצמה. חג הבי/פאנסקסואליות הבינ"ל מבקש לקרוע את מסכי הבורות והפחד שעדיין משרתים את הדיכוי הזה, ולהביא את
המסר של הקהילה הביסקסואלית לקהילה הלהט"בית, ולעולם.


בי ופאנסקסואליּות לוקחות את השוויון והחופש צעד נוסף קדימה. הן מבטלות את
על בסיס מגדרי, בוודאי מיני. במלים אחרות, השתייכות למגדר מסוים אינה מגדירה למעשה, המשיכה עצמה אינה רק מינית, כפי שהראה החוקר פריץ קליין. ישנן המשיכה חברתית ורגשית, ישנן פנטזיות ושאיפות, וישנם מי שהיינו, מי שאנחנו, מי את המשיכה. גם משיכה
שאנחנו רוצים להיות. הטבלה של פריץ קליין מערערת על הדיכוטומיה המקובלת עוד יותר,
וממפה את המיניות האנושית באופן רב מימדי ועגול.


לכן, אין זה מקרה ש"פאנורמה," קהילה בי ופאנסקסואלית פמיניסטית, מגדירה את
     עצמה כארגון שמאל. אין זה מקרה שבי ופאנסקסואליות רבות פועלות נגד הכיבוש (או אלימות ככלל,) למען פלסטינים שנושלו מבתיהם בשיח ג'ראח ובמקומות אחרים, ילדיהם של מהגרי עבודה שעומדים לפני גירוש, או בעלי חיים שסובלים מעינויים בידי אדם. אין זה מקרה שרבות מאיתנו שואפות לבטל דיכוי, כל דיכוי. רבים מאיתנו רואים מעבר למגדר, מעבר להגדרות, ומבינים שדווקא המורכבות האנושית, הצבעוניות האינסופית, היא זו שהופכת
אותנו לשוות. חג שמח!

דנה ג. פלג היא מתרגמת, סופרת, עיתונאית ופעילה ב"פאנורמה."






ההומו הערירי
קומיקס דיכאוני

יוגב,







אקדמיה



והפעם: ג'ודית באטלר "גופים נחשבים"

נושא המאמר: לערער על ההנחה כי הגוף החומרי הוא כעין ממשות מטאפיזית הנמצאת
מעבר להבניה תרבותית.


הנחות יסוד: אין לנו נגישות לחומר, אלא דרך השיח. פעולת השיח ממשטרת וקובעת אילו
גופים נחשבים, ואלו לא. החומר רווי כבר בשיחים על אודות מין ומיניות.


    מתודולוגיה: לשחרר את החומר ממשכנו המטאפיזי, ולהראות כיצד המיקום של החומר כמטאפיזי, קובע על ידי אינטרסים פוליטים. באטלר מתחקה אחרי הקישור הקלאסי בין נשיות לחומריות אצל אריסטו ואפלטון, וכמו כן היא משתמשת בהגותם של פוקו (בהבנת האופן בו הכח פועל גם על אתר הגוף) ולוס איריגארי (אשר חוקרת את הניגוד הבינארי צורה/חומר וקובעת אותה כמערכת פאלוצנטרית) בכדי להראות כי חומריות המין כבר נושאת
בנטל מין החומריות, מהותו, משמעותו.


  תזה: ההצבה של הגוף כמטאפיזי היא כבר הבניה תרבותית, המכילה משמעויות והדרות. הפמיניסטיות המסויימות מתעקשות על כך שהגוף הוא אתר שלא ניתן לערוך לו רדוקציה, הן למעשה מנציחות את הפגיעה המכוננת בנשי (אשר תמיד רואה את הגוף הנשי במושגי
רבייה- מימוש החומר.)
ג'ודית באטלר )3993( "גופים נחשבים," תרגום: דפנה הירש, מתוך: ללמוד פמיניזם,

מקראה, הקיבוץ המאוחד, .2006




	



הלסבית המעונבת

שמרית,

"(דילברט" בתרגום לקווירית)


















ססררטטייםם\\ללייאאוורר אאללפפננטט

בבייקקווררתת

מצולם משולש HIGH ART



ליסה צ'ולודנקו, ארה"ב, 8991 7 זכיות, 81 מועמדויות נוספות


משולש מצולם נמצא גבוה מאד ברשימת סרטי הלסביות הטובים של כל הזמנים שלי. הוא מצולם טוב, מבוים טוב, התסריט שלו טוב, הלסביות לא מביכות ומערכות היחסים בנויות
היטב. זה נכון שיש לו כמה בעיות, אבל הכל שולי כשגיבורת הסרט היא אלי שידי המהממת,
זאת שהיתה ה"מגניבה" ב"מועדון ארוחת הבוקר."

סיד וג'יימס הם זוג צעיר שנראה כאילו הכל הולך להם. סיד (ראהדה מיטשל, ששיחקה כבר לסבית בbest ,personal אחד מסרטי הלסביות הראשונים והמוכרים) היא עוזרת עריכה במגזין נחשב, וג'יימס, טוב – הוא לא חשוב במיוחד. יש להם רק בעיה אחת, יש להם נזילה מהתקרה. והיא בטח נובעת מהדירה למעלה. אז סיד עולה לבקש מהדיירת שגרה שם לבדוק את זה, ומגלה עולם ומלואו. לוסי ברלינר, הלוא היא אלי שידי, היא צלמת סטילס לסבית שחיה עם בת זוגה השחקנית (פטריסיה קלרקסון המצוינת) שכיום עסוקה יותר
מאשר במשחק. סיד רואה את הצילומים שלה, מתלהבת מהם, ומציעה לעורך המגזין מתמונותיה לעיתון. בד בבד מתפתחת בינהן מערכת יחסים, כאשר סיד בוגדת בסמים לרכוש כמה
בג'יימס, ולוסי בבת זוגה. הכל נראה ורוד בהתחלה, אבל זה לא באמת ככה…

 לפעמים יש סרטים שכאשר שומעים על מה הם, הם נשמעים כמו כל סרט אחר. כמו לתאר מישהו בלי לראות אותו, יש אנשים שהתיאור שלהם נשמע כמו תיאור של כל אחד אחר. אבל כמסתכלים בסרט, או בבן האדם, רואים שזה לא כך. הסרט הזה רגיש, האנשים אינם
פלקטים והלסביות אינן סטריאוטיפ. זהו סרט עצמאי, קטן ויפה, שלא מנסה להיות משהו
אחר. ולכן אני אוהבת אותו. וכדאי גם לכן לראות. (מי שעוד לא ראתה)






חחייהה// ייווססףףהה ממקקייטטווןן

אאנניי


      "אני חיה" אומרת אינגריד ניוקירק ,גיבורת הסרט, ונותנת לסרט שנראה את שמו. מה המשמעות של אמירה כזו? המפיקים הבטיחו בטקסט הפרסומי שהסרט יתחקה אחר מניעיה וינסה לחשוף את מה שגורם לה לפעול במחוייבות כה גדולה למען בעלי-חיים. מה מניע את
אינגריד ניוקירק ,שהיא חיה, לפעול? מה מניע חיה לפעול?

אני חיה, משמע יש לי גוף. להיות בעלת-גוף זוהי סכנה, כי הגוף שלי, בין אם אני תרנגולת ובין אם אני אדם, הוא אתר של דיכוי. הגוף ממויין ונמדד :במדגרות בתעשיית הביצים בהן בוקעים אפרוחים ממיינים אותם לזכרים ונקבות .הנקבות מיועדות לחיים של כאב בכלובים קטנטנים, הזכרים נזרקים לפח למות מוות איטי מחנק, מעיכה או צמא כיוון שאינם מטילים ביצים. האפרוחות נשארות בחיים כי ניתן לנצל את גופן, את מערכת הרבייה שלהן, כדי
להרוויח כסף.

 גם הגוף שלי ממויין ונמדד. הדבר הראשון שהאחות אמרה לאימי כשנולדתי היה המין שלי, מה שהשפיע על הדרך בה גידלו אותי והתייחסו אלי בהמשך חיי .תינוקות אחרים שהאחות הכריזה עליהן כבנות, שנולדו במקומות עניים יותר ,לעולם אכזרי יותר, מצאו את עצמן באותו
של התרנגולות – שורדות הודות לניצול מערכת הרבייה שלהן ע"י תעשייה כלשהי, כוונתי לנשים נסחרות בתעשיית המין. כן, כשיש לך גוף, אפשר לנצל המצב והפיכתן לסחורה.
אותך, ומי שיש לו כח לנצל אותך לרוב ינסה לעשות את זה.

 הפוליטיקה של דיכוי הגוף היא פוליטיקה של סדר ותקינות. ישנם גופים תקניים: רזים במידה הדרושה, בהירים, אנושיים, וישנן סטיות תקן. למשל ,להיוולד עם סימני מין נקביים וזכריים בגוף אחד, כפי שקורה לאחת או שניים מתוך כל 1000 תינוקות, נחשב לסטיית תקן. מייד מסתערים הרופאים עם הסכין ,להחזיר את הסדר על כנו. להיוולד כהה עור פירושו לרוב שיש מקומות שתודר מהם ,מקומות ללבנים בלבד. נשים צריכות להסיר שיער מגופן, גברים
להיות חזקים. נכים, שבשירותים הם מגדר נפרד, זקוקים כמובן לעזרתנו גם אם הם כך. גם אם יש יוצאים מן הכלל, הפוליטיקה של דיכוי הגוף היא פוליטיקה של צריכים לא חושבים
סדר.

"אני חיה" פירושו להפר את הסדר. חיות מקומן בבית-המטבחיים, או בכלא הקרוי גן- באקווריום הקטן והמשעמם עד שיגעון מעל הטלביזיה .חיות לא משחקות בשדה להגיד חיות, או
הפוליטיקה. לא מקימות ארגונים להגנה על זכויותיהן. אבל הנה הן כן, כלומר, אנחנו כן.

אינגריד ניוקירק מבקשת לבתר את גופה לחלקים: לצלות את בשרה במנגל, להכין מרגליה מחזיקי מטריות. היא מוותרת על סימני הכבוד האחרון להם זוכים בצוואתה בתרבות שלנו, כדי לחלוק גורל אחד עם חסרי המזל, אלו שגופם מצמיח מעורה ארנקים, בעלי הפריבילגיות
נוצות או פרווה, אלו שגופם אינו תקני כשלה .כך היא מפרה את הסדר.

אך לא תמיד היא מודעת לעדיפות הכח שלה מול גופם של אחרים. למשל, היא מאבדת את
כל האמפתיה שלה כשחוקר סמוי מטעם האירגון שהיא עומדת בראשו מתקשה בעבודתו.

חקירה סמויה במתקן המנצל חיות היא עבודה איומה, שוחקת, מדכאת – וחשובה מאין כמוה. אין הרבה המוכנות לעשותה. כשהחוקר הסמוי ששלחה למשחטת תרנגולי-הודו מתקשה בהפעלת המצלמה, מפחד, מרגיש – היא מחליפה אותו, ועושה זאת בחוסר
סבלנות.

גם לא תמיד מפירה סדר – לפעמים היא דוקא סדרנית קפדנית. היא מנהלת את הארגון כתאגיד לכל דבר. אמנם במקום האינטרס הכלכלי המניע תאגידים מוצבת הדאגה היא שהקימה
    למצבם של בעלי-חיים וזה כמובן שוני משמעותי מאד, אך העובדים נמדדים, ממויינים, מקודמים, באותה התנהלות קרירה, קורקטית, עם שטיחים מקיר לקיר, שאפשר היה למצוא
בחברת היי-טק.

גם את גופה שלה היא הופכת במידה רבה לכלי במאבק, ויוצרת אתוס של הקרבה ומסירות
טוטלית שקשה לחיות לפיו. אולי זו הסיבה שהסרט מעט נוטה לפולחן אישיות כלפיה.

    ישנה סצנה בה אינגריד ניוקירק בוחרת מלל ותמונות למסע פירסום המשווה בין זוועות העבדות של אפריקנים בארצות-הברית למצבם של בעלי-חיים במוסדות מנצלים היום. האם
באותו רגע היא מודעת לפריבילגיות שלה כאשה לבנה בחברה שהיא עדיין חברה גזענית?

    כשאלכס פצ'קה, שהקים איתה את הארגון, מדבר על כך שאף אדם שפוי לא היה הולך לעבוד במשחטה, האם הוא חושב על הפריבילגיות הכלכליות שלו, לעומת חוסר הברירה של
אלו הנאלצים לעבוד בעבודות מסוכנות ואיומות כאלה?

יוזמת מסעות פרסום לקידום הצמחונות, בהשתתפות פמלה אנדרסון שלובשת היא מחזקת את הסדר המדכא שבו גופן של נשים הוא רק כלי זמין כשאינגריד ביקיני עשוי מחסה,
לסיפוק תשוקותיהם של גברים.

      אנחנו חיות, ולחיות יש תחושות ורגשות: כאב, געגועים, תשוקה, עונג, רעב ,שמחה. אמפתיה. סולידריות. אחריות. אולי זה מה שמניע את אינגריד ניוקירק ,חיה מסוג אדם, אשה
    לבנה, ממעמד בינוני, אמריקאית, לפעול. גופה החייתי מתמלא עצב למראה כלב רזה, מתמלא זעם מאדם שמענה שור עד כדי שהיא מבצעת פעולה ישירה, בגיל שמונה! להצלת
השור. ועם זאת היא משתתפת באכיפת הסדר, אותו סדר שאותו היא גם מפירה.

  ישנם כמה רגעים, מעטים, בסרט שהם מה שנקרא "קשים לצפיה." מכעיס אותי להשתמש במושג הזה כי ההתרחשויות המצולמות הן לא סוגיית הסברה. פשיטת עורה של פרה בעודה בחיים הוא לא אירוע "קשה לצפייה" הוא אירוע קורע-לב ,בלתי-נתפס, נפשע, שהפרה בו
   הולכת לאיבוד כשאנחנו מתמקדות רק בקושי שלנו לראות את זה. הסדר המדכא קיים כי אנחנו לא מסתכלים. הסדר תלוי בהפניית המבט שלנו מהסבל, מהסובלת, למקום אחר. ועם זאת, אני לא אסתכל בתמונות האלה. הן באמת קשות לי מדי. אפנה מבטי ואחשוב על
ההדחקה. אתם מוזמנות למצוא אפשרויות התמודדות נוספות. הנה הצעה:

מפירות סדר לא מוגבלות לצוואות יצירתיות או הפגנות. בפוליטיקה של הגוף, אחד האינטימיים ביותר, זה מה נכנס לגוף שלנו – ומה לא. אני בחרתי פעולות הדברים החשובים,
כלומר הימנעות מאכילה, לבישה או שימוש בכל מוצר או חומר שהופק מגופן של עור, בשר, ביצים, חלב. הבחירה בטבעונות היא הפרת סדר, שכן היא סירוב בטבעונות, בעלות-חיים:
להשתתף בפעולה שהופכת את אחיותי החיות למוצר .הגוף שלי מייצר אמירה פוליטית,
אפשרות קיום. מתוך הבעת הסולידריות הזו, יש לי הכבוד לומר: גם אני חיה.




יצא לכם לראות פיוצ'רמה? )Futurama(

מדובר בנקודת מבט ולא אבחנה וביקורת.

אחרי צפייה קבועה של הסדרה, התחילו לי באופן פתאומי לעלות תהיות. בפיוצ'רמה יש

בתוך

לרוב מדובר במפורסמים,

טכנולוגיה מגניבה בה ניתן לשמר ראשים של א/נשים,

מנהל חיים רגילים ולרוב לא

אותו צנצנת-בן אדם,

אקווריום שכזה ולהאכיל את הראש.

זמרים שממשיכים להופיע ויש גם סתם

הם נשיאים,

רגילים במובן הקיצוני של המילה.
כאלה שתקועים על מדף.

אני לא יודע אם לזה התכוונו הכותבים, אבל התחלתי לחשוב על הסימליות של צנצנת-בן

יש לא מעט א/נשים

את גפיו.

לבין נכה מרותק לכסא גלגלים שלא מסוגל להניע

אדם,

שאמרו שהם מעדיפים למות בתאונה מאשר להתעורר אחריה למציאות עם כסא גלגלים.


יש זמרת שהיא צנצנת,

יש נשיא של ארצות-הברית שהוא צנצנת,

ואז בלי או עם קשר,

נשיאי בית המשפט העליון בצנצנת. אבל אין פשוטי העם ראשי-צנצנות.

יש גם פרק בו בנדר הרובוט נהיה משותק מהראש ומטה ואז מתחיל בנסיעה עם להקה ולהופיע כדי לתת השראה לרובוטים משותקים אחרים. מעניין לראות את החברה העתידית

(למעט רובוט ילד עני אחד שהוא נעזר

בו אין באמת נכים

שנכתבת בהווה שלנו,

הזו,

בקביים,) יש לרוב או בריאות שכללת הליכה, ריצה ורקודים, או אנשי הצנצנת שהם לא
נתפסים כנכים כלל.







זוכים לביקור מרובוטים שלוקחים אותם לכוכב לא ידוע, בו הם

140

זקנים בגיל

ואגב,

גם לזקנים

24 שעות למערכת המזינה אותם ולוקחת מהם את מה שיוצא,

מחוברים

שפעילים, אגב. המערכת הזו נותנת להם גם הדמיה מלאכותית בה הם נמצאים בפלורידה או משהו כזה בתוך בית אבות. ומי שהולך לשם, לא חוזר משם. הבניינים הם גבוהים וכמו
מצבות, וכל "חדר" המאכלס בן אדם קשיש, הוא שילוב בין מגירה לבין ארון-קבורה.

מיוטנטים


עם יותר

הם מעוותים,

הם חיים מתחת לפני השטח.

יש את א/נשי הביוב.

בפיוצ'רמה,

עיניים, במקום ידיים יש לחלקם זרועות תמנון. בסדרה יש כל מיני יצורים שונים ומשונים שמסתובבים על פני האדמה, אבל הם חייזרים – יש להם תירוץ. הם יכלים להיות מפלצות

אך עדיין יש הפרדה בין המיוטנטים לחייזרים.

או שילוב בין לובסטר לבן אדם,

מג'לי,

המיוטנטים צריכים לחיות בתוך הביוב בעוד שהחייזרים מסתובבים חופשי.


לילי מוצאת מהארון המיוטנטי על ידי בן

בפרק האחרון והחדש של פיוצ'רמה, (ספוילר)

זוגה פראיי והיא נשלחת על ידי המשטרה לביוב וכל מי שידע והסתיר את העובדה שהיא

מוטציה, נשלח לחיות בביוב שבועיים. בסופו של דבר, נמאס ללילה והיא החליטה לפתוח

וכך בפעם

שגם למוטציות שבנינו מגיע לחיות על פני האדמה.

במלחמת שוויון זכויות.

הראשונה בחייה הוריה באו לבקר את מקום העבודה שלה.

אני משער שבפרקים העתידיים לבוא יהיו מאבקי שוויון זכויות, האם מותר יהיה למוטציה להתחתן עם 'נורמאלי,' האם למוטציה יהיה שוויון זכויות, איך הרפואה העתידנית תתמודד
עם גופים לא תקניים?


אך הכותבים הם בני זמנינו. עדיין הם מנסים בכמה

המעניין הוא שהסדרה היא עתידנית,

הזדמנויות שונות (כמו בזכויות אדם להתחתן עם רובוט) ליצור דיון על שוויון זכויות. אך

גם אם היא בעוד אלף

מה שניכר זה שהכותבים לא מצליחים לדמיין את החברה שלנו,
שנה, כמקום ללא הבדלי מעמד וגזע.



הזונה זו אני 

יום אחד פגשתי מישהי ממש נחמדה. מצחיקה כזו, די זוהרת. דיברנו קצת. היא שאלה אותי

היא שאלה אותי במה אני עובד

בן כמה אני ואני שאלתי אותה אותו הדבר ואז שתקנו.

שכל היום אני חורזת חרוזים ומרגיש שאני

ואמרתי לה שאני מוכרת בחנות חרוזים.

תקווה ויאוש ובסוף זה נראה לי

הזיה עם הצבע המתאים שלה,

מתאים משאלה לחלום,

נורא דוחה ומזכיר לי את כל הכדורים שהייתי תמיד צריך לקחת. והיא הסתכלה עלי לרגע

סליחה, לא

שיוצא לך במוח ככה בלי סינון?

אתה תמיד אומר את כל מה

תגיד,

בהלם.

שמתי לב. אמרת משהו? אתה לא מקשיב לי? לא, כלומר כן. אני סתם חשבתי משהו לרגע,
סליחה. אתה לא מתכוון לשאול אותי מה אני עושה בחיים שלי? אם תרצי את תספרי לי.

לא הלכתי

פה,

אני עדיין

אבל אני אוהבת שקוראים לי עוסקת במין. הלו? כן,

אני זונה.

לשום מקום. אתה לא מתכוון להגיד לי משהו על זה שאני זונה? חשבתי שאת עוסקת במין. כן. אתה לא מתכוון להגיד משהו? מה את מצפה שאני אגיד? אני מצפה שאו שתשאל אותי
כמה אני לוקחת לשעה או כמה לא רואים עלי ושמין לא צריך לקנות בכסף וכן הלאה.

הלואי ולא היו נשים שעוסקות

מוסרית,

בתכלס,

אני לא ממש יודע מה להגיד.

תראי,

כי זה מבאס את הנשים

אבל לגנות את זה אי אפשר,

זה קורה.

אבל בתכלס,

בזנות.

שעוסקות בזנות וגם ככה כל הזמן מתייחסים אליהן רע ומצד שני, אני לא רוצה שתחשבי
שאני בעד שא/נשים ימכרו את הגוף שלהן בשביל כסף. וואו, אתה חשבת על זה הרבה. כן, אני כן. למה? וואי, אם את היית רק מנחשת לעצמך כמה פעמים פינטזטי שאוכל לתת את הגוף שלי למישהו ולקבל אותו חזרה אחרי ובנוסף כסף וכמה שיותר – יותר טוב. אני לא
                           חשבת שיש הרבה גברים שהיו רוצים להיות זונה. אני לא יודע מה הרבה גברים היו רוצים, נראה לי שאת מכירה יותר גברים ממני, אבל חוץ מזה, שאני נולדתי בת. נולדתי בת ובתור בת, תמיד חיפצנו אותי וייעדו אותי לחתונה עם
גבר אשכנזי מבית טוב, רופא, עורך דין. לא טיפחו לי את המוח התאכזבו מהלימודים שלי,

ככה לא

הרי תמיד אמרנו לה,

– היא עוד תביא לנו גבר מושלם,

אבל תמיד התנחמו

מתלבשים, ככה אישה לא הולכת, ככה אישה לא מתנהגת, גרמנו לה להאריך ולטפח את השער, דאגנו שלעולם לא יהיה לה כסף משל עצמה, כדי שלא תוכל לקנות בגדים שהיא רוצה או לצאת מהבית והנה. מצאתי את עצמי מפנטזת שנים, על איך אני אמצא לעצמי את

השופעות והארוכות,

שאשלשל לו את שערותיי הבלונדיניות,

חלומותי שיציל אותי,

גבר

עם קשת ורודה ופפיון, והוא יטפס וזה לא יהיה סמל לפאליות שאין לי והמשיכה בשער לא תכאיב לי, ואני לא אבכה והוא יבוא ויקח אותי משם ואז יתעייף ואני ארים אותו בזרעותי

שזה יהיה להרביץ לו מידי פעם ואז הוא יניח לי. ואז דמיינתי

ואז הוא יעשה בי כרצונו,

איך אני אתן לעוד גברים אחרים לתפס לי על השערות הבלונדיניות והארוכות והיפות שלי. וכל אחד ירצה קצת דם וזעה ממני ואני אתן לו, אבל תמורת הרבה הרבה כסף. כי אני

אני אמכור את עצמי

ואז לאט לאט,

יותר מיוחדת מכולם ושווה הרבה הרבה יותר כסף.

לכל המרבה במחיר, אתנסה עם נשים, גברים וטרנס. וככל שאני ממשיכה בדמיונות האלו, אני פתאום גדלה וגדלה. עם כל גבר שנתתי לו את עצמי בחינם אין כסף (עלאק, זה תמיד היה תמורת משהו,) הבנתי שבעצם כולם לוקחים ממני חלק מהגוף ואני לא מצליחה למצוא
כבר את הידיים והרגליים. ואז החלטתי להניח לעצמי. ואיך ששמתי לב שהנחתי לעצמי, מצאתי את עצמי כבר בת עשרים. והחלטתי לחתוך את שערותי הארוכות. היה זה ערב קיץ

הארוך,

כל טיפה הייתה כפנינה גדולה ויפה מהצוואר הלבן,

הזעתי ונטפתי זיעה.

חמסין.

הנוגה שלי. לקחתי את המספריים שסבתא שלי תמיד היתה תופרת איתם את השמלות שלי.
והתחלתי להוריד. השער היה קשה כמו גדר. אבל אני לא התייאשתי. חתכתי שערה שערה.

לנהר בלונדיני על הריצפה. את

קמתי,

וככה עם שחר,

החלטתי שאני לא יכולה יותר.

התלבטתי לרגע. מה

לחבילות כמו קש בל"ג בעומר.

השערות שלי אספתי בצרורות,

לעשות. מדורה ומרשמלו? ואז נזכרתי שאין לי מרשמלו וגם זה לא כזה טעים. זה מזכיר לי פלסטיק. אז אספתי את הצרורות ולקחתי ציפיות של כריות והכנתי לי עשר כריות מהשער
שלי. כריות נעימות ומנחמות. כמו אלו שתמיד נשכתי ובכיתי לתוכן. והסתכלתי במראה.

הצוואר הלבן והנוגה שלי היה עם

פתאום הפנינים היפיפיים היו לסתם זיעה מסריחה.

גורמט. והמשכתי להסתכל. פתאום, אף אחד לא רצה לי את הגוף יותר. ואלו שכן, אלוהות

אז התחלתי לחפש לי

הם לא רצו אותו בשביל שעשוע חולף לדקה או שתיים.

אדירות,

השכלה. ומצאתי את עצמי בא לפה. ללמוד לבשל. אבל את יודעת מה? נמאס לי לבשל. אני רוצה לעשות משהו אחר. וואו, איך אמרת שקוראים לך? אני לא זוכר שאמרתי. אני לא

אז אמרת שאת עוסקת

טוב.

אולי נקרא לי יד טרנסית לרגע.

יודע איך לקרוא לעצמי.

במין? כן. סבבה. אני מפחד לשאול דברים לגבי זה. אני חושב שאני מעדיף לוותר, כי כל מה שהמוח שלי מסוגל להוציא ברגע זה, זה האם את נהנת. אבל אני מניח ש. בעצם, אני
לא יכל להניח כלום. אבל את יודעת מה, אני מסתכל עליך ואני רואה אישה אינטיליגנטית. אם את לא היית רוצה להיות איפה שאת נמצאת, את כבר היית עושה משהו אחר. מה היית
עושה אם לא היית זונה? אני חושבת שהייתי פסיכלוגית. רוצה לשחק בפסיכלוגית וזונה?

את תוכלי לעשות בי מה שאת רוצה

אני אהיה הזונה שלך ואת תהיי הפסיכלוגית שלי.

סחר

כמה אתה תשלם לי על זה?

עסק.

ואחרי זה אני אשלם לך לזיין לי את השכל.
חליפין?


יש לך משהו להגיד או לשתף?
רוצה לייסד מדור חדש משלך?
גם את יכול גם אתה יכולה!
השמיעו את קולכן ב-
D_tv25@hotmail.com



ההייצצייררהה

פפייננתת



ֹוְך)

( ַטל

שוב אפשר



ְותּו ֹלא,

ָׁשר,

ֶא ְפ

ׁשּוב



ַה ָפחֹות.

ְל ָכל

ֺמ ָתר,

ַה ָכל



ַכ ֵעת,

ַקר

ְוֹלא

ַחם

ֹלא


ְמ ַאיֵם ּו ֺמ ָכר


ָד ָבר

ַע ַפי

ַע  פ

ַמ ַסְך

ַעל

 לבט לבט
©שושי שמיר

ָׁשו

ַע ְכ

ֵׁשט

ֵאינֹו פֹו


ִמי


צ   ַע


ֶאת


ַו ֲאנִי ׁשֹו ֶא ֶלת

ֶׁשל אֹור,

ַקו

ַת ַחת

ַה ַה ָכ ָרה.

ִעם

ָבבה יַ ַחד

ַה   ׁש ֵא ָלה

 מ ַר ר ִתי כּו ִלי

ִה   צ ַט

ִפ  תאֹום

ַה ָק ָרה,

ָברּו ַח

ַבחּוץ,

ָחׁשּוך,

ָהיָה

ק ֹ ֶדם

 מ ר ָרה

ִה   צ ַט

ַר  ג ִלי

ַכף

ֲא ִפילּו


ֵמ ַה ַמ ָצב


ְכ ֵח ֶלק


ַה ָכל נָאֹור


ְב  ָש ָעה זֹו

ַה ָק ָרה.

ָברּו ַח

ַבחּוץ,

ָש ִרי

ִב  ב

ָע  ברּו

ַג ִלים

ַג ִלים

ַהז קּו ָרה

ָמ ֵתְך

ִפ  ט

ְׁש ַחר,

ְל ִד ְמדּום מּו

ְלֹלא זֵ ֶכר

ְׁש ִעי,

ְל ִמ

ַה   צחֹו ָרה

 ׁש ָתן

ַה ִפ

ִש   מ ַלת

ֶאת

ַקלֹות

ֶה ֱא ִפי ָלה

ַה   ש ָמא ִלי

ַׁש ֵדְך

ֶׁשל

ַה ַקמּור

ַה ַמ ֲע ֶלה

 בסֹוף

ָת ִמיד,

ְכמֹו

ִל ְכאֹורה -

ַה  צחֹו ָרה

 ש ָתן

ַה ִפ

ִש   מ ַלת

ֶד ֶרְך

ֵה ִאי ָרה

ֶמׁש

ֶׁש

ֶׁש ַה


ְד ָפ ֵליג,


ָמאן


ְב ֵלית

ָהב.

ִריׁשּום זָ

ָה ֶר ֶחם

ִב   קצֹות

ָכאב

ָהזֶה

ַהיֹו ִפי

ַכ ַמה

ִחיפּויֵי-גְ ָרנִיט.

ְמ ֺצפֹות

ְב ַדר ֵכי-נ ֹ ַעם

ַצ ִבים

ַה ֲע

ֶא   צ ָבעֹות

ֵאיְך נָ  געּו

 ל ִה  ת ַכ ווצּויֹות עֹונֶג

ַמ   סרּו

ִה  ת

ֶׁש

ִב ְק ִביעּות -

ַכנִז ַכר

ְב ַרם,

 סמּויֹות.



ָׁשר ׁשּוב,

ֶא ְפ

ָו ֵאי ֵלְך

ִמ ָכאן

ַה  ת ִריס

ֲח ָר ֵכי

מּול

ֶׁש ָלְך,

ַב   מ ָע ָרה

ֶמׁש,

ַל  ֶׁש

ַה  פתּו ִחים

ֶׁש ָכתּוב.

ְכ  ֵׁשם

ֺמ ָתר,

ַה ָכל

ַב  ַח ִלי ִלית א  לט ֶׁש ַבה נַתת קֹו ֵלְך

ִכ  תׁשּו ָרה

ַמ ֵסכֹות מּוק ָדׁשֹות

ִלי

ת  ׁש 

 ו ֵה ַג

ָלְך?

 תמּו ָרה נַ ַת ִתי

ֵאיזֹו

ַמ ָב ִטי

ַת ַחת

 מבּו ָכ ֵתְך

 לבט

ִל  ראֹותְך

 ׁש ִתי

ִביק

 תזָזִית.

 ואת







ת  וא 

ֲאנִי ב ַגנִי,

    ַהז כּו ִכית ֵעינַי
 
 ב ֶד ֶלת מּול

ִמ ַגנִי

ָהעֹו ָלם

ֶאת

ַה ַמ  פ ִרי ָדה

ַה  ת ִריס

ֲח ָר ֵכי

ַג ֵבְך

ֶאת

 מ ִאי ִרים

ַמ ַב ִטי

ֶאת

ֲע ַליְִך

 ל ַה ֲע ִביר

י כֹו ָלה

ַע  פ ַע ַפי

ַמ ַסְך

ַעל

 לבט לבט

ִבנ  ִחי ַרי

ַר ַעד עֹובר

ֶה ֶבל גּו ֵפְך

ַב ֵהם

ָע ַבר

 כ ִאילּו

ִה  ת ַק ַל  ח  ת

ֶׁש

 ליַ ִדי א ֲח ֵרי

 ק ָטנָה.

 כיַ  ל ָדה

ּו ָפנַיְִך

ָע ַמ  ד  ת

 ק ָטנָה

לא יַ  ל ָדה



ַה ֶמ ַצח,

 ב ַקו

ֶכ  ֶסף בֹו  ד ִדים

ֲארּו ָגה חּו ֵטי

ַר ָכה

ַה ֶפ ֶרא

ַמת

ַר ֲע

ַה ַמ  ל ֵבנִי

ִמ  צ ֵחְך

ָצרֹות נ  ִדי ִרים

ֵתיבת אֹו

ֶׁשל

 כ ִפ  ת ָחה

 שבֹותיִיְך,

ח   ַמ

ַעל

סֹו ֵגר

ַמ ַבט,

ִׁשיר

 ל ֵהי

ָל   מדּו

ֶׁש ַאְך זֶה

ַהמּו  גזָמֹות,

 ו ֵעינַיִיְך

ַח  ד ָרה,

ִב  פ ָר ִטיּות

ֲהדּו ָרה, ׁשֹו ֶד ֶדת-יַם

ִא  ָׁשה

ֶשל

 פ ִגיעּות

ֵהן

ִׁשירּו, ּוב

ֵהי

ִהיר

ַה ָב

ַמ ַב ָטן

ַה ֵכהֹות ּוס ִביב

ַעינַיִיְך

 ס ִביב

ּוס ִביבן,

ַו ֲארּוכֹות.

ַדקֹות

ַר   ק ָדנִיֹות

 כׁשּו ַרת

ִריַ ִסייְך



ָר ִאיתי,

ַו ֲאנִי

 מ ִבינָה

ֲאנִי

ָה ִראׁשֹונָה

ּוב ַפ ַעם

 בתֹו ָכן

ַה   ׁשקּועֹות

ַה  גבֹוהֹות ּו  ל ַחיַיְִך

 ל ַחיַיְִך

 צמֹות

ֶׁש ַע

ַה ַדקֹות,

 ש ָפ ַתיִיְך

ַה ָר ָחב ּו

ָמתֹו, ּו ִפיְך

ַעל גּו

ָה ַעז

 ו ַסנ  ֵט ֵרְך

 ק ָטנָה.

ִמגּו  לגֹו ֶלת א ֶח ֶרת,

קֹו רצּו

ֲחשּו ָפה

 בגּו  לגֹו ֶלת

 ל ָפנַי

ת  ד  ַמ

ֶׁש ָע



ֵׁש ָפה

ַה   מ ַכ

ַהיָ ָפה, איי

ֲאהּוב ִתי

איי,

ָׁשאן –

ַהקּו

זֶה

.It takes one to know one


 ש ָכל

ָסדּור ּומּו

 בזֶ ֶרם

ִׁשינַיִיְך

ִמ ֵבין

ַה  ִמ  ס ַתנֵן

ַל ֲה ֵגך

ָפנַיִיְך

 כמֹו

ַהז  ִריזָה,

 לׁשֹונְֵך

ַעל

ִמ  ת ַג  ל ֵגל

ֶאת

לא  ַמ  ס ִתיר

ַה ַח ִלי ִלית

ִמן

 מ ַפ ֶכה

ִמ  ת ַג ֲע ֵג ַע,

ָהא  לט



ֵעינַיִיְך,

ֶאת

ִפ  תאֹום

ִציפּו

ֶׁש ֵה

ָמעֹות

ַה  ד

ִלי ִלית.

איי,

ַה ֲחמּו ִלים.

ַה  ָׁש ִפיר

ֵמי



 ב ַבת א ַחת

ֵהן

 ׁש ֵתי

ֶאת

ֲאנִי רֹובה

ִמ  ת ַע  גלֹות,

 כ ֵת ַפיִיְך

ִהנֵה

ַבר.

ֶח ֶרס

ֲע ַדיִין

ַכד י ָוונִי,

 כמֹו

ַצ ָווא ֵרְך

ֶאל

ִמ  ת ַל  כדֹות

ִמ  כחֹו ִלי

ִב  לׁשֹון

ֲע ָליו

ָלְך

ֲא ַציֵיר

ִׁשי,

ק  ַב ת 

ִאם

ֵציד איָי ִלים.

ֵהן אֹו

 ב  ַׁש ֲעׁשּו ֵעי

 ק ֵדׁשֹות



 מ ִתיקּות נ  ִדי ָרה

 ב ִפי

ָׁשיו

כ   ַע

 כ ָבר


©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר