ע' קווירית פנזין לייצוגים קוויריים, גיליון ,40 19 ביולי 2010 2 ................................................................................... אלפנט ליאור\סרטים ביקורת 3 ..................................................................................................למערכת מכתבים 3 .................................................................................................................................... :)ובטלר דבורקין בין צפוייה לא ברית 3 ............................................................................................................................................................ דובי הומו טרנס של וידויו 4 ............................................................................................................................................................................... למדריך תוספת שמרית, הלסבית המעונבת )או "דילברט" של סקוט אדאמס בתרגום לקווירית...........( 5 8 ....................................................................ארן-חוצן יערה\המודרנית האישה אל 10.......................................................................................................היצירה פינת 10................................................................................................ מקיטון יוסףה\רשרש אם ע' קווירית תומך בלקויי למידה, דיסלקטים, ומהממימות אחרים. הטקסטים לא נערכים. בר 'ע D_tv25@hotmail.com wwwQueerEyeWorld.org ע' קווירית שואף חיסכו בהדפסות להיות אקולוגי. ומחזרו את דפיו! ע' קווירית 1 www.QueerEyeWorld.org אלפנט ביקורת סרטים\ליאור 2001 ,וורמפלד-הרמן רלס'צ (kissing gessica stein) שטיין סיקה'ג את לנשק 8 זכיות, ו3 מועמדויות נוספות את ג'סיקה שטיין פעם ראשונה בקולנוע נפלתי מצחוק. היא היתה מין סוג של וודי אלן, רק אישה. על ידי שתי בחורות ובויים על ידי בחור, נכתב בעצם על מערכת היחסים שהיתה בין שתי כשראיתי הסרט, שנכתב התסריטאיות, ושנגמרה בינתיים. בפעם השנייה שראיתי אותו, כבר פיתחתי חוש הומור חד יותר, והפעם לא נפלתי. בנוסף, שמתי לב למספר בעיות, אבל זה לא מפריע לי לדרג אותו במקום די גבוה בסולם סרטי הלסביות שלי. ג'סיקה שטיין היא יהודיה קודם כל ורווקה אחרי זה. היא שנונה, יפה ועיתונאית – אבל, רווקה. מסיבות מסוימות היא מחליטה ללכת לבדוק את החיים בצד השני, ויוצאת לדייט עם אישה. הכימיה עובדת כמו שצריך, והכל נראה נפלא, עד שהחיים האמיתיים מגיעים. היא מגלה שאולי לא מתאים לה להיות לסבית, וזה שהאקס שלה מגיח מעבר לפינה לא ממש עוזר. אבל בינתיים, היא מצחיקה. ממש. ומערכת היחסים בינה לבין החברה שלה היא מדויקת ואמיתית, ובהחלט ניכרת בתסריט העובדה שהוא מבוסס על משהו אמיתי. אז נכון שג'סיקה בסוף מנשקת בחורים ולא בחורות, שזה חבל, כי היא היתה יכולה להיות מאד פופולארית במינרווה, אבל הסרט חמוד, מצחיק ואמיתי, ושתי התסריטאיות גם משחקות את התפקידים הראשיים, ומחיות את הרומן שהיה להן פעם, מה שתורם מאד לאמינות של הסרט. אז נכון שהוא לא איכותי במיוחד, ואם אתם לא מחובבי וודי אלן יש סיכוי שדי תסבלו, אבל הוא כיפי, וגם להן מגיע! מכתבים למערכת ברית לא צפוייה בין דבורקין ובטלר :) אהבתי זה את המדריך לסקס עם טרנס/ית )גיליון .(37 חשבתי שאפשר לכתוב את זה כמאמר ממש. אני מאד דבורקיאנית, ואני נגד הניסיון המיזוגני להציג אותי כאנטי סקס, ולדעתי המדריך הדגים את זה הייטב. קודם כל טרמינולוגיה רדיקלית: חור בונוס במקום כוס או ואגינה. דבר שני, החדירה ל"חור הבונוס," שהיא המשגל המיינסטרימי מומשגת בצורה פנטסית. יד טרנסית אומר: קודם כל אל תתקרבו לשם. אם הטרנס/ית ירצה הוא כבר ידאג לשבת עליך. שזה קטע אדיר. אפשר לפתור המון אלימות מינית ככה. אם גברים יעצרו את עצמם מלנסות ולעשות צעדים- ןאם האישה תרצה - היא כבר תעשה. גם אם זה דורש תרגול ודימיון כי זה חדש. וכמובן זה רדיקלי ביותר בכך שהוא מתאר סיטואציה מינית מאוד שלא כוללת את המשגל המסורתי. אם היה שם רכיבי בדס"מ- סימן שהיו מעטים כי אני לא זוכרת, אבל את זה אני לא מקדמת גם מה שיד טרנסית כתב במדריך לועדה בתל השומר )גיליון (39 ממש רלוונטי לנשים בכלל. נשים רבות מוצקפות מינית ע"י הצוות הרפואי כשהן יולדות בבית חולים. מבצעים בידוקת ופרוצדוגורת וגינליות פפולשניות ללא ידוע ולעיתים תוך כדי התנגדות פיזית. ממני, תלמידת מגדר מאיי שם וידויו של טרנס הומו דובי שלומות חברים אני כותב שורות אלו כתגובה על כתבה דומה בשם "וידויה של דובה" )גיליון (39 שאני עוצר את עצמי מלהגיב לה עליה באש שטחים ידידותית. אני טרנס שזה קיצור של טרנסג'נדר ואני כרגע בתהליך ארוך של שינוי מין מנקבה לזכר אבל אני לא הולך לכתוב כאן את כל הקושי הרגשי הכרוך בזה, את זה אני השמור לפסיכולוגית שלי ולחבריי הטובים. חוץ מהיות טרנס אני גם עוד הרבה דברים אני גם הומו וגם מנסה להיות דוב )יותר נכון לומר גור( מכיוון שאני אישית מוצא גברים)לא חובה לכולם אני פשוט מעדיף( בעלי שיער גוף,גדולים, וחזקים כמו ויקינגים. שפה נכנסת לה גברת "דובה," שקוראת לעצמה דובה לאחר שהעידה על עצמה שהיא הסירה שיער ועכשיו היא חלקלקה כמו צלופח. לפיכך שם יותר מתאים לגיבובים שלה יהיה "וידויה של צלופחית". עכשיו אני פונה לכל מי שנעלב מהקומיקס המדובר של טרי שגם אני הופעתי בו )הגוש המרוגש מצד שמואל,( טרי צייר קריקטורה אז כל מי שניפגע אני מאוד מתנצל על כך שאתם מצפים מקומיקס להיות פוליטיקלי קורקט ומציא לכם את סדרת זבנג בחנויות הספרים הקרובות לביתכם. ועכשיו באמת טרי צייר את אותו ציור מכיוון שהוא רצה להראות את פן שבו הוא, אדם שאף פעם בחייו לא היה במצעד ובתור ביסקסואל שלא נמשך לזה ראה את הדובים ולעומתו אני שכן חולה על הדובים וכן הפעמים היחידות שאני רואה אותם זה במצעדים זה מיכיוון שאני טרנס אני מרגיש לא רצוי ביניהם. אם הייתי קהילת הדובים הייתי אומר יו איזה כיף שכן השארתי רושם על מישהו לעומת גושים אחרים שלא הופיעו בציורים אבל יש אנשים שפשוט לא יודעים לקבל מחמאה. לסיום סיומת!!! לגברת צלופחית יש את הזכות לשנוא את שיער גופה ולהשיל אותו בידיוק כמו של טרי יש את הזכות שלו לא להימשך לדובים אלא ליפיוף שלו שאגב באמת יפיוף. כמו שלחצי קהילת ההומואים לא הפריע להגיד כל אחד בדרכו הישירה או הלא ישירה שהוא לא מוצא את עצמו נמשך לטרנסים מנקבה לזכר. וכמו שלכולנו יש את הזכות לכן להימשך למי שאנחנו נימשכים בגלל זה אנחנו, לטהבק, מחוץ לארון חוגגים את מצעד הגאווה למיקרה ששכחתם. יאללה פלורליזם וכדומה! נ.ב. אני כותב דברים אלו מטעמי כי נמאס לי שמציקים לאחד החברים היותר טובים שלי מכיוון שלא אוהבים את האומנות שלו. אני לא אוהב הרבה ציורים מפורסמים אבל אני לא מתלונן בלובר לכל מי שלא אוהב לא צריך, תלמדו ציור ותעשו קומיקס משלכם בתודה, דובון לא איכפת לי הכתבה המקורית בגוגיי: http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=9204 תוספת למדריך הי ע' רציתי להציע תוספת קטנה למדריך שיד טרנסית כתב על תל השומר )גיליון ,(39 קודם כל אגיד שהמדריך מצוין ונחוץ )רק שיש לו את אותו שם כמו המדריך שאני כתבתי על מה קורה בועדה בתל השומר( בחלק שמדבר על קבלת תיק אישי )או סיכום ביקור ספציפי מאחד הרופאים,( אפשר להוסיף שרופא המשפחה מטעם קופת החולים יכול לכתוב ולפקסס לארכיון ביה"ח תל השומר בקשה לקבל את התיק ו/או סיכום ביקור ושזה ישלח לפקס שמצוין באותה בקשה. הייתי צריכה בעצמי סיכום ביקור ואמרו לי מבית החולים שככה זה לא עולה לי כלום (: ורציתי לשאול אם למרות ההצעה של יד טרנסית לליווי של אנשים מהקהילה בפגישות של מטופלים בוועדה שהיא מצוינת ויצא לי לעשות זאת בקטנה ולהציע עצמי לא פעם לאחרות, אפשר לכתוב שהוועדה כגוף )למרות שהוא גוף תיאורתי( לא תישאר ככה לאורך זמן מרגע שנהלי משרד הבריאות לטיפולים באנשים טרנסג'נדרים ישונו )זה מתקרב אבל בטח יצא לפועל עוד שנה( השם שמור במערכת "דילברט" של סקוט שמרית, הלסבית המעונבת )או אדאמס בתרגום לקווירית( בר 'ע D_tv25@hotmail.com wwwQueerEyeWorld.org אל האישה המודרנית\יערה חוצן-ארן נדמה כי העולם פתוח לפנייך. תוכלי לבחור בכל מקצוע, בכל עיסוק: גננת או אשת הייטק, מנהלת בכירה או מזכירה. תוכלי לבחור בכל איש או אישה שתחפצי לבלות איתם את חייך: ברבנות, באולם או בטיסה לקפריסין. תוכלי לבחור כיצד להתלבש ב"זארה" או ב"גולף," ותוכלי להחליט כיצד גופך יראה לפי "לאישה" או "את." כל מוסד השכלה גבוהה פתוח לפנייך ואת רק צריכה לבחור: "הטכניון" או "קמברידג"' בדרכה של וולף. או כמו שאמא שלי היתה אומרת "מה רע."!? הכל יש לך, האישה המודרנית, ולכן את מאושרת ושמחה. נשים משוחררות מרגישות נהדר. אין לך דאגות ולכן את לא סובלת מקשיים בחיים בכלל, וקושי נפשי בפרט. את מרוצה מחייך כציפור שפרחה מהכלוב. כל הכבלים הוסרו ולכן את מרגישה חופשייה וקלילה, חסרת דאגות ומשוחררת מינית, ללא מועקות ועצב. בעבר הגיעה תנועת הנשים להישגים שלא יסולאו בפז. בעבר נשים עזרו עוז ויצאו להילחם על שינוי חברתי בטובתן. ההנעה לעשות כן נבעה מהדיכוי הבוטה והבולט. בעבר נשים רבות נסחפו בזרם השינוי וגברים רבים ראו בַהכרח שבשינוים כמו פתיחת שערי ההשכלה לנשים, והעשרת שוק העבודה בעובדות. מחקרים רבים בעולם המודרני הראו כי ברוב הקבוצות האתניות, שכיחות הדיכאון גדולה כפליים בקרב נשים נשים 6.9% הנתונים המתפרסמים בישראל מראים שמתוך הישראלים הסובלים מדיכאון מאשר בקרב גברים. לעומת 4.1% גברים. סקר שנערך בארה"ב ב 2003 קובע כי 5 מיליון נשים סובלות מדיכאון, וכי83% מהנשים שעובדות וסובלות מדיכאון רואות בכך את המחסום המרכזי להתקדמותן המקצועית. החוקרים אינם יודעים להצביע על הגורמים המדויקים לכך שהדיכאון נפוץ הרבה יותר בקרב נשים. חלק מהמחקרים מייחסים זאת לגורמים הורמונליים כמו שינויים במחזור החודשי, הריון, הפלות ודיכאון לאחר לידה. לפיכך, האישה המודרנית אינה מאושרת כפי שסברנו בתחילה. בניגוד לדעה הרווחת, מתחת לפני השטח את, האישה המודרנית, סובלת מדיכאון. הדיכאון קשור לדיכוי החברתי שנשים סובלות ממנו, ולא רק בקשר לשוני. כיום, נדמה כי כל הבעיות נפתרו ואין עוד צורך בשינוי חברתי עבור נשים. לצערנו, השחרור שבו זכו הנשים אינו שחרור מלא. החברה בה אנו חיות וחיים בנויה עדין במבנה דכאני בו הגבר הלבן האמיד שולט. בעית הנשים היום גדולה אולי מאי פעם, מפני שהיא מוכחשת. משום שישנה אשליה כי עבר הדיכוי מאלי חוץ לפנים. דיכוי הנשים מופנם היום היטב בנפשן של הנשים עצמן. נשים משוחררות היום, האוביקט בו יש להילחם או להתאגד נגדו הפך מטושטש כי הוא נמצא בתוכנו פנימה. זכות הבחירה, במובנה הרחב ביותר, נתון בידי נשים בכל תחומי החיים. דווקא משום כך האישה נתונה למערכת ציפיות ולחצים שמנתבים את בחירותיה, ובה בעת נותנים את ההרגשה כי זו בחירה חופשית. החברה לא משאירה לנשים ברירה אלא לבחור להיות האישה המושלמת או לקרוס. שאיפה אלי מודלים בלתי אפשריים בגוף, בפרנסה, בזוגיות ובמין הורסים כל חלקה טובה בנפשה של אישה. לכן, נשים רבות חיות תחת דיכוי של ציפיות נבלמות, ומרגישות את הדיכוי מופנם לתוכן. דיכוי מופנם מסוכן לנשים משום שהוא לרוב בלתי מודע ומוכחש על ידי האישה עצמה. נשים רבות חיות תחת אשליה של בחירה ובה בעת סובלות מדיכאון. דיכאון שמוסבר על פי רוב בהסברים אישיים, ספציפיים הנובעים מאישיותה וניסיון חיה של אותה אישה סובלת. למעשה, הדיכאון שנשים רבות סובלות ממנו נובע מהמצב החברתי בו אנו חיות: מצב דכאני מוכחש ומופנם. החברה מלמדת נשים לתלות כישלון וקושי בגורמים אישיים ולייחס לעצמן את חוסר ההצלחה לעמוד בסטנדרטים מחמירים ובלתי אפשריים. היחוס העצמי שנלמד על ידי החברה, מצמיח בקרב נשים תחושות של דיכאון והאשמה עצמית. לעיתים, אלו גם מובילים להרס עצמי, פגיעה עצמית ואף התאבדות. נשים רבות סובלות מדיכאון בגלל המצב החברתי בו הן חיות. רק כאשר הדיכוי החברתי יפסק יוכלו נשים לחיות ללא דיכאון. אם רשרש\יוסףה מקיטון הקיץ באילת, מאוחר בלילה. אמנם התחילה שנת הלימודים, אבל אקום מחר לבית-ספר. עכשיו, כשחוק חינוך חובה לא מאיים סוף ההורים שלי, אני יכול סוף סוף לשים מאחורי את ההצקות אני לא עוד על הלעג והמכות - אלימות שכוונה לשיערי הארוך, דיעותי השמאלניות, וגינוני הנשיים. החופש החדש הזה, מלווה בתחושת הקלה, מתופף גם בדפיקות לב של משהו אסור ומסוכן. הרחובות שקטים בשעה הזו, הרוח המדברית מתפנקת. אני חרמן, בדרך לעשות קרוזינג באם- רשרש. אם-רשרש: מלפנים הים, מצד שמאל הקניון הכי צפוף בארץ, מצד ימין מלון. ברחבה עשרה או חמישה-עשר עצי אשל מחטניים, שרידי צריף תחנת המשטרה הבריטית ופסל “דגל הדיו.” הגירסה הבית-ספרית הולכת בערך כך: ב 10 במרץ ,1949 הסתיים מבצע “עובדה” שהיה למעשה מירוץ בין חטיבת גולני וחטיבת הנגב של הפלמ”ח - מי מהן תגיע קודם לאם-רשרש ותכבוש אותה. הפלמ”ח הגיעו קודם, אך אויה, לא היה ברשותם דגל ציוני גאה להניף מעל פיסת החוף הכבושה. מייד פשט פלמ”חניק מסוקס את חולצתו, וחשף את שריריו העבריים לשמש המדבר. השמש נישקה כל אחת מפטמותיו בעוד חבריו לנשק שופכים דיו על החולצה המיוזעת, כדי לצייר דגל, ומטפסים על התורן הזקוף, רגליהם המאובקות מחבקות את המוט, במאמץ אחרון להגיע לקצה, ולתלות שם, את מה שמוכר לכל תיכוניסט אילתי חרמן בשם “דגל הדיו.” בגירסא אחרת של הסיפור, המתאימה יותר לתמונה, אחת החיילות מוציאה סדין מהאמבולנס הצבאי ומציירת עליו בדיו את הדגל. זו הגירסא שאני נוטה להאמין לה, דוקא בגלל שהיא איננה גירסת בית-הספר. בכל אופן, בשבילי, וביקום המקביל של הומואים, הרחבה מיועדת למפגשים מיניים מזדמנים. החורשה הקטנטנה חשוכה. האוויר מבושם בכבדות בריח מחטי העצים ומלח הים. בין העצים צללי גופם של גברים טעוני תשוקה, עקוצי חשש, נשופי תקווה. אך לא הלילה. כל הצללים שייכים לעצים, ורק פסל “דגל הדיו” מתחפש בחושך לידיים המבקשות לגעת. אני לבד. מתיישב על הספסל שבגבול האשלים והים ומחכה. דברים טובים באים למי שמחכים. אינשאללה. ”אהלן“ - - “הו” אני נבהל, “לא ראיתי אותך מגיע. שלום” אני מחייך. - “אתה… בא לפה הרבה”? - “מדי פעם” משהו מוזר בבחור הזה, המבוגר ממני בכמה שנים. אורם החלש של הפנסים לא מצליח ללטף את פניו וכאילו עובר דרכם, משוה לזיפים שעל לחיו מראה של אלפי כוכבים. - “אני יוסי, נעים מאד” אני מושיט את היד - “אני ואליד” הוא מקרב את ידו לשלי. אני מצפה למגע כפו החמימה אבל היד שלו פשוט עוברת דרך שלי, או שלי דרך שלו, ואני לא מרגיש דבר! ואליד רואה את ההלם על פני ומסביר: - “אתה לא יכול לגעת בי, כי מבחינתך אני לא כאן”. - “מה? למה אתה מתכוון”? - “מה אתה יודע על המקום הזה”? הוא שואל כמו מורה להיסטוריה בטיול שנתי - “אם-רשרש”? אני מספר בקיצור על הבריטים והפלמ”ח והדגל - “כן”… הוא נאנח. “לא סיפרו לך בבית-ספר על סבתא שלי” - “סבתא שלך”? - “סועאד אם-רשרש. היתה רופאה. היא טיפלה ברגליהם הנפוחות של עולי רגל מוסלמים למכה באמצעות צמחי מרפא. על שמה קרוי המקום”. היה ניכר כי ואליד גאה בסבתו עד מאד. “סבא שלי” המשיך “בנה חלק מביקתות הבוץ שהיו כאן פעם, והוא וסבתא גרו בהן. כשהתחילה הנכבה, הגיעו שמועות מפחידות לאיזור. הם נשארו כי לא חשבו שהציונים ידרימו עד כאן. גם נוכחות הירדנים באיזור הישרתה ביטחון. אבל תוך כדי השיחות לשביתת נשק, בניגוד להחלטת האו”ם, הכוחות שלכם התחילו לנוע דרומה. בשלב מסויים החיילים הירדנים נסוגו, וסבתא וסבא שלי, ושאר המשפחה, הבינו שבלי נשק, ועם כל כך מעט אנשים, הם לא יצליחו להתנגד לכיבוש. השמועות על הטבח בדיר יאסין ובטנטורה הוסיפו לפחד, והם החליטו לברוח דרומה למצרים”. - “טוב היתה מלחמה, אתה יודע… חוץ מזה, איך הסיפור קשור לכך שאנחנו לא יכולים לגעת אחד בשני”? - “היתה מלחמה זה תירוץ להרבה דברים” הוא נראה לי פתאום יותר עצוב ומופנם “הסיפור עובר במשפחה, אני שמעתי אותו מסבתא שלי ומאבא שלי, שתיארו לי את המקום הזה, את ביקתות הבוץ, את הסערות הדרומיות מדי שנה, ואת יופי ההרים האדומים והים. תמיד רציתי לבקר כאן, לא, בעצם, לשוב ולגור כאן. אני מרגיש פה בבית”. - “ואתה לא יכול לבוא לגור כאן”… ניחשתי את ההמשך - “לא. אני לא יכול, כי המדינה שלך אמנם נותת אזרחות ליהודים שהם והורי-הוריהם מעולם לא גרו כאן, אבל לא לפלסטינים שחיו כאן וגורשו, או לילדים שלהם”. - “ובגלל זה אי אפשר ללחוץ לך את היד”? - “בערך, כן. כלומר, הבעיה היא בך, לא בי. מי שלא מתנגד לנוכחות שלי כאן יכול בהחלט להרגיש את הגוף שלי. אתה עדיין מסוייג”. היה נדמה לי שראיתי חיוך אוהד על פניו של ואליד. - “כן, בטח שאני מסוייג, איך אפשר שלא? אם אתה תחזור לגור כאן וכל הפליטים הפלסטינים יחזרו לגור כאן - זו תפסיק להיות מדינה יהודית”. ”?ואז“ - - “מה זאת אומרת ואז? לא יהיה מקום בטוח בעולם לעם היהודי”! - “והמדינה שלך עכשיו היא מקום בטוח לך? אתה לא חוטף מכות בבית-ספר על זה שאתה שמאלני? ובאיזה מחיר האשליה הזאת של ביטחון יהודי נשמרת? מי משלם על הפריבילגיה שלך לחיות במדינה יהודית”? - “תראה, ואליד, אני נגד הכיבוש והכל, ואפילו שמת לב שמרביצים לי בגלל זה” התגאיתי קצת, “אבל לא היתי רוצה לחיות במדינה ערבית. אני הומו, ואני מפחד ממשטרים דתיים” - “גם אני רוצה מדינה חילונית, זה יהיה המאבק המשותף שלנו, אם תרצה” משהו בו התרכך. אני חושב שהוידוי על הנטיה המינית שלי נגע ללבו. “המדינה שלך לא ממש סובלנית כלפיך, הרי התרבות הצבאית שנוצרת כאן היא הומופובית להחריד, לא? כבר חשבת מה תעשה בצבא? תסרב? או תתגייס בלי לספר ותהיה בארון שלוש שנים”? - “עוד לא חשבתי מה לעשות” הודיתי. המחשבות על הצבא גרמו לי דיכאון. “אז אתה אומר שאם אפסיק לפחד, תתמוך במאבק שלי”? ניסיתי לברר ברמז… - “זה גם המאבק שלי, נהיה שותפים” הוא חייך קצת במבוכה. הבנתי את תשובתו היטב והלב שלי פעם ברעש שנשמע עד עקבה. פחדתי, אבל לא נתתי לפחד לצמצם את האפשרויות. הזיפים שלו הפסיקו לזרוח, והוא הביט בי ארוכות, ישר לתוך עיני. ההתרגשות נזלה בזיעה דרך עורי והרעידה את נשימתי. הנחתי יד על ברכו של ואליד. היד והברך נגעו. הוא קירב את פניו לשלי, והנשימה החמימה שלו כמעט גרמה לי להתעלף. “בוא” הוא אמר, “נראה מה אנחנו יכולים לעשות יחד.” השפתיים שלנו התחברו והראש שלי הסתחרר. נשמנו אחד את השני, ליטפנו, נישקנו - הזמן עבר במהירות. היה נדמה לי שאנחנו מכירים שנים רבות. ראיתי אותנו בהפגנות, ישיבות ארוכות אל תוך הלילה, מסיבות, סדינים, גופים, זיעה - הכל בשעות הספורות שבילינו על הספסל. החל לעלות השחר, מאיר חלושות את החזה, החשוף עתה, של ואליד. שתי צלקות דקות, כמעט בלתי נראות, נחו לרוחב חזהו מכל צד. המפרץ הזה יפה עד כאב. יש כאן מקום לשנינו. - “מתי תשוב”? שאלתי מתוך געגוע שכבר התחיל לזחול מהבטן שלי ללב - “בקרוב” השיב ואליד - “אינשאללה” עניתי -סוף-